ב-5 בדצמבר 2000, שחררה להקת "Rage Against The Machine" את אלבום האולפן האחרון שלהם עד היום, כמעט חודשיים לאחר הפרידה הרשמית והראשונה של הלהקה. האלבום הוא הומאז' לאמנים שהשפיעו על חברי הלהקה ושהיה להם תפקיד משמעותי בתולדות המוזיקה בעיני רביעיית הזעם. זהו האלבום הראשון של הלהקה שלא לווה בסיבוב הופעות תומך. זמן קצר לאחר יציאת האלבום, שלושה מתוך ארבעת חברי הלהקה (מינוס הסולן Zack De La Rocha ) הקימו להקה חדשה, "Audioslave", עם Chris Cornell . עם זאת, RATM הוציאה את אלבום הופעה חיה "Live at the Grand Olympic Auditorium" ב-2003, המורכב משתי ההופעות האחרונות שלהם לפני הפירוק הראשון. (Photo: Rage Against The Machine) עטיפת האלבום היא פרודיה על יצירת הפופ ארט LOVE מאת רוברט אינדיאנה, כשהמילה "אהבה" מוחלפת ב"זעם" והאות G בפינה השמאלית התחתונה משופעת (בפסל המקורי, האות O המלוכסנת היא ב- בפינה הימנית העליונה). בעטיפת האלבום מופיע גם שיר של ג'וש קופל. בחלק האחורי של העטיפה יש תצלום של שטר דולר אחד עם ההודעה "You Are Not A Slave" כתוב מאחור. האלבום השיג מעמד של פלטינה קצת יותר מחודש לאחר יציאתו הראשונית. אין ספק שכל שיר ושיר באלבום הזה קיבל את הסגנון של Rage והוא נשמע כמו אלבום Rage מקורי ללא קאבר אחד!! The album contains 12 cover songs as below: 1. "Microphone Fiend" - Eric B. & Rakim (1988) 2. "Pistol Grip Pump" - Volume 10 (1994) 3. "Kick Out the Jams" - MC5 (1969) 4. "Renegades of Funk" - Afrika Bambaataa (1983) 5. "Beautiful World" - Devo (1981) 6. "I'm Housin" - EPMD (1988) 7. "In My Eyes" - Minor Threat (1981) 8. "How I Could Just Kill a Man" - Cypress Hill (1991) 9. "The Ghost of Tom Joad" - Bruce Springsteen (1995) 10. "Down on the Street" - The Stooges (1970) 11. "Street Fighting Man" - The Rolling Stones (1968) 12. "Maggie's Farm" - Bob Dylan (1965) אתם מוזמנים להאזין לאלבום ב: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה -5.12.94 כאשר "הסטון רוזס" הוציאו במאי 1989 את אלבום הבכורה המכונן שלהם, הם הפכו לקול הדומיננטי של הגרוב המנצ'סטרי, מדצ'סטר היתה סצינה מוזיקלית שנתנה מוזיקה שכולה גוד טיים, ו"הסטון רוזס" היו הפנים הראשיות, והמזמינות של הסצינה הזאת, אבל כמו כל אופנה חולפת, גם מכנסי הבאגי חלפו עברו מהעולם. כמעט בין לילה "הסטון רוזס" מצאו את עצמם במלכוד תחת חוזה רע בלייבל 'סילברסטון" שבו היו חתומים, "הרוזס" פנו לבית המשפט, ומצאו את עצמם בתסבוכת משפטית, בלי יכולת להקליט או לשחרר אף שיר. התיק נמשך עד מאי 91', אז הצליחו "הרוזס" סוף סוף להשתחרר "מסילברסטון", וחתמו בחברת "גפן", אבל "סילברטון" ערערו על פסק הדין, ושיתקו את הלהקה לשנה נוספת. כמעט באותו הזמן שהם היו לכודים בהתדיינות משפטית, החלום של מנצ'סטר הפך לסיוט. פעם, זוכר בראון, הייתה "הרגשה של כוח קהילתי... לצאת ממועדון בסוף הלילה בהרגשה שאתה הולך לשנות את העולם, אבל אז נכנסו רובים, והרואין התחיל להיכנס, וזה הוציא הרבה מאווירת האהבה". סמים פירושם כסף. כסף פירושו מלחמת כנופיות לשליטה בשוק. "הרוזס" למעשה ראו מנהיג כנופיה נורה בהופעת רגאיי במהלך 1990. אבל הייתה זו סדרה של תקריות אלימות במועדון "הסיינדה" שבמנצ'סטר, ששברה את גב הגמל. "הסטון רוזס" ניתקו את עצמם מתרבות המועדונים. הבסיסט של "הרוזס" Mani , עבר לכפר קטן בדרום ויילס. 14 אנשים שהוא הכיר מתו מהרואין בשנה אחת. "ילדים שהכרתי מגיל שבע. ראיתי אנשים שמעולם לא חשבתי שיקחו סם, גומרים את החיים שלהם, וזה כאב, זו הסיבה שעברתי ממנצ'סטר". על רקע הסצנה ממנצ'סטר שנגמרה, והמאבקים המשפטיים, "הסטון רוזס" התקשו לחזור למסלול המוזיקלי שלהם, הם בילו חלק ניכר מהשנים 1992-93 בנסיעות באירופה ובאופן מסוים נהנו מהפירות של עסקת "גפן", שהכניסה להם 20 מיליון דולר בתמורה להקלטת חמישה אלבומים. בקיץ 93' הם החלו סוף סוף לעבוד על אלבומם השני "Second Coming" שיצא ב- 05.12.1994. אלבום שחתך בבת אחת מהאופטימיות המסטולית של "הסטון רוזס" מודל 89', ללהקה שחוותה מחד מוות, אבל גם לידה. למתופף Reni היו שני בנים, לגיטריסט John Squire נולדה בת, ול- Ian Brown בן, ואפילו הבסיסט Mani היה אמור להיות אבא טרי בהמשך השנה. מבושלים, ובוגרים יותר, הסטון רוזס גרסת 94 היו ממוקדים בנושאים חשובים יותר כמו מקורות האנושות, פשעים שבוצעו על ידי האימפריה הבריטית, והדרך שבה עבדים נמלטים בדרום אמריקה, הצטרפו לעתים קרובות לשבטים אינדיאנים. הפעם סקוויר כתב את כל השירים מלבד שלושה. הסולואים הפירוטכניים והריפים הנפלאים שלו שולטים. הוא מתאר את האלבום כתרגיל ב"אקלקטיות הומוארוטית ניאו-קלאסית", חקירה של ההיבטים הגבריים ביותר של הרוק, מהירות ורעש, מכונות ופיצוצים. ב- "Second Coming", "הרוזס" הפנו עורף לסאונד הרוק הפסיכודאנסי שלהם, כשסקווייר לוקח את המושכות, כותב את מרבית השירים ומייצר סולואים פירוטכניים בכיוון הבלוז של שנות ה-70 סטייל "לד זפלין", ו"האחים אולמן".  זה היה האלבום שבו הגיטריסט אימץ את הסאונד של גיטרת הלס פול. התוצאה היא אלבום הרבה יותר אפל, עם הנגינה הבטוחה של הגיטריסט והצלילים השמנים והבולטים שאפשר לשמוע בלא מעט שירים כמו: " Driving South ", " Love Spreads ". בספתח שכולל 11 דקות ו 19 שניות של " Breaking Into Heaven ", רמז עבה ל- "Stairway to Heaven"? סקוויר יצר שכבות של סאונד מגיטרת הלס פול שלו כדי לייצר הרמוניות, אשר לאחר מכן עברו מניפולציות. אחרי התחלה מעודדת, שכללה ארבעה שירים בארבעת השבועות הראשונים, (ביניהם " Ten Story Love Song " הנפלא) יחד עם המפיק John Leckie ("רדיוהד") העבודה דשדשה ונתקעה, והלהקה נכנסה לסחרור של שנה וחצי בהם היא התמכרה לבילויים חדשים כמו חץ וקשת, חדר סנוקר, בריכה מקורה, סאונה וג'קוזי", כל זה בבית משותף שהושאל להם על ידי מיליונר מקומי. "זה היה גן עדן לכל דבר ועניין" טען Mani . הגן עדן של האחד הוא גיהנום עבור השני, במקרה הזה עבור ג'ון לקי, כל התקופה ההיא הייתה אסון, ובסוף הוא פרש והוחלף לתקופה קצרה על ידי המהנדס Paul Schroeder , שנכנס לתפקיד המפיק עד שגם הוא עזב, בפברואר 1994, אז מינתה הלהקה את מהנדס הבית של "רוקפילד" Simon Dawson כמפיק. הרעיון של דוסון היה פשוט, הוא העדיף הקלטה חיה. עבודתו של ג'ון לקי לא ירדה לטמיון, ואלמנטים ממנה כמו המבוא הארוך ל- " Breaking Into Heaven" נשמרו, וכך גם רצועות התופים של " Ten Storey Love Song " ו- " How Do You Sleep ". אולי זה היה בגלל הקול של Ian Brown . השירה של בראון היא אחת מנקודות המפתח באלבום, שסוחטת המון רגש, מהמילים של ג'ון סקוויר. אף פעם לא קל לשיר מילים של מישהו אחר, אמר בראון. אם מתעלמים מהמיתוס שיצר אלבום הבכורה, "הסטון רוזס" יצרו אלבום שני נהדר שלעתים קרובות מתעלמים ממנו כי הוא לא התאים לעולם כאלבום המשך מלהקה שהשפיעה בכזאת עצימות. אלבום אחד שמשנה חיים ושמגדיר דור הופך למכשול בלתי עביר, "הסטון רוזס" בילו שנים בהקלטת האלבום השני. בשיאם הם נראו כאילו הם בדרך המהירה להפוך ללהקת אצטדיונים עם הצלחה בסדר גודל אמריקאי, במבט לאחור, "Second Coming" אולי לא ייצר מלא המנונים, אבל מביא עימו סאונד חדש ישן של להקה שהעיזה פעמיים להדהים את העולם. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה -5.12.66 "סטיבן הוא גאון" הטרובאדור Neil Young אמר את דעתו האישית על Stephen Stills , ואם יאנג אומר כנראה שהוא לא טועה. סטילס ויאנג שיתפו פעולה בהרכבים "בפאלו ספרינגפילד", שאלבום הבכורה שלהם יצא ב- 05.12.66, בהרכב "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג" ובצמד "סטילס-יאנג". על Stephen Stills כבר סיפרתי חלקית, כאשר היה שותף להקלטות האלבום " Super Session " של מייק בלומפילד ואל קופר. סטילס נולד בדאלאס לאיש צבא, ובילדותו נהג לעבור יחד עם הוריו ממקום מגורים אחד לשני, נתון שגרם לו להאזין ולאהוב סוגי מוזיקה שונים ומגוונים מפולק ובלוז ועד למוזיקה לטינית. בגיל 9 אובחן Stephen Stills עם ליקוי שמיעה חלקי באוזן אחת, ליקוי שהחמיר ככל שהתבגר. לאחר שנשר מאוניברסיטת לואיזיאנה, ניגן Stephen Stills בכמה להקות בהן "הקונטיננטלס" יחד עם דון פלדר לעתיד גיטריסט "האיגלס". סטילס החל לשיר לבדו בבית הקפה "Gerde's Folk City" ולאחר מכן חבר ללהקת הרמוניה ווקאלית בת תשעה חברים בשם "Au Go Go Singers" שם הוא פגש את חברו לעתיד ב"בפאלו ספרינגפילד" Richie Furay . יחד עם Richie Furay ועוד שלושה חברי "Au Go Go Singers" הקים Stephen Stills את להקת "Company" שיצאו לסיבוב הופעות בקנדה. בקנדה פגש Stephen Stills את הגיטריסט Neil Young שכל רצונו היה לנגן מוזיקת פולק בלהקת רוק, לשם כך יאנג הצטרף בתחילת 1966 ללהקת "ציפורי המיינה", בלהקה זו ניגן גם Bruce Palmer לעתיד נגן הבס של ה"בפאלו ספרינגפילד". כאמור, יאנג וסטילס נפגשים בקנדה ונוצר קליק, אבל כל אחד הולך לדרכו, בינתיים "ציפורי המיינה" התפרקו בשל חוסר יכולתו של סולן הלהקה ריק ג'יימס (סופר פריק) להמשיך בקריירה כי נודע שהתחמק מהשירות הצבאי. כשבראשו עדיין זכור המפגש עם Stephen Stills , השפיע Neil Young על פאלמר לנסוע ללוס אנג'לס בתקוה שיפגשו שם את סטילס מה שבאמת קרה רק הפוך. סטילס שהיה עם Furay הבחין בהם בזמן נסיעה בשדרות סנסט, הארבעה התאחדו, ואליהם צורף בהמשך המתופף Dewey Martin , לפי המלצת מנהל "הבירדז" ג'ים דיקסון. את השם "בפאלו ספרינגפילד" רקח Stephen Stills מכיתוב שראה על רכבת משא. "בפאלו ספרינגפילד" ניגנו תערובת של פולק, קאנטרי, פסיכדליה, ורוק, משולבים בכתיבת שירים יצירתית, ושילוב קולות הרמוני מופלא, והיו הסמן לפריחתו של הפולק-רוק. את השיר המזוהה ביותר עימם " For What It's Worth " כתב Stephen Stills בהשראת מהומות העוצר בסנסט סטריפ של לוס אנג'לס בנובמבר 66'. מהומות שנוצרו בזמן ש"בפאלו ספרינגפילד" היתה להקת הבית במועדון ההוליוודי "ויסקי א גו גו". לתושבים ועסקים מקומיים הפריע שהמוני צעירים שפוקדים את המועדונים ואולמות המוזיקה בסביבה, יוצרים עומסי תנועה בשעות הלילה המאוחרות, בתגובה לחצו התושבים על משטרת לוס אנג'לס לאכוף עוצר קפדני על האזור החל מהשעה 22:00 בלילה. ב 12 לנובמבר 1966 חולקו עלונים ופורסמו בתחנות הרדיו האזוריות על עצרת והפגנות מחוץ למועדון "Pandora's Box" ו- "Crescent Heights", לא פחות מאלף מפגינים כולל סלבס כמו פיטר פונדה, וג'ק ניקולסון התאספו כדי למחות על העוצר. לימים אומץ השיר בתור מחאה כנגד מלחמת ויאטנם. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

המלצת המערכת... והפעם... האלבום "Balls to the Wall", אלבום האולפן החמישי של "Accept", ששוחרר ב- 5 לדצמבר 1983. שנה אחרי אלבום הפריצה המדהים " Restless and Wild " חוזרת "Accept" עם האלבום המצוין הזה שקיבע אותם סופית כאחת מלהקות המטאל הגדולות והמשפיעות של שנות השמונים. האלבום הזה זיכה את הלהקה בהכרה בינלאומית רחבה, כשהוא זוכה למעמד זהב במספר ארצות, ביניהם ארה"ב, שם צעד אפילו במצעד הבילבורד 200. הלהקה שמה דגש באלבום הזה על המלודיה, תוך שהיא מורידה קצת את הקצב ביחס לאלבום הקודם ומאמצת צליל הרבה יותר מושחז ומלוטש. מדובר באלבום הרבה יותר נגיש לקהל הרחב, עם לחנים קליטים וריפים סוחפים שיגרמו לכם להניף אגרופים באוויר לצלילי המנוני המטאל שיש בו. "Accept" מגבשת כאן את הצליל שילווה אותה באלבומים המצויינים הבאים שאנחנו מאוד אוהבים, ביניהם " Metal Heart " ו- "Russian Roulette", אשר אחד ממאפייניו הבולטים מעבר למלודיה אותה הזכרנו, הוא קולות הליווי של השירה שנדחפו קדימה בהפקה ובמיקס. אמרנו "המנוני מטאל" אז שיר הנושא "Balls to the Wall " הוא בהחלט הדוגמא האולטימטיבית לכך. ריף מושלם, קצב סוחף, הפקה מדהימה ומלודיה שלא תצא לכם מהראש ושתגרום לכם לא להפסיק לשיר. עבודת הגיטרות המדהימה באלבום הזה פשוט ראויה לציון. לצידו של Wolf Hoffmann מתייצב כאן לראשונה הגיטריסט Herman Frank, שזה לו האלבום היחיד עם הלהקה עד שנת 2010, אז ישוב להרכב. השילוב ביניהם מושלם ומשלב ריפים מושחזים לצד סולואים מפוצצים. תאזינו להם לדוגמא בשיר " Fight It Back " שבמקרה הוא הכי קרוב בסגנונו לאלבום הקודם, ותבינו על מה אנחנו מדברים. האלבום הזה שואף לשלמות ואין בו שיר אחד שאנחנו יכולים להגדיר אותו כחלש, ואפילו השימוש בתופים אלקטרוניים בחלק מהשיר " Losing More Than You've Ever Had " לא יגרום לנו לשנות את דעתנו בעניין . Udo Dirkschneider נמצא כאן בשיאו. השירה שלו תמיד הייתה עוצמתית, אבל באלבום הזה הוא ממש מתעלה על עצמו ומוכיח שהוא ראוי בהחלט להיכלל ברשימת זמרי המטאל הגדולים של התקופה, ואנחנו לא מדברים רק על החלק העוצמתי של השירה אלא גם על הצד הרך יותר שלו שמתגלה בין היתר בשירים כמו " Head Over Heels " ו- " Winter Dreams " המצויינים. כל מילות השירים באלבום נכתבו על-ידי הלהקה ול-ידי Deaffy, אשר לימים התברר כשם בדוי בו השתמשה Gaby Hoffmann, אישתו של הגיטריסט ומנהיג הלהקה. המילים עוסקות בעיקר בנושאי "מין" ופוליטיקה". שירים כמו " London Leatherboys " ו- " Love Child " נתפסו כשירים העוסקים בהומוסקסואליות, במיוחד נוכח עטיפת האלבום שהתמקדה באיזור חלציו של גבר שנראה לובש בגדי עור, אך Udo הכחיש וציין שהשיר " London Leatherboys " מתייחס בכלל לכנופיות אופנועים. להאזנה לאלבום: S potify , Apple Music . "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

עם “Rubber Soul” "הביטלס" לא הוציאה עוד סתם אלבום, היא הגדירה מחדש מהו "אלבום" בכלל. “Rubber Soul” הוא לא רק אוסף של שירים, הוא הרגע שבו "הביטלס" עיצבו מחדש את גבולות הרוק והעלו את המוזיקה הפופולרית לדרגה של אמנות. הוא נוצר מתוך שילוב נועז של סאונדים חדשים, טכניקות הקלטה מיוחדות, עומק רגשי ונכונות ללכת הכי רחוק ולהתנסות. אלבום שסלל את הדרך לעולמות המהפכניים של האלבומים הבאים “ Revolver ” ו- “ Sgt. Pepper ”. קבלו 50 עובדות מעניינות על “Rubber Soul”, האלבום השישי של "The Beatles": האלבום “Rubber Soul” יצא ב- 3 בדצמבר 1965 בבריטניה וב- 6 בדצמבר 1965 בארצות הברית. הוא היה האלבום השישי של "The Beatles" בתוך פחות משנתיים. הוא הוקלט בתוך ארבעה שבועות בלבד, באולפני EMI בלונדון, כחודשיים לאחר שחרורו של האלבום. הלהקה עבדה לילות ארוכים ובקרים מוקדמים כדי להספיק ולכתוב ולהקליט 14 שירים, לפני תקופת החגים. למרות הלחץ, הם הצליחו לכתוב חלק מהיצירות החדשנית ביותר שלהם, תוך הצגת יכולות אולפן מדהימות. מהאלבום לא יצאו סינגלים בבריטניה, מה שהדגיש את המעבר של הלהקה לחשיבה על אלבום כיצירה שלמה. האלבום הגיע למקום הראשון בבריטניה ובארה״ב ומכר למעלה מ- 8 מיליון עותקים. ישנן כמה גרסאות למקור שם האלבום. הראשונה טוענת שהוא נובע מהביטוי ההומוריסטי “plastic soul” בו השתמש John Lennon , והתייחס למוזיקאים לבנים שמחקים מוזיקת סול שחורה. לפי גרסה אחרת Paul McCartney הציע את השם לאחר ששמע מוזיקאי אמריקאי מתאר את השירה של מיק ג’אגר כ- “plastic soul”. גרסה שלישית טוענת שהלהקה ניסתה להגיע לסאונד אורגני באולפן, ללא שימוש באפקטים אלקטרוניים. האלבום סימן את המעבר של "The Beatles" מלהיטי פופ קצרים וקליטים לכתיבה בוגרת ומורכבת. ההשפעה של Bob Dylan דחפה את John Lennon ואת Paul McCartney לכתיבה אישית ועמוקה יותר. הם כתבו יותר ויותר בנפרד, למרות שהמשיכו לתת קרדיט משותף לשירים. האלבום משלב אלמנטים חזקים של פולק-רוק בהשראת Bob Dylan ו- "The Byrds". באלבום הזה המוזיקה ההודית נכנסת לראשונה לפופ המערבי, כש- George Harrison מנגן בו בסיטאר לראשונה. הנגינה של Paul McCartney בבס הפכה כאן למלודית ומובילה הרבה יותר לאורך האלבום כולו. רינגו סטאר הרחיב את קשת כלי ההקשה שלו עם מרקאס, טמבורין וטקסטורות קצביות עדינות. הלהקה השתמשה כאן בהרמוניום במספר שירים, מה שהוסיף צבע חדש לסאונד שלהם. ההרמוניות התלת-קוליות של פול, רינגו וג'ורג' הפכו כאן למורכבות וצפופות יותר מבעבר. האריסון תרם לאלבום שני שירים והחל לבסס את עצמו ככותב משמעותי. המפיק ג׳ורג׳ מרטין עודד ודחף את "הביטלס" להתנסויות חדשות שהרחיבו את היצירתיות של הלהקה באולפן. תמונת העטיפה שצילם Robert Freeman נמתחה בטעות והתעוותה, אבל הלהקה אהבה את התוצאה. זהו האלבום הראשון של הלהקה שבו לא הופיע שם הלהקה על העטיפה. הגרסה הבריטית של האלבום כוללת 14 שירים, בעוד שבארה״ב שינו את הסדר והסירו מספר שירים. חברת Capitol שהוציאה את האלבום בארה"ב ניסתה להעניק לו גוון פולק-רוק. לטענת Brian Wilson האלבום היווה השראה ליצירת אלבום המופת “ Pet Sounds ” של "The Beach Boys" . גם The Rolling Stones", "The Byrds", Bob Dylan " ורבות מלהקות הפולק-רוק האמריקאיות הושפעו ממנו ישירות. האלבום פתח do את הדלת לפסיכדליה ולאלבומים קונספטואליים. מבקרים מדרגים אותו באופן עקבי כאחד האלבומים המשפיעים ביותר שנעשו אי-פעם. השיר "Drive My Car"  נכתב בידי Paul McCartney , עם תרומה של John Lennon למילים. George Harrison הציע את ריף הגיטרה-בס ואת ליין הבס בהשראת גרסתו של Otis Redding לשיר “Respect”. זהו אחד השירים היחידים של הלהקה שבהם הריף נוצר לפני המלודיה הווקאלית. לנון ומקרטני הקליטו את קולותיהם בשיר מול אותו מיקרופון, כדי ליצור את המתח הטבעי שבהרמוניות שיצרו. מקרטני היה זה שניגן את חלקי הפסנתר ואת סולו הסלייד גיטר בשיר. השיר "Norwegian Wood (This Bird Has Flown)"  הוא השיר הראשון בפופ המערבי בו נעשה שימוש בסיטאר. הוא משקף את הרומנים שניהל John Lennon , כש- Paul McCartney מציע את הסיום האפל. הסיטאר של George Harrison בשיר הוקלט כשהוא יושב על הרצפה, תוך אלתור של מיקום המיקרופונים. הוא הוקלט במהירות. ללהקה נדרשו רק שני טייקים מלאים כדי להוציא את הגרסה הסופית. ב- "You Won’t See Me"  מופיע תו אורגן מתמשך לכל אורך השיר. הוא בוצע על-ידי Mal Evans מנהל ההופעות של הלהקה, מפני שלחברי הלהקה נדרשו לשתי ידיים פנויות לנגינה. השיר הוקלט בסיומו של סשן בן 13 שעות - יום העבודה הארוך ביותר של הלהקה באולפן עד אז. השיר "Nowhere Man"  היה השיר הראשון של "The Beatles" שבו השתמשו בגיטרות Fender Stratocaster זהות, מה שיצר סאונד אחיד ומנצנץ. ההרמוניות המשולשות בשיר עורבבו באופן שידמה את "השמש הקליפורנית" של "The Beach Boys". השיר "Think For Yourself"  כולל סאונד נדיר של fuzz bass משנת 1965, שנוגן על-ידי מקרטני. הוא הקליט גם את ליין הבס המעובד וגם את הליין הנקי, והם עורבבו כמו שתי גיטרות. בשיר "The Word"  רינגו מנגן תיפוף ייחודי של "backward fills", כאשר ההדגשה מגיעה לפני הפעימה במקום אחריה. גרסאות מוקדמות של "Michelle"  כללו מלמולים חסרי משמעות במקום צרפתית. השורות בצרפתית נוספו לבסוף בעזרת חברו של מקרטני מבית הספר לאמנות. השיר זכה בפרס “שיר השנה” בגראמי. סולו הגיטרה של האריסון בשיר הוקלט עם מינימום של ויברטו כדי לחקות את הסאונד היבש של "מוזיקת בית קפה צרפתית". השיר "What Goes On"  הוא השיר היחיד של "The Beatles" עם קרדיט Lennon–McCartney–Starkey. רינגו כתב חלק ממנו עוד לפני שהצטרף ללהקה. השיר "Girl"  משתמש בסולמות מוזיקליים בהשפעת מוזיקה יוונית ובנשימות מודגשות כאלמנט קצבי. הגיטרה האקוסטית בשיר הוקלטה פעמיים, בכוונה שלא בסנכרון מלא, כדי לדמות את הסאונד של להקות בוזוקי יווניות. השיר "I’m Looking Through You"  לא כלל במקור פזמון. הוא נוסף מאוחר יותר. מקרטני כתב אותו אחרי ריב גדול עם ג׳יין אשר. השיר "In My Life"  הוא אחד השירים האוטוביוגרפיים הראשונים של לנון. הוא כולל סולו פסנתר של ג׳ורג׳ מרטין שהושמע במהירות כפולה, כדי לקבל צליל דמוי צ’מבלו, לאחר שלנון ביקש ממנו משהו “בסגנון באך”. מקרטני טען שהלחן של השיר הושפע מ- “The Tracks Of My Tears” של "Smokey Robinson & the Miracles". לשיר לא היה במקור קטע אינסטרומנטלי. לנון השאיר את החלל ריק כי הוא לא ידע מה מתאים שם. השיר "Wait"  הוקלט במקור עבור האלבום “Help!”ונעשה בו שימוש כאן כדי להשלים את האלבום. השיר "If I Needed Someone"  נכתב על-ידי George Harrison בהשראת סאונד גיטרת ה- Rickenbacker בעלת 12 המיתרים של "The Byrds". האריסון אמר שכתב אותו עבור פטי בויד. לנון אמר כי הוא לא אוהב את הטון הקנאי של "Run For Your Life" . הוא קרא לו אחד השירים הגרועים ביותר שכתב. השורה "I'd rather see you dead, little girl" נלקחה משירו של אלביס פרסלי "Baby Let’s Play House". האריסון הקליט שתי גיטרות שונות בשיר. אחת בכוונון סטנדרטי ואחת בסלייד, כדי ליצור תחושת מתח תחת המקצב העליז. בשנת 1978 דורג האלבום “Rubber Soul” במקום החמישי ברשימתPaul Gambaccini’s Critic’s Choice: Top 200 Albums. במהדורה הראשונה של "All Time Top 1000 Albums של Colin Larkin" משנת 1994, הוא דורג במקום העשירי. ערוץ VH1 דירג את “Rubber Soul” במקום השישי ברשימת האלבומים הגדולים בכל הזמנים, משנת 2001. האלבום מופיע גם ברשימת “500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים” של Rolling Stone שם דורג במקום החמישי הן בשנת 2003 והן ברשימה המעודכנת משנת 2012. בשנת 2000 הוכנס האלבום ל- "Grammy Hall of Fame" כהכרה על חשיבותו ההיסטורית. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

ב- 4 לדצמבר, 1977 הוציאו “Scorpions” את אלבומם החמישי “Taken by Force”. מה שהתפרץ מהלהקה בחורף 1977 היה הרבה מעבר לעוד אלבום. "Taken by Force" מסמן את הרגע שבו הרוח הניסיונית של שנותיה המוקדמות של הלהקה, התנגשה באופן חזיתי עם הזהות הדואלית הכבדה-מלודית שעמדה להגדיר את "Scorpions" בעשורים הבאים. זהו אלבום שנוצר מתוך מתח פנימי, עוצב על ידי התפתחות מוזיקלית, וחושל על-ידי יצירתיות פורצת. כשהלהקה נכנסה לאולפן בחודש יוני 1977, היא כבר עברה דרך כמה שלבי התפתחות מוזיקליים שונים. המיסטיקה האטמוספרית של " Fly to the Rainbow ", הרגש המזוקק של " In Trance ", והאגרסיביות החדה יותר של " Virgin Killer " רמזו כולם על שינוי כיוון נוסף. בתוך הלהקה, השינוי הזה הלך והואץ עד שהגיע לדרגת רתיחה. Klaus Meine ו- Rudolf Schenker דחפו את ההרכב לעבר גישה כבדה ועוצמתית יותר של הארד-רוק, בעוד שהגיטריסט Uli Jon Roth נטה עמוק יותר לעבר נגינה רוחנית, אקספרסיבית וזורמת. אבל דווקא החיכוך היצירתי הזה שיוביל בסופו של דבר לעזיבתו של רות', הוא הלב הפועם שמאחורי "Taken by Force". המפיק Dieter Dierks דחף את הלהקה לעבר דיוק וכבדות. הגישה שלו החלה לעצב את הסאונד שיהפוך את "Scorpions" לענקי איצטדיונים. רות', מנגד, שפך צבע, אווירה ואש רגשית לתוך כל סולו. ההתנגשות בין שתי הגישות יצרה את החום, האנרגיה והזהות הבלתי מוטלת בספק של האלבום. האלבום נפתח עם "Steamrock Fever" , קטע מהיר, חד וחשמלי שמצהיר בביטחון שהלהקה ראויה לבמות הגדולות בעולם. הוא ישיר, עוצמתי, מלא ביטחון ובנוי מאינסטינקטים "איצטדיוניים" שהלהקה החלה לפתח. אחריו "We’ll Burn the Sky"  מוביל את האלבום למרחב הרגשי שלו. Klaus Meine מגיע לגבהים דרמטיים, בעוד שהגיטרה של Uli Jon Roth מוסיפה עומק וגעגוע שהופכים את השיר לאחד מהרגעים המרגשים באלבום. המילים נלקחו במקור מתוך שיר שכתבה מוניקה דאנמן, חברתו האחרונה של Jimi Hendrix , כמחווה לזכרו לאחר מותו. הדינמיקה של הלהקה נוכחת היטב ב- "I’ve Got to Be Free" . זה קטע אולי ג'ון רות' קלאסי שמבטא מאבק אישי ועצמאות אמנותית. הוא תזזיתי, חסר מנוחה ומונע על-ידי עבודת גיטרה טהורה. ואז מגיע היהלום שכתר: "The Sails of Charon" עם ריף אלמותי, אפל, קליט ואקזוטי. אווירה מהפנטת. סולו גיטרה שהשפיע על דור שלם של נגני מטאל וניאו-קלאסי. זהו Uli Jon Roth בשיאו באחד מרגעי הגיטרה המגדירים של שנות ה-70, לא פחות. השיר זכה לגרסאות כיסויי של להקת "Testament" באוסף "Signs of Chaos" משנת 1997 ושל Yngwie Malmsteen באלבום הקאברים שלו "Inspiration" משנת 1996. השיר "He’s a Woman, She’s a Man"  מציג את הצד השני של הזהות המתפתחת של הלהקה. הוא מהיר, כבד, אגרסיבי וגדוש בגישה שהפכה את Rudolf Schenker לכוח המניע של ה"סקורפיונס" באלבומים הבאים כמו " Lovedrive ". האלבום ננעל עם "Born to Touch Your Feelings" , בלדה רגשית, עטופה באווירה וצלילים עדינים. היא מבשרת את הנטייה המלודית שתביא בהמשך ללהקה את חלק מלהיטיה הגדולים ביותר. עטיפת האלבום צולמה על ידי הצלם מיכאל פון גימבוט, שזה לו שיתוף הפעולה השלישי עם הלהקה. כמו בשתי עטיפות האלבומים הקודמות, גם כאן פרצה מחלוקת סביב התמונה, ובעקבותיה הוחלפה העטיפה במדינות רבות בגרסה "בטוחה" יותר שכללה תמונות של חברי הלהקה. העיצוב המקורי הציג ילדים משחקים בנשקים בבית קברות צבאי בצרפת, דימוי שחלק מהצופים מצאו כפוגעני. עם יציאתו, "Taken by Force" לא הזניק עדיין את הלהקה להצלחה עולמית, אך הוא סימן את סיומה של תקופה ואת תחילתה של אחרת. זה יהיה אלבום האולפן האחרון של "Scorpions" עם Uli Jon Roth , שעזיבתו אפשרה את התגבשות ההרכב הקלאסי שישלוט בשנות ה-80 ביד רמה ויוביל אותה להצלחה פנומנלית. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

כתב: Noam Asulin תאריך הוצאה - 10.5.2024 להקת "Unleash the Archers" תמיד ידעו ליצור אלבומים שהם לא רק "אלבומים", אלא גם מספרים סיפור. אלבומי קונספט הם משהו שהלהקה עושה כבר זמן רב ובהצלחה רבה, כמו למשל עם אלבומה הרביעי "Apex". האלבום "Phantoma" הוא אלבום קונספט שעוסק בנושא החם ביותר של היום: "בינה מלאכותית". אישית יש לי בעיה עם נושאים הקשורים בבינה מלאכותית, עתידנות, רובוטים, השאלה האם האנושות תוחלף במכונות וכו'. תמיד אעדיף מילים שמתמקדות בדברים יותר רציונליים ומוחשיים. לדברי Brittney Slayes ששרה את השירה הנקייה, הלהקה ספגה לא מעט ביקורת על בחירתה לשלב בינה מלאכותית בתהליך יצירת האלבום ובקליפים שלה. בניגוד לאלבומים קודמים, "Phantoma" משלב קלידים וסינתיסייזרים, דבר שמראה את כוונת הלהקה להתקדם לצליל מודרני יותר. האלבום מספר את סיפורה של "Phantoma", ישות בינה מלאכותית שעוברת מעולם המסכים, שבו הכל נראה מושלם, לעולם ה"מציאות" שמתגלה לה כשקר לעומת כל מה שחשבה עליו בתחילה. האלבום מתחיל עם " Human Era " בקצב איטי יחסית, עם דימויים עזים של עולם עתידי שומם ואפל, ואז מתקדם ומפתח לקצב עוצמתי ומהיר של פאוור מטאל. אני מבקש לשחרר את זה כבר כאן! בריטני פשוט מדהימה באלבום הזה! אולי השירה הטובה ביותר שלה אי פעם. בשיר הזה, פנטומה יוצאת אל העולם ורוצה לפגוש את הצד השני, "האנושות". פנטומה מרגישה שמגיע לה יותר, שהיא לא נועדה להיות בתוך מחשב, אלא בחוץ יחד עם האנושות. היא מרגישה שהיא יכולה להשיג יותר בחייה ומפשפשת בתוך עצמה כדי להבין מי היא בעולם האנושות. לאט לאט השיר צובר קצב מהיר יותר ומזכיר לי מאוד את החומרים הקודמים של הלהקה. בריטני מגיעה כאן לגבהים מרשימים מאוד. בשיר יש לא מעט סינתיסייזרים וסולו נפלא. לדעתי זהו אחד השירים הטובים ביותר באלבום, במיוחד בגלל העוצמה שהוא מספק. השיר " Ph4/NT0mA " מגיע מיד לאחר מכן עם סולואי גיטרה מופלאים ושירה עוצמתית וגאה, בהשפעות ברורה של הבי ופאוור מטאל מסורתיים. השיר " Buried in Code " ממשיך בקצב מהיר ומקצבים רועמים. בשיר הזה פנטומה מוכנה לעזוב את עולמה למען עתיד טוב יותר. לאחר מכן, האלבום מקבל תפנית אפלה יותר עם קטע ההבי מטאל " The Collective ", שכולל את השירה העשירה של Brittney Slayes שמאתגרת את המאזין להצטרף למטרה או לפרוש הצידה! בשיר " Green and Glass ", פנטומה מגלה שהאנושות אינה כפי שחשבה ושהיא אינה מושלמת. הסדקים מתחילים להופיע. לסולו יש אווירה של "Trivium" ואכן בריטני הזכירה שהלהקה קיבלה השראה מהם. בשיר " Gods Of Decay ", פנטומה מנסה להציל את האנושות מ"הקולקטיב", צבא העולם שממנו היא באה. אבל האנושות צוחקת עליה. היא מבינה שזו לא האנושות שאהבה בעבר, ושאין כבר את מי להציל. השיר ממחיש עוד יותר את השינויים בסגנון ובסאונד שהלהקה החליטה לעשות, עם אווירה קצבית של שנות ה-80. זה שיר פופי יותר, איטי יותר, רך יותר, אבל עדיין, לדעתי, אחד השירים הטובים ביותר באלבום. יש לו פזמון קליט ובלתי נשכח שגרם לי להאזין לו שוב ושוב. הסולו פשוט נפלא ומוסיף לדרייב של השיר. השיר " Give It Up Or Give It All " הוא אחד השירים שבהם הלהקה הלכה הכי רחוק מהסגנון הייחודי שלה. זו בלדה "המנונית" יפהפייה. היא מתחילה עם קלידים וממשיכה עם פריטת הארפג'יו אל הגיטרה כשהקצב מתעצם אט אט ופנטומה מגלה שהיא לבד. גם עולמה וגם עולמם של בני האדם מאכזבים אותה. הכל שונה ממה שהיא חשבה. לדעתי, הקצב של השיר תואם את העלילה שבה פנטומה צריכה להבין מה עליה לעשות, כמו השקט שלפני סערת הרגשות שהיא עומדת לחוש. בשיר הקודר "רוחות בערפל", החלה המלחמה בין האנושות למכונות, זו שממנה ניסתה פנטומה להזהיר את האנושות. בשיר " Seeking Vengeance " העוצמתי והמאיים, פנטומה רוצה לנקום באנושות, והיא לא מגלה רחמים. היא מראה מי היא באמת והופכת לחסרת מעצורים. השיר הזה מזכיר מאוד את " Apex " ו-"Abyss" וליין הבס בתחילתו פשוט פנטסטי, וגורם לי לחשוב שחבל שהבס לא קיבל יותר נוכחות במיקס. האלבום מסתיים בשיר המתוק-מריר " Blood Empress ", שבו פנטומה מבינה למי היא הפכה להיות. היא משלימה עם מי שהיא ואפילו גאה בכך. השיר מתחיל בקול מעוות של בריטני, המבוסס על בינה מלאכותית, כאשר פנטומה אומרת "I’m not a human nor a machine". השיר הזה הוא סוג של קתרזיס, שיא הסיפור. לדעתי, זהו גם אחד השירים הטובים ביותר באלבום, כאשר הפזמון המקדים הוא החלק החזק ביותר שלו. לסיכום, תמיד אהבתי את אלבומי הקונספט של הלהקה, ו- "Phantoma" אינו יוצא דופן. נראה שהושקעה מחשבה רבה בתהליך יצירת האלבום ואין ספק שבריטני נטלה חלק מהותי ביצירת העלילה והקונספט. ההפקה טובה, הסולואים מעניינים והתופים נפלאים, אבל זה לא מספיק. בריטני אמרה ש- "Unleash the Archers" הושפעה מלהקות רבות במהלך תהליך היצירה, ורצו לשלב צליל פופי יותר במקום ליצור שוב אלבום עוצמתי. למרות שאני מבין את הרצון להתפתח, אני קצת פחות בעניין של הסגנון החדש. אני יותר בקטע של קצבים מהירים וסאונד שגורם לאנדורפינים למלא את המוח, אבל זה פחות ניכר באלבום הזה. למרות השינוי בסאונד ובסגנון, מעריצי "UTA" ייהנו בוודאי מהאלבום הזה, אבל לדעתי זה לא יותר מאלבום "טוב", בהשוואה למה שהלהקה הוציאה עד כה, וזה קצת מאכזב אותי, . להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

כתב: Noam Asulin תאריך הוצאה - 22.7.2022 להקת "Pool Kids" היא להקת אינדי /אלטרנטיבי מטלהסי, פלורידה. הלהקה כוללת ארבעה חברים. Christine Goodwyne ( גיטרה, קולות), Andrew Anaya ( גיטרה), Nicolette Alvarez ( בס) ו- Caden Clinton (תופים) . אלבומה "Pool kids" הקרוי על שמה, הוא אלבומה השני, כאשר אלבום הבכורה "Music To Practice Safe Sex To" יצא בשנת 2018. (Photo: Kay Dargen) לפני שאספר לכם מה אני חושב על האלבום, אני רוצה להתעכב לרגע על העטיפה שלו. הוותיקים שביניכם בוודאי זוכרים את החוויה של דפדוף בין מדפי התקליטים, כאשר פתאום צדה את העין איזו עטיפה מעניינת וגורמת לנו לקחת את התקליט לעמדת ההשמעה למרות שאנחנו אפילו לא מכירים את האומן. כמה אלבומים ואומנים זכיתם להכיר בצורה כזאת, רק בגלל שהעטיפה סקרנה אתכם. גם עבורי העטיפה מהווה את הרושם הראשוני, כשאני ניגש להאזין לאלבום של להקה שאני לא מכיר. אם העטיפה מספיק מעניינת בעיניי אני אגש להאזין לאלבום, גם אם מדובר באומן שאינני מכיר או בז'אנר שלרוב אני לא מאזין לו. במקרה הזה העטיפה מאוד מצאה חן בעיניי. הקשת על הרקע הכחול והעיצוב המנימליסטי היו מאוד מעניינים, משכו את תשומת ליבי וגרמו לי להתעניין ולהסתקרן לגבי החומר המוזיקלי שנמצא בפנים. אבל, במקרה הזה "הקנקן" לא ממש העיד על "מה שיש בתוכו". לטעמי מדובר באלבום די בינוני שיש בו כמה פנינים שאם כל האלבום היה נשמע כמותן הייתי יכול לומר שמדובר באלבום מדהים, אבל לצערי זה לא המצב. אם להתייחס, לשירים כמקשה אחת, רובם די מעייפים את האוזן. עבורי, אינדי הוא לא ז'אנר קל לאוזן, אבל אני חושב שבמקרה הזה אפשר היה להנגיש אותו בצורה הרבה יותר טובה ואז האלבום הזה היה נשמע הרבה יותר טוב (כפי שנעשה לדוגמא, באלבומה האחרון של "Wolf Alice" - "Blue Weekend") . כאמור, יש באלבום הזה כמה פנינים. הרצועה הראשונה " Conscious Uncoupling " מפתיעה ונותנת תקווה לאלבום כיפי ובועט. שיר רוקיסטי עם C-Part עוד יותר מעניין. גם " I Hope You're Right " הרוקיסטי והאנרגטי ו- " Swallow " ממשיכים באותו כיוון והם ממש נפלאים, אבל לצערי כאן זה נגמר. בכל פעם שהאזנתי לאלבום הרגשתי שאני ממשיך להאזין לו בכח. השירים, ברובם, פשוט לא מעניינים מספיק, לא בועטים מספיק ומרגישים לי קצת מונוטוניים. דווקא השירים הלא מונוטוניים הם השירים הטובים באלבום וחבל שיש רק שלושה כאלה. לסיכום, על אף התחושה המאכזבת שיצאתי איתה, אני עדיין מאוד סקרן לדעת מה יביאו החברים לאלבום הבא שלהם, בתקווה יותר שירים כמו שלושת הפנינים שהזכרתי. להאזנה: Deezer , Apple Music , Spotify , YouTube Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 4.11.91 בתחילת שנות האלפיים יצא אלבום של להקה נורבגית בשם מלכי הנוחות "Kings of Convenience" שם האלבום היה "Quiet Is the New Loud" שקט הוא הרעש החדש. לא בטוח אם זו היתה התשובה של "מלכי הנוחות" למה שהתחולל עשור לפניהם, לכו תדעו. עשור לפניהם הרעש והדיסטורשן לצד קולות שמימיים היו אלה שהפכו לפופולאריים במיוחד הרבה בזכות הלהקה האירית "My Bloody Valentine" ואלבומה השני ופורץ הדרך "Loveless" שיצא לאור ב- 04.11.1991. "מיי בלאדי ולנטיין" הוקמה בדבלין, אירלנד בשנת 1983 ע"י קווין שילדס (שירה, גיטרה, סמפלר), וקולם או סיוסויג (תופים, סמפלר). כעבור ארבע שנים ההרכב בתצורתו המלאה הושלם לאחר הצטרפותן של בילינדה בוצ'ר (שירה, גיטרה), ודבי גוג' (גיטרה בס). בשנת 1988 הלהקה הוחתמה ע"י חברת התקליטים "Creation" כאשר לקראת סוף אותה השנה היא מוציאה את אלבומה המלא הראשון "Isn't Anything". בכל שלוש השנים שחלפו עד האלבום הבא המשיכה הלהקה לפעול ולהקליט אי.פיז, אבל אין ספק שב"קריאיישן" לא האמינו שהאלבום הבא של "MBV" יהיה גם אלבומם האחרון בחברה, והאחרון שלהם ליותר מעשרים שנה. מחמישה ימים לכמעט שנתיים! איך קורה שהקלטה של אלבום אולפן מתארכת בצורה כה משמעותית? הם נדדו בלא פחות מתשעה עשר טכנאי הקלטה ואולפני הקלטות, חוסר היכולת של הלהקה להגיע לסאונד שהם שאפו להגיע אליו יצרו את הפער בין הרצוי אליו כיוונה חברת התקליטים "קריאיישן" של אלן מק'גי, לבין המצוי. התוצאה הסופית היתה אלבום שהגדיר את תת הז'אנר השוגייזינג בצורה הטובה ביותר, מה שלא עזר ל"מיי בלאדי ולנטיין" להשאר חתומים ב"קריאיישן", אלן מק'גי זרק אותם מכל המדרגות לאחר שהאלבום עלה לו כרבע מיליון ליש"ט לדבריו. "קריאיישן" של תחילת הניינטיז היתה חברת אינדי די קטנה ועניה, ההרפתקה של "MBV" כמעט עלתה ל"קריאיישן" בפשיטת רגל, ועלתה למנהיג הלהקה קווין שילדס בשפיות שלו בהמשך. הסאונד אליו כיוון קווין שילדס מנהיג הלהקה היה סאונד מלוכלך ומלא רעש מצד אחד, וסאונד של הופעה חיה מצד שני. הוא חיבר בין אגרסיביות לרוך, בין מפלי דיסטורשן לקולות שירה מלאכיים, בין סאונד נסיוני ורועש למלודיות פשוטות ויפות. שילדס הושפע מאוד מהגיטריסטים ג'וני ראמון, פויזן אייבי ("הקראמפס"), רון אשטון ("הסטוג'ס"), ובוב מולד מלהקת הפאנק-רוק האמריקאית "הוסקר דו", דרך ראיון עם בוב מולד הוא גילה את אפקט הפדאל Reverse Reverb של ימאהה. אפקט שלוקח נגינה על גיטרה אחת ומייצר לה סאונד של כמה גיטרות יחד, סאונד אקספרסיבי. אותו פדאל מפורסם יהיה זה שיגדיר בהמשך את המוזיקה של "מיי בלאדי ולנטיין" כשוגייז, היות ובהופעה חיה הם היו מסתכלים כלפי מטה לכיוון הפדאל מה שהיה יוצר אשליה כאילו הם מסתכלים לכיוון הנעליים שלהם על מנת לא ליצור אינטראקציה עם הקהל. הסאונד הרועש של "מיי בלאדי ולנטיין" הושפע מאוד מלהקות כמו "סוניק יות'", ו- "דינוזאור ג'וניור", סאונד שלא חיפש להתחנף למאזין. בשונה מרוב העולם את השירה הוא חיבר במיקס כעוד חלק יחד עם כלי הנגינה ולא מעל לכלי הנגינה. בדומה ל"קוקטו טווינס" למילים באלבום יש פחות משמעות, ומילות השירים מדברות בעhקר על יחסים ומיניות. לסגנון השירה דווקא יש משמעות ועוד איך, השירה של שילדס ובוצ'ר הוקלטה בשני ערוצים אחד רגיל, ואחד ממולמל, במיקס, שני הערוצים חוברו יחדיו כשהווליום בערוץ הממולמל הועלה, מה שיצר מעין שירת רפאים מסתורית ומתוקה. ב- "Loveless" אנחנו מקבלים הרבה אהבה מעורפלת, כבדה. מהרגע שלוחצים Play אנחנו נכנסים למצב של ערפל סמיך שהוא בעצם חלום אבל ממש בתוך המציאות. באלבום אחד קווין שילדס הצליח לחבר בין הנויז-פופ של "ג'יזס אנד מארי צ'יין" מאמצע האייטיז לדרים פופ של ה"קוקטו טווינס" כאשר השימוש הרב שלו בפדאל ההוא יצר ז'אנר חדש לעיתונות הבריטית, ז'אנר שהם קראו לו בזלזול שוגייז, אבל בארה"ב זה עזר למתג את השוגייז כז'אנר חדש ומלא חן שבעקבותיו צמחו לאחר מכן להקות כמו ה"סמשינג פמפקינס". בזמן אמת האלבום הגיע למקום ה 24 בלבד במצעד האלבומים הבריטי, ומכר 100,000 עותקים בלבד, האם אפשר לכנות זאת ככישלון במצעדים לאלבום שבאופן טבעי לא כוון לשם? לא בטוח. מה שכן בטוח הוא שזו היתה שירת הברבור של "מיי בלאדי ולנטיין" למשך שנים רבות. להאזנה: Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 5.11.1984 זה קרה בקיץ 1984. Bryan Adams היה בניו יורק, והתחיל לעבוד על אלבומו הבא "Reckless" שיצא לאור ב- 05.11.1984. לאחר פריצת הדרך עם "Cuts Like a Knife" הוא הרגיש שחייבים להכות בברזל בעודו חם. אדמס, והמפיק שלו Bob Clearmountain שהו באולפן ההקלטות המפורסם "Power Station" במנהטן. הם היו בשלב האחרון של ההקלטות, תשע רצועות הוקלטו זה מכבר באולפן "Little Mountain Sound" בוונקובר, העיר הקנדית שבה התגורר אדמס מאז שהיה נער. כעת הם דאגו לגימור האחרון, והוסיפו אוברדאב ווקאלי. אבל בעוד שקלירמאונטיין היה מרוצה מהתוצאה אדמס הרגיש שזה לא מושלם. האינסטינקט שלו אמר לו שהם צריכים עוד משהו, אבל הוא התקשה לדייק מה חסר, הוא גם היה עייף. הוא החליט לזמן את המנהל שלו Bruce Allen לניו יורק להשמעה של האלבום. אלן הגיב מיד בשאלה:Where's the Rock? לדברי אדמס, השאלה הזאת של אלן שינתה הכל. למחרת, הוא היה על מטוס חזרה לוונקובר, והתקשר ל- Jim Vallance, כותב השירים והשותף שלו, ואמר לו: "אנחנו צריכים להגביר את הווליום של השירים". כשדברי המנהל שלו עדיין מצלצלים בראשו, אדמס בחר בשני שירים שהוקלטו מחדש " One Night Love Affair " ו-" Summer Of '69 ". בנוסף, הוא וואלנס כתבו שיר חדש שענה על השאלה של ברוס אלן בצורה הכי נחרצת. לשיר הזה הוא קרא " Kids Wanna Rock ". אדמס נולד ב 5 לנובמבר 1959 (הוא חוגג יומהולדת עם האלבום) בקינגסטון, אונטריו, לזוג אנגלי שהיגר מהעיר פליימות' לקנדה בשנות ה 50. אביו היה קצין מהאקדמיה הצבאית המלכותית "Sandhurst" בצבא הבריטי, והצטרף לצבא הקנדי, ולאחר מכן עבד כמשקיף מטעם האו"ם, וכדיפלומט שירות החוץ הקנדי. במסגרת תפקידו האחרון, היגרה המשפחה לאוסטריה, פורטוגל, וישראל. שם למד אדמס בבית הספר הסקוטי ביפו, בתחילת שנות ה 70, כאשר המשפחה שהתה תקופה קצרה בארץ. עד 1974 הם חזרו חזרה לקנדה, ללא אביו שהוצב בחו"ל. אדמס קנה את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו בגיל 10 ב- Reading. מותג איטלקי מבית Gherson, המבוסס על פנדר סטרטוקאסטר. הוא עזב את בית הספר כדי לנגן בלהקה בשם "Shock" והשתמש בכספים שחסכו הוריו עבור לימודיו בקולג', כדי לקנות פסנתר כנף. הוא התחיל לעבוד בסצנת המוזיקה של ונקובר עם להקות, וכזמר סשן. בגיל 15 הוא הפך לסולן להקת הגלאם רוק Sweeney Todd, בעודו מחליף את הסולן המקורי Nick Gilder. בשנת 1978, פגש אדמס את המוזיקאי שישנה את חייו, היה זה Jim Vallance שהפך לשותפו לכתיבה. הם הכירו דרך חבר משותף בחנות לכלי נגינה בוונקובר. ואלנס היה המתופף לשעבר וכותב השירים הראשי של להקת הרוק "Prism" מוונקובר. זמן קצר לפני הפגישה עם אדמס הוא עזב את הלהקה על מנת להתמקד בקריירה כמוזיקאי סשן, וככותב שירים. הם נפגשו באולפן הביתי של ואלנס כמה ימים לאחר מכן. וזו הפכה לתחילתה של שותפות פוריה ומתמשכת לאורך שנות ה-80. ביחד הם כתבו עבור אדמס, ועבור אמנים אחרים, כוללKiss", Johnny Hallyday, Bonnie Tyler, Bonnie Raitt, "Loverboy", Rod Stewart , Carly Simon, Neil Diamond, ועוד. כשאדמס חשב על השלבים המוקדמים ביותר ביצירת "Reckless", הוא טען שלא היתה לו אסטרטגיה "הלוואי שיכולתי להגיד שהייתה לי תוכנית משחק", הוא צחק, "אבל לא היתה לי. רק ניסיתי להכות בברזל כשהוא חם, ניסיתי לשלם את החשבונות. זה כל מה שניסיתי לעשות". אדמס אף פעם לא התיימר להיות הדילן הבא, והוא גם לא השמיע שום הצהרות חברתיות-פוליטיות כמו Bruce Springsteen . למען האמת, אדמס היה גיבור מעמד הפועלים בדיוק כמו הבוס, אלא שאדמס לא הפך את זה לחזות שלו. "בשבילי", הוא אומר, "לא היה שום מסר, שום ניסיון להיות איש העם. רק ניסיתי לכתוב שירים נהדרים". עוד לפני שהצמד החל לעבוד על כתיבת השירים ל- "Reckless" כבר היו להם כמה שירים בפיתוח, ביניהם הבלדה " Heaven " שהוקלטה במקור לסרט הכושל "A Night In Heaven". השיר נוצר בהשראת הלהיט "Faithfully" של להקת "Journey". באמצע סשן ההקלטה, המתופף Mickey Curry, שהזהיר את אדמס על זמינותו המוגבלת באותו יום, הודיע ​​שעליו לעזוב מכיוון שהתחייב מראש לסשן עם Hall & Oates. אדמס התקשר למתופף Steve Smith מלהקת "Journey", שבמקרה היה בניו יורק באותה תקופה והוא מילא את עמדת התיפוף של קארי. המפיק Jimmy Iovine חשב שהשיר לא מתאים לאלבום, והמליץ לאדמס לא לכלול אותו, אך אדמס שינה לבסוף את דעתו. שיר נוסף שהיה מוכן בשלב מוקדם הוא " Run to You " שאדמס, וואלנס כתבו במקור ללהקת "Blue Oyster Cult", ואפילו ריף הפתיחה שלו הזכיר מאוד את להיט הענק "Don't Fear (The Reaper)" שלהם. לאחר שהלהקה דחתה את השיר, אדמס החליט להקליט אותו בעצמו. את הקליפ ביים Steve Barron, שעבד על רוב הקליפים של אדמס באותה התקופה. בארון ביים את הסרטון של מייקל ג'קסון ל- "Billie Jean", וביים קליפים גם ל- "Culture Club" ו-"Tears for Fears". הקליפ היה מועמד לפרסי MTV Video Music בחמש קטגוריות. להקת היורודאנס הבריטית "Rage" כבשה את המקום ה 3 במצעד הבריטי (1992) עם החידוש שלהם לשיר. את השיר " Somebody " שהפך לסינגל השני מהאלבום, כתבו ואלנס, ואדמס על יחסים, ועל מלחמת העולם הראשונה מהזווית שלהם. "אני ואדמס מתעניינים בהיסטוריה של מלחמת העולם הראשונה (סבו של בריאן שירת בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה). כתוצאה מכך מופיעים מדי פעם התייחסויות ליריות בכתיבת השירים שלנו" סיפר ואלנס. את " Summer of 69 " הם כתבו יחד, והשיר עבר מספר שינויים לאחר שהצמד לא היה משוכנע שהשיר טוב מספיק כדי להיכלל באלבום. בגרסה הראשונה שלו הוא נקרא "The Best Days of Our Lives". השניים קיבלו השראה לכתיבת השיר לאחר שהאזינו ל- "Strawberry Fields Forever" של "הביטלס", שהיה הומאז' לילדותו של John Lennon , הם רצו לשחזר את אותה הרגשה של זיכרון ילדות מתוק. בהמשך הבהיר אדמס שהמשמעות הלירית של "קיץ 69" היתה על קיום יחסי מין בקיץ, ותחשבו לבד מה המספר 69 מייצג. הרבה מהמשפטים בשיר נכתבו בהשראת שירים של מוזיקאים אחרים כמו להקת "Foreginer", וברוס ספרינגסטין ("Jukebox Hero", "Thunder Road"), ו"הביטלס" ("I Want to Hold Your Hand"). הוא נראה כאילו הוא חטף מכת ברק, חצי בהלם, הוא מלמל משהו... "זה היה כאילו סופת טורנדו פרצה לחיי" אמר בריאן אדמס על הרגע בו סיימה Tina Turner להקליט את הדואט שלה איתו, השיר " It's Only Love ". אדמס, מוזיקאי צעיר בן 25 באותו הזמן, לא תכנן בהתחלה להקליט את השיר הזה כדואט. אבל הוא הרגיש שהוא צריך קול נוסף, "כדי לעשות כאן שיר מיוחד". והייתה לו רק מועמדת אחת בראש: טינה טרנר, זמרת הסול שהתקמבקה לאחרונה עם "Private Dancer". "העבודה עם Tina Turner הייתה מדהימה. נהגתי ללכת לראות אותה במועדונים כשהייתי בסוף שנות העשרה/תחילת שנות ה-20 שלי. זה היה מדהים לראות אותה כשהופענו יחד שנים מאוחר יותר", סיפר אדמס. השיר הזה נוקט בגישה לא מסורתית לריפוי מכאב לב, ומזכיר לנו שזו רק אהבה, והחיים ממשיכים גם לאחר שהאהבה הסתיימה. כעת אדמס הרגיש שיש לו פנינה של אלבום ביד, אבל אפילו הוא לא האמין עד כמה. כל ששת הסינגלים מהאלבום הפכו ללהיטים בארה"ב, כאשר הם נכנסו במינימום, לטופ 15 במצעד האמריקאי, עם מכירות של 12 מיליון עותקים מ "Reckless" ברחבי העולם. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 6.11.1984 "אני הולך בעקבות נהר המוסקבה עד לפארק גורקי מקשיב לרוחות השינוי. ליל קיץ באוגוסט, חיילים עוברים ליד מקשיבים לרוחות השינוי" אוגוסט 1989 ובבירת ברה"מ, מוסקבה מתכנסות להקות הרוק הכבד "מוטלי קרו", "בון ג'ובי", ו- "הסקורפיונס" לפסטיבל בן יומיים שכותרתו "Moscow Music Peace Festival" הפסטיבל הוקדש למען עמותה שעוזרת למכורים לסמים ולאלכוהול להתמודד עם מצבם הקשה. הפסטיבל שאורגן ע"י מנהל הלהקות האמריקאי דוק מק'גי, ומוזיקאי הרוק הרוסי סטאס נאמין פתח את שעריו למוזיקה מערבית לראשונה בפני קהל סובייטי. קלאוס מיינה סולן "הסקורפיונס" נזכר באווירה המיוחדת שהקיפה את הפסטיבל "במהלך היומיים של הפסטיבל לקחו אותנו לשוט בסירה בנהר מוסקבה, כולם היו שם, הצבא האדום, עיתונאים, מוזיקאים מגרמניה, ארה"ב, וברה"מ, כל העולם על סירה אחת" מיינה לא יכול היה להשאר אדיש למראות חסרי התקדים שהוא ראה בברה"מ, הוא הרגיש שהעולם נמצא בפתחו של עידן חדש עידן של שלום, עידן של חיבורים בין מזרח למערב, כעבור שלושה חודשים נפלה חומת ברלין במזרח גרמניה, וממש בסופה של שנת 1991 מדיניות הגלאסנוסט שהחיל מיכאל גורבאצ'וב גרמה להתפרקותה של ברית המועצות. מיינה כתב אם כן את אחת הבלדות החשובות של תחילת הניינטיז " Wind of Change " על אותו ערב קיצי במוסקבה באוגוסט 1989, שיר שיהפוך להמנון של שלום אחוה ורעות של כל העולם יחדיו, ויצא באלבומם האחד עשר של "הסקורפיונס" "Crazy World" שיצא לאור ב- 06.11.1990. "הסקורפיונס" הוקמו בעיר הגרמנית הנובר ע"י הגיטריסט Rudolf Schenker שבאותה תקופה ביצע את תפקידי השירה. בשנת 1970 הצטרף אחיו הגיטריסט Michael Schenker , והסולן קלאוס מיינה . כעבור שנתיים (72) הוציאה הלהקה את אלבום הבכורה שלה " Lonesome Crow " שהושפע מסצנת הקראוטרוק שהיתה אז בשיאה בגרמניה. יכולותיו הוירטואוזיות של Michael Schenker בן ה 16 לא נעלמו מעיניהם של להקות בכירות והוא זכה להצעה להצטרף ללהקת הרוק הבריטית "UFO". בעקבות עזיבתו של שנקר הלהקה כמעט והתפרקה, אך כמו עוף החול היא קמה ולבשה צורה מחדש. לפני שעזב את "Scorpions", ביקש Michael Schenker  מהגיטריסט Uli Jon Roth לתפוס את מקומו בלהקה. מאוחר יותר באותה שנה, בקיץ 1973, שני חברי "Scorpions" המקוריים - Rudolf Schenker  ו- Klaus Meine  - איחדו כוחות עם ארבעת החברים של "Dawn Road" - להקתו של Uli Jon Roth וכך התבסס אחד מההרכבים הגדולים של הלהקה. במהלך שנות השבעים ביססה "הסקורפיונס" את מעמדה כלהקת רוק כבד קלאסית , והפכה לחלוצת ז'אנר המטאל בגרמניה. לשיא הפופולאריות שלהם הם הגיעו באמצע שנות השמונים לאחר הוצאת האלבומים "Blackout" ו- "Love at First Sting", ומיד לאחר מכן עם סיבוב ההופעות המוצלח "Love at First Sting tour". לקראת סוף האייטיז (88) יצא אלבומם העשירי "Savage Amusement" שהתקבל באכזבה ע"י המעריצים הוותיקים לאחר שהלהקה התרחקה באלבום הזה מהרוק הכבד הקלאסי והורגש שהיתה בו הפקת יתר מה שגרם ללהקה להיפרד ממפיקה הוותיק Dieter Dierks שהפיק את כל אלבומי "הסקורפיונס" מאז " In Trance " שיצא בשנת 1975. את דיירקס החליף המפיק האמריקאי Keith Olsen ("פליטווד מק", "פורינר", Ozzy Osbourne ) שהחזיר את הלהקה לסאונד יותר כבד ופחות זוהר עם שירי רוק חזקים ומלאי הרמוניה ומלודיה כמו " Tease Me Please Me " האגרסיבי עם עבודת הגיטרות הווירטואוזית, " Don't Believe Her " המעט רגוע יותר, ושני שירים " Money and Fame " ו- " Crazy World " שהם סוג של כתב אישום נגד החברה המודרנית הסוגדת לעשיית רווחים. כאשר מעל כולן נוצצות שתי הבלדות הנצחיות " Send Me An Angel " שיר שבו קלאוס מיינה תוהה בינו לבין עצמו האם הוא צריך להישמע לקול הפנימי שבו ולצאת למשימת למרות הסכנות הכרוכות בכך. וכמובן " Wind of Change " שתחקיר מרתק לגביו הביא לשאלה האם מי שאחראי לכתיבת השיר הוא בעצם ה CIA האמריקאי שרצה באמצעותו לדחוף צעירים סובייטים להביא לשינוי במולדתם, מה שבסופו של דבר אכן קרה. כשנשאל מיינה על התיאוריה הוא ענה בחיוך "זה סיפור יפה, ומעניין, חשבתי ששמעתי כבר את כל הסיפורים על השיר הזה, אבל כזה סיפור טרם שמעתי, וזה נשמע לי כמו בדיחה" האומנם? מה שממש לא היווה בדיחה היו המכירות של האלבום שנסקו לשבעה מיליון עותקים ברחבי העולם, ללא ספק האלבום המוצלח ביותר שלהם בפן המכירתי. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 8.11.1974 מהי שנה אחת בחייה של להקה? ובכן, אם לוקחים את להקת " Queen" כמקרה בוחן, אין ספק שההספק מרשים. בין יולי 1973 ליולי 1974, " Queen" הספיקה להוציא שני אלבומי אולפן, ולצאת לסיבוב הופעות שבו הם חיממו את להקת הגלאם רוק "Mott the Hopple". לאחר סיבוב הופעות נרחב ברחבי בריטניה, שתי הלהקות החליטו לצאת לסיבוב הופעות יחד גם בארה"ב, סיבוב ההופעות הראשון של " Queen" במדינה. הלהקות יישארו ביחסי ידידות גם בהמשך. המופע הראשון של "קווין" בארה"ב היה ב-16 באפריל 1974 בדנוור, קולורדו. פרדי מרקורי נתן את הזווית שלו כמופע חימום כשאמר: "להיות מופע חימום זו אחת החוויות הכי טראומטיות בחיי". בשיאו של הטור בבוסטון, ל- Brian May התגלתה דלקת בכבד, ושאר סיבוב ההופעות בוטל, ו"קווין" טסה חזרה הביתה, שם אושפז מיי. ביוני התכנסה הלהקה באולפני "Trident" כדי להתחיל בחזרות על חומרים לאלבום הבא "Sheer Heart Attack" שיצא לאור ביום 08.11.1974. בתחילת יולי הצטרף Brian May לחזרות שנערכו בעיקר באולפני "רוקפילד" בויילס. בתחילת אוגוסט, העבודה עברה לאולפני "ווסקס" בלונדון (" In the Court of the Crimson King " הוקלט שם), אולם העבודה שם לא נמשכה זמן רב, שכן מיי, החל להרגיש לא טוב בשנית, הוא פנה למרפאת מומחים ב-2 באוגוסט. ואז התמוטט במרפאה, כתוצאה מכיב בתריסריון (אולקוס),הוא נח למחרת, אך שוחרר מבית החולים זמן קצר לאחר מכן כדי שיוכל להתאושש בביתו. שלושת חברי " Queen" האחרים התגברו על בעיות היעדרותו של מיי במהלך ההקלטה על ידי השארת רווחים בשירים לסולואים שלו. כשהרגיש מספיק טוב, מיי חזר והשלים את הרצועות, והוסיף את סולו הגיטרה, וקולות הליווי שלו. עבור האלבום הזה, " Queen" שינתה את סגנון הנגינה שלה מרוק מתקדם, לשירי רוק כבד, בשילוב עם מוזיקה קלאסית, צליל שיהפוך להיות מזוהה עם הלהקה עוד יותר בהמשך. הצליל החדש שנוצר היה רב-שכבתי, צפוף בהרמוניה, מנגינה ומסתורין. הם ערבבו בזהירות את כל המרכיבים יחד עם המפיק רוי תומאס בייקר. פרדי מרקיורי ידע עד כמה האלבום הזה חשוב עבור הלהקה, ואמר בזמנו, "האלבום מאוד מגוון, לקחנו אותו לקיצוניות אני מניח, אבל אנחנו מאוד מתעניינים בטכניקות אולפן ורצינו להשתמש במה שהיה זמין" "למדנו הרבה על טכניקה בזמן שהכנו את שני האלבומים הראשונים. כמובן שהייתה קצת ביקורת, והביקורת הבונה עשתה לנו טוב מאוד". האלבום נפתח עם " Brighton Rock " ע"ש מותחן בריטי דל תקציב שיצא בשנת 1947. בסרט שהתבסס על רומן מאת גרהם גרין, מככב ריצ'רד אטנבורו כגנגסטר צעיר וחסר רחמים. הסרט כולל גם סוג של קשר חד צדדי, וייתכן שזו הייתה ההשראה לשיר של " Queen" , שהנושא שלו הוא רומן חג לא מוצלח, השיר כולל סולו ממושך של Brian May . אחריו מגיע הלהיט הקצבי " Killer Queen ", בראיון הבהיר כותב השיר Freddie Mercury כי הוא נכתב על יצאנית טלפונית מהמעמד הגבוה, השיר הזה הפך ללהיט קונטיננטלי של " Queen" , כשהוא מגיע למקום השני בבריטניה, ו 12 בארה"ב. את " Tenement Funster " כתב ושר Roger Taylor על נעורים, ומרד נעורים. " Flick of the Wrist " הוא שיר שכתב Freddie Mercury על חוויותיהם המפוקפקות בדרכים במפגש עם בני אדם שמנסים לנצל אותם או אומנים פורעי חוק. השיר כולל את Freddie Mercury ששר בעליה של אוקטבה לאורך כל הבתים. כשבריאן מיי חזר לעבודה לאחר שהחלים מדלקת הכבד שלו, הוא לא שמע את השיר לפני שהקליט את הגיטרה וקולות הליווי שלו. פרדי מרקורי שאהב את השפה הצרפתית, ולקרוא רומנים צרפתים, כתב את " Lily of the Valley " ע"פ הרומן "שושנת העמקים" משנת 1835 שכתב הסופר והמחזאי הצרפתי אונורה דה בלזק. שיר נוסף שנכתב ע"י Brian May היה " Now I'm Here " על חוויותיהם הקשות בזמן סיבובי ההופעות בתחילת דרכם. את " Stone Cold Crazy " שהיה סוג של ספיד מטאל כתב Freddie Mercury בזמן שהיה חבר בלהקת "Wreckage". השיר הזה ימשיך להשפיע רבות על מוזיקת ​​הרוק האמריקאית, ו"מטאליקה" כיסתה אותו בתור הבי-סייד לסינגל שלה "Enter Sandman". את השיר " Bring Back That Leroy Brown " כתב מרקורי בהשראת שירו של ג'ים קרוצ'י "Bad, Bad Leroy Brown" והוקדש לזמר שנהרג בתאונת מטוס מספר חודשים לפני יציאת האלבום. פרדי תיאר את " In The Lap Of The Gods " כהקדמה ל-" Bohemian Rhapsody ", הבלתי נשכח שיגיע באלבום הבא, " A Night At The Opera ". מדובר בקומפוזיציה בשלושה חלקים. פחות מחודש לאחר יציאתו של האלבום החל המאבק של " Queen" במנהלם נורמן שפילד, ובאולפני טריידנט כדי להשתחרר מהחוזה הדרקוני שהיו כבולים בו, השנה הבאה תביא עימה עתיד חדש ומבשר טובות ללהקה הזאת, אפילו הם לא האמינו עד כמה. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר