top of page

Accept - Restless and Wild

1 באוק׳
זמן קריאה 3 דקות

עודכן: לפני יום אחד (1)

המלצת המערכת...


האלבום "Restless and Wild", אלבום האולפן הרביעי של "Accept", יצא ב-2 באוקטובר 1982. זה האלבום שבו הלהקה הגרמנית הפסיקה רק לחפש את מקומה, והתחילה לשנות את מה שאפשר לצפות מהבי מטאל.



איזה אלבום מטורף זה, וכמה כוח עוד נשאר בו. קל לזכור אותו בזכות המהירות של שיר הפתיחה, אבל ארבעים וארבע הדקות שלו מציעות הרבה יותר: פזמונים שאפשר לצעוק יחד, גרוב כבד, אווירה מאיימת וגיטרות שיודעות גם לספר סיפור.


אחרי "Breaker" עברה הלהקה לאולפני "Dierks" בגרמניה. "Accept" הפיקה את האלבום בעצמה, ו-Michael Wagener היה אחראי להקלטה ולמיקס. בלב הצליל נמצאים הגיטריסט Wolf Hoffmann, הבסיסט Peter Baltes, המתופף Stefan Kaufmann והקול המחוספס של Udo Dirkschneider. הופמן סיפר ל-"Metallian" שהוא ניגן את רוב תפקידי הגיטרה, אם לא את כולם, גם כש-Herman Frank כבר הצטרף להרכב. זאת תזכורת לכך ששתי גיטרות שנשמעות כמו יחידה אחת אינן בהכרח שני נגנים באולפן.


עוד לפני ש-"Metallica" הוציאה את "Kill 'Em All", שיר הפתיחה "Fast as a Shark" נשמע לנו כמו קפיצה קדימה. זו אבן דרך בספיד מטאל, לא תחרות שצריך להכריע בה מי היה הראשון. הופמן סיפר שקאופמן הציע לנגן דאבל בס ברצף לאורך השיר; הריף והקטע האמצעי נבנו סביב הרעיון הזה. התופים לא רק מגבירים מהירות, הם מנוע שלא נותן לגיטרות ולשירה להוריד את הרגל מהגז.


מי שמגיע אליו היום אולי כבר רגיל למהירויות כאלה. בשבילנו, בתחילת שנות השמונים, המעבר מהכובד של "Breaker" אל המתקפה הזאת היה הלם. "Motörhead" עם "Ace of Spades" ו-"Venom" עם "Welcome to Hell" כבר פרצו גבולות, אבל כאן הדיוק וההתמדה של הדאבל בס נתנו לאלימות צורה אחרת. גם אחרי יותר מארבעה עשורים, השיר עדיין לא נשמע מנומס.


ואז יש את ההטעיה שבפתיחה. מתוך חריקות תקליט עולה "Ein Heller und ein Batzen", שיר עם גרמני בביצוע ילדים, לפני שהמחט נקרעת ממנו והצרחה פותחת את ההסתערות. בראיון שצוטט ב-"Blabbermouth" הסביר הופמן שהרעיון היה לגרום למאזין לחשוב שקיבל בטעות תקליט אחר. ההקלטה נמצאה באוסף של אימו של Dieter Dierks, ובמקהלה שר דירקס עצמו כילד. הניגוד המצחיק הוא חלק מהכוח של הפתיחה, לא קישוט מקרי.


אבל לבדיחה היה גם צד שהלהקה לא צפתה. חשוב לדייק: זה שיר עם שקדם לתקופה הנאצית, לא שיר שנכתב עבורה. ובכל זאת, בפולין הוא נושא אסוציאציה קשה לצבא הגרמני ולמלחמת העולם השנייה. הופמן סיפר ל-"American Songwriter" שהלהקה לא הבינה זאת כשבחרה בקטע, ושמתוך כבוד לקהל היא אינה משתמשת בפתיח הזה בהופעות בפולין. ההקשר הזה חשוב יותר מהמיתוס שלפיו "Accept" הכניסה בכוונה מסר פוליטי לשיר.


האלבום הזה מייצג את Accept בשעתה היפה, ועד היום אנחנו סבורים שהוא אלבומה הטוב ביותר, לצד הקלאסיקות שבאו אחריו Balls to the Wall, ו- "Metal Heart".


שיר הנושא "Restless and Wild" דוהר קדימה עם פזמון שנבנה להופעה. "Ahead of the Pack" מזכיר לנו את החדות של "Judas Priest", ו-"Shake Your Heads" מוכיח שאפשר להזיז ראשים גם בלי לשבור שיא מהירות. זה הסוד של האלבום: המתח אינו תלוי רק בקצב, אלא במעבר בין התקפה, מרווח ומלודיה.


ב-"Neon Nights" האווירה נעשית אפלה יותר. הצליל המשונה בפתיחה מזכיר לנו את הבס של Cliff Burton ב-"Anesthesia (Pulling Teeth)", אבל אצל הופמן זה היה ניסוי בגיטרה עם אוקטבר ו-וואה, כפי שתיאר ל-"Metallian". "Demon's Night", שזכה בהמשך לקאבר של "Cannibal Corpse", ממשיך את הצד המאיים. ומולו "Flash Rockin' Man" מחזיר את ההארד רוק הישיר. הריף מזמין השוואה ל-"Swords and Tequila" של "Riot" ול-"2 Minutes to Midnight" המאוחר יותר של "Iron Maiden"; הדמיון נשמע, אבל הוא אינו הוכחה שמישהו העתיק ממישהו.


הסיום עם "Princess of the Dawn" הוא מבחינתנו אחד הרגעים הגדולים כאן. ריף עקשן, שכבות גיטרה ואווירת אגדה מחליפים את הדחיפות של הפתיחה בהיפנוזה. הופמן סיפר שהצליל דמוי המנדולינה נוצר באמצעות הקלטת גיטרה במהירות סרט מואטת והשמעתה במהירות הרגילה. גם הקטיעה הפתאומית היתה החלטה באולפן, אם כי בדיעבד הוא הודה שלא היתה מוצלחת במיוחד. אנחנו עדיין אוהבים את חוסר הנוחות שהיא משאירה: הסיפור נגמר, והריף ממשיך להסתובב בראש.


להאזנה ליצירת המופת הזאת: Spotify / Apple Music.


"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

תגובות


 נהנים מהבלוג? הירשמו לקבל את הפוסט הבא ישירות למייל !!

תודה רבה על ההרשמה!

bottom of page