ב- 19 לנובמבר, 1982 "Led Zeppelin" הוציאה את האלבום "Coda". זהו אלבום האולפן התשיעי והאחרון - ואלבום האוסף הראשון של "Led Zeppelin"' אשר יצא שנתיים לאחר מותו הטראגי של John Bonham והפירוק של הלהקה שבא בעקבותיו. "קודה" הוא קטע שמסיים יצירה מוזיקלית, ולכן השם הזה נבחר ככותרת האלבום. האלבום המקורי מכיל אוסף של שמונה רצועות אאוטייק וקטעי הופעה שונים, שהוקלטו במהלך 12 שנות הקריירה של הלהקה, ולא ראו אור לפני כן. הוא מציע למעריצים הזדמנות להחזיק בחומרים הפחות מוכרים של הלהקה, תוך מתן הצצה רטרוספקטיבית לאבולוציה הסגנונית שעברה הלהקה במהלך שנות פעילותה. הגיטריסט Jimmy Page הסביר את המניע מאחורי שחרור האלבום, ככזה הקשור לפופולריות של הקלטות הבוטלג הלא רשמיות של "לד זפלין": "קודה שוחרר, בעיקרון, כי היו כל כך הרבה דברים בחוץ. חשבנו, טוב, אם יש כל כך הרבה עניין, אז אנחנו יכולים להוציא את שאר הקלטות האולפן שלנו החוצה'". אמנם, אין מדובר באלבום אולפן מגובש של הלהקה, אבל  גם אם הוא לא מגיע לשיאים של האלבומים הקלאסיים שלהם, "Coda" כסוג של מחווה לכישרון והיצירתיות העצומים של "לד זפלין". האלבום נפתח עם " We're Gonna Groove " ( live )" והופעה עוצמתית ועתירת אנרגיה. השיר הזה שנכתב במקור על ידי James Bethea ו- Ben E. King בשנת 1960, מציג את "זפלין" במיטבה על הבמה. השיר הוקלט במקור עבור האלבום " Led Zeppelin II ", והוא ממחיש את התיפוף הדינמי והעוצמתי של John Bonham ואת עבודת הגיטרה הלוהטת של Jimmy Page , מה שהופך אותו לאינטרו מלהיב לאלבום. לא פלא שהלהקה נהגה לפתוח איתו את הופעותיה בראשית שנת 1970. Poor Tom " (outtake)" מגיע מיד לאחר מכן עם כקטע פולק אקוסטי שהוקלט במהלך הסשנים של " Led Zeppelin III ", השיר מדגיש את הצד הרך יותר של הלהקה בהשראת הבלוז. השירה ונגינת המפוחית ​​המייבבת של Robert Plant והדשדוש הזריז של בונהאם על התופים הופכים אותו לאחת הפנינים באלבום. I Can't Quit You Baby " (Soundcheck Recording)" הוקלט למעשה בהופעה חיה בשנת 1970 ולא במהלך סאונצ'ר כפי שנרשם. הקלאסיקה הזו של Willie Dixon מדגישה את הזיקה המוקדמת של "זפלין" לג'אמים גולמיים בסגנון הבלוז. הסולואים של פייג' וההגשה הנלהבת של פלאנט מעוררים נוסטלגיה לשנים המעצבות שלהם. Walter's Walk " (Outtake)" הוקלט במהלך הסשנים של " Houses of the Holy ". הרצועה המטלטלת הזו משלבת תיפוף קצבי ונגינת גיטרה סיחפת עם השירה הכריזמטית של פלאנט. השיר הזה התחילה כקטע אלתור של הלהקה במהלך השיר "Dazed and Confused" בהופעות הלהקה. הצד השני של הויניל נפתח עם Ozone Baby " ( outtake )". שיר רוקיסטי ושובב הלקוח מהסשנים של האלבום " In Through The Out Door ", עם ריפים מדבקים, נגינת בס מופתית ואווירה אופטימית. Darlene " ( outtake )" הוא קטע בסגנון בוגי מונע על-ידי נגינת הפסנתר של John Paul Jones המשקפת את הרבגוניות של "זפלין". גם הקטע הזה הוקלט במהלך הסשנים לאלבום " In Through The Out Door ". כמובן ש- John Paul Jones זורח כאן על הקלידים, בעוד שהתיפוף של John Bonham מוסיף גרוב יציב, שיוצר הרגשה רעננה וגם נוסטלגית. " Bonzo’s Montreux " הוא סולו תופים שהוקלט על ידי John Bonham בשנת 1976 עם תוספת אפקטים של Jimmy Page . הקטע הזה משמש כמחווה לכישוריו של בנוהאם אשר אין שני להם. Wearing and Tearing " (outtake)" סוגר את האלבום באנרגיה זועמת בהשראת הפאנק. הוא הוקלט בשנת 1978 במהלך מהפכת הפאנק, ומוכיח ש"זפלין" לא פחדה לאמץ את הנוף המוזיקלי המשתנה של סוף שנות ה-70. מעניין לציין שמהדורת האלבום משנת 1993 כוללת ארבע רצועות נוספות. " Baby Come On Home " (אאוטייק מהסשנים לאלבום " Led Zeppelin "), " Travelling Riverside Blues " (live), " White Summer/Black Mountain Side " (live) ו-" Hey, Hey, What Can I Do " (B-סייד של הסינגל "Immigrant Song"). מהדורת הסופר דלוקס היוקרתית משנת 2015 כוללת חומרי בונוס נוספים המכילים טייקים אלטרנטיביים ושירים שלא פורסמו בעבר כמו: " If It Keeps On Raining " (מיקס לשיר "When the Levee Breaks"), " Sugar Mama " (אאוטייק מהסשנים לאלבום " Led Zeppelin "), " Four Hands " ("Four Sticks", עם בומביי אורקסטרה), " St. Tristan's Sword " (אאוטייק מהאלבום " Led Zeppelin III "), ו- " Desire " (מיקס לשיר "The Wanton Song") ועוד. האלבום "Coda" מציג לנו "טלאים" של חומרים מנקודות שונות בקריירה של "לד זפלין". ככזה, הוא חסר את השלמות של אלבומי האולפן של הלהקה. עם זאת, הוא מצליח לשמש עדות לרבגוניות של ​​הלהקה ולשליטה שלה בז'אנרים שונים, מבלוז ופולק ועד הארד רוק. כפי שמרמז שמו, "קודה" הוא פרידה אחרונה מלהקה שהשפעתה ממשיכה לעצב את מוזיקת ​​הרוק עד היום והוא משמש כאפילוג הולם לקריירה האגדית שלה. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

פינה בקטנה... והפעם.. "Joe's Garage" אלבום האולפן המשולש של Frank Zappa אשר שוחרר ב- 17 לספטמבר 1979 (Act I) וב- 19 לנובמבר 1979 (Acts II & III). מדובר באלבום קונספט, סוג של אופרת רוק, המגולל סיפורו מוטרף ודמיוני הכולל ביקורת קשה כנגד התרבות האמריקאית, הרדיפה אחר הכסף, תרבות הצריכה, הצנזורה והגבלת חופש הדיבור בעיקר במוזיקה, הכנסיה, הסיינטולוגיה ועוד. מילות השירים מביעות מחאה על נושאים כמו תופעת המעריצות המזדנבות, פטישיזם, להקות נוער, מחלות מין, תרבות ה"זבל" האמריקנית ותחרויות ה"חולצה הרטובה", יחס חברות המוזיקה לאמן ועוד. העלילה מספרת את סיפורו של ג'ו, ילד טוב ארה"ב שמכסח את הדשא של השכנים, שמגלה פתאום את מוזיקת הרוק. בתחילת האלבום, במערכה הראשונה, אנו מתוודעים לקריין האלבום, שמציג לנו את ההשפעות הרעות של המוזיקה על האדם ( Central Scrutinizer ). אנחנו מתוודעים לג'ו זמר בלהקה שמבלה שעות בגראז' ביתו ( Joe's Garage ) ומנגן בגיטרה למורת רוחם של השכנים, אשר לא פעם הזעיקו את המשטרה לביתו. ג'ו הופך לגיטריסט מוכשר, הוא מתאהב במרי, נערה קתולית ( Catholic Girls ) שהופכת לגרופית של להקת הרוק "Toad-O", היא מזדנבת אחריהם ושוכבת עם כל חברי הלהקה באוטובוס הלהקה ( Crew Slut ), עד שאלה נוטשים אותה במיאמי תשושה וחסרת כל. בניסיונה לגייס כסף כדי לחזור הביתה היא משתתפת בתחרות ה"חולצה הרטובה" ( Wet T-Shirt Nite ), וכאשר ג'ו שומע על מעלליה הוא שוכב עם מלצרית בשם לוסיל ( Lucille Has Messed My Mind Up ) ונדבק ממנה במחלת מין, אך לטענתו הוא נדבק מהאסלה ( Why Does It Hurt When I Pee? ). בצר לו ג'ו פונה לדת בשם "Appliantology" (על משקל סיינטלוגיה רק כזו שסוגדת למכשירי חשמל) ( A Token of My Extreme ) . במהלך אבחון שנערך לו הוא מגלה שיש לו פטיש למכשירי חשמל ועל-מנת להשיג את סיפוקו המיני מגיע אל מועדון "הארון" שם בני אדם לקיים יחסים מיניים עם מכשירי חשמל. הוא מתאהב ברובוט יקר ( Stick It Out ) ג'ו לא מסוגל לעצור את עצמו ובקליימקס המיני משמיד את הרובוט היקר ( Sy Borg ) ואינו יכול לשלם את הנזק. הוא מושלך עקב כך לכלא ופוגש שם אסירים נוספים חלקם נמצאים שם בעקבות עבירות הקשורות למוזיקה ( Dong Work for Yuda ). ביניהם הוא מכיר את ג'ון הקרח - "King of the Plookers" והוא נאנס בכלא ( Keep It Greasey ). כשהוא יוצא מהכלא ( Outside Now ) הוא מגלה כי ה מוזיקה נאסרה. הוא מתחיל לחלום על נגינת גיטרה אבל אז שכנתו מפריעה לו לחלום ( He Used to Cut the Grass ). ג'ו רואה בחלומו גם את חברתו מרי מעבירה הרצאה ( Packard Goose ). הוא מתמודד עם הדיכאון שלו במעין דמיון מודרך של סולואי גיטרה שהוא שומע בראשו ( Watermelon in Easter Hay ), כאשר הקטע משמש מעין פרידה מהמוזיקה כשג'ו בוחר להמשיך בחייו. בשיר האפילוג ( A Little Green Rosetta ), ג'ו מוותר על מוזיקה, מנגן בגיטרה הדמיונית שלו ומקבל "עבודה טובה" במפעל לייצור מאפיינים "Utility Muffin Research Kitchen" (הפניה לאולפן האישי של זאפה עצמו). בהמשך ה- The Central Scrutinizer מוותר על המגאפון. הוא שר את השיר האחרון באלבום בקולו הרגיל ומצטרף לנאמבר מוזיקלי ארוך, כשהשיר הולך ונהיה כאוטי אנחנו מקבלים את ההוכחה שמוזיקה מסוכנת... אין ספק שאחד הקטעים המהפנטים באלבום הזה הוא " Watermelon in Easter Hay ". קטע מדהים באורך של למעלה מ- 9 דקות, אשר למרות שהוא יחסית רפטטיבי וכמעט מונוטוני הוא מרגש במיוחד ולחלוטין לא משעמם. שמו המלא של הקטע הוא "Playing a Guitar Solo With This Band is Like Trying To Grow a Watermelon in Easter Hay" ולפחות על-פי Dweezil Zappa בנו של Frank Zappa זהו הסולו הטוב ביותר שאביו ניגן אי פעם. מעניין לציין שזאפה תכנן גרסה קולנועית לאלבום הקונספט לאור הצלחתם של העיבודים הקולנועיים לאופרות הרוק " Tommy " ו- " The Wall ", אך זו לא יצאה לפועל. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

הוא נולד ב- 19 לנובמבר 1960, Matt Sorum המתופף של "Guns & Roses" חוגג יום הולדת!! אולי אין לו קריירה מפוארת וגרנדיוזית אך יש לו חלק גדול באחד האלבומים הגדולים שהשפיעו על המוסיקה. (Photo: MJ Kim) הנה בכל זאת מספר עובדות מעניינות: 1. הוא החל לנגן בתופים בגיל 4 לאחר שראה את Ringo Star עם החיפושיות בתוכנית The Ed Sullivan Show 2. רשימה מכובדת של כמעט כל אבות הטמטמים והסניירים השפיעו עליו: Ian Paice, Keith Moon, Neil Peart, Ginger Baker, John Bonham, Roger Taylor, Buddy Rich ו- Bill Ward. 3. באמצע שנות השמונים עזב מאט את מקום ילדותו "Orange County" ועבר ל- Hollywood שם הוא ניגן עם מספר הרכבים בברים ומועדוני לילה. 4. ב-1988 הוא גוייס לנגן באלבום הבכורה של ההרכב "Y Kant Tori Read" שאותו הובילה הזמרת Tori Amos מה שהפך לכשלון חרוץ וננטש ע"י חברת התקליטים לאחר חודשיים. 5. בסיום ההקלטות של האלבום של אמוס הוא הצטרף כמתופף הופעות של "The Cult", להקת הארד רוק בריטית שהוקמה ב-1984. 6. סלאש שנכח באחת מההופעות של הלהקה התרשם מאוד ממאט ומכאן הדרך הייתה קצרה להצטרפותו ל- "Guns & Roses" אחרי עזיבתו של Steven Adler. 7. במהלך תקופתו עם "Guns & Roses" הוא הקליט את אלבומי המופת "Use Your Illusion I & II". (Photo: mattsguitar.shop/fr) 8. הוא גם היה שותף בסיבוב ההופעות של אותו אלבום כפול שכלל 194 הופעות ב-9 סבבים שונים. 9. הוא הקליט עם גאנס גם את האלבום השנוי במחלוקת "The Spaghetti Incident?" ואת הקאבר ל-"Sympathy for the Devil". 10. הוא היה גם חלק מאלבום ההופעות של גאנס "Live Era '87–'93". 11. הוא היה אחד המתופפים שהשתתפו באלבום "Burning for Buddy: A Tribute to the Music of Buddy Rich", שבו מתופפים שונים ניגנו עם התזמורת של המתופף המפורסם Buddy Rich. מי שיזם והפיק את האלבום הוא לא אחר מאשר מתופף העל, הפרופסור, Neil Peart מלהקת Rush. 12. ב-1995 הוא הקים עם סלאש וגילבי קלארק את ההרכב "Slash's Snakepit", כשבאותה השנה הם הוציאו את אלבום הבכורה (והיחיד עם מאט) "It's Five O'Clock Somewhere". 13. באותה השנה הוא גם היה חלק מהסופרגרופ "Neurotic Outsiders" עם חבריו Duff McKagan (גאנז), Steve Jones (סקס פיסטולז) ו- John Taylor (דוראן דוראן) כששנה לאחר מכן הם הוציאו את אלבומם היחיד באותו השם. 14. ב-1997 הוא פוטר מ- "Guns & Roses" בעקבות סכסוך עם Axl על הגיטריסט Paul Tobias, מאט היה האחרון שנשאר עם אקסל מתקופת האלבום הכפול. 15. לאחר עזיבתו הוא הוציא סרט הדרכה על תופים בשם "Drum Licks and Tricks from the Rock n Roll Jungle" שהיה גם היחיד. 16. על האיחוד המפורסם של "Guns & Roses" הוא שמע כמו כולם דרך הפרסומים בתקשורת והוא כפי שאנחנו כבר יודעים לא חלק מהאיחוד! 17. ב- 1998 הוא היה שותף ליצירת הפסקול לסרט "Soundman", שהיה חלק מהפסטיבל ""Slamdance Film Festival. לקידום הסרט מאט הזמין את סלאש ודאף לנגן עימו בפסטיבל. יש אומרים שבעקבות ההופעה הזו הם הרגישו שעדיין יש כימיה ביניהם והם הקימו את הסופרגרופ "Velvet Revolver". 18. יש גירסא אחרת שאומרת שהשלישייה הרגישה את הכימיה במופע ההתרמה שהם עשו לכבודו של Randy Castillo שנפטר מסרטן. 19. עם "Velvet Revolver" הוא הוציא 2 אלבומים, Contraband" (2004)" ו- Libertad" (2007)" ויצא למספר סיבובי הופעות. הם היו מועמדים ל-3 פרסי גראמי וזכו באחד. 20. בשנת 2001 הוא חזר ללהקת "The Cult" והקליט איתם את האלבום "Beyond Good And Evil". 21. בשנת 2002 הוא הקים את הסופרגרופ "Camp Freddy" יחד עם הגיטריסט Dave Navarro. הסופרגרופ הופיע בשנים 2002-2014 עם גירסאות כיסוי לשירי רוקנרול וכלל אומנים אורחים רבים ביניהם Scott Weiland, Chester Bennington, Sebastian Bach, Ace Frehley, Courtney Love, Tom Morello, Corey Taylor ועוד עוד... 22. הוא הוציא שני אלבומי סולו בהם הוא שר ומנגן, Hollywood Zen" (2004)" ו- Stratosphere" (2007)". 23. ב-2009 הוא מילא את מקומו של מתופף להקת "Motorhead" למשך 13 הופעות. מאט סיפר שהוא קיבל את ההצעה דרך הודעת טקסט, כש- Lemmy Kilmister מבקש ממנו לנגן בתופים. מאט (שעד היום לא יודע למה) שאל, למה אני? אז למי ענה "כי דייב גרוהל לא פנוי". 24. בשנת 2012 הוא הקים את הסופרגרופ "Kings of Chaos" יחד עם Duff McKagan ו- Gilby Clarke. גם במקרה זה הליינאפ כלל רשימה מטורפת של אומנים אורחים ידועים כמו Joe Elliott, Glenn Hughes, Gene Simmons, Mike Inez, Myles Kennedy, Brian May ועוד ועוד. ההרכב ניגן גירסאות כיסוי של האומנים המתארחים בו ובנוסף הקליט גירסת כיסוי לשיר "Never Before" שנכלל באלבום הטריביוט "Re-Machined: A Tribute to Deep Purple's Machine Head". 25. ב-2014 הוא אימץ דובה מסוג "Asian Black Bear" לאחר ששהתה שנים רבות בשבי, הוא ניסה ליצור מודעות על מנת לעצור את השבי של גזע הדובים הזה שמשמש ליצירת סוגים שונים של תרופות (אתם לא רוצים לדעת איך). 26. הוא גם היה חל' מהסופרגרופ "Hollywood Vampires" שהוקם על-ידי Alice Cooper, Johnny Depp, ו- Joe Perry והתמקד בגירסאות כיסוי לאומנים שהלכו לעולמם בשנות השבעים. 27. בשנת 2018 הוא הקים סופרגרופ חדש בשם "Deadland Ritual" עם הזמר Franky Perez (Apocalyptica), הגיטריסט Steve Stevens (Billy Idol, Michael Jackson) והבסיסט Geezer Butler (אם אתם לא יודעים לכו תחפשו). 28. מאט התארח באלבומים של אומנים רבים, ביניהם שניים של Billy Gibbons גיטריסט "ZZ Top", כאשר את האחרון שבהם "Hardware" הוא גם הפיק יחד עם בילי. להאזנה לאחד מאלבומי ההופעות החיות הגדולים בהם הוא היה שותף: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

האלבום "Persona Non Grata", אלבום האולפן ה- 11 של להקת הת'ראש מטאל האמריקאית "Exodus", יצא ב- 19 בנובמבר 2021. זהו אלבום האולפן הראשון שלהם מאז "Blood In, Blood Out" משנת 2014 שכלל הופעת אורח של הגיטריסט המייסד Kirk Hammett , והשני שלהם עם הסולן Steve "Zetro" Souza מאז שחזר ללהקה באותה שנה. העבודה על האלבום החלה עוד בשנת 2016 מיד בסיום סיבוב ההופעות שנועד לקידום האלבום "Blood In, Blood Out", אבל הכתיבה וההקלטות התעכבו בשל בעיות לוחות זמנים והתחייבויותיו של הגיטריסט Gary Holt אשר הצטרף ללהקת "Slayer". בעקבות סיבוב הפרידה של "Slayer" ופירוקה בשנת 2019, יכול היה Gary Holt לחדש את העבודה האינטנסיבית וההקלטות של "​​Persona Non Grata" ביתר שאת, ואלו התקיימו בחודשים ספטמבר - אוקטובר 2020, כאשר האלבום הושלם במלואו בינואר 2021. האלבום היה אמור לצאת בקיץ 2021, אך הוצאתו נדחתה לנובמבר, עקב מחלה של המתופף Tom Hunting. מעניין לציין שהאלבום כולל גם הופעות אורח של הגיטריסט לשעבר של הלהקה Rick Hunolt בסולו הגיטרה בשיר " Lunatic-Liar-Lord " וכן הופעת אורח של הזמר Chuck Billy בשיר הנושא. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

אלבום ההופעה "Clockwork Angels Tour" של "Rush" שוחרר ב- 19 לנובמבר 2013. אלבום ההופעה הזה מיוחד ושונה מאלבומי הופעה אחרים של הלהקה, בעיקר בשל העובדה שזו הפעם הראשונה בתולדות הלהקה, בה היא חולקת את הבמה עם נגנים נוספים. אנסמבל הכולל 10 נגני כלי מיתר ומנצח, אשר ליוו את הלהקה בכל חלקו השני של הסטליסט. תוספת כלי המיתר מעשירה מאוד את הסאונד של "Rush" ודוחפת את הלהקה ואת השירים קדימה. ניתן לשמוע זאת במיוחד בשירים כמו " The Garden" ," Red Sector A" ו- " Manhattan Project" בהם כלי המיתר פשוט משתלבים בצורה מושלמת, משדרגים את הביצועים ומוסיפים לחוויה. כלי המיתר משתלבים יפה מאוד גם בקטעים הרועשים יותר כמו " Caravan " בו הם מנגנים ממש על הריף של Alex Lifeson , בשיר " the Anarchist " במיוחד בקטע המעבר החל מדקה 1:51 ועד לפזמון, בשיר " Carnies " בעיקר בקרשנדו לקראת הסוף, אז ניתן ממש לשמוע את כלי המיתר יחד עם הפאוור טריו והפירוטכניקה של המופע, כולם יחד בקליימקס אחד אדיר, ואפילו בקטע האינסטרומנטלי " YYZ " שמעולם לא נשמע כל-כך מיוחד. סיבה נוספת לייחודיות של אלבום ההופעה הזה היא ההחלטה המודעת שהלהקה לקחה, "לשלוף מהבויידם" שירים שלא נוגנו כמעט שלושה עשורים ולכלול אותם בסטליסט העשיר והמגוון של ההופעה. באופן זה, רוב רובו של הסטליסט (למעט השירים מהאלבום " Clockwork Angels " אליו נתייחס בהמשך), מורכב משירים מתקופת הסינתסייזרים והניו ווייב של להקה. כך לדוגמא, ניתן למצוא בהופעה שירים כמו: " Grand Designs ", " Territories ", " The Body Electric ", " Force Ten ", " Middletown Dreams ", ו- " Manhattan Project " שלא נוגנו תקופה מאוד ארוכה בהופעות, לצד שירים נוספים מאותה תקופה שהבליחו לאורך השנים לסטליסטים של הלהקה כמו " The Analog Kid ", " The Big Money" , " Subdivisions ", " Red Sector A" . המופע מחולק לשני חלקים. את כל הסט הראשון הלהקה מנגנת לבדה על הבמה, כאשר לאחר ההפסקה הלהקה עולה יחד עם האנסמבל לבמה ומנגנת יחד איתו כמעט את כל האלבום " Clockwork Angels " , מתחילתו ועד סופו. כזכור זה אלבום הקונספט המלא היחיד של "Rush" ומי שלא קרא את הסיקור עליו ולא מכיר את סיפור העלילה של האלבום, מוזמן לעשות זאת בלינק. אין ספק שחלקו השני של הסטליסט הינו גולת הכותרת של המופע הזה. המופע כולל וידאו ארט שמלווה את סיפור המעשה של אלבום הקונספט ומוסיף רבות לחוויה של המופע, כאשר אחת מנקודות השיא לעניות דעתנו היא קטע הסיום של אלבום הקונספט עם השיר " The Garden " בביצוע מאוד מרגש ובליווי וידאו ארט מרשים במיוחד. מעניין לציין שהאלבום כולל הפעם סולו קצר של Neil Peart ביחס להופעות אחרות, במהלך השיר " Headlong Flight ". יחד עם זאת, האלבום כולל גם הפתעה נחמדה בדמות קטע גיטרה של Alex Lifeson שנקרא " Peke's Repose " ומהווה פתיח לשיר " Halo Effect ". קטע פתיחה כזה של Alex Lifeson זכור לנו לטוב מהמופע " Exit... Stage Left " אז הקטע " Broon's Bane " היווה מבוא לשיר " The Trees ". גירסת הדיסק של האלבום כוללת 3 דיסקים. הראשון כולל את החלק הראשון של הסטליסט. השני, כולל את החלק השני של הסטליסט שמרכזו האלבום " Clockwork Angels " והשלישי כולל את המשך חלקו השני של הסטליסט, ההדרנים וקטעי בונוס של שירים שנוגנו בהופעות נוספות בסיבוב, כמו גם הקלטה של השיר " Limelight " במהלך הסאונצ'ק שערכה הלהקה. להאזנה לאלבום: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

ב- 18 לנובמבר, 2016, “Metallica” הוציאו את אלבומם העשירי, “Hardwired… to Self-Destruct”. שמונה שנים חלפו מאז " Death Magnetic " - הפער הארוך ביותר בין אלבומי אולפן בתולדות הלהקה - והציפיות סביב חזרתם הרגישו כבדות יותר מכל מגבר שגררו אי פעם על הבמה. זו לא הייתה רק סקרנות לגבי אלבום חדש. זו הייתה שאלה של זהות. האם להקה שעיצבה את יסודות הת'ראש מטאל באלבומים כמו " Kill 'Em All " והרחיבה את גבולות המיינסטרים עם הכבדות הקליטה של " Metallica (The Black Album) ", תוכל עדיין להצית את האש הזו אחרי עשרות שנים, טרגדיות, מריבות ונוף מוזיקלי משתנה. עד שהעבודה על “Hardwired… to Self-Destruct”, הלהקה כבר הייתה במקום יציב יותר מאשר במהלך השנים הדרמטיות שבאו לאחר " Load ". מערכות יחסים התחזקו, הקרבות היו מאחוריהם, והרעב לכתוב משהו משמעותי חזר. "Hardwired… to Self-Destruct" הפך לפרויקט של מיקוד מחודש - תזכורת לחברי הלהקה מהי "Metallica" באמת, ומה מניע אותם מתחת לכל הרעש והעוצמה. ההקלטות החלו במטה שלהם בסן רפאל, תחת הפקתו של Greg Fidelman לצד Jams Hetfield ו- Lars Ulrich . התהליך היה מסודר ומדויק: מאות ריפים קוטלגו, מוינו, חודדו ועוצבו לצורה הרצויה. עם זאת, העובדה שהגיטריסט Kirk Hammet איבד את הטלפון שלו - ואיתו, כמעט 250 ריפים שלא גיבה, הובילה לכך שלראשונה מאז הצטרף ללהקה הוא לא קיבל קרדיטים לכתיבת שירים באלבום של "מטאליקה". בהיעדר תרומה מצד האמט הנטל לכתיבת כל שירי האלבום נפל על הטפילד ואולריך, מה שנתן למוזיקה גוון מהודק וממוקד, כאשר Robert Trujillo תורם את הפתיח ל- " ManUNkind ", שנכתב כמחווה ל- Cliff Burton המנוח. הנושאים הליריים של האלבום סובבים סביב הרס, חרדה והמקומות האפלים יותר של ההתנהגות האנושית. " Moth Into Flame " מתאבל על הפיתוי והרעילות של התהילה, " Hardwired " צולל אל תוך דחפים הרסניים עצמיים והתמכרות, " Dream No More " חוזר לאימה הקוסמית של קת'ולהו (Cthulhu) פרי דמיונו של הסופר ה. פ. לאבקראפט, ו- " Murder One " מהווה מחווה נוגעת ללב ל- Lemmy Kilmister , סולן "מוטורהד" האייקוני, ונקרא על שם המגבר האהוב עליו. האלבום מתחיל עם " Hardwired ", פרץ של ת'ראש אגרסיבי טהור - קצר, חד וללא פילטרים. הוא מתחבר באופן מיידי לרוח שהניעה את הלהקה במקור - אי שם בתחילת שנות השמונים. " Atlas, Rise! " נושא את האנרגיה הזו בעוצמה, עם לידים הרמוניים ופזמון שנתפר בקפידה לאיצטדיונים. " Now That We’re Dead " צולל לתוך גרוב שרירי ופולחני שמאוזן כבדות עם מלודיה, בעוד ש- " Moth Into Flame " הופך לאחד השיאים המגדירים את האלבום - ממוקד, ממכר, מהיר, מתפרץ וחודר מבחינה לירית. " Dream No More " בו טרוחיו שר קולות רקע צונח למעמקים כבדים ובוציים, ומושך את המאזינים אל תוך שיר "בלאק סאבאתי" מפלצתי ואיטי, בעוד ש- " Halo on Fire " מסיים את הדיסק הראשון עם אפוס ארוך ורגשי של למעלה מ- 8 דקות, שהולך ומתפתח אל תוך בהירות ושחרור. הדיסק השני עובר כבר לשטח אפל וכבד יותר. " Confusion " "צועד" לקצב התופים עם תחושה של שבר פסיכולוגי וקונפליקט פנימי. " ManUNkind " משלב מחווה עם מתח, ומתפתל לו בין הרמוניות מצמררות למקצבים מטרידים. " Here Comes Revenge " בנוי על מעגלים של כעס ונקמה ומספק את אחת מביצועיו הווקאליים החזקים של הטפילד במילניום הנוכחי. " Murder One " מכבד את Lemmy Kilmister עם ריפים כבדים ופועמים. ו- " Spit Out the Bone " מסיים את האלבום בפיצוץ ת'ראש מהיר - עם אחת הרצועות המלהיבות ביותר שהלהקה הקליטה מאז ימיה הראשונים. בנוסף לשני הדיסקים העמוסים שלו, "Hardwired… to Self-Destruct" יצא גם במהדורת דלוקס ובה דיסק שלישי עשיר בחומרי בונוס. הדיסק נפתח בגרסה מוקלטת מחדש של " Lords of Summer ", שיצא במקור כדמו בשנת 2014. " Ronnie Rising Medley (A Light in the Black / Tarot Woman / Stargazer / Kill the King) " הוקלט עבור אלבום המחווה "Ronnie James Dio – This Is Your Life" לזכרו רוני ג'יימס דיו משנת 2014. " When a Blind Man Cries " הוקלט בתחילה עבור אלבום המחווה "Re-Machined: A Tribute to Deep Purple’s Machine Head" משנת 2012. " Remember Tomorrow ", הוקלט במקור עבור אלבום המחווה "Maiden Heaven: A Tribute to Iron Maiden" משנת 2008. בנוסף, דיסק הבונוס מספק פרץ חי של אנרגיה חיה עם שירים שהוקלטו ב-Rasputin Music בברקלי, קליפורניה, ב-16 באפריל 2016, וב-U.S. Bank Stadium במיניאפוליס ב-20 באוגוסט 2016. עם יציאתו, "Hardwired… to Self-Destruct" הגיע לראשונה למקום הראשון ביותר מחמישים מדינות, ואומץ מיד על ידי המעריצים שהעריכו את החזרה לאנרגיה ולעוצמה. המבקרים שיבחו את שאפתנותו, את האיזון בין מהירות הת'ראש של פעם למיד-פייס המודרני, ואת הניצוץ הראשוני שעובר כחוט השני בין רגעיו הטובים ביותר. סיבוב ההופעות "WorldWired" שבא לאחר מכן הפך לאחד המצליחים ביותר של הלהקה, וביסס כמה משירי האלבום כקטעים בסיסיים והכרחיים בעידן החדש של הלהקה. בשנים שחלפו מאז, האלבום הפך לאבן דרך משמעותית בקטלוג של הלהקה - לא המצאה מחדש, אלא אישור מחדש לגדולה של "מטאליקה". תזכורת לכך שגם לאחר עשרות שנים, "מטאליקה" עדיין יכולה להתחבר למהות שהפכה אותה למונומנטלית מלכתחילה. זהו אלבום שעומד איתן ובגאון לצד האלבומים הגדולים בקטלוג שלהם, לא כהעתק של העבר, אלא כהוכחה להתפתחות ולחיוניות מתמשכת. ממש כמו העטיפה "Hardwired… to Self-Destruct" הוא הקול של מפלצת בת ארבע ראשים שמגלה את כוחותיה מחדש - עוצמתית, רגשית, אגרסיבית וחיה. אישור לכך שגם אחרי כל כך הרבה שנים "מטאליקה" עדיין יכולה להרעיד את האדמה שמתחתיה, בכל רגע שתבחר. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

הגיטריסט Kirk Hammett חוגג היום יומהולדת. אז בוא נספר עליו קצת: (Photo: Gina Wetzler) 1. הוא נולד בסן פרנסיסקו לאם ממוצא פיליפיני ואב ממוצא אנגלי-סקוטי-אירי-גרמני. 2. בתיכון הוא למד עם Les Claypool מלהקת "Primus" ומאז הם נשארו חברים. 3. הוא החל לנגן בגיטרה יחסית מאוחר, רק בגיל 15. 4. הגיטרה הראשונה שלו היתה "Montgomery Ward catalog special". הוא חיבר אותה לרמקול קטן שהוא הרכיב בתוך קופסת נעליים לצורך יצירת תהודה. 5. הוא עבד בבורגר קינג כדי לחסוך ולקנות לעצמו מגבר מארשל לגיטרה. 6. הלהקה האהובה עליו היא "UFO". כששמע את Michael Schenker מנגן שם לראשונה הוא מיד התמכר. 7. לפני שהצטרף ל"מטאליקה", הוא הקים בשנת 1979 את להקת הת'ראש מטאל "Exodus". זה היה בעודו בן 16 בלבד. 8. הפעם הראשונה בה עזב קירק את קליפורניה, היתה כשטס לניו יורק לשם עריכת אודישן ללהקת מטאליקה, אשר הקליטה שם את הדמו הראשון שלה. את השיחה הגורלית המזמינה אותו להגיע לאודישן הוא קיבל בעודו יושב על האסלה בבית הכיסא. עוד על כך קיראו כאן: Audition By Phone Call 9. השיר הראשון שניגן יחד עם "מטאליקה" באודישן היה "Seek and Destroy". הסולו שלו שם הספיק לגיטריסט James Hetfield ולמתופף Lars Ulrich והם מיד קיבלו אותו ללהקה. 10. קירק היה התלמיד האחרון של הגיטריסט הוירטואוז Joe Satriani . את שיעורי הגיטרה הוא לקח לאחר שהקליט את האלום הראשון עם "מטאליקה". 11. קטע המעבר בשיר "Creeping Death" הוא ריף שקירק "ייבא" מימיו בלהקת "Exodus". לטענתו הוא כתב את הריף כשהיה בן 16 בלבד. 12. במהלך סיבוב ההופעות של האלבום " Master Of Puppets " באירופה, האמט נכנס לויכוח עם הבסיסט Cliff Burton באשר למקום הלינה באוטובוס של הלהקה. הם החליטו לישב את הסכסוך באמצעות חפיסת קלפים. בארטון שלף מהחפיסה אס פיק, ניצח וזכה לבחור את מיקום המיטה שמאוחר יותר הביאה למותו לאחר שנזרק מהאוטובוס. 13. ההשראה שלו לכתיבת הריף האלמותי לשיר "Enter Sandman" הייתה להקת "Soundgarden". האמט טען שהוא ניסה לשחזר את הסאונד של הריפים הכבדים באלבום " Louder Than Love " של סאונדגארדן אשר יצא בסמוך. 14. אחד השמות שהוצעו לאלבום השחור היה "Married To Metal". הסיבה לכך היתה העובדה שקירק, Lars Ulrich ו- Jason Newsted התגרשו במהלך הקלטתו. 15. לאחר סיבוב ההופעות של האלבום השחור הוא החל ללמוד באוניברסטית סן פרנסיסקו קולנוע ואומנות. 16. בתקופה זו הוא פיתח את אהבתו לבלוז ולג'אז. 17. הוא רצה לתרום סולואים לאלבום " St. Anger " אבל המתופף Lars Ulrich והמפיק בוב רוק חשבו שהם לא מספיק טובים לכן הם נשארו מחוץ לאלבום. 18. בתקופה זו (ואולי בשל כך) הוא שקל ברצינות לעבוד על אלבום סולו. 19. יש לו אוסף גדול של צעצועי וינטאג'. 20. הוא גם חובב סרטי אימה ואספן של פריטים הקשורים בכך. 21. אהבתו העזה לסרטי אימה הביאה אותו לייסד פסטיבל שנתי לז'אנר הנ"ל שנקרא "Kirk Von Hammett's Fear FestEvil" . 22. בשנת 2015 הוא איבד את הטלפון שלו, אשר לטענתו הכיל כ- 250 רעיונות מוזיקליים לאלבומים הבאים של מטאליקה. הטלפון לא היה מגובה וקירק זכר רק 8 מאותם 250 רעיונות. 23. זו הסיבה שהוא לא תרם כלל לכתיבת החומר לאלבומה האחרון של הלהקה " Hardwired... to Self-Destruct " אשר שוחרר ביום הולדתו ה- 54 . 24. האמט מופיע בקליפ לשיר "John the Fisherman" של להקת "Primus" כאחד הדייגים. 25. הוא מנגן סולו בשיר "Trinity" מתוך האלבום ה- 12 של סנטנה "All That I Am". 26. בשנת 2014 הוא הצטרף שוב לחבריו בלהקת "Exodus" כשניגן סולו בשיר "Salt the Wound" מתוך אלבומה ה- 14 של הלהקה - "Blood In, Blood Out". 27. באותה שנה רכש קירק את גיטרת הגיבסון לס פול 1959 שהיתה בשימוש Peter Green ו- Gary Moore . הוא נגן בה בהופעות הלהקה במהלך השיר "Whiskey in the Jar". (Photo: MetalCastle) 28. הגיטרה הזאת מאוד יקרה לליבו של האמט. הוא הושפע מאוד מ- Gary Moore וציין שהליק הפותח של סולו הגיטרה של "Master of Puppets" הוא וריאציה של ליק שגארי מור ניגן. קירק הוסיף וציין שכאשר האזין לאלבום " Still Got the Blues " הוא פשוט נדהם - לא רק מהנגינה אלא גם מהסאונד שלו, מהטון שלו. והוא זוכר שקיבל השראה לכתיבת כמה ריפים רק על סמך הצליל של מור והריפים האלה הסתיימו ב-"The Unforgiven" מה- " Black Album " . 29. הוא חולק את יום הולדתו עם ימי הולדת לשני אלבומים של להקת מטאליקה – " Reload " ו- " Hardwired... to Self - Destruct " . 30. קירק הוא צמחוני אבל רק מסיבות בריאותיות. הוא סבור שבשר אינו בריא. 31. קירק ממוקם במקום ה- 11 והמכובד ברשימת 100 הגיטריסטים הגדולים של מגזין ה"רולינג סטון". "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

ב- 18 לנובמבר, "Genesis" הוציאה את אלבומה השישי "The Lamb Lies Down on Broadway". האלבום "The Lamb Lies Down on Broadway" עומד כמגנום אופוס בקטלוג האדיר של "Genesis" וכאחד מאלבומי הקונספט השאפתניים ביותר בתולדות הרוק המתקדם. האלבום הכפול, עם הנרטיב רחב הידיים, נופי הסאונד העשירים והמוזיקליות המורכבת שלו, מסמן את שיתוף הפעולה האחרון של הלהקה עם Peter Gabriel כסונר שלה, אך גם מציג את המתח שעיצב את יצירתה. הסיפור הניסיוני והנושאים הסוריאליסטיים של האלבום דורשים תשומת לב והאזנה חוזרת. למעשה, בעוד שהאלבום כולל רגעים מוזיקליים מדהימים וסיפור נועז, אורכו המוגזם, העלילה הלא מובנת וחוסר האיזון בין תפקידי הכלים הופכים אותו להאזנה מאתגרת. אלבום הקונספט הזה היה פרי מוחו הקדחתני של Peter Gabriel , ובמרכזו Rael, צעיר פורטוריקני מניו יורק. ההתעקשות של גבריאל לכתוב את כל המילים הביאה לנרטיב שהוא גם עמוק ואישי (בטח שמתם לב לדמיון בין ראל לגבריאל) וגם קשה לפענוח. אפילו גבריאל עצמו הודה מאוחר יותר שחלקים מהסיפור היו סתומים ובלתי מובנים. ראל, הוא צעיר פורטריקני ממורמר בניו יורק, שיוצא למסע סוריאליסטי לאחר שהיה עד ל"כבש נשכבת בברודווי". הוא נמשך לתוך מציאות חלופית מוזרה, מתמודד עם אתגרים כמו להילכד במערה וחווה מפגשים הזויים עם יצורים גרוטסקיים כמו זה עם "The Lamia", שמפתה אותו ומתה לאחר שתיית דמו. לאורך הדרך, הוא משחזר רגעי מפתח מעברו, כולל חברות בכנופיה, החוויה המינית הראשונה שלו ומאבקים רגשיים שונים. הוא מחפש גאולה באמצעות הקרבה, כולל סירוס ותליה של איבר מינו על צווארו, ורודף אחרי המהות הקיומית שלו במורד נהר. הוא לפתע מבחין בחלון שדרכו הוא רואה את ביתו אבל במקום לחזור הביתה, Rael בוחר להציל את אחיו הטובע, ג'ון, רק כדי לגלות את פניו שלו עצמו בפניו של ג'ון. הזהות שלהם מיטשטשת, הוא רואה את הנוף שמסביב הולך ונעלם, שני הגופים מתמוססים, ורוחו של ראל מתמזגת עם היקום. יצירת האלבום הייתה רצופת מתחים בין חברי הלהקה. ההתעקשות של Peter Gabriel לכתוב את כל המילים גרמה לחיכוכים, במיוחד כשהוא עזב באופן זמני את הפרויקט כדי לשתף פעולה עם הקולנוען William Friedkin ולבלות עם משפחתו. בינתיים, שאר חברי הלהקה כתבו את המוזיקה במהלך מספר ג'אם סשנים, כאשר הקלידן Tony Banks לוקח את ההובלה ברוב הלחנים והעיבודים. חוסר שיתוף הפעולה הזה ניכר בתוצר הסופי, שכן האלבום נשען בכבדות על הקלידים Tony Banks אשר שולטים בעיבודים ולעתים קרובות מאפילים על תפקידי הגיטרה של Mike Rutherford ו- Steve Hackett . חוסר האיזון הזה משקף את הדינמיקה הפחות שיתופית של יצירת האלבום הזה, כאשר חלק ניכר מהיצירה האינסטרומנטלית עוצבה על ידי ג'אם סשנים שגבריאל נעדר מהם. ובכל זאת, יש באלבום הזה רגעים של זוהר טהור: " The Lamb Lies Down on Broadway " הוא פתיח עוצמתי עם אינטרו פסנתר סוחף, נגינת בס מופתית של Mike Rutherford וכשרון תיאטרלי שמטביע את המאזין בעולמו של ראל. " Fly on a Windshield " היא יצירה קולנועית מרתקת שבה Rael עטוף בתוך ענן אפל. זו רצועה שכוללת את אחד הרגעים הכי אטמוספריים באלבום, עם מבנה דרמטי שמובל על ידי הקלידים של Tony Banks ונגינת הגיטרה המדהימה של סטיב האקט. " In the Cage " כולל כמה מהעיבודים הדרמטיים והמורכבים ביותר של האלבום, כששוב, הקלידים של בנקס מובילים את השיר. " Back in N.Y.C. " מציג את "ג'נסיס" מאמצת צליל אגרסיבי יותר מאשר ביצירות העבר שלה. " Carpet Crawlers " מציע הפוגה מרתקת יפה ומלודית, ומציגה את הכישרון של "Genesis" ליצר אווירה ערטילאית שתשתלב בליריקה. " The Chamber of 32 Doors " לוכד את המאבק הקיומי של Rael עם משקל רגשי שמומחש על-ידי נגינת הגיטרה של סטיב האקט. " Lilywhite Lilith " היא רצועה עוצמתית הבנויה על שני קטעי שירים, שנכתבו על ידי Phil Collins . היא בולטת במבנה הדינמי ובטקסטים המעוררים שלה, ומתארת ​​את המפגש של Rael עם אישה עיוורת שמנחה אותו לזמן קצר לפני שהיא מותירה אותו לכוד במערה. " The Lamia " מתבלט בזכות הלחן המהפנט שלו. עם זאת, האלבום מתקשה לשמור על המומנטום שלו לאורך כל 94 הדקות. יש בו לא מעט קטעים ניסיוניים, כמו “ The Waiting Room ", " Silent Sorrow in Empty Boats ", " Ravine שמרגישים כמו "פילרים" ממש לא חיוניים למהלך העלילה, מה שגורם לחשוב האם הם נוצרו רק כדי לאפשר לגבריאל להחליף דמויות לכשהיצירה תעלה על הבמה. לסיכום, "The Lamb Lies Down on Broadway" הוא ללא ספק אלבום נועז ושאפתני, שמציע רגעים של זוהר וכמה מהשירים האייקוניים ביותר של "Genesis". עם זאת, אורכו, העלילה הבלתי מובנת, חוסר האחידות ברמת השירים וחוסר האיזון בין כלי הנגינה השונים מונעים ממנו למצות את מלוא הפוטנציאל הגלום בו. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

בן הזוג של " Load " יצא ב-18 לנובמבר 1997, האלבום השביעי של Metallica !! נפתח בגילוי נאות שאולי יכעיס אתכם קצת אבל אנחנו חייבים להיות אמיתיים פה. לא נתווכח שהאלבום השחור היה אבן דרך וזה לא משנה אם אהבתם אותו או לא. אז מבחינתנו ואולי נעשה פה קצת הקבלה לאלבום "Vitalogy" של "Pearl Jam", ממנו והלאה קסם או יותר נכון ההילה הלכו לאיבוד. האלבומים שבאו לאחר מכן לא היו רעים או גרועים (להוציא את "St. Anger" ) אבל לא היה להם המגנט הכל כך חזק הזה של מטאליקה. לכן האלבומים האלה פחות ריגשו או השפיעו עלינו כמו הראשונים, למרות ביצועים מהפנטים של שירים מאותם אלבומים ב-" S&M " או בהופעות חיות. לפני יציאת האלבום " Load " מטאליקה התכוונה להוציא אלבום כפול, הם החלו לעבוד על השירים, סיימו דמואים והקליטו קצת יותר ממחציתם. אך כשהם ראו שתאריך יציאת האלבום מתקרב הם החליטו שלא לשחוק את עצמם למוות ולהוציא את השירים שכבר הוקלטו כאלבום נפרד. האלבום "Load" יצא ביוני 1996. מטאליקה יצאה לסיבוב הופעות לקידום האלבום שנמשך קצת יותר משנה ומשנגמר הסיבוב הם חזרו לעבוד על החלק השני, האלבום השני. (Photo: rockcelebrities.net) הם סיפרו שבמהלך סיבוב ההופעות עלו להם הרבה רעיונות איך לשפר את השירים ולהוסיף להם אלמנטים שונים אך כשהם נכנסו לאולפן הם החליטו להיצמד למקור, לשמור על אוטנטיות של אותם דמואים ולא לנסות לשנות את השירים. הם ידעו שהקהל יחשוב שב-"Reload" נכנסו כל השירים המחורבנים שלא הצליחו להיכנס ל-"Load" אך לא כך הדבר, חלוקת השירים לא הושפעה כלל מהאיכות שלהם אלא באופן שרירותי לפי ההספק של הלהקה. בתוך שלושה חודשים סיימה הלהקה להקליט את האלבום, שבועיים/שלושה אח"כ הוא עבר עריכה ומיקס והיה מוכן ליציאה. שני האלבומים שונים בסגנון שלהם מהאלבום השחור, לעניות דעתנו לפחות. אם באלבומים הראשונים מטאליקה הייתה מלכת הטראש או הספיד מטאל, באלבום השחור היא הפכה למלכת ההאבי מטאל והפעם היא משחקת בטרטוריות של Sothern Rock, אולי אפילו קאנטרי ומדי פעם קצת הארד רוק. אם היית משמיע למאזין רנדומלי את " Ride The Lightning " ואח"כ את "Reload" הוא לא היה מאמין שזו אותה להקה. איך אנחנו נוהגים לומר? היא איבדה קצת מה-DNA שלה. אך עם כל זאת יש פה כמה פנינים כמו: "Fuel" הקטלני שמתפוצץ בהופעות, "Unforgiven II" שמעלה זיכרונות מתוקים ו- "The Memory Remains" שעשה לעצמו שם ב- " S&M ". אתם בטח כבר מכירים יותר טוב מאיתנו שבעוד 10 שנים הלהקה קצת תחזור ל-DNA שלה עם האלבום "Death Magnetic" . אגב, זהו האלבום האחרון בו מנגן הבסיסט Jason Newsted ! אי אפשר לסיים מבלי להזכיר את תמונת הדם והשתן!! את עטיפת האלבום יצר הצלם, האמן השנוי במחלוקת Andres Serrano, שכמובן יצר גם את עטיפת האלבום "Load". התמונה באלבום "Load" קיבלה את השם "Blood and Sperm III" כי הייתה מורכבת מדם של פרה וזרע של אדם שהוזרק בין שתי זכוכיות צמודות. התמונה לאלבום "Reload" קיבלה את השם "Piss and Blood" מאחר והייתה מורכבת מדם ושתן, לא ידוע בדיוק של מי. קירק מאוד אהב את האמן ואת הרעיון וג'יימס לא כל כך, אולי אפילו ממש לא ! אז עכשיו אתם מוזמנים לקבל מנה של דם ושתן ב: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

יש רגעים שלא שוכחים אף פעם. כזה היה ההלם הראשוני מסאונד הגיטרה הגונחת של The Edge בפתיח של " Zoo Station ", צליל התופים התעשייתיים שהגיח ממש מאחוריה והקול המעוות של Bono שהודיע לנו "I'm Ready..", אבל תפס אותנו ממש "לא מוכנים". ככל שהשנים חולפות אנחנו מבינים יותר ויותר את גודל השינוי שעשתה "U2" בזמנו, ואת האומץ שנדרש ממנה כדי לצאת מאזור הנוחות שלה, ומתוך בחירה מודעת ללכת הכי רחוק שאפשר מהאלבום המטאורי " The Joshua Tree ", אשר קנה לה תהילת עולם. ב- 18 לנובמבר 1991 עשתה "U2" את המהפך הגדול ביותר בתולדותיה, עם שחרורו של אלבום האולפן השביעי שלה "Achtung Baby". הישארו איתנו לסיקור נוסף בסדרת " Class Of 91' ". זו הייתה שנה שחשבנו ששמענו בה כבר כמעט הכל. שנה שהטריפה אותנו במובן הטוב של המילה. שנה ששיחקה לנו עם הטעם המוזיקלי, כזו שהרחיבה לנו את האופקים ושאפילו שינתה לנו את הלוק. אבל עם כל הטלטלות החיוביות שעברנו באותה שנה מטאורית, לדבר הזה באמת שלא היינו מוכנים. הצלילים שבקעו מהרמקולים לא הזכירו לנו במאום את הלהקה שמספר שנים קודם לכן שחררה את אחד האלבומים הגדולים של שנות השמונים. מאוחר יותר התוודענו לכך שהלהקה עברה עם האלבום הזה תהליך יצירה ארוך וכואב. תהליך שהתחיל בחיפוש עצמי, אבל מהר מאוד גרם לחיכוכים ומשברים שאיימו על עתידה וכמעט והביא לפירוקה של החבורה האירית הכל-כך מלוכדת. אחרי שחרורו של " The Joshua Tree " בשנת 1987, הייתה "U2" על גג העולם. זה היה האלבום המצליח ביותר שלה מבחינה מסחרית, עם מכירות של למעלה מ- 25 מיליון עותקים ברחבי העולם. הוא העניק ללהקה הערכה רבה בקרב המבקרים, כבש את צמרות המצעדים וזכה בפרס גראמי על האלבום הטוב ביותר ב-1988. הוא הביא לה תהילת עולם והפך אותה מלהקה של אולמות למפלצת איצטדיונים אימתנית. אבל אחרי הגאות הגדולה, הגיע גם השפל. בשנת 1988 שחררה "U2" את האלבום הכפול והסרט "Rattle and Hum" וזכתה לביקורת פחות אוהדות ולהאשמה שהיא איבדה את הכיוון שלה והפכה ליומרנית ובומבסטית. בראיה לאחור, הפרויקט השאפתני הזה לא הובן כראוי וחלק מהביקורות שחטף לא עשתה עימו צדק. העובדה שהאלבום מכר כמות יפה של 14 מיליון עותקים לא המתיקה את הגלולה המרה וחברי "U2" חשו בריקנות עצומה. הם הרגישו שיש להם הכל אבל בכל זאת משהו מהותי היה חסר. המתופף Larry Mullen, Jr אפילו צוטט מאוחר יותר אומר בראיון למגזין הרולינג סטון "היינו הגדולים ביותר, אך לא היינו הטובים ביותר". השאלה הגדולה שהיתה כתובה על הקיר, היתה "לאן ממשיכים מכאן?" במהלך סיבוב ההופעות "Lovetown" שנועד לקידום האלבום "Rattle and Hum", החלה הלהקה להשתעמם מביצוע הלהיטים הגדולים שלה. התחושה הייתה של קיפאון מוזיקלי. בסיום סיבוב ההופעות, במהלך הופעה שנערכה בפני קהל מקומי בדבלין ב- 30 לדצמבר 1989, ציין Bono את הדברים הבאים: "זה הסוף של משהו עבור U2", "אנחנו צריכים עכשיו ללכת ו... לחלום את הכול שוב מחדש". ואכן כך היה. לאחר סיבוב ההופעות לקחה הלהקה את פסק הזמן הארוך ביותר שלה עד אותה עת. לכולם כבר היה ברור שהדברים הולכים להיראות אחרת ושהם צריכים להמציא את עצמם מחדש. חברי הלהקה הבינו שכדי לעשות זאת הם צריכים, בראש ובראשונה, לשנות הרגלים ישנים. הם האמינו שעבודה על האלבום קרוב לבית היא "האויב" שלהם, ושאם הם רוצים לעשות את זה הפעם אחר ושונה, הם צריכים להרחיק את עצמם מהשגרה ה"משפחתית" הרגילה. ארבעת החברים נדדו בעקבות "רוחות השינוי" שבישרו על אירופה החדשה שאחרי המלחמה הקרה, ובחרו בעיר ברלין כמקור ההשראה שלהם. בהמלצת Brian Eno הם ביקשו להקליט באולפני "Hansa" המיתולוגים שבמערב ברלין, ממש ליד החומה, שנפלה רק לאחרונה. באולפנים הללו הוקלטו לא מעט אלבומים עטורי שבחים, בין היתר שניים מתוך "טרילוגיית ברלין" של David Bowie להם היה שותף גם בריאן אינו והחברים קיוו לשאוב גם מכך השראה לכתיבת החומרים לאלבום. חברי הלהקה הגיעו למזרח ברלין ממש בטיסה האחרונה, בערב האיחוד של העיר, ב- 3 באוקטובר 1990. אבל במקום לשאוב השראה מרוחות השינוי והאווירה החגיגית שהביאה איתה נפילת החומה, מצאו חברי "U2" את העיר קרה, מנוכרת ודיכאונית. המלון בו התאכסנו במזרח ברלין היה עגום ואפל והחורף לא היה מסביר פנים. הם גילו שסטודיו 2 של אולפני "Hansa" בו הם מתעתדים לעבוד שימש כאולם נשפים ה-SS, ובנוסף הם מגלים שהוא הוזנח במשך שנים, מה שאילץ את המפיקים Brian Eno ו- Daniel Lanois לבנות אותו מחדש. על הקשיים הלוגיסטיים הללו אפשר להוסיף את הקשיים הרגשיים שחוו חברי הלהקה ובין היתר העובדה ש- The Edge התגרש בדיוק מאשתו ואם שלושת ילדיו וכן את הלחץ הנפשי העצום על הלהקה להמציא את עצמה מחדש. ואם חשבתם שזה כבר לא יכול להיות יותר קשה, הרי שאז הגיעו החיכוכים שכמעט והובילו לפירוק החבילה. הלהקה עבדה באולפן ימים ארוכים אך לא הצליחה להסכים על כיוון מוזיקלי. The Edge הקשיב בזמנו למוזיקה אלקטרונית ולרוק תעשייתי עם השפעות של להקות כמו "Einstürzende Neubautenu" ו- "Nine Inch Nails". גם Bono התחבר לכיוונים המוזיקליים החדשים והושפע מסצנת המועדונים של מנצ'סטר, אבל זה לחלוטין לא היה המצב עם לארי ואדם. הם העדיפו להתרפק באותה תקופה על "רוק קלאסי" דוגמת "Blind Faith" ,"Cream" ו- Jimi Hendrix . הפערים בין שתי ה"קבוצות" היו תהומיים. בעוד שבונו ואדג' הסתכלו קדימה ופנו לחדשנות, לארי ואדם היו תקועים בעבר והעדיפו להתמקד במוזיקה שהיתה מאותה המשפחה של החומרים שהלהקה הקליטה בעבר. חוסר ההסכמה הזאת גרמה לכך שבונו ואדג' התרחקו מהשניים האחרים והחלו לכתוב לבד. המצב הוחמר כשהם חזרו לאולפן עם סקיצות ראשוניות, שכן ההתעניינות הגוברת והולכת של The Edge במוזיקה תעשייתית ואלקטרונית ובמיקסים של מועדונים, ביססה את הביט בשירים על מכונות תופים וזה גרם ל- .Larry Mullen, Jr להרגיש שתרומתו כמתופף הולכת ופוחתת. בדומה לשני האלבומים הקודמים " The Joshua Tree " ו- " The Unforgettable Fire " העדיפה הלהקה להמשיך עם הצמד Brian Eno ו- Daniel Lanois כמי שילוו אותם בהפקת האלבום. הם ראו בשניים ובמיוחד בבריאן אינו כמקור אדיר לידע, ממש "בית ספר למוזיקה". אינו היה זה שדחק בהם לחקור ולהתפתח מוזיקלית והוא גם היה זה שלימד אותם להשתמש באולפן ובאפקטים ככלי יצירה לכל דבר ועניין. מסיבה זו חברי "U2" הבינו שפשוט אסור להם לוותר על הצמד, במיוחד בנסיבות בהן הם מבקשים להמציא את עצמם מחדש. אינו לקח על עצמו את התפקיד שהוטל עליו ברצינות יתרה. הוא התרחק במכוון מהלהקה והיה מגיע לאולפן מידי תקופה, עובר על החומרים מנפה, מייעץ ומעניק להם נקודת מבט שונה ורעננה יותר שמכוונת לחדשנות. הוא ציין שתפקידו היה "להיכנס ולמחוק כל דבר שנשמע יותר מדי כמו U2". אבל גם זה לא עזר ללהקה להתגבר על המשברים החיצוניים והפנימיים שלה ואחרי שעות רבות באולפן וניסיונות חוזרים ונשנים עם מכונות תופים, סאונדים אלקטרונים ואפקטים, הם הרגישו תקועים ומתוסכלים. אבל דווקא אז, מתוך הייאוש במהלך נגינה רפטטיבית בעבודה על "Sick Puppy" שהינו גרסה מוקדמת של השיר " Mysterious Ways ", הגיעה לפתע פריצת הדרך. הגיטריסט The Edge ניגן רצף אקורדים חדש שפשוט תפס את אוזנו של לנואה. הוא הציע להוציא את הרצף הזה החוצה ולהשתמש בו לשיר אחר. הלהקה מצאה ברצף הזה את ההשראה וההתלהבות להם היא היתה זקוקה והם אילתרו עליו במהירות שיר חדש שהפך לסינגל השלישי מהאלבום " One ". בונו ציין שהשיר הזה פשוט נפל מהשמיים. הבסיס שלו נכתב ב- 30 דקות כשבונו מאלתר מילים שהושפעו בין היתר, ממערכת היחסים המתפוררת ביניהם, מהגירושין של The Edge ומהאיחוד של ברלין. השיר הזה הפיח בלהקה רוח חדשה מבחינה מוראלית ויצירתית, הוא העניק לה את הביטחון לו היתה זקוקה ויותר מכל הוא איחד אותה והחזיר לה את האמונה בעצמה. The Edge אמר אחר כך: "זה היה שיר מרכזי בהקלטת האלבום, פריצת הדרך הראשונה במה שהיה רצף קשה ביותר של סשנים". השיר הזה לחלוטין לא תאם את הכיוון המוזיקלי שהלהקה כיוונה אליו. להיפך! הוא היה קרוב יותר ברוחו למה שהלהקה יצרה באלבום הקודם " The Joshua Tree " ואולי גם זו הסיבה שבריאן אינו ממש לא אהב אותו בהתחלה. אבל הוא היה בדיוק מה שהלהקה הייתה צריכה כדי להציל את עצמה, מה גם שהוא בסופו של דבר הפך להמנון, אשר בין כל התארים וההישגים שלו ניתן למנות את "שיר העשור" של שנות ה- 90 במצעד העשור של גלגל"צ, שנערך בשנת 2000. את השינוי הגדול שעברה "U2" ניתן לשמוע כבר מהצלילים הראשונים באלבום. הסאונד המטאלי של הגיטרה הגונחת בפתיח של " Zoo Station ", אותו הזכרנו בתחילת הסיקור, מבשר את בואה של להקה חדשה. כזו שנולדה על הריסות הלהקה הקודמת. מי שליווה את "U2" בשנות השמונים והאזין לאלבום הזה בזמן אמת ודאי יספר לכם על השוק הטוטאלי שחווה בהאזנה לצלילים הראשונים של האלבום, שהיו רחוקים שנות אור מאלו שהפיקה הלהקה באלבום הקודם" The Joshua Tree ". מאוחר יותר Bono יגדיר את הצליל של האלבום "Achtung Baby" כ"סאונד של ארבעה גברים המנסרים לחתיכות את "עץ יהושע"..." והוא כל-כך צדק!!! אין ספק שהבחירה לפתוח את האלבום עם " Zoo Station " לא היתה מקרית. הוא נועד לטלטל ולזעזע את המאזין ולגרום לו להרהר ולחשוב האם הוא אכן מאזין ל- "U2". מילות השיר נכתבו בהשראת סיפור סוריאליסטי על גן החיות של ברלין שהופצץ במלחמת העולם השנייה ובעלי החיים ברחו ממנו ושוטטו בין ההריסות של העיר. אבל המהפך שביצעה "U2" עם "Achtung Baby" לא היה רק מוזיקלי. הוא התבטא גם במראה, בלבוש, באטיטיוד ובאופן בו הם התייחסו מאותו רגע ואילך להופעות החיות. השיר (או יותר נכון הקליפ) שמציג בצורה הכי טובה את המהפך הזה הוא של השיר " The Fly " שמהווה חלון ראווה אל "הזבוב" - הפרסונה שבונו אימץ לעצמו בדמות כוכב רוק סטריאוטיפי, יומרני, מגלומני, לבוש עור ומרכיב משקפי שמש שחורים וגדולים שנראות כמו עיני חרק. הדמות הזאת היתה ללא ספק חלק מרכזי במהפך של הלהקה והיא בין היתר באה כתשובה לכל אותם מבקרים שטענו שהלהקה יומרנית ומלאה בעצמה, ממש כמו הדמות שברא Bono . על בסיס הדמות הזאת יבנו "U2" את הקונספט של סיבוב ההופעות "Zoo TV" שילווה את האלבום, וכן את הרעיון לעטיפת האלבום. גם במקרה זה עשתה הלהקה בחירה מודעת לשחרר את השיר הזה כקליפ וכסינגל הראשון מהאלבום, במטרה ברורה להציג לעולם את "U2" החדשה ואת הצליל המעודכן שלה. מילות השיר נכתבו על בסיס רעיון דמיוני על שיחת טלפון שמתנהלת בין הדמות של "הזבוב" מהגיהינום לאדם מהצד השני של הקו. הוא נהנה להיות בגיהינום ולספר לאותו אדם מה שלמד וחווה שם, אך הכסף נגמר לו והשיחה עומדת להתנתק אז הוא לא מספיק לספר את כל מה שהוא היה משנה לו היה יכול. השינוי בסאונד לא התבטא רק בצליל הגיטרות עמוס האפקטים של The Edge . זה האלבום הראשון של הלהקה עם מכונת תופים. העובדה שאדג' הכניס אותה לאולפן יצרה בתחילה תסכול גדול אצל המתופף .Larry Mullen, Jr, אשר הרגיש שהתרמה שלו ללהקה הולכת ופוחתת. אבל לארי למד להתרגל למצב החדש ובשלב מסוים אפילו התחיל להשתעשע עם מכונת התופים וללמוד לתפעל אותה. בהמשך הוא החל להקליט קטעי תיפוף קצרים שלו ולהשמיע אותם בלופ דרך מכונת התופים. זה העניק למכונת התופים צליל יותר חי ואותנטי. נקודת המפנה ביחס של מולן למכונת התופים מתקשרת לשיר " Mysterious Ways " אשר שוחרר כסינגל השני מתוך האלבום השיר התחיל כג'מג'ום של Bono , The Edge ואדם קלייטון על מכונת תופים. החברים אהבו מאוד את הבייסליין המדהים של אדם אבל הם התקשו מאוד לפתח אותו. פריצת הדרך של השיר הגיעה לאחר שהגיטריסט The Edge החל להתנסות ביחידת האפקטים של "Korg A3". הוא ניגן את הריף הFאנקי עם האפקט המוכר על מכונת התופים ואז זה עבד. לקראת סוף הסשן המתופף לארי מולן הקליט ביט הרבה יותר גרובי לתוך מכונת התופים וזה כבר מה שעשה את ההבדל בין הסאונד המכני של מכונת תופים לצליל החי של מתופף אמיתי. הסינגל הרביעי ששוחרר מהאלבום היה " Even Better Than the Real Thing ". מקורו בריף גיטרה שאדג' הלחין בלוס אנג'לס במהלך הסשנים של "Rattle and Hum". הוא אפילו הוקלט במהלך אותו סשן בו הוקלט השיר "Desire" מאותו אלבום. הלהקה חשבה שריף הגיטרה של השיר מזכיר להם את הרולינג סטונס, והשיר נגנז עד לסשן ההקלטות של "Achtung Baby". גם במקרה זה הלהקה התקדמה מעט מאוד בסשנים הראשונים בברלין, אשר היו מלאים בקונפליקטים. המהפך הגיע לאחר ש- The Edge רכש אפקט "DigiTech Whammy Pitch Shift", באמצעותו יצר צליל אוקטבה כפולה על ריף הגיטרה. זה הלהיב את הלהקה וגרם לה לגלות מחדש את השיר ולסיים סוף סוף את הכתיבה שלו. הסינגל החמישי ששוחרר מהאלבום " Who's Gonna Ride Your Wild Horses " הוא לדעתנו אחד היפים והמיוחדים מתוכו, אבל הלהקה לא ממש חושבת כך. הוא התחיל כדמו שהלהקה הקליטה בשנת 1990. הם עבדו עליו ללא סוף והקליטו לו שלל גירסאות ויש אומרים כעשרה מיקסים, אבל לא הצליחו להגיע לתוצאה משביעת רצון. ביאושם הם הזמינו את המפיק Steve Lillywhite שהפיק את שלושת אלבומיה הראשונים של הלהקה, בכדי לחוות את דעתו ולנסות לסייע כצד שלישי שלא שמע את השיר. Lillywhite סיפר שהלהקה פשוט שנאה את השיר. הוא עבד עליו כחודש ועדיין בטוח שהשיר לא מימש את הפוטנציאל הגלום בו והוא ציין שכנראה הלהקה פשוט ניסתה יותר מידי. אולי זו גם הסיבה שהלהקה סיפרה שהיא מתקשה לנגן אותו בהופעות. חמשת הסינגלים ששוחררו מהאלבום בהחלט לא מסכמים את כל הטוב שיש באלבום האדיר הזה, שאין בו אפילו רגע אחד חלש. את השיר " Until the End of the World " הלהקה התחילה לכתוב עוד בשנת 1990. הוא נקרא אז "Fat Boy" ומקורו בריף גיטרה שכתב דווקא הסולן של הסולן Bono . גם במקרה הזה למרות ש- The Edge אהב את הריף, הלהקה התקשתה לסיים את כתיבתו עד הפגישה עם הבמאי ויוצר הסרטים הגרמני Wim Wenders (מלאכים בשמי ברלין), אשר חיפש מוזיקה לפסקול הסרט "Until the End of the World". אדג' קיבל השראה מחודשת להשתמש בריף שכתב Bono והלהקה הצליחה הפעם לסיים את כתיבת השיר. הוא כל כך ריגש אותם שהם החליטו לכלול אותו גם באלבום. הם הודיעו לוונדרס, שהוא יכול לקבל את השיר לפסקול אבל שהם גם הולכים לכלול אותו באלבום ולהשתמש בשם של הסרט ככותרת שלו. האלבום הזה אפל וקודר יותר מקודמיו. אין חולק על כך שהדבר נובע מההשפעות המוזיקליות על הלקה במהלך הכתיבה ומהאווירה הכללית בברלין, אבל הוא בעיקר כזה נוכח הליך הגירושין שעבר The Edge באותו זמן. ארבעת החברים הכירו אחד את השני מילדות והפרידה הקשה שעבר The Edge השפיעה באופן מהותי גם עליהם ומשם גם על נושאי הכתיבה שסיפרו את הכאב והקשיים שחווה The Edge . השירים הללו מרוכזים ברובם (וככל הנראה במכוון) בחלקו השני של האלבום, וניתן אפילו למצוא ביניהם קשר רופף, שיכול אפילו להתפרש כסוג של מיני קונספט המתאר מערכת יחסים שבינו לבינה. זה מתחיל עם " So Cruel " המרגש שמדבר על על אהבה נכזבת, אובססיה ורכושנות, זה ממשיך עם " Tryin' to Throw Your Arms Around the World " שמציג דמות של שיכור שמדדה הביתה אל בת הזוג שלו וזה מסתיים עם רצף שירים שמתארים כיצד בני הזוג מתמודדים עם הסבל שכפו זה על זו. " Ultraviolet (Light My Way) " מתאר מערכת יחסים מתוחה ואת אי הנוחות שבאה עם המחוייבות, " Acrobat " את הבגידה, החולשה והצביעות במערכת היחסים ושיר הסיום האדיר " Love Is Blindness " מהווה תיאור עגום של מערכת יחסים כושלת שמובל על-ידי הגיטרה הגונחת והמייללת של The Edge המבכה את מר גורלו של הגיבור האוחז בה. The Edge יודה שנים מאוחר יותר שהוא ממש בכה בזמן הקלטת הסולו. אולי "Achtung Baby" הוא לא האלבום הגדול ביותר של "U2", אבל הוא כנראה האלבום החשוב ביותר שלה. זה האלבום שהציל את הלהקה מפירוק. האלבום שהציל אותם מתהליך גסיסה כואב, אותו חוו חלק גדול מלהקות האייטיז, שלא השכילו להתאים את עצמן למציאות המוזיקלית המשתנה. אבל יותר מכך, זה האלבום שהפך את "U2" לאחת הלהקות הגדולות בהיסטוריה. להקה שלפחות עד ראשית שנות האלפיים תמשיך להמציא את עצמה כל פעם מחדש בכדי לשמור על הרלוונטיות שלה בצמרת המוזיקה העולמית. האלבום הזה שיצא באחת השנים הגדולות אי פעם במוזיקה, זכה בפרס גראמי על הביצוע הרוק הטוב ביותר של צמד או להקה (Best Rock Performance By A Duo Or Group With Vocal). זה לא עניין של מה בכך, במיוחד כשמדובר בשנה בה שוחררו כל-כך הרבה אלבומי מופת, שנה בה הגראנג' התפוצץ לשוק המוזיקה בפנים. לכן אין זה פלא ש- "Achtung Baby" נחשב גם היום, בעיני רבים, לאחד האלבומים הגדולים של שנות ה- 90 ואחד החשובים בכל הזמנים. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

הפעם אנחנו רוצים להתחיל את הסקירה בהכרת תודה... אנחנו מבקשים מכולכם לשלב ידיים ולומר "תודה רבה" (אפשר גם בלב, לא חייב בקול). תודה רבה לך Rick Rubin !! יום אחד התגלגלה לאולפנו של ריק רובין חבית נפץ גדולה ומשוננת שנראתה מאוד מסוכנת, אך ריק למוד הקרבות וחבלן במקצועו, לא היסס לרגע והכניס את החבית לאולפנו. לאחר זמן מה הוא שם לב שחסר לאותה חבית משהו קטן אך מאוד חשוב... נפץ ! הרי בלי נפץ החבית לא תתפוצץ... ישב רובין, חשב וחשב וחשב ולבסוף נזכר כי יש לו נפץ, ולא סתם נפץ, נפץ מיוחד מאוד שחושל ונוצר במפעל המחוספס שבסיאטל של שנות ה-90, נפץ יחיד במינו. ריק ניסה לחבר את הנפץ לחבית והפלא ופלא, החיבור היה מושלם כאילו החבית והנפץ רק חיכו למישהו שיחבר ביניהם, כאילו הם נועדו זו לזה. אך לתדהמתו הדבר גרם לשרשרת של תהליכים כימיים בלתי נמנעים שיצרו רצף של שלושה פיצוצים גדולים ומטורפים כשהפיצוץ הגדול ביותר שהתחיל את גל ההדף הקטלני, היה הפיצוץ הראשון !! אם אתם עדיין איתנו אחרי המטאפורה המדהימה שנכתבה כאן (לעניות דעתנו) אז אנחנו נסביר למה התכוונו... היום אנחנו חוגגים יום הולדת לאלבום הבכורה של "Audioslave" שנקרא על שמה. אחרי ש- Zack de la Rocha עזב את "Rage Against The Machine" באוקטובר 2000, חיפשו "שלישיית הזעם" את המשך דרכם. הם ידעו שהם רוצים להמשיך יחד אך לא ידעו מי ישלים את החסר. ריק רובין שהזכרנו למעלה הכיר את הלהקה, שמע את תיסכולם והציע להם את הזמר של "Soundgarden", כן ההוא שנקרא... Chris Cornell . חברי הלהקה מיד התלהבו מהרעיון שהזמר של " Badmotorfinger" יהיה חלק מהלהקה שלהם וההתרגשות הייתה כמעט בשיאה אבל רק כמעט... ריק הרים טלפון לכריס שהיה במהלך העבודה על אלבום הסולו השני שלו והם קבעו ג'אם סשן כדי לראות אם בכלל יש כימיה והשילוב הזה יכול לעבוד. שלישיית הזעם נכנסה לאולפן עם כריס (אנחנו בונים פה דרמה אז תזרמו איתנו) כשריק רובין בקונטרול. Tom Morello מרים את הגיטרה ומתחיל לייצר סוג של צליל מתכתי עולה ויורד, מעין אזעקה וכשלפתע פתאום נכנסים Brad Wilk על התופים ו- Tim Commerford על הבס ופתאום טום משתנה לדיסטורשן מפוצץ. לאחר פתיחה חזקה של 8 תיבות, מנחיתים השלושה את העוצמה ומחכים למוצא פיו של כריס... הוא ניגש אל המיקרופון, פותח את הפה ושר “In my hour of need, On a sea of grey” וברגע אחד ההתרגשות מתפוצצת לאלפי רסיסים קסומים וגלים קוסמיים עוטפים את האולפן !!! טום סיפר שהוא לא האמין למה שהאוזניים שלו שומעות "זה לא היה טוב...זה היה נשגב" !!! ולנו אין לנו דרך אחרת לתאר את קולו של כריס מאשר נשגב !! אז כן, הסשן הזה היה דמו לשיר שבאלבום יקרא "Light My Way" , זהו השיר הראשון שהחברים נגנו ביחד ומיד הם הרגישו שהכימיה מושלמת והזיווג הוא משמיים. (Photo: Interscope) אנחנו חייבים להודות שהשילוב הזה לקח שני עולמות שונים במקצת וחיבר אותם יחד. מצד אחד להקה אגרסיבית עם ריפים חורקים ושורטים שמטיחה מסרים פוליטיים וחברתיים ללא רחמים ומסורה לעימותים ומצד שני זמר ענק עם מטען אישי ובעיות של סמים ואלכוהול ששר בעיקר על החיים, על תיסכולים ועל כל השאר חוץ מעמדות פוליטיות/חברתיות. אבל זה מה שיפה בדבר הזה, הסופרגרופ הפנומנאלי הזה לוקח את שני הצדדים ועושה להם טוויסט, כל אחד לכיוון השני. שלישיית הזעם מתרככת טיפה ומביאה סגנון שעדיין שורט ובועט אך עושה זאת ביותר רכות ומלודיה, ללא זעם פוליטי או חברתי. כריס מצד שני מוצא את עצמו יותר שואג ומיילל יותר מבעבר, עם הרבה קיצוניות שמשלבת אגרסיות ושאגות וגם רוך וליטוף. אלבום הבכורה הזה, שנקרא על שם הלהקה, הוא לא פחות מזיקוקי דינור ופיצוצים של מוסיקה במייטבה, ממש כמו בקליפ לשיר הפותח את האלבום. זוהיא דוגמא קלאסית למצב שבו החלקים יותר גדולים מהשלם, כל שיר הוא ענק בפני עצמו, אין שיר אחד באלבום הזה (ולא מעניין אם יש הסכמה או לא) שהוא חלש, קטן או לא משמעותי. כולם פה הם אוסף של קטעים שעשויים היטב עם כשרון צרוף. האלבום נפתח עם ההמנון והצ'יף הגדול "Cochise" וגיטרת ההליקופטר של מורלו, איזו דרמה...איזה בילד אפ...כמה אפשר למתוח לנו את הקפיץ ואז בתנועת אצבע קלה ללחוץ על ההדק. תעופו באויר אתם לא יכולים שלא. מהתו הראשון כריס צורח את נשמתו כאילו הוא רק חיכה לשלישייה הזו שתבוא ותאפשר לו לפרוק את כל המטען שלו החוצה בכזו אגרסיביות. בדיוק כמו בקליפ, האוזניים שלנו מוציאות זיקוקים למשמע השילוב הקטלני הזה בין שלישיית הזעם לווקאליסט המוטרף הזה. אחריו מגיע הביט הכבד עם הסנייר והבס שמפיל אותך למטה, כשמורלו מנגן כאילו רוצה לגרום לך לזחול על הרצפה. י "Show Me How To Live" הוא לא פחות מהמנון מופתי, השבירות בין הבית לפזמון יוצרים מן תהום ששואבת אותך לצרוח בקולי קולות. לא משנה באיזו דת אתה מאמין או מי יצר אותך, אתה פונה לבורא וצורח. יש אומרים שהייחוס פה הוא בכלל לבוראו של המפלצת שהוא פרנקנשטיין ולא ישו, אבל אותנו זה לא מעניין, אנחנו נחליט למי לצרוח. ואגב, אם תהיתם מה האפקט המיוחד על קולו של קורנל בסיום השיר, אז זהו, אין מדובר באפקט אלא בקורנל עצמו שטופח עם ידיו בעדינות על גרונו. עכשיו בואו "נרגיע" קצת עם "Gasoline" , גם כאן חוזרת התבנית של הבתים הרגועים עם התפרצות הפזמונים, כשהפעם זה עם בנזין אז תזהרו לא לשרוף הכל. ב- "What you are" מתחילים עם הפריטה המהפנטת והקצב הנסחב כשבשניה ה-22 כריס מתחיל לשיר במעין קול רך ומלטף כאילו הוא לוקח אותנו לבלדה רכה ונעימה, אך זה נראה שהשלישיה לא משתפת פעולה ושוב הם נותנים לו בראש בפזמון כשכריס צועק "Now I’m Free…" קחו ממחטות, שימו בצל לידכם כדי שיהיה תרוץ כי עכשיו אנחנו מגיעים לקליימקס של האלבום (כל כך מהר), "Like a Stone" . השיר שמפגיש את שלישיית הזעם עם הצד הרך שלה. גם כאן אנחנו מתחילים חלש אך הפזמון פה לא מתפוצץ יותר מדי ומניח לכריס להמשיך עם הקול הרך והמלטף. זהו אחד השירים המרגשים באלבום אם לא ה'מרגש. אפילו הסולו של טום בוכה על מה שכריס עשה כשהוא ישב בחדרו מחכה. אולי תצחקו אבל זו פואטיקה של המאה ה-21 וזה פשוט מרגש עד דמעות, כמה עוצמה כמה אנרגיות יכול בן אדם לשדר בקול שלו (אגב, הטירה בה צולם הקליפ, הייתה המקום בו Jimi Hendrix גר ויצר). בואו נשתה כוס מים ונמשיך כי כאן משתנים הדברים ואנחנו שוב מדליקים את הנפץ עם "Set It Off" שמתחיל עם צליל שנשמע כאילו משהו התקלקל באולפן וריק נרדם על הכפתורים כשערך את ההקלטה של טום. אבל אז זה מתחיל לבעור, כי מישהו "הדליק את זה". אם מקודם היה לנו פח של "גסולין" פה אתם מתבקשים “to set this fucker off” אז קדימה לכו על זה, אנחנו לא מסתכלים. אנחנו חושבים שהשילוב של הפריטות של טום והקול של כריס זה משהו שמיימי, עכשיו תוסיפו לזה את הליין של הבס וקיבלתם את הנוסחה ליצירת רטט חזק בלב (כן אנחנו נשפכים פה ואנחנו עושים זאת עם מודעות מלאה, אז אין צורך...) עכשיו בואו נוסיף את התופים לפזמון וזה פשוט תענוג, "אנחנו לא יכולים להגיד לכם למה" אולי זה בגלל ה- "Shadow on the sun" . הסוף של השיר מדקה 4:40 הוא התפוצצות של שלישיית הזעם שנשמעים כאילו כריס צורח ומעודד אותם שזיזו כבר את השמש. עכשיו תעצמו את העיניים ותרגישו את כריס, כאן שלישיית הזעם ממש נרגעת ונותנת לו לבלוט קדימה בצורה חזקה. "I Am a Highway" יש אומרים שנכתב על הפרידה של כריס מסאונדגרדן ויש אומרים שנכתב על הפרידה מאשתו, לא ממש משנה כי זה שיר מרטיט איך שלא יהיה. בכל מקרה מרגישים איך הוא לוקח את השיר וכמו המילים: הוא הכביש המהיר ולא איזה גלגל. הוא לא הטרמפ, שטיח הקסמים, אלא הוא השמים, ואנחנו בהחלט מסכימים עם זה. חוזרים קצת לסגנון של רייג' כשכריס הופך את קולו למחוספס ומתפוצץ, חבית נפץ אמרנו? "Exploder" . אנחנו חושבים שהשיר נכתב על המאבקים של כריס עם עצמו ועם ההתמכרויות שלו, אבל זו דעתנו בלבד. השיר "Hypnotize" נשמע שהוא ללא ספק לקוח מהדמואים שכריס הקליט לאלבום הסולו שלו. מלבד יציאות קטנות של טום אין שום קשר לסגנון ששמענו עד עכשיו אבל אנחנו אוהבים את זה. זה מרענן, זה שונה ואנחנו רק יכולים לדמיין את שלישיית הזעם מנגנת את השיר הזה. עכשיו תחזירו אותם בבקשה ונעבור ל- "Bring ‘Em Back Alive" שיש לו ניחוחות של דת ואמונה עם הסגנון הפאנקי אך המרוכך של רייג'. עוד שיר שהוא המנון מבית היוצר של הסופרגרופ שכמובן נפתח עם הצלילים של טום שפשוט פורטים לנו על חיבורי החשמל במוח ויוצרים עיוותים בלתי נשלטים בהבעות הפנים, "Light My Way" הוא ענק אפילו שיש בו קצת סינתי ברקע. "אל תשמרו את זה ליום אחר" תקשיבו לכריס, תלחצו על ריפיט ותשמעו את השיר הזה שוב. בואו נרגע קצת עם "Getaway Car" שגם כאן כריס מוביל את השיר ומקבל במה עם "להקת הליווי", איזה יופי של דבר, כמה בלוז יש פה, כמה מוסיקה טובה. האלבום הזה מסתיים עם השיר "The Last Remaining Light" שנשמע כאילו טום מנגן על גיטרה שבורה וכריס יושב לבד בחדר חשוך ומקליט את המילים. אבל תעזבו את הכל... תקשיבו לצליל של הסנייר. תנסו להתרכז בצליל של הסנייר ותראו איך הוא מוגבה יותר מכל האחרים, כאילו הוא רוצה לומר משהו, כאילו הוא נותן פקודות לכולם ויוצר הרמוניה מושלמת בין כל הכלים. אמרנו זאת הרבה פעמים, אבל נגיד את זה שוב, מוסיקה היא דבר נפלא !! והאלבום הזה הוא לא פחות ממופלא !! עטיפת האלבום היא פרי יצירתו של האומן Storm Thorgerson שתחת ידיו עברו מאות אלבומים של להקות כמו "Queen", "Pink Floyd", "Genesis", "Rainbow", "Black Sabbath" ועוד רבים וטובים. בגרסה הראשונה של עטיפת האלבום האדם שעומד מול האש היה ערום אך לבסוף הם החליטו לבחור בלבוש. זהו האלבום המצליח ביותר של הלהקה, הוא הגיע למקום השביעי בבילבורד והביא להם מועמדות בגראמי 2004 עם השיר " Like a Stone ". זה יהיה מגוחך להגיד לכם ללחוץ פליי עכשיו, כי אם אתם לא עושים את זה אוטומטית, אין על מה לדבר בכלל... אז קדימה אל תגרום לנו לפרוק זעם... Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

ב- 17 לנובמבר, 1975 Tommy Bolin הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו "Teaser". ישנם אלבומים שאינם רק אלבומי בכורה - הם מהווים הצהרת כוונות ויכולות של האמן. "Teaser" הגיע לא רק כהצהרת הסולו הראשונה של Tommy Bolin , אלא כרגע בו הוא סוף סוף פתח את הדלת ליקום המוזיקלי שלו עצמו. האלבום יצא זמן קצר לאחר האלבום "Come Taste the Band" של "Deep Purple", שתהליך יצירתו שאב וכילה את זמנו ואת האנרגיה שלו. ובכל זאת, למרות לוח הזמנים הצפוף וההתחייבויות ל"דיפ פרפל", הצליח בולין ליצור אלבום שהראה לעולם מה הוא מסוגל לעשות כשהוא נותר לחלוטין לבדו ונותן ליכולותיו ולדמיונו המוזיקלי להתפרע. כדי להבין את "Teaser", צריך להבין את האיש שמאחוריו - כישרון ייחודי שהקריירה שלו הובילה אותו דרך "Zephyr", "James Gang", התפוצצות הג'אז-פיוז'ן עוצרת הנשימה "Spectrum" של Billy Cobham, ובסופו של דבר "Deep Purple". כשבולין נכנס לאולפן כדי ליצור את האלבום הזה, הוא לא היה רק ​​גיטריסט. הוא היה ייצור על -משנה צורה. בעל חזון. מוזיקאי שסקרנותו הייתה גדולה יותר מכל להקה שהוא היה חלק ממנה אי פעם. וכאן עם "Teaser", סוף סוף, היה לו החופש לחקור כל אחד מהאינסטינקטים שלו. האלבום "Teaser" זוכה להערכה רבה משום שהוא מסרב להשתייך לעולם אחד. זהו אלבום שנע ללא מאמץ בין הארד רוק, בלוז, Fאנק, ג'אז, פיוז'ן, רגאיי והשפעות לטיניות - והוא לפעמים משלב כמה מהן באותו שיר. "Teaser" הוא בולין במלוא עוצמתו: חסר פחד, שובב, רגשי ויצירתי ללא קץ. אבל שלא תטעו, הגיוון אינו חוסר מיקוד; זה הצליל של אמן שלא היה לו עניין לחזור על עצמו, אמן שהבין מוזיקה כספקטרום רחב ולא כקופסה ותבנית סגורה. הנגנים שליוו את בולין במהלך יצירת האלבום שיקפו את הרוח הזו. נגני אולפן באו והלכו בהתאם לשיר ולצורך הספציפי, ויצרו אווירה שהרגישה יותר כמו מעבדה יצירתית מאשר סביבה מובנית של להקה. בין התורמים נמצא שם שרבים אולי יפספסו במבט ראשון על רשימת הנגנים של האלבום: Phil Collins מתארח כאן בנגינת כלי ההקשה בשיר " Savannah Woman ", ומוסיף שכבה קצבית עדינה שמתחברת יפה למגע הלטיני-ג'אזי של השיר. למרות שהאלבום אקלקטי, יש בו עדיין עמודי תווך ברורים - רגעים שהגדירו את מורשתו המתמשכת של בולין. כך לדוגמא, " The Grind " פותח את האלבום עם גרוב Fאנקי ושרירי שמוכיח את היכולות של בולין כסולן וגיטריסט. השיר הפך לאחד מקטעי ההופעה החיה של "Van Halen" בימיה הראשונים, עדות לעומק הגרובים של בולין שהדהדו בקרב גיטריסטים צעירים הצמאים למשהו רענן, ולא פסחו אפילו על Eddie Van Halen . שיר הנושא " Teaser " הפך לאחד מיצירותיו הבולטות של בולין, אשר מאוחר יותר זכתה לגרסת כיסוי של לא אחרת מאשר "Mötley Crüe", שהקליטה את השיר עבור האוסף "Stairway to Heaven/Highway to Hell", והביאה את המוזיקה של בולין לדור חדש לגמרי. השיר מעוות Fאנק, רוק והרמוניות אקזוטיות אל תוך שיר משכר. הגרוב מפתה, המלודיה ממכרת, ודקירות הגיטרה של בולין חותכות את המיקס בדיוק של תער חד. וזה אולי הרגע האהוב ביותר באלבום. " Wild Dogs " הוא שיר בעל יופי מכאיב. "הכאב" היה כל-כך עוצמת שאפילו "Deep Purple" עצמם ביצעו אותו במהלך סיבוב ההופעות העולמי שלהם בשנים 1975–1976 - כבוד נדיר שהלהקה העניקה ליצירת סולו של מי מחבריה לאורך השנים. ואי אפשר שלא להזכיר את הקשר עם "Deep Purple" ששזור עמוק בהיסטוריה של האלבום. מכיוון שהמחויבות של בולין לסיבוב ההופעות שליווה את האלבום "Come Taste the Band" הייתה מוחלטת, לא היה לו כמעט זמן לקדם את "Teaser". חברת התקליטים Nemperor Records ניסתה להוסיף מדבקה לעטיפת האלבום, עליה נכתב "הגיטריסט של Deep Purple" במאמץ להגביר את ההכרה, אבל גם זה לא הספיק. ובכל זאת, במהלך השנים, "Teaser" הפך למשהו חשוב הרבה יותר מסיפור הצלחה מסחרי (שלא קרה). הוא הפך לאלבום שעליו מצביעים המעריצים כשהם מדברים על גאונותו של Tommy Bolin . אלבום שמוזיקאים רבים ניסו לנתח כדי להבין באיזו קלות ניתן לדלג בין סגנונות, צבעים ומצבי רוח. הוא הפך לעדות חותכת לכך שבולין היה אחד הגיטריסטים הרב-תכליתיים והוורסטיליים ביותר בדורו, אמן שיכול היה לעצב מחדש את הרוק, הפיוז'ן והרבה מעבר, לו רק היה ניתן לו יותר זמן. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר