ב- 23 לאפריל 1971 שחררה "The Rolling Stones" את אחת מהיצירות הגדולות בכל הקריירה המפוארת שלה וגם אחד מהאלבומים הגדולים ברוק - "Sticky Fingers". קשה להאמין אבל האלבום הזה שנשמע לנו היום כמו יצירה אחת שלמה ומושלמת, מורכב למעשה מאוסף אקלקטי של אאוטייקים והקלטות שבוצעו במהלך סשנים שונים, במיקומים שונים, החל ממרץ 1969 ועד לאוקטובר 1970. יותר מכך, האלבום הזה הוקלט באחת מהתקופות הקשות של הלהקה. ב- 3 ליולי 1969 התבשרה הלהקה על מותו של Brian Jones הגיטריסט המיסד של הלהקה. זה קרה חודש אחד בלבד לאחר ש- Keith Richards ו- Mick Jagger הראו לו את הדלת החוצה מהלהקה. ב- 6 לדצמבר 1969 נרצח מעריץ שחום עור בדקירות סכין במהלך הופעת הלהקה בפסטיבל Altamont. הרצח בוצע על-ידי חברי כנופיית האופנוענים "מלאכי הגיהנום", אשר נשכרו לאבטח את הפסטיבל אשר הרולינג סטונס היו מארגניו והם התקשו להתמודד עם הטרגדיה הזאת שסימנה את סוף עידן התמימות של שנות השישים. ואם בכל האמור לא די, אז במהלך התקופה המאתגרת של הקלטת האלבום נפרד Mick Jagger ממי שהיתה חברתו במשך 4 שנים - הזמרת Marianne Faithfull וחברי הלהקה במיוחד Keith Richards היו שקועים עמוק בסמים ובהירואין. כפי שנראה מיד להלן, דווקא הטרגדיות והקשיים המתוארים לעיל, הם אלו שהביאו בסופו של דבר לאחד מהאלבומים הגדולים ביותר ברוק, ממש כמו הבריאה שמגיעה אחרי ה"תוהו ובוהו" והסדר שאחרי הכאוס. זה אלבומה ה-11 של הלהקה בארה"ב והתשיעי בבריטניה, אשר היה גם הראשון ששוחרר בלייבל הפרטי שלה שנקרא על שמה - "Rolling Stones". הוא האלבום שיצא בפער הכי גדול בין כל אלבומי הלהקה ששוחררו עד אותה עת. הסטונס שהיו מורגלים לשחרר שניים ואפילו שלושה אלבומים בשנה, נאלצו הפעם להמתין קצת עם הוצאת האלבום, עד לסיום המחוייבות שלהם מול חברת "Decca/London". זה גם האלבום המלא הראשון של הלהקה עם הגיטריסט Mick Taylor, אשר כזכור הצטרף לרולינג סטונס לאחר שהגיטריסט Brian Jones הועזב ממנה, בחודש יוני 1969. טיילור נקרא אז על-ידי קית' ריצ'ארדס ומיק ג'אגר לאולפן והיה בטוח בכלל שהוא מגיע להקליט שם עם הלהקה כגיטריסט סשן אורח. ואולם, כבר ביום המחרת החברים הודיעו לו שהוא התקבל ללהקה. כך יצא שטיילור הקליט עימם 4 שירים שיועדו לאלבום "Let It Bleed" בעוד Brian Jones מנגן בשאר. טיילור שקודם לכן היה חבר ב- "John Mayall's Bluesbreakers" ובהרכב הראשון של "Fleetwood Mac" עם Peter Green הביא עימו משם את רוח הבלוז, אשר חזרה לנשב בחוזקה באלבום הזה. כידוע שורשי הלהקה היו טמונים עמוק בבלוז ואפילו את שמה (Rolling Stones) היא קיבלה משירו של הבלוזיסט Muddy Waters משנת 1948. בחלוף השנים ועם השינויים שחלו בעולם המוזיקה, נכנסה הסטונס אל הרוק הפסיכדלי והאקספרימנטלי, אך נדמה היה שעם מותו של Brian Jones והחלפתו על-ידי Mick Taylor, חזרה הלהקה למקורותיה ואל שורשי הזאנר הכל-כך אהוב עליה שזורם חזק בעורקי חבריה. האלבום הזה זכה לשבחי המבקרים והקהל, הוא נכנס להיכל התהילה של הגרמי וזכה להיכלל ברשימות מפוארות כמו: "500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים" של מגזין הרולינג סטון, רשימת "האלבומים הבריטיים הטובים ביותר" של המגזין Q, רשימת "All Time Top 1000 Albums" - שם דורג במקום העשירי והמכובד, ועוד ועוד. האלבום נפתח עם השיר האלמותי "Brown Sugar" ואחד מהריפים הגדולים של הלהקה. זה אחד מהשירים הראשונים שנכתבו לאלבום עוד בדצמבר 1969. הדעות חלוקות באשר לנושא השיר אותו כתב מיק ג'אגר יחד עם חברתו שחומת העור, דאז Marsha Hunt. הליריקה עוסקת לכאורה בעבדים שהגיעו מאפריקה, נמכרו בניו אורלינס ונאנסו על-ידי אדוניהם הלבנים, אך השיר הושפע ככל הנראה מיחסיו של גאגר עם Marsha Hunt. גירסה אחרת מספרת שהשיר נכתב בכלל על הירואין ועל הצבע החום של הכפית לאחר חימומו שנראה כמו סוכר חום. כאן המקום לציין שכמחצית משירי האלבום עוסקים בנושא הסמים ו/או מאזכרים אותו, וזה אחד מהם. מעניין שג'אגר התייחס בשנת 1993 לנושא עליו נכתב השיר ומדבריו ניתן להבין שמדובר כאן בשילוב של שתי הגירסאות. וכך הוא ציין: "The lyric was all to do with the dual combination of drugs and girls. This song was a very instant thing, a definite high point". תהיה הגירסה אשר תהא, זה אחד מהשירים הגדולים של הלהקה, ובכל, גרוב רוקנרולי מקפיץ עם ריף פשוט וגאוני וסולו סקסופון טנור ענק של Bobby Keys. אין זה מפתיע שהשיר הנצחי הזה נכלל ברשימת 500 השירים הדולים בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון, וכן ברשימת 100 שירי הגיטרה הגדולים בכל הזמנים של אותו מגזין. מיד אחריו מגיע "Sway" הבלוזי שממש מזכיר את "The Band". קטע אדיר שנהנה מנגינת המפסנתר המופלאה של Nicky Hopkins ומעיבוד כלי המיתר של Paul Buckmaster אשר משתלב בצורה מדהימה עם צליל הגיטרה המחוספס של מיק ג'אגר שמנגן פה על גיטרת קצב (קית' ריצ'ארד מסתפק כאן בקולות רקע בלבד). Mick Taylor מתגלה כאן ברוב גדולתו עם נגיעות הגיטרה הקטנות, הסולו המדהים והסלייד גיטר המאלף. מעניין שאומנים מוכרים נוספים מתארחים בשיר הזה. Pete Townshend, Ronnie Lane ו- Billy Nichols סיפקו קולות רקע אך לא קיבלו על כך קרדיט בשל מגבלה של חברת התקליטים. הקטע השלישי "Wild Horses" הוא ללא ספק אחד מהמרגשים של הלהקה. קית' ריצ'ארד ציין שמדובר בשיר שנועד לבטא את הקשיים של הלהקה בדרכים, רחוק מהבית ומהאנשים האהובים. הוא החל לכתוב את השיר לאחר הולדת בנו Marlon ומיק ג'אגר שכתב את מילותיו כשהוא מותיר אך ורק את מילות הפיזמון. מיק ג'אגר שלל את האפשרות שהוא נכתב על Marianne Faithfull שכן לטענתו הם כבר לא היו יחד אותה תקופה, אך ככל הנראה מילות השיר הושפעו מיחסים אלה. פיית'פול לעומת זאת ציינה שהמשפט "Wild horses couldn't drag me away" נאמר על-ידה לג'אגר כשהתעוררה מהתרדמת בה היתה נתונה. ריצ'ארדס שקיבל קרדיט על הכתיבה ציין שהלחן היה עבודה משותפת שלו ושל Mick Taylor שמכניס כאן השפעות של פולק וקאנטרי ומשתמש בכיוון גיטרה לא שיגרתי שנקרא "Nashville tuning". חבל מאוד שטיילור לא זכה לקבל קרדיט על תרומתו הרבה לשירי האלבום הזה ובכלל, דבר שבסופו של דבר יביא לתסכול גדול שלו ולעזיבתו את הלהקה בשנת 1974. מעניין שהשיר שוחרר לראשונה על-ידי "Gram Parsons' Flying Burrito Brothers" בשנת 1970, שכן, כאמור, הסטונס המתינה עם שחרור האלבום עד לסיום מחויבותה עם חברת התקליטים הקודמת. פרסונס היה באותה תקופה חברו של ריצארדס והשפיע על סגנון הקאנטרי והפולק המשתלבים באלבום. מי שמנגן בשיר על פסנתר הוא Jim Dickinson והסיבה לכך נעוצה בעובדה שהפסנתרן הקבוע של הלהקה Ian Stewart סירב לנגן את השיר שכן הוא שנא את האקורדים המינוריים שנכללו בו. הקטע "Can't You Hear Me Knocking" הוא אחד המורכבים והמעניינים באלבום. קטע בלוז שנמתח על פני למעלה מ- 7 דקות וכולל ג'אם ואילתורים של סולו גיטרה וסקסופון. הקטע התחיל מריף מאולתר שריצ'ארדס ניגן באולפן וויתר החברים הצטרפו אליו. קטע הג'אם בסיום השיר כולל נגינת כלי הקשה של Rocky Dijon וקלידים של Billy Preston. הוא מאוד מזכיר את להקת Santana אך ריצ'ארד ציין שהלהקה לא התכוונה להישמע כמו סנטנה. הם סיימו לנגן את השיר ואז המשיכו לג'אמג'ם ולא היו מודעים בכלל לכך שההקלטה נמשכת. ואיזה סולו מדהים יש כאן Mick Taylor שמוכיח שוב איזה גיטריסט גדול הוא. הרצועה "You Gotta Move" היא היחידה באלבום שלא נכתבה על-ידי מי מחברי הלהקה. מדובר בשיר אפרו-אמריקאי עממי שהוקלט על-ידי מספר זמרי גוספל, החל משנות ה- 40 של המאה הקודמת. את הצד השני של הויניל פותח "Bitch" מילה לא אופיינית לאותה תקופה. שיר רוקנרול גרובי עם ריף קליט שלא יוצא מהראש. ג'אגר כתב את השיר על סיום מערכת יחסים, ככל הנראה זו שהיתה לו עם Marianne Faithfull. אם כבר הזכרנו את מריאן פיית'פול, אז השיר "Sister Morphine" נכתב על-ידה ועל ידי ג'אגר. למעשה Marianne Faithfull היתה הראשונה לשחרר את השיר עוד בשנת 1969 כבי-סייד לסינגל "Something Better". אין צורך להסביר שמדובר באחד מהשירים הראשונים שאיזכרו את נושא הסמים במפורש. פיית'פול שכתבה את המילים ציינה שהושפעה משילוב השירים "Sister Ray" ו- "Heroin" אותם כתב Lou Reed, מה שלא מותיר מקום לספק בדבר נושא הכתיבה. לדבריה את המוזיקה כתב ג'אגר על גיטרה אקוסטית בזמן שהשניים שהוא ברומא בשנת 1968. זה אחד מהשירים הראשונים שהוקלטו לאלבום ולכן הוא היחיד מתוכו שבו לא מנגן Mick Taylor. מי שהחליף כאן את Brian Jones שבזמן ההקלטה כבר לא היה חלק מהלהקה, ומנפיק את הסלייד גיטר בסולו הוא Ry Cooder. מריאן פיית'פול היא חלק בלתי נפרד מהאלבום הזה שכן גם השיר "I Got the Blues" נכתב על-ידי ג'אגר בעקבות הפרידה ממנה. קטע בלוז אדיר!, מדהים וסוחף עם סולו אורגן מאלף של Billy Preston ונגינת סקסופון בלתי נשכחת של Bobby Keys. את עיבודי כלי המיתר מספק כאן Jim Price שגם מנגן על חצוצרה. גם השיר "Dead Flowers" עוסק במישרין בנושא הסמים בכלל והירואין בפרט, והוא כולל בין היתר את השורה: "I'll be in my basement room, with a needle and a spoon". מיק ג'אגר פונה בשיר לנערה בשם "סוזי" ומודיע לה שהיא מוזמנת לשלוח לו פרחים מתים כל בוקר, אבל הוא יניח ורדים על קברה... ניתן למצוא כאן השפעות קאנטרי ברורות אותם הביא עימו ריצ'ארדס שבאותה תקופה התרועע הרבה עם Gram Parsons. מיק טיילור וקית' ריצ'ארד מספקים את משפטי הגיטרה הקצרים בסגנון honky-tonk אשר מוסיפים לווייב הכפרי של השיר. האלבום מסתיים עם "Moonlight Mile" אשר גם היה האחרון שהוקלט לאלבום בסיומו של יום סשנים מפרך ומלא בקוקאין. קית' ריצ'ארדס כבר היה גמור ולא השתתף בהקלטה, כך שכל הגיטרות בשיר מבוצעות על-ידי Mick Taylor ומיק ג'אגר שמנגן כאן על גיטרה אקוסטית. זה שיר קסום ומיוחד שללא ספק מסיים את האלבום הזה בצורה מושלמת. העיבודים של כלי המיתר כאן ראויים לציון ותורמים לסיומו של האלבום המופתי הזה בצורה פשוט אפית. ואי אפשר לסיים את הסיקור בלי להתייחס לעטיפה המיוחד עם הריץ' רץ' המפורסם שעוצבה על-ידי לא אחר מאשר אנדי וורהול. מעניין שההוצאה המקורית באמת כללה רוכסן שניתן היה לפתוח. האלבום "Sticky Fingers" הכניס את הרולינג סטונס קצת באיחור לשנות ה- 70, אבל הוא עשה זאת בסערה גדולה. הוא היה ונותר אלבום מופת - קלאסיקה נצחית שלא איבדה את הברק שלה כם לא בחלוף חמישה עשורים. להאזנה לאלבום: לחצו כאן. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

הוא היה אחד מהכותבים העיקריים בלהקת "Def Leppard", בה היה גיטריסט, ובזכות יכולות הכתיבה שלו זכה אף לכינוי "The Riffmaster" (Photo: Peter Still) בואו נספר 30 עובדות על הגיטריסט והיוצר הכל-כך מוכשר Steve Clark שלעולם יישאר בן 30: 1. הוא נולד ב- 23 לאפריל 1960 בשם Stephen Maynard Clark, בשפילד, אנגליה. 2. כבר בגיל מאוד צעיר הוא הראה התעניינות גדולה במוזיקה. הוריו לקחו אותו להופעה של קליף ריצ'ארד כשהיה בן 6 בלבד. 3. אביו קנה לו את הגיטרה הראשונה כשהיה הבן 11, בתנאי שהוא ילמד לנגן על הכלי ברצינות. 4. סטיב אכן למד נגינה על גיטרה קלאסית במשך שנה לפני שהוא גילה את Jimmy Page ואת "לד זפלין" בתקליט ששמע בבית של חבר. 5. בעודו בבית הספר התיכון הוא ניגן בלהת קאברים שנקראה "Electric Chicken". 6. הוא פגש את Pete Willis הגיטריסט המייסד של "Def Leppard" בקולג'. פיט ראה את סטיב קורא ספר על גיטרות, שאל אותו אם הוא יודע לנגן והזמין אותו להגיע לאודישן בלהקה. סטיב לא הגיע. 7. בפעם השניה בה נפגשו וויליס וקלארק זה כבר היה בהופעה של "ג'ודאס פריסט". גם הזמר Joe Elliott היה שם ושניהם הזמינו את קלארק שוב להיבחן ללהקה. הפעם קלארק נענה. 8. אליוט סיפר שבאודישן קלארק ניגן את כל השיר "Free Bird" של "Lynyrd Skynyrd" מתחילתו ועד סופו באופן מדויק וללא ליווי. זה הספיק לו כדי להתקבל ללהקה והוא הפך לחבר רשמי בה בינואר 1978. (Photo: Lorelei Shellist Runway RunAway TV) 9. וויליס ואליוט עשו את עסקת חייהם עם צירופו של קלארק. סטיב יהפוך לכותב העיקרי של הלהקה אשר יהיה אחרי ל- 90% מהיצירה בלהקה. 10. לא זו בלבד, אלא שקלארק יספק ללהקה כמה מהריפים היפים ביותר במה שנקרא "הגל החדש של ההבי מטאל הבריטי", באופן שזיכה אותו, ובצדק, בכינוי "The Riffmaster". 11. ואם בזה לא די, אז הוא גם חלק את הסולואים בכל שירי הלהקה עם הגיטריסט פיט וויליס ושר קולות רקע וסיפק הרמוניות ווקאליות לקולו של ג'ו אליוט. 12. בנובמבר 1978 נכנסה הלהקה להקליט את ה- EP הראשון שלה אשר שוחרר בינואר 1979, ונקרא The Def Leppard" E.P.". קלארק היה שותף לכתיבת כל השירים ואחראי לנגינת הסולואים ברוב המכריע של שירי המיני אלבום. 13. ההתעניינות של תחנות הרדיו בחבורת הנגנים הצעירים שמביאה הבי מטאל חדש ורענן לסצינה המקומית הביאו תוך זמן קצר להחתמת הלהקה על חוזה הקלטות עם חברת "Phonogram". 14. אלבום הבכורה של הלהקה שוחרר במרץ 1980 וזכה לביקורות מהללות. קלארק היה שותף לכתיבת 10 מתוך 11 משירי האלבום וגם היה אחראי לנגינת מרבית הסולואים באלבום, לרבות בשני הסינגלים "Hello America" ו- "Wasted". 15. הסיפור חזר על עצמו גם באלבומה השני והמצוין של הלהקה - "High 'n' Dry", אשר שוחרר ביולי 1981. קלארק היה שותף לכתיבת 8 מתוך 10 שירי האלבום ולנגינת הסולואים ברובם המכריע של השירים, ביניהם הסינגלים "Let It Go" ו- "Bringin' On the Heartbreak". 16. לקראת סוף ההקלטות של האלבום השלישי "Pyromania", התבקש הגיטריסט Pete Willis לעזוב את הלהקה, נוכח בעיות השתיה שלו, והגיטריסט Phil Collen גויס במקומו. 17. קלארק וקולן הפכו תוך זמן קצר לחברי טובים ועיצבו יחד את צליל הדואל גיטאר המפורסם של "דף לפארד", בעודם זוכים לכינוי "Terror Twins". 18. מה שהפך את הצליל של "דף לפארד" לכל כך מיוחד נבע בין היתר מהשילוב של קלארק וקולן והיכולת שלהם להחליף ביניהם תפקידים נגינת קצב, להצליב סולואים או לנגן יחד בהרמוניה מושלמת. 19. העובדה שהשניים הגיעו מרקע מוזיקלי שונה דווקא תרמה לייחודיות של הלהקה. קלארק הביא איתו את הצד הקלאסי שהיה טבוע בו מילדותו, את היכולת לקריאת תווים ולהבנת המבנה והתיאוריה של המוזיקה, בעוד קולן מביא איתו נגינה יותר חופשית שנבעה מהעובדה שהוא לימד את עצמו לנגן. קלארק הביא איתו את הרוק של "לד זפלין" וקולן הביא איתו את הג'אז של אל דימיולה, ליצירת השילוב מושלם. 20. הפריצה הגדולה של הלהקה הגיעה כמובן עם האלבום השלישי "Pyromania" שיצא בשנת 1983. גם כאן קלארק היה שותף לכתיבת הרוב המכריע של שיר האלבום המדהים הזה ולנגינת חלק נכבד מהסולואים. בנוסף קלארק היה גם זה שניגן בגיטרות האקוסטיות בשירים "Foolin'" ו- "Die Hard the Hunter". 21. קלארק המשיך להוביל את הכתיבה והנגינה בלהקה גם באלבום הבא "Hysteria" אשר שוחרר בשנת 1987 והפך לאלבום הכי מצליח של הלהקה. על סיפור יצירתו של האלבום קיראו עוד כאן: 22. לקלארק תמיד היו בעיות שתיה עליהן לא הצליח להתגבר. עם זאת, בעיות אלה החריפו דווקא לאחר שחרור האלבום הכי מצליח של הלהקה. קלארק הלך ושקע אל תוך האלכוהול, עד כי חבריו שכנעו אותו להיכנס לתהליך גמילה. 23. קלארק הסכים והחל בתהליך הגמילה, אך למרות מאמציו הוא לא הצליח לסדר את עצמו. הוא איבד את הביטחון שלו והלך והעמיק אל תוך בעיות האלכוהול. 24. ב- 8 לינואר 1991 הוא נמצא שוכב על הספה בדירתו בלונדון ללא רוח חיים. בדמו נמצאו רמות גבוהות של אלכוהול ותרופות נגד כאבים. 25. לפני מותו הוא הספיק קלארק להיות שותף לכתיבת 6 מתוך 10 שירי האלבום "Adrenalize" אשר שוחרר כשנה לאחר מותו במרץ 1992. 26. להקת "Tesla" אשר חיממה את "דף לפארד" בסיבוב ההופעות של האלבום "Pyromania" הקדישה לזכרו את השיר "Song & Emotion" מתוך אלבומם "Psychotic Supper" וכתבה כך: "To Our Friend, Steve 'Steamin' Clark". 27. קלארק היה מזוהה יותר עם גיטרות גיבסון, אך היו פעמים בהם ניגן גם על גיטרות אחרות, כמו בשיר "Love Bites" בו ניגן קלארק על גיטרת "Fender Stratocaster". 28. בעת מותו היה קלארק בעליהם של לא פחות מ- 75 גיטרות שונות. 29. הוא נכנס להיכל התהילה של הרוקנרול לאחר מותו, יחד עם חברי "דף לפארד", בשנת 2019. 30. קלארק מדורג במקום ה- 11 מבין 100 ברשימת גיבורי הגיטרה של מגזין קלאסיק רוק. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 23 לאפריל 2021 יצא לאור "Sweep It Into Space" אלבומה ה -12 של Dinosaur Jr. זה אלבומה הראשון של הלהקה מזה 5 שנים מאז "Give a Glimpse of What Yer Not" ששוחרר בשנת 2016. הזמר, היוצר והמולטי אינסטרומנטאליסט J Mascis, הבסיסט Lou Barlow והמתופף Murph החלו לעבוד על האלבום כבר בסתיו 2019 והאלבום היה אמור להיות משוחרר בשנת 2020, אך יציאתו נדחתה בשל משבר הקורונה. שלושת חברי ההרכב שהתאחדו בשנת 2005 נעזרו הפעם בשירותיו של המוזיקאי, הזמר והיוצר Kurt Vile, הידוע בין היתר כחבר בהרכב "The War on Drugs", אשר הפיק את האלבום ומנגן בגיטרה 12 מיתרים בסינגל הראשון אשר שוחרר מהאלבום ב- 23 לפברואר 2021 - "I Ran Away". לאחר מכן קיבלנו עוד שני סינגלים מבטיחים "Take It Back" עם צלילי הקלידים הקופצניים שמוסיפים מימד נוסף לסאונד של הלהקה ו- "Garden" הדינמי והמרגש - אחד משני השירים שתרם הבסיסט Lou Barlow לאלבום, אשר גם לוקח בו את ההובלה בשירה באופן שעושה חסד עם השיר היפה הזה. אז נכון, מהאזנה ראשונה זה לא נשמע כמו אלבום שידורג בין היצירות הגדולות של הלהקה, אבל הוא בהחלט אלבום עם אוסף שירים טובים ומהנים שמוכיחים של- J Mascis וחבריו יש עוד הרבה מה לתת. להאזנה לאלבום: לחצו כאן. רשימת השירים באלבום: 01. I Ain’t 02. I Met The Stones 03. To Be Waiting 04. I Ran Away 05. Garden 06. Hide Another Round 07. And Me 08. I Expect It Always 09. Take It Back 10. N Say 11. Walking To You 12. You Wonder "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

פינה בקטנה... למרות היותו אלבומה השני של הלהקה, הוא נחשב למעשה לאלבומה הראשון, הואיל והאלבום הראשון - "We Care A Lot" יצא במספר עותקים מאוד מוגבל ע"י חברת תקליטים קטנה ועצמאית בשם "Mordam Records", אשר גם לא קידמה או הפיצה את האלבום בצורה מסחרית. לאחר האלבום הראשון, עברה הלהקה לחברת תקליטים גדולה יותר וחתמה חוזה עם חברת התקליטים Slash Records (אין לה קשר לגיטריסט), מה שהבטיח לה חשיפה יותר גדולה ותמיכה יותר גדולה להצלחה. האלבום ששוחרר ב-23 באפריל 1987 מכיל 10 שירים שכולם נכתבו ע"י המתופף Mike Bordin, הקלידן Roddy Bottum, הבסיסט Billy Gould הגיטריסט Jim Martin והזמר Chuck Mosley. אפרופו צ'אק, זהו האלבום האחרון שלו עם הלהקה. לאחר שחרורו של האלבום, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות לקידום האלבום כמופע פותח ללהקת "Red Hot Chili Peppers" (כן, לפני הפיצוץ בין מייק פאטון ואנתוני קידיס). במהלך סיבוב ההופעות מצב הסמים של צ'אק החל להחריף והתנהגותו הפכה להיות לא יציבה, הוא היה מאבד את ההכרה או מתקוטט עם שאר חברי הלהקה במהלך ההופעות. (Photo: Tony Mottram) השיא התרחש במסיבת ההשקה שאירגנה חברת התקליטים לרגל שחרורו של האלבום. במהלך המסיבה החל מצבו של צ'אק להתדרדר עד שהוא הגיע למצב בו הוא איבד את ההכרה ונרדם על הבמה במהלך ההופעה. סיפור נוסף שהביא לסיום הרומן של הלהקה עם צ'אק מתקשר לכך שלאחר ההופעה החליט צ'אק שהלהקה צריכה להוציא אלבום אקוסטי. שם כבר נגמר הסיפור והוא פוטר מהלהקה. הסינגל הראשון שיצא מהאלבום "We Care A Lot" עוד נכתב ויצא באלבום הראשון, אך עובד והוקלט מחדש עם טקסט שונה לאלבום הנ"ל. השיר הפך ללהיט גדול שהיווה את ניצניה של הפריצה של הלהקה. אגב, הסינגל שוחרר שוב בשנת 1991, לאחר הצטרפותו של מייק פאטון, אז הוא יצא גם בגרסת הופעה חיה. להאזנה לאלבום ב- Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

המלצת המערכת... והפעם, "Damnation" - אלבום האולפן השביעי של להקת "Opeth", שיצא ב- 22 לאפריל 2003. אז למי שלא מכיר, "Opeth" היא להקה שוודית שהוקמה בסטוקהולם בשנת 1995. הלהקה התחילה כלהקת דת' מטאל עם השפעות בלאק מטאל אבל עם השנים נכנסו ללהקה השפעות מתחום הפרוגרסיב והיא החלה משלבת בין ז'אנרים שונים כגון פרוגרסיב מטאל, דת' מטאל ורוק מתקדם קלאסי, ובין גראולינג וצלילי דיסטורשיין מנסרים מצד אחד, לצלילי גיטרה אקוסטית, מלוטרון ושירת Clean מצד שני. המעבר של הלהקה לכיוון הרוק המתקדם החל לקבל תאוצה עם האלבום "Still Life" ששחררה הלהקה בשנת 1999 והתחזק עם האלבום שהינו אולי היצירה הכי שלמה של הלהקה "Blackwater Park", שם החל גם שיתוף הפעולה הפורה בין הלהקה לבין Steven Wilson המוכר לנו בין היתר מלהקת "Porcupine Tree", משיתוף הפעולה עם אביב גפן ב- "Blackfield" ועוד. ווילסון הפיק את האלבום, מנגן בגיטרה, בפסנתר ומלוטרון ומשתתף בשירת Clean בארבעה מתוך שירי האלבום. ווילסון גם כתב את מילות השיר "Death Whispered a Lullaby". שיתוף הפעולה עם ווילסון הוביל כנראה את "Opeth" להעמיק עוד יותר אל כיוון הפרוגרסיב ולאחר שחרור האלבום "Blackwater Park" הודיעה הלהקה כי אלבומה הבא הולך להיות מיוחד. זה יהיה אלבום כפול חציו יהיה הכבד ביותר שלה בעוד שחציו השני יהיה שקט וללא קטעי דת' מטאל. למרות שכל הפרויקט הוקלט כמקשה אחת במהלך שנת 2002, החליטה חברת התקליטים לפצל את הפרויקט לשני אלבומים שונים. הראשון והכבד ביותר של הלהקה - "Deliverance" שוחרר בשנת 2002, בעוד שהאלבום השקט ביותר שלה - "Damnation", נושא סיקורנו, שוחרר בשנת 2003, תוך שהוא מציג תפנית ושינוי מוזיקלי מהותי אצל "Opeth". זה אלבום קסום ושקט, שופע בפסנתרים, גיטרות אקוסטיות וסולואים מחשמלים וממיסים. מיזוג של רגשות עמוקים שתורגמו למילים ותווים, אשר כל אחת ואחד מהם פשוט חודר ללב ולנשמה. ההשפעה של Steven Wilson האגדי מורגשת כאן היטב, הן בסגנון והן בהפקה. זה האלבום הראשון של הלהקה שלא כולל בכלל שירת גראולינג. כל השירה כאן היא Clean עם המון עומק ורגש, שכנראה הושפעה ממותה של סבתו של הזמר, הגיטריסט והכותב העיקרי של הלהקה Mikael Åkerfeldt, בתאונת דרכים, בזמן העבודה על האלבום. אין באלבום הזה אפילו צליל מטאלי אחד והוא מושפע מאוד מהרוק המתקדם הקלאסי, עם צלילי מלוטרון מדהימים שזורקים אותנו 50 שנה אחורה לימי אלבום הבכורה של קינג קרימזון. למרות שהאלבום סימן שינוי מהותי בצליל של הלהקה, הוא זכה להערכה ותשבחות בקרב מעריצי הלהקה והמבקרים השונים, תוך שהוא מזניק את הפופולריות של הלהקה קדימה. מעניין לציין שהלהקה ליוותה את תהליך היצירה של שני האלבומים בסרט תיעודי שמצליח להכניס אותנו אל תוך האולפן וללמד אותנו על הקשיים, ההתלבטויות והשיקולים שמאחורי הכתיבה וההקלטה של שני האלבומים. ערכנו לכם פלייליסט של ששת חלקי הדוקומנטרי בקישור: כאן. אתם מוזמנים להאזין לאלבום: Spotify, Apple Music. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

הוא עבד עם מגוון רחב של אומנים כמו "George Harrison, David Bowie, Steve Miller, "Bee Gees ואפילו Mike McCready ו- Matt Cameron מ"פרל ג'אם". הוא זמר, יוצר וגיטריסט מאוד מוכשר וקוראים לו Peter Frampton. (Photo: Jango.com) אז בואו נספר כמה עובדות על מי שמחובר לגיטרה כל-כך חזק, עד שהוא יכול לגרום לה פשוט לדבר: 1. הוא נולד ב- 22 לאפריל 1950 ב- Beckenham, Kent שבאנגליה, בשם Peter Kenneth Frampton. 2. הכלי הראשון שהוא ניגן עליו היה Banjolele. מה זה אתם שואלים ? זה שילוב של בנג'ו ויוקליילי שהוא מצא בעליית הגג של סבתו. הוא פשוט לימד את עצמו לנגן עליו החל מגיל 7 . 3. פרמפטון למד באותו בית הספר עם David Bowie. הם נשארו חברים טובים עד יום מותו של בואי. פרמפטון אפילו ניגן באלבום של בואי משנת 1987 - "Never Let Me Down" וליווה אותו בסיבוב ההופעות שנועד לקידומו. 4. אביו של Peter Frampton היה המורה לאומנות של בואי בבית הספר. 5. פרמפטון לימד את עצמו לנגן בגיטרה כל-כך מהר, שכבר בגיל 12 הוא הקים את להקתו הראשונה - "The Little Ravens". 6. בגיל 14 הוא כבר עבר ללהקה מקצועית יותר - "The Preachers", אשר נוהלה והופקה על-ידי בסיסט הרולינג סטונס Bill Wyman. 7. כשהיה בן 18 בלבד הוא הצטרף אל Steve Marriott מלהקת "Small Faces" והשניים הקימו את להקת "Humble Pie". (Photo: Cleopatra) 8. במקביל לעבודתו עם "Humble Pie" שימש פרמפטון כנגן סשנים מבוקש עבור אומנים מהשורה הראשונה כמו Donovan, Harry Nilsson, Jerry Lee Lewis, Carly Simon, Tim Hardin, John Entwistle ועוד. 9. בשנת 1970 הוא ניגן בגיטרה אקוסטית באלבום המופת המשולש "All Things Must Pass" של George Harrison. 10. לאחר 4 אלבומי אולפן ואלבום הופעה אחד עם "Humble Pie" פרמפטון פצח בקריירת סולו. 11. באלבום הבכורה שלו "Wind of Change" משנת 1972 התארחו Klaus Voorman Ringo Starr ו- Billy Preston. 12. פרמפטון המשיך לספק את כישורי הגיטרה שלו לאומנים נוספים במקביל לקריירת הסולו שלו. כך לדוגמא, בשנת 1974 הוא השתתף באלבום "First of the Big Bands" של Tony Ashton וקלידן "דיפ פרפל" Jon Lord ובאלבום "Ringo’s Rotogravure" אלבום האולפן החמישי של Ringo Starr משנת 1976. 13. פרמפטון היה חיית במה, ההופעות שלו נמכרו מצוין, אך אלבומיו קצת פחות. זה הביא אותו לקבל החלטה לשחרר אלבום הופעה כפול לאחר אלבום האולפן הרביעי שלו, ובו לנסות להעביר לתקליט את "החשמל" שנמצא באוויר במהלך ההופעות שלו. 14. אלבום ההופעה הכפול והמופתי הזה - "Frampton Comes Alive" שוחרר בשנת 1976 והפך לאחד מאלבומי ההופעה הנמכרים ביותר בכל הזמנים עם מכירות של למלה מ- 16 מליון עותקים. 15. האלבום הזה שהה 10 שבועות רצופים במצעדי המכירות בארה"ב והפך לאלבום הנמכר ביותר בשנת 1976 כשהוא עוקף אפילו את האלבום "Fleetwood Mac" – הראשון והמצליח של הלהקה העונה לאותו השם, בהרכבה החדש עם סטיבי ניקס ולינדזי בקינגהאם. תחשבו על זה, דווקא אלבום הופעה כפול הוא האלבום הנמכר ביותר לאותה שנה בארה"ב. 16. ביצועי ההופעה של פרמפטון לשירים כמו "Show Me the Way", "Baby, I Love Your Way", ו- "Do You Feel Like We Do", התעלו על גרסאות האולפן והפכו לאבני דרך ברוק הקלאסי. 17. פרמפטון הוא אולי לא הראשון שהשתמש באפקט ה- "Talk Box", אבל הוא בהחלט אחד מאלה שהכי מזוהים איתו. תקשיבו לביצוע ההופעה של "Show Me the Way" לדוגמא, ותבינו על מה אנחנו מדברים. פרמפטון גרם לגיטרה לדבר כל-כך יפה שכמה שנים לאחר מכן אפקט הטוק בוקס יעטר שירים כמו "Pigs (Three Different Ones)" של ה"פינק פלויד", "Livin' on a Prayer" ו- "It's My Life" של "בון ג'ובי" ועוד. 18. בשנת 1978 הוא הופיע יחד עם חברי ה- "Bee Gees" בסרט "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band". 19. באותה שנה הוא ניגן בגיטרה בשיר הנושא מתוך הסרט והפסקול "Grease", שיר שכידוע כתב Barry Gibb מה"בי ג'יז". 20. עוד בשנת 1978, פרמפטון כמעט ונהרג בתאונת דרכים קשה שעבר כשהיה בטיול בבהאמאס. הוא סבל משברים בכל הגוף, זעזוע מוח ונזקים לשרירים. התאונה הקשה הזאת גם השפיע על הקריירה המוזיקלית שלו שהיתה באותה עת בשיאה. 21. למרות האמור הוא המשיך לשחרר אלבומי סולו ולשתף פעולה עם אומנים אחרים, ביניהם באלבומים והופעות של "Bill Wyman's Rhythm Kings" ו- "Ringo Starr's All-Starr Band". 22. בשנת 1985 הוא השתתף בכתיבת שיר וניגן באלבום "Stand Up" של ההרכב של הגיטריסט Steve Morse. 23. בשנת 1990 הוא ניגן סולו בשיר "Straight Line" מהאלבום "Live It Up" של השלישיה "Crosby, Stills & Nash". 24. בשנת 2000 פרמפטון שימש כיועץ טכני לענייני גיטרה בסרט הקאלט המוזיקלי של הבמאי Cameron Crowe - "כמעט מפורסמים" - "Almost Famous", ואף הופיע בו בתפקיד מנהל סיבוב ההופעות של "Humble Pie" להקתו משנות השבעים. 25. בשנת 2006 השתתפו Mike McCready ו- Matt Cameron מ"פרל ג'אם" באלבום האינסטרומנטאלי שלו "Fingerprints". 26. בשנת 2016 הוא אובחן כחולה במחלת שרירים נדירה. בעקבות כך הוא הצהיר על סיבוב הופעות אחרון שנערך בשנת 2017. למרות ההצהרה שמדובר בסיבוב האחרון שלו, הוא יצא בשנת 2018 לסיבוב הופעות יחד עם Steve Miller לרגל 50 שנה ללהקה. 27. בשנת 2017 השתתף פרמפטון באלבום האולפן ה- 19 של רינגו סטאר "Give More Love". 28. למרות שנולד וגדל באנגליה, מיד לאחר אירועי 11 לספטמבר הוא הגיש בקשה לקבל אזרחות אמריקאית. 29. פרמפטון שחרר בקריירת הסולו שלו עד היום 18 אלבומי אולפן. 30. בשנת 2016 הוא נכנס להיכל התהילה של הרוקנרול. ועכשיו כדי להשלים את ההיכרות עם הגיטריסט המחונן, כנסו לקישור המצורף ותקשיבו לאלבום אוסף מקריירת הסולו שלו: כאן. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

האלבום ה-8 של הלהקה הנפלאה "Incubus" נקרא "8" והוא שוחרר ב-21 באפריל 2017. הוא אלבום מכונן, אלבום מעולה, אלבום שמהווה חותמת ! כבר בשנת 2015 החלו החברים לכתוב חומרים לאלבום, הם התכוונו להוציא שני EP בשם "Trust Fall", חלק אחד וחלק שני, אך ההשראה שנפלה עליהם ורוח היצירה הביאו אותם לכתוב המון שירים ותוך כדי ההקלטות לאורך 2016 הם החליטו שהם מוציאים אלבום מלא ולא EP. לא צחקנו כשאמרנו שזה אלבום מכונן, אנחנו יודעים שאתם רגילים לקרוא משפטים כאלה על קלאסיקות מן העבר אבל אינקובס מקבלת חותמת זהב עם האלבום הזה, בדיוק כמו העטיפה של האלבום המציג את שם הלהקה ומספר האלבום בצבע זהב על גבי פלטה שחורה/אפורה (אנחנו מכירים עוד להקה שעשתה זאת). העטיפה מזכירה את הסימונים שיש ברחבי העולם ומציינים את מקום מגוריהם או ארועים מיוחדים של אמנים מתחום המוסיקה והקולנוע. אם תלכו אחורה אפילו במעט, שלושה ארבעה אלבומים אחורה, תבינו כמה כשרון גלום בלהקה המדהימה הזו. אנחנו אולי חוזרים על עצמנו לפעמים (ורק לפעמים אז אל תתלהבו) אבל אינקובס היא דוגמא קלאסית לאיך להקה משנה את מצב הצבירה שלה בהתאם למצב רוח שלה, להשראה ולכיוון שהם רוצים לקחת אותה, אבל עדיין שומרת על ה-DNA שלה. לא משנה את הכרומוזומים, לא משנה את המבנה אבל משנה את הצורה, הצבע והסאונד. שלושה אלבומים אחורה "A Crow Left of the Murder" אלבום מחוספס, בועט, חזק ואגרסיבי. שני אלבומים אחורה, "Light Grenades" אלבום כייפי, מגוון, מקפיץ, תענוג שלם. אלבום אחד אחורה "?If Not Now, When" , אלבום מרגש, סוחף, מענג של שייט נעים ורך. ואז מגיע "8". מחוספס, אקלקטי, דוקר, מלטף ומטלטל, ממש מנוע ליצירת אנרגיות חשמליות. טיול קצר ולא הלכנו הרבה אחורה, כי יש עוד הפתעות אם תרצו ללכת יותר אחורה באלבומי הלהקה, אבל זה מספיק להוכיח את הטענה שהלהקה הזו היא משהו עצום אך שקט, משהו חזק אך מלטף ועם האלבום הזה היא שמה חותמת על היכולת והכשרון שלה. חופש יצירתי מוחלט מורגש פה באלבום, חברי הלהקה לקחו את הכשרון ואת ההשראה שלהם לכיוונים שונים והוציאו את כל מה שהיה להם בראש ובנשמה. אנחנו משערים שהמעריצים של הלהקה התאהבו באלבום הזה בדיוק כמונו, מהשיר הראשון. האלבום נפתח עם "No Fun", ישר עם צרחה וחיספוס הגיטרה של Mike Einziger , שלמרות שמו הוא שיר כייפי לחלוטין. סאונד שלא שמענו בעבר מאינקובס והוא מרגש אותנו למה שהולך להיות באלבום הזה. השיר השני הוא פצצה מתקתקת "Nimble Bastard", הסינגל הראשון שיצא מהאלבום נועד לפוצץ בניינים ומכוניות ברחוב, אז כשאתם שומעים את השיר ברכב תסגרו חלונות כדי לא לעשות נזקים. שני אלמנטי בולטים מאוד באלבום הזה הם הדיסטורשן המחוספס והאלקטרוני של הגיטרה של מייק והקול של Brandon Boyd שנשמע כאילו הוא שר למיקרופון משנות הארבעים שהיה בנוי מקופסת עץ ועיגול מתכת. עוברים לשיר השלישי, לריגוש קל עם "State Of The Art" תנסו לא להתפרק לרסיסים כי בויד קורא לכם להסתכל על עצמכם כאילו אתם הדבר הכי יפה שיש. עוברים לעוד פצצה, הפעם היא חכמה ולא מתקתקת, "Glitterbomb", מתחיל עם חדירה קלה לורידים על מנת להגיע לעורק הראשי, הוא יצליח, זה לא יעזור לכם ואיזה יופי של פזמון, תצעקו, זה בסדר אנחנו יודעים שזה מה שתעשו. עכשיו נרגע קצת עם "Undefeated", היופי בזמרים מרגשים הוא שלא משנה כמה פעמים תאזין לשירים שלהם, כל פעם מחדש הם יצליחו להפתיע אותך ולרגש אותך. בויד עושה פה עבודה מקסימה ומרגשת כל כך עם הניגודיות של הגיטרה החורשת ברקע. " We are undefeated, beaned but not broken, I’m not dead yet" עכשיו נעבור ל-"Loneliest" עוד משהו מענג שנשמע כאילו הגיע מהאלבום הקודם אך בדרך עבר שורה של כבלים, מכשירים אלקטרוניים, מיקסרים ושלל מכשירי חשמל שמעניקים לו צורה אלקטרומגנטית. אנחנו ממליצים להגביר את השיר הזה אם יש לכם רמקולים טובים או אוזניות טובות, תדליקו את הסאבוואפר גם ותרגישו את המתכתיות האלקטרונית. היציאה הבאה היא פשוט יציאה של להקה שעושה מה שבא לה, נקודה, אתנחתא מצחיקה. עוברים ל-"Familiar Faces", הסגנון המלודי הכל כך מוכר של הלהקה, כמה אושר, פשוט שיר כייפי. צליל הפקס שפותח את "Love In A Time Of Surveillance" מהווה פתיחה קלאסית לשיר שמדבר על האח הגדול שעוקב אחרינו היום, איזה יופי של מבנה כבד, איטי ומשבש עם התופים הרוקעים והגיטרה המחושמלת. הקטע הבא הוא טיול של קשת בענן, שייט סוחף של צלילים מדברים, אווירה קסומה שמצריכה הקשבה מלאה לכל הצלילים ברקע. קטע אינסטרומנטלי שכאילו נלקח משנות ה-60 מחבורה של לוקחי LSD שמחים ומאושרים. השיר שסוגר את האלבום "Throw Out the Map" נפתח בסצנה שכאילו נלקחה מסרט אימה ומלווה בקליימקס של גיטרות ותופים שנופלים לאחר מספר תיבות לרכיבה קלה של תופים בלבד. למרות שאנחנו מאוהבים באלבום הזה, השיר סיום קצת חלש, קצת מפוזר וקצת לא שלם אבל הוא בסוף אז לא נורא. מבחינת טקסטים האלבום הזה הוא יצירת מופת, השילוב בין הטקסטים לסאונד של הגיטרות והתופים הוא לא פחות ממושלם (אולי תגידו שהגזמנו אבל זה לא ממש מפריע לנו), הם עובדים מדהים ביחד ובסנכרון מושלם. הצורה שבא בויד לעיתים מדלג, לעיתים נסחף ובאופן כללי זורם עם שאר חברי הלהקה בנגינה הוא פשוט סוריאליסטי. (Photo: Incubus) האלבום הופק בתחילה ע"י Dave Sardy, אך מהר מאוד הדבר השתנה... חברי הלהקה שאהבו מאוד את Soony Moore שהוא לא אחר מאשר אמן ה-Dubstep המפורסם "Skrillex" נתנו לו להפיק את השיר "Familiar Faces". הם כל כך התלהבו מהכשרון שלו וממה שיצא מהשיר שהם החליטו להפקיד בידיו את כל האלבום וביקשו ממנו להפיק את כולו מחדש. אתם מוזמנים להאזין לאלבום בפול ווליום ב- Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

ב- 21 לאפריל, 1986, "Accept" הוציאו את אלבומם השביעי "Russian Roulette". זה האלבום האחרון של הלהקה עם הסולן Udo Dirkschneider , עד לחזרתו באלבום האיחוד "Objection Overruled", משנת 1993. אחרי " Metal Heart ", האלבום "Russian Roulette" מרגיש פחות כמו ניסיון להמשיך קדימה באותו פורמט, אלא יותר לחזור אחורה לכבדות, מהירות וחספוס. בעוד שקודמו נטה לצליל נקי ומלוטש יותר, כאן "Accept" בוחרים, במכוון, לחזור למשהו כבד וטבעי יותר. חוסר שביעות הרצון של הלהקה מהכיוון הנקי של " Metal Heart " נוכח כאן היטב, והוא זה שמזין את הטון האפל שמגדיר את האלבום. השינוי הזה מקבל ביטוי בעצם ההחלטה של הלהקה לקחת את השליטה על הפקת האלבום. למרות שהאלבום הוקלט באולפני Dierks Studios בסטומלן, הלהקה בחרה להפיק אותו בעצמה, במקום לחזור לעבוד עם Dieter Dierks. הבחירה הזו מורגשת היטב: הסאונד הדוק יותר, יבש יותר וממוקד יותר. Wolf Hoffmann ציין שהמטרה הייתה לחזור לסאונד הטבעי והלא מלוטש של "Accept", לאחר חוסר שביעות רצון מהצליל הנקי של " Metal Heart ". הגישה הזו בולטת כבר ב- " T.V. War ", שפותח את האלבום עם הרבה עוצמה ודהירה מהירה ו"מלחמתית" בסגנון ספיד מטאל. " Monsterman " מאט קצת את הקצב אבל ממשיך באותו כיוון, עם דגש על רפטטיביות וכבדות במקום מהירות. שיר הנושא " Russian Roulette " מאט עוד יותר את הקצב ומעמיק את האווירה. השיר מבטא את הרעיון המרכזי של האלבום, כשהוא מתייחס למלחמה כאקט שרירותי והרסני, משחק מסוכן שבו הסוף תמיד קטלני. הצד הראשון ממשיך עם " It's Hard to Find a Way ", שמציג צד רך ומלודי יותר של הלהקה, אבל מבלי לאבד את הכבדות הבסיסית. " Aiming High " "מכוון גבוה" מעלה שוב את הקצב, עם מבנה הדוק וישיר יותר, שמונע מהאלבום לשקוע לחלוטין במצב הרוח האפל שלו. החצי השני של האלבום נפתח עם " Heaven Is Hell " בן שבע הדקות, אחד הקטעים הדינמיים והאינטנסיביים ביותר באלבום, עם מבנה שהולך ומתפתח תוך שמירה על המתח האפל שמלווה את האלבום. אחריו, " Another Second to Be " מחזיר את הדברים במקצב דוהר לפורמט קומפקטי ואגרסיבי יותר, ו- " Walking in the Shadow " ממשיך עם גרוב יותר מתגלגל ופחות נוקשה משאר האלבום ומתכתב קצת עם ימי " Balls to the Wall " . עם " Man Enough to Cry ", האלבום מאט שוב את הקצב וחושף שכבה רגשית שונה. הסגנון, הצליל ועבודת הגיטרה מזכירים את "Rainbow" של Ritchie Blackmore , עם קטע שמוסיף ניגוד ואווירה שונה ומעניינת מבלי לפגוע באחידות של האלבום. שיר הסיום " Stand Tight " חותם את האלבום ללא דרמות מיותרות. אחרי הכבדות והאפלוליות "Accept" בוחרים לסיים בנימה אופטימית ופזמון קליט שמכוון לאצטדיונים הכולל את המנטרה "We All Stand Together". הגרסה המחודשת של האלבום כוללת שני קטעי בונוס בדמות ביצועים חיים של " Metal Heart " ו- " Screaming for a Love-Bite ", אשר נלקחו במקור מה- EP שיצא שנה קודם לכן " Kaizoku-Ban ". שם האלבום והעטיפה משקפים את הקו האנטי-מלחמתי החזק שלו, ומציגים את המלחמה כהימור חסר היגיון, מעין משחק של "רולטה רוסית" שבו התוצאה ידועה מראש ובלתי נמנעת. האלבום "Russian Roulette" לא מנסה להתחרות בנגישות של " Metal Heart ". במקום זאת, הוא מחזיר את "Accept" לשורשים שלהם, כבדים יותר, מדויקים יותר וממושמעים יותר. זה לא ניסיון להמציא את עצמם מחדש, אלא חיזוק ברור של הזהות שלהם. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

היום נספר לכם על המוזיקאי, הזמר, המפיק והשחקן Iggy Pop. (Photo: Olaf Heine) מדוע דבק בו השם Iggy? על איזה ז'אנר חשוב במוזיקה הוא השפיע כל-כך, עד כי הוא נחשב לסנדק שלו? איזו להקה גדולה הזמינה אותו להיות הזמר שלך לאחר שהסולן הכריזמטי שלה הלך לעולמו? עם איזה אומן ישראלי הוא שיתף פעולה? הישארו איתנו ותגלו: 1. הוא נולד ב- 21 באפריל 1947 במאסקיגן שבמישיגן, ארצות הברית. שמו בלידה James Newell Osterberg Jr. 2. הוא החל את דרכו המוזיקלית כמתופף עוד בזמן התיכון. אחת הלהקות הראשונות בה ניגן נקראה "The Iguanas". (Photo: Don Swickerath) 3. כשעבר לנגן בלהקת "The Prime Movers" הוא קיבל מחברי הלהקה את הכינוי Iggy, כי הגיע מלהקת "האיגואנות". 4. כינוי נוסף שהעניקו לו חבריו ללהקה היה "Stooge" ומכן גם יגיע הרעיון לשם להקתו "The Stooges". 5. הלהקה הוקמה על-ידי איגי בשנת 1967 ואלבומה הראשון " The Stooges" שוחרר בשנת 1969. 6. איגי היה זה שלימד את מתופף הלהקה - Scott Asheton לנגן על תופים, וגם העניק לו את מערכת התופים שלו, עליה הוא למד לנגן. 7. הצליל הנועז, הבועט והגס של אלבום הבכורה הפך את איגי וחבריו לילדים הרעים של הרוק, והוא נחשב לאלבום שהמציא את ז'אנר הפאנק, למרות ששוחרר שנים לפני שמהפיכת הפאנק פרצה בכלל. 8. אלבומי הלהקה הבאים " Fun House" משנת 1970 ו- " Raw Power " משנת 1973, המשיכו באותו קו וכבר זיכו את איגי בכינוי "סנדק הפאנק". 9. את האלבום " Raw Power " הפיק לא אחר מאשר David Bowie אותו פגש איגי לראשונה בשנת 1971. בואי יפיק גם את אלבומי הסולו המצוי ינים של איגי " The Idiot ", Lust for Life" ו- "Blah-Blah-Blah". 10. האלבום " Raw Power " השפיע על אומנים רבים וביניהם " Sex Pistols", "the Smiths" ו- "Nirvana". 11. שיתוף הפעולה בין בואי לאיגי יניב בין היתר כתיבה משותפת של השירים "China Girl", "Tonight" ו- "Sister Midnight", אותם יקליט בואי בהמשך גם לאלבומיו. 12. בואי החליט להקליט מחדש את השיר "China Girl" לאלבומו " Let's Dance ", במטרה לסייע לאיגי אשר היה מצוי באותו זמן במצב כלכלי קשה. בואי סבר שבכך יוכל לסייע לאיגי בעקיפין, הואיל וגם איגי יהיה זכאי לקבל תמלוגים מהמכירות של השיר. 13. לאחר מותו של Jim Morrison קיבל איגי הזמנה מחברי להקת "The Doors" להצטרף ללהקה כזמר המוביל שלהם. דמותו הכריזמטית והנוכחות הבימתית הבולטת שלו הזכירו לחברי הלהקה את מוריסון. איגי כמובן סירב. 14. אם כבר מדברים על נוכחות בימתית, אז איגי היה הראשון לבצע את להטוט ה- Stage Dive ולכן הוא קיבל את הכינוי "godfather of the stage dive". זה קרה עוד בימיה הראשונים של " The Stooges" בדטרויט. 15. תעלול במה נוסף שמבצע איגי במהלך ההופעות, הוא לחתוך את עצמו עד זוב דם. התעלול הזה התחיל במקרה באחת ההופעות כשנפל על כוס זכוכית ונחתך. הקהל היה היסטרי מהדם שניגר מגופו ואיגי החליט לחזור על התעלול בהופעות הבאות. 16. מעבר להיותו מתופף, איגי גם מנגן על פסנתר וגיטרה, עליה הוא מנגן כשמאלי. 17. בשנת 1988 הופיע איגי פופ לראשונה בישראל באולם הסינרמה שבתל אביב. (Photo: Yves Lorson) 18. בשנת 1989 הוא התארח בשיר "New York City" מהאלבום " Sonic Temple " של להקת "The Cult". 19. בשנת 1992 הוא השתתף בשיר "Daw Da Hiya" של עפרה חזה, מתוך אלבומה הבינלאומי "Kirya". 20. בשנת 2003 חזר לשתף פעולה עם חברי " The Stooges" בהופעות ובשנת 2007 אף שחרר עימם את האלבום The Weirdness אשר בישר את הקאמבק לאחר 33 שנים. 21. כחלק ממסע ההופעות שנועד לקידום האלבום הופיע איגי עם הלהקה בישראל בהופעה שנערכה ב- 7 ביולי 2007. 22. הלהקה תשחרר את אלבומה החמישי "Ready to Die" בשנת 2013. איגי מחשיב עד היום את תקופת הקאמבק של הלהקה לתקופה היותר טובה של ההרכב " The Stooges". 23. בשנת 2010 הוא התארח בשיר "We're All Gonna Die" מאלבום הבכורה של Slash . 24. מאגר המידע IMDB רשם לזכותו 59 הופעות כשחקן, בניהם בדמותו של "Yelgrun" בפרק "The Magnificent Ferengi" של הסדרה "Star Trek: Deep Space Nine". 25. את האלבום " Post Pop Depression" משנת 2016 הוא הקליט יחד עם Josh Homme מלהקת "Queens of the Stone Age". מי שתופף באותו אלבום הוא Matt Helders מלהקת "Arctic Monkeys". 26. הוא שחרר עד היום 19 אלבומי אולפן במהלך קריירת הסולו שלו ועוד 5 אלבומים יחד עם " The Stooges". 27. אלבומו "The Idiot" נחשב כמשפיע ביותר על הרכבי פוסט פרנק, אינדסטריאל ואלקטרוניקה, כמו Depeche Mode", Nine Inch Nails" ו- "Joy Division". 28. יש לו מגוון גדול של שיתופי פעולה עם אומנים שונים ביניהם: White Zombie", "Death in Vegas", Joe Jackson, Cat Power, Kesha, Kylie Minogue ועוד. 29. בשנת 2010 הוא נכנס להיכל התהילה של הרוקנרול כחלק מלהקת " The Stooges". 30. בשנת 2020 הוא קיבל את פרס מפעל חיים של הגראמי. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

פינה בקטנה.... והפעם, על היום בו אומנים מצמרת המוזיקה העולמית הגיעו לחלוק כבוד אחרון לאחד הזמרים הגדולים שקמו במוזיקה. ב- 20 לאפריל 1992 נערך קונצרט ההוקרה לזכרו של Freddie Mercury והעלאת המודעות לאיידס שזכה לשם "The Freddie Mercury Tribute Concert for AIDS Awarenes". המופע נערך באצטדיון וומבלי בפני 72,000 צופים והועבר בשידור חי ל- 76 מדינות, ביניהן ישראל. ההערכות מדברות כי צפו בקונצרט בשידור חי למעלה ממליארד צופים!!! אתם קולטים את המספר העצום הזה??? כחמישית מאוכלוסיית העולם כפי שהייתה באותם שנים צפתה במופע הזה בשידור חי! אז אם לשפוט מכמות הצופים בלבד, פרדי הוא ללא ספק הזמר הגדול ביותר בעולם, נקודה! אם על אלביס נאמר "50,000,000 Elvis Fans Can't Be Wrong" אז עכשיו תכפילו את זה ב- 20 ותגיעו למספרים המטורפים האלה, וזה עוד בימים שלא היו שידורי סטרימינג!!!! המופע הזה מסמן את הפעם האחרונה בה הבסיסט John Deacon יופיע על הבמה כחבר מן המניין בלהקת Queen. רשימת האומנים שבאו לחלוק כבוד לפרדי מרקורי היתה מדהימה, כל המי ומי של צמרת עולם המוזיקה באותם שנים. Metallica", "Extreme", "Def Leppard", "Guns N' Roses", "U2", Elton John , David Bowie , Robert Plant , Roger Daltrey , Tony Iommi , George Michael, Seal, Annie Lennox , Paul Young, Bob Geldof ועוד ועוד... מופע המחווה הוחלט על-ידי חברי להקת קווין כבר ביום מותו של פרדי. היה ברור להם שזו הדרך הכי יפה להיפרד ממנו. בריאן מיי ציין שהיה ללהקה מאוד קשה גם להתכונן להופעה וגם לארגן במקביל את כל האומנים. היו עוד הרבה אומנים שנותרו בחוץ ועדיין המופע ארך למעלה משלוש שעות. חברי קווין ניסו לבחור את האומנים שהופיעו לבסוף על-סמך רלוונטיות וקשרי חברות עם פרדי והלקה. המופע הזה יצא שיתופי פעולה מעניינים מאוד בין האומנים השונים שבאו לחלוק כבוד לפרדי. כך לדוגמא חברי להקת קווין יחד עם הזמר Joe Elliott והגיטריסט Slash , ביצעו את השיר "Tie Your Mother Down". הגיטריסט Tony Iommi ליווה את הזמר Gary Cherone בשיר "Hammer to Fall", את James Hetfield בשיר "Stone Cold Crazy" ואת Elton John בשיר "The Show Must Go On" ועוד ועוד. מעניין לציין שחברי קווין עשו על הבמה גם מחוות נגדיות לאומנים שניגנו איתם. כך לדוגמא הזמר Roger Daltrey והגיטריסט Tony Iommi ביצעו יחד עם קווין את השיר "I Want It All" אבל השיר בוצע לאחר פתיח שכלל את "Heaven and Hell" של בלאק סאבאת' ו- "Pinball Wizard" של "The Who". באופן דומה, Robert Plant שביצע עם קווין את השירים "I nnuendo " ו- "Crazy Little Thing Called Love" נהנה ממחווה קצרה עם קטעים מ- "Kashmir" ו- "Thank You" ועוד. שתי עובדות מעניינות בקשר למופע. 1. חברי להקת "Scorpions" רודולף שנקר ו קלאוס מיינה היו על הסט. השמועה מספרת שהם הובאו לשם כגיבוי למקרה ש"גאנז" לא יעלו להופיע. החשש היה מתקרית בין Axl Rose למעריצי "קווין" כי אקסל היה ידוע כהומופוב. לדברים יש תימוכין בראיונות עם סלאש שציין שההחלטה להופיע התקבלה ברגע האחרון. חברי "סקורפיונס" נראים בשיק הסיום " We Are The Champions " וזה מהווה אישוש לשמועות, אחרת מדוע היו סתם על הסט ולא הופיעו. 2. עובדה שניה קשורה גם היא באטיטיוד של Axl Rose . היה לו דואט עם Elton John בשיר " Bohemian Rhapsody ". אלטון הגיע לחדרו מאחורי הקלעים כמה שעות לפני ההופעה כדי לבקש ממנו לעשות חזרה. מי שפתח את הדלת היה שומר ראשו שאמר שאקסל ישן. אלטון אמר לשומר שהוא מבין אבל יש הופעה עוד כמה שעות ושומר הראש פשוט סגר לאלטון את הדלת בפנים. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

טוב, אם יש מתופף אחד שאהוב עלינו מבין כל האגדות שעדיין מתהלכים ביננו, זה כנראה Mike Portnoy, ואנחנו ממש מתרגשים לספר לכם כמה עובדות עליו: (Photo: Tama.com) 1. הוא נולד למשפחה יהודית ב- 20 לאפריל 1967 בשם Michael Stephen Portnoy וגדל בלונג איילנד, לונג ביץ', ניו יורק. 2. בהמשך עבר מייק יחד עם אביו לעיר כרמל בקלפורניה, בעקבות הצעת עבודה שקיבל מתחנת הרדיו KRML. 3. אביו של פורטנוי - Howard Portnoy היה די ג'יי בתחנת רדיו מקומית, כך שפורטנוי נחשף להרבה מאוד מוזיקה מאוסף התקליטים של אביו, כבר מגיל צעיר. 4. בין הלהקות שהוא אהב והשפיעו עליו בילדותו היו, The Beatles", "Rush", "Led Zeppelin", "The Who", "Queen", Iron Maiden" ועוד. אומן נוסף שהשפיע מאוד על פורטנוי היה Frank Zappa . 5. אימו של פורטנוי מתה בתאונת מטוס בשנת 1984. פורטנוי כתב עליה את יצירת המופת "A Change of Seasons". 6. הוא אמנם לקח מספר שיעורי תיאוריה במהלך לימודי התיכון שלו, אך פורטנוי למעשה לימד את עצמו לנגן בתופים, בהרבה שעות של האזנה וחיקוי המתופפים אותם העריץ בילדותו ובראשם Neil Peart מתופף להקת "Rush". למעשה פורטנוי ציין לא פעם ש- Neil Peart היה אלוהים בשבילו. 7. במהלך לימודי התיכון הוא החל לנגן עם להקות מקומיות עם כמה מהן הוא אפילו הקליט אלבומים. 8. כך לדוגמא, עם הרכב פאוור מטאל בשם "Rising Power", הקליט מייק בשנת 1984 את האלבום "Power for the People". ניתן להקשיב לאלבום הנדיר כאן : 9. בשנת 1986 הוא הקליט עם ההרכב "S. A. Adams" את האלבום "Unearthed", אשר לפני מספר שנים הועלה אפילו לספוטיפיי, כאן : 10. הוא היה גם חלק מלהקת הת'ראש מטאל "Inner Sanctum" איתה שחרר בשנת 1986 את האלבום "12 A.M.". גם לאלבום הנדיר הזה ניתן להאזין כאן : 11. הוא עזב את "Inner Sanctum" לאחר שזכה במילגה ללימודי מוזיקה בברקלי, שם פגש את הגיטריסט John Petrucci ואת הבסיסט John Myung . 12. זמן קצר לאחר מכן השלושה הקימו את ההרכב "Majesty" ועזבו את לימודי הקולג' לטובת קריירה מוזיקלית. הם נהגו לנגן קאברים של להקות כמו "Rush" ו- "Iron Maiden". (Photo: Ethan Miller) 13. להשלמת ההרכב פורטנוי פנה לחברו מהתיכון Kevin Moore בכדי שינגן בקלידים. את הזמר Chris Collins הם גייסו ללהקה לאחר ששמעו אותו מבצע "אחד לאחד" את השיר "Queen of the Reich" של להקת Queensrÿche. 14. את השם "Majesty" בחר פורטנוי ללהקה בהשפעת השיר "Bastille Day" מהאלבום " Caress of Steel " של להקת "Rush" אשר הסיום שלו נשמע לפורטנוי Majestic!! 15. תחת השם "Majesty" הם הקליטו בשנים 1986-1985 אלבום דמואים שכלל במקור ששה שירים, על טייפ 4 הערוצים של פורטנוי – האלבום נקרא "The Majesty Demos". 16. מאוחר יותר הדמואים הללו שוחררו כבוטלג עם קטעי בונוס מהקלטות נוספות שנקראו "The Berklee Demos" וכללו בין היתר גירסת כיסוי לקטע האינסטרומנטאלי "YYZ" של להקת "Rush", בו מייק מנגן גם על קלידים. מי שמעוניין להאזין לדמואים, ניתן לעשות זאת כאן : 17. בנובמבר 1986 פוטר הזמר Chris Collins מהלהקה. לאחר חיפושים קדחתניים נבחר הזמר Charlie Dominici שעבר את האודישנים והצטרף ללהקה. 18. בעקבות איום של להקה מלאס וגאס שנקראה גם היא "Majesty", החליפו פורטנוי וחבריו את שם ההרכב ל- "Dream Theater". ( Photo: Rockpages.gr) 19. מי שהציע ללהקה את השם היה אביו של פורטנוי. "Dream Theater" היה שם של בית קולנוע אמיתי בו פרטנוי נהג לצפות בסרטי קאלט בילדותו. 20. יחד עם צ'ארלי והביטחון שהוא הביא עימו, החלה הלהקה להופיע באינטנסיביות ובמקביל כתבה חומרים לאלבומה הראשון. 21. החשיפה שהביאו עמם ההופעות האינטנסיביות נשאו פרי כאשר ב- 23 ליוני 1988 הוחתמה הלהקה על חוזה הקלטות עם חברת בת של "RCA". 22. הלהקה שחררה את אלבומה הראשון "When Dream and Day Unite" במרץ 1989 וכבר באלבום זה יהיה שותף פורטנוי לכתיבת המוזיקה וכן חלק מהמילים. 23. בעקבות שחרור האלבום יצאה למספר מוגבל של הופעות במהלכן חיממה את הטריו "Zebra". לאחר 4 הופעות בלבד החליטה הלהקה לפטר את הזמר Charlie Dominici. הם הרגישו שהוא לא מספק את הסחורה וחיפשו זמר שידמה יותר ל- Bruce Dickinson מ"איירון מיידן" או ג'ף טייט מ"קווינסרייך". 24. החיפשים אחר זמר ארכו זמן רב והגיעו לקיצם בינואר 1991, לאחר שהלהקה קיבלה דמו של James LaBrie , שמיד הוזמן לאודישן והתקבל ללהקה. 25. הפריצה הגדולה של הלהקה הגיעה עם האלבום " Images and Words " ששוחרר ביולי 1992. באלבום זה יחל פורטנוי להשתמש בטריגרים המפעילים סמפלים, ירחיב את מערכת התופים שלו עם תוספת של כלי הקשה וגם ישיר קולות רקע ב"להיט" מתוך האלבום "Pull Me Under". 26. את השיר "The Mirror" מהאלבום "Awake" משנת 1994 הוא כתב על ההתמכרות שלו לאלכוהול. הוא יחזור לעסק בנושא ברצף של שירים המפוזרים על פני האלבומים הבאים של הלהקה, החל מהאלבום " Six Degrees of Inner Turbulence ". רצף השירים קיבל את הכינוי "Twelve-step Suite". 27. בשנת 1996 השתתף פורטנוי בנגינת תופים בשישה שירים מאלבום הטריביוט "Working Man – A Tribute to Rush". 28. במהלך העבודה על האלבום "Falling into Infinity" משנת 1997 התעוררו ויכוחים בין פורטנוי לפטרוצ'י אשר נענה ללחץ חברת התקליטים בעבודה על חומר יותר מסחרי ונגיש. התוצאה היתה שכל מיליות השירים שכתב פורטנוי לאלבום עסקו בתיסכול ובמחאה שלו נגד חברת התקליטים. 29. בשנת 1997 הקימו פורטנוי ופטרוצ'י את הפרוייקט הצדדי "Liquid Tension Experiment", יחד עם הבסיסט האגדי Tony Levin ועם הקלידן Jordan Rudess. עם ההרכב ישחרר פורטנוי שלושה אלבומי אולפן בשנים 1998, 1999 ו- 2021, וכן אלבום אולפן נוסף ללא פטרוצ'י תחת השם "Liquid Trio Experiment" בשנת 2006. 30. העבודה של פורטנוי ופטרוצ'י עם הקלידן ג'ורדן רודס, תוביל אותם להחליף את הקלידן דרק שרניאן, לקראת העבודה על אלבום המופת של הלהקה " Metropolis Pt. 2: Scenes from a Memory " משנת 1999. מעבר לשותפות המהותית בכתיבה, בנגינה על תופים וכלי הקשה ושירת קולות רקע, פורטנוי יהיה שותף הפעם גם להפקת האלבום. 31. בשנת 1999 יקים פורטנוי יחד עם Neal Morse מ"ספוקס בירד", Pete Trewavas מ"מריליון" ו- Roine Stolt מ"פלאוור קינגס" את הסופרגרופ "Transatlantic". יחד עם הסופרגרופ ישחרר פורטנוי 5 אלבומי אולפן ושלל הופעות, החל משנת 2000, כאשר האלבום האחרון "The Absolute Universe" משוחרר בשנת 2021. 32. במסגרת האלבום " Six Degrees of Inner Turbulence " משנת 2002 החל פורטנוי לקחת את ההובלה בשירה בחלק מהשירים, יחד עם ג'יימס לאברי, כמו "The Glass Prison" ו- "War Inside My Head". באלבום מתארח גם אביו של פורטנוי בנגינה על גונג. 33. כאן המקום לציין שבאלבום זה החלה מסורת שתימשך באלבומים הבאים, להתחיל את האלבום עם צלילים שסיימו את האלבום הקודם. מסורת זאת הובאה על-ידי פורטנוי שהגה אותה לאחר ששמע את האאוטרו של האלבום "Women and Children First" של "Van Halen". 34. את השיר "Honor Thy Father" מהאלבום "Train of Thought" משנת 2003 הוא כתב על אביו החורג. פורטנוי גם צילם סרט דוקומנטרי שמלווה את תהליך הכתיבה של האלבום ונקרא "Making Train of Thought". פורטנוי יהיה גם אחראי לצילומי הלהקה בלוקיישנים שונים בשנים הבאות אותם ישחרר דרך חברת הפקות כפרוייקט צדדי. 35. באותה שנה ישתתף פורטנוי באלבום הבכורה "Office of Strategic Influence", של הרכב הפרוגרסיב "OSI". פורטנוי ימשיך לשתף פעולה עם ההרכב באלבומם השני משנת 2006. 36. בשנת 2003 יחל פורטנוי מערכת יחסים ארוכת שנים של שותפות בפרוייקטים שונים של המולטי אינסטרומנטאליסט Neal Morse, חברו לסופרגרופ "Transatlantic". זה יחל באלבום הסולו "Testimony", וימשך בהרכבי סולו שונים של מורס. 37. במהלך שנת 2005 ובמקביל להוצאת האלבום השמיני של דרים - " Octavarium ", נטל פורטנוי חלק בהופעות הרכב הגיטרות G3 עימו הקליט חלק מאלבום ההופעה "G3: Live in Tokyo". 38. באותה שנה הוא הצטרף להרכב הטריביוט לביטלס - "Yellow Matter Custard" בו חברים גם Neal Morse, Matt Bissonette ו- Paul Gilbert ושחרר עימו את האלבום "One Night in New York City". 39. פורטנוי השתעשע עם הרכבי קאברים נוספים כמו "Hammer of the Gods" – הרכב הטריביוט ל"לד זפלין" איתו שחרר בשנת 2006 את האלבום "Two Nights in North America" והרכב הטריביוט "Cygnus and the Sea Monsters" ללהקת Rush, עימו שחרר את האלבום "One Night in Chicago". הגיטריסט Paul Gilbert המוכר בין היתר מלהקת Mr. Big שותף לשני ההרכבים הללו. 40. הרכב קאברים נוסף בו נטל פורטנוי חלק במקביל לאלבום " Systematic Chaos " ששיחררה "Dream Theater" בשנת 2007, היה Amazing Journey שניגן גירסאות כיסוי לשירים של The Who. פורטנוי שחרר איתו את האלבום "One Night in New York City" וגם כאן ינגן איתו הגיטריסט פול גילברט. 41. אלבומו האחרון של פורטנוי עם "Dream Theater" היה "Black Clouds & Silver Linings" משנת 2009. במהלך סיבוב ההופעות שליווה את האלבום זכינו לראותו כאן בארץ עם הלהקה. 42. לאחר סיבוב ההופעות ביקש פורטנוי מחבריו ליטול פסק זמן מהעבודה האינטנסיבית עם הלהקה. הוא הרגיש שהמעגל של אלבום, סיבובי הופעות, אלבום וחוזר חלילה שחקו אותו ורצה להתפנות לעיסוקי מוזיקה אחרים ופחות אינטנסיביים. 43. באותה תקופה הוא הוזמן להצטרף כמחליף למתופף James "The Rev" Sullivan של להקת "Avenged Sevenfold", אשר הלך לעולמו בדצמבר 2009. פורטנוי אף הקליט עם הלהקה את האלבום " Nightmare " ששוחרר בשנת 2010 ויצא עימם לסיבוב הופעות שנועד לקידומו של האלבום. 44. בתקופה זו הודיע פורטנוי שלאחר 25 שנה עם הלהקה הוא עוזב את "Dream Theater". 45. לאחר ארבעה חודשי חיפוש אינטנסיביים בהם הלהקה ערכה סידרת אודישנים למתופפים, נבחר המתופף Mike Mangini , שחגג שלשום יומהולדת. 46. כשמייק פורטנוי סיים את הרומן עם "A7X" הוא ביקש לחזור ללהקה אבל אז זה כבר היה מאוחר מידי. עורכי הדין של "Dream Theater" הודיעו שהם כבר קשורים חוזית עם מנגיני ובקשתו של פורטנוי סורבה. רק באוקטובר 2023 הודיעה הלהקה על חזרתו להרכב הקלאסי של "Dream Theater". 47. קצרה היריעה לפרט בכמה פרויקטים והרכבים אדירים היה שותף פורטנוי במקביל ולאחר עזיבתו את Dream" Theater", אך ביניהם ניתן למנות את Flying Colors", "The Winery Dogs", "Metal Allegiance", Shattered Fortress, BPMD", "Adrenaline Mob" ,"PSMS", "Sons Of Apollo". ועוד ועוד. 48. בנוסף שיתף פורטנוי פעולה עם הרכבים ותיקים ובין היתר החליף את AJ Pero - מתופף "Twisted Sister" לאחר שנפטר, ניגן באלבומים של Paul Gilbert, Bigelf, ועוד. 49. במהלך הופעה עם "Dream Theater" במינכן בשנת 1997, הוא פרק את פרק כף היד שלו בצורה חמורה. זה היה במהלך השיר האחרון בסט ומייק סבל מכאבים עזים, אבל חשב שאם Rick Allen מ"דף לפארד" יכול אז גם הוא, והמשיך לנגן ביד אחת עד סוף השיר בלי לפספס את קטעי התיפוף המורכבים. 50. הוא אספן מושבע של פריטים נדירים וממורביליה של "Dream Theater", ומחזיק בפריטים הנדירים ביותר של הלהקה. 51. הוא שחרר סידרה של סרטי וידאו בהם הוא מסביר ומדגים את טכניקת התיפוף שלו מזוויות שונות. 52. בנו של מייק – מקס, הלך בעקבותיו. הוא המתופף של ההרכב "Next to None", אשר חימם את אביו בהופעות של "Adrenaline Mob" וכעת הוא מנגן בהרכב "Tallah". 53. פורטנוי זכה באינספור פרסים במהלך הקרירה שלו. לא נוכל למנות את כולם, אך נציין שבין הפרסים הוא נבחר 11 פעמים רצופות למתופף השנה ע"י המגזין "Modern Drummer". 54. פורטנוי הוא כישרון נדיר שמסוגל לנגן כל שיר שתבקשו ממנו גם על מערכת תופים של "Hello Kitty". בשנת 2023 פורסם באופן רשמי כי Mike Portnoy חוזר להרכב של "Dream Theater", לאחר 13 שנים מאז עזיבתו ב-2010, מהלך שהפתיע וריגש מעריצים רבים ברחבי העולם. עם חזרתו, הלהקה הכריזה על סיבוב הופעות עולמי חדש, שכלל חזרה לבמות הגדולות עם ההרכב הקלאסי לראשונה מאז 2010. סיבוב ההופעות סימן גם את חזרתו של Portnoy לנוכחות הבימתית הדומיננטית שאפיינה אותו לאורך השנים, עם מעורבות גבוהה יותר בניהול ההופעה והקשר עם הקהל. במקביל לסיבוב, החל לעבוד עם חברי הלהקה על אלבום אולפן חדש, הראשון שלו עם "Dream Theater" מאז "Black Clouds & Silver Linings" משנת 2009. במסגרת העבודה על האלבום "Parasomnia" שיצא בשנת 2025, חזר להיות שותף פעיל בתהליך היצירה, כולל כתיבה, עיבודים והכוונת הקו המוזיקלי הכללי. השפעתו הורגשה גם בכיוון המוזיקלי, עם חזרה לאלמנטים פרוגרסיביים מורכבים ולמבנים דרמטיים שמזוהים עם תקופת השיא של הלהקה. החזרה של Portnoy סימנה סגירת מעגל משמעותית בקריירה שלו, והשיבה ל-"Dream Theater" אחד מהכוחות היצירתיים המרכזיים שעיצבו את זהותה לאורך השנים. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

פינה בקטנה... אנחנו לא כותבים לכם הרבה על הופעות וידאו, אבל זו אחת שמעוררת בנו נוסטלגיה. ב- 19 לאפריל 1985 שוחררה קלטת הוידאו "Kiss: Animalize Live Uncensored". לומר את האמת, בזמן שרכשנו את הקלטת במחצית שנות השמונים ההופעה ציינה פשוט "Kiss: Animalize Live", בלי המילה "Uncensored" שהוספה לה, ככל הנראה בשל לחץ של אירגוני צנזורה כאלה ו/או אחרים. למה צריך בכלל צנזורה לקלטת וידאו של להקת רוק אתם תוהים? אההה... כי מישהו שם למעלה חשב ששפת הרחוב של חברי הלהקה, בעיקר Paul Stanley והתיאורים הויזואליים שלו, משחיתים את הנוער האמריקאי. אז אם אתם רוצים להבין מה כבר יכול לדרוש צנזורה של מופע רוק, אתם מוזמנים לצפות לדוגמא בקטע ההופעה החל מדקה 1:03:30 כדי להבין על מה כל "המהומה" אבל עזבו אתכם מצנזורה, ובוא נתייחס למוזיקה. ההופעה המיוחדת הזאת נערכה באולם " Cobo " שבדטרויט מישיגן ב- 8 בדצמבר 1984, במהלך סיבוב ההופעות העולמי שנועד לקידום האלבום "Animalize". ולמה ההופעה הזאת כל-כך מיוחדת עבורנו? ראשית, כי היא כוללת את אחד מהסטים הכי מגוונים שהלהקה ניגנה עד אותה עת, אשר כלל את שיריה הגדולים מתוך 7 אלבומים שונים. סוג של "אוסף להיטים" בהופעה. שנית, המופע הזה מלא באנרגיה מתפוצצת. טוב, זה לא דבר זר ללהקת Kiss, אבל אנחנו חושבים שכאן זה מאוד בולט. Paul Stanley , Gene Simmons והחברים פשוט נמצאים כאן בשיאם, הם מוטרפים, הם אוהבים את מה שהם עושים, הם נהנים ורואים את זה היטב. שלישית, המופע צולם באותו יום בו הגיטריסט Bruce Kulick הוכרז כחבר רשמי בלהקה, במקום מקומו של Mark St. John אשר היה בלהקה 7 חודשים בלבד (מאפריל עד נובמבר 1984), והצליח לבצע 2 הופעות בלבד עם Kiss לפני שנאלץ לפרוש ממנה בשל דלקת הפרקים ממנה סבל. רביעית, עבורנו זו היתה ההזדמנות הראשונה לצפות בהופעה של הלהקה ללא המסכות, שכן זה הוידאו הרשמי הראשון של הלהקה בהופעה מהתקופה ללא המסכות. וחמישית, Eric Carr!!! זו היתה הפעם הראשונה שראינו אותו בהופעה חייה מוקלטת ופשוט התאהבנו במתופף הכל-כך מוכשר הזה, אשר לצערנו הלך לעולמו רק כמה שנים מאוחר יותר, בדיוק באותו היום בו Freddie Mercury הלך לעולמו. מעניין לציין שהמופע הזה צולם ל- MTV ושודר גם בשיגור חי במספר תחנות רדיו בארה"ב. יאללה, עכשיו לכו לצפות... "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר