הסופר סטאר והמתופף של אחד מהרכבי הגלאם מטאל הקלאסיים הגדולים, Tommy Lee נולד ב-3 לאוקטובר 1962. אז בואו נכיר אותו קצת יותר לעומק מאשר קלטת סקס... (Photo: Jim Dyson) 1. שמו המלא הוא Thomas Lee Bass והוא נולד באתונה שביוון לאבא אמריקאי ואמא יוונית. יש לו אחות בשם "אתנה" שגם היא מתופפת וכשהיה בן שנה המשפחה עברה לארה"ב. 2. את המקלות הוא החזיק לראשונה כשהיה בן ארבע אך את מערכת התופים הראשונה רכש רק כשהיה בן עשר. 3. הוא החליט לנשור מהתיכון כדי לפתוח בקריירה מוסיקלית ולהקתו הראשונה הייתה "Suite 19". הם החלו להופיע הרבה במועדונים בלוס אנג'לס במקביל ללהקות כמו "Van Halen" ו- "Quiet Riot". 4. באותה תקופה לבסיסט Nikki Sixx הייתה להקה בשם "London" שגם הופיעה באותם מועדונים ודרך זה נוצר חיבור בין השניים. 5. בשנת 1981 עזב Nikki Sixx את להקת London וחבר לטומי להקמת להקה חדשה. הם צירפו את הגיטריסט Mick Mars ואת הזמר Vince Neil, ויחד הקימו את Mötley Crüe. (Photo: https://pt.fanpop.com) 6. בשנת 1981 שחרר ההרכב את אלבום הבכורה שלו "Too Fast for Love" תחת לייבל עצמאי משלו בשם Leathür Records. ההרכב החל לתפוס תאוצה ולבנות קהל מעריצים ובשנת 1982 הוא הוחתם ע"י Elektra Records. 7. זהו אחד ההרכבים הבולטים של ה-Heavy Metal של שנות ה-80, אין ספק בכלל שמוטלי קרו היא אחת הלהקות הגדולות והמשפיעות בהיסטוריה של הרוק. 8. עד 2008 הוציאה הלהקה תשעה אלבומי אולפן. כמה מהם הגיעו לעשרת המקומות הראשונים ב-Billboard 200, ו-"Dr. Feelgood" משנת 1989 היה היחיד שכבש את המקום הראשון. 9. במיוחד בתקופת הגלאם מטאל, מוטלי היו אחת מהלהקות הבולטות כשהם משתמשים בכל פירוטכניקה אפשרית ואפקטים מיוחדים על הבמה ומחוצה לה. (Photo: Ebet Roberts) 10. טומי נהג להציב את מערכת התופים שלו על מתקן עצום שפעם היה עולה לאוויר ומבצע סיבובים תוך כדי ניגון ופעם היה מרחף מעל הקהל ע"י מנוף אימתני. 11. קשה לתאר במילים לא פורנוגרפיות את כל מה שהתרחש מסביב ללהקה על הבמה ומחוצה לה ואנחנו גם לא ננסה, אלא רק נגיד שסקס סמים ורוק אנד רול היה ב-DNA של כל חברי הלהקה, ללא מעצורים, ללא מחסומים וללא הפסקות. פשוט חפשו את הסרט "The Dirt". 12. בתחילת שנות ה-90, עם דעיכת הגלאם מטאל ועליית הגראנז' והאלטרנטיב, חוותה הלהקה תקופה קשה. Vince Neil עזב, והאלבום שנשא את שם הלהקה ויצא ב-1994 נכנס גבוה במצעדים אך לא שיחזר את הצלחת קודמו. ניל חזר לקראת "Generation Swine" מ-1997; טומי עזב בשנת 1999 והחל בקריירה עצמאית. 13. באותה שנה מקים טומי להקת Rap-Rock בשם "Methods of Mayhem" והם משחררים את אלבום הבכורה שלהם שנושא את שם הלהקה ומארח אמנים כמו: Fred Durst, Crystal Method, U-God, Kid Rock, Snoop Dogg, Lil' Kim ועוד. 14. ההרכב מתפרק מיד אחרי יציאת האלבום אך חוזר לאלבום נוסף בשנת 2010 בשם "A Public Disservice Announcement". 15. לאחר הפרוק טומי החליט לשים את יכולותיו וכשרונו למבחן, סגר את עצמו בסטודיו והחל להקליט את אלבום סולו הבכורה שלו "Never a Dull Moment". האלבום כולו נכתב ע"י טומי עם עזרה של המפיק Scott Humphrey וגם עזרה מחברי להקת "Incubus" האהובה עלינו. 16. הסינגל הראשון שיצא מהאלבום היה "Hold Me Down" שזכה לוידאו קליפ... שזכה לשידורים קבועים וחוזרים ב-MTV2. 17. בשנת 2004 חוזר טומי למוטלי קרו ואחרי הופעת איחוד מרגשת, הלהקה ההיסטורית מוציאה אלבום נוסף ארבע שנים לאחר מכן בשם "Saints of Los Angeles". 18. בשנת 2005 כיכב בתוכנית הריאליטי של NBC בשם "Tommy Lee Goes to College", שבה ניסה להשתלב כסטודנט באוניברסיטת נברסקה. 19. בשנת 2004 פרסם עם Anthony Bozza את האוטוביוגרפיה "Tommyland". בשנת 2005 הוציא את אלבום הסולו השני שלו, "Tommyland: The Ride". 20. באותה תקופה החל טומי לבסס קריירה נוספת כ-DJ. יחד עם חברו DJ Aero שהיה עימו בלהקת "Methods of Mayhem" הם מופיעים בפסטיבלים ומסיבות ענק מסביב לעולם, לעיתים הם נקראים Electro Mayhem. 21. בשנת 2006 הקים טומי יחד עם Jason Newsted (מטאליקה) ו-Gilby Clarke (גאנס) להקה בשם "Rock Star Supernova" שהתבססה על תוכנית הריאליטי Rock Star של CBS. בתוכנית נבחר הזוכה Lukas Rossi להיות הזמר של הלהקה. הם שחררו אלבום יחיד באותה שנה שנושא את שם הלהקה. 22. אי אפשר שלא להזכיר את הקלטת הלוהטת עם דאז אישתו Pamela Anderson שהיוותה את הפריצה של viral pornography ברשת האינטרנט. טומי סיפר ששחקן פורנו שעבד בביתו גנב את הקלטת והפיץ אותה. 23. טומי שיתף פעולה עם אמנים שונים ומגוונים כמו: Rob Zombie, Fall Out Boy, Foreign Beggars, Courtney Love, The Smashing Pumpkins ועוד רבים בתפקיד המתופף או ה-DJ. 24. באוקטובר 2020 שחרר טומי את אלבום הסולו השלישי שלו "Andro", באלבום הזה טומי מבצע את תפקידי התופים, קולות הרקע וההפקה כשבכל שיר מתארח אמן אחר. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 03.10.1994 "Unhappiness Where's When I Was Young, And we didn't give a damn, 'Cause we were raised, to see life as fun and take it if we can" תחושה של חופש ורוח נעורים הציפה את Dolores O'Riordan בשיר שפותח את אלבומה השני של להקת "The Cranberries", "No Need To Argue", שיצא היום לפני 32 שנים, ב-3 באוקטובר 1994. ואכן, אין טעם להתווכח עם מה שהאלבום הזה עשה כאשר יצא לאוויר העולם. רק שנה וחצי לפני כן יצא אלבום הבכורה של חברי "The Cranberries", Dolores O'Riordan, Fergal Lawler והאחים Mike ו-Noel Hogan, ולא הותיר בתחילה יותר מדי רושם. גם הסינגל החלומי והנפלא "Linger", עם קול המלאכים של Dolores O'Riordan, לא שינה מיד את התמונה. בשלב הזה כמעט אף אחד עוד לא ידע מי הם "The Cranberries". להקת "The Cranberries" הוקמה בעיר האירית Limerick על ידי האחים Mike ו-Noel Hogan והמתופף Fergal Lawler, שאותו הכירו האחים באמצע שנות השמונים. השלושה התחברו בשל חיבה משותפת למוזיקת אינדי בריטית. באמצע 1989 הצטרף אליהם Niall Quinn, מוזיקאי מלהקת "The Hitchers", ויחד איתו הוקם ההרכב הבסיסי הראשון שנקרא "The Cranberry Saw Us". לאחר שהדמו וה-EP לא קידמו את ההרכב, עזב Quinn וחזר ללהקתו הקודמת. השלישייה שנותרה המשיכה לייצר מוזיקה ורעיונות לשירים אינסטרומנטליים, ובמקביל חיפשה זמרת שתצטרף להרכב במקומו. Quinn, ששמר על קשרים טובים עם ההרכב למרות העזיבה, המליץ להם על זמרת שעשויה להתאים. היתה זו Dolores O'Riordan, שב-1990 הגיעה לאודישן עם מקלדת Casio שבורה מתחת לזרועה ואהבה את מה שהיה לשלישייה להציע. Noel Hogan נתן ל-Dolores O'Riordan בת ה-18 קלטת דמו ובה קטע גיטרה בסגנון אינדי-ג'אנגל. היא לקחה אותו הביתה וחזרה עם מילים ולחן למה שיהפוך לגרסה מוקדמת ומחוספסת של "Linger". "האזנה אחת לשירה של Dolores ונשבינו בקסמה ובקסם קולה. מי האמין שבבחורה כה צעירה וקטנה מסתתר קול פעמונים ענק", אמר אז Mike Hogan, ו-Dolores הפכה לחברה הרביעית. Noel, שיצר קטעים מוזיקליים רבים עוד לפני בואה של Dolores, היה מוכן כעת לעבוד איתה בשיתוף פעולה, כשהיא משלימה אותו בכתיבת מילים ומנגינות. אבל הדרך קדימה עדיין היתה ארוכה ומלאה מהמורות. הלהקה, עדיין תחת שמה המקורי, הוציאה EP שכלל שלושה קטעים באמצעות Xeric Records. הבעלים של אולפני Xeric, Pearse Gilmore, הפך למנהל הלהקה. Noel Hogan היה נחוש להוציא את הלהקה מהפאבים וממועדוני האנדרגראונד ושלח דמו נוסף ללונדון. באפריל 1991 קיצר ההרכב את שמו ל-"The Cranberries". עוד לפני שהקלטות אלבום הבכורה הושלמו, פיטרה הלהקה את Pearse Gilmore לאחר שהיחסים איתו יצרו מתחים בתוך ההרכב. את מקומו כמנהל תפס Geoff Travis, והלהקה חזרה להקלטות עם המפיק Stephen Street, שעבד בעבר עם "The Smiths". לאחר צאת אלבום הבכורה "Everybody Else Is Doing It, So Why Can't We?", בגיבוי הסינגלים "Dreams" ו-"Linger", ולמרות הופעה ב-Royal Albert Hall לצד "Mercury Rev" ו-"The House of Love", ההצלחה בוששה להגיע. רק לאחר שיצאו לסיבוב הופעות שבו חיממו את אחד השמות הבריטיים החמים של התקופה, להקת "Suede", משהו החל לזוז. MTV החלה לשדר בתדירות גבוהה את הקליפים, ובשלב מסוים התהפך סדר ההופעות והיו אלה "The Cranberries" שהפכו לאטרקציה המרכזית. הלהקה הכתה בברזל בעודו חם עם סיבוב הופעות נרחב בארה"ב, ו-"Linger" הפך ללהיט הגדול הראשון שלה שם כשהגיע למקום השמיני ב-Billboard Hot 100. הסינגל שוחרר מחדש גם בבריטניה והגיע למקום ה-14 במצעד הסינגלים. "The Cranberries" היו מוכנים כעת להיכנס לאולפן ולעבוד על אלבומם השני, "No Need To Argue". בחלק מהשירים נעלם ההרכב החלומי של הבלדות הנוגות, ובמקומו קיבלנו רוק מחוספס יותר, עם גיטרות מייבבות ותופים שהולמים בכל הכוח. הדוגמה הבולטת ביותר היא "Zombie", שנכתב בעקבות פיגוע ה-IRA ב-Warrington ב-1993 שבו נהרגו שני ילדים, והפך לזעקה נגד מעגל האלימות של הסכסוך בצפון אירלנד. Stephen Street המשיך להפיק את "The Cranberries" גם באלבום השני, אבל ניכר ש-Dolores O'Riordan לוקחת על עצמה יותר ויותר מהכתיבה. היא כתבה את מילות כל שירי האלבום והיתה שותפה מרכזית גם בהלחנה, מה ששינה בהדרגה את מאזן היצירה בינה לבין Noel Hogan. ארבעה סינגלים יצאו מ-"No Need To Argue": "Zombie", "Ode To My Family", "I Can't Be With You" ו-"Ridiculous Thoughts". האלבום עצמו הפך להצלחה בינלאומית עצומה, הגיע למקום השני בבריטניה ולמקום השישי בארה"ב, וכבש את המקום הראשון במדינות רבות נוספות. עטיפת האלבום מציגה את חברי ההרכב על אותה ספה ששימשה גם בעטיפת אלבום הבכורה. הצלם Andy Earl חזר לעבוד עם הלהקה, והספה הובאה לסטודיו בדבלין שבו נבנה החלל הלבן לצילום. חברי הלהקה בחרו הפעם להצטלם בחליפות, בהשפעת צילום של "Blur" שראו באותה תקופה. ב-2025 יצאה מהדורת 30 שנה מורחבת של "No Need To Argue", לצד רימאסטר חדש של האלבום המקורי. יותר משלושה עשורים לאחר יציאתו, האלבום נשאר הרגע שבו "The Cranberries" עברו מהצלחה מבטיחה לתופעה עולמית, ו-"Zombie" הפך לאחד השירים המזוהים ביותר עם הרוק האלטרנטיבי של שנות התשעים. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום נספר לכם על הגיטריסט, הזמר, היוצר והרב-נגן Josh Klinghoffer. רבים מכירים אותו מהעשור שבו ניגן עם "Red Hot Chili Peppers", אבל הקריירה שלו התחילה הרבה לפני כן ונמשכה בשלל כיוונים אחריו. הנה 42 עובדות על המוזיקאי שעבר מתופים לגיטרה, משיתופי פעולה עם John Frusciante לבמות של "Pearl Jam", ומצא גם קול משלו בשם Pluralone. (Photo: Emily Ulmer) 1. הוא נולד בשם Josh Adam Klinghoffer ב-3 באוקטובר 1979 בסנטה מוניקה שבקליפורניה, וגדל באזור לוס אנג'לס. 2. בגיל תשע החל ללמוד תופים. בהמשך לימד את עצמו לנגן בגיטרה ובקלידים, וכיום הוא מנגן גם בבס, שר, כותב ומפיק. 3. בגיל 15 עזב את בית הספר התיכון כדי להתמקד במוזיקה. עוד כנער היה פעיל בסצנת המוזיקה של לוס אנג'לס. 4. בשנת 1997, כשהיה בן 17, הצטרף ל-"The Bicycle Thief", ההרכב שהקים Bob Forrest לאחר פעילותו עם "Thelonious Monster". 5. במהלך הקלטות "The Bicycle Thief" פגש את John Frusciante, שהגיע להקליט סולו אורח. השניים הפכו לחברים ולשותפים מוזיקליים הרבה לפני שג'וש החליף אותו ב-"Red Hot Chili Peppers". 6. בשנת 1999 יצא "You Come and Go Like a Pop Song", אלבום האולפן היחיד של "The Bicycle Thief". קלינגהופר ניגן בו בגיטרה, בקלידים ובתופים. 7. בסוף 1999 הופיעה "The Bicycle Thief" כלהקת חימום של "Red Hot Chili Peppers" בסיבוב ההופעות של אלבומה השביעי, "Californication". זו הייתה אחת מנקודות החיבור הראשונות שלו עם הלהקה. 8. בשנת 2002 ניגן בבס ב-"Let My Burden Be", אלבום הבכורה של "Golden Shoulders". הוא חזר לשתף פעולה עם ההרכב גם באלבומים ובהופעות בהמשך. 9. בשנת 2004 השתתף ב-"Shadows Collide with People", אלבום האולפן הרביעי של John Frusciante. הוא היה שותף לכתיבת "Omission" ו-"-00Ghost27", לצד נגינה ושירה באלבום. 10. באותה שנה הפך לשותף מרכזי בתקופת היצירה הפורייה של John Frusciante, וניגן גם באלבום הסולו החמישי שלו, "The Will to Death", ובשישי, "Inside of Emptiness". 11. בשנת 2004 הקים עם John Frusciante והבסיסט Joe Lally מלהקת "Fugazi" את ההרכב הניסיוני "Ataxia". כאן הוא ישב דווקא מאחורי מערכת התופים. ההקלטות הולידו את "Automatic Writing" ובהמשך את "AW II", שני אלבומי האולפן של ההרכב. 12. בנובמבר 2004 הוציא עם John Frusciante את האלבום המשותף "A Sphere in the Heart of Silence". האלבום שילב אלקטרוניקה, סינתיסייזרים וכלים חיים, וקלינגהופר שר בו גם שירה מובילה. 13. במהלך שנות האלפיים צבר ניסיון כנגן בהקלטות ובהופעות עם אמנים והרכבים כמו Beck, PJ Harvey, "Sparks", "Butthole Surfers" ו-Vincent Gallo. בשנת 2004 השתתף גם ב-"California Clam Chowder", אלבום האולפן החמישי של "Thelonious Monster". 14. בשנת 2006 הצטרף להרכב ההופעות של "Gnarls Barkley", הצמד של Danger Mouse ו-CeeLo Green. בהמשך השתתף גם באלבומם השני, "The Odd Couple", שיצא בשנת 2008. 15. בשנת 2007 הצטרף לסיבוב ההופעות של "Red Hot Chili Peppers" בעקבות אלבומה התשיעי, "Stadium Arcadium". הוא ניגן גיטרה נוספת וקלידים ושר קולות רקע, לצד John Frusciante שהיה אז הגיטריסט הקבוע. 16. הוא השתתף גם בהקלטות "Exquisite Corpse", המיני-אלבום הראשון של "Warpaint", שיצא ב-2008. הוא ניגן בתופים ב-"Billie Holiday" ובגיטרה ב-"Krimson". 17. בשנת 2008 הקים את "Dot Hacker" עם הגיטריסט Clint Walsh, המתופף Eric Gardner והבסיסט Jonathan Hischke. שלושת הראשונים הכירו מהעבודה עם "Gnarls Barkley"; בהרכב החדש ג'וש היה גם הסולן ואחד היוצרים המרכזיים. 18. בשנת 2009 ניגן גם ב-"The Empyrean", אלבום הסולו השמיני של John Frusciante, והמשיך בכך את שיתוף הפעולה ביניהם מעבר לסדרת ההקלטות של 2004. 19. בסוף 2009 החל לעבוד עם "Red Hot Chili Peppers" כגיטריסט הקבוע במקום John Frusciante. המעבר לתפקיד החדש נחשף לציבור בתחילת 2010, לאחר שכבר ניגן עם הלהקה כמוזיקאי נוסף בהופעות. 20. באוגוסט 2011 יצא "I'm With You", אלבום האולפן העשירי של "Red Hot Chili Peppers" והראשון שלה עם קלינגהופר כגיטריסט הקבוע. Rick Rubin הפיק אותו; הוא נכנס למקום השני ב-Billboard 200, עם כ-229 אלף עותקים בשבוע הראשון בארצות הברית, ולמקום הראשון בבריטניה. 21. הסינגל "The Adventures of Rain Dance Maggie" הציג לקהל הרחב את ההרכב החדש. בין הסינגלים הנוספים מתוך "I'm With You" היו "Monarchy of Roses", "Look Around" ו-"Brendan's Death Song". 22. באפריל 2012 נכנס להיכל התהילה של הרוקנרול כחבר "Red Hot Chili Peppers". בגיל 32 היה אז המוזיקאי הצעיר ביותר שנכנס להיכל; זהו שיא היסטורי שלו באותה עת, ולא שיא שנותר בידיו לתמיד. 23. בשנת 2012 יצא "Inhibition", אלבום הבכורה של "Dot Hacker". ההרכב אפשר לו להציג יצירה ניסיונית יותר ולהוביל גם את השירה, לצד עבודת הגיטרה והקלידים. 24. בשנת 2013 יצא "I'm Beside You", אוסף של 17 קטעים שהוקלטו במהלך העבודה על "I'm With You" ולא נכללו בו. זהו אוסף מתוך אותן הקלטות, ולא אלבום אולפן נוסף של "Red Hot Chili Peppers". 25. בשנת 2014 הוציאה "Dot Hacker" שני אלבומים משלימים: השני שלה, "How's Your Process? (Work)", והשלישי, "How's Your Process? (Play)". השם נולד משאלה ששמע קלינגהופר ושקסמה לו בגלל ריבוי המשמעויות שלה. 26. ביוני 2016 יצא "The Getaway", אלבום האולפן ה-11 של "Red Hot Chili Peppers" והשני עם קלינגהופר. הפעם Danger Mouse הפיק את האלבום, שנכנס למקום השני ב-Billboard 200 עם כ-118 אלף יחידות אלבום בשבוע הראשון. 27. ב-"The Getaway" השתתף ביצירת "Dark Necessities", "Go Robot" ו-"Sick Love". באחרון התארח Elton John בפסנתר, שנים לפני שקלינגהופר השתתף באלבום משותף שלו עם Brandi Carlile. 28. בינואר 2017 הוציאה "Dot Hacker" את "Nº3". למרות שמו, זהו אלבום האולפן הרביעי שלה כאשר סופרים בנפרד את שני אלבומי "How's Your Process?". 29. בנובמבר 2019 יצא "To Be One with You", אלבום הסולו הראשון שלו בשם Pluralone. הוא ניגן ברוב הכלים, ולצדו השתתפו בין היתר Flea, Jack Irons ו-Eric Avery. 30. בדצמבר 2019 הודיעה "Red Hot Chili Peppers" על פרידה מקלינגהופר ועל חזרתו של John Frusciante. ג'וש סיים כעשור כגיטריסט הקבוע של הלהקה, נוסף על שנותיו הקודמות כנגן בהופעות. 31. באוקטובר 2020 הוציא את "I Don't Feel Well", אלבומו השני כ-Pluralone. הוא נוצר בתקופת מגפת הקורונה, וקלינגהופר ניגן שוב ברוב הכלים, לצד אורחים ובהם Jack Irons. 32. בספטמבר 2021 החל להופיע עם "Pearl Jam" כמוזיקאי נוסף בהרכב ההופעות. הוא תרם גיטרה, קלידים, כלי הקשה וקולות רקע, תפקיד שונה מחבר קבוע בחמישיית הלהקה. 33. בפברואר 2022 השתתף ב-"Earthling", אלבום הסולו השלישי של Eddie Vedder. הוא ניגן בכמה כלים והצטרף גם להרכב ההופעות "The Earthlings", לצד Chad Smith, Andrew Watt, Glen Hansard ו-Chris Chaney. 34. במרץ 2022 הוציא את "This Is the Show", אלבומו השלישי כ-Pluralone. Clint Walsh הפיק אותו, לאחר שתוכניות לעבודה משותפת נוספת של "Dot Hacker" השתנו בגלל אילוצי לוחות זמנים. 35. בינואר 2023 השתתף ב-"Every Loser", אלבום הסולו ה-19 של Iggy Pop, בהפקת Andrew Watt. תרומתו כללה גיטרות, קלידים, פסנתר וכלים נוספים; הוא הופיע גם בהרכב "The Losers" שליווה את איגי. 36. בשנת 2023 מילא את מקומו של Dave Navarro בהופעות "Jane's Addiction", לאחר שנבארו נאלץ להיעדר בשל תסמיני לונג קוביד. גם כאן מדובר בתפקיד בהרכב ההופעות. 37. במרץ 2024 היה מעורב בתאונת דרכים באלהמברה שבקליפורניה, שבה רכבו פגע בהולך הרגל Israel Sanchez, שמת מפצעיו. בעקבות האירוע נפתח נגדו הליך פלילי והוגשה גם תביעה אזרחית. 38. באפריל 2024 השתתף ב-"Dark Matter", אלבום האולפן ה-12 של "Pearl Jam". מעבר לעבודתו עם הלהקה על הבמה, הוא תרם להקלטות גיטרה, פסנתר וקלידים וקיבל גם קרדיטים בכתיבה. 39. באפריל 2025 השתתף ב-"Who Believes in Angels?", האלבום המשותף הראשון של Elton John ו-Brandi Carlile. בין הנגנים שעבדו על האלבום היו גם Chad Smith ו-Pino Palladino, בהפקת Andrew Watt. 40. ב-28 במאי 2025 מסר בבית המשפט תשובת "no contest" לאישום בעבירת גרימת מוות ברכב ללא רשלנות חמורה, במסגרת הסדר טיעון. נגזרו עליו שנה של מבחן בלתי מפוקח ו-60 ימי עבודות שירות קהילתיות, וכן חובת קורס בטיחות בנהיגה ותשלום פיצוי. לא נגזר עליו מאסר. 41. ב-12 ביוני 2026 הוציא את "A Drop in the Ocean", אלבומו הרביעי כ-Pluralone, בהפקת Eric Palmquist. הגיטרה האקוסטית ניצבת במרכזו, והסופרת Chelsea Hodson משתתפת בקולות רקע בשלושה קטעים. 42. באלבום "A Drop in the Ocean" נכלל "I Hope You Knew", שפורסם תחילה במרץ 2026 לזכר Taylor Hawkins. בקטע הסיום "Sadly" נשמרה הקלטת פסנתר מהטלפון, שתיעדה את השיר בזמן כתיבתו. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום נספר לכם על הגיטריסט, הזמר, היוצר והמפיק Lindsey Buckingham. הוא כתב כמה מהלהיטים הגדולים של "Fleetwood Mac", אבל תרומתו ללהקה רחבה הרבה יותר. עבודת הגיטרה, ההרמוניות הקוליות והירידה לפרטים באולפן הפכו אותו לאחד האדריכלים המרכזיים של הצליל שלה. הנה 40 עובדות על האיש שהצליח לשלב בין פופ מלודי, נגינה ייחודית וחיפוש מתמיד אחר דרכים חדשות ליצור. (Photo: Lauren Dukoff) 1. הוא נולד בשם Lindsey Adams Buckingham ב-3 באוקטובר 1949 בפאלו אלטו שבקליפורניה, וגדל באת'רטון הסמוכה. הוא הצעיר מבין שלושה בנים. 2. בילדותו עסק בשחייה תחרותית לצד אחיו, אבל בהמשך בחר במוזיקה. אחיו Greg Buckingham המשיך בבריכה וזכה במדליית כסף במשחה ל-200 מטר מעורב אישי באולימפיאדת מקסיקו סיטי בשנת 1968. 3. את צעדיו הראשונים בנגינה עשה עם גיטרת צעצוע שעליה הופיעה דמותו של Mickey Mouse, כשהוא מנגן לצלילי התקליטים של אחיו. לאחר שהוריו הבחינו בהתעניינות שלו, הם קנו לו גיטרת "Harmony" שעלתה 35 דולר. 4. בקינגהאם למד לנגן בכוחות עצמו. בניגוד לרבים מגיטריסטי הרוק, הוא פיתח סגנון המבוסס בעיקר על פריטה באצבעות, המאפשרת לו לשלב ליווי, קצב ומלודיה באותו תפקיד גיטרה. 5. הוא הכיר את Stevie Nicks בתקופת הלימודים בתיכון "Menlo-Atherton". באחד המפגשים המוזיקליים שלהם הוא ניגן ושר את "California Dreamin'", והיא הצטרפה אליו בהרמוניה. 6. במחצית השנייה של שנות השישים השניים הופיעו בלהקת "Fritz", ששמה המלא המקורי היה "The Fritz Rabyne Memorial Band". דווקא שם בקינגהאם ניגן בבס ושר, בעוד ניקס הייתה הסולנית. 7. להקת "Fritz" הופיעה במפרץ סן פרנסיסקו ואף חיממה אמנים כמו Jimi Hendrix, Janis Joplin ו-"Santana". אלה היו שנות ההתנסות הראשונות של בקינגהאם וניקס מול קהל גדול. 8. לאחר פירוק הלהקה הפכו בקינגהאם וניקס לצמד מוזיקלי וגם לזוג. הם עברו ללוס אנג'לס בניסיון לקדם את הקריירה, כשבקינגהאם מקדיש זמן רב לכתיבה ולהקלטות. 9. בשנת 1973 הוציאו את אלבומם הראשון והיחיד כצמד, "Buckingham Nicks". הוא הוקלט באולפני "Sound City" בהפקתו של Keith Olsen, אך לא זכה להצלחה מסחרית משמעותית בזמן אמת. 10. האלבום הכושל מסחרית סיפק להם בכל זאת את ההזדמנות הגדולה. כאשר Mick Fleetwood ביקר ב-"Sound City", אולסן השמיע לו את "Frozen Love", ועבודת הגיטרה של בקינגהאם תפסה את תשומת לבו. 11. לאחר עזיבתו של Bob Welch, הוצע לבקינגהאם להצטרף ל-"Fleetwood Mac". הוא התנה את הצטרפותו בכך שגם ניקס תתקבל. השניים הצטרפו ללהקה ב-31 בדצמבר 1974, כפי שתוכלו לקרוא בסיקור על היום ששינה את תולדות הלהקה. 12. בשנת 1975 יצא "Fleetwood Mac", אלבום האולפן העשירי של הלהקה והראשון עם בקינגהאם וניקס. הוא הגיע למקום הראשון במצעד האלבומים האמריקאי. בקינגהאם תרם לו, בין היתר, את "Monday Morning" ואת "I'm So Afraid". 13. הצלחתם המשותפת לא מנעה את התפרקות הזוגיות. בקינגהאם וניקס נפרדו בתקופה שקדמה להשלמת "Rumours", אבל המשיכו לעבוד יחד, לשיר הרמוניות ולהופיע זה לצד זו. הם מעולם לא היו נשואים. 14. בשנת 1977 יצא "Rumours", אלבום האולפן ה-11 של הלהקה. הוא שהה 31 שבועות במצטבר בראש מצעד "Billboard 200" וזכה בפרס "Grammy" לאלבום השנה בטקס שנערך בשנת 1978. 15. בקינגהאם כתב ושר באלבום את "Second Hand News", "Never Going Back Again" ו-"Go Your Own Way". האחרון עסק בפרידה מניקס, שנדרשה לשיר קולות רקע בשיר שבו בן זוגה לשעבר מתייחס למערכת היחסים שלהם. 16. הוא היה גם אחד מחמשת הכותבים של "The Chain". זהו השיר היחיד באלבום שבו כל חברי ההרכב קיבלו קרדיט כתיבה. 17. בשנת 1979 יצא "Tusk", אלבום האולפן ה-12 של הלהקה. בקינגהאם היה הכוח המרכזי מאחורי הכיוון הניסיוני שלו, שכלל השפעות של פאנק וניו-ווייב וחרג מהצליל המלוטש שהביא ללהקה את הצלחתה העצומה. 18. את שיר הנושא "Tusk" כתב בקינגהאם. ההקלטה המפורסמת כוללת את תזמורת הצעידה של אוניברסיטת דרום קליפורניה, שהוקלטה באצטדיון "Dodger Stadium" בלוס אנג'לס. 19. באותה תקופה החלה ללוות אותו גיטרת "Rick Turner Model 1", שהפכה לסימן ההיכר שלו. Turner פיתח אותה עבורו כדי לשלב צליל חשמלי מלא עם הבהירות והתגובה הקצבית שהתאימו לפריטה שלו באצבעות. 20. בשנת 1981 הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, "Law and Order", שבו ניגן כמעט בכל הכלים. האלבום הגיע למקום ה-32 במצעד האמריקאי, והסינגל "Trouble", שבו השתתף בתופים Mick Fleetwood, הגיע למקום התשיעי במצעד "Billboard Hot 100". 21. בשנת 1982 חזר להקליט עם "Fleetwood Mac" את "Mirage", אלבום האולפן ה-13 שלה, שהגיע למקום הראשון בארצות הברית. בין השירים שכתב עבורו היה "Can't Go Back". 22. בשנת 1983 כתב וביצע את "Holiday Road" לסרט "National Lampoon's Vacation". השיר הפך לאחת היצירות המזוהות ביותר עם קריירת הסולו שלו ועם סדרת סרטי החופשה. 23. בשנת 1984 הוציא את אלבום הסולו השני שלו, "Go Insane". הוא הגיע למקום ה-45 במצעד האלבומים האמריקאי, ושיר הנושא הגיע למקום ה-23 במצעד הסינגלים. 24. בשנת 1985 תרם את "Time Bomb Town" לפסקול הסרט "Back to the Future". 25. בשנת 1987 יצא "Tango in the Night", אלבום האולפן ה-14 של "Fleetwood Mac". הפרויקט החל כאלבום סולו של בקינגהאם, שהפך בהמשך לאלבום של הלהקה. הוא הפיק אותו עם Richard Dashut ותרם לו, בין היתר, את "Big Love". האלבום הגיע למקום השביעי בארצות הברית ולמקום הראשון בבריטניה. 26. למרות הצלחת האלבום, בקינגהאם עזב את הלהקה לפני סיבוב ההופעות. את מקומו תפסו שני גיטריסטים, Billy Burnette ו-Rick Vito. 27. בשנת 1992 הוציא את אלבום הסולו השלישי שלו, "Out of the Cradle". הוא הגיע למקום ה-128 במצעד האמריקאי, אך זכה להערכה בזכות עבודת הגיטרה וההפקה המוקפדת. בין הסינגלים מתוכו היו "Countdown", "Wrong" ו-"Soul Drifter". 28. בשנת 1993 התאחד עם ההרכב הקלאסי של "Fleetwood Mac" להופעה במסגרת חגיגות השבעתו של Bill Clinton לנשיאות ארצות הברית. בשנת 1996 הקליט עם ניקס את הדואט "Twisted" עבור הסרט "Twister". 29. בשנת 1997 חזר באופן מלא ל-"Fleetwood Mac", עם אלבום ההופעה "The Dance" וסיבוב ההופעות שנלווה אליו. בשנת 1998 נכנס להיכל התהילה של הרוקנרול כחבר הלהקה, שאותה הציגה בטקס Sheryl Crow. 30. בשנת 2003 השתתף ב-"Say You Will", אלבום האולפן ה-17 של הלהקה והראשון שלה עם בקינגהאם מאז 1987. הוא היה מהמפיקים המרכזיים של האלבום, שהגיע למקום השלישי בארצות הברית וכלל את "Peacekeeper" שכתב. 31. ב-3 באוקטובר 2006, ביום הולדתו ה-57, הוציא את אלבום הסולו הרביעי שלו, "Under the Skin". האלבום, שהגיע למקום ה-80 בארצות הברית, העמיד במרכז את הגיטרה האקוסטית ואת קולו, עם ליווי מצומצם יחסית. 32. בשנת 2008 יצא אלבום הסולו החמישי שלו, "Gift of Screws", שהגיע למקום ה-48 במצעד האמריקאי. בשנת 2011 הגיע אלבומו השישי, "Seeds We Sow", שיצא במסגרת עצמאית והגיע למקום ה-45. 33. בשנת 2017 הוציא עם Christine McVie את אלבומם המשותף הראשון, "Lindsey Buckingham Christine McVie". גם Mick Fleetwood ו-John McVie השתתפו בהקלטות, אך האלבום יצא תחת שמות שני היוצרים והגיע למקום ה-17 בארצות הברית ולמקום החמישי בבריטניה. 34. בשנת 2018 פוטר מ-"Fleetwood Mac", ובמקומו צורפו Mike Campbell ו-Neil Finn. בקינגהאם הגיש תביעה נגד חברי הלהקה בעקבות הדחתו, והצדדים הגיעו להסדר מחוץ לבית המשפט בהמשך אותה שנה. 35. בפברואר 2019 עבר ניתוח לב פתוח דחוף. במהלך הטיפול נפגעו מיתרי הקול שלו, אך בהמשך התאושש וחזר לשיר ולהופיע. 36. בשנת 2020 ניגן את סולו הגיטרה ב-"Caution" של "The Killers". בשנת 2021 השתתף בגיטרה ב-"Darling" של Halsey, ואף הופיע איתה בביצוע שלו בתוכנית "Saturday Night Live". 37. בספטמבר 2021 הוציא את אלבום הסולו השביעי שלו, "Lindsey Buckingham", הראשון שלו מזה עשור. יציאתו נדחתה בעקבות ההתאוששות מהניתוח ומגפת הקורונה. בין השירים שנכללו בו היו "I Don't Mind" ו-"On the Wrong Side". 38. בשנת 2024 יצא המארז "20th Century Lindsey", שאיגד את שלושת אלבומי הסולו הראשונים שלו לצד הקלטות נוספות, גרסאות מיוחדות ושירים שכתב לפסקולי סרטים. 39. ב-19 בספטמבר 2025 זכה "Buckingham Nicks" להוצאה מחודשת רשמית, לראשונה על גבי תקליטור ובפלטפורמות דיגיטליות. יותר מחמישה עשורים לאחר צאתו, האלבום שממנו התחיל המסע המשותף הגיע לקהל חדש. 40. בשנת 2026 סיפר בקינגהאם שהוא עובד על אלבום סולו נוסף, ובאוגוסט אמר שהוא וניקס שוב מדברים באופן קבוע. הוא רמז להתפתחויות אפשריות בשנת 2027, אך לא הכריז על איחוד או על אלבום משותף חדש. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 3 לאוקטובר 2015, עלו "Bon Jovi" בפעם הראשונה על במת פארק הירקון, ובפני 50,000 צופים משולהבים העניקו לנו הופעה היסטורית ובלתי נשכחת. אז נכון, קיבלנו את הלהקה הרבה מעבר לשיא שלה. נכון, Richie Sambora לא היה שם ואפילו שני גיטריסטים מוכשרים כמו Phil X ו- Matt O'Ree, לא הצליחו למלא את נעליו הגדולות. נכון, תמהיל השירים כלל לא מעט שירים חדשים ופחות מוכרים, על חשבון להיטים כמו "Always" ו- "Bed Of Roses" שנעדרו מהסטליסט. ויותר מכל, נכון, קולו של Jon Bon Jovi בגד בו לא פעם והוא לעיתים נשמע כמו גירסת חיקוי לא מוצלחת של עצמו. אבל אם נשאיר רגע את הציניות בצד ונסתכל על חצי הכוס המלאה, אז ב- 3 לאוקטובר 2015 חזינו בהופעה מדהימה והיסטורית של אחד מלהקות הרוק הגדולות בעולם, שהגיעה לכאן לתת את השואו הכי טוב שהיא יכולה להעניק בנסיבות העניין, ולא פחות מכך, הגיעה לפרגן לישראל ולקהל הישראלי בתקופה לא פשוטה, ואפילו הקדישה לו שיר! זו היתה ההופעה האחרונה של הלהקה בסיבוב ההופעות שנקרא "Bon Jovi Live!"- סיבוב ההופעות המלא הראשון של הלהקה מאז עזיבתו ב-2013 של Richie Sambora, אשר נועד לקידום אלבום האולפן ה-13 של הלהקה "Burning Bridges". כל הדרישות והפניות ללהקה להימנע מלהופיע בישראל, כולל מאחד Roger Waters, לא נענו, ובדיוק בשעה 20:45 עלתה הלהקה על הבמה לקול רעמי התופים של Tico Torres, שגם נתן את האות לפתיחת השיר "That's What the Water Made Me", הלקוח מהאלבום "What About Now" משנת 2013. אין ספק שמדובר בבחירה קצת מוזרה, אך אמיצה, לפתיחת הופעה בסדר גודל כזה, במיוחד כשמדובר בהופעה הראשונה של הלהקה בישראל. אבל את הקהל הישראלי שהשתוקק לראות את גיבוריו זה לא ממש עניין, כפי שניתן היה להבין מהצרחות והתשואות ההיסטריות שהלהקה זכתה לקבל, כבר מהשניות הראשונות של ההופעה. מיד עם סיומו של שיר הפתיחה, Jon Bon Jovi פונה לקהל ושואל אותו "אתם מוכנים לקצת רוקנרול?... חיכיתי הרבה זמן לזה... תראו לי ממה אתם עשויים.." והקהל באמת הראה לו ממה הוא עשוי, בתשואות, תרועות ושאגות, למשמע הצלילים הראשונים של "You Give Love A Bad Name״. זהו, אפשר כבר להצהיר... ההופעה התחילה... משם הסטליסט לקח אותנו קדימה ואחורה בזמן, לאורך הקריירה המפוארת של הלהקה. אחרי "Raise Your Hands", גם הוא מאלבום המופת "Slippery When Wet" "מנהרת הזמן" של Jon Bon Jovi סופרת לנו את הזמן לאחור ומחזירה אותנו אחורה בזמן, כמה אחורה? הכי אחורה שאפשר, ממש עד לאלבום הבכורה "Bon Jovi" משנת 1984. ג'ון מספר לנו איך הכל התחיל, איך הוא לא התייאש למרות כל הדחיות והתשובות השליליות שקיבל, כיצד אזר תעוזה ובשנת 1982 הגיע לתחנה "WAPP 103.5 FM "The Apple מניו יורק עם הדמו לשיר "Runaway" ומשם הכל באמת כבר היסטוריה... אחר כך אנחנו מקבלים רצף של שירים חדשים יחסית - "We Got It Goin' On" מהאלבום "Lost Highway", אחריו "We Weren't Born to Follow" - הסינגל הראשון מהאלבום "The Circle", ומשם חוזרים לשיר הנושא "Lost Highway" ולשיר נוסף מהאלבום "Whole Lot of Leavin'". ואז מגיע אחד הרגעים המרגשים בהופעה. Jon Bon Jovi מקדיש לנו את השיר "We Don't Run" ואומר: “This should be the fight song for Tel Aviv”. ואנחנו באמת לא בורחים, אנחנו כאן כדי להישאר!!! זמן קצר לפני ההופעה היה פיגוע בירושלים. פלסטיני דקר שני ישראלים למוות בעיר העתיקה ופצע שניים נוספים, ופתאום המילים החמות האלו של Jon Bon Jovi מקבלות משמעות אחרת... ג'ון פונה ללהקה ולקהל ואומר "תגבירו את הווליום... הנה חלק 2..." והנה מגיע לו אחד משיאי ההופעה עם הביצוע לשיר "It's My Life". הגיטריסט Phil X עושה שימוש באפקט ה"טוק בוקס" המפורסם, שלא ברור כיצד השיר האלמותי הזה היה נשמע בלעדיו, והגעגוע ל- Richie Sambora שהגה בגאוניות את השימוש בו רק הולך ומתעצם. מיד אחריו מגיע "Because We Can" וג'ון מנסה לגייס את הקהל לשיר איתו, אבל כנראה שהפארק מלא בעיקר בילידי שנות ה- 70 וה- 80 שלא ממש הכירו את השיר. אנחנו חייבים לומר שזה לא היה אחד מהביצועים הטובים של ג'ון, אשר לצערנו היה קצת "אוף טיון", אבל למי איכפת? הפרץ הנוסטלגי שחווינו פשוט מאפיל על הכל.. הריקוד הזה של הלהקה ושל הקהל, קדימה ואחורה בזמן, נמשך עם ביצוע אקוסטי ל- "Someday I'll Be Saturday Night" ומיד אחריו ״Wanted Dead Or Alive" האגדי, עם סולו אדיר של Phil X, אשר לשמחתנו בחר להיצמד למקור ולא לאלתר. לפני השיר "I'll Sleep When I'm Dead" (ההמנון של הפולניות (-:) ג'ון מציג את הקלידן היהודי David Bryan ואומר ״אבא שלך היה ממש גאה בך שהגעת סופסוף לישראל!״. אחרי ביצוע ארוך ואנרגטי במיוחד של "Keep the Faith", כולל כמה סולואים, הלהקה מבצעת את "Bad Medicine" ויורדת מהבמה לקול תשואות הקהל שמסרב לתת להם ללכת, בטח לא אחרי 30 שנות ציפייה... ואכן, הלהקה נענית וחוזרת לסט ארוך של הדרנים, הכולל לא פחות מחמישה שירים! ביניהם ״In These Arms" שממשיך להמיס אותנו גם למעלה מעשרים שנה לאחר יציאתו, ״Born To Be My Baby״ המקפיץ וכמובן ״Livin' on a Prayer", אתו הלהקה בוחרת לסיים את הערב המדהים הזה. מעניין לציין, שבמהלך אחד הראיונות שנערכו איתו, ציין Jon Bon Jovi "הייתי בכל מקום וישראל הייתה מקום שתמיד רציתי לבקר בו, אבל זה אף פעם לא הסתדר. הפעם התעקשתי שישראל חייבת להיות ברשימה שלנו וזה קרה!". לא מן הנמנע, שבשל כך הוא בחר לסיים את ההופעה בהבטחה: “I’ll come here any time you want”. כן ג'ון, למרות שאתה מעבר לשיא שלך, למרות שאתה לא תמיד פוגע בצלילים הנכונים אנחנו רוצים אותך כאן שוב, ושוב ושוב... "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

הזמר, הבסיסט והיוצר Sting חוגג היום יום הולדת! להלן 52 עובדות על האיש שחיבר בין פאנק, רוק, רגאיי וג'אז, כתב כמה מהשירים המזוהים ביותר עם "The Police" והמשיך לחפש כיוונים חדשים בקריירת הסולו שלו: (Photo: Martin Kierszenbaum / Sting.com) 1. הוא נולד ב-2 באוקטובר 1951 בעיר "Wallsend" שבצפון-מזרח אנגליה, בשם Gordon Matthew Thomas Sumner. 2. הוא הבכור מבין ארבעה ילדים. אביו עבד כחלבן ואמו היתה ספרית. המספנות שעל נהר הטיין, ליד בית ילדותו, חזרו לימים כדימוי מרכזי ביצירתו. 3. בגיל עשר החל לנגן בגיטרה ספרדית ישנה שהשאיר בביתם חבר של אביו. בהמשך עבר לבס, שהפך לכלי המזוהה איתו. 4. לפני שהתפרסם עבד בין היתר ככרטיסן באוטובוס ובמשרד מס. לאחר לימודי הוראה לימד במשך כשנתיים בבית הספר "St Paul's" בעיר "Cramlington". 5. במקביל להוראה ניגן במועדונים עם הרכבי ג'אז מקומיים, ובהם "Newcastle Big Band", "Phoenix Jazzmen" ו-"Earthrise". הג'אז היה חלק מהשפה המוזיקלית שלו עוד לפני שפגש את הפאנק והרגאיי. 6. הכינוי סטינג נולד בתקופת "Phoenix Jazzmen": מנהיג ההרכב Gordon Solomon ראה אותו בסוודר עם פסים שחורים וצהובים, שגרם לו להיראות כמו חרק עוקץ. הכינוי נשאר, אף שלא החליף רשמית את שמו. 7. באמצע שנות השבעים היה הזמר והבסיסט של הרכב הג'אז-פיוז'ן "Last Exit", לצד הקלידן Gerry Richardson. שם החל לפתח את כתיבת השירים שלו. 8. בשנת 1977 עבר ללונדון והקים את "פוליס" עם Stewart Copeland והגיטריסט Henry Padovani. הוא היה הסולן, הבסיסט וכותב השירים המרכזי של הלהקה. 9. באותה שנה ניגן גם ב-"Strontium 90", הרכב קצר ימים של Mike Howlett, לצד קופלנד ו-Andy Summers. בהמשך הצטרף סאמרס ל"פוליס", ולאחר תקופה קצרה כרביעייה עזב פדובאני והתגבש ההרכב המוכר. 10. בסוף שנות השבעים צבעו חברי "פוליס" את שיערם לבלונד לקראת פרסומת למסטיק "Wrigley's". הפרסומת לא שודרה, אבל המראה הבלונדיני נשאר והפך לחלק מהדימוי של הלהקה. 11. בשנת 1978 יצא אלבום הבכורה של "פוליס", "Outlandos d'Amour", שהגיע למקום השישי בבריטניה. סטינג כתב בו, בין היתר, את "Roxanne", "Can't Stand Losing You" ו-"So Lonely". 12. את "Roxanne" כתב בהשראת נשים שראה באזור רובע החלונות האדומים בפריז. השיר לא הפך מיד ללהיט, אך ההוצאה המחודשת שלו ב-1979 סייעה לפריצה של הלהקה. 13. בשנת 1979 יצא אלבומה השני של "פוליס", "Reggatta de Blanc", הראשון שלה שהגיע למקום הראשון בבריטניה. השירים "Message in a Bottle" ו-"Walking on the Moon", שכתב סטינג, כבשו גם הם את פסגת המצעד הבריטי. 14. באותה שנה הופיע בסרט "Quadrophenia", המבוסס על אופרת הרוק של "The Who", בתפקיד מנהיג המודים המכונה "Ace Face". זו היתה אחת ההופעות שהציגו אותו גם כשחקן. 15. בשנת 1980 יצא אלבומה השלישי של "פוליס", "Zenyatta Mondatta", שהגיע למקום הראשון בבריטניה. השיר "Don't Stand So Close to Me" זיכה את הלהקה בגראמי על ביצוע רוק של צמד או להקה עם שירה. 16. בשנת 1981 יצא אלבומה הרביעי של "פוליס", "Ghost in the Machine", שהגיע למקום הראשון בבריטניה. סטינג ניגן בו גם בסקסופון, לצד הבס והשירה, והרחיב את הצליל של ההרכב. 17. כבר ב-1982, לפני אלבום הסולו הראשון, הוציא את "Spread a Little Happiness" מתוך הסרט "Brimstone and Treacle", שבו שיחק בתפקיד ראשי. הסינגל הגיע למקום ה-16 בבריטניה. 18. בשנת 1983 יצא "Synchronicity", אלבומה החמישי והאחרון באולפן של "פוליס". הוא הגיע למקום הראשון בבריטניה ובארצות הברית, וכלל את "Every Breath You Take", "King of Pain" ו-"Wrapped Around Your Finger". 19. למרות השימוש הנפוץ בו כשיר אהבה, "Every Breath You Take" עוסק בשליטה, מעקב ואובססיה. השיר שכתב סטינג זכה בפרס שיר השנה בטקס הגראמי של 1984. 20. בשנת 1984 גילם את Feyd-Rautha בסרט "Dune" שביים David Lynch. באותה שנה הסתיים סיבוב ההופעות של "פוליס", וחברי הלהקה פנו לפרויקטים נפרדים. 21. בשנת 1985 יצא אלבום הסולו הראשון שלו, "The Dream of the Blue Turtles", שהגיע למקום השלישי בבריטניה. סטינג גייס אליו את Branford Marsalis, Kenny Kirkland, Omar Hakim ו-Darryl Jones, ובחר בחיבור בין כתיבת פופ לחופש של נגני ג'אז. 22. את "If You Love Somebody Set Them Free" תיאר כתגובה לנושאי השליטה של "Every Breath You Take". השיר "Russians", מאותו אלבום בכורה, שילב לחן המבוסס על נושא של Sergei Prokofiev עם מסר נגד האיום הגרעיני. 23. בשנת 1985 השתתף ב-"Money for Nothing" של "Dire Straits", ושר את קריאת "I Want My MTV" המזוהה עם השיר. הוא קיבל גם קרדיט משותף לכתיבה עם Mark Knopfler. 24. ביולי 1985 הופיע ב-"Live Aid" באצטדיון "Wembley", בין היתר לצד Phil Collins ו-"Dire Straits". הסרט התיעודי "Bring on the Night" של Michael Apted, שיצא באותה שנה, תיעד את הקמת הרכב הסולו שלו. 25. בשנת 1987 יצא אלבום הסולו השני, "...Nothing Like the Sun", שהגיע למקום הראשון בבריטניה וזכה בפרס האלבום הבריטי בטקס ה-"Brit Awards". שם האלבום נלקח מסונטה 130 של William Shakespeare. 26. השיר "Englishman in New York" נכתב על הסופר והאמן Quentin Crisp, שהפך לחברו בניו יורק. באותו אלבום הופיע "They Dance Alone", העוסק בנשים שאיבדו את יקיריהן תחת משטר פינושה בצ'ילה. 27. בשנת 1988 השתתף בסיבוב "Human Rights Now!" של "Amnesty International", לצד Bruce Springsteen, Peter Gabriel, Tracy Chapman ו-Youssou N'Dour. 28. בשנת 1989 הקים עם בת זוגו Trudie Styler את "Rainforest Foundation", להגנה על יערות הגשם ועל זכויות הקהילות הילידיות החיות בהם. 29. בשנת 1991 יצא אלבום הסולו השלישי, "The Soul Cages", שהגיע למקום הראשון בבריטניה. האלבום נולד מתוך האבל על מות אביו וחזר אל נופי הילדות והמספנות; שיר הנושא זכה בגראמי על ביצוע הרוק הטוב ביותר. 30. בתקופת "The Soul Cages", אלבום הסולו השלישי, גיבש הרכב עם Dominic Miller בגיטרה, Vinnie Colaiuta בתופים ו-David Sancious בקלידים. מילר הפך לאחד משותפיו המוזיקליים הקבועים והחשובים ביותר. 31. בשנת 1992 נישא לטרודי סטיילר. לסטינג שישה ילדים: שניים מנישואיו הראשונים לשחקנית Frances Tomelty וארבעה מסטיילר. כמה מהם פנו בעצמם למוזיקה ולמשחק. 32. בשנת 1993 יצא אלבום הסולו הרביעי, "Ten Summoner's Tales", שהגיע למקום השני בבריטניה. הוא הוקלט בביתו "Lake House" וכלל את "Fields of Gold", "If I Ever Lose My Faith in You" ו-"Seven Days". 33. השיר "Shape of My Heart" נכתב עם דומיניק מילר ונכלל באלבום הסולו הרביעי, "Ten Summoner's Tales". בהמשך שולב בסרט "Léon", והגיטרה שלו זכתה לחיים נוספים דרך דגימות בשירים של אמנים אחרים. 34. בסוף 1993 חבר ל-Bryan Adams ול-Rod Stewart בביצוע "All for Love", מתוך הסרט "The Three Musketeers". השיר הגיע למקום הראשון במצעד "Billboard Hot 100". 35. בשנת 1996 יצא אלבום הסולו החמישי, "Mercury Falling", שהגיע למקום הרביעי בבריטניה. הוא שילב קאנטרי, גוספל ובוסה נובה, וכלל את "Let Your Soul Be Your Pilot" ו-"I Hung My Head". 36. בשנת 1999 יצא אלבום הסולו השישי, "Brand New Day", שהגיע למקום החמישי בבריטניה וזכה בגראמי לאלבום פופ. ב-"Desert Rose" שר עם Cheb Mami, ובשיר הנושא ניגן Stevie Wonder במפוחית. החשיפה של "Desert Rose" בפרסומות של "Jaguar" בשנת 2000 סייעה להפוך אותו ללהיט גם בארצות הברית. 37. בשנת 2000 התמודד במשחק ראווה בשחמט מול אלוף העולם Garry Kasparov. קספרוב שיחק בו ובכמה מנגניו במקביל, וניצח את כולם. 38. בשנת 2001 הוציאה "Fender" דגם בס על שמו, "Sting Precision Bass". הבס מדגמי ה-"Precision" המוקדמים הוא אחד הכלים המזוהים איתו לאורך הקריירה. 39. ב-11 בספטמבר 2001 הקליט הופעה באחוזתו באיטליה, ביום שבו התרחשו הפיגועים בארצות הברית. לאחר דיון עם הנגנים החליט לקיים את המופע, שנפתח ב-"Fragile" והונצח באלבום ההופעה "...All This Time", שהגיע למקום השלישי בבריטניה. 40. בשנת 2003 יצא אלבום הסולו השביעי, "Sacred Love", שהגיע למקום השלישי בבריטניה. הדואט "Whenever I Say Your Name" עם Mary J. Blige זכה בגראמי על שיתוף פעולה פופ עם שירה. 41. באותה שנה נכנס להיכל התהילה של הרוקנרול כחבר "פוליס", ופרסם את האוטוביוגרפיה "Broken Music", העוסקת בילדותו ובדרך אל ההצלחה. 42. בשנת 2006 יצא אלבום הסולו השמיני, "Songs from the Labyrinth", שהגיע למקום ה-24 בבריטניה. עם נגן הלאוטה Edin Karamazov חזר סטינג ליצירות של John Dowland מתקופת הרנסנס; האלבום הוביל את מצעד האלבומים הקלאסיים השנתי של "Billboard" ב-2006 וב-2007. 43. בפברואר 2007 התאחד עם קופלנד וסאמרס להופעה בטקס הגראמי. אחריה יצאה "פוליס" לסיבוב איחוד עולמי שנמשך עד אוגוסט 2008, ללא אלבום אולפן חדש. 44. בשנת 2009 יצא אלבום הסולו התשיעי, "If on a Winter's Night...", שהגיע למקום ה-15 בבריטניה. הוא כלל שירי עם, מזמורים ויצירות הקשורים לחורף, בעיבודים אקוסטיים וקאמריים. 45. בשנת 2010 יצא אלבום הסולו העשירי, "Symphonicities", שהגיע למקום ה-30 בבריטניה. סטינג הקליט בו מחדש שירים מקריירת הסולו ומ-"פוליס" בעיבודים תזמורתיים, ויצא לסיבוב עם התזמורת "Royal Philharmonic Concert Orchestra". 46. בשנת 2013 יצא אלבום הסולו ה-11, "The Last Ship", שהגיע למקום ה-14 בבריטניה. השירים קשורים למחזמר שכתב בהשראת קהילת המספנות שבה גדל; ההפקה עלתה בברודוויי ב-2014, והוא היה מועמד לפרס "Tony" על המוזיקה והמילים. 47. בשנת 2016 יצא אלבום הסולו ה-12, "57th & 9th", שהגיע למקום ה-15 בבריטניה וסימן חזרה לרוק ולפופ. שמו הוא כתובת הצומת בניו יורק שבו עבר בדרכו לאולפן. באותה שנה יצא גם לסיבוב משותף עם פיטר גבריאל. 48. בשנת 2018 הוציא עם Shaggy את "44/876", אלבום האולפן ה-13 בקריירה שמחוץ ל-"פוליס". הוא הגיע למקום התשיעי בבריטניה וזכה בגראמי לאלבום הרגאיי הטוב ביותר. שמו מחבר את קידומות הטלפון של בריטניה וג'מייקה. 49. בשנת 2019 יצא "My Songs", אלבום האולפן ה-14 שלו, עם הקלטות מחודשות לשירים מוכרים. הוא הגיע למקום ה-27 בבריטניה. בשנת 2021 יצא אוסף שיתופי הפעולה "Duets", שהגיע למקום ה-17 בבריטניה. 50. בנובמבר 2021 יצא אלבום האולפן ה-15, "The Bridge", שהגיע למקום ה-27 בבריטניה. הוא נכתב בתקופת המגפה וכלל את "If It's Love" ו-"Rushing Water". בשנת 2023 הוענק לו מעמד "Fellow" של "The Ivors Academy" על תרומתו לכתיבת שירים. 51. בשנת 2024 החל את סיבוב "STING 3.0" עם דומיניק מילר בגיטרה ו-Chris Maas בתופים. ההרכב המצומצם תועד באלבום ההופעה "STING 3.0 LIVE" ב-2025. ב-2026 המשיך להופיע, ובמקביל חזר לבמה עם המחזמר "The Last Ship", כולל הפקה בלונדון בספטמבר ובאוקטובר. 52. נכון ליום הולדתו ה-75, סטינג זכה ב-17 פרסי גראמי בקריירת הסולו ועם "פוליס", והיה מועמד ארבע פעמים לאוסקר על שיר מקורי. לפי הביוגרפיה הרשמית שלו, מכירותיו עם הלהקה וכאמן סולו מסתכמות בכ-100 מיליון אלבומים. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-2 באוקטובר 1981 הוציאה להקת "The Police" את אלבום האולפן הרביעי שלה, "Ghost in the Machine". יש משהו מטריד כבר בצלילים הראשונים של האלבום הזה. הסינתיסייזר של Sting תופס לו פתאום את המקום שבו התרגלנו לשמוע את הגיטרה של Andy Summers, הבס זז מתחתיו בעצבנות, והתופים של סטיוארט קופלנד מושכים אותנו פנימה. אחרי שלושה אלבומים שבהם נדמה היה שאין דבר שהשלישייה הזו אינה מסוגלת לעשות עם גיטרה, בס ותופים, היא מתחילה לחפש כאן אפשרויות אחרות. בתוך ארבע שנים בלבד הפכה "The Police" מלהקה שמנסה למצוא לעצמה מקום בלונדון של הפאנק לאחת הלהקות המצליחות בעולם. החיבור בין הרקע הג'אזי של סטינג, הניסיון והחשיבה ההרמונית של סאמרס והמקצבים יוצאי הדופן של קופלנד כבר הוכיח את עצמו ב-"Reggatta de Blanc". האלבום הבא, "Zenyatta Mondatta", הרחיב עוד יותר את הקהל שלה. אלא שההצלחה גם הכניסה אותה למרוץ של הקלטות והופעות, ובשלב הזה היה ברור לשלושה שהם רוצים להתרחק מהצליל שכבר הפך לסימן ההיכר שלהם. לצורך ההקלטות נפרדה הלהקה מהמפיק Nigel Gray ועבדה עם Hugh Padgham, שהפיק איתה את האלבום. עיקר העבודה התנהל באולפני "AIR" שבאי מונטסראט, לצד הקלטות ב-"Le Studio" בקוויבק. במונטסראט ניגנו השלושה יחד, אבל בחללים נפרדים. סאמרס באולפן, סטינג בחדר הבקרה וקופלנד בחדר האוכל. ההפרדה אפשרה לפאדג'האם לשלוט בצליל של כל כלי בלי לוותר על התגובה המיידית בין הנגנים. את החופש הזה שומעים היטב בתופים, שנשמעים גדולים ומלאים יותר ועדיין שומרים על העצבנות המוכרת של קופלנד. גם הכתיבה השתנתה. סטינג הגיע עם דמואים מגובשים, וקלידים שעליהם כתב חלק מהשירים נשארו במרכז העיבודים. הסקסופונים עליהם הוא מנגן ושאותם הקליט בשכבות, הוסיפו חספוס של רית'ם אנד בלוז וFאנק. סאמרס הסתייג בהמשך מהכיוון הזה. מבחינתו, המקום שתפסו הכלים הנוספים בא על חשבון החופש של השלישייה. זו הסתייגות שאפשר להבין. הגיטרה שלו כבר אינה תמיד הדבר הראשון ששומעים, אבל כשהיא נכנסת היא עדיין משנה את האוויר בחדר. שם האלבום נלקח מספרו של Arthur Koestler בשם "The Ghost in the Machine", שעסק בנפש האדם ובנטייה האנושית להרס עצמי. סטינג מצא בו רעיונות שהעסיקו אותו גם בשירים. אלימות, תשוקה, ציות והקושי לשמור על אנושיות בתוך מערכות שמבקשות מאיתנו להתנהג באופן צפוי. האלבום אינו סיפור עלילתי, אבל השירים חוזרים מזוויות שונות לאותה שאלה: מה קורה לאדם כשהפחד, ההרגל או ההמון מתחילים לחשוב במקומו? השיר "Spirits in the Material World" מציג את השאלה הזאת בלי הקדמה. הסינתיסייזר מנגן אקורדים קצרים על הפעימות החלשות, במקום פריטת הרגאיי המוכרת, ותפקיד הבס מתפתל ביניהם. קופלנד מצליח להחזיק את כל זה בתנועה גם כשהמקצב לא מתמסר בקלות. מול הנגינה הזו סטינג שר על אובדן האמון במנהיגים ובפתרונות פוליטיים, ומבקש לראות באדם יותר מגוף שמקבל פקודות. ואז, כמעט בלי שהספקנו להתמקם, מגיע "Every Little Thing She Does Is Magic" ופותח את האלבום לרווחה. הפסנתר של Jean Roussel מתרוצץ סביב המלודיה, הבס מטפס והפזמון פורץ בהתלהבות שקשה לעמוד בפניה. בתוך אלבום מלא חשדנות וחרדה, ההתאהבות הזו נשמעת משחררת במיוחד. אלא שהגיבור עצמו רחוק מלהיות משוחרר. הוא מסוגל לדמיין עתיד שלם עם האישה שהוא אוהב, אבל מתקשה אפילו לפנות אליה. המרחק בין השמחה של המוזיקה למבוכה שבמילים הוא חלק גדול מהקסם. זה גם השיר שממחיש עד כמה השתנתה שיטת העבודה. סטינג כתב אותו עוד לפני הקמת הלהקה, וההקלטה שהכין בקנדה עם ראסל היתה מפורטת כל-כך עד שהשלושה התקשו למצוא לה חלופה טובה יותר. בסופו של דבר היא שימשה בסיס לגרסה שבאלבום, שאליה הוסיפו סאמרס וקופלנד את נגינתם. אפשר לשמוע בה את שאיפות הפופ של סטינג, אבל דווקא התיפוף, המלא בתנועות קטנות ובהתפרצויות, מעניק לה את האופי של "The Police". המעבר אל "Invisible Sun" מצמרר. אחרי הפזמון הפתוח והחגיגי, הספירה והקלידים הקודרים מחזירים אותנו למציאות שבה ההישרדות אינה מובנת מאליה. סטינג כתב את השיר על רקע האלימות בצפון אירלנד. הוא לא מנסה לסכם את הסכסוך, אלא להתקרב לתחושה של אדם שצריך לקום בבוקר ולחיות בתוכו. הפזמון מבקש למצוא מקור של חום ותקווה גם כשאין דבר בסביבה שמבטיח אותם, וסאמרס עונה לו בגיטרה צורבת. הקליפ, ששילב תמונות מהעימות, נאסר לשידור ב-"BBC". השיר עצמו הגיע למקום השני במצעד הבריטי. מכאן האלבום משנה שוב את צורתו. הסקסופונים עולים קדימה ב-"Hungry for You (J'aurais toujours faim de toi)", וסטינג שר בעיקר בצרפתית על תשוקה שאינה יודעת שובע. החזרה העיקשת של הבס וכלי הנשיפה מתאימה לרעיון הזה. אין כאן הרבה מקום להרהור, הגוף כבר החליט. אחריו בא "Demolition Man", שמגדיל את אותה עקשנות לממדים של כמעט רוק כבד. הגיטרה מחוספסת, הריף חוזר שוב ושוב, וסטינג מציג דמות שכל מגע שלה מסתיים בחורבן. Grace Jones כבר הקליטה את השיר ל-"Nightclubbing" מוקדם יותר באותה שנה. בגרסה של "The Police" הוא נמשך כמעט שש דקות ומקבל משקל ועוצמה אחרים. הרצף הזה הוא גם המקום שבו אפשר להתווכח עם האלבום. הריפים והסקסופונים מעניקים לו כוח, אבל לעיתים הם ממלאים כמעט כל פינה ודוחפים את הגיטרות החוצה. מי שאוהב את הרווחים ואת האלגנטיות של ההקלטות המוקדמות עשוי להתגעגע אליהם כאן. מצד שני, ב-"Too Much Information" הצפיפות הזו משרתת היטב את השיר. הטקסט קצר, ההצהרות חוזרות, וכלי הנשיפה ממשיכים להמטיר עלינו עוד מאותו הדבר. שיר על הצפה במידע מצליח לגרום לנו להרגיש את ההצפה דרך העיבוד עצמו. גם "Rehumanize Yourself" לא עוצר כדי להסביר יותר מדי. הלחן של קופלנד והמילים של סטינג מחברים קצב מהיר וכמעט צוהל לתמונות של עבודה מנכרת, כוח משטרתי וגזענות. אחרי ההסתערות הזאת, "One World (Not Three)" מאפשר למקצב להיפתח. הרגאיי בולט, הבס יציב וכלי ההקשה של קופלנד מוסיפים תנועה מסביבו. סטינג מערער על החלוקה הנוחה לעולם ראשון, שני ושלישי, ועל המחשבה שסבל שמתרחש הרחק מאיתנו אינו נוגע לנו. דווקא לקראת הסוף סאמרס מחזיר לגיטרה את מרכז הבמה. השיר שלו, "Omegaman", קושר בדידות ודימויים של עולם לאחר אסון לריף חד ולפזמון מצוין. אחרי רצף כלי הנשיפה, הצליל שלו מרגיש כמו משב של אוויר קר. לפי סאמרס, חברת "A&M" רצתה להוציא אותו כסינגל הראשון וסטינג התנגד. בדיעבד קשה שלא לתהות מה היה קורה אילו נבחר. זה אחד השירים החזקים באלבום. הגיטרה שלו מובילה אותנו גם אל "Secret Journey", הפעם באמצעות סינתיסייזר הגיטרה "Roland GR-300". הפתיחה מתעכבת על צלילים מרחפים לפני שהשיר מקבל צורה, וסטינג מספר על מפגש עם אדם קדוש ועל הדרך שבה הכרה בסבלם של אחרים עשויה לשנות את מי שיוצא למסע. את המילה האחרונה מקבל קופלנד עם "Darkness", והיא נאמרת כמעט בלחש. מי שמזוהה עם נגינה חדה ותזזיתית כתב כאן שיר עדין על חרדה ועל געגוע לחיים פשוטים יותר. הקלידים והגיטרה מקיפים את הקול של סטינג, והתופים נמנעים מהתפרצות גדולה. זו בחירה יפה לסיום. אחרי שירים על פוליטיקה, אלימות וגורל העולם, נשאר אדם אחד שמתקשה להתמודד עם חייו. הקהל הלך עם השינוי. "Ghost in the Machine" הגיע למקום הראשון בבריטניה ולמקום השני במצעד האלבומים האמריקאי. השיר "Every Little Thing She Does Is Magic" כבש את המצעד הבריטי והגיע למקום השלישי בארצות הברית. לצד ההצלחה, ההפקה העמוסה עוררה גם הסתייגויות אצל מבקרים שהעדיפו את הצליל המרווח של האלבומים הקודמים. גם העטיפה נותנת לשינוי הזה ביטוי מדויק. Mick Haggerty הפך את פניהם של שלושת החברים לסימנים אדומים בסגנון תצוגה דיגיטלית, על רקע שחור. עדיין אפשר לזהות אותם, בעיקר דרך השיער, אבל הם כבר נראים כמו חלקים של מכשיר. קשה לחשוב על דימוי מתאים יותר לאלבום שמנסה לברר כמה מן האדם נשאר בתוך המערכת. במבט לאחור, קל לראות ב-"Ghost in the Machine" הכנה ל-"Synchronicity", אבל זה מחמיץ חלק גדול מהייחוד שלו. יש בו עודף, יש בו אי-נחת, ולעיתים נדמה שהשלושה מושכים את המוזיקה לכיוונים שונים. דווקא משום כך הוא מרתק. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 02.10.1964 "היינו זקוקים לגימיק, קצת יתרון כדי למשוך את תשומת לב הקהל. אז בחרנו ב-"The Kinks", משהו חדשני, שובב, קינקי אבל בגבול הטעם הטוב". להקת "The Kinks" הוקמה על ידי שני האחים ריי ודייב דייוויס, ילידי שכונת מאזוול היל בלונדון, שהושפעו מרוקנרול. בתחילת דרכם הם כתבו בעיקר שירים קליטים בני שלוש דקות, בדומה ל-"The Beatles". רק של-"הקינקס" היתה חטיבת הקצב, ול-"ביטלס" ההרמוניות. ריי דייוויס, שכתב את מרבית שירי הלהקה, שימש גם כסולנה. בתחילת 1964 החלה הלהקה לעבוד עם המפיק המוזיקלי של טלמי ועם המנהל לארי פייג', ובאותה תקופה שונה שמה ל-"The Kinks". לצד האחים דייוויס והבסיסט פיט קוויף הצטרף המתופף מיק אייבורי, וההרכב הקלאסי הושלם. ב-1964 הלהקה הוציאה סינגל בכורה, קאבר לשירו של ליטל ריצ'רד "Long Tall Sally". הסינגל לא זכה להצלחה משמעותית במצעדים, וכך גם הסינגל שבא אחריו, "You Still Want Me". חברת התקליטים "Pye", שבה היו חתומים, עמדה להראות להם את הדרך החוצה. נקודת המפנה הגיעה בסינגל השלישי, "You Really Got Me", שהגיע לפסגת המצעד בבריטניה ומאוחר יותר למקום השביעי בארצות הברית. היה זה גם הסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה שלהם, "Kinks", שמציין היום 62 שנים ליציאתו, ב-02.10.1964. לא רק ש-"You Really Got Me" הציל ל"קינקס" ככל הנראה את הקריירה, הוא גם הפך לאחד השירים שהניחו את היסודות לרוק הכבד, בזכות הגיטרות המחוספסות והרועשות. לדברי דייב דייוויס, הכל החל מהלב השבור שלו. חברתו, סו שיהאן, נכנסה להריון, והוריהם רצו למנוע מהם להתחתן. במקום לפגוע בעצמו, דייוויס הוציא את זעמו על המגבר שלו. דייוויס השיג את צליל הגיטרה המלוכלך על ידי חיתוך חרוט הרמקול של המגבר שלו בסכין גילוח. הרמקול הפגוע יצר עיוות חריף בצליל, שהזכיר את אפקט ה-"פאז" והפך לסימן ההיכר של השיר. דוושות פאז כבר היו קיימות באותה תקופה, אך עדיין לא היו נפוצות. דייוויס בחר בדרך משלו כדי לקבל את הצליל הרצוי, ולעתים קרובות גם בעט במגבר. לדבריו, חיתוך הרמקול אירע בחדר השינה שלו בצפון לונדון. המגבר היה יחידה זולה מדגם "Elpico", שעשתה לו בעיות מזה זמן מה. המגבר הפצוע חובר למגבר אחר, שדייב זוכר כ-"Vox AC30" והמפיק של טלמי זוכר כ-"Vox AC10". הצליל שהם קיבלו שינה את מהלך ההיסטוריה של הרוק, והפך את "You Really Got Me" לאחד הלהיטים המכוננים של צליל הגיטרה המעוות. אלבום הבכורה של "הקינקס" הוכיח שבשלב הזה הם עדיין היו רחוקים מלהיות להקה שלמה ומגובשת. גם הכתיבה של ריי דייוויס עוד לא התפתחה דיה, מה שהוביל לשמונה חידושים ועיבודים מתוך ארבעה עשר שירי האלבום. ובכל זאת, ניתן לשמוע בו את הניצנים של מה שיהפוך את "הקינקס", בשנים הבאות, לאחת הלהקות הלוהטות בבריטניה. למעט "You Really Got Me", זכור במיוחד "Stop Your Sobbing", שיר שלפי אחת הגרסאות נכתב על ידי ריי על חברה לשעבר, שחששה שהתהילה תשנה אותו והחלה לפרוץ בבכי כשראתה כמה פופולרי הפך להיות. כעבור עשור וחצי השיר זכה לעדנה בזכות החידוש של כריסי היינד ולהקת "The Pretenders", שיצא ב-1979. היינד היתה מעריצה ותיקה של ריי דייוויס. השניים נפגשו ב-1980 והחלו בקשר זוגי, וב-1983 נולדה בתם המשותפת. באלבום משתתפים גם ג'ון לורד בנגינה על אורגן בשיר "Bald Headed Woman", ארבע שנים לפני שיהיה ממייסדי "Deep Purple", וג'ימי פייג' בנגינה על גיטרה אקוסטית בעלת שנים עשר מיתרים. הסולו ב-"You Really Got Me", בניגוד למיתוס העיקש, הוא של דייב דייוויס. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-2 באוקטובר 1995 יצא "(What's the Story) Morning Glory?", אלבום האולפן השני של להקת "Oasis". קצת יותר משנה אחרי "Definitely Maybe", הגיעה "Oasis" לאלבום השני שלה כשהיא כבר ההבטחה הגדולה של הרוק הבריטי. אלבום הבכורה הציב רף גבוה. שירים מצוינים, צליל שאי אפשר לטעות בו וסולן ששר כאילו העולם חייב לו משהו. ב-"(What's the Story) Morning Glory?" הצליחה כבר "אואזיס" לעמוד ברף הזה וגם להרחיב את הקהל שלה הרבה מעבר לבריטניה. יש כאן כמה משירי הרוק המזוהים ביותר עם שנות התשעים, אבל כדאי להקשיב גם למה שקורה ביניהם. לצד השירים שכל יושבי הפאב יודעים לשיר, אפשר למצוא כאן את ההרמוניות הנהדרות של "Cast No Shadow", את ההומור של "She's Electric" ואת הנגינה הפרועה בשיר הנושא. הרצף הזה נותן לאלבום את האופי שלו. הוא יכול להיות רועש ומתרברב, ומיד אחר כך להיות מלודי כמו שרק "הביטלס" יכולים להיות ולגעת בבדידות ובגעגוע. אין ספק, כשהאלבום כולל להיטים נצחיים כמו "Wonderwall", "Don't Look Back in Anger", לא הכל יכול לעבוד באותה מידה, אבל נואל וליאם מעולם לא עשו את זה את זה טוב יותר, וגם היום אחרי שלושה עשורים ויותר ניתן לומר בוודאות שזו היצירה הכי מושלמת שלהם. הדרך לכאן החלה במנצ'סטר בשנת 1991, עם ההרכב "Rain", שבו ניגנו Paul "Bonehead" Arthurs בגיטרה, Paul "Guigsy" McGuigan בבס וטוני מקארול בתופים. הצטרפותו של Liam Gallagher כסולן ושינוי השם ל-"Oasis" הכינו את הקרקע, אבל כניסתו של אחיו הגדול Noel Gallagher שינתה לחלוטין את מסלול הלהקה. נואל הגיע עם שירים ועם חזון ברור. ליאם נתן להם את הקול ואת הנוכחות. אחרי שאלן מקגי ראה אותם במועדון "King Tut's Wah Wah Hut" בגלאזגו ב-1993, הגיעה ההחתמה ב-"Creation Records", ומכאן הדברים התקדמו במהירות. אלבום הבכורה "Definitely Maybe", שיצא באוגוסט 1994, כבש את פסגת המצעד הבריטי והעניק ביטוי מוזיקלי לרצון להיחלץ מהשגרה. השירים לא התנצלו על השאיפות שלהם. הם ביקשו לחיות לנצח ולהיות כוכבי רוק, והקול של ליאם גרם לזה להישמע אפשרי. עם האלבום השני כבר לא היה צורך לדמיין את ההצלחה. הלהקה כבר ממש חיה בתוכה. עכשיו השאלה הייתה מה עושים עם כל זה ולאן מתעלים את זה. גם ההרכב השתנה. באביב 1995 עזב טוני מקארול, ובמקומו הגיע Alan White. מקארול עוד נשמע ב-"Some Might Say", שהוקלט לפני החילוף, וקל להבחין בהבדל. אצלו המכות ישרות ותקיפות יותר. ווייט לעומתו מוסיף מעברים ודגשים שמרככים את הנגינה. תאזינו למשל ל-"Wonderwall" ותבינו איך הוא מצליח להחזיק קצב בלי לדרוס את הגיטרה האקוסטית. עיקר העבודה על האלבום נעשתה באולפני "Rockfield" בוויילס במהלך מאי ויוני 1995, בהפקתם המשותפת של נואל ו-Owen Morris. בניגוד לתהליך הממושך והמסובך של אלבום הבכורה, הפעם רוב ההקלטות התקדמו במהירות. מוריס בנה את השירים בשכבות. גיטרה אקוסטית ושירת הדרכה של נואל סיפקו את השלד, ועליו נוספו התופים, הבס, הגיטרות והשירה. השיטה הזאת אפשרה לשמור על תנופת הרוק ולהרחיב את העיבודים בלי להפוך אותם למסורבלים. אבל העבודה המהירה לא העידה דווקא על יחסים נינוחים. באחת התקריות ליאם הביא לאולפן אנשים שפגש בפאב, בשעה שנואל ניסה לעבוד על השירים. העימות הידרדר למכות, נואל עזב וההקלטות נעצרו לזמן מה. זאת אחת הסתירות המאוד מעניינות של ההרכב הזה ושל האלבום הזה בפרט. שני אנשים שבקושי הצליחו להסתדר בחדר אחד, יצרו שירים אלמותיים על הצורך במישהו שיבין אותך. שומעים את הסתירה הזאת היטב אפילו כשהקול המחוספס של ליאם פוגש את ההרמוניות הרכות של נואל. נואל עדיין נשען על אהבתו לפופ ולרוק הבריטי של שנות השישים והשבעים, אבל כאן הוא נותן להשפעות האלה יותר מקום בתוך העיבוד. הפסנתר יכול להוביל שיר שלם בלי בעיה, המלוטרון מוסיף גוון קודר, והקולות הגבוהים של נואל משלימים את ההרמוניות הווקאליות בצורה מושלמת. ומעל הכל, האלבום הזה מרוויח בגדול מהעיבודים המגוונים שלו וזה בולט במיוחד בשיר הסיום המדהים "Champagne Supernova". האלבום נפתח ב-"Hello", שמתחיל בקטע אקוסטי קצר ושקט לפני שהגיטרות נכנסות במלוא הכוח. ליאם נשמע כאילו הוא בא להזכיר לכולם מי בעל הבית, אבל מתחת להתגרות כבר מופיעה הידיעה שהחיים לא יחזרו להיות כפי שהיו. הפזמון משלב חלק מ-"Hello, Hello, I'm Back Again", ולכן קרדיט הכתיבה כולל גם את Gary Glitter ואת Mike Leander. זאת פתיחה קצרה, מחוספסת ויעילה, שממשיכה את האנרגיה המחשמלת של אלבום הבכורה ובו בזמן מבשרת שהלהקה נמצאת כבר במקום אחר. מיד אחריו מגיע השיר "Roll with It", שממשיך את התנופה עם ריף פשוט, קצב יציב ופזמון שאפשר להצטרף אליו כבר בהאזנה הראשונה. המסר שלו ישיר. אל תיתן ללחץ ולרעש מסביב לשתק אותך, תמשיך בדרך שלך. הוא לא מהשירים המורכבים או המרגשים ביותר של "Oasis", אבל יש בו שמחת נגינה מדבקת. בדיעבד, מוזר לחשוב שדווקא השיר הזה נשא על גבו את כל המשקל של "קרב הבריטפופ". ב-14 באוגוסט 1995 יצאו "Roll with It" ו-"Country House" של "Blur" באותו יום. העיתונות הפכה את התחרות בין הסינגלים למאבק בין צפון לדרום, בין מעמד הפועלים למעמד הביניים ובין שתי תפיסות של מוזיקה בריטית. "Blur" ניצחה באותו שבוע, אבל ההשוואה בין "The Great Escape" לבין האלבום של "Oasis" התבררה כסיפור אחר. הפזמונים שעוד מעט יישמעו כאן הרחיבו את הקהל הרבה מעבר לגבולות הקרב הבריטי. ברצועה השלישית אנחנו מקבלים כבר את "Wonderwall", והאלבום משנה כיוון. האקורדים של הגיטרה האקוסטית משאירים צלילים תלויים באוויר, גם כשההרמוניה מתחלפת מתחתם. ווייט מנגן בעדינות יחסית, ובונהד מוסיף באמצעות המלוטרון צליל דמוי צ'לו, שמעמיק את העצב בלי לדחוף את השיר למלודרמה. ליאם שומר על החספוס המוכר, אבל ההברות הארוכות והמאמץ הנשמע בקולו הופכים הם ללא ספק הערך המוסף שהפך אותו ללהיט ענק. הטקסט של "Wonderwall" מבקש למצוא באדם אחר תקווה והצלה. בתחילה נואל קישר אותו לבת זוגו Meg Mathews, ובהמשך אמר שמדובר בדמות דמיונית שתציל את האדם מעצמו. השם נלקח מ-"Wonderwall Music" של George Harrison, אבל הכוח של השיר נובע מהאופן שבו השירה, המלודיה והעיבוד גורמים לבקשה הזאת להישמע אישית. נואל נתן לליאם לבחור בין השיר הזה לבין "Don't Look Back in Anger". ליאם בחר כאן, ונואל שר את השני. הפסנתר שפותח את "Don't Look Back in Anger" מזכיר מיד את "Imagine" של John Lennon. ההשאלה גלויה, אבל נואל לחלוטין לא נשאר שם. התופים והגיטרות מצטרפים, והלחן מטפס בהדרגה עד לפזמון. הקול שלו דק ועדין מזה של ליאם, והפעם זו בחירה מוצלחת במיוחד לאפשר לו לקחת את הליד. אפילו השם Sally, שנשמע היום בלתי נפרד מ-"Don't Look Back in Anger", נולד כשליאם חשב ששמע את נואל שר אותו, ונואל אימץ את ההצעה. אבל הסיפור החשוב באמת קרה הרבה אחרי ההקלטה. ב-2017, לאחר הפיגוע במנצ'סטר, השיר הפך לביטוי של נחמה ושל סולידריות בעיר. פתאום היה ברור עד כמה הוא התרחק מהאולפן ומהלהקה שיצרה אותו. השיר "Hey Now!" חושף גם את המגבלות של האלבום. יש בו לחן טוב, נגינה כבדה ותחושה משכנעת של זמן שבורח מהר מדי, אבל הוא חוזר על עצמו יותר מדי. אחרי שני השירים שקדמו לו, קשה לא להרגיש בירידה במתח. ובכל זאת, השירה של ליאם והגיטרות שנמשכות מאחוריו מעניקות לו עייפות מעניינת, כמעט ההפך משמחת הניצחון של "Roll with It". קטע המעבר הראשון מתוך "The Swamp Song", שהופיע במקור ללא שם, קוטע את הרצף עם ג'אם בלוזי קצר. הקטע השני יופיע סמוך לסיום. לשניהם תרם Paul Weller נגינת גיטרה ומפוחית. אלה לא שירים שדורשים ניתוח של מילים, אלא הפוגות מחוספסות בתוך האלבום המלודי, תזכורת לכך שמאחורי להיטי הרדיו עדיין נמצאת להקה שאוהבת את הגאם של נגינה משותפת. השיר "Some Might Say" מחזיר את הגיטרות המחוספסות במלוא הכוח. הוא יצא ב-24 באפריל 1995 והיה הסינגל הראשון של הלהקה שהגיע למקום הראשון בבריטניה. הריף המצלצל, הפסנתר והתיפוף הישיר של מקארול מחברים אותו לאלבום הבכורה, אבל הפזמון כבר מעיד על השינוי שעברה הלהקה. השיר "Cast No Shadow" מציע תשובה טובה למי שחושב שהאלבום נשען רק על הסינגלים שלו. נואל הקדיש אותו ל-Richard Ashcroft, סולן להקת "The Verve", וכתב על אדם שמתקשה לשאת את משקל הדברים שהוא רוצה לומר. כאן ההרמוניות של האחים הן לב העיבוד. ליאם שר בקול נמוך ומאופק יחסית, ונואל עולה מעליו ומוסיף מתח. הגיטרות האקוסטיות והתופים מחזיקים את השיר. אין צורך בסולו גדול או בהתפרצות כדי שזה יעבוד. אחרי "Cast No Shadow", הקלילות של "She's Electric" מתקבלת בברכה. ליאם מספר על בחורה ועל המשפחה המסובכת שלה, ונשמע לרגע משועשע מהסיפור של עצמו. הלחן קופצני, ההרמוניות שובבות, והעיבוד מלא חיבה לפופ הבריטי הישן. שיר הנושא "Morning Glory" מחזיר את הרעש בבת אחת. מסוק, ריף גיטרה חד ותופים שלא נותנים לנגינה לנוח. ליאם כמעט מטיח את המילים, והאזכורים למראה ולסכין גילוח קושרים את המרץ הזה לקוקאין וללילות ארוכים. הגיטרות נדחסות זו על גבי זו, והשיר נשמע כמו בוקר שבו איש עוד לא הלך לישון. קטע המעבר השני מתוך "The Swamp Song" מופיע אחרי שיר הנושא. כמו הקטע הראשון, גם הוא נותר ללא שם ברשימת הרצועות המקורית. הגיטרות והמפוחית מחזירות אותנו לרגע לג'אם הבלוזי, לפני השיר האלמותי שחותם את האלבום. הגלים שפותחים את "Champagne Supernova" מכניסים אותנו לאווירה אחרת לגמרי. הגיטרות נכנסות לאט, וליאם מתחיל לשיר כמעט בלי המאמץ ששמענו בשיר הנושא. לאורך יותר משבע דקות העיבוד צובר נפח, עד לגיטרה המובילה ולקולות הרקע של פול וולר, ואז נרגע שוב. זה סיום אפי וארוך שלא כל-כך מאפיין את הבריטפופ הבריטי של התקופה, אבל דווקא כאן נמצאת הגדולה שלו. למי שהכיר את האלבום דרך תקליט הויניל, חיכתה גם "Bonehead's Bank Holiday", רצועה שלא נכללה במהדורת הדיסק הרגילה. זה שיר קומי על חופשה, עם שירה מובילה של נואל ואווירה משוחררת. גם העטיפה הפכה לחלק בלתי נפרד מהזיכרון של האלבום. Michael Spencer Jones צילם אותה ברחוב "Berwick Street" בסוהו שבלונדון, במסגרת העיצוב של Brian Cannon. שני האנשים שחולפים זה על פני זה הם קאנון והדי-ג'יי Sean Rowley. ברקע אפשר לזהות גם את מוריס, המחזיק את קופסת סרט המאסטר מול פניו. אף אחד מחברי הלהקה לא מופיע בתמונה. הרחוב, שהיה מזוהה עם חנויות תקליטים, מחבר את האלבום דווקא לעולם היומיומי שממנו צמחו המאזינים שלו. עם צאתו זינק האלבום למקום הראשון בבריטניה, ובהמשך צבר עשרה שבועות בפסגה. בארצות הברית הוא הגיע למקום הרביעי ב-"Billboard 200", ו-"Wonderwall" טיפס למקום השמיני במצעד הסינגלים. לפי האתר הרשמי של הלהקה, האלבום מכר 22 מיליון עותקים ברחבי העולם. הביקורות הראשונות לא היו אחידות בהתלהבותן, אבל הקהל אימץ אותו בעוצמה שקשה היה להתווכח איתה. ב-1996 הוא זכה בפרס האלבום הבריטי הטוב ביותר ב-"BRIT Awards", ובאוגוסט אותה שנה כבר הופיעה הלהקה בפני כ-250 אלף איש בשני ערבים ב-"Knebworth". ב-22 ביולי 2026 הכריזה "Official Charts" כי "(What's the Story) Morning Glory?" הוא אלבום האולפן הגדול ביותר בתולדות המצעד הבריטי לפי מכירות וסטרימינג יחד, עם 6.2 מיליון יחידות מצעד. זהו נתון משולב, ולא מספר העותקים הפיזיים שנמכרו. המספרים מסבירים את גודל ההצלחה, אבל בשביל להבין למה האלבום נשאר איתנו כדאי לחזור לקולות של האחים. נואל כתב כאן כמה מהלחנים הטובים שלו, וליאם שר אותם כאילו כל מילה נוגעת בו אישית. זה אלבום שמגלה להקה שידעה להרחיב את האופקים שלה מבלי לאבד את האופי והזהות. הוא הפך אותה לענקית, אבל דווקא הרגעים שבהם היא מרשה לעצמה להישמע קטנה יותר הם אלה שמצדיקים את החזרה אליו. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 02.10.1979 כשמדברים על רגאיי, בדרך כלל מכוונים לג'מייקה, בוב מארלי, פיטר טוש וג'ימי קליף. אבל רגאיי לבן? איך דבר כזה נוצר, ומה זה בכלל רגאיי לבן? ובצירוף מקרים מושלם, 2 באוקטובר הוא גם יום הולדתו של סטינג. נכון ל-2026 הוא חוגג 75. סטינג נולד בשם גורדון מת'יו תומאס סאמנר בעיר וולסנד בשנת 1951. אמו היתה ספרית ואביו עבד כחלבן וכפועל הנדסה. החלומות של גורדון היו גדולים יותר, והוא סיפר שהושפע ממראה המלכה האם מנופפת אליו ממכונית רולס רויס מלכותית. גורדון עזר לאביו בחלוקת החלב, ובמקביל החל לטפח את אהבתו למוזיקה באמצעות גיטרה ספרדית ישנה שהשאיר חבר של אביו שעזב את המדינה. בתקופת התיכון בניוקאסל ביקר במועדונים שבהם צפה בין היתר ב-"Cream" וב-"Manfred Mann". בהמשך נרשם לאוניברסיטת Warwick, אך עזב לאחר סמסטר, ובמקביל המשיך לנגן בערבים במועדוני ג'אז. לאחר מכן למד בבית ספר להכשרת מורים ובגיל 23 כבר היה מורה מוסמך. זה כמובן לא עצר אותו מלנגן. סאמנר הופיע עם Phoenix Jazzmen, עם Newcastle Big Band ובהרכב "Last Exit". בזמן שניגן ב-Phoenix Jazzmen נהג להופיע בסוודר מפוספס בצהוב ושחור, והמראה הזכיר לחבריו דבורה. כך דבק בו הכינוי סטינג, שהפך במהרה לשם שבו העולם כולו הכיר אותו. סטיוארט קופלנד נולד באלכסנדריה, וירג'יניה, בשנת 1952. אביו, Miles Copeland Jr., היה איש מודיעין אמריקאי ומאבות ה-CIA, ואמו Lorraine היתה ארכיאולוגית. קופלנד גדל חלק ניכר מילדותו במזרח התיכון, בין היתר בקהיר ובביירות, והחל ללמוד תופים בגיל צעיר. באמצע שנות השבעים חזר לאנגליה והפך למנהל הופעות ובהמשך למתופף של להקת הפרוגרסיב רוק "Curved Air". אנדי סאמרס נולד בשנת 1942 ב-Poulton-le-Fylde שב-Lancashire, אנגליה. משפחתו עברה בהמשך ל-Bournemouth, והוא עבר מפסנתר לגיטרה ונשאב עמוק אל עולם הג'אז. באמצע שנות השישים ניגן ב-"Zoot Money's Big Roll Band", ובהמשך גם עם "Soft Machine" ועם Eric Burdon and the Animals. הוא אף השתתף בביצוע תזמורתי של "Tubular Bells" מאת Mike Oldfield. עם כל המטען המוזיקלי הזה, סטינג וקופלנד חברו בשנת 1977. בתחילת דרכה של "The Police" ניגן לצדם הגיטריסט Henry Padovani, ובאותה שנה הצטרף אנדי סאמרס לאחר מפגש סביב הפרויקט "Strontium 90". תוך זמן קצר התגבש ההרכב הקלאסי של השלישייה. סטינג הסביר מאוחר יותר שהשם "The Police" היה קצר, בולט ומילה שהופיעה ללא הרף בעיתונים, ולכן היה לה סיכוי טוב למשוך תשומת לב. תחילת הדרך לא היתה פשוטה. Miles Copeland, אחיו של סטיוארט, זיהה את הפוטנציאל של השלישייה וסייע לה, בעוד אלבום הבכורה "Outlandos d'Amour" הוקלט באולפני Surrey Sound של Nigel Gray בתקציב מצומצם. הסינגלים הראשונים לא הפכו מיד ללהיטים, אבל בהדרגה "Roxanne" ו-"Can't Stand Losing You" מצאו את הקהל שלהם והאלבום החל לצבור תאוצה. בתחילת 1979 חזרה הלהקה ל-Surrey Sound להקלטות אלבומה השני, כשהיא מלוכדת ומנוסה יותר לאחר סיבובי ההופעות. השיפור בנגינה המשותפת, יחד עם כמה שירים של סטינג שהפכו ללהיטים גדולים, נוצק אל תוך "Reggatta de Blanc". חלק מהחומרים נשענו גם על רעיונות ישנים מתקופת "Last Exit" ועל קטעים שלא הבשילו בזמן אלבום הבכורה. השירים שכתב קופלנד לאלבום לא תמיד זכו לאותה אהדה כמו הסינגלים של סטינג, אבל התיפוף החד, המדבק והבלתי צפוי שלו, הבס של סטינג והגיטרה החסכונית והמרחבית של סאמרס הם בדיוק מה שהפך את "The Police" ללהקה שלא נשמעה כמו אף אחת אחרת. השילוב בין רוק, רגאיי, ניו וייב ופוסט-פאנק הוליד את אותו "רגאיי לבן" שאליו רומז שם האלבום. שלושת הסינגלים המרכזיים דחפו את הלהקה קדימה, כש-"Message in a Bottle" ו-"Walking on the Moon" הגיעו שניהם למקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי. גם "Bring on the Night" יצא כסינגל בכמה מדינות והגיע למקום השישי בצרפת. הצלחת האלבום היתה כה גדולה עד שגם סינגלים מאלבום הבכורה, ששוחררו מחדש, זכו להצלחה מחודשת. אחד משיאי האלבום הוא "Message in a Bottle", סיפור על אדם בודד ששולח מסר בבקבוק בתקווה שמישהו ימצא אותו, רק כדי לגלות לבסוף שהוא אינו היחיד שמרגיש כך. אנדי סאמרס מנה אותו בין הקטעים האהובים עליו לנגינה, והריף המחזורי שלו הפך לאחד המזוהים ביותר עם הלהקה. ואז מגיע "Walking on the Moon". קשה להישאר אדישים לתיפוף של קופלנד ולמרחב העצום שנוצר בין התופים, הבס והגיטרה. סטינג סיפר שהרעיון נולד לאחר שחזר שיכור לחדרו וזמזם לעצמו "Walking Round the Room", משפט שהשתנה בהמשך ל-"Walking on the Moon". "Reggatta de Blanc" הגיע למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי ולמקום ה-25 ב-Billboard 200. רצועת הנושא האינסטרומנטלית אף זכתה בגראמי לביצוע הרוק האינסטרומנטלי הטוב ביותר. האלבום הפך את "The Police" מלהקה מבטיחה לכוח מרכזי ברוק הבריטי של סוף שנות השבעים, והניח את התשתית להצלחה הבינלאומית העצומה שתגיע בשנים הבאות. שימו לב גם לעטיפה. היא אולי אינה מהעטיפות המורכבות בתולדות הרוק, אבל בשלושת אלבומיה הראשונים של הלהקה מופיעים שלושת חבריה, כאשר בכל פעם חבר אחר מקבל את מרכז התמונה. כאן סטינג ניצב במרכז, בדיוק ברגע שבו הלהקה עצמה החלה לעבור אל מרכז הבמה העולמית. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 2 לאוקטובר 1995 שוחרר "The X Factor", אלבום האולפן העשירי של "Iron Maiden". האלבום הוקלט ב-Barnyard Studios והופק בידי Steve Harris ו-Nigel Green. זה אלבום שעורר מחלוקת בקרב מעריצי "Iron Maiden", אשר חלקם התקשו לקבל את הזמר החדש Blaze Bayley ולא היו פתוחים לשינוי הסגנון שעברה הלהקה. אם אתם נמנים על אותם מעריצים או שפשוט דילגתם על האלבום הזה, אנחנו כאן כדי לשכנע אתכם שמדובר באלבום מצויין, שממש שווה לכם להאזין לו. הסיפור של האלבום הזה מתחיל בסיום סיבוב ההופעות שליווה את האלבום "Fear Of The Dark", עת הזמר Bruce Dickinson עזב את הלהקה. ברוס הרגיש שהוא מיצה את עצמו במסגרת הלהקה, הוא סיפר שהוא הרגיש בתוך כלוב של זהב. לדבריו, האופציה הקלה מבחינתו היתה להמשיך ולמחזר את עצמו במסגרת הלהקה, כאשר האפשרות השניה היתה לצאת החוצה מאיזור הנוחות של "Iron Maiden" ולנסות לחפש את עצמו כזמר, אולי אפילו להמציא את עצמו מחדש. כשהוא הודיע לחברי הלהקה שהוא עוזב, לא היו לו עדיין תוכניות לעתיד, הוא רק ידע שהוא לא רוצה להמשיך לעשות את אותו הדבר, ולכן חבריו התקשו עוד יותר להבין את ההחלטה. אחרי הפסקה שנטלה הלהקה בעקבות הודעתו הדרמטית של Bruce Dickinson, החליטו חברי הלהקה שזו לא אופציה לפרק אותה, ושהם מעוניינים להמשיך הלאה. יחד עם זאת, היה ברור לכולם שזו לא הולכת להיות משימה פשוטה להחליף את אחד הזמרים הגדולים במטאל ושיהיה קשה מאוד למצוא מישהו שיוכל להיכנס לנעליו. הם התחילו לערוך אודישנים לזמר שיחליף את ברוס בשנת 1993 והקשיבו למאות של קלטות ודמואים שנשלחו אליהם, מתוכם בחרו 12 פיינליסטים שיגיעו לאודישן פרונטלי. אחד מאותם זמרים היה Blaze Bayley מלהקת "Wolfsbane", אשר חיממה אותם בראשית שנות התשעים. כידוע, בלייז נבחר לבסוף להיות הפרונטמן שיחליף את ברוס, והבסיסט Steve Harris נימק את החלטת הלהקה, בכך שהם חיפשו משהו אחר ושונה מברוס. כשבלייז נכנס לתמונה, הלהקה עדיין לא כתבה אפילו תו אחד לאלבום, ולכן הוא היה שותף מלא לעשייה, הגם שבפועל הוא השתתף בכתיבת חמישה שירים מתוך האלבום, בינהם אחד השירים הגדולים והמצליחים מתוכו - "Man on the Edge". מילות השיר נכתבו על-ידי ביילי בהשראת הסרט "בדרך למטה" ("Falling Down") בכיכובו של מייקל דאגלאס, ואכן צמד המילים חוזר על עצמו בפזמון. מעניין לציין שזה השיר היחידי באלבום שהבסיסט Steve Harris לא היה מעורב בו בכתיבה כלל, ובשל כך די מפתיע שדווקא Janick Gers ו- Blaze Bayley הצליחו לקלוע כאן בול לסגנון המדהים של "Iron Maiden", המשלב עוצמה ומלודיה. השיר הזה בולט מאוד בנוף הכללי של האלבום אשר ברובו קודר, אפלולי, איטי וכבד יותר בהשוואה לאלבומים הקודמים של הלהקה. אין פה כמעט את מקצבי הדהירה המהירים, אין פה קטעים שנושקים לספיד מטאל, ונראה כי על-פי רוב האלבום הותאם לטרנדים של שנות התשעים המינימליסטיות שהמוטו שלהם התמקד ב- "Less Is More", וזה לא בהכרח גרוע במקרה הזה. מעניין שלשיר קיים קליפ אלטרנטיבי ששודר בתוכנית Top of the Pops שצולם באתר מצדה בישראל אותו תוכלו למצוא בלחיצה על הלינק כאן: סיבה נוספת לכך שהאלבום אפל וקודר מקודמיו מושפעת מבעיותיו האישיות של Steve Harris ובעיקר מהליך הגירושים שעבר באותו זמן. הדברים עולים בקנה אחד עם העטיפה הקודרת שנבחרה לאלבום בה אדי נמצא בתוך מכשיר עינויים. זה גם מסביר את העובדה שדווקא השיר היחיד בו האריס לא היה מעורב כלל - "Man on the Edge" הינו בין הקצביים באלבום והוא גם השיר שהכי מזכיר את החומרים הקודמים של הלהקה. צריך לזכור שמעבר לרצון לשנות קצת את הסגנון וללא כל קשר לסערה הנפשית שעבר Steve Harris באותה עת, יתכן והאיטיות והכבדות של האלבום נבעה מהצורך להתאים את השירים לסגנון ולקול של Blaze Bayley, או במילים אחרות, השירים כאן הותאמו למנעד הקול המוגבל של Blaze Bayley, אבל אנחנו לא רואים בכך שום דבר רע, אלא להיפך. זה הביא צד אחר ויפה של "Iron Maiden" שלא ניתן לשמוע באלבומים אחרים. גם שמו של האלבום תאם את הבחירה של הלהקה לעשות כאן שינוי. Steve Harris ציין שהם הרגישו שבאלבום הזה יש את הדבר הנוסף, את האיכות הייחודית שלו, את ה"אקס פקטור" ולכן בחרו בשם "The X Factor", מה גם שהספרה X בספרות רומיות מייצגת את המספר 10 - והיה מדובר באלבום העשירי של הלהקה. ואם אנחנו מדברים על אלבום שונה, אז עצם הבחירה לפתוח את האלבום עם שיר כמו "Sign of the Cross" מהווה הצהרת כוונות של הלהקה שפשוט זועקת "שינוי". מדובר בקטע אפי, בומבסטי ומורכב שבדרך כלל שמור לו מקום של כבוד ברצועות האחרונות באלבומים של "Iron Maiden", ואילו כאן, הלהקה בחרה דווקא לפתוח את האלבום עם המיני אפוס המדהים הזה שחוצה את קו 11 הדקות. השיר מבוסס על הספר "שם הוורד" שבשלב מאוחר יותר גם הפך לסרט "Name Of The Rose" בכיכובו של שון קונרי וכריסטיאן סלייטר, וזו גם הסיבה שהשיר נפתח עם סוג של תפילה/שירה גרגוריאנית שמבוצעת על-ידי "The Xpression Choir". זה אחד השירים המורכבים, הדינמיים, המלודיים והיפים של מיידן ואנחנו פשוט מכורים לו. אין פלא שזה אחד מהשירים הבודדים מתקופת Blaze Bayley שהלהקה בחרה לבצע גם לאחר חזרתו של Bruce Dickinson להרכב. בדומה לשני השירים שהזכרנו לעיל אשר הושפעו מסרטים, גם השיר "The Edge of Darkness" הושפע מהסרט "אפוקליפסה עכשיו" משנת 1979, או יותר נכון מהספר "לב המאפליה" של ג'וזף קונרד (העוסק בזוועות הקולוניאליזם באפריקה) עליו בוסס הסרט "אפוקליפסה עכשיו", אשר עוסק בזוועות מלחמת ויטנאם והשפעתם השלילית על העקרונות והאמונות של החיילים שחוו אותן. גם השיר הזה מאד דינמי ונפתח שקט ואיטי, עם אקורדי הבס של Steve Harris ולאט לאט הולך ומעלה את הקצב בהדרגה, לשיא שסופו בקרב סולואים מלודי וסוחף בין Dave Murray ו- Janick Gers, רק כדי לחזור ולהאט את הקצב שוב בהדרגה, עד לסיום האיטי והשקט, בדיוק כפי שהתחלנו. גם השיר "Lord of the Flies" מבוסס על הספר ובעל אותו שם של וויליאם גולדינג "בעל זבוב", אשר הפך בהמשך לסרט. השיר שנכתב על-ידי Janick Gers ו- Steve Harris הינו גם הסינגל השני ששוחרר מהאלבום, אשר משולבים בו קטעים מהקליפ האלטרנטיבי של "Man On The Edge" אשר צולם בישראל באתר "מצדה" בה ביקרה הלהקה במהלך הופעותיה בישראל בשנת 1995. בדומה לסינגל הקודם גם השיר הזה הוא אחד הקצביים באלבום ומובל בעיקרו על-ידי הגיטרות. בעובדה שארבעה מתוך שירי האלבום מבוססים על ספרים ו/או סרטים ניתן למצוא אולי את קווי הדימיון הבודדים בין האלבום הזה לבין אלבומים קודמים של הלהקה, אשר לא מעט שירים בהם הושפעו אף הם מספרים או הסרטים. כאן המקום לציין את השילוב המופלא שיש באלבום הזה בין הגיטרות של Janick Gers ו- Dave Murray, אשר הגיבוש ביניהם הלך ונבנה במהלך 5 השנים בהם ניגנו ביחד מאז Gers הצטרף ללהקה, ואשר הגיע באלבום הזה לכדי שלמות. הנגינה של שניהם סוחפת ונטולת רבב. הם מרימים אחד לשני ומשלימים זה את זה. ההרמוניות כאן בשיאן והמלודיות פשוט מאלפות. תקשיבו לסולואים בשיר המצוין "The Aftermath" או לפתיחה של "The Unbeliever", תאזינו להם גם בשיר "Judgement of Heaven" החל מדקה 2:46, או בסולואים החל ממחצית השיר "2AM". בולטת במיוחד נגינת הסטקאטו של Janick Gers, אשר משתלבת יפה ומתאימה את עצמה לצליל המעודכן של הלהקה ולטרנדים בז'אנר המטאל באותה תקופה. Gers גם התעלה כאן מבחינת כתיבה כשהשתתף בכתיבה של 7 מתוך 11 שירי האלבום, כאשר באופן מפתיע ל- Dave Murray אין באלבום הזה שום תרומה מבחינת הכתיבה. גם Steve Harris מביא לאלבום הזה צבע אחר שלו מבחינת נגינה. אם זה בשירים שנפתחים בפריטות הבס המפורקות שלו כמו לדוגמא בשיר "Fortunes of War", ואם זה בשימוש במיתרים הסתומים באינטרו לשיר "Blood on the World's Hands" או החל משניה 0:22 בשיר "The Unbeliever". אהבנו מאוד גם את השילוב שלו עם הגיטרות בפתיחה לשיר "Look for the Truth" אשר העלה בנו זכרונות מהשיר "Remember Tomorrow" מימי אלבום הבכורה "Iron Maiden". לאלבום נכתבו 3 שירים נוספים שנפלו בחדר העריכה. "I Live My Way", "Justice of The Peace" ו- "Judgement Day", כולם שירים מצויינים ששוחררו כבי סיידים ובאוספים ששחררה הלהקה, כמו גם בגירסה היפנית של האלבום. כמו שכתבנו בפתיחה, אנחנו סבורים שהאלבום הזה הוא אלבום מצוין, ואנחנו רואים בו כמתנה כפולה שקיבלנו מ- "Iron Maiden". מצד אחד זכינו לאלבום שונה מבחינת סאונד וסיגנון, שקט יותר, קודר יותר, מלודי יותר. מצד שני, בלי האלבום הזה, העוצמה של הקאמבק של Adrian Smith ו- Bruce Dickinson בתחילת שנות ה- 2000 לא היתה חזקה כל-כך. רק תחשבו מה היה קורה אם הלהקה היתה ממשיכה לשחרר אלבומים בינוניים עם ברוס, כנראה שהיא היתה הולכת ונעלמת, לכן, דווקא כניסתו של בלייז ללהקה היא זו שבסופו של דבר תוביל לאחד הקאמבקים המדהימים במטאל. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 2 לאוקטובר 1970 שחררה "Pink Floyd" את אלבום האולפן החמישי שלה "Atom Heart Mother". זהו מועד ההוצאה בבריטניה; בארצות הברית האלבום יצא ב-10 באוקטובר 1970. בבריטניה הוא הגיע למקום הראשון, ובארצות הברית למקום ה-55. הפרה שעל העטיפה נקראה Lulubelle III. במרכז האלבום עומדת יצירה סימפונית-פסיכדלית בשישה חלקים המשלבת בלוז, מוזיקה קלאסית ורעשים פסיכדליים. יצירה זו משתרעת לאורך כל צידו הראשון של התקליט. יצירה שהיא אולי שנויה במחלוקת, אך חשיבותה בהתפתחות המוזיקלית של הלהקה הייתה משמעותית. מדוע שנויה במחלוקת? שכן להבדיל מהיצירות הבאות שהלהקה תוציא במהלך שנות ה- 70 אין לגביה קונצנזוס מלא בקרב מעריצי הלהקה. אין הסכמה לגבי היצירה גם בקרב חברי הלהקה עצמם, אשר התכחשו לה, הפסיקו לנגן אותה בהופעות וכינו אותה "a load of rubbish" (ציטוט של David Gilmour). ומה חשיבותה בהתפתחות של הלהקה? היא נמצאת בדיוק בגבול שבין התקופה הפסיכדלית של הלהקה בראשית דרכה לבין התקופה הפרוגרסיבית יותר, שתגיע בהמשך. כנראה שלולא "Atom Heart Mother" הלהקה לא הייתה מעיזה להתנסות ביצירות מורכבות כמו "Echoes", שבאו לאחר מכן. הלהקה החלה לעבוד על האלבום בראשית 1970, לאחר שסיימה לעבוד על השירים והקטעים שתרמה לפסקול הסרט "נקודת זבריסקי". הרעיון ליצירה הגיע דווקא מצידה של חברת התקליטים, שדחפה את הלהקה לשלב יצירה סימפונית עם הלחנים של הלהקה. המודל שהיה לנגד עיני חברת התקליטים היה זה של ה"מודי בלוז" עם "Days of Future Passed", של "דיפ פרפל" עם "Concerto for Group and Orchestra" ועוד. היצירה החלה מקטע נגינה של David Gilmour על הגיטרה, מוטיב שהזכיר מוזיקת מערבונים, אשר הלך והתפתח לכדי היצירה הבסיסית. לאחר מכן העבירו חברי הלהקה את שלד היצירה למלחין הסקוטי Ron Geesin. גיסין הלחין וכתב את התפקידים לכלים הסימפוניים: כלי הנשיפה, המקהלה ונגן הצ'לו. לאחר מכן הלביש גיסין את הכלים על גבי שלד היצירה ועיבד את המוצר המוגמר, כל זאת בזמן שהלהקה הייתה בכלל בסיבוב הופעות בארצות הברית. גיסין הגיע לפרויקט דרך Nick Mason ורוג'ר ווטרס שהיו חבריו, כאשר גיסין אף עבד עם ווטרס על האלבום "Music from the Body", שיצא גם הוא בשנת 1970. הוא ללא ספק עשה כאן עבודה מדהימה בהפיכת השלד המוזיקלי הבסיסי שהעבירו לו חברי הלהקה ליצירה מופתית ונצחית. שמה של היצירה ניתן לה במקרה, לאחר שגיסין הציע ללהקה לעיין בעותק של עיתון לונדוני ולחפש בו השראה. את עינו של ווטרס צדה כתבה על אישה בהיריון עם קוצב לב הפועל בכוח גרעיני והשאר היסטוריה... גם עטיפת האלבום מתכתבת בצורה כזו או אחרת עם שם היצירה והאלבום. בעטיפה נראית פרה עומדת באחו, כרמז לנושא האימהות והטבע. עטיפת האלבום לא כללה שום כיתוב של שם הלהקה ו/או האלבום, ככל הנראה במטרה להדגיש את העוצמה של הטבע. היצירה שבצידו הראשון של האלבום נחלקת, כאמור, לשישה חלקים: הקטע הראשון, "Father's Shout", כולל את המוטיב המרכזי: מנגינת הנושא של היצירה, שאותה מנגנת בעיקר תזמורת כלי הנשיפה, כוללת חצוצרה, טרומבון, טובה ועוד. במנגינה זו משולבת נגינת הלהקה עצמה. בהמשך מגיע "'Breast Milky", שהחל מדקה 2:51 מציג לנו מנגינת נושא משנית שאותה מנגן בעיקר נגן הצ'לו בליווי הלהקה. הקטע השלישי, "Mother Fore", הוא קטע כנסייתי שמתחיל בדקה 5:23 ומובל בעיקרו על-ידי נגינת הקלידים של Richard Wright ושירת המקהלה, המונה 20 זמרים וזמרות. הקטע הרביעי, "Funky Dung", הוא קטע בלוזי שמתחיל בדקה 10:10 וכולל בין היתר את סולו הגיטרה של David Gilmour, שמזכיר במובן מסוים קטעים מהיצירה "Echoes". בהמשך הקטע אנחנו מתוודעים פעם נוספת למקהלה שמחברת אותנו שוב למוטיב המרכזי ולמנגינת הנושא של היצירה. הקטע החמישי,"Mind Your Throats Please", מתחיל בדקה 15:27. זהו קטע אוונגארד-פסיכדלי ששופע צלילים וקולות מוזרים והקלטות חוזרות של קטעים מהחלקים הקודמים. הקטע מסתיים בדקה 19:09 עם המשפט "Silence In The Studio" שאמר המתופף Nick Mason. קטע הסיום, "Reemergence", הוא מעין רצועת חזרה וסיכום של קטעי היצירה מהפרקים הקודמים. ועכשיו אתם מוזמנים לצפות בביצוע מופתי של היצירה על-ידי Echoes - Pink Floyd Tribute Show Israel, פשוט גאווה ישראלית: בצידו השני של התקליט יש אוסף של שירים שכתבו והלחינו חברי הלהקה בנפרד ואין להם קשר ליצירה בצידו הראשון של האלבום. את השיר "If" כתב, הלחין ושר רוג'ר ווטרס. זהו שיר פולק רך ומרגש שלא אופייני כל כך לווטרס. יש הגורסים שהשיר נכתב על רגשות האשם שהיו לווטרס בעקבות פיטוריו של סיד בארט. הרצועה "Summer '68" נכתבה על ידי Richard Wright, שגם שר אותה. זהו קטע מלודי, דינמי ומקסים עם נגיעות של רוק מתקדם, בו מתייחס רייט להתנסות שלו עם מעריצה במהלך סיבוב ההופעות של הלהקה בארצות הברית. הקטע "Fat Old Sun" שאותו כתב וביצע David Gilmour, הוא שיר פולק באווירה פסטורלית. היו שטענו שהוא מזכיר את השיר "Lazy Old Sun" של "הקינקס" משנת 1967. גילמור, אגב, לא הכחיש. זהו שיר קסום ומהפנט שגילמור מבצע אותו לא מעט בהופעות הסולו שלו. גילמור, אגב, מנגן כאן גם בבס ובתופים. האלבום מסתיים עם הקטע "Alan's Psychedelic Breakfast". את הקטע הגה Nick Mason וזהו אכן קטע פסיכדלי בשלושה חלקים אשר נמתח על פני כ- 13 דקות. לעניות דעתנו, קטע זה הוא סוג של פילר. לסיכום: למרות העובדה שהאלבום הזה נתפס לעיתים כשנוי במחלוקת, אנחנו מאד אוהבים אותו ומחזיקים בדעה שזה אחד מהאלבומים היפים והחשובים ביותר ברפרטואר העשיר של פינק פלויד, אשר גם ממרום 50 שנה ויותר, עדיין לא נס לחו. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר עריכה לשונית: אורי ענבי/Ori Anabi