top of page

Alice In Chains - Dirt

ב-29 לספטמבר 1992 הוציאה Alice in Chains לאור את אלבומה השני "Dirt".


מדובר באחד מהאלבומים הגדולים של שנות ה-90 ואחת מההצהרות האולטימטיביות של המוסיקה המודרנית.

האלבום הזה הוא טרגדיה של ניגודים בין היוצר למאזין. גן עדן מוזיקלי שחושל באש הגיהנום הפנימי של האומן, כליל של שלמות שגובש מרסיסי נפשם של הכותבים, יופי שמיימי שמורכב מאלפי צלקות. ולא, לא הגזמנו!!!


זהו מסמך כואב ומצמרר שמהווה צוהר לרגשות ולמחשבות של Jerry Cantrell ו- Layne Staley באותה תקופה. הוא עוסק בנושא ההתמכרות לסמים קשים בצורה כל-כך ישירה וגלויה, שלא הייתה כמותה מאז האלבום

המופתי "Velvet Underground & Nico", שם כתב Lou Reed בכנות על ההתנסות שלו בשיר "Heroin" וסיפר כיצד הוא ממתין ל"איש" שימכור לו ב- 26 דולר בשיר "I'm Waiting for the Man". ניתן אפילו לומר ש- "Dirt" הוא בעצם אלבום קונספט על הירואין, שכן מרבית שיריו עוסקים בסם הקטלני הזה בצורה כזאת או אחרת.


הקו המוזיקלי של "Dirt" הרבה יותר כבד וקודר מקודמו, אלבום עם הרבה עצב וזעם, הגראנג' הכי "מטאלי" של ראשית שנות ה-90, ולמרות זאת הוא זכה להצלחה אדירה, אשר לא מעט ממנה מיוחסת לטקסטים המטלטלים וה"שוברים" של ג'רי וליין. האלבום הזה הצליח לייצר חמישה סינגלים מצליחים והפך לאלבום הכי נמכר של "אליס אין צ'יינס" עד היום. הוא גם נכנס במקום גבוה כמעט לכל רשימת דירוג אפשרית של שנות ה-90 ונמצא במקום ה-6 והמכובד ברשימת אלבומי הגראנג' הגדולים של מגזין הרולינג סטון וכן ברשימת 1001 האלבומים שאתה חייב לשמוע לפני מותך.


שיתוף הפעלה בכתיבה בין ליין וג'רי ממשיך גם באלבום הזה עם יתרון לג'רי שגם הפך באלבום הזה לדומיננטי יותר מבחינה ווקאלית. מנגד סטיילי לראשונה כתב לבד וניגן בגיטרה בשני שירים מתוך האלבום.


(Photo: Chris Carroll)


הרקע ליצירה המדהימה הזאת מתחיל בסיבוב ההופעות שנועד לקידומו של האלבום הקודם "Facelift" שיצא בשנת 1990.

בספטמבר 1991 הלהקה רוכבת על גל ההצלחה של האלבום "Facelift" שהופך לאלבום הגראנג' הראשון שהגיע למעמד "זהב" במכירות ועתידה של הלהקה נראה מבטיח. אבל אז חברת התקליטים עושה טעות טקטית. היא ממתגת את הלהקה כלהקת מטאל ומצוותת אותה לפסטיבל "Clash of the Titans tour" יחד עם להקות כמו Anthrax", Megadeth", ו- "Slayer". הקהל הקשוח של ענקיות הת'ראש לא מצליח להתחבר והלהקה מושפלת וזוכה לקריאות בוז במהלך הופעותיה.


בנובמבר 1991 נכנסת הלהקה לאולפן להקליט את אלבומה הבא, אבל חלום שחלם המתופף Sean Kinney גורם להם לשנות את התוכנית וללכת על EP שייקרא "SAP" אשר שוחרר בפברואר 1992. חלום או מציאות, זה היה מהלך גאוני. הלהקה הצליחה באמצעות ארבעה שירים אקוסטיים בלבד למחוק את התדמית המטאלית שחברת התקליטים ניסתה לשוות לה. ואם ארבעת השירים של "SAP" עדיין לא העבירו את המסר, אז העטיפה האחורית של ה- EP בטוח עשתה זאת. היא מציגה את חברי הלהקה משתינים על תמונות ישנות שלהם ואומרים שלום לתדמית המאולצת שנכפתה עליהם.


זהו. המהלך הושלם. הלהקה הייתה מוכנה לפריצה הגדולה שלה.



ארבעה חודשים לאחר מכן, בחודש יוני 1992 משוחרר הקליפ לשיר "Would?" אשר נועד לקדם את הסרט "Singles" של הבמאי קמרון קרואו. הקליפ מציג לנו "אליס" שונה לחלוטין גם חיצונית וגם מוזיקלית. הם נראים "אנטי-מטאליים" באופן מכוון ונשמעים כמו שום דבר אחר שהיה עד אז. זה היה שיר שאי אפשר היה להישאר אדיש לו. יצירת מופת שנפתחת עם ליין הבס הפועם של Mike Starr והתיפוף האפריקאי המתגלגל של Sean Kinney, אשר ללא שום אזהרה מוקדמת סוחפים אותך איתם ללא יכולת להתנגד, ואתה מכור. יצירת מופת שנדמה שכל אחד מהכלים בה כאילו נמצא לבד באולפן, מנגן סולו לעצמו, אבל איכשהו כל הכלים האלה מתמזגים יחד ויוצרים חיבור מטאורי. את השיר הזה שגם סוגר את האלבום "Dirt", כתב קנטרל כמחווה לחברו הטוב Andrew Wood מלהקת "Mother Love Bone" שמת בשנת 1990 והוא ללא ספק אחראי לפריצה הגדולה של הלהקה ולציפייה האדירה מהאלבום הממשמש ובא.


השיר מדבר על תהליך הגמילה ומה שקורה לאחריו, כשהחלק האחרון בשיר מסיים בשאלה האם העתיד מבטיח יותר? לכן גם סימן השאלה בכותרת השיר. קנטרל שר את כל הבתים בשיר וליין את הפזמון. בסיום כל שורה בבתים ליין גם משלים את קנטרל בהרמוניות של קול שני והשילוב ביניהם פשוט מדהים. זה לא יאומן שליין היה צריך לשכנע את קנטרל לשיר וכמה טוב שקנטרל הסכים, כי שילוב הקולות ביניהם באלבום הזה הוא ללא ספק "אלוהי" ואחראי לא מעט לסאונד הכל-כך ייחודי שלו.

"המתאבן" הזה שנקרא "Would?" בהחלט לא היה חד-פעמי ולמרות גודל הציפייה לקראת יציאתו, המאסטרפיס הזה שנקרא "Dirt" לא הותיר שום מקום לאכזבה.


האלבום נפתח בזעקות הזעם של סטיילי וקנטרל עם "Them Bones" ועם הריף הכרומטי של קנטרל שמעיף אותנו במקצבים חריגים של 7/8 אשר בהמשך הופכים ל- 4/4. שינוי המקצב הזה דוחף את השיר הזה חזק קדימה והוא בדיוק מה שעושה את הלהקה הזאת לשונה וכל-כך מיוחדת בנוף של הגראנג' מראשית שנות ה-90. שיר קצר, דחוס וחד כמו סכין שבמשך 2:30 דקות מצליח לטלטל אותך ולרסק לך את "העצמות", לרקע המילים הסרקסטיות של קנטרל שמטיף לך פשוט לחיות ולא לפחד מהמוות כי כולנו בסופו של דבר נגמור כעצמות.



השיר "Dam That River" ממשיך בקצב המהיר ומובל על-ידי הריף הכבד והעצבני של קנטרל, עם סולו בלוז-מטאל שלו לאחר הבית השני וחוזר חלילה עד לסיום הפתאומי. והפעם, ההרמוניות הווקאליות של ג'רי וליין משתלבות בבתים, כאשר ליין שר לבדו את הפזמון. לפי דברי ההסבר בחוברת של הקופסא Music Box קנטרל ושון הלכו מכות, שון שבר שולחן על הראש של קנטרל ובתגובה קנטרל כתב את השיר.

ברצועה השלישית אנחנו מאיטים במקצת את הקצב עם "Rain When I Die" שכולל אולי את עבודת הגיטרה הטובה ביותר של קנטרל באלבום. השיר היחיד בו ניתן קרדיט לכל חברי הלהקה נפתח עם ליין הבס האיטי והמקצב המוזר של קיני, כאשר בהמשך נכנס קנטרל ומצליח להפיק מהגיטרה צלילים משונים ומגוונים שמשתלבים יפה עם הקולות שלו ושל ליין ועם אווירת ה- Doom.


מכאן אנחנו עוברים לאחד השירים הגדולים של האלבום "Down in a Hole". זה שיר עם טקסט פשוט שובר. כל שורה פה יותר הורסת מהשניה ובעלת פוטנציאל להפוך לקעקוע או להיות חרוטה על מצבה. זה Power Balad שקנטרל אמנם כתב לחברתו Courtney Clarke ואשר ללא ספק מציגה עד כמה הוא כואב, פגוע וחשוף. השילוב הווקאלי בין קנטרל לסטאלי בשיר הזה פשוט מדהים. שני קולות ששרים אומנם לחוד אך משתלבים ומתמזגים לקול אחד רועם וזועק. רק תחשבו על רמת הרגישות של סטאלי שעל-אף שלא כתב את המילים מגיש את השיר כאילו הוא שלו ומזוהה איתו לגמרי. מעניין לציין שקנטרל חשש בתחילה להשמיע ללהקה את השיר כי חשב שהוא שקט מידי, אבל הלהקה עפה על זה וטוב שכך.



מיד אחרי השיר "Sickman" והמקצב המהיר והמכאני שנחתך בוואלס איטי אנחנו מגיעים לאחת מגולות הכותרת של האלבום "Rooster". רוסטר היה הכינוי של אביו של קנטרל בילדותו לאור אישיותו ה"שוויצרית" וכרבולת השיער שהיתה לו ומאוחר יותר דבק בו גם במסגרת שירותו בוויטנאם. רוסטר הוא גם כינוי לחיילים שנשאו מקלע M60 כמו גם ליחידה בה שירת אביו של קנטרל בוויטנאם, אך הדעה הרווחת שגרסאות אלה מקורן בטעות. השיר שנכתב על-ידי קנטרל בתקופה בה גר בביתו של Chris Cornell, מסופר מנקודת מבט של חייל פשוט המשרת בוייטנאם ומעביר את האווירה של המלחמה וגם הפוסט טראומה שלאחריה. שיר קודר ואיטי שנפתח בפריטות גיטרה מלטפות ויללות כואבות ובהמשך מתפתח לבלוז-מטאל שואג וכועס.



בשיר "Junkhead" ליין מנסה לספר לנו מה זה אומר להיות מכור לסמים קשים, להירואין. הוא מסביר לנו שבעצם אי אפשר להבין מה עובר במוחו של נרקומן עד שאתה לא הופך לכזה. השיר הזה מתחבר מבחינה לירית לשיר "God Smack". סטאלי כתב את השיר יחד עם ג'רי קנטרל וביסס אותו על ההתמכרות שלו להרואין, כשהוא מספק לנו מבט קר על תהליך ההתמכרות, עם משפטים כמו: "Stick your arm for some real fun, So your sickness weighs a ton". לא לחינם הגדיר ג'רי קנטרל את צמד השירים הללו כשירים הכי כנים של הלהקה, או במילותיו עצמו - "most openly honest".


מעניין לציין שסטאלי וקנטרל אמרו שהחצי השני של האלבום בונה נרטיב על התקדמותו של מכור להרואין, החל מההתעסקות עם סמים בשביל הכיף ועד לירידה לגיהנום. הרצועה הראשונה בנרטיב הזה היא "Junkhead" והשנייה היא שיר הנושא "Dirt". אומנם השיר לא מתייחס באופן ספציפי לסמים, אבל הוא בהחלט נועץ מבט ישיר אל תוך המחשבות האובדניות של סטאלי, שהינם תוצאה ישירה של השימוש הכבד בסמים. סטאלי אינו מנסה ליפות את הדברים וכותב מילים קשות, שמתארות בפירוט מצמרר את הדרך בה הוא הולך ליטול את חייו. הוא אפילו משאיר הוראות כיצד לנקות את הזוהמה שהוא יותיר אחריו, ממש כך במילות השיר:


I want to taste dirty, a stinging pistol

In my mouth, on my tongue

I want you to scrape me from the walls

And go crazy like you've made me


אבל למרות ששיר הנושא "Dirt" משתלב היטב עם הנרטיב של המכור להירואין, הרי שבמספר ראיונות שנערכו איתו, סטאלי פיזר רמזים מהם ניתן ללמוד שיתכן שהשיר נכתב בכלל על ארוסתו Demri Parrott. הוא התייחס לעטיפת האלבום שמתכתבת עם שיר הנושא וציין שמדובר בסוג של "נקמה" באדם מסוים שבעצם "קבר אותו", באומרו: "האישה על עטיפת האלבום היא די תיאור של אותו אדם שנשאב ללכלוך במקומי". מה שיכול אולי לגשר בין שתי הגירסאות השונות למשמעות של השיר, היא הסברה שהארוסה פארוט היתה זו שחשפה את סטאלי להירואין. אגב פארוט עצמה היתה משתמש כבדה בהירואין והיא הלכה לעולמה בשנת 1996.


בקטע הקצרצר "Iron Gland" מתארח Tom Araya מ"סלייר". הקטע התחיל מריף של קנטרל שעצבן את החברים בלהקה ולאחר מכן קנטרל הוסיף את הרפרנס לשיר "Iron Man" של "בלאק סאבאת'".


השירים "Hate to Feel" ו- "Angry Chair" נכתבו על-יד סטאלי והוא גם מנגן שם בגיטרה. קנטרל ציין שלדעתו "Angry Chair" הוא מאסטרפיס ושהוא גאה בליין על הכתיבה כאן ועל העובדה שהוא מנגן כאן בגיטרה. אחת הפרשנויות למילות השיר גורסת שאביו של ליין נהג להעניש אותו כשהשיב אותו על כסא מול מראה, אך אין לכך תימוכין. מכל מקום קשה שלא לשמוע את הכאב דרך קולו השבור של ליין.


השיר "Hate to Feel" הוא עוד שיר מבית היוצר של סטאלי בו הוא מתוודא כיצד הוא נלחם בכאב באמצעות ההירואין. שיר מאוד דינמי שכולל שינויי מקצבים, שבירות, ועצירות עם עבודת גיטרה מדהימה של ליין.


מה שהופך את האלבום "Dirt" לכל-כך מדהים הוא הכנות שלו. ההירואין שלט כאן בצורה כמעט מוחלטת שלא איפשרה לחברי הלהקה לכתוב כמעט על שום נושא אחר, אחרת זה היה פשוט מזויף. ההירואין יחלחל עמוק מאוד לתוך הורידים של הלהקה והנפגע הראשון יהיה מייק סטאר אשר פינה את מקומו מיד בסיום סיבוב ההופעות. ההירואין ימשיך ויחלחל פנימה באופן שיקשה מאוד על ארבעת החברים לתפקד כלהקה. "Alice In Chains" תצליח אמנם לשחרר EP מדהים ואלבום מצויין. היא גם תצליח לחבור לרגע אלוהי אחד במופע האנפלאגד האלמותי, אבל באופן מאוד עצוב ומצער ה"הירואין" שהיווה את ההשראה ליצירה המדהימה שנקראת "Dirt", הוא גם זה שהביא לסופו של ההרכב הקלאסי שלה.


ויש גם פינה ישראלית קטנה שקשורה לאלבום האדיר הזה. במלאת 30 שנה לאלבום המוזיקאי הישראלי Adir Laybo וחברים הקליטו את "Dirt" כולו, מתחילתו ועד סופו כמחווה לאלבום וללהקה האדירה. ניתן להאזין לתוצאה המדהימה בכל הפלטפורמות ובין היתר כאן:


להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט

Comments


 נהנים מהבלוג? הירשמו לקבל את הפוסט הבא ישירות למייל !!

תודה רבה על ההרשמה!

bottom of page