ב- 12 לפברואר 1981 שנה שחררה "Rush" את אלבומה השמיני "Moving Pictures".
הפרופסור:
מבלי לגרוע מגדולתם של Alex Lifeson ו- Geddy Lee, האלבום הזה הוא כנראה האלבום של Neil Peart. האלבום בו הוא פשוט זרח, האלבום בו הוא התעלה על כל דמיון ומבחינת רבים עלה לדרגת אשף, אפילו אל!
זה לא שקודם לכן התיפוף או הכתיבה של פירט לקו בחסר, את הכינוי פרופסור הוא קיבל בזכות ולא בחסד! אבל באלבום הזה פשוט נגעה בו יד אלוהים. בחירת המילים ונושאי הכתיבה שהפכו יותר אישיים, המחשבה שלושה אלבומים קדימה עם "טרילוגיית הפחד" שמסודרת בכרונולוגיה הפוכה, המשקלים הלא שיגרתיים שהפכו חריגים אפילו יותר, חילופי המקצבים הפשוט פסיכיים, ההארה שנפלה עליו כשבחר לבסס קטע מוזיקלי על קוד מורס והדריבלים והמעברים שגרמו לנו להתחיל להניף את הידיים באוויר עם ה"אייר דרומינג". כל אלה ואחרים היוו את הערך המוסף של פירט לגאונות של השניים האחרים ולכן במובן מסוים האלבום הזה לא היה נשמע כפי שהוא נשמע בלעדיו.
אז למי שעדיין לא קרא את מילות הפרידה שכתבנו עליו לאחר מותו, אנו מבקשים (לא ממליצים) שתלחצו על הלינק ותקראו לפני שאתם ממשיכים בסיקור. זה יעזור לכם להבין עד כמה גדול האיש הזה ומה הוא סימל עבורנו.
מאסטרפיס:
זה המאסטרפיס הגדול ביותר של השלישיה הקנדית, כן יש עוד כמה כאלה. אלבום מושלם שאין בו תו אחד עודף או שניה אחת מיותרת, מתחילתו ועד סופו. מלאכת מחשבת שהורכבה על-ידי שלושה גאונים ותירשם לנצח כאחת היצירות הגדולות שנכתבו ברוק.
זה האלבום הנמכר ביותר שלה הלהקה, אשר מכר בארה"ב בלבד למעלה מארבעה מיליון עותקים. האלבום הזה זכה לביקורות משבחות ומשתפכות מפה לאוזן ולציון מושלם אצל רוב מדרגי המוזיקה השונים.
על-מנת לסבר את האוזן, נזכיר שהאלבום הזה הגיע למקום השלישי ברשימת 50 אלבומי הפרוגרסיב הגדולים בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון. לפניו רק "The Dark Side Of The Moon" ואלבום הבכורה של King Crimson. אתם קולטים את גודל ההישג ?
נכון, אז יהיו מביניכם שיגידו זה דירוג לא רציני, זה הרולינג סטון ומה הם מבינים בפרוג. אבל לא! עצם העובדה שתשעה מבקרי מוזיקה שונים הרכיבו את הרשימה המפוארת הזאת והגיעו למסקנה שהאלבום הזה ראוי למקום השלישי, מוכיחה שלא ניתן לטאטא את ההישג הזה מתחת לשטיח. זו לא עוד הצבעת "כוכב נולד" באפליקציה או ב- SMS, אלו מבקרים מוערכים של אחד מהמגזינים הגדולים במוזיקה וזה מה שהם חושבים.
הרקע:
הסיפור של יצירת האלבום המופתי הזה מתחיל היכן שהסתיים הסיפור של האלבום הקודם "Permanent Waves", אשר שוחרר בינואר 1980.
שנות השמונים נפתחו בסערה עבור "Rush". שינוי הסגנון שערכה הלהקה באלבום "Permanent Waves" גרר תגובות חיוביות הן מהמבקרים והן מהקהל, והלהקה יצאה לסיבוב הופעות מצליח שחלקו הראשון הסתיים ביוני 1980.
במהלך הסאונד צ'קס בסיבוב ההופעות החלה הלהקה לעבוד על חומרים חדשים. ללהקה היו תוכניות לקחת הפסקה של כמה חודשים עד לחלקו השני של הסיבוב שהיה אמור להתחיל בספטמבר, אך Neil Peart דחף את גדי ואלכס להיכנס מיד לאולפן כדי לעבוד על החומרים שנכתבו, והם שיתפו פעולה עם ההתלהבות שלו.
בחודש יולי 1980 מתארחת הלהקה בהרכב מלא בהקלטת השיר "Battlescar" של להקת "Max Webster", החברים והקולגות הקנדים. בעודם באולפן, ניגש Pye Dubois - התמלילן של להקת "מקס וובסטר" לניל פירט, ומציע לו מילים לשיר שהוא חושב שיתאים ל- "Rush". עכשיו תחשבו על הסיטואציה, תמלילן חיצוני מציע ל"פרופסור", איש המילים השנון והמושחז, שכתב יצירות אפיות כמו "2112" ו- "Hemispheres", מילים לשיר חדש. ביננו, אם זה הייתם אתם, אז במקרה הטוב הוא היה מקבל דחיה מנומסת. אבל Neil Peart הצנוע מסכים לקבל את המילים לשיר שנקרא אז “Louis the Lawyer”, הוא משפץ, מעדכן ומוסיף את האינפוט שלו למילים שיהפכו לשיר הגדול ביותר של הלהקה "Tom Sawyer".
מיד אחרי המחווה ל"מקס וובסטר", עוברת הלהקה לבית קיץ ב- "Stony Lake" - אגם צפונית מזרחית לטורונטו, בשביל להשלים את מלאכת כתיבת השירים לאלבום. החזרות היו מאוד פוריות ובמהלכם סיימו החברים לכתוב חמישה מתוך שבעת שירי האלבום. השיר הראשון שהלהקה סיימה לכתוב היה "The Camera Eye", ולאחריו באו “Tom Sawyer", "Red Barchetta", "YYZ", "Limelight".
בחודש ספטמבר חזרה הלהקה להשלים את מועדי ההופעות שהיו קבועים לה מראש, כאשר באותן הופעות הלהקה כבר מנגנת בלייב את השירים "Tom Sawyer" ו- "Limelight", לפני שאלה הוקלטו בכלל.
באוקטובר 1980 נכנסת הלהקה לאולפן הכמעט ביתי שלה "Le Studio", הממוקם ב- Morin-Heights, Quebec, ובמהלך פחות מחודשיים מקליטה את האלבום שישנה עבורה את הכל.
זמן של פחות מחודשיים נראה היום כהרף עין להקלטת מאסטרפיס כמו "Moving Pictures", אך תופתעו לגלות שהלהקה הייתה כנראה מצליחה לעשות את זה אפילו מהר יותר, לולא הוחלף כל הציוד שהיה מוכר להם מהקלטות קודמות בציוד חדש, שכלל טייפ דיגיטלי 48 ערוצים, דבר שאילץ את הלהקה לבזבז זמן אולפן יקר על מנת ללמוד ולהכיר את המיכשור החדש שהוצב שם.
במסגרת ההתנסות עם המכשור החדש עושה הלהקה שימוש, בין היתר, במיקרופון קונדנסור מיוחד שהותקן על חזהו של Neil Peart במהלך ההקלטות וקלט את הצלילים המוחזרים מהקירות ואת האווירה באולפן. את המיקרופון ניתן לראות מותקן על חזהו של פירט בסרטון הוידאו של השיר "Vital Signs":
כאן המקום לציין כי למזלנו ניתן לשחזר היום חלק מהאווירה המחשמלת ששררה באולפן "Le Studio" בעת הקלטת האלבום, הואיל וחוץ מהשיר "Vital Signs" הלהקה צילמה עוד שני וידאו קליפים לשירים, "Tom Sawyer" ו- "Limelight". שלושת הסרטונים הוקלטו באולפן במהלך הקלטת האלבום וניתן ללמוד מהם, ולו באופן חלקי בלבד, על מה שהתחולל באולפן.
הקסם:
האלבום הזה הינו הראשון של הלהקה הכולל סינתסייזרים, בכל אחד מהשירים. הוא גם האלבום האחרון של הלהקה שכלל שיר שאורכו מעל 10 דקות.
אם "Permanent Waves" היה אלבום שהיווה גשר בין תקופת הפרוג לתקופת הניו וויב, אז באלבום הזה הלהקה חצתה את הגשר ונעמדה במרכזה של צומת דרכים, כשהיא נחשפת וקולטת את התנועה הסואנת שמגיעה מכל הכיוונים. במילים אחרות, זה האלבום המגוון ביותר של הלהקה מבחינת הסגנונות המוזיקלים והסאונד הכללי, אך יחד עם זאת ולמרות גיוון היתר, הוא עדיין מצליח להיות האלבום הכי מושלם של הלהקה וזה גם היופי שלו.
האלבום נפתח בפיצוץ עם הלהיט "Tom Sawyer" ועם צליל הסינתסייזר של Geddy Lee המסונכרן באופן מושלם עם מכת הבייס דראם של Neil Peart, אשר לוקח אותנו עם מקצב 4/4 אל הבית של השיר. לכאורה נשמע שיר פשוט לנגינה, אבל אל תתלהבו כי עוד לא נולדה הלהקה שהצליחה לעשות לו קאבר ראוי והיו הרבה גדולות שניסו. כבר בקטע האינסטרומנטאלי הראשון אנחנו עוברים למשקל החריג 7/8, שמשתנה שוב בקטע האינסטרומנטאלי השני למשקל חריג אחר 7/4. השיר הזה התפתח מקטע שגדי לי נהג לנגן על הסינתסייזר במהלך הסאונד צ'קס. הקטע הזה שמתחיל בדקה 1:33 מנוגן על הסינתסייזר בצורה מחזורית לאורך 8 תיבות, כאשר בתיבה התשיעית מצטרף Alex Lifeson ומנגן את אותו הקטע על הגיטרה יחד עם הסינתסייזר למשך 2 תיבות נוספות, לפני שהוא ממריא לסולו המוטרף שלו. ושימו לב מה קורה במהלך אותן 2 תיבות של חפיפה בין הגיטרה לסינתסייזר. לאחר תיבה וחצי הסינתסייזר נוטש והגיטרה נשארת לנגן עוד חצי תיבה לבד, עד לכניסה של Geddy Lee עם הבס שמנגן בדיוק את אותו לחן כמו הגיטרה והסינתסייזר לפניו. כבר אמרנו שבמהלך כתיבת החומרים הלהקה תמיד חשבה קדימה על האופן בו השירים יבוצעו בהופעה, ללא סיוע מנגנים אורחים. אז חצי התיבה הזאת נועדה לאפשר לגדי לי לנתק מגע מהסינתסייזר במהלך ההופעות ולהתחיל לנגן על הבס. ומה שקורה עם התופים של Neil Peart החל מדקה 2:30 פשוט אי אפשר להסביר במילים, חבל על המאמץ. רק תזכרו שאם מישהו ישאל אתכם מתי מתי והיכן נולד המושג "אייר דרומינג", תפנו אותו בדיוק לנקודה הזאת, החל מדקה 2:30 לשיר.
הרצועה השניה "Red Barchetta" הוקלטה בטייק אחד, אתם קולטים את זה ???
השיר הזה נפתח עם ההרמוניות שמייצרים המיתרים הסתומים של Alex Lifeson ולאחריהם סולו הבס המדהים של Geddy Lee, שלוקח אותנו אחרי קטע אינסטרומנטאלי קצר אל הבית הראשון. השיר הזה מבוסס על סיפור שנקרא "A Nice Morning Drive" אשר פורסם בשנת 1973. Neil Peart מצליח לדחוס פה בשש דקות סיפור מדע בידיוני דיסוטופי שמתכתב בצורה כזו או אחרת עם האפוס "2112", רק שכאן האיסור המדובר אינו על מוזיקה אלא על נהיגה ברכב ממונע. הגיבור בסיפור הזה מוצא בחווה של דודו מכונית ישנה או ליתר דיוק Ferrari 166 MM Barchetta, ומחליט להוציא אותה לסיבוב למרות "חוק המנועים" שהונהג במקום. הגיבור נקלע כמובן למרדף כאשר שומרי החוק דולקים בעקבותיו, וגדי ואלכס מצליחים להמחיש את הנסיעה המהירה במכונית הספורט בצורה מדהימה דרך המוזיקה, במיוחד החל מדקה 2:26 של השיר. נגינת הבס של Geddy Lee בשיר הזה מושלמת, ותקשיבו לסולו של Alex Lifeson החל מדקה 3:20, תקשיבו טוב כי מה שאתם שומעים זה לא סולו אחד אלא שניים הואיל וגדי לי יוצא במקביל לסולו משלו, כשהוא מותיר את פירט להחזיק לבדו את הקצב.
הקטע השלישי באלבום הוא הקטע האינסטרומנטאלי "YYZ". הקטע הזה מדגים את הוירטואוזיות והגיוון המוזיקלי של כל חברי הלהקה ושל Neil Peart בפרט. YYZ הוא הקוד של נמל התעופה פירסון בטורונטו. Neil Peart סיפר שתמיד שמח לראות את הקוד הזה מתנוסס על המזוודה שלו, כי הדבר סימל לו את השיבה הביתה. המקצב של הקטע האינסטרומנטלי מורכב מקוד המורס של האותיות YYZ, כאשר הקווים (-) מנוגנים תוך שימוש ב- 8 תווים והנקודות בקוד המורס (.) מנוגנות תוך שימוש ב- 16 תווים. מעניין שצליל השבירה שבאמצע הסולו של Alex Lifeson נוצר באמצעות פעמוני רוח שהוטחו על שולחן עץ.
השיר החותם את הצד הראשון של הויניל "Limelight" מובל על-ידי הריף המדהים והקליט של Alex Lifeson. השיר הוא מעין אוטוביוגרפיה של פירט שמספר פה על ההתמודדות עם פרסום והצלחה. כידוע פירט היה ביישן, מופנם וצנוע ולא הסתדר ממש טוב עם ההצלחה וכל מה שבא איתה. מעניין לציין שהשיר כולל את המילים "camera eye" שהינו השיר הבא באלבום. כמו-כן במילים יש רפרנס לאלבום ההופעה הראשון של הלהקה שמוזכרות במשפט: "all the world's indeed a stage, and we are merely players". הוא אולי נשמע יחסית פשוט, אבל זה אחד השירים הכי מורכבים באלבום מבחינת שינויי מקצבים. במהלך הבתים הקצב מוחלף לא פחות מ- 8 פעמים (3/4, 4/4, 2/4, 4/4, 2/4, 3/4, 4/4, 2/4) כאשר החלפת המקצבים נמשכת גם לפזמון. גם האקורדים בהם אלכס משתמש הינם לחלוטין לא נפוצים בהארד רוק וביניהם: Asus2, E5, G#m11 ועוד. גם הסולו של אלכס הוא אחד היפים באלבום ובכלל.
הצד השני של הויניל נפתח עם "The Camera Eye", השיר הארוך באלבום שהינו מיני יצירה בשני חלקים באורך של למעלה כמעט 11 דק'. השיר מתייחס להבדלים התרבותיים בין הערים לונדון וניו יורק בהן ביקר פירט, תוך שהוא מעביר את התרשמותו משתיהן דרך מילות השיר. כותרת השיר מבוססת על הטרילוגיה USA של הסופר John Dos Passos, אותו העריץ פירט וביסס על אותה טרילוגיה גם את השיר "The Big Money" מהאלבום "Power Windows". בכותרת השיר מצוינות אומנם רק הספרות הרומיות I ו- II, אולם כאמור החלק הראשון של השיר מתייחס לעיר ניו יורק, בעוד שהחלק השני שמתחיל בדקה 6:00 מתייחס לעיר לונדון ומבחינת המוזיקה השיר כאילו מתחיל מבראשית. מעבר לסאונד האדיר שנשמע מדהים גם ארבעה עשורים אחרי, יש בשיר הזה כמה קטעים שפשוט שוברים אותנו. עבודת הגיטרה המינימליסטית והצ'קצ'וקים של Alex Lifeson באינטרו. הכניסה האדירה בדקה 1:33 (חובה בווליום גבוה). קטע הקלידים החל מדקה 2:20 ומה שקורה בהמשך עם הגיטרה המנסרת של Lifeson והרולים המטורפים של פירט - פשוט אורגזמה... הבס של Geddy Lee החל מהכניסה לסולו של Alex Lifeson בדקה 9:17 שהוא מבין היפים באלבום. בזמן שאלכס יוצא לסולו Geddy Lee עוזב את חטיבת הקצב על כתפיו הרחבות של Neil Peart ויוצא לסולו בס משל עצמו. ותנסו להקשיב למה שקורה בדקה 8:56 לשיר, אחרי הרול הקצר של פירט, Geddy Lee נשמע כאן מגהק ואומר משהו כמו "Oh God" או משהו דומה.
השיר הבא הינו "Witch Hunt" שנפתח עם קולות של חברי הלהקה וחברי צוות האולפן צועקים אחד על השני, אשר הוקלטו באמצעות מקרופונים שהוצבו בקור המקפיא מחוץ לאולפן. איזה יופי Neil Peart מחזיק כאן את הקצב עם פעמון הפרה במהלך הבתים ואיזה דריבלים שהוא מחלק לנו החל מהכניסה ב- 2:18, תענוג לאוזניים. מעניין שצליל התופים המיוחד בחלקים מסויימים של השיר הושג על-ידי 2 הקלטות שונות של פירט שחוברו יחד. השיר הזה נקרא גם "Part III Of Fear" והוא חלק מ"סדרת הפחד" שהגה פירט אשר הורכבה בהתחלה מ- 3 קטעים שהופיעו בכרונולוגיה הפוכה על-פני 3 אלבומים רצופים של הלהקה. הראשון הוא "Witch Hunt" שכאמור נקרא גם "Part III Of Fear" ועוסק בדרך בה ניתן להשתמש בפחד כדי לשלוט באנשים. השני הוא "The Weapon" מהאלבום "Signals" משנת 1982 והוא עוסק בהתמודדות עם הפחד החיצוני כגון נשק. והשלישי הוא "The Enemy Within" שנקרא גם "Part I Of Fear", מתוך "Grace Under Pressure" שיצא בשנת 1984 ועוסק בפחדים הפנימיים של אנשים המשפיעים על החלטותיהם. 18 שנים לאחר מכן הלהקה החליטה להוסיף חלק רביעי למה שהתחיל כטרילוגיית הפחד, במסגרת אלבום הקאמבק Vapor Trails" בקטע שעוסק בפרנויה ובפחד מהלא נודע ונקרא "Freeze - Part IV of Fear". כאן הגאונות של פירט מגיעה לידי ביטוי גם ככותב שמראש תכנן את הטרילוגיה שתתפרס על-פני שלושה אלבומים רצופים רק בכרונולוגיה הפוכה. בשיר הזה מתארח Hugh Syme – מעצב העטיפות הקבוע של הלהקה בנגינה על סינתסייזרים לצידו של Geddy Lee.
מעניין לציין שבזמן העבודה על השיר התבשרה הלהקה על רציחתו של John Lennon. העיתוי היה מצמרר וגדי התייחס אליו בראיון שנתן באופן הבא:
"I was at Morin Heights, a recording studio an hour north of Montreal, working on the song "Witch Hunt" for the "Moving Pictures" album the night he was shot. It was a very heavy moment, I recall.
I think we were all just stunned. I remember constantly going back and forth, from working to the TV, to try to get some news. If I remember the environment, looking around the room, my memory just shows me a lot of pale faces staring at the tube."
האלבום מסתיים עם "Vital Signs" שמסמן את החיבור עם האלבום הבא – "Signals". שיר רגאיי קלאסי ויפה. סגנון שהלהקה נתנה לנו טעימה קטנטנה ממנו בשיר "Spirit Of The Radio" מהאלבום הקודם, וכאן כבר קיבל נוכחות רצינית. הסגנון הזה ילך וישתלט על חלקים גדולים יותר באלבום הבא ויביא לחיכוך בלתי נמנע עם המפיק הקבוע טרי בראון שסופו בפיצוץ ופרידה. קשה להאמין אבל השיר הזה נכתב בתוך 5 דקות באולפן, כך לדברי Geddy Lee. זה שיר שהלהקה מאוד אהבה אך לקהל היה מאוד קשה איתו ולכן הלהקה נהגה לנגן אותו הרבה בהופעות בשנים שלאחר הוצאת האלבום, בניסיון להביא את הקהל לאהוב אותו. זה שיר בעל מבנה מאוד מיוחד של הלהקה. Alex Lifeson הופך להיות כאן זה שמחזיק את הקצב עם מכות האקורדים והשבירות, בעוד שגדי לי הופך להיות כאן המוביל, תקשיבו לבס שלו בשיר הזה ולסולו המלודי והקצרצר שהוא נותן החל מדקה 3 עם המעבר. ואם חשבתם שהתפקיד של Alex Lifeson בשיר הזה קל, תקשיבו למכות האקורדים שלו בפתיחה של השיר ותנסו להסתנכרן עם הקצב שלהם. נראה אם תצליחו. לא פשוט, נכון? יש כאן הרבה שבירות של המקצב – סינקופות שמקשות עלינו להסתנכרן בדיוק על הביט ומכת האקורד של Alex Lifeson.
העטיפה:
כמו רוב עטיפות האלבומים של "Rush" גם עטיפה זו עוצבה על-ידי Hugh Syme שהעריך כי העיצוב יעלה 9,500 דולר. חברת התקליטים "Anthem Records" סירבה לכסות את החשבון כולו, והותירה את הלהקה לשלם עבור השאר. Hugh Syme העביר בעטיפה משמעות משולשת לצמד המילים "Moving Pictures": ראשית, העטיפה מציגה "מובילים" שנושאים את התמונות (Moving). בצד התמונה נראים אנשים בוכים מכיוון שהתמונות שעוברות לידם "מרגשות" אותם (Moving). בכריכה האחורית צוות צילום מצלם סרט קולנוע של כל הסצינה כולה (Movie).
הצילומים התרחשו מחוץ לבניין המחוקקים באונטריו שבפארק קווינס בטורונטו. התמונות המועברות על-ידי צוות המובילים הינם לוגו הכוכב של "Rush" המוצג על הכריכה האחורית של האלבום 2112, אחד מציורי Dogs Playing Poker שכותרתו "A Friend in Need" וציור של Joan of Arc נשרפת על המוקד.
צוות הצילום שנראה על הכריכה האחורית באמת צילם את הסצנה.
סיכום:
האלבום "Moving Pictures" הינו ללא כל צל של ספק אחד מפסגות היצירה של "Rush". מדובר במאסטרפיס שזכה לציון מושלם אצל מבקרי מוזיקה רבים, ביניהם ארכיון המוזיקה "AllMusic". מעבר לעובדה שהוא הגיע למקום השלישי ברשימת 50 אלבומי הפרוג הגדולים של הרולינג סטון, הוא נמצא גם ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של המגזין וברשימת "1001 Albums You Must Hear Before You Die". מגזין "Kerrang!" כלל אותו ברשימת 100 אלבומי ההבי מטאל הגדולים בכל הזמנים וקוראי המגזין "Rhythm" קבעו שזה אלבום התופים הגדול ביותר בהיסטוריה של הרוק המתקדם.
בשנת 2011, לרגל חגיגות 30 שנה ליציאתו, ניגנה הלהקה את האלבום כולו, מתחילתו ועד סופו, במסגרת סיבוב ההופעות "Time Machine Tour".
ועכשיו, בואו להאזין וללמוד כיצד צריך להישמע מאסטרפיס: Spotify, Apple Music.
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט