היום נספר לכם כמה עובדות מעניינות על המתופף האגדי Ginger Baker, הידוע בעיקר כמקים וחבר בהרכבים: "Cream", "Blind Faith", "Ginger Baker's Air Force" ועוד: (Photo: David Redfern) = הוא נולד ב-19 באוגוסט 1939 בלואיסהאם, דרום לונדון, אנגליה. שמו המלא הוא Peter Edward "Ginger" Baker. = בייקר החל לנגן תחילה בחצוצרה, אך עבר לתופים בגיל 15, לאחר שהצטרף ללהקה מקומית. = הוא הושפע מאוד ממתופפי ג'אז כמו Max Roach, Art Blakey, ו- Phil Seamen, TA אשר עצבו את סגנון התיפוף הייחודי שלו. = ההקלטה הראשונה שלו הייתה עם "The Storyville Jazz Men and the Hugh Rainey Allstars", והוציא את האלבום "Storyville Re-Visited" בשנת 1958. באלבום הופיע גם ג'ק ברוס. = בשנת 1960 הצטרף בייקר ל-"Blues Incorporated", בראשותו של אלכסיס קורנר, עם הבסיסט ג'ק ברוס. הם הוציאו את האלבום "Alexis Korner and Friends" ב-1963. = הוא הצטרף ל-"The Graham Bond Organization" עם ג'ק ברוס בשנת 1962. זה היה כאשר סגנון התיפוף האגרסיבי שלו הפך לחתימתו. הוא הוציא 3 אלבומים עם הלהקה, החל מ-"Live at Klooks Kleek" מ-1964. = בשנת 1966 הוא ייסד את אחת מהסופרגרופס והפאוור טריו הראשונות - "Cream" יחד עם Eric Clapton ו- Jack Bruce, והפך לחלוץ תיפוף הפיוז'ן שממזג רוק ובלוז יחד סגנון הג'אז ממנו הושפע מאוד. = סגנון התיפוף של בייקר מאופיין בין היתר בשימוש שהוא עשה בשני תופי בס במקום הסינגל שהיה מקובל בזמנו. (Photo: Fanart.TV) = במהלך שלוש שנות הקריירה הקצרה שלהם, הוציאו "Cream" ארבעה אלבומים: "Fresh Cream" (1966), "Disraeli Gears" (1967), "Wheels of Fire" (1968), ו- "Goodbye" (1969) שניים מתוכם מדוקגים ברשמית "מגזין רולינג סטון" של "500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים" וברשימת "All Time Top 1000 Albums" של Colin Larkin. = חוץ מנגינה בתופים ובכלי הקשה בייקר גם שר קולות רקע ואפילו שירה מובילה בחלק משירי הלהקה. = בנובמבר 1968 "Cream" התפרקה עקב מתחים בין בייקר לברוס, זאת למרות ואוליי בגלל הצלחתם המטאורית. = בשנת 1969 הקים בייקר סופרגרופ נוספת - "Blind Faith", עם Eric Clapton, Steve Winwood, ו- Ric Grech. הלהקה הוציאה אלבום אחד לפני שהתפרקה. = בשנת 1970 הקים בייקר את "Ginger Baker’s Air Force", ​​להקת פיוז'ן ג'אז-רוק המשלבת רוק, ג'אז ומוזיקה אפריקאית. הם הוציאו שני אלבומים עוד באותה שנה. = הוא עבר לניגריה בשנת 1971 כדי לשתף פעולה עם Fela Kuti ולטפל בהתמכרות שלו להרואין. הם הוציאו 3 אלבומים (מתוכם אחד בהופעה), החל מהאלבום "Fela's London Scene" שיצא בשנת 1971. = בשנת 1973 הוא הקים את אולפן ההקלטות "Batakota ARC" בלאגוס, ניגריה, אולפן מיתולוגי שמשך אליו אמנים גדולים כמו Paul McCartney ו- "Wings" שהקליטו שם את האלבום האייקוני "Band On The Run". = בשנת 1974 הוציא בייקר את אלבום הסולו הראשון שלו "Ginger Baker at His Best". עד שנת 2014 הוציא בייקר 16 אלבומים נוספים כאמן סולו. = באותה שנה הוא היה מעורב ב-"Baker Gurvitz Army" שהוציאו את אלבומם הראשון בעל אותו השם. עד 1976 הם יוציאו שני אלבומי אולפן נוספים. = בשנת 1976 חזר בייקר לאירופה לאחר שמיזם האולפן הניגרי שלו נכשל. = בשנת 1980 הוא חי באיטליה והקים עסק לשמן זית, ואפילו הוטרד בשל כך על יד המאפיה האיטלקית. = באותה שנה ניגן בייקר עם "Hawkwind" באלבומם "Levitation". הוא ימשיך לנגן איתם באלבומים "Zones" משנת 1983 ו- "This Is Hawkwind, Do Not Panic" משנת 1984. = בשנים הבאות בייקר הופיע באלבומים של אמנים אחרים כמו "Masters of Reality", "Public Image Ltd" Andy Summers, Jens Johansson ועוד. = בשנת 1993 "Cream" הוכנסה ל"היכל התהילה של הרוקנרול" והתאחדה מחדש לרגל האירוע החגיגי. = בשנת 1994 הוציא בייקר יחד עם ההרכב BBM" ("Baker Bruce Moore")" את האלבום היחיד של הפאוור טריו קצר-הימים, שהוקם בשנת 1993 על ידו, יחד עם הבסיסט Jack Bruce והגיטריסט Gary Moore. = בשנת 1997 הוא עבר לדרום אפריקה כדי לחיות חיים שקטים יותר ולגדל סוסי פולו. = בשנת 2005 "Cream" התאחדה למופעי ענק ב"רויאל אלברט הול" וב"מדיסון סקוור גארדן" שהוקלטו ושוחררו כאלבום הופעה ובפורמטי וידאו שונים. = כבר בימיו הראשונים ביצע בייקר סולואים ארוכים בתופים, בעיקר בשיר "Toad" של Cream", שמהווה את אחת הדוגמאות המוקלטות הראשונות במוזיקת ​​רוק. = בשנת 2009 הוא היה חלק מהסרט התיעודי "Beware of Mr. Baker", אשר התמקד את אישיותו הפכפכה. = בשנת 2010 הוא פרסם את האוטוביוגרפיה שלו "Hellraiser". = הוא נשקל כמחליף למתופף Bill Ward באלבום "13" של "Black Sabbath" שיצא בשנת 2013. המפיק Rick Rubin היה זה הציע אותו כמחליף אבל הגיטריסט Tony Iommi סירב, מכיוון שהוא חשב שזה לא יסתדר עם ג'ינג'ר באולפן. = בשנת 2016 הוא הודיע ​​על פרישה מהופעות עקב בעיות לב ודלקת פרקים כרונית. = בנו של בייקר, Kofi Streatfield Baker, הוא גם מתופף, ומנגן בין היתר עם Uli Jon Roth ו- Glenn Hughes. = ג'ינג'ר בייקר הלך לעולמו ב- 6 באוקטובר שנת 2019 והוא בן 80 במותו. = סגנון התיפוף הייחודי של בייקר השפיע על מתופפים רבים, וביניהם: John Bonham, Peter Criss, Neil Peart, Stewart Copeland, Ian Paice, Terry Bozzio, Dave Lombardo, Tommy Aldridge, Bill Bruford, Alex Van Halen, Nick Mason ועוד. = המגזין "Modern Drummer" תיאר אותו כ"אחד מכוכבי התיפוף הראשונים המשפיעים של הרוק הקלאסי בשנות ה-60" ו"אחד מאלוהי התופים האמיתיים של הרוק הקלאסי". = מגזין "Drum!" דירג את בייקר בין "50 המתופפים החשובים בכל הזמנים" והגדיר אותו כ"אחד ממתופפי שנות ה-60 המשפיעים ביותר". = הוא דורג במקום השלישי בכל הזמנים בסקר קוראי הרולינג סטון. = בשנת 2016, הוא דורג במקום השלישי ברשימת "100 המתופפים הגדולים בכל הזמנים" של רולינג סטון. = המתופף האגדי Neil Peart אמר עליו את המילים הבאות: "His playing was revolutionary – extrovert, primal and inventive. He set the bar for what rock drumming could be... Every rock drummer since has been influenced in some way by Ginger – even if they don't know it". "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

האלבום השלישי של Korn שגם היווה פריצת דרך ויצא ב-18 לאוגוסט 1998, הוא האלבום "Follow the Leader" נתחיל מההצלחה אח"כ נעבור לבלגן ונסיים עם מסע ההופעות המפורסם... למרות שהאלבום הזה נחשב לפריצת דרך והביא את הלהקה להצלחה האדירה והבינלאומית שלה, יצאו ממנו אך ורק שני שירים מפורסמים ומצליחים והם "Freak On A Leash" ו- "Got The Life". אחרי שני אלבומים חזקים שהיתווה את הדרך של Korn להצלחה בעולם ה-Nu Metal ההולך ומתפתח ואף הכתירו אותה כמובילת הז'אנר, האלבום הזה שבר את הסכר הענק והביא את הלהקה למימדים מפלצתיים. לא היה בו משהו מיוחד או שונה בצורה מהותית מהאלבומים הקודמים אך פשוט עליית מדרגה מבחינת הלהקה. נעשה שימוש יותר נרחב בסגנון ההיפ-הופ כש Fred Durst ו- Ice Cube משתתפים באלבום. Jonathan Davis טען שהוא גדל על מוסיקת היפ-הופ והוא מאוד התחבר לסגנון וניסה לשלב אותו במלודיות שאותן ניסה לחזק בשירים. כשבאלבום הזה הוא לקח את זה שלב אחד קדימה וממש נתן במה לפרד ולקיוב וגם הוא בעצמו שילב הרבה אלמנטים של היפ-הופ. בניגוד לשני האלבומים הקודמים, Ross Robinson לא הפיק את האלבום הזה אלא היה שותף רק לחלק קטן מהקלטות השירה של דייויס. דייויס סיפר שרוס היה המנטור שלו בכל מה שקשור לשירה והוא לא יכול היה לדמיין את עצמו שר בלעדיו, אך לרוס היו שיטות עבודה מאוד מוזרות. הוא היה נותן לדייויס אגרופים בעמוד השידרה במהלך השירה או שהיה לוחץ לו על הצוואר עם הציפורניים, כן...נשמע הזוי!! אז דייויס החליט אחרי מספר שירים שהקליטו לאלבום הזה שהספיק לו כל "החרא" הזה והוא ממשיך הלאה לבד. קפיצת מדרגה נוספת הייתה הגיטרות, James Shaffer (Munky) ו- Brian Welch (Head) החליטו שהם מוציאים את כל הפדלים שיש ברשותם ומנסים לעשות כל מיני ניסויים מטורפים עם הסאונד של הגיטרות. הם ניסו לעבד את הגיטרות בצורה כזו שבקטעים החזקים והרועשים בשירים הן ישמעו כמו סימפולים או צלילים אלקטרונים כשהם מנסים להגיע לתדרים כמה שיותר נמוכים או לתדרים כמה שיותר גבוהים. לאור ההצלחה שצפו המנהלים בחברת התקליטים הם נתנו להם יד חופשית לכל מה שקשור ליצירה. באופן כללי חברי הלהקה הרגישו שהם יכולים לתת לכשרון שלהם (אך גם לדברים אחרים) להשתולל, הם קיבלו אולפן עם תקציב מאוד גדול, החליפו את המפיק שלהם ולקחו שניים במקום ובנוסף לכל המסיבות שהיו שם, היו גם רגעי קסם כפי שתיאר Toby Wright אחד המפיקים, שיצרו אלבום כל כך משמעותי. (Photo: Robin Platzer) אם כבר יד חופשית, אז איך אפשר בלי קצת בלגן ברוק אנד רול? מה שהתרחש סביב יצירת האלבום הזה בעיקר באולפן ההקלטות NRG לא היה מבייש ואולי אפילו מתעלה מעל הסצנות שראינו בסרט "The Dirt" על מוטלי קרו. המסיבות, הסמים, האלכוהול, הסקס, המפורסמים ועוד שלל ממתקים. אך לפני כן נתחיל עם משהו קצת יותר משמעותי. Korn הייתה הלהקה הראשונה שאימצה את האינטרנט והפכה את השידור חי לחלק מהקלטות האלבום. הם היו הראשונים שהעניקו למעריצים שלהם הצצה ושילבו אותם בתהליך ההפקה. האולפן היה מרושת במצלמות אינטרנט (שהביאה אז QuickTime) ובכל שבוע היה יום אחד בו המעריצים יכלו לשייט באולפן, לראות את כל מה שמתרחש בזמן אמת ואפילו לשאול שאלות ולדבר עם חברי הלהקה. זה ללא ספק היה פורץ דרך בשנת 1996 ואף אחד לא עשה את זה לפניהם. אך כשהמצלמות היו נכבות התחיל סדום ועמורה... מונקי סיפר שמתוך שישה ימים בשבוע שהם היו באולפן רק יומיים מתוכם הם היו ממש עובדים, עיקר הזמן הושקע במסיבות והתהוללויות שונות ומשונות. ככה זה כשנותנים הרבה כסף לילדים שהם גם ככה אלכוהוליסטים ומכורים לסמים ומאפשרים להם לעשות מה שהם רוצים הוא סיפר. דייויס לא היה מתחיל לשיר לפני שהיה מסניף שורה או שתיים של קוקאין, הוא היה מקליט את השירה ומיד לאחר מכן מתחיל לשתות עד איבוד הכרה. הוא סיפר שבמהלך ההקלטות כשהוא היה עומד ומקליט את השירה, בכל פינה באולפן היו אנשים שמקיימים סקס תוך כדי ההקלטות. הם היו משלמים לאנשים שידאגו להביא גברים ונשים לאולפן כדי לעשות מסיבה, באיזשהוא שלב טובי סיפר שהוא לא זיהה חצי מהאנשים שהיו באולפן. כוכבי היפ-הופ, כוכבות פורנו ורוקסטארים היו פוקדים את האולפן באופן קבוע ולא כדי להאזין ליצירות החדשות של הלהקה או משהו בסגנון אלא כדי לצרוך סקס, סמים, אלכוהול ולחגוג עד הבוקר. Steve Thompson המפיק השני שעבד עם טובי סיפר שבאיזשהוא שלב מישהו שאל את הלהקה אם הם רוצים להפסיק את כל הבלגן הזה כי אי אפשר לעבוד ככה, אך הם כולם ענו ש...לא! כל חברי הלהקה הסכימו שזו הייתה תקופה מטורפת שבזכותה הם שרדו ויצאו יותר מחוזקים כלהקה. לאחר הטרוף שהיה שם, שגרר הרבה עימותים, סלידה ואפילו שנאה בשלב מסויים. הם החליטו לקחת את עצמם בידיים וכולם עברו בצורה כזו או אחרת גמילה והתנקו מכל "החרא" שעטף אותם. על מנת לקדם את האלבום, הלהקה הוציאה את הסינגלים: "All in the Family", "Got the Life", "Children of the Korn, "B.B.K", וכמובן אז יוצא הסינגל האחרון והקליפ הפנומנלי והמפורסם של "Freak On A Leash" שיוצר גלים עצומים ומשודר ללא הפסקה ב-MTV ואף זכה בגראמי ב-1999. בנוסף לסינגלים ולקליפים יצאה הלהקה ב-1998 לאחד מסיבובי ההופעות המפורסמים והגדולים בשם "Family Values Tour". הלהקה היא זו שיזמה את סיבוב ההופעות והייתה המופע המרכזי, על מנת לקדם את האלבום אך בנוסף גם לקדם להקות פחות ידועות ממנה והיא לקחה אותן איתה לכל מקום. סיבוב ההופעות הנ"ל כלל את הלהקות: Limp Bizkit, Ice Cube, Incubus, Orgy ו-Rammstein. הם שכרו מטוס פרטי (שהיה בשבילם חוויה בפני עצמה) וביקרו בכל מדינה אפשרית בצפון אמריקה, 27 הופעות נכללו בסיבוב, כשכל הופעה מלווה במפגש עם מעריצים, צילומים, חתימות על אלבומים וכדומה. מבקרים ומגזינים שונים הכתירו את סיבוב ההופעות הזה כפורץ דרך ואחד המובילים באותה תקופה, סיבוב שבהמשך הפך לפסטיבל וחזר על עצמו מספר פעמים. במרץ 1999 יצא האלבום וה-DVD של סיבוב ההופעות, השניים כוללים שירים נבחרים של כל להקה מההופעות השונות. מעבר להיותו פורץ דרך ומצליח כל כך, הוא גם היווה נקודת מפנה בלהקה. לאחר שיצא האלבום כל חברי הלהקה החלו להתמודד עם ההתמכרויות שלהם, עם הסמים והאלכוהול. כשבמקביל הם מתחילים גם להתמודד עם ההשלכות שיש להצלחה והשפעתה על החיים האישיים שלהם. הם עברו תהליך מאוד קשוח של התפכחות והתמודדות עם מציאות שהלכה והשתנתה. ללא ספק זהו אלבום של אבן דרך... להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 18 לאוגוסט, 1980 "Yes" הוציאה את אלבום האולפן העשירי שלה "Drama". ב"דברי הימים" של ההיסטוריה של הרוק המתקדם, ישנם אלבומים המשמשים כצומת דרכים מרכזית, המסמנים לא רק שינויים בסאונד אלא גם טרנספורמציות בכיוון האמנותי. "Drama", אלבום האולפן העשירי של "Yes", הוא אחד מהם. הוא עומד כעדות לנכונות הנועזת של הלהקה להתגבר על עזיבה של שניים מעמודי התווך שלה ולאמץ את השינוי בנוף המוזיקלי של התקופה, תוך שמירה על ה- DNA שלה. הרקע ליצירתו של האלבום הזה הוא "עזיבה והתחדשות". העזיבה בטריקת דלת של Jon Anderson ואחריו של הקלידן Rick Wakeman, שניהם דמויות מפתח שעיצבו את הסאונד המובהק של הלהקה, הותירה חלל שנראה כבילתי ניתן למילוי. עם זאת, "Drama" הוכיח שהמותג "Yes" גדול מסך החלקים שמרכיבים אותו. הוא הציג את שלושת החברים הנותרים נענים לאתגר, ומציגים הרכב חדש בהשתתפות Trevor Horn בשירה ו- Geoff Downes בקלידים (שניהם מלהקת הפופ-רוק "The Buggles"). ההרכב המתחדש הזה הביא מיזוג מסקרן של רוק מתקדם יחד עם השפעות גל חדש, וכתוצאה מכך הוא גם אלבום שהציג להקה ותיקה ומנוסה שנולדה מחדש. שיר הפתיחה "Machine Messiah", הוא עדות ליצירתיות הבלתי מתפשרת של הלהקה גם בעידן החדש. עם ריף גיטרה דמוי "Black Sabbath" שמסתובב לו בטריטוריית ההבי מטאל, היצירה המצויינת הזאת מתגלגלת למחוזות חדשים המשלבים מוזיקליות מורכבת עם דינמיקה מגוונת. השילוב של השירה המצוינת של Trevor Horn ועבודת הקלידים החדשנית של Geoff Downes לצד המומחיות והניסיון של Steve Howe ו- Chris Squire עם התיפוף האנרגטי של Alan White, מציגים מסע מוזיקלי שמגשר בין עבר ועתיד. זוהי ללא ספק רצועה "מתקדמת", אבל היא מגוללת בתוכה את הסאונד וההשפעות של הטרנדים החדשים במוזיקה של אותה תקופה. אנחנו חורגים קצת מהנורמה עם "White Car" שהוא סוג של ניסוי כלים מינימליסטי של Geoff Downes, המונע מניסוי וחקירה שלו את היכולות של הסינתיסייזר של Fairlight CMI. המילים של הורן נכתבו לאחר שראה את Gary Numan נוהג ברכב ה- Stingray הלבן שלו. כבר בפתיחה של "Does It Really Happen?", המאזין זוכה שוב לקבל את "חתימת הסאונד," המוכרת של "Yes", עם ליין הבס הקליט של Chris Squire והתיפוף המצוין של Alan White, מתוגברים על ידי השירה המרגשת של הורן והקלידים החדשניים של דאונס. אבל כאשר השינויים הדינמיים של השיר מופיעים בהמשך, אנחנו מתוודעים לפתע להשפעות הפופ והגל החדש שהביאו איתם הורן ודאונס, שמשקפות את המהות הרחבה יותר של "Drama": "מסע של אבולוציה מוזיקלית". הצד השני של האלבום יוצא למסע "מתקדם" לא פחות משכנע. "Into the Lens" מביא עימו קומפוזיציה מורכבת ומשקלים א-סימטרים שקידמו את כניסתם של הורן ודאונס ל- "Yes" בברכה. אבל לצד הפרוגרסיביות השורשית, השירה המיוחדת של הורן ועבודת הקלידים החדשנית מציגה את הנכונות של הלהקה לחקור טריטוריות מוזיקליות חדשות. אחריו מגיע "Run Through the Light" שעומד כדוגמה מצוינת לשיתוף הפעולה והנכונות לשינוי של כל אחד מחברי הלהקה. Steve Howe על גיטרת לס פול, Chris Squire עובר לפסנתר, בעוד Trevor Horn על פרטלס בס, והכל מתמזג למכלול הרמוני, שחוקר טריטוריות חדשות. הרצועה הזו היא הוכחה נוספת ליכולת למזג את התרומה של כל אחד מחברי הלהקה ליחידה אחת מגובשת. שיר הסיום של האלבום, "Tempus Fugit" הוא מערבולת של אנרגיה ומורכבות. הכותרת הלטינית מתורגמת ל- "הזמן טס", והיא המשקפת את המסע של האלבום עצמו עם עקיצה של חברי הלהקה לכיוונו של Chris Squire לאור הנטיה שלו לאחר לכל מקום. באמצעות שינויי מקצב מהירים ועבודת גיטרה מורכבת, "Tempus Fugit" מוכיח לנו שאכן הזמן פשוט טס.. אבל איזה מזל שאלבום הזה יחיה לנצח ויותיר אחריו השפעה מתמשכת. (Photo: Michael Putland) בדיעבד, "Drama" הוא אולי אחד האלבומים המוזרים והמיוחדים של "Yes". סוג של אלבום מעבר מהפכני שמציג את הנכונות של "Yes" להתגבר על עזיבה, לאמץ שינוי, למזג ז'אנרים ולברך על חדשנות ורעננות. המיזוג של רוק מתקדם ואלמנטים של גל חדש, השירה החדה והחזקה של טרבור הורן, הקלידים החדשניים של ג'ף דאונס, והשורשים החזקים שהונחו על ידי Howe ו-Squire מביאים לאופוס שמהדהד את העבר תוך יצירת הווה ייחודי עם הפנים לעתיד חדשני. זהו אלבום "צומת דרכים" שמגשר בין העבר לבין לאופן שבו חברי הלהקה יישמעו בעתיד הקרוב, Chris Squire ו- Alan White באלבום "90125", Steve Howe ו- Geoff Downes באלבום הבכורה של "Asia". להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 18 לאוגוסט 1986 שחררה "Bon Jovi" את אלבומה השלישי "Slippery When Wet". לפניכם 37 עובדות מעניינות על האלבום ועל העטיפה שהוחרמה... 1. זה האלבום הנמכר ביותר של "Bon Jovi" עד היום עם מכירות של למעלה מ- 28 מליון עותקים ברחבי העולם, מתוכם 12 מיליון בארה"ב. 2. האלבום שהה 8 שבועות במקום הראשון ו- 38 שבועות ברציפות בחמשת המקומות הראשונים בבילבורד 200. 3. האלבום הזה היווה פריצת דרך משמעותית בקריירה של הלהקה והעניק לה הצלחה מיידית!! 4. מהאלבום שוחררו 4 סינגלים מצליחים, והם: You Give Love A Bad Name", "Livin’ On A Prayer", "Never Say Goodbye" ו- "Wanted Dead or Alive". 5. זה גם האלבום הנמכר ביותר בשנת 1987. הוא דחק מהפיסגה את "Appetite for Destruction" של "גאנז", Joshua Tree" של "U2" והאלבום "Bad" של מייקל ג'קסון. 6. באלבום הזה הלהקה החליטה ללכת יותר לכיוון המיינסטרים בהשוואה לשני האלבומים הקודמים שלה, והיא אפילו השתמשה בקבוצות מיקוד של בני נוער על מנת להחליט אילו שירים לבחור לגירסא הסופית של האלבום. מתוך 30 שירים נבחרו 10 שירים שמופיעים באלבום. 7. על מנת להשחיז את השירים ולייצר להיטים, הלהקה השתמשה ב-Desmond Child שהוא אחד מכותבי השירים המפורסמים שזכה ב- "Songwriters Hall of Fame" בשנת 2008 ואחראי בין היתר על להיטים של KISS", "Aerosmith", Alice Cooper ו- Ricky Martin. 8. דזמונד סייע ל- Richie Sambora ול- Jon Bon Jovi לכתוב שירים כמו, "You Give Love A Bad Name", "Livin' On A Prayer", "I'd Die for You ו- "Without Love". 9. השלושה עבדו על האלבום במרתף ביתה של אימו של Richie Sambora. 10. הקלידן David Bryan והמתופף Tico Torres לא קיבלו קרדיט על כתיבה של אף לא אחד משירי האלבום. 11. השיר היחיד באלבום שלא נכתב בשיתוף פעולה הינו "Wild in the Streets", השיר הנועל את האלבום ונכתב על-ידי Jon Bon Jovi לבדו. 12. הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום היה "You Give Love a Bad Name". זה גם השיר הראשון של הלהקה שהגיע למקום הראשון בבילבורד. 13. השיר נכתב על-ידי דזמונד צ'יילד במקור עבור הזמרת Bonnie Tyler. הוא כלל מילים שונות ונקרא "If You Were a Woman (And I Was a Man)", אך דזמונד צ'ילד שהיה מאוכזב מאי ההצלחה שלו החליט לכתוב אותו מחדש יחד עם ג'ון וריצ'י. לשיר של בוני טיילר לחצו על הקישור: כאן. 14. אחד השירים שכמעט ולא הופיעו באלבום הוא "Livin' on a Prayer". בון ג'ובי הרגיש שהגרסה המקורית שלו כבלדה לא מספיק טובה והתעקש על משהו יותר רוקיסטי. גם ריצ'י סמבורה האמין שהוא יהיה להיט ענק ואכן הוא צדק. 15. השיר נכתב על-ידי Richie Sambora, בון ג'ובי ודזמונד צ'ילד והוא מבוסס על סיפור אמיתי מחייו של דזמונד וחברתו דאז Maria Vidal, אשר בשיר הפכו לטומי וג'ינה. 16. זה השיר הראשון בו Richie Sambora השתמש באפקט ה- talkbox דרכו נשמעת הגיטרה כמדברת. 17. טוני וגי'נה חזרו לככב בלהיט נוסף של בון ג'ובי משנת 2000 - "It's My Life". גם בשיר זה משתמש ריצ' באפקט הטוק בוקס. 18. לדברי הזמר Joe Lynn Turner, הידוע בין היתר מלהקות "Rainbow" ו- "Deep Purple", ריצ'י סמבורה ביקש ממנו רשות לגנוב את הריף לשיר "Livin' on a Prayer" משירו של טרנר "Get Tough" הלקוח מאלבום הסולו הראשון שלו "Rescue You" אשר יצא שנה קודם לכן. טרנר טען שהוא הסכים. לשירו של טרנר לחצו על הקישור: כאן. 19. מי שכתב את ליין הבס לשיר ומנגן בו בבס הוא Hugh McDonald ולא Alec John Such. מקדונלד יהפוך לחבר לא רשמי בלהקה בשנת 1994 ובהמשך לחבר רשמי החל משנת 2016. 20. השיר "I'd Die For You" נולד תחילה כ- "Take Me Home" עם מילים שונות לחלוטין עד שהתגלגל לגירסא הסופית שלו אותה כולנו מכירים. 21. השיר "Without Love" הוא השיר היחיד מתוך האלבום שמעולם לא בוצע בלייב. 22. את ההשראה לשיר “Wanted Dead or Alive” קיבל ג'ון לאחר שהאזין לשיר "Turn The Page" של Bob Seger. 23. הוא כתב את השיר באוטובוס של הלהקה בין ההופעות, כשהוא עושה הקבלה בין מצבו אל הקאובוי, כאשר ה- "steel horse" הינו אוטובוס הלהקה. 24. מפיקי הסרט "Young Guns II" רצו את השיר לפסקול הסרט, אך Jon Bon Jovi חשב שהוא לא מתאים ובסוף כתב לסרט את "Blaze Of Glory". 25. גם שם האלבום היה אמור להיות "Wanted Dead Or Alive" ולכלול תמונה של חברי הלהקה לבושים כבוקרים על העטיפה. 26. בסופו של דבר שם האלבום והעטיפה המקורית שנבחרו נוצרו כתוצאה מרמת טוסטסטרון גבוה שהייתה לחברי הלהקה במהלך הקלטת האלבום, כך לדברי Richie Sambora. לא נרחיב הרבה אך רק נציין שבמהלך ההקלטות הם ביקרו במועדון חשפנות בוואנקובר בו אחת החשפניות ביצעה תרגילים אקרובטים שכללו צינור, מים ועמוד והדבר השאיר עליהם רושם רב. 27. אז לגבי העטיפה... העטיפה המקורית שיצאה רק ביפן כוללת תמונת חלק עליון של אישה שלובשת גופיה צהובה רטובה ועל הגופיה מופיע שם האלבום. העטיפה הוחרמה ע"י הנהלת הלהקה מאחר והם חששו שחנויות התקליטים לא יהיו מוכנות למכור אלבום עם עטיפה כזו. 28. העטיפה שאושרה בסופו של דבר ברגע האחרון, היא תמונה של שקית אשפה שחורה רטובה עלייה מסומנות האותיות של שם האלבום. 29.עטיפת האלבום המפורסמת נוצרה כמעט במקרה. לאחר שהוחלט לוותר על העטיפה המקורית עם הדוגמנית בחולצה הרטובה, Jon Bon Jovi הגיע לסטודיו של הצלם Mark Weiss. וויס הרטיב שקית פלסטיק שחורה במים, וג'ון כתב עליה באצבע את המילים "Slippery When Wet". התמונה הפשוטה והמאולתרת הפכה בסופו של דבר לאחת העטיפות המזוהות ביותר עם הלהקה. 30.במהלך העבודה על "Slippery When Wet" הוקלט גם השיר "Out of Bounds", שלא נכנס בסופו של דבר לאלבום. השיר נשאר בארכיון במשך שנים ורק ב-2004 יצא רשמית במסגרת האוסף "100,000,000 Bon Jovi Fans Can't Be Wrong". 31. שיר נוסף שהוקלט במהלך הסשנים ולא נכנס לאלבום, היה "Edge of a Broken Heart". הוא בסופו של דבר נכנס לפסקול הסרט "Disorderlies" משנת 1987, אך ג'ון מצטער עד היום שהוא לא נכנס בסוף, לדעתו הוא היה מתאים לרוח האלבום. 32.למרות ש-"Never Say Goodbye" נחשב לאחד הסינגלים המזוהים ביותר עם "Slippery When Wet", בארה"ב הוא לא יצא כסינגל מסחרי רגיל. כתוצאה מכך הוא לא היה זכאי להיכנס למצעד Billboard Hot 100, אך הגיע למקום ה-28 במצעד Hot 100 Airplay. 33. ג'ון בחר כמפיק את Bruce Fairbairn הואיל והוא אהב מאוד את עבודת ההפקה שהוא עשה באלבום "Without Love" של להקת "Black ‘N Blue" אשר יצא שנה קודם לכן. 34. מי שהיה טכנאי ההקלטה ומיקסס את האלבום הוא המפיק הנודע Bob Rock שבהמשך יפיק בין היתר את The "Black Album של "מטאליקה". 35. האלבום הזה הפך את "בון ג'ובי" ללהקת ההארד רוק הראשונה שהיו לה שני סינגלים רצופים במקום הראשון במצעד הבילבורד. 36. הוא גם הפך לאלבום ההארד רוק הראשון ששלושה שירים מתוכו הגיעו לעשרת הגדולים במצעד. 37. השיא הזה נשבר באלבום הבא של "בון ג'ובי" "New Jersey" כאשר חמישה סינגלים מתוך האלבום הגיעו לעשרת הגדולים. 38. מגזין "Kerrang!" מיקם את האלבום במקום ה-44 ברשימת "100 אלבומי ההבי מטאל הטובים בכל הזמנים". 39. האלבום נכנס לרשימה היוקרתית מהספר "1001 Albums You Must Hear Before You Die". 40. הוא ממוקם במקום ה- 44 והמכובד ברשימת 200 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של היכל התהילה של הרוקנרול. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

שוב אנחנו עם סיקור מפחיד... כמו שסיפרנו בעבר, יש אלבומים שיש לנו כלפיהם יראת כבוד שזה אפילו קשה לנו לכתוב עליהם. זהו אחד מהם... האלבום "מציאות נפרדת", אלבום הבכורה של להקת "היהודים", האלבום הכל כך מיתולוגי והעל זמני שוחרר ב-18 לאוגוסט 1995. לפני שאנחנו מתחילים תרשו לנו לפרוק לרגע משהו קטן מבלי להרוס פה את האווירה. לאחר יציאת האלבום השני "היהודים" ובמרוצת השנים הפך האלבום "מציאות נפרדת" לנחלתם של ההמונים, של תחנות הרדיו הפופולריות בישראל ושל כל עובר אורח שאינו מעריץ של הלהקה. אותנו כמעריצים זה תיסכל מאוד ואם בהתחלה התרגשנו עד לשד עצמותינו בכל פעם ששמענו שיר של הלהקה מתנגן בגלי צה"ל, רשת ג' או גלגל"צ עם הזמן ההתרגשות הפכה לתיסכול, כעס ועצבים. למה? כי הלהקה המדהימה והענקית הזו המשיכה להוציא שירי מופת ואלבומים מדהימים אבל אותן תחנות רדיו, עד היום, תקועות באלבום הזה. לכן משהו אצלנו קצת הדחיק אותו. אם כבר הזכרנו את תחנות הרדיו אז בואו נפרוק גם את הסיפור הזה שליווה את הלהקה בתחילת דרכה במשך מספר שנים והיום הפך ללא רלוונטי בעליל. למרות שהאלבום יצא תחת הלייבל הגדול בארץ "הד ארצי" וזכה להפקה מהמקצועיות שנראו פה בארץ באותה תקופה (עוד נגיע לזה), הוא זכה להתעלמות מוחלטת מתחנות הרדיו והטלוויזיה הפופולריות. אנחנו מדברים על אמצע שנות התשעים של ישראל, אז לא היה אינטרנט, לא היה סטרימינג, דיסק היה עולה 80 ש"ח וברדיו שלטו בעיקר תחנות כמו רשת ג' וגלי צה"ל. אה כן, גם ערוצי טלוויזיה היו רק שניים, אז לא היו ממש אפשרויות רבות. חברי הלהקה לא אמרו נואש ובתמיכתה של טמירה ירדני (טדי הפקות המפורסמת) יצאו חברי הלהקה לצלם קליפ לסינגל הראשון מהאלבום "מחפש תשובה". גם כאן הם עשו את מה שהם אוהבים לעשות והקליפ היה שונה, מחוספס, פרובוקטיבי וישר לפנים. עם סצנות מיניות, עם מוות וגם דת רחמנא ליצלן. בעקבות כך לא שודר הקליפ באופן תדיר וגם אם שודר זה היה בשעת לילה מאוחרת. בתחילה חברי הלהקה לא דיברו על כך בראיונות וכתבות אבל לאחר כמה שנים הם כבר שיתפו את מה שהם הרגישו. הם היו פגועים ומתוסכלים מאוד, הם הביאו את הכשרון המוסיקלי שלהם, את האותנטיות היצרתית שלהם אבל סגרו להם את הדלת באגרסיביות פנים והתעלמו מהם באופן כליל. תום פטרובר סיפר באחד הראיונות לערוץ 1 שהם כבר חשבו להתפרק ולסיים עם הפרק הזה בחיים, הם הרגישו שהמדיה הפופולרית לא אוהבת אותם ודוחה אותם בכוונה. אבל אז העם אמר את דברו, מהופעות של 20 איש, זה נהיה 50 איש, 100 איש והכמויות הלכו וגדלו. בני הנוער שהגיעו להופעות של הלהקה ידעו את המילים בע"פ ושאגו אותן בקולי קולות. חברי הלהקה שמעריצים את המעריצים שלהם עד היום ומרגישים חלק מהם, היו בהלם מוחלט. הם לא הבינו מאיפה כל האנשים האלה באים, עם כל ההתעלמות של המדיה איך אנשים מגיעים להופעות ועוד יודעים את המילים בע"פ??? הפידבק מהקהל זה מה שחזיק אותם, האהבה והתמיכה שהם קיבלו מהאנשים דחפו אותם ועזרו להם לשכוח מתחנות הרדיו. אורית שחף סיפרה שרק מעצם העובדה שהקהל התייחס זה היה חיבוק ענק מבחינתם וכל עניין הרדיו הפך ללא רלוונטי עוד יותר עם השנים. אז איך הכל התחיל... האלבום התחיל כבר במפגש של תום ואורית, עוד לפני תחילת השרות הצבאי, בבחינות ללהקה הצבאית. אנחנו מנחשים שזו הייתה אהבה ממבט ראשון, איך שהזוג נפגשו הם החלו לעבוד יחד. השניים עבדו ללא הפסקה, מתנסים, כותבים ויוצרים חומרים יחד באיזה מחסן או חדר קטן במהלך השרות הצבאי. לאחר סיום השרות הצבאי השניים שכבר נקראים "תום והפצצה" ומתחילים להופיע בכל מיני מועדונים קטנים עם קאברים של Led Zeppelin", "Nirvana", "Pearl Jam ועוד. הם מחליטים שהגיע הזמן להוציא אלבום וחוברים לחברת התקליטים "הד ארצי". תום ואורית מגיעים עם חומר מוכן ומושחז לשני אלבומים, אלבום אחד לתום ואלבום אחד לאורית. הם אפילו עבדו עם אותו הרכב, אשר פדי על התופים, שמוליק בודגוב על הגיטרות, ערן מיטלמן על הקלידים ואבי יפרח על הבס. אך "הד ארצי" לחצה על הזוג להפוך להרכב, הם אמרו להם שהם נועדו להיות יחד ולא לחוד. מבחינת חברת התקליטים זה גם היה יותר זול, שניים במחיר אחד. הואיל והם כבר היו מוכנים להקלטות, שבוע לאחר שהם חתמו ב"הד ארצי" הם כבר נכנסו להקליט. (Photo: Ronen Lalna) רק לדמיין את האווירה שעטפה את האולפן במהלך ההקלטות וכבר יש לנו צמרמורות בכל הגוף. החיבור בין כל חברי הלהקה היה קוסמי, שילוב מדהים בין מוסיקאים מוכשרים בטרוף שבאו להפיל על מדינת ישראל הקטנה רוק אנד רול תוצרת הארץ בדיוק כשהגראנג' בשיאו. תום ואורית היו בטרוף מההקלטות באולפן, זה משהו אחד לעשות לחזרות אבל משהו אחר לגמרי להאזין למה שיצרת מוקלט ומנוגן. אין לנו מושג מה הלך באולפן אבל מקטעי וידאו שראינו בעבר אנחנו זוכרים שהיו שם אנרגיות מטורפות ותמונה של תום יושב על הקונסולה אחוז תזזית זה מה שנשאר לנו. סיפור אישי קצר... לאחד מחברי ה"עימות" האלבום הזה הוא רגע מכונן. אותו נער היה אז בתיכון באשקלון ולא נכלל באוהבי ז'אנר הרוק, המטאל או הגראנג' של תחילת שנות התשעים, בואו נגיד שהוא אהב יותר דברים "מתוקים". ללא ספק מוסיקה הייתה חלק בלתי נפרד מחייב והוא התנדב או נבחר תלוי איך מסתכלים על זה, להקים את עמדת ה-DJ הראשונה בבית ספר ממנה הוא שידר מוסיקה בהפסקות ובסיום שעות הלימודים ברמקולים של בית הספר. חברת "הד ארצי" בשיתוף בתי ספר תיכון ברחבי הארץ הקימה פרויקט לקידום המוסיקה המקומית. הם אספו קבוצה של תלמידים והזינו אותם במוסיקה חדשה ע"י מפגשים חודשיים ב"לוגוס" אגדי שבתל אביב ושליחת מעטפות חומות בדואר. אותו נער היה משתוקק כל יום לקבל את ההודעה מרשות הדואר על המעטפה החומה ועד היום הוא לא ישכח איך היה מתרגש לפתוח אותה בכל פעם ולגלות בפנים אוצרות של דיסקים, מדבקות ופוסטרים של אמנים שונים. יום אחד אותה מעטפה סיפקה את הסינגל הראשון של להקת "היהודים". הסינגל היה בצבע אפור/ירוק כהה ובמרכזו הייתה כתובה המילה "היהודים" באותיות גדולות עטופות בלהבות של אש ובחלקו התחתון היה שם הסינגל "מחפש תשובה". ברגע שבו הוא הכניס את הדיסק למערכת ולחץ פליי, חייו השתנו מקצה לקצה. נפשו וגופו לא האמינו לצלילים שעוטפים אותם, לעוצמה הבלתי נתפסת, לאנרגיות העצומות ולקולות המרעידים. אבל מה עם המוסיקה??? האלבום הזה נוצר ע"י כל ההרכב המצוין לעיל, אורית ותום כתבו את השלד והמילים לשירים אבל את העיבוד והיצירה עצמה עד כדי התוצר הסופי יצרו כל חברי הלהקה יחד. אשר פדי הוא מתופף שהפך לאחד ממתופפי הסשן הגדולים בארץ ושותף ליותר מ-1200 אלבומים עם אמנים רבים ביניהם: ארקדי דוכין, לאה שבת, נורית גלרון, יהודה פוליקר, שלום חנוך ועוד רבים. אבי יפרח הוא בסיסט שגדל עם הלהקה, ערן מיטלמן הקלידן ידוע בעיקר בעקבות השתתפותו בסדרות כמו: כוכב נולד, לא נפסיק לשיר, בית ספר למוסיקה, הכוכב הבא ועוד, אך היה גם הקלידן בלהקת "התעויוט" של אביב גפן ושמוליק בודגוב הגיטריסט המפורסם שהסולואים שלו הפכו לאבן דרך במוסיקה הישראלית ועבד עם אמנים כמו: אריק איינשטיין, זוהר ארגוב, יגאל בשן, מתי כספי, אריאל זילבר ועוד רבים אחרים. בודגוב הוא גם זה שהיה אמון על הפקת האלבום. האלבום נפתח עם "מחפש תשובה" שכפי שסיפרנו הוא גם הסינגל על הראשון והוידאו קליפ הראשון ששחררה הלהקה. ארץ ישראל לא הייתה מוכנה לזוג המוטרף ישובים על כסא דמוי כוכב שלקוח מכת השטן ומציגים דמויות שנויות במחלוקת. הגיטרה פותחת בניסור את האוויר עם הבייס דראם הפטישי, זה חודר ישר לוורידים ויוצר כמה צלקות בצד. "היהודים" לא ניסו להיות ידידותיים למשתמש או לתת לקהל לעכל לאט את מה שהם יצרו, הם רצו לצאת בבום עם כל העוצמה, בדיוק כמו שהם יודעים. כמובן שהשיר לא כיכב בתחנות הרדיו ואותו החליף השיר המפורסם ביותר של הלהקה במיינסטרים "הזמן שלך" (נדבר עליו אח"כ). השיר השני באלבום הוא בלדת רוק רכה שעם קולה המלטף של "היפוליטה" (אורית שחף) הצליח לחדור אפילו לרבים שלא מסוגלים להחזיק מעמד מול דיסטורשנים כבדים. לנינט טייב יש כאן חלק גדול בהפצה לאחר שביצעה את השיר בתוכנית "כוכב נולד", קולה העוצמתי והכורך של אורית שחף התחלף בקולה המלטף והנעים של נינט והשיר קיבל פרשנות קצת אחרת. השיר השלישי באלבום "אלה" היה לאחד השירים המתפוצצים של הלהקה כשבכל הופעה האו היה מרים את הקהל לשמיים, אנחנו לא בטוחים אבל נראה לנו שזה השיר היחיד שלא ירד אף פעם מהסטליסט של הלהקה בהופעות. השיר גם יצר מין "מנהג" בו בכל אלבום של הלהקה יש את השיר העוצמתי, הקצר והמתפוצץ שמטריף אותך למספר דקות. עוברים לרצועה הרביעית באלבום "שחק אותה", הארד רוק חזק וטהור שבהופעות ממשיך לקאבר של "Led Zeppelin" ומרגיש שהוא מותאם לאיצטדיונים ולא מועדונים קטנים. עוברים לעוד שיר שברגע שהוא מתחיל להתנגן בהופעות, הקהל מתחיל לקפוץ באוויר!! אך גם הוא יצר מחלוקות, "עוד ארון אחד". כנראה שבצה"ל לא אהבו את הטקסט של השיר הזה וגם של שירים אחרים כי כש"היהודים" ביקשו להופיע מול חיילים הם נדחו מאחר והטענה הייתה שהטקסטים יעשו לא טוב לחיילים למרות שרוב הקהל של הלהקה בהופעות היו חיילים. ועכשיו יצירת המופת המרגשת והעוצמתית "לא קל" שמלווה ברצועת סולו גיטרה בשם "פיוטה". מי העז אז ליצור רצועה שלמה שמוקדשת לסולו גיטרה? איזה יופי של פסנתר שמבוצע ע"י רועי זוארץ איזה יופי של טקסט, לא משנה מי את או מי אתה, החיבור לשיר ולטקסט הוא קוסמי, זהו הקסם של היהודים, לעטוף אותך ולכשף אותך במוסיקה שלרגע אחד מנתקת אותך מהמציאות ושמה אותך ב"מציאות נפרדת". תום סיפר שהוא כותב את השירים מתוך סיטואציה אליה הוא מכניס את עצמו בדמיון, זה לא משנה גבר או אישה וזה לא משנה אם זה משהו שהוא חווה במציאות או בדמיון. הוא יוצר לעצמו את הסיטואציה וכותב את השיר מתוך הדמות שנמצאת בסיטואציה או מתוך הסתכלות חיצונית על הדמות. שני השירים הבאים באלבום ממחישים יפה מאוד את צורת הכתיבה. "הימים שלנו" הרצועה השמינית באלבום נכתבה בכלל באנגלית ונקראה "I Don't Believe In God, But I Do believe In Flowers", לא הוקלט לה אפילו דמו באנגלית מאחר והיא מיד הפכה לעברית אך אנחנו יודעים שבאלבומים הבאים "היהודים" מכניסים תמיד שירים באנגלית וזה מעולה. השיר "ג'קי" הוא דוגמא נוספת לכתיבה ולמוסיקה של "היהודים", היא יוצאת החוצה ללא מעצורים, ללא גבולות וללא הגדרות!! חייבים לציין שהשילוב של השניים באותו השיר הוא מהפנט, שילוב שאותו השניים לא מבצעים לעיתים קרובות באלבומים. מאחר ו"מחפש תשובה" היה קשוח מדי הגיע "הזמן שלך", בלדת רוק רכה שניתנת לעיכול, אורית שחף לא רצתה בכלל להקליט את השיר הזה מאחר והיה שקט מדי מבחינתה, היא רצתה לכסח, להתפוצץ ולא ממש ללטף אבל היא הצליחה להרגיע את עצמה ויצא הדבר המדהים הזה. חברי הלהקה סיפרו שעוד בשלב הסקיצות הם ידעו שזה הולך להיות משהו גדול, סולו הגיטרה של בודגוב היה פשוט מהפנט. את הסיפור על הקליפ תום סיפר פעמים רבות... לאחר סיום הקליפ של "מחפש תשובה" הם גמרו את כל הכסף שהיה להם וכשהם באו לטמירה ירדני לבקש תקציב ליצור וידאו קליפ לשיר "הזמן שלך" היא נתנה להם צ'ק של 100 ש"ח. חברי הלהקה שהיו אובדי עצות לא ידעו מה לעשות עם הגרושים שקיבלו ולבסוף צילמו קליפ במצלמה ביתית עם אפקטים מאולתרים של סיבובי מצלמה, גדרות וגרביונים של אורית כפילטרים. השיר "הבלוז" עם הטקסט הקשוח מביא את תום בצורה מושלמת, תצוגת תכלית ליכולתיו של תום ושל ההרכב כולו. אחריו מגיע "כל הסיפור" של אורית שחף גם כאן תצוגת תכלית יפיפייה של אורית ושל הלהקה. הקטע "אלוהים" הוא קטע מעבר קודר ועמוק שנותן לאלבום הזה מין הרגשה אפלה דקה לפני שהכל נגמר. כי אז מגיעים ל"סוף העולם", כמה רגש, כמה עוצמה, איזה אנרגיות. לא משנה באיזו מערכת סטריאו תנגנו את השיר הזה ואת האלבום הזה בכלל מערכת החמצן שלכם בגוף תעלה עוצמה באופן אוטומטי!! מסיימים עם הרצועה הפנומנאלית "מלחמה שקטה", השיר נקטע באמצע ורק מספר שנים לאחר מכן בהופעה המפורסמת של הלהקה במועדון התאטרון בתל-אביב ז"ל שיצאה בדי.וי.די, קיבלנו את ההמשך שפשוט קורע אותך לגזרים, "היפוליטה" מפרקת אותך לגזרים עם הטקסטים, והריפים של הגיטרה כמו סכין מנתחים ממשיכה את העבודה. בשנה שבא יצא האלבום, נרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, האירוע השפיע עמוקות על חברי הלהקה וכמובן השפיע רבות על כל המדינה. משהו השתנה בנוף המוסיקלי הישראלי ובמקום לתת לרגשות מקום לצאת החוצה ולפרוק אותם, הכל הפך ל"סופשבוע רגוע", המוסיקה הפכה להיות משהו מנחם שעושה נעים בגב, משהו מרגיע ומלטף. לא היה מקום לטקסטים נוקבים, דיסטורשנים חזקים ותופים עוצמתיים, תור הזהב של הרוק הישראלי שהתחיל בתחילת שנות התשעים שקע ופער בור ענק שהיה קשה למלא. לדעתנו מי שהצליחו למלא אותו ולתפוס מקום מרכזי היו "היהודים". ארבע שנים לאחר יצאת האלבום זכתה הלהקה בתואר "להקת השנה" של גלי צה"ל ובשנת 2005, במצעד 100 האלבומים הישראליים הגדולים של כל הזמנים האלבום היחיד שנבחר ע"י הקהל היה "מציאות נפרדת". מיותר לציין שהאלבום הזה הפך את הלהקה למובילת ז'אנר הרוק בארץ כשהיא לוקחת מופע מרכזי בכל פסטיבל רוק בארץ ומופע פותח ללהקות ענקיות שמגיעות מחו"ל. למה דווקא במעלית??? את העטיפה לאלבום עיצבה ציפורה עוזיאל, שזו הייתה העטיפה הראשונה אותה עיצבה. היא בדיוק סיימה את לימודיה ב'אסכולה' וחברי "היהודים" סיימו להקליט את האלבום. חברת התקליטים דאגה להם לעטיפה, אבל הם לא היו שלמים עם התוצאה שיצאה. זה חיכה כמעט חצי שנה, כשלבסוף יצרו קשר עם רן ברלב (הצלם, שאייר גם את העטיפות הראשונות של אביב גפן ע.ש) והוא קישר אותם לציפורה. התמונות בחזית הקדמית ובחוברת צולמו במעלית בבניין משרדים ישן בדרום תל אביב. ציפורה ראתה את המעלית בעבר וכבר אז ידעה שהיא הולכת לעשות איתה משהו, היא היתה צפופה-צפופה, מהזן הישן של פעם. היא סיפרה שזו היתה חוויה די חדשה לכולם – לברלב, שלראשונה צילם ולא אייר; לציפורה, שזו היתה העטיפה הראשונה שלה; וללהקה, שזהו אלבום הבכורה שלה כמובן. לא היתה מאפרת, לא צוות ולא כלום – הכל הם עשו בעצמם. את כל האביזרים הם אספו בעצמם, הייתה מנורה תלויה בתקרת המעלית שאותה היה צריך לכוון כל הזמן ומאחר והמעלית הייתה כל כך קטנה לא היה מקום לצלם. את המצלמה הם הדביקו לתיקרה והורידו חוט למטה, מי שהחזיק את החוט וביצע את הצילום היה תום, היד שלו מוסתרת מתחת לשמיכה. עטיפת "מציאות נפרדת" היא היחידה מבין עטיפות היהודים שבה הופיעו חברי להקה. זה קרה כי "הד ארצי" לחצה מאחר וחשבה שזה היה חשוב להציג אותם כלפי חוץ לקהל, במיוחד באלבום בכורה. זהו האלבום הנמכר ביותר של הלהקה, הוא מכר למעלה מ-120 אלף עותקים וזכה לפלטינה משולשת, זהו גם (לדעתנו) האלבום המשפיע ביותר על הרוק בארץ ומה שבא אחריו. אז אם אף פעם לא האזנתם לו, הנה לכם הזדמנות ראשונה ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

קבלו כמה עובדות מעניינות על Gilby Clarke גיטריסט, זמר, כותב שירים ומפיק אלבומים, הידוע בין היתר כגיטריסט הקצב של "Guns N' Roses": (Photo: Ethan Miller) = הוא נולד ב-17 באוגוסט 1962 בקליבלנד, אוהיו. שמו המלא הוא Gilbert J. Clarke. = קלארק החל את הקריירה המוזיקלית שלו במחצית הראשונה של שנות השמונים, כשהוא מחליף את Geoff Siegel הגיטריסט המקורי של להקת "Candy". בהמשך הפך קלארק לסולן הראשי של הלהקה. הוא תרם לאלבום האולפן היחיד שלה "Whatever Happened to Fun..." שיצא בשנת 1985. = בשנת 1988 הקים קלארק את "Kill for Thrills", להקת מטאל שהוציאה מיני אלבום "Commercial Suicide" בשנת 1989 ואת האלבום "Dynamite from Nightmareland" בשנת 1990. = בשנת 1991 קלארק הצטרף ל-"Guns N' Roses" כגיטריסט הקצב, והחליף את Izzy Stradlin במהלך סיבוב ההופעות "Use Your Illusion". ההופעה הראשונה שלו עם הלהקה הייתה ב-5 בדצמבר 1991 בווסטר, Massachusetts. = בשנת 1993 ניגן קלארק באלבום "The Spaghetti Incident?" של "Guns N' Roses", אשר כלל קאברים לשירי פאנק וגלאם רוק. = בשנת 1994 הוא הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו "Pawnshop Guitars", בו התארחו חברי "Guns N' Roses". האלבום זכה למעמד זהב בארגנטינה. באותה שנה החוזה של קלארק עם "Guns N' Roses" לא חודש, מה שהוביל לעזיבתו את הלהקה. = באותה שנה הוא ניגן בגיטרה מובילה בשיר "Wish I Could Fly" של להקת "The Loveless" הלקוח מהאלבום "A Tale of Gin and Salvation". = בשנת 1995 קלארק הצטרף ל-"Slash's Snakepit" וניגן באלבום "It's Five O'Clock Somewhere". הוא גם היה שותף לכתיבת השיר "Monkey Chow" מתוך האלבום. = בשנים 1997-2002 קלארק הוציא שלושה אלבומי סולו נוספים: "The Hangover" (1997), "Rubber" (1998), ו-"Swag" (2002). הוא גם הוציא אלבום הופעה חיה בשם "99 Live" בשנת 1999. = בשנת 1999 ערך קלארק הופעת אורח באלבום "Shrinking Violet" של "L.A. Guns", אותו הוא גם הפיק. קלארק ימשיך להפיק את האלבום של "Man in the Moon" של "L.A. Guns" משנת 2001. = בשנת 2001 הקים קלארק את "Col. Parker" עם Slim Jim Phantom ו- Teddy "Zig Zag" Andreadis, שהוציאו את האלבום "Rock N Roll Music". = בשנת 2002 הוא שיתף פעולה עם Nancy Sinatra באלבומה "California Girl". = בשנת 2003 הוא הפיק את אלבום הבכורה של "The Bronx" שנקרא "The Bronx". = באותה שנה יצא "Teenage Neon Jungle" - אלבום אוסף של קטעים נדירים וקטעים שלא שוחררו של להקתו לשעבר "Candy". = בשנת 2005 הוא ניגן בגיטרה עם ההרכב המחודש של "MC5", בעודו מצטרף לחברים המקוריים Wayne Kramer, Dennis Thompson, ו- Michael Davis. = בשנת 2006 קלארק הצטרף ל-"Rock Star Supernova", סופרגרופ שהוקמה עם Tommy Lee מ-"Mötley Crüe" ו- Jason Newsted מלהקת "Metallica". הלהקה הייתה המוקד של תוכנית הריאליטי "Rock Star: Supernova" במסגרתה בחרה את סולן הלהקה. לאחר מכן הוציאה הלהקה את אלבומה היחיד הקרוי על שמה עם הסולן הנבחר Lukas Rossi. = בשנת 2007 הוא הוציא אלבום אוסף הכולל רצועות מעבודת הסולו שלו ו- "Col. Parker", כולל הקלטה מחודשת של "Black" עם שירה של Dilana Robichaux שהגיעה למקום השני בתוכנית "Rock Star Supernova". = בשנת 2008 הופיע קלארק בפסטיבל הגיטרות "G-TARANaki" בניו זילנד וגם בצפון אמריקה עם "Rock n' Roll Fantasy Camp". = בשנת 2012 קלארק התאחד עם חברי "Guns N' Roses" לשעבר, Slash, Steven Adler, Matt Sorum, and Duff McKagan להופעה של הלהקה בטקס הכניסה שלה ל- "Rock and Roll Hall of Fame", אם כי קלארק לא זכה להיכנס להיכל התהילה בעצמו. = בשנת 2019 הוא הוציא את הסינגל "Rock n Roll Is Getting Louder". = בשנת 2021 הוציא קלארק את אלבומו המצליח ביותר עד כה "The Gospel Truth", בו התארחו Nikki Sixx ומוזיקאים בולטים אחרים. = לאורך הקריירה שלו קלארק שימש גם כמפיק, ובין היתר הפיק אלבומים עבור "L.A. Guns", "Bullets and Octane", "The Bronx" ו- "Vains of Jenna". = הוא גם שיתף פעולה עם אמנים כמו Alice Cooper, "Heart", "MC5", ו- Kathy Valentine מה-"Go-Go's". = קלארק הוא אספן נלהב של גיטרות ואופנועי וינטג', שניהם משפיעים מאוד על המוזיקה שלו ועל סגנון חייו. = אשתו דניאלה היא מעצבת בגדים. היא נולדה בנצרת עילית ועברה לדרום אפריקה בגיל 10. היא הכירה את גילבי בלוס אנג'לס כשהייתה בת 16. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 17.08.1970 העובדה ש"הבנד" לא הופיעו אחרי אלבום הבכורה המכונן שלהם, "Music From Big Pink", היתה להם לרועץ. היא העצימה את המיתוס סביבם, עד שאפילו האמרגן ביל גראהם (פילמור איסט, רוד סטיוארט, אלווין בישופ) החל לחזר אחריהם. הופעת הבכורה שלהם התקיימה לבסוף באפריל 1969 בווינטרלנד, סן פרנסיסקו, לאחר שהם כבר סיימו להקליט את אלבומם השני. למרות שהם צברו כמות מכובדת של הופעות, זו הייתה הפעם הראשונה שהם הופיעו כלהקה עצמאית ולא כלהקה מלווה, עם החומרים המקוריים שלהם. אפשר היה לחתוך את המתח בסכין. המעמד המלחיץ כמעט שיתק את רובי רוברטסון רגע לפני ההופעה, שזכורה כהופעה קצרה שלוותה בקריאות בוז מהקהל, משהו שהבנד הכירו היטב מתקופתם עם דילן. על החוויה הטראומתית הזו פירט רובי רוברטסון בשיר הנושא שהיה קינה אוניברסלית. מתוך אלבומם השלישי "Stage Fright" שיצא ב- 17.08.1970. "הבנד" הגיעו לאלבום הזה מצד אחד כשהם בשיא תהילתם, אחרי כתבת שער במגזין “טיים”, וכסף שהחל לזרום לכיסם, והפך לכעסם, אחד כנגד השני, וכמובן, הרבה שתיה, סמים, והוללות, חיי הרוקנרול, למעט אחד, רובי רוברטסון, המבוגר האחראי. בניגוד לתדמית ילדי הכפר הטובים שדבקה בהם, הבנד אהבו לחגוג, ובוודסטוק לא היה מי שיעצור אותם, אפילו השוטרים המקומיים היו לצידם, והעלימו עין מהמסיבות הפרועות, ומכל החומרים שזרמו, ועישנו שם. אחרי החגיגות בוודסטוק, חברי הבנד ראו כי טוב, והחליטו להקליט אלבום שלם בהופעה חיה בתיאטרון הוותיק (1938) וודסטוק פלייהאוס, בנוכחות 600 צופים שהיתה כמות המקס' של האולם. הדברים החלו להשתבש כשהתברר שהם זכו ל 3000 הזמנות מרחבי ארה"ב של אנשים שרצו להשתתף בהקלטה, פי 5 ממה שהיה מסוגל האולם להכיל. חברי הבנד נאלצו להתפשר, הם הקליטו את "Stage Fright" בפלייהאוס, אך ללא קהל כלל. פחד במה הוא שמו של האלבום השלישי, אך אין ספק שהם החלו לפחד גם אחד מהשני, לא לבטוח, ואף לחשוד. הכל החל להתפורר בעיקר סביב הסכסוך בין ליבון הלם, לרובי רוברטסון בנוגע לזכויות על השירים. רוברטסון שכתב את רוב השירים גרף את עיקר הרווחים, זה הביא את שאר חברי הלהקה לתחושה של חוסר צדק, בעיקר מצידו של ליבון הלם. בכל זאת, התרומה שלהם לסאונד היתה יקרה מפז לאין ערוך, והם חשו שהיא לא מתבטאת בכך בשטח. למרות כל אלה "Stage Fright" הוא עדיין אלבום נהדר, גם אם הוא לא עומד ברף של קודמיו. אם בשני האלבומים הקודמים הם כתבו על אמריקה, הרי שלאור פולחן האישיות שנעשה להם, הם היו מחויבים לייצר אלבום שיתעסק בהם ככוכבי רוק, ובפחדים שלהם. אלבום רב גוני המשלב מוזיקה תוססת, ומילים מאוכזבות, המעמיק חקור בנושאים כמו שלווה, בריחה, וחוסר רצינות שחשפו גוונים כהים יותר של מלנכוליה, חרדה ועייפות. הסופר רוס ג'ונסון תיאר אותו כ"אלבום בעל צליל עליז, מלא בוידויים, וחרטה. טיול נמרץ בתקופה מדוכדכת בהיסטוריה של הלהקה". שיר הפתיחה מעיד על מצבם הנפשי המעורער, כאשר ליבון הלם בוחר לשתות עד קהות חושים ב- Strawberry" Wine" במקום להתמודד עם המציאות. הקו המנחה ב "Sleeping" החלומי של ריצ'רד מנואל הוא בין אושר עילאי לבין געגוע קרוב מדי לבית לבריחה סופית ב- "Time to Kill" חברי הלהקה נזכרים בגעגוע בשמחה הטבעית שלהם כאשר חיו בכפר לפני פרסומם. כעת הם לא מסוגלים להנות מהצלחה חולפת כפי שנכתב ב- "Just Another Whistle Stop", כעת הלהקה רואה בבדידות את מצב הקיום המועדף. יוצא דופן הוא שיר הערש "All La Glory" שכתב רוברטסון לכבוד לידת בתו. בראיון משנת 2010, רוברטסון תיאר את אווירת ההקלטה כמתוחה, כאשר הלהקה התמודדה עם קשיים בסאונד בפלייהאוס, נוכחות לא מוכרת (טוד רונדגרן), ו"הסחת דעת והרבה ניסויים בסמים". רוברטסון מצליח לאבחן את ייאושו של ריצ'רד מנואל, ואת הדיכאון האופף אותו, שמדוכא ע"י שימוש בסמים ב- "The Shape I'm In". הלחץ של תעשיית המוזיקה בהחלט לא תיווך את מאבקו של מנואל או את תחושת העייפות המכריעה של הלהקה. חמדנות, תשוקה, ומכירת הנשמה למען קניית נבל קדוש, כל אלה מופיעים ב- "Daniel and the Sacred Harp", כמו תמרור אזהרה אדום בוהק ללהקה מפני הנטייה המודרנית לסיפוק מיידי. שני מיקסים שונים הוכנו בלונדון, אחד על ידי ראנדגרן באולפני טריידנט ואחר על ידי גלין ג'ונס באולפני איילנד. פחד במה המשיך להדגיש את הווירטואוזיות של כל חברי הלהקה. הדסון ניגן בפסנתר חשמלי, אקורדיון, וסקסופונים, טנור, ובריטון, בעוד ליבון הלם ניגן בתופים, גיטרה, וכלי הקשה (ושר שירה ראשית בארבעה שירים), וריצ'רד מנואל ניגן בפסנתר, אורגן, תופים וקלווינט. האלבום תוכנן על ידי המוזיקאי העולה טוד ראנדגרן, והופק על ידי הלהקה עצמה בפעם הראשונה, אם כי המפיק הקודם שלהם, ג'ון סיימון, מופיע כסקסופוניסט בשיר אחד. עטיפת האלבום הציגה שקיעה חצי-מופשטת שעוצבה על ידי בוב קאטו עטופה בפוסטר של תצלום מאת נורמן סיף, בהופעה הגדולה הראשונה שלו. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב 10 באוגוסט 1984, "Red Hot Chili Peppers" הוציאו את אלבום האולפן הראשון שלהם, "The Red Hot Chili Peppers". הרבה לפני ש "Red Hot Chili Peppers" הפכו ללהקה שממלאת אצטדיונים, כותבת בלדות קליפורניות מלנכוליות והופכת Fאנק רוק למיינסטרים, הם נשמעו כמו ארבעה מוזיקאים שמנסים לדחוס כמה תרבויות מוזיקליות שונות לתוך אותו חדר. "The Red Hot Chili Peppers" הוא התיעוד של ההתנגשות הזאת. ז'אנרי הFאנק, פאנק רוק, ראפ, ארט רוק ותרבות המועדונים של לוס אנג'לס נמצאים כאן כולם, אבל עדיין לא התגבשו לכדי שפה מוזיקלית אחידה. הדבר המרתק באלבום הוא שהזהות של הלהקה כבר ברורה לחלוטין, גם כשהמוזיקה שלה עדיין לא לגמרי בשליטה. השורשים של הלהקה מגיעים עד לתיכון Fairfax בלוס אנג'לס, שם Anthony Kiedis ו Flea הפכו לחברים והתחברו לגיטריסט Hillel Slovak (מאוד ממליצים לקרוא את הסיקור ולראות את הסרט על הילל ב-Netflix) ולמתופף Jack Irons. בתחילת 1983 התאחדו הארבעה תחת השם Tony Flow and the Miraculously Majestic Masters of Mayhem, הרכב שנועד בתחילה להופעה חד פעמית, עם אנתוני שמדקלם את הטקסטים הקצביים שלו מעל ג'אם שמונע על ידי Fאנק. תגובת הקהל שכנעה אותם שהכימיה הזאת ראויה ליותר מהופעה אחת. אחרי שהחלו להופיע ברחבי לוס אנג'לס ולפתח חומרים מתוך אותם ג'אמים מוקדמים, הם אימצו את השם "Red Hot Chili Peppers" והחלו להתייחס לפרויקט כאל להקה של ממש. אלא שהרביעייה המקורית לא נשארה יחד מספיק זמן כדי להקליט את אלבום הבכורה. סלובק וג'ק היו מחויבים במקביל להרכב השני שלהם "What Is This?", וכשההרכב הזה השיג חוזה הקלטות משלו, השניים עזבו. אנתוני ופלי נאלצו לבנות מחדש את ההרכב עם הגיטריסט Jack Sherman והמתופף Cliff Martinez. השינוי הזה בהרכב מסביר במידה רבה את האופי המוזר של האלבום. אנתוני אחראי על השירה ופלי על הבס, אבל הגיטריסט המייסד סלובק והמתופף ג'ק כלל לא השתתפו בהקלטות. שרמן ניגן בגיטרה ומרטינז בתופים, בעוד הגיטריסט של "Gang of Four"י, Andy Gill, הפיק את הסשנים. כך הפך "The Red Hot Chili Peppers" לאלבום בכורה חריג במיוחד. הלהקה הציגה את עצמה בפני קהל רחב יותר, מבלי שההרכב המקורי שלה בכלל נמצא באולפן. Photo: Gie Knaeps ההקלטות החלו באולפני Eldorado בהוליווד באפריל 1984, עם גיל בעמדת המפיק, ומהר מאוד חשפו מחלוקת מהותית סביב השאלה כיצד "Red Hot Chili Peppers" אמורים להישמע בתקליט. אנתוני מזכיר מאוחר יותר בספרו "Scar Tissue" שהימים הראשונים עברו בצורה חלקה, לפני שהוא ופלי החלו להיות מתוסכלים יותר ויותר מהגישה של גיל. מבחינתם, ההפקה שלו ריסנה את העוצמה הגולמית ואת אנרגיית הFאנק המטורפת שהם הצליחו לייצר על הבמה. העימות החריף עד שהאווירה בסשנים הפכה לעוינת באופן גלוי. חשוב מכך, את המחלוקת הזאת אפשר לשמוע באלבום המוגמר. גיל הביא הפרדה, משמעת וסדר למוזיקה שיוצריה רצו שתישמע חזקה, משוחררת וכאוטית. גם עשרות שנים מאוחר יותר פלי נותר לא מרוצה מהתוצאה. לטענתו, השירים היו חזקים, אבל החלפת סלובק וג'ק בשרמן ומרטינז גרמה לכך שהחיבור המוזיקלי מעולם לא היה עמוק כמו זה של ההרכב המייסד. הוא אפילו הביע רצון להקליט מחדש את אלבום הבכורה, אמירה יוצאת דופן שממחישה עד כמה "The Red Hot Chili Peppers" מייצג פשרה בין הלהקה שהתקיימה על הבמה לבין זו שנלכדה באולפן. ההפקה של גיל היא בהתאם לכך אחד ממוקדי המתח המרכזיים באלבום. השירים דורשים זיעה, עוצמה ותנועה פיזית, אבל האלבום נשמע לעיתים קרובות מבוקר דווקא ברגעים שבהם הוא אמור להישמע מסוכן. הבס של פלי מצליח לפרוץ קדימה מפני שכמעט בלתי אפשרי לרסן את הנגינה שלו, אבל הגיטרות נשמעות לעיתים קצוצות ומאופקות יחסית. מרטינז מעניק למוזיקה עמוד שדרה קצבי יציב, בעוד אנתוני תוקף את המיקרופון פחות כמו זמר מסורתי ויותר כמו פרובוקטור קצבי. התוצאה כבר מזוהה בבירור עם "Red Hot Chili Peppers", אבל בשלב הזה מדובר בעיקר בקווי המתאר של מה שהם עתידים להפוך אליו. קווי המתאר האלה הופכים מיד למשכנעים ב "True Men Don't Kill Coyotes". הבס של פלי קובע את האישיות של השיר עוד לפני שלשאר הכלים יש הזדמנות להתחרות בו. הגרוב גמיש ומוזר, הגיטרה של שרמן חותכת סביבו במקום לנסות להשתלט עליו, ואנתוני מגיש את השירה בפרייזינג קצבי ומוגזם שיהפוך לאחד מסימני ההיכר של התקופה המוקדמת של הלהקה. העיבוד חזרתי במכוון, אבל החזרתיות מייצרת תנופה. בפעם הראשונה באלבום, Fאנק ופאנק רוק מפסיקים להישמע כמו שתי השפעות נפרדות ומתחילים להישמע כמו מרכיבים של אותה להקה. השיר "Baby Appeal" נכנס עמוק יותר אל תוך הFאנק, אבל במקביל חושף את החולשה המרכזית של האלבום. יש כאן שפע של רעיונות, אבל לא תמיד מפותחים. פלי מסוגל לייצר התרגשות כמעט בכוחות עצמו, בעוד שהעיבוד שסביבו מסתפק לעיתים פשוט בהישארות בתוך הגרוב. זו הבחנה חשובה. בשנים הבאות חברי הלהקה ילמדו כיצד להפוך חזרתיות למהפנטת. כאן, חזרתיות יכולה פשוט להישמע חזרתית. השיר "Buckle Down" קשוח יותר. הבס והתופים מעניקים לו כוח קומפקטי ושרירי, בזמן שהגיטרה של שרמן פועלת באמצעות משפטים קצרים ושוחקים במקום לנסות להשתלט על השיר. אנתוני עדיין מתייחס למילים בעיקר כאל כלי הקשה, מטיח הברות כנגד הקצב ומתעניין יותר במהירות ובגישה מאשר במלודיה. בהשוואה למה שהלהקה תהפוך להיות בהמשך, זה נשמע פרימיטיבי, אבל הפרימיטיביות הזאת היא גם חלק מהקסם. ואז מגיע "Get Up and Jump", אולי הביטוי הברור ביותר לפילוסופיה המקורית של הלהקה הצעירה. הריף פחות חשוב מהתנופה. פלי תוקף את הבס כאילו הוא גם כלי קצב וגם כלי מוביל, התופים דוחפים את הכול קדימה במהירות שכמעט שייכת לעולם הפאנק, ואנתוני הופך את הקול שלו לכלי הקשה נוסף. המבנה בסיסי מפני שמורכבות הייתה מחטיאה את המטרה. זו מוזיקה שנועדה לגרום לחדר שלם לזוז עוד לפני שמישהו מספיק לנתח למה. השיר של Hank Williams י "Why Don't You Love Me", הוא הסטייה המוזרה ביותר באלבום. במקום להתייחס לשיר כאל יצירה שאסור לגעת בה, הלהקה גוררת אותו אל תוך העולם הקצבי שלה. כאן מתגלה אינסטינקט שיהפוך לחשוב יותר ויותר לאורך הקריירה שלהם. מבחינת הלהקה, ז'אנר הוא חומר גלם, לא גבול. בשלב הזה האינסטינקט הזה יכול להישמע חסר אחריות, אבל הוא כבר נמצא בלב הזהות של הלהקה. השיר "Green Heaven" חושף יותר. קו הבס שלו נושא סמכות אמיתית, בעוד שהעיבוד מרמז על הFאנק רוק הקשוח והשרירי יותר שהלהקה תפתח בהמשך. לאנתוני עדיין חסר אוצר המילים המלודי שיהפוך אותו לזמר אחר לגמרי בשנים הבאות, אבל המגבלות שלו דווקא מתאימות לחומר הזה. הוא נשמע מתעמת מפני שעימות הוא השפה הטבעית של השיר. החצי השני של האלבום הופך בהדרגה לפחות יציב. "Mommy, Where's Daddy?" מתמקם בתוך גרוב מלוכלך ונמוך וכולל קולות רקע של Gwen Dickey, בעוד "Out in L.A." דוחס את הזהות המוקדמת של הלהקה לתוך שתי דקות תזזיתיות. "Police Helicopter" קצר אפילו יותר, וכמעט לא נותן לריף ולקצב שלו מספיק זמן להיקלט לפני שהוא נעלם. השירים האלה מרגישים לעיתים קרובות יותר כמו קטעים שנשלפו מתוך הופעה חיה מאשר כמו יצירות אולפן שנבנו בקפידה, אבל הם גם מסבירים מדוע הלהקה הצליחה למשוך תשומת לב. ליטוש קונבנציונלי מעולם לא היה המטרה. "You Always Sing the Same", שנמשך תשע עשרה שניות בלבד, מתפקד כמעט כמו בדיחה שנשתלה רגע לפני שהאלבום פונה לכיוון הכי בלתי צפוי שלו. "Grand Pappy Du Plenty" סוגר את האלבום בשיטוט אינסטרומנטלי שזונח את ההתקפה התזזיתית ששלטה בחלקים אחרים שלו. הוא אווירתי, מוזר ומנותק מעט מכל מה שקדם לו. ובכל זאת, כסיום הוא עובד דווקא מפני שהוא מסרב לבחור במסקנה המתבקשת. אלבום שנבנה על תנועה עצבנית מסתיים בהתמוססות. האלבום "The Red Hot Chili Peppers" אינו אלבום גדול, הוא אפילו לא אלבום בכורה של ההרכב המהותי, אבל הוא אלבום בכורה שחושף המון. ההפקה שלו מרסנת לעיתים קרובות בדיוק את חוסר היציבות שהפך את הלהקה למעניינת, כתיבת השירים מבלבלת לא פעם בין אנרגיה לבין התפתחות, והכימיה המוזיקלית מסתבכת מעצם העובדה שההרכב שהקליט את האלבום נולד מתוך תקופת מעבר. מה ששורד את כל החולשות האלה הוא האישיות. פלי כבר נשמע שונה כמעט מכל נגן בס אחר בעולם הרוק. אנתוני כבר מבין שקצב יכול להגדיר זמר בעוצמה לא פחותה ממלודיה. הלהקה כבר מתייחסת ל- Fאנק, פאנק רוק והיפ הופ לא כאל טריטוריות נפרדות, אלא כחומרים שאפשר לזרוק יחד עד שנוצר מהם משהו חדש. אלבום הבכורה הזה מציע משהו אחר. זו התוכנית האדריכלית לפני שהבניין עצמו קיים. מבולגן, שוחק, מצחיק ולעיתים קרובות לא מפותח מספיק, "The Red Hot Chili Peppers" לוכד להקה שהרעיונות שלה נעו מהר יותר מהיכולת שלה להקליט אותם. דווקא חוסר האיזון הזה הוא שהופך את האלבום לכזה ששווה להאזין לו... להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב 16 באוגוסט 1989, "Red Hot Chili Peppers" הוציאו את אלבום האולפן הרביעי שלהם "Mother's Milk". יש אלבומים שמייצגים התפתחות אמנותית, ויש אלבומים שקיימים רק מפני שלהקה הצליחה איכשהו לשרוד מספיק זמן כדי ליצור אותם. "Mother's Milk" שייך לשתי הקטגוריות. אחרי "The Uplift Mofo Party Plan" מ 1987, "Red Hot Chili Peppers" חוו אירוע שיכול היה בקלות להביא לסופה של הלהקה. הגיטריסט Hillel Slovak מת ממנת יתר של הרואין ביוני 1988, אובדן שטלטל כל אחד מחברי הלהקה בדרך שונה ואישית מאוד. עבור Anthony Kiedis, מותו של סלובק היה מפגש אכזרי עם ההשלכות של אורח החיים שהוא עצמו עדיין נאבק בו, והוביל אותו לתקופה של אשמה, חשבון נפש וניסיון להיגמל מסמים. עבור Flea, סלובק לא היה רק חבר ללהקה אלא שותף יצירתי קרוב עוד מימיהם הראשונים (סלובק הוא זה ששם בידיו את הבס), ומותו הותיר חלל הן בזהותו המוזיקלית והן בתחושת היציבות שלו בתוך ההרכב. המתופף Jack Irons הזדעזע כל כך מאובדן חברו הקרוב, עד שהתרחק לחלוטין ולא היה מסוגל להשלים עם האפשרות להמשיך בלהקה שהייתה קשורה באופן עמוק כל כך לזכרו של סלובק. זמן קצר לאחר מכן הוא עזב. הטרגדיה סימנה גם נקודת מפנה באופן שבו החברים שנותרו התייחסו ללהקה עצמה. היא כבר לא הייתה רק מסגרת יצירתית כאוטית, אלא דבר שברירי שכבר גבה מהם את חייו של אדם שאין לו תחליף. בעקבות האסון, קידיס ופלי נותרו מול החלטה שהייתה גדולה בהרבה מהצורך למצוא מוזיקאים חדשים. הם היו צריכים להחליט אם המשך דרכה של הלהקה יהיה מעשה של הכחשה, מחווה לזכרו של סלובק או פשוט צורך פנימי, והאם המוזיקה שבנו יחד איתו בכלל יכולה להמשיך להתקיים באופן משמעותי בלעדיו. הניסיונות הראשונים לבנות מחדש את ההרכב לא החזיקו מעמד. DeWayne "Blackbyrd" McKnight תפס לזמן קצר את עמדת הגיטריסט, בעוד D.H. Peligro עבר בעמדת המתופף. השינוי המכריע הגיע עם הצטרפותו של John Frusciante בן ה 18, מעריץ מושבע של הלהקה שלמד לעומק את סגנון הנגינה של סלובק, אך החזיק בידע מוזיקלי שאפשר לו לקחת את השפה הזאת למקומות אחרים. פרושיאנטה הסביר מאוחר יותר שלפני הצטרפותו ללהקה הוא לא באמת היה גיטריסט Fאנק, ושהוא למד כיצד לנגן מול פלי בין היתר באמצעות לימוד הנגינה של סלובק. לאחר מכן הגיע Chad Smith, שהנגינה העצומה והפיזית שלו בתופים העניקה מיד לחטיבת הקצב סוג אחר לחלוטין של כוח. כך נולד ההרכב של קידיס, פלי, פרושיאנטה וסמית, ואיתו התגבשה הרביעייה שתגדיר בסופו של דבר כמה מהתקופות המצליחות והמוערכות ביותר בתולדות "Red Hot Chili Peppers". Photo by Jeff Kravitz המוזיקאים החדשים לא רק החליפו את סלובק ואיירונס. הם שינו את המכניקה של הלהקה. במהלך העבודה המוקדמת ההרכב ניגן ללא הפסקה, פיתח חומרים דרך ג'אמים ולמד כיצד ארבעת החברים החדשים מגיבים זה לזה. "Knock Me Down", למשל, צמח מתוך התהליך הזה ולא מתוך הכוונה של מפיק. פרושיאנטה הביא ידע הרמוני רחב יותר וחוש מלודי שכבר החל להתפתח במהירות, בעוד סמית העניק לפלי מתופף שהיה מסוגל לענות לנגינת הבס האגרסיבית שלו בעוצמה דומה. המפיק Michael Beinhorn, שכבר עבד עם הלהקה על "The Uplift Mofo Party Plan", זיהה כמעט מיד את היכולת הטכנית והתאורטית החריגה של פרושיאנטה. האלבום הוקלט מסוף 1988 או תחילת 1989, בעיקר באולפני Ocean Way ובאולפני Image בלוס אנג'לס, כאשר ביינהורן הפיק ו Dave Jerden היה אחראי על המיקס. אלא שהיחסים בין המפיק לגיטריסט הפכו לאחד ממוקדי המתח שעיצבו את האלבום. ביינהורן דחף את פרושיאנטה לעבר צליל גיטרה עבה וכבד יותר, כולל שכבות רבות של גיטרות. פרושיאנטה נזכר מאוחר יותר שנדרש להקליט חלקים מסוימים ארבע פעמים, חוויה שהשפיעה על הדרך שבה ניגש להקלטות במשך שנים. המתח הזה חיוני להבנת "Mother's Milk". זהו פרושיאנטה לפני שגילה עד כמה חסכנות יכולה להפוך לנשק מוזיקלי. אפילו הוא הודה בדיעבד שבאלבום הזה ניסה למלא יותר מדי מהחלל. ו "Mother's Milk" בהחלט ממלא את החלל. למעשה, הוא כמעט תוקף אותו. השיר "Good Time Boys" פותח את האלבום כמו ארבעה מוזיקאים שמנסים להוכיח שההרכב החדש לא עומד להתפרק. הבס של פלי מסרב להסתפק בתפקיד של יסוד קצבי ונע בתוך העיבוד כמעט ככלי מוביל נוסף, בזמן שסמית מכה בתופים בעוצמה פיזית גדולה בהרבה מזו שאפיינה את התקליטים הקודמים של הלהקה. הגיטרה של פרושיאנטה צפופה ושוחקת, וקידיס מגיש את המילים באופן קצבי הרבה יותר מאשר מלודי. השיר יכול להישמע עמוס מדי, אבל העודף הזה הוא חלק מהאופי של האלבום. "Mother's Milk" עדיין לא מבין איפוק, מפני שהמוזיקאים עצמם עדיין מגלים היכן כל אחד מהם משתלב. ואז מגיעה ההחלטה המבריקה לפרש מחדש את "Higher Ground" של Stevie Wonder. במקום לשחזר בנימוס את הFאנק של המקור, "Red Hot Chili Peppers" הופכים אותו למשהו כמעט אלים מבחינה פיזית. פלי מתרגם את תפקיד הקלידים המפורסם למתקפת סלאפ בס שרירית, סמית מניע את השיר עם קיק וסנר עצומים, ופרושיאנטה עוטף את העיבוד בגיטרות מעוותות. קידיס רוכב על הגרוב עם יותר ביטחון מאשר תחכום טכני, וזה בדיוק מה שגורם לביצוע לעבוד. השיר לוכד את הגשר שהלהקה בנתה בין הFאנק של שנות השבעים, האנרגיה של ההארדקור והרוק האלטרנטיבי הכבד יותר שעתיד היה להתפוצץ בעשור הבא. השיר "Subway to Venus" מדגים עד כמה הלהקה יכולה להיות מגוחכת ומתוחכמת באותו רגע. חטיבת הקצב מחליפה כיוון בהתלהבות כמעט מצוירת, בעוד כלי הנשיפה מרחיבים את בסיס הFאנק למשהו צבעוני בהרבה. פרושיאנטה מקשט ללא הרף את הגרוב במקום פשוט להתיישב עליו. התוצאה כאוטית, אבל הכאוס כבר מתחיל להיות מאורגן. אפשר לשמוע כאן להקה שמתחילה להבין שווירטואוזיות אינה חייבת לבטל את תחושת הסכנה. הסכנה הזאת מגיעה לקצה נוסף ב "Nobody Weird Like Me". קו הבס של פלי הוא המנוע, תזזיתי עד כדי תחושה שהשיר עלול לעקוף את עצמו, בזמן שסמית שומר את הכול מחובר לקרקע בכוח אדיר. קידיס מגיב באחת ההופעות הקוליות המטורפות ביותר באלבום. מבחינה מבנית, השיר קרוב יותר לפגיעה מבוקרת מאשר לכתיבת שירים מסורתית, וזה בדיוק העניין. זהו האינסטינקט הישן של "Red Hot Chili Peppers" במהירות מרבית, רק שעכשיו הוא מונע על ידי חטיבת קצב שמסוגלת לגרום לטירוף להישמע עצום. המרכז הרגשי של האלבום הוא "Knock Me Down", המקום שבו הנסיבות שהולידו את "Mother's Milk" כבר אינן ניתנות להפרדה מהמוזיקה. השיר, שנכתב בצלו של מותו של סלובק, מתמודד עם יהירות, תמותה והרס עצמי מבלי לוותר לחלוטין על האנרגיה הפיזית של הלהקה. חשוב מכך, הקול של פרושיאנטה נדחף לצד קידיס במקום להיקבר מאחוריו, וכך נוצר קול כפול ויוצא דופן. הגיטרות עדיין נושאות את ההפקה הכבדה של ביינהורן, אבל מתחת לדיסטורשן מסתתר אינסטינקט מלודי שמצביע ישירות אל העתיד. זה אחד הרגעים שבהם "Mother's Milk" מפסיק להישמע כמו ניסיון מוצלח לשקם להקה ומתחיל להישמע כמו הטיוטה הראשונה של להקה חדשה. השיר "Taste the Pain" מתקדם צעד נוסף הרחק מהאגרסיביות הטהורה של הFאנק והפאנק רוק. השיר הוקלט לפני שסמית הצטרף ללהקה, כאשר Philip "Fish" Fisher מ "Fishbone" מנגן בתופים, ולכן יש לו תחושה קצבית שונה באופן מורגש. הבתים משאירים יותר מרחב לנשימה, קידיס נשמע פגיע באופן לא אופייני, והעיבוד מדגים עד כמה המלודיה החלה לקבל תפקיד משמעותי יותר בזהות של הלהקה. השיר פחות מעוניין להכניע את המאזין מאשר חלק גדול מהאלבום שסביבו, ולכן חוסר השקט הרגשי שלו אפקטיבי הרבה יותר. במקומות אחרים, האלבום, נשאר בלתי אחיד באופן מפואר. "Stone Cold Bush" מונע על ידי חילופי בס וגיטרה אכזריים וממחיש באיזו מהירות פרושיאנטה ופלי פיתחו שיחה מוזיקלית משותפת. "Punk Rock Classic" דוחס את האינסטינקטים הפאנקיסטיים של הלהקה לפחות משתי דקות של אבסורד מכוון. הגרסה שלהם ל "Fire" של Jimi Hendrix, שהוקלטה מוקדם יותר עם סלובק ואיירונס, מתפקדת כמעט כרוח הרפאים של ההרכב הקודם שמופיעה בתוך האלבום החדש. היא מזכירה שהשינוי הזה לא היה מתוכנן. גרסה אחת של "Red Hot Chili Peppers" הסתיימה בפתאומיות, וגרסה אחרת הורכבה מתוך ההריסות. אבל הקטע החושפני ביותר הוא אולי האינסטרומנטל הקצרצר "Pretty Little Ditty". בתוך אלבום שאובססיבי לעוצמה, סלאפ בס, דיסטורשן ופגיעה ישירה, האיפוק שלו כמעט מפתיע. פרושיאנטה ופלי מאפשרים למלודיה ולמרחב לשאת את הקטע, ופתאום מופיע עתיד אפשרי אחר עבור הלהקה. אין צורך שקידיס ישלוט בשיר ואין צורך שהמוזיקאים יוכיחו כמה חזק הם מסוגלים לנגן. הרגישות המלודית שתהפוך לחשובה יותר ויותר באלבומים הבאים כבר מסתתרת בתוך הקטע הקצר הזה. השיר "Johnny Kick A Hole In The Sky" מחזיר את האלבום אל העימות, כאשר פלי וסמית מניעים בסיס קצבי חסר מנוחה מתחת להגשה התקיפה של קידיס. בשלב הזה היתרון הגדול ביותר של האלבום והחיסרון הגדול ביותר שלו כבר הפכו לאותו דבר. הכול מוגזם. הבס עצום, התופים עצומים, הגיטרות נערמות זו על גבי זו וקידיס נאלץ להיאבק ללא הפסקה כדי להישאר מעליהן. כמעט ואין כאן את המרחב שיהפוך את השלב הבא של הלהקה לכל כך עוצמתי. וזאת בדיוק הסיבה ש "Mother's Milk" נשאר אלבום חשוב כל כך בדיסקוגרפיה של הלהקה. זו עדיין לא יצירת המופת המגובשת שתגיע בהמשך. זהו הצליל של המכונה בזמן שבונים אותה מחדש. פרושיאנטה ילמד בהמשך שנגינה מצומצמת יותר יכולה לגרום ל פלי ולסמית להישמע גדולים יותר. הלהקה תגלה שפגיעות יכולה להיות חזקה לא פחות מאגרסיביות. ההפקה שלהם תלמד להשאיר יותר אוויר בין הכלים. אבל הלקחים האלה היו צריכים להגיע ממקום כלשהו, ורבים מהם נלמדו כאן. פרושיאנטה עצמו הביט מאוחר יותר לאחור על התקופה הזאת כשלב שבו הגיטרה שלו תפסה יותר מדי מקום, הבנה שעזרה לעצב את המוזיקאי החסכוני והמדויק יותר שיהפוך להיות. לכן "Mother's Milk" ניצב באחת מנקודות המפגש החשובות ביותר בתולדות הלהקה. מאחוריו נמצאים סלובק, איירונס ולהקת הFאנק רוק הפרועה והפאנקית של שנות השמונים. לפניו נמצאת הכימיה בין קידיס, פלי , פרושיאנטה וסמית, ההרכב שיהפוך בסופו של דבר את "Red Hot Chili Peppers" לאחת מלהקות הרוק הגדולות בעולם. להאזנה ב: Spotify, Apple Music. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב 16 באוגוסט 1985, "Red Hot Chili Peppers" הוציאו את אלבום האולפן השני שלהם, "Freaky Styley". הדרך אל "Freaky Styley" חשובה מאוד להבנת האלבום, כמעט יותר מכל שיר בודד שנמצא בו. כאשר "Red Hot Chili Peppers" הוציאו את אלבום הבכורה שנשא את שמם ב 1984, הוא הציג רק גרסה חלקית של הלהקה שעוררה התלהבות כה גדולה בלוס אנג'לס. ההרכב המקורי נבנה סביב הסולן Anthony Kiedis, הבסיסט Flea, הגיטריסט Hillel Slovak והמתופף Jack Irons, אבל סלובק ואיירונס היו מחויבים ל "What Is This?" כאשר הלהקה השיגה את חוזה ההקלטות שלה. כתוצאה מכך, קידיס ופלי הקליטו את אלבום הבכורה עם הגיטריסט Jack Sherman והמתופף Cliff Martinez. אלבום הבכורה כבר ביסס את ההתנגשות בין Fאנק, פאנק רוק וראפ שהגדירה את הלהקה, אבל הוא לא הצליח ללכוד את הכימיה שהפכה את ההופעות המוקדמות שלה לכל כך נפיצות. המפיק Andy Gill הביא איתו ניסיון ומשמעת, אך הגישה שלו התנגשה באינסטינקטים של הלהקה. הצ'ילי פפרז רצו משהו מלוכלך, פיזי ואגרסיבי מבחינה קצבית, בעוד גיל ניסה לעצב את החומרים לכדי אלבום רוק מבוקר יותר. המתח הזה הפך לחלק מהאופי של האלבום, אבל גם הותיר את קידיס ופלי לא מרוצים מהתוצאה הסופית. סיבוב ההופעות שלאחר אלבום הבכורה רק החריף את חוסר היציבות. היחסים בין קידיס לשרמן הידרדרו, ובסופו של דבר שרמן פוטר. חשוב מכך, סלובק חזר ללהקה!! החזרה שלו לא הייתה רק שינוי בהרכב. סלובק ופלי פיתחו יחד את השפה המוזיקלית שלהם הרבה לפני שללהקה היה חוזה הקלטות, והחיבור המחודש ביניהם שינה מיד את האיזון בתוך ההרכב. פלי יכול היה לנגן לצד גיטריסט שהבין את האינסטינקטים הקצביים שלו, בעוד סלובק ידע להשאיר מרחב במקום להתחרות עם הבס על השליטה בשיר. איירונס, לעומת זאת, עדיין לא חזר בשלב הזה. מרטינז נשאר מאחורי התופים, וכך נוצר הרכב מעבר ששילב חלק מהכימיה המקורית עם הבסיס הקצבי ההדוק יותר שהתפתח בתקופת אלבום הבכורה. השילוב הזה הפך למרכיב מכריע ב "Freaky Styley". הלהקה החזירה לעצמה משהו שאיבדה, ובאותו הזמן גם המשיכה להתקדם. עבור האלבום השני, הצ'ילי פפרז רצו מפיק שמבין Fאנק מבפנים, ולא כזה שמתייחס אליו כאל מרכיב אקזוטי בתוך להקת רוק. הבחירה שלהם כמעט לא הייתה יכולה להיות משמעותית יותר: George Clinton, המוח היצירתי מאחורי "Parliament" ו "Funkadelic", גורו הFאנק של אותה תקופה. במקום לבקש מהלהקה לרסן את המוזרויות שלה, קלינטון נכנס לפרויקט כשהוא כבר שולט לחלוטין במסורת המוזיקלית שהצ'ילי פפרז ניסו לספוג לתוכם. הלהקה נסעה לדטרויט כדי לעבוד עם קלינטון באולפני United Sound Systems. ההקלטות התקיימו באביב 1985, כאשר Greg Ward שימש כטכנאי ההקלטה. גם למיקום עצמו הייתה משמעות. במקום ליצור עוד אלבום רוק מלוס אנג'לס עם אזכורים לFאנק, הצ'ילי פפרז עבדו בתוך סביבה שהייתה מחוברת ישירות להיסטוריה של הFאנק והסול האמריקאי. התפקיד של קלינטון היה הרבה מעבר להצבת מיקרופונים ואישור טייקים. הוא עודד את הלהקה למתוח את הגרובים, להשתמש בחזרתיות ולהתייחס לאולפן כאל מרחב יצירתי, ולא רק כמקום שבו מתעדים שירים שכבר הושלמו. מוזיקאים מהמשפחה המוזיקלית המורחבת של קלינטון הצטרפו גם הם להקלטות, בהם Maceo Parker וחברים ב "Horny Horns". הנוכחות שלהם הרחיבה משמעותית את הצבעים המוזיקליים של הצ'ילי פפרז, מבלי להפוך את האלבום לפרויקט של קלינטון שבו להקת רוק צעירה משמשת כלהקת ליווי. ההבדל מאלבום הבכורה נשמע מיד. ב "Freaky Styley", החלל עצמו הופך לכלי נגינה. סלובק נמנע לעיתים קרובות מהכובד המקובל של גיטרות רוק, ובמקום זאת משתמש באקורדים קצרים וחדים, חריקות והדגשות קצביות שמאפשרות לבס של פלי להשתלט על שטח עצום. מרטינז שומר את השירים מעוגנים, בזמן שקידיס מסתער עליהם בקריאות, התרברבויות ומשפטים קצביים מהירים. קלינטון הבין שניסיון לגרום למוזיקאים האלה להישמע מלוטשים יעלים בדיוק את הדבר שהפך אותם לייחודיים. גם האווירה סביב ההקלטות הייתה כאוטית באופן אופייני. קלינטון התמודד עם השימוש שלו בסמים, בזמן שקידיס וסלובק כבר שקעו עמוק יותר בהתמכרויות שיהפכו בהמשך להרסניות יותר ויותר. ובכל זאת, ההקלטות עצמן נשמעות לעיתים קרובות שמחות הרבה יותר מאשר מוטרדות. הסתירה הזאת היא חלק מהאופי המוזר של האלבום. מאחורי המסיבה הסתתר אורח חיים שהפך למסוכן, אבל בהקלטה המוזיקאים עדיין נשמעים משכנעים שעודף הוא מקור אנרגיה שאי אפשר לרוקן. השיר "Jungle Man" מציב את פלי במרכז היקום של האלבום, כשהבס החד והקופצני שלו ננעל על התיפוף של מרטינז בזמן שסלובק חותך דרך המרווחים שסביבם. קידיס מתייחס לקול שלו כמעט כמו לכלי הקשה, והופך את השיר לחגיגה מטורפת במקום לסיפור במבנה מסורתי. ב "Hollywood (Africa)", המבוסס על "Africa" של "The Meters", הלהקה נשמעת הרבה יותר נינוחה בתוך עיבוד Fאנק אמיתי. הגיטרה נשארת חסכונית, כלי הנשיפה מנקדים את הגרוב, ופלי מדגים כיצד איפוק יכול לגרום לבס שלו להישמע כבד יותר מאשר הפגנת וירטואוזיות בלתי פוסקת. השיר "If You Want Me to Stay", במקור של "Sly and the Family Stone", חושף צד מעניין במיוחד משום שקידיס נדרש לשיר במקום פשוט לתקוף את הקצב. המגבלות הטכניות שלו עדיין ברורות, אבל הפגיעות בביצוע כבר מרמזת על הצד המלודי של הצ'ילי פפרז, שיהפוך משמעותי יותר ויותר בהמשך הקריירה. שיר הנושא "Freaky Styley" מזקק את הפילוסופיה של קלינטון לתוך ביצוע של הצ'ילי פפרז. חזרתיות, קריאות, בס וגיטרה שמתפקדת ככלי הקשה חשובים כאן יותר מהתפתחות מסורתית של בית ופזמון, וכך הגרוב עצמו הופך לטיעון המרכזי של השיר. השיר "Blackeyed Blonde" מדגים בדיוק מדוע החזרה של סלובק הייתה כה משמעותית. הגיטרה הרזה והחדה שלו והבס חסר המנוחה של פלי תופסים מרחבים קצביים שונים, ויוצרים את סוג השיחה האינסטרומנטלית שכמעט ולא הייתה קיימת באלבום הבכורה. השיר "The Brothers Cup" נכנס עמוק יותר מכל שיר אחר לעולם הFאנק של קלינטון, כאשר כלי הנשיפה, הקולות וכלי הקצב מתפקדים כחלקים של אותו גרוב מחובר. האיפוק של מרטינז חיוני, משום שהוא מעניק לפלי ולסלובק מספיק מקום לנוע מבלי לאפשר לעיבוד לאבד כיוון. במקומות אחרים, "Battle Ship" ו "Sex Rap" מזכירים שהפאנק רוק נשאר חלק מהדנ"א של הלהקה. הם קצרים, מחוספסים וגסים במכוון, ומונעים מההשפעה של קלינטון להפוך את "Freaky Styley" לתרגיל פאנק חד ממדי. השיר "Catholic School Girls Rule" הוא מבחינה מוזיקלית מתקפת פאנק רוק קצרה ומרוכזת, אבל הרקע הלירי שלו התיישן בצורה מטרידה בהרבה מכפי שהטון המתבגר שלו עשוי לרמוז. קידיס קישר מאוחר יותר את השיר למפגש מיני עם נערה בת ארבע עשרה, עובדה שהופכת את ההפרדה בין הפרובוקציה של השיר לבין הנסיבות המטרידות שמאחוריו לבלתי אפשרית. שיר הסיום "Yertle the Turtle" מספק את הביטוי התיאטרלי ביותר לשיתוף הפעולה עם קלינטון. בס, כלי נשיפה, קולות וחזרתיות הופכים בהדרגה את השיר למשהו שדומה יותר להתכנסות של P Funk מאשר לסיום קונבנציונלי של אלבום רוק. כאשר "Freaky Styley" יצא באוגוסט 1985, הפריצה האמנותית לא הפכה לפריצה מסחרית. הצ'ילי פפרז עדיין היו להקת קאלט, כזאת שהדרך הטובה ביותר להבין אותה הייתה דרך הופעות שהמוניטין הפרוע שלהן רק הלך וגדל, ולא דרך השמעות ברדיו או מכירות תקליטים. האלבום לא הזניק אותם לפתע אל מרכז עולם הרוק, והלהקה עדיין הייתה רחוקה מספר שנים מהפריצה המסחרית שתשנה לבסוף את הקריירה שלה. מה שהוא כן השיג היה חשוב יותר בטווח הארוך. "Freaky Styley" העניק לצ'ילי פפרז זהות מוזיקלית ברורה הרבה יותר. אלבום הבכורה תיעד את המרכיבים שלהם, אבל קלינטון עזר להם להבין כיצד המרכיבים האלה יכולים לחיות יחד. הFאנק כבר לא נשמע כמו משהו שמונח לצד הפאנק רוק. שתי השפות התחילו לפעול בתוך אותו קצב. התקופה שלאחר האלבום גם חשפה עד כמה הלהקה נותרה בלתי יציבה. התקופה של מרטינז בצ'ילי פפרז התקרבה לסיומה, ואיירונס חזר בסופו של דבר, מה שאיחד מחדש את ההרכב המקורי של קידיס, פלי, סלובק ואיירונס. האיחוד הזה הוביל ל "The Uplift Mofo Party Plan", אלבום האולפן היחיד שהוקלט על ידי כל ארבעת חברי ההרכב המקורי. הייתה גם המשכיות אפלה יותר. השימוש של קידיס וסלובק בסמים הפריע יותר ויותר להתקדמות הלהקה. מה שעדיין נשמע שובב וחגיגי לאורך חלק גדול מ "Freaky Styley" יהפוך בשנים הבאות למשהו הרסני הרבה יותר. כל זה הופך את האלבום לנקודת מעבר מרתקת בקטלוג של הצ'ילי פפרז. הוא אינו המסמך הגולמי והפרימיטיבי של אלבום הבכורה, וגם לא המתקפה הממוקדת יותר של "The Uplift Mofo Party Plan", והוא עדיין רחוק מאוד מכתיבת השירים המתוחכמת שתגדיר את האלבומים הגדולים ביותר שלהם. במקום זאת, הוא לוכד את הרגע שבו אינסטינקט הפך לזהות. י"Freaky Styley" נותר אלבום לא אחיד משום שכתיבת השירים עדיין לא הדביקה את האישיות של הלהקה. חלק מהקטעים הם כמעט רק גרובים, בדיחות או התפרצויות של אנרגיה מתבגרת. קידיס עדיין היה רחוק שנים מלהפוך לסולן מלודי משכנע ולכותב מילים בעל מבט פנימי ומעמיק יותר. ובכל זאת, פלי וסלובק כבר נשמעים כאן ייחודיים לחלוטין, ומרטינז מספק בסיס ממושמע שראוי להרבה יותר הכרה בהיסטוריה של הלהקה. חשוב מכך, זהו האלבום הראשון של הצ'ילי פפרז שנשמע כאילו אף אחד מחוץ לחדר לא אומר להם איך אלבום של הצ'ילי פפרז אמור להישמע. אלבום הבכורה הציג את הלהקה. "Freaky Styley" גילה אותה. להאזנה לאלבום: Spotify | Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 17 לאוגוסט 1984 יצא אלבום הבכורה של להקת ".W.A.S.P" הנקרא על שם הלהקה (Self Titled). הלהקה הוקמה בשנת 1982 על-ידי Blackie Lawless (החבר היחיד שנותר עד היום מהלהקה המקורית) לאחר שצמחה בסצינת ההבי מטאל של לוס אנג'לס, יחד עם להקות כמו "מוטלי קרו" ו- "Ratt". המילה ".W.A.S.P" (צרעה) מייצגת את ראשי התיבות של המילים "White Anglo-Saxon Protestant", המוזכרים במילות השיר "Show No Mercy" שנמצא רק במהדורה המורחבת של האלבום. מדובר במונח בלתי רשמי לתיאור קבוצה הנחשבת לבעלת דומיננטיות גבוהה בקרב המעמד הגבוה האמריקני. עם קבוצה זו נמנים אנשים שהם לבנים בגזעם, אנגלו-סקסים במוצאם ופרוטסטנטים בדתם, לכאורה ה"אליטה" אשר ייסדה את ארצות הברית. ואולם, המילה ".W.A.S.P" מייצגת גם את ראשי התיבות - "We Are Sexual Perverts" - פירוש שמתיישב יותר עם מהות הלהקה והרעיון שהיא ניסתה לייצג בתחילת דרכה. וואספ השתייכה לזרם ה- "Shock-Rock" והמוטו שלה, כבר מהסינגל הראשון ששחררה, היה לפגוע, לטלטל ולזעזע! . החל מרגע הקמתה ואפילו לפני ששוחרר אלבומה הראשון, הסתבכה ".W.A.S.P" עם ארגונים שמרניים, בשל השימוש במילים גסות ופוגעניות, וכן זלזול והשפלת נשים. בקליפים ששחררה הלהקה היו לא פעם נשים מעורטלות והזמר והבסיסט (דאז) Blackie Lawless נהג להסתובב עם מכנסי עור עם דיסק של מסור חשמלי בין חלציו. רק כדי לסבר את האוזן, הסינגל הראשון ששחררה "(Animal (F@#% Like a Beast" הפך לאחד השירים הכי שנויים במחלוקת בשל כותרתו ותוכנו. זה אחד השירים הראשונים שזכו לתואר בתואר המפוקפק "Filthy 15", וכל ניסינותיו של Blackie Lawless לטעון שכתב את השיר בהתבסס על סרט בנשיונל גיאוגרפיק בו ראה זוג אריות מזדווגים לא סייעו, והשיר נמחק ברגע האחרון מהאלבום בכדי לרצות את ארגוני ההורים הזועמים. מעניין שאפילו וואספ בעצמה הפסיקה לבצע את השיר בהופעותיה החל משנות ה- 90 לאחר שבלאקי החליט שהוא נולד מחדש כנוצרי. האלבום ממשיך עם הקו של הסינגל הראשון, עם שירים בעלי כותרות S&M שנועדו לזעזע ולטלטל ומרמזות על תוכן לא ראוי, כמו "On Your Knees", "Tormentor", "L.O.V.E. Machine" או "The Torture Never Stops". ניתן לחשוב בטעות שכל הפוזה הפרובוקטיבית הזאת נועדה לכסות על תוכן מוזיקלי רדוד או רמת נגינה נמוכה. גם העטיפה הזולה והמצועצעת תרמה לתחושה שמדובר פה באלבום גלאם מטאל ברמה הכי נמוכה שיש. אבל לא! הקשבה לאלבום מגלה להקה אנרגטית ודומיננטית שהיא הרבה יותר מגימיק חולף ושסגנון המוזיקה שלה הוא הרבה מעבר לגלאם מתקתק ומתחנף. שירים כמו, "Hellion" או "I Wanna Be Somebody" הינם דוגמאות לשירים חזקים ואנרגטיים שמוכיח לנו ש"וואספ" קרובה יותר במהותה לחיספוס של "ג'ודאס פריסט" מאשר לתיאטרליות של "טוויסטד סיסטר". יותר מכך, אנחנו נהנים להאזין גם היום, 40 שנה אחרי, לרצועות כגון "L.O.V.E. Machine", "School Daze" או הבלדה "(Sleeping (In the Fire", ואם זו לא הוכחה ש"וואספ" מעולם לא הייתה "אחיזת עיניים", אז מה כן? כבר כאן מתגלה הזמר והבסיסט Blackie Lawless כראוי בהחלט לתואר מנהיג הלהקה, כשהוא כותב את כל שירי האלבום ללא יוצא מן הכלל, רק שניים מהם בשיתוף עם הגיטריסט Chris Holmes. היכולת הזאת, תלך ותשתפר כבר באלבום הבא והמצוין "The Last Command" שיצא שנה לאחר מכן.. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

המלצת המערכת... בא לכם להוציא קצת אגרסיות, להתפוצץ או סתם לחזק את שרירי הלסת והגפיים? אז הנה משהו שתאהבו וגם אם לא, היה שווה להוציא את הפוסט הזה רק בשביל העטיפה !! ב-16 באוגוסט 2019 שחררה להקת המטאל קור האמריקאית "Killswitch Engage" את אלבומה השמיני. למי שלא מכיר KsE היא להקה מאוד חשובה בז'אנר המטאל ובין היתר, היא אחת מהלהקות שהחזירו את המטאל האמריקאי לכותרות לאחר דעיכת ה-Nu Metal. יש לה השפעה גדולה על התהוות המטאל למה שהוא היום והיא גם מקפידה להתפתח ולצמוח. (Photo: Travis Shinn) אחד הדברים היפים במוסיקה שלהם הוא הדינמיות (נכון אנחנו מדברים על כך הרבה), יש להם גיוון מיוחד בשירים עצמם וגם באלבומים עצמם. זה לא שאתם לוחצים פליי ומקבלים 40-50 דקות של צרחות ודיסטורשנים חסרי רחמים, יש מלודיה, יש רגעים דרמתיים, יש סולואים מורכבים ואפילו הרמוניות. באלבום הזה הנושא מורגש במיוחד, זהו אלבום יותר מגוון מאלבומיה הקודמים של הלהקה, הן מבחינת הסגנון המוסיקלי והן מבחינת הטקסטים. אז נכון, העטיפה אכן מרמזת על מה שתגלו בפנים. מפלצת דרקונית, עצומה, מפחידה וחסרת מעצורים. אבל היא לא סתם באה ללעוס ולטרוף אתכם, היא תעשה זאת בתחכום, בסבלנות ובעניין רב. אז אל תפחדו כי הסוף שלכם ידוע מראש !! פשוט תהנו מזה... Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר