ב- 7 לינואר 2020 הלך Neil Peart לעולמו והוא בן 67.
(Photo: Rush Facebook page)
לאחר מותו נפרד דודו בר-טל במילים אלה מגיבור ילדותו - גדול המתופפים בדורנו:
את מילות השיר "Afterimage" מהאלבום "Grace Under Pressure" משנת 1984 פתח Neil Peart במילים:
"Suddenly You Were Gone... From All The Lives You Left Your Mark Upon...".
את המילים המרגשות האלה כתב Neil Peart על אובדן של אדם יקר, וזה פשוט לא נתפס אבל היום הן כבר מקבלות משמעות אחרת.
חלקכם אולי יתפלא, אבל אני לא מסוג האנשים שנוהג לשתף בדברים אישיים במדיות החברתיות השונות, לא בתמונות ובטח לא במילים. בטח גם שמתם לב שאפילו הסיקורים שאנחנו מוציאים כאן בעמוד מנוסחים באופן מכוון בלשון רבים, ומעטים הם המקרים בהם ירדנו לרזולוציה אישית. עם זאת, מאתמול בלילה עם קבלת הידיעה על מותו של Neil Peart הלב פשוט נקרע והתחושות הובילו אותי לחרוג ממנהגי ולכתוב כמה דברים מהלב על האיש והאגדה.
האיש הזה, מילות השירים והתיפוף הגאוני שלו, ליוו אותי בכמה מהתקופות הטובות והגרועות בחיי. אפשר לומר שניל כתב את ציר הזמן של חיי מאז שהייתי בן אחד עשרה. אין ספור זיכרונות, רגעים שמחים ומאושרים לצד אתגרים לא פשוטים ורגעים עצובים, נשזרו יחד עם מילות השירים שכתב ועם סגנון התיפוף הייחודי שלו.
ניל היה אדם מופנם, ביישן וצנוע, אבל יותר מכל הוא היה פרפקציוניסט שתמיד שאף לשלמות. כשהרגיש שהוא לא יכול לתת 100% מעצמו הוא החליט לפרוש מהלהקה ומהחיים המוזיקלים, מאשר להתפשר ולתת 90% מיכולותיו בנגינה "כמעט מדוייקת" או בחירת סטליסט "פחות מאתגר" של שירים.
הוא עשה זאת בפעם הראשונה באוגוסט 1997, לאחר שבתו Selena נהרגה בעודה בת 19 בלבד ועשרה חודשים לאחר מכן הלכה בת זוגתו Jacqueline לעולמה ממחלת הסרטן, והוא עשה זאת שוב בשנת 2015 בעקבות דלקת הפרקים בה חלה.
ניל חשש להפוך לאחד מגיבורי השיר המרגש שכתב לאלבום "Signals" בשנת 1982 "Losing It". השיר מספר על אומנים ש"מאבדים את זה" והם כבר לא בשיא יכולתם. אנשים מוכשרים שהיו בפסגת ההצלחה ובערוב ימיהם מצויים בשפל של עשייה ויצירה, ולכן הוא עשה בחירה קשה וכואבת לסיים את הקריירה שלו בשיאה.
השאיפה לשלמות של Neil Peart כל-כך מאפיינת אותו עד כי בסוף שנות התשעים, בתקופה שלכולם כבר היה ברור שהוא אחד מגדולי המתופפים בעולם, הוא בחר לקחת שיעורים מהמתופף הנודע Freddie Gruber ולהתמקצע עוד יותר בתחום בו הוא כבר הוכתר כמאסטר, כווירטואוז, כאשף. כמה אומנים כאלה אתם כבר מכירים ?
התכונות הייחודיות הללו של ניל, לא רק שינו אותי מבחינה מוזיקלית, אלא שהן פשוט עיצבו אותי ועודדו אותי לבחון, לחקור ולחשוב מחוץ לקופסה.
מילות השירים שלו גרמו לי לקרוא את יצירותיה של איין ראנד ("2112"), להתעניין במיתולוגיה היוונית ("Hemispheres"), לחקור מיהו סמואל טיילור קולרידג' שכתב את הפואמה "קובלה חאן" ("Xanadu") ולברר מיהו הסופר John Dos Passos שכתב את USA הטרילוגיה עליה מבוסס "The Big Money". המילים הגבוהות בהן השתמש והכתיבה העשירה שלו אילצו אותי לא פעם להאזין למוזיקה עם מילון צמוד בכדי להבין מילים כמו "soliloquy", מילה ששנים אחר כך חבריי האמריקאים ילידי ארה"ב יודו שאפילו הם אינם יודעים את פירושה.
המפגש הראשון שלי עם "Rush" היה אי שם בראשית שנות השמונים, כשבן דוד שלי הגיע מאמריקה עם קלטת של ההופעה "All the World's a Stage" אותה שחררה הלהקה בשנת 1976.
בן הדוד שבמשך כל שנות ילדותו חי בשכונת וילודייל בטורונטו (השכונה בה גדלו חברי "Rush"), בחר לפתוח את מפגש ההכרות המאולתר שערך לי דווקא עם סולו התופים של Neil Peart, שמגיע במהלך המיני מחרוזת "Working Man/Finding My Way" – קטע הממוקם אי שם בצד הרביעי של אותו תקליט הופעה כפול.
זו הייתה אהבה משמיעה ראשונה, החל מהרגע בו האזנתי לסולו התופים הזה, היה ברור לי שמדובר באדם כישרוני ומיוחד בצורה בלתי רגילה, ולא הייתי זקוק להקדמה של Geddy Lee לפני הסולו כדי להבין שניל הוא בהחלט פרופסור: "...Ladies and Gentlemen, The Professor On The Drumkit"
שעות על גבי שעות הקשבתי לסולו תופים הזה בריפיט, ניתחתי כל מעבר, כל מכת סנייר, כל דריבל וכל הקשה על "פעמון הפרה" שסונכרנה בדיוק מושלם עם הבייס דרום. Neil Peart הצליח לגרום לסולו תופים לא לשעמם את המאזין אפילו לשניה אחת. הוא היה סוחף, מדליק, מרגש, הוא גרם לתופים להישמע כמו שיר שמנגנת להקה שלמה. פשוט בית ספר למתופפים. לא סתם כינה אותו מתופף גדול אחר בדורנו Mike Portnoy בכינוי "האלוהים שלי". לא לחינם הוא טען שהחיים שלו נחלקים לשניים, לפני שהכיר את Neil Peart ואחרי.
עכשיו תהיו כנים עם עצמכם, בכמה להקות בחייכם התאהבתם דרך סולו תופים ולא דרך שיר ?
זה בדיוק מגדיר מי היה Neil Peart עבורי ועבור רבים אחרים. מתופף שבשקט המופתי שלו ובצניעותו סחף אחריו דור שלם של מתופפים שרצו להידמות לו, שגרם לאלפי מעריצים להניף במהלך ההופעות את ידיהם באוויר עם ה- "אייר דרומינג" ולהעדיפם על "אייר גיטר" המגניבה יותר, אדם שתמיד איתגר את עצמו בקריאה, בלימוד, בכתיבה, בנגינה עם מעברים מורכבים, במשקלים לא שיגרתיים ובשימוש מגוון ונרחב של כלי הקשה, ובכך אילץ אותנו לאתגר גם את עצמנו, לחשוב עמוק יותר ורחוק יותר.
ניל הפך את התופים לכלי שמוביל את השיר, שחורג מהתפקיד המסורתי עליו בנויה חטיבת הקצב. כך לדוגמא, את הקטע האינסטרומנטאלי "YYZ" פירט ביסס על קוד מורס שמרכיב את האותיות Y-Y-Z, כאשר הקווים (-) והנקודות (.) מנוגנים במספר שונה של תווים ובמשקלים חריגים שמובילים את הגיטרה, בס והקלידים אחריהם, ולא להיפך.
כנראה שמי שקורא שורות אלה ואינו "Rush Fanatic" לא יבין זאת, אבל ביום שלישי האחרון לא רק שאיבדנו את הגיבור שלנו, איבדנו את האיש שסייע לעצב את חיינו. פירט כתב את המילים: "Some Are Born to move the world…" והוא ללא ספק אחד מאותם אלו שהצליחו להשפיע בנוכחותם על העולם.
ניל גם כתב ובצדק: "Sadder still to watch it die Than never to have known it...", הכאב שמלווה את האובדן של מישהו יקר הינו קשה מנשוא, אבל עדיין עדיף לדעת ולאבד מאשר לא להכיר כלל....
אני מרגיש בר מזל שידעתי, שהכרתי וזכיתי לראות אותך בפעולה ארבע פעמים במהלך השנים, האחרונה מביניהם במהלך הסיבוב "R40" שם ניגנת לראשונה בהופעה את "Losing It", כאילו רצית לשתף אותנו ברגשות שלך ובמה שבאמת עובר לך בבטן.
היה שלום פרופסור, למרות שמעולם לא יצא לנו להיפגש באופן אישי, תודה על שנים יפות של חברות מופלאה ומוסיקה טובה...
"Dancing fires on the beach Singing songs together Though it's just a memory Some memories last forever" — "Lakeside Park"
והפעם אנחנו משאירים אתכם עם ספיישל לכבודו של Neil Peart אותו שידרו דודו בר-טל וערן הר-פז ברדיו "זה רוק": לחצו כאן.
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט