אין מה לומר, אי אפשר לעצור את "המנסר מטקסס", כמויות היצירה שנשפכות ממנו פשוט לא מפסיקות. ב- 24 לספטמבר 2021 הוא עשה זאת שוב, עם האלבום "Marching In Time", החמישי של ההרכב שלו "Tremonti". אחרי אלבום הקונספט השאפתני "A Dying Machine" החליט Mark Tremonti לעצור רגע בצד, לקחת אוויר ו"לצעוד בזמן" עם חזרה למבנה שירים פשוט ומסורתי יותר. אבל שלא תבינו לא נכון, הגם שלא מדובר באלבום מורכב כמו קודמו, גם הפעם כל אחת מהרצועות ב- "Marching In Time" היא סיפור בפני עצמו, רק שהפעם זה קורה ללא כל ניסיון לטוות איזשהי "תימה" מרכזית או "נרטיב" שיקשרו ביניהם. האלבום "Marching In Time" ממשיך את הקו המוסיקלי הכסחני, החזק, האגרסיבי וחסר הרחמים של Mark Tremonti. כפי שסיפרנו בעבר, ההרכב הזה הוא המקום בו מארק מוציא החוצה את כל האגרסיות אותן הוא לא יכול להוציא ב- "Alter Bridge". כמו באלבומים הקודמים, השירים גם כאן בנויים על ריפים חזקים ומובילים שמשולבים בסולואים עוצמתיים ומופתיים. לדעתנו, טרמונטי לקח פה כמה צעדים קדימה מבחינת יכולת הכתיבה, המלודיה והרכות וזה מתבטא גם בטקסטים. יש כאן מספר שירים שמלווים בקטעים רכים יותר, מלטפים יותר ויש כאן גם טקסטים שמדברים על אבהות, בדידות ונושאים אישיים, יותר מבעבר. אבל יותר מכל, Mark Tremonti פשוט מתעלה על עצמו באלבום הזה מבחינת השירה והיכולות הווקאליות. זהו, אתם כבר לא יכולים להגדיר אותו רק כ"גיטריסט". מארק הוא גם "סולן" והוא זכאי לתואר הזה בזכות ולא בחסד. אנחנו חייבים לציין את התוספת החדשה להרכב, המתופף Ryan Bennett. אנחנו יודעים כמה זה קשה לעמוד בקצב ובעוצמה של מארק והמתופף הקודם Garrett Whitlock עשה זאת בגבורה, אך ריאן פשוט מתעלה על המנהיג שלו. יש שירים באלבום שמרגישים את התופים יותר מאשר את הגיטרות של מארק, דבר שלא קרה מעולם ונחשב לבלתי נתפס. הטכניקה והעוצמה של ריאן משתלבים בצורה מופלאה ולעיתים אפילו מובילים את הריפים של מארק. למרות שאינו מחדש הרבה או מציע משהו ממש שונה, "Marching In Time" בכל זאת מצליח להכניס קצת רעננות וחדשנות לנוסחא המופלאה של "Tremonti" ומאפשר לנו להתמסר לריפים, לתופים ולשחרר אגרסיות ללא רחמים. הנוסחא של טרמונטי החלה להתגבש באלבום "Cauterize" והיא ממזגת בין ת'ראש מטאל מודרני למלודיה. Mark Tremonti הלך ושכלל את הנוסחא הזאת מאלבום לאלבום, אבל נדמה שהפעם הוא מביא אותה לכדי שלמות. מצד אחד יש כאן אלמנטים שמשמשים כ"עמוד השדרה" של הסאונד של הלהקה. שירה נקייה, פזמונים סוחפים ואמוציונליים, וריפים כבדים ואגרסיביים מושפעי ת'ראש וספיד מטאל שמהווים את ה- DNA של ההרכב. אבל הפעם יש כאן גם משהו נוסף. לא ברור איך Mark Tremonti הצליח לעשות זאת, אבל בכל אחד מ- 12 שירי האלבום יש את ה"הוק" הקליט הזה שפשוט תופס את המאזין ולא מרפה. אנחנו מקבלים את כל זה כבר בשיר הפתיחה "A World Away". ריף אפל וכבד שהולך ומתפתח לת'ראש מהיר ועצבני עם סאונד שיזכיר לכם את "מטאליקה", אבל גם את מה ש- "Tremonti" עשה באלבומים כמו "Cauterize" ו- "Dust". ואז מגיעה לה השבירה לקצב איטי יותר שמאפיין את הבתים ומשם אנחנו חוזרים למקצב המהיר במהלך הפזמון, שם מתגלה הגאונות של Mark Tremonti שמצליח להלביש על המקצב הת'ראשי מלודיה של שיר פופ קליט והוא עושה את כל זה מבלי להישמע קיטשי, אפילו לא בקטע המעבר השקט שמתחיל בדקה 2:42 ומדגיש את היכולות הווקאליות שלו שרק הולכות ומשתפרות מאלבום לאלבום. והטקסטים? איזה מילים הורסות ומעוררות מחשבה כתב טרמונטי: "I swear that I will leave today Another life, a world away I've never felt an ounce of love It's not my home, and it never was.." היופי המוזיקלי הזה שמשלב בין ריפים אכזריים למלודיה מתקתקה מלווה אותנו לאורך כל האלבום. ב- "Now and Forever" לא צריך אפילו להמתין לפזמון כדי לחוות את השירה המלודית שמרחפת מעל הריף המנסר. על "If Not for You" אין בכלל על מה לדבר, תעדנו קצת את אפקט הגיטרה ותנו לשיר הזה הפקה יותר רכה והוא יכול להפוך ללהיט בכל מצעד מיינסטרים. הלחנים הקליטים והסוחפים לא פוסחים על אף אחד מהשירים באלבום. בין אם מדובר בבלדה כמו "The Last One of Us" או שיר שבחלקו משדר תחושה מינימליסטית כמו "Bleak", בין אם מדובר בשירים עם "חותמת הסאונד" של ההרכב, כמו "Thrown Further" או "Let That Be Us" ובין אם מדובר בקטעים עם ניחוח פרוגרסיבי כמו שיר הנושא "Marching in Time" שגם סוגר את האלבום. לסיכום, ניתן לומר ש- "Marching In Time" עושה השימוש בהרבה מהמרכיבים העיקריים שמלווים את ההרכב "Tremonti" לפחות מאז האלבום השני, אבל הוא מערבב גם קצת נגיעות יותר חדשניות, בעיקר בהפקה המהודקת שמספקת לאלבום הזה תחושת רעננות. האלבום הזה ללא ספק מציג את תהליך ההתבגרות של Mark Tremonti ככותב, כמבצע וכסולן ולמרות שהוא כנראה לא ייזכר כאחד מהאלבומים הגדולים בקריירה הענפה של הגיטריסט האגדי שהחלה עוד עם "Creed", עדיין מדובר באלבום קליל, קליט וממש כיף להאזנה. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

המלצת המערכת... והפעם... "In Absentia", אלבומה השביעי של "Porcupine Tree" שיצא לאור ב- 24 לספטמבר, 2002. האלבום "In Absentia" סימן נקודת מפנה משמעותית בקריירה של "Porcupine Tree". זה לא רק האלבום הראשון שלהם בהשתתפות המתופף Gavin Harrison, אלא גם הראשון שאימץ במלואו כיוון מוזיקלי שנוטה לפרוג-מטאל. השינוי הזה הביא את הלהקה לקהל רחב יותר והציג את יכולתה להתפתח מוזיקלית, תוך שמירה על שורשי הרוק המתקדם שלהם. השינוי בכיוון המוזיקלי ב- "In Absentia" משקף את שיתופי הפעולה וההשראות של Steven Wilson באותה תקופה, בעיקר זה של Mikael Akerfeldt מלהקת "Opeth". ווילסון האזין באותה תקופה ללא מעט להקות אקסטרים מטאל ובעיקר הלקות השוודיות "Meshuggah" ו- "Opeth". הוא התרשם במיוחד מהמוזיקה של "Opeth", והסכים להפיק את אלבומם, "Blackwater Park", תהליך שנתן לו השראה למשוך את "Porcupine Tree" לכיוון מטאלי יותר. ואכן, "In Absentia" חולק איזון דומה בין היופי האטמוספרי של הרוק המתקדם אל העוצמה של המטאל, והוא משקף היטב את הדינמיקה שקיימת ב- "Blackwater Park". השפעה עיקרית נוספת על וילסון הייתה שיתוף הפעולה שלו עם אביב גפן. אביב אהב מאוד את המוזיקה של וילסון, והזמין את "Porcupine Tree" לישראל במהלך סיבוב ההופעות שלהם אשר תמך באלבום הקודם, "Lightbulb Sun", בשנת 2000. גפן, שלא היה חובב מוזיקת ​​מטאל, משך את ווילסון לכיוון רך יותר, כיוון שהשניים יממשו מאוחר יותר עם פרויקט הצד שלהם "Blackfield". השפעתו של גפן מורגשת ברגעים המופנמים והרגשיים יותר של האלבום, ומוסיפה לו רובד של רכות ומלנכוליה המנוגדים למבנה הכבד והמתקדם. הרצועה הפותחת, "Blackest Eyes", מדגישה את הכיוון החדש הזה של הלהקה, עם שילוב של ריפי גיטרה כבדים ומטאליים עם בתים רכים ומלודיים יותר ושירה מלנכולית של סטיבן ווילסון. לאורך האלבום. התוספת של הריסון להרכב פשוט שידרגה את הסאונד של הלהקה. סגנון התיפוף המורכב, אך קולח, שלו מספק בסיס איתן לקטעים הכבדים יותר של האלבום, במיוחד ברצועות כמו "Wedding Nails" ו-"The Creator Has a Mastertape". אחד ההיבטים החזקים ביותר של "In Absentia" הוא השילוב של קטעים אקוסטיים אל מול ריפים מטאליים עוצמתיים. רצועת הפתיחה "Blackest Eyes", ממחישה באופן מובהק את היכולת של הלהקה לעבור בין קטעים אקוסטיים עדינים ומלודיים לקטעים כבדים, דיסוננטיים יותר מבלי לאבד את תחושת הזרימה של השירים. השיר השני, "Trains", הוא אחד מהשירים הבולטים באלבום, בו ניתן לחוש את הדינמיקה המדוברת. הוא משלב בין עבודת גיטרה אקוסטית ושירה רגשית להתפרצויות רועשות פתאומיות. השיר מתחיל עדין, אך נבנה לתוך הקצב עם שכבות עדינות של בנג'ו ומלוטרון, המציגים את שורשי הפולק והרוק המתקדם של הלהקה. הקטע "The Sound of Muzak" מאתגר את המורכבות של הקצב. הוא ממחיש כיצד הנטיות הפרוגרסיביות של הלהקה מועצמות על ידי אימוץ אלמנטים כבדים יותר. המקצב הא-סימטרי של 7/4, מוסיף נופך מתקדם, בעוד שאביב גפן מלווה את ווילסון בקולות רקע. גווני הגיטרה הנקיים והמורכבות הקצבית הם גולת הכותרת של השיר הזה, עם תיפוף פשוט נפלא של Gavin Harrison, שמספק בסיס מורכב, אך מהודק, לרצועה. השיר "Gravity Eyelids" נפרש לאט לאט, הוא מתחיל בנוף של סאונד אטמוספרי בעל גוון אלקטרוני וממשיך עם קטעי גיטרה כבדים יותר. המעבר מקטעים אמביינטים לכבדים יותר מדגים את האופי המנוגד והכפול של האלבום. הקטע "Wedding Nails" הוא רצועה אינסטרומנטלית שנשענת מאוד על טריטוריית הפרוג-מטאל, כשהתיפוף המורכב של הריסון מניע את שינויי הקצב המהירים של והמקצבים הא-סימטריים. השיר "Heartattack in a Layby", מביא עימו רגע של ייאוש שקט. זוהי אחת מהרצועות היותר קודרות ורגשיות של האלבום. היא כוללת נגינה מינימליסטית, שמאפשרת לשירה העדינה של סטיבן וילסון לתפוס את מרכז הבמה. לעומת זאת, "Strip the Soul" מספק נרטיב מטריד המודגש על ידי אנרגיה גולמית ועוצמתית, עם ריפים מאיימים ושינויי מקצב מורכבים. זו אחת הרצועות הכבדות באלבום, שדוחפת את הלהקה עוד יותר לטריטוריית הפרוג-מטאל. "פורקיופיין טרי" עשתה עם "In Absentia" את הכניסה שלה לעידן הפרוג-מטאל, עם אלבום שמגשר על הפער בין אלבומיהם המוקדמים והפסיכדלים יותר לבין הכיוון האפל והאגרסיבי יותר שיגיע באלבומים כמו "Deadwing" ו-"Fear of a Blank Planet". להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

לפעמים להקה לא רק ממשיכה את אלבום הבכורה שלה, היא מתפתחת למשהו עמוק יותר, מדויק באופן מפחיד, ואנושי יותר. ב-24 בספטמבר 2021, הוציאה להקת "Sleep Token" את "This Place Will Become Your Tomb". האלבום "This Place Will Become Your Tomb" הוא אחד מהרגעים האלה. זה הצליל של ישות שבעבר הייתה אנונימית, יוצאת מתוך הצללים, לא כדי לחשוף את פניה, אלא כדי לחשוף את נשמתה. הלהקה כבר עוררה גלים עם אלבום הבכורה שלה "Sundowning", יצירה קונספטואלית איטית ומבעבעת שהציגה לעולם את קולו המצמרר של Vessel ואת הנוכחות הפולחנית של הלהקה. אבל בשנתיים שחלפו מאז, העולם שלהם השתנה והם השתנו יחד איתו. לאחר יציאת "Sundowning", זכתה הלהקה לעלייה חדה בפופולריות בסצנות האנדרגרונד של המטאל האלטרנטיבי והפרוגרסיבי בבריטניה. הם חתמו בלייבל Spinefarm Records, מה שהעניק למוזיקה שלהם תפוצה רחבה יותר ברחבי העולם. ואז הגיעה העצירה העולמית של 2020. מגפת הקורונה פרצה בדיוק כשמומנטום הצמיחה שלהם התחיל לתפוס תאוצה. תוכניות להופעות וקידום האלבום נעצרו. אך במקום לשקוע בשקט, הלהקה שחררה את "The Room Below", גרסת לוויין ל-"Sundowning" שכללה עיבודים מופשטים, קטעים מונחי פסנתר, וגרסאות כיסוי מפתיעות לשירים כמו "When the Party's Over" של בילי אייליש ו-"I Wanna Dance with Somebody" של ויטני יוסטון. המהלכים האלה לא רק שמרו את הקהל מחובר רגשית, אלא גם רמזו על הכיוון החדש של הלהקה, אווירתי יותר, מופנם יותר, ובעיקר מוכן לחשוף רבדים פנימיים עמוקים יותר. Photo: Sleep Token כאשר הם חזרו להופיע במסגרת פיילוט של פסטיבל "Download" בשנת 2021, היה ברור שהם חוזרים עם חזון חד ומגובש יותר. באותו יום ממש שוחרר הסינגל "Alkaline", הראשון מתוך האלבום הזה, ומיד היה ברור, זו לא עוד התקדמות. זו הייתה לידה מחדש. "This Place Will Become Your Tomb" נחשף רשמית וההמראה החלה. לפני שנצלול לשירים עצמם, אנחנו מרגישים צורך לשתף משהו, כמו גילוי נאות כזה... אז אם ניקח אתכם רגע לעתיד, גם אנחנו לא ידענו על קיומה של הלהקה עד שהסינגל "Chokehold" יצא לאוויר העולם והתפוצץ כמו מגפה עולמית. וגם אנחנו, כמו במופע של אורי גלר בשיאו, הופנטנו באופן מפחיד אפילו. עם הזמן יצאו סינגלים נוספים ואז יצא האלבום כולו (שנקדיש לו סקירה נפרדת), מה שגרם לנו – כמנהגנו – לחקור על הלהקה. ולהפתעתנו, גילינו שהיא הוקמה שבע שנים קודם לכן, הרבה לפני החשיפה הגדולה. כשהאזנו לשני האלבומים הראשונים, מהאזנה ראשונה ל-"This Place Will Become Your Tomb", האלבום הזה פשוט חישמל אותנו. משהו תפס אותנו ולא שחרר. במבט לאחור, האלבום "Take Me Back to Eden" היפנט אותנו לחלוטין, אבל כשהמטוטלת נעצרה, כבר לא היינו מהופנטים. משהו בדרמתיות העמוקה של השירים ובמבנה הארוך והסיפורי שלהם מנע מאיתנו לחזור אליהם (אחרי כמובן תקופת האזנה אינטנסיבית בהתחלה). אבל עם האלבום הזה החשמל פשוט לא שחרר. תופעות הלוואי של החישמול הזה גרמו לנו לחזור אליו שוב ושוב ושוב. יש משהו בשירים, בשילוב בין הדרמה והמבנה (שהפכו עם הזמן למזוהים כל כך עם הלהקה) לבין דינמיקה רגשית תופסת ומטלטלת שגרם לנו להתאהב בו כל כך. מצאנו את עצמנו חוזרים לאלבום הזה שוב ושוב ושוב, מרוגשים בכל פעם מחדש, גם לנוכח ההילה של אלבום הפריצה שבא אחריו. האלבום הזה הופק גם הוא על ידי George Lever באולפני G1 בסומרסט, והוא לוקח את כל מה שהאלבום הקודם הציג ומעצים אותו: הניגודים חדים יותר, הטקסטורות עשירות יותר, והסיפור עמוק ומורכב הרבה יותר (אבל לא יותר מדי). כבר מהפעימה הראשונה של "Atlantic", אתה נשאב פנימה. יש בו מתח שקט, אווירה שמבעבעת מתחת לפני השטח, כמו רגיעה רועדת לפני סערה, וזהו בדיוק הטון שילווה את כל מה שיבוא בהמשך. הלהקה תמיד שיחקה על גבול הדואליות, רך ואלים, קדוש ושבור והאלבום הזה מאמץ את הדואליות הזו יותר מאי פעם. זהו סגנון שיחזור גם באלבומים הבאים. השיר "Alkaline" פורץ מיד אחר כך כמו גל רעם חשמלי. עם תת-טונים תעשייתיים, דיסטורשן עבה וגרוב שפועם כמו גאות מתקרבת, זה המנון עוצמתי של דיסוננס רגשי. ובכל זאת, מתחת לאגרסיה מסתתרת כמיהה ברורה. הקול של Vessel מרחף מעל הכאוס, מנותק, נואש, כמעט אלוהי. השיר "Hypnosis" הוא ירידה מדויקת לשמה, אל תוך חזרתיות ומהפנטות. סינתיסייזרים נשזרים פנימה והחוצה מתוך ריף מעגלי, כמעט טראנסי, בעוד התופים פועמים בקצב מדיטטיבי קבוע. יש משהו מטריד ועם זאת יפהפה במבנה שלו, כמו לטבוע לאט בתוך המחשבות של עצמך. ואז מגיע "Mine", אחד הרגעים הכי שקטים ובו זמנית הכי שוברי לב באלבום. עם ביט דליל בסגנון לואו-פיי והפקה מינימליסטית, הפוקוס עובר כולו אל הפאלסט של Vessel. הביצוע שלו פגיע, חשוף, ומרסק. זה לא שיר אהבה, זה הצליל של אדם שמנסה להיאחז באהבה שכבר איננה. השיר "Telomeres" מתחיל מתוך דממה כמעט מוחלטת ומתפתח בהדרגה לפיצוץ קולנועי. הוא נפתח בצלילי פסנתר דקים ולחישות רחוקות, ואז בונה את עצמו לקירות של גיטרות מרצדות ותופים רועמים. זה לא סתם שיר, זה מסע. כל שינוי דינמי בו מרגיש כמו נשימה שנעצרת ואז משתחררת, באבל או בהשתאות. ואז יש את "Fall for Me", אולי השיר הכי שנוי במחלוקת באלבום. נטול תופים לחלוטין, מבוסס כולו על שכבות קוליות וטקסטורות רכות, הוא מרגיש כמו עצירה להרהור. היו שראו בו צעד מיותר, אך בתוך הקשת הרגשית של האלבום הוא מרגיש כמו לוויה שקטה לכל מה שלא נאמר. מבחינה לירית, האלבום עוסק בשחיקה רגשית, בטראומה ובמסירות טוטאלית. אך בשונה מ-"Sundowning", שבו הנושאים הללו עטופים במטאפורות וחזרתיות כמעט טקסית, "This Place Will Become Your Tomb" הרבה יותר ישיר, הרבה יותר חודר. המילים כאן לא רק מציירות תמונה, הן מציבות מולך מראה. עם יציאתו, האלבום התקבל בהתלהבות רבה. מגזין Distorted Sound העניק לו ציון מושלם של 10/10, וכינה אותו יצירת מופת של סיפור רגשי. מגזין Metal Hammer כלל אותו בין האלבומים הטובים ביותר לשנת 2021, והוא הפך לאלבום הראשון של "Sleep Token" שנכנס למצעד האלבומים הבריטי כשהוא מגיע למקום ה-39. הוא נכנס גם למצעד הסקוטי וגרף תשומת לב ברחבי אירופה. אך יותר מהכול, הוא נגע עמוק בלבבות של המאזינים. עבור רבים, הוא לא היה רק אלבום, הוא היה חוויה. חוויה שעזרה לאנשים להתאבל, להחלים, ולהרגיש שמישהו מבין אותם. זהו לא אלבום להאזנה קלה. הוא כובד עטוף במשי. הוא דורש ריכוז, שואל שאלות שאולי לא תרצו לענות עליהן ומשאיר אתכם משתנים. עבור חלק, הוא יהיה מקלט. עבור אחרים, חשבון נפש. אבל אצל כולם הוא ישאיר משהו. חותם. נוכחות. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 24.09.1984 ב-24 בספטמבר 1984 יצא המיני-אלבום "Volume One" של "The Honeydrippers". מאחורי החזרה המפתיעה של רוברט פלאנט אל הריתם אנד בלוז של נעוריו הסתתר סיפור על אובדן, על ידידות ועל הניסיון למצוא קול חדש אחרי "Led Zeppelin". ב-25 בספטמבר 1980 הלך לעולמו מתופף להקת "Led Zeppelin", ג'ון בונהם. אחרי מותו שום דבר כבר לא נשאר כשהיה. מעט יותר מחודשיים חלפו עד שחברי הלהקה הודיעו על פירוקה. אחת מלהקות הרוק הגדולות של שנות השבעים אמרה שלום, ולא להתראות. כל אחד מחברי הלהקה ניצב בפני דרך חדשה. ג'ון פול ג'ונס חזר לעבוד כנגן וכמעבד מבוקש ושיתף פעולה בהמשך עם פול מקרטני, "R.E.M.", בן אי קינג, "Heart", "The Mission" ולני קרביץ. ג'ימי פייג' התרחק מהגיטרה לתקופה, בניסיון להתמודד עם מותו של בונהם ועם התמכרותו להרואין. רוברט פלאנט היה זה שסייע לו בהמשך לחזור לנגן. פלאנט, שבונהם היה לו כאח, שקל בתחילה לפרוש לחלוטין מעסקי המוזיקה ולעסוק בהוראה אנתרופוסופית. לבסוף זנח את הרעיון, ובעידודו של פיל קולינס חזר אל המוזיקה. אלא שהפעם לא ביקש לשחזר את ימי "Led Zeppelin". פלאנט החל את דרכו כזמר בלוז באזור בירמינגהם. בשנת 1981 הצטרף להרכב הריתם אנד בלוז "The Honeydrippers", שניגן בתחילה בעיקר גרסאות כיסוי, לצד הגיטריסט Andy Sylvester, יוצא להקת "Chicken Shack". שם ההרכב נקשר ללהקתו של Joe Liggins, "Joe Liggins & His Honeydrippers", שפעלה בשנות הארבעים והחמישים. יש שקושרים אותו גם לכינויו של זמר הבלוז Roosevelt Sykes, "The Honeydripper". בשנתיים הראשונות היה זה בעיקר הרכב הופעות. ספק אם הפרויקט היה מגיע לאולפן אלמלא רעיונו של Ahmet Ertegun, נשיא "Atlantic Records", להקליט כמה מהשירים שאהב משנות החמישים. הוא פנה לפלאנט, וזה אסף סביבו חבורה יוצאת דופן: ג'ף בק, Nile Rodgers, Brian Setzer מלהקת "Stray Cats", Paul Shaffer, וכמובן ג'ימי פייג'. התוצאה הייתה "Volume One", מיני-אלבום קצר שמעניק למוזיקאים האלה חופש להשתעשע עם הריתם אנד בלוז והרוקנרול שגדלו עליהם. שני הגיטריסטים מימי "The Yardbirds", בק ופייג', נפגשו כאן שוב סביב קולו של פלאנט. פייג' מנגן בין השאר ב-"Sea of Love", ובק מביא את האנרגיה שלו אל "Rockin' at Midnight". את עיקר הפרסום קיבלה "The Honeydrippers" בזכות החידוש ל-"Sea of Love". השיר נכתב והוקלט במקור בידי John Phillip Baptiste, שהתפרסם בשם הבמה Phil Phillips. הוא כתב אותו עבור נערה שאהב, והשתמש בים כדי לתאר אהבה שנדמית חסרת גבולות. בפטיסט עבד במלון בעיר Lake Charles שבלואיזיאנה. על פי סיפורו, קורא מונה גז ששמע אותו מתרגל את השיר הפנה אותו למפיק George Khoury, שהקליט אותו ושכנע אותו להשתמש בשם הבמה Phil Phillips. השיר יצא תחילה בחברת התקליטים העצמאית של חורי, הצליח בלואיזיאנה, ואז הופץ ברחבי ארצות הברית בידי "Mercury Records". פיליפס סיפר שהרוויח ממנו רק 6,800 דולר ושלא זכה בלבה של הנערה שבשבילה כתב אותו. לימים ראה בכך מזל: הוא התחתן עם האישה שהתאימה לו באמת. בגרסתם של פלאנט ו-"The Honeydrippers" הפך "Sea of Love" ללהיט שהגיע למקום השלישי במצעד האמריקאי. זה היה אחד הלהיטים הגדולים ביותר של פלאנט מחוץ ל-"Led Zeppelin". הסינגל הנוסף, "Rockin' at Midnight", חידוש לשיר של Roy Brown, הגיע למקום ה-25. השיר הזה שונה מ-"Good Rockin' Tonight", להיט מוקדם אחר של בראון, אף ששמותיהם דומים. פלאנט מעולם לא ביקש להצטייר כזמר של בלדות מתוקות. דווקא "Sea of Love" הצליח מעבר לכל הציפיות, והוא חשש שיזכרו אותו כקרונר במקום כרוקר. "The Honeydrippers" נותרה אפיזודה קצרה: בתוך זמן לא רב שב פלאנט להתמקד בדרכו העצמאית. "Volume One" הגיע למקום הרביעי במצעד האלבומים האמריקאי וזכה למעמד פלטינה בארצות הברית. חמשת שירי האולפן הראו שפלאנט יכול להמציא את עצמו מחדש גם באמצעות חזרה אל המוזיקה שהלהיבה אותו לפני שמישהו הכיר את שמו. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

וואוו וואוו וואוו, וואוו וואוו וואוו !!! ככה מתחילים סיקור??? כן, ככה מתחילים סיקור, שלא יכול להתחיל בשום דרך אחרת !!!! טירוף מוחלט, חוויה עוצמתית, התרגשות חסרת תקדים ובעיקר אהבה, אהבה גדולה למוזיקה!! לפני שנספר לכם איך היה, מה אנחנו חושבים על ההפקה ומה חווינו בהופעות, אנחנו חייבים לציין שמאז הפסטיבל ישנה תחושה אחת חזקה שלא עוזבת אותנו. קשה לנו מאוד להגדיר אותה במילה אחת, אבל אם בכל זאת ננסה, אז אנחנו מרגישים שהפסטיבל הזה התאפיין ב"הירתמות". הירתמות של הלהקות, של ההפקה ושל הקהל להצלחה של הפסטיבל. רצון עז ותקווה גדולה של כל המעורבים שהדבר המיוחד והמדהים הזה יצליח. שכולם יהיו מרוצים. שהלהקות יביאו את עצמן לידי ביטוי וייהנו על הבמה, שההפקה תצליח לכסות את עלות האירוע ואפילו להשיג רווח יפה וכמובן שאנחנו הקהל, שהצביע ברגלים והגיע בהמוניו, ייהנה מכל הטוב הזה שנקרא מוזיקת מטאל. שנרגיש שיש לנו עתיד. שלא מדובר באירוע חד-פעמי שבקושי שרד ושסוף סוף יעלה בידנו, כקהל של ז'אנר שלא מקבל תקציבים ומשאבים ונמצא בשוליים של תעשיית המוזיקה, לגרום לפסטיבל בסדר גודל כזה להצליח, כי רק ככה אפשר יהיה לעשות פה עוד דברים נפלאים וגדולים עוד יותר בעתיד. אז זהו, שמבחינתנו, כקהל, הפסטיבל הזה היה הצלחה אדירה!!! אנחנו אומרים זאת בפה מלא ובלי "אבל"!! הפסטיבל הזה היה הצלחה אדירה!! ההפקה הייתה מופתית... תודה רבה ל- Vladislav Mazourenko ולצוות "Hotbox" על היוזמה וההפקה המדהימה!!! כבר בכניסה הרגשנו שנכנסנו לפסטיבל ולא לעוד הופעה בגגרין. מחוץ לאולם נפרשו דוכנים שונים ומגוונים שהציעו לקהל המטאליסטים מגוון של "רכישות", ממרצ' של חולצות וסטיקרים של הלהקות המשתתפות ועד לציור סקיצה וביצוע של קעקוע חדש, בו במקום, בדוכן מיוחד ומאובזר שהוקם לשם כך. אנשי ההפקה פשוט חשבו על הכל. המתחם של הילדים בתוך האולם היה רעיון מדהים. והוא מוכיח עד כמה ההפקה שמה לב לפרטים הקטנים ומנסה לתת מקום לקהל המגוון ולהתחשב באלו שהגיעו עם ילדיהם. למעט מקרה בודד, הלהקות עלו לבמה לפי לוח הזמנים שפורסם מראש והצליחו לעמוד בקצב. המתופף של "Saffek" נתקע במעבר הגבול בטאבה, דבר שאילץ את העברת ההופעה של הלהקה לסוף הליינאפ, לאחר הופעתה של "Walkways", על מנת לאפשר את הגעתו. אנחנו חייבים לציין את העבודה המדהימה של הלהקות ובעיקר של עובדי הבמה, הן בסאונד והן במעברים בין ההופעות השונות. ברגע שלהקה אחת סיימה את הופעתה, מיד התחילה מלאכת הפירוק של עובדי הבמה, כשחברי הלהקה עצמם מסייעים לעובדי הבמה בפירוק הציוד שלהם, בכדי לעמוד בלוחות הזמנים. "הירתמות", אמרנו? הסאונד היה מעולה לאורך רוב המופע, עם תקלות טכניות מינוריות פה ושם, אשר לחלוטין לא העיבו על התוצאה. בכל זאת מדובר בהפקה מורכבת עם לא פחות מ- 11 להקות שונות, לכל אחת כלי הנגינה שלה, מגברים שונים וציוד מגוון, אשר עלו אחת אחרי השנייה לבמה הקטנה של הגגרין. הלהקות היו אדירות... איזו מוזיקה מדהימה יש לנו בארץ!! לפני הפסטיבל ישבנו והאזנו, שוב, לכל החומרים של הלהקות בליין-אפ (את רובן אנחנו מכירים). אתם מוזמנים להאזין לפלייליסט שנוצר לטובת הארוע ב-Spotify. אנחנו חייבים להיות כנים, היה לנו מאוד קשה להחליט באיזה שלב של הפסטיבל למקם את הגיחה לאוכל, מחשש להפסיד ולו כמה דקות מהופעה של להקה כזו או אחרת. לא היה במהלך כמעט 10 שעות של הפסטיבל אפילו רגע דל אחד. 11 להקות מעולות שבאו להפוך את הפסטיבל הזה להנאה צרופה. כמות הכישרון שהיתה על במה אחת, בטווח יחסית קצר, הייתה בלתי נתפסת. ניכר שכל אחת מהלהקות, ללא יוצא מן הכלל, נתנה את כל כולה ופשוט שרפה את הבמה, גם במקרים בהם ההופעה קוצרה בשל אילוצים כמו במקרה של "Saffek" או "Her Last Sight". הקהל היה מדהים... הואיל והפסטיבל התחיל ב-15:20 והיה אמור להסתיים בחצות, הייתה כמובן ציפייה שבשעות הראשונות כמות האנשים תהיה דלילה, בכל זאת שבת בצהריים. תוסיפו לכך את העובדה ששום דבר בארץ לא מתחיל בזמן, אז הציפייה (הדי הגיונית) הייתה שבהופעות הראשונות תהיה נוכחות דלילה. אבל המציאות הביסה את הציפייה וכמות האנשים שמילאה את המועדון כבר עם עלייתה של הלהקה הראשונה "Violate Inner Amends" הייתה מדהימה. מועדון הגגרין היה כמעט מלא וכל מי שהגיע לפסטיבל דאג לתת כבוד ללהקות שניגנו ונתנו מעצמם, וזאת ממש עד לתו הסיום. זה פשוט היה מרגש!! נכון, הקהל הוא הלקוח, הוא שילם על כרטיס והוא מצפה לקבל "SHOW". אבל נדמה שהפעם הקהל לא הגיע רק ליהנות ולקבל תמורה עבור הכסף שהוא שילם. ניכר היה שהקהל הפעם גם הגיע לתמוך! לתמוך בלהקות ובנגנים שהוא אוהב, לתמוך במארגני הפסטיבל ובספקי השרות השונים ובכלל לתמוך בסצינת המטאל. אמרנו כבר "הירתמות"? אנחנו חייבים לציין שמבחינתנו האירוע הזה היה מרגש ברמה מאוד עוצמתית!! היה לנו העונג לראות כמות כזאת גדולה של אנשים שמכורה לחיידק הזה שאנחנו כל-כך אוהבים, לפגוש חברים, עוקבים של העמוד והאתר שלנו ונגנים של להקות שאנחנו כל-כך אוהבים ולחלוק איתם את ההנאה ואת ההתרשמות מהאירוע הייחודי. זה אולי ישמע מצחיק או חומרי ובסתירה מוחלטת למה שכתבנו בפסקה הקודמת, אבל אנחנו ממש מקווים שההפקה הצליחה להכניס מספיק כסף בכדי לכסות את העלויות ואפילו להרוויח, ולו רק כדי שיהיה להם תיאבון, משאבים ויכולת ליצור עוד אירועים כאלה מוצלחים בעתיד. תמונות: Nadav Zaidman, Face/Off אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!! "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט

טוב, זו לא הסקירה הראשונה שלנו על אלבום של "Megadeth" אבל זה לבטח הכי מרגש שהיה לנו ביחס ללהקה המדהימה הזאת. ב- 24 לספטמבר 1990 שחררה "Megadeth" את אלבומה הרביעי "Rust In Peace" והוא לא פחות מ- "Master-Piece". בואו נשחרר את זה כבר כאן ועכשיו, אם קיים אולימפוס של המטאל אז האלבום הזה ללא ספק נמצא שם. אלבום מופתי, אלמותי, נצחי, מושלם, מאסטרפיס, קלאסיקה! ועוד שלל סופרלטיבים שקיימים בלקסיקון. ועכשיו, אחרי ששחררנו ונרגענו, בואו נאמר עליו כמה מילים. זה האלבום הראשון של הלהקה שכלל את ההרכב הקלאסי של הלהקה עם Dave Mustaine ,Marty Friedman, David Ellefson ו- Nick Menza. אם תשאלו כל מעריץ של הלהקה מה האלבום הכי טוב של "Megadeth", אנחנו בטוחים שרובם המכריע יצביעו על "Rust In Peace" כאלבום שלדעתם לא רק שהוא הכי טוב של הלהקה, אלא שהוא מגדיר הכי טוב את הלהקה כולה, את המהות והשורשים שלה, את הסאונד הייחודי שלה. אז כדי להבין איך כל זה קרה, אנחנו צריכים לחזור קצת אחורה ולפשפש בנסיבות שהביא ליצירת האלבום המופלא הזה. בשנת 1988 מופיעה מגאדת' בפסיטבל "Monsters of Rock" בדונינגטון בפני קהל של למעלה מ- 100,000 מעריצים. בעקבות ההופעה המוצלחת מבקשים מארגני הפסטיבל להוסיף את "Megadeth" לרשימת הלהקות שימשיכו בסיבוב ההופעות של "Monsters of Rock" באירופה. יחד עם זאת, ההצעה מגיעה בתקופה לא טובה מבחינת הלהקה. הבסיסט David Ellefson נושר אחרי הופעה אחת בלבד בגלל בעיות סמים, הגיטריסט Jeff Young לא מסתדר עם יתר חברי הלהקה והמתופף Chuck Behler היה מסטול מידי בשביל לנגן סט שלם בהופעות, באופן שאילץ את Dave Mustaine לפטרם. כך יצא, שבמקום לנצל את המומנטום וההזדמנות שניתנה ללהקה עם סיבוב ההופעות של Chuck Behler רואה Dave Mustaine כיצד להלקה שלו מתפוררת לנגד עיניו. אבל Mustaine לא מוותר. הוא מציע לטכנאי התופים של Chuck Behler את תפקיד המתופף בלהקה. Nick Menza הכיר היטב את תפקידי התיפוף בשירי הלהקה והיו פעמים שכבר החליף את Chuck Behler כשלא היה מסוגל לנגן ולכן זה היה אך טבעי שמאסטיין יציע לו את התפקיד. במשבצת הגיטריסט הדברים לא היו כל-כך פשוטים. מאסטיין הפך כל אבן בכדי לאתר גיטריסט שיתאים לדרישות הקפדניות שלו ושל הלהקה. בין המועמדים השונים היה גם גיטריסט צעיר בשם Diamond Darrell מלהקת "Pantera" שלימים ייקרא Dimebag Darrell. דיימבאג הסכים אבל רק בתנאי שגם אחיו המתופף Vinnie Paul Abbott יצטרף גם הוא למגאדת'. Mustaine לא נענה לבקשה כי רק לפני זמן קצר שכר את שירותיו של Nick Menza ולכן בסופו של דבר החיבור הזה לא קרה. מאוחר יותר מאסטיין ציין שהוא היה צריך להיענות לבקשתו של דימבאג ואז הייתה לו להקה הכי טובה בעולם. מועמד נוסף ששמו עלה בקשר לעמדת הגיטריסט בלהקה היה Jeff Waters מלהקת "Annihilator", אך גם החיבור הזה לא קרה. מאסטיין תיאר את מסע החיפושים של גיטריסט מחליף כמתיש ומייגע. בשלב מסויים מאסטיין מגיע למשרדו של מנהל הלהקה Ron Lafitte ורואה העתק מהאלבום "Dragon's Kiss" של Marty Friedman הוא חשב שהעטיפה קצת טיפשית אבל התלהב מהנגינה של פרידמן. הוא מיד מזמין את פרידמן לאודישן ופרידמן פשוט שוחט את הגיטרה לנגד עיניו של Mustaine ומקבל מיד את התפקיד, כצלע הרביעית והאחרונה של מה שיהפוך להיות ההרכב הקלאסי והכי יציב של הלהקה. (Photo: Gene Kirkland) מחוזקת בכוחות חדשים ובדייב אלפסון מפוכח יותר, נכנסת הלהקה לאולפני "Rumbo" בקליפורניה ומתחילה בהקלטות, אבל כאן מתחילות הבעיות. המפיק המקורי Dave Jurdin לא שורד את התהליך האינטנסיבי ומוחלף זמן קצר לאחר מכן על-ידי Mike Clink, בעיקר בזכות עבודתו על האלבום "Appetite for Destruction" של "Guns N' Roses" והאלבום "Strangers in the Night" של להקת "UFO". יחד עם זאת, מאסטיין גילה בראיונות מאוחרים שמי שהיה צריך לסיים את עבודת ההפקה בסופו של דבר היה הוא בעצמו, הואיל ו- Mike Clink היה טרוד באותו זמן בהפקת צמד האלבומים הכפולים Use Your Illusion I & II של "Guns N' Roses" הוקלטו ממש באותו אולפן. הרעיון לשם האלבום הגיע מסטיקר שמאסטיין ראה על גב מכונית ובו נכתב: "Nuclear Weapons May They Rust In Peace" דייב אהב את משחק המילים ואת המחאה כנגד נשק גרעיני. עטיפת האלבום עוצבה על-ידי Ed Repka אותו אמן שעיצב את עטיפת האלבום "Peace Sells... but Who's Buying?" משנת 1986 והיא מושפעת מסצינה מהשיר "Hangar 18" הכוללת את Vic Rattlehead עומד מעל גופה של חייזר כשמנהיגי העולם ביניהם גורבצ'וב ובוש צופים במתרחש. וקצת על התוכן, הריפים שכתב Dave Mustaine לכל שיר ושיר באלבום הזה (למעט "Dawn Patrol" שכולל רק בס, תופים ושירה), הם הטובים ביותר שהוא כתב אי פעם. הסולואים של דייב ומרטי, פשוט גאונות צרופה, והשילוב בין אלפסון למנזה פשוט אלוהי. רק תקשיבו לחטיבת הקצב המשומנת שלהם בשיר "Take No Prisoners" ותבינו על מה מדובר. כל שיר באלבום הזה הוא מלאכת מחשבת, יצירת מופת, מעשה ידי אמן. כבר בשיר הפתיחה "Holy Wars... The Punishment Due" אנחנו מקבלים שתי מתנות בעטיפה אחת. הפתיחה המהירה והעצבנית של "Holy Wars" עם אחד הריפים היפים שנכתבו אי פעם במטאל, וקטע המעבר עם הגיטרה הקלאסית של פרידמן, החל מ- 2:15 דקות שמהווה גשר לקטע הכבד והמצמרר "The Punishment Due". השיר ממשיך להיבנות בהדרגה עם 2 סולואים מלודיים של Marty Friedman ואז נפתחים המבערים, המקצב עולה ומסלים לקראת הסולו השלישי והאחרון של דייב שפשוט חורך את הגיטרה לפני שהוא מוביל אותנו לבית האחרון ולסיום השיר. מילות השיר "Holy Wars" מתייחסות לסכסוך הגלובלי, ובניגוד למה שהרבה סוברים בעיקר למתרחש בצפון אירלנד ולא למצב בישראל. Dave Mustaine סיפר שכתב את השיר לאחר שגילה בצפון אירלנד חולצות טי שרט מזויפות של הלהקה, אשר שמשו לגיוס כספים לצבא הרפובליקה של צפון אירלנד. לעומתו מילות הקטע "The Punishment Due" מבוססות על ספר הקומיקס של "Marvel The Punisher". הרצועה השניה "Hangar 18" מושפעת מתאוריית החייזרים ומתייחסת להאנגר 18 המצוי בבסיס חיל האוויר האמריקאי בדייטון אוהיו. Nick Menza כתב את מילות השיר לאחר שצפה בסרט משנות ה- 80 העונה לאותו השם ומאסטיין הלחין וורייאציה לקטע "The Call of Ktulu" שכתב למטאליקה ואשר עליו קיבל גם קרדיט באלבום "Ride The Lightning" של להקת האם שלו. גיטרת הבס בשיר הזה מכווונת בטון שלם למטה, בעוד הגיטרות בכיוון סטנדרטי. זה אחד מהשירים המורכבים של הלהקה עם מעברים מטורפים ושינויי מקצבים שההושפעו מז'אנר הפרוגרסיב. רצף הסולואים החל מדקה 2:35 פשוט בלתי נתפס. עבודה גאונית, מבריקה ומדוייקת. הפתיחה של הקטע השלישי "Take No Prisoners" פשוט מפרקת לנו את כל העצמות בגוף כל פעם מחדש, לא משנה כמה פעמים כבר האזנו לשיר. איזו עבודת בס מדהימה יש כאן לאלפסון שמוכיח שוב ושוב שהוא אחד הבסיסטים הגדולים בת'ראש מטאל. השיר הזה נכתב על הפלישה לנורמנדי (D-Day) במלחמת העולם השניה, המערכה שמוגדרת כאן על ידי מגאדת' במילות השיר, כ"התחלה של הסוף". והשיר הזה בהחלט מכניס אותך אל תוך נבכי מבצע הנחיתה הימי הגדול בהיסטוריה, אל התופת שהתחוללה שם, ההפגזות, המוקשים, הארטילריה והלוחמה העיקשת שהביאו בסופו של דבר לנקודת המפנה במערכה נגד גרמניה. בשיר הרביעי "Five Magics" הדמות המספרת חיה תחת שלטונו של אדון אופל ממנו היא מעוניינת להתשתחרר. הפתיחה הכבדה והאפלה עם אקורדי הבס של אלפסון והריפים המאיימים ממש משתלבת עם תוכן הסיפור, כאשר גיבור העלילה מקדיש את חייו ללימוד חמישה קסמים שיסייעו לו להתמודד עם אדון האופל ולהפילו מכסאו. אך משהו רק קורה בדרך וככל שגיבור הסיפור הולך ומתמקצע בלימוד הקסמים הוא שוקע בעצמו בתאווה לכוח והופך אט אט לדמות המרושעת אותה הוא מעוניין להפיל. אבל זה לא נגמר כאן, כי בסופו של דבר אדון האופל שכבר מכיר את סודות הכישוף כולל חמשת הקסמים מנצח את הגיבור. דייב מצליח להמחיש כאן דרך השירה שלו, שינויי המקצבים והדינמיקה המשתנה של השיר, את סיפור המעשה. אבל מה שמיוחד כאן הוא שלדעתנו זה השיר היחיד של "מגאדת'" שעוסק בפנטזיה, תקנו אותנו אם טעינו. הקטע הפותח את צידו השני של הויניל "Poison Was the Cure" נכתב על-ידי Dave Mustaine על ההתמכרות שלו להירואין ועל העובדה שחשב שהכימיקלים יהוו "תרופה" לבעיות שלו. ואיזה עבודה נותן כאן Menza על התופים, במיוחד החל מקטע התיפוף הקצר בדקה 0:55 והגיהנום שמתפרץ לאחריו עם הסולואים המטורפים של מרטי ודייב. מיד לאחריו מגיעה "Lucretia" עם הצחוק המפחיד של רוח הרפאים שפותח את השיר שמספר על רוח הרפאים שחייה בעליית הגג של דייב, אשר מידי פעם מתגנב אליה בלילה כשכולם ישנים. השיר "Tornado Of Souls" עם ריף הפתיחה המדהים שכולל סתימת מיתרים, נכתב על-ידי אלפסון ומאסטיין ומדבר על סיום מערכת יחסים חולנית. לקראת סיום השיר Mustaine מספר כיצד הוא נותן לבחורה את "נשיקת המוות" והועלו כל מיני תיאוריות קונספירציה בעניין. השיר כולל את אחד מהסולואים הקלאסיים והאהובים במטאל, אשר ללא ספק מזכה אותו בכינוי "טורנדו אוף סולו", ושאפילו Marty Friedman בכבודו ובעצמו אישר שהוא אחד הגדולים שלו. פרידמן סיפר שכשסיים לנגן למאסטיין את הסולו בפעם הראשונה Dave Mustaine פשוט שתק, קם מכסאו ומבלי להגיד מילה לחץ לפרידמן את היד. הקטע "Dawn Patrol" מתייחס להתחממות העולמית ולאיכות הסביבה והוא מובל על-יד עבודת הבס המדהימה של אלפסון והשירה המוזרה של דייב, אשר מקנים לשיר טוויסט אפיל וביזארי. שיר הסיום "Rust in Peace... Polaris" מתייחס באופן ישיר למלחמה הקרה ולחימוש הגרעיני, תוך אזכור מפורש של הטילים הבליסטיים UGM-27 Polaris שנשאו ראש נפץ גרעיני. השיר נקרא במקור "Child Saint" והוא הולחן במקור בראשית שנות ה- 80 עוד לפני שמאסטיין הצטרף ל"מטאליקה". האלבום "Rust in Peace" הוא קלאסיקת מטאל, מאסטרפיס, אלבום מופת, הוא "מגאדת'" בשעתה היפה עם ההרכב הקלאסי שלה ועם טכניקת נגינה מדהימה והוא כנראה גם האלבום הטוב ביותר של הלהקה. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

האלבום "Blood Sugar Sex Magik", אלבום האולפן החמישי של "Red Hot Chili Peppers" יצא ב-24 בספטמבר 1991. לפניכם עוד סיקור בסדרת "Class of 91'" על אלבומי המופת ששוחררו בשנת 1991 המופלאה. את הסיפור כאן נתחיל דווקא מהסוף, רק כדי לחבר את עולם הגראנג' של "Nevermind" ששוחרר בדיוק באותו היום, עם פיוז'ן הFאנק-אלטרנטיב-מטאל של "Blood Sugar Sex Magik", בתוספת תיבול פיקנטי... אז לאחר יציאת האלבום ולפני תחילת סיבוב ההופעות שנועד לקידומו, ביקש Anthony Kiedis ממנהל הלהקה שיפנה ל- "The Smashing Pumpkins" ויציע להם להצטרף לחלק מסיבוב ההופעות. קידיס אהב מאוד את הסגנון והסאונד של "הדלעות" ומאוד רצה שיצטרפו אליהם לסיבוב. מספר ימים לאחר שהסמשינג אישרו את השתתפותם בסיבוב ההופעות, התקשר Jack Irons, שהיה בעבר המתופף של הצ'יליס וביקש שלהקתו הנוכחית "Pearl Jam" תצטרף גם היא לסיבוב ההופעות, כמופע חימום. רגע חכו, כבר מתחיל להיות פה פיקנטי... הסיבוב החל לתפוס תאוצה והנהלת הלהקה החלה לשבץ הופעות באולמות הרבה יותר גדולים ואפילו איצטדיונים. בשלב מסוים מנהלי הלהקה ומנהלי סיבוב ההופעות החליטו ש"Pearl Jam" כבר לא מספיק גדולה על-מנת לפתוח במקומות כאלה וביקשו מהלהקה למצוא מחליפה. קידיס שהכיר את Dave Grohl ביקש ממנו שהלהקה שלו "Nirvana" תצטרף לסיבוב ההופעות והוא אכן הסכים, אך כאן העניינים מתחילים להסתבך. Billy Corgan מהסמשינג יצא באותו זמן עם אשתו של Kurt Cobain הזמר של נירוונה שהיא Courtney Love וזה לא נגמר בטוב, הוא סרב בכל תוקף לעלות לבמה עם קוביין, מה שהביא לכך שה"סמשינג" נזרקו מסיבוב ההופעות המטורף הזה ואילו "Nirvana" ו- "Pear Jam" המשיכו בסיבוב עם ה"צ'יליס". למה בחרנו לפתוח דווקא בסיפור הפיקנטי הזה? כדי להמחיש לכם עד כמה התקופה הזאת הייתה מטורפת, עד כמה שנת 1991 צריכה להיכתב בספרי ההיסטוריה כשנה הגדולה ברוק (לצד 1967), כאשר חלק גדול מכל מה שהתרחש בעולם המוזיקה באותה שנה מתרכז בסופו של דבר בתקופה של פחות מחודש שהחל בשלהי הקיץ של 91', בעוד שהתמצית המזוקקת שלו מתרכזת ביום אחד בודד ה- 24 לספטמבר 1991. בדומה ל- "Nevermind" של "נירוונה", גם האלבום הזה של "Red Hot Chili Peppers" הוא אלבום מכונן... סאונד הגיטרות של John Frusciante, הFאנקיות שעורבבה במטאל, שעורבבו בבלדות הנוגות והאקוסטיות, חטיבת הקצב המטורפת של Flea ו- Chad Smith, הטקסטים הבוטים שמתגלגלים על הלשון של Anthony Kiedis, לצד הכתיבה האישית, וההפקה... איזו הפקה של Rick Rubin אחד אגדי!!! זה ללא ספק האלבום הטוב ביותר של ה"צ'יליס". פשוט "Blood Sugar Sex Magik" ואין דרך אחרת להגדיר זאת!!! זה היה האלבום השני של RHCP באותו הרכב, אחרי "Mother’s Milk" ששוחרר בשנת 1989. ניכר היה שבתקופה בה ארבעת החברים בילו יחד הדינמיקה ביניהם הלכה והתחזקה, בעוד שהסאונד הכל-כך ייחודי של הלהקה יחד עם פרושיינטה החל להתגבש. הקו המוזיקלי באלבום הזה הלהקה בחרה לשנות קצת את הכיוון המוזיקלי ונפתחה לעולמות חדשים. היא הצליחה לשלב בין קטעי המטאל והFאנק היותר כבדים, גם קטעים יותר מלודים, אקוסטים ואפילו שקטים. כל זאת עשתה הלהקה, תוך גיוון בכלי הנגינה שהיא לא חלמה להשתמש בהם בעבר כמו אורגן האמונד, מלוטרון ועוד. באמתחתה של הלהקה היו מספיק חומרים להקלטת אלבום כפול, 25 שירים מתוכם נבחרו 17, שנפרשים על פני למעלה מ- 73 דקות. אורכו של האלבום ומספר השירים הרב איפשר ללהקה להיפתח ולגוון מבחינה מוזיקלית. מחד לתת למעריצים הוותיקים שלה את המוזיקה אליה היו מורגלים, ומנגד למשוך קהל ומעריצים חדשים עם קטעים קליטים ומלודיים יותר. בכך הצליחה הלהקה לשמור על בסיס המעריצים שלה ובמקביל להגדיל אותו ולהיפתח לקהלים חדשים, ובכך טמונה בין היתר הצלחתו האדירה של האלבום. הניגודיות הזאת בין הFאנק-מטאל העוצמתי והמקפיץ לבלדות האקוסטיות ולהשפעות הרוק הקלאסי, היא זו שכנראה יצרה כאן את "המפץ הגדול". הטקסטים הגיוון בחומר המוזיקלי כפי שתואר לעיל גולש גם אל תוך הטקסטים. קידיס עסוק כמו תמיד בסקס וזה ניכר בצורה ברורה בסינגלים הFאנקיים "Give It Away" ו- "Suck My Kiss". עם זאת, הוא מתחבר באלבום הזה גם לצד היותר רגיש שלו וכותב על מערכות יחסים כושלות, בשירים כמו "Breaking The Girl" ו- "I Could Have Lied" ועל התמכרויות לסמים ב- "Under the Bridge" ו- "My Lovely Man". טכניקה וסאונד עד כה הזכרנו מה השתנה באלבום הזה מבחינת הקו מוזיקלי והטקסטים, אז בואו נדבר קצת על סאונד וטכניקת נגינה. הבסיסט פלי החליט שבאלבום הזה הוא רוצה יותר לזרום עם השיר ולהיות חלק ממנו ולא כמו בעבר, בולט ויוצא דופן מיתר החברים. מי שהשפיעה על הנגינה שלו כאן, היא לא אחרת מאשר Kim Gordon מלהקת "Sonic Youth". פלי סיפר שהוא קיבל השראה מסגנון הנגינה של Kim והחליט להרגיע קצת עם ה"סלאפינג" על המיתרים. המוטו שהוביל אותו בהקלטות הפעם היה "Less is more". נגינת הגיטרה של פרושיאנטה באלבום הזה הייתה מאוד חכמה ואינטיליגנטית. מצד אחד היא הובילה את השיר, ומצד שני היא הותירה מספיק מקום לגיוון בשירה של קידיס. מצד אחד היא הייתה מאוד דומיננטית, ומצד שני היא גם הותירה מספיק מרחב שמאפשר לבס ולתופים חופש כדי לאלתר ולהתפתח. פרושיאנטה המשיך לנפק גם כאן ריפים מטאלים כבדים, אבל הם היו עם הרבה פחות ,דיסטורשן, בהשוואה לאלבום הקודם. מדהים לחשוב שחלק נכבד מאוד מהטייקים באלבום, במיוחד הסולואים של פרושיאנטה, הוקלטו "LIVE" ללא תיקונים ועיבודים. פרושיאנטה דגל בביצוע סולואים, מקסימום פעמיים. פעם ראשונה להשמיע לחברי הלהקה ובמידה והם לא אהבו להקליט מיד סולו שונה, כך שכל הסולואים באלבום הקולטו בטייק הראשון או השני, לא יותר מזה. (Photo: Gie Knaeps) המפיק אז יש לנו קו מוזיקלי, יש טקסטים, סאונד וטכניקת נגינה, עכשיו צריך מישהו שיחבר את הכל. כאן נכנס המפיק המיתולוגי Rick Rubin, שמנצח על כל המפעל הגדול הזה. רובין לא היה הבחירה הראשונה של הלהקה. קידיס סיפר שבהתחלה חשב שרובין לא יוכל לתרום להם כי הוא עבד עם להקות כמו "Slayer" ו- "Danzing" אשר נתפסו אצלם כלהקות עם אנרגיות שליליות. זה מאוד מעניין כי בשנת 1987 רובין היה זה שסירב להפיק ל"צ'יליס" את האלבום "The Uplift Mofo Party Plan", בשל בעיות הסמים של קידיס והלל סלובק. אלא שהפעם האנרגיות הסתדרו כנראה על הצד הטוב ביותר, ולא רק שהלהקה ורובין הסכימו לבסוף לעבוד אחד עם השני, אלא שגם חברי הלהקה הרגישו מספיק בנוח עם רובין, כדי לבקש ממנו הכוונה היכן שהם הרגישו פחות בטוחים. הפתיחות הזאת של חברי ה"צ'יליס" העניקה לרובין מספיק ביטחון לתקן ולדייק אותם וכן מרחב של חופש פעולה כדי לעשות בדיוק את הדרוש כדי להוביל אותם לשלמות. הגדולה של ריק באלבום הזה הייתה בכך שהוא הצליח לגרום ללהקה להישמע שונה מהאלבומים הקודמים וכל זאת מבלי לאבד את הזהות שלה. האולפן ומה עם מקום? זה האלבום הראשון שהוקלט ב"אחוזה". הלהקה ביקשה להקליט את האלבום בסביבה לא שגרתית, מתוך אמונה שזה ישפר את תפוקתם היצירתית שלהם. Rick Rubin הציע את האולפן שבנה באחוזה גדולה שנבנתה בשנת 1918 וממוקמת בלוס אנג'לס. היא הייתה שייכת לאומן האשליות המפורסם Harry Houdini וידועה ברוחות שרודפות אותה. להקות רבות כמו "סליפנוט", "לינקין פארק", מרלין מנסון ועוד הקליטו אלבומים באותה "אחוזה", אך ה"צ'יליס" היו הראשונים לעשות זאת. חברי הלהקה כולם (למעט צ'אד סמית' שהרגיש לא בנוח עם עניין הרוחות) עברו לגור ב"אחוזה", אכלו, שתו ונשמו מוזיקה, כתבו, עשו חזרות ולבסוף הקליטו. הרבה מאוד מומחי סאונד היו שותפים ליצירת הצליל הייחודי של האלבום הראשון שהוקלט ב"אחוזה". ניסו להשיג את האקוסטיקה הרצויה, את התהודה הנכונה ואת הצליל הנכון והמדוייק עם הרבה פסימיות, אך התוצאה מדברת בעד עצמה ולבסוף הסאונד באלבום הזה יצא מדהים ונפלא. התוצאה מהאלבום שוחררו חמישה סינגלים מצליחים: הראשון היה "Give It Away", איזה קצב, איזה גרוב, והבססססס איזה בס של פלי... אם זה מה שיוצא לו כשהוא עובד בטכניקת "Less is more" מפחיד לחשוב למה הוא עוד מסוגל. בחירה מצויינת לסינגל ראשון מתוך האלבום, שיר מקפיץ שלא הותיר אף מאזין יושב, אחריו כבר אף אחד לא נותר אדיש. קידיס שאב השראה לשיר הזה מהזמרת הגרמנית Nina Hagen עימה ניהל רומן בשנת 1983. באחד הימים הוא חיטט בארון שלה ונתקל במעיל שממש אהב. Nina התעקשה שהוא ייקח אותו, והסבירה שלתת דברים יוצר אנרגיה טובה. "ככל שאתה נותן יותר, אתה מקבל יותר, אז למה שלא תמסור את הכל?". התפיסה הזאת של Hagen הדהימה את קידיס שגדל בסביבה קשה, אבל הוא החליט לאמץ אותה. מילות השיר מתייחסות גם לשחקן ריבר פיניקס שהיה חברו של קידיס ונכח באולפן בהקלטות. קידיס הקדיש לו בית שלם מהשיר, זה שמתחיל במילים "There's a river' born to be a giver...". את הסינגל השני, "Under The Bridge", קידיס כתב בעקבות תחושות הבדידות והדיכאון כתוצאה מהשימוש בסמים. הגשר המוזכר בשיר הוא זה שאליו היה יוצא כדי לקנות סמים. בדומה לשיר "Nothing Else Matters" מתוך Metallica (The Black Album) גם קידיס חשש בתחילה להציגו לחברי הלהקה כי חשב שאינו מתאים לרפרטואר שלה, אבל המפיק ריק רובין הפציר בו לעשות כן ובדומה ל- Bob Rock במקרה של מטאליקה הוא צדק. זה הפך ללהיט הגדול ביותר של הלהקה, למרות (ואולי בגלל) שמדובר בבלדה שלחלוטין לא איפיינה את הסאונד והסגנון שלהם. הסינגל השלישי "Suck My Kiss" הוא בין החזקים והעוצמתיים באלבום. שיר פסיכי במקצב מקפיץ וסוחף ולכן אין פלא שהוא השיר הכי מנוגן של הלהקה בהופעות. חדי האוזן מביניכם בוודאי יבחינו שבמחצית השניה של כל פזמון בשיר יש מכת אקורד בה כל הלהקה מנגנת יחד, רק שבפזמון הראשון יש 3 מכות ברצף, בפזמון השני 2 מכות ברצף ובאחרון מכה אחת בלבד. תקשיבו בדקות 1:20, 2:21 ו- 3:31 לשיר. השיר עוסק בגבר שכל כך מאוהב בבת זוגו, שהוא יעשה הכל בשבילה. הוא גם אומר לה שהיא כל-כך סקסית, שהוא לא יכול להתאפק ולא "לנשק אותה". אנתוני קידיס ניסה להסביר למגזין הרולינג סטון (לטעמנו ללא הצלחה מרובה), כי הפתיחות המינית שלו בשיר הינה בפן חיובי ולא גס. את הסינגל הרביעי "Breaking The Girl" כתב קידיס על הדוגמנית שיצא איתה אז Carmen Hawk ועל הפרידה שלהם. הקטע האינסטרומנטאלי הקצרצר באמצע היה ספוטני, כל אחד מחברי הלהקה לקח משהו, כפות, מחבתות והיכה עליו. קידיס הקליט את השירה לבד בחדר השינה הממוקם בקומה השניה של ה"אחוזה". הוא אהב להיות לבד בזמן ההקלטה. המפיק, טכנאי, מוזיקאי Brendan O'Brien מנגן פה על מלוטרון שמוסיף כל-כך הרבה לשיר. הצ'יליס ניגנו את השיר הזה פעם אחת בלבד במהלך סיבוב ההופעות משנת 1991 לקידום האלבום. קידיס סיפר שהם ניגנו את השיר בהופעה בווינסקונסין אך הביצוע היה גרוע, השיר התפרק באופן טוטאלי וחברי הלהקה פשוט החריבו אותו כליל. מאז אותה הופעה הם החליטו שלא לבצע אותו יותר בסיבוב ההופעות. הסינגל החמישי והאחרון שהלהקה שחררה מהאלבום הוא "If You Have to Ask", רק שהוא לא שודר בתחנות הרדיו בגלל שורה אחת מתוכו: "funky motherf--kers will not be told to go". זה שיר Fאנקי לחלוטין שמאפיין את ה- DNA של הלהקה, אשר המילים בו חסרי משמעות באופן מכוון ולכן הפזמון חוזר על השורה: "If you have to ask, you'll never know". למי שתהה, אז מחיאות הכפיים בסוף השיר מיועדות פרושיאנטה שנעץ את הסולו המדהים שלו בטייק אחד! חמשת הסינגלים ששוחררו הם בגדר "קצה הקרחון", שכן האלבום המושלם הזה מכיל שירים מדהימים נוספים שלא שוחררו כסינגלים, וביניהם: השיר “I Could Have Lied” שנכתב על מערכת היחסים הקצרה שהייתה לקידיס עם הזמרת המפורסמת Sinéad O’Connor. קידיס סיפר שהוא התאהב בה קשות והיא מצדה לא ממש התמסרה לו ושמרה על ריחוק מסויים. אחרי מספר חודשים של זוגיות היא נפרדה ממנו ע"י הודעה במשיבון. במשך כל אותו הלילה קידיס וג'ון כתבו את השיר. השיר "My Lovely Man" שנכתב על הגיטריסט Hillel Slovak וכולל מילים שפשוט שורטות את הנשמה. קידיס ציין שהשיר מביע את אהבתו להלל ואת התקווה שהוא יפגוש אותו כשהוא עצמו ימות. הוא טען שבכל פעם שהוא שר את השיר הוא מרגיש שהלל איתו. שיר הנושא "Blood Sugar Sex Magik" שהינו אחד הכבדים והאיטיים באלבום. מילות השיר מתארות סקס במגוון דרכים תוססות, מפורשות או מטאפוריות אותם כתב קידיס על חברתו באותה תקופה. הקטע הארוך באלבום "Sir Psycho Sexy" שחוצה את קו 8 הדקות. אחד השירים השונים והמיוחדים של הלהקה. השיר מחולק לשני חלקים, הראשון כולל מילים לצד ליווי של גיטרה עם אפקט וואה-וואה שכמעט ולא נעשה בו שימוש באלבום. השני, שקט רגוע ואינסטרומנטלי על גבול הפסיכדלי. ויש כאן גם את "The Power of Equality", "Mellowship Slinky in B Major", "Apache Rose Peacock", "Naked in the Rain" ועוד ועוד ועוד... אפילוג אנחנו מסיימים עם סגירת מעגל שמקשרת בין שני האלבומים "Nevermind" ו- "Blood Sugar Sex Magik" ששוחררו באותו היום. עד כמה שהסגנונות המוזיקלים בין שני האלבומים נשמעים שונים, הרי שאין ספק שהשניים פעלו "בתנועת מלקחיים" מסונכרנת להפליא, אחזו בלב הפועם של תעשיית המוזיקה והסיטו אותו מהמרכז לשוליים. שני האלבומים הללו סייעו להפוך את "האלטרנטיבי", השונה והקיצוני ל"מיינסטרים". הפריצה הגדולה של שני האלבומים הללו וההשפעה העצומה שלהם, הביאה את מוסיקת השוליים אל ההמונים ויצרה מהפיכה עצומה בשוק המוזיקה ובהרגלי השמיעה. למותר לציין שגם "Blood Sugar Sex Magik" נמצא ברשימת 500 האלבומים הגדולים של מגזין "הרולינג סטון", כמו גם ברשימות דירוג נוספות. אז אם יש לכם שעה ו-20 דקות פנויות תלחצו על אחד מהלינקים: Spotify, Apple Music. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

האלבום "Nevermind", אלבום האולפן השני של "Nirvana" יצא ב-24 בספטמבר 1991!! ואתם מוזמנים לסיקור נוסף בסדרת "Class of 91'" על אלבומי המופת ששוחררו באותה שנה מופלאה. רבות סופר ודובר על האלבום הזה, על המהפכה שיצר, על ההצלחה המטאורית שהשיג, על ההשפעה האדירה שלו ועל הצונאמי האלטרנטיבי שהביא איתו... אלבום שהדיח את "Dangerous" של מייקל ג'קסון מהמקום הראשון, אלבום שמכר למעלה מ-30 מיליון עותקים ובתקופת השיא מכר יותר מ-300,000 עותקים בשבוע. אלבום שלחץ על כפתור ה- "Restart" ואיתחל מחדש את עולם המוזיקה כפי שהיה ידוע עד ליום יציאתו. שהכניס את האלטרנטיב אל לב המיינסטרים. אלבום שהסיר את הלוט מעל עיר שלמה ומיקם מעליה זרקור "Xenon" מפלצתי שהביא לחשיפתן ולגילויין של להקות גדולות אחרות שפעלו במקום באותה תקופה, "Soundgarden", "Alice In Chains" ו- "Pearl Jam", אך לא רק! הוא סלל גם את הדרך ללהקות שפעלו מחוץ לסיאטל כמו "The Smashing Pumpkins" ובהמשך גם "Stone Temple Pilots", כאשר גלי ההצלחה האימתניים שלו מהדהדים גם מחוץ לארצות הברית ומעוררים מהפכה שלמה בעולם המוזיקה. קשה לחדש על אלבום שכל-כך הרבה דובר ונכתב עליו, ובכל זאת נפתח בסיפור קטן... באפריל 1990, פחות משנה לאחר שחרורו של אלבום הבכורה "Bleach", מתחילה "Nirvana" לעבוד על אלבומה הבא. כבר אז היה ברור להם שזה הולך להיות אלבום שונה ואחר מ- "Bleach". הוא יחרוג מגבולות ההארדקור והפאנק ויכלול קטעים יותר מלודיים. Kurt Cobain ראה לנגן עיניו שילוב של "פאוור קורדס" כבדים וגיטרות מנסרות מעורבבים עם מלודיות מתקתקות. מעין שילוב של ההשפעות עליו באותה תקופה. בעיקר "R.E.M.", "Pixies" ו- "Melvins". חברי הלהקה החליטו לעבוד על אלבומם הבא עם המפיק Butch Vig, הואיל והם אהבו מאוד את הצליל הכבד שהוא העניק ללהקה "Killdozer" (להקת הארד רוק אמריקאית משנות ה-80). הם נסעו אליו לווינסקונסין והחלו לעבוד על האלבום החדש. הם הצליחו להקליט 8 שירים בתוך 5 ימים, עד שהכל התחרבן (אבל לטובה). מיתרי הקול של Kurt Cobain החלו להראות עייפות ומיד עם החלמתם (שלקחה מספר ימים), הם יצאו לסיבוב הופעות אינטנסיבי של 24 הופעות ב- 39 ימים. לאחר סיבוב ההופעות הם נפרדו מהמתופף Chad Channing והחליטו להשתמש בדמואים שהקליטו על-מנת לחפש חברת תקליטים חדשה. Cobain האמין ש- "Sub Pop" הקטנה לא מתאימה להם ושהם צריכים חברה יותר גדולה שתפיץ את המוסיקה שלהם. זה לא היה עניין של מה בכך. כזכור, "Sub Pop" הינו הלייבל שהיווה קטליזטור שהיה מחובר ללב סצנת הגראנג' באותה תקופה בסיאטל. זה היה אולי מהלך חכם ודי צפוי ללהקה שהייתה חלק מזרם שהולך ומתפתח (למרות שאף אחד לא צפה את הנחשול האימתני שיגיע אחר כך), אבל יחד עם זאת הוא גם גורם לנו לתהות מה בדיוק עבר בראשו של Kurt Cobain, אשר כידוע סלד מאוד מההצלחה ומכל מה שהיא הביאה עימה, אז למה בעצם לחפש חברת תקליטים גדולה? (Photo: Nevermind booklet) "נירוונה", שהייתה באותה תקופה מחוזרת על-ידי לא מעט חברות תקליטים חתמה לבסוף עם "DGC" (שבבעלות Geffen). את ההמלצה לחתום עם "DGC" הם קיבלו מחברה ותיקה - Kim Gordon הבסיסטית של להקת "Sonic Youth". לאחר החתימה החברים היו נחושים להתחיל בהקלטות, אך גם חששו מהלחץ והמעורבות של חברת התקליטים הגדולה והחדשה. המהלך הראשון שחברי "Nirvana" נקטו בו, הוא לסרב לכל המועמדים של חברת התקליטים לתפקיד המפיק. הם ביקשו לחזור ולעבוד עם Butch Vig. מצויידים בהקלטות הקודמות, הם נכנסו לאולפן המיתולוגי "Sound City" והחלו לעבוד על האלבום "Sheep" (כן, כן לא התבלבלנו זה היה השם שנבחר טנטטיבית). Krist Novoselic, Dave Grohl ו- Kurt Cobain עבדו קשה על האלבום, הרבה חזרות לפני ההקלטות, המון הקלטות של השירה ואפילו כתיבה של הדקה התשעים. לאחר סיום ההקלטות עברו החברים לשלב ה- Mix (זהו השלב שבו משלבים את כל האלמנטים של השיר: כלי הנגינה, אפקטים, עריכה ועוד). כבר בשלב הראשון הם לא היו מרוצים והחליטו להביא מישהו אחר לבצע את המיקס. הם קיבלו רשימה ארוכה ומכובדת של מועמדים מחברת התקליטים, אך מחשש להפוך את האלבום למשהו מהוקצע מדי המושפע מסאונד של להקות אחרות, הם פשוט לקחו את השם האחרון ברשימה, Andy Wallace, שהפיק את אחד האלבומים של "Slayer". אנדי עשה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב ועם כל מיני אפקטים מיוחדים ופילטרים כאלה ואחרים הוא השלים את המלאכה. Butch Vig ו- Andy Wallace העידו שבתחילה חברי הלהקה היו מרוצים מאוד מהמיקסים. עם זאת, לאחר שחרורו של האלבום הביעו חברי הלהקה סלידה מהצליל המעובד, כשקוביין צוטט באמירה מרחיקת לכת אומר שכשהוא שומע את ההפקה הוא ממש מרגיש מובך, כי היא קרובה יותר לאלבום של "Mötley Crüe" מאשר לאלבום פאנק. (Photo: Kirk Weddle) לא משנה באיזה שלב בחיים שלכם האזנתם לראשונה לאלבום הזה, אין מצב שנשארתם אדישים. הוא הפך אתכם, בעט בכם, גירד אתכם מהריצפה וערבב לכם את הקרביים. האלבום הזה שופע בניגודים וזה מה שהופך אותו לכל-כך מוצלח ומיוחד. הסאונד חדשני עם אלמנטים של רטרו, מבנה השירים פשוט, אך גם מאוד דינמי ומטייל בין שקט לרעש, הטקסטים חדים וישירים, אך יחד עם זאת מעורפלים ושברירים והקול של קוביין נע בין נקי וחלק למחוספס ומיוסר. מהאלבום שוחררו ארבעה סינגלים מצליחים ששרפו את המצעדים ושודרו באופן מחזורי ובלתי פוסק ב- MTV: שיר הפתיחה של האלבום "Smells Like Teen Spirit" הגדיר מחדש את את עולם המוזיקה והפך להימנון של דור שלם, אשר מאוחר יותר יכונה דור ה- X, וכל זאת בארבעה אקורדים בלבד. את השיר כתב Kurt Cobain ברגע אחד של כעס, לאחר שחברתו Tobi Vail, מלהקת Bikini Kill זרקה אותו. כותרת השיר נבעה מכתובות גרפיטי שרוססו על ידי Kathleen Hanna - זמרת להקת Bikini Kill, על קיר דירתו של קוביין. הכוונה שלה היתה לציין את העובדה שקורט "סומן עכשיו" בניחוח הדאודורנט החביב על חברתו וייל "Teen Spirit". ארבעת האקורדים שקורט בחר לעטוף איתם את המילים של "Smells Like Teen Spirit" לא היו חדשניים, להיפך, אלו היו אקורדים לעוסים שנעשה בהם שימוש באינספור שירי רוק. קוביין ציין שהוא ניסה לכתוב שיר שישמע כמו ה- "Pixies". גם במקצב ואופן הנגינה של הריף האלמותי ניסה קוביין להישמע כמו השיר "More Than A Feeling" של להקת "Boston", אשר בהתאם להודאתו הוא עצמו היו פשוט קלישאתיים. לשיר לא היה אפילו גשר. אבל השילוב של הפשטות, עם החיספוס והמלודיה הקליטה יצרו את ה"מפץ הגדול" אשר שינה את פני המוזיקה לנצח. כדי ללוות את השיר צילמה הלהקה קליפ שהרעיון שלו מבוסס על ילדי פאנק רוק שזורעים הרס בתיכון, סמל לכל מה שקוביין בז לו מאז ימי התיכון שלו באברדין. שידורים בלתי פוסקים של הקליפ ב- MTV והשמעות חוזרות ונשנות בתחנות הרדיו השונות ישגרו את "Nirvana", צורחת ובועטת, היישר לראש מצעד הבילבורד 200 ואל לב המיינסטרים. אבל זה לא הסתיים בכך, השיר הזה ישים עיר שלמה על המפה העולמית, שכן מאותו יום סיאטל הפכה לשם נרדף למהפיכת הגראנג' שהתחוללה שם. השיר הזה הפך אומנם את הלהקה לאלמותית בין לילה, אבל יותר מכל הוא היווה את הטריגר למהפיכה גדולה בהרבה ממהפיכה מוזיקלית, מהפיכה תרבותית של דור ה- X. למותר לצין ש- "Smells Like Teen Spirit" דורג במקום ה- 9 ברשימת "500 השירים הגדולים בכל הזמנים" של מגזין הרולינג סטון, הוא נמצא ברשימת 500 השירים הגדולים שעיצבו את הרוקנרול של "היכל התהילה של הרוקנרול" והוא גם נכנס להיכל התהילה של הגראמי בשנת 2017. בשנת 2000 נכנס השיר לספר השיאים של גינס כשיר ששודר הכי הרבה פעמים בערוץ MTV אירופה. הקטע השני מהאלבום "In Bloom" שוחרר כסינגל הרביעי והאחרון והיה בין שמונת השירים שהוקלטו במהלך הפגישה בת חמישה ימים עם Butch Vig באפריל 1990. ההקלטה המקורית, כללה קטע מעבר (גשר) שהוסר על-ידי Butch Vig באמצעות חיתוך של סליל המאסטר עם סכין גילוח. התוכנית המקורית לשחרר את השיר כסינגל נזנחה לאחר שהמתופף Chad Channing עזב את הלהקה. במקום זאת, החליטה הלהקה להשתמש בשיר כקלטת דמו, שהופצה בקרב תעשיית המוזיקה ויצרה עניין בקרב חברות התקליטים הגדולות. בסופו של דבר השיר הוקלט מחדש באולפני "Sound City" במאי 1991. זה היה אחד השירים הראשונים שעבדו עליהם במהלך ההקלטות החוזרות, בשל היכרותו הקודמת של Butch Vig את השיר. כמו השירים האחרים שהוקלטו באפריל 1990, גם העיבוד לשיר הזה נותר כמעט ללא שינוי, כאשר הביצוע של Dave Grohl, נשאר קרוב מאוד למקור. כאן המקום לציין שקוביין התנגד בכל תוקף לכל סוג של אפקט בהקלטת האלבום וכאשר Butch Vig ניסה לגרום לו לבצע הכפלה של השירה הוא כמובן סירב בתוקף. כדי לקבל את ההכפלות על ערוץ השירה נאלץ בוץ' להונות את קוביין. הוא גרם לו לחשוב שחלקים מסוימים של השירה אינם מוקלטים כראוי וצריך לעשות זאת שוב. בהמשך הוא הוכיח לו שגם John Lennon ביצע זאת באלבומי הביטלס, עד שלבסוף קוביין התרצה והסכים לעבות את תפקידי השירה, כמעט בכל השירים באלבום. אבל Vig לא הסתפק בכך, הוא החליט לגרום גם למתופף Dave Grohl לשיר הרמוניות גבוהות, ולהכפיל אותן כמו עם קוביין. בתחילה גרוהל התקשה להגיע לתווים הנכונים, אך בסופו של דבר הצליח לשיר בדיוק איך ש- Vig ביקש ממנו. הקטע השלישי "Come As You Are" שוחרר כסינגל השני מתוך האלבום. הריף הכל-כך מפורסם של השיר לקוח מהשיר "Eighties" של "Killing Joke" משנת 1984, הוא פשוט מנוגן קצת יותר לאט. חברי "Killing Joke" חשבו לתבוע את חברי "Nirvana" על "ההשאלה", אבל אחרי מותו של Kurt Cobain החליטו לוותר. יצויין כי קורט קוביין היה מודע היטב ל"השאלה". לאחר יציאת האלבום התלבטו הלהקה וחברת הניהול האם להוציא את "Come as You Are" או "In Bloom" כסינגל השני מתוך האלבום וקורט העדיף את "In Bloom" בשל חששותיו מהדמיון לשיר של "Killing Joke". לאחר שכנוע של חברת הניהול, קוביין הסכים בגלל הפוטנציאל המסחרי שלו. בוץ' אמר שזה השיר האהוב עליו מהאלבום ושקוביין משתמש כאן באותו אפקט בו השתמש בשיר "Smells Like Teen Spirit", כזה שמפיק את הצליל הטריפי פסיכדלי שנשמע כמו מים. השיר "Lithium" שוחרר כסינגל השלישי מהאלבום. גם הוא הוקלט בסשנים הראשונים מאפריל 1990 והיה אחד הגורמים לכך שאלו הופסקו בעקבות איבוד קולו של Kurt Cobain. ניתן לומר כי מבחינה היסטורית השיר הזה היווה את הטריגר לכל מה שהגיע לאחר מכן. זה השיר שיצר את החיכוכים שיביאו בסופו של דבר לעזיבתו של המתופף Chad Channing. קוביין לא היה מרוצה מהתיפוף של Channing בשיר הזה ופעם אחר פעם דרש ממנו לבצע את עיבוד התופים שהוא עצמו המציא לשיר. העבודה המתישה מול Channing וההקלטות החוזרות של השיר נתנו את אותותיהם על קולו של Kurt Cobain, מה שאילץ את הלהקה להפסיק את ההקלטה. אפקט הפרפר שנותר עם הקלטת השיר הזה המשיך עם פיטוריו של Channing וגיוסו של Dave Grohl ובהמשך החתימה עם "DGC" וההקלטה המחודשת שבזכותה נשמע "Nevermind" כפי שהוא נשמע. אם כבר דיברנו על "Lithium", אז הרצועה הנחבאת בסוף האלבום “Endless, Nameless”, שמתחילה בדקה ה-13:51 של הרצועה ה-12, הוקלטה במקרה, כתוצאה של תסכול מצדו של Kurt Cobain אשר לא הצליח לבצע את הקלטות הגיטרה של השיר “Lithium” כמו שצריך. Butch Vig שלא הפסיק את ההקלטה אחרי ביצוע השיר, החליט לשמור אותה וטכנאי האלבום Howie Weinberg הוסיף אותה בטעות בסוף האלבום. אבל האלבום הזה הוא בהחלט לא רק ארבעת הסינגלים ששוחררו מתוכו. יש כאן את "Breed" המדהים שבמקור נקרא "Immodium" - על שם תרופת השלשול של Tad Doyle סולן להקת "TAD" מסיאטל עימה הלהקה יצאה לסיבוב הופעות בשנת 1989, אז גם החלה הלהקה לפתח את השיר. יש גם את "Polly" האקוסטי שהינו השיר היחיד בו Dave Grohl לא מקבל קרדיט, אלא המתופף הקודם Chad Channing. פשוט אין בשיר הזה תופים אך Chad Channing קיבל קרדיט על הצליל היחיד בשיר של המצילה. תמצאו כאן פאנק-רוק עצבני ומהיר דוגמת "Territorial Pissings" שנכתב ממש בשלב המיקס לאלבום עם הפתיחה של הבסיסט Krist Novoselic שר קטע מהשיר "Get Together" של "Youngbloods" משנת 1967. תמצאו גם את "Drain You" שהוקלט לראשונה במהלך ביקור שערכו Dave Grohl ו- Kurt Cobain בביתו של Dale Crover מתופף ה- "Melvins". בוץ' מעיד שזה השיר שיש בו הכי הרבה שכבות של גיטרות באלבום. את הצלילים במהלך קטע המעבר שמתחיל בדקה 1:35 לשיר, ביצע קוביין במגוון דרכים, כולל שימוש בברווז גומי שיופיע מאוחר יותר על הכריכה האחורית של האוסף "Incesticide" משנת 1992. השיר "Lounge Act" שמדבר על שברון לב מיחסים לא טובים. מאזכר את "Smells Like Teen Spirit" עם המשפט: "I still smell her on you". כותרת השיר הגיעה מקטע הבס בתחילת השיר. חברי הלהקה חשבו שזה משהו שלהקת טרקלינים תנגן (cheesy lounge band). קורט הודה שהשיר נכתב על חברתו לשעבר Tobi Vail. השורה בשיר "I'll arrest myself, I'll wear a shield" מתייחסת לקעקוע של קוביין על הכתף עם סוג של מגן והאות K מצויירת עליו. הקטע המהיר והעצבני "Stay Away" שמזהיר אותנו להתרחק, נקרא במקור "Pay To Play" וכולל בסופו את המשפט מעורר המחלוקת "God is gay" אותו ריסס קוביין על מכוניתו של חברן לכיתה בתיכון. השיר "On a Plain" שהוא שיר על "כתיבת שירים". את המילים שלו סיים קוביין לכתוב ממש בסמוך להקלטה ולכן הוא כולל את המשפט "What the hell am I trying to say?" ומה אתם יודעים, השיר אפילו מסתיים באה-קאפלה של קוביין. ויש כאן את "Something in the Way" המהפנט עם צ'לו מרעיד ומצמרר שבמקור היה בכלל חשמלי, כן, כן, תוכלו לשמוע את הביצוע המחושמל באוסף "Montage of Heck: The Home Recordings" של קוביין משנת 2015. קורט כתב את השיר על חייו. הוא מדבר על מגורים מתחת לגשר, מה שלטענתו קרה כאשר נבעט מהבית ונאלץ לגור מתחת לגשר סמוך. לפני סיום נתייחס בקצרה לעטיפת האלבום. הרעיון היה בהשראת האובססיה של קוביין עם הריון ולידה (In Utero). קוביין הביא את הרעיון לאחר צפייה בסרט על לידות מתחת למים, הוא רצה שעטיפת האלבום תציג תמונה של לידה אמיתי מתחת למים, אך חברת התקליטים התנגדה והסכימה על תמונה של תינוק מתחת למים. אגב, חברת התקליטים ניסתה לצנזר את איבר מינו של הרך הנולד אך קוביין התעקש ולא הסכים לכך. הפשרה היחידה שקוביין הסכים לה הייתה כיסוי איבר המין עם סטיקר שעליו הכיתוב: "If you're offended by this, you must be a closet pedophile". שמו של התינוק שעל גבי העטיפה הוא ספנסר אלדן, שהיה אז בן ארבעה חודשים. החכה ושטר הכסף הוספו לתמונה לאחר מכן. 30 שנה לאחר יציאת האלבום הגיש ספנסר אלדן תביעה כנגד הלהקה, צלם העטיפה, וכל מי שהיה שותף ליצירתה על פורנוגרפיה וניצול ילדים בכך שלא צנזרו את אבר מינו. הוא דרש 150,000 דולר מכל אדם שנתבע בכתב התביעה. תביעתו נדחתה ב-2022, אך ערכאת ערעור פדרלית הפכה את ההחלטה ב-2023. בית המשפט דחה את התביעה שוב באוקטובר 2025, ואלדן ערער גם על ההחלטה הזאת. (Photo: nirvana.fandom) העטיפה האחורית של האלבום מורכבת מקולאז' ציורים מסוג DANTES INFERNO PAINTINGS שקוביין יצר, הקוף Chim Chim ותמונה מטושטשת וחבויה של להקת "KISS", להקה שקוביין העריץ כשהיה נער. האלבום "Nevermind" זכה להצלחה מסחרית אדירה. הוא מכר יותר מ -30 מיליון עותקים ברחבי העולם, מה שהופך אותו לאחד האלבומים הנמכרים ביותר בכל הזמנים. בינואר 1992 הוא הגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד 200 האמריקאי ובמקביל ב- 7 מדינות נוספות. מעבר להצלחה המסחרית מדובר באחד מהאלבומים המוערכים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה והוא נמצא כמעט בכל רשימת דירוג שמכבדת את עצמה. בשנת 2004 הוסיפה ספריית הקונגרס האמריקאי את האלבום לרשימת ההקלטות הלאומית היוקרתית - "National Recording Registry", המאגדת בתוכה את אוסף ההקלטות המשפיעות ביותר מבחינה תרבותיות והיסטוריות על אמריקה. עכשיו עזבו הכל ולחצו פליי: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 24 לספטמבר 1975 שחררה "Rush" את אלבומה השלישי "Caress Of Steel". זה האלבום שכמעט והביא לחיסולה של הקריירה הקצרה של הלהקה. האלבום נכשל מסחרית והקהל גילה חוסר התעניינות בלהקה, אשר מצאה עצמה מושפלת כשהיא מופיעה מול אולמות חצי ריקים. חברי הלהקה אפילו התבדחו ביניהם ש- Neil Peart הולך לחזור לשיווק ציוד חקלאי ו- Alex Lifeson יחזור להיות צבעי. האלבום הזה ממשיך את השינוי המוזיקלי שהחל באלבום הקודם אשר כלל מעבר של הלהקה מרוק כבד עם השפעות של בלוז, לכיוון רוק פרוגרסיבי כבד. הניצנים של השינוי בקו המוזיקלי נראו כבר באלבום הקודם, "Fly By Night", אשר שוחרר כחצי שנה קודם לכן. האלבום כלל מיני יצירה בת ארבעה חלקים שנקראה "By-Tor & the Snow Dog" ואורכה 8:37 דקות, אשר הוכיחה את ההשפעות הפרוגרסיביות על הלהקה. גדי, אלכס וניל ביקשו להמשיך עם ההתנסות המוזיקלית הזו שהחלה עם השיר "By-Tor & the Snow Dog". הם פיתחו עוד יותר את רעיון יצירות הקונספט הארוכות וכללו באלבום השאפתני הזה, לא יצירה אחת אלא שתי יצירות אפיות ארוכות, הראשונה "The Necromancer" - יצירה בשלושה חלקים שהתפרסה על מחצית הצד הראשון של האלבום, והשניה - "The Fountain of Lamneth" יצירה בת ששה חלקים שהתפרסה על כל צידו השני של האלבום. שתי היצירות הארוכות הללו היו "מעט יותר מידי" עבור הקהל, אשר הכיר את "Rush" כלהקת הארד רוק ולא היה מוכן עדיין לשינוי הקיצוני בסגנון שלה. אותו קהל שלא היה פתוח מספיק לכיוונים מוזיקליים חדשים הצביע בסופו של דבר ברגליים וגרם לכישלון המסחרי של האלבום, כישלון שבסופו של דבר גם איים על עתידה של הלהקה. יחד עם זאת מדובר באלבום מאוד חשוב בהתפתחותה של הלהקה, שכן לולא "Caress Of Steel" הלהקה לא היתה מייצרת מאסטרפיסים כמו "2112" ו- "Hemispheres". האלבום "Caress Of Steel" היה "ניסוי הכלים" של הלהקה, מסע אקספרימנטאלי ש- "Rush" היתה צריכה לעבור ולהתנסות בו בכדי להגיע לאן שהיא הגיעה כבר באלבומה הבא. עטיפת האלבום עוצבה על-ידי Hugh Syme, שיהפוך למעצב העטיפות הקבוע של הלהקה. הרעיון היה שעטיפת האלבום תהיה בצבע כסף שיהא תואם לשם האלבום (Steel). עם זאת, טעות הדפסה גרמה לכך שהעטיפה תצא בצבע זהב, טעות שלא תוקנה גם בהוצאות המאוחרות. האלבום נפתח עם "Bastille Day" והריפים העצבניים של Alex Lifeson שנחתכים לסירוגין על-ידי חטיבת הקצב של לי-פירט, המסונכרנת בדיוק פנטסטי של שעון אטומי. זה אחד השירים האגרסיביים של הלהקה מתקופת ההארד רוק הקלאסי של שנות ה- 70, אשר גם היה להיט גדול בהופעות באותה תקופה. השיר מספר על היום בו ההמון הצרפתי הסתער על הבסטיליה, מהלך אשר החל את המהפיכה הצרפתית. מעניין לציין שהשיר הזה השפיע גם על חברי "Dream Theater" בבחירת שמה הראשון של הלהקה (Majesty), שכן Mike Portnoy, אשר ידוע כמעריץ גדול של "Rush" חשב שהסיום של השיר הוא פשוט "Majesty" . הריף המוביל בשיר השני "I Think I'm Going Bald" מזכיר את הריף של השיר "In the Mood" מהאלבום הראשון של הלהקה. השיר נכתב עבור המוזיקאי הקנדי Kim Mitchell שהיה הגיטריסט והזמר של הלהקה הקנדית Max Webster. כידוע, חברי מקס וובסטר ו- "Rush" היו מיודדים וגדי, אלכס וניל אף התארחו באחד מהשירים של מקס וובסטר "Battle Scar", שיתוף פעולה שהיווה כטריגר לכתיבת השיר "Tom Sawyer". השיר הזה כולל את אחד המשפטים שמאפיינים בצורה הטובה ביותר את הלהקה, אשר המשיכה להתפתח ולהתבגר מוזיקלית עם השנים, אבל תמיד עשתה את זה בדרכה שלה. וכך אומר המשפט: "But even when I am gray, I'll still be gray my way". יצוין שקיימת גירסה נוספת לפיה השיר הזה נכתב כמחווה לשיר "Goin' Blind" של להקת "Kiss". תימוכין לגירסה זו ניתן למצוא בספר: "Contents Under Pressure: 30 Years of Rush at Home & Away". הרצועה השלישית "Lakeside Park" הינה שיר נוסטלגי המספר על לייקסייד פארק שממוקם בעיר St. Catharines באונטריו, האיזור בו המתופף Neil Peart גדל ועבד בחופשת הקיץ. שיר קליט וכייפי על קיץ, חברים והנאות החיים, אשר מדגים את היכולת המדהימה של הלהקה הזאת ליצור למאזין תמונה מושלמת של זמן ומקום, אפילו שהמאזין מעולם לא ביקר בו. התאריך 24 למאי שמוזכר בשיר הוא יום המלכה ויקטוריה – שנחשב יום חג קנדי. מכאן אנחנו עוברים ליצירה שמסיימת את צידו הראשון של האלבום - "The Necromancer". יצירה בת שלושה חלקים שאורכה כ- 12 דקות. בדומה לשיר "Rivendall" מהאלבום הקודם, גם היצירה הזאת מושפעת מספרי הפטנטזיה של J. R. R. Tolkien- שר הטבעות וההוביט. ה- "Necromancer" הוא דמות של קוסם - בעל האוב מספר ההוביט, שגם מופיע בספרי שר הטבעות כדמותו של Sauron. עם זאת, ה"סאורון" ביצירה של "Rush" הינו דמות מרושעת אשר משתלטת על מוחם ונשמתם של האנשים ומרוקנת אותם מכל שאיפה ורצון. החלק הראשון של היצירה - "Into the Darkness" הינו חלק איטי ומהפנט שנועד להכניס אותנו לאווירת הסיפור. השירה המרגיעה של Geddy Lee משתלבת עם הסולואים המייללים של לייפסון שאט אט מתגברים ומפלחים את דממת היער. שלושת המטיילים המוזכרים במילות השיר הם למעשה חברי להקת "Rush" אשר הגיעו משכונת Willowdale שבטורונטו או כפי שמוזכר בשיר עצמו: “Three travelers, men of Willow Dale" . החלק השני "Under the Shadow" מסופר מנקודת המבט של ה- "Necromancer" אשר בכוחותיו צופה ועוקב אחר שלושת המטיילים נכנסים לאדמות שלו ומוביל אותם אל מרתפי הטירה שלו בכדי לעשות בהם את זממו. החלק השלישי והאחרון "Return of the Prince" מתאר את כניסתו של הגיבור מהאלבום הקודם "By-Tor and the Snow Dog” , אשר משמיד את בעל האוב בקרב הירואי, בעוד שסולו הגיטרה של Alex Lifeson בסיומו של השיר ממחיש את הניצחון הגדול. כל הצד השני של הויניל מוקדש ליצירה בת שש החלקים "The Fountain of Lamneth" אשר אורכה מגיע לכ- 20 דקות. היצירה מתארת בצורה כרונולוגית מסע חיים שלם של אדם שאת כל חייו הקדיש למציאת "מזרקת הסליחות" (The Fountain of Lamneth) במחשבה שכך ימצא גם חיי נצח. זו יצירה מורכבת ודינמית מאוד שמוכיחה את הרצון של הלהקה הצעירה להתנסות ולהתפתח מבחינה מוזיקלית. Alex Lifeson ציין שבשיר הזה הוא שאף להגיע לצליל הגיטרה ולסגנון הנגינה של הגיטריסט Steve Hackett מלהקת "Genesis", במיוחד בקטע "No One at the Bridge". ההצהרה הכנה הזאת של לייפסון מסבירה מדוע הלהקה בחרה ללכת בכיוון המוזיקלי השאפתני, כפי שעשתה באלבום הזה. חברי הלהקה נקרעו בין אהבתם ללהקות פרוגרסיב כמו יס וג'נסיס לבין אהבתם להארד רוק והבלוז של לד זפלין, "Cream" ו- "Blue Cheer" וההשתקפות של האהבות הללו מומחשת היטב באלבום הזה. הניגודיות הזאת בין הסגנונות המוזיקליים היא כנראה גם נקודת התורפה של האלבום. אין פה קו מוזיקלי אחיד, יש כאן התנסות והתפזרות בין סגנונות שונים אשר הקשתה מאוד על הקהל להזדהות איתו. הוא לא היה מספיק מורכב עבור אוהבי הפרוגרסיב ולא מספיק כבד לאוהבי ההארד רוק ולכן הוא נכשל. בעקבות הכישלון הצורם של האלבום הזה ראו חברי "Rush" לנגד עיניהם את הסוף, אבל למעשה הוא סימן דווקא את ההתחלה. הלהקה קיבלה מחברת התקליטים הזדמנות אחרונה להוציא תקליט מסחרי וחברי הלהקה מנצלים אותה עד הסוף עם האפוס "2112". כך יצא שאחרי נקודת השפל הגדולה ביותר שלה, "Rush" פשוט נולדה מחדש, עם מאסטרפיס שהקנה להם הצלחה אדירה וחופש יצירה מלא.! אז בואו תקשיבו ליצירה הזאת שרק הולכת ומשתבחת עם השנים ומהאזנה להאזנה, כי היום באמת אבל באמת כבר לא עושים אלבומים כאלה. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

אתם חושבים שהוא ליצן אבל זה רק נראה כך מבחוץ, Shawn Crahan מלהקת "Slipknot" נולד ב-24 לספטמבר 1969 אז הבאנו לכם מספר עובדות מעניינות... (Photo: Slipknot) 1. הוא הקים את להקת "Slipknot" בשנת 1995 יחד עם הבסיסט Paul Gray 2. הוא המוח היצרתי ומנהל המדיה של הלהקה 3. בין היתר הוא מביים את כל הקליפים של הלהקה וההפקות הוויזואליות והעיצוביות 4. מעבר לכך הוא גם מכה בפחיות בירה ומשתתף בקולות רקע 5. מספרו בלהקה הוא "6" 6. מעבר לקליפים של הלהקה הוא ביים את סרטו הראשון באורך מלא ב-2016 בשם "Officer Downe" שמבוסס על קומיקס. הוא גם ביים את הקליפ "A-M-E-R-I-C-A" של "Motionless in White" ואת הקליפ "We Are" של "Hollywood Undead" (Photo: Mick Hutson) 7. בצעירותו הוא מאוד אהב את קינג קונג, היה לו פוסטר בחדר גם בחייו הבוגרים. אימו שנהגה להגיע להופעות של סליפנוט לפני שהם הפכו למפלצת, הייתה מכנה את בנה Sliver Back Gorilla בגלל הצורה בה הוא היה מנגן על התופים ומשתולל על הבמה. באחד מימי ההולדת שלו היא אפילו קנתה לו מודל של הגורילה עשוי מקריסטל. 8. בהופעות הראשונות של סליפנוט שון היה נוהג להביא לבמה ראש של פרה 9. שון הוא זה שהגה את רעיון המסכות של הלהקה. המסכה המזוהה איתו היא מסכת הליצן והמסכה איתה הוא הופיע משנת 1999 נמצאת ברשותו מאז שהיה בן 14. למסכה יש משמעות מאוד גדולה וחזקה ששון לא חושף. (Photo: Jay West) 10. מעריצי הלהקה ידועים בכינוי “Maggots”, שון הוא זה שהעניק להם את הכינוי הזה. הוא קיבל השראה לשם מסרטון שהוא צילם על אייל שנאכל ע"י חרקים. צורת ההתנהלות של החרקים נראתה לו כמו מוש פיט, כמו המעריצים בהופעה של סליפנוט. 11. הוא הקים חברת תקליטים בשם Big Orange Clown Records אך היא לא ממש המריאה ועד היום הוא ייצג להקה אחת בלבד בשם "Gizmachi" (Photo: Victor Chavez) 12. בשנת 2007 הוא הקים להקה נוספת בשם Dirty Little Rabbits ולקח על עצמו את תפקיד המתופף. הלהקה שחררה אלבום אחד באותה שנה ושני EP שנתיים מאוחר יותר 13. בשנת 2019 בתו בת ה-22, Gabrielle, הלכה לעולמה 14. בשנת 2020 בנו Simon Crahan הקים את להקת "Vended" יחד עם Griffin Taylor בנו של Corey Taylor "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 23 בספטמבר, 1991 "Primal Scream" הוציאו את אלבומם השלישי "Screamadelica", אלבום נוסף בסדרת "Class of 91'" שלא פעם הוכתר כאחד מהאלבומים הגדולים של שנות ה- 90. האלבום הזה סימן שינוי משמעותי מסגנון האינדי רוק של הלהקה. רגע... אמרנו אלבום? תכלס, זה יותר מסתם אלבום - זו "קפסולת זמן תרבותית" שלוכדת את רוח התקופה בה נשברו כל המוסכמות. עידן שבו הגבולות המוזיקליים התרסקו. שנות ה-90 המוקדמות סימנו תקופה של רעידת אדמה במוזיקה, עם שילוב ז'אנרים וצלילים חדשים, אשר הגיחו מהקצוות של המחתרת והשתלטו על המיינסטרים. שנת 1991 היתה אחת השנים הגדולות במוזיקה היא הנגישה לקהל הרחב אלבומי רוק אלטרנטיבי כמו עם "Nevermind" של "Nirvana" מצד אחד, אך במקביל, התרחשה במהלכה התפוצצות של המוזיקה האלקטרונית כשהיא מונעת על ידי "תרבות הרייב" ברחבי בריטניה, מצד שני. על הרקע הזה, "Screamadelica" נחת כמיזוג נועז וחדשני בין רוק, פסיכדליה, האוס, דאב, גוספל ואסיד האוס, כאלבום שקרא תיגר על המוסכמות והגבולות המוזיקליים. בעודו רוכב על אדי העשן של תרבות הרייב, הוא מיזג אסיד האוס, דאב, פסיכדליה וגוספל, תוך אימוץ האנרגיה המרדנית של הרוקנ'רול. אחד ההיבטים המדהימים ביותר של "Screamadelica" הוא היכולת שלו לשקף את האתוס המוזיקלי של שנת 1991, שנה שבה סצנות מוזיקליות התנגשו וז'אנרים היברידיים חדשים התגבשו. "Primal Scream", בראשותו של Bobby Gillespie, ניצלה את סצנת המועדונים התוססת של בריטניה, ובמיוחד את עלייתה של תנועת ה- "Madchester" ותרבות הרייב ששינתה את בריטניה. הם התחברו למפיקים כמו Andrew Weatherall, כאלה שהמגע שלהם השפיע על האלבום וסייע להזרקת האופוריה המסוממת של רחבת הריקודים, אל תוך הרוק הבסיסי של הלהקה. התוצאה הייתה משהו שהרגיש מצד אחד לגמרי עכשווי, אבל מצד שני היה גם צופה פני עתיד בצורה קיצונית, פשוט אלבום יחיד במינו שלא נשמע כמותו עד אז. ואחרי כל ההקדמה הזאת, אנחנו מבקשים שלא תתנו לרצועה הפותחת "Movin' on Up" להטעות אתכם. בניגוד לטירוף שקורה בהמשך האלבום, הלהקה בחרה לפתוח אותו בהמנון רוק שבבסיסו נשמע כאילו הושפע מה"רולינג סטונס", רק שהוא עבר "השרייה" בבריכת גוספל. זה שיר שנותן טון רוחני ומרומם, בניגוד לטקסטורות האלקטרוניות משופעות הדאנס, הפסיכדליה והרייב השולטות ברצועות מאוחרות יותר כמו "Don't Fight It, Feel It" ו-"Loaded". השירים הללו, משופעים בביטים של האוס ובייסליינים של דאב, מהווים הוכחה להשפעה הצולבת שהתרחשה בעולם המוזיקה באותה תקופה. רצועות כמו "Come Together" שאורכו למעלה מ- 10 דקות מציגות את היכולת של "Primal Scream" להפגיש בין נופי סאונד אלקטרוניים ורוק באופן שמרגיש טבעי ואופורי. שנת 1991 הייתה משמעותית גם עבור תפקידה בפריצת הגבולות של איך מוזיקת רוק יכולה להישמע. אלבומים כמו יצירת השוגייז המופתית "Loveless" של "My Bloody Valentine" ו- "Achtung Baby" של "U2", חקרו סאונדים חדשים ושונים, ו-"Screamadelica" מתאים היטב למגמה הזו, ומגדיר מחדש את האפשרויות של להקות המבוססות על גיטרה, לאמץ סאונד חדש על ידי הפקה מודרנית וטכניקות חדשות. "Primal Scream" הצליחה היכן שהרבה להקות רוק נכשלו באותה תקופה - לא רק שהם שילבו אלמנטים של דאנס, הם פשוט שקעו בהם. "Screamadelica" הוא לא רק אלבום שקורץ לעבר סצינת המועדונים - זה אחד שחי בה, אלבום שטבול ברייב מיוזע, ממש כמו בהופעת רוק. מבחינה לירית, האלבום משקף את האופוריה הקולקטיבית של סצנת הרייב המוקדמת של שנות ה-90. רצועות כמו "Don't Fight It, Feel It" ו-"Higher Than the Sun" לוכדות בצורה מושלמת את התחושה שהגדירה גם את תרבות הרייב וגם את הימים הראשונים של חדירת המוזיקה האלקטרונית למיינסטרים. עם זאת, יש באלבום הזה גם רצועות מרגשות ובוגרות כמו "Damaged", שמזכירה לנו את ה- "Rolling Stones" ומעניקה לאלבום עומק שמונע ממנו להרגיש כמו "פסקול מסיבות" חסר נשמה. ככל ששנות ה-90 התקדמו, "Screamadelica" שימש דוגמה לאופן שבו אומנים יכולים לשלב ז'אנרים וסאונדים בנוף המוזיקלי. האופן שבו האלבום הזה גישר על הפער בין רוק למוזיקה אלקטרונית, הניח את הקרקע ללהקות מאוחרות יותר שנשענו על הסאונד ההיברידי של רוק ואלקטרוניקה, כמו "The Chemical Brothers" ו- "Radiohead". במהותו, "Screamadelica" היה תוצר של התקופה בה יצא, ובכל זאת הוא התעלה עליה. הוא תפס את האנרגיה של שנת 1991, שנה שבה האלטרנטיבי הפך למיינסטרים, שנה שבה הקווים בין רוק, פופ ומוזיקת ​​דאנס היו מטושטשים מאי פעם. הוא הראה שהעולמות השונים הללו לא רק מתקיימים יחד - אלא שהם גם יכולים לפרוח ביחד. "Primal Scream" יצרו אלבום שהוא ציון דרך. הוא לא רק הגדיר את המשך הקריירה שלהם, אלא גם סימן נקודת מפנה במוזיקה של התקופה. אבל "Primal Scream" לא עצרו בכך. ייקח להם שלוש שנים להמציא את עצמם שוב פעם מחדש עם "Give Out but Don't Give Up" שהביא שינוי מאסיבי נוסף וקיצוני מהסאונד הפסיכדלי של "Screamadelica", עם אלבום המושפע ממוזיקת ​​רוק קלאסי ובלוז. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-23 בספטמבר 2003 הוציאה להקת "Limp Bizkit" את אלבום האולפן הרביעי שלה, "Results May Vary". שלוש שנים קודם לכן נדמה היה שאי אפשר לעצור את "Limp Bizkit". האלבום "Chocolate Starfish and the Hot Dog Flavored Water" הפך אותה למפלצת של אצטדיונים, אבל מאחורי הרעש כבר התגלו סדקים. עכשיו, בלי הגיטריסט שעיצב חלק גדול מזהותה, הלהקה הייתה צריכה להוכיח שהיא מסוגלת להישאר עצמה וגם למצוא דרך חדשה. עזיבתו של Wes Borland בשנת 2001 השאירה חלל גדול. הריפים המשונים, הצלילים המפתיעים והחוש התיאטרלי שלו היו חלק מן האישיות של ההרכב. אחרי אודישנים פומביים גויס Mike Smith, לשעבר גיטריסט להקת "Snot" כדי למלא את מקומו. ההקלטות נמשכו בגלגולים שונים, חומרים הוחלפו, ו-Fred Durst לקח לידיו יותר תחומי אחריות והחלטות אמנותיות. Terry Date היה בין מפיקי האלבום, לצד דרסט ו-DJ Lethal, כשבגדול אפשר לשמוע כאן להקה שמחפשת כיוון תוך כדי תנועה. השיר "Eat You Alive" מנסה להחזיר את המאזינים ישר אל הרחבה. גיטרה חורקת, קצב דורסני וקול שנע בין לחישה לאיום. העצירות הרכות רק מחדדות את ההתפרצויות. מבחינה מוזיקלית הלהקה עדיין יודעת להפעיל כוח, אבל הטקסט האובססיבי והקליפ שבו מופיעה Thora Birch מקשים להתייחס לפרובוקציה כאל בדיחה תמימה. "Gimme the Mic" ו-"Head for the Barricade" ממשיכים עם האנרגיה הזאת, אך לפעמים הזעם נשמע כמו ניסיון להחזיק בכוח ברגע שכבר חלף. דווקא "Underneath the Gun" פותח מרחב אחר. הגיטרות נושמות, השירה מתארכת והבדידות נכנסת דרך הפתחים שהרעש משאיר. ב-"Almost Over" חוזר דרסט לזיכרונות של דחייה ולעג, עם בתים הנשענים על ראפ ופזמון פתוח יותר. האלבום נע כל הזמן בין הרצון לצעוק לבין הצורך לומר משהו שאי אפשר להסתיר מאחורי הצעקה. השיר "Build a Bridge", שבו משתתף בגיטרה Brian "Head" Welch מלהקת "Korn", מוותר כמעט לחלוטין על ההתרסה. הגיטרה האקוסטית והלחן הנעים לאוזן מעניקים תחושה של בקשה. לא כל משפט פוגע במטרה (אנחנו כבר יודעים שזו אחת החולשות של הלהקה), אבל יש ברגע הזה רגש שקשה מאוד לבטל אותו. ב-"Red Light-Green Light" מצטרף Snoop Dogg ונותן לקצב גרוב נינוח יותר, ואילו "Lonely World" מרחף בין ביט רך לתחושת ניכור. עם "Behind Blue Eyes" לקחה "Limp Bizkit" את השיר של להקת "The Who" והחליפה את הדרמה הרוקית בעיבוד מאופק ואישי יותר. המנגינה לוקחת את הקול של דרסט למקום שהריפים לא יכולים להגיע אליו, למרות שקטע ה-Speak & Spell באמצע מושך את תשומת הלב מן הכאב שהשיר מנסה לבנות. השיר "Drown" סוגר את רצף האלבום המקורי בשקט יחסי ובתחושת עייפות שמהדהדת אחרי ההתפרצויות. דווקא בסיום אפשר לשמוע מה הסתתר מתחת לכל הרעש. זה לא היה רק ניסיון לשחזר את "Chocolate Starfish and the Hot Dog Flavored Water", אלא תיעוד של להקה שמחפשת מחדש את נקודת האחיזה שלה. האלבום הגיע למקום השלישי במצעד האמריקאי ומכר כ-325 אלף עותקים בשבוע הראשון. אלה מספרים מרשימים, אך נמוכים בהרבה מן השיא של קודמו. הביקורות היו קשות, ו-"Results May Vary" נותר אחד האלבומים השנויים ביותר במחלוקת בקטלוג של "Limp Bizkit". החזרה המאוחרת של בורלנד להרכב רק הדגישה עד כמה חסרונו הורגש כאן. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר