הנה 35 עובדות על Tom Petty, הזמר, הגיטריסט, היוצר והמפיק המוזיקלי: (Source: NME) 1. הוא נולד בשם Thomas Earl Petty ב- 20 לאוקטובר 1950 בגיינסוויל פלורידה. 2. אהבתו לרוקנרול החלה רשמית בקיץ 1961, כשהיה רק ​​בן 10, אז פגש לא אחר מאשר Elvis Presley, על סט הצילומים לסרט. הוא פשוט הוקסם ממנו ומאז החל להאזין באובססיביות לשיריו. 3. הוא קיבל שיעורי נגינה מ-Don Felder, גם הוא יליד גיינסוויל ולימים גיטריסט להקת "Eagles". פלדר סיפר שלימד אותו גיטרה, ואילו פטי זכר שהראה לו כיצד לפענח שירים על פסנתר. 4. בנעוריו ניגן בלהקת "The Epics", ובהמשך היה הבסיסט והסולן של "Mudcrutch" בגיינסוויל. הלהקה פעלה עד 1975 וכללה גם את Mike Campbell ו-Benmont Tench, שילוו אותו בהמשך ב-"The Heartbreakers". 5. נישואיו הראשונים לאהובתו מהתיכון, Jane Benyo, נמשכו 22 שנה. נולדו לו שתי בנות מנישואים אלה. ב-2001 נישא ל-Dana York. 6. לאחר שעברה ללוס אנג'לס בתחילת שנות השבעים, "Mudcrutch" התפרקה לפני שהוציאה אפילו אלבום - אך הגיטריסט קמפבל והקלידן טנץ׳ שניגנו איתו בלהקה יהפכו לחברים בהרכב "Heartbreakers" שילוו את פטי במשך ארבעה עשורים. 7. להקתו חלקה את שמה עם הרכב הפאנק הניו יורקי "The Heartbreakers", שהוקם ב-1975 בידי Johnny Thunders ו-Jerry Nolan עם Richard Hell. הלהקה הניו יורקית הופיעה ב-CBGB והצטרפה ללהקת "Sex Pistols" בסיבוב Anarchy ב-1976. למרות הבלבול האפשרי, שני ההרכבים שמרו על השם. (Photo: ABC/Shelter Records) 8. פטי הופיע שמונה פעמים בתוכנית "Saturday Night Live". 9. אלבומו "The Last DJ" משנת 2002 מותח ביקורת על תעשיית המוזיקה. המאבק שלו בחברות התקליטים החל הרבה קודם: ב-23 במאי 1979 הגיש בקשה לפשיטת רגל כדי להשתחרר מהחוזה עם "Shelter Records", לאחר שהזכויות בחברה עברו ל-"MCA". 10. בתחילת 1981 הוא סירב לשחרר את אלבומו "Hard Promises", בחברת "MCA" לאחר שהחברה ביקשה לתמחר אותו בסכום של 9.98 דולר, 1.00 דולר יותר ממחיר המחירון הרגיל של 8.98 דולר. פטי הביע את התנגדותו לעליית המחירים בעיתונות והנושא הפך לשיחת היום בקרב חובבי מוזיקה. הוא אפילו שקל לשנות את שמו של האלבום ל- "Eight Ninety-Eight" אך לבסוף MCA החליטה לוותר. 11. כותרת השיר "Edge of Seventeen" של Stevie Nicks נולדה משיחה עם Jane Benyo: ניקס שמעה בטעות את הביטוי "at the age of seventeen" כ-"edge of seventeen". תוכן השיר הושפע מאובדן דודה ומרצח John Lennon. (Photo: George Rose) 12. בשנת 1984 הציע לו מייק קמפבל קטע אינסטרומנטלי שנבנה בעזרת סינתיסייזר ומכונת תופים. פטי לא בחר בו לאלבום הלהקה. Don Henley הוסיף לו מילים ומלודיה, וכך נולד הלהיט "The Boys of Summer". 13. בבוקר ה- 17 במאי 1987, בדיוק כשפטי ומשפחתו ישבו לארוחת בוקר, ביתו בקליפורניה עלה באש. הרשויות קבעו כי זו היתה הצתה. פטי התערער עמוקות בעקבות האירוע. 14. טום פטי ו- האריסון היו חברים ממש טובים. בשנת 1988 הם אפילו הקימו את "Traveling Wilburys" יחד עם Jeff Lynne, Roy Orbison ו- Bob Dylan. 15. חברת "MCA" דחתה בתחילה את אלבום הסולו הראשון שלו, "Full Moon Fever" משנת 1989, משום שלא שמעה בו להיטים. לאחר חילופי הנהלה הוא יצא בכל זאת והגיע למעמד של חמש פעמים פלטינה בארצות הברית. אף שזהו אלבום סולו, השתתפו בו כמה מחברי "The Heartbreakers", ובראשם מייק קמפבל. 16. כאשר הקליט את הלהיט "I Won't Back Down" עם George Harrison, היה לו צינון נוראי. האריסון רץ במהירות לחנות קנה ג'ינג'ר, הרתיח אותו ונתן לפטי לנשום את האדים. זה פתח לו את הסינוסים לזמן מספיק בשביל להקליט את הטייק שנכנס לאלבום. 17. מספר לא מבוטל של סרטים כללו את השירים שלו בפסקול. בשניים מהם הדמויות אפילו שרו אותם. הראשונה, Catherine Baker Martin בתה של הסנאטורית בסרט "שתיקת הכבשים" שרה את "American Girl", והשניה, ג'רי מגווייר שר את "Free Fallin'" במהלך נסיעה באוטו. 18. בשנת 1994, לאחר עזיבתו של Stan Lynch, ניגן Dave Grohl בתופים עם "The Heartbreakers" בתוכנית "Saturday Night Live", בביצוע השירים "You Don't Know How It Feels" ו-"Honey Bee". פטי הציע לו להצטרף באופן קבוע, אך גרוהל סירב. הוא כבר הקליט את החומר שיהפוך לאלבום הבכורה של להקת "Foo Fighters". 19. בשנת 1996 הוציאה להקת "Tom Petty and the Heartbreakers" את אלבום הפסקול "Songs and Music from the Motion Picture She's the One", לסרטו של Edward Burns בכיכובה של Jennifer Aniston. לצד החומר של פטי, נכללו בו גם גרסאות כיסוי לשירים של Beck ושל Lucinda Williams. 20. פטי הופיע גם במספר סרטים, ביניהם "The Postman" של Kevin Costner. 21. בשנת 2002 הוא נכנס להיכל התהילה של הרוקנרול עם להקתו "The Heartbreakers". 22. הוא גם דיבב את דמותו של Elroy "Lucky" Kleinschmidt בסדרה "King of the Hill". 23. השיר "Runnin' Down a Dream" מהאלבום "Full Moon Fever" היה שיר הנושא הרשמי הן של גמר ה- NBA בשנים 2006 ו- 2008. פטי גם ביצע את השיר עם ה- "Heartbreakers" בהופעת המחצית של סופרבול XLII בשנת 2008. 24. בשנת 2007 איחד פטי את "Mudcrutch" עם Tom Leadon ו-Randall Marsh, לצד קמפבל וטנץ׳. אלבום האולפן הראשון שלהם יצא ב-2008, ובעקבותיו יצאו להופעות. האלבום השני וסיבוב נוסף הגיעו ב-2016. 25. בשנת 2014 הגיע "Hypnotic Eye", אלבום האולפן ה-13 והאחרון של "Tom Petty and the Heartbreakers", למקום הראשון ב-Billboard 200 האמריקאי. זו הייתה הפעם הראשונה שאלבום שלו כבש את פסגת המצעד הזה, עם 131,000 עותקים שנמכרו בארצות הברית בשבוע הראשון. 26. בשנת 2015 נודע שפטי ו-Jeff Lynne קיבלו קרדיט כשותפים לכתיבת "Stay With Me" של Sam Smith, בעקבות הסכמה ידידותית על הדמיון בין הפזמון שלו ל-"I Won't Back Down". פטי תיאר זאת כתאונה מוזיקלית. 27. ב-10 בפברואר 2017 הוענק לו התואר איש השנה של MusiCares, כהוקרה על יצירתו, מאבקו למען זכויות אמנים ופעילותו למטרות צדקה. 28. הופעתו האחרונה במסגרת סיבוב ההופעות לציון 40 שנה ל- "Heartbreakers" נערכה ב- 25 לספטמבר 2017- כשבוע לפני מותו. 29. פטי הלך לעולמו ב- 2 באוקטובר 2017 כשבועיים לפני יום הולדתו ה- 67. 30. במהלך הקריירה המפוארת שלו שחרר טום פטי לא פחות מ- 20 אלבומי אולפן. 13 עם "The Heartbreakers", שניים עם "Traveling Wilburys", שניים עם "Mudcrutch" ועוד שלושה במסגרת קריירת הסולו שלו. 31. לפי הודעת "Universal Music" משנת 2016, פטי ולהקת "The Heartbreakers" מכרו יותר מ-80 מיליון תקליטים ברחבי העולם מאז אלבום הבכורה ב-1976. 32. לאחר מותו המשיך הארכיון שלו להיפתח. בשנת 2020 יצאה "Wildflowers & All the Rest", שכללה גם עשרה שירים מהסשנים של "Wildflowers" שנותרו מחוץ לאלבום המקורי. בשנת 2022 יצא אלבום ההופעה "Live at the Fillmore 1997", ובשנת 2024 נוספה מהדורה מורחבת של "Long After Dark". אלה פרסומים ארכיוניים, ולא אלבומי אולפן חדשים שהקליט לאחר מכן. בנפרד, בשנת 2024 יצא "Petty Country: A Country Music Celebration of Tom Petty". זהו אלבום מחווה של אמנים אחרים המבצעים גרסאות כיסוי לשיריו, ולא אלבום אולפן חדש שהקליט פטי. 33. בשנת 2025 פרסם הגיטריסט מייק קמפבל את "Heartbreaker: A Memoir", שכתב עם Ari Surdoval, ובו חזר לעשורים שבילה לצד פטי. במרץ של אותה שנה עלתה ל-Paramount+ הגרסה המשוחזרת והמורחבת של "Heartbreakers Beach Party", סרטו של Cameron Crowe מ-1983, והחזירה למסך פרק נוסף מארכיון הלהקה. 34. ב-16 בספטמבר 2026 זכו פטי ולהקת "The Heartbreakers" בפרס מפעל חיים בטקס Americana Honors & Awards. חברי הלהקה שנותרו בחיים התאחדו על במת Ryman Auditorium בנאשוויל עם Chris Stapleton כסולן, במחווה למוזיקה תשע שנים לאחר מותו של פטי. 35. בשנת 2026 הוכרזה הקופסה "Origins 1971-1978" לציון 50 שנה ל-"The Heartbreakers", עם תאריך יציאה מתוכנן ל-6 בנובמבר 2026. הקופסה מתעדת את המעבר מ-"Mudcrutch" לשנותיה הראשונות של הלהקה וכוללת חומר ארכיוני שלא פורסם קודם. במועד העדכון זו עדיין הוצאה עתידית. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

‏ב-20 באוקטובר 1980 יצא "Boy", אלבום הבכורה של להקת "U2". ‏ארבעה נערים מדבלין, הסולן Bono, הגיטריסט The Edge, הבסיסט Adam Clayton והמתופף Larry Mullen Jr. נכנסו ביולי 1980 לאולפן, כשהבוגר שבהם בן 20 בלבד, ויצאו ממנו עם אחד מאלבומי הבכורה הכנים והמרגשים של עידן הפוסט-פאנק. "Boy" לא נשמע כמו אלבומה של להקה שכבר יודעת לאן היא הולכת. הוא נשמע כמו להקה שמגלה את הקול שלה תוך כדי הקלטה, עם כל האנרגיה, הבלבול והפחד שמלווים את המעבר מילדות לבגרות. ‏בתחילה Martin Hannett היה אמור להפיק את האלבום. הוא היה האיש שעיצב את הסאונד של "Joy Division" והפיק את הסינגל הראשון של "U2" ב"איילנד רקורדס", "11 O'Clock Tick Tock". אלא שהלהקה לא נהנתה לעבוד איתו, והלייבל ויתר על הרעיון נוכח התנגדותה, מה גם שהאנט עצמו הושפע קשות מהתאבדותו של Ian Curtis סולן "Joy Division", במאי 1980. כדי למצוא לו מחליף, שלחה "איילנד" את ה-EP הידוע בשם "Three" אותו הוציאה "U2" שנה קודם לכן אל Steve Lillywhite, שאהב את מה שהוא שומע אבל חשב שההקלטה נשמעת לא טוב. הוא הגיע לאירלנד לראות אותם בהופעה באולם בית ספר קטן, והתרשם עד כדי-כך שהסכים להפיק להם סינגל אחד - "A Day Without Me". הכימיה עבדה, ו-ליליווייט נשאר בסופו של דבר להפיק את שלושת האלבומים הראשונים של הלהקה. ‏טכנאי ההקלטה היה Paul Thomas. ההקלטות לאלבום התקיימו בין יולי לספטמבר 1980 באולפני Windmill Lane בדבלין, שהפכו לבית ההקלטות של "U2" לאורך שנות ה-80. ליליווייט לא התלהב מהמקום. לטענתו זה היה חדר עץ "מת" מבחינה אקוסטית, שלדעתו התאים להקלטות פולק שקטות יותר מאשר לאנרגיה של רוק. הוא גם היה מתוסכל מהצליל של התופים בסינגל הקודם ולכך הוא מצא פתרון יצירתי. הוא הקליט את מאלן מנגן בחדר המדרגות של האולפן, עם מיקרופונים תלויים מהתקרה, כדי ללכוד את מה שתיאר כ"צליל מקשקש נפלא", והוסיף אפקטים של בקבוקים שבורים וסכו"ם שנגרר על גלגל אופניים מסתובב. את התופים אפשר היה להקליט רק בערב, אחרי שפקידת הקבלה הלכה הביתה, כי הטלפון צלצל כל היום ולפעמים צלצל גם אחר כך, באמצע טייק. ‏גם בצד המקצועי לא הכול היה חלק. הלהקה התקשתה לשמור על טמפו יציב, ולכן ליליווייט ועוזר טכנאי ההקלטה Kevin Moloney בילו לילות בחיתוך סרטי הקלטה כדי ליצור לופים מדויקים של התופים. קלייטון הקליט שוב ושוב תפקידי בס, כדי לעמוד בסטנדרטים שהמפיק רצה לשמוע. בונו, שלא סיים לכתוב חלק מהמילים, השלים משפטים חסרים באולפן בזמן שחבריו הקליטו גיטרות וכלי הקשה, ועבר לשיר למיקרופון שאחז בידו בחדר הבקרה, תוך האזנה למוזיקה בווליום גבוה, אחרי שלא אהב את ההקלטות עם האוזניות. לא פלא ש- ליליווייט יציין אחר כך שהייתה לו השפעה על הסאונד של "Boy", יותר מכל מפיק על כל אלבום אחר של "U2". על סאונד הגיטרות אחראי כמובן דה אדג׳, שניגן בגיטרת Gibson Explorer דרך מגברי Vox ואפקטי הד מסוג Memory Man. האקורדים המהדהדים והצלילים המתמשכים מזכירים את "Marquee Moon" של "Television" ואת הפוסט-פאנק המוקדם של "Siouxsie and the Banshees", לצד זיקה להרכבים גרמניים כמו "Neu!" ו-"Kraftwerk". אפשר להשוות את האווירה גם ל-"Porcupine" ול-"Ocean Rain" של "Echo & the Bunnymen", אך אלה יצאו אחרי "Boy", ולכן אינם מקורות השפעה על הקלטתו. האנרגיה נשארה קרובה לפאנק. זה לא אלבום קונספט, אבל ‏הנושא המרכזי שלו הוא ההתבגרות. התמימות, ההתעוררות המינית, הפחד ממוות והגלות מהעבר שהזמן כופה עלינו. את זה אפשר לראות כבר בעטיפה, פניו של ילד בן שש בשם Peter Rowen, אחיו הצעיר של Guggi, חבר של בונו וחבר להקת "Virgin Prunes", שהופיע גם על עטיפת המיני אלבום "Three" ובהמשך על "War". בונו סיפר שהרעיון שלו היה פני ילד שמגיחות מתוך לובן, כמו תצלום שהפיתוח שלו עוד לא הושלם, מטאפורה מדויקת ללהקה שעוד בתהליך. באמריקה לא אהבו את זה. "איילנד" חששה שהתמונה תתפרש לא נכון, ובשוק הצפון-אמריקאי יצא האלבום עם עטיפה אחרת, תצלומים מתוחים ומעוותים של חברי הלהקה. באופן מדהים היא נשארה בשימוש עד המהדורה המחודשת של 2008. ‏האלבום נפתח עם "I Will Follow", הסינגל שהפך לסמל של התקופה. ריף הגיטרה המהדהד של דה אדג׳, תופים שדוהרים קדימה, ולהיט שהיה מהשירים הראשונים של "U2" שזכו להשמעה ברדיו האמריקאי והגיע למקום ה-20 במצעד הרוק של Billboard. מאחורי האנרגיה מסתתר סיפור אישי. בונו כתב את המילים לזכר אמו, Iris, שנפטרה כשהיה בן 14, ואחר כך הגדיר את השיר כשיר על אהבה בלתי מותנית בין אם לילד. זה גם השיר היחיד ש-"U2" ניגנו בכל אחד מסיבובי ההופעות שלה מאז אלבום הבכורה, והסרטון שלו היה הקליפ הראשון של הלהקה. את הצלילים של בקבוקי החלב וחישורי האופניים אפשר לשמוע בו כבר מהרגע הראשון. האלבום ממשיך עם ‏"Twilight" שמכניס אותנו לגיל ההתבגרות, אחריו "An Cat Dubh" (בגאלית: החתול השחור), שנכתב והוקלט באולפן עצמו, מתייחס להתעוררות מינית, ומשם ל- "Into the Heart" שעוסק בהתנתקות מהעבר שנכפית בחלוף הזמן. ב-"Out of Control" אנחנו שומעים להקה צעירה מתפרצת "ללא שליטה", אבל מתחת לפני השטח השיר עוסק דווקא בתמותה. זהו אחד משני שירים באלבום שהוקלטו מחדש מתוך המיני אלבום "Three", השני היה "Stories for Boys". השיר ‏"The Ocean" באורך דקה וחצי בלבד, נוצר באולפן ועוסק בשאיפות נעורים. הוא מרפה לרגע את הקצב לפני המשך האלבום. ‏"A Day Without Me" הוא השיר שבו הכול התחיל. ההקלטה הראשונה של "U2" עם ליליווייט שיצא כסינגל כחודשיים לפני האלבום ולא נכנס למצעדים, אבל היה לו תפקיד היסטורי. הדי ג'יי Carter Alan מתחנת WBCN בבוסטון שמע אותו בחנות תקליטים, התאהב והכניס אותו לפלייליסט שלו, וכך הכיר לקהל האמריקאי את "U2" בפעם הראשונה. מבחינה לירית השיר עוסק במצוקה נפשית, אבל בונו הסביר ב-1982 שיש מי שראו בו כשיר בריחה. לקראת סיום ממשיך האלבום עם "Another Time, Another Place", ואחריו "The Electric Co.", אחד השירים הקצביים ומלאי האנרגיה באלבום, שעוסק בהפרעה נפשית ונכתב על חבר של בונו שאושפז. האלבום נחתם עם "Shadows and Tall Trees", שנושא את שמו של פרק מתוך הרומן "Lord of the Flies" של William Golding. בחלק מעותקי הוויניל והקסטות המוקדמים מופיע לאחריו קטע אינסטרומנטלי לא מצוין של 30 שניות, מתוך "Saturday Night", גרסה מוקדמת של "Fire" מהאלבום הבא, "October". הקטע הקצר הוחזר ברימאסטר של 2008, ובמהדורת הדלוקס נכללה גם הגרסה המלאה של "Saturday Night". ‏האלבום יצא בבריטניה ב-20 באוקטובר 1980 ובארצות הברית רק ב-3 במרץ 1981. הוא הגיע למקום 52 במצעד הבריטי ולמקום 63 ב-Billboard 200, אך הצליח הרבה יותר בטווח הארוך. אחרי שהלהקה הפכה לענקית הוא חזר למצעדים בארצות הברית, והוסמך שם לפלטינה (מיליון עותקים) כאשר בבריטניה הוא זכה לזהב. ‏אחרי יציאתו יצאה "U2" לסיבוב ההופעות הראשון שלה ביבשת אירופה ובארצות הברית - Boy Tour. במרץ 1981, באופן מוזר, במהלך הופעה במועדון בפורטלנד שבאורגון, נעלמה מאחורי הקלעים מזוודה של בונו שהכילה מילים ורעיונות לאלבום הבא, "October". ‏האלבום "Boy" הוא אחד האלבומים של "U2" שכל שיריהם בוצעו לפחות פעם אחת בהופעה חיה. ממש כמו הרעיון מאחורי העטיפה, "Boy" הוא תצלום של להקה לפני שהפיתוח הושלם, ובדיוק בגלל זה הוא גם כל-כך חי. כל מה ש-"U2" תהפוך להיות בהמשך כבר מהדהד מתוכו, בין אם זה ריף גיטרה, חדר מדרגות, תוף סנייר, או ילד אחד שמביט ישר אל המצלמה. להאזנה: Spotify, Apple Music ‏"Face/Off" - בלוג הרוק של ישראל ‏אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם או להירשם לעדכונים באתר

ב-20 באוקטובר 1998 יצא בארצות הברית "Reunion", אלבום ההופעה של להקת "Black Sabbath". לאחר שנים של שינויי הרכב ופרויקטים שונים של חברי הלהקה, "Reunion" סימן את שובו של ההרכב הקלאסי של "Black Sabbath", עם Ozzy Osbourne, Tony Iommi, Geezer Butler ו-Bill Ward. אלבום ההופעה הכפול מבוסס על ההופעות שנערכו ב-Birmingham NEC ב-4 וב-5 בדצמבר 1997, עם Geoff Nicholls בקלידים. את הקלטות ההופעה הפיק והקליט Thom Panunzio, ואת המיקס ביצע Bob Marlette. האלבום כולל גם שתי רצועות אולפן חדשות. גרסת ההופעה של "Iron Man" זיכתה את הלהקה בגראמי הראשון שלה, בקטגוריית ביצוע המטאל הטוב ביותר בשנת 2000. בסוף שנות ה-70, ההרכב המקורי של "Black Sabbath" חווה משבר משמעותי, אשר בסופו נאלץ אוסבורן לעזוב את הלהקה בשנת 1979. חסרונו של Ozzy Osbourne הוביל לדלת מסתובבת של זמרים והרכבים שונים של "Black Sabbath" לאורך שנות ה-80 וה-90, בעוד שאוסבורן יוצא לקריירת סולו מצליחה ביותר. למרות הדרכים הנפרדות הללו, תמיד הייתה תחושה מתמשכת שיום אחד, ההרכב הקלאסי עשוי להתאחד מחדש. ואכן, אוזי הצטרף לחבריו לשעבר ללהקה להופעה יחידה שנערכה ב-13 ביולי 1985 במופע Live Aid בפילדלפיה, והוא עשה זאת שוב בשנת 1992 במסגרת סיבוב ההופעות שלו "No More Tours". אבל אלו היו הבלחות חד פעמיות והמעריצים תמיד קיוו לאיחוד וסיבוב הופעות מלא של ההרכב המקורי של "Black Sabbath". בסוף שנות ה-90, כבר היה ברור לכולם עד כמה ההשפעה המוזיקלית של "Black Sabbath" חודרת אל שורשי סצינת המטאל העולמית, עם אינספור להקות שציינו אותם כסנדקי ההבי מטאל. האלבומים הקלאסיים שלהם, החל "Black Sabbath" משנת 1970 ועד "Never Say Die!" שיצא בשנת 1978, עמדו במבחן הזמן. מעריצים ומבקרים כאחד השתוקקו שההרכב המקורי יחזור ויתפוס את "כס המלוכה" כחלוצי הדום וההבי מטאל והריפים הכבדים. אחרי שנים של שמועות וציפייה, אותו איחוד מיוחל יצא סוף סוף לפועל בשנת 1997, כשהלהקה הכריזה על סדרת הופעות חיות, שהגיעו לשיא בהקלטת האלבום "Reunion", אשר סימן את חזרתם. האלבום "Reunion" בישר את חזרתו של ההרכב המקורי של "Black Sabbath" בהופעה מול קהל מוטרף שביקש לחזות בלידה מחדש של האבות המייסדים של המטאל. החל מצלילי הפתיחה של "War Pigs", היה ברור ש- "Black Sabbath" לא איבדו את הקסם שלהם. למרות שאיבד מעט מהיכולות המדהימות של תחילת שנות ה-70, הקול של אוסבורן, עדיין כלל את העוצמה והכריזמה הייחודית שהפכו אותו לאייקון. הקשר שלו עם הקהל היה בלתי מעורער, הוא גרם להם לשאוג את מילות השירים, קילל והתבדח איתם בין השירים והוכיח את תפקידו הידוע לשמצה כ"נסיך האופל". עבודת הגיטרה של איומי, היתה תמיד עמוד השדרה של הסאונד של "Sabbath", וגם הפעם היא הייתה "מאיימת" כתמיד. הריפים המנסרים שלו בשירים כמו "Paranoid", "Children of the Grave" ו-"Iron Man" איששו מחדש את מעמדו כאחד הגיטריסטים המשפיעים ביותר בתולדות הרוק, במיוחד בקטעים כמו "Into the Void" ו- "Sabbath Bloody Sabbath", שם ניתן לשמוע את צלילי הגיטרה האפלים והכבדים ממש מהדהדים ברחבי אולם המופעים. נגינת הבס של באטלר סיפקה את הבסיס האפל והעמוק שתמיד הגדיר את הסאונד של "Sabbath". הבס שלו, במיוחד ב- "N.I.B.", הציג את המיומנות המדהימה שלו תוך שילוב גרוב וכבדות. למרות שהתיפוף של וורד נשמע מעט מאופק וזהיר מאשר בימי צעירותו, הוא עדיין נותר ככוח המניע של ההרכב, במיוחד במקצבים המורכבים של "Fairies Wear Boots" ו- "Black Sabbath". הנוכחות של וורד הייתה משמעותית במיוחד, שכן הוא נאבק בבעיות בריאות לאורך השנים, כך שהשתתפותו ב- "Reunion" לא היתה מובנת מאליה. כדי להפוך את "Reunion" למיוחד עוד יותר, הלהקה כללה בו שתי הקלטות אולפן חדשות, "Psycho Man" ו-"Selling My Soul", בהפקת Bob Marlette. אלה היו הקלטות האולפן החדשות הראשונות שלה עם אוסבורן מאז "Never Say Die!" משנת 1978. עם זאת, לא מדובר בהרכב המקורי המלא בשתי הרצועות: ב-"Selling My Soul" נעשה שימוש במכונת תופים במקום וורד. שתי הרצועות מחברות את הכובד המוכר של הלהקה לסאונד מלוטש יותר של סוף שנות ה-90. השיר "Psycho Man" כולל ריף איומי קלאסי, אפל וכבד, המזכיר את ההוצאות המוקדמות של הלהקה. מעניין שהשירה של אוסבורן במהלך הבית הראשון נמצאת בצד הנמוך ביותר של טווח הקול שלו. השיר "Selling My Soul" לעומתו מאט קצת את העניינים, עם גרוב מיד-טמפו אטמוספרי יותר, ששוב מציג את היכולות של ​​אוסבורן ואיומי ליצר מלודיה קליטה על רקע מוזיקה כבדה. האלבום "Reunion" היה יותר מסתם אלבום הופעה - הוא סוג של הצהרה שסימנה את הקאמבק של אחת מהלהקות המשפיעות ביותר במטאל. האלבום שוחרר בתקופה שבה סצנת המטאל עברה שינויים משמעותיים עם עליית הנו-מטאל והמטאל האלטרנטיבי, כך ש- "Reunion" היווה תזכורת חשובה לכולם מאיפה הכל התחיל. ההצלחה של "Reunion" סללה את הדרך לסיבובי הופעות נוספים של הלהקה ובסופו של דבר, גם לאלבום אולפן חדש, "13" שיצא בשנת 2013. בשנת 2023 יצאה מהדורת יום השנה ה-25 של "Reunion", עם הקלטות ההופעה שעברו רימאסטר ושני רמיקסים של Danny Saber לרצועות האולפן. זו מהדורה מורחבת של האלבום, ולא אלבום אולפן חדש. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

פינה בקטנה... האלבום השביעי של "Disturbed" יצא ב-19 באוקטובר 2018. הוא נקרא "Evolution", ואכן משקף התפתחות! האלבום נכנס למקום הרביעי במצעד Billboard 200. זה היה האלבום הראשון של הלהקה מאז אלבום הבכורה "The Sickness" שלא הגיע למקום הראשון, ובכך נקטע רצף של חמישה אלבומים שהגיעו לפסגה. את האלבום הפיק Kevin Churko באולפני The Hideout בלאס וגאס, לאחר שעבד עם הלהקה גם על "Immortalized". הסולן David Draiman כינה את האלבום הזה "Black Album", בהשוואה לאלבום השחור של "Metallica", והסביר שהשאיפה הייתה ליצור אלבום שבו כל שיר יכול להפוך ללהיט ולפתוח ללהקה דלתות חדשות. אנחנו לא חושבים שהשינוי בסגנון מהותי כמו אצל "Metallica", אבל בהחלט יש כאן התפתחות. אפרופו סגנון... חברי הלהקה סיפרו שלהקלטות לאלבום הם לקחו השראה מאלבומי רוק קלאסיים עליהם הם גדלו. מתוך ההשראה הם ניסו ליצור באופן חופשי, ללא מגבלות, מעצורים או הנחיות. דריימן סיפר שהסשנים היו מרגשים וסוחפים. האלבום נכתב גם ברוח האובדן של מוזיקאים קרובים, ובהם Chester Bennington מ-"Linkin Park" ו-Vinnie Paul מ-"Pantera". מדבריה של הלהקה בעת הוצאת האלבום: בהודעת ההכרזה תיארה הלהקה את האלבום כניסיון ההרפתקני והמגוון ביותר שלה עד אז, עם זהות ואווירה משלו לכל שיר. ב-Apple Music קישרנו לגרסת הדלוקס, הכוללת ביצוע חי של "The Sound of Silence" עם Myles Kennedy. קישור Spotify מוביל למהדורה הרגילה בת עשרת השירים. להאזנה ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

האלבום השני של "Pearl Jam" שוחרר בהפצה הרחבה ב-19 באוקטובר 1993, שנתיים לאחר ההתפוצצות של "Ten" האלבום הזה הוא הראש האדום של הגפרור כשהוא ניצת... הוא יצירה שעובדה בפטיש ואיזמל ואחר כך שוייפה על-ידי נייר זכוכית מספר 3... אם חברי הלהקה טענו שבאלבום הראשון ההפקה הייתה מוגזמת והליטוש היה חלק מדי, כאן הם לוקחים את זה לכיוון שלהם ועושים את זה בדרך שלהם (בעצם בדרך של רובם, כי Eddie Vedder לא אהב את האולפן). זו הפעם הראשונה ש- PJ עובדים עם המפיק Brendan O'Brien, מפיק שיודע לקחת אותם לכיוון שהם רוצים וליצור איתם ביחד כלהקה. האלבום הזה נוצר תחת לחץ עצום וכנגד כל מה שהלהקה רצתה שיקרה, זה הדיסוננס הידוע של פרל ג'אם, הרצון לעשות מוסיקה טובה, אבל ללא הצלחה שבאה לצידה או יותר נכון ללא ההשלכות של ההצלחה. "Ten" הרי הביא להם בדיוק את ההיפך, אמנם לקח קצת זמן אבל הפריצה שלו הייתה מטאורית והייתה לכך השפעה ישירה על האלבום השני. לא משנה אם הוא היה טוב או רע, האלבום השני נועד להצלחה מסחרית מכוח האנרציה של האלבום הראשון. רק כדי לסבר את האוזן, האלבום "Vs." שבר את שיא המכירות של אלבום לשבוע הראשון (יותר נכון חמישה ימים), והוא החזיק בתואר הזה במשך 5 שנים !!! "Vs." זינק הישר למקום הראשון במצעד Billboard 200 (ואם קראתם את הסיקור שלנו על האלבום "Counterparts" של להקת "RUSH" אתם יודעים שהוא גנב את הבכורה מהאלבום שיצא בדיוק באותו היום), והחזיק שם 5 שבועות. כל זה נשמע מדהים ופנומנאלי אבל זה בדיוק מה שהלהקה לא רצתה שיקרה...דיסוננס ?? כבר אמרנו !! (Photo: Gie Knaeps) קצת רקע כשהחברים ניגשו להקליט את האלבום במרץ 1993 אחרי סיבוב הופעות ללא הפסקה וההצלחה המטורפת של האלבום הראשון, הם רצו לעשות הכל כדי לא לזרום עם גל ההצלחה הזה. חלק מהגישה הביאה לכך שלמרות שהאלבום כלל מספר סינגלים מצליחים, הלהקה לא הוציאה להם אפילו וידאו קליפ אחד, ובמקרה אחר אפילו השמיטה שיר מהאלבום (את השיר "Better Man" שיופיע בסופו של דבר באלבום הבא), רק בשל העובדה שהמפיק ברנדן אובריאן חשב שהוא יהפוך ללהיט. כחלק מהלחץ העצום שחוותה הלהקה בעקבות ההצלחה המטאורית של אלבום הבכורה, חווה וודר קשיים מאוד גדולים בכתיבה, ובאחד הראיונות הוא אפילו טען שזה האלבום שהיה לו הכי פחות כיף לכתוב. ברנדן ניסה לשחרר מעט את הלחץ, בכך שהוא גרר את חברי הלהקה לשחק "סופטבול" בכל יום לפני ההקלטות. דמיינו לעצמכם את חברי הלהקה כל בוקר אחרי הקפה יוצאים למשחק קצר כדי לשחרר לחץ ורק אז נכנסים להקלטות. דבר נוסף שהוא עשה, היה לגרום לחברי PJ להקליט ביחד כלהקה. במובן מסויים זה היה האלבום הראשון של פרל ג'אם כלהקה, בזכות ההקלטה המשותפת והעבודה הקבוצתית על החומרים, שחלקם כבר התפתחו קודם לכן. על-כך יש להוסיף את שחקן החיזוק - המתופף Dave Abbruzzese אשר הצטרף ללהקה באוגוסט 1991, סמוך לפני יציאת האלבום "Ten" והיה חלק מסיבוב ההופעות. שוחחנו על ההשפעות של דייב על הלהקה, הזכרנו אותו מספר פעמים בתוכניות שלנו ועוד נדבר עליו בהמשך. (Photo: Paul Bergen) עוד פרט מעניין הוא שהלהקה הקליטה את האלבום בצורה שונה ממה שהיה נהוג אז, בכל פעם הם עבדו על שיר אחד בלבד ולא המשיכו הלאה עד שסיימו אותו, לא רק את הכתיבה אלא גם את ההקלטה, העיבוד והמיקס ורק אז הם הרשו לעצמם להמשיך הלאה לשיר הבא. וודר שידוע בהתמסרותו הטוטאלית, בהשקפותיו החברתיות והפוליטיות וביחסו לתעשיית המוסיקה, הרגיש מאוד לא נוח במהלך ההקלטות. ההקלטות התבצעו בסטודיו משוכלל עם אווירה מפנקת ונינוחה שמאוד התאימה לדייב (כאן מתחילים היחסים להיסדק) ואולי גם לשאר חברי הלהקה, אבל לא לאדי. הוא לא אהב ש- Stone Gossard מגיע להקלטות בחלוק וכפכפים, הוא חשב שבסביבה כזו לא יוצרים מוסיקת רוק אלא מוסיקת מעליות או מוסיקה לארוחות ערב ובשלב מסויים הוא פנה לברנדן וביקש ממנו להיעלם לכמה שבועות. וודר לקח את הרכב שלו ונסע לסן פרנסיסקו, הוא ישן ברכב במשך מספר שבועות רק כדי לצאת מאזור הנוחות. החוסר נוחות הוא זה שגורם לאדי להיות יצירתי. לפני שניגע בשירים נדבר קצת על העטיפה שגם היא מחוספסת. דיברנו על הדיסוננס נכון... אז העטיפה היא תמונה ש- Jeff Ament צילם בחווה שבהמילטון מונטנה, בה נראית כבשה, כפי שתיאר אותה אמנט בריאיון דוחפת את הראש שלה דרך רשת. חברי הלהקה סיפרו שהם בחרו בתמונה בגלל שהיא ייצגה את מה שהלהקה הרגישה באותה תקופה. שהם כולם עבדים של התעשייה, שההצלחה הפכה אותם לחיה פצועה וכלואה שלא מסוגלת לפרוץ את המחסומים של תעשיית המוסיקה. גם שמו של האלבום היה אמור לייצג את אותו הקונספט. בתחילה הלהקה נתנה לאלבום את השם, Five Against One הלקוח מתוך השורה הראשונה של השיר Animal" - “One, two, three, four, five against one". המשפט הזה מתייחס לחמשת חברי הלהקה נגד אחד... נגד התעשייה... נגד עצמם. השם שונה בדקה ה- 90, כך שיש עדיין מספר קלטות שמסתובבות בעולם שנושאות את השם המקורי ולא את השם הסופי שהוא "Vs." (Photo: Joe Giron) ועכשיו למנה העיקרית נדירים המקרים בהם להקה מצליחה לייצר שני מאסטרפיסים רצופים, בטח כשמדובר בשני האלבומים הראשונים וכל שכן כשהלהקה בכלל סולדת מכל מה שקשור בהצלחה. אז בין אם החמישייה המופלאה התכוונה לכך ובין אם לא, יצא להם אלבום מופתי שני ברציפות, אלבום פצצה אשר שומר על רמה גבוהה לכל אורכו ושאין בו אפילו שיר חלש אחד. הוא נפתח עם דו קרב בס-תופים במקצב מהיר וסוחף שמקושט בליין גיטרה רנדומלי למשך 30 השניות הראשונות לשיר, מעין אימון מתיחות לפני ריצת ספרינט ואז... "Ready..... Set....... "Go !! השיר מתפוצץ לנו ישר בפנים עם 8 מכות סנייר רצופות והשיר מעורר התזזית הזה מוציא את האלבום הזה לדרך. מדהים לחשוב שדווקא המתופף Dave Abbruzzese הוא זה שהגה את הריף אשר מוביל את השיר המטורף הזה שגם ישוחרר כסינגל הראשון מתוך האלבום. יום אחד כשכל החברים עשו קומזיץ גיבוש, דייב שלף את הגיטרה והתחיל לנגן את הריף ואז גוסרד שאל אותו מה הוא מנגן ופתאום אמנט הצטרף ואדי התחיל לשיר והשאר היסטוריה. וודר רמז שהשיר הזה מדבר על הרכב שלו, אבל יש כאלה שטוענים שמדובר דווקא בשיר שעוסק בהתעללות בילדים והם שואבים את מסקנתם מהשורות Don't go on me מול Don't you want me, כאילו הילד שואל את ההורה מדוע הוא מתעלל בו. ואם השקעתם את כל כוחותיכם בספרינט, אז חבל כי זאת הולכת להיות ריצה למרחקים ארוכים שנמשכת עם הקצב המטורף של "Animal" ואחד הריפים היפים והמקפיצים שהלהקה הזאת כתבה אי פעם. כשהפתיחה הזאת מנוגנת אין אפילו רגל אחת שנותרת על הריצפה ואין ראש אחד שיעמוד במקום. השיר הזה התחיל בכלל מקטע אינסטרומנטאלי של גוסרד שהוקלט כדמו ונקרא "Weird A". גם סולו הגיטרה של Mike McCready בשיר היה תוצאה לא מכוונת. הוא ניגן סולו לטכנאי הגיטרות של הלהקה בלי לדעת שהוא בסופו של דבר ייכלל באלבום. מילות השיר שמתחילות עם five against one מדברות כאמור על הקושי שיש ללהקה אל מול תעשית המוזיקה כפי שהזכרנו לעיל. אנחנו מורידים הילוך ומחליפים לאקוסטיות עם "Daughter" אחד השירים היפים והמרגשים באלבום אשר שוחרר כסינגל השני מתוכו. השיר מדבר על ילדה עם בעיות קשיי למידה ועל אמא שאינה מבינה את הבעיה שיש לבת שלה. הזרעים הראשונים של השיר נשתלו במהלך סיבוב ההופעות של האלבום "Ten" כשגוסרד ניגן לוודר באוטובוס את מעבר האקורדים שיהפוך בהמשך לשיר. ניתן לצפות ברגע המכונן הזה בסרט הדוקומנטרי משנת 2011 "PJ20" של הבמאי קמרון קרואו. אגב, הברייק האינסטרומנטאלי הקצר בשיר הזה משמש כקרקע פוריה לאילתורים של חברי הלהקה בהופעות. ניצנים ראשונים שמסבירים את הסיבה לעזיבתו של דייב את הלהקה לאחר האלבום ניתן למצוא ברצועה הרביעית של האלבום "Glorified G". השיר נכתב על-ידי וודר לאחר שגילה שדייב רכש אקדח. דייב ואדי התייחסו להצלחה המסחררת באופן שונה, דייב נהנה ממנה בעוד וודר התרחק ממנה באופן סגפני. כחלק מההתמודדות עם ההצלחה דייב החליט יום אחד לרכוש אקדח. אמנט גילה את הדבר לאדי במהלך כתיבת החומר לאלבום ואדי היה המום. הוא ניגש לדייב ושאל אותו אם הוא באמת קנה אקדח. דייב ענה לו בציניות שלמעשה הוא קנה שניים. וודר מיד התיישב וכתב את המילים "Got a gun, fact I got two/That’s OK, man, ’cause I love God/Glorified" השיר "Dissident" הוא הסינגל הרביעי ששוחרר מהאלבום. השיר היה כבר כמעט מוכן בשנת 1992, עוד לפני הסשנים לקראת הקלטת האלבום והוא מדבר על בגידה ועל תחושת האשמה שמגיעה לאחריה. ליין הבס ההיפנוטי של אמנט בשיר "W.M.A." מניח את הבסיס לשיר מחאה נגד הכח המאסיבי שמפעילה המשטרה. חוברת האלבום כוללת כתבה גזורה על אדם בשם Malice Green, גבר אפרו אמריקאי שנהרג על-ידי משטרת דטרויט בשנת 1992. עם זאת בראיונות שקיים וודר הוא ציין שהשיר מבוסס על מקרה אחר של אלימות משטרתית בו הוא חזה במו עיניו. השיר "Rearviewmirror" מעלה אותנו על הכביש המהיר ומגביר לנו שוב את הדופק עם המקצב המהיר והתזזיתי והליין המעגלי, מונוטוני ומהפנט של השיר הזה, שבו וודר מתאר בריחה ממצב פוגעני. אם ללמוד מהקומפוזיציה, הבריחה הזאת לא היתה פשוטה בכלל עבור וודר שכן בכל פעם שאנחנו לוחצים על הדוושה ומאיצים, מגיעים הברייקים, עם הריפים החותכים, וצ'קצ'וקי הגיטרות ומאיטים אותנו לפני שאנחנו חוזרים ומאיצים. אבל אל דאגה, להתנתקת הזאת יש סוף טוב כי מכונית המירוץ של וודר פותחת מבערים לקראת הסיום הקליימקסי כשהיא משאירה את העבר מאחור בתוך ענן עשן שניתן לראות דרך המראה האחורית... ופשוט לא יאומן שהשיר המטורף הזה לא שוחרר כסינגל אלא רק כבי סייד לשיר "Dissident". אנחנו חוזרים לאקוסטיות עם הרצועה בעלת השם הארוך בהיסטוריה השיר "Elderly Woman Behind the Counter in a Small Town", שהינה תוצאה מכוונת של חברי הלהקה שפתאום הבינו שרוב שמות השירים שלהם הם בעלי מילה אחת או שתיים. השיר הקסום הזה נכתב בעיקרו על ידי וודר והוא מדבר על מפגש מרגש בין שני אנשים שלא ראו אחד את השני תקופה ארוכה, האשה נשארה באותה עיירה כל השנים והגבר שהתאחד איתה בסופו של דבר. וכן, האלבום הזה כולל גם את כל השירים בעלי מילה אחת בכותרת, "Blood" , "Rats", "Leash", "Indifference", אבל קצרה היריעה מכדי לספר על כולם. לפני סיום, עוד חלק בהתרחבות הסדק בתוך הלהקה: העימות עם Ticketmaster ב-1994 סביב מחירי הכרטיסים. בתולדות הלהקה שבעל פה שפרסם SPIN סיפר דייב אברוצזי שהתנגד למהלך, אך תמך בהופעות במחיר נמוך. לצד זאת עלו גם פערים אישיים ומוזיקליים, והוא פוטר באוגוסט 1994. אין בסיס לצמצם את עמדתו לרצון להרוויח יותר כסף. המשפט הזה כנראה ישים אותנו בדעת מיעוט, אבל לעניות דעתנו זה האלבום הטוב האחרון של הלהקה כאלבום, עד ליציאתו של האלבום "Gigaton" בשנת 2020. האלבום הזה מחזיר לנו את אהבת הנעורים שלנו ללהקה ולאלבומים הראשונים שלה. יש בו אוסף של שירים מדהימים ואלמותיים, שגם עומדים כמאסטרפיסים אינדווידואליים בפני עצמם וגם יוצרים אלבום מופתי, כמו שקרה בשני האלבומים הראשונים של הלהקה. עדכון 2026: אמנט הוציא ב-25 בספטמבר את ספר הצילום "Since Forever", שנוצר עם אחיו המעצב Barry Ament ומציג יותר מ-250 צילומים מהשנים המעצבות של הלהקה. הספר מוסיף הקשר חזותי לתקופה ולצלם שאחראי גם לעטיפת "Vs.". להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 19 באוקטובר 1978 יצא "Trouble", אלבום הבכורה המלא של להקת "Whitesnake". בשנת 1976, עם התפרקותה הסופית והדרמטית של אגדת הרוק הכבד "Deep Purple" בתום ההופעה האחרונה בליברפול, מצא את עצמו הסולן הכריזמטי David Coverdale בצומת דרכים קריטי. בגיל עשרים וארבע בלבד, לאחר שלקח חלק בשלושה אלבומי אולפן שהגדירו מחדש את שילוב הבלוז, הפאנק (Funk) וההארד-רוק, ביניהם יצירות המופת "Burn" ו-"Stormbringer" משנת 1974 ו-"Come Taste the Band" משנת 1975, החליט קוברדייל לצאת לדרך עצמאית מתוך אולפני ההקלטות בגרמניה, הרחק מהלחצים של תעשיית המוזיקה הבריטית מוכת מהפכת הפאנק. שני אלבומי הסולו הראשונים ששחרר, "White Snake" משנת 1977 ו-"Northwinds" משנת 1978, הציגו זמר נשמה לבן ועמוק ששואב השראה ישירה ממוזיקת שורשים אמריקאית, רית'ם אנד בלוז והרכבים בריטיים מיתולוגיים דוגמת "Free" ו-"Bad Company". במהלך הקלטות אלבומי הסולו הללו נוצר החיבור הגורלי בין קוברדייל לבין הגיטריסט וירטואוז הסלייד Micky Moody, יוצא להקת "Juicy Lucy", שהפך לשותפו המוזיקלי הקרוב ביותר. כאשר קוברדייל יצא לסיבוב הופעות בתחילת 1978 תחת השם "David Coverdale's Whitesnake", הוא הרכיב סביבו חבורה מלוכדת שכללה את הגיטריסט והזמר המוכשר Bernie Marsden, שניגן קודם לכן ב-"UFO" וב-"Paice Ashton Lord", את הבסיסט הסקוטי המבריק Neil Murray שהגיע מלהקת הפיוז'ן "Colosseum II" של Gary Moore, ואת המתופף האנרגטי Dave Dowle. נקודת המפנה שהפכה את הפרויקט מלהקת ליווי של זמר סולו למפלצת הארד-רוק בריטית במלוא הדרה התרחשה בקיץ 1978. בעקבות ההצלחה המבטיחה של המיני-אלבום "Snakebite", שכלל ארבע רצועות שיצא ביוני של אותה שנה וכלל את גרסת הכיסוי המרגשת לקלאסיקת האר-אנד-בי של Bobby "Blue" Bland, "Ain't No Love in the Heart of the City", הוחתמה הלהקה בחברת התקליטים EMI. לקראת סוף ההקלטות ביולי 1978 באולפני Central Recorders בלונדון, התחוללה רעידת אדמה מוזיקלית כאשר קלידן העל וחברו הקרוב של קוברדייל מימי "Deep Purple", המאסטרו Jon Lord, הצטרף רשמית להרכב והחליף את הקלידן Pete Solley. צירופו של לורד, עם סאונד אורגן ההאמונד השואג והמלכותי שלו, העניק ל-"Whitesnake" משקל סגולי, יוקרה ועומק הרמוני שהציבו אותה מיד בליגה משלה. על כס המפיק הופקד האיש שהכיר את קוברדייל ולורד טוב מכולם, המפיק וטכנאי הסאונד האגדי Martin Birch. בירץ', שכבר חתם את שמו על קלאסיקות היסטוריות של "Deep Purple", "Rainbow" ו-"Wishbone Ash" ויהפוך בהמשך לאדריכל הסאונד של "Black Sabbath" ו-"Iron Maiden", לכד באולפן בתקופת הקלטות קצרה ואינטנסיבית את הכימיה החיה, החמה והגולמית של השישייה. השם שנבחר לאלבום, "Trouble", נשא משמעות כפולה ומשעשעת עבור קוברדייל, שבדיוק במהלך ימי ההקלטות האינטנסיביים בלונדון חגג את הולדת בתו הבכורה ג'סיקה, אחת הסיבות שנתן בהמשך לשמו של האלבום. האלבום נפתח בסערה עם "Take Me with You", רצועת הארד-רוק דוהרת שכתבו קוברדייל ומודי, המונעת על ידי ריף גיטרות כפול וחד, תיפוף חסר מעצורים של דאוול וסולו סלייד חורך שמבהיר מהרגע הראשון כי "Whitesnake" הגיעה כדי לכבוש את הבמות הגדולות. השיר הפך מיד לפותח ההופעות הקבוע של הלהקה ולאחד מסמליה הבולטים של התקופה הקלאסית שלה. מיד אחריו מגיע "Love to Keep You Warm", שיר שמציג את הצד הבלוזי, החושני והמתוחכם של ההרכב, עם הרמוניות קוליות עשירות ודו-שיח מרתק בין הגיטרות של מודי ומארסדן לבין הפסנתר והאורגן של לורד. ב-"Lie Down", שזכה גם לכותרת המשנה "A Modern Love Song" ושוחרר כסינגל הראשון מהאלבום בספטמבר 1978, הלהקה משלבת רוקנרול קצבי ונגיש עם הומור בריטי טיפוסי, כאשר מארסדן חולק עם קוברדייל את שירת הליד בבתים, דינמיקה ווקאלית שהזכירה למעריצים רבים את ימי הזוהר של קוברדייל לצד Glenn Hughes ב-"Deep Purple". אחת ההפתעות המסקרנות בצד הראשון של התקליט היא גרסת הכיסוי הנועזת לקלאסיקה של "The Beatles" של John Lennon ו-Paul McCartney, "Day Tripper". במקום להיצמד למבנה הפופ-רוק המקורי משנת 1965, "Whitesnake" מפרקת את השיר לגורמים ובונה אותו מחדש כקטע הארד-בלוז כבד, מתגלגל ומחוספס, שבו הגיטרות התאומות של מודי ומארסדן מובילות את הריף האייקוני אל טריטוריה חדשה לחלוטין. הצד הראשון נחתם עם "Nighthawk", המוכר גם כ-"Vampire Blues", קטע רוק מהיר ובועט שנולד משיתוף הפעולה של קוברדייל ומארסדן, שבו בולטים קו הבס הווירטואוזי והגמיש של מאריי ונגינת האורגן המחשמלת של לורד. הצד השני של האלבום נפתח עם "The Time Is Right for Love", אחד השירים המגובשים והסוחפים ביותר ביצירה המוקדמת של הלהקה. השיר, שנכתב במשותף על ידי קוברדייל, מארסדן ומודי, משלב ריף גיטרות מלודי וממכר עם פזמון המנוני רחב יריעה שמנבא במידה רבה את הסאונד שיוביל את הלהקה להצלחות הענק שלה בעשור הבא. מיד לאחריו מגיע שיר הנושא "Trouble", בלדת מיד-טמפו מהפנטת, מלנכולית ועתירת רגש שבה קול הבריטון החם והמחוספס של קוברדייל זורח במלוא תפארתו. כאן מתגלה במלוא עוצמתה הברית הגיטרות שבין מארסדן ל-מודי, שטווים יחד הרמוניות גיטרה כפולות ברוח "Thin Lizzy" ו-"Wishbone Ash" לצד סולו מלודי ומרגש שחודר ישר אל הלב. הגיוון המוזיקלי של ההרכב מקבל ביטוי נוסף בקטע האינסטרומנטלי הקצר והווירטואוזי של מודי, "Belgian Tom's Hat Trick", שמפגין שליטה טכנית מסחררת וגרוב קצבי מהודק, ומיד אחריו ב-"Free Flight", שיר אטמוספרי וחלומי שבו מארסדן תופס באופן נדיר את עמדת הסולן המוביל לכל אורך הרצועה, בעוד קוברדייל מפנה לו את הבמה. האלבום נחתם באגרוף מחץ עם "Don't Mess with Me", רוקר בוגי-בלוז מהיר, כבד וחסר פשרות שעליו חתומים במשותף כל ששת חברי הלהקה, הצהרת כוונות קולקטיבית שחותמת את האלבום באנרגיה מתפרצת. עטיפת "Trouble" הופיעה בעיצובים שונים. העטיפה הבריטית המקורית הציגה את איור הנחש המזוהה עם הלהקה, ואילו העטיפה האמריקאית הציגה נחש לבן הבוקע מביצה סגולה. בריאיון שנכלל בחוברת "Box ’O’ Snakes" סיפרו קוברדייל ומרסדן שעיצוב הביצה נבחר בידי חברת התקליטים האמריקאית. עם צאתו באוקטובר 1978, העפיל "Trouble" אל המקום ה-50 במצעד האלבומים הבריטי והניח את התשתית ליצירות המופת שיגיעו מיד בעקבותיו, ביניהן "Lovehunter" משנת 1979, "Ready an' Willing" ו-"Live... in the Heart of the City" משנת 1980, "Come an' Get It" משנת 1981 ו-"Saints & Sinners" משנת 1982. הרבה לפני עידן הקליפים הנוצץ של MTV ומולטי-הפלטינה של סוף שנות ה-80, "Trouble" עומד כמסמך המכונן והטהור של "Whitesnake" הקלאסית, אלבום שבו בלוז בריטי שורשי, נשמה עמוקה והארד-רוק משובח התמזגו ליצירה על-זמנית. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-19 באוקטובר 1993 יצא בארצות הברית "Chaos A.D.", אלבומה החמישי של "Sepultura". האלבום הזה הינו החמישי של הלהקה והוא מסמן שינוי בקו המוזיקלי שלה עם כניסה של מוטיבים ברזילאים ושל גרוב מטאל. את השינוי הזה ניתן לשמוע כבר בשיר הפתיחה "Refuse/Resist" אשר שם את הדגש על ריפים כבדים ופחות מהירים. השיר נפתח עם הקלטה של קצב פעימות הלב העובריות של בנו של Max Cavalera, בשם Zyon, שהוקלטו לפני לידתו. כנראה שפעימות הלב הללו ניבאו במשהו את העתיד, כי Zyon נשאר עם הקצב והפך להיות מתופף. השינוי בקו המוזיקלי מיוחס בין היתר לעובדה שזה האלבום הראשון של הלהקה בו חלק מהשירים מנוגנים בכיוון D standard, טון שלם מתחת לכיוון E המקובל, מה שמשרה צליל כבד ו"דומי" יותר. דוגמא לכך ניתן למצוא בשיר "Nomad" שכולל ריפים איטיים וכבדים אשר תוארו על-ידי הגיטריסט Andreas Kisser כתשובה של ספולטורה לשיר "Sad but True" של "Metallica". האלבום הזה כולל לא מעט שירים עם אמירה פוליטית ומחאתית, כמו "Refuse/Resist" שהזכרנו שרק הכותרת שלו נשמעת ממש כמו סיסמת מחאה בהפגנה ואשר הקליפ שלו מדבר בעד עצמו, "Slave New World" שמתייחס לצנזורה, וכמובן "Territory" שעוסק בסכסוכים ובמאבקי כוח, ושהקליפ שלו צולם בישראל. נושאי הכתיבה באלבום כוללים גם התייחסות להרג המוני בשירים "Amen" שמתייחס למצור ולשרפה בוואקו, טקסס, ב-1993 סביב קהילתו של David Koresh, "Manifest" מתייחס לטבח האסירים בכלא קרנדירו בברזיל, ואילו "Kaiowas" הוא מחווה לבני הקאיובה בברזיל. בריאיון סיפר מקס שהקטע נכתב בעקבות הסיפור על התאבדות המונית במחאה על איום בעקירתם מאדמתם; זהו תיאור ההשראה של היוצר, ולא אימות עצמאי של האירוע ההיסטורי. סיפור מעניין בקשר ל- "Kaiowas". זה קטע אינסטרומנטלי של הלהקה אשר מקס הגדיר אותו כשילוב של "Led Zeppelin" ו- "Sonic Youth". השיר הזה הוקלט בלייב בליווי כלים אקוסטיים בטירה "Chepstow", טירה עתיקה מימי הביניים הממוקמת בוויילס. בשיר הזה מקס ו- Andreas Kisser אחראים על תפקידי הגיטרה ו- Igor Cavalera ו- Paulo Jr. על כל כלי ההקשה. כשהלהקה הקליטה את השיר הזה היא היתה בטוחה שהיא לעולם לא תנגן אותו בהופעות בשל המורכבות לשחזר את התיפוף על הבמה. ואולם, הלהקה שינתה את דעתה אחרי שצפתה בקטע וידאו מהופעה של להקת "Neurosis" האמריקאית בה חברי הלהקה הניחו את הגיטרות והתחילו לנגן בתופים. הלהקה החליטה לתת לזה צ'אנס ואחרי חזרה אחת שנשמעה מצויין הם לא הפסיקו לנגן את השיר בהופעות. מעניין לציין שבזמן הסשנים לאלבום הלהקה הקליטה מספר גרסאות כיסוי ללהקות כמו "New Model Army" להקת הפאנק-רוק האנגלית, "Titãs" ו- "Ratos de Porão" להקות הרוק ברזילאית ו- "Final Conflict" להקת הארדקור אמריקאית. איגור שהיה מעריץ של "New Model Army" שכנע את הלהקה להכניס את השיר "The Hunt" לאלבום ויתר השירים הופיעו כבי-סיידים או אלבומי אוסף. אין ספק שמדובר באלבום שמהווה אבן דרך בהתפתחות המוזיקלית של הלהקה אשר ממשיכה לגבש בו את הצליל הייחודי שלה שמאפיין אותה מיתר להקות המטאל שפעלו באותה תקופה. בהמשך דרכה, במהלך סיבוב הפרידה "Celebrating Life Through Death", הוציאה הלהקה ב-24 באפריל 2026 את "The Cloud of Unknowing": EP בן ארבע רצועות, ולא אלבום אולפן מלא. זהו הפרסום הראשון שלה עם המתופף Greyson Nekrutman, שהחליף את Eloy Casagrande. להאזנה: Spotify (Expanded Edition), Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

מה קורה כשלהקת "Rush" מחליטה להשתעשע קצת עם גראנג'??? ב- 19 לאוקטובר 1993 שחררה "Rush" את אלבום האולפן ה- 15 שלה "Counterparts". זה אחד מהאלבומים המצליחים של הלהקה בארה"ב, אשר מיד עם שחרורו זינק למקום השני במצעד הבילבורד. מדוע רק למקום השני? כי בדיוק באותו היום יצא האלבום Vs., אלבומה השני של "Pearl Jam", אשר כבש את הפסגה. ואתם בטח שואלים את עצמכם כיצד אחד האלבומים המצליחים של "Rush" בארה"ב מתקשר למילה "גראנג'" ממשפט הפתיחה. אז בואו נשחרר את זה כבר בהתחלה. "Rush" באמת השתעשעה באלבום הזה עם גראנג' ואלטרנטיב. מי שלא מאמין שיקפוץ לסוף הפוסט ילחץ פליי על השיר "Animate" ימתין לשניה 0:57 ויגיד שהוא לא שומע כאן ריף גיטרה-בס-תופים שיכול היה בקלות להיכנס לאלבום "Ten" של "Pearl Jam". ואם זה עדיין לא מסתדר לכם אז תקשיבו לריף המוביל בשיר "Stick It Out" או למעברי האקורדים הכוחניים בפתיחת השיר "Cold Fire". אז איך זה קורה שלהקת "Rush" מלכת הפרוג מטאל של שנות ה- 70 ונסיכת הסינתסייזרים של שנות ה- 80 מגיעה לגראנג' ולאלטרנטיב בשנות ה-90 ? שנת 1993 היתה שנה בה מהפיכת הגראנג' הייתה בעיצומה. תעשיית המוזיקה פשוט נשלטת על-ידי להקות והרכבים מסיאטל או דומיהם, ו- "Rush" מבינה ששוק המוזיקה השתנה ללא הכר מאז הוציאה את אלבומה הקודם, שנתיים קודם לכן. היא מבינה שבכדי להישאר רלוונטית היא חייבת לעשות זאת שוב. היא חייבת לשנות את הסגנון המוזיקלי ולהתאים את עצמה לתקופה, כפי שעשתה זאת בהצלחה כבר מספר פעמים בעבר. חברי הלהקה מתכנסים ומקבלים החלטה מודעת לשנות את הסאונד שלהם, אך עדיין להישאר ספונטניים במהלך הכתיבה. מאוחר יותר הם אישרו שהושפעו במהלך הכתיבה מלהקת "Primus" שחיממה אותם בסיבוב ההופעות של האלבום "Roll The Bones" וכן מלהקת "Pearl Jam". Alex Lifeson גם ציין בראיון שערך לאחר יציאת האלבום, כי הייתה הסכמה בין חברי הלהקה שלגיטרה יהיה תפקיד יותר דומיננטי מהקלידים, דבר שלא קרה מאז האלבום "Moving Pictures". יחד עם זאת, מאחורי הקלעים התגלעו חילוקי דעות מוזיקליים בין לייפסון ל- Geddy Lee. לייפסון ביקש מגדי לי לא להשתמש בכלל בקלידים, אך גדי לי הביא אותם איתו לאולפן, דבר שהעכיר את האווירה. גדי לי הסביר שכוונתו היתה להשתמש בקלידים כתוספת, "קישוט" משלים למוזיקה, כפי שנעשה באלבום הקודם, אך לייפסון סבר שגדי לי חוזר בו מההסכמה המודעת ומעוניין שהקלידים יהוו חלק עיקרי ומהותי. כפי שניתן לשמוע מהאזנה לאלבום, התוצאה הסופית מתיישבת יותר עם הגירסה של גדי לי, שכן תפקידי הגיטרה באלבום מאפילים כמעט לחלוטין על הקלידים, אשר גם אם קיימים בשיר כזה או אחר הם משמשים ככלי ליווי ברקע ולא יותר מכך. בסופו של דבר באלבום הזה קיים איזון מושלם בין ההחלטה המודעת לכתוב מוזיקה שתתאים לתקופה, לבין ההסכמה והרצון של הלהקה להיות ספונטנית. האיזון המושלם הזה הוא זה שיהפוך את האלבום לאחד מהמצליחים של הלהקה בארה"ב. ספירת הקצב של Neil Peart שנתפסה בהקלטה, מכניסה אותנו חזק לשיר "Animate", הראשון ברצף גראנג'-אלטרנטיב שפותח את האלבום. גדי לי חשב שלספירה של פירט יש מגע אנושי שמעביר היטב את האווירה באולפן ולכן היא נשארה. כאן המקום לציין שפירט מנגן באלבום הזה על סט לודביג מייפל קלאסיק אמריקאי שמשפיע מאוד על הסאונד המיוחד של האלבום. מיד לאחר הספירה פירט נכנס עם מקצב R&B 4/4 בסיסי, ולאחר תיבה אחת מצטרפים אליו לייפסון עם האקורדים המפורקים וגדי עם ליין הבס הדומיננטי והסוחף, כאשר ברקע ניתן לשמוע את הקלידים שמשמשים כליווי בלבד, ממש כפי שגדי לי התכוון. גדי לי מנגן כאן באופן מכוון עם מגבר בס מקרטע. המגבר הישן הזה נמצא תקול באולפן ותוקן בעזרת טכנאי ההקלטה, במיוחד כדי לקבל צליל בוסרי ומחוספס. בדקה 3:19 אנחנו מורדים קצת לקראת הכניסה לקטע המעבר שכולל סולו יפה של לייפסון וגם את המילה "Counterparts" שמייצגת את שם האלבום. אנחנו מקשיחים את הסאונד עם הריף הגראנג'י, המחוספס והכבד שמוביל את השיר "Stick It Out" שהיה גם הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום והגיע למקום הראשון במצעד Album Rock Tracks של Billboard. הקליפ לשיר זכה להרבה זמן מסך ב- MTV וללא ספק תרם רבות להצלחתו הייחסית של האלבום. השיר הזה התפתח מריף גיטרה שאלכס ניגן ל- גדי לי, וגדי מאוד אהב. הלהקה נצמדה לריף הכוחני שעושה את מרבית השיר, אך הוסיפה לו מספר אלמנטים שהפכו אותו למעניין יותר. הרצועה השלישית "Cut to the Chase" נפתחת עם פריטת הגיטרה האוורירית של לייפסון ואנחנו כבר מרגישים במעבר מגראנג' לאלטרנטיב במיוחד באקורדים הכוחניים שלו בפזמון. הסולו של לייפסון הוא אחד היפים והמיוחדים באלבום. מדהים לחשוב שהוא בכלל נלקח מקלטת הדמו שלייפסון הכין במקליט ADAT דיגיטלי. לייפסון חשב שהגירסה הזאת היא הטובה ביותר. חדי האבחנה יצליחו לשמוע כאן פסנתר שמלווה חלקים מהשיר. האלבום מוריד הילוך עם הרצועה הרביעית "Nobody's Hero" אחד מהשירים היפים והמרגשים באלבום ש- פירט כתב בהשראת מותו של חברו מאיידס. השיר מבוסס ברובו על הגיטרה האקוסטית של לייפסון והבס של גדי לי והוא כולל ליווי של תזמור כלי מיתר שעיבד וניצח עליו Michael Kamen האגדי. המילים לשיר החמישי "Between Sun & Moon" הינם פרי שיתוף פעולה נוסף בין פירט לבין Pye Dubois שכתב יחד עם פירט את המילים לשירים "Tom Sawyer" ו- "Force Ten" בעשור הקודם. הצד המוזיקלי בשיר התפתח מג'אם בין גדי לי לאלכס. לייפסון ניגן לגדי את הריף וגדי חשב שהוא בכלל לא מזכיר את הנגינה של לייפסון אלא את הרולינג סטונס. מה שכן, השניים הסכימו ש- Keith Richards ו- Pete Townshend היוו השראה בכתיבת השיר. השיר "Double Agent" תואר על-ידי גדי לי כ"תרגיל מושלם בפינוק עצמי". זה השיר האחרון שהלהקה כתבה לאלבום וגדי לי ציין שהם רצו פשוט להתפרע ולנגן מה שבא להם. גדי לי גם ציין שזה השיר הכי "חנוני" שיצא להם (כנראה בגלל קטעי הדיקלום של גדי לי במהלכו) אבל הוא גם אמר שהוא מרוצה מאוד מהתוצאה הסופית. באופן די מדהים הסאונד של ריף הגיטרות בשיר הזה הינו מעין צוהר שמאפשר הצצה לעתיד, שכן הוא מאוד מזכיר את הסאונד שיהיה ללהקה באלבומיה משנות האלפיים. השיר "Cold Fire" הוא אחד השירים היפים באלבום שעוצמתו בדינמיקה. הוא נפתח עם ריף גיטרה עצבני ומשם לקטע מלודי ורגוע וחוזר חלילה. חברי הלהקה ציינו שהיה להם הכי קשה לסיים את השיר הזה וכי הוא שוכתב מספר פעמים, עד שהמפיק Peter Collins סייע להם להגיע לתוצאה הסופית ומשביעת הרצון. גדי לי היה כל-כך מרוצה מהתוצאה שהוא דירג את הבתים של השיר כטובים ביותר באלבום מבחינת קומפוזיציה. השיר הזה הגיע למקום השני במצעד Album Rock Tracks של Billboard. מעניין לציין שהאלבום הזה כולל קטע אינסטרומנטאלי שנקרא "Leave That Thing Alone" אשר לפחות מבחינת השם מהווה המשך לקטע האינסטרומנטאלי "Where’s My Thing?" מהאלבום הקודם. לאחר יציאת האלבום יוצאת הלהקה לסיבוב הופעות מוגבל בקנדה ובארה"ב בלבד. הסטליסט שנבחר על-ידי חברי הלהקה לסיבוב הזה היה בין היפים והמגוונים שלה והוא גם כלל לראשונה מזה שנים קטע מהיצירה "Hemispheres" אותה הלהקה לא ניגנה במשך שנים. לאחר סיום סיבוב ההופעות לקחו חברי הלהקה הפסקה יחסית ארוכה, גדי לי התפנה למשפחתו ו- לייפסון עבד על פרויקט הסולו שלו "Victor". האלבום הזה מוכיח כאלף עדים ש- "Rush" היא להקה שמצליחה פעם אחר פעם להתאים את עצמה לתקופה ולסגנון וכך להישאר תמיד רלוונטית, היא זיקית שמחליפה צבעים בהתאם למקום ולזמן בו היא פועלת ובתוך כך היא רק הולכת ומשתבחת עם השנים. עדכון 2026: גדי לי ו-לייפסון חזרו לבמה בסיבוב "Fifty Something", לציון מורשת הלהקה ולזכר פירט, עם המתופפת Anika Nilles. זהו המשך לפעילות ההופעות של הלהקה, ולא אלבום אולפן חדש. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 19 באוקטובר 1973 יצא "Pin Ups", אלבום האולפן השביעי של David Bowie. בקיץ של שנת 1973 ניצב דייוויד בואי בפסגת העולם המוזיקלי, אך גם בנקודת רתיחה אמנותית ואישית. בערב ה- 3 ביולי של אותה שנה, על במת ההמרסמית' אודיאון בלונדון, הוא הדהים את מעריציו ואת חלק מחברי להקתו כשהכריז על פרישתו של זיגי סטארדאסט, הדמות החייזרית שהפכה אותו לכוכב על בעקבות האלבומים המופתיים "The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars" משנת 1972 ו-"Aladdin Sane" שיצא באפריל 1973. בואי, שחש כי הדמות שיצר מתחילה להשתלט על שפיותו, חיפש דרך לנער מעליו את אבק הכוכבים הכבד, לסגור פרק מכונן בקריירה שלו, ובו בזמן להעניק לקהל ולחברת התקליטים RCA אלבום שישמור על המומנטום המסחרי האדיר שלו לקראת עונת החגים. הפתרון שמצא היה מבריק ובלתי צפוי, חזרה אל שורשי הרוק הבריטי שעיצבו את נעוריו בלונדון של אמצע שנות השישים. בטירת Château d'Hérouville הסמוכה לפריז בחודש יולי 1973, התכנסו בואי והמפיק הנאמן Ken Scott באולפן המיתולוגי שבו הקליט Elton John. אלא שהאווירה בטירה הצרפתית הייתה רחוקה מאידיליה. הבסיסט Trevor Bolder והגיטריסט הווירטואוז Mick Ronson גילו כי המתופף Mick Woodmansey הודח מההרכב ללא ידיעתם בעקבות מתחים פנימיים ומשברי אמון מול חברת הניהול של Tony Defries. במקומו גויס המתופף הבריטי הוותיק Aynsley Dunbar, שניגן קודם לכן עם Frank Zappa ו-John Mayall, והביא עמו עוצמה טכנית וגישה אגרסיבית יותר. אליהם חברו הפסנתרן הגאון Mike Garson ונגן הסקסופון Ken Fordham, וכך הפכו הקלטות האלבום לשירת הברבור הרשמית והאחרונה של הגרעין המרכזי מתוך להקת הליווי המיתולוגית של בואי. הרעיון שעמד בבסיס "Pin Ups" היה הצדעה אישית ותיאטרלית לסצנת המועדונים הלונדונית של השנים 1964 עד 1967, ובמיוחד למועדון המרקי המפורסם שבו בילה בואי הצעיר כנער מוד נלהב שספג בצמא כל אקורד של להקות הפלישה הבריטית, הרית'ם אנד בלוז והפסיכדליה המוקדמת. בחוברת האלבום הגדיר בואי את השירים כפייבוריטים של התקופה ההיא, אך בפועל הוא ורונסון לא הסתפקו בשחזור נוסטלגי נאמן למקור. השניים פירקו את שירי שנות השישים לגורמים והרכיבו אותם מחדש בדמותו של הגלאם רוק הדחוס, המלוטש והכבד של שנת 1973, כשהגיטרות החשמליות השואגות של רונסון, הפסנתר האוונגרדי של גארסון והסקסופון הבולט של בואי עצמו מעניקים לשירים מעטפת דרמטית וכמעט אוונגרדית. האלבום נפתח בסערה חשמלית עם "Rosalyn", במקור פנינת רית'ם אנד בלוז פראית של להקת "The Pretty Things" משנת 1964. בגרסה של בואי ורונסון השיר הופך למתקפת פרוטו פאנק מסחררת, שבה התיפוף הקדחתני של דנבר והריפים החותכים של רונסון דוחפים את בואי להגשה ווקאלית היסטרית וחסרת מעצורים. מיד אחריו מגיע "Here Comes the Night", הלהיט של להקת "Them" בהנהגת Van Morrison, שעובר כאן טרנספורמציה תיאטרלית מרתקת עם עיבוד סקסופון עשיר ושינויי מקצב דרמטיים שמוציאים את השיר מהמלנכוליה המקורית אל תוך מופע קברט ראוותני. הרצועה השלישית, "I Wish You Would" של להקת "The Yardbirds", מדגימה את החיבור ההדוק של רונסון למורשת הגיטרה הבריטית, בשילוב מפוחית בלוזית וכינור חשמלי שמייצרים מתח מתמיד. אחד משיאי האלבום ומהביצועים המבריקים ביותר בקריירה המוקדמת של בואי הוא החידוש ללהיט הפסיכדלי המוקדם של "Pink Floyd" מתקופת Syd Barrett, "See Emily Play". בואי, שהעריץ את בארט וראה בו השראה מרכזית לעיצוב דמותו האמנותית, הפך יחד עם רונסון וגארסון את השיר הקצר לפנטזיה סימפונית משוכללת. הפסנתר המהפנט של גארסון, המשחקים האלקטרוניים בחלל הסטריאופוני וסולו הגיטרה המלודי של רונסון מסתיימים בקודה קצרה לכלי מיתר, שחותמת את השיר באווירה קסומה וביזארית כאחד. אחריו מגיע "Everything's Alright" של להקת "The Mojos", שבו בולדר ודנבר מובילים גרוב רוקנרול קופצני והדוק שמדגיש את ההרמוניות הקוליות העשירות של ההפקה. את הצד הראשון חותמת הבלדה "I Can't Explain", סינגל הבכורה של להקת "The Who". בניגוד לאנרגיה המהירה והנעורית של Pete Townshend וחבריו, בואי מאט את הקצב באופן דרסטי והופך את השיר להמנון גלאם איטי, כבד וחושני, שנשען על ריף גיטרה מונומנטלי וסקסופון בשרני. הצד השני נפתח עם "Friday on My Mind", קלאסיקת הפופ רוק של להקת "The Easybeats" האוסטרלית שפעלה בלונדון. כאן מפגינים הנגנים וירטואוזיות עוצרת נשימה במעברים המורכבים בין הבתים הקודרים לפזמון המתפרץ, כשרונסון מוביל את השיר עם עבודת גיטרות רב שכבתית שמשלבת דיסטורשן עוצמתי עם דיוק מלודי מושלם. אחריו מגיע הלהיט הגדול ביותר שיצא מהאלבום, "Sorrow", שהוקלט תחילה בידי "The McCoys" ב-1965 והתפרסם בביצועם של הצמד "The Merseys" בשנת 1966. בואי מעניק לשיר ביצוע קולי קטיפתי, עמוק ומלא פאתוס בסגנון קרונר קלאסי, בעיבוד עשיר שמשלב תפקידי מיתרים וסקסופון אלגנטיים. הסינגל כבש את המקום הראשון במצעד האוסטרלי והגיע למקום השלישי במצעד הבריטי, כשהוא הופך לאחד השירים המזוהים ביותר עם בואי של ראשית שנות השבעים. בהמשך הצד השני חוזר בואי אל להקת "The Pretty Things" עם "Don't Bring Me Down", בביצוע מחוספס וחושני שבו הגיטרה האקוסטית והחשמלית מתמזגות עם שירה כמעט לוחשת. הרצועה העשירית, "Shapes of Things", היא הצדעה שנייה באלבום ללהקת "The Yardbirds", שבה ההפקה של סקוט מעצימה את הממד המיליטריסטי והפסיכדלי של השיר באמצעות שכבות גיטרה דחוסות ותיפוף הרסני של דנבר. מיד לאחר מכן חוזר בואי אל "The Who" עם "Anyway, Anyhow, Anywhere", שבו רונסון מספק מפגן ראווה של פידבקים וגיטרות מייללות כמחווה לרוח החלוצית של טאונסנד. האלבום נחתם בשיר "Where Have All the Good Times Gone" של להקת "The Kinks" שכתב Ray Davies. הבחירה לסיים את האלבום בשיר שעוסק בנוסטלגיה ובגעגוע לימים יפים שחלפו לא הייתה מקרית, היא סימלה את הפרידה של בואי מעידן התמימות של שנות השישים וגם את סתימת הגולל הסופית על תקופת זיגי סטארדאסט. עטיפת "Pin Ups" מציגה את בואי לצד Twiggy, בצילום של Justin de Villeneuve שנערך בפריז. הצילום נועד במקור למגזין Vogue, אך לפי הארכיון הרשמי של בואי, הוא ביקש להשתמש בו לאלבום משום שסבר שתפוצת התקליט תהיה רחבה יותר מתפוצת המגזין. האיפור דמוי המסכות מעניק לתמונה את אופייה העל-זמני. עם צאתו זכה "Pin Ups" להצלחה מסחרית מסחררת, זינק היישר אל המקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי שם שהה חמישה שבועות רצופים, והפך לאחד התקליטים הנמכרים ביותר של בואי בשנות השבעים. גם אם בזמן אמת היו מבקרים שראו בו פסק זמן קליל בין יצירות המקור הגדולות שלו, מבחן הזמן הוכיח כי מדובר במסמך היסטורי ומוזיקלי מרתק. האלבום לא רק הציל משכחה שורה של פניני רוק בריטיות והעניק להן חיי נצח, אלא גם חתם את תקופת אלבומי האולפן המלאים של בואי עם הגרעין שנותר מלהקת הליווי, רגע לפני שבואי המציא את עצמו מחדש עם האלבום "Diamond Dogs" והמשיך במסעו האינסופי אל הלא נודע. לציון יובל האלבום יצאה ב-20 באוקטובר 2023 מהדורת תקליט שנחתכה בחצי מהירות בידי John Webber באולפני AIR, מתוך העברה משוחזרת של סרטי המאסטר המקוריים. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-18 באוקטובר 1999 יצא "Still Life", אלבום האולפן הרביעי של להקת הפרוג-דת' מטאל השוודית "Opeth". זהו האלבום הראשון של "אופת'" בהרכב הקלאסי שכלל את מיקאל אקרפלדט (שירה וגיטרה), פיטר לינדגרן (גיטרה), מרטין מנדז (בס) ומרטין לופז (תופים) והוא נחשב עד היום בעיני המעריתים לאחד הטובים של הלהקה. סוף שנות ה-90 היו תקופה קריטית ומפותלת עבור להקת "Opeth". אחרי שהדהימו את סצינת המטאל העולמית עם אלבומי מופת אפלים כמו "Orchid" ו-"Morningrise", והוכיחו יכולות הלחנה וקונספט פורצות דרך ב-"My Arms, Your Hearse" משנת 1998, מצאה את עצמה הלהקה בנקודת מפנה אמנותית ואישית. הסתבכויות חוזרות ונשניות עם הלייבל הקודם Candlelight Records דחפו את אוקרפלט, לצד הגיטריסט הנאמן Peter Lindgren, הבסיסט Martin Mendez והמתופף הווירטואוז Martin Lopez, לחפש בית חדש. המעבר אל לייבל המטאל הבריטי החשוב Peaceville Records סימן את תחילתו של תור הזהב האמיתי של הלהקה. את התשובה היצירתית למתחים האלו סיפק אלבום קונספט (השלישי ברצף של הלהקה) מורכב, תיאטרלי ורווי רגש שזכה לשם "Still Life". בניגוד לאלבומי קונספט טיפוסיים שמתרחקים מאגרסיה, אוקרפלט בחר לשזור סיפור עלילתי דרמטי ואפל בתוך סאונד עוצמתי שמחבר בין הדת' מטאל הסקנדינבי המחוספס לבין הרוק המתקדם הבריטי של שנות ה-70 (דוגמת "Camel" ו-"King Crimson"). העלילה גוללת את סיפורו של גיבור גולה שגורש מעיר הולדתו בשל אמונותיו, וחוזר לעיר לאחר שנים של היעדרות, במטרה להתאחד עם אהובתו מלינדה (Melinda). מפגש מחודש בין השניים מצית מחדש את להבת האהבה האסורה, ומעורר את זעמו של הממסד הדתי. מלינדה מתוודה על אהבתה לגיבור והדבר מוביל לרציחתה. בעקבות זאת יוצא הגיבור למסע נקמה אלים נגד האחראים למעשה, המוביל לטרגדיה בלתי נמנעת של הוצאה להורג וגאולה רוחנית. האלבום נפתח בקטע האפי "The Moor" - יצירת ענק בת עשר דקות שנפתחת עם קטעי גיטרה אקוסטיים מהפנטים, לפני שהיא מתפוצצת לריפים כבדים, שילוב קולי מבריק של גראול מפלצתי ושירה נקייה ומלאה במלנכוליה של אוקרפלט. מיד אחריו מגיע "Godhead's Lament", שגדוש במעברי דינמיקה עוצמתיים וסולואים מלודיים מטלטלים של לינדגרן ואוקרפלט, המובילים היישר אל הבלדה האקוסטית והמכשפת "Benighted", שמדגימה את העוצמה הרגשית השקטה של הלהקה. החלק השני של האלבום מעלה את מפלס הדרמה והמתח עם הקלאסיקה המהפנטת "Moonlapse Vertigo", שבה מתופף העל מרטין לופז מפגין שליטה אבסולוטית במקצבים ג'אזיים מורכבים מתחת לקירות של דיסטורשן. משם ממשיך האלבום אל אחד הרגעים הגדולים ביותר בקטלוג של "אופת'" - "The Face of Melinda". השיר מתחיל כבלדת בלוז-רוק אקוסטית אינטימית ולוחשת, שבה אוקרפלט מספר בגוף ראשון על הפגישה המרגשת עם מלינדה, עד שהוא הולך ונבנה בהדרגה עד לקרשנדו כבד ורועם שחותם את השיר בדמעות. את רגעי הסיום של הטרגדיה מספקים "Serenity Painted Death", מהקטעים המהירים והאגרסיביים ביותר באלבום, המלא בריפים קורעים וגראול קודח שמתאר את הזעם על מותה של מלינדה, וכן יצירת המופת החותמת, "White Cluster". בתוך תשע דקות של מסע פרוגרסיבי עוצר נשימה, הלהקה פורשת את כל ארסנל הכלים שלה, החל מקטעים סימפוניים עשירים, דרך מלודיות גיטרה כפולות שקולעות בול ללב, ועד לסיום קתרטי וקורע לב שמשאיר את המאזין פעור פה. גם עטיפת האלבום האייקונית, שאוירה על ידי האמן Travis Smith, לוכדת באופן מושלם את רוח סיפור הקונספט של האלבום. דמות גותית בודדת על רקע שמי לילה אפלים, המשקפת בדידות, אבל ויופי נשגב. עם צאתו, "Still Life" זכה לשבחים פנומנליים מצד מבקרי המוזיקה והמעריצים כאחד, והפך לאבן דרך בלתי מעורערת שהוכיחה שדת' מטאל יכול להיות אמנות גבוהה, ספרותית ורגישה לא פחות מכל יצירה קלאסית. במבחן הזמן, מדובר באחד האלבומים המרכזיים, המלוטשים והאהובים ביותר בתולדות הלהקה ואף המטאל העולמי. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 18 באוקטובר 1999 יצא "Marillion.com", אלבום האולפן האחד עשר של להקת "Marillion". סוף שנות ה-90 היה תקופה של חיפוש דרך וטלטלות עמוקות עבור חלוצת הניאו-פרוג הבריטית "Marillion". לאחר פרידתה מחברת התקליטים הגדולה EMI בשנת 1995 בעקבות יצירת המופת האפלה "Afraid of Sunlight", ניסתה החמישייה מאיילסברי למצוא את מקומה בעולם מוזיקלי משתנה תחת חוזה הפצה עם חברת Castle Communications. אלבומה העשירי, "Radiation" משנת 1998, הציג ניסיון רדיקלי לפשט את הסאונד הסימפוני המוכר לטובת הפקה מחוספסת, יבשה ומושפעת מאינדי ובריטפופ, מהלך שהותיר חלק ניכר ממעריציה הוותיקים של הלהקה מבולבלים וחלוקים בדעותיהם. במקביל לטלטלה המוזיקלית, התרחשה מתחת לפני השטח מהפכה שקטה שעתידה הייתה לשנות את גורלה של הלהקה ואת פני תעשיית המוזיקה כולה. בשנת 1996 הקימה הלהקה את אתר האינטרנט הרשמי שלה, ובשנת 1997 התרחש נס חסר תקדים כאשר מעריציה בארצות הברית התאגדו דרך הרשת וגייסו מכיסם שישים אלף דולר כדי לממן ללהקה סיבוב הופעות אמריקאי, צעד שהניח את היסודות הראשונים למודל מימון ההמונים המודרני. מתוך הכרת תודה עמוקה לקהילה המקוונת שהצילה את הקריירה שלה ופתחה בפניה ערוץ תקשורת ישיר ובלתי אמצעי מול הקהל, החליטו הסולן Steve Hogarth, הגיטריסט Steve Rothery, הקלידן Mark Kelly, הבסיסט Pete Trewavas והמתופף Ian Mosley להעניק לאלבומם האחד עשר את השם הסמלי "Marillion.com". העבודה על האלבום החלה בדצמבר 1998 ונמשכה עד אוגוסט 1999 באולפן הביתי של הלהקה, The Racket Club שבבאקינגהאמשייר, יחד עם טכנאי ההקלטות Stewart Every. לאחר חודשים של כתיבה והקלטות אינטנסיביות, חברי הלהקה חשו שהם קרובים מדי לחומרים ומתקשים לגבש מיקס סופי שיעשה חסד עם העושר המוזיקלי שנאסף באולפן. בצעד אמיץ ומכריע, הם פנו לעזרתם של שני מוחות סאונד מבריקים מעולם הפרוג, הראשון היה המפיק הוותיק Nick Davis, שעבד עם "Genesis" ולקח על עצמו את המיקס לשלושה שירים נגישים וקצביים יותר, והשני היה המוזיקאי והמפיק העולה Steven Wilson, מנהיג להקת "Porcupine Tree", שהופקד באולפנו No Man's Land על חמישה מתשעת קטעי האלבום, כולל היצירות המורכבות והארוכות שבו. המעורבות של Steven Wilson התבררה כהברקה של ממש. הוא העניק לאלבום עומק תלת-ממדי, צלילות קריסטלית ואיזון עדין בין האלקטרוניקה העכשווית לבין הפרוגרסיב הסינמטי והרגשי שאפיין את "Marillion" בשיאה. האלבום נפתח עם "A Legacy", שיר אקוסטי שקט ומהורהר שנכתב על ידי שותפה הוותיק של הלהקה לכתיבת טקסטים John Helmer, ומתפתח בהדרגה מאווירה אינטימית אל תוך סיום חשמלי עשיר ומלודי המזכיר את רוח שנות ה-70. מיד אחריו מגיע "Deserve", קטע קצבי, ציני וחד שבו Steve Hogarth מתחשבן עם תרבות הסלבריטאים והריקנות החומרנית, בליווי תפקיד בס דומיננטי של Pete Trewavas וסולו סקסופון לוהט ומפתיע של נגן הג'אז האורח Ben Castle, לצד החצוצרה של Neil Yates. הממד האטמוספרי והקולנועי של האלבום מגיע לשיאים מרגשים ברצועה השלישית "Go!", אחת הפנינים המבריקות בקטלוג של הלהקה בשנות ה-90. על גבי מקצב עדין ומרחף של Ian Mosley ושטיחי קלידים חלומיים של Mark Kelly, שר Steve Hogarth בקול שברירי ונוגע ללב על כמיהה לחופש ועל הרצון לברוח מכבלי היומיום, לפני שגיטרת הלס-פול של Steve Rothery ממריאה לסולו מלודי, מרחף ומצמרר ברוח הצליל הקלאסי של David Gilmour מלהקת "Pink Floyd". הצד הקליל והאופטימי יותר של האלבום בא לידי ביטוי ב-"Rich", שיר אהבה פופ-רוק מרים ושופע אנרגיה שבו מצהיר הוגארת' כי עושר אמיתי אינו נמדד בכסף אלא בחיבור אנושי. אחריו מגיעה בלדת הפסנתר המהפנטת "Enlightened", שעטופה בעבודת מיקס אוורירית ועדינה של Steven Wilson. בהמשך מציגה הלהקה הומור בריטי מושחז ב-"Built-in Bastard Radar" ובשיר הנוסטלגי והחמים "Tumble Down the Years", שני טקסטים נוספים מפרי עטו של John Helmer הבוחנים מערכות יחסים במבט מפוכח ומחויך. אולם הלב הפועם ופסגת היצירה של האלבום שמורים לשתי היצירות המונומנטליות שחותמות אותו ומשתרעות יחד על פני למעלה מעשרים וחמש דקות. הראשונה היא "Interior Lulu", אפוס פרוגרסיבי מופתי בן חמש עשרה דקות ורבע שמוקסס על ידי Steven Wilson והפך מיד לאחת היצירות האהובות ביותר על מעריצי הלהקה. השיר, שאת מילותיו כתבו יחד Steve Hogarth ו-John Helmer, צולל אל תוך נבכי הנפש והבדידות המודרנית, ונע בווירטואוזיות בין פתיחה אפלה, מינימליסטית ומתוחה, דרך התפרצויות רוק עוצמתיות ודרמטיות, ועד לחלק שני סימפוני ומרומם שבו הקלידים של Mark Kelly והגיטרה של Steve Rothery מנהלים דיאלוג עוצר נשימה. האלבום נחתם ביצירה המהפנטת "House", קטע בן עשר דקות שנולד מג'אם באולפן וכונה תחילה על ידי חברי הלהקה בשם העבודה ששאב השראה מלהקת הטריפ-הופ "Massive Attack". על גבי לופ תופים מהפנט, פסנתר מלנכולי וחצוצרה עמומה ומסתורית של Neil Yates, בונה הלהקה אווירה לילית, חושנית ומכשפת שמתארת בית ריק הטעון בזיכרונות של אהבה שהתפרקה, סיום אמיץ ומודרני שסימן את כיוונה העתידי של הלהקה. עטיפת האלבום, שעוצבה על ידי הצלם והמעצב Carl Glover יחד עם Bill Smith Studio, הדהדה גם היא את החיבור ההדוק בין הלהקה לקהילת המעריצים שלה. במהדורת ה-Slipcase המיוחדת שיצאה עם האלבום, הוזמנו המעריצים דרך אתר האינטרנט לשלוח תמונות פספורט אישיות שלהם, ושבע מאות שלושים ושתיים מתוכן שולבו בפסיפס הוויזואלי שעיטר את האריזה. עם צאתו הגיע "Marillion.com" למקום ה-53 במצעד האלבומים הבריטי ולמקום הרביעי במצעד האלבומים העצמאיים בבריטניה, והיווה את אקורד הסיום לחוזה ההפצה של הלהקה עם Castle Communications. חשוב מכך, הוא שימש כגשר המוזיקלי והתפיסתי שהוביל ישירות למהפכה ההיסטורית של אלבומם הבא, "Anoraknophobia" משנת 2001, שבו הזמינה הלהקה את מעריציה לממן מראש את הפקת האלבום עוד לפני שנכנסה לאולפן, ובכך שינתה לנצח את חוקי המשחק של תעשיית המוזיקה העולמית. במבחן הזמן, "Marillion.com" עומד כאחד האלבומים המגוונים, האמיצים והמרגשים ביותר של הלהקה בשנות ה-90, אלבום שבו הלהקה חיבקה את העתיד הדיגיטלי מבלי לאבד לרגע את הנשמה הפרוגרסיבית שלה. ב-19 ביוני 2026 יצאה מהדורה מורחבת של "Marillion.com", עם מיקס סטריאו חדש מאת Michael Hunter. מארז התקליטורים והבלו-ריי כולל גם מיקס 5.1, הקלטה מהופעת הלהקה בלונדון ב-20 בנובמבר 1999 וסרט תיעודי על האלבום. זו מהדורה מחודשת של האלבום מ-1999, ולא אלבום אולפן חדש. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 18 באוקטובר 1985 יצא "Love", אלבום האולפן השני של להקת "The Cult". באמצע שנות השמונים, כאשר סצנת המוזיקה הבריטית נשלטה על ידי סינת'-פופ מלוטש מצד אחד וגל חדש אפל ומנוכר מצד שני, מעטות היו הלהקות שהעזו להביט לאחור אל תור הזהב של הרוק הקלאסי מבלי להישמע מיושנות. להקת "The Cult", שהחלה את דרכה תחת השם "Southern Death Cult" ולאחר מכן קיצרה ל-"Death Cult", הייתה נטועה עמוק בשורשי הפוסט-פאנק והרוק הגותי באלבום הבכורה שלה, "Dreamtime" משנת 1984. אולם באלבומה השני, "Love", חוללה הלהקה מהפכה מצלולית ותודעתית שהפכה לאחד מרגעי השיא של הרוק הבריטי בעשור ההוא. הגרעין היצירתי של הלהקה, הסולן הכריזמטי "Ian Astbury" והגיטריסט הווירטואוז "Billy Duffy", הבין כי המגבלות של הסצנה הגותית צרות מלהכיל את השאיפות המוזיקליות שלהם. השניים חלקו אהבה עמוקה לענקיות הרוק של שנות השישים והשבעים, ובראשן "Led Zeppelin", "The Doors" ו-"Jimi Hendrix", לצד השפעות של מיסטיקה אינדיאנית, רוחניות מזרחית ורומנטיקה פסיכדלית. כדי לתרגם את החזון הרחב הזה לצליל עשיר, חם ועוצמתי, גייסה הלהקה את המפיק סטיב בראון, שעבד קודם לכן עם אמנים כמו "Wham!" ו-"Alison Moyet", בחירה שנראתה תחילה מפתיעה לחובבי הרוק האלטרנטיבי אך התבררה כהברקה אדירה. ההקלטות נערכו בחודשים יולי ואוגוסט 1985 באולפני "The Manor" המיתולוגיים באוקספורדשייר. במהלך העבודה על האלבום חוותה הלהקה טלטלה בעמדת המתופף, נייג'ל פרסטון, שניגן בסינגל המקדים והאייקוני "She Sells Sanctuary", פוטר בשל חוסר יציבות, ואת מקומו ברוב רצועות האלבום תפס מתופף הסשן המבריק מארק בזז'יצקי מלהקת "Big Country", שהעניק לשירים תנופה תיאטרלית, מדויקת ודינמית להפליא, לצד הבסיסט המצוין ג'יימי סטיוארט שעיגן את החטיבה הקצבית. האלבום נפתח בסערה עם "Nirvana", שיר שמצהיר כבר מהשנייה הראשונה כי "The Cult" אינה עוד להקת שוליים קודרת. הריף המהדהד והפתוח של "Billy Duffy" על גיטרת הגרץ' הלבנה שלו, בשילוב אפקטים של דיליי וקורוס שיצרו חומת סאונד פסיכדלית, מוביל את השירה העוצמתית והתיאטרלית של "Ian Astbury" שחוגגת אהבה, חופש והתעלות רוחנית. מיד אחריו מגיע "Big Neon Glitter", קטע קצבי ומהפנט שבו הבאס הדומיננטי של סטיוארט והתיפוף המורכב של בזז'יצקי מייצרים גרוב אורבני אפל שמתפוצץ לפזמון רחב יריעה. שיר הנושא, "Love", הוא מלאכת מחשבת של בניית מתח. הוא נפתח בתיפוף שבטי וליין גיטרה מערבי ומאובק, כאשר אסטבורי מאמץ הגשה שמאנית שמזכירה את ג'ים מוריסון בשיאו, לפני שהשיר ממריא אל תוך סערת גיטרות מלודית וסוחפת. באותה רוח מיסטית ופסיכדלית בולט גם "Brother Wolf, Sister Moon", אפוס אקוסטי וחלומי שנבנה לאיטו ומציג את הצד הרגיש, הפיוטי והרוחני ביותר של הלהקה, עם עבודת גיטרה אווירתית שמרחפת מעל השירה מלאת הרגש. אין ספק כי לב האלבום ופסגתו המסחרית והאמנותית נמצאים בצמד הלהיטים האלמותיים שלו. הראשון שבהם הוא "Rain", המנון רוק אפל, חושני ומרקיד שנפתח בליין באס פועם ומתפתח לריף גיטרה מנסר ובלתי נשכח. השיר משלב בצורה מושלמת בין אנרגיית רחבת הריקודים של המועדונים האלטרנטיביים לבין עוצמה של רוק אצטדיונים, והפך לאחד מסימני ההיכר הגדולים של הלהקה. השני, והמזוהה ביותר עם הלהקה עד היום, הוא "She Sells Sanctuary". הפתיחה האייקונית של דאפי, שבה הוא מנגן מלודיה מהפנטת עמוסת אפקטים על מיתר אחד לפני שהתופים של פרסטון מתפרצים פנימה, נחשבת לאחת מפתיחות הגיטרה הגדולות בתולדות הרוק. השיר כולו הוא התפרצות של אקסטזה טהורה, מערבולת צלילים סוחפת שהפכה להמנון דור שלם ושהתה חודשים ארוכים במצעדים הבריטיים. חלקו השני של האלבום ממשיך להפגין עומק וגיוון יוצאי דופן. "The Phoenix" הוא קטע ארוך, פסיכדלי וסוחף שבו הגיטרה של דאפי מייללת ברוח הנדריקסית חופשית, בעוד "Hollow Man" מחזיר את האנרגיה הישירה והמתפרצת עם ריף חד ופזמון מדבק. הסינגל השלישי מהאלבום, "Revolution", מציג בלדת רוק המנונית, מלנכולית ורחבת לב, שמזכירה במבנה שלה את הקלאסיקות הגדולות של סוף שנות השישים ומשלבת קולות רקע נשיים שמעצימים את הדרמה הרגשית. האלבום נחתם באווירה גותית וקודרת יותר עם "Black Angel", רצועה איטית, מהפנטת ומלאת הדר שסוגרת מעגל עם שורשיה האפלים של הלהקה, אך עוטפת אותם בהפקה העשירה והמונומנטלית שמאפיינת את היצירה כולה. עם צאתו, זכה "Love" להצלחה מסחרית וביקורתית אדירה. האלבום הגיע למקום הרביעי במצעד האלבומים הבריטי, מכר מיליוני עותקים ברחבי העולם ופתח עבור הלהקה את הדלת לשוק האמריקאי, לקראת המעבר שלה אל ההארד-רוק המזוקק של האלבום "Electric" שיצא שנתיים לאחר מכן. מעל לכל, "Love" נותר נקודת האיזון המושלמת בקריירה של "The Cult", רגע נדיר שבו חושך ואור, גותיקה ופסיכדליה, אינטימיות אלטרנטיבית ועוצמת אצטדיונים התמזגו ליצירת מופת נצחית. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר