טוב, עכשיו זה כבר ברור! מאז פיתחו של העשור החדש הגיבורים שלנו החליטו לאתגר אותנו מוזיקלית: "Pearl Jam", "Incubus", "Foo Fighters", "Smashing Pumpkins" וגם "Stone Temple Pilots" נושא סיקורנו, שחררו אלבומים אחרים, שונים מ"איזור הנוחות" שלהם!
להקות שדהרנו איתן שנים על הדרך המהירה לקחו את היציאה החוצה ממנה וירדו מכביש 6 במחלף "קסם". אלו מביננו שהשתהו, מיצמצו ולא היו מהירי החלטה, פספסו את היציאה ויאלצו להמתין ליציאה הבאה כדי לחבור להמשך המסע המוזיקלי של האומנים הללו ועוד אחרים, שעוברים בשנים האחרונות תהליך של שינוי, יש שיאמרו מבורך ויש שיגידו פסול.
ב- 7 לפברואר 2020 שחררה "Stone Temple Pilots" את אלבום האולפן השמיני שלה – "Perdida".
אנחנו מודים, הפעם לא נמננו על אותם יחידי הסגולה שירדו מהדרך המהירה בזמן, אולי זה הטעם, אולי זה הגיל שעובד באופן שלילי על הרפלקסים המוזיקליים שלנו, אבל אנחנו חייבים להודות שבשמיעה ראשונה זה נשמע לנו תלוש, לא מחובר, "אבוד" ממש כמו התרגום של הכותרת "Perdida" מספרדית.
אבל ככל שהאזנו יותר לאלבום הזה, הרגשנו שאנחנו מצליחים להתאושש מההלם הראשוני ומצמצמים לאט לאט טווח לקראת חבירה עם הלהקה ועם האלבום, ולאט לאט מצטרפים לאותם יחידי סגולה, מהירי החלטה שמעולם לא ניתקו מגע.
החברים מסן דיאגו עברו לא מעט טלטלות במהלך השנים. ההתמכרויות, המריבות, בעיות ההתנהגות, הפרידה לא מזמר אחד אלא שניים. אבל בשנת 2018 נראה שהדברים הולכים ומתחברים עבור וותיקי סצינת הגראנג', עם האלבום שנשא את שם הלהקה ועם הזמר החדש יוצא האקס פקטור Jeff Gutt. נראה כי הבחירה להכתיר את האלבום משנת 2018 בשם של הלהקה לא היתה סתמית, והיא סימנה סוג של התחלה חדשה עבור STP. מאוחר יותר קיבלנו אותם להופעה כאן בתל אביב וחזינו במו עיננו בחיבור ההולך ומתגבש ובכימיה ההולכת ונרקמת בין החברים הוותיקים לפרונטמן החדש שלהם.
אבל בדיוק כשחשבנו שנמשיך לקבל עוד מאותה STP ישנה ומוכרת, הגיע Perdida, טרף את הקלפים והבהיר לנו כמה צדק ג'ון לנון כשכתב שהחיים הם מה שקורה לך כשאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות.
באלבום הזה לא מצאנו זכר ל- STP החצופה והנושכת של שנות התשעים. זו אפילו לא ממש אותה להקה שהכרנו בקטעים האקוסטים מהאלבום "Purple" ודומיהם, וזה יצר אצלנו אכזבה מסוימת. אבל אז פתאום קרה דבר מופלא. בהאזנה השלישית או הרביעית הצלחנו להבין מה הם רוצים להגיד לנו.
הצלחנו לשמוע את Chris Cornell האקוסטי של "Euphoria Mourning" ושל "Higher Truth" בלחן של "Fare Thee Well" ובגיטרות ובכלי ההקשה של "Three Wishes". זיהינו את סגנון הנגינה הקלאסי והייחודי של Steve Howe בשיר הנושא "Perdida", וקיבלנו דה ז'ה וו מהאלבום "Led Zeppelin III" למשמע הפתיחה של "She's My Queen". העלנו זכרונות ענוגים לצלילי סולו הכינור ב- "Miles Away" הוואלסי שהצליח להחזיר אותנו לכינור אלמותי אחר מהשיר "One More Cup of Coffee" של Bob Dylan, מהאלבום המופתי "Desire", והחלילים ? כן, כן יש גם חלילים שלעיתים מרחפים מעל המוזיקה ומזכירים את "Camel" או "Focus" כמו בקטע "I Didn't Know the Time" ולעיתים תוקפנים וחוצפנים שמזכירים את "Jethro Tull" כמו בשיר "She’s My Queen". המלודיה והשירה ב- "Years" נשמעו לנו כמו Lenny Kravitz וסולו הסקסופון שם זרק אותנו לקטעים פרוגרסיבים משנות השבעים. ויש כאן אפילו קטע אינסטרומנטאלי לא רע - "I Once Sat at Your Table".
אז נכון זה לא אלבום "STP" טיפוסי ולא תצליחו לשמוע כאן אפילו ריף מחוספס אחד או פאוור קורד קטן לרפואה. נכון, אין פה שום דבר שונה או חדשני, אבל עדיין יש פה אלבום שמצליח לעורר בנו געגועים לתקופות אחרות ויפות, מצליח לפרוט על נימי הרגש ולהזכיר לנו כמה כיף לפעמים ללחוץ באופן פתאומי על הבלם, סתם כך באמצע הדרך המהירה, ולשבור החוצה לדרך צדדית, לראות את הנוף, להריח את הטבע ולחיות את הרגע, אתנחתא קסומה, באמצע כל ההמולה והרעש שמסביב.
אז בואו תלחצו לרגע על הבלם, תעצרו לשלושת רבעי שעה את השיגרה התובענית ותקשיבו לאלבום הקסום הזה ב: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט