ב- 24 לאפריל 1989 שחררה "Black Sabbath" את אלבום האולפן ה- 14 שלה - "Headless Cross".
תלוי באיזה יום אתם תופסים אותנו, אבל בדרך כלל נגיד לכם שמבחינתנו זה האלבום הטוב ביותר של הלהקה עם הזמר Tony Martin וזו לא אמירה של מה בכך, בכל זאת מדובר בזמר ששחרר הכי הרבה אלבומים עם הלהקה, למעט Ozzy Osbourne.
זה האלבום הראשון של הלהקה עם המתופף האגדי Cozy Powell, והאלבום היחידי של "Black Sabbath" בו מתארחת אישיות כל-כך "ממלכתית" כמו Brian May גיטריסט להקת "Queen".
אז בואו נספר קצת על תהליך יצירתו של האלבום שכמעט ולא קרה.
למה כמעט ולא קרה ?
כי מאז עזיבתו של Ronnie James Dio בשנת 1982, בלאק סאבאת' לא ממש פגעו.
האלבום "Born Again" עם הזמר Ian Gillan עורר הרבה ציפיות לקראת יציאתו, אבל קיבל ביקורות מעורבות לאחר שחרורו, רובן היו שליליות. בעקבות כך נטשו גיזר וביל וורד את הספינה והותירו את טוני איומי לנווט את הספינה לבד בים המטאל הקפוא של שנות השמונים. איומי שביקש לשחרר אלבום סולו אך אולץ על-ידי חברת התקליטים להכתיר את האלבום "Seventh Star" משנת 1986 תחת המותג Black Sabbath, אך הדבר התברר כטעות שהובילה לקטילת האלבום על-ידי מרבית המבקרים. מיד אחר כך עזב Glenn Hughes הוחלף על-ידי הזמר Ray Gillen בעיצומו של סיבוב ההופעות, אך גם הוא לא שרד בלהקה והוחלף על-ידי הזמר Tony Martin במהלך הקלטות האלבום "The Eternal Idol", שגם הוא לא הצליח להחיות את הקריירה המדשדשת של הלהקה אשר בזמנו נשענה כל-כולה על המוניטין של Tony Iommi.
רצף האירועים האומלל שתואר לעיל, הוביל את חברת התקליטים Vertigo לוותר בצעד קיצוני על "Black Sabbath". בכדי להבין את גודל הזעזוע נציין כי ורטיגו שימשה כחברת התקליטים של הלהקה מאז הווסדה. במשך 18 שנה הלכו "בלאק סאבאת'" עם ורטיגו באש ובמים. ורטיגו עברה את המשבר הגדול שלאחר פיטוריו של Ozzy Osbourne, נהנתה מהתחיה המחודשת של הלהקה בתקופת Dio ושימשה יתד נאמן ללהקה במדרון החלקלק בו התדרדרה לאחר עזיבתו. אך כנראה שגם אצלה הגיעו מים עד נפש. במצב דברים זה, היה הכי פשוט לטוני איומי להרים ידיים. הוא נותר לבד בצריח, בלי אף אחד מחברי הלהקה המקוריים וללא חברת התקליטים שליוותה אותו לאורך כל השנים, עד כי נדמה היה שזה זמן טוב לקחת פסק זמן. אך למזלנו Tony Iommi לא ויתר והצליח לחתום על חוזה עם חברת התקליטים I.R.S. Records, אשר מנהלה Miles Copeland נסך בו ביטחון ודירבן אותו להמשיך לכתוב וליצור.
יצויין כי חוסר הוודאות שהלך וגבר לאחר הוצאת האלבום "The Eternal Idol" יחד עם עובדה שהלהקה נזרקה מחברת ורטיגו, הובילה את הזמר Tony Martin לקחת הפסקה מ"בלאק סאבאת'" ולהצטרף לסופרגרופ "Forcefield" שכלל בין היתר את המתופף Cozy Powell.
לקראת מחצית שנת 1988 ובעקבות החתימה של Tony Iommi עם חברת "I.R.S.", שב Tony Martin ל"בלאק סאבאת'" והביא עימו את המתופף Cozy Powell, אחריו חיזר גם Tony Iommi.
פאוול ואיומי החלו לכתוב את החומרים לאלבום בביתו של Tony Martin כאשר טוני מרטין מצטרף אליהם לחזרות.
יצויין כי בשלב מסוים איומי ביקש להקליט את האלבום עם Ronnie James Dio, אך דווקא Cozy Powell שכנע אותו להישאר עם טוני מרטין.
(Photo: I.R.S.)
איומי ניסה גם לגייס את הבסיסט Geezer Butler שהביע רצונו לחזור ללהקה, אך באטלר העדיף לבסוף להתלוות לאוזי אוסבורן במהלך סיבוב ההופעות שנועד לקידום האלבום "No Rest for the Wicked".
האלבום הזה הוא לחלוטין לא סאבאת' הקלאסית של אוזי, הוא אפילו לא "סאבאת'" של תקופת דיו למרות שגוון קולו של מרטין מזכיר אותו לפרקים, אבל הוא בהחלט האלבום שיכול להגדיר בצורה המיטבית את "בלאק סאבאת'" של תקופת טוני מרטין.
בהאזנה לאלבום הזה מתקבלת התחושה שקולו העוצמתי של מרטין הוא זה שמוביל את כל השירים, כאשר יתר הכלים משמשים כבסיס וכר פורה עליו יכול מרטין לפתח את את השאגות העמוקות, את היללות העוצמתיות ואת המלודיות הכל-כך יפות בשירה שלו.
זה לא אומר שאיומי לא נותן כאן ביצועי גיטרה אדירים ואייקוניים, זה גם לא מוריד בכהוא זה מהתיפוף העוצמתי והדומיננטי של קוזי פאוול, שגם הפיק יחד עם איומי את האלבום, אך מרטין מתגלה כאן ללא ספק כ"שחקן המצטיין". לא רק שהוא כתב את כל מילות השירים והשתתף גם בהלחנה, אלא שהוא גם הכוח המוביל מאחורי שירי האלבום, אשר סוחף יחד איתו את כל הלהקה קדימה.
מה שמאפשר למרטין להתבלט כאן כל-כך, היא בין היתר העובדה שמקומו של Geezer Butler נפקד מהאלבום, שאם לא כן נגינתו הדומיננטית והכבדה בוודאי היתה מטשטשת את קולו האדיר והעוצמתי של Tony Martin. נגינת הבס של נגן הסשנים Laurence Cottle שמגיע בכלל מרקע של ג'אז, מתלבשת באופן מדוייק על קולו של מרטין ומאפשרת לו לשייט ביתר קלות בין התווים ומעל הקצב, ולתת פה כמה מהביצועים הווקאליים הגדולים ביותר שלו. דחיפה נוספת שמבליטה את היכולות של מרטין ומוסיפה לאווירה הגותית הכללית שמרחפת מעל האלבום נעוצה בנגינת הקלידים החכמה והיפה של Geoff Nicholls.
יש באלבום הזה המנונים אפיים, כמו שיר הנושא "Headless Cross", אשר קשה מאוד שלא לשמוע במקצב שלו את "Heaven And Hell" האלמותי מתקופת Dio. השיר מבוסס על סיפור אמיתי שקרה בימי הביניים. בזמן שהמגפה השתוללה באירופה, היא הגיעה גם לכפר קטן שנקרא "Cross Head". אנשי הכפר שניסו להסיר את רוע הגזירה הלכו לגבעת הצלב "חסר הראש", שם התפללו לאלוהים לעזרה, אך איש לא שרד.
שירים מצויינים נוספים הם "When Death Calls" המצמרר הכולל סולו גיטרה של Brian May מלהקת "Queen" והסמי-הבלדה "Nightwing" בה איומי עושה שימוש נוסטלגי בגיטרה קלאסית.
לעומת זאת, ניתן למצוא כאן שירי מטאל קלילים, קצביים ותואמי התקופה, כמו "Black Moon" שנכתב עוד בזמן שריי גילאן היה הזמר בלהקה ושוחרר כבי סייד לסינגל "The Eternal Idol" מהאלבום הקודם, אך הוקלט כאן מחדש, השיר "Call of the Wild" אשר היה אמור להיקרא "Hero", אך שונה ברגע האחרון רק בשל העובדה שאלבומו של אוזי "No Rest for the Wicked" שיצא זמן קצר לפני כן כלל שיר באותו השם, או "Devil & Daughter" שבמקור נקרא "Devil's Daughter", אך שונה ברגע האחרון בדיוק מאותה סיבה. שירים אלה מקבלים סיוע בנגינתו המינימליסטית אך מעשירה בהחלט של הקלידן Geoff Nicholls.
אז אם אתם סקרנים לדעת כיצד נשמעת תקופת Tony Martin של "בלאק סאבאת'", האלבום הזה הוא בהחלט מקום מצויין להתחיל איתו.
הואיל ואלבומי הלהקה בתקופת מרטין אינם מופיעים בספוטיפיי, קבלו קישור להאזנה ביוטיוב:
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט