Deep Purple - Rapture of the Deep
ב- 24 באוקטובר 2005 יצא "Rapture of the Deep", אלבום האולפן השמונה עשר של להקת "Deep Purple". האלבום יצא באירופה באמצעות Edel Records, ובארצות הברית ב-1 בנובמבר 2005 באמצעות Eagle Records.
אמצע העשור הראשון של שנות האלפיים מצא את חלוצת ההארד-רוק הבריטית "Deep Purple" באחת מנקודות המפנה המרתקות והטעונות ביותר בתולדותיה. אחרי יותר משלושים וחמש שנות קריירה סוערות, אינספור חילופי הרכבים מיתולוגיים ופרידה מרגשת ומכובדת ממייסד הלהקה ואשף אורגן ההאמונד Jon Lord בשנת 2002, התייצב ההרכב השמיני של הלהקה כחמישייה מגובשת, רעבה ובטוחה בעצמה. לצד חטיבת הקצב האגדית והבלתי ניתנת להכנעה של המתופף Ian Paice והבסיסט Roger Glover, והסולן הכריזמטי Ian Gillan, פעלו כעת שני מאסטרים מוזיקליים שהזרימו דם חדש לעורקי המפלצת הסגולה, הגיטריסט האמריקאי הווירטואוז Steve Morse שכבר השלים עשור בשורות הלהקה מאז הצטרפותו בשנת 1994 והקליט עמה את "Purpendicular" ו-"Abandon", והקלידן הוותיק Don Airey, מי שניגן בעבר עם "Rainbow", Ozzy Osbourne, Gary Moore ו-"Black Sabbath", והפך לחבר קבוע באלבום הקודם "Bananas" משנת 2003.
אלא שמאחורי הקלעים סערה דרמה עסקית לא פשוטה. לאחר צאתו של "Bananas", גילו חברי הלהקה תסכול עמוק מחוסר ההשקעה השיווקית של חברת התקליטים ההיסטורית שלהם EMI, שבה היו חתומים מאז ימי "Shades of Deep Purple" בשנת 1968. החמישייה קיבלה החלטה אמיצה לסיים את ההתקשרות ארוכת השנים ולצאת לדרך חדשה עם חברת התקליטים הגרמנית העצמאית Edel Records באירופה ו-Eagle Records בארצות הברית. למעשה, כאשר נכנסו חברי הלהקה במרץ 2005 לאולפני Chunky Style שבלוס אנג'לס, אולפן ששימש בעבר גם את להקת "Korn", עדיין לא היה להם חוזה הפצה חתום, והם מימנו את תחילת ההקלטות מכיסם הפרטי מתוך אמונה מוחלטת בחומרים החדשים.
על מלאכת ההפקה הופקד בשנית המפיק והמוזיקאי האמריקאי Michael Bradford, שעבד עם הלהקה גם על "Bananas". בניגוד לאלבום הקודם שנכתב והוקלט תוך כדי היכרות ראשונית של ההרכב באולפן עם Don Airey, הפעם הגיעה החמישייה לאחר סיבוב הופעות עולמי ממושך בן שמונה עשר חודשים שחיבר בין הנגנים ברמה טלפתית. תהליך הכתיבה התנהל בשיטת הג'אם סשנים הקלאסית שייחדה את "Deep Purple" עוד מימי האלבומים המכוננים "In Rock" ו-"Machine Head". ארבעת הנגנים התכנסו בחדר ההקלטות ללא רעיונות מוכנים מראש, אלתרו ופיתחו ריפים, מעברי קצב ומבנים הרמוניים בזמן אמת, בעוד Ian Gillan ו-Roger Glover ישבו בחדר סמוך, הקשיבו למתרחש וטוו מתוך האנרגיה האינסטרומנטלית את קווי המלודיה ואת הטקסטים השנונים, הפילוסופיים והביקורתיים.
שם האלבום, "Rapture of the Deep", שאול מעולם הצלילה במעמקים ומתאר בכינויו הפואטי של חוקר הימים ז'אק קוסטו את תופעת שכרון המעמקים, מצב תודעתי מתעתע ומסוכן שבו חנקן בלחץ גבוה גורם לצוללנים בעומק הים לתחושת אופוריה, התעלות וניתוק מהמציאות רגע לפני הסכנה הקטלנית. עבור Gillan וחבריו, המונח שימש מטאפורה כפולה ומדויקת, הן להתמסרות המוחלטת והמשכרת למוזיקה בתוך מעמקי האולפן והן לעולם מודרני הצועד בעיניים עצומות ובהתלהבות עיוורת אל עבר תהומות פוליטיים, כלכליים וחברתיים. את החזון הוויזואלי השלימה עטיפת האלבום שיצרו המעצב הגרפי Ioannis, המוכר מעבודותיו עם "Uriah Heep", "Styx" ו-"Allman Brothers Band", יחד עם Roger Glover ואיורו של המאייר Tom Swick.
האלבום נפתח בסערה כבדה וחסרת פשרות עם "Money Talks", רצועת הארד-רוק דוהרת הנשענת על שאגת אורגן האמונד אדירה ומעוותת של Don Airey וריף גיטרה חותך של Steve Morse. כפי שהעיד איירי עצמו, הסאונד של האלבום נולד כבד, חי ומיידי בהרבה מקודמו, ו-"Money Talks" מוכיח זאת מן השנייה הראשונה. מעל הגרוב הדחוס של Ian Paice ו-Roger Glover, יורה Gillan כתב אישום סרקסטי נגד תאוות הבצע התאגידית והשחיתות השלטונית, כשהוא מוכיח שבגיל שישים קולו עדיין שומר על חספוס, עוצמה ונוכחות בימתית כובשת.
מיד אחריו מגיע "Girls Like That", שיר קצבי, פאנקי וקליט יותר שמציג את הצד ההומוריסטי והמשוחרר של הלהקה, עם עבודת תופים קפיצית ומבריקה של Paice וריף גיטרה מלודי ומשחקי של מורס. הטון הופך אפל, מתוח ודרמטי הרבה יותר ברצועה השלישית "Wrong Man", אחד השירים העוצמתיים באלבום. השיר נכתב בהשראת פרשת הרציחות באטלנטה של סוף שנות השבעים והתהיות המוסריות והמשפטיות סביב הרשעתו של Wayne Williams ומערכת המשפט האמריקאית. הפתיחה הקצבית המקוטעת והריף הכבד והמתגלגל מייצרים תחושת קלסטרופוביה של תא מאסר, בעוד מורס ואיירי מחליפים ביניהם מהלומות סולו וירטואוזיות שמזכירות את תור הזהב של הלהקה בשנות השבעים.
פסגת האלבום, ובעיני רבים אחת היצירות הגדולות ביותר של "Deep Purple" בעידן Steve Morse, מגיעה בשיר הנושא "Rapture of the Deep". מדובר ביצירת מופת בת שש דקות הנפתחת במוטיב אוריינטלי ומזרח-תיכוני מהפנט שמנגנים Morse ו-Airey בהרמוניה מושלמת, המזכירה באווירתה הקודרת והמיסטית קלאסיקות עבר כמו "Perfect Strangers" ואפילו ניצוצות מ-"Gates of Babylon" של "Rainbow". השיר נבנה בהדרגה מתוך בתים מלודיים ומאופקים אל פזמון רחב יריעה, לפני שהוא מתפרץ אל קטע מעבר אינסטרומנטלי עוצר נשימה שבו הגיטרה של מורס והאורגן של איירי מנהלים דיאלוג מלודי עשיר ומורכב על גבי התיפוף המדויק להפליא של פייס. השיר הפך מיד לקלאסיקת הופעות מרכזית של הלהקה במשך שנים ארוכות.
המנעד הרגשי והדינמי של האלבום מתגלה במלוא תפארתו במעבר אל הרצועה החמישית "Clearly Quite Absurd". זוהי בלדה אקוסטית ותזמורתית עדינה, פיוטית ומלנכולית, שבה Steve Morse פורט באלגנטיות על גיטרות אקוסטיות בעוד Don Airey עוטף את השיר במרקם קלידים חם ופסנתר נוגה, ו-Gillan מגיש את אחת ההופעות הווקאליות הרגישות, הבוגרות והחשופות ביותר בקריירה המאוחרת שלו. במהדורה המיוחדת של האלבום אף צורפה לשיר גרסה חדשה עם עיבוד מיתרים סימפוני מלא שהעצים עוד יותר את יופיו השברירי.
החצי השני של האלבום מחזיר את האדרנלין למסלול עם "Don't Let Go", קטע רוקנרול ישיר ובועט שניחן בגרוב בלוזי קלאסי ובאנרגיה של להקה שנהנית מכל רגע בחדר החזרות, וממשיך אל "Back to Back", מפגן של סינקופות מורכבות וחילופי משקלים שבהם חטיבת הקצב של פייס וגלובר מדגימה מדוע היא נחשבת לאחת הגדולות בתולדות הרוק, בעוד Morse מפזר ארפג'ים מהירים כברק. אחריו מגיע "Kiss Tomorrow Goodbye", הרצועה המהירה והאגרסיבית ביותר בתקליט, שפותחת בסערת תופים וריף גיטרה דוהר המאזכר ברוחו את האנרגיה הפראית של "Speed King" ו-"Fireball", עם סולו קלידים מסחרר של Airey שמשלב השפעות קלאסיות ורוק כבד.
לקראת סיום, בטרם נחתם האלבום, במהדורות המורחבות ובמהדורת העשרים בולטות גם פנינים נוספות מאותם סשנים פוריים ובראשן "MTV", סאטירה עוקצנית ומשעשעת של Gillan על תרבות הטלוויזיה המסחרית וערוצי המוזיקה ששכחו את המוזיקה עצמה, וכן הקטע הקצבי "Things I Never Said". במהדורה המקורית ממשיך המסע אל "Junkyard Blues", בלוז-רוק כבד, מחוספס ומשופע בהומור בריטי טיפוסי שבו הגיטרה של Morse מייבבת בחופשיות מעל מצע ההאמונד העשיר.
האקורד האחרון של האלבום שמור ליצירה האפית, האפלה והמהפנטת "Before Time Began". במשך שש וחצי דקות מובילה הלהקה את המאזין אל מחוזות הפרוגרסיב רוק המיסטיים. השיר נפתח בנגינת באס פרטלס חלומית ויוצאת דופן של Roger Glover לצד קלידים אווירתיים ושירה מהורהרת וכמעט לחשנית של Gillan, העוסקת בזמן, באבולוציה ובנצח. בהדרגה מתעצמת היצירה ונבנית אל שיא רגשי ודרמטי שבו סולו הגיטרה הרגשני והבוכה של Steve Morse חותם את האלבום בצמרמורת ארוכה.
עם צאתו בסתיו 2005 זכה "Rapture of the Deep" לשבחי המבקרים והמעריצים, שראו בו את האלבום המגובש והכבד ביותר של הלהקה מאז "Purpendicular", והוא רשם הצלחה מרשימה במצעדי המכירות באירופה כשהוא כובש את העשירייה הפותחת בגרמניה ונכנס לעשרים הגדולים בשווייץ, אוסטריה, פינלנד ואיטליה. סיבוב ההופעות שליווה את האלבום נמשך קרוב לשש שנים והקיף עשרות מדינות ברחבי תבל, מה שהוביל לפער של שמונה שנים עד לאלבום האולפן הבא והמצליח "Now What?!" משנת 2013 בהפקתו של Bob Ezrin. באוגוסט 2025, לרגל חגיגות עשרים שנה לצאתו, זכה האלבום לעדנה היסטורית מחודשת עם צאת מהדורת "20th Anniversary Remix" בלייבל earMUSIC, שבה הפיק ומיקסס Roger Glover מחדש את האלבום כולו, העניק לו נפח אנלוגי עמוק ונושם והוסיף קטעי ג'אם וביצועים אינסטרומנטליים מתוך סשני הכתיבה ב-2005. במבחן הזמן ניצב "Rapture of the Deep" כהוכחה מוחצת לכך שגם בעשור הרביעי לקיומה, "Deep Purple" סירבה להתנהל כלהקת נוסטלגיה והמשיכה ליצור רוק כבד, הרפתקני ורלוונטי מאין כמותו.
להאזנה: Spotify (2025 Remix), Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
אלבום לא מספיק מוערך