Deep Purple - Come Taste the Band
ב- 7 בנובמבר 1975 (לפי חלק מהמקורות ב- 10 לאוקטובר, 1975ׂ) יצא בבריטניה "Come Taste the Band", אלבומה העשירי של להקת "Deep Purple" והיחיד שהקליטה בהרכב Mark IV עם Tommy Bolin בגיטרה.
קשה לחשוב על מבחן אכזרי יותר לגיטריסט צעיר מאשר להיכנס ללהקה שהקהל שלה עדיין מחכה לשמוע את Ritchie Blackmore. אבל בולין הגיע עם מספיק רעיונות וכישרון כדי לתת ל"דיפ פרפל" סיבה טובה להמשיך. האלבום הזה מלא חיים, קצב ותיאבון לנגינה. כשמקשיבים לו בלי לחפש בכל סולו את האיש שעזב, מגלים כמה מוזיקה נהדרת הספיק ההרכב קצר הימים הזה להשאיר אחריו.
המשבר הגיע אחרי "Stormbringer". השפעות הסול והFאנק שקידמו David Coverdale והבסיסט והזמר Glenn Hughes הרחיקו את הלהקה מהכיוון שבלקמור רצה, וב-1975 הוא עזב והקים את "Rainbow". הקלידן Jon Lord והמתופף Ian Paice שקלו לסיים את הסיפור, אבל קוברדייל ויוז רצו להמשיך. לשני המייסדים שנותרו היה עכשיו אתגר כפול, למצוא גיטריסט שיוכל לעמוד על הבמה הזאת ולגלות אם יש להרכב החדש משהו משלו לומר.
בולין היה בחירה מסקרנת. הגיטריסט האמריקאי, שהגיע בין היתר מלהקות "Zephyr" ו-"James Gang", כבר הפגין נגינה מסחררת באלבום הפיוז'ן "Spectrum" של Billy Cobham. היו לו מהירות וטכניקה, אבל גם חוש קצב, גישה בלוזית ויכולת לגרום לגיטרה להשתלב בתוך גרוב. האודישן שלו הפך לג'אם שהבהיר שיש כאן חיבור. הוא לא היה שותף למטען ההיסטורי של הלהקה, והמרחק הזה העניק לו חופש שהחברים הוותיקים כבר התקשו למצוא.
ההקלטות נערכו באולפני "Musicland" במינכן, מ-3 באוגוסט עד 1 בספטמבר 1975. Martin Birch הפיק עם הלהקה, ופייס השתתף איתו במיקס. בולין היה שותף לכתיבת שבעה מתשעת הקטעים, בעיקר לצד קוברדייל, ולא הסתפק בהוספת סולואים לחומר מוכן. הגיטרות שהקליט בשכבות והאפקטים שבהם השתמש העניקו לאלבום צבע עשיר יותר, בעוד שהתופים שמרו על צליל פתוח ועל תנועה טבעית. אפשר לשמוע כאן נגנים שמגיבים זה לזה גם בתוך שירים קצרים וממוקדים.
עם זאת, האווירה היצירתית לא ביטלה את הבעיות שמסביב. יוז התמודד עם התמכרות לקוקאין, ובולין עם שימוש בסמים שרק ילך ויחמיר בהמשך. כשכל זה יגיע לבמה, המחיר יהיה כבד. באולפן, לפחות בחלק ניכר מהזמן, הם הצליחו לתעל את החיבור ביניהם למוזיקה טובה. ולכן, דווקא הפער בין החיוניות של התקליט לבין מה שקרה אחריו הופך את ההאזנה אליו למרגשת כל כך.
השיר "Comin' Home" פותח בהתנפלות תופים וגיטרה ופידבק גיטרה-קלידים. קוברדייל שר על החזרה הביתה אחרי החיים בדרכים, ופייס דוחף את השיר קדימה עם אותה קלילות מופלאה שבה הוא יכול להישמע עוצמתי בלי להכביד. בולין מנגן כאן גם בבס, נוסף על הגיטרות. הסולו שלו חד, משוחרר ומלא תנופה, והקטע כולו משמש היכרות מצוינת עם ההרכב החדש.
אבל את הכימיה החדשה שומעים אפילו טוב יותר ב-"Gettin' Tighter". יוז לוקח את המיקרופון, הבס והתופים מתיישבים בתוך גרוב הדוק, והגיטרה של בולין קופצת ביניהם עם משפטים קצרים ומסונקפים. המילים מזמינות להשתחרר ולהיסחף לתוך המוזיקה, והביצוע עושה בדיוק את זה. יוז יכול לטפס גבוה מאוד, אבל כאן הוא גם יודע להישען על הקצב ולהפוך את הקול לכלי נוסף בתוך הלהקה. זה אחד הרגעים שבהם הFאנק והרוק מתחברים בטבעיות מוחלטת, בלי שאף אחד מהם יאבד את העוקץ.
לצד ההנאה הזאת מגיע "Dealer", והצליל מקבל משמעות מטרידה יותר. מתחת לריף ולעיבוד המלודי יש אזהרה מפני מי שמוכר הבטחות ומוליך את הקונה לאבדון. בולין מוסיף כאן גם קטע שירה בקולו, והנוכחות שלו מעניקה לשיר צבע שונה מזה של קוברדייל. קשה להקשיב למילים בלי לחשוב על מה שעבר על חברי ההרכב, אבל גם בלי הידיעה הזאת זה שיר מצוין, שהמעברים שלו מחזיקים אותנו דרוכים.
האלבום לא אחיד ברמתו. יש רגעים שבהם "I Need Love" נשען יותר על הגרוב ועל הביטחון של קוברדייל מאשר על רעיון מלודי שמחזיק מים. מצד שני, "Lady Luck", שבולין הביא מימי "Energy" ושקוברדייל כתב לו מילים חדשות, מראה כמה יעילה הלהקה יכולה להיות כשהיא מהדקת הכל לפחות משלוש דקות.
בצד השני, "Drifter" מחזיר את החספוס ואת הדחף של ההארד רוק, ואילו "Love Child" מאפשר ללורד להטביע חותם בולט יותר. הקלידים המחוספסים שלו מול הגיטרה של בולין מזכירים שהעימות הפורה בין שני הכלים עדיין קיים גם אחרי תקופת בלאקמור. הוא פשוט מתנהל בשפה אחרת. בכלל, לורד מפנה באלבום הזה לא מעט מקום לגיטרה, וכשהוא יוצא קדימה מבינים כמה חשובה הנוכחות שלו גם ברגעים שבהם אינו במרכז.
הרגע העדין ביותר מגיע עם "This Time Around". לורד בונה ליווי קלידים רך, ויוז שר על פחד, בדידות ורצון לקבל הזדמנות נוספת. אחרי כל התנועה והחום, השקט הזה מאפשר לנו לשמוע את הפגיעות בקולו. משם זורמת המוזיקה ומתחברת אל "Owed to 'G'", הקטע האינסטרומנטלי של בולין ששמו הוא מחווה ל-George Gershwin. הגיטרה מקבלת מרחב להאריך משפטים ולשנות כיוון, והתופים של פייס מעניקים להם תנופה. החיבור בין שני החלקים חושף צד נוסף של ההרכב, רגיש ומעודן, עם חופש של נגני פיוז'ן.
ואז מגיע "You Keep on Moving", הסיום שבשבילו כדאי להישאר עד התו האחרון. קוברדייל ויוז כתבו אותו עוד לפני הצטרפות בולין, ושני הקולות שלהם נפגשים בו באופן שמצדיק כמעט לבדו את המשך חייה של הלהקה. ליין הבס, הקלידים והגיטרה יוצרים תחושת תנועה אטית, כמעט מהפנטת, בזמן שהמילים נעות בין מרחק, געגוע והתקווה להיפגש שוב. הקול העמוק של קוברדייל והגובה של יוז משלימים זה את זה בלי להיאבק על המקום.
היופי ב-"You Keep on Moving" נמצא גם באיפוק. בולין לא ממהר להעמיס, וכשהגיטרה שלו מתרחבת היא ממשיכה את המתח הרגשי שהשירה כבר יצרה. לורד מחזיק את האווירה, ופייס יודע מתי להוסיף כוח ומתי להשאיר אוויר. זה סיום שיש בו משהו של פרידה, אף שהשיר נכתב לפני שסופה של התקופה הזאת היה ידוע. בדיעבד הוא נשמע כמו רגע אחרון שבו כל החלקים מתחברים בדיוק למקומם.
מבחינה מסחרית הגיע האלבום למקום ה-19 בבריטניה ולמקום ה-43 בארצות הברית. אלה היו הישגים צנועים ביחס לשיאי הלהקה, והצליל החדש פיצל את הקהל. סיבוב ההופעות חשף את חוסר היציבות של ההרכב, ובמרץ 1976 נערכה הופעתו האחרונה. הלהקה התפרקה, וב-4 בדצמבר אותה שנה מת בולין בגיל 25. אלבומו "Teaser", שיצא בסמוך ל-"Come Taste the Band", משאיר עוד עדות כואבת למנעד האפשרויות שהיה פתוח בפניו.
מהדורת 35 השנים שיצאה ב-2010 כללה רימאסטר, מיקס חדש של Kevin Shirley ושני קטעים אינסטרומנטליים שלא פורסמו קודם. היא העניקה הזדמנות נוספת להקשיב לפרטים ולחיבור בין הנגנים. גם אם חלק מהשירים פחות חזקים, יש כאן יותר מדי רעיונות טובים וביצועים נהדרים מכדי לראות באלבום רק "הערת שוליים".
בעינינו, "Come Taste the Band" ראוי למקום משלו בסיפור של "דיפ פרפל". הוא מציג להקה ותיקה שנהנית לרגע מהאפשרות להתחיל מחדש, וגיטריסט צעיר שמצליח להכניס אליה הרבה מעצמו. ההמשך העצוב אינו מוחק את ההנאה הזאת. הוא רק גורם לנו להצטער שלא הספיקו לעשות ממנה עוד.
להאזנה: Spotify, Apple Music
תגובות