Neil Young - Weld
ב- 22 באוקטובר 1991 יצא "Weld", אלבום ההופעה החיה הכפול של Neil Young ולהקת "Crazy Horse".
לאחר עשור מתעתע של שנות השמונים, שבו נע Neil Young בקיצוניות בין ניסויים אלקטרוניים, רוקבילי, קאנטרי ובלוז תוך מאבקים משפטיים מרים מול חברת התקליטים Geffen, תפסו השנים 1989 עד 1991 את היוצר הקנדי באחת מפסגות היצירה הפוריות והדרמטיות ביותר בחייו. הקאמבק המפואר החל עם אלבום המופת "Freedom" משנת 1989 והמשיך בספטמבר 1990 עם "Ragged Glory", אלבום אולפן גולמי, רועש ומשוחרר שהוקלט בחווה של יאנג בצפון קליפורניה יחד עם שותפיו הוותיקים בלהקת "Crazy Horse", הגיטריסט Frank Sampedro, הבסיסט Billy Talbot והמתופף Ralph Molina.
בינואר 1991 יצאו Neil Young ולהקת "Crazy Horse" לסיבוב הופעות אמריקאי רחב היקף תחת השם "Smell the Horse Tour", החלטה שהתבררה כאירוע מכונן בתולדות הרוק האלטרנטיבי. בצעד נועז שהדהים את תעשיית המוזיקה השמרנית, בחר יאנג לצרף כמופע פותח את חלוצת האינדי והנויז רוק מניו יורק "Sonic Youth" לצד להקת הפאנק הקליפורנית "Social Distortion". החיבור הבין דורי בין יאנג בן הארבעים וחמש לבין דור המהפכה האלטרנטיבית של תחילת שנות התשעים, בדיוק בחודשים שבהם להקות כמו "Nirvana" ו-"Pearl Jam" עמדו לשנות את פני המוזיקה העולמית, הצית אש יצירתית פראית על הבמה וחיזק את מעמדו של יאנג כמי שכונה סנדק הגראנג'.
אלא שסיבוב ההופעות קיבל תפנית קודרת וטעונה הרבה יותר עוד ביומו הראשון. כאשר פתחה הלהקה את הסיבוב במיניאפוליס ב-22 בינואר 1991, כבר התחוללו תקיפות מבצע סופה במדבר במלחמת המפרץ הראשונה, כאשר שידורי ההפצצות בבגדאד מוקרנים ללא הרף על מסכי הטלוויזיה מאחורי הקלעים. תחושת החרדה, הזעם והכאוס של המלחמה חלחלה ישירות אל תוך המגברים של הלהקה. יאנג שינה מיד את רשימת השירים, העלה את עוצמת הדציבלים לרמות חסרות תקדים והפך כל הופעה לטקס קתרטי של חשמל, זיעה ופידבק מדמם, כאשר על הבמה ניצבים מגברי ענק מדומים בגובה של קירות לצד מגברי ה-Fender Deluxe הבוערים שלו.
האלבום הכפול "Weld", שהופק על ידי יאנג ו-David Briggs עם Billy Talbot, ושבמיקס שלו השתתף גם John Hanlon, מתעד במלוא העוצמה את הסערה הזו בעריכה המבליטה את הכוח המחוספס של ההופעות. האלבום נפתח עם "Hey Hey, My My (Into the Black)", המנון הגראנג' הנבואי מתוך "Rust Never Sleeps", שמקבל כאן טיפול כבד, איטי ומאיים בהרבה, שבו הגיטרה השחורה והמיתולוגית Old Black נשמעת כאילו היא קורעת את הרמקולים לגזרים. מיד אחריו מגיע "Crime in the City", שמתגלגל מגרוב מתוח אל תוך סולואים חורכים, ומוביל אל אחד הרגעים המצמררים ביותר באלבום, גרסת הכיסוי החשמלית והאפוקליפטית לקלאסיקה "Blowin' in the Wind" של Bob Dylan. על רקע סירנות תקיפה אווירית וקולות ירי, מפרק יאנג את שיר המחאה האקוסטי משנות השישים ובונה אותו מחדש כמרש אבל חשמלי ואיטי מעל שדה קרב בוער.
הדיאלוג הטלפתי של "Crazy Horse" מגיע לשיאו ברצועות הארוכות מתוך "Ragged Glory" שפזורות לאורך שני הדיסקים, ובראשן "Love to Burn" ו-"Love and Only Love", שמתפתחות למסעות גיטרה היפנוטיים בני קרוב לעשר דקות שבהם הקצב המונוטוני והכבד של Billy Talbot ו-Ralph Molina משמש עוגן לסערות האלתור של יאנג. לצד החומרים החדשים, מעניק ההרכב חיים חדשים ואלימים לקלאסיקות מוקדמות כמו "Cinnamon Girl", "Welfare Mothers" ו-"F*!#in' Up" המתרסק, שיהפוך לימים לאחד משירי ההופעות הקבועים והאהובים ביותר של להקת "Pearl Jam" בהנהגת Eddie Vedder.
ליבו הפועם של האלבום נמצא ברצף עוצר הנשימה של להיטי העבר האפיים, שנפתחים בביצוע מופתי בן תשע וחצי דקות ליצירה "Cortez the Killer" מתוך האלבום "Zuma", שבו כל תו של יאנג נוטף מלנכוליה, כאב והוד מלכותי, ואחריו "Powderfinger" הנצחי. בחלקו האחרון של האלבום מגיעה ההתפרצות הפוליטית והרגשית לשיאה עם ביצוע אדיר של "Rockin' in the Free World", שהפך באותן שנים להמנון הבלתי מעורער של נפילת חומת ברלין ושל סוף המלחמה הקרה, ואחריו מערבולת הסאונד בת ארבע עשרה הדקות של "Like a Hurricane", שבה יאנג מתעלל במיתרי הגיטרה שלו עד שהמנגינה כולה נבלעת בתוך הוריקן לבן של רעש טהור, לפני שהמסע נחתם בשיכרון החושים הקודר של "Tonight's the Night" ובהמנון הקאנטרי רוק הפרוע "Roll Another Number".
אלא שהסיפור של "Weld" אינו שלם ללא אחיו התאום, הפרוע והרדיקלי עוד יותר, האלבום "Arc", שיצא במקביל גם כחלק ממארז שלושה דיסקים מוגבל ומיתולוגי בשם "Arc-Weld". הרעיון ליצירת "Arc" התגבש במהלך סיבוב ההופעות של 1991 בעידודו של Thurston Moore מלהקת "Sonic Youth", שהציע ליאנג להקליט אלבום שלם המורכב אך ורק מסיומי השירים הכאוטיים שלו. במהלך עבודת העריכה המתישה על סרטי ההקלטה של סיבוב ההופעות, שבה האזין יאנג לכל גרסה של כל שיר מכל ערב, הוא החליט לבודד את הדקות האחרונות של ההופעות, אותם רגעים שבהם המבנה המוזיקלי התפרק לחלוטין ופינה את מקומו לפידבקים, צווחות מגברים, אפקטים קוליים ומשפטים קטועים.
התוצאה של הניסוי הנועז הזה הייתה "Arc", קולאז' סאונד אוונגרדי רציף בן שלושים וחמש דקות של רעש לבן, דיסטורשן, רחשי חשמל וגלים סוניים מתנגשים, שהולחמו יחד באולפן כמו פסל מתכת עצום. בעוד מבקרים רבים השוו אותו מיד ליצירה השנויה במחלוקת "Metal Machine Music" של Lou Reed משנת 1975, אצל יאנג לא היה מדובר בפרובוקציה מנוכרת אלא בזיקוק האורגני והרגשי ביותר של רוח הרוקנרול, ניסיון ללכוד את האנרגיה הטהורה שנשארת באוויר אחרי שהשיר עצמו כבר מת. השם "Arc-Weld", ביטא באופן מושלם את האמנות שבה ריתך יאנג את השירים של "Weld" אל תוך הניצוצות החשמליים של "Arc".
המחיר הפיזי והנפשי שגבה פרויקט "Arc-Weld" מ- Neil Young היה כבד מנשוא. חודשים של חשיפה לעוצמות קול קיצוניות על הבמה ובחדר המיקסים גרמו לו לנזק שמיעה חמור ולטינטון כרוני וכואב באוזניו, והוא העדיף להתרחק לתקופה מצלילים רועשים. כדי להרגיע את אוזניו הפגועות הוא שלף שוב את הגיטרה האקוסטית, את המפוחית ואת הפסנתר, ומתוך השקט הכפוי הזה נולד שנה לאחר מכן אלבום המופת השקט והמצליח "Harvest Moon" משנת 1992. במבחן הזמן ניצבים "Weld" ו-"Arc" כמונומנט היסטורי כפול וחסר פשרות, הרגע שבו אגדת רוק משנות השישים והשבעים הוכיחה שהיא מסוכנת, רעבה ורלוונטית לא פחות מהדור הצעיר שצמח על ברכיה.
בשנת 2023 חזרו "Weld" ו-"Arc" במסגרת המארז "Official Release Series Volume 5", לצד "Freedom" ומהדורה מורחבת של "Ragged Glory".
להאזנה: Neil Young Archives, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות