פתחנו את היום המטורף הזה עם האלבום "Dirt" של "Alice in Chains", ואך טבעי הוא שנסיים אותו בסגירת מעגל מטורפת עם אלבום האיחוד "Black Gives Way to Blue", אלבומה הרביעי של הלהקה שיצא בדיוק באותו היום ב-29 לספטמבר 2009, בהפרש של 17 שנה מהאלבום "Dirt". הסיפור של האלבום הזה מתחיל למעשה עוד לפני מותו של Layne Staley, בשנת 2000, עת Jerry Cantrell הכיר את William DuVall בלוס אנג'לס דרך חבר משותף. בין השניים נרקמה חברות, כאשר קנטרל מצטרף מדי פעם כאמן אורח בהופעות של להקתו של דובאל "Comes with the Fall", ומנגד דובאל ולהקתו מחממים את קנטרל בהופעות הסולו שלו לקידום אלבומו "Degradation Trip" בשנים 2001 ו-2002. בחלק מן המקרים דובאל ולהקתו שימשו אף כלהקת הליווי של קנטרל, כאשר וויליאם שר את תפקידיו של ליין בשירים של "אליס אין צ'יינס". בפברואר 2005 חזרו שלושת חברי אליס להופיע יחד בפעם הראשונה, לאחר כמעט 10 שנים. זה היה במהלך אירוע התרמה לנפגעי הצונאמי. השלושה המשיכו את המומנטום ויצאו לסיבוב הופעות עם זמרים אורחים רבים ומגוונים, על מנת לחגוג את האהבה שלהם למוסיקה, לכבד את זכרו של ליין סטאלי ולהיזכר בימים היפים שהיו. בחודש מרץ שנת 2006 דובאל הצטרף ללהקה על הבמה לביצוע השיר "Rooster", הביצוע היה מושלם ומשם כבר קצרה הדרך לחברות רישמית בלהקה, כאשר אליס ממשיכה לסיבוב הופעות קצר באמריקה. הופעות האיחוד הללו נתנו ללהקה תיאבון לכתוב ולהקליט מוזיקה חדשה, אך בתחילה הם חשבו שזה לא יהיה ראוי לעשות זאת תחת השם של אליס, אבל עם הזמן ככל שהופיעו יחד ובילו יחד זה כבר הרגיש להם יותר נכון. (Photo: Johnny Buzzerio) בחודש אוקטובר 2008 נכנסה הלהקה לאולפן "Studio 606" של ה"פו פייטרס" בקליפורניה לשם הקלטת האלבום. ללהקה לא היתה חברת תקליטים שתלווה אותה באותה תקופה, ולכן ג'רי ו-Sean Kinney מימנו את ההקלטות מכיסם הפרטי. במהלך ההקלטות ביקרה באולפן אימו של Layne Staley ונתנה ללהקה את ברכתה. אז כבר היה ברור לכל החברים שהפרוייקט הזה הולך לשאת את השם של "אליס אין צ'יינס" ולא כל שם אחר. באופן מיסטי הקלטת האלבום הסתיימה ב-18 למרץ 2009, יום הולדתו של ג'רי שהוא גם יום הולדת בנו של וויליאם דובאל. האלבום שוחרר בסופו של דבר ב-29 לפסטמבר 2009, בדיוק באותו היום בו שוחרר אלבום המופת "Dirt", שהינו אולי היצירה המדהימה ביותר עליה חתום סטאלי, ובכך יש לראות כמעין הומאז' של הלהקה לאחד הזמרים הגדולים של דורנו. גם את שיר הנושא של האלבום "Black Gives Way to Blue" כתב קנטרל כטריביוט לסטאלי ובו מנגן גם Elton John בפסנתר. לפני כתיבת השיר סיפר ג'רי כי חלה במחלה מסתורית של מגרנות ותשישות כשהרופאים לא מצליחים לגלות את המחלה, ג'רי מאמין שזו מחלה פסיכולוגית שנגרמה לו כתוצאה מהכאב הרב שחווה נוכח הפרידה מליין. מהאלבום שוחררו ארבעה סינגלים. הסינגל הראשון "A Looking in View" הכבד והאפל שמדבר על הקשיים לצאת ממצבי רוח קשים, שוחרר ב- 30 ליוני 2009, עוד בטרם יציאת האלבום. זו אחת הרצועות הכבדות באלבום, עם ריפי גיטרה מנסרים ושירה אינטנסיבית. השיר שנפרס על-פני יותר משבע דקות, הוא מסע איטי ומכוון אל נושאים של הרהור עצמי, ניכור וסערה פנימית. השכבות הצפופות של הגיטרות, הבס והתופים מעצימים את האווירה הכבדה של השיר, מה שהופך אותו לאחת החוויות האינטנסיביות באלבום. כחודש לפני יציאת האלבום שוחרר הסינגל השני "Check My Brain" שמספר על המעבר של קנטרל מסיאטל ללוס אנג'לס בשנת 2003, מעבר שהיה קשה עבורו כיליד סיאטל שהתגורר שם את מרבית חייו. השיר הזה בולט עם הריף הסלאדג'/גראנג' שלו והלחן הקליט. עבודת הגיטרה של קנטרל חדה ומדויקת, עם ריף בלתי נשכח שהופך את השיר הזה לאחד משיאי האלבום. אליס המחודשת הציגה גם את הצד האקוסטי שלה עם הסינגל השלישי "Your Decision" שמתייחס גם הוא לכאב שחווה ג'רי לאחר מותו של סטאלי, להתמודדות איתו ועל ההחלטה לא לשקוע בתוכו ולבחור בחיים. זו בלדה אקוסטית, עם שירה רכה של קנטרל שמלווה את עצמו בגיטרה אקוסטית. שיר באווירה קודרת עם מילים כמו "Time to change has come and gone" שמעוררות עצב והשלמה. זה טראק שמציג את היכולת של הלהקה לאזן בין כבדות לרכות ופגיעות. השיר "Lesson Learned" משלב ריפים חזקים עם פזמון קליט, ומביא צליל נגיש יותר בהשוואה לרצועות הכבדות יותר באלבום. המילים מתמקדות בצמיחה אישית ובשיעורים שמגיעים עם כאב וקושי. הלהקה מאזנת כאן בין עוצמה ומלודיה .הקליפ המדהים לסינגל הרביעי הזה הורכב מ- 6,000 תמונות סטילס, צפו בו כאן: אבל האלבום הזה הוא בהחלט לא רק ארבעת הסינגלים ששוחררו מתוכו. יש כאן את שיר הפתיחה עם הסאונד הפשוט מדהים "All Secrets Known", רצועה קודרת שנותנת את הטון הרגשי לאלבום אשר לדעתנו מהווה את אחד מהשירים הטובים של "אליס". הריפים המהפנטים והקצב האיטי יוצרים תחושה של פרידה מהעבר ואופטימיות זהירה לגבי העתיד. ההרמוניות הווקאליות של קנטרל ודובאל מספקות תחושה של המשכיות לאלבומים הקודמים שלהם. יש את "Last of My Kind" השיר היחיד באלבום בו William DuVall שר ללא ההרמוניות של קנטרל. דובאל כתב את המילים ואת הלחן של אחד השירים שנשענים על הצד הכבד והמתכתי יותר של "אליס אין צ'יינס". יש גם את הרצועה האקוסטית "When the Sun Rose Again" שמרגישה מדיטטיבית עם ההרמוניות הווקאליות המלטפות. העיבוד העדין מציג את הוורסטיליות של הלהקה, המשלבת כאן אלמנטים של פולק ורוק בצורה חלקה. יש כאן את "Acid Bubble" שמתכתב עם השורשים האפלים והגראנג'ים של הלהקה, מתפתח לאט, ובונה את המתח עם ריפי גיטרה מרושעים ולחן דיסוננטי. "Take Her Out" שמביא לאלבום סאונד יותר רוקיסטי, אך עדיין שומר על המלנכוליה הבסיסית שעוברת לכל אורך האלבום, וכמובן את "Private Hell" שקנטרל הכחיש שנכתב על ליין סטאלי. עטיפת האלבום כוללת איור של לב המסמל את שיברון הלב של הלהקה על מותו של סטאלי. האלבום כולו גם מוקדש לזכרו כמופיע בעטיפה הפנימית. האלבום הזה היה מועמד לשני פרסי גראמי וזכה בפרס אלבום השנה של המגזינים ריבולבר ומטאל סטורם, ובצדק. אבל יותר מכל, הוא הוכיח שלהרכב המחודש יש עוד הרבה מה לתת, וכי הוא בהחלט ראוי להמשיך לשאת את הלפיד של Layne Staley בגאון. נכון, זו כבר לא אותה "אליס", אבל היא בהחלט מכבדת את זכרונו של ליין, אשר ממשיך לחיות דרכה, והוכחה ניצחת לכך ראינו במו עיננו במהלך הופעות הלהקה בארץ ב-2018. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 29 לספטמבר 1976 שחררה "Rush" את אלבום ההופעה הראשון שלה "All the World's a Stage". האלבום הזה הוא לא סתם עוד אלבום של "Rush" עבורנו. זה האלבום דרכו היכרנו את הלהקה המדהימה הזאת, ואם להיות מדוייקים זה האלבום שמחזיר אותנו בזמן לנקודה המדוייקת בה התאהבנו בטריו הקנדי המופלא הזה, וזו היתה אהבה משמיעה ראשונה. מאז ועד היום חלפו למעלה מארבעים שנה של התמסרות טוטאלית ללהקה שבסופו של דבר מתנקזת לקטע אחד ויחיד הלקוח ממיני מחרוזת "Working Man/Finding My Way", לאותו הרגע בו בן הדוד מאמריקה הגיע עם קסטה חרושה שהוכנסה לטייפ-דק מתוצרת AKAI, האצבע נגעה בלחצן הפליי וסולו התופים של Neil Peart הרעיד את הרמקולים. בכמה להקות בחייכם התאהבתם דרך סולו תופים? כמה מכם התמסרו ללהקה מבלי שהיו צריכים אפילו להקשיב לשיר אחד שלה? אנחנו גאים לומר שאצלנו זה קרה ובגדול ושאנחנו אפילו יודעים להצביע על השניה בה הכל התחיל: דקה 9:15 של המחרוזת "Working Man/Finding My Way" ומילותיו של Geddy Lee, כך במקור: Ladies and Gentelmen The Proffesor On the drum kit... אז בוא נספר קצת על האלבום ההיסטורי הזה עבורנו. זה אלבום ההופעה הראשון של "Rush", אשר נותן לנו הצצה ראשונה לאופן בו הלהקה המדהימה הזאת נשמעת בלייב. העשור של שנות ה-70 היה העשור של אלבומי ההופעות החיות. אין אומן אחד שמחשיב את עצמו שלא שחרר באותה תקופה אלבום הופעה. זה היה מעין מבחן אומץ. אומנים נשפטו על סמך היכולת שלהם לנגן את החומר שלהם בהופעה חיה. היו גם כאלה שאלבומי ההופעה שידרגו את הקריירה שלהם וכאלה שההופעות המתועדות הביאו לפריצה הגדולה עליה חלמו. Deep Purple- "Made In Japan", "UFO"- "Strangers in the Night", "Cheap Trick"- "At Budokan", "Uriah Heep"- "Live", Led Zeppelin- "The Song Remains The Same", "Rainbow"- ""On Stage, "The Who"- "Live At Leeds", Frampton- "Frampton Comes Alive!", "Kiss"- "Alive", הם רק חלק מהדוגמאות לאלבומי ההופעה הללו ו- "Rush" בהחלט לא התכוונה להיות יוצאת דופן בעניין. האלבום הזה מסכם למעשה את ארבעת אלבומי האולפן הראשונים של הלהקה מתקופת ההארד רוק שלה. הוא הוקלט במהלך 3 הופעות רצופות שקיימה הלהקה לקידום האלבום "2112" בתאריכים 11-13 ליוני 1976, באולם ה- "Massey Hall" המפורסם בטורונטו, המגרש הביתי של "Rush". האלבום הזה גם יתחיל מסורת של הלהקה לסכם כל ארבעה אלבומי אולפן באלבום הופעה. שם האלבום נלקח מהמחזה "As You Like It" של וויליאם שייקספיר והוא בהחלט ממחיש את מה שנמצא בתוך העטיפה. מבחינת Rush "כל העולם במה" והם לא מתכוונים להישמע פחות טוב ממה שהם נשמעים באולפן. ואכן, לא רק ש- "Rush" לא נשמעת כאן פחות טוב מאלבומי האולפן, אלא להיפך, אנחנו מקבלים שידרוג לחלק גדול מהשירים שנשמעים כאן נועזים יותר, מחוספסים יותר ואפילו כבדים יותר מהביצועים המקוריים. אז נכון "Rush" לא הפכה כאן כל שיר של 2 דקות לאילתור אפי של 10 דקות, כמו שעשו מרבית ההרכבים באותה תקופה, אבל הם ללא ספק באו לתת עבודה. האלבום הזה מעביר בצורה הטובה ביותר כיצד הלהקה הזאת נשמעת בהופעה. אין בו כמעט התערבות של מיקסים, חיתוכי הפקה ושלל תעלולי אולפן שנפוצים בעריכת אלבומי הופעה. הוא נותן לנו את "Rush" הכי קרוב לאיך שהיא נשמעת על הבמה, ללא פילטרים, בלי מסננות וכמעט ללא התערבות מאוחרת. האלבום שומר על רמה גבוהה ואחידה לכל אורכו החל ממשפט הפתיחה של הכרוז "Would You Please Welcome Home...Rush!" ועד לשאגות ה- ווואוווו של Geddy Lee והמשפט "Man Ohhh Man" שאחריהן, השיחה הקצרה בין חברי הלהקה מאחורי הקלעים וטריקת הדלת בסוף ההופעה. מי שאמר ש- "Rush" היא לא להקת הארד רוק, מוזמן להקשיב לאלבום הזה ולהיווכח מה זה פאוור טריו שנשמע כמו הר געש מתפרץ. כבר בפתיחת האלבום, עם פצצות האנרגיה "Bastile Day" ו- "Anthem" ניתן לשמוע את עבודת הגיטרות המדהימה של Alex Lifeson, אשר פשוט נשמע בהופעה כבד ומכוסח יותר. אלכס הוא ללא ספק המצטיין של האלבום הזה והוא סוחב ומוביל את כל השירים ביד רמה. תקשיבו לריפים במיני מחרוזת של "Fly By Night" ו- "In The Mood" או לסולו המוטרף שלו בשיר "By-Tor and the Snow Dog". אפילו שירים רגועים יותר כמו "Lakeside Park" או "In The Mood" נשמעים כאן מכוסחים יותר ו"חיים" יותר בזכות עבודת הגיטרות המדהימה שלו. שלא תבינו לא נכון, זה לא ש- Geddy Lee והפרופסור לא עושים פה עבודה מטורפת, פשוט סגנון השירים שנבחרו מתוך ארבעת האלבומים הראשונים מאפשר יותר ביטוי דווקא לאלכס. האלבום כולל גם ביצוע מקוצר של יצירת המופת "2112" ממנה הושמטו שני הקטעים "Discovery" ו- "Oracle: The Dream", כנראה בשל מגבלת זמן על-מנת שלא לחרוג ממכסת הזמן שהיתה נהוגה אז באלבומי ויניל כפולים. אבל גולת הכותרת של האלבום הזה היא ללא ספק סולו התופים של "הפרופסור" Neil Peart אותו הזכרנו בפתיח, אשר מגיע במהלך המיני מחרוזת "Working Man/Finding My Way". שעות על גבי שעות הקשבנו לסולו תופים הזה בריפיט, ניתחנו כל מעבר, כל מכת סנייר, כל דריבל וכל הקשה על פעמון הפרה שסונכרנה בדיוק מושלם עם הפלור טמטם. Neil Peart מצליח לגרום לסולו תופים לא לשעמם את המאזין אפילו לשניה אחת. זה סוחף, זה מדליק, זה מרגש, זה נשמע כמו שיר שמנגנת להקה שלמה ולא כמו סולו תופים. פשוט בית ספר למתופפים. לסיכום, "All the World's a Stage" מציג לנו את "Rush" בוסרית, פראית ומכוסחת. לפני עידן הקלידים, לפני ההתפרצות הוירטואוזית וממש לפני שינוי הסגנון הראשון בקריירה שלה. זה אלבום שמסכם בצורה מצויינת את תקופת ההארד רוק של הלהקה ופריט חובה לכל חובב "Rush". ועכשיו בואו להאזין לו: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-29 לספטמבר 1992 הוציאה Alice in Chains לאור את אלבומה השני "Dirt". מדובר באחד מהאלבומים הגדולים של שנות ה-90 ואחת מההצהרות האולטימטיביות של המוסיקה המודרנית. האלבום הזה הוא טרגדיה של ניגודים בין היוצר למאזין. גן עדן מוזיקלי שחושל באש הגיהנום הפנימי של האומן, כליל של שלמות שגובש מרסיסי נפשם של הכותבים, יופי שמיימי שמורכב מאלפי צלקות. ולא, לא הגזמנו!!! זהו מסמך כואב ומצמרר שמהווה צוהר לרגשות ולמחשבות של Jerry Cantrell ו- Layne Staley באותה תקופה. הוא עוסק בנושא ההתמכרות לסמים קשים בצורה כל-כך ישירה וגלויה, שלא הייתה כמותה מאז האלבום המופתי "Velvet Underground & Nico", שם כתב Lou Reed בכנות על ההתנסות שלו בשיר "Heroin" וסיפר כיצד הוא ממתין ל"איש" שימכור לו ב- 26 דולר בשיר "I'm Waiting for the Man". ניתן אפילו לומר ש- "Dirt" הוא בעצם אלבום קונספט על הירואין, שכן מרבית שיריו עוסקים בסם הקטלני הזה בצורה כזאת או אחרת. הקו המוזיקלי של "Dirt" הרבה יותר כבד וקודר מקודמו, אלבום עם הרבה עצב וזעם, הגראנג' הכי "מטאלי" של ראשית שנות ה-90, ולמרות זאת הוא זכה להצלחה אדירה, אשר לא מעט ממנה מיוחסת לטקסטים המטלטלים וה"שוברים" של ג'רי וליין. האלבום הזה הצליח לייצר חמישה סינגלים מצליחים והפך לאלבום הכי נמכר של "אליס אין צ'יינס" עד היום. הוא גם נכנס במקום גבוה כמעט לכל רשימת דירוג אפשרית של שנות ה-90 ונמצא במקום ה-6 והמכובד ברשימת אלבומי הגראנג' הגדולים של מגזין הרולינג סטון וכן ברשימת 1001 האלבומים שאתה חייב לשמוע לפני מותך. שיתוף הפעלה בכתיבה בין ליין וג'רי ממשיך גם באלבום הזה עם יתרון לג'רי שגם הפך באלבום הזה לדומיננטי יותר מבחינה ווקאלית. מנגד סטאלי לראשונה כתב לבד וניגן בגיטרה בשני שירים מתוך האלבום. (Photo: Chris Carroll) הרקע ליצירה המדהימה הזאת מתחיל בסיבוב ההופעות שנועד לקידומו של האלבום הקודם "Facelift" שיצא בשנת 1990. בספטמבר 1991 הלהקה רוכבת על גל ההצלחה של האלבום "Facelift" שהופך לאלבום הגראנג' הראשון שהגיע למעמד "זהב" במכירות ועתידה של הלהקה נראה מבטיח. אבל אז חברת התקליטים עושה טעות טקטית. היא ממתגת את הלהקה כלהקת מטאל ומצוותת אותה לפסטיבל "Clash of the Titans tour" יחד עם להקות כמו Anthrax", Megadeth", ו- "Slayer". הקהל הקשוח של ענקיות הת'ראש לא מצליח להתחבר והלהקה מושפלת וזוכה לקריאות בוז במהלך הופעותיה. בנובמבר 1991 נכנסת הלהקה לאולפן להקליט את אלבומה הבא, אבל חלום שחלם המתופף Sean Kinney גורם להם לשנות את התוכנית וללכת על EP שייקרא "SAP" אשר שוחרר בפברואר 1992. חלום או מציאות, זה היה מהלך גאוני. הלהקה הצליחה באמצעות ארבעה שירים אקוסטיים בלבד למחוק את התדמית המטאלית שחברת התקליטים ניסתה לשוות לה. ואם ארבעת השירים של "SAP" עדיין לא העבירו את המסר, אז העטיפה האחורית של ה- EP בטוח עשתה זאת. היא מציגה את חברי הלהקה משתינים על תמונות ישנות שלהם ואומרים שלום לתדמית המאולצת שנכפתה עליהם. זהו. המהלך הושלם. הלהקה הייתה מוכנה לפריצה הגדולה שלה. ארבעה חודשים לאחר מכן, בחודש יוני 1992 משוחרר הקליפ לשיר "Would?" אשר נועד לקדם את הסרט "Singles" של הבמאי קמרון קרואו. הקליפ מציג לנו "אליס" שונה לחלוטין גם חיצונית וגם מוזיקלית. הם נראים "אנטי-מטאליים" באופן מכוון ונשמעים כמו שום דבר אחר שהיה עד אז. זה היה שיר שאי אפשר היה להישאר אדיש לו. יצירת מופת שנפתחת עם ליין הבס הפועם של Mike Starr והתיפוף האפריקאי המתגלגל של Sean Kinney, אשר ללא שום אזהרה מוקדמת סוחפים אותך איתם ללא יכולת להתנגד, ואתה מכור. יצירת מופת שנדמה שכל אחד מהכלים בה כאילו נמצא לבד באולפן, מנגן סולו לעצמו, אבל איכשהו כל הכלים האלה מתמזגים יחד ויוצרים חיבור מטאורי. את השיר הזה שגם סוגר את האלבום "Dirt", כתב קנטרל כמחווה לחברו הטוב Andrew Wood מלהקת "Mother Love Bone" שמת בשנת 1990 והוא ללא ספק אחראי לפריצה הגדולה של הלהקה ולציפייה האדירה מהאלבום הממשמש ובא. השיר מדבר על תהליך הגמילה ומה שקורה לאחריו, כשהחלק האחרון בשיר מסיים בשאלה האם העתיד מבטיח יותר? לכן גם סימן השאלה בכותרת השיר. קנטרל שר את כל הבתים בשיר וליין את הפזמון. בסיום כל שורה בבתים ליין גם משלים את קנטרל בהרמוניות של קול שני והשילוב ביניהם פשוט מדהים. זה לא יאומן שליין היה צריך לשכנע את קנטרל לשיר וכמה טוב שקנטרל הסכים, כי שילוב הקולות ביניהם באלבום הזה הוא ללא ספק "אלוהי" ואחראי לא מעט לסאונד הכל-כך ייחודי שלו. "המתאבן" הזה שנקרא "Would?" בהחלט לא היה חד-פעמי ולמרות גודל הציפייה לקראת יציאתו, המאסטרפיס הזה שנקרא "Dirt" לא הותיר שום מקום לאכזבה. האלבום נפתח בזעקות הזעם של סטאלי וקנטרל עם "Them Bones" ועם הריף הכרומטי של קנטרל שמעיף אותנו במקצבים חריגים של 7/8 אשר בהמשך הופכים ל- 4/4. שינוי המקצב הזה דוחף את השיר הזה חזק קדימה והוא בדיוק מה שעושה את הלהקה הזאת לשונה וכל-כך מיוחדת בנוף של הגראנג' מראשית שנות ה-90. שיר קצר, דחוס וחד כמו סכין שבמשך 2:30 דקות מצליח לטלטל אותך ולרסק לך את "העצמות", לרקע המילים הסרקסטיות של קנטרל שמטיף לך פשוט לחיות ולא לפחד מהמוות כי כולנו בסופו של דבר נגמור כעצמות. השיר "Dam That River" ממשיך בקצב המהיר ומובל על-ידי הריף הכבד והעצבני של קנטרל, עם סולו בלוז-מטאל שלו לאחר הבית השני וחוזר חלילה עד לסיום הפתאומי. והפעם, ההרמוניות הווקאליות של ג'רי וליין משתלבות בבתים, כאשר ליין שר לבדו את הפזמון. לפי דברי ההסבר בחוברת של הקופסא "Music Box" קנטרל ושון הלכו מכות, שון שבר שולחן על הראש של קנטרל ובתגובה קנטרל כתב את השיר. ברצועה השלישית אנחנו מאיטים במקצת את הקצב עם "Rain When I Die" שכולל אולי את עבודת הגיטרה הטובה ביותר של קנטרל באלבום. השיר היחיד בו ניתן קרדיט לכל חברי הלהקה נפתח עם ליין הבס האיטי והמקצב המוזר של קיני, כאשר בהמשך נכנס קנטרל ומצליח להפיק מהגיטרה צלילים משונים ומגוונים שמשתלבים יפה עם הקולות שלו ושל ליין ועם אווירת ה- Doom. מכאן אנחנו עוברים לאחד השירים הגדולים של האלבום "Down in a Hole". זה שיר עם טקסט פשוט שובר. כל שורה פה יותר הורסת מהשניה ובעלת פוטנציאל להפוך לקעקוע או להיות חרוטה על מצבה. זה Power Ballad שקנטרל אמנם כתב לחברתו Courtney Clarke ואשר ללא ספק מציגה עד כמה הוא כואב, פגוע וחשוף. השילוב הווקאלי בין קנטרל לסטאלי בשיר הזה פשוט מדהים. שני קולות ששרים אומנם לחוד אך משתלבים ומתמזגים לקול אחד רועם וזועק. רק תחשבו על רמת הרגישות של סטאלי שעל-אף שלא כתב את המילים מגיש את השיר כאילו הוא שלו ומזוהה איתו לגמרי. מעניין לציין שקנטרל חשש בתחילה להשמיע ללהקה את השיר כי חשב שהוא שקט מידי, אבל הלהקה עפה על זה וטוב שכך. מיד אחרי השיר "Sickman" והמקצב המהיר והמכאני שנחתך בוואלס איטי אנחנו מגיעים לאחת מגולות הכותרת של האלבום "Rooster". רוסטר היה הכינוי של אביו של קנטרל בילדותו לאור אישיותו ה"שוויצרית" וכרבולת השיער שהיתה לו ומאוחר יותר דבק בו גם במסגרת שירותו בוויטנאם. רוסטר הוא גם כינוי לחיילים שנשאו מקלע M60 כמו גם ליחידה בה שירת אביו של קנטרל בוויטנאם, אך הדעה הרווחת שגרסאות אלה מקורן בטעות. השיר שנכתב על-ידי קנטרל בתקופה בה גר בביתו של Chris Cornell, מסופר מנקודת מבט של חייל פשוט המשרת בוייטנאם ומעביר את האווירה של המלחמה וגם הפוסט טראומה שלאחריה. שיר קודר ואיטי שנפתח בפריטות גיטרה מלטפות ויללות כואבות ובהמשך מתפתח לבלוז-מטאל שואג וכועס. בשיר "Junkhead" ליין מנסה לספר לנו מה זה אומר להיות מכור לסמים קשים, להירואין. הוא מסביר לנו שבעצם אי אפשר להבין מה עובר במוחו של נרקומן עד שאתה לא הופך לכזה. השיר הזה מתחבר מבחינה לירית לשיר "God Smack". סטאלי כתב את השיר יחד עם Jerry Cantrell וביסס אותו על ההתמכרות שלו להרואין, כשהוא מספק לנו מבט קר על תהליך ההתמכרות, עם משפטים כמו: "Stick your arm for some real fun, So your sickness weighs a ton". לא לחינם הגדיר Jerry Cantrell את צמד השירים הללו כשירים הכי כנים של הלהקה, או במילותיו עצמו - "most openly honest". מעניין לציין שסטאלי וקנטרל אמרו שהחצי השני של האלבום בונה נרטיב על התקדמותו של מכור להרואין, החל מההתעסקות עם סמים בשביל הכיף ועד לירידה לגיהנום. הרצועה הראשונה בנרטיב הזה היא "Junkhead" והשנייה היא שיר הנושא "Dirt". אומנם השיר לא מתייחס באופן ספציפי לסמים, אבל הוא בהחלט נועץ מבט ישיר אל תוך המחשבות האובדניות של סטאלי, שהינם תוצאה ישירה של השימוש הכבד בסמים. סטאלי אינו מנסה ליפות את הדברים וכותב מילים קשות, שמתארות בפירוט מצמרר את הדרך בה הוא הולך ליטול את חייו. הוא אפילו משאיר הוראות כיצד לנקות את הזוהמה שהוא יותיר אחריו, ממש כך במילות השיר: I want to taste dirty, a stinging pistol In my mouth, on my tongue I want you to scrape me from the walls And go crazy like you've made me אבל למרות ששיר הנושא "Dirt" משתלב היטב עם הנרטיב של המכור להירואין, הרי שבמספר ראיונות שנערכו איתו, סטאלי פיזר רמזים מהם ניתן ללמוד שיתכן שהשיר נכתב בכלל על ארוסתו Demri Parrott. הוא התייחס לעטיפת האלבום שמתכתבת עם שיר הנושא וציין שמדובר בסוג של "נקמה" באדם מסוים שבעצם "קבר אותו", באומרו: "האישה על עטיפת האלבום היא די תיאור של אותו אדם שנשאב ללכלוך במקומי". מה שיכול אולי לגשר בין שתי הגירסאות השונות למשמעות של השיר, היא הסברה שהארוסה פארוט היתה זו שחשפה את סטאלי להירואין. אגב פארוט עצמה היתה משתמש כבדה בהירואין והיא הלכה לעולמה בשנת 1996. בקטע הקצרצר "Iron Gland" מתארח Tom Araya מ"סלייר". הקטע התחיל מריף של קנטרל שעצבן את החברים בלהקה ולאחר מכן קנטרל הוסיף את הרפרנס לשיר "Iron Man" של "בלאק סאבאת'". השירים "Hate to Feel" ו- "Angry Chair" נכתבו על-יד סטאלי והוא גם מנגן שם בגיטרה. קנטרל ציין שלדעתו "Angry Chair" הוא מאסטרפיס ושהוא גאה בליין על הכתיבה כאן ועל העובדה שהוא מנגן כאן בגיטרה. אחת הפרשנויות למילות השיר גורסת שאביו של ליין נהג להעניש אותו כשהשיב אותו על כסא מול מראה, אך אין לכך תימוכין. מכל מקום קשה שלא לשמוע את הכאב דרך קולו השבור של ליין. השיר "Hate to Feel" הוא עוד שיר מבית היוצר של סטאלי בו הוא מתוודא כיצד הוא נלחם בכאב באמצעות ההירואין. שיר מאוד דינמי שכולל שינויי מקצבים, שבירות, ועצירות עם עבודת גיטרה מדהימה של ליין. מה שהופך את האלבום "Dirt" לכל-כך מדהים הוא הכנות שלו. ההירואין שלט כאן בצורה כמעט מוחלטת שלא איפשרה לחברי הלהקה לכתוב כמעט על שום נושא אחר, אחרת זה היה פשוט מזויף. ההירואין יחלחל עמוק מאוד לתוך הורידים של הלהקה והנפגע הראשון יהיה מייק סטאר אשר פינה את מקומו מיד בסיום סיבוב ההופעות. ההירואין ימשיך ויחלחל פנימה באופן שיקשה מאוד על ארבעת החברים לתפקד כלהקה. "Alice In Chains" תצליח אמנם לשחרר EP מדהים ואלבום מצויין. היא גם תצליח לחבור לרגע אלוהי אחד במופע האנפלאגד האלמותי, אבל באופן מאוד עצוב ומצער ה"הירואין" שהיווה את ההשראה ליצירה המדהימה שנקראת "Dirt", הוא גם זה שהביא לסופו של ההרכב הקלאסי שלה. ויש גם פינה ישראלית קטנה שקשורה לאלבום האדיר הזה. במלאת 30 שנה לאלבום המוזיקאי הישראלי Adir Laybo וחברים הקליטו את "Dirt" כולו, מתחילתו ועד סופו כמחווה לאלבום וללהקה האדירה. ניתן להאזין לתוצאה המדהימה בכל הפלטפורמות ובין היתר כאן: להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 29.9.1998 כל משבר עובר, השאלה היא איך מתמודדים איתו כשהוא בעיצומו. במקרה של "Mercury Rev" להקת הרוק הפסיכדלי מבפאלו, המשבר התבטא במריבות ובפרידה מסולן הלהקה David Baker, בנוסף, הבסיסט Dave Fridmann החליט לפרוש מההופעות ולהתמקד בקריירה שלו כמפיק. העזיבה של בייקר לאחר האלבום "Boces" השפיעה על הסאונד של הלהקה ששינתה את הכיוון שלה ממחוזות "Sonic Youth" לכיוון של דרים פופ חולמני ומכשף' כשעל עמדת הזמר משתלט Jonathan Donahue שהקול השבור והדק שלו נשמע כמתמזג במין הרמוניה מופלאה עם הסאונד המכושף ש"מרקורי רב" חתרו אליו לאט ובביטחון באלבומם הרביעי "Deserter's Songs" שיצא ב- 29.09.1998. התהליך הזה לא קרה בין לילה, אלא כמה שנים שבמהלכם חברי הלהקה Jonathan Donahue, ו- Sean "Grasshopper" Mackowiak התמכרו לסמים. בנוסף, דונהיו חווה משבר בזוגיות, וההרכב הספיק להוציא אלבום שלישי "See You on the Other Side" שכשל בחנויות והוביל את הלהקה למחשבות על פירוק. דונהיו, וגראסהופר נפגשו בילדותם במחנה ילדים, שניהם גדלו באמריקה של סוף הסיקסטיז תחילת הסבנטיז, בכל יום ראשון בערב הם היו מתיישבים מול הטלויזיה על מנת לצפות בשעת וולט דיסני השבועית שלהם שהיתה נפתחת תמיד במשפט "When You Wish Upon a Star" וזו היתה ההשפעה המוזיקלית הראשונה שלהם, היא תשפיע בהמשך גם על "מרקורי רב", הרכב שהוקם בשנת 1989. הכל החל כאשר דונהיו גיטריסט להקת "The Flaming Lips" באותו הזמן, חילטר בהלחנת פסקולים עבור סרטי סטודנטים שהכין חבר ילדותו גראסהופר. בעידוד המנטור שלהם טוני קונראד מלחין מינימליסט, ואומן מולטימדיה הם מקימים יחד להקה שאליה מצטרף הסולן David Baker, החלילנית Suzanne Thorpe, המתופף Jimy Chambers, והבסיסט Dave Fridmann. לאחר מעט יותר משנה דונהיו עזב את "The Flaming Lips", והתמקד בלהקתו החדשה, שבתחילת דרכה התמקדה בסאונד פסיכדלי ומבולגן, המורכב מההשפעות של דונהיו וגראסהופר במהלך בגרותם, Iggy Pop, "Velvet Underground", Terry Jacks, "The Chameleons", וגם להקת הפרוטו-פאנק הניו יורקית "Suicide". הניסיונות של תחילת הדרך מובילים כאמור לחילוקי דעות ומריבות, התמכרויות, ומחשבות על פרידה. אבל רגע לפני שהם מפרקים הכל, ובהשראת אלבום לילדים, ופסקולי דיסני המשתמשים בתזמורים קלאסיים, דונהיו מושך את "מרקורי רב" לכיוון אורגני ושקט יותר. סגנון הבנוי על עיקרון הנגישות, מעין שילוב של שירי דיסני, שירים של המלחין והמוזיקאי קול פורטר, וקטעי סרטים גותיים ואפלים של הבמאי טים ברטון. דונהיו וגראסהופר מתבודדים כחצי שנה בהרי הקאטסקיל, שם הם יוצרים קשר עם שני חברי להקת "The Band" לשעבר שגרים באזור, Levon Helm ו- Garth Hudson, ובפרק זמן של חצי שנה הם כותבים ומקליטים את הניסיון האחרון שלהם כלהקה ומה שיתברר בהמשך כאלבום הפריצה שלהם "Deserter''s Songs". זהו אלבום שנבנה מכאב, והחוויות המשותפות והקשות שעברו דונהיו, ומקוביאק (גראסהופר) בתקופה שקדמה לו. אלבום שמתמקד בבעיות הסמים של השניים, אלבום קונספט על פרידה או התרחקות שהגדיר את הרעיון שבכל סוף עצוב, יש תקוה ושמחה לקראת הדברים החדשים שיבואו בעתיד. בעוד שבאלבומים הקודמים שלהם כללו שכבות של דיסטורשן, וגיטרות על ההקלטות הבסיסיות, הפעם נעשה שימוש בכלי נגינה קלאסיים, כלי מיתר, צופרים, וכלי נשיפה מעץ במקום גיטרות, בנוסף דייב פרידמן שחזר להרכב, הפעם כמפיק, העביר את האלבום למאסטר על גבי סרט מגנטי 35 מ"מ, תהליך ייחודי שהעניק סאונד מוזר בכוונה תחילה, תוך שיפור הנטייה הקולנועית של המוזיקה. כל השירים באלבום נכתבו באותה חצי שנה בהרי הקטסקיל, למעט הסינגל המוביל והמכשף "Goddess on a Hiway" שנכתב ע"י דונהיו אי שם בשנת 1989 כשהיה חבר עדיין ב- "פליימינג ליפס". השיר נשכח עד שהוא נמצא במקרה בקלטת ישנה במהלך ההקלטות לאלבום. דונהיו לא רצה לעבוד על השיר הישן, אך שוכנע לבסוף ע"י גראסהופר. השיר מרמז על אפוקליפסה בלתי נמנעת דרך אסון אקולוגי. ב- "Opus 40" שנקרא ע"ש פסל סביבתי עצום מימדים בן 57 דונם בהרי הקטסקיל, מסופר על ספק אישה ספק ילדה שמגרדת את פרקי ידיה בגשם השוטף, ומתמוטטת אל קרקעית האוקיינוס, זהותה של אותה האישה שמורה היטב אצל כותב השיר ג'ונתן דונהיו שלא מנדב פרטים עליה. Levon Helm מנגן כאן על תופים. ב- "Holes" שפותח את האלבום דונהיו לוקח אותנו למסע של זרם התודעה והפרנויה האישית שלו המגובה באמצעות סינתים פסיכדליים, קצב איטי ושירה עגומה. והנה הם באים הצלילים של הפסנתר החשמלי והמכשף מבית וורליצר, כאשר דונהיו שר ומספר על "The Funny Bird", ציפור מצחיקה שלעולם לא נוחתת. ב- "Tonite it Shows" דונהיו מפנטז על הצלת אישה שסובלת מבריאות נפשית לקויה, ובשיר "Hudson Line" בו מתארח Garth Hudson בסקסופונים, אנחנו מקבלים את הצד האופטימי יותר, כשדונהיו שר על החוויה המשחררת בנסיעה על הרכבת בקו ההדסון צפונה מניו יורק לכיוון הרי הקטסקיל. אין ספק! "Deserter's songs" נולד במהותו מתוך אובדן, כאב, וחרטה, אך מביא איתו את גם את הרגע שבו "מרקורי רב" באמצעות גאולה ונחמה מוצאת את המקום שלה, ואת ביתה. את הבשורה שלו מהאלבום, היטיב דייב פרידמן לנצל במקביל בהפקת האלבום המצוין "The Soft Bulletin" התשיעי של להקת "The Flaming Lips", שם השתמש בטכניקות הפקה דומות. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-28 בספטמבר 1978 הוציאה להקת "Black Sabbath" בארצות הברית את אלבום האולפן השמיני שלה, "Never Say Die!". בבריטניה יצא האלבום ב-1 באוקטובר 1978. כותרת האלבום ושיר הנושא - "Never Say Die!" היו רחוקים מאוד מהמציאות העגומה שהכתה פניה בהרכב המקרטע של הלהקה. למרות הכותרת הישירה, אשר לכאורה מהווה הצהרת כוונות מטעם הלהקה, ההרכב ההירואי הזה שהיה בין מייסדי ז'אנר ההבי מטאל והוציא תחת ידו מספר לא מבוטל של אלבומי מאסטרפיס הלך וגווע, ובשלב הזה של הקריירה שלו הראה פרפורי גסיסה אחרונים. זמן קצר לאחר סיבוב ההופעות שנועד לקידומו של האלבום יפוטר הזמר Ozzy Osbourne, והאלבום הזה יירשם בדפי ההיסטוריה כאלבום האחרון שהוקלט על-ידי ההרכב המקורי של הלהקה. מה הביא לתוצאה העגומה ומדוע למרות שזה כנראה האלבום החלש ביותר של הלהקה בעידן אוזי, עדיין מדובר באלבום אנדרייטד? הישארו אתנו ותגלו. אז כפי שכבר ידוע, הסדקים הראשונים בהרכב המגובש שהקים את הלהקה החלו להיראות כבר באלבומה הרביעי של הלהקה "Vol. 4" אשר שוחרר 6 שנים קודם לכן. הסדקים הללו הלכו והעמיקו עם השנים, ובעיות הסמים והאלכוהול של חברי הלהקה רק החריפו את המצב, עד כי את העבודה על אלבומה הקודם של הלהקה - "Technical Ecstasy", אשר שוחרר בשנת 1976, נאלץ Tony Iommi לעשות כמעט לבד, בעוד יתר חברי הלהקה מבלים חוף ימה של פלורידה וטובעים בסמים ואלכוהול. ההתמכרות הקשה לסמים ולאלכוהול נתנו את אותותיה בכל חברי הלהקה, אך ההשפעה היתה הרסנית במיוחד אצל הזמר Ozzy Osbourne, אשר בטרם הקלטת האלבום פשוט עזב את הלהקה. נחושים להמשיך עם ההקלטות החליטו חברי הלהקה לחפש זמר שיחליף את Ozzy Osbourne. הם בחרו בזמר Dave Walker שהיה ידוע מחברותו בלהקות שונות כמו "Savoy Brown" ו- "Fleetwood Mac". ווקר קיבל בנובמבר 1977 טלפון מ- Tony Iommi שהזמין אותו להצטרף ללהקה. בדרכו מסן פרנסיסקו ללונדון כתב וולקר את המילים לשיר שיהפוך בהמשך ל- "Junior's Eyes". ווקר אפילו ביצע גירסה ראשונה של השיר עם "בלאק סאבאת'" בתוכנית "!Look! Hear" של ה- BBC, כמו גם את השיר "War Pigs". ואולם, זמן קצר לאחר הופעתו היחידה של Walker עם "Black Sabbath" וכשלושה חודשים לאחר עזיבתו, נמלך Ozzy Osbourne בדעתו והחליט לחזור ללהקה. בזאת הסתיים הרומן הקצר של "Black Sabbath" עם ווקר. השיר "Junior's Eyes" הוקלט בסופו של דבר לאלבום "Never Say Die!", אך הואיל ואוזי לא הסכים להשתמש במילים של Walker, נאלץ Geezer Butler לכתוב מילים חדשות לשיר. ניתן להקשיב לווקר מבצע את השיר עם "Black Sabbath" כאן: זה לא היה השיר היחידי מתוך האלבום שאוזי סירב לבצע. ווקר היה מעורב גם בכתיבת שיר הסיום של האלבום - "Swinging the Chain" ואוזי פשוט סירב לבצע אותו, ובנסיבות אלה מי ששר אותו בהצלחה רבה היה המתופף Bill Ward. גם הקטע "Breakout" שהתחיל כשיר בו היה מעורב Walker, עבר מטמורפוזה והפך באלבום לקטע אינסטרומנטאלי בשל סירובו של אוזי לשיר אותו. המתופף Bill Ward סיפר שההתנהלות הזאת של אוזי וסירובו לשיר שירים בהם Walker היה מעורב, אילצה את הלהקה לנסות לכתוב מחדש את החומרים במהלך הבקרים ולהקליט אותם בלילות מבלי לעבור עליהם, לתקן, לשפר ולהדק אותם, וזו הסיבה שהאלבום הזה נשמע מפוזר. אוזי סיפר את גרסתו למאורע וציין כי הוא חזר ישירות לאולפן, לאחר שלושה חודשים בהם היה מחוץ ללהקה. בתקופה זו הוא הספיק לאבד את אביו והיה במצב נפשי מאוד קשה ותחת השפעה כבדה של סמים ואלכוהול. הוא סיפר שהיו לו נדודי שינה ולכן היה קם מוקדם בבוקר ומגיע לאולפן כבר בשעה 7 בבוקר כדי להקליט, אבל יתר חברי הלהקה שהיו תחת השפעה כבדה של סמים היו קמים מאוחר ומגיעים לאולפן לקראת הצהריים, בשעה זו אוזי כבר היה עמוק באלכוהול ובסמים, ולא היה מסוגל להקליט. למרות האמור, יש באלבום הזה לא מעט פנינים אשר גורמים לנו לתהות האם זה האלבום הכי אנדרייטד של הלהקה? שיר הנושא "Never Say Die!" הוא פשוט שיר מצוין, אשר להקות אחרות לא הצליחו לכתוב גם לא בעשרות שנות קריירה. "Junior's Eyes" הוא שיר מדהים וברור מדוע הלהקה התעקשה להותיר אותו באלבום למרות התנגדותו של אוזי לשיר אותו, אף אם זה היה כרוך בשכתוב מילותיו. "A Hard Road" עם מקצב הבוגי האיטי מוכיח שלמרות כל הקשיים לא רק שהלהקה לא איבדה את זה אלא שכל חבריה ללא יוצא מן הכלל מסוגלים להתעלות על עצמם ולשיר כאן יחד קולות רקע. ויש כאן גם את "Air Dance" המדהים עם השפעות הג'אזיות ונגינת הפסנתר המטלטלת של הקלידן Don Airey ואת "Johnny Blade" עם אינטרו הסינתסייזר של Airey והתיפוף המתגלגל של Bill Ward, ועוד.. למרות חוסר הקוהרנטיות והרמה בין שירי האלבום, האלבום הזה הצליח באופן יחסי מבחינה מסחרית. במהלך סיבוב ההופעות שקדם ליציאת האלבום וציין גם 10 שנים להקמת הלהקה, נערכה ב- Hammersmith Odeon ב- 19 ביוני 1978 הופעה אשר, תועדה אפילו בוידאו ואתם יכולים להיווכח במו עיניכם שהלהקה עדיין נמצאת בשיאה. למרות זאת Geezer Butler ציין שכאשר במהלך סיבוב ההופעות היו מברכים את הלהקה בעוד 10 שנים של עשיה מוזיקלית פורה, הוא היה מגלגל את עיניו וחושב לעצמו שהם לא יחזיקו מעמד אפילו שנה. ואכן, כך היה. מיד לאחר סיום סיבוב ההופעות יטוסו חברי הלהקה ללוס אנג'לס במטרה להקליט את אלבומם הבא. Tony Iommi יתאר את התהליך כמתסכל ביותר. בעיות ההתמכרות של Ozzy Osbourne הלכו והחריפו וההתנהגות שלו הפכה בלתי נסבלת, עד כי לכולם היה ברור שהוא לא יכול להמשיך עוד לשמש כחבר בלהקה... עידן Ronnie James Dio של "בלאק סאבאת'" החל... להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 28 לספטמבר 1991 "Metallica" הופיעה בפני קהל עצום בשדה התעופה Tushino. ההערכות האמינות נעות בין כ- 150,000 ל- 500,000 איש, לצד הערכה לא רשמית ומוכרת של 1.6 מיליון. (Photo: Reddit) פסטיבל "Monsters of Rock" שנערך במוסקבה בשנת 1991 הינו אירוע מונומנטלי בהיסטוריה המוזיקלית והפוליטית, שנחרט לנצח בזיכרון הקולקטיבי של חובבי רוק והיסטוריונים כאחד. ב- 28 בספטמבר 1991, חודש בלבד לאחר ניסיון ההפיכה הסובייטי (המכונה גם "הפיכת אוגוסט"), התכנסו מאות אלפי חובבי מוזיקת ​​רוק ומטאל בשדה התעופה "Tushino" במוסקבה, לחזות בהופעה שנערכה במסגרת פסטיבל "Monsters of Rock". זה היה מופע הרוק החינמי הראשון שנערך באוויר הפתוח במוסקבה, מה שגרם להמונים רבים לנהור למופע, מה שהפך אותו לאחד ממופעי הרוק הגדולים ביותר שנערכו אי פעם, עם כמות אנשים חסרת תקדים. גודלו העצום של האירוע נתפס בצילומי אוויר אייקוניים, המציגים ים של אנשים הנמתחים ככל שהעין יכולה לראות, וממחישים את כמות הקהל שהגיע לחזות בהופעות באותו יום. עבור "Metallica", האירוע סימן רגע שיא בקריירה. זמן קצר לפני כן הלהקה הוציאה את "Black Album" שהניע אותם לשיאים חדשים של תהילה עולמית. ההופעה שלהם ב- "Monsters of Rock" במוסקבה נחשבת לאחת ההופעות החשובות והמפורסמות ביותר שלהם, כשהסט העוצמתי שלהם תורם למעמד האגדי של הפסטיבל. האנרגיה הרועמת של "מטאליקה" שעלתה לבמה לביצוע 10 שירים שלהם, הדהדה בקהל, עם להיטים נצחיים כמו "Enter Sandman", "Creeping Death" ו- "For Whom the Bell Tolls" אשר העצימו את הרגש במהלך האירוע. ההופעה שלהם, שהונצחה בווידאו שיצא בשנת 1992 ונקרא "For Those About to Rock: Monsters in Moscow", הפכה לסמל של הדומיננטיות של הלהקה בז'אנר המטאל באותה תקופה, ונשארה כאבן דרך בתולדות מוזיקת ​​הרוק. מבלי לגרוע מגדולת ההופעה של "מטאליקה", אנחנו חייבים להזכיר את מופע הסיום המטורף של הפסטיבל. הלהקה שהעם הרוסי דרש לראות בה כאקט המרכזי - "AC/DC" האגדית. החל מ- "Back In Black" הלהקה העניקה סט להיטים שנמשך שעתיים, עם זיקוקים, בובות ענקיות עירומות למחצה, וכמובן "Hells Bell" האגדי שלהם. זו הייתה הופעה מרהיבה שהשפיעה רבות על על הקהל ועל הלהקה, שלימים תספר שקיבלה טלפון מבוריס ילצין שהזמין אותם לחזור למוסקבה. אבל לא די בכך, כי המשמעות של הפסטיבל התעלתה אפילו על המוזיקה. מוסקבה וברית המועצות עברו שינוי רדיקלי, פוליטית וחברתי בשנת 1991. ברית המועצות עמדה על סף קריסה, כאשר הפירוק התרחש באופן רשמי חודשים ספורים לאחר מכן בדצמבר 1991. אווירת חוסר הוודאות, בשילוב עם הכמיהה של האנשים לחופש, הפכו את פסטיבל הרוק החופשי והפתוח הזה למשפיע הרבה יותר. זו הייתה הפעם הראשונה שלציבור הרוסי הייתה הזדמנות לחוות אירוע מוזיקה מערבי גדול, ללא ההגבלות ששלטו זמן רב במדינה תחת השלטון הקומוניסטי. המופע הפך לסמל של חופש ופתיחות מחודשים, וסיפק לעם הרוסי טעימה מרגשת מהתרבות שנמנעה ממנו במשך כל כך הרבה זמן. ההופעה של "מטאליקה", לצד מופעים אגדיים נוספים של "The Black Crowes", "AC/DC", "Pantera" והלהקה המקומית E.S.T., הביאו עמם "רוחות של שינוי" שהדהדו את תחושות המרד, החופש והשינוי שהיו באוויר. בדיעבד, המופע הפך לרגע מכונן בתולדות הרוק, סמל של התמורות התרבותיות והפוליטיות שיעצבו את העולם זמן קצר לאחר מכן. קטעי הווידאו מההופעה של "מטאליקה", מתעדים את הגודל העצום והמדהים של הקהל ואת האנרגיה העוצמתית שלהם, והם קיבלו עם השנים מעמד אייקוני, המסמל לא רק את כוחה של המוזיקה, אלא גם את סיומו של עידן בהיסטוריה העולמית. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 28 לספטמבר, 1988, Ozzy Osbourne הוציא את אלבומו החמישי "No Rest for the Wicked". האלבום מסמן פרק משמעותי בקריירת הסולו של Ozzy Osbourne. הוא יצא לאור בזמן מכריע בו אוזי היה צריך לבסס מחדש את מעמדו בסצנת המטאל, לאחר סדרה של אתגרים אישיים עמם התמודד אוזי כמו גם ביקורות מעורבות בעקבות האלבום הקודם "The Ultimate Sin". האלבום "No Rest for the Wicked" לא רק גיבש את הסאונד של אוזי לשנים הבאות, אלא גם הציג הרכב רענן שיותיר השפעה מתמשכת, עם תוספת של חבר חמישי - הקלידן John Sinclair, אבל בעיקר עם צירופו של הגיטריסט Zakk Wylde אשר החליף את Jake E. Lee לאחר שפוטר על ידי אוזי בשנת 1987. למרות שהוא לא נחשב כאחד מהאלבומים הגדולים שלו, "No Rest for the Wicked" עומד כרגע מכונן בקריירת הסולו של Ozzy Osbourne. לא רק שהוא סימן תחייה יצירתית מחודשת עבור אוזי, אלא גם הציג לראשונה את הגיטריסט Zakk Wylde, אשר סגנון נגינתו יהפוך לשם נרדף לצליל של אלבומי אוסבורן במשך שנים רבות. לא ניתן להתעלם מההשפעה של Wylde על הסאונד והסגנון של האלבום. הטון המחוספס, בעל השפעת Southern Rock, וה"פיץ' הרמוניקס" הנפיצות שלו מעניקים לאלבום אנרגיה גולמית שהגדירה מחדש את המוזיקה של אוזי. ניתן לשמוע את הנגינה הייחודית של Zakk Wylde בסולואים זועמים ובריפים כבדים ומהירים לאורך כל האלבום, במיוחד ברצועות כמו "Miracle Man" ו-"Bloodbath in Paradise". הגעתו של וויילד סימנה את תחילתו של עידן חדש עבור אוזי, כאשר עבודת הגיטרה הדינמית שלו הופכת לחלק בלתי נפרד מהזהות והסגנון של אוסבורן. רצועת הפתיחה, "Miracle Man", היא התקפה חריפה על האוונגליסט המטיף Jimmy Swaggart, אשר העז למתוח ביקורת פומבית על אוזי. בשנת 1985 אוזי היה "על המוקד" לאחר שנער התאבד ונטען שזה בגלל שהאזין לשיר "Suicide Solution". סוואגארט יצא למסע צלב נגד מוזיקת רוק וניצל כל הזדמנות לרדת על אוזי. לבסוף, אוזי צחק אחרון בשנת 1988 כשסוואגארט נתפס עם זונה והודה בהתמכרות לפורנוגרפיה. הריפים המפוצצים של וויילד מניעים את השיר, בעוד שהקולות הנוהמים של אוזי מספקים פרשנות נושכת על הצביעות של סוואגארט. הקטע השני, "Devil's Daughter (Holy War)" מדגים עוד יותר את הסינרגיה בין הנושאים הליריים האפלים של אוזי לבין סגנון הגיטרה האגרסיבי והמהיר של Wylde. גורם מרכזי נוסף להצלחת "No Rest for the Wicked's" היה חזרתו של הבסיסט Bob Daisley, אשר היה גורם מהותי שהשפיע על שני אלבומי הסולו הראשונים של אוזי. התרומה של דייזלי לכתיבת השירים כמו גם נגינת הבס של האלבום היתה קריטית, במיוחד בשירים כמו "Miracle Man" ו- "Breaking All the Rules". עם זאת, גם הפעם המעורבות של דייזלי הביאה עימה מחלוקת מהותית, שכן מאוחר יותר הוא תבע את אוסבורן על תמלוגים שלא שולמו, ובכך המשיך במאבקים המשפטיים שהעכירו בעבר את מערכת היחסים ביניהם בעקבות האלבומים "Blizzard Of Ozz" ו- "Diary of a Madman". כצפוי, לאחר סיום הקלטת האלבום, דייזלי פוטר פעם נוספת, והוחלף על-ידי חברו הותיק של אוסבורן Geezer Butler. התוכן הלירי של האלבום מתעמק בין היתר בשדים האישיים של אוסבורן, כפי שמשתקף בבהירות מהשיר"Demon Alcohol". הרצועה משקפת את המאבקים של אוזי בהתמכרות, ומשלבת נרטיב רפלקטיבי עם עיבוד כבד ועוצמתי. מעניין לציין שהזמר על ההפקה הופקדו Keith Olsen ו- Roy Thomas Baker, כאשר Olsen הפיק לבדו את שתי הרצועות הראשונות; על המיקס הופקד Olsen. הידוע כסולן "Judas Priest" נכנס לאולפן במהלך החזרות, בשעה בה אוזי התמודד עם בעיות בקולו, והציע לסייע לו בשירת קולות רקע, במופע מחווה של אחוות מטאל. שיתוף פעולה בולט נוסף ב- "No Rest for the Wicked" הגיע מכיוונו של השיר "Bloodbath in Paradise", שנכתב על-ידי Ozzy Osbourne, Bob Daisley ו- Zakk Wylde, עוסק ברציחות שביצעה משפחת מנסון ומעמיק את האווירה האפלה של האלבום. - הסולן והבסיסט של "Motörhead", אשר תרם למילים של "Bloodbath in Paradise". השיר, שמתמודד עם הזוועות של מעשי הרצח של משפחת מנסון, משלב את הליריקה המפחידה של אוזי עם הסגנון הגולמי והמלוכלך של למי, ומעניק לו ווייב אפילו יותר מרושע. המעורבות של למי עזרה להעמיק את האווירה האפלה שמחלחלת לאלבום. רצועה בולטת נוספת, "Crazy Babies", מציגה צד שובב יותר של אוזי, עם הפזמון הקליט והמרדני שלו וריף הגיטרה בעל האנרגיה המדבקת, באדיבותו של Wylde. השיר מרגיש קליל יותר מהנושאים האפלים יותר עמם מתמודד אוזי ברצועות אחרות בעלמות, אך עם זאת הגישה ה"פאנקית" שלו ועבודת הגיטרה המהירה והמורכבת של Wylde שומרים אותו היטב בתוך ז'אנר המטאל. "Crazy Babies" משקף את הרוח המתריסה והכישרון של אוזי ליצור שירים קליטים ובלתי נשכחים, מה שהופך אותו לאחד מהשירים היותר נגישים וידידותיים לרדיו מתוך האלבום, אבל עדיין תוך שמירה על הכבדות שהמעריצים מצפים לה. השיר "Breaking All the Rules" מאט את הקצב ונותן מקום לאווירה מהורהרת יותר. השיר הוא המנון של עצמאות ומרד, כאשר אוזי שר מילים המדברות על דחיית אילוצים חברתיים והליכה כנגד הזרם בדרכו שלו. עבודת הגיטרה של Wylde משלימה את מצב הרוח של השיר, ומערבבת לחנים מלודיים עם ריפים מנסרים שמבססים את נושא ההתנתקות מהנורמה. הווידאו קליפ לשיר הציג את Geezer Butler שהחליף את בוב דייזלי לאחר שפוטר מהלהקה. השיר "Fire in the Sky" הוא אחד השירים היפים באלבום. הוא מספק סאונד אפי עם אינטרו מדהים שמייצר את הבילד אפ לקראת הכניסה, כשהגיטרה של Wylde מסונכרנת בקצב איטי יותר, ומציגה עוד יותר את הרבגוניות שלו. עבודת הקלידים של John Sinclair בשיר הזה היא מהטובות באלבום ומוסיפה לסאונד האפי. האלבום נסגר עם "Hero", שיר שבאלבום המקורי היה Hidden Track שהגיע אחרי כמה שניות של שקט. זו רצועה הימנונית שמתאזנת עם הגוונים האפלים יותר של האלבום, וחותמת את האלבום בנימה של ניצחון. מעניין לציין שהגרסה היפנית של האלבום כללה רצועת בונוס בשם "The Liar" - בלדה יפהפייה המובלת על-ידי נגינת הפסנתר של ג'ון סינקלייר. האלבום "No Rest for the Wicked" סימן ציון דרך משמעותי בקריירה של אוזי. סגירת המעגל הגיעה כשהאלבום הקנה לו את המועמדות הראשונה שלו לגראמי עבור השיר "Miracle Man" בקטגוריית ביצועי המטאל הטוב ביותר. ההכרה הזו הדגישה את ההשפעה של האלבום וחיזקה את מקומו של אוזי כאייקון מטאל בעידן חדש. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

הקנדית המוכשרת הזאת, ויש אף אומרים האישה שהמציאה את ה- Punk-Pop הנשי, הזמרת והיוצרת Avril Lavigne, נולדה ב-27 לספטמבר 1984. (Photo: David Needleman) הנה כמה עובדות מעניינות עליה... 1. היא נולדה ב-Belleville שבאונטריו וגדלה בעיירה Napanee. אביה בחר בשם Avril, שפירושו אפריל בצרפתית. 2. יש פיצרייה מקומית בעיר הולדתה שהוסיפה לתפריט פיצה שנושאת את שמה של לוין. 3. היא מולטי אינסטרומנטלית ויודעת לנגן בכישרון על מספר רב של כלי נגינה. (Photo: Avril Lavigne) 4. יש בבעלותה מותג אופנה מאוד מצליח בשם "Abbey Dawn", היא לא רק הבעלים אלא גם המעצבת הראשית 5. היא הייתה נשואה לזמר Chad Kroeger מלהקת "Nickelback", הלהקה שכולם אוהבים לשנוא. 6. היא גם הייתה נשואה לזמר Deryck Whibley מלהקת "Sum-41" שגם הפיק לה מספר אלבומים. 7. היא שחררה עד היום שבעה אלבומים כשהאחרון יצא בשנת 2022 ונקרא "Love Sux". הקליפ האהוב עליה הוא "Complicated" כי הוא הקליפ הראשון שהיא צילמה. 8. היא הופיעה בטקסי הסיום של משחקי החורף האולימפיים ב-2006 וב-2010, ובטקס הפתיחה של משחקי הספיישל אולימפיקס ב-2015. 9. הסוכן Cliff Fabri גילה אותה והחתים אותה על חוזה אחרי שראה ושמע אותה מבצעת קאברים לשירי קאנטרי בחנות ספרים שבעיירה שלה. 10. בשנת 2007 יצאו שני ספרי קומיקס בשם “Make 5 Wishes” בכיכובה של לוין. 11. בשנת 2015 היא חלתה במחלה זיהומית בשם Lyme Disease אותה חטפה מקרציה וכמעט איבדה את חייה 12. היא דיבבה דמות בסרט "Over the Hedge" ושיחקה בסרטים "Fast Food Nation" ו-"The Flock" אך יש לה עדיין חלום להיות שחקנית של ממש. 13. שלושה בשמים נשאו את שמה: "Black Star", "Forbidden Rose" ו-"Wild Rose". 14. בגיל 16 היא הוחתמה ע"י "LA Reid" על חוזה בשווי של 1.25 מיליון דולר, עזבה את הלימודים והחלה את הקריירה המוסיקלית שלה. להאזנה לאלבום האחרון שלה "Love Sux" ב: Spotify, Apple Music אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!! "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט

הוא נחשב כעילוי בנגינת בס וכיוצר כשרוני ומחונן שהיה צפוי לגדולות, לולא הלך לעולמו בתאונה מצערת והוא בן 24 בלבד. בואו לקרוא על Cliff Burton, בסיסט להקת "Metallica", כמה עובדות מעניינות: (Photo: https://www.notreble.com) 1. הוא נולד ב- 10 לפברואר 1962 בשם Clifford Lee Burton לאמא ממשפחה יהודית מגרמניה ולאבא מהנדס כבישים. 2. הכלי הראשון עליו החל ללמוד לנגן בגיל 6 בלבד היה פסנתר. 3. אחיו הבכור נפטר ממפרצת כשהיה בן 13 בלבד ובאותה שנה הוא החל ללמוד לנגן על גיטרת בס כשהוא נשבע להפוך לגדול נגני הבס כמחווה לאחיו. 4. בכדי להשיג את מטרתו קליף נהג להתאמן 4-6 שעות ביום. הוא התגלה כעילוי ולאחר כשנתיים כבר התעלה על מורהו בנגינת בס. אגב, ברטון הקדיש שעות רבות לאימון גם לאחר שהצטרף ללהקת מטאליקה. 5. הוא ציין שהושפע מאוד בנגינתו מהבסיסטים Geddy Lee, Geezer Butler, Stanley Clarke, Lemmy Kilmister ו- Phil Lynott. 6. ברטון גם הושפע מאוד ממוזיקה קלאסית והתחבר למוזיקת Southern Rock. בין האומנים שברטון אהב שאינם מז'אנר המטאל ניתן למנות את "R.E.M.", Peter Gabriel, "Yes" ו- "The Police". 7. בצעירותו קיבל ברטון את הכינוי "Cowboy" הואיל ונהג לחבוש כובע קש. 8. עוד בתקופת התיכון הקים ברטון את להקת "EZ Street" בה ניגנו גם Jim Martin כגיטריסט ו- Mike Bordin כמתופף, שניהם מלהקת "Faith No More". 9. בשנת 1979 זכה קליף יחד עם "EZ Street" בתחרות להקות צעירות, אחד השירים שנוגנו על-ידם היה "Rebel Rebel" של David Bowie. 10. בשנת 1982 הוא הצטרף ללהקת "Trauma" איתה הקליט את השיר "Such a Shame" אשר הפך ללהיט ונכלל באלבום האוסף "Metal Massacre II" של חברת התקליטים "Metal Blade". 11. הוא נפגש לראשונה עם James Hetfield ו- Lars Ulrich כשהופיע במועדון "Whiskey A-Go-Go" עם להקתו. הוא ניגן שם את קטע הסולו שיהפוך בהמשך לקטע האינסטרומנטלי "(Anesthesia (Pulling Teeth". ג'יימס ולארס היו המומים מנגינתו של קליף. הם היו בטוחים שהוא מנגן את הסולו על גיטרה וספרו שוב ושוב את המיתרים כשהם מסרבים להאמין שהסולו נוגן על גיטרת בס. הם כמובן הזמינו אותו מיד להצטרף ללהקתם. 12. קליף הסכים אך בתנאי אחד. שהלהקה תעבור מלוס אנג'לס לסן פרנסיסקו, עיר הולדתו. הלהקה הסכימה ואכן כולם עברו להתגורר בסן פרנסיסקו. 13. קטע הסולו "(Anesthesia (Pulling Teeth" מתוך האלבום Kill 'Em All, הוא אחד מקטעי סולו הבס הגדולים והמוערכים ברוק. הקטע מורכב ממספר קטעי סולו שקליף נהג לנגן בהופעות ושחוברו יחדיו לקטע אחד שנכלל באלבום. הקטע מדגיש את רמת הנגינה של קליף ואת היכולות הוירטואוזיות שלו כמו גם את יכולת ההלחנה, העיבוד והשליטה בגיטרת הבס עם אפקטים כמו דיסטורשיין ו- wah-wah שהיו ידוע בשימוש בעיקר בגיטרה רגילה. 14. ברטון הוא זה שהגה את שם האלבום הראשון של מטאליקה. שמו המקורי של האלבום היה אמור להיות Metal Up Your Ass אבל כשחברת התקליטים סירבה להוציאו עם השם הזה, ברטון הגיב: “Just kill ‘em all, man!”. 15. גם תמונת הפטיש המגואל בדם הייתה בהשראתו. קירק האמט סיפר שקליף נהג להסתובב עם פטיש בתיק לכל מקום שהלך. 16. קליף היה שותף לכתיבת ששה מתוך שמונת השירים באלבום Ride The Lightning. 17. קליף כתב את הריף האלמותי לשיר "For Whom the Bell Tolls". האינטרו לשיר גם מנוגן על-ידו עם גיטרת בס מחוברת לאפקט דיסטורשין. 18. הפתיחה של הקטע "Damage, Inc". נכתבה ומנוגנת כולה על-ידי ברטון. הוא משתמש שם ב- 12 ערוצים שכוללים בין היתר הרמוניות ואפקטים של גיטרת הבס שלו. 19. הקטע האינסטרומנטאלי "Orion" מהאלבום הוא אחד הקטעים האהובים על קליף ואשר היה שותף עיקרי לכתיבתו. יש בקטע הזה שני סולואים של קליף עם גיטרת בס אשר לעיתים מתבלבלים לחשוב שמדובר בסולו גיטרה. הראשון מתחיל בדקה 1:42 וממשיך עד 2:13 והשני מתחיל בדקה 6:36 ומסתיים ב- 6:55. גם בקטע הזה עושה קליף שימוש ב- Wah-Wah פדאל. 20. הטפילד קעקע על זרועו השמאלית את התווים מאמצע קטע הבס של "Orion". 21. הטפילד גם עונד לעיתים טבעת עם גולגולת מכסף שהיתה שייכת לקליף. (Photo: Amazon.com) 22. הקטע "Orion" גם נוגן בהלוויתו של קליף אשר נערכה ב- 7 לאוקטובר 1986. 23. קליף הושפע בכתיבת הקטע "Orion" מהיצירה "Come, Sweet Death" של יוהן סבסטיאן באך. 24. והמוות אכן הגיע ב-27 בספטמבר 1986, כשברטון נהרג בתאונת דרכים, לאחר שאוטובוס בו נסעה הלהקה במהלך סיבוב ההופעות באירופה התהפך וקבר אותו תחתיו. 25.לפני התאונה המחרידה הגרילו חברי הלהקה את מקומות השינה באוטובוס שהתהפך. קליף וקירק האמט משכו קלפים מחפיסת קלפים בכדי להחליט מי בוחר ראשון את המקום הכי טוב לשינה. קליף משך מהחפיסה אס פיק, ace of spades ליתר דיוק, וניצח כשהוא בוחר בעצמו את המקום שיגרום למותו. 26. הופעתו האחרונה של ברטון עם מטאליקה נערכה באולם "Stockholm’s Solnahallen Arena" בשבדיה ב- 26.9.1986. 27. קליף קיבל קרדיט על השיר "To Live Is To Die" מתוך האלבום "...And Justice For All" שיצא לאחר מותו. הטפילד ציין שזה הומאז' לחברם הטוב. 28. גם השיר "In My Darkest Hour" של להקת "Megadeth" נכתב על-ידי Dave Mustaine לזכרו של קליף. דייב טען שכששמע לראשונה על מותו של קליף הוא התיישב וכתב את המוזיקה לשיר בטייק אחד. 29. להקת Anthrax הלכה אף רחוק יותר והקדישה לו את כל האלבום "Among the Living". 30. כך עשתה גם להקת "Metal Church" עם האלבום "The Dark". 31. בראיון עימו משנת 1986 ציין קליף שהשיר הכי אהוב עליו של "מטאליקה" הוא "Master Of Puppets". 32. בשנת 1987 שחררה "מטאליקה" אוסף קטעי וידאו לזכרו של ברטון אשר נקרא "Cliff 'Em All" הוידאו כולל הופעות עם קליף גם כאלה מימי הלהקה עם דייב מאסטיין. 33. בשנת 2009 הוא נכנס יחד עם להקתו "מטאליקה" ל- "Hall Of Fame". אביו - ריי ברטון נכח באולם במהלך הטקס ועלה לבמה יחד עם חברי הלהקה לקבלת התואר. באופן מצער ריי ברטון שהיה פעיל מאוד בהנצחת זכרו של קליף הלך לעולמו בשנת 2020. 34. בשנת 2018 קבעה מחוז Alameda County בקליפורניה, שבו גדל קליף, את תאריך ה- 10 בפברואר כיום קליף ברטון. הדבר בוצע בעקבות לחץ שהפעילו מעריצים. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום נספר לכם על הזמר והשחקן Meat Loaf. (Photo: Lynn Goldsmith) מיט לוף נולד בשם Marvin Lee Aday בדאלאס טקסס ב- 27 בספטמבר 1947. הוא היה בן יחיד לאמא מורה וזמרת גוספל ולאבא שוטר שברבות הימים הקים עסק למכירת סירופ נגד שיעול. אמו הלכה לעולמה מסרטן כשהיה ילד ואביו האלכוהוליסט המשיך לגדל אותו. הייתה לו ילדות קשה, באחת הפעמים כשאביו היה שיכור הוא אפילו ניסה לדקור אותו בסכין. כבר בתיכון ניכר כישרון המשחק והשירה שלו, כשהופיע בהפקות מקומיות של בית הספר. בהגיעו לגיל גיוס הוא היה כל כך נחוש להימנע מלהצטרף לצבא עד שהוא העלה בכוונה כ- 30 ק"ג בתוך חודש בניסיון להפוך לבלתי כשיר לגיוס. זה לא כל-כך עזר לו. הצבא שלח לו את הודעת הגיוס שלו שבועיים לאחר מכן. להקתו הראשונה נקראה "Meat Loaf Soul", הם שימשו כמופע פותח לאומנים ידועים רבים, כולל Ted Nugent, "The Who" ו- "The Stooges". הוא התפרסם בעקבות הופעתו בסרט הקאלט "מופע הקולנוע של רוקי" ("The Rocky Horror Picture Show") בשנת 1975. בהמשך הוא שחרר בשנת 1977 את אחד מהאלבומים הנמכרים ביותר בעולם - "Bat Out of Hell" אשר מכר למעלה מ- 40 מיליון עותקים. האלבום הזה יהפוך לטרילוגיה כשבשנים 1993 ו- 2006 מיט לוף ישחרר את אלבומי ההמשך. האלבום נמנה עם האלבומים הנמכרים ביותר בתולדות המוזיקה וזכה להצלחה מתמשכת במצעד האלבומים הבריטי. מעבר להופעתו בסרט "מופע הקולנוע של רוקי" הופיע מיט לוף בכ- 50 סרטים נוספים, ביניהם סרטים אייקונים כמו: "Wayne's World" משנת 1992, "Fight Club" משנת 1999, "Tenacious D in The Pick of Destiny" ועוד. למרות שהוא מכונה Meat Loaf (קציץ בשר) מיט לוף הוא בכלל צמחוני. הוא שינה את התזונה שלו מסיבות בריאותיות בשנות ה-80. בשנת 1994 זכה בפרס הגראמי על ביצוע הרוק הטוב ביותר עם השיר "I'd Do Anything for Love (But I Won't Do That)" בערוב ימיו הוא התקשה להופיע ולהגיע לצלילים הגבוהים, בשל בעיות גב קשות שגרמו לו לכאבים עזים. מיט לוף שחרר במהלך הקריירה שלו 12 אלבומי אולפן עם מכירות של למעלה מ- 80 מיליון עותקים. הוא הלך לעולמו ב- 20 לינואר 2022 והוא בן 74 כשלצידו אשתו Deborah Gillespie. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 26 לספטמבר 1981 לקחה "Iron Maiden" את ההחלטה הטובה בקריירה שלה, עם צירופו של Bruce Dickinson באופן רשמי לשורותיה. (Photo: Imdb) דיקנסון שהחל את הקריירה המוזיקלית שלו בשנת 1979 עם להקת "Samson", ערך את ההיכרות הראשונה שלו עם "Iron Maiden" בשנת 1980, כשמיידן חיממה את להקתו סמסון. כבר אז הוא חשב שהם טובים, אבל לא חלם שהיוצרות יתהפכו בתוך זמן כה קצר והוא יצטרף לשורותיה של הלהקה שחיממה את להקתו. לאחר הופעתה של להקת סמסון בפסטיבל "Reading" שנערך בשנת 1981, פנה Rod Smallwood מנהלה של "Iron Maiden" אל Bruce Dickinson וביקש ממנו להיכנס לחדרו מאחורי הקלעים. בחדר הקטן, בשיחה בארבע עיניים הציע רוד לברוס לעבור אודישיין לאיירון מיידן. לצפיה בהופעת סמסון בפסטיבל רדינג 1981, ראו כאן: ברוס שלא היה מרוצה כל-כך מסגנונה של "Samson" וראה את הפוטנציאל הטמון באיירון מיידן היה מעוניין בתפקיד, אבל היו לו כמה שאלות לרוד ביניהן האם הוא יקבל חופש יצירתי והאם פול דיאנו כבר יודע שמחפשים לו מחליף, אך לבסוף הוא הסכים. האודישיין נערך בראשית חודש ספטמבר 1981 בחדר חזרות ברובע "Hackney" שבלונדון. Bruce Dickinson הקשיב לחברי "Iron Maiden" מבצעים את השירים "Prowler", "Sanctuary", "Running Free" ו- "Remember Tomorrow" ובהמשך הוא התבקש לבצע את אותם שירים יחד עם הלהקה. ברוס מספר שהם המשיכו לבצע שירים שכולם הכירו ואהבו. מעניין שלפני האודישן הזה ברוס התבקש לשלוח קלטת דמו שלו, כך שיש לנו הזדמנות להאזין לרגע המכונן וההיסטורי בו Bruce Dickinson פתח את פיו ושר לראשונה שירים של "Iron Maiden". האזינו כאן: ברוס עבר כמובן את האודישן וההודעה הרשמית על הצטרפותו ללהקה יצאה לתקשורת בדיוק היום בשנת 1981. השאר כבר היסטוריה... "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 27 לנובמבר, 1982 Ozzy Osbourne הוציא את אלבום ההופעה הכפול “Speak of the Devil”. האלבום הגיע באחת התקופות הקשות והכאוטיות ביותר בחייו של Ozzy. מוקדם יותר באותה שנה גובשה תוכנית להקליט אלבום שכולו מבוסס על שירי שנות ה-70 של “Black Sabbath”, החלטה עסקית שנבעה מזכויות יוצרים, רווחי חברת התקליטים, ורצון להקדים את אלבום ההופעה ש"סאבאת'" עמדו לשחרר בעצמם. Randy Rhoads ו-Tommy Aldridge תיעבו את הרעיון, המתח עלה, ו-Ozzy החל להידרדר לאחת התקופות החשוכות בחייו. מותו הטראגי של Rhoads בחודש מרץ מוטט לגמרי את התוכנית המקורית, הלהקה התפרקה והוקמה מחדש במהירות, כשהגיטריסט Brad Gillis מצטרף באפריל כדי להשלים את ההרכב מחדש. עם הפצע הפתוח, הכאב הטרי והלחץ ההולך וגובר של חברת התקליטים, הלהקה קיבלה רק חמישה ימי חזרות באולפן קודר במנהטן כדי להכין את עצמם למופע. האלבום הוקלט במהלך שני לילות אינטנסיביים ב-“The Ritz” שבניו יורק, ב-26–27 בספטמבר 1982. וכך, תחת לחץ וללא זמן הכנה כמעט, ההרכב החדש שכלל Brad Gillis על הגיטרה, Rudy Sarzo על הבס ו- Tommy Aldridge על התופים - נזרק היישר אל האש. הם למדו את כל הרפרטואר של “Sabbath” במהירות מסחררת, עיצבו מחדש ריפים, הידקו גרובים והזריקו לשירים הקלאסיים צליל חד חדשני ומתכתי יותר. ההופעות עצמן היו רועשות, פרועות, לא מושלמות וחיות לחלוטין. חלק מהשירים לוטשו אחר כך באולפן, וכמה מהם הוקלטו בחשאי באולם ריק עם קהל שנוסף בעריכה. אך הלב הפועם של אותם לילות נשאר ברור, Ozzy נלחם כאן על חייו וזה נשמע בכל צרחה, בכל נשימה ובכל תו. האלבום נפתח עם "Symptom of the Universe", כש-Gillis תוקף את הגיטרה עם ריף בעוצמה מחודשת ו-Ozzy משליך את קולו מעליו בכוח מתריס. "Snowblind" מגיע אחריו, עטוף בעננות נרקוטית ומונע על ידי ריף גיטרה חד ומסוכן. "Black Sabbath" סוגר את הצד הראשון של הויניל, איטי, אפל, טקסי, מותיר את Ozzy להתמודד עם המיתולוגיה שהוא עצמו יצר. צד ב'של הויניל נפתח עם "Fairies Wear Boots", שמתחיל רגוע ואט אט מסתער קדימה בקצב כמעט פאנקי. "War Pigs" מגיע מיד אחריו עם אחד הביצועים המרשימים של האלבום. מתוח, כבד ומלא זעם. "The Wizard" משנה שוב את האווירה, קודר ובלוזי, רגע של נשימה מעושנת באמצע הסט. צד ג' נפתח עם "N.I.B.", כשהסאונד המודרני והלוהט של Gillis מחליף את הנגיעות הבלוזיות המקוריות של Tony Iommi האגדי. "Sweet Leaf" מגיע מיד אחריו, עבה, מנסר ומלא גרוב. "Never Say Die" נשמע כבד ומוצק יותר מהגרסה המקורית, נדחף בעוצמה קדימה על ידי התיפוף החותך של Tommy Aldridge. צד ד' מתחיל עם "Sabbath Bloody Sabbath", מהקטעים הדרמטיים והכבדים באלבום, הוא ככל הנראה אחד הקטעים שהוקלטו ללא קהל. לאחריו מגיע הטריפל החותם: "Iron Man / Children of the Grave", שמבוצע כמחרוזת זועפת ולבסוף "Paranoid", קצר, עצבני ומנצח. השירים האחרונים נוגנו בחזרות ברישול, לאחר שהלהקה קיבלה הוראה שלא יופיעו באלבום, החלטה ששונתה מאוחר יותר, ולכן הביצועים פראיים, לא מדויקים, אך מלאי חיים. עם יציאתו, המבקרים הצביעו על ההפקה החפוזה ועריכות אולפן כבדות של “Speak of the Devil”, אך המעריצים אימצו את הגולמיות, הכנות והעוצמה הרגשית. בבריטניה, שם יצא תחת השם “Talk of the Devil”, האלבום הגיע במהירות למעמד כסף. עם השנים הוא הפך לאלבום קאלט, לא מלוטש, לא מושלם, אבל אמיתי וכנה. תיעוד חי של להקה שמחזיקה את עצמה יחד, דרך כאב, לחץ ושחיקה. האלבום “Speak of the Devil” הוא הרבה יותר מאלבום הופעה. הוא מסמך הישרדות, דיוקן של Ozzy Osbourne עומד ערום בתוך ההריסות של עברו, מבצע את השירים שעיצבו אותו, ומוכיח שגם בנקודות הנמוכות ביותר הוא עדיין שולט בהם ביד רמה. להאזנה: Spotify, YouTube Full Album Playlist "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר