Rush - Fifty Something Tour - 3.8.26-7.8.26
הופעות: Madison Square Garden, ניו יורק, 3.8.2026 - Scotiabank Arena, טורונטו, 7.8.2026
כשעמדתי מול הבמה בשורות הראשונות של המדיסון סקוור גארדן, עם שלושת האחיינים שלי, היה לי קשה לתפוס שכל זה באמת קורה. "Rush" שוב על הבמה. לצדי האנשים שאיתם רציתי לחלוק את הרגע הזה, ובאותה הופעה גם בן הדוד שלי, שהגיע במיוחד מפלורידה עם הבת שלו. אותו בן דוד שהכיר לי את הלהקה לפני יותר מארבעה עשורים. בתוך אולם אחד נפגשו הילד שהייתי, המוזיקה שגדלתי איתה והדור הבא במשפחה.
כבר כתבתי כאן לא מעט על "Rush", על האלבומים ועל האנשים שמאחוריהם. אבל כדי להסביר מה הייתה ההופעה הזאת עבורי, צריך לחזור לקסטה אחת שחוקה של "All the World's a Stage", לטייפ של AKAI ולסולו התופים בתוך "Working Man / Finding My Way". שם בן הדוד שלי פתח לי את הדלת. שם שמעתי את Neil Peart והבנתי שיש במוזיקה הזאת משהו שאני מוכרח להכיר. מה שהתחיל בסולו הפך לחלק מהחיים שלי. אלבומים, מילים, הופעות, הערצה, חברות ואהבה שכבר מזמן אי אפשר למדוד במספר השנים.
לשמחתי ראיתי אותם כבר בהופעות בעבר, גם במדיסון סקוור גארדן, בסיבוב של "Counterparts". ראיתי אותם גם בסיבוב האחרון עם ניל, שתועד ב-"R40 Live". לאותה הופעה נסעתי עם האחיין הבכור, הבן של אחותי, וגם לאותה הופעה מרגשת הצטרף בן הדוד שהגיע במיוחד מפלורידה. הסיפורים מהנסיעה הזאת הפכו אצלנו למיתולוגיה משפחתית. לכן, ברגע ששמענו על החזרה לבמה, לשאר האחיינים כבר היה ברור שהפעם הם באים. הם רצו להיות שם, ולצאת עם סיפורים משלהם.
הדרך לכרטיסים הייתה מורטת עצבים. שוב מכירה מוקדמת, שוב החמ"ל מתכנס ומתזמן רכישה ממספר מוקדים, ושוב המחשב מרפרש והחלום מתרחק. אבל עם שלושה אחיינים הייטקיסטים, היה ברור שאין מצב שהאלגוריתם ינצח. ואז, בפעם השלישית בה נפתח חלון ההזדמנויות, זה קרה, הצלחנו לשים את היד על כרטיסי VIP בשורות הראשונות. סוף סוף אפשר היה לשחרר אנחת רווחה ולדמיין את הבמה מקרוב.
ניו יורק: שלוש שעות בתוך המוזיקה
בימים שלפני ההופעה היה קל לזהות מי הגיע לניו יורק בשביל "Rush". במלון שבו התארחנו ובסביבת מדיסון נראו חולצות מתקופות שונות של הלהקה, הדפסי עטיפות, ג'קטים עם סיכות ואביזרים. חלפת על פני מישהו וכבר ידעת שיש לכם על מה לדבר. מעריצים ותיקים לצד צעירים, משפחות וקבוצות חברים, כולם חלק מאותה עלייה לרגל. בעיר נפתחה אפילו חנות פופ-אפ מיוחדת עם פריטי ממורביליה של הלהקה, לכבוד 4 ההופעות הרצופות של "Rush" בעיר. אנחנו הגענו לערב הרביעי והאחרון ברצף ההופעות וההתרגשות הייתה ניכרת בכל מקום.
עוד לפני הכניסה לאולם הייתה תחושה של מפגש גדול, של קהילה שהתגעגעה לאותם אנשים ולאותם הצלילים. בשבילי, להסתובב בתוך זה עם שלושת האחיינים היה חלק בלתי נפרד מהחוויה. פתאום האהבה הזאת, שהייתה מוכרת להם כל-כך מהבית ומהסיפורים, קיבלה רחובות, פנים וקולות.
מתחם ה-VIP במדיסון היה חוויה בפני עצמה. עוד לפני שנכנסנו לאולם, מצאנו את עצמנו מוקפים במעריצים אדוקים של "Rush", אנשים שעבורם כל עטיפה, כל סיבוב הופעות וכל פריט בתצוגה נושאים סיפור. פיסות הממורביליה הנדירות הזמינו אותנו להתעכב, להתבונן ולהיזכר, והשיחות מסביב המחישו כמה שנים של אהבה ללהקה התכנסו באותו מקום. כמובן שגם קיבלנו את חבילות המרצ' המושקעות שלנו, ואפילו השתתפנו בחידון "Rush" עם הגרלה, כשכל זה היה רק החימום לדבר האמיתי.
המעבר ממתחם ה-VIP לשורות הראשונות העלה את סף ההתרגשות עוד מדרגה. פתאום הבמה הייתה ממש מולנו, קרובה כל-כך, וכל ההמתנה הארוכה התנקזה לדקות האחרונות שלפני ההופעה. הלב פעם חזק, הדופק האיץ, והחלפנו מבטים נרגשים, כאילו כדי לוודא שכולנו מבינים איפה אנחנו עומדים. עוד רגע "Rush" יעלו לבמה, ואנחנו נזכה לחוות את זה יחד, ממש מכאן.
המערכה הראשונה:
סרטון הפתיחה המשעשע בכיכובם של גדי ואלכס מסתיים, המסך עולה והבמה מתמלאת בעשן. מתוך הערפל נשמעים הצלילים הראשונים והכל כך מוכרים של "Xanadu". הדופק עוד דוהר, ופתאום, הלב מחסיר פעימה. Geddy Lee ו-Alex Lifeson עומדים ממש מולנו עם הגיטרות כפולות הצוואר. אחרי מותו של ניל נדמה היה שלא נזכה לראות אותם כך שוב, ועכשיו המראה הזה נמצא במרחק מטרים ספורים מאיתנו.
הבחירה לפתוח עם "Xanadu" הציבה רף מאוד גבוה כבר בדקות הראשונות. מבחינתי זו אחת מפסגות היצירה של הלהקה. הפתיחה האיטית, האפקטים, כלי ההקשה והמרחב שסביב הגיטרה בונים את הציפייה באופן מושלם, עד שהריף, הבס והתופים נכנסים ואנחנו מקבלים צמרומורות בכל הגוף. מהשורות הראשונות יכולנו לעקוב אחר המעברים בין השקט להתפרצויות, ולראות איך היצירה הארוכה מתעוררת מולנו לחיים.
לצד גדי ואלכס נמצאים הפעם המתופפת Anika Nilles (אליה נגיע בהמשך) והקלידן Loren Gold. עבור מי שהתרגל במשך שנים לעקוב אחרי גדי בין הבס, הקלידים והפדאלים זה היה שינוי משמעותי. הצירוף של Loren Gold לא היה דבר של מה בכך. במשך שנים גדי ואלכס התעקשו לבצע את שלל התפקידים, בס, קלידים, גיטרות, אפקטים, בעצמם, מבלי להוסיף נגני ליווי שיסייעו להם בהופעות. תמיד השתאיתי איך שלושה נגנים מצליחים להחזיק כך את שכבות הצליל העשירות של האלבומים. לא פעם מצאתי את עצמי מנסה לעקוב אחרי המעברים בין הקלידים לבס, בין הפדאלים למיתרים, ומשתאה איך את כל זה ניתן לבצע בסנכרון כל-כך מושלם, ומבלי לאבד טיפה מהסאונד של אלבומי האולפן. אחרי כמעט חמישים שנה על הבמות, כניסתו של לורן היתה בחירה מודעת שמאפשרת ל-Geddy Lee יותר מרחב. הוא יכול לנוע על הבמה בחופשיות, לתקשר יותר עם הקהל ובמיוחד עם אלכס. החיוכים, הבדיחות הקטנות והתגובות בתוך השירים נמצאים לכל אורך ההופעה, ובזכות גולד הם גם היו חלק בלתי נפרד מהשואו.
מכאן המערכה הראשונה נעה בין צדדים שונים של הלהקה. ב-"Limelight" היה זה הסולו של אלכס, עם הצלילים התלויים שנותנים למלודיה לנשום. הקלידים של "Subdivisions" החזירו את תחושת הניכור של שנות הנעורים, ואי אפשר היה שלא לחשוב על מה שמחבר חלק ניכר מבסיס המעריצים של הלהקה, המורכב מאנשים שחשו עצמם כחריגים, טיפוסים חנונים, ביישנים או מרוחקים. "Freewill" העלה שוב את המתח עם ביצוע מדהים של גדי. עמדתי פעור פה כשהוא זועק את מילות הבית האחרון, עם התווים הכי גבוהים ותובעניים בקריירה שלו, וכל זאת מבלי לשנות את הסולם המקורי.
ואז, לפני "Bravado", נשמע קולו של ניל בקטע המחווה הראשון שהוקדש לו. באותו הרגע חשבתי על מילות הפרידה שכתבתי בעקבות מותו. לשמוע עכשיו את המוזיקה הזאת על במה, בלעדיו, הרגיש לי מאוד חסר, אבל הזיכרון שלו היה שם בכל שיר שכתב את מילותיו, ובכל תפקיד תופים שהפך לחלק מהדרך שבה אנחנו מאזינים ללהקה הזאת.
הקדמת הפסנתר של לורן פתחה את הדרך אל "The Camera Eye", היצירה האדירה עם הפתיחה הארוכה שמתפתחת לריף הסוחף עם התופים הרועמים. ניו יורק היא אחת משתי הערים שבמרכז היצירה, וזה הרגיש ממש מיוחד לשמוע ולראות אותה דווקא כאן. משם עברנו לגיטרה האקוסטית של "The Trees", ואז לכובד הבשרני של "The Anarchist". הפתיחה המוכרת של "The Spirit of Radio" סחפה את האולם אל סיום סוחף תשואות של המערכה הראשונה.
המערכה השנייה נפתחה באחד השיאים המובהקים של הערב, "2112" במלואו, כל שבעת פרקי היצירה שפותחת את האלבום. הווידאו ארט והפירוטכניקה העצימו את הדרמה, אבל לשמוע את הרצף השלם היה הערך המוסף. מהזעם של "The Temples of Syrinx" אל הגיטרה הסקרנית של "Discovery", מהעימות ב-"Presentation" אל הכאב של "Soliloquy" וההתפרצות של "Grand Finale", הסיפור קיבל את מלוא המשקל שלו. עבור מי שחי עם היצירה הזאת עשרות שנים, לשמוע ולראות את כולה, מטרים ספורים מהבמה היה רגע של התמסרות מוחלטת.
היצירה "2112" במלואה, Madison Square Garden, ניו יורק, 3.8.2026.
אחרי "Far Cry" ו-"New World Man" הגיע שיא נוסף, "A Farewell to Kings". זה אחד מהשירים שהלהקה מיעטה לבצע בהופעות חיות והבחירה לבצע אותו בסיבוב הזה היתה לטעמי לא פחות מאמיצה. בראיון של Brian Hiatt ל-"Rolling Stone", שפורסם לאחר ההופעה, גדי ואלכס תיארו אותו כשיר הקשה ביותר לביצוע בסיבוב עבור שניהם. לראות אותם בשנות השבעים לחייהם מתמודדים שוב עם המוזיקה השאפתנית שכתבו בצעירותם, היה פשוט מעורר השראה.
השיר "A Farewell to Kings", ניו יורק, 3.8.2026.
המחווה השנייה לניל הובילה אל "Time Stand Still". מערכת התופים הריקה על פני המים ורוכב האופנוע בדרך בין העצים בוידאו ארט שהוקרן, חיברו את הבקשה לעצור את הזמן, אל האיש שכתב אותה. משם המוזיקה המשיכה לנוע, עם "Vital Signs" שהביצוע הכבד והאפל יותר מההקלטה המקורית ממש החמיא לו, ועם "YYZ" האייקוני שבו הבס, הגיטרה והתופים שוב מילאו את הבמה בלי צורך במילים. הביצוע של "The Garden" עם המילים על הזמן ועל מה שאדם משאיר אחריו, היה מרגש במיוחד ומשם במעבר חד התוודענו להומור של South Park שמציגים את "Tom Sawyer". ההדרן, עם "Finding My Way" ו-"Working Man", סגר את המסע המטורף הזה בפשטות, בכבדות ובחספוס של אלבום הבכורה.
הקהל ממש רצה שאניקה תצליח
אי אפשר לכתוב על הקאמבק המטורף הזה בלי לתת ל- Anika Nilles, את המקום שמגיע לה.
הבחירה באניקה הביאה אל ההרכב מוזיקאית מרקע אחר. אניקה, מתופפת, מלחינה ומפיקה מגרמניה, הגיעה עם ניסיון בפיוז'ן, בגרוב ובג'ז-רוק, יצירה עצמאית והופעות לצד Jeff Beck. טכנאי הבס הוותיק של גדי המליץ לו עליה אחרי שראה אותה מנגנת עם בק. היא ניגשה אל התפקיד בלי ההיכרות ארוכת השנים של מעריצת "Rush", ונדרשה ללמוד שפה מוזיקלית שלמה שהנגנים והקהל מכירים על בוריה לפני ולפנים.
האתגר היה עצום. אצל ניל תפקידי התופים הם חלק מהכתיבה של השיר, החל מהדגשים ומעברי המקצב המטורפים ועד הדיאלוג הפסיכי עם הבס והמחשבה על כל פרט. להיכנס לנעליו של "הפרופסור", ללמוד מאפס את המורכבות הקצבית, המשקלים הא-סימטרים והתפקידים האייקוניים של פירט, בלמעלה מ- 40 שירים שיועדו לסיבוב, היא משימה אכזרית.
בשבילי זה היה חלק רגיש במיוחד, בתוך כל השמחה על החזרה של "להקת חיי" לבמה, במיוחד כמי שהאהבה שלו ללהקה התחילה בכלל בסולו של ניל. אני מכיר את המעברים האלה בעל פה, מחכה להם ושומע אותם בראש עוד לפני שהם מגיעים, ולכן החשש מאכזבה היה גדול.
אני חייב להודות. החסר של ניל היה מורגש בכל שניה ובכל תו, אבל איתו גם האחריות העצומה והאתגר המפלצתי שאניקה קיבלה על עצמה. בעיניי היא עמדה בכבוד. את הקטעים האייקוניים היא ניגנה בדיוק ובכבוד גדול לניל ולמורשת שלו, ובמקומות אחרים נתנה לגרוב ולסגנון שלה להיכנס. ההתרגשות שלה היתה ניכרת, הפספוסים הקטנים העידו על כך, אבל האישיות שלה נשארה נוכחת כל הזמן בתוך המחויבות ליצירה המקורית.
והקהל היה איתה. זה מדהים בעיניי איך דווקא המעריצים שמכירים כל תו וכל מעבר תופים, ולכאורה היו אמורים לעשות את ההשוואה המתבקשת שלא מותירה לאניקה שום סיכוי, בחרו להריע לה ולעודד אותה, עד כי ממש ניכר עד כמה הם רוצים בהצלחתה. הייתה שם נדיבות מרגשת מצד המעריצים, שהגיעו עם געגוע עצום לניל, אבל תמכו והריעו למי שאיפשרה למוזיקה שלו לשוב ולמלא את האולם.
טורונטו: לראות אותם בבית
אחרי הערב במדיסון המשכנו לכיוון טורונטו, שם קבענו להיפגש עם בן הדוד לסיור בעקבות הלהקה. הוא גדל בשכונה של גדי ושל אלכס לפני שעבר לפלורידה, והיה האדם הטבעי לקחת אותנו לבתים, למרתף הכנסייה שבו התאמנו ולמקומות שהכרנו דרך סיפורים, עטיפות וקליפים.
ככל שהתקרבנו לעיר שממנה הכל התחיל, כך גדל התיאבון. כשהגענו למפלי הניאגרה, מרחק של כשעה וחצי מההופעה, כבר היה ברור שאנחנו רוצים לראות את ההופעה הזאת שוב. למזלנו, ברגע האחרון נפתח למכירה אזור נוסף להופעה הראשונה מתוך 4 בטורונטו. קנינו כרטיסים כשעתיים בלבד לפני ההופעה ומיד טסנו על הכביש לכיוון Scotiabank Arena שם נערכה ההופעה. הפעם ישבנו רחוק. אחרי ה-VIP והשורות הראשונות בניו יורק, זה היה שינוי חד במבט על המופע, ואיתו גם ההזדמנות לחוות את הלהקה במגרש הביתי שלה.
בניו יורק הקרבה לבמה משכה את העין אל הנגנים ואל הפרטים הקטנים. בטורונטו, מהמקומות המרוחקים, ראינו את המופע כמכלול. המסכים, הפירוטכניקה והתאורה התחברו לתמונה רחבה, והקהל סביבנו הפך לחלק גדול יותר ממנה. מול הקהל הביתי, בעיר שממנה צמחה הלהקה, הייתה לתמונה הזאת משמעות נוספת.
גם הסטליסט הבטיח ערב אחר. מתוך יותר מ-40 שירים שהוכנו לארבע הרשימות המתחלפות, לצד העוגנים המשותפים חיכו גם בחירות חדשות כמו "Far Cry", "Headlong Flight".
אחד הרגעים המכוננים בטורונטו היה ללא ספק "La Villa Strangiato". הגיטרה של אלכס נפתחת בהדרגה, ואז הריפים, העצירות וחילופי המקצבים משנים שוב את התמונה. יצירה שלמה שמספרת כל כך הרבה בלי מילה. בתוך התנועה הזאת אפשר היה לשמוע את אניקה מחזיקה את המעברים ומגיבה לבס של גדי, ואת ההרכב משלב דיוק, מלודיה ותחושת משחק. כמו "A Farewell to Kings" במדיסון, זו הייתה בחירה שהמחישה עד כמה הם עדיין מוכנים לאתגר את עצמם. בשבילי זו הייתה סיבה מספקת בפני עצמה לראות אותם שוב.
הקטע "La Villa Strangiato", Scotiabank Arena, טורונטו, 7.8.2026.
את המערכה השנייה פתחה גרסה מתומצתת של "2112", בשלושה פרקים בלבד, שפינתה מקום לבחירות אחרות. קיבלנו את "Distant Early Warning" האהוב מתקופת הסינתסייזרים, את "Red Barchetta" שהנגינה בו המחישה את ההאצה והמרדף כמעט כמו המילים, ואת "Dreamline". זה כבר היה מסלול שונה מזה שעברנו במדיסון.
היצירה "Natural Science" הרחיבה שוב את היריעה. הפתיחה האקוסטית התפתחה לריפים צפופים ולמשקלים מתחלפים, ואור לבן שחדר דרך המסך התלוי המחורר פיזר באולם הבהובים דמויי כוכבים. מהמקומות המרוחקים שלנו אפשר היה לקלוט איך המוזיקה והתאורה מתחברות לעולם שלם.
ואז הגיעה ההפתעה של טורונטו. הזמרת Aimee Mann הצטרפה ל-"Time Stand Still", והקול המזוהה כל-כך עם ההקלטה המקורית היה עכשיו מולנו על הבמה. הדיאלוג בינה לבין גדי החזיר לשיר צבע מוכר ואהוב. במדיסון הווידאו ארט והגעגוע לניל עמדו במרכז הביצוע, כאן נוסף להם גם המפגש הזה.
השיר "Time Stand Still" עם איימי, טורונטו, 7.8.2026.
גם בהדרן חיכתה לנו בחירה שונה. "By-Tor & the Snow Dog" בוצע לפני "Working Man" שסגר גם את הערב. אין ספק! הכרטיסים שקנינו ברגע האחרון נתנו לנו הופעה עם אופי וזיכרונות משלה.
בעקבות הלהקה עם בן הדוד שהכיר לי אותה
בסביבת טורונטו המשכנו לפגוש את ההיסטוריה הזאת במקומות עצמם. בניין הפרלמנט של אונטריו ב-Queen's Park, שבו צולמה עטיפת "Moving Pictures", פתאום עמד מולנו בגודל טבעי. המקומות הקשורים ל-"Subdivisions" קיבלו הקשר אחר כשעברנו בהם. מי שמכיר עטיפה או קליפ במשך עשרות שנים מבין את ההתרגשות הפשוטה הזאת. להגיע למקום שהיה כל הזמן בתוך המוזיקה שלך.
וב-Lakeside Park, בפורט דלהאוזי שבסנט קתרינס, הגענו גם לפביליון הנושא את שמו של ניל. הפארק והשיר "Lakeside Park" ליוו את הסיפור שלו הרבה לפני המקום שנקרא על שמו. אחרי שני הערבים הגדולים באולמות, המפגש עם אתר ההנצחה היה עוד דרך להתקרב אליו.
כך, יותר מארבעים שנה אחרי שבן הדוד שלי הכיר לי את "Rush", מצאתי את עצמי שוב איתו סביב המוזיקה הזאת, עם הבת שלו ועם שלושת האחיינים שלי, ובתוך כל השמחה הזאת חשבתי על הבת הבכורה שלי ועל כמה הייתי רוצה לחלוק איתה את הרגע הזה. פעם הייתי הילד שמישהו השמיע לו קסטה. עכשיו יכולתי לחלוק איתם הופעה מדהימה של להקת חיי, ולהיות לידם כשנוצר הזיכרון שלהם. האחיינים כבר לא צריכים להסתפק בסיפורים על R40, יש להם את ניו יורק ואת טורונטו. יש לנו את הנסיעה הזאת יחד והיא כבר חלק מ"בנק הזכרונות" של כולנו.
אני אסיר תודה לגדי ולאלכס על האפשרות להאזין ולצפות שוב במוזיקה הזאת חיה, לאניקה על האומץ והעבודה הרבה שהביאו אותה אל הבמה הזאת, ולניל על מה שהשאיר לנו. יש הופעות שזוכרים בגלל השירים. את שני הערבים האלה אזכור גם בגלל האנשים שהיו איתי, ובגלל הדרך שעשינו כדי להגיע לשם.
הסטליסטים:
ניו יורק, 3.8.2026
מערכה ראשונה:
סרטון פתיחה: Xanadudes
"Xanadu" 1
"Limelight" 2
"Subdivisions" 3
"The Pass" 4
"Freewill" 5
6 קטע מחווה לניל פירט - "Bravado"
"The Camera Eye" (הקדמת פסנתר של לורן גולד) 7
"The Trees" 8
"The Anarchist" 9
"The Spirit of Radio" 10
מערכה שנייה:
11 "2112" במלואו:
"Overture"
"The Temples of Syrinx"
"Discovery"
"Presentation"
"Oracle: The Dream"
"Soliloquy"
"Grand Finale"
"Far Cry" 12
"New World Man" 13
"A Farewell to Kings" 14
15 קטע מחווה לניל פירט - "Time Stand Still"
"Vital Signs" 16
"YYZ" 17
"The Garden" 18
"Tom Sawyer" 19
הדרן:
"Finding My Way" 20
"Working Man" 21
טורונטו, 7.8.2026
מערכה ראשונה:
סרטון פתיחה: Xanadudes
"Xanadu" 1
"Limelight" 2
"Far Cry" 3
"Subdivisions" 4
"Freewill" 5
6 קטע מחווה לניל פירט "Bravado"
"Headlong Flight" 7
"La Villa Strangiato" 8
"Vital Signs" 9
"The Spirit of Radio" 10
מערכה שנייה:
11 "2112" בביצוע חלקי: "Overture", "The Temples of Syrinx", "Grand Finale"
"Distant Early Warning" 12
"Red Barchetta" 13
"Dreamline" 14
"Natural Science" 15
16 קטע מחווה לניל פירט / "Time Stand Still" (עם Aimee Mann)
"Red Sector A" 17
"YYZ" 18
"The Garden" 19
"Tom Sawyer" 20
הדרן:
"By-Tor & the Snow Dog" 21
"Working Man" 22
סרטון סיום: מחווה עם Paul Rudd ו- Jason Segel.
לקריאה נוספת: מילות הפרידה מ-Neil Peart / הסיקור של "R40 Live" / הסיקור של "All the World's a Stage".
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות