• FaceOff - עימות חזיתי

Guns N’ Roses - Appetite for Destruction

האלבום "Appetite for Destruction", הוא אחד האלבומים הגדולים בעולם המוזיקה, הוא שבר שיאים, ניפץ מוסכמות ובעיקר שינה את פני המוזיקה, אלבום הבכורה של "Guns N’ Roses" שוחרר ב-21 ליולי 1987.


בתקופה שבה הגלאם היה הדבר החם ביותר בעולם הרוק, חברי הלהקות נראו טוב יותר מדוגמניות-על וכמויות הספריי לשיער שרוססו היו מצליחות אפילו לשגר מעבורת לחלל, הגיעה חבורת המחוספסים הללו להפוך את הכל.


חד משמעית! האלבום הזה היה נקודת מפנה בעולם הרוק של סוף שנות ה-80!!


הוא היה אלבום שונה, מלוכלך, מסוכן ואכזרי ביותר לעומת מה שהיה באותה תקופה.


קשה מאוד לדבר על אלבום עם הילה כזו, במיוחד כשזהו אלבום הבכורה הנמכר ביותר בהיסטוריה של המוסיקה עם למעלה מ-30 מיליון עותקים! אבל אנחנו בכל זאת ננסה...


האלבום לא ממש הצליח בשנה הראשונה לצאתו, ב-1987. הוא לא זכה להשמעות או חשיפה רבה ואפילו קיבל ביקורת קשה ממבקרים רבים. לאחר שנה של סיבוב הופעות בברים ומועדונים קטנים כשחברי הלהקה מפזרים את "ההרס" שלהם בכל מקום, הוא החל לתפוס תאוצה ומלבד השמעתו בתחנות הרדיו השונות,MTV, שהייתה פופולארית באותה תקופה, העניקה לו הרבה זמן מסך. הסינגלים: "Welcome to the Jungle", "Sweet Child O’ Mine" ו- "Paradise City" היו להמנונים והושמעו בתדירות גבוהה מעל גלי האתר.



הסופרגרופ הזה (אין דרך אחרת לכנות אותם) מורכב מאומנים יוצאי דופן ומוכשרים ברמות על חלל. ללא ספק סך החלקים גדול מהשלם. אין פה מופע של איש אחד (אקסל הרגיש את זה על בשרו בשלב מאוחר יותר), ואין פה אומן אחד שבולט יותר מהאחרים. נכון, Axl Rose ו-Slash היו הדומיננטיים בחבורה, אבל עם האוזניים על הקרקע, ללא ספק כל זה לא היה קורה בלי החברים האחרים בהרכב Duff McKagan, Izzy Stradlin ו- Steven Adler


סלאש סיפר שבתחילת הדרך, באחד מסיבובי ההופעות, הם נסעו בוואן מלוס אנג'לס לסיאטל, והוואן עם כל הציוד נתקע בדרך. בשביל להגיע להופעה, הם תפסו טרמפים לאורך הדרך, ובסוף עלו עם ציוד שכור להופעה. החוויה הזאת קירבה אותם מאוד והפכה אותם לחבורה מגובשת ומחוברת.



צליל ההיכר של אחד הגיטריסטים הגדולים בעולם נחשף באלבום הזה - Slash!!! והצליל הזה לא בא ברגל. Mike Clink, שהפיק את האלבום המפורסם הזה, ישב עם סלאש במשך שעות רבות, עם מגוון גיטרות ומגברים, על מנת למצוא את הסאונד שאותו סלאש כל כך רצה. בסופו של דבר, כמו שכולנו יודעים, שילוב גיטרת ה- Gibson Les Paul עם מגבר ה- Marshall הוא זה שנבחר ויצר את סימן ההיכר המפורסם והצליל שמרעיד לכולנו את עור התוף והנשמה. סיפור מעניין על אותה גיטרת לס פול הוא - שהיא למעשה רפליקה של הגיטרה המקורית. הרפליקה יוצרה על-ידי Kris Derrig, אשר עבד בחנות לכלי נגינה בלוס אנג'לס. האגדה מספרת שגם לני קרביץ החזיק ברפליקה כזאת. מה שיותר מעניין הוא, שהחיקוי היה כל-כך טוב וכלל שיפורים שגרמו לגיטרה להישמע פשוט מדהים, מה שגרם בסופו של דבר לגיבסון לייצר בשנת 2010 דגם סיגנצ'ר של הגיטרה המבוסס על אותה רפליקה אייקונית ונקרא "Slash Appetite Les Paul model".


הזמר והגיטריסט Paul Stanley מלהקת "KISS", שהיה אחד המפיקים הראשונים אותם ניסתה חברת התקליטים "גפן" להציע ללהקה, הוא אהב מאוד את החומרים ואת הסאונד של גאנז, אבל התעקש לשנות את סגנון הנגינה ואת הרכב סט התופים של סטיבן. למרבה השמחה, בסופו של דבר הלהקה לא הסכימה עם פול וזכינו לקבל את הסאונד ה"סוחב" והמפציץ של סטיבן. כשכולם מסביב הציגו סט תופים עם דאבל בייס דראמים, טמטמים בשלל גדלים וצבעים ומספר מצילות שהיו מספיקות למקהלת הצבא האדום, סטיבן הציג סט תופים שחזר לבסיס, למקורות: בייס דראם, טמטמם אחד, פלור טמטם אחד (לפעמים שניים) וסנייר. אמנם סט מצומצם אבל כמו שאנו עדים לכך גם היום הוא מעניק עוצמה וטכניות רבה. מי שהשלים אותו על הבס הוא כמובן דאף, שהעניק למהלומות של סטיבן את מסילות הברזל עליהן הוא רכב ולקח אותו איתו למסע של קצב חובט, אכזרי ומחוספס. לעיתים הוא הוביל שירים באלבום ולפעמים ליווה אותם, אבל ללא ספק הוא העניק להם את הנפח והעוצמה שהם משדרים.


שיתוף הפעולה של סלאש ואיזי הוא יותר ממושלם. איזי גיטריסט מעולה, מעניק ליווי למוביל שמאפשר לו את היצירתיות והדינמיקה אליה הוא מגיע בשירים. אומנם אמירה קצת מעצבנת אבל אמיתית: איזי היה תפאורה מושלמת לכוכב האמיתי.


והדובדבן שבקצפת, האיש שקולו היה מיוחד במינו אך גם אופיו, מה שתרם רבות לתדמית הלהקה אקסל רוז. אקסל הפך את הנושאים שהיו די מוכרים בז'אנר הרוק באותה תקופה - הסמים, האלכוהול, היחסים, למשהו הרבה יותר מלוכלך, מחוספס ואכזרי.


כל האלמנטים האלה באים לידי ביטוי באלבום שבו כל שיר מדהים בפני עצמו...


האלבום נפתח בפיצוץ עם "Welcome to the Jungle", שמספר על לוס אנג'לס ועל הצד האפל שלה, בעיקר בהתייחס לאומנים צעירים שמנסים למצוא שם תהילה, כמו החברים מגאנז שלמדו זאת על בשרם. מעניין לציין שאקסל כתב את המילים לשיר בעת ביקור בסיאטל שנתן לו קצת פרספקטיבה ומקור להשוואה. כשהשיר שוחרר לראשונה בשנת 1987 הוא לא הצליח בארה"ב. הלהקה שחררה אותו שוב באוקטובר 1988, אחרי שהסינגל "Sweet Child O' Mine" הפך ללהיט ואז הוא כבר תפס ובגדול. סלאש הקליט את הריף המפורסם פעם אחר פעם בניסיון להגיע לצליל מחוספס שיישמע עדיין נקי. בסופו של דבר הוא השתמש בתעתיק של גיטרת Les Paul '59 מחוברת למגבר Marshall JCM והצליח להגיע לתוצאה הרצויה.



ממשיכים עם הטירוף לרצועה השנייה, "It's So Easy": שיר שכתב Duff McKagan יחד עם West Arkeen שסייע גם בכתיבת השירים "Patience", "The Garden" ו-"Yesterdays". זה הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום, בחירה מפתיעה בהתחשב בכך שהאלבום משופע בלהיטים גדולים יותר. השיר מספר על מצבה של הלהקה עם חשבון בנק מרוקן וקושי להרוויח כסף, אך מה שמאוד קל עבורם היה "בנות".



משם אנחנו עולים לרכבת לילה עם "Nightrain": שיר שלא מתייחס לכלי תחבורה אלא הוא מעין מחווה לסוג של יין זול וידוע לשמצה מקליפורניה שנקרא "Night Train Express". חברי הלהקה נהגו לשתות את היין בכמויות מאחר שהיה זול ועם אחוזי אלכוהול גבוהים. את החצי הראשון של סולו הגיטרה והגיטרה בתחילת השיר ניגן איזי ואת החצי השני ניגן סלאש.


ברצועה הרביעית, "Out ta Get Me", אקסל שאב השראה משנות נעוריו, שבהן היה פרחח לא קטן והמשטרה הייתה חלק בלתי נפרד מחיי היום יום שלו, ולא בקטע חיובי. כל הזמן אמרו לו איך הוא צריך להתנהג, מה הוא צריך לעשות וכיצד הוא צריך להתלבש כדי לא להיות פרחח ולהימנע מצרות. אבל זה כמובן לא עצר אותו ובאחת ההופעות לפני תחילת השיר הוא הקדיש את השיר לכל אלה שנשבר להם ה-&@%$ שאומרים להם כל הזמן מה לעשות.


את השיר החמישי, "Mr. Brownstone", כתבו איזי וסלאש בדירה של איזי על שקית קניות מנייר ובו הם מתלוננים על ההתמכרות שלהם להרואין (Brown הוא כינוי להרואין). השיר מספר על איך ההרואין השפיע על הלהקה והוא השיר הראשון שהלהקה כתבה אחרי החתימה בחברת "גפן". השיר הפך להיות שיר קבוע בסיבוב ההופעות שלהם מאז 1986.


השיר השישי, "Paradise City", הוא השיר האהוב ביותר על סלאש (כך לפי מספר מקורות). שיר שנכתב על ידי כל חברי הלהקה כשהם מאלתרים תוך כדי נסיעה באוטובוס בחזרה מהופעה בסן פרנסיסקו. דמיינו לעצמכם את כל חמשת חברי הלהקה (כמו בסצנה מהקליפ Patience) רק שהם יושבים באוטובוס, מנגנים בגיטרות אקוסטיות וכל אחד זורק שורה של בית. כך בדיוק נכתב השיר.



בניגוד לשאר השירים באלבום, בשיר "My Michelle" סלאש החליף את הגיבסון הפופולארית שלו ב- 1960s Gibson SG, בגלל שהוא חיפש צליל אפל יותר. השיר הוא על בחורה שהייתה חברה של הלהקה ומספר פעמים "רמזה" להם שהיא תמיד חלמה שמישהו יכתוב עליה שיר. בתחילה אקסל יצר שיר רך ומתקתק אך מהר מאוד הרגיש שהוא לא אמיתי והפך אותו לשיר אפל וקצת קודר. למרות שחברי הלהקה פחדו מתגובתה של מישל, בגלל שהטקסט מדבר על הקשיים בחייה היא אהבה את היצירה.


השיר "Think About You" נכתב על-ידי איזי לפני שהצטרף לגאנז והוא מדבר על התאהבות. יש אומרים שהוא נכתב על בחורה בשם Monique Lewis, שכל חברי הלהקה היו דלוקים עליה ושלאקסל יש אפילו קעקוע שלה על הזרוע.


הקטע שהוא כנראה המפורסם ביותר באלבום ואשר הביא ללהקה את ההצלחה, הוא "Sweet Child O' Mine". סלאש המציא את הריף הגאוני והאלמותי כשהשתעשע עם הגיטרה. הוא חשב שהריף ילדותי ולא חשב בכלל לעשות איתו משהו, אבל אקסל אהב אותו מאוד והכריח אותו להמשיך לנגן. איזי הוסיף לשיר כמה אקורדים והשאר היסטוריה. השיר נכתב על-ידי אקסל על חברתו Erin Everly, בתו של Don Everly מלהקת ה- Everly Brothers. אחרי שיצא עימה שנים הם נישאו בלאס וגאס בשנת 1990 אבל 9 חודשים בלבד לאחר מכן הנישואים בוטלו, כשאברלי טענה שאקסל התעלל בה. אגב, באוטוביוגרפיה של דאף מקגאן נטען שסלאש סבור עד היום שזה השיר הגרוע ביותר של גאנז. סלאש ציין בראיון לרולינג סטונס שהוא הושפע כאן מלהקת קצפת, לד זפלין וג'ף בק. לגבי קולו של אקסל, השמועה מספרת שהוא הקשיב לשירים של Lynyrd Skynyrd לפני ההקלטה בניסיון מודע לחקות את הסאונד של הלהקה הדרומית.


השיר החותם את האלבום, "Rocket Queen", מספר על אישה בשם Barbi Von Greif, לפי מה שכתוב על העטיפה הפנימית של האלבום. ברבי נהגה להתרועע עם חברי הלהקה בימיה הראשונים יחד עם חברתה Pamela Manning. לפמלה ולברבי הייתה להקה גם כן. ברבי שרה ופמלה ניגנה על תופים והשתיים חשבו לקרוא ללהקתן Rocket Queen. האגדה מספרת שקולות הגניחה והסקס במהלך השיר הם הקלטה של אקסל מתנה אהבים באולפן עם חברתו של המתופף סטיבן אדלר, Adriana Smith.






























ועכשיו קצת על עטיפת האלבום...


העיצוב המקורי של העטיפה כלל איור של רובוט ובחורה שכביכול נאנסה על-ידו. חנויות התקליטים לא אהבו את העטיפה והלחץ שהופעל על הלהקה גרם לה לשנות אותה לעטיפת הצלב המוכרת עם האיורים של חברי הלהקה, כאשר הציור המקורי הוכנס לעטיפה הפנימית.


בנוסף, אלבום הוויניל לא כלל את צד A וצד B המסורתיים, אלא צד G וצד R. שירים 6-1, שעסקו בסמים ובחיים הקשים בעיר הגדולה ,הוכתרו כצד G, כלומר Guns, ואילו שאר השירים הוכנסו לצד R, כלומר Roses, שעוסק באהבה, סקס ויחסים אישיים.


האלבום Appetite for Destruction הוא אלבום עוצמתי ואדיר שהייתה לו השפעה עצומה באותה תקופה ואפילו היום כששומעים כל אחד מהשירים בו מרגישים את אותה עוצמה נוסקת שוב.


אקסל מוציא את הכעסים והאגרסיות שלו ובו בזמן גם את הפחדים והחולשות שלו. כשלוקחים קול כל-כך עוצמתי עם טקסטים כה חזקים ומשלבים אותם עם חבורת נגנים מגלקסיה אחרת, זה מה שהופך את האלבום הזה לאלבום הטוב ביותר של שנות ה- 80 המאוחרות!


אז תעצרו רגע את הזמן, תפתחו את מילות השירים, תלחצו על הקישור ותתחילו לשיר: Spotify, Apple Music

עריכת לשון: אורי ענבי/Ori Anabi


אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט

 נהנים מהבלוג? הירשמו לקבל את הפוסט הבא ישירות למייל !!

תודה רבה על ההרשמה!