ב- 21 למאי, 2010, "Stone Temple Pilots" הוציאו את אלבומם השישי "Stone Temple Pilots". עד שנת 2010, להקת "Stone Temple Pilots" כבר שרדה סוג של קריסה פנימית שביתה מפרקת לצמיתות את רוב להקות הרוק. האיחוד שהחל בשנת 2008 הרגיש בתחילה נוסטלגי, אבל האלבום שקרוי על שם הלהקה "Stone Temple Pilots" הוכיח מהר מאוד משהו חשוב הרבה יותר: הכימיה בין Scott Weiland, Dean DeLeo, Robert DeLeo ו- Eric Kretz עדיין הייתה קיימת, גם אם הסדקים שמתחת לפני השטח כבר היו בלתי ניתנים לתיקון מלא. אולי גם זו הסיבה שהלהקה בחרה להכתיר את שם האלבום כשם הלהקה, האלבום יצא שבע שנים אחרי "Shangri-La Dee Da", ובמקום לרדוף אחרי טרנדים מודרניים של הארד רוק, הלהקה צללה עמוק יותר אל תוך כתיבת שירים קלאסית, עם ניחוח גלאמי, מקצבי בלוז משוחררים ובנייה מלודית בהשראת "הביטלס". עד היום זהו אחד האלבומים הכי לא מוערכים בקטלוג שלהם. מה שמבדיל מיד את האלבום הזה מהעבודות המוקדמות שלהם הוא האיפוק. המשקל האגרסיבי של "Core" והכאוס הפסיכדלי של "Tiny Music... Songs from the Vatican Gift Shop" כמעט נעלמים כאן לחלוטין, ומוחלפים בגרוב ואווירה. האחים DeLeo ניגשו לחומר בבגרות מרשימה, ואפשרו לשירים לנשום במקום לדחוף מלודיות מאולצות לכל פזמון. ההפקה, שנעשתה ברובה על ידי הלהקה עצמה, נשמעת חמימה ואורגנית, והיא מתרחקת מהסאונד הדחוס והסטרילי ששלט באלבומי רוק של אותה תקופה. השיר "Between the Lines" פותח את האלבום בפשטות מטעה. הריף חדור הגלאם של Dean DeLeo נשמע אולי פשוט, אבל מי שמכיר טוב את הלהקה, תמיד מסתתרש שם איזה טוויסט או אקורד מוזר. העוצמה האמיתית מגיעה מההגשה של Scott Weiland. הקול שלו נשמע מלא אנרגיה אך גם שחוק מאלכוהול, סיגריות וסמים. הוא נע בין סוואגר לעייפות בתוך אותו בית. השיר בקושי עובר את שלוש הדקות, אבל מצליח ללכוד בדיוק את מה שהפך את "STP" לייחודיים כל כך: היכולת לכתוב רוק רדיופוני מבלי להישמע מכניים. אחריו מגיע "Take a Load Off" שמיד מתברר כאחד הרגעים המכוננים של האלבום. הריף מתנדנד עם חוצפה משוחררת בהשראת "The Rolling Stones", בעוד שווילנד מספק כאן את אחת מהביצועים הווקאליים החזקים ביותר שלו בתקופת האיחוד. יש בקול שלו עצב עדין שמסתתר מתחת לפזמון, כאילו כל חברי הלהקה מבינים שההזדמנות השנייה הזו לא תיארך זמן רב בשל האופי ההרסני של ווילנד. שירים כמו "Huckleberry Crumble" ו- "Hickory Dichotomy" מאמצים אבסורד בדרך שרק "STP" יכלו לבצע. המילים נסחפות למחוזות סוריאליסטיים וחסרי היגיון, אבל מוזיקלית הלהקה נשמעת מחוברת לחלוטין. נגינת הבס של Robert DeLeo. לאורך האלבום פשוט יוצאת מן הכלל, כשהוא מוסיף תנועה מלודית מתמדת מתחת לגיטרות במקום רק לחזק אותן. מעט מאוד "חטיבות קצב" של להקות רוק מיינסטרים באותה תקופה פעלו ברמת תחכום כזו. דווקא החומרים הרכים יותר הם המקום שבו האלבום באמת מצטיין. "Cinnamon" מביא איתו תחושת פופ עד כי היינו צריכים לנקות את האוזניים שוב ושוב כדי להאמין שזו אותה "STP" של ראשית שנות התשעים. התעוזה כאן הזכירה לנו את תקופת הסוף הניסיונית של "הביטלס", רק דרך פילטר של רוק אלטרנטיבי קליפורני. "First Kiss on Mars" מאט את הכול לכדי זחילה פסיכדלית מעורפלת, ומאפשר לווילנד להישען על פגיעות ורכות במקום על עוצמה ותיאטרליות. השירים האלו חושפים להקה שמתרכזת הרבה יותר באמנות כתיבת השירים מאשר בניסיון לשחזר את תהילת עבר. מה שמונע מהאלבום להגיע לגבהים של הקלאסיקות שלהם משנות ה-90 הוא חוסר עקביות מסוים. כמה מהשירים מתפזרים במקום להתפוצץ, ולעיתים הקצב הכללי רגוע מדי. ועדיין, גם הרגעים הפחות חזקים נשארים עשירים מוזיקלית משום שהלהקה מסרבת לפשט את העיבודים שלה. יש כאן שכבות בכל מקום: טקסטורות אקוסטיות עדינות, הרמוניות קוליות, מעברי אקורדים בהשראת ג'אז ושינויים קצביים שמתגמלים האזנות חוזרות. מבחינה היסטורית, האלבום מקבל כיום משקל רגשי נוסף משום שהוא הפך לאלבום האולפן האחרון של הלהקה עם Scott Weiland. הידיעה על מה שהגיע לאחר מכן, משנה באופן בלתי נמנע את חוויית ההאזנה. ובכל זאת, לצמצם את האלבום לטרגדיה בלבד יהיה עוול להישג האמיתי שלו. זו לא הייתה להקת נוסטלגיה שבורה שניסתה לעשות קופה על גל האיחוד. זו הייתה להקה ותיקה שעדיין ידעה לכתוב רוק אינטליגנטי, הרפתקני ובטוח בעצמו, לפי החוקים שלה בלבד. אלבום האיחוד "Stone Temple Pilots" לא ניסה להמציא את הלהקה מחדש. במקום זאת, הוא ליטש את החוזקות שלה למשהו בוגר יותר, משוחרר ובטוח בעצמו. אולי אין לו את הניצוץ הגאוני של "Core" או את אפקט ההלם האמנותי של "Tiny Music... Songs from the Vatican Gift Shop", אבל הוא בכל זאת אלבום טוב שלא מקבל את הכבוד הראוי לו. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!

זהו אלבום האולפן החמישי של "Soundgarden", אשר יצא בשנת 1996. האלבום היה האלבום האחרון של הלהקה, עד לאיחוד בשנת 2012 והוצאת האלבום "King Animal". כנראה שהלהקה לא ממש התכוונה לכך, אבל דווקא שמו של האלבום מתאר באופן הטוב ביותר את מה שמסתתר מתחת לעטיפה. הכותרת "Down on the Upside" שנלקחה מתוך מילות השיר "Dusty", מציגה לנו להקה שהסדקים הראשונים מתחילים להתגלות בה. להקה שהולכת נגד הכיוון, שוחה נגד הזרם, מחפשת כיוונים חדשים. בשונה מאלבומיה הקודמים של "Soundgarden", המוזיקה ב- "Down on the Upside" ניסיונית יותר, מגוונת יותר, כוללת שימוש בכלי נגינה נוספים (מנדולינות וקלידים) ויש בה הרמוניות מורכבות ומבנים שאפתניים יותר בשירים. באופן מצער, דווקא "השחייה נגד הזרם" והכיוונים החדשים בהם בחרה הלהקה להתנסות הביאו בסופו של דבר לפירוקה. המתח בין הגיטריסט המוביל Kim Thayil לבין Chris Cornell התעצם במהלך הקלטות האלבום, בעקבות רצונו של קורנל להתרחק מהריפים האגרסיביים והכבדים שאפיינו את הלהקה. השינוי שעברה הלהקה והמתחים הגואים בין קים לכריס השתקפו גם בכמות השירים שהביא כל אחד מחברי הלהקה לאלבום. תרומתו היחידה של טאייל לאלבום, שבו 16 רצועות, הייתה שיר אחד בלבד - "Never the Machine Forever". כנראה שלא במקרה זה גם היה השיר האחרון שהלהקה הקליטה לאלבום. על הבעיות המתוארות "מבית" אפשר להוסיף גם צרות "מחוץ". האלבום יצא בתקופה בה הגראנג' היה בדעיכה, רוב האייקונים הגדולים של הז'אנר כבר לא היו או היו "בדרכם למטה" (קוביין וסטיילי) ואחרים הפכו פחות ופחות רלוונטיים. במקביל החלו לבצבץ הניצנים הראשונים של הפוסט-גראנג' והנו-מטאל שעתידים "למשול בכיפה" וליטול מהגראנג' את "כס המלוכה". (Photo: Michael Tighe) למרות כל הקשיים הללו וכנגד כל הסיכויים הצליחה "סאונדגרדן" להראות את כוחה ואת השפעתה המתמשכת על ז'אנר הגראנג' ולהוציא את מה שלימים יתברר כאלבום שהיה, ככל הנראה, "שירת הברבור" של עידן הגראנג'. לאלו מכם שירימו גבה כשיקראו את השורות האלה, נזכיר כי באותה שנה הוציאה "פרל ג'אם" את "No Code" ושקעה עמוק אל תוך ז'אנרים משיקים כמו גאראג'-רוק ואלטרנטיב. אפילו דייב גרוהל, שזכה לתהילה בזכות הגראנג', פסע שנה לאחר מכן עמוק אל תוך הפוסט-גראנג' עם האלבום "The Colour And The Shape". אז מה שהפך את "Down on the Upside" בכל זאת לאלבום רלוונטי ואפקטיבי בז'אנר ההולך וגווע היה דווקא מה שהביא, בסופו של דבר, לפירוק הלהקה: התעוזה לעשות דברים בצורה שונה, האומץ להיפתח לכיוונים חדשים והשאיפה לגיוון. השיר “Burden In My Hand” עושה שימוש מאסיבי במנדולינות. הרצועה "Zero Chance" היא מלנכוליה במיטבה אשר מראה את המורכבות של הלהקה והכיוון החדש בו היא פסעה. הקטע "Tv Cobb" משלב אלמנטים מנוגדים של פאנק וקאנטרי, וליין הגיטרה המונוטוני ברצועה "Applebite" האיטית והאפלה מתכתב עם ליין הגיטרה המפורסם של רוברט סמית' מה- "Cure" (רחמנא ליצלן), בשיר "A Forest", כשהוא מושמע במהירות איטית. חשוב להדגיש: הוורסטיליות באלבום הזה לא מוחקת לחלוטין את הזהות של הלהקה ועדיין אפשר לשמוע פה הרבה קטעי גראנג' שורשיים וטובים. "Pretty Noose" פותח את האלבום עם צלילים כבדים, קודרים ואפלים שמוכרים לנו מיצירות קודמות של הלהקה. לרצועה "Rhinosaur", שמגיעה מייד אחריו ,יש סאונד גראנג'י קלאסי. כך גם "Never Named" ו- "Never The Machine Forever", שמזכירים במקצת את "סאונדגרדן" הישנה. נסכם ונאמר שזה אולי לא האלבום הטוב ביותר של "Soundgarden", אבל זה עדיין אלבום גדול של להקה ענקית, הכולל רגעים בלתי נשכחים.Pretty Noose", “Burden In My Hand”, "Blow Up The Outside World”, “Dusty ואחרים ימשיכו להדהד, בקולו האדיר של Chris Cornell, בתולדות הרוק לנצח. להאזנה לאלבום ב- Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר עריכה לשונית: אורי ענבי/Ori Anabi

ב- 21 למאי, 2002 "Dio" שחררו את אלבומם התשיעי "Killing the Dragon". האלבום "Killing the Dragon" מהדהד את הסגנון הקלאסי של החומרים המוקדמים של "Dio", תוך שהוא שואב מהשורשים שהגדירו את הצליל הכל-כך מוכר של ההרכב, אך עדיין חסר בו את הניצוץ שהפך את אלבומיו הראשונים ליצירות מופת. בניגוד לקונספט השאפתני יותר של האלבום הקודם "Magica", האלבום הזה נוקט בגישה ישירה ומסורתית יותר של הבי מטאל. ובכל זאת, "Killing the Dragon", שהופק על Ronnie James Dio בעצמו, מביא עמו עוצמה מחודשת, בין היתר הודות להגעתו של הגיטריסט Doug Aldrich, שמציג סגנון לוהט של נגינה שמציח להחיות את הצליל הקלאסי של "Dio". לפני עזיבתו את הלהקה עקב פציעה ביד, השתתף הגיטריסט לשעבר Craig Goldy בכתיבת כמה משירי האלבום, ובכך שמר במעט את הקשר הסגנוני ליצירה הקודמת. גולדי יחזור להרכב שנתיים לאחר מכן וישתתף בכתיבה ונגינה באלבום "Master of the Moon" - הוצאת האולפן האחרונה של "Dio". זהו האלבום האחרון של "Dio" בו משתתף Jimmy Bain (בס/קלידים), אשר יחד עם סיימון רייט (תופים) משלימים את חטיבת הקצב המצוינת. Bain הוותיק והמוכשר גם השתתף בכתיבת מרבית משירי האלבום. החל משיר הנושא הפותח, האלבום הזה מתפוצץ באש ובזעם. "Killing the Dragon" אינו רק סיפור פנטזיה - זוהי קריאת קרב סמלית נגד מה שדיו ראה כ"שעבוד טכנולוגי". באמצעות מטאפורות עוצמתיות של "דרקונים" (טכנולוגיות) שגונבים ילדים ואדונים פיאודליים אכזריים, דיו מזהיר אותנו מפני עתיד הנשלט על ידי מחשבים, מכונות ואלים מלאכותיים. זה לא רק סיפור מטאל וינטג', אלא גם ביקורת עתידה של החיים הדיגיטליים המודרניים. דיו ציין מאוחר יותר כי הוא מאמין שהמחשב הפך לאל בחברה המודרנית. "זהו אל קטן עם לב חשמלי והגיע הזמן למרוד בו". הקטע השני "Along Came A Spider" ממשיך עם קצב מהיר וריף עוצמתי, בעוד ש- "Scream" נשען על ליין הבס הכל-כך מוכר דמוי "Heaven And Hell" עם ריף גיטרה קליט. "Better in the Dark" ממשיך בעוצמה וכולל סולואים נהדרים של בס/גיטרה. בניגוד לשמו "Rock & Roll" הוא בלדה מלודית בהשראת הטרגדיה שפקדה את ארה"ב ב-11 בספטמבר. האלבום ממשיך עם "Push" האדיר והקליט שהוליד קליפ בולט, שבו Ronnie James Dio משתף פעולה עם "Tenacious D". במהלך צילומי הקליפ, דיו התיידד עם Jack Black סולן "Tenacious D", שסיפר לדיו על תכוניותיו לעשות סרט וביקש ממנו להופיע בו. הקשר המיוחד הזה הוביל בסופו של דבר להופעת אורח של דיו בסרט האייקוני משנת 2006 "The Pick of Destiny". אחד השירים המיוחדים באלבום הוא "Throw Away Children", אשר כולל שירת רקע של מקהלת ילדים. זה קטע נוגע ללב (באופן אפל) אשר תוכנן במקור כפרויקט המשך ל- "Hear 'n Aid", אשר מעולם לא התממש. דיו מתעמת כאן עם טרגדיה מהעולם האמיתי של ילדים שעוברים סרסור לזנות, מתמכרים לסמים ובסוף מתים מאיידס. לפני סיום מגיע "Before the Fall" ומשרה אווירה של ההרכב "Rainbow" בעיקר בזכות הנגינה הנפלאה שלScott Warren באורגן המונד וקלידים. וורן גם אחראי לסאונד המיוחד של השיר החותם את האלבום "Cold Feet". לסיכום, "Killing the Dragon" הוא שילוב של ישן וחדש - חזרה לשורשים הקלאסיים בשילוב של רעננות וחיוניות. זה "Dio" שמתעמת נגד מפלצות מיתולוגיות ואיומים מהעולם האמיתי, החל מעוול אנושי ועד סגידה טכנולוגית עיוורת. בגיל 60, Ronnie James Dio הוכיח שהוא עדיין כותב שירים נפלאים ובעלי משמעות, שהוא מסוגל לשיר ברגש נוגע ללב ובעוצמה מתפרצת ולהוביל את להקתו בתשוקה כל-כך גדולה למוזיקה. אנחנו מתגעגעים אליך רוני... להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!

המלצת המערכת... להקת California Breed היא שלישייה כוחנית הכוללת את הסולן והבסיסט Glenn Hughes, המתופף Jason Bonham והגיטריסט Andrew Watt. אם אתם מחפשים שילוב של "Led Zeppelin", "AC / DC", "Whitesnake" ו- "Alice in Chains" זה המקום בשבילכם! חטיבת הקצב הגיעה מהפיצול של הסופרגרופ "Black Country Communion" שהתרחש בשנת 2013 אחרי ארבע שנים בלבד (הם חזרו ב-2017), בין השאר בגלל לוח הזמנים הצפוף של הגיטריסט Joe Bonamassa וההתחייבויות התובעניות בקריירת הסולו שלו. גלן ובונהאם החליטו שמה שיש להם ביד יותר מדי טוב לוותר עליו והם מחליטים להקים את ההרכב "California Breed" עם הגיטריסט / הסולן בן ה -23 אנדרו וואט. יוז קיבל שיחת טלפון מג'וליאן לנון שהציע את וואט. במהלך החזרה הראשונה שלו עם יוז, השניים כתבו שני שירים. יוז התרשם מאוד מהכימיה, שיתוף הפעולה מהתוצר הסופי של הפגישה והתקשר לבונהם, שהסכים בהתלהבות. (Photo: Metalhammer) לאחר שהשלושה כתבו כמות משמעותית של חומרים, הם החליטו לצרף את המפיק דייב קוב ולהקליט באולפן שלו בנאשוויל. הם הקליטו, עיבדו, ערכו ועשו הכל לבד, ושני הרצועות שכתבו וואט ויוז באותו היום הראשון "Chemical Rain" ו"Solo " נכנסו לגרסה הסופית של האלבום. התופים של בונהם אמנם דומיננטיים כמו קולו של יוז, אך יחסי הגומלין בין קווי הבס של האחרון לטכניקת הגיטרה הרחבה של וואט הם גולת הכותרת האמיתית. וואט מנגן המון סולואים באלבום, אך הם קצרים וממוקדים, וחושפים ללא בושה את השפעותיו מ- Jimmy Page, Tony Iommi, Jimi Hendrix, ו- Jerry Cantrell. זהו שילוב מהפנט של הארד רוק עם בלוז, פוסט-גראנג 'ופאנק שיצא ב-20 למאי 2014 כאלבום הבכורה והיחיד של ההרכב עד היום. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

להקת "Staind" פרצה לתוך סצנת הנו-מטאל בשנת 2001 עם "Break the Cycle", למרות שזה היה אלבומם השלישי, השני בלייבל גדול, הוא זה שהביא אותם להצלחה עולמית. כבר באלבום הזה הם עברו קצת מנו-מטאל ל-פוסט גראנג', כאן הלהקה כבר שילבה הילוך והשתמשה בכוח החזק שלה לרמה גבוהה יותר. הם מצאו את הנוסחה המנצחת - מיתון האגרסיות והגברת הרגש. מאז "Break the Cycle" והסינגל שלו, "Been a While", הדהירה להצלחה הייתה בלתי נמנעת ועד מהרה הלהקה עברה אפילו את המורה הרוחני שלה Fred Durst מלהקת "Limp Bizkit" הן בפופולריות, והן בהתלהבות לאלבום השלישי של ההרכב שיצא ב-2003 "14 Shades Of Grey". ההרכב הצליח ליצור אלבום שמשלב את השיא של הניאו מטאל עם הפוסט גראנג', עם החשיפה הרגשית ומעט אלמנטים קליטים מתוך האלבום הקודם "Break the Cycle". יש כאן הרבה גיטרות רועשות, אך תחושת התוקפנות הכוללת הונמכה במידה ניכרת כאשר מחשבותיו ורגשותיו של Aaron Lewis תופסות את החזית, כשהמוזיקה משמשת כרקע להתבטאות הרגשית שלו. (Photo: Staind) האלבום הזה בעצם עוסק בעיקר ברגשותיו של לואיס, בין אם מדובר ברגשות על העולם, על אהבה, על בתו זואי ג'יין, או על האליל שלו, Layne Staley. גם כשהמקצב מהיר הוא מאפשר ללואיס לעלות גבוה, והוא עושה זאת עם כל רמח אבריו, דבר שנשמע חזק במיוחד כשהוא שר "FUCK" והוא עושה הרבה. לואיס מעניק חופש מוחלט לרגשות באלבום הזה, והתוצאה עלולה לגרום למאזינים מצד אחד להזדהות איתו לחלוטין או ליצור ניתוק מוחלט. זו הסיבה שאנחנו חושבים שהאלבום הזה מיועד יותר לחובבי הלהקה מאשר לחובבי "Break the Cycle". אתה צריך לאהוב את הלהקה, את הצליל שלה ואת התוכן שלה כדי לאהוב את האלבום הזה. לא תמצאו כאן מנגינות קליטות או "להיטים" חזקים שיתפסו את נשימתכם בתו הראשון, מה שכן תוכלו למצוא כאן זה שירים להקשיב להם, להתחבר אליהם רגשית ולעכל אותם. האלבום הוציא ארבעה סינגלים והגיע לראשונה למקום הראשון בבילבורד 200, עם מכירות של 220,000 עותקים בשבוע הראשון. עד יולי 2003, "14 Shades of Grey" הוסמך לזהב ואחר כך לפלטינה. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 20 למאי, 1977, "Genesis" הוציאה את המיני אלבום "Spot the Pigeon". זהו EP בן שלושה שירים בלבד, שהוקלטו במהלך הסשנים לאלבום "Wind & Wuthering" שיצא בשנת 1976, אך בסופו של דבר לא נכנסו לגרסה הסופית של האלבום. במבט לאחור, ה- EP ציין נקודת מפנה בולטת בקריירה של "Genesis" שכן הוא כלל את הקלטות האולפן האחרונות בהן השתתף הגיטריסט Steve Hackett, לפני שעזב את הלהקה. בשל העובדה שפורמט מיני-אלבום היה יחסית לא פופולרי בארה"ב, "Spot the Pigeon" לא יצא שם רשמית בזמן אמת. האלבום שוחרר בפורמט דיסק בשנת 1988, אך הוא לא יצא מחדש מאז, אם כי שלושת השירים מתוכו צצו באוספים מאוחרים יותר ששחררה הלהקה. הזמר והמתופף Phil Collins הודה מאוחר יותר שלא היה גאה בשיר הפותח את האלבום, "Match of the Day". הוא תיאר אותו כצעד שגוי שבו הלהקה ניסתה (ונכשלה) להחדיר מקצבים עכשוויים לסגנון של "ג'נסיס". הוא אפילו כינה את מילות השיר "מביכות". המבקרים לא היו הרבה יותר אדיבים ממנו. בלוג אחד כינה את השיר המנון כדורגל "שטותי" עם ריף קלידים זול. השיר השני, "Pigeons", בנוי סביב תו אחד שחוזר על עצמו, במכוון, כשבמקביל הקלידן Tony Banks מנסה לנגן כמה שיותר אקורדים שונים. Steve Hackett ציין פעם שפשטות הלחן נתנה לטוני בנקס מקום להתנסות באקורדים מגוונים, ויצרה ניגוד בין הקצב הסטטי להרמוניות משתנות. ה- EP מסתיים עם "Inside and Out", ללא ספק הרגע החזק ביותר של המיני-אלבום, אשר נכתב על-ידי כל ארבעת חברי הלהקה. הקטע משלב טקסטורות של פולק ופרוג וכולל קטעי גיטרה מגוונים וקטע ג'אם פרוגי מעולה בסופו. מבחינה לירית, השיר מספר את סיפורו של אדם שנכלא שלא כדין בגין אונס ושוחרר מאוחר יותר. הוא מחולק בין קטע לירי של "Inside" לקטע אינסטרומנטלי של "Out". זמן רב לאחר שעזב את הלהקה, שיבח Steve Hackett את השיר וציין שהוא מאמין שהוא היה צריך להיות חלק מ-"Wind & Wuthering". הקטע אפילו נוגן בהופעות החיות במהלך סיבוב ההופעות של הלהקה בשנת 1977. במבט לאחור, הבסיסט Mike Rutherford הרגיש שהשארת השירים הללו מחוץ לאלבום "Wind & Wuthering" הייתה אולי טעות בחישוב, שכן החוויה גרמה ללהקה לשאוף לכתיבת שירים קצרים ותמציתיים יותר באלבומם הבא, "...And There Were Three..." המיני אלבום "Spot the Pigeon" אינו אלבום "חיוני" בקטלוג של "ג'נסיס", אבל הוא בוודאי אלבום מרתק עבור מעריצים המתעניינים בשלב המעבר של הלהקה - המגשר בין עברם התיאטרלי יותר לעתידם הנגיש יותר. להאזנה: Youtube "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 20.05.1996 ב- 1 לפברואר 1995 בשעה 07:00 בבוקר עזב הגיטריסט Richie Edwards את חדרו בבית המלון ביזווטר רואד בלונדון, הוא השאיר בחדר מזוודה סגורה וארוזה, ונסע לדירתו בקרדיף, ויילס. אדוארדס שמשך בשבועיים שקדמו סכום של 2800 ליש"ט מחשבון הבנק שלו, המשיך ונסע למשרד הדרכונים בניופורט ובהמשך הסיע אותו נהג המונית אנתוני האת'רהול לסיבוב באזור בו אדוארדס גדל. ב- 14 לפברואר קיבל אדוארדס כרטיס חניה עבור מכוניתו. כעבור שלושה ימים נמצאה מכוניתו של אדוארדס בגשר סוורן שליד העיר האנגלית בריסטול, מקום שהיה מזוהה כמקום שבאים אליו להתאבד, אדוארדס מעולם לא נמצא, ויש מקורות שאומרים שהוא פשוט החליט להשאיר את הקריירה שלו מאחוריו וחי לא פחות ולא יותר בקיבוץ בישראל, אך בשנת 2008 הוא הוכרז רשמית כמת. אדוארדס נעלם ביום בו הוא היה אמור לטוס עם סולן להקת "המניק סטריט פריצ'רז" James Dean Bradfield לארה"ב לקידום אלבומה השלישי של הלהקה "The Holy Bible" ששוחרר באוגוסט 1994. "המניקס" שברגע אחד איבדו את כותב השירים והאיש שהיה המנהיג האמיתי של הלהקה החליטו שלמרות הקושי הרב הם ממשיכים בלעדיו, וכעבור 15 חודשים, ב- 20.05.1996, יצא אלבום האולפן הרביעי שלהם "Everything Must Go". "תמיד שמרנו לריצ'י מקום על הבמה" סיפר בהמשך James Dean Bradfield בראיון, לא רק רוחו של ריצ'י היוותה השראה לשלושת חברי הלהקה הנותרים להמשיך, היו אלה גם שיריו שחלקם מעטרים את האלבום שסימנו את הדרך לג'ימס דין ברדפילד, ניקי וייר (גיטרה בס, קולות רקע), ושון מור (תופים, חצוצרה, קולות רקע). "המניק סטריט פריצ'רז" הוקמו בבית הספר המקיף אוקדייל בבלקווד, וויילס, שם למדו כל חברי הלהקה. מתופף הלהקה ניק מור הוא בן דודו של הסולן James Dean Bradfield והיה גר בבית משפחתו מאז התגרשו הוריו. הלהקה החלה לנגן כלהקת Pאנק בהשראת להקת "הקלאש" שהיתה נערצת ע"י ברדפילד. מיילס וודוורד הבסיסט המקורי של הלהקה עזב אותה בשנת 1988, אז הצטרף ריצ'י אדוארדס שהיה בתחילת הדרך Roadie של הלהקה. הוא תרם רבות לכתיבת השירים ולסגנון הנגינה. אדוארדס, לדברי אחותו רייצ'ל, נולד למשפחה מאושרת עם חינוך מאוד שמח, ובגיל תיכון היה אח תומך שנהג להרגיע את החרדות של אחותו מהלימודים, ממש 180 מעלות ממה שקרה איתו בהמשך. לאחר אי.פי בשם "Suicide Alley" שיצא בשנת 1988, ואי.פי נוסף בשנת 1990, חתמה הלהקה על חוזה הקלטות בלייבל האינדי "Heavenly Records" והחלה להוציא שירים נוספים, בראיון עם העיתונאי סטיב לאמק מ- "NME", חרט אדוארדס את הביטוי "4Real" על זרועו ע"י סכין גילוח כדי להראות את מידת הרצינות של הלהקה, הוא נלקח לבית חולים שם זכה ל- 17 תפרים. כתוצאה מהרעש התקשורתי שחוללו החלה הלהקה להפוך לחביבת התקשורת הבריטית, נתון שעזר להם לבנות קהל מסור. לאחר שני אלבומי בכורה שכללו סאונד רוק מודרני, הגיע האלבום השלישי "The Holy Bible" עם סאונד גותי/אינדסטריאלי, הנפש המעורערת של כותב השירים הראשי ריצ'י אדוארדס נשפכה על פני האלבום כולו שעסק בחופש ביטוי, שואה, הרעבה עצמית, ילדות, פשיזם, התאבדות, ועוד. כאמור בפברואר 1995 "המניק סטריט פריצ'רז" היו על פרשת דרכים, להתפרק או להמשיך, לאחר מחשבה של כמה חודשים הם החליטו להמשיך והצוצאה היא "Everything Must Go" אלבום שחמישה משיריו נכתבו ע"י ריצ'י אדוארדס בעצמו, בשלב זה האמינו חברי הלהקה שהוא עוד יצוץ מתישהו שכן גופתו לא אותרה. למרות העלמותו של אדוארדס "Everything Must Go" הוא האלבום האופטימי ביותר שהוציאו "המניקס" עד לנקודת הזמן ההיא, ניקי וייר הוא זה שכתב את שאר שירי האלבום כשהוא רומז במילות השירים על הציפיה שאדוארדס יתן אות חיים בהמשך. לעומת הסגנון הגותי והפחות ידידותי של האלבום הקודם, "המניקס" הוסיפו סינתי וכלי מיתר שהפכו את חלק משיריהם להמנוני רוק במיוחד הסינגל הפותח, "A Design For Life", אולי השיר הכי זכור של המניקס בכל הקריירה (יחד עם "Motorcycle Emptiness") שנראה כמו שיר מחווה למורשתו של אדוארדס. הנושאים באלבום כוללים את חייו של הצלם קווין קרטר בשיר על שמו "Kevin Carter", התעללות בבעלי חיים ("Small Black Flowers That Grow in the Sky"), וגם הסגידה של בריטניה לתרבות האמריקאית בשיר הפותח "Elvis Impersonator Blacpool Pier", וגם שיר מחווה לצייר ווילם דה קונינג שסבל ממחלת האלצהיימר ("Interiors (Song for Willem de Kooning)"). השיר הנועל באלבום "No Surface All Feeling" מתייחס למצבו הנפשי המעורער של אדוארדס שגם מנגן בשיר. שמו של האלבום "Everything Must Go" נולד בהשראת אי.פי הבכורה של להקת "ג'וי דיוויז'ן" "An Ideal for Living". להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

נקדים ונאמר: מי שיקרא שורות אלה לא ימצא כאן סיפור על הקלטת "מאסטרפיס", על יצירת מוזיקה "חדשנית" ו"פורצת דרך", או על חבורה של "מולטי טאלנטים", "וירטואוזים" שיצרו יצירת מופת ברגע אחד של "הארה". יש פה סיפור פשוט על בחור... בחור שאיבד חבר קרוב ולהקה פורצת דרך בשיא פריחתה. בחור שניסה למצוא את הזהות ואת העתיד המוסיקלי שלו. בחור שהקליט אלבום שלם לבד (אז אולי הוא בעצם כן מולטי אינסטרומנטליסט?), אלבום שבניגוד לכל הציפיות הצליח מאוד. בחור שעבר גירושים לא פשוטים... ובעיקר בחור שניסה להקים להקה ולעשות את מה שהוא הכי אוהב: מוזיקה! אז האזנה לאלבום הזה עבורנו היא כמו רכיבה על קורקינט חשמלי. נשמע לכם הזוי? תכף תיווכחו עד כמה הדמיון קיים כאן. (Photo: Martyn Goodacre) אז האזנה לאלבום הזה עבורנו היא כמו רכיבה על קורקינט חשמלי. נשמע לכם הזוי? תכף תיווכחו עד כמה הדמיון קיים כאן. בהאזנה לאלבום הזה ישנם רגעים בהם אתה עולה ויורד מהקורקינט, דוחף עם הרגליים במקום להשתמש במנוע החשמלי וסוחב אותו בידיים ממדרכה למדרכה. הכוונה היא לאותם רגעים בהם אתה מרגיש שאתה סוחב את השיר במקום שהשיר יסחף אותך. שירים כמו "My Poor Brain", "Up In Arms", "February Stars" ו "New Way Home" נשמעים כמו התנסות ראשונית של להקה שמחפשת את דרכה, להקה שמנסה למצוא את הזהות שלה. אז אם אתם מעריצים שרופים של הלהקה (אגב, גם אנחנו) או שאתם סבורים שהנאמר כאן הוא "חילול הקודש", היו כנים עם עצמכם ותודו שלפחות בשניים או שלושה מהשירים הללו הרגשתם שאתם פנויים להתרכז במשהו אחר. לעומת זאת, יש באלבום הזה רגעים בהם אתה משייט לך על הקורקינט במהירות, ללא מאמץ, הרוח מכה בפנים ואתה חולף בקלילות על פני המכוניות והעוברים והשבים. הכוונה היא לשירים כמו Monkey Wrench", "Hey, Johnny Park!", "Wind Up", "My Her" וכמובן "Everlong" הפנומנאלי. אין לתאר את ההרגשה, את העוצמה ואת החוויה שהגוף והנפש עוברים במהלך ההקשבה להם. כאילו משהו חיבר אותך בחבל טבור וירטואלי אליהם והם עכשיו שולטים בך, מעיפים אותך ומטלטלים אותך ואתה ללא התנגדות מתמסר להרגשה, מתמסר למלודיה, לטקסטים ולסאונד. וכמובן יש באלבום הזה גם רגעים מיוחדים "ממיסי מתכות", "שוברי לבבות" ו"סוחטי דמעות" ואתם בטח יודעים למה הכוונה: "See You" ו "Walking After You" שהם קטעים פשוטים, ישירים ומרגשים שנותנים תחושה של "בעיטה בבטן". אז איך כל הקסם הזה נוצר? לאחר שאלבומו הראשון נחל הצלחה החליט דייב שהוא הולך על כל הקופה. הוא סירב להצעה להצטרף כמתופף בלהקתו של Tom Petty והקים להקת רוק. הוא צירף את הגיטריסט Pat Smear שניגן איתו ב "Nirvana", את Nate Mendel שינגן על הבס ואת William Goldsmith כמתופף. הם יצאו לסיבוב הופעות אינטנסיבי עם ה-VAN האדום שלהם. הם הופיעו עם שירים מאלבומו הראשון של דייב וכתבו תוך כדי את מה שיהפוך מאוחר יותר לאלבום "The Colour and the Shape". (Photo: Mick Hutson) בסוף 1996, כשהיו באמתחתם מספר שירים שהורכבו תוך כדי סיבוב ההופעות, הם נכנסו לסטודיו עלוב בחווה בוושינגטון וחשבו שהנה הם כבר מתחילים להקליט. אך לא! המפיק Gil Norton, שדייב שכר בעיקר לאור ההפקה שהוא עשה ל "Pixies", העביד את הלהקה בפרך וגרם להם להקליט את השירים עשרות פעמים נוכח העובדה שהם נשמעו ממש "גרועים"! לאחר סיום ההקלטות הם לקחו חופשה לחגים, אך דייב הטרוד הקליט שני שירים חדשים במהלך החופשה (אחד מהם הוא גרסה אקוסטית ל "Everlong") והחליט להביא את כל הלהקה, מינוס המתופף, לאולפן הקלטות בהוליווד, לתקן מספר שירים מההקלטות בחווה. מה שהתחיל כתיקון של שני שירים והקלטה של שני שירים חדשים הפך מהר מאוד להקלטת האלבום כולו מחדש, כשמלבד הגיטרה והשירה התיישב דייב מאחורי התופים ונישל את וויליאם מתפקיד המתופף. בכל אותם הסשנים לא הבינו חברי הלהקה למה דייב לא הזמין גם את וויליאם להקלטות אך לא נכנסו איתו לעימות, בכל זאת זה הבייבי שלו. וויליאם, שגילה את הדבר מנייט ולא מדייב, נפגע עד עמקי נשמתו, החליט לא להיות "בובה על חוט" ועזב את הלהקה. בסופו של דבר רק שני שירים מתוך האלבום הם פרי מקלותיו של וויליאם: "Doll" ו "Up in Arms". לאחר סיום ההקלטות ועריכת האלבום, דייב הבין פתאום שהאלבום הזה היה בעצם סוג של תרפיה, טיפול פסיכולוגי לאדם שאיבד את חברו הטוב ואת אהובתו. טיפול שהתחיל בפחד וחרדה, המשיך בהרגעה עצמית והסתיים בתקווה ויציאה לדרך חדשה. ההארה הזאת, שהגיעה בסיום ההקלטות ושלבי העריכה של האלבום, הותירה על דייב חותם כה גדול עד שהוא חשב "לעטר" את עטיפת האלבום בתמונה של פסיכולוג! אז נכון, האלבום אינו "יצירת מופת", אך הוא שואף לשם. הוא ללא ספק אבן דרך, תחילתה של אחת מלהקות הרוק הגדולות ביותר בעידן המודרני. יצירה של להקה שהותירה חותם על מפת המוזיקה של ימינו וברבות השנים תביא למיינסטרים שירים בועטים, גיטרות מנסרות, תופים אגרסיביים והופעות מצמררות. אז זה היה סיפור פשוט על בחור פשוט למדי, שהקים להקת רוק צנועה למדי, אשר הייתה רדופה בתחילת דרכה ע"י "רוחות הגראנג'" ודמותו של Kurt Cobain והפכה היום בזכות עצמה בלבד וכנגד כל הסיכויים לאגדה שהיא התגלמות הרוק המודרני! כך יצא שאלבום ששרד אינספור טלטלות, עבר שני הליכי גירושין (הגירושין של דייב ושל הלהקה מוויליאם המתופף), שתי הקלטות, אינספור חזרות, עלה הרבה מאוד כסף ובסוף גם נקרא על שם קערה עם פסים אדומים ולבנים, הוא ודווקא הוא הפך להיות האלבום המצליח ביותר של הלהקה עד היום! ואפילו שאנחנו בטוחים שכבר טחנתם אותו מיליון פעם, אתם חייבים להקשיב לו שוב, פשוט חייבים. להאזנה ב- Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר עריכת לשון: אורי ענבי/Ori Anabi

היום נספר לכם על הזמר, הקלידן והבסיסט Dusty Hill הידוע מחברותו רבת השנים בלהקת "ZZ Top". (Photo: zztop.com) היל נולד בטקסס ב- 19 למאי 1949 שם גם הקים 20 שנה לאחר מכן את "ZZ Top" יחד עם הגיטריסט והזמר Billy Gibbons והמתופף Frank Beard. האלבום הראשון של הלהקה שוחרר בשנת 1971 ומאז משמש היל כחבר קבוע בלהקה שזכתה גם להיכנס לספר השיאים כלהקה שהחזיקה הכי הרבה זמן בהרכב אחד - משך למעלה מ- 50 שנה. הוא שימש כבסיסט הלהקה, אבל גם ניגן בקלידים ושר קולות רקע ושירה מובילה בחלק משירי הלהקה. הלהקה מכרה יותר מ- 50 מליון אלבומים במהלך השנים. היל שחרר יחד עם הלהקה 15 אלבומי אולפן ועבד איתה על האלבום ה- 16 שהגיטריסט Jeff Beck אמור להתארח בו. אלבומי הלהקה "Tres Hombres" משנת 1973 ו- "Eliminator" משנת 1983 נכללים ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון. יתרה מכך, האלבום "Eliminator" נבחר במקום ה- 39 ברשימת 100 האלבומים הטובים ביותר של שנות ה- 80 של מגזין הרולינג סטון, עם מכירות שהקנו לו מעמד "Diamond", קרי, למעלה מ- 10 מיליון עותקים. היל שיחק גם במספר תפקידים קטנים בסרטים ביניהם הסרט "בחזרה לעתיד 3". הוצע לו סכום של מיליון דולר כדי לגלח את זקנו לצורך פרסומת, הוא סירב. בשנת 1984 הוא ירה לעצמו בטעות בבטן, הוא הסיע את עצמו לבית החולים כדי לקבל טיפול. הוא נכנס להיכל התהילה של הרוקנרול יחד עם להקתו בשנת 2004. ב- 28 ליולי 2021 הלך היל לעולמו בשנתו, בביתו שבטקסס והוא בן 72 במותו. כשבוע לפני מותו פורסם כי הוא נפצע בירך וכנראה הוא יאלץ להיעדר מהופעות הלהקה בזמן הקרוב. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

האלבום הזה מהווה פלא מודרני אמיתי בעולם הרוק, התפרצות מיידית ואינטנסיבית ששלחה גלי צונאמי ששטפו את הסצנה, בולעים כל דבר בדרכם ומשנים את פני הז'אנר של המטאל. שוחרר ב-19 במאי 2023, "Sleep Token" הוציאו את אלבום האולפן השלישי שלהם, "Take Me Back to Eden", שהיווה את שיאו של מסע בשלושה חלקים שהחל ב-2019. עזבנו את "Sleep Token" בסיקורים הקודמים שלנו בשני פרקים מכריעים, "Sundowning" שהיה טקס בין "ערביים" של אלבום בכורה שיצא בהדרגה בשעת שקיעה, עטוף במיתולוגיה ואיפוק, והאלבום השני "This Place Will Become Your Tomb" שבו האינטימיות התחדדה והלהקה פרצה לראשונה למצעדי המיינסטרים. כעת, "Take Me Back to Eden" מרגיש כמו הרגע שבו המסכה הורמה (אהבתם את המשמעות הכפולה??) בדיוק במידה הנכונה כדי לחשוף מעט יותר את הדופק, ולהציג אלבום מגוון יותר, חד יותר בניגודיותו ומופק במלוא העוצמה על ידי Vessel יחד עם Carl Bown, לאחר שהלהקה בחרה במסלול חדש והתרחקה מ-George Lever שהפיק את שני האלבומים הקודמים. ההקלטות התקיימו ב-Treehouse Studios שבצ'סטרפילד, דרבישייר, עם Ste Kerry שאחראי על המאסטרינג. טביעות האצבע של Vessel ניכרות בכל תו ובכל צליל, בשירה, בגיטרות, בבס, בקלידים ובסינתיסייזרים – בעוד II מספק תיפוף מדויק שמחזיק את קצוות האלבום הקיצוניים. טווח ההפקה המורחב יצר מרחב לפסנתר עדין ולטקסטורות אלקטרוניות, אך עדיין השאיר מקום לרגעים מהחזקים והכבדים ביותר בקטלוג של הלהקה. Photo: Andy Ford הסיפור של העלייה המטאורית של האלבום החל ב-5 בינואר 2023, עם היציאה המפתיעה של "Chokehold". לא הייתה בנייה ארוכה של קמפיין שיווקי, אלא פשוט שחרור שקט שפגע כמו מכת ברק. בתוך שעות ספורות מיציאתו של הסינגל הוא החל להתפשט ברשתות החברתיות ובפורומי מעריצים, כשהפתיחה האיטית והמתפתחת שלו יחד עם הדרופ המוחץ משכו מאזינים הרבה מעבר לבסיס המעריצים הקיים של הלהקה. בתוך מספר ימים, "Chokehold" העלה את מספר המאזינים החודשיים של הלהקה ב-Spotify מפחות מ-300,000 ליותר מ-1.58 מיליון, קפיצה שכמעט ואינה נשמעת בעולם הרוק המודרני. עד סוף השבוע, גרסאות כיסוי וסרטוני תגובה הציפו את היוטיוב, Will Ramos סולן להקת "Lorna Shore" אפילו הוציא קאבר עם גרסה משלו לשיר, ורשימות השמעה מהמיינסטרים ועד האנדרגראונד הוסיפו את השיר. הסינגל אף הגיע למצעד האמריקאי Hot Rock & Alternative Songs למקום ה-37, למרות שלא קיבל תמיכה מסורתית של רדיו. מבחינה לירית, מבחינה לירית, השיר מתמודד עם הכובד של קשר רעיל אך בלתי ניתן להתנגדות, שבו הפיכת "קירות לזהב" שימשה כמטאפורה להמרת הכאב למשהו בעל ערך שנועד לשמר את הקשר בחיים. כבר ביום שלאחר מכן יצא הסינגל השני "The Summoning", שטיפס הישר למקום הראשון במצעד ה-Viral 50 של Spotify וצבר מיליוני האזנות וצפיות ב-YouTube בתוך ימים ספורים. הוא הפך לאחד השירים המדוברים ביותר של השנה, שעובר מריפים כבדים ואיטיים בסגנון דג'נט אל סיום מפתיע וחלק, עם השפעות פאנק, שמרגיש כמו משהו שהייתם שומעים בשעת לילה מאוחרת, בעוד שמבחינה לירית הוא נכנע לקשר שהוא גם מפתה וגם מסוכן, שתואר על ידי מעריצים כ"נתיב דמים, אדום בתוך הכחול" סימן של כניעה מוחלטת. הניגודים שבאלבום הם אלו שמגדירים ומדגישים את הפולחניות שלו. "Granite" בנוי על דופק כבד ופועם כמו פטיש קצב, עם מילים עמוסות בדימויים של קריסה רגשית ומעגלים הרסניים, המעוררים את תחושת המשקל והשחיקה של אבן מול התנודתיות של גופרית. "Aqua Regia" מלטף על קלידים חלקים ומבריקים מעל כלי הקשה חדים וקצובים, כשהכותרת מתייחסת לחומצה עוצמתית שיכולה להמיס זהב, מטאפורה לאהבה ולטרנספורמציה שהן גם שוחקות וגם מטהרות, ממיסות את האגו לא פחות משהן מזקקות אותו. "Vore" הוא אחד הקטעים הכבדים, הקטלניים והמערערים ביותר באלבום, מסת רעש וחנק שמנצלת את הקונוטציות של שמו כדי לעורר תחושת תשוקה צורכת ומציפה, כזו שמטשטשת את הגבולות בין העצמי לאחר עד שהמאזין נבלע כולו ברגש. "DYWTYLM" ("Do You Wish That You Loved Me") משנה כיוון למרקמים מינימליסטיים של פופ, ושואלת שאלה שנשמעת מופנית פנימה לא פחות משהיא מופנית כלפי חוץ. Photo: Sleep Token החצי השני של האלבום נושא עמו את רגעי החשבון. "Ascensionism" הוא וידוי, תחילה כתפילה ולאחר מכן כעונש. "Are You Really Okay?" שואל זאת במפורש, כשהפגיעות שבו חדה וברורה. "The Apparition" מטשטש את קווי האבל אל תוך תנועה. "Rain" שוטף את החיך המוזיקלי ומכין את הקרקע לרצועת הנושא שאורכה שמונה דקות, "Take Me Back to Eden", סיום שמאגד את כל המוטיבים ומבעיר אותם לשחקים לפני שהוא משחרר אותך אל "Euclid", הברכה החותמת. ואז הגיע הפריצה הגדולה. "Take Me Back to Eden" הפך לאלבום המטאל המוזרם ביותר ב-Spotify לשנת 2023, כשהוא עוקף אפילו את "72 Seasons" של Metallica, עם יותר מ-350 מיליון האזנות שנרשמו עד תחילת ינואר 2024, מספרים שאישרו את מה שהפיד כבר הרגיש, זה כבר לא היה קאלט, זו הייתה תופעה. מבחינה מסחרית, האלבום ניפץ תקרות זכוכית שהלהקה רק דיגדגה בעבר, מקום שלישי בבריטניה, מקום 16 בבילבורד 200 האמריקאי, וההכרה התעשייתית לא איחרה להגיע, מרשימות סיכום שנה ועד פרסים גדולים על הבמות (אלבום השנה של Heavy Music Awards ו-Top Hard Rock Album של Billboard Music Awards). שלא נדבר על השערורייה שעורר פסטיבל Download 2025 ששם את הלהקה כהדליינרית יחד עם ענקיות כמו Green Day ו-Korn. בין אם אתם שומעים אותו כהיתוך ז’אנרים ובין אם כסירוב להגדרה ז’אנרית, ההשפעה התרבותית שלו היא עובדה שאין עליה ויכוח. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

פינה בקטנה... האלבום התשיעי של "Papa Roach" מציג את היכולת של הלהקה להתפתח ולהישאר רלוונטית בסצנת מוזיקת הרוק. האלבום, שיצא ב-2017, משמש עדות להמשך האנרגיה והעוצמה הגולמית שלהם. האלבום יוצר איזון בין ריפים קליטים ומלודיים לסאונד כבד יותר, מה שהופך אותו לידידותי לרדיו אך גם מעניין למעריצים ותיקים. כבר מההתחלה, "Crooked Teeth" שובה את המאזינים בשירים האגרסיבים והקליטים. שיר הנושא את שם האלבום, "Crooked Teeth", נותן את הטון עם ריפי הגיטרה הכבדים שלו והשירה החריפה של ג'ייקובי שאדיקס. הלהקה מצליחה לאזן בין מלודיה לכבדות. אחד הקטעים הבולטים באלבום הוא "Help", שהפך ללהיט מיידי. הפזמון ההמנוני והמילים המרגשות שלו הופכים אותו לשיר שניתן להתחבר אליו. Papa Roach ממשיכים לחקור טריטוריות מוזיקליות שונות באלבום הזה, ומשלבים אלמנטים של מוזיקה אלקטרונית בצלילי הרוק המוכרים שלהם. שירים כמו "Born for Greatness" ו-"Periscope" (בהשתתפות Skylar Grey) מדגימים את נכונותה של הלהקה להתנסות תוך שמירה על ה-DNA הייחודי שלה. בעוד ש-"Crooked Teeth" הוא בעיקר אלבום עתיר אנרגיה, Papa Roach מתעמקת גם בנושאים מופנמים ואישיים. "American Dreams" עוסק בנושאים פוליטיים וחברתיים, ומציע פרשנות מעוררת מחשבה על מצב האומה. באופן דומה, "None of the Above" מתייחס לתחושות של ניכור וחיפוש זהות, ומציג את היכולת של הלהקה להתחבר לקהל שלהם ברמה עמוקה יותר מסתם ריפים קליטים. בסך הכל, האלבום מציג את התשוקה המתמשכת של הלהקה לאומנות שלה. זה אלבום שמספק שילוב של המנוני רוק קשים ובלדות מופנמות, ומאפשר ללהקה לחקור את הגבולות המוזיקליים שלה מבלי לאבד את הזהות המרכזית שלה. עם הווים המדבקים שלו, המילים העוצמתיות והביצועים האנרגטיים שלו, האלבום הזה מוכיח ש-Papa Roach היא עדיין כוח שצריך להתחשב בו בנוף מוזיקת הרוק. לסיכום, "Crooked Teeth" הוא אלבום מרגש ומעוגל שמציג את היכולת של הלהקה להתפתח תוך שמירה נאמנה לשורשים שלהם. מעריצי הלהקה יעריכו את הצליל הדינמי של האלבום, העומק הרגשי והאנרגיה המדבקת. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

פינה בקטנה... אחרי 18 שנה, כן, כן 18 שנה שיחררו "Faith No More" את האלבום השביעי והאחרון שלהם נכון להיום בשם "Sol Invictus". זה אולי ישמע יומרני, מנותק מהמציאות ואפילו חצוף לומר שהאלבום הזה נשמע בדיוק כמו שהוא היה צריך להישמע והמשכו הטבעי של האלבום הקודם, אבל לא אכפת לנו כי זו בדיוק הלהקה וזה הסגנון שלה !! יומרני, מנותק, חצוף, אקלקטי, מחוספס וישר לפנים. (Photo: Ricardo DeAratanha) אז למרות שזהו אלבום ה"קאמבק" של הלהקה אין כאן להיטים חזקים או שירים שתופסים אותך מהשנייה הראשונה אבל האלבום הזה ללא ספק מלא בפיית', מלא מכל הכיוונים. כמעריצים של הלהקה לא היה אכפת לנו בכלל שאין פה משהו קליט, אנחנו היינו מאושרים בחלקנו שקיבלנו עוד חומר חדש מהלהקה, כמו מסומם שעזב את מכון הגמילה לפני מספר שנים אך פתאום הוא מקבל פלאשבק חזרה לדברים הטובים שהעניקו לו הסמים. רק לשמוע את קולו של פייטון עם התופים של בורדין, עם הבס של בילי, הקלידים של רודי והדיסטורשן של ג'ון מכניס בנו אושר גדול. יש שאמרו, איך אחרי 18 שנה יש להם רק 10 שירים לשים באלבום או למה יש שירים באלבום שמזכירים מאוד שירים קודמים שלהם. אז אנחנו חושבים שזה רק מחזק את העובדה שההרכב הזה שם $#@%& על כולם ופשוט עושה מה שהוא רוצה, חבורת כישרונות ייחודית שהולכת עם האמת היצירתית שלה. למרות שציינו כבר שאין כאן להיטים חזקים יש כאן לא מעט שירים מעולים שיעיפו אתכם, יבעטו בכם ויפרקו אתכם כמו כירופרקט שיש לו בטן מלאה על המדינה, כמו: "Superhero", "Separation Anxiety", "Motherfucker" ולמרות היותו קצת רך השיר הנושא את שם האלבום ייקח אתכם איתו ללא התנגדות. אז תלחצו פליי, אתם רוצים את זה ב- Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר