Rush - Fifty Something Tour - 3.8.26-7.8.26
כתב: דודו בר-טל
הופעות: Madison Square Garden, ניו יורק, 3.8.2026 - Scotiabank Arena, טורונטו, 7.8.2026
כשעמדתי מול הבמה במדיסון סקוור גארדן, בשורות הראשונות, עם שלושת האחיינים שלי, היה לי קשה לתפוס שכל זה באמת קורה. "Rush" שוב על הבמה. לצדי האנשים שאיתם רציתי לחלוק את הרגע הזה, ובאותה הופעה גם בן הדוד שלי, שהגיע במיוחד מפלורידה עם הבת שלו. אותו בן דוד שהכיר לי את הלהקה לפני יותר מארבעה עשורים. בתוך אולם אחד נפגשו הילד שהייתי, המוזיקה שגדלתי איתה והדור הבא במשפחה.
כבר כתבתי כאן לא מעט על "Rush", על האלבומים ועל האנשים שמאחוריהם. אבל כדי להסביר מה הייתה ההופעה הזאת עבורי, צריך לחזור לקסטה אחת שחוקה של "All the World's a Stage", לטייפ של AKAI ולסולו התופים בתוך "Working Man / Finding My Way". שם בן הדוד שלי פתח לי את הדלת. שם שמעתי את Neil Peart והבנתי שיש במוזיקה הזאת משהו שאני מוכרח להכיר. מה שהתחיל בסולו הפך לחלק מהחיים שלי. אלבומים, מילים, הופעות, הערצה, חברות ואהבה שכבר מזמן אי אפשר למדוד במספר השנים.
לשמחתי ראיתי אותם בהופעות בעבר, גם במדיסון סקוור גארדן, בסיבוב של "Counterparts". ראיתי אותם גם בסיבוב האחרון עם Neil Peart, שתועד ב-"R40 Live". לאותה הופעה נסעתי עם האחיין הבכור, הבן של אחותי, וגם לאותה הופעה מרגשת הצטרף בן הדוד שהגיע במיוחד מפלורידה. הסיפורים מהנסיעה הזאת הפכו אצלנו למיתולוגיה משפחתית. לכן, ברגע ששמענו על החזרה לבמה, לשאר האחיינים כבר היה ברור שהפעם הם באים. הם רצו להיות שם, ולצאת עם סיפורים משלהם.
הדרך לכרטיסים הייתה מורטת עצבים. שוב מכירה מוקדמת, שוב החמ"ל מתכנס ומתזמן רכישה ממספר מוקדים, ושוב אנחנו לא מצליחים לרכוש. אבל עם שלושה אחיינים הייטקיסטים, היה ברור שלא מוותרים. בפעם השלישית נפתח חלון ההזדמנויות: כרטיסי VIP בשורות הראשונות. סוף סוף אפשר היה לשחרר אנחת רווחה ולדמיין את הבמה מקרוב.
ניו יורק: שלוש שעות בתוך המוזיקה
בימים שלפני ההופעה היה קל מאוד לזהות מי הגיע לניו יורק בשביל "Rush". התמקמנו במלון שבו התאכסנו כל רוכשי כרטיסי ה- VIP, אבל גם ברחובות העיר ניתן היה לזהות את ההתרגשות ואת "העליה לרגל". זו היתה ההופעה הרביעית שלהם ברצף בניו יורק, וניתן היה לחוש שהעיר כולה "לבשה חג". אנשים עם חולצות מתקופות שונות של הלהקה, הדפסי עטיפות, ג'קטים עם סיכות ואביזרים, אנשים שאתה חולף על פניהם ויודע מיד שיש לך על מה לדבר איתם. מעריצים ותיקים לצד צעירים, משפחות וקבוצות חברים. בנוסף, לרגל הגעת הלהקה ל- 4 הופעות בעיר, נפתחה אפילו חנות פופ-אפ מיוחדת בה נמכרו פרטי ממורביליה נדירים של הלהקה.
עוד לפני הכניסה לאולם הייתה תחושה של מפגש גדול, של קהילה שהתגעגעה לאותם אנשים ולאותם צלילים. בשבילי, להסתובב בתוך זה עם שלושת האחיינים היה חלק בלתי נפרד מהחוויה. פתאום האהבה הזאת, שהייתה מוכרת להם כל-כך מהבית ומהסיפורים, קיבלה רחובות, פנים וקולות.
מתחם ה-VIP במדיסון היה חוויה בפני עצמה. עוד לפני שנכנסנו לאולם, מצאנו את עצמנו מוקפים במעריצים אדוקים של "Rush", אנשים שעבורם כל עטיפה, כל סיבוב הופעות וכל פריט בתצוגה נושאים סיפור. פיסות הממורביליה הנדירות הזמינו אותנו להתעכב, להתבונן ולהיזכר, והשיחות מסביב המחישו כמה שנים של אהבה ללהקה התכנסו באותו מקום. כמובן שגם קיבלנו את חבילות המרצ' שלנו, ואפילו השתתפנו בחידון "Rush" עם הגרלה וכל זה היה רק החימום לדבר האמיתי.
המעבר ממתחם ה-VIP לשורות הראשונות העלה את ההתרגשות עוד מדרגה. פתאום הבמה הייתה ממש מולנו, קרובה כל כך, וכל ההמתנה הארוכה התנקזה לדקות האחרונות שלפני ההופעה. הלב פעם חזק, הדופק האיץ, והחלפנו מבטים נרגשים, כאילו כדי לוודא שכולנו מבינים איפה אנחנו עומדים. עוד רגע "Rush" יעלו לבמה, ואנחנו נזכה לחוות את זה יחד, ממש מכאן.
ואז בסיום הווידאו ארט, המסך עולה, הבמה התמלאה בעשן, וברקע נשמעים הצלילים הראשונים של "Xanadu". מדופק בקצב מהיר פתאום הלב מחסיר פעימה. אחרי כל הציפייה, זה באמת קורה. בשביל מעריץ של "Rush", עצם האפשרות לשמוע שוב את Geddy Lee ואת Alex Lifeson מנגנים את היצירה הזאת יחד על במה, לראות אותם עם הגיטרות הכפולות זה לצד זה, היא אירוע בפני עצמו. לאחר מותו של Neil Peart התרחיש הזה פשוט נראה בלתי אפשרי ועכשיו הוא הפך למוחשי.
הבחירה לפתוח עם "Xanadu" הציבה רף גבוה כבר בדקות הראשונות. מבחינתי זו אחת מפסגות היצירה של הלהקה. פתיחה איטית ואווירית, צלילי הקשה שמרחיבים את התמונה, ואז הכניסה של הריף והבס שמעניקה לכל המרחב הזה תנופה. הגיטרות כפולות הצוואר הן מראה אייקוני, אבל העיקר נמצא במעברים בין השקט להתפרצויות ובתיאום הנדרש כדי להחזיק את המבנה הארוך.
מהשורות הראשונות אפשר היה לעקוב אחרי העבודה שמאחורי הצלילים. Geddy Lee נע בין הבס לשירה, Alex Lifeson בין ריפים, אקורדים פתוחים וסולואים, ולצדם אניקה ולורן מחזיקים את שכבות הקצב והקלידים. הקרבה לבמה הפכה את חילופי התפקידים ואת התגובות בין הנגנים לחלק מהחוויה, במיוחד בקטעים שבהם המוזיקה משנה כיוון בתוך שניות.
הצטרפותו של Loren Gold בקלידים ובקולות מוסיפה אפשרויות להרכב. הוא נושא בחלק משכבות הקלידים ומאפשר ל-Geddy Lee להתמקד יותר בבס, בשירה ובקשר עם הקהל ועם אלכס. השפה שנבנתה ביניהם לאורך עשרות שנים נשארה נוכחת. החיוכים, הבדיחות הקטנות והתגובות בתוך השירים. ההרכב המורחב מעניק למוזיקה מרחב, וגם מאפשר לראות כמה הנגנים נהנים לנגן אותה יחד.
השיר "Limelight" הבהיר כבר בתחילת הערב כמה כוח יש עדיין בחיבור בין הגיטרה של Alex Lifeson לבס של Geddy Lee. הריף חד וישיר, אבל בסולו נפתח מרחב אחר. הצלילים שנשארים תלויים, המתיחות והמרווחים בין המשפטים נותנים למלודיה לנשום. בעיניי זה אחד הסולואים היפים של אלכס, והיכולת להעביר בו כל כך הרבה רגש בתוך מוזיקה כה מורכבת נשארה אחת מנקודות הכוח שלו גם על הבמה.
אחריו "Subdivisions" הביא את הצד האחר של הלהקה, עם הקלידים הדומיננטיים והמתח בין המקצב הנוקשה לבין המילים על החיים בפרברים ועל הרצון להשתייך. תוך כדי השיר רצו במוחנו ולנגד עינינו התמונות מאותו קליפ מפורסם שצולם בבית הספר L'Amoreaux Collegiate Institute שבפרברי טורונטו, ואי אפשר היה שלא לחשוב על מה שמחבר חלק ניכר מבסיס המעריצים של הלהקה המורכב מאנשים שחשו עצמם כחריגים, טיפוסים חנונים, ביישנים או מרוחקים, במהלך שנות נעוריהם.
השיר "The Pass" הוסיף לערב אופי משלו. שיר מרגש על מצוקה, חמלה ותקווה, עם ליין בס מלודי שמאפשר הרבה מרחב למילים המופתיות של Neil Peart.
ואז הגיע "Freewill", מהשירים שבהם כל נגן חייב להיות במיטבו. בקטע האינסטרומנטלי הבס, הגיטרה והתופים מנהלים קווים נפרדים שמשתלבים זה בזה, ובבית האחרון Geddy Lee נדרש לאחד האזורים הגבוהים והתובעניים ביותר של השירה שלו. כאן המקום לציין, שהשיפור בקולו לעומת הסיבוב האחרון לפני כ-11 שנה היה בעיניי ניכר עד מאוד. בראיון של Brian Hiatt ל-"Rolling Stone" הסביר גדי ש-"Freewill" נשאר בסולם המקורי, בעוד ש- "2112" היה בין היחידים שהונמך בחצי טון. זו בחירה שמעמידה את הבית האחרון של השיר במרכז המבחן הקולי של גדי שנמצא כבר בעשור השמיני לחייו, במיוחד בתוך ערב של כשלוש שעות.
הפרופסור Neil Peart, נוכח בכל שיר
כשכתבתי את מילות הפרידה מ-Neil Peart, חזרתי להתחלה הפרטית שלי עם "Rush". לשמוע עכשיו את המוזיקה הזאת על במה החזיר גם את הפרידה לתוך ההווה. במהלך ההופעה שולבו קטעי מחווה אליו, אבל הזיכרון שלו היה גם בכל שיר שכתב את מילותיו, ובכל תפקיד תופים שהפך לחלק מהדרך שבה אנחנו שומעים את הלהקה.
המחווה הראשונה הובילה אל "Bravado", והחיבור היה טבעי וכואב. המילים של Neil Peart על חלום, סיכון והמחיר שאנחנו מוכנים לשלם נשמעו בתוך ערב שעצם קיומו דרש מהנגנים החלטה אמיצה. גם המוזיקה בנויה כך, איפוק בתחילה והתרחבות הדרגתית, כשהגיטרה של Alex Lifeson נותנת לשיר את המרחב הרגשי שלו.
בהמשך הגיע "The Camera Eye", עם חיבור מיוחד לעיר שבה ישבנו: ניו יורק היא אחת משתי הערים שבמרכז היצירה. אחרי הקדמת הפסנתר של Loren Gold, הפתיחה הארוכה ושכבות הקלידים פינו בהדרגה מקום לריף הסוחף ולמעברי התופים הרועמים, עם אחת היצירות המדהימות של הלהקה, שנשמעה אפילו עוצמתית יותר בביצוע הלייב על הבמה.
ואז "The Trees", אלמותי לא פחות. הפתיחה האקוסטית העדינה מתפתחת אל ריפים וקטעים אינסטרומנטליים מלאי תנועה. המעבר אל היצירה הזאת הזכיר כמה רחבה הייתה הכתיבה של "Rush" ועד כמה שונה האופי של שני השירים הארוכים המופיעים זה לצד זה בסטליסט.
לקראת סיום המערכה הראשונה, "The Anarchist" הוסיף ריף כבד ואופי דרמטי מהתקופה המאוחרת של הלהקה, ואז "The Spirit of Radio" סגר את החלק הזה בקול תרועה גדולה לתשואות הקהל, עם אחד הלהיטים הגדולים של הלהקה.
המערכה השנייה נפתחה באחד השיאים המובהקים במדיסון: הביצוע של "2112" במלואו, כל שבעת פרקי היצירה שפותחת את האלבום. הווידאו ארט והפירוטכניקה הגדילו את הדרמה, אבל הרצף המוזיקלי הוא שנתן לה את המשקל. הפרקים השקטים והמעברים נושאים את הסיפור לא פחות מהקטעים שכולם שרים. לשמוע גם אותם, מטרים ספורים מהבמה, העניק לערב הזה יתרון ברור עבור מי שחי עם היצירה במשך עשרות שנים.
החל מהעוצמה של "Overture", הזעם של "The Temples of Syrinx", מגיע "Discovery" ומפנה מקום לסקרנות ולגיטרה שדרכה הגיבור מגלה עולם חדש. בהמשך, "Presentation" מעמיד את הגילוי מול הסדר הקיים עם השינוי בקולות של גדי, ו-"Soliloquy" מביא את הכאב האישי לפני ההתפרצות המטורפת של "Grand Finale". כששומעים את כל הרצף, גם הקטעים השקטים מקבלים את מלוא המשמעות שלהם. זה היה אחד הרגעים הגדולים של הערב, והקליפ מההופעה הזאת מאפשר לחזור אל אותו רצף בדיוק.
היצירה "2112" במלואה, Madison Square Garden, ניו יורק, 3.8.2026.
אחרי "Far Cry" ו-"New World Man" הגיע עוד ביצוע שריגש אותי במיוחד. "A Farewell to Kings" הוא אחד מהשירים שהלהק מיעטה לבצע בהופעות חיות והבחירה לבצע אותו בסיבוב הזה היתה לטעמי לא פחות מאמיצה. הפתיחה העדינה בגיטרת ניילון מפנה את מקומה לכניסה חדה של ההרכב, ובהמשך חילופי המשקלים והמעברים בקטע הסולו תובעים תיאום וריכוז, שלא לדבר על כל שמעליהם Geddy Lee נדרש לשירה מאתגרת. בראיון של Brian Hiatt ל-"Rolling Stone", שפורסם לאחר ההופעה, גדי ואלכס תיארו אותו כשיר הקשה ביותר לביצוע בסיבוב הזה עבור שניהם, וזה רק מעמיק את ההערכה לבחירה להחזיר אותו לבמה. שני מוזיקאים בשנות השבעים לחייהם שבים אל המוזיקה השאפתנית שכתבו בצעירותם, ומשקיעים בה שוב את עצמם.
השיר "A Farewell to Kings", ניו יורק, 3.8.2026.
המחווה השנייה לניל הובילה אל "Time Stand Still", שקיבל משמעות נוספת דרך הווידאו ארט. מערכת תופים ריקה על פני המים ורוכב אופנוע בדרך בין עצים חיברו את השיר אל Neil Peart ואל המסעות שלו. אחרי הדרמה של "A Farewell to Kings", הבקשה לעצור את הזמן נשמעה קרובה וכואבת במיוחד.
אחרי "Vital Signs" בביצוע שנשמע אפילו כבד ואפל יותר מגרסת האלבום, הגיע הקטע "YYZ" שהביא לקראת הסיום את השפה האינסטרומנטלית המזוקקת של הלהקה אל הבמה. הבס והגיטרה נעים יחד ואז נפרדים ומעברי התופים הכל כך מוכרים מובילים את כל המכונה המשומנת הזאת על בסיס המקצב המבוסס על אותות המורס של האותיות המייצגות את נמל התעופה של טורונטו.
השיר "The Garden" היה אחד השיאים הרגשיים של הערב. אחרי כל המורכבות והעוצמה, ההרכב נתן מקום למלודיה, לקלידים ולמילים על הזמן ועל מה שאדם משאיר אחריו. גם סולו הגיטרה של אלכס שייך כאן לסיפור. הוא מפתח את הרגש בהדרגה, והעובדה שזהו השיר שחותם את אלבום האולפן האחרון של הלהקה העניקה לו משקל נוסף בתוך הערב הזה, ובתוך הפרידה מניל.
מהשקט והרגש של "The Garden" עברנו אל ההומור של South Park ואל "Tom Sawyer", שסגר את המערכה השנייה. בקטע הזה אי אפשר להתייחס לתופים כאל ליווי בלבד. הדגשים והמעברים הם כבר חלק בלתי נפרד ממהזהות של השיר, ובתוכם היה אפשר להבין היטב את גודל המשימה על כתפיה של אניקה, לנעוץ היטב את קטעי הפיל שכל מעריץ מכיר היטב.
ההדרן חזר אל ההתחלה עם הפשוטות, הכסדות והבוסריות של "Finding My Way" ו-"Working Man" - שני השירים מאלבום הבכורה.
הקהל ממש רצה שאניקה תצליח
אי אפשר לכתוב על הקאמבק המטורף הזה בלי לתת לאניקה נילס, Anika Nilles, את המקום שמגיע לה. בשבילי, כמי שהאהבה שלו ללהקה התחילה בסולו של Neil Peart, התופים נמצאים בלב הסיפור. אני מכיר את המעברים האלה בע"פ, מחכה להם, שומע אותם בראש גם כשהמוזיקה עוד לא הגיעה אליהם. לכן היה ברור שהמפגש עם מתופפת שהיתה עד לא מזמן יחסית אנונימית, ירגיש אחרת. Neil Peart היה אישיות מוזיקלית חד פעמית, ואין ספק שהחסר שלו מורגש בכל תו ותו.
אניקה הגיעה עם הנגינה שלה, עם הסגנון שלה ועם האחריות העצומה שמטילה עליה המוזיקה הזאת. תפקידי התופים של ניל בשירים של "ראש" הם חלק מהכתיבה. המעברים, הדגשים, המתח מול הבס, שינויי המקצבים, הם חלק מהותי ביצירה והחשש היה שביצוע "ליד" ולא מדוייק יהרוס את החווייה, ואף יותר מכך, לא יכבד את המורשת של ניל. בעיניי אניקה עמדה במשימה בכבוד. המחויבות לנגן את הקטעים שיצר אחד המתופפים הגדולים אי פעם בצורה מדוייקת עד כמה שניתן, לא העלימה את האישיות שלה, והקהל נתן לה הרבה מקום להצליח. אניקה ידעה להיצמד לקטעים האייקונים והמוכרים בדיוק רב, כאשר ביתר המקומות היא נתנה לעצמה קצת יותר חופש סגנוני, וזה עבד בצורה מצויינת. ובתוך כל זה, הקהל שמכיר כל תו וכל מעבר תופים של ניל התעלם מההשוואות המתבקשות, הריע לה, עודד אותה, וניכר מאוד שרצה בהצלחתה. הייתה שם נדיבות מרגשת. אנשים שהגיעו עם געגוע עצום ל-Neil Peart ובמקום להשוות ולבקר את הנגינה של אניקה, נתנו לה תחושה שיש לה עם מי לעבור את הערב הזה. ניכר שכולם הבינו את גודל האחריות שהיא קיבלה על עצמה, והכירו היטב במאמץ וביכולת שלה.
טורונטו: לראות אותם בבית
אחרי הערב במדיסון המשכנו לכיוון טורונטו, שם קבענו להיפגש עם בן הדוד לסיור בעקבות הלהקה. הוא גדל בשכונה של Geddy Lee ושל Alex Lifeson לפני שעבר לפלורידה, והיה האדם הטבעי לקחת אותנו לבתים, למרתף הכנסייה שבו התאמנו ולמקומות שהכרנו דרך עטיפות וקליפים.
ככל שהתקרבנו לעיר שממנה הכל התחיל, כך גדל התיאבון. וכשהגענו למפלי הניאגרה, מרחק של כשעה וחצי מההופעה, היה ברור שאנחנו רוצים לראות את ההופעה הזאת שוב. למזלנו, ברגע האחרון נפתח למכירה אזור נוסף להופעה בטורונטו. קנינו כרטיסים כשעתיים לפני ההופעה ומיד טסנו על הכביש לכיוון Scotiabank Arena שם נערכה ההופעה הראשונה מתוך 4. הפעם ישבנו רחוק. אחרי ה-VIP והשורות הראשונות בניו יורק, זה היה שינוי חד במבט על המופע, ואיתו הזדמנות לחוות את הלהקה במגרש הביתי שלה.
בניו יורק הקרבה לבמה משכה את העין אל הנגנים ואל הפרטים הקטנים. בטורונטו, מהמקומות המרוחקים, היה קל יותר לתפוס את המופע כמכלול: המסכים, הפירוטכניקה, התאורה, התקשורת בין חברי הלהקה והצוות והקהל סביב הבמה. זה היה שינוי משמעותי בנקודת המבט, וגם דרך להרגיש והעיר שממנה צמחה הלהקה נתנה לכל זה כמובן משמעות נוספת.
ההבדל היה גם במוזיקה. בסיבוב הזה יש ארבעה סטליסטים מתחלפים, עם שינויים בתוכם, מתוך מאגר של כ-40 שירים. לכן גם אחרי ההופעה במדיסון, הערב בטורונטו הבטיח מסלול מוזיקלי אחר. לצד העוגנים המשותפים, בכל מערכה חיכו בחירות שנתנו לה אופי משלה. גם בטורונטו הפתיחה הייתה עם "Xanadu" ו-"Limelight", אבל הפעם "Far Cry" הגיע כבר במערכה הראשונה, לפני "Subdivisions".
אחד הרגעים המרגשים בטורונטו הגיע לפני "Freewill", כאשר Geddy Lee דיבר על Neil Peart, התרגש עד דמעות ונאלץ לעצור. הקהל עודד אותו ונתן לו זמן. החיבור בין הדברים האלה לבין שיר על בחירה ועצמאות העניק לביצוע משקל נוסף עוד לפני שנשמע התו הראשון.
אחרי "Bravado" הגיע "Headlong Flight" והכניס לטורונטו עוצמה אחרת. הבס והריף הכבד מניעים אותו קדימה, והתופים נדרשים לשמור על התנופה בתוך מעברים צפופים. השיר מהתקופה המאוחרת של הלהקה הוסיף למערכה הראשונה משקל וכוח, לפני המעבר אל היצירה האינסטרומנטלית הארוכה שחיכתה אחריו.
הקטע "La Villa Strangiato" היה עבורי אחד הרגעים המכוננים בטורונטו. הפתיחה המאופקת והבנייה סביב הגיטרה של Alex Lifeson מעניקות ליצירה מרחב, ואז מגיעים הריפים, העצירות וחילופי המקצבים. זו יצירה שמצליחה לספר הרבה בלי מילה אחת, אבל דורשת מהנגנים ריכוז והקשבה כמעט בכל רגע. כאן אפשר היה לבחון גם את העבודה של אניקה בתוך ההרכב. להחזיק את המעברים, להגיב לבס של Geddy Lee ולשמור על התנועה בין החלקים. במוזיקה הזאת דיוק ועוצמה חייבים להתקיים לצד מלודיה ותחושת משחק. כמו "A Farewell to Kings" במדיסון, זו הייתה בחירה תובענית שהמחישה עד כמה גדי ואלכס עדיין מוכנים לאתגר את עצמם בגילם המתקדם.
הקטע "La Villa Strangiato", Scotiabank Arena, טורונטו, 7.8.2026.
אחרי "La Villa Strangiato" המשיכה המערכה הראשונה עם "Vital Signs" ו-"The Spirit of Radio". המערכה השנייה נפתחה שוב ב-"2112", אבל הפעם בשלושה פרקים בלבד: "Overture", "The Temples of Syrinx" ו-"Grand Finale". לעומת הרצף השלם במדיסון, זו הייתה פתיחה מרוכזת יותר, שפינתה מקום לבחירות אחרות בהמשך הערב. אחריה הגיע "Distant Early Warning", שיר שאנחנו כל-כך אוהבים מתקופת הסינתסייזרים של הלהקה.
בהמשך הגיע "Red Barchetta", שהמוזיקה שלו מספרת את הנסיעה כמעט כמו המילים. יש בו יציאה לדרך, האצה, מרדף והתרגעות, וכל שינוי באופי הנגינה מקדם את העלילה. אחרי התנופה הכבדה של "Headlong Flight" במערכה הראשונה, כאן העוצמה שירתה סיפור אחר. אחריו "Dreamline" המשיך את החלק הזה של הערב, לפני החזרה למבנים הארוכים של היצירה המטורפת "Natural Science" שללא ספק היתה עוד סיבה לשמוח על ההחלטה להגיע לטורונטו. הפתיחה האקוסטית מתפתחת אל ריפים צפופים, משקלים מתחלפים וחזרות שמקבלות בכל פעם תנופה אחרת. אחרי השירים הישירים יותר, זה היה מקום לחזור אל היכולת של ההרכב לבנות מסע מוזיקלי בכמה חלקים. גם התאורה השתלבה במבנה הזה, עם האור הלבן שחדר דרך המסך התלוי המחורר ופיזר באולם הבהובים דמויי כוכבים.
ואז הגיעה ההפתעה של הערב בטורונטו: Aimee Mann הצטרפה ל-"Time Stand Still". הקול המזוהה עם ההקלטה המקורית הוסיף לביצוע צבע מוכר במיוחד, והדיאלוג בינה לבין גדי החזיר לשיר חלק מהאופי שאנחנו מכירים מהאלבום. אחרי היצירות הארוכות והמעברים התובעניים, המלודיה הישירה והבקשה לעצור את הזמן פגעו בדיוק במקום. מול הדימויים שהקדישו לניל, זו הייתה גם מחווה מוזיקלית וגם תזכורת לכוחו של שיר פשוט לכאורה בתוך הופעה כה מורכבת.
השיר "Time Stand Still" עם Aimee Mann, טורונטו, 7.8.2026.
אחרי "Red Sector A" המרגש שנכתב על-ידי פירט בהשראת סיפורם של הוריו ניצולי השואה של גדי, חזרנו אל "YYZ", "The Garden" ו-"Tom Sawyer", שכבר ריגשו אותנו במדיסון. אבל הפעם ההדרן קיבל פתיחה אחרת עם "By-Tor & the Snow Dog", לפני "Working Man" שסגר גם את הערב הזה. השילוב בין הרגעים המוכרים לבין הבחירות השונות בסטליסט נתן לנו עוד סיבה לשמוח על הכרטיסים שרכשנו ממש ברגע האחרון.
בעקבות הלהקה, עם בן הדוד שהכיר לי אותה
בסביבת טורונטו המשכנו לפגוש את ההיסטוריה הזאת במקומות עצמם. בניין הפרלמנט של אונטריו ב-Queen's Park, שבו צולמה עטיפת "Moving Pictures", פתאום עמד מולנו בגודל טבעי. המקומות הקשורים ל-"Subdivisions" קיבלו הקשר אחר כשעברנו בהם. מי שמכיר עטיפה או קליפ במשך עשרות שנים מבין את ההתרגשות הפשוטה הזאת. להגיע למקום שהיה כל הזמן בתוך המוזיקה שלך.
וב-Lakeside Park, בפורט דלהאוזי שבסנט קתרינס, הגענו גם לפביליון הנושא את שמו של Neil Peart. הפארק והשיר "Lakeside Park" ליוו את הסיפור שלו הרבה לפני המקום שנקרא על שמו. אחרי שני הערבים הגדולים באולמות, המפגש עם אתר ההנצחה היה עוד דרך להתקרב אליו.
שתי ההופעות הציעו איזון שונה בתוך אותו סיבוב. במדיסון קיבלנו את "2112" השלם, את "The Camera Eye" ואת "A Farewell to Kings", נוסף על הקרבה יוצאת הדופן לבמה. בטורונטו "2112" קוצר לשלושה פרקים, אבל "La Villa Strangiato", "Natural Science" ו-"Red Barchetta" פתחו מסלולים מוזיקליים אחרים, וכמובן איימי מאן הוסיפה הפתעה מרגשת. גם ההדרן השתנה. זו הייתה סיבה טובה לראות את ההרכב שוב.
יותר מארבעים שנה אחרי שבן הדוד שלי הכיר לי את "Rush", מצאתי את עצמי שוב איתו סביב המוזיקה הזאת, עם הבת שלו ועם שלושת האחיינים שלי. פעם הייתי הילד שמישהו השמיע לו קסטה. עכשיו יכולתי לחלוק איתם הופעה שחיכיתי לה בעצמי, ולהיות לידם כשנוצר הזיכרון שלהם. האחיינים כבר לא צריכים להסתפק בסיפורים על R40. יש להם את ניו יורק ואת טורונטו. יש לנו את הנסיעה הזאת יחד והיא כבר חלק מ"בנק הזכרונות" של כולנו.
אני אסיר תודה ל-Geddy Lee ול-Alex Lifeson על האפשרות לשמוע שוב את המוזיקה הזאת חיה, לאניקה על האומץ והעבודה שהביאו אותה אל הבמה הזאת, ול-Neil Peart על מה שהשאיר לנו. יש הופעות שזוכרים בגלל השירים. את שני הערבים האלה אזכור גם בגלל האנשים שעמדו וישבו איתי, ובגלל הדרך שעשינו כדי להגיע לשם.
הסטליסטים המדויקים
הרשימות הבאות כוללות את השירים לפי סדר הביצוע. קטעי המחווה והמעברים המצולמים מסומנים בנפרד ואינם נספרים כשירים.
ניו יורק, 3.8.2026
מערכה ראשונה:
סרטון פתיחה: Xanadudes
"Xanadu" 1
"Limelight" 2
"Subdivisions" 3
"The Pass" 4
"Freewill" 5
6 קטע מחווה לניל פירט - "Bravado"
"The Camera Eye" (הקדמת פסנתר של לורן גולד) 7
"The Trees" 8
"The Anarchist" 9
"The Spirit of Radio" 10
מערכה שנייה:
11 "2112" במלואו:
"Overture"
"The Temples of Syrinx"
"Discovery"
"Presentation"
"Oracle: The Dream"
"Soliloquy"
"Grand Finale"
"Far Cry" 12
"New World Man" 13
"A Farewell to Kings" 14
15 קטע מחווה לניל פירט - "Time Stand Still"
"Vital Signs" 16
"YYZ" 17
"The Garden" 18
"Tom Sawyer" 19
הדרן:
"Finding My Way" 20
"Working Man" 21
טורונטו, 7.8.2026
מערכה ראשונה:
סרטון פתיחה: Xanadudes
"Xanadu" 1
"Limelight" 2
"Far Cry" 3
"Subdivisions" 4
"Freewill" 5
6 קטע מחווה לניל פירט "Bravado"
"Headlong Flight" 7
"La Villa Strangiato" 8
"Vital Signs" 9
"The Spirit of Radio" 10
מערכה שנייה:
11 "2112" בביצוע חלקי: "Overture", "The Temples of Syrinx", "Grand Finale"
"Distant Early Warning" 12
"Red Barchetta" 13
"Dreamline" 14
"Natural Science" 15
16 קטע מחווה לניל פירט / "Time Stand Still" (עם Aimee Mann)
"Red Sector A" 17
"YYZ" 18
"The Garden" 19
"Tom Sawyer" 20
הדרן:
"By-Tor & the Snow Dog" 21
"Working Man" 22
סרטון סיום: מחווה עם Paul Rudd ו- Jason Segel.
לקריאה נוספת: מילות הפרידה שלי מ-Neil Peart / הסיקור של "R40 Live" / הסיקור של "All the World's a Stage".
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות