כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 8.11.1980 (לפי מקורות אחרים באוקטובר 1980) בשנת 1979, כתב המוזיקה Geoff Barton טבע את המונח "הגל החדש של הבי מטאל בריטי" (NWOBHM) כדי לסווג שורה של להקות חדשות כמו " Iron Maiden ", " Def Leppard " ו- "Saxon". להקות ששילבו בין הצלילים הכבדים של המטאל המסורתי, והאנרגיה של הPאנק רוק. להקה נוספת ששובצה תחת ההגדרה הזאת, היא " Motörhead" , שהיתה בין הלהקות שהיה קשה להגדיר אותן במדויק, ובעצם ניגנה רוקנרול שהושפע מהמטאל הבריטי, רק שהיא ניגנה ממש מהר, ופרוע, כשהרגע המכונן שלהם הגיע עם שיר הנושא של אלבומם הרביעי "Ace of Spades", שיצא לאור ב- 8 לנובמבר 1980 (ועפ"י חלק מהמקורות באוקטובר 1980). סגנון הנגינה הייחודי שהקשה על ההגדרה, יחד עם הסולן המהמהם, בקולו הצרוד, ישפיעו בצורה מכרעת על תנועת הת'ראש מטאל שהתפתחה כעבור שנתיים, וכללה להקות כמו "מטאליקה" ו"מגדת'". כוח, אנרגיה ומהירות בלתי פוסקת. "מוטורהד" לא גילו רחמים עם הקצב המתמיד, המהיר, ומלא המרץ שלהם. ההרכב הקלאסי של הלהקה, כלל את Lemmy Kilmister (בס/שירה), "Fast" Eddie Clarke (גיטרה), ו- Phil "Philthy Animal" Taylor על התופים. מנהיגה הבלתי מעורער של הלהקה, והסולן שלה בעל הקול הצרוד היה Lemmy Kilmister . קילמיסטר הושפע רבות מסגנון הרוק'נ'רול ויצירתם המוקדמת של "הביטלס", הצטרף למספר להקות רוק במהלך שנות ה-60. העיקרית שבהן הייתה להקת ה "Rockin' Vickers". בהמשך הצטרף למי כאיש צוותי ההופעות של Jimi Hendrix , ולהקת "The Nice", כשהשלב הבא היה להקת הספייס רוק "Hawkwind" אליה הצטרף בשנת 1971. ארבע שנים אחר כך הוא פוטר מהלהקה לאחר שנתפס עם סמים בגבול הקנדי. למי סיפר שזה היה רק תירוץ לפטר אותו, וכי הסיבה האמיתית היתה קינאתו של סולן הלהקה, Dave Brock ששנבעה מכך שדווקא השיר "Silver Machine" בו למי שר היה זה שהפך ללהיט. זמן קצר לאחר פיטוריו מ"הוקווינד", הקים למי להקה בשם "Bastard" כשהוא משנה את שמה זמן מה לאחר מכן ל- "Motorhead", ע"ש השיר האחרון שכתב ושר בלהקת "הוקווינד". לפני "Ace Of Spades", "מוטורהד" כבר יצרה אפקט עם אלבומים כמו "Overkill" ו- "Bomber". אלבומים אלה הציגו את השילוב הייחודי של הלהקה בין אנרגיית Pאנק ונגינת הבי מטאל עוצמתית, שהניחו את היסודות ליצירת המופת שלהם. סשנים של ההקלטות ל-"Ace Of Spades" התקיימו באולפני" ג'קסון" בריקמנסוורת', אנגליה, במהלך אוגוסט וספטמבר 1980. אולפן זה, הידוע בסביבתו האינטימית ובאקוסטיקה האיכותית שלו, וסיפק את הסביבה המושלמת עבור "מוטורהד" לשחרר את יכולותיהם המוזיקליות. החלטת הלהקה לעבוד עם Vic Maile , מפיק בעל מוניטין מרשים, התגלתה כבחירה מרכזית בעיצוב הצליל של האלבום. מייל, שכונה בחיבה "Turtle" על ידי הלהקה, הביא עמו ניסיון רב לפרויקט. לאחר שעבד עם אומנים אגדיים כמו Jimi Hendrix ו"לד זפלין". השימוש המתמיד בהרמוניות, בשירה, ובכלי נגינה הפך את האלבום הזה למוצלח בזמנו, והפך את הצליל הכבד שלו לנגיש יותר. דוגמה לכך אפשר למצוא בשיר " The Chase Is Better Than The Catch ". ללא ספק היה זה " Ace Of Spades " שהפך את למי לאגדה חיה. דרך המילים, המוזיקה, הבס והקול שלו, הוא שיקף אורח חיים "אמיתי", אדם שחי ליטרלי למען הרוקנרול. השיר נכתב ע"י Lemmy Kilmister כמטאפורה על הימורים, עם דגש על קלפים, וקוביות, כשמהלך השיר נשמע כמו באמצעיתו של משחק פוקר. בשיר " Shoot You in the Back ", נעשה שימוש במוטיב הקלאסי של המערב הפרוע. מעבר לשיר הנושא, האלבום עמוס ביהלומים כמו " (We Are) the Road Crew ", מחווה לאנשי הצוות של הלהקה, ו-" The Hammer " שממחיש היטב את האנרגיה הבלתי נלאית של "מוטורהד". למי ביסס את סגנונו עם שירה צרודה, מילים תוקפניות, ובס שלא רק ליווה אלא שימש ככלי מוביל. בכל יצירותיו ניתן לשמוע עיוות בס ישיר ממגבר המרשל שלו. ההשפעות שעיצבו את "Ace Of Spades" היו מגוונות, ונבעו מרוקנרול, בלוז וPאנק. הערצתו של Lemmy Kilmister לאמנים כמו ליטל ריצ'רד וצ'אק ברי החדירה לאלבום אנרגיה גולמית לא מסוננת שהבדילה אותו מבני דורו. יכולתה של הלהקה לשלב אלמנטים אלה עם הצלילים המתפתחים של ההבי, והספיד מטאל הביאה לחוויה קולית ייחודית. "Ace Of Spades", שיצא בשנת 1980, התרחש במקביל לאירועים גלובליים משמעותיים, כמו בחירתו של רונלד רייגן לנשיא ארצות הברית, התפרצות הר הגעש סנט הלנס והשקת ערוץ החדשות CNN, ערוץ החדשות הראשון ששידר 24 שעות ביממה. שם האלבום, "Ace Of Spades", קיבל השראה מאהבתו של Lemmy Kilmister להימורים ואורח החיים שליווה אותם. הקונספט של חיים על הקצה חילחל לכל אורך האלבום, החל ממילותיו ועד לעיצוב העטיפה. העיצוב, שעוצב על ידי ג'ו פטניו, הציג את הלהקה לבושה כפורעי חוק בסביבה מדברית, מה שחיזק את התדמית המרדנית שגילמה "מוטורהד". להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 19.11.1984 תחילת שנות ה 80 אחת מהלהקות האהובות ביותר בארה"ב, " The Eagles" התפרקו בקול רעש גדול, כשההבדלים האישיים בין חברי הלהקה הלכו ותפסו נפח בשל תהילה, כסף, וסמים. אופרת הסבון הזו הסתיימה בהאשמות הדדיות, ואיומים באלימות. זה קרה בהופעה האחרונה שלהם (עד הקאמבק ב- 94), כשהזמר Glenn Frey איים לכיוונו של הגיטריסט דן פלדר "I'm Gonna Kick Your Ass" סולן הלהקה, ואחד מכותבי השירים שלה Don Henley החליט לפתוח בקריירת סולו: "אמרתי, 'אלוהים, אני יכול לעשות את זה לבד?' חשבתי שאולי כדאי לי להקים עוד להקה ואז אמרתי, 'לא, אני יכול לעשות את זה'. שתיתי הרבה סקוטש (ויסקי) בהכנת האלבום הראשון", הודה הנלי "ואז אחרי שזה נעשה חשבתי 'כן, אני יכול לעשות את זה', אז האלבום הבא היה הרבה יותר בטוח, לקחתי יותר סיכונים". לפני שהחל בקריירת הסולו הגיע Henley לדרך חשיבה שונה לגבי ההופעה שלו כאומן בעשור החדש. "אלה שנות ה-80 כעת, וצריך להשקיע בלבוש, בתאורה. זה שואוביז עכשיו. זה כבר לא שנות ה-70 וה-60, זה שונה לגמרי", טען. על מנת לעדכן, ולהתאים את הופעתו לשנות ה- 80, הנלי צפה במשך שנתיים בהופעות של "היוריתמיקס", פול יאנג, וטינה טרנר, על מנת להבין מה דרוש ממנו. אחרי אלבום הבכורה שלו " I Can't Stand Still" שיצא בשנת 1982 , הנלי הרגיש יותר בטוח בעצמו, זה קרה עם תחילת העבודה על אלבומו השני "Building the Perfect Beast" שיצא ביום 19.11.1984. עבור האלבום, זכה Henley לשיתופי פעולה פעולה רבים החל מהגיטריסט Danny Kortchmar (קרול קינג, ג'קסון בראון, ג'יימס טיילור ועוד), וחברי להקת הליווי של Tom Petty דאז, ה " The Heartbreakers" שתרמו לכתיבת השירים, הגיטריסט Mike Campbell , הקלידן Benmont Tench והמתופף Stan Lynch . האלבום כולל גם נגינת גיטרה של Lindsey Buckingham מ"פליטווד מאק", ושירה של Belinda Carlisle , ומוזיקאים נוספים כמו Randy Newman , ג'ים קלטנר (דילן), וואדי וואטל, Patty Smyth (סולנית להקת "Scandal"), הבסיסט הנפלא Pino Palladino , וחבר להקת "טוטו" Steve Porcaro . אלבום זה ביסס את הנלי כאמן בפני עצמו לאחר שנים רבות של הצלחה יחד עם "האיגלז", שכן הוא הוליד להיטים רבים. הכתיבה שלו כוונה לעבר נושאים אינטלקטואליים עמוקים מתחת לצלילי הסינתיסייזר, וההפקה העשירה. לשיר הפתיחה, והסינגל הראשון מהאלבום " Boys of Summer " הנלי זכה ממש במקרה. שכן השיר עובד במקור עבור Tom Petty , ע"י גיטריסט להקת הליווי שלו מייק קמפבל. קמפבל השמיע את הדמו לפטי שדחה אותו בנימוס. הנלי שהכיר את קמפבל בזכות Jimmy Iovine , קפץ אליו לאולפן מידי פעם על מנת "לדוג מציאות" באחת מהפעמים הללו קמפבל השמיע לו את הדמו המדובר, הנלי כתב את המילים בהשראה נוסטלגית של קיץ, ומשחקי בייסבול על כבישים ריקים, רחובות, ומדבקות "Deadhead" (מי שהיה היפי ומעריץ מושבע של "הגרייטפול דד"). קרדיט נוסף לסגנון השירה הגבוה של הנלי בשיר, ניתן לבוב סיגר שעבר באולפן רגע לפני שהשיר הושלם, והמליץ לו לשיר את "Boys of Summer" גבוה יותר, השיר הפך ללהיט הגדול ביותר של דון הנלי בקריירת הסולו שלו (מבחינת מכירות) ושני רק ל- "Dirty Laundry" כאשר כבש את המקום החמישי בבילבורד. את הוידאו שהיה בשחור לבן צילם המעצב הגרפי, והצלם הצרפתי ז'אן-בטיסט מונדינו. מונדינו נפגש עם הנלי בקליפורניה ואמר: כשהקשבתי ל'Boys Of Summer'. היה משהו נוסטלגי, הנלי הביט על ימים שלא יחזרו בגעגועים, דיבר על משהו שהוא משאיר מאחוריו" כשהנלי קיבל את הפרס לוידאו הטוב ביותר, הוא הודה שלא היה לו מושג מה קורה כשהם צילמו את הקליפ, אבל אמר שמונדינו והצוות שלו גרמו ל"דרום קליפורניה להיראות כמו דרום צרפת". הקליפ זכה בארבעה פרסים עבור הוידאו הטוב ביותר, הבמאי, הבימוי האומנותי, והצילום הטוב ביותר. להנלי יש כישרון לכתוב על הלב והנשמה של אמריקה, ולערבב את אהבתו לחיי הארץ, והעיר הקטנה (" Sunset Grill ") עם ציניות בנוגע לממשל, וחוסר יציבות עולמי (" All She Wants to Do Is Dance ") ומודרניזציה ( " A Month of Sundays "). האלבום מכר 3 מיליון עותקים בארה"ב, כשהוא מנפק מלבד " Boys of Summer " להיט טופ 10 נוסף (" All She Wants to Do Is Dance "). ההגשה הרצינית והמסרים האוניברסליים של הנלי נותנים לרבים מהשירים באלבום תחושה נצחית, וזה לא דבר של מה בכך. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 20.11.89 הוא אחד משלושת האומנים היחידים בהיסטוריה (שני האחרים הם Paul McCartney , ו- Michael Jackson ) שמכרו יותר מ 100 מיליון אלבומים גם בקריירת הסולו שלו, וגם במסגרת הלהקה. אולי זה מה שגורם לקנאה הרבה כלפיו, בין השאר מאומנים סופר מצליחים כמו Noel Gallagher מ"אואזיס" שאמר על עליו: אתה יכול למכור המון אלבומים, ועדיין להישמע חרא, פיל קולינס הוא ההוכחה" קולינס הכיר את הביקורות שמאשימות אותו במיסחור יתר, אבל יש הרבה חן בדרך שבה המתופף של להקת "ג'נסיס" בתחילת דרכו, פילס לעצמו את הדרך למעלה, עם סאונד התופים המיוחד, וחטיבת כלי הנשיפה שבאה לידי ביטוי באלבומיו. לאחר שסיים את סיבוב ההופעות עם "ג'נסיס" בשנת 1987, ועל רקע צעידה במצעדים של שירים מאלבומו הרביעי "No Jacket Required" ומהאלבום " Invisible Touch " עם "ג'נסיס", קולינס החליט להשהות לזמן מה את הקריירה המוזיקלית שלו, כשהוא פונה לשחק בסרט "באסטר" סרט קומדיה רומנטי המבוסס על שוד הרכבת הגדול. במרץ 1989 נולדה לילי קולינס, ילדתו הראשונה של פיל, והעולם שהוא ראה מבעד לעיניו החל להשתנות. "אני מרגיש שאני צועד על דרך חדשה, כותב על דברים שהרגשתי הרבה זמן אבל אף פעם לא באמת כתבתי עליהם", אמר בראיון, זה היה קולינס מהורהר, ורציני מתמיד, אז מה הפלא שהוא בחר לקרוא לאלבום החמישי שלו שיצא ב- 20.11.1989 "...But Seriously". קולינס של 1989 כתב והתייחס לנושאים ליריים רציניים יותר, נושאים חברתיים-כלכליים ופוליטיים. בניגוד לאלבומו הקודם, הקצבי והרקיד, ב "...But Seriously" האוירה כבדה, וקודרת בהרבה, נכון, גם כאן יש את חטיבת הקצב שמרימה בצוק העיתים את המורל במעט, ועדיין, הפרספקטיבה הפיל קולינסית השמחה כבר לא היתה שלמה, ילדה חדשה נולדה, והוסיפה הרבה מקום לדאגה. האלבום הופק על ידי קולינס ו- Hugh Padgham , שעבד על אלבומי הסולו הקודמים שלו, ושל "ג'נסיס" לאורך העשור. קולינס חוזר להשתמש כאן במערכת תופים חיה, בניגוד ל- "No Jacket Required" שבו היה שימוש נרחב במכונת תופים. הוא גם השתמש בצורה בולטת בקלידים ובפסנתר חשמלי ובפחות בסינתיסיזרים. קולינס קיבל החלטה מודעת לא להסתמך על אפקטים ווקאליים באלבום, שכן הקלטות קודמות שלו, כולל עם "ג'נסיס", כללו שימוש בהרמונייזר ובדיעבד קולינס ראה בכך דרך להסתיר את החסרונות בשירתו. האלבום נפתח, כאילו היה המשכו של קודמו, עם השיר הקצבי " Hang in Long Enough ", שמרפרר לנושא של "להחזיק מעמד", וממלא את המאזינים באמביציה, ואופטימיות. אבל האופטימיות מתנפצת מיד כשמתחילה הבלדה האנטי מלחמתית " That's Just the Way It Is ", שיר שקולינס כתב על המצב הפוליטי הקשה בצפון אירלנד, ומציג את David Crosby בשירת רקע. קולינס רצה שקרוסבי יופיע כבר באלבום הסולו הראשון שלו "Face Value" משנת 1981, אבל הוא לא היה זמין באותו זמן. השניים נפגשו בהופעה לחגיגות 40 שנה ל"אטלנטיק רקורדס" ב-1988, וקרוסבי שהיה להוט להשתתף באלבום, זכה גם לשיר קולות רקע באחד הלהיטים הגדולים ביותר מתוכו - " Another Day in Paradise ". בלדה רודפת בלדה, והפעם " Do You Remember? ". שיר שכתב קולינס מנקודת מבטו של גבר שנזכר בגעגועים בקשר האחרון שלו שלא צלח, משום שהזניח את בת זוגו. הזמר Stephen Bishop משתתף כאן בקולות רקע. חוזרים לקצב עם " Something Happened on the Way to Heaven " שיר שכתב קולינס בשיתוף גיטריסט ההופעות של "ג'נסיס" - Daryl Stuermer, על גבר שניתק את היחסים עם אהובתו, וכעת הוא מייחל, ומאמין שיצליח להחזיר אותה אליו. זה היה השיר האחרון שנכתב לאלבום והיה מיועד בתחילה ל- " Four Tops" אבל קולינס החליט בסוף להשאירו לעצמו. בזמן שהשיר עובד באולפן באנגליה, Stuermer המציא כמה אקורדים לפזמון, וכתוצאה מכך Nathan East ניגן בס בחלקים החדשים, לאחר שהבסיסט Leland Sklar עזב לארה"ב. ב- " Colours " הפוליטי, קולינס מגנה את האפרטהייד בדרום אפריקה, השיר נקרא במקור "Oh Mr. Botha, What Can We Do?", כשהוא מתייחס לשיר "Oh! Mr Porter". ב- " I Wish It Would Rain Down " תורם Eric Clapton את הנגינה המופלאה שלו על הגיטרה, בשיר בהשפעת הגוספל שכתב קולינס על מערכת יחסים שהסתיימה אולי בשל בגידה. את השיר " Another Day in Paradise " קולינס כתב על הומלסים והכותרת הראשונה שלו היתה "Homeless". קולינס שמעולם לא חווה רעב ועוני הסתובב יום אחד בבירת ארה"ב, וושינגטון, במהלך סיבוב הופעות, שם הוא נתקל בהומלסים בגבעת הקפיטול שניסו להתחמם. בזמן שיצא מסיום ההקלטה של השיר, נתקל קולינס בהומלסית עם שני ילדים שביקשה ממנו מעט כסף. קולינס התאכזב מהתגובה שלו עצמו שכללה התעלמות מוחלטת מהאישה, ומבקשת העזרה שלה. והוא הבין שהתגובה האינסטנקטיבית שלו היא מה שקורה לרוב האנשים, מה שחיזק אצלו את ההכרה שאסור לעמוד מנגד, וחייבים להושיט לה עזרה. את " Heat on the Street " כתב קולינס כשיר פוליטי על ההתעללות והאלימות ברחוב. את " All of My Life " כתב קולינס על מערכת היחסים שלו עם אביו המנוח והצער שלא היה לו עמו קשר טוב יותר במהלך חייו.Steve Winwood מנגן בשיר אורגן המונד. " Father to Son " לעומתו, היא בלדה על מערכת היחסים של קולינס עם בנו הבכור, סיימון. האלבום הניב ששה סינגלים מצליחים, מכירות של כ- 14 מיליון עותקים ברחבי העולם, ופרס גרמי אחד. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 22.11.63 בשנת 1975 יצא לאקרנים סרטו המוזיקלי סוריאליסטי של הבמאי קן ראסל "ליסטומניה". הסרט היה אודות קורות חייו הראותניים של כוכב הפופ הקלאסי של המאה ה -19, המלחין והפסנתרן פרנץ ליסט. את המונח "ליסטומניה" טבע המשורר והסופר היינריך היינה כתגובה להיסטריית המעריצים ההמונית שליוותה את הופעותיו. כמאה שנה מאוחר יותר ההיסטריה חוצת הגבולות חזרה בשנית, קראו לה "הביטלמניה". "הביטלמניה" הינה "פסיכוזת המונים" שפקדה את בריטניה, ארה"ב, ושאר העולם לקראת אמצע הסיקסטיז בכל הקשור ללהקת "הביטלס", בעיקר בקרב נערות צעירות בגיל העשרה. "הביטלמניה" התאפיינה בהיסטריה מוחלטת לגבי כל דבר שקשור בלהקה החל מהתסרוקות שלהם, הלבוש ועוד. התגודדויות של מעריצות תועדו באתרים אליהם הגיעו חברי הלהקה עם דגש על נמלי התעופה, וכמובן צרחות מחרישות אוזניים במהלך ההופעות, עד כמה מחרישות אוזניים? עד לרמה שבה חברי "הביטלס" שעלו להופיע, לא יכלו לבצע את מלאכתם כראוי בשל הרעש מחריש האוזניים, נתון שהיה פוגע באיכות נגינתם. התופעה כפתה על חברי הלהקה הסתגרות בדלת אמותיהם, כאשר יצא לסיבוב הופעות, עקב החשש להתנפלות עליהם, גם בזמנם הפנוי. בסופו של דבר תופעת "הביטלמניה" זירזה את פרישתם של חברי "הביטלס" מהופעות בשנת 1966, לאחר שחשו מיאוס בשל כמות ההופעות המטורפת שעשו עד לכאן, ובנוסף איכות ההופעות שהיתה כאמור ירודה בשל חוסר היכולת לבודד אותם מההיסטריה בקהל. "השנים הללו היו עבורנו גיהנום מתמשך" סיפר George Harrison בספרו האוטוביוגרפי "I Me Mine" המונח "ביטלמניה" הושמע לראשונה בסופה של שנת 1963, שנה שהיתה יוצאת דופן בהצלחתה המצעדית לחברי הביטלס שהוציאו במרץ את אלבום הבכורה שלהם " Please" Please Me " שצעד בראש מצעד האלבומים הבריטי במשך 30 שבועות ברציפות, כאשר הוא מפנה את הפסגה לאלבומם השני "With the Beatles" שיצא ב- 22.11.1963, ויצר רצף של 21 שבועות בראש מצעד האלבומים הבריטי. סך הכל שלטו חברי "הביטלס" בראש מצעד האלבומים במשך 51 שבועות ברציפות. שמונה חודשים לאחר אלבום הבכורה, "הביטלס" המשיכו עם הנוסחה שהצליחה יפה כל כך עם שירי רוק קלאסי קצרים. האלבום כלל שמונה שירים מקוריים מהם שבעה של John Lennon ו- Paul McCartney , ושיר ראשון של George Harrison , שהשיר הבא שלו יהיה רק באלבום " Help " כעבור שנתיים, ושישה קאברים לשירי אר אנד בי מחברת מוטאון. תרומתו של Ringo Starr לאלבום מעבר לתיפוף התמקדה בקולות רקע בשיר " I Wanna Be Your Man " ובאוסף התקליטים המגוון שלו שכלל בלוז וקאנטרי וחשף את חבריו ללהקה לשירים רבים. האלבום יצא כאמור בבריטניה ביום שישי ה 22 לנובמבר 1963, לאמריקאים התאריך הזה נשמע קצת פחות חגיגי, בזמן שבבריטניה נרשמה היסטריית שיא בביקוש לאלבום החדש שיצא זה עתה, כולל הזמנות מוקדמות של חצי מיליון עותקים, התרחש מעבר לאוקיינוס האטלנטי אירוע שזעזע את העולם, השעה היתה שעת צהריים מוקדמת בארה"ב כאשר לעבר השיירה של נשיא ארה"ב ג'ון פיצג'רלד קנדי נורו שלוש יריות, שפצעו אותו בצורה קשה. קצת לאחר השעה 1 בצהריים שעון ארה"ב הודיע מגיש החדשות וולטר קרונקייט בפנים עגומות על מותו של הנשיא והפיכתו של סגן הנשיא לינדון ג'ונסון לנשיא החדש. טרגדיה שהיכתה בהלם מוחלט את האומה האמריקאית כולה, כאמור ביום יציאת "With the Beatles", לאלבום הזה יסתבר בהמשך יהיה חלק בתהליך הריפוי של החברה האמריקאית, לפחות מהזוית של בני הנוער שיתמקדו בהערצה לביטלס במקום להתמקד ביגון ובשכול על נשיאם המת. מילות השירים עסקו בעיקר באהבה על נגזרותיה אך לנון ומקרטני השתעשעו לעיתים במשחקי מילים כפי שניתן לראות בשיר הפותח " It Won't Be Long " בהם הוזכרה המילה Yeah לא פחות מ 56 פעמים. משחקי המילים כאן בין "It Won't Belong" ל "till I belong" היו מהתחביבים של Paul McCartney שעסק בספרות בבית הספר. ב- " All I've Got to Do " הודה John Lennon שהוא שאב השראה משיריו של סמוקי רובינסון יחד עם ה "Miracles". ואת " All My Loving " כתב Paul McCartney בזמן שהתגלח בוקר אחד וחשב באותו הזמן על חברתו דאז ג'יין אשר, זו היתה הפעם הראשונה שמקרטני כתב את המילים לפני יצירת הלחן. הרצועה הרביעית באלבום " Don't Bother Me " היווה התרומה הלירית הראשונה של האריסון לאלבומי "הביטלס", שיר שאותו הוא כתב בזמן שהיה חולה בשפעת ונח במלון בין הופעה להופעה, ומטבע הדברים לשיר יש מצב רוח אפל ופסימי, ומספר על בחור שהחברה שלו עזבה אותו ומחפש להתבודד מהעולם. על פני השטח " Little Child " נראה כשיר אהבה פשוט, בו הילד שפוחד מהחושך מבקש מהמבוגר האחראי עליו להישאר איתו עד הבוקר, מי מאיתנו כהורה לא נתקל בבקשה שכזאת מצד הילד שלו. בפועל, לשיר יש משמעות מורכבת יותר במיוחד לאור התקופה שבה הוא נכתב, בתחילת הסיקסטיז מוזיקת רוקנרול נחשבה למוזיקה עם השפעה שלילית על בני הנוער, הורים רבים אסרו על ילדיהם להאזין לה, "הביטלס" שינו את הנתון הזה ע"י פניה לקהל הרחב, צעירים ומבוגרים כאחד. השיר נכתב בהשראת הסרט "רובין הוד" של וולט דיסני. עטיפת האלבום שהיתה קודרת ורצינית היוותה מראה למה שהתחולל בתוך נבכי נפשם של ארבעת החברים שחשו את עצמם מתבגרים במהירות, התמונה צולמה ע"י צלם העיתונות של הסאנדיי טיימס רוברט פרימן שצילם בין השאר מוזיקאי ג'אז כמו ג'ון קולטריין, ודיזי גילספי. "הביטלס" שמאוד אהבו צילומים בשחור לבן הראו לפרימן תמונות מההופעות שלהם בהמבורג שכללו משחקי אור וצל, וביקשו ממנו לייצר תמונה דומה. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 27.11.57 הוא ללא ספק אחד מהראשונים אם לא הראשון ברשימה, אלבום שהחל הכל במוזיקת הרוקנרול. בשנת 1941 עיצב לס פול את הגיטרה החשמלית הראשונה, כעבור עשור תחל הגיטרה הזו לצבור פופולריות, הניצנים של הרוקנרול החלו להתפתח' דרך שילוב בין הגוספל לריתם אנד בלוז, והיה זה שדרן הרדיו אלן פריד שטבע את המונח "רוק אנד רול" עוד בשנת 1951. הלס פול סייעה לאומנים כמו צ'אק ברי, לינק ריי, וסקוטי מור לפתח סגנון נגינה מורכב יותר ברוקנרול. שירי הרוקנרול הראשונים החלו להיווצר ע"י אומנים כמו אלביס פרסלי, צ'אק ברי, ביל היילי והקומטס, ליטל ריצ'ארד, ג'רי לי לואיס ועוד. חמש שנים לפני שנולדה הלס פול, נולד למשפחה מוזיקלית בלאבק טקסס (1936) צ'ארלס הארדין הולי, בהמשך יקרא בוב כחלק מהצמד באדי ובוב (יחד עם בוב מונטגומרי), שם דבק בו עד יום מותו, היום שבו המוזיקה מתה (3.2.59). אותו הולי יהפוך בהמשך לאחד המוזיקאים המשפיעים ביותר על המוזיקה הפופולרית, "הביטלס" קראו לעצמם בשם הזה כדמיון ללהקתו של הולי "הקריקטס" שהוציאו את אלבום הבכורה שלהם "The "Chirping" Crickets" ב- 27.11.1957. הזמר Elton John החל להרכיב משקפיים הרבה לפני שהיה זקוק להם, על מנת להידמות לאלילו באדי הולי, Bob Dylan שראה הופעה שלו כנער, קיבל מאותה ההופעה את הרצון להתעסק במוזיקה, וגם "הרולינג סטונס" ראו בו מקור השראה. בגיל 11 החל הולי ללמוד פסנתר, אך נטש את שיעורי הפסנתר ועבר לגיטרה לאחר שראה את חברו לכיתה מנגן ושר באוטובוס שהוביל אותם לבית הספר. הולי למד לנגן גיטרה דרך אחיו טראוויס שכבר ניגן בגיטרה בכוחות עצמו. באדי הולי הושפע בילדותו מאומני קאנטרי כמו האנק וויליאמס, בוב ווילס, ג'ימי רוג'רס, והאנק סנואו, והתאמן וניגן יחד עם בוב מונטגומרי, במקביל החל הולי לנגן עם מוזיקאים אחרים שפגש בתיכון כמו סוני קרטיס, וג'רי אליסון. המשיכה של הולי לרוקנרול החלה בשנת 1953, כאשר היה יושב במכוניתו יחד עם סוני קרטיס ומכוון את הרדיו לתחנות רחוקות שניתן היה לקלוט רק בלילה וניגנו ריתם אנד בלוז. זו גם היתה הנקודה בה מיזג הולי את המוזיקה שלו וחיבר בין הקאנטרי למוזיקת האר אנד בי. החל מ 1954 עשה הולי הקלטות דמו עם מוזיקאים מקומיים כמו סוני קרטיס, ג'רי אליסון, ולארי וולבורן, כעבור שנתיים להקתו של הולי שנקראה אז "Buddy and the Two Tones" (יחד עם סוני קרטיס, ודון גס) הקליטו אלבום רוקאבילי שלא הצליח. לאחר שהולי ולהקתו חיממו בין השאר את אלביס פרסלי, וביל היילי והקומטס, עזר לו הסקאוט אדי קרדנל להשיג חוזה בחברת "Decca", חוזה שהתברר כבעייתי. בהמשך, הולי החל לעבוד עם המפיק אוון בראדלי, אותו בראדלי בחר באופן בלעדי את העיבודים והמוזיקאים שהשתתפו בסשן הולי נעשה מתוסכל מחוסר שליטה. לאחר סיבוב הופעות לא מוצלח, בינואר 1957 הודיע חברת "Decca" להולי שהחוזה איתו לא יחודש, אך באותה נשימה התעקשה החברה שהוא לא יוכל להקליט את אותם השירים לאף אחד אחר במשך 5 שנים. בצר לו החל הולי לנגן יחד עם אליסון, הבסיסט ג'ו מולדין וגיטריסט הקצב ניק סאליבן, והקליט איתם באולפן של נורמן פטי גרסת דמו לשיר " That'll Be the Day " שיר שכבר הקליט בעבר בנאשוויל, הפעם כשהוא מנגן בגיטרה מובילה. עם טכניקת פריטה זריזה שטרם נראתה כמותה, הולי השיג סוף סוף את הצליל שחיפש. עליה וקוץ בה, הולי לא יכל להוציא את השיר תחת שמו בשל התנאים שהציבו לו "Decca", אז חברי להקתו באו לעזרתו והוציאו את השיר תחת שם הלהקה. אליסון היה זה שהציע את השם "The Crickets לאחר שהלהקה הושפעה באותה התקופה מלהקות עם שמות של ציפורים. "הקריקטס" נחשבו אומנם ללהקה של הולי, אך האלבום מביא את האיכויות של כל חברי הלהקה. כולם שווים ותורמים למאמץ. הלהקה כתבה חלק מכובד משירי האלבום, פרט שהיה יוצא דופן מאוד בלהקות מסוגן לאותה התקופה. נורמן פטי הפך למנהלו של הולי, והיה זה ששלח את הדמו לחברת התקליטים " Brunswick " בניו יורק, רק שפטי והולי לא ידעו שחברת "ברונסוויק" היתה חברת בת של "Decca". בסוף ספטמבר עמד " That'll Be the Day " - סינגל הבכורה של "הקריקטס" בראש המצעד האמריקאי, והבריטי במשך שלושה שבועות. גם הסינגל הבא אחריו "Oh Boy! " חדר לטופ 10 האמריקאי והבריטי חודש לפני יציאתו של האלבום. השאר כבר היסטוריה... להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 28.11.69 UK 5.12.69 / US סוף שנות השישים העירו את ילדי הפרחים, ואת העולם מהאופטימיות הרבה שאפפה אותו. אז נכון, ב 1969 ארה"ב הגיעה לירח, ופסטיבל מבולגן, הפך לפסטיבל וודסטוק המכונן. אבל במקביל היו אלה תנועות המחאה שקמו לממשל האמריקאי שטבע בבוץ הויאטנמי. ובבריטניה היה זה Mick Jagger ששר "You Can't Always Get What You Want" כאילו נזף בילדו המפונק שנשכב על הריצפה במחאה על-כך שלא קיבל את מה שדרש. ג'אגר שר אומנם על הניסיון החמקמק של האדם להשיג עוד ועוד רגעים של אושר, אך מתחת לניסיונות הללו היה זה השיר שנעל את האלבום השמיני של האבנים "Let It Bleed", אלבום שיצא ב- 28.11.1969 באנגליה וב- 5.12.69 בארה"ב, אלבום שבו נפרדים חברי הלהקה הלכה למעשה מאחד ממיסדיה, הגיטריסט Brian Jones . ג'ונס שנולד ב- 28 לפברואר 1942 להורים ממוצא וולשי, סבל מאסתמה במשך כל חייו הקצרים. שני הוריו של ג'ונס התעניינו מאוד במוזיקה, ונראה כי לתחביב זה הייתה השפעה משמעותית על בנם. אביו של בריאן ניגן בפסנתר, ובעוגב, וניצח על המקהלה בכנסייה המקומית. אימו של ג'ונס הייתה מורה לפסנתר, והתחילה ללמד את בנה לנגן על הכלי בגיל צעיר מאוד. במהרה הוא למד לקרוא מוזיקה, ועבר ללמוד לנגן על קלרינט. ג'ונס הקשיב למוזיקה קלאסית בילדותו, אך העדיף בלוז, במיוחד את אלמור ג'יימס ורוברט ג'ונסון. בשנת 1957 ג'ונס נחשף לראשונה למוזיקאי הג'אז צ'ארלי פארקר. הוא שכנע את הוריו לקנות לו סקסופון. וכלי נגינה נוספים רבים אותם למד, שנתיים מאוחר יותר הוריו העניקו לו את הגיטרה האקוסטית הראשונה שלו ליום הולדתו ה-17. לאחר שהקים את "הרולינג סטונס" בשנת 1962 והעניק ללהקה את שמה, חבריו ללהקה, Keith Richards ו- Mick Jagger החלו להשתלט על הכיוון המוזיקלי שלה, במיוחד לאחר שהפכו לצמד כותבי השירים המרכזי ("The Glimmer Twins"). ג'ונס היה איש של ניגודים. "היו שני בריאנים, האחד היה מופנם, ביישן, רגיש, בעל חשיבה מעמיקה. האחר היה טווס מתייפיף, נגרר, אמנותי, וזקוק נואשות לביטחון מעמיתיו. הוא דחף כל חברות אל גבולותיה ומעבר." סיפר עליו הבסיסט Bill Wyman . ככל שהלהקה הצליחה יותר ויותר, ג'ונס החל להתמכר לסמים, ואלכוהול, הוא התחיל מערכות יחסים רבות, מהם נולדו לו כמה ילדים, אך לא התמיד בקשרים, ושאיפתו להיות אבא במשרה מלאה, התנפצה על גלי המציאות פעם אחר פעם. בשנת 1967 פגש ג'ונס את הדוגמנית והשחקנית האיטלקייה-גרמנית אניטה פלנברג מאחורי הקלעים, והחל איתה מערכת יחסים משמעותית. בשלב מסוים הוא החל להתעלל בה, ושבר את ידו על פניה של פלנברג, היה זה Keith Richards שנחלץ לעזרתה, בהמשך, נטשה פלנברג את ג'ונס לטובת ריצ'ארדס. ג'ונס נעצר ב-21 במאי 1968 בגין החזקת קנאביס, שלדבריו הושאר על ידי דיירים קודמים של הדירה. מכיוון שהוא היה על תנאי באותה עת, הוא צפוי לעונש מאסר ארוך אם יימצא אשם. חבר המושבעים מצא אותו אשם, אך לשופט הייתה אהדה לג'ונס; במקום לכלוא אותו, הוא קנס אותו ב 50 ליש"ט, ואמר לו: "למען השם, אל תסתבך שוב או שזה באמת יהיה רציני." הצרות המשפטיות של ג'ונס, ההתרחקות מחבריו ללהקה, שימוש בסמים ושינויים במצב רוחו הפכו למכשול גדול מדי בפני השתתפותו הפעילה בלהקה. הרולינג סטונס רצו להופיע בארה"ב ב-1969, אבל ג'ונס לא היה במצב כשיר, ומעצרו השני החמיר את הבעיות ברכישת אשרת עבודה בארה"ב. בנוסף, נוכחותו של ג'ונס בחזרות ובהקלטות הפכה לא יציבה. כשהוא הופיע, הוא מיעט לתרום מוזיקלית. לדברי הסופר גארי הרמן, ג'ונס "ממש לא היה מסוגל ליצור מוזיקה; כשהוא ניסה לנגן במפוחית, הפה שלו התחיל לדמם". ג'ונס פוטר בסופו של דבר במהלך ההקלטות והוחלף על ידי Mick Taylor . קודם לכן הוא הספיק לתרום לשני שירים בלבד. הוא ניגן בנבל ב- " You Got the Silver ", שיר שכתב Keith Richards על אניטה פלנברג שעזבה את ג'ונס למענו, ובכלי הקשה ב- " Midnight Rambler ", שיר שנכתב בהשראת החונק מבוסטון, על רוצח שעוקב אחרי הקורבן שלו בחשכת הליל. ג'ונס לא היה היחיד שדימם כשניסה לנגן, האצבעות של Keith Richards החלו לדמם, כשהוא ניגן בגיטרה אקוסטית במשך שעות, בזמן ש- Mick Jagger עבד עם מעצב הסאונד על התופים. יש שאמרו כי בשל הדימום שלו, נקרא השיר והאלבום "Let It Bleed". משמעות נוספת לשם האלבום הגיעה מהביטוי "Let It Bleed" סלנג של מכורים להזרקת סמים דרך הוריד, שמצויים בעיצומו של תהליך מציאת הוריד. השיר שפתח את האלבום " Gimmie Shelter " הוא הזעקה הפנימית לכל מי שחי בתקופה כה קשה, וחסרת מנוחה, זעקה למציאת מחסה מפני כל הצרות של העולם. מרי קלייטון היא זמרת הגוספל הנשית, שהוסיפה כאן קולות. הסטונס הקליטו בשעת לילה מאוחרת בלוס אנג'לס, כשהחליטו להשתמש בסולנית. קלייטון, שהייתה בהריון באותה עת, קיבלה את השיחה והגיעה לפגישה עם סלסולים בשיער לבושה בפיג'מת משי, וג'אגר הסביר לה שהיא שרה את השורה, "אונס, רצח, זה רק ירייה". החידוש היחיד באלבום היה לשירו של הבלוזיסט רוברט ג'ונסון " Love in Vain ". "הסטונס" הקליטו אותו עם יותר פיל של קאנטרי מאשר גרסת הבלוז המקורית. Brian Jones שלא היה זמין, הוחלף ע"י Ry Cooder שניגן במנדולינה. הקלידנים Nicky Hopkins , ו- Ian Stewart הם בין המוזיקאים שתרמו להצלחה. הופקינס ניגן בארבעה שירים, ביניהם " Monkey Man " שמתמקד בהרואין או בטריפ אסיד רע. באלבום מתארחים אומנים נוספים כמו Al Kooper , ומקהלת הבאך הלונדונית שמנגנים בשיר הנועל את האלבום, " You Can't Always Get What You Want ". בהמשך המקהלה ניסו להסיר את שמם מהאלבום כשגילו שהוא נקרא " Let It Bleed " ומכיל את " Midnight Rambler ", שיר על רוצח סדרתי. ג'אגר ביקש מהאמן M.C. Escher לעצב את עטיפת האלבום, אך הוא סירב. בסופו של דבר Robert Brownjohn עיצב את הכריכה, שמציגה פסל סוריאליסטי. התמונה מורכבת מהתקליט "Let It Bleed" המושמע על ידי זרוע הטון של פונוגרף עתיק, וציר מחליף תקליטים התומך בכמה פריטים הנערמים על צלחת במקום ערימת התקליטים: חוגה לשעון, פיצה, צמיג אופניים ועוגה עם ציפוי משוכלל ומעליה פסלונים המייצגים את הלהקה. את חלקי העוגה הכינה סופרת הבישול הלא ידועה דאז Delia Smith . ג'ונס פוטר בחודש יוני 1969, וחודש לאחר מכן מצא את מותו בטביעה בביתו, והוא בן 27 בלבד. האלבום מצליח להחדיר תחושה עמוקה של אימה, קלסטרופוביה וייאוש, לכל אורך תשעת השירים שלו. "Let It Bleed" הוא צליל של עידן שמתקרב לסיומו, עם פחד בסיסי ממה שמחכה מעבר לפינה. אך ל"רולינג סטונס" הוא הפך לצליל של שחר של יום חדש, שסימן תקופה מופלאה של צמיחה עבור הלהקה בתחילת שנות ה-70. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 29.11.68 בפעם הראשונה חשבתי שהוא ממציא את המילים ואת השיר תוך כדי תנועה, בפעם השניה גיליתי עוד רובד והתחלתי לשמוע מלודיה, בפעם השלישית כבר הבנתי שיש כאן תבשיל יוצא דופן, ובכלל Van Morrison הראה לי עומק במוזיקה שמעולם לא הכרתי. ל- Kevin Roland סולן ה- " Dexys Midnight Runners " אין ספק בגאוניותו של "Astral Weeks", אלבומו השני של Van Morrison שיצא ב- 30.11.1968. ג'ורג' איוואן מוריסון נולד בצפון אירלנד באוגוסט 1945 וגדל כנוצרי פרוטסטנטי במזרח בלפאסט. "בגיל שנה כבר קראו לי בחיבה 'ואן' וזה נדבק אלי", הוא אמר. אמא שלו היתה זמרת חובבת. ואבא שלו היה עובד מספנה שאסף כתחביב תקליטי ג'אז ובלוז "ירשתי את הטעם של אבא שלי ואת הכשרון המוזיקלי של אמא שלי" אוסף התקליטים של אביו חשף אותו לז'אנרים מוזיקליים ואומנים שונים כמו מאדי ווטרס, מהליה ג'קסון, צ'ארלי פרקר, וודי גאת'רי, האנק וויליאמס, וג'ימי רוג'רס. בגיל 3 החליף תקליטים על הפטיפון הישן. "הערצתי את ריי צ'ארלס, לדבלי, וסולומון ברק", אמר בראיון ל"רולינג סטון" ב-2005, "האנשים האלה נתנו לי את ההשראה והכוח להמשיך הלאה, גם בתקופות הכי קשות. בלי המוזיקה שלהם לא הייתי עושה את מה שעשיתי ב-40 השנים האחרונות". ל- Van Morrison יש קריירה מוזיקלית פורה במיוחד, אלבום הסולו הראשון שלו יצא בשנת 1967, ועד 2025 הוא הוציא לא פחות מ- 47 אלבומים. שנים ארוכות עבד Van Morrison כמנקה חלונות ושוטף חדרי מדרגות, גם אחרי שהוציא את תקליטיו הראשונים שהפכו לנכס צאן ברזל, אך בזמן אמת הם לא היו לו כמקור לפרנסה. "את התקליט הראשון שלי אני שונא שנאת מוות", אמר באחד הראיונות, "האלבום יצא באיכות רעה, והם שיחררו אותו ללא הסכמתי". אביו של מוריסון קנה לו את הגיטרה האקוסטית הראשונה שלו כשהיה בן 11, והוא למד לנגן אקורדים בסיסיים מספר השירים "The Carter Family Style", בעריכת אלן לומקס. בגיל 15 עזב מוריסון עזב את בית הוריו בשאיפה לפתח קריירה מוזיקלית. הוא ניגן בכמה להקות סקיפל ורוקנרול, ובשנת 1964 ייסד את להקת הרוק "Them" יחד עם Eric Wrixon (חבר ומייסד "Thin Lizzy" בהמשך). ללהקה היו מספר להיטים, אך מוריסון עזב את הלהקה בשנת 1966 לאחר סיבוב הופעות בארה"ב, מאחר שלא היה שבע רצון מהשימוש הגובר בנגני אולפן. מוריסון כמעט והשתכנע לפרוש מקריירת המוזיקה, עד אשר Bert Berns - המפיק של להקתו לשעבר "Them", שכנע אותו להקליט אלבום סולו עבור חברת התקליטים "באנג רקורדס" מההקלטות לאלבום יצא הלהיט " Brown Eyed Girl " רק שמוריסון שהיה חתום על חוזה רע במיוחד, לא ראה ממנו רווח מינימלי. בסופו של דבר ברנס הוציא את אלבום הסולו הראשון של Van Morrison ללא רשותו ובלי הגימורים הנדרשים, והטונים בין הזמר למפיק עלו לגבהים חדשים. לאחר מותו של ברנס מהתקף לב, בסוף 1967, הסתבך Van Morrison עם אלמנתו של ברנס שטענה שהוא אשם במות בעלה. הואיל והיה כפוף חוזית ל"באנג רקורדס" ואן מוריסון הוחרם ע"י אולפני ההקלטות ורוב המועדונים נמנעו מלהזמינו להופיע מחשש להסתבכות עם אלמנתו של ברט ברנס, שהיה ידוע לשמצה בקשריו עם העולם התחתון. בסופו של דבר, האחים וורנר קנו את החוזה של מוריסון מבאנג רקורדס בעסקה ששוויה 20,000 דולר במזומן, שהתרחשה במחסן נטוש בשדרה התשיעית של מנהטן. סעיף דרקוני נוסף, חייב את Van Morrison להגיש 36 שירים מקוריים בתוך שנה לחברת ההוצאה לאור של ברנס. הוא הקליט אותם בסשן אחד על גיטרה לא מכוונת, עם מילים על נושאים שכללו גזזת וכריכים. אילין ברנס חשבה שהשירים הם "שטויות" ולא השתמשה בהם. את האלבום השני שלו, "Astral Weeks" , הוא כבר עשה בדיוק כפי שרצה. כמו אופרת-רוק קטנה, שיש בה הגיון פנימי וסיפור מתפתח. אלבום שיש לו שפה מיוחדת משלו. המוזיקה של האלבום משלבת סגנונות פולק, בלוז, ג'אז וסגנונות קלאסיים, מה שמסמן יציאה רדיקלית מהסאונד של להיטי הפופ הקודמים של מוריסון. לואיס מרנשטיין המפיק של "Astral Weeks" הביא את Van Morrison לניו יורק שם הוקלט האלבום בתוך שלושה ימים. עם חבורה של מוזיקאי ג'אז מנוסים וטובים יצר Van Morrison כימיה שהיתה מושתת על הבנה כמעט עיוורת בין אחד לשני, ואן מוריסון נתן להם את החופש לנגן, לאלתר, והתעוזה, והחיבור החזק כל-כך בין הנגנים לזמר הפכו לסימן ההיכר של "Astral Weeks". השירים באלבום מתחברים זה לזה כשיר אחד ארוך, ויוצרים סיפור בלתי מוחשי של עולמות בלתי ניתנים להשגה. באלבום יש שירים מדיטטיביים המשלבים נושאים של נוסטלגיה, דרמה ומיסטיקה והוא חובק צורה של סמליות (שתהפוך בסופו של דבר למרכיב עיקרי בשירי מוריסון), המשווה אהבה ארצית וגן עדן, קרוב ככל שיצור חי יכול להתקרב אליו. האלבום נפתח בשיר בנושא " Astral Weeks ", המתואר בעיני Van Morrison כשיר שבו אפשר לראות את האור בקצה המנהרה. הוא מזכיר במהלך השיר את המוזיקאי האדי לדבטר המכונה Leadbelly - אחד מההשראות הגדולות ביותר שלו. בהמשך שר Van Morrison שירי אהבה לבת הזוג, ולילדים, כשהוא מסתכל על הדברים מהצד ולא מייחס אותם אישית אליו ( "Beside You", " Sweet Thing " ). ב- "Cyprus Avenue" נזכר Van Morrison בשדרת קפריסין, רחוב שהוא שאף לגור בו בילדותו בבלפסט, מקום שיש בו הרבה עושר. "זה לא היה רחוק מהמקום שבו חונכתי וזו הייתה סצנה שונה מאוד. בשבילי זה היה מקום מאוד מיסטי, הייתה שדרה שלמה עטורת עצים ומצאתי בה מקום שבו יכולתי לחשוב". בהמשך שר Van Morrison על חוויית הנשיקה הראשונה של המתבגרים ( "The Way Young Lovers Do" ),הוא מעלה הגיגים מיתיים מדמיונו הפורה ב- "Madame George" , דמות שמורכבת לדבריו משישה או שבעה אנשים שונים, במקור נקרא השיר "Madame Joy". אפילו Van Morrison עצמו לא יכול היה להתחייב על זהותן של הדמויות בשיר, והוא משער שלדודתו ג'וי יש קשר כלשהו לשיר. את עטיפת האלבום צילם ג'ואל ברודסקי, הידוע בעיקר בזכות תמונת "Young Lion" שלו, בה צילם את Jim Morrison . העיגול והמרובע בתמונת השער מתאר את "הסמל המיסטי של חיבור הניגודים של קדושת הנישואים בין שמיים וארץ". המבקרים אהבו את האלבום, אבל הקהל הרחב נותר אדיש מול יצירת המופת. "לאנשים שסביבי הייתי אמן מצליח, אבל מנהל הבנק שלי חשב אחרת", אמר. "הייתי חייב להמשיך ולהבריק חלונות". להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה -UK 30.11.73 / US 5.12.73 במבט היסטורי אל העבר תמיד יהיה רשום באותיות של קידוש לבנה שמה של יוקו אונו כסיבה המרכזית לפירוקה של רביעיית הפלאים מליברפול, "הביטלס". כמובן שיוקו אונו היתה חתיכת טריגר, ואתגר רציני, אך במבט רחב יותר על המאורעות שהביאו לפירוק הלהקה נוכל למצוא סיבות נוספות, אחת מהן שנוטים לשכוח מעט הוא איש העסקים היהודי אלן קליין. קליין שהפך למנהלם האישי של מוזיקאים רבים כונה "רובין הוד של המוזיקה הפופולרית" לאחר שהתחבב על יוצרים רבים כשהצליח לחלוב כספים מחברת התקליטים למען האומן בניהולו. אך בעניינם של "הביטלס" הפך קליין למנהלו של John Lennon , ובהמשך גם של George Harrison ו- Ringo Starr , רק Paul McCartney שלא בטח בקליין, העדיף למנות את חותנו לי איסטמן כמנהלו האישי. שנים לאחר פירוק "הביטלס", יודה לנון לאחר שזרק את קליין מכל המדרגות כי מקרטני צדק כשהתרחק ממנו. ב-25 ביולי 1973 הפך George Harrison לאיש זועף מאד. הוא כתב צ'ק בסך מיליון ליש"ט לממשלת בריטניה כתשלום מס על הכנסות, לדבריהם, מהאלבום והסרט עם " Concert for Bangladesh " , שנערך בשנת 1971. לאחר תביעות הדדיות שהגישו חברי "הביטלס" כנגד אלן קליין, והוא כנגדם התחוור שכעת הוסר אחד המכשולים הגדולים ביותר לאיחוד מחדש שלהם, האם זה יקרה? והאם יש להם מה להציע יחדיו? מקרטני מצמץ ראשון כשאמר בראיון: “הדבר היחידי שמנע מאתנו להתאחד הייתה האחיזה החוזית של קליין על השם של "הביטלס". כשהוא לא עומד בדרכנו יותר אין סיבה אמתית מדוע לא נתאחד שוב”. אך כנראה שהיו סיבות נוספות כי הרעיון לא קרם עור וגידים, במקום להתחפר במחשבות של "מה אם" מקרטני החליט ללכת בענק עם להקתו הנוכחית "Wings", להקה שנבנתה בצלמו ובדמותו של מקרטני עם בת זוגתו לינדה על הקלידים וקולות הרקע, הגיטריסט דני ליין ("מודי בלוז"), המתופף דני סייבל, והגיטריסט הנרי מקאלך שהצטרף בהמשך. מקרטני היה נחוש להקליט מחוץ לגבולות בריטניה. הוא ביקש ממשרדי "EMI" לקבל רשימה של כל אולפני ההקלטה שהיו להם ברחבי העולם על מנת שיוכל לבחור מקום מרתק לאלבומה השלישי של הלהקה "Band on the Run" שיצא ב- 30 לנובמבר 1973 בבריטניה וב- 5 לדצמבר 1973 בארה"ב. מקרטני חיפש נוף פסטורלי ואקזוטי מצד אחד ומהצד השני להביא מוסיקה מעט אחרת עבור מעריצי הלהקה. הזוג מקרטני היה ידוע בחיבתו למוסיקה ג’מיקאנית, אך באלבום הראשון של "ווינגס" הקליט מקרטני שיר בסגנון אפריקני שהעיד על אהבתו לז'אנר, מקרטני האמין שהסטנדרט הגבוה של "EMI" נשמר בכל האולפנים שלהם ולכן הוא בחר ש"ווינגז" יקליטו בלאגוס בירת ניגריה, יעד מרגש עבורו ועבור הלהקה וודאי חשב לעצמו. אך עוד לפני שנחתו בניגריה החלו התקלות והבעיות להצטבר. מקאלך וסייבל שהרגישו כסרח עודף בלהקה עזבו עוד לפני העלייה למטוס. דני ליין והמקרטנים אומנם הגיעו לאפריקה כשהם מחזקים את עצמם בטכנאי הסאונד של "הביטלס" ג'ף אמריק. כשהגיעו ללאגוס חשכו עיניהם: האולפן של "EMI" היה רק בשלבי הקמה. והיה חסר בציוד בסיסי להקלטה הקונסולה לא עבדה, לא היו קירות אקוסטיים והאולפן היה ממוקם ליד מפעל רועש. תוסיפו לכך את העובדה שבהתחלה לא נמצא אפילו מיקרופון אחד לרפואה עד שמישהו גילה ארגז סגור בתוך ארון עם הציוד הנדרש. בנוסף המוזיקאים המקומיים לא ששו לשתף איתם פעולה, הגדיל לעשות המוזיקאי הניגרי ממציא האפרוביט פלה קוטי שהגיע לאולפן להתרשם מההקלטות, והתעמת עם חברי הלהקה, תוך שהוא מאשים אותם בניסיון לגנוב את המוזיקה האפריקאית ואת הסאונד של לאגוס. בהמשך נשדדו בני הזוג וכל חומרי ההקלטה שלהם שהם הכינו מבעוד מועד נגנבו, מה שאילץ את מקרטני לשחזר את השירים שכתב. בסוף ספטמבר חוזרת הלהקה מניגריה ללונדון ההקלטות שנעשו בלאגוס במכונת הקלטה של 8 ערוצים, עוברות המרה למכונת 16 ערוצים חדישה. ועיבודים תזמורתיים מתווספים למה שהוקלט בניגריה על ידי טוני ויסקונטי המוכר היטב מעבודות ההפקה הנפלאות עם David Bowie . האלבום נפתח בשיר הנושא " Band on the Run ". פול כותב את השיר על התסכול המתמשך שלו מבעיות הסמים שהיו לו בשנת 1972, ובשל כך הצרות שרדפו אותו בגללן. פול נעזר במשפט שאמר פעם George Harrison באחת מישיבות אפל: “כולנו אסירים בדרך כלשהי…“. הוא כתב מטאפורה על אסיר שנשפט למאסר עולם בין ארבע קירות, ונשבע שאם ייצא אי פעם מכתליי בית הסוהר הוא יתרום את הכל לצדקה. השיר השני " Jet " נכתב על שמו של סוס הפוני השחור שהיה בבעלותם של המקרטנים, כשהמשמעות הלירית מאחורי השיר מכוונת לחופש, פחות יד מכוונת והרבה דמיון חופשי כפי שבחר מקרטני לשיר הזה. את השיר " Bluebird " כתב פול במהלך חופשה בג’מייקה ב- 1971. פול כתב בשיר על הציפור הכחולה שמייצגת את האהבה החופשית והניתוק מהכבלים הגשמיים. בשיר הבא " Mrs. Vandenlit " מביא מקרטני את משנתו לפתרון הבעיות בחיים. הבריחה אל הטבע כי “מה הטעם בלדאוג?” את הגברת ואנדבליט לוקח פול בהשראת שמה של האמנית גלוריה ואנדרבליט ומשבש מעט את שמה. אין לה ממש תפקיד בשיר העידוד האופטימי הזה ופול הודה שלא ממש ידע הרבה על הגברת ואנדרבליט רק שהיא אדם עשיר. השיר הבא " Let Me Roll It " נכתב על נושא שאפשר להבין מהשניה הראשונה, ולא, לא מדובר בחברות הוותיקה שלו עם לנון אלא בגלגול של ג'וינט. באזור פברואר 1973, מבקרים חברי "ווינגז" במארקש שבמרוקו ומתאכסנים במלון ששמו בתרגום חופשי: “מקום מפלט” או בערבית: " Mamunia ". אם לדייק המלון נקרא "sumptuous mamounia hotel" והוא נחשב לאחד המלונות היוקרתיים בעולם. עבור אדם כמו מקרטני, כל מילה או ביטוי יכולים לשמש השראה מצוינת כדי לכתוב שיר או מנגינה וכנראה שהפינוקים של המלון היוקרתי השפיעו על פול כמו גם האווירה בעיר מראקש. בתחילת השנה כותב דני ליין את " No Words " שהיה ריתוך בין שני שירים שלו שפול מקרטני הציע לאחד ביניהם תוך כדי שהוא מוסיף כמה שורות שמשלימות את השיר. ביניהם את המשפט הקטן אבל החשוב מבחינתו של מקרטני - "It’s only me". “הייתה לג’ון ולי איזו אי הסכמה על נושא כלשהו, ואני זוכר איך הוא הסיר את משקפי ה”סבתא” שלו. הניח אותם ואמר: ‘זה רק אני פול’. ואז הוא הרכיב אותם שוב והמשכנו לריב… הביטוי הזה ממשיך לחזור אליי כל הזמן. ‘זה רק אני’, הפך למנטרה שלי. השיר " Picasso's Last Words " בו מנגן Ginger Baker על כלי הקשה, היה בעצם שיר שנכתב בבסיסו על דבר חסר משמעות לאחר שמקרטני פגש את השחקן דסטין הופמן על סט הצילומים של הסרט "Papillon", הופמן שלף מגזין שבו ראו את סיפור מותו של פבלו פיקאסו ואת המילים האחרונות והמפורסמות שלו "שתה לי, שתה לבריאותי. אתה יודע שאני לא יכול לשתות יותר." מקרטני החל לנגן שיר שהתבסס על המילים הללו במקום, מה שגרם להופמן לקרוא לאשתו: "תראי, הוא עושה את זה... הוא עושה את זה" השיר שחותם את האלבום " Nineteen Hundred and Eighty-Five " הוא מעין נבואה אפוקליפטית, ויש הסוברים שהושפע מספרו של ג'ורג' אורוול "1984". עטיפת האלבום צולמה באוסטרליי פארק במערב לונדון ע"י הצלם קלייב ארוסמית'. בתמונה אפשר לראות את לינדה מקרטני יחד עם דני ליין, מייקל פרקינסון, קני לינץ', ג'יימס קובורן, קלמנט פרויד, כריסטופר לי וג'ון קונטה לבושים כאסירים שנלכדו באור הזרקורים של זרקור בכלא. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה -1.12.67 תארו לכם שהקלטתם אלבום בכורה, אתם בשיא היצירה שלכם, אתם מקליטים עוד אלבום בו אתם משכללים את רמת כתיבת השירים שלכם, נגינת הגיטרה שלכם נעשית טובה יותר, ואז אתם משאירים בתוך מונית אקראית את חצי מהקלטות המאסטר לאלבום שבדרך. בכנות שדבר מהסוג הזה היה עלול להביא למעשה קיצוני, נניח שריפת גיטרה, אבל היי כשמדובר ב- Jimi Hendrix נסלח לו, כי האיש שרף גיטרות למחייתו עם או בלי קשר, וגם ניגן על גיטרה מאחורי הגב, עם השיניים, מבלי לגעת במיתרים, האיש שלט בגיטרה בצורה כה אבסולוטית שהוא ניגן עליה בשני ידיו, אז נסלח לו על חצי מיקס מחופף מאלבומו השני "Axis: Bold as Love" שיצא ב- 01.12.67. ג'וני אלן הנדריקס נולד ב- 27 לנובמבר 1942 בסיאטל וושינגטון. בגיל 4 שינה אביו את שמו לג'יימס מרשל הנדריקס. לאחר שחזר אביו משרות הצבאי התקשה למצוא עבודה, דבר שהוביל את המשפחה להיות חסרת כל, ואת אביו ואימו לחייק האלכוהול. לג'ימי היו עוד שני אחים ושתי אחיות צעירים ממנו, רק אחיו ליאון נשאר יחד איתו בחסות הוריו, שאר האחים הלכו למשפחות אומנה. כשהיה בן 9 התגרשו הוריו והוא נשאר בחסות אביו יחד עם אחיו. בגיל 14 החל הנדריקס לנגן על יוקלילי ובהיותו אוטודידקט לימד את עצמו נגינה על פי השמיעה, כשהאזין לשירים של אלביס פרסלי ("Hound Dog"). לאחר שאימו מתה משחמת כבד, רכש הנדריקס בגיל 15 את הגיטרה האקוסטית הראשונה שלו בחמישה דולרים. הוא למד לנגן עליה במשך שעות מידי יום, כשהוא צופה ולומד מגיטריסטים ואומני בלוז כמו מאדי ווטרס, בי.בי קינג, האולין וולף, ורוברט ג'ונסון. זמן קצר לאחר שהקים את הלהקה הראשונה שלו ה- "Velvetones" הבין הנדריקס שהוא חייב גיטרה דומיננטית יותר, וכך אביו קנה לו את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו מדגם סופרו אוזרק לבנה. כאשר היה בן 19 נתפס הנדריקס פעמיים ע"י המשטרה כשהוא נוהג במכוניות גנובות, ובהינתן לו בחירה בין ישיבה בכלא להצטרפות לצבא, הנדריקס בחר בצבא, אך שוחרר כעבור כשנה בשל אי התאמה לצבא לדברי מפקדו. לאחר שהשתחרר, הקים הנדריקס להקה יחד עם עמיתו לשרות הצבאי נגן הבס בילי קוקס, בטנסי. לאחר שראה את בוץ' סנייפס מנגן בשיניו, עלה בו הרעיון לנגן כך בעצמו "בטנסי אתה חייב לאתגר את הקהל אחרת יורים בך" הסביר הנדריקס את רעיון הנגינה בשיניים. לאחר שניגן במעגל הצ'יטלין ( סדרת אולמות בדרום־מזרח ארה"ב) , וכנגן ליווי לווילסון פיקט, סם קוק, אייק וטינה טרנר ועוד, זכה הנדריקס בתחרות החובבים של תיאטרון אפולו והחל לנגן כגיטריסט להקת הליווי של ה"אייזלי בראדרז". לאחר שניגן עם ה"אחים אייזלי" ואומנים רבים ונאלץ להאבק למחיתו, הגיעה במאי 1966 הפריצה המיוחלת שלו, כאשר חברתו של Keith Richards מה"רולינג סטונס" הבחינה בו והופנטה מנגינתו. וכך, מהר מאוד הנדריקס מצא את עצמו חובר לאקס להקת "האנימלז" Chas Chandler, שהתעניין בניהול והפקת אומנים, והפך לאמרגנו. היה זה Chas Chandler שהאמין ביכולתו של הנדריקס לחדש בצורה מרשימה את " Hey Joe " של בילי רוברטס. מיד לאחר מכן החל צ'נדלר לגייס חברים ללהקה שנועדה להדגיש את יכולותיו של גיבור הגיטרה. הבסיסט Noel Redding , והמתופף Mitch Mitchell הצטרפו ומצאו יחד עם הנדריקס עניין משותף ברית'ם אנד בלוז. הפאוור טריו שהקימו יחד נקרא "The Experience". באוקטובר 66 הגיע הנדריקס ל"פוליטכניק" בלונדון ופגש את Eric Clapton . באמצע החימום של להקת "Cream" עלה הנדריקס לבמה וניגן בצורה תזזיתית, והשאיר את קלפטון בהלם. הנדריקס ולהקתו החלו להקליט והמשיכו להופיע בקצב מטורף, כאשר לעיתים הם מופיעים פעמיים ביום. הנדריקס תיאר את סגנון הנגינה שלהם כהרגשה חופשית מעין תערובת של רוק, פריק-אאוט, רייב ובלוז. לאחר האלבום הראשון " Are You Experienced " שהצליח בצורה מרשימה בארה"ב, ובבריטניה, קיבעו הנדריקס ו- "The Experience" את מעמדם בארה"ב, כאשר נתנו הופעה בלתי נשכחת ב- " Monterey International Pop Music Festival ", הם עלו מיד אחרי להקת "המי", שניפצו את הגיטרה שלהם בסיום ההופעה, הנדריקס עלה ונתן שואו שהסתיים בשריפת הגיטרה שלו. כשהם נישאים על גלי האהדה מ"מונטריי" נכנסו הנדריקס, מיטשל, ורדינג להקלטות אלבומם השני "Axis: Bold as Love". לעזרתם הגיעו מוזיקאים כמו Graham Nash , Trevor Burton , ו- Roy Wood ששיתפו פעולה ב- "The Move". הנדריקס כתב באלבום על מדע בדיוני וחייזר שמבקר בכדור הארץ (" Up from the Skies "), על שנות התיכון שלו וביקוריו בבית דרכים בשם " Spanish Castle Magic ", על דמות נשית אידיאלית דמוית מלאך שומר ב- " Little Wing " וגם שירים שהם מעין אוטוביוגרפיה שלו כמו " Castles Made of Sand ". האלבום נחתם בשיר " Bold as Love " שהמסקנה ממנו היא שאהבה מגיעה בהרבה גוונים וכדי ליצור ולשמור על מערכת היחסים נדרשת מחויבות ואומץ. עטיפת האלבום מתארת את הנדריקס ו- "The Experience" כצורות שונות של וישנו. וישנו לפי הדת ההינדית הוא אל שתפקידו לספק ישועה לאנושות. ולסיום, כשמאזינים לקול של ג'ימי הנדריקס שר אי אפשר שלא לדמיין את Phil Lynott סולן להקת "Thin Lizzy" שאף שאב השראה מהנדריקס בעצמו. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה -דצמבר 1995 הבית שבו גדלנו, הסביבה, הריחות, התשוקות, החלומות, והאכזבות, כל אלה ועוד מגיעים לידי ביטוי, ופרצו החוצה בבת אחת ב"נאמנות ותשוקה" שיצא בחודש דצמבר 1995. זה אלבום הבכורה של שלישיית נערים מתלמי אליהו, אביב גדג', גבריאל בלחסן, ודביר לביא, אלו הם להקת "אלג'יר". אמרתי תלמי אליהו, התכוונתי מקום שכוח אל, על גבול עזה המאיימת. יישוב שהוקם בתחילת שנות ה-70 בידי חברי גרעין "ארנון" מצרפת, גרעין משפחות שרובן הגיעו לצרפת במקור מאלג'יריה, ודגלו בערכים סוציאליסטים חילוניים. כישלון ענפי המשק של המושב הובילו, בין היתר, לתנועת חזרה בתשובה של חלק מהמשפחות, ביניהן גם משפחותיהם של אביב גדג' וגבריאל בלחסן. גדג', ובלחסן היו יחד מגיל שנתיים, הם ציירו יחד, כתבו ספרים, והעמיקו קרוא. במיוחד אהבו להיכנס לעולמם של ספרי ההרפתקאות, כמעין שני בלשים שיצילו את העולם או לפחות את הישוב שלהם. אני רואה בעיני רוחי את אביב, וגבריאל קוראים בשקיקה, וחוזר למחוזות ילדותי בעיר שניסתה להתרגל לכך שהיא כבר לא מושבה (רעננה). תחילת שנות השמונים. גם ברעננה לא היה מה לעשות מלבד משחקי כדור. ואני גמעתי את הספרים על ילדי איסט אנד, השביעיה הסודית, ננסי דרו, וחבורת כס"ח בשקיקה. המושב תלמי אליהו היה מרוחק מכל ציוויליזציה (שעה וחצי נסיעה באוטובוס לבאר שבע). ומשכך היו פני הדברים, ולמעט כדורגל, וכדורסל, לא היו אופציות להעביר את הזמן. צמד החברים אביב, וגבריאל פנו לאפשרות הכי טריוויאלית מבחינתם. "במושב לא היה מה לעשות", מסביר גדג', "אז מלאנו את השעמום והריקנות בנגינה. לא היה לנו מה לעשות, היינו חוזרים מבית ספר בשתיים בצהריים והאופציות היו מעטות, ואתה חייב למלא את הזמן. ככה נוצר מצב שניגנו חמש ושבע שעות ביום". כשהם ללא השכלה מוזיקלית, ועם צמא אדיר לנגינה וכתיבה, הם החלו לפתח מיומנויות, ויחודיות ששמורים למוזיקאים עם פז"ם. לשני הצעירים היה ברור שהם יוצרים אמנות, הם שאפו להמשיך, ולנגן כמה שיותר, גם דימום מהאצבעות לא ירתיע אותם מלהמשיך בדרכם, הם סימנו לעצמם מטרה. הם החלו לכתוב טקסטים מלוטשים, ושלמים. הראשון שזיהה את הפוטנציאל בטקסטים הללו היה שלום גד, הבסיסט של להקת "פונץ'", ובמקרה גם אחיו של אביב גדג'. שלום שכבר היה בתהליכים לאלבום סולו משלו בחברת הד ארצי, פנה לחיים שמש שהחתים כמה וכמה להקות רוק צעירות ומבטיחות בתחילת דרכן כמו: "תערובת אסקוט", "מוניקה סקס", "החברים של נטאשה", ו"איפה הילד". אפרופו "איפה הילד", שמש חיבר בין חברי להקת "אלג'יר" לבין המוזיקאי אסף שריג. שעבד איתם כמפיק מוזיקלי ואך ניגן בדיטרה בשיר " אזהרות לנפש 1995 " . מכיוון שהחוזה של "אלג'יר" עם חברת "הד ארצי" היה יחסית מצומצם, הם הקליטו את האלבום בצורה לא סטרילית לאותה התקופה, דבר ששימר את הסאונד "המלוכלך" האופייני של הלהקה. הואיל וללהקה היה חסר בסיסט, לקח שלום גד (אחיו של אביב) על עצמו את תפקיד גיטרת הבס באלבום. "נאמנות ותשוקה" יצא כשחברי ההרכב עדיין נערים בני 17. השירים דיברו ברובם על יחסים רומנטיים הרסניים, כמו למשל בשירים " שלי ", " מכתבים למיכלי ", ושירים אומנותיים נוספים, ביניהם גם השיר הסוגר את האלבום, " אזהרות לנפש 1995 " (שכולל רק את המילים "חורף. מלחמה. מבצעי הנחה"). "יש ליתמות חלק מכריע בטקסטים שלי, בחיים שלי", מספר גדג'. כשהיה בן 10 חלתה אימו בסרטן. אחיו שלום גד שהיה בן 23, עזב זה מכבר את הבית, ועל אביב הוטלה האחריות להיות המלווה שלה. הוא ליווה אותה לטיפולים הכימותרפיים שלא עזרו, והיא הלכה לעולמה. "אמא שלי יותר מכל דבר אחר היתה זאת שהשפיעה עלי ועיצבה אותי. במשך שעות היא היתה שרה לי, היא העניקה לי את האהבה למוסיקה ולספרות. היא הנחילה לי חלק חשוב מהתרבות הצרפתית". הוא היה יושב אתה והיא היתה מקריאה לו את כל הטקסטים של ז'ק ברל, מסבירה לו את הניואנסים הקטנים. יחד הם הקשיבו לשאנסונים, ולמוסיקה קלאסית. כשאביב היה בן 21 נפטר גם אביו. גדג' ספג מצד אחד את אהבת המוזיקה, ומצד שני את אהבת התפילה, את המזמורים, והניגונים היהודיים ששרו בבית הכנסת, הוא ספג מהבית מוזיקה מתרבות המערב, והמזרח. כל זה הגיע לידי ביטוי ב"נאמנות ותשוקה". האלבום כלל סך הכל שבעה שירים, חלקם הגדול ארוכים, ואפלים, מלאים בעצבות, ובתחושה שמציפה אותך ברצון לחבק את אביב, גבריאל, ודביר, ולומר להם שהכל יהיה בסדר, גם עם הימים ההם היו ימי רצח רבין, ואוטובוסים שהתפוצצו ברחובות. " צרפת " שפותח את האלבום הוא שיר ארוך המתאר מציאות כאוטית שכוללת חתונה שהופכת לחורבן דרך מציאות מתקתקה ויפה מצד אחד, ואלימה ואכזרית מצד שני. השם "צרפת" עצמו אינו מופיע במהלך השיר עצמו, אך מייצג נאמנה את תחושת הכאוס כבנים למהגרים שהגיעו מצרפת לישראל. ''אלוהים. אל מלא רחמים. תוריד אהבה וגשמים''. מתחנן אביב בשיר " מכתבים למיכלי ". האהבה שקולה לגשם. כי גם אהבה, גם רחמים, וגם גשמים דרושים כדי לחיות. " שלי ", השיר השני באלבום הוא על הנערה שמנסה "לבדוק איך כדאי לחיות יותר טוב", היא "נושכת את השפתיים. נושכת אותם חזק". מחפשת את עצמה בעולם, את הקשר הרומנטי שלה. השירים " נאמנות ותשוקה ", " צרפת " ו" קח את הזעם " נכתבו כשיר אחד. תחילתו של הנאום של גבריאל בלחסן בשיר, "יופי כיופייך לא ראיתי מימיי. מי את?" לקוח משירו של פנחס שדה "'על נערה מעמק חפר, שניגשה אלי אך לא אמרה את שמה" אשר מתחיל באותה השורה בדיוק. הביקורת פירגנה, אבל הקהל לא קנה בהמוניו. "היינו עדיין נערים וזה היה תקליט ז'אנריסטי, עם הרבה רוק גיטרות, לא ממש מתקשר, ולא מסחרי בעליל", מודה גדג'. הוא ובלחסן איפסנו את האלבום כניסיון נעורים לא מוצלח, ויצאו למסע של חיפושים עצמיים שנפתח בישיבת "אור חיים" בירושלים, המשיך במיאוס שלהם מתעשיית המוזיקה. "הרגשנו כמו מפעל שמייצרים בו סוכרייה על מקל", אמר גדג'. "מי שמפסיד זה הקהל, שלא מקבל מוסיקה אלא מוצרים חלולים, בלי טיפת העזה או דמיון. מבחינה רגשית, מוסיקה אמורה להיות הלחם הרוחני, אולי בגלל זה יש שם מצב של תת תזונה חריפה". חוסר היכולת להוציא את הבעירה האמנותית שבפנים, ותהליך כתיבת החומרים החדשים שאליו נסחפו, הובילו את בלחסן וגדג' לשימוש מאסיבי באלכוהול ובסמים. "הגענו עד לעישון הרואין", מגלה גדג'. "אפשר להגיע עם זה נורא רחוק נורא מהר, וחוזרים נורא לאט". ההתמוטטות הנפשית לא איחרה לבוא. גדג' ניסה להתאבד באמצעות קפיצה מגשר לנתיבי איילון, שבנס לא הסתיימה באסון. בלחסן בלע כדורים לפי משקל ופונה לבית חולים במצב קשה. שניהם אושפזו ב"אברבנאל". למרות הקשיים, והחושך במוסד הסגור, זה היה רק הפרק הראשון בהיסטוריה של להקת "אלג'יר", המשך יבוא... להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה -3.12.65 "People try to put us d-down (talkin' 'bout my generation), Just because we get around (talkin' 'bout my generation), Things they do look awful c-c-cold (talkin' 'bout my generation), I hope I die before I get old (talkin' 'bout my generation)" כש- Pete Townshend כתב "אני מקווה שאמות לפני שאזדקן" הוא בטח לא ציפה לשרוד גם 60 שנה אחרי... כשרוג'ר דלטריי גמגם בשיר בהשראת "Sttutering Blues" של ג'ון לי הוקר ספק כדי לרמוז לכולם ללכת לעזאזל, הוא בעצם הביע את התסכול והמרד של תרבות המוד ש- Pete Townshend היה חלק ממנה. טאונסנד טען אחר כך שזו לא היתה כוונתו, אבל כדרכם של דברים גדולים לקרות, השיר הפך להמנון המחאה של הצעירים כנגד הוריהם, המנון הרוק הרשמי של פערי הדורות, שנכנס לתוך נבכי נפשו ופחדיו של הנער המתבגר. לפני שהשיר נהיה להיט ענק ה BBC סירבו לשדר את השיר בשל הפגיעה באנשים ליקויי דיבור, ואולי גם בגלל הרמז ל F word, אבל אז My Generation הפך לקול של הרבה מאוד אנשים, קול של הדור ההוא מאלבום הבכורה של להקת "The Who" שנקרא "My Generation" ויצא ב- 03.12.65. המי The Who הם הזמר Roger Daltrey (מפוחית, תוף מרים), הגיטריסט Pete Townshend (שירה), נגן הבס John Entwistle (קולות רקע), והמתופף Keith Moon (קולות רקע). דלטרי, טאונסנד, ואנטוויסל גדלו בשכונת שפרדס בוש הלונדונית, דלטרי שנחשב לתלמיד מוצלח וויתר על לימודים אקדמאיים ברמה גבוהה למען המוזיקה, הוא בנה את הגיטרה הראשונה שלו מקורת עץ וייסד להקה שנקראה "The Detours", כאשר הוא הפך לגיטריסט המוביל שלה. פיט טאונסנד נולד לאבא סקסופוניסט, ואמא זמרת, ונמשך מגיל צעיר לרוקנרול וניגן יחד עם חברו ג'ון אנטוויסל במספר הרכבי ג'אז ודיקסילנד לפני שחברו ללהקתו של דלטרי, אנטוויסל נודע בכינוי "השור" בשל נטייתו להשאר קפוא על הבמה, ההבדלים בין אנטוויסל של מחוץ הבמה לתוך הבמה היו כה גדולים, מחוץ לבמה איש שקט, על הבמה קיבל את הכינוי אצבעות רעם" בשל נגינתו הרועשת. קית' מון נולד בלונדון כילד היפראקטיבי בעל דמיון מפותח, וכבר מגיל צעיר הבחינו מוריו בכישרון המוזיקלי שלו, בשלב מוקדם עבר לנגינה על תוף בס כפול, בעקבות שיחה שהיתה לו עם המתופף ג'ינג'ר בייקר. מון ניגן "Surf Rock" ו"רית'ם אנד בלוז" והושפע רבות ממי שנחשב כמתופף הלבן הטוב בהיסטוריה של הג'אז ג'ין קרופה. מון גם הביא את התחביב של הלהקה להשמדה עצמית של הציוד שלהם בהופעות עד לקצה כאשר בהופעה בטלוויזיה הוא מילא את התוף שלו בחומרי נפץ ופוצץ אותם בסיומו של השיר " My Generation ", השמועה מספרת שפיט טאונסנד יצא מהתקרית הזאת עם בעיות שמיעה לכל החיים. בשנת 1961 הבחין דלטרי באנטוויסל הולך ברחוב יחד עם גיטרת הבס שלו וצירף אותו ל- "The Detours", כעבור כמה חודשים הציע אנטוויסל לצרף את טאונסנד להרכב כנגן גיטרה, יחד איתם ניגנו המתופף הארי ווילסון, והזמר קולין דוסון. באמצע 1962 פוטר ווילסון ןהוחלף בדאג סנדום, כעבור זמן קצר גם הזמר קולין דוסון עזב לאחר וויכוחים חוזרים ונשנים עם Roger Daltrey שהפך כעבור זמן קצר לזמר המוביל. הלהקה השיגה חוזה עם האמרגן המקומי רוברט דרוס שהחל להשיג להם הופעות כלהקת חימום. בפברואר 1964 התברר לחברי "The Detrous" שקיימת להקה בשם "Johnny Devlin and the Detrous" והם החליטו לשנות את שמם, טאונסנד והשותף לדירה שלו ריצ'ארד בארנס בילו לילה בבחינת שם חדש להרכב כאשר הם מתמקדים בשמות מבדחים כמו "אף אחד" ו"הקבוצה", ובסוף החליטו על השם שנשמע מוזר גם באנגלית (ובמקרה גם בעברית) "The Who" המי. המי החליפו את המנהל רוברט דרוס בהלמוט גורדן שסידר להם אודישן ב"פונטנה רקורדס", בעקבות אותו אודישן ולאחר שנמצאו בעיות בסגנון התיפוף, עזב את הלהקה דאג סנדום. באפריל 64 במהלך הופעה באולדפילד הם נתקלו במתופף להקת ה- "Beachcombers" מלא האנרגיה Keith Moon , ולאחר שניגן איתם כמה שירים עזב מון את להקתו הקודמת והצטרף אליהם רשמית. המנהלים המשיכו להתחלף והפעם פיטר מיידן החליט להציג אותם כמייצגים של תנועת המוד תוך כדי שהוא משנה את שמם שוב הפעם ל- "the High Numbers", אבל לאחר שהסינגל כשל "המי" חזרו לשמם הקודם, ושמה דגש על נוכחות בימתית חזקה יותר. דלטרי החל לשלב בהופעות קפיצות לתוך הקהל, ובכבל המיקרופון כסוג של שוט, מון היה זורק את מקלות התיפוף לאוויר וטאונסנד חיקה את הקהל עם הגיטרה שלו תוך כדי קפיצה על הבמה כאשר הוא מנגן על הגיטרה בתנועת טחנת רוח מהירה, לכל המהלך הזה המי צירפו כאמור את שבירת כלי הנגינה בהופעות החיות, כל הרעש הזה החל לעבוד, הם קיבלו כתבות במלודי מייקר, ומשכו את תשומת ליבו של מפיקם של "הקינקס" Shel Talmy. תלמי התרשם מהם והחתים אותם ל"ברנסוויק רקורדס" בבריטניה, ו"דקה רקורדס" בארה"ב. הלהקה החלה לעבוד על חומרים מקוריים, ולשנות כיוון מקאברים למוזיקת אר אנד בי, לכיוון של שירים מקוריים עם נטיות רוק כבד וPאנק רוק עוד לפני שהיה ז'אנר כזה. האלבום "My Generation" נחשב למבשר של סגנון הפאוורפופ שהוא שילוב בין פופ לרוק, ואת המונח עצמו טבע Pete Townshend לאחר שנשאל על סגנון המוזיקה שהם מנגנים. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

הבסיסט של הפוס' Nate Mendel חוגג היום יומהולדת, בוא נספר עליו קצת: (Photo: Joby Sessions) 1. הוא נולד ב-2 לדצמבר 1968 בעיר Richland שבוושינגטון. שמו בלידה Nathan ‍Gregor ‍Mendel. 2. הכלי הראשון עליו ניגן בילדותו היה כינור. 3. בגיל 13 החל להתעניין במוזיקת רוק ורצה מאוד להצטרף ללהקה. אחד מהחברים שלו שניגן בגיטרה הציע לו לנגן על בס. באותה תקופה הוא האזין לאלבומים של להקת "Police" ואהב מאוד את הנגינה של Sting, בעיקר באלבום ""Ghost In The Machine" ולכן הרעיון קסם לו. 4. גיטרת הבס הראשונה שרכש היתה חיקוי של "Steinberger". הוא ציין שאלו היו שנות ה- 80 וזה מה שילד בן 13 יכל להרשות לעצמו. 5. הוא מהר מאוד עבר לפאנק-רוק והתאים את עצמו לסגנון עם גיטרת "Ibanez" מסידרת " Roadstar". 6. אחת הלהקות הראשונות בה ניגן הייתה "Christ On A Crutch". 7. נייט ציין שהוא בעיקר לימד את עצמו לנגן וזה לא היה מורכב במיוחד, כי בכל זאת מדובר בפאנק-רוק. 8. בהמשך הצטרף נייט ללהקת ההארדקור פאנק "Diddly Squat" אשר אפילו הצליחה לשחרר סינגל בודד בשנת 1988. באופן מפתיע קיים תיעוד של אחת ההופעות שלהם משנת 1988, כך שניתן לראות את נייט בן ה- 19 מנגן על הבס, כאן: 9. לאחר פירוקה של "Diddly Squat" נייט עבר לסיאטל שם בדיוק התעוררה סצינת הגראנג'. הוא הצטרף ללהקת "Brotherhood" שניגנה בעיקר "straight edge", תת סוגה של הארדקור פאנק. גם במקרה הזה יש תיעוד היסטורי, כאן: 10. בהמשך נייט עבר ללהקת "Christ on a Crutch" אשר יצאה קצת מגבולות ההארדקור פאנק. 11. בתקופת לימודיו של נייט ב- "University of Washington", הוא הצטרף להרכב נוסף בשם "Sunny Day Real Estate". זו היתה אחת מלהקות ה- Emo הראשונות במערב ארה"ב. 12. הלהקה שחררה את אלבום הבכורה שלה "Diary" בשנת 1994 דרך הלייבל המוכר של סיאטל "Sub Pop". מהאלבום שוחררו שני סינגלים: "Seven" ו- "In Circles". 13. זמן קצר לאחר הקלטת אלבומם השני "LP2" בשנת 1995 התפרקה "Sunny Day Real Estate", כשנייט מנדל והמתופף William Goldsmith נענים לבקשתו של Dave Grohl ומצטרפים ל- "Foo Fighters". 14. נייט הוא החבר הקבוע היחיד בלהקה שנמצא בה מאז הקמתה ועד היום. עד היום הוא שחרר עם הלהקה 10 אלבומים (Dave Grohl הקים את ההרכב רק לאחר הקלטת אלבום הבכורה "Foo Fighters"). 16. בשנת 2001 נייט ניגן עם להקת האינדי "Juno", אבל זה לא נמשך זמן רב. 15. באותה שנה הוא הקים יחד עם חברו המתופף William Goldsmith את ההרכב "The Fire Theft". מדובר ב- היה שלושה רבעים מליינאפ המקורי של "Sunny Day Real Estate", כשהגיטריסט Dan Hoerner לא מצטרף ל"איחוד". 16. הלהקה שחררה את אלבומה היחיד "The Fire Theft" בשנת 2003. 17. הוא שיחק בסרט הקולנוע "Our Burden Is Light". הוא שיחק שם חבר בלהקה בשם "Bleeder", המורכבת ממנו, מג'סיקה באלארד ומהמתופף Taylor Hawkins. 18. בשנת 2015 הוא שחרר את האלבום "If I Kill This Thing We're All Going to Eat for a Week", אלבום הסולו הראשון שלו תחת הרכב בשם "Lieutenant". הוא כתב והלחין את כל השירים באלבום. להאזנה לאלבום הסולו של נייט: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר