והפעם אנחנו פותחים בשאלה. כמה אלבומים אתם מכירים שהשיר הפותח שלהם הוא בלדת רוק? האלבום "Third Stage" - השלישי של להקת "Boston" ששוחרר ב- 23 לספטמבר 1986 הוא אחד כזה. האלבום הזה יצא 8 שנים אחרי אלבומה השני של הלהקה "Don't Look Back" ששוחרר בשנת 1978. הלהקה החלה לעבוד על האלבום בשנת 1980 ולמעשה רוב האלבום היה מוכן לשחרור עד שנת 1982. אבל אז הגיעו חילוקי הדעות עם חברת התקליטים "Epic Records", ובהמשך גם תביעה משפטית שעיכבה את יציאתו, כאשר בתווך ההרכב המקורי שליווה את שני האלבומים הראשונים התפורר והפרויקט כולו הוקפא. שולץ הפך בתקופה הזו אובססיבי ובדומה למה שקרה עם אלבום הבכורה של הלהקה Boston, גם כאן ישב באולפן שעות על גבי שעות בניסיון להגיע לסאונד האולטימטיבי. לסיקור על תהליך היצירה של אלבום הבכורה של הלהקה, קראו כאן: למעשה בשלב הזה כל מי שנותר מההרכב המקורי היו Tom Scholz עצמו והזמר Brad Delp. שולץ טען שבמהלך אותן שנים הוא לחץ על כפתור ההקלטה מעל מיליון פעם וכי הוא הצליח למלא למעלה מ- 100 סלילי הקלטה במהלך הקלטת האלבום. בשנת 1984 לאחר שהתביעה מול חברת התקליטים הסתיימה, חתם Tom Scholz עם חברת "MCA" והחל לעבוד על המיקסים האחרונים לפני הוצאת האלבום. אבל דווקא אז קרה דבר מדהים, מישהו הדליף את שיר הפתיחה ובלדת הרוק "Amanda" לתחנות רדיו קטנות ברחבי ארה"ב. ככל הנראה מדובר בחברת התקליטים הקודמת EPIC שרצתה להתנקם בשולץ על התביעה ועל שעזב אותם לטובת חברת MCA, אבל מה זה משנה, הנזק נגרם. צריך להבין, אלו לא היו ימי אינטרנט ויו טיוב, כך שהדלפה היתה אמורה להיעשות עם הארד קופי שעבר פיזית אל תחנות הרדיו. מעבר לכך, הנקמה הזאת התבררה כמהלך מחושב, כי השיר הודלף במכוון לתחנות רדיו קטנות על-מנת שייקח הרבה זמן לגלות את דבר ההדלפה. גם השדרנים באותן תחנות רדיו קטנות אשר הבינו שיש להם ביצת זהב ביד, לא רצו לחלוק אותה עם אחרים ולכן היו מדברים במהלך התחלת וסיום השיר, כדי שתחנות רדיו אחרות לא יוכלו להקליט את השיר ולשדרו. (Photo: Tim Chapman) על אף זאת, השיר הזה הצליח להגיע למקום הראשון גם כששוחרר באופן רשמי שנתיים לאחר שהודלף, בספטמבר 1986, וזאת למרות שלא היה לו וידאו קליפ שיקדם אותו כפי שהיה נהוג באותם זמנים. הסאונד של הלהקה משני האלבומים הראשונים נשמר כאן פחות או יותר, עם תוספת של האפקט/מגבר גיטרה רוקמן אותו המציא כידוע שולץ בוגר ה- MIT בעצמו. עד היום אנחנו לא סגורים מדוע בחר שולץ לפתוח את האלבום דווקא עם הבלדה "Amanda", כאשר לטעמנו היה מתאים יותר לפתוח עם השיר "The Launch" המחולק לשלושה חלקים ועם "Cool the Engines" שמתחבר אליו, או לחילופין עם "We're Ready" המצוין. כך או כך, מדובר באלבום טוב שמרבית הצד הראשון שלו מסודר כמו אלבום קונספט עם שירים שמתחברים אחד לשני ועם הקטע הסוגר אותו "My Destination" שיש לו את אותה המלודיה של שיר הפתיחה "Amanda". להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 23.09.1978 ממש באותה שנה שבה החלו "Ramones" את המרוץ המוזיקלי של חייהם, ובאותה העיר, ניו יורק, קמה לה להקת פאנק רוק נוספת. שמה המקורי היה "Angel and the Snake", עד שיום אחד סולנית ההרכב, Debbie Harry, נסעה ברכב וזכתה להערה, יש שיאמרו סקסיסטית, מנהג משאית שצעק לעברה "היי, בלונדי" בשל צבע שערה. כך הפך שם הלהקה ל-"Blondie", שם שמעיד הרבה על הדומיננטיות של מי שהייתה מנהיגת ההרכב. דבי נולדה ב-1 ביולי 1945 במיאמי, פלורידה, בשם אנג'לה טרימבל, לאם צעירה, ונמסרה לאימוץ כשהייתה בת שלושה חודשים. בני הזוג קתרין וריצ'רד הארי מניו ג'רזי אימצו אותה ושינו את שמה לדברה אן. דבי חיה חיי משפחה נורמטיביים, אך חיפשה ריגושים ולא הסתפקה בחיים ממוצעים. לדבריה, הוריה חיו חיים שלווים ומאושרים שהתאימו להם, בעוד שהיא רצתה לחוות כמה שיותר ולצאת מאזור הנוחות. אחרי שסיימה לימודי אמנות בקולג' בניו ג'רזי עברה לגור בניו יורק, ודילגה בין עבודות כמו מלצרית, מזכירה, רקדנית גו-גו ומארחת במועדון "פלייבוי". את תחילת דרכה המוזיקלית עשתה בשירה ובנגינה על גיטרה אקוסטית וטמבורין בהרכב הפולק הפסיכדלי "The Wind in the Willows". בהמשך שרה בהרכב הבנות "The Stilettos", שאליו הצטרף הגיטריסט Chris Stein, מי שהפך בהמשך לבן זוגה של הארי. לאחר שההרכב התפרק, החליטו השניים להקים להקה. בתחילה צירפו את המתופף בילי אוקונור, את הבסיסט פרד סמית ואת הגיטריסט איבן קראל. אך באביב 1975 השלושה עזבו: סמית החליף את ריצ'רד הל בלהקת "Television", וקראל הצטרף להרכבה של Patti Smith. לאחר אודישנים נוספים צורפו המתופף קלם בורק והבסיסט גארי ולנטיין, ולקראת סוף 1975 הצטרף גם הקלידן ג'ימי דסטרי. כמו "Ramones", גם "Blondie" הפכה להרכב שמופיע דרך קבע במועדונים "Max's Kansas City" ו-"CBGB". ביוני 1976 יצא הסינגל הראשון של הלהקה, "X Offender", בחברת "Private Stock". אלבום הבכורה יצא בדצמבר אותה שנה. אחרי הופעות כחימום ל-David Bowie ולאיגי פופ, עברו חברי הלהקה לחברת "Chrysalis Records". גארי ולנטיין החליט לעזוב, ופרנק אינפנטה, שניגן קודם ב-"Sniper" לצד Joey Ramone, החליף אותו בבס. אך את הצלחתם הראשונה הם חייבים לאלילת המזל: בתוכנית הטלוויזיה האוסטרלית "Countdown" שודר בטעות "In the Flesh" במקום "X Offender". דווקא השיר הלא מתוכנן כבש את אוסטרליה. ג'ימי דסטרי התבדח לימים שהלהקה עדיין מודה למנחה מולי מלדרום על הטעות. הלהקה זכתה להצלחה בסיבוב ההופעות באוסטרליה בסוף 1977, ובפברואר 1978 הוציאה את אלבומה השני, "Plastic Letters", שחיזק את מעמדה כאחת מלהקות הפאנק והגל החדש החמות בעיקר באירופה. אך אין נביא בעירו: דווקא ניו יורק וארה"ב בכלל נותרו בינתיים מחסום בפני "Blondie". בשלב הזה החליטו חברי הלהקה להחליף את המפיק ריצ'רד גוטהרר, שהפיק את שני אלבומיה הראשונים. במהלך סיבוב ההופעות לקידום "Plastic Letters" בארה"ב הם פגשו את המפיק וכותב השירים האוסטרלי מייק צ'פמן, שכבר צבר הצלחות עם סוזי קוואטרו, "The Sweet" ו-"Smokie". עד מהרה התברר שצ'פמן דוחף את חברי ההרכב מבחינת הנגינה והכתיבה, ומחדד את החוזקות של כל אחד מהם. הוא דרש שלמות, ולעיתים העבודה הידרדרה למריבות בטונים צורמים ואף מעבר לכך, כמו במקרה שבו הבסיסט נייג'ל הריסון השליך עליו סינתיסייזר מרוב תסכול. העבודה הקשה השתלמה. ב-23.09.1978 יצא אלבום האולפן השלישי של "Blondie", "Parallel Lines". זה היה שינוי כיוון נועז עבור להקה שנחשבה עד אז להרכב פאנק רוק וגל חדש: היא התקרבה למחוזות הפופ והדיסקו מבלי לוותר על האנרגיה הפאנקית, ונתנה מקום גם לשירה המעודנת של דבי הארי. "Blondie" העזה לצאת מאזור הנוחות שלה ב-"Heart of Glass". השיר נולד שנים קודם לכן אצל הארי וסטיין והתגלגל בין עיבודים שונים, עד שצ'פמן עזר להעניק לו את מקצב הדיסקו והצליל האלקטרוני שהפכו אותו ללהיט. בימים שבהם "שיגעון המוזיקה" כבש את העולם, שילבה הלהקה את רחבת הריקודים עם הרוח הניו-וייבית שלה. הסינגל הראשון מן האלבום בבריטניה היה "Picture This", שיר פופ חד, מלא כמיהה ודימויים של צילום וזיכרון. דווקא ההפקה המהודקת מאפשרת לשירה של הארי להישמע אינטימית ורכה. ב-"Hanging on the Telephone" חידשה "Blondie" שיר של להקת הפאוור פופ "The Nerves", שכתב חבר הלהקה ג'ק לי. לדבריו, הביצוע של "Blondie" הגיע בתקופה שבה מצבו הכלכלי היה קשה במיוחד. צ'פמן הציע להוסיף בתחילת השיר את צלצול הטלפון, והלהקה הפכה את המתח של שיחה שלא נענית לפרץ מרוכז של גיטרות, תופים וקולה הדחוף של הארי. ב-"One Way or Another" היוצרות מתהפכות: הארי כתבה את השיר בעקבות חוויה שבה בן זוג לשעבר עקב אחריה עד שנאלצה לעזוב את ניו ג'רזי. את התחושה המאיימת היא הפכה לשיר קצבי, עוקצני וממכר, שהיה לסינגל האחרון מן האלבום בארה"ב. "Sunday Girl", שכתב כריס סטיין, נשמע כמו שיר אהבה מתוק, אך נולד גם מן הגעגוע לחתול של דבי הארי, "Sunday Man", שברח. מאחורי המלודיה הקלילה מסתתר עצב קטן ועדין. השראה יכולה להגיע מכל מקום. במקרה של "Pretty Baby", הסרט בעל אותו השם, בכיכובה של ברוק שילדס הצעירה, עמד ברקע השיר. הסרט עסק בסיפור קשה של ילדה הגדלה בבית בושת, והשיר מאפשר לקרוא את המבט של הלהקה על האופן שבו ילדות ונשים נעשות לאובייקטים בעיני אחרים. "Parallel Lines" העניק ל-"Blondie" את הפריצה שחיכתה לה. השירים שיצאו ממנו הפכו את דבי הארי וחבריה לכוכבים בינלאומיים, אך כוחו של האלבום נמצא גם בחיבור שבין פאנק, פופ ודיסקו, חיבור שנשמע טבעי לגמרי רק אחרי שהלהקה העזה לעשות אותו. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-23 בספטמבר 1983 הוציאה "Kiss" את אלבום האולפן ה-11 שלה, "Lick It Up". האלבום, מסמן נקודת מפנה משמעותית עבור "Kiss". זה האלבום הראשון שבו הלהקה אימצה את הזהות נטולת המסכות. לפני יציאת האלבום ב-1983, חברי הלהקה עשו את ההופעה הפומבית הראשונה שלהם ב-MTV ללא האיפור המזוהה איתם. זה גם היה האלבום הראשון שלא הציג את Ace Frehley כחבר הלהקה, גם לא על עטיפת האלבום. כידוע, אייס פרהלי הופיע על עטיפת האלבום "Creatures of the Night", אך באותה תקופה הוא כבר עזב את הלהקה ולא היה מעורב בהקלטת האלבום, בעוד שהגיטריסט Vinnie Vincent מנגן בגיטרה מובילה בשישה שירים מתוכו במקומו. האלבום הזה היווה מהלך נועז של הלהקה, בניסיון להתמודד עם הירידה המסחרית והביקורתית של האלבומים האחרונים שלה. הורדת האיפור האייקוני שלהם סימנה לידה מחדש, בעוד ש- "Lick It Up" משחק תפקיד מרכזי בהחייאת הקריירה של "Kiss". מבחינה מוזיקלית, האלבום משתלב היטב עם סגנון הגלאם מטאל וההארד רוק של שנות ה-80 המוקדמות, וכולל ריפים עוצמתיים, תופים רועמים (אפקט הריברב הכבד על התופים של Eric Carr היה צליל ייחודי שלא נשמע קודם לכן באלבומי "Kiss") ופזמונים המנוניים. האלבום ממשיך את הסאונד שפותח ב- "Creatures of the Night", אבל עם הפקה נקייה ומלוטשת יותר. Vinnie Vincent, שהיה שותף לכתיבת רבים מהשירים באלבום וניגן בגיטרה מובילה, הביא אנרגיה רעננה לסאונד של הלהקה, במיוחד בסולואי הגיטרה הנפיצים שלו. שיר הנושא, "Lick It Up", הוא גולת הכותרת הבלתי מעורערת של האלבום, עם הפזמון הקליט והרוק הגרובי והישיר שלו. זו אחת מהרצועות הבודדות מהתקופה של הלהקה ללא האיפור, אשר הפכו לקלאסיקה. השיר הזה מופיע באופן כמעט קבוע בסטליסטים של ההופעות החיות של הלהקה עד היום. "Kiss" ביצעה את השיר הזה בהופעות יותר מ-1,500 פעמים, נכון ליוני 2023, מה שהופך אותו לאחד מעשרת השירים המושמעים ביותר של הלהקה. שירים כמו רצועת הפתיחה "Exciter" (שכוללת סולו גיטרה של Rick Derringer), כמו גם "Young and Wasted" ו-"Fits Like A Glove", מציגים את הצד הכבד יותר של "Kiss", בעוד Paul Stanley ו- Gene Simmons מספקים כמה מהביצועים הווקאליים הטובים ביותר שלהם. "All Hell's Breakin' Loose" (שכל ארבעת החברים כתבו) מוסיף גוון מוזיקלי עם הגשה קולית מעט שונה של Stanley, המושפעת מראפ, מה שהופך אותו לאחד השירים היותר ייחודיים באלבום. התרומות של Vinnie Vincent ניכרות גם ב- "A Million to One", אשר מביא צד מלודי ואמוציונלי יותר לצליל של "Kiss", ומאזן את הרגעים הכבדים יותר. האווירה הכללית של האלבום מחוספסת ובלתי מתנצלת. היא מגלמת את סגנון ההארד רוק של התקופה. אמנם "Lick It Up" אולי לא הגיע לשיאים של הקלאסיקות משנות ה-70 כמו "Destroyer" או "Love Gun", אבל הוא הצליח לבסס מחדש את "Kiss" כשחקנית רלוונטית בסצנת הרוק, במיוחד בתקופה בה הגלאם מטאל החל להשתלט. האלבום מהנה, כבד, ומלא באטיטיוד - בדיוק מה ש- "Kiss" היתה צריכה כדי להמציא את עצמה מחדש. בסופו של דבר, "Lick It Up" עזר ל-"Kiss" לעבור לשלב הבא, תוך שמירה על הרוח המרדנית שהמעריצים אוהבים. הוא הציג את "Kiss" לדור חדש של מעריצים, כמו גם סימן את תחילתו של עידן ה- "Unmasked" של הלהקה. הוא הגיע למעמד זהב במכירות והיה האלבום הראשון של "Kiss" שהשיג זאת מאז האלבום "Unmasked" שיצא בשנת 1980. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 23.09.1970 "הם היו צריכים לצאת להופעות כדי לפרנס את עצמם. הם עבדו 300 ימים בשנה. אז הם פשוט היו נכנסים לאולפן, הקליטו כמה שירים, והמשיכו להופעה הבאה", סיפר המפיק טום דאוד. דאוד היה מבוקש על-ידי להקת "The Allman Brothers Band" להפיק את אלבום הבכורה שלהם, שיצא בסוף 1969, אלא שרצה הגורל ודאוד היה עסוק באותו הזמן בהפקת סרט הסול "Soul to Soul". הסרט תיעד את קונצרט "Soul to Soul" שהתרחש בגאנה, חגיגה של מוזיקה ותרבות אפריקאית. הקונצרט כלל מגוון רחב של אמני סול ופאנק אמריקאים בולטים, ביניהם אריתה פרנקלין, ג'יימס בראון, ריי צ'ארלס וטינה טרנר. האחים אולמן לא בזבזו את הזמן, וכעבור כמה חודשים דאוד היה המפיק של אלבומם השני "Idlewild South", שיצא ב-23.09.1970. כתוצאה מלוח הזמנים הצפוף של הלהקה, האלבום הוקלט בהדרגה במשך תקופה של חמישה חודשים בערים שונות, כולל ניו יורק, מיאמי ומייקון, ג'ורג'יה, ביתה המאומץ של הלהקה. החומרים שהוצגו ב-"Idlewild South" נכתבו במהלך תקופה זו ונבדקו בדרכים בהופעות. שם האלבום מגיע מכינוי שנתנה הלהקה לבקתה כפרית שהשכירו ושימשה אותם לחזרות, כמו גם למסיבות. זו היתה כמעין בקתת ציד. בחלק האחורי של הבית היתה מרפסת שנבנתה מעל אגם מלאכותי ששטחו אולי חמישה או שישה דונם. האחים אולמן השתמשו בה כמתקן חזרות, וגם כדי לקחת הפוגה מההקלטות. לדברי הרואדי קים פיין: "היתה שם ברית שנכרתה סביב מדורה, כולם למען אחד ואחד למען כולם. כולם האמינו בלהקה במאה אחוז". לדברי לינדה אוקלי, אשתו של הבסיסט ברי אוקלי, הלהקה ערכה מסיבת ערב ראש השנה לקראת 1970, שם הם התאחדו בשירת מקהלה יחד בחצות, "Will the Circle Be Unbroken". "זה היה רגע מכונן, ועדות לאהבה", אמרה. חלק ניכר מהחומר המוגש באלבום מקורו בבקתה. האלבום מכיל שניים משיריה הידועים ביותר של הלהקה, "Midnight Rider", שנכתב על-ידי גרג אולמן, שנתן קרדיט משותף על השיר לרואדי שלהם רוברט קים פיין, על המשפט "And the road goes on forever". שניהם רצו מחדר אחסון הציוד של הלהקה לאולפן הסמוך כדי לנסות להקליט את הרעיונות החדשים שלהם על קלטת. הם נאלצו למעשה לפרוץ פנימה, כאשר לא נמצא סולם והחדר היה נעול. לפיכך, הדמו הראשוני של "Midnight Rider" כלל רק את גרג אולמן, פיין, ג'אי ג'והנסון וטוויגס לינדון בבס. אוקלי הגיע מאוחר יותר והקליט קולות רקע, בעוד דוויין אולמן, שניגן לצד Eric Clapton באלבום "Layla and Other Assorted Love Songs", השלים לאחר מכן גם את "Midnight Rider" וגם את "Revival", שכתב דיקי בטס. "הוא הצית אש בכל מי שעבד איתו", אמר בוץ' טראקס מאוחר יותר על דוויין אולמן. "וזה מה שהוא עשה לנו. כלומר, הוא היה ממש סוג של משיח." דוויין אולמן ואחיו הצעיר גרג גדלו בדייטונה ביץ', פלורידה, לאחר שעברו ממקום הולדתם נאשוויל, טנסי, בשנת 1959. דוויין וגרג התיידדו עם צעיר שחור בשם פלויד מיילס והשלושה החלו לבלות את זמנם במועדוני רית'ם אנד בלוז מקומיים, שם השתתפו בג'אם סשנים עם כמה מהלהקות. מיילס נזכר מאוחר יותר: "גרג היה מוזיקאי ארוך שיער, אז הוא היה פריק. ואני שחור. אז שנינו ידענו מה זה להיות מופלים לרעה, וזו כנראה הסיבה שהסתדרנו כל כך טוב. היה לנו אחד את השני והיתה לנו את המוזיקה." האחים הקימו והופיעו בכמה להקות רוק מקומיות כמו "The Escorts" ו-"The Hour Glass". דוויין חזר ללהקה כדי לפתח קריירה כמוזיקאי אולפן במאסל שולס, אלבמה, בעוד גרג נשאר בלוס אנג'לס, מחויב להתחייבויות חוזיות עם ליברטי, שהאמינה שהוא יכול לקיים קריירת סולו. השניים נפרדו, אך חזרו להתכנס במיאמי והפיקו דמו באורך אלבום עם להקת "The 31st of February", להקה שכללה את המתופף בוץ' טראקס. באולפני "FAME" במאסל שולס, דוויין הפך לגיטריסט הסשן העיקרי והקליט עם אמנים כמו אריתה פרנקלין וקינג קרטיס. "FAME" חתמה עם דוויין על חוזה הקלטות לחמש שנים, והוא הרכיב להקה שכללה את המתופף ג'וני סנדלין והקלידן פול הורנסבי. דוויין צירף את ג'אי ג'והנסון, לאחר ששמע אותו מתופף בדמו לשיריו של ג'קי אייברי, והשניים עברו לגור בביתו על נהר טנסי. אולמן הזמין את הבסיסט ברי אוקלי לנגן עם הלהקה החדשה. השניים נפגשו במועדון במייקון, ג'ורג'יה, זמן מה קודם לכן, והתיידדו במהירות. בלהקה נוצרה כימיה מיידית, וחזונו של דוויין ללהקה מחוברת ומסונכרנת שתוכל להחליף קצב, סגנון או סולם באמצע שיר על עיוור, ושתכלול שני גיטריסטים מובילים ושני מתופפים, החל להתגשם. בינתיים, פיל וולדן, שניהל את אוטיס רדינג וכמה להקות אר אנד בי אחרות, חיפש להתרחב לתחום להקות הרוק. ריק הול, בעלי FAME, היה מתוסכל משיטות ההקלטה של הלהקה והציע את השירים המוקלטים ואת החוזה שלהם לוולדן ולג'רי וקסלר מחברת אטלנטיק, שרכשו אותם תמורת 10,000 דולר. וולדן התכוון שהלהקה החדשה תהיה מרכז העניינים של הלייבל החדש שלו, "Capricorn", שהופץ על-ידי אטלנטיק. דוויין וג'והנסון עברו לג'קסונוויל, פלורידה, בתחילת מרץ 1969. הוא הזמין כל מי שרצה להצטרף לג'אם סשנים שהולידו את להקת האחים אולמן. דיקי בטס, מנהיג להקתו הקודמת של אוקלי, "Second Coming", הפך לגיטריסט השני של הלהקה, בעוד בוץ' טראקס הפך למתופף השני של הלהקה החדשה. האלבום "Idlewild South", שנתפס כיום כרגע שיא עבור הרוק הדרומי, בישר את בואה של הדמות שתציל את להקת "האחים אולמן". גרג אולמן כתב את רוב השירים, והגיטרה הייחודית של מנהיג הלהקה דוויין אולמן מספקת לאלבום את הצליל הייחודי שלו. אבל "Idlewild South" שימש גם כרגע בו התגלה דיקי בטס ככותב השירים הבא של הלהקה, כולל "Revival", שפתח את האלבום ונתן ללהקה את הסינגל הראשון שלה שהגיע למצעדים. השיר הרגשי שלו, "In Memory of Elizabeth Reed", העניק רגע מלא נשמה, ועיבוד מחדש של הלהקה לקלאסיקה של מאדי ווטרס, "Hoochie Coochie Man", היה עדות במקור לשיתוף הפעולה של הבסיסט ברי אוקלי עם בטס עוד לפני עידן "האחים אולמן", בלהקה בשם "Second Coming". כל זה שימש כרגע יסודי עבור בטס, אשר צבר תפקיד מרכזי בהחזקת "האחים אולמן" בתקופה שלאחר מותו של דוויין אולמן בתאונת אופנוע. הכותרת של "In Memory of Elizabeth Reed", כך סיפר בטס, הגיעה אליו במהלך אחת מפגישות הכתיבה הקבועות שלו בבית הקברות במייקון, ג'ורג'יה, שם הבחין בשמה של אליזבת ריד המנוחה. הוא השתמש בשם מהמצבה שלה כשם השיר מכיוון שלא רצה לחשוף על מי השיר באמת נכתב, נערה איתה ניהל רומן, שהיתה חברתו של הזמר בוז סקאגס. דוויין אולמן וברי אוקלי קבורים באותו בית קברות כמו אליזבת ריד נאפייר. זה היה השיר האינסטרומנטלי המקורי הראשון של "האחים אולמן". לאחר תהליך ההקלטה, דוויין הוזמן להצטרף לאריק קלפטון ולהקה החדשה שלו, "Derek and the Dominos", בהקלטת אלבום הבכורה שלהם, "Layla and Other Assorted Love Songs". קלפטון הזמין מאוחר יותר רשמית את אולמן להצטרף ללהקה, אך הוא סירב לכך ובכך הביע את נאמנותו לחברי "האחים אולמן" ולקונספט המוזיקלי שהוליד את הלהקה. כשנה לאחר יציאת "Idlewild South" יצא דוויין אולמן לנהיגה על אופנוע ההארלי דייווידסון שלו, נהיגה שממנה הוא לא חזר, פחות מחודש לפני יום הולדתו ה-25. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 23.09.1977 פרפקציוניזם משמעותו לרדוף אחרי משהו מושלם, ואף פעם לא להגיע אליו. את המהפכה האינטליגנטית שעשו צמד המוזיקאים "Steely Dan", אפשר לכנות פרפקציוניזם, בהבדל אחד: הם הגיעו לנקודת זמן שבה המוזיקה שעשו התחברה עם המונח מושלם בצורה כה טבעית. וזה קרה ב-23.09.1977, כאשר אלבום האולפן השישי שלהם, "Aja", יצא לאוויר העולם. "סטילי דן" הם וולטר בקר, דונלד פייגן ורשימה ארוכה של נגנים מתחלפים. בקר ופייגן הכירו בקולג' לאמנויות בארד, בניו יורק. בתחילת הדרך הם ניגנו יחד בשלישיית ג'אז עם שחקן הקולנוע צ'בי צ'ייס, שנקראה "Leather Canary". לאחר שמיצו את הפרק הזה, הפכו בקר ופייגן לצמד כותבי שירים והיו חברים בלהקת "Jay and the Americans". בשנת 1971 עבר הצמד ללוס אנג'לס, שם החתים אותם מפיק "ABC Records", גארי כץ, על חוזה בחברה, ו-Steely" Dan" יצאה לדרך. במהלך הקלטות האלבומים פייגן ניגן בקלידים ושר, ואילו וולטר בקר ניגן בגיטרה ובגיטרה בס ושר קולות רקע. הסאונד של "Steely Dan" היה מהוקצע, הכול במקום, עם מעברים מהירים. בתקופה שבה שלטו הרוק המחוספס, הפופ הצבעוני והדיסקו שהחל לחלחל אט אט, "Aja" הציע אלבום פופ וג'אז עם נגיעות רוק וFאנק. האלבומים שלהם, ובעיקר "Aja", הפכו לאלבומי הדגמה בחנויות אודיו, שנועדו להציג את איכותן של מערכות קול. ואת כל המוזיקה הנקייה הזאת עטפה ניגודיות מופלאה במהות של "Steely Dan", להקה שנקראה על שם דילדו מתוך הספר ארוחה עירומה של הסופר ויליאם בורוז. האלבום מורכב משבעה שירים שקשה להצביע בהם על רגע אחד של נפילה. אלה שירים שנכתבו על תשוקה, תאוות נדודים, אשליות וההשפעות ההרסניות של החלום האמריקאי, ומנוגנים בידי מיטב הנגנים, בהם נגן הסקסופון ויין שורטר והקלידן ויקטור פלדמן. אליהם מצטרפים מקצועני סשן כמו צ'אק רייני, סטיב גאד, ג'ים הורן, לי ריטנור, לארי קרלטון ואפילו מייקל מקדונלד מ-"The Doobie Brothers" בקולות רקע. בקר ופייגן לא רק השתמשו באלבום בסט רחב של נגנים, הם גם לא התפשרו ועשו טייק אחר טייק אחר טייק, עד לקבלת התמונה שאליה כיוונו. האלבום הזה הגיע בשלב שבו "Steely Dan" כבר ויתרו על הופעות חיות והתכנסו בתוך האולפנים, שם התמקדו במוזיקה. אולי זה מה שהוביל לאלבום שזכה בפרס גראמי על ההקלטה המהונדסת הטובה ביותר בקטגוריה שאינה קלאסית, הכניס שלושה סינגלים לטופ 30 האמריקאי, שניים מהם לטופ 20, מכר מיליוני עותקים ונחשב עד היום לאחד מאבני היסוד של המוזיקה. זה היה אלבום חריג בנוף המוזיקלי, בטח בתקופה שבה יצא. את עטיפת האלבום יצר הצלם היפני Hideki Fujii, שצילם את הדוגמנית והשחקנית היפנית Sayoko Yamaguchi. היא מופיעה כדמות מסתורית המגיחה מתוך רקע שחור, עם גוונים אדומים על פניה ובגדיה. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

המלצת המערכת... והפעם "Shout at the Devil" אלבום האולפן השני של להקת "Motley Crue" אשר שוחרר ב- 23 בספטמבר 1983. לעניות דעתנו מדובר באלבום הטוב ביותר של הלהקה, נקודה סימן קריאה! נכון, האלבומים "Dr. Feelgood" או "Theatre of Pain" אולי הצליחו יותר ממנו הן במכירות, הן מבחינת להיטים והן מבחינת מיקומים במצעדים השונים, אבל יש משהו באלבום הזה שגורם לו להתעלות עליהם בכמה רמות. זה המכלול, החבילה המלאה. החל בעטיפה, דרך כותרת שם האלבום, האווירה הכללית האפלה שעוברת כחוט השני בין כל שירי האלבום וכלה בעובדה שהיה בו משהו אמיתי, משהו אותנטי, הוא הוקלט שניה לפני הפריצה הגדולה של הלהקה ורגע לפני הגלאם הממוסחר שפירסם אותם. יודעים מה? אנחנו נלך עם זה אפילו רחוק יותר, האלבום הזה הוא אחד האלבומים הגדולים בהבי מטאל של אותם שנים. כן, כן, למרות שהלהקה זעקה גלאם בניראות, בלבוש ואפילו קצת בסאונד, למרות שמי שפתח את העטיפה הפנימית של האלבום וראה את התמונות המצועצעות של חברי הלהקה לא יכול היה שלא לחשוב שמדובר כאן בגימיק ולא ניתן לקחת את החבורה הזאת ברצינות, עדיין האלבום הזה מבחינתנו נחשב להבי מטאל טהור שראוי להיכלל בין האלבומים הגדולים של הז'אנר באותה תקופה. אמרנו משהו במכלול, אז העטיפה המקורית של האלבום היתה שחורה משחור וכללה את צורת הפנטגראם ההפוך, אחד מסמלי השטניזם. שמו המקורי של האלבום היה אמור להיות "Shout With The Devil", מה שיכול היה לייחס ללהקה הכחשת הנצרות ואמונה בשטניזם ולכן המילה "With" הוחלפה בהמלצת חברת התקליטים למילה "At", כדי לעדן במקצת את הזעזוע לשמרנים הנוצרים. לא שזה עזר להם, אבל לפחות חברת התקליטים היתה רגועה יותר... גם התוכן של האלבום שידר קונספט למרות שהוא לחלוטין לא כזה. האלבום נפתח עם האינטרו "In the Beginning" שמשרה תחושה שמדובר כאן באלבום עם סיפור שיש לו התחלה אמצע וסוף. גם הקטע האינסטרומנטאלי "God Bless the Children of the Beast" מוסיף לתחושת הקונספט ולאווירה האפלה הכללית שיש באלבום. אפילו כותרות השירים "Shout at the Devil", "Looks That Kill", "Danger" מתכתבים עם המארג הכללי, בעוד שהסאונד של האלבום מטאלי ומנסר, כך שאפילו בלדה קלאסית כמו "Too Young to Fall in Love" לא נשמעת חריגה בנוף הכללי. גם הבחירה בביצוע גירסת כיסוי לשיר "Helter Skelter" של הביטלס, ככל הנראה לא היתה מקרית. מדובר בשיר שהיה מזוהה עם המעשים הנתעבים של צ'ארלס מנסון והוא משתלב באופן מופלא עם האווירה המרדנית של האלבום. לסיכום, מדובר באלבום מומלץ ומצוין שבהחלט ראוי להיכלל ברשימת האלבומים הגדולים בהבי מטאל של אותה התקופה. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 23 לספטמבר 1991 שחררה "Pixies" את אלבומה הרביעי "Trompe le Monde". כן, גם הוא שייך סדרת האלבומים "Class of 91'". (Photo: vinylchapters.com) משמעות התרגום המילולי של שם האלבום מצרפתית, הוא "לשטות בעולם" ("Fool the World"), אך "הפיקסיז" ממש לא התכוונו לשטות במעריצים שלהם. אחרי שינוי הכיוון המוזיקלי והרכות היחסית של Bossanova, חזרו הפיקסיז למקורות עם אלבום כבד יותר שמתכתב לא מעט עם "Surfer Rosa", אך יחד עם זאת ניתן למצוא בו גם את המלודיה הקליטה של "Doolittle". שילוב מנצח שאפילו הצליח להתגבר על חוסר העקביות שבו ולאפשר ללהקה האדירה הזאת לקוד קידה אחרונה ולפנות את הבמה, אחר כבוד, ללהקות שהושפעו ממנה ויכבשו את שוק המוזיקה במהלך שנות התשעים. זו "שירת הברבור" של "הפיקסיז" בהרכבה הקלאסי. האלבום האחרון של הלהקה בהרכב, עם הבסיסטית והזמרת Kim Deal. החיכוכים בינה לבין Black Francis לא איפשרו המשך קיום של הלהקה במתכונת הנוכחית וזמן לא רב לאחר מכן היא תפורק על-ידי Black Francis, יש אומרים באמצעות הודעת פקס. מדוע אנחנו מספרים לכם את זה? שכן נוכחותה של Kim Deal באלבום הזה בקושי מורגשת. המגמה שהחלה באלבום הקודם "Bossanova", בה Black Francis משתלט על כל תהליך היצירה, קיימת גם כאן, רק שהפעם גם קולה של Kim Deal בקושי נשמע וההרמוניה הקולית שלה עם פרנסיס כמעט ולא מורגשת, עד כי יש כאלה שהקצינו וקראו לאלבום הזה "אלבום הסולו הראשון של בלאק פרנסיס". אין ספק, ההשתלטות של פרנסיס ובמיוחד העדר קולות הליווי של Kim Deal ערערו קצת את היסודות עליהם מושתת הצליל הכל-כך ייחודי של הפיקסיז. זו כנראה גם הסיבה שלמרות הביקורות המשבחות את "Trompe le Monde" בעת יציאתו, במשך שנים האלבום הזה לא הצליח לעורר בקרב חלק ממעריצי הלהקה את יראת הכבוד המגיעה לו. ואולם, ככל שהשנים חולפות הקונצנזוס סביבו הולך ומתגבש והוא מוכיח את עצמו כאלבום מצוין שצלח יפה מאוד את מבחן הזמן. אלבום אשר למרות שהוא נעדר להיטים גדולים כמו“Gigantic”, "Here Comes Your Man" או "Where Is My mind", מצליח להישאר בתודעה כאחד מיצירות המופת של הלהקה הכל-כך משפיעה הזאת. האלבום כולל רצף של שירים אדירים, במיוחד במחצית הראשונה שלו שקרובה באווירה יותר ל- "Surfer Rosa". הוא נפתח אולי בצורה שקטה ומיסתורית, עם הארפג'יו רבוי אפקט הפלאנגר של Joey Santiago בשיר הנושא "Trompe le Monde", אבל לאחר 8 מכות תוף של David Lovering הוא פשוט מתפוצץ עלינו ללא רחמים. "Planet of Sound" שהיה הסינגל הראשון מתוכו עם הבס הדומיננטי של Kim Deal והגיטרות המייללות של Joey Santiago שאט אט הופכות זועמות ועוצמתיות. "Alec Eiffel" עם הקצב הפאנקיסטי ששוחרר כסינגל השלישי מהאלבום ונכתב על המהנדס הצרפתי אלכסנדר אייפל. "The Sad Punk" שאפילו מגביר עוד יותר את הקצב על גבול ההארדקור פאנק, אבל אז נשבר באמצע למעין בלדה, כאילו מדובר בשני שירים שונים. "Head On" המדהים שהינו גירסת כיסוי לשיר של "The Jesus and Mary Chain" ואפילו מצליח להתעלות על המקור. "U-Mass" עם הריף האכזרי שלמרות שמזכיר מאוד את זה מ- "Louie Louie" של "The Kingsmen" או “Wild Thing” שהתפרסם בזכות "The Troggs", אין לנו שום בעיה עם זה. השיר נכתב על אוניברסיטת מסצ'וסטס שם נפגשו פרנסיס וסנטיאגו ופרנסיס ציין שהריף נכתב עוד בזמן לימודיהם שם. שימו לב ל- Cow-Bell ולעבודת הבס המדהימה של Kim Deal ואל תפספסו את הקטע המתחיל בדקה 1:13 שבוודאי יזכיר לכם במבנה ובמקצב את השיר שיפתח אלבום מופת אחר שישוחרר יום אחד לאחר מכן. "Palace of the Brine" אומנם מוריד קצת את הקצב אבל מצליח לרגש ולסחוף. "Letter to Memphis" שממש נשמע כאילו ממשיך את "Palace of the Brine" ומהווה סוג של הומאז' של פרנסיס לשיר "Memphis, Tennessee" של Chuck Berry. ואז, מגיע חציו השני של האלבום ונדמה כאילו החלפנו את הקשיחות "Surfer Rosa" עם המלודיה של "Doolittle". הקטע "Bird Dream of the Olympus Mons" נפתח עם בס וקלידים, ללא הגיטרות המנסרות של Santiago אבל הולך ומתפתח לשיר עם מלודיה קסומה וסוחפת. אחריו מגיע "Space (I Believe In)", השיר המוזר באלבום, אולי המוזר ביותר של הפיקסיז, אשר ממשיך את האקספרימנטליות של "Bossanova" ואפילו מקצין אותה. יש פה אפילו נגן אורח Jef Feldman שמנגן על tabla. אחריו מגיע "Subbacultcha" שחוזר אחורה לראשי ימי הלהקה ל- "Purple Tape" משנת 1987. אנחנו חוזרים קצת לעניינים עם "Distance Equals Rate Times Time", אבל מיד חוזרים לאקספרימנטאליות עם "Lovely Day" שגם בו מתארח ג'ף פלדמן בנגינה על tabla. אנחנו מתקרבים לסיום עם "Motorway to Roswell" שהוא ללא ספק אחד מהשירים היפים באלבום וחותמים עם "The Navajo Know" שנשמע לנו כמו שיר Surf-Rock עם ביט ניו וייב אייטיזי. האלבום "Trompe le Monde" הינו החלק הרביעי והאחרון (עד האיחוד) בסידרת אלבומים מפוארת, אשר הותירה חותם כבד על עולם המוזיקה של שנות ה- 90. הוא שוחרר בשנה בלתי נתפסת, יום אחד בלבד לפני אלבומים כמו "Nevermind" ו- "Blood Sex Sugar Magic". בשנה בה שירים מאלבומי מופת כמו "Ten", "Use Your Illusion", "Metallica", "Badmotorfinger" ועוד חרכו את המצעדים, ולכן לא היה לו ממש סיכוי להתבלט. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שבחצות הלילה שבין ה- 23 ל- 24 לספטמבר 1991, הפיקסיז העבירה בגאון את הלפיד הבוער אותו הדליקה בשנת 1987, ללהקה שהושפעה מהם מאוד ואולי היתה אז די אנונימית, אבל מספר שעות לאחר מכן תשנה את ההיסטוריה של המוזיקה כפי שהכרנו אותה עד אותו היום. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

הבוס חוגג היום יומהולדת ויש לנו 30 עובדות מעניינות לספר לכם עליו: (Photo: Flickr) 1. הוא נולד בניו ג'רסי ב- 23 לספטמבר 1949 בשם Bruce Frederick Joseph Springsteen. 2. הוא היה הבכור מבין שלושה ילדים וגדל במשפחה נוצרית קתולית ממעמד הפועלים. 3. הרגע בו הבין שהוא רוצה לעסוק במוזיקה היה כשהיה בן 7 וצפה ב- Elvis Presley מופיע בתוכנית "The Ed Sullivan Show". 4. הוא החל לנגן בגיטרה זמן קצר לאחר מכן, כשאימו אדל שכרה עבורו גיטרה בעלות 6 דולר לשבוע. את הגיטרה הראשונה שלו רכש כשהיה בן 13 בעלות של 18.95 דולר. כשהיה בן 16 הוא כבר קיבל מאימו את הגיטרה הרצינית הראשונה שלו. היא נאלצה לקחת הלוואה כדי לרכוש אותה. סיפור הרכישה מתואר בשיר "The Wish", מתוך הקופסא "Tracks" ששחרר ספרינגסטין בשנת 1998. 5. השיר הראשון שלמד לנגן על גיטרה היה “Twist and Shout” של הביטלס. 6. את הכינוי "הבוס" הוא קיבל בסוף שנות השישים כשהיה חלק מההרכב "Earth" הואיל והוא ניהל את נושא הלוגיסטיקה וענייני הכספים של ההרכב. 7. החל משנת 1969 הוא היה חלק מלהקת "Steel Mill" יחד עם דני פדריצ'י, ויני לופז, ויני רוסלין ובהמשך גם את סטיבן ואן זאנדט ורובין תומפסון. חברי ההרכב בצירוף הסקסופוניסט קלרנס קלמונס, תהפוך בשנת 1972 ללהקת ה- "E Street Band" המפורסמת, אשר תלווה את ספרינגסטין במהלך הקריירה שלו. (Photo: Lynn Goldsmith) 8. את אלבומו הראשון "Greetings from Asbury Park, N.J". הוא שחרר בשנת 1973, מי שהיה טכנאי ההקלטה באלבום היה המפיק לואי להב. 9. להב ימשיך ללוות את ברוס עד שנת 1975 כשהוא גם משמש כאיש סאונד בהופעותיו וגם מגייס את אשתו צרויה (סוקי) להב לנגן עבור ספרינגסטין בכינור. 10. בני הזוג להב ליוו את ספרינגסטין גם באלבום המופת "Born To Run" כאשר צרויה אף מנגנת בכינור בשיר "Jungleland". זה גם היה אלבום הפריצה של ספרינגסטין שהפך אותו למוזיקאי הראשון שזכה לתמונת שער של שני המגזינים המצליחים "Time" ו- "Newsweek" באותו שבוע בשנת 1975. 11. אגב, השיר "Born To Run" הוא השיר המנוגן ביותר בהופעותיו של ספרינגסטין. עד היום הוא נוגן 1,745 פעמים. 12. תאמינו או לא אבל בעקבות הצלחת האלבום רכש ספרינגסטין את מכוניתו הראשונה - "1950 Corvette". המכונית נמצאת היום בתצוגה בהיכל התהילה של הרוקנרול. (Photo: Frank Stefanko) 13. בשנת 1976 יפרדו דרכם של בני הזוג להב וברוס ספרינגסטין והשמועות מספרות שהסיבה היתה נעוצה ברומן שהתפתח בין צרויה להב לברוס ספרינגסטין, בעטיו ביקשה צרויה מלואי להב לחזור לארץ בכדי להציל את נישואיה. 14 . בשנת 1976 לאחר הופעה בממפיס, ברוס שכל-כך העריץ את אלביס פרסלי ניסה להתגנב לאחוזתו בגרייסלנד ונתפס. בהמשך, בשנת 1977 הוא כתב עבור אלביס את השיר "Fire". הוא שלח לו קלטת דמו של השיר בתקווה שיבצע אותו, אך אלביס מת זמן קצר לאחר מכן וברוס מעולם לא גילה אם אהב את השיר או לא. ברוס העניק בסוף את השיר ל- Robert Gordon, ולהקת ה- "Pointer Sisters" יהפכו אותו ללהיט בשנת 1979. 15. זה היה הלהיט השלישי ברציפות שספרינגסטין כתב והפך ללהיט על-ידי אומנים אחרים. הראשון היה "Blinded by the Light" שבוצע על-ידי "Manfred Mann's Earth Band" בשנת 1977 והשני "Because the Night" שבוצע על-ידי Patti Smith בשנת 1978. כמובן שמנפרד מאן ביצעו גירסאות כיסוי של עוד שני שירים של ברוס: "Spirit in the Night" ו- "For You". 16. סממן נוסף הממחיש את הערכתו של ברוס לאלביס היא העובדה שבעטיפת האלבום "Born to run" משנת 1975, הוא מצולם כשלרצועת הגיטרה שלו מחובר כפתור של מועדון המעריצים של אלביס בניו יורק. 17. את השיר "Hungry Heart" מהאלבום "The River" הוא כתב במקור עבור ה- "Ramones". בשנת 1979 הוא פגש את Joey Ramone אשר ביקש ממנו לכתוב שיר ללהקתו. ברוס כתב את "Hungry Heart" במטרה להעניק אותו לראמונס, אך בסופו של דבר נשאר איתו בהמלצת מנהלו. 18. אלבומו המצליח ביותר היה "Born in the U.S.A" ששוחרר בשנת 1984. הוא ייצר 7 להיטים שנכנסו לטופ 10 ומכר 30 מליון עותקים, 15 מיליון מתוכם בארה"ב לבדה. 19. השחקנית Courtney Cox מהסידרה "חברים" מופיעה בקליפ של ספרינגסטין לשיר "Dancing in the Dark", הוא העלה אותה לבמה ורקד איתה. 20. בשנת 1989 הוא פירק את האי סטריט בנד והעניק לכל אחד מהחברים 2 מיליון דולר. במרץ 1992 הוא שחרר שני אלבומי סולו באותו היום "Lucky Town" ו- "Human Touch". 21. בשנת 1993 הוא זכה באוסקר ובגלובוס הזהב על כתיבה וביצוע של השיר "Streets of Philadelphia", שנכלל בסרט "פילדלפיה" בכיכובו של טום האנקס. 22. בשנת 1999 הוא נכנס להיכל התהילה של הרוקנרול. מי שנתן את נאום הכניסה שלו היה לא אחר מאשר בונו מלהקת U2. ספרינגסטין החזיר לו טובה 6 שנים לאחר מכן, כאשר בשנת 2005 נתן את נאום הכניסה של "U2" להיכל התהילה. 23. בשנת 1999 אסטרואיד במערכת השמש נקרא על שמו - "23990 Springsteen". באותה שנה האסטרונאטים במעבורת החלל "Discovery" בחרו להתעורר כל בוקר עם שירו “Rendezvous”. 24. קיים ערוץ רדיו בשם "E Street Radio" המשמיע את שיריו של ספרינגסטין 24/7. 25. ספרינגסטין הוא חובב ספרי הארי פוטר מושבע. הוא אפילו כתב שיר לאחד הסרטים, אך בשל מדיניות קשוחה של ג'יי קיי רולינג לא להכניס לסרטים שירים מסחריים, שירו של ספרינגסטין נדחה. 26. בשנת 2008 נבחר ספרינגסטין לאחד מ- "100 האנשים המשפיעים בעולם" במסגרת הדירוג של "Time Magazine". 27. בשנת 2009 זכה שוב בפרס גלובוס הזהב עבור השיר "The Wrestler" שנכלל בפסקול הסרט באותו השם. 28. בתאריך ה- 31 לאוגוסט 2006 שבר ספרינגסטין את השיא של משך הופעת הרוק הארוכה ביותר אי פעם בארצות הברית. ההופעה נערכה בניו ג'רזי וארכה 4 שעות ודקה אחת. אגב, ההופעה הארוכה שלו מחוץ לארה"ב נערכה בהלסינקי בשנת 2012 וארכה 4 שעות ו- 6 דקות. 29. ברוס שיחרר עד היום 21 אלבומי אולפן, 23 אלבומי הופעה ו- 7 מיני אלבומים, מתוכם שוחררו 71 סינגלים שונים, כמות בלתי נתפסת לכל הדעות. 30. במהלך הקריירה המפוארת שלו שיתף ברוס פעולה עם עשרות אומנים שונים, ביניהם Tom Morello, Lou Reed, Eddie Vedder, רוי אורביסון, גרהאם פארקר, דונה סאמר, אמיליו האריס ועוד ועוד... * באפריל 2023 הכריז מושל ניו ג'רסי על ה- 23/9 כ"יום ברוס ספרינגסטין". "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 22 בספטמבר 1981 שחררה להקת "King Crimson" את אלבום האולפן השמיני שלה "Discipline". זה לא היה עוד אלבום פרוג, וגם לא ניסיון להחזיר לחיים את הצליל של שנות השבעים. "Discipline" היה רגע שבו "King Crimson" הגדירה את עצמה מחדש, ובאותה נשימה הציעה לרוק המתקדם דרך להיכנס אל שנות השמונים בלי להעמיד פנים שהפאנק, הניו וייב והפוסט פאנק לא קרו. במקום סולואים ארוכים, קלידים מלטפים וגעגוע לעבר, קיבלנו מוזיקה מתוחה, גיאומטרית ומוטרפת, שבה ארבעה נגנים חושבים יחד בזמן אמת. זה אלבום שמתגלה תחילה דרך הדיוק שלו, אבל נשאר בזיכרון בזכות הסקרנות, וההומור שמסתתרים בתוך הדיוק הזה. חלפו שבע שנים מאז "Red" ופירוק ההרכב הקודם. בתקופה הזאת רוברט פריפ עבד עם בריאן אינו, דייוויד בואי ופיטר גבריאל, הקשיב למינימליזם וספג את האנרגיה של הסצנה החדשה. כשהחל להרכיב להקה בשם "Discipline", הוא לא חיפש שחזור של "King Crimson", אלא מנגנון מוזיקלי אחר לגמרי. אבל רק לאחר שהרביעייה כבר החלה להופיע הוא הבין שהזהות החדשה איננה בריחה מהשם הישן, אלא הדרך היחידה שבה השם יכול לחיות שוב, אמיתי. נקודת המפנה הייתה המפגש בין רוברט פריפ לבין אדריאן בלו, גיטריסט וזמר שכבר עבר אצל פרנק זאפה, דייוויד בואי ו"טוקינג הדס". אליהם הצטרפו טוני לוין, שהביא את ה-Chapman Stick ואת היכולת לנוע בין בס, כלי הקשה והרמוניה, וביל ברופורד, שחזר להרכב עם מערכת תופים אקוסטית ואלקטרונית ועם נכונות לוותר על הביט הצפוי. זו לא הייתה להקה עם מנהיג ושלושה מלווים. לכל אחד היה צבע שאי אפשר היה להחליף, והחיכוך בין ארבעתם הפך לשיטת הלחנה. השם "Discipline" נותר כשם האלבום וכמילת מפתח. על העטיפה האחורית הודפס הרעיון שלפיו משמעת לעולם איננה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי למטרה. המשפט מסביר את המוזיקה היטב. כל תפקיד בנוי בקפדנות, אבל התוצאה אינה תרגיל מתמטי. המשמעת מאפשרת חופש, מפני שכל נגן יודע בדיוק היכן הוא נמצא. האלבום הוקלט במאי וביוני 1981 באולפני איילנד בלונדון, בהפקה משותפת של הלהקה ורט דייוויס. החומר נוצר במהירות יחסית, התעצב על הבמה ונכנס לאולפן כשהרביעייה כבר למדה לנשום כגוף אחד. האופי הקבוצתי היה חשוב מכל. במקום לפנות מרחב לסולן, שאר הכלים ממשיכים לעבוד. לעיתים נדמה שכל אחד מנגן קטע אחר, אבל נקודת המפגש שלהם יוצרת סדר חדש. בתוך הסדר הזה נשמעו מקורות שבאותה תקופה כמעט לא לשבו שיכולים לדור בכפיפה אחת. מוזיקת גמלאן אינדונזית, מינימליזם בסגנון סטיב רייך, Fאנק, ניו וייב ופוסט פאנק. הגיטרה המסונתזת של רוברט פריפ החליפה לעיתים תפקידים שהיו שמורים לקלידים. הגיטרה של אדריאן בלו דיברה, צחקה ושאגה. ה-Stick של לוין הפך את ליין הבס לכלי מוביל, וברופורד בנה פוליריתמיקה ומקצבים א-סימטריים, בלי לאבד את תחושת התנועה. הרוק המתקדם נשאר מתקדם, מפני שהוא הפסיק להישמע כמו ההיסטוריה שלו עצמו. כבר בשיר הפותח, "Elephant Talk", הצהרת הכוונות ברורה. ריף ה-Stick של לוין הוא גם בס וגם מנוע קצבי, ברופורד חותך את החלל במכות מדויקות, ושתי הגיטרות נעות בין ליינים עצבניים לצלילים דמויי חיות. אדריאן בלו מסדר מילים על דיבור ותקשורת לפי אותיות האלפבית, ואז מדגים בקול ובגיטרה עד כמה שפה יכולה להפוך לרעש. זה שיר מצחיק, קליט ומוזר כאחד, אך גם מבוא מושלם לאלבום שבו אינטלקט והנאה חיים יחד. הקטע הבא, "Frame By Frame", מחדד את ההמצאה המרכזית של האלבום. שני קווי גיטרה נקיים ומשוננים מתחברים ונפרדים כמו גלגלי שיניים, ובשלב מסוים אחד מהם משמיט צליל מן המחזור וגורם למוזיקה להחליק בהדרגה מחוץ לפאזה. ההשפעה של מינימליזם מחזורי ניכרת, אבל הגוף הרוקיסטי נשאר חי ובועט. לוין וברופורד לא רק שומרים על הקצב, הם גם מציבים קצב נוסף אל מול הגיטרות, כך שהמאזין שומע כמה שכבות קצביות בעת ובעונה אחת. אחרי הצפיפות הזאת מגיע "Matte Kudasai", שפירוש שמו ביפנית הוא "אנא המתן". זו בלדה אווירתית ועדינה, אך גם היא רחוקה מן הצפוי. שירתו של אדריאן בלו מרחפת מעל קו הבס החם הוגיטרה שנשמעת כמו להקת שחפים. רוברט פריפ מוסיף שכבות והמרחב שבין הצלילים נעשה חשוב לא פחות מן הצלילים עצמם. בצד השני של האלבום נמצא "Indiscipline", התאום הפרוע של קטע הנושא. הטקסט נולד ממכתב שכתבה מרגרט, אשתו של אדריאן בלו, ובו תיארה ציור שצירה. הוא פירק את המילים למשפטים קצרים, חשדניים ואובססיביים, ומבצע אותם בין דיבור לצעקה. מולו הלהקה מתפרצת ועוצרת, עוברת ממשטחים מאיימים למכות משוננות. ברופורד מקבל כאן מרחב עצום, אבל גם כשהתופים נשמעים חופשיים לחלוטין הם מחוברים למבנה פנימי הדוק. המשפט החוזר "אני אוהב את זה" נעשה בכל פעם פחות מרגיע ויותר מטורף. מאחורי "Thela Hun Ginjeet" מסתתר סיפור שהפך לחלק בלתי נפרד מן ההקלטה. השם הוא אנגרמה של "Heat in the Jungle". כשאדריאן בלו יצא לרחובות לונדון כדי להקליט אווירה, הוא נתקל בקבוצה שאיימה עליו ולאחר מכן נחקר בידי המשטרה. כשחזר לאולפן נסער וסיפר לחבריו מה קרה, רוברט פריפ הקליט אותו בלי שידע. הסיפור נכנס לשיר והפך את הפחד האמיתי לתיאטרון קצבי. המתח בין תבניות של ארבע ושבע יוצר תחושת מרדף, בעוד הגיטרות וה-Stick בונים עיר צפופה שלא מפסיקה לזוז. המרחב נפתח מחדש ב-"The Sheltering Sky", קטע אינסטרומנטלי שהתפתח מאלתור ושמו לקוח מן הרומן של פול בולס. ברופורד בונה פעימה טקסית, לוין מחזיק תווים נמוכים ועקשנים, ומעליהם הגיטרות המסונתזות מציירות חום ואבק. אין כאן התפתחות דרמטית. השינוי מגיע דרך הצטברות, גוון וחזרה, בדומה להרכב גמלאן שבו התבנית המשותפת חשובה יותר מן הסולן. את האלבום חותם "Discipline", קטע אינסטרומנטלי שמזקק את השיטה. שתי הגיטרות מנגנות מחזורים שונים אך משלימים, התפקידים עוברים ביניהן, וה-Stick והתופים משנים את נקודת הכובד בלי לפרק את הזרימה. המקצב הא-סימטרי אינו רק קישוט טכני, אלא הנושא עצמו. אחרי הכאוס של "Indiscipline", הקטע הזה מציג את הצד השני של אותה מטבע. לא שליטה שמדכאת את האנרגיה, אלא מבנה שמאפשר לארבעה מוחות לפעול כאחד. עם צאתו הגיע "Discipline" למקום ה-41 במצעד הבריטי ונשאר בו ארבעה שבועות, ובארצות הברית הגיע למקום ה-45. אלה נתונים מכובדים למוזיקה כל-כך בלתי מתפשרת, אבל חשיבותו האמיתית של האלבום נבנתה לאורך זמן. האלבום הראה לדור חדש של מוזיקאים שאפשר להיות מורכב בלי להיות נפוח, רקיד בלי להיות פשוט, וטכנולוגי בלי לאבד את השורשים. אפשר לשמוע את ההד שלו במאת' רוק, ברוק האלטרנטיבי הניסיוני ובכל להקה שמשתמשת בחזרות ובמשקלים משתנים כדי ליצור מתח. בדיעבד, זהו גם האלבום הראשון בטרילוגיית שנות השמונים של הלהקה, לפני "Beat" ו-"Three of a Perfect Pair". הוא אינו מוחק את העבר של "In The Court Of The Crimson King" או "Red", אלא מוכיח שהעיקרון העמוק של "King Crimson" מעולם לא היה סגנון מסוים. העיקרון היה הנכונות להשתנות ברגע שבו שפה מוכרת הופכת ל"איזור נוחות". האלבום "Discipline" נשמע עדיין עכשווי מפני שהוא לא תלוי באופנה אחת. הגמלאן האינדונזי, הניו וייב, הפוסט פאנק, המינימליזם, הגיטרות המסונתזות, ה-Chapman Stick והפוליריתמיקה אינם רק רשימה של השפעות. הם הפכו לשפה אחת, אישית ובלתי ניתנת לחיקוי. המפגש בין רוברט פריפ, אדריאן בלו, טוני לוין וביל ברופורד לא רק הוליד הרכב חדש. הוא ניסח מחדש מה רוק מתקדם יכול להיות בשנות השמונים. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 22 בספטמבר 1978 הוציאה להקת "Camel" את "Breathless", אלבום האולפן השישי שלה. כבר מהאזנה ראשונה לאלבןם ברור שזו להקה שנמצאת בצומת דרכים. מצד אחד, "Camel" עדיין ידעה ליצור קטעים ארוכים, עשירים ומרגשים כמו שרק היא ידעה. מצד שני, היא ביקשה להתאים את עצמה לסוף שנות ה-70, לקצר את השירים, להכניס יותר קצב ולהתקרב גם לקהל שלא בהכרח חיפש יצירות רוק מתקדם ארוכות. החיבור בין שני העולמות לא תמיד חלק, אבל דווקא המתח הזה הופך את "Breathless" לאלבום מסקרן. זה היה גם האלבום האחרון של Peter Bardens כחבר הלהקה. בארדנס ו-Andrew Latimer בנו יחד את הצליל של "Camel" מראשיתה, אבל עד 1978 כבר היה ברור שהם מכוונים לעתיד שונה. לאטימר נטה יותר ויותר למלודיות מדויקות ולשירים מהודקים, בעוד בארדנס ביקש לשמור על החופש האינסטרומנטלי ועל המרחבים שאפיינו את האלבומים הראשונים. המחלוקת לא התפוצצה בתוך האולפן, אבל היא נוכחת כמעט בכל מעבר בין שיר לשיר. השינוי החל למעשה עוד קודם. לאחר "Moonmadness" הבסיסט דאג פרגוסון (Doug Ferguson) עזב, ובמקומו הצטרף ריצ'רד סינקלר (Richard Sinclair) מלהקת "Caravan". סינקלר הביא איתו קול רך, נגינת בס גמישה ואת ההומור המזוהה עם סצנת קנטרברי. מל קולינס (Mel Collins), שהוסיף סקסופון וחליל ל-"Rain Dances", נשאר גם כאן וחיזק את הצד הג'אזי של הלהקה. כך נוצר הרכב מוכשר מאוד, אך כזה שכל אחד מחבריו משך אותו מעט לכיוון אחר. ההפקה הופקדה בידי הלהקה יחד עם Mick Glossop. לצדם של לאטימר בגיטרות, בחליל ובשירה, בארדנס בקלידים, סינקלר בבס ובשירה וקולינס בכלי הנשיפה, המשיך Andy Ward להחזיק בעמדת המתופף, עמדה שהוא מאייש ביציבות עוד מאלבום הבכורה. הצליל נקי ומלוטש יותר מזה של "Mirage", ולעיתים גם קל יותר לעיכול, אבל ברגעים הטובים ביותר עדיין אפשר לזהות מיד את הרגישות המיוחדת של "Camel". שיר הנושא "Breathless" פותח את האלבום בקצב נמרץ ובאווירה קלילה. הקלידים של בארדנס בולטים, הפזמון נקלט מיד והעיבוד מלא בפרטים קטנים שנחשפים בהאזנות חוזרות. אבל למרות הקלילות, אפשר לשמוע בו גם את המתח שמרמז על מצבה של הלהקה באותה תקופה. בדיעבד, שמו של השיר נשמע כמעט כמו תיאור של הרכב שמנסה להספיק הכול לפני שהאוויר נגמר. אחריו מגיע "Echoes", אחד משיאי האלבום ואחד הקטעים היפים של "Camel" בשנות ה-70. כאן אין צורך להתאים את המוזיקה לרדיו או למה שהיה אופנתי באותה שנה. הלהקה נותנת לפתיחה האינסטרומנטלית הארוכה זמן להיבנות לפני שהשירה נכנסת. הגיטרה והקלידים מנהלים ביניהם דו-שיח רגיש ומדויק, ממש כמו באלבומי השיא של הלהקה. לאטימר שוב מוכיח שהוא לא זקוק לעשרות תווים כדי לגעת במאזין. כל צליל מקבל מקום, וכל עלייה קטנה בעוצמה מרגישה מוצדקת לחלוטין. השיר "Wing and a Prayer" מחזיר את האלבום אל הצד הקליל שלו. כלי הנשיפה של קולינס מוסיפים חום, והקצב נע בנוחות בין רוק רך לפיוז'ן. זה לא קטע עמוק במיוחד, אך יש בו מקצוענות, חיוך והרבה קסם. במקום לבנות יצירה גדולה, הלהקה מסתפקת כאן בשיר קצר ומהנה ועושה זאת היטב. ב-"Down on the Farm" מקבל סינקלר את מרכז הבמה. זהו שיר קנטרברי מובהק, משועשע, כפרי ומעט מוזר. מי שמגיע אל האלבום בעקבות המלנכוליה של "Moonmadness" עלול להתבלבל, אבל השוני הוא בדיוק מקור הקסם. סינקלר מביא איתו עולם שבו ג'אז, הומור ושיר עממי יכולים להיפגש בלי להישמע מאולצים. השיר "Starlight Ride" מחזיר את השקט. הוא מתקדם לאט, כמעט מרחף. החליל והגיטרה מציירים אווירה לילית עדינה. אין בו שיא דרמטי או סולו שמבקש להשתלט על הכול. הכוח שלו נמצא דווקא באיפוק, בדרך שבה הלהקה יוצרת תחושה של מסע גם בתוך שיר צנוע יחסית. ואז מגיע "Summer Lightning", הקטע שעורר יותר מכל שיר אחר באלבום ויכוח בקרב המעריצים. המקצב מושפע מדיסקו ומFאנק, הסינתיסייזרים בוהקים, והפתיחה רחוקה למדי מהצליל של "Mirage", למרות שלאטימר מנסה לשנות את התמונה כשהוא יוצא לסולו גיטרה ארוך, לירי ומלא רגש. המפגש בין הקצב הרקיד לבין הגיטרה הכואבת נשמע מוזר, אבל הוא עובד נפלא והופך אותו לאחד הרגעים הזכורים באלבום. השיר "You Make Me Smile" ממשיך בקו הישיר והנגיש. יש בו פזמון ברור, קצב פשוט יחסית והפקה שמכוונת היטב אל רוח התקופה. כאן הפשרה המסחרית מורגשת יותר, אבל ההרמוניות, הקלידים והגיטרה ששוזרת משפטים קצרים בין השורות עדיין משאירים אותו בתוך העולם של "Camel". הקטע האינסטרומנטלי "The Sleeper" הוא המקום שבו כל חברי ההרכב נשמעים משוחררים באמת. קולינס מוביל בסקסופון, בארדנס ולאטימר עונים לו בקלידים ובגיטרה, אחרי הפתיחה השקטה ווורד דוחף את הקטע קדימה בתיפוף אנרגטי. זה קטע ג'אזי, עשיר ומפותח, שמראה עד כמה ההרכב הזה היה חזק כשהוא הפסיק לחשוב על אורך השיר או על התאמה לתחנות הרדיו ופשוט ניגן. השיר המסיים "Rainbow's End" הוא הרגע הרגשי ביותר באלבום. אחרי כל המעברים בין רוק מתקדם, פופ, ג'אז ודיסקו, מגיע שיר שקט שנשמע בדיעבד כמו פרידה. קולו של לאטימר, המלודיה העדינה והקלידים של בארדנס מסכמים תקופה שלמה בלי נאום גדול ובלי התפרצות. יש כאן עצב מאופק של אנשים שיודעים כי הדרך המשותפת שלהם עומדת להסתיים. עזיבתו של בארדנס לאחר ההקלטות שינתה את מאזן הכוחות בלהקה. לקראת סיבוב ההופעות הצטרפו Jan Schelhaas ו-Dave Sinclair לעמדות הקלידים, ו-"Camel" יצאה לדרך כהרכב בן שישה חברים. בארדנס פנה לקריירת סולו, ולאטימר הפך בהדרגה לדמות המרכזית שמובילה את הלהקה. מכאן והלאה, גם כאשר ההרכבים יתחלפו, זה יהיה בעיקר החזון שלו שיקבע לאן "Camel" תמשיך. מבחינה מסחרית, "Breathless" הגיע למקום ה-26 במצעד האלבומים הבריטי. זה היה הישג מכובד בתקופה שבה הרוק המתקדם כבר איבד את מקומו במרכז הבמה. האלבום לא הפך את "Camel" ללהקת פופ, וגם לא פתר את חילוקי הדעות בתוכה, אך הוא השאיר אותה בתנועה. בשנים הבאות היא תמשיך לחפש את האיזון בין המורכבות המוזיקלית לבין שירים נגישים יותר, תהליך שיגיע בהמשך גם אל "The Single Factor". עטיפת האלבום מציגה גמל מתכתי בתוך סביבה תעשייתית, והיא מתאימה היטב לתוכן. הסמל המזוהה עם הלהקה כבר אינו ניצב במדבר או בעולם של דמיון, אלא מוקף בצינורות, בברזל ובמכונות. כמו המוזיקה, גם הוא נדרש להסתגל לעולם חדש, קר ומודרני יותר. האלבום "Breathless" אינו האלבום האחיד ביותר של "Camel", אבל יש בו הרבה יותר מכמה ניסיונות להתאים את הלהקה לרוח התקופה. אפשר לשמוע בו הרכב נהדר שמחפש דרך להמשיך בלי לחזור על עצמו. לא כל פנייה מצליחה באותה מידה, אך "Echoes", "Summer Lightning", "The Sleeper" ו-"Rainbow's End" עומדים גם היום לצד הקטעים היפים של הלהקה. זהו אלבום שמסיים תקופה אחת ופותח תקופה אחרת. הוא נפרד מהשותפות בין לאטימר לבארדנס, אך גם מניח את היסודות ל-"Camel" שתלמד להחליף חברים, סגנונות ותקופות בלי לאבד את המלנכוליה, החליל והגיטרה שהפכו אותה לייחודית. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

לכבוד יום הולדתו של Nick Cave, אספנו לכם כמה עובדות מעניינות עליו: (Photo: Wallpaperflare.com) 1. ניק קייב נולד ב-22 לספטמבר 1957 בווראקנבאל, ויקטוריה, אוסטרליה. שמו בלידה היה Nicholas Edward Cave. 2. אביו עבד כמורה לאנגלית ומתמטיקה בתיכון הטכני המקומי, ואמו הייתה ספרנית. אביו היה זה שחשף אותו לספרות ושירה. 3. כשהיה בן 9 הצטרף למקהלת "Holy Trinity Cathedral" ב- Wangaratta. 4. ההשפעות המוזיקליות על ניק קייב בילדותו היו בין היתר מאחיו הבכור. הוא האזין לרוק מתקדם ואהב להקות כמו "King Crimson", "Pink Floyd" ו- "Jethro Tull". בהמשך חברתו הכירה לו את Leonard Cohen אותו קייב הגדיר ככותב השירים הגדול בכל הזמנים. (Photo: Tom Sheehan) 5. ניק קייב היה בן 19 כשאביו נהרג בתאונת דרכים. 6. ניק קייב החל את הקריירה שלו בשנת 1973 אז פגש את הגיטריסט Mick Harvey. בשנת 1977 הם הקימו את להקת הפוסט-פאנק "The Boys Next Door" אשר שחררה את אלבום הבכורה שלה "Door, Door" בשנת 1979. בהמשך עברה הלהקה ללונדון ושינתה את שמה ל- "The Birthday Party", כשהיא משחררת ארבעה אלבומים לפני שהיא מתפרקת. (Photo: Michel Lawrence) 7. בסמוך לאחר הפירוק של "The Birthday Party" מקים קייב את "the Bad Seeds" יחד עם הגיטריסט (שבינתיים הפך למולטי אינסטרומנטאליסט) Mick Harvey. השניים מצרפים בין היתר את הגיטריסט והזמר Blixa Bargeld מלהקת "Einstürzende Neubauten". 8. ניק קייב הוא היוצר הבולט והעיקרי של "הזרעים הרעים". הוא כותב את שיריו במכונת כתיבה. 9. הטקסטים שלו נסובים בדרך כלל סביב נושאי דת, מוות, אהבה ואלימות. 10. בשנת 1984 שחרר את אלבום הבכורה שלו "From Her to Eternity" יחד עם "the Bad Seeds" כלהקת הליווי שלו. 11. בשנת 1987, לאחר ארבעה אלבומים, הופיעו "Nick Cave and the Bad Seeds" בסרט הקולנוע המיתולוגי "Wings of Desire" של הבמאי Wim Wenders. 12. בהמשך קייב יופיע גם בסרט "Ghosts... of the Civil Dead" משנת 1988 ויכתוב גם את הפסקול לסרט. 13. בשנת 1990 עבר קייב לסאו פאולו, ברזיל, כדי להימלט מהסצינות הגותיות והפאנקיסטיות שטענו כי הוא האליל שלהם. הוא מצא שם אהבה, עבר תהליך גמילה וכתב שם חומרים שיהפכו לאלבום המופת שלו "The Good Son". 14. בשנת 1996 הוא היה מועמד בקטגורית "Best Male Artist" בטקס פרסי המוזיקה של MTV אירופה, על האלבום "Murder Ballads". באופן מפתיע קייב ביקש להסיר את מועמדתו, מחשש שהתחרותיות תפגע ביצירה שלו. וכך הוא כתב כהסבר להסרת המועמדות: "My muse is not a horse and I am in no horse race and if indeed she was, still I would not harness her to this tumbrel--this bloody cart of severed heads and glittering prizes. My muse may spook! May bolt! May abandon me completely!" 15. הוא יצא לזמן קצר עם PJ Harvey באמצע שנות התשעים, אשר גם הקליטה איתו דואט לאלבום "Murder Ballads" משנת 1996. 16. באותה שנה הפך קייב לסנדק של בתו של Michael Hutchence מלהקת "INXS". (Photo: Eventworld.co) 17. ניק קייב תמיד אמר את אהבתו ל- Johnny Cash. בשנת 2000, קאש כיסה את "The Mercy Seat" של קייב כתודה על גירסת הכיסוי של קייב לשיר "The Singer" של קאש באלבומו "Kicking Against the Pricks". בהמשך קייב יגשים את חלומו ויפגוש את קאש כששניהם יבצעו דואט לשיר "I'm So Lonesome I Could Cry" של Hank Williams, אשר יכלל באלבומו האחרון של קאש "American IV: The Man Comes Around" משנת 2002 . 18. בשנת 2001, הקליט קייב גירסת כיסוי לשיר "Let It Be" של הביטלס לפסקול הסרט "I Am Sam". 19. ניק קייב הוא גם תסריטאי. הוא כתב את התסריט לסרט "The Proposition" משנת 2005. את הפסקול הוא כתב יחד עם חברו ל"זרעים הרעים" - הכנר Warren Ellis. בהמשך קייב כתב תסריט בשם "The Wettest County in the World" אשר עובד לסרט "Lawless" משנת 2012. 20. ההשפעה של קייב חוצה גבולות. אפילו חברי להקת "Metallica" ציינו אותו כהשראה והקליטו גירסת כיסוי לשירו "Loverman" מהאלבום "Let Love In" שנכללה באלבומם "Garage Inc." 21. בשנת 2007, ניק קייב וחלק מחברי להקתו הקימו את "Grinderman", להקת פאנק שבה ניק קייב חוזר לסגנון שאפיין אותו בתחילת דרכו ומנגן לראשונה בגיטרה חשמלית. הלהקה שחררה עד כה שני אלבומי אולפן. 22. באותה שנה נכנס ניק להיכל התהילה של "Australian Recording Industry Association". 23. ניק קייב הוא גם סופר. הוא כתב את הספרים "And The Ass Saw The Angel", "The Death Of Bunny Munro" ו- "King Ink". 24. בשנת 2009 העניק קייב את קולו כמדובב בסרט האנימציה "The Cat Piano". 25. ביולי 2015 נהרג בנו ארתור, אז בן 15 בלבד, מנפילה מצוק. קייב שקע בדיכאון ופנה לכתיבה שלתוצאתה ניתן להאזין בין היתר באלבומו המצוין "Skeleton Tree". 26. ניק קייב ידוע כאוהב ישראל והוא ביקר כאן מספר פעמים בביקורים פרטיים. בנוסף הוא הופיע בישראל 4 פעמים, כאשר ההופעה החמישית שאמורה היתה להתקיים בשנת 2020 באיצטדיון בלומפילד בוטלה בשל הקורונה. במהלך הופעתו האחרונה בארץ בשנת 2017 הוא הצהיר במסיבת עיתונאים כי היא באה בתגובה ל-BDS. 27. בעקבות פניה של ענבל פרלמוטר מלהקת "המכשפות", הקליט איתן ניק קייב גירסת כיסוי לשיר "Shivers" של "The Boys Next Door". השיר נכלל במיני אלבום "המכשפות מתכסות" משנת 1996. 28. ניק קייב נבחר לקצין במסדר אוסטרליה בשנת 2017. 29. במהלך הקריירה העניפה שלו שחרר קייב לא פחות מ- 25 אלבומי אולפן, 4 עם The Boys Next Door/The Birthday Party, בנוסף 18 עם "Nick Cave and the Bad Seeds", שניים נוספים עם "Grinderman" ואחד עם חברו Warren Ellis ששוחרר בשנת 2021. 30. בנוסף קייב שחרר עוד 5 אלבומי הופעה והיה שותף לכתיבת לא פחות מ- 24 פסי קול שונים. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 21 לספטמבר 1993, שוחרר האלבום "In Utero", אלבום האולפן השלישי והאחרון של "Nirvana". להלן כמה עובדות מעניינות עליו: 1. האלבום היה אמור להיקרא "I Hate Myself and Want to Die" המתייחס למשפט שאמר Kurt Cobain בשנת 1992. קורט חשב שזה יהיה משעשע לקרוא לאלבום ככה. 2. הבסיסט Krist Novoselic ביקש מ- Kurt Cobain לחשוב על שם אחר. הוא חשש מתביעות משפטיות נוסח "Judas Priest" ו- Ozzy Osbourne, בעקבות התאבדות נערים שהוריהם טענו אחר כל שנגרמה בעקבות מסרים שליליים במילות השירים של שני האומנים. 3. שם נוסף שהועלה כרעיון היה "Verse, Chorus, Verse", אך בסופו של דבר כולם הסכימו על "In Utero" שנלקח משיר של Courtney Love. 4. נירוונה רצתה להתרחק באלבום הזה עד כמה שאפשר מהאלבום "Nevermind" ולהישמע ראשוני ובוסרי עד כמה שניתן. 5. קורט קוביין גייס את המפיק Steve Albini כדי שיסייע לנירוונה להישמע כמו ה- "PIXIES". קוביין העריץ את ה"פיקסיז" והצהיר שגם מאוד הושפע מהם, לכן הוא בחר באלביני שעבד איתם בעבר. 6. אלביני בתחילה לא התלהב לעבוד עם "Nirvana". לבסוף הוא השתכנע אבל אחד מתנאיו היה לקבל סכום גלובלי של 100,000 דולר על עבודתו. לא יותר! הוא סירב גם לקבל תמלוגים מהמכירות כפי שנהוג בטענה שזה לא הוגן כלפי הלהקה להמשיך ולחלוב אותה על עבודה שכבר סיים לבצע. 7. אלביני נהג למתוח את Eddie Vedder במהלך ההקלטות כשהיה מתקשר אליו ומציג את עצמו כטוני ויסקונטי המפיק של David Bowie ומספר לו שהיה שמח מאוד לעבוד איתו אם היה עוזב את "פרל ג'אם". 8. תוצאת ההפקה של אלביני הייתה באמת בוסרית, מחוספסת ומלוכלכת כפי שקוביין קיווה שתהיה. עם זאת, חברת התקליטים ממש לא אהבה את התוצאה מה שגרר את הפקת חלק מהשירים בשנית, הפעם על-ידי המפיק Scott Litt שעבד עם "R.E.M." והתבקש להעניק לשירים צליל נגיש יותר. השירים היחידים שהופקו מחדש היו: "Heart-Shaped Box", "All Apologies ו- "Pennyroyal Tea" שגם היו הסינגלים היחידים שיצאו מהאלבום 9. כנראה שהסאונד בהקלטות היה כל-כך צורם כי הלהקה צירפה בחוברת הפנימית של האלבום הוראות כיצד לכוון את הצלילים הגבוהים והנמוכים במערכת הסטריאו כדי לקבל תוצאה אופטימלית. אם כבר דיברנו על החוברת הפנימית, אז הלהקה הודתה לקוונטין טרנטינו ברשימת התודות. הדבר מוסיף לשמועות שקוונטין רצה שקורט וקורטני ישחקו את תפקיד סוחרי הסמים בסרט "Pulp Fiction" שיצא באותה שנה. שלושת חברי "Nirvana" חגגו את סיום הקלטות האלבום בשריפת מכנסיהם. 12. האלבום כולו הוקלט ב- 14 יום. פחות מהזמן שלקח ללהקה להקליט את "Nevermind". 13. "נירוונה" הקליטה סך הכל 18 שירים לאלבום, ביניהם "I Hate Myself And Want To Die" ו- "Marigold". בסופו של דבר רק 12 נכנסו לאלבום. 14. השיר "Marigold" נכתב על-ידי Dave Grohl. הוא שוחרר כבי-סייד לשיר "Heart-Shaped Box" ומאוחר יותר הופיע גם באלבום ההופעה האקוסטי של "Foo Fighters" אשר נקרא "Skin And Bones". 15. באופן חריג, כל שלושת חברי הלהקה קיבלו קרדיט על השיר "Scentless Apprentice", להבדיל ממרבית השירים של נירוונה עליהם קיבל קרדיט Kurt Cobain לבדו. 16. דייב גרוהל כתב את תפקידי הגיטרה והתופים לשיר. 17. השיר "Scentless Apprentice" גם הוקלט בטייק אחד. 18. את השיר "Heart-Shaped Box" קוביין כתב בחדר ארונות. לאב מספרת ששמעה אותו מנגן בגיטרה ובקשה ממנו לכתוב לה ריף. קוביין כתב אותו בחמש דקות ולאב אהבה אותו אותו מאוד ושאלה את קוביין אם היא יכולה לקחת אותו לאלבום שלה. קוביין ענה לה FUCK YOU!. 19. קוביין טען שהשיר הושפע מסרטים דוקומנטריים על ילדים שחולים בסרטן. בביוגרפיה שכתב על קוביין Michael Azerrad הוא טען שזה לא נכון והשיר נכתב על לאב. ולאב עצמה צייצה בשנת 2012 שהשיר הוא על הואגינה שלה, הציוץ נמחק מיד אחר כך. 20. השם המקורי של השיר היה "Heart-Shaped Coffin", קוביין כתב לשיר את המילים "I am buried in a heart-shaped coffin for weeks" אבל שוב גם הפעם הופעל לחץ על קוביין לשנות את המילים. 21. קורטני לאב נתנה לקוביין קופסת לב (Heart-shaped box) בשנת 1990 ומילאה אותה בדברים שקוביין אהב. קוביין שמר על הקופסא שסימלה עבור הזו סמל לאהבתם. 22. הרשתות המסחריות "Wal-Mart" ו- "Kmart" סרבו למכור את האלבום בסניפים שלהם בגלל השיר "Rape Me" והתמונות בעטיפה האחורית של האלבום. קוביין התפשר ושינה את שם השיר בעטיפה האחורית ל- "Waif Me" ועידן את התמונות שהופיעו עליה. 23. את קולאז' התמונות המקורי שבעטיפה האחורית יצר קוביין בעצמו על ריצפת ביתו. 24. השיר "Rape Me" גם גרם ללהקה בעיה בטקס פרסי ה- MTV לשנת 1992, כאשר הרשת בה שודר הטקס איימה על הלהקה שאם תנגן את השיר היא מיד תקטע את השידור ותעבור לפרסומות. בסופו של דבר קוביין השתכנע שלא לנגן את השיר וניגן רק את הפתיח שלו ממנו עבר לשיר "Lithium". 25. קוביין כתב את השיר נגד מעשי אונס וכמחאה על יחס לנשים, אבל התקשורת הבינה את המשמעות אחרת. 26. את השיר "Pennyroyal Tea" קוביין כתב עוד בשנת 1990, אבל הוא לא חשב שהוא מספיק טוב לאלבום "Nevermind". 27. המילה "Pennyroyal" בכותרת השיר מתייחסת לצמח שנטען שהוא גורם להפלות. 28. השיר יועד להיות הסינגל השלישי מהאלבום אבל לבסוף העניין בוטל בשל התאבדותו של Kurt Cobain. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר