כתב: Noam Asulin תאריך הוצאה - 17.9.2021 מטאלקור הוא ז'אנר שכבר די קשה לחדש בו . הסאונד הרבה פעמים מכיל את אותם מוטיבים בכל מיני להקות. הרבה גיטרות ודיסטורשנים, הרבה גראולים ותוספת נחמדה של איזה ברייקדאון באמצע השיר כדי לסגור את הנוסחה. להקת "Spiritbox" היא להקת מטאלקור, אבל עם טוויסט קטן. הלהקה משלבת מוטיבים אלקטרונים אל תוך הסאונד, הגראולים והמבנה הכללי של שיר מטאלקורי ממוצע. אז מי אלו "Spiritbox"? הלהקה מגיעה מויקטוריה שבקולומביה הבריטית, קנדה. הליינאפ הנוכחי של הלהקה כולל את Courtney LaPlante (קולות), Mike Stringer שהינו גם בן הזוג של קורטני (גיטרות), Zev Rose (תופים) ו- Josh Gilbert (בס) (לשעבר "As I Lay Dying"). הלהקה הוקמה בשנת 2017 על ידי קורטני ובן זוגה, כאשר כבר בסוף אותה שנה הם מוציאים EP ראשון בשם "Spiritbox". הלהקה החלה לעבוד על אלבומה הראשון המלא (האלבום נשוא הסיקור) עוד בשנת 2018, אך במהלך 2019 עשתה אתנחתא קצרה והוציאה מיני אלבום נוסף בשם "Singles Collection". מגיפת הקורונה כפתה על הלהקה עיכוב נוסף בעבודה על האלבום אשר במקור תוכנן לצאת עוד בחודש אפריל 2020. בסופו של דבר, הלהקה עברה לג'ושוע טרי, שבקליפורניה שם השלימה את תהליך כתיבת השירים, כשהיא מסיימת את הקלטת כל 12 השירים החודש פברואר 2021. האלבום "Eternal Blue" הוא מסע שובה לב ועוצמתי אל נבכי המטאל המודרני. הוא מציג את המוזיקליות יוצאת הדופן של חברי הלהקה, הלחנים הקליטים והמרתקים והעוצמה הבלתי מתפשרת. מתחילתו ועד סופו, "Eternal Blue" הוא סוג של בית ספר לשילוב אלמנטים כבדים ואגרסיביים עם מוסיקה אלקטרונית ואטמוספירית, עטופים בטקסטים מרגשים. אחד המאפיינים הבולטים של האלבום הזה, הוא הביצועים הווקאליים המדהימים של Courtney LaPlante. המנעד הרב-תכליתי והדינמי שלה זורח לאורך כל האלבום, ועובר ללא מאמץ מגראולים "מבעיתים" לשירה נקייה "מלאכית". היכולת של לפלנט להעביר רגשות דרך בקולה מוסיפה רובד נוסף של עומק למילים המרגשות ממילא. כתיבת השירים ב- "Eternal Blue" יוצאת דופן, כאשר כל רצועה מציעה חוויה קולית ייחודית. מהכבדות המוחצת של "Holy Roller" ועד ליופי האטמוספרי של "Constance" וה"הוקים" המדבקים של "Secret Garden", "ספיריטבוקס" מדגימה את הרבגוניות והיכולת שלהם ליצור מגוון רחב של מצבי רוח וצלילים. היכולת של הלהקה למזג בצורה חלקה אלמנטים של מטאלקור, דג'נט ורוק אלטרנטיבי היא בהחלט מרשימה, מה שמביא לחוויית האזנה מגובשת וייחודית. ההפקה באלבום זה מדהימה ומאפשרת לכל קול וכלי לזרוח תוך שמירה על מיקס מאוזן. הגיטרות מספקות שילוב של ריפים חזקים, מלודיות מורכבות וסולואים מרהיבים, בעוד שחטיבת הקצב מספקת בסיס מוצק עם תיפוף חזק ויציב ובאסליינים רועמים. האלמנטים האטמוספריים והאלקטרונים משולבים במיומנות ומוסיפים לאווירה הכללית ולזרימה של המוזיקה. מבחינה לירית, "Eternal Blue" מתייחס לנושאים של התבוננות פנימית, מאבקים רגשיים וצמיחה אישית. המילים הנוקבות של קורטני לפלנט מתעמקות בנושאים כמו בריאות נפש, גילוי עצמי ומצבי רוח. העומק והפגיעות במילים יוצרים חווית האזנה סוחפת באמת, המאפשרת למאזין להתחבר ברמה רגשית עמוקה. השיר הפותח "Sun Killer" מתחיל עם קטע אלקטרוני אווירתי כאשר לאחר זמן מה קורטני נכנסת בקולה הנקי. השיר אומנם מתחיל רגוע אבל בשיאו קורטני עוברת לגראולינג ומעבירה את המסר החד והברור שלא התכנסנו כאן לשמוע מוסיקת מעליות. השיר הבא - "Hurt You" ממשיך את הקו שבו הסתיים קודמו .הוא מתחיל עם ריף גיטרה-קלידים מדבק ממש ותופים עוצמתיים שתמיד גורמים לי לרקוע ברגליים, כאילו אני איזה מתופף מהולל בעצמי. הרצועה השלישית, "Yellowjacket" כוללת שיתוף פעולה עם Sam Carter הסולן של "Architects". חייב לומר שלטעמי סאם לא מוסיף הרבה לשיר. שיתופי פעולה צריכים, לדעתי, להניב ערך מוסף כלשהו, אחרת מה הטעם? ובמקרה הזה הדואט לא ממש מביא איתו משהו שקורטני לא היתה יכולה לספק בעצמה. הרצועה הרביעית "The Summit" היא אחת הרצועות האהובות עליי באלבום, בין היתר כי יש בה פזמון מאוד ממכר וכיפי. בשיר "Secret Garden" יש משהו מאוד מעניין. כששמעתי לראשונה את השיר הבס נורא צרם לי באוזן לאורך הבתים, התחושה הייתה שהוא לא ממש מסונכרן עם הקצב. לאחר מספר האזנות התברר לי שהוא אכן לא בקצב של שאר הכלים, אבל זה מכוון וככל שמאזינים לשיר יותר ככה מתרגלים ואפילו מתחילים לאהוב את זה. שיר הנושא "Eternal Blue" הוא לדעתי דווקא בין החלשים באלבום. הוא פשוט לא מספיק מעניין. שיר נוסף שמאוד אהוב עליי הוא הסינגל הראשון שיצא מהאלבום "Circle With Me". הפזמון סופר ממכר ויש לשיר וייב מאוד אווירתי שמרגיש מאוד מתאים לרגע שבו צוללים למצולות. תחושה שאולי קצת קשה להסביר. אפשר לומר אפילו שעטיפת האלבום די מתכתבת עם התחושה הזאת. לסיכום , אלבום הבכורה של "Spiritbox" הוא אלבום מאוד מסקרן, אשר בניגוד לאלבומי מטאלקור שלעיתים נוטים להיות בנאליים, שומר על עניין ורלוונטיות, דווקא בשל היותו שונה מהמטאלקור המסורתי. הלחנים האלקטרוניים שנמצאים בכל שיר ושיר באלבום הזה גורמים לו לבלוט לעומת השאר והופכים אותו לכיפי להאזנה לאורך זמן מבלי שהוא ימאס. זה אלבום יוצא דופן המציג את הכישרון והצמיחה האמנותית המדהימה של הלהקה. עם השירה העוצמתית, כתיבת השירים הכובשת וההפקה המעולה שלו, "Eternal Blue" מתאים לחובבי המטאל המודרני ולכל מי שמחפש חוויה מוזיקלית עמוקה. אין ספק שהאלבום מייצר ציפייה לדעת מה "Spiritbox" עוד יוציאו בעתיד. להאזנה: Deezer, Apple Music, Spotify, YouTube Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 17 לספטמבר, 1979 "Judas Priest" הוציאה את אלבום ההופעה הראשון שלה "Unleashed in the East". האלבום "Unleashed in the East" מוכתר לעתים קרובות כאחד מאלבומי ההופעה הגדולים ביותר שנעשו אי פעם במטאל, ובצדק! האלבום הוקלט במהלך סיבוב ההופעות היפני של "Judas Priest" ב-1979, הוא מתעד את העוצמה והדיוק של "Judas Priest" במיטבה. למרות שהשמועות על תיקוני ערוץ השירה של הסולן Rob Halford באולפן העניקו לאלבום את הכינוי "Unleashed in the Studio", הרי שמדובר באלבום הופעה אדיר שההשפעה שלו בלתי ניתנת להכחשה. האלבום הזה מספק תמונת מצב "מחשמלת" על אופיין של ההופעות החיות של הלהקה, ומציב סטנדרט חדש וגבוה לאלבומי הופעה בז'אנר המטאל ובכלל. האלבום יוצא לדרך עם "Exciter", הימנון ספיד-מטאל שבביצוע ההופעה שלו הוא אפילו יותר אינטנסיבי מאשר גרסת האולפן של "Stained Class". השירה של Halford מגיעה לגבהים דמיוניים ואגרסיבית יותר בלייב, בעוד שהתקפת הטווין גיטאר של K.K. Downing ו- Glenn Tipton חדה וכבדה יותר. רצועות כמו "Sinner", "Running Wild" ו-"Genocide" מציגות את הדינמיקה הזו, כשהגרסאות החיות מוסיפות תחושה של ספונטניות ועוצמה גולמית שגורמת ל"ג'ודאס" להישמע מסוכנת ועוצמתית יותר מאשר בהקלטות האולפן. הדיוק האגדי של הלהקה זורח לכל אורך האלבום, כאשר חטיבת הקצב של Ian Hill בבס ו- Les Binks בתופים מספקים את הכוח המניע והבלתי פוסק שמאפשר את תצוגת התכלית המדהימה שהאלבום הזה מספק. אין צל של ספק! מה אחד ההיבטים המכריעים של "Unleashed in the East" ומה שהופך אותו לאחד מאלבומי ההופעה הגדולים במטאל (ובכלל) היא העובדה שהגרסאות החיות של השירים עולות בכמה אמות על גירסאות האולפן. רצועות כמו "The Ripper" ו-"Victim of Changes" מהאלבום "Sad Wings of Destiny" מרגישות אגרסיביות ואינטנסיביות באופן מחמיא במיוחד, בין היתר הודות לקולו של הלפורד שדוחף את הגבולות הפיזיולוגים שלו לגבהים מטורפים. גם הגיטרות נשמעות מנסרות, מהירות ואגרסיביות יותר בלייב, כשהסולואים של דאונינג וטיפטון מבוצעים בדיוק ובעוצמה שלפעמים מאפילים על הגרסאות "העייפות" יותר מהאולפן. מעניין שרגעי השיא של האלבום מיוחסים דווקא לשתי גרסאות הכיסוי שמבצעת הלהקה באלבום הזה. גרסת ההופעה של "The Green Manalishi (With the Two Prong Crown)," במקור של "Fleetwood Mac", חזקה ומאיימת יותר מהקלטת האולפן שלה, ואפילו מקצינה את הצד האפל והמטאלי ש"Priest" הביאו לשיר. באופן דומה, "Diamonds and Rust", שהינו קאבר לקלאסיקה של Joan Baez, הופך כאן להמנון מטאל על מלא!!! שמקורו האקוסטי כמעט בלתי ניתן לזיהוי, מתחת לעוצמה "המתכתית" של ההקלטה החיה. מעניין לציין שההוצאה המחודשת של "Unleashed in the East" משנת 2001 כוללת ארבע רצועות בונוס: "Rock Forever", "Delivering the Goods", "Hell Bent for Leather" ו-"Starbreaker". השירים הללו מדגישים אפילו עוד יותר את האנרגיה והעוצמה של ההופעות החיות של "Priest", כאשר שירים כמו "Delivering the Goods" מתפוצצים עם יותר חוצפה ואגרסיביות בהשוואה לגרסת האולפן של "Killing Machine". השירים "Rock Forever" ו-"Hell Bent for Leather" מעצימים האיכות "ההמנונית" של המוזיקה של "פריסט" מול קהל, בעוד ש- "Starbreaker" כולל סולו תופים של Les Binks אשר מוסיף שכבה נוספת של ריגוש לשיר. לסיכום, "Unleashed in the East" מציג את "Judas Priest" בשיאה, ומספק גרסאות מדהימות לשירים הקלאסיים שלהם. האנרגיה והעוצמה של ההופעות החיות מעלה את השירים מעל ומעבר לגרסאות האולפן שלהם, מה שהופך את האלבום הזה לאלבום האזנה חובה לחובבי הז'אנר. לכל מי שמעוניין להבין מדוע "Judas Priest" נחשבת לאחת מלהקות ההופעות הגדולות בכל הזמנים בהבי מטאל, כדאי שיאזין ל- "Unleashed in the East". להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

הוא אייקוני, הוא התחיל כרקדן, אבל מהר מאוד הפך לפנים של אחד ההרכבים הגדולים בעולם המוסיקה האלקטרונית, והוא גם חלק בלתי נפרד מהעולם שלנו !! (Photo: Andy Sheppard) 1. שמו המלא הוא Keith Charles Flint, הוא נולד ב-17 לספטמבר 1969 והלך לעולמו ב-4 למרץ 2019. 2. הוא נולד ב-Redbridge, London והייתה לו ילדות לא ממש מאושרת כשהוריו רבים באופן קבוע עד לרגע בו הם נפרדו כשהיה צעיר. 3. למרות שהיה ילד מבריק, הוא סבל מדיסלקציה ונזרק מבית הספר כשהיה בן 15. 4. הוא החל לעבוד כ"גגן" ובמקביל התאהב במוסיקה והחל לעסוק בה. 5. כשאנחנו אומרים החל לעסוק בה, אנחנו לא מתכוונים ליצירה אלא לריקוד. הוא היה חזק מאוד בסצנת ה-Rave שהתפתחה באנגליה והיה רקדן ו-DJ במועדונים. 6. בשנת 1990 פגש פלינט, DJ בשם Liam Howlett, השניים התחברו וליאם נתן לפלינט קלטת ובה קטעים מקוריים שהוא בעצמו יצר. על הקלטת הוא חרט את המילה "Prodigy". 7. פלינט עף על המוסיקה של ליאם וממש לחץ עליו ליצור מעין הרכב שבו ליאם מנגן את המוסיקה שלו ופלינט עם חברו Leeroy Thornhill רוקדים על הבמה. 8. השלושה חברו לרקדן נוסף בשם MC Maxim Reality והקימו את ההרכב "The Prodigy". (Photo: Phil Nicholls) 9. בשנת 1992 יצא אלבום הבכורה של ההרכב בשם "Experience", האלבום זכה להצלחה במועדוני הרייב והמחתרת באנגליה. 10. בשנת 1994 יצא אלבומו השני של ההרכב בשם "Music for the Jilted Generation", זהו אלבום הפריצה הבינלאומי של ההרכב שהצליח ברמה מטורפת. הדבר המעניין ביותר הוא ששירים מהאלבום היו מושמעים במועדוני מוסיקה אלקטרונית אך גם במועדוני רוק ומטאל. 11. כמה רקדנו במועדונים לצלילי השיר “No Good (Start the Dance)” לצד מטאליקה, גאנז, נירוונה, פרל ג'אם ועוד... 12. החל מהאלבום השלישי "The Fat of the Land" שיצא ב-1997, פלינט עבר לקידמת הבמה לא רק כרקדן אלא גם כזמר וכנציג ההרכב. 13. שיר הפריצה של פלינט היה "Firestarter", שיר מטורף שהתפוצץ בכל תחנת רדיו אפשרית וזכה לשידורים רבים ב-MTV. עם מראה וקול של זמר Pאנק רוק, פלינט הפך לדמות אייקונית בעולם המוסיקה. 14. סינגל נוסף שיצא מהאלבום ויצר גלים היה "Breathe", גם בו פלינט לקח את תפקיד השירה לצד קולות רקע של Maxim Reality. 15. ההרכב הוציא עוד ארבעה אלבומים נוספים Always Outnumbered, Never Outgunned" (2004), "Invaders Must Die" (2009), "The Day Is My Enemy" (2015) ו- No Tourists" (2018)". מלבד האלבום הרביעי של ההרכב, פלינט שר מספר שירים בכל אחד מהאלבומים האחרים. (Photo: Mystic Production) 16. בשנת 2002 הקים פלינט להקת Pאנק רוק בשם "Flint" יחד עם Jim Davies, Kieron Peppe, Rob Holliday ו-Tony Howlett. הם שחררו אלבום אחד בשנת 2003 והופיעו תקופה קצרה במספר פסטיבלים. 17. הוא חובב דו-גלגלי מושבע, לא רק שהוא רוכב אופנוע כביש מקצועי ואפילו התחרה במספר מרוצים באנגליה. הוא הקים קבוצת מרוץ בשם "Team Traction Control" והתחרה עימה בליגת ה- "Supersport" וליגת ה- "Superbike" הבריטית. 18. בנוסף לכך הוא הגיע להישג מרשים כשעם קבוצתו ועם הרוכב Ian Hutchinson הם זכו בארבעה מרוצי Isle of Man TT בשנים 2015 ו- 2016. למי שמכיר את המרוצים הללו יודע שהם מסלולים הזויים, מסוכנים בטרוף וקשים להחריד, יחידי סגולה מצליחים לסיים את המרוצים הללו ללא פגע ורק רוכבים שהם אלים למחצה מצליחים לנצח אותם. 19. הוא גם היה חובב "MotoGP" ידוע וביקר בלא מעט מרוצים. היה לו מסלול בחצר של הבית בו הוא היה רוכב על צי האופנועים המיוחדים שהיה ברשותו. 20. בתקופות רבות בחייו הוא סבל מדיכאונות והיה צורך סמים ואלכוהול באופן קבוע, לא פעם היו להם השפעות שליליות על חייו. למרות אופיו העדין והנעים, על הבמה הוא היה חיה שלוחת רסן עם אנרגיות שהפכו את ההופעות של ההרכב למשהו נשגב. כן נשגב ! חווינו אחת כזו ב-29 למאי 2014 בגני התערוכה בתל-אביב (ההופעה הרביעית והאחרונה שלהם בארץ). (Photo: Mirrorpix) 21. ב- 4 למרץ 2019 נמצא פלינט ללא רוח חיים כשהוא תלוי בביתו, המשטרה הודיעה רשמית שהוא התאבד וב- 29 למרץ 2019 התקיימה הלווייתו. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-15 בספטמבר 2014 יצא ברחבי העולם "World On Fire", אלבום הסולו השלישי של Slash והשני שהקליט עם Myles Kennedy and the Conspirators. למחרת יצא האלבום גם בצפון אמריקה. שנתיים קודם לכן התברר ב-"Apocalyptic Love" שהחיבור בין הגיטרה של סלאש לקול של מיילס קנדי הוא הרבה יותר משיתוף פעולה זמני. טוד קרנס בבס וברנט פיץ בתופים השלימו הרכב שנשמע ומרגיש כמו להקה אמיתית. אחרי חודשים ארוכים על הבמות הם כבר הכירו היטב זה את זה, ולכן חלק מהרעיונות לאלבום הבא נולדו באופן טבעי במהלך סיבוב ההופעות. על ההפקה הופקד הפעם מייקל בסקט, שהחליף את אריק ולנטיין והכיר היטב את קנדי מעבודתו עם להקת "Alter Bridge". בסקט העניק לאלבום צליל רחב וכבד יותר, ובעיקר נתן לכל ארבעת הנגנים מקום אמיתי בתמונה. סלאש נשאר במרכז, אבל הבס והתופים אינם רק ליווי, וקנדי נשמע כחלק מלהקה מגובשת ולא כזמר שהוזמן לשיר מעל ריפים מוכנים. רוב האלבום הוקלט באולפני NRG בהוליווד, מתוך רצון לשמר את האנרגיה שההרכב צבר על הבמה. הבס והתופים נמצאים בקדמת המיקס, הגיטרות כבדות אך לא מלוטשות יתר על המידה, וקנדי נע בקלות בין קול מחוספס לצלילים הגבוהים המזוהים עמו. הלהקה אינה מנסה לרדוף אחרי הצליל האופנתי של 2014. היא פשוט מנגנת רוק כבד, בלוזי וישיר, עם ריפים גדולים וסולואים שמקבלים את הזמן שלהם. השיר "World On Fire" פותח את האלבום בלי הקדמות מיותרות. הריף חד, הקצב דוהר והפזמון נועד להישמע היטב גם מול קהל של אלפים. המילים מתארות חיים בלי מעצורים, אבל בתוך החגיגה מסתתרת גם תחושה שהכול עלול לצאת משליטה. הסולו של סלאש ממשיך את התנופה של השיר ואינו עוצר אותה. הסינגל הגיע למקום הראשון במצעד Mainstream Rock של Billboard והפך במהירות לחלק קבוע מהופעות ההרכב. השיר "Shadow Life" מכניס לאלבום אווירה אפלה יותר, עם ריף זוחל ומילים על אדם שחי לצד מישהו אך מגלה שאינו מכיר אותו באמת. "Automatic Overdrive" מחזיר מיד את הקצב, ואילו "Wicked Stone" הוא אחד השירים הבולטים באלבום. הוא מתחיל בכבדות, נעשה מאיים ככל שהוא מתקדם ומגיע לסולו ארוך שבו סלאש בונה רעיון אחר רעיון, במקום להסתפק במפגן מהירות. השיר "30 Years To Life" מספר על החלטה אחת שמחירה חיים שלמים, על רקע גרוב מלוכלך עם ניחוח דרומי. קנדי נשמע בו כועס ומלא חרטה בעת ובעונה אחת, והלהקה עוברת בין החלקים בלי לאבד את הכובד. אחריו מגיע "Bent To Fly", הבלדה הגדולה של האלבום. קנדי כתב אותה בעקבות הפרידה מאמו לפני שיצא לדרך, והמאבק בין הרצון להישאר לבין הצורך לעזוב מורגש בכל מילה. הגיטרה האקוסטית והעלייה ההדרגתית בעוצמה מכינות היטב את הקרקע לסולו, שמגיע בדיוק ברגע הנכון. השיר "Stone Blind" מחזיר את הלהקה לרוק בלוזי וכבד, ו-"Too Far Gone" ממשיך קדימה עם אחד הפזמונים הישירים באלבום. "Beneath The Savage Sun", לעומתם, הוא שיר אפל ושאפתני יותר. קנדי כתב את המילים לאחר שצפה בתיעוד של ציד פילים ושל הסחר בשנהב, והכעס שלו עובר היטב גם בלי להכיר את הסיפור שמאחוריהן. סלאש מוסיף שכבה אחר שכבה, עד שהשיר מקבל ממדים כמעט קולנועיים. ככל שהאלבום מתקדם, גם החיסרון העיקרי שלו נעשה ברור. 17 שירים שנפרשים על פני יותר משעה ורבע הם מעט יותר ממה שהחומר דורש. "Withered Delilah" ו-"Dirty Girl" מציעים ריפים טובים, אבל בתוך רצף ארוך כל כך קשה לכל שיר לקבל את תשומת הלב הראויה לו. דווקא "Battleground" מרוויח מהורדת הקצב: האווירה מהורהרת יותר, והגיטרה משאירה מרווחים במקום למלא כל שנייה. השיר "The Dissident" הוא קטע מהיר ומרדני עם נגיעה של פאנק. "Safari Inn" הוא קטע אינסטרומנטלי צבעוני שמחזיר את סלאש אל הבלוז ואל הרוק של שנות השבעים. את האלבום חותם "The Unholy", אחד השירים הכבדים והלא נעימים בו במובן הטוב של המילה. הוא עוסק בהתעללות ובהשתקה מצד מוסדות דתיים, ולכן גם הנגינה אינה מציעה סיום חגיגי או מנחם. האלבום מסתיים כשהמתח עדיין באוויר. את העטיפה יצר האמן רון אינגליש (Ron English), והיא מתאימה היטב למוזיקה: צבעונית, עמוסה, פרובוקטיבית ומלאה בדמויות שחוגגות בזמן שהעולם סביבן בוער. היא אינה מנסה להיות נעימה לעין. זו תמונה גרוטסקית של חברה שמכורה לצריכה, לבידור ולעודף. כמו האלבום עצמו, גם העטיפה מרשימה בזכות העומס שלה, ולעיתים גם סובלת ממנו. עם יציאתו נכנס "World On Fire" למקום העשירי במצעד Billboard 200, למקום השביעי בבריטניה ולמקום הרביעי בקנדה. בהמשך זכה האלבום למעמד כסף בבריטניה. ההישג החשוב יותר היה מקצועי: הוא קיבע את ההרכב כלהקה יציבה, ולא כפרויקט של סלאש עם זמר אורח ונגני ליווי. השותפות הזאת המשיכה גם באלבומים הבאים ובסיבובי הופעות ברחבי העולם. האלבום היה יוצא נשכר מעריכה קפדנית יותר וממספר שירים קטן יותר. למרות זאת, ברגעים הטובים שלו קשה שלא להיסחף אחר האנרגיה של הלהקה. "World On Fire" מתעד ארבעה מוזיקאים שכבר מכירים זה את זה היטב ויודעים מתי לדחוף קדימה ומתי להשאיר מקום לגיטרה או לקול. הוא אינו ממציא מחדש את הרוק הכבד, אבל מנגן אותו בתשוקה, בביטחון ובכמות נדיבה מאוד של אש. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 16.09.1985 "מוזיקה עוברת, מוזיקה גוברת, מרעידה המיתר, מוזיקה סוערת, מוזיקה נשארת, והזמר איתה". או כפי ששר זאת מייק סקוט, סולן "The Waterboys": "I have heard the big music, And I’ll never be the same". זו הייתה רוח המוזיקה ששרתה על להקת הפולק-רוק הסקוטית "The Waterboys", שאלבומה השלישי "This Is the Sea" יצא ב-16.09.1985, באותו היום שבו יצא אלבומה החמישי של קייט בוש, שעליו כתבתי גם כן. מנהיג הלהקה מייק סקוט נולד באדינבורו, סקוטלנד. אימו, שהייתה מורה לאנגלית וגידלה אותו לבדה מאז שהיה בן 10, חשפה אותו לאיכויותיה של הספרות האנגלית מגיל צעיר, פרט שכנראה סייע לו בכתיבת שירים דו-משמעיים שלעיתים קשה לנתח, ולא פעם נכתבים בגוף שני. מגיל צעיר התעניין סקוט במוזיקה, ובגיל 12 החל ללמוד לנגן בגיטרה. ההאזנה למוזיקה של האנק ויליאמס נטעה בו את הרצון להיות מוזיקאי. הלהקה הראשונה שהקים הייתה "Karma", שהושפעה מהמוזיקה של "The Beatles", בוב דילן ודייוויד בואי. אפרופו בואי, מי ששמע פעמים רבות את הלהיט הגדול "The Whole of the Moon" של הלהקה, יכול להיות בטוח שהוא שומע את קולו ממש בחצי הדקה האחרונה. זה אינו בואי, אלא קולו של קרל וולינגר, חבר הלהקה באותה תקופה ומי שבהמשך הקים את "World Party". לאחר שהחל ללמוד ספרות אנגלית ופילוסופיה באוניברסיטת אדינבורו, החל סקוט להתעניין בסצנת הפאנק הבריטית שהתפתחה באותה תקופה, ובמיוחד בלהקת "The Clash" ובפטי סמית'. סקוט והגיטריסט אלן מקונל הקימו יחד את "The Bootlegs", שלאחר זמן מה שינתה את שמה ל-"Another Pretty Face". כל הגלגולים המוזיקליים האלה הביאו את סקוט להכרה שהוא רוצה להקה בצלמו ובדמותו, וכך נוצרה "The Waterboys" בשנת 1983. לצידו ניגנו לאורך השנים, בהרכבים משתנים, סטיב ויקהאם, אנתוני ת'יסלת'ווייט, קרל וולינגר ואמנים רבים נוספים. את הגדרת הסגנון "Big Music" הם לקחו משמו של שיר באלבומם השני "A Pagan Place". לאחר שני אלבומים ראשונים שהתמקדו בפוסט-פאנק ובניו וייב, החלה העבודה על האלבום השלישי. סקוט החל לכתוב את השירים באביב 1984. במשך כחודשיים התפרצו מתוכו בין 35 ל-40 שירים. לצד הכתיבה יצר סקוט את העיבודים לגיטרה ולפסנתר. ב-10.04.1984 הושמע לראשונה בהופעה שיר שנועד לאלבום, "Trumpets", שיר אהבה ישיר הכולל את אחת השורות הרומנטיות ביותר: "אני רוצה להיות איתך, כשלהיות איתך זה אותו דבר כמו להיות ממש כמוך". סקוט מביע כאן אהבה בלתי מתפשרת ואת הרצון להתאחד עם בת זוגו כאילו הוא והיא היו לישות אחת, דבר שהזכיר לי את הפסוק המפורסם מספר בראשית: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו והיו לבשר אחד". סקוט נכנס להקלטות באולפני "Park Gates" בהייסטינגס יחד עם המפיק וטכנאי ההקלטות ג'ון ברנד ועם אנתוני ת'יסלת'ווייט, קרל וולינגר, כריס ויטן ורודי לורימר. עבור וולינגר הייתה זו ההקלטה האחרונה עם "The Waterboys". לאחריה הוא עזב כדי להקים את "World Party". סקוט התייחס לוולינגר בהערכה רבה וטען כי ללא יכולתו לנגן על מספר רב של כלים, האלבום אולי עדיין היה מתקיים, אך היה נשמע הרבה פחות טוב. בחלק מהשירים הוסיף סקוט מכונת תופים, כשהוא משתמש בטכניקת קיר הסאונד המזוהה עם פיל ספקטור. סקוט כותב באלבום על אהבה, רוחניות, פוליטיקה בריטית, חידוש והתחדשות וגם על התחשבות בסובבים אותנו, כפי שאפשר לשמוע ב-"Don’t Bang the Drum". את הלהיט הגדול "The Whole of the Moon" כתב סקוט בגיל 26. לדבריו, הוא לא נכתב על אדם מסוים, אלא נועד להמחיש כמה עוד יש ללמוד מעבר למה שאנו מסוגלים לדמיין. הוא בחר לפנות בגוף שני אל דמות בעלת ידע או חוכמה גדולים יותר. סקוט חשב על אנשים שכוכבם האיר ודעך במהירות, כמו סיד בארט וג'ימי הנדריקס, שהפגינו כישרון יוצא דופן אך נשחקו ועזבו אותנו מוקדם. הוא הבהיר שהשיר לא נכתב על סי. אס. לואיס, אף שלואיס היה עבורו מקור השראה רוחני חשוב מילדותו ולאורך חייו. סקוט מחמיא בשיר למוזיקאי רודי לורימר, שאותו תיאר כאור שמש הפורץ מבעד לעננים. אנתוני ת'יסלת'ווייט מרים את היצירה עוד יותר עם סולו סקסופון מתפרץ, שקיבל חיזוק מאפקט של זיקוקי די-נור שהופעל דרך מכונת הד. סקוט סיפר שנקודת המוצא של השיר הייתה גילו הצעיר ורוח השטות שהייתה נסוכה בו. בשנות ה-20 לחייו הוא רצה להרשים חברה חדשה ואמר לה שקל לכתוב שיר. כשהבחין בסהר בשמיים, שלף עט ופיסת נייר וכתב את הניגוד בין מי שראה את הסהר לבין מי שראה את הירח בשלמותו. היא התרשמה, והוא המשיך לפתח את המילים במלון ובהמשך בביתו בלונדון, שם חיבר גם את קטע הפסנתר. ב-"The Pan Within" סקוט שוב דו-משמעי ולא לגמרי ברור. השיר מבוסס על דמותו של האל היווני פאן, ובחלקו הוא סוג של מדיטציה ובחלקו הזמנה חושנית למין. ובאנגליה של שנות ה-80 אי אפשר היה בלי לתקוף מעט את ראשת הממשלה ואת התאצ'ריזם שלה, כמו גם את ההתמכרות לסמים. ב-"Old England" הופך סקוט את הדעיכה הלאומית לתמונה קודרת של מדינה חולה, ומסרב להפריד בין הפוליטי, החברתי והאישי. בשיר הנושא "This Is the Sea", החותם את האלבום, סקוט משאיר את העבר מאחור ומבקש לבחור בפעולה במקום בפסיביות, כדי לאפשר לשינוי המיוחל להגיע. מבחינתו של מייק סקוט, האלבום הזה היה התגשמות המטרה שלשמה הפך למוזיקאי. הוא השיג את מה שביקש להשיג עם הצליל הגדול, ובאלבום הבא כבר פנה לכיוון אחר, אל ההשפעות האיריות המסורתיות שעיצבו את "Fisherman’s Blues". להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

קבלו כמה עובדות מעניינות על Dave Sabo, הידוע בעיקר כגיטריסט להקת "Skid Row". (Photo: Kramer) = הוא נולד David Michael Sabo ב-16 בספטמבר 1964 בפרת' אמבוי, ניו ג'רזי. = הוא גדל בסיירוויל, ניו ג'רזי, באותה שכונה של Jon Bon Jovi. = סאבו ואחיו גודלו בבית חד הורי על ידי אמו, דורותי. = סאבו מכונה "The Snake". הוא קיבל את הכינוי שלו לאחר שחלם על נחש. = הוא התחיל לנגן בגיטרה בגיל 14, בהשראת להקות כמו "KISS", "Aerosmith" ו-"Van Halen". הגיטרה הראשונה שלו היתה גיטרה פשוטה של "Sears" שאימו קנתה לאחיו הגדול ב- 40$. = המורה שלו לגיטרה, Al Parinello, היה גם המורה של Jon Bon Jovi. = סאבו היה שחקן בייסבול מבטיח בתיכון, הוא אפילו נבחן על ידי צוותים מקצועיים שהתעניינו בו, אך הוא החליט לדבוק במוזיקה לאחר שראה את "KISS" בהופעה חיה. = זו היתה ההופעה הראשונה של סאבו, אשר זכה לראות את "KISS" ב-16 בדצמבר 1977 במדיסון סקוור גארדן. = בשנת 1983, סאבו היה הגיטריסט המוביל של "Bon Jovi", הוא אפילו הצטרף לסיבוב הופעות קצר שנועד לקידום הדמו שלהם ל-"Runaway". = לאחר תקופה קצרה סאבו הוחלף על ידי Richie Sambora בתור הגיטריסט של "Bon Jovi". = אגב, סאבו היה חבר ילדות של Jon Bon Jovi. היה ביניהם הסכם שלפיו מי שיצליח בתעשיית המוזיקה ימשוך איתו למעלה את האחר. בון ג'ובי קיים את ההבטחה לסאבו ודאג שמנהלו יסדר ל- "Skid Row" חוזה הקלטות. Jon Bon Jovi לא הסתפק בכך ואף דאג ש"סקיד רו" יחממו את "Bon Jovi" במהלך סיבוב ההופעות משנת 1989. = בזמן שעבד ב- "Toms River" שבניו ג'רזי, סאבו פגש את הבסיסט Rachel Bolan, והשניים הסכימו להקים את מה שהפך בסופו של דבר ל- "Skid Row". = יחד עם Scotti Hill, Rob Affuso, ו- Matt Fallon, הם הקימו את "Skid Row". מאוחר יותר בשנת 1987 הם החליפו את פאלון ב- Sebastian Bach. = בשנת 1989 הוציאו "Skid Row" את אלבום הבכורה שלהם, שזכה למעמד רב פלטינה והפיק להיטים כמו "18 and Life" ו- "Youth Gone Wild". = סאבו היה שותף לכתיבת רבים מהשירים באלבום הבכורה של "Skid Row", ותרם משמעותית לסאונד של הלהקה. = אלבום ההמשך של "Skid Row" משנת 1991 - "Slave to the Grind" היה אלבום כבד יותר ואלבום המטאל הראשון שהגיע למקום הראשון ב-Billboard 200. = בשנת 1995 "Skid Row" הוציאו את אלבומם השלישי "Subhuman Race". זה היה האלבום האחרון עם הזמר Sebastian Bach והמתופף Rob Affuso. = סאבו נשאר עם "Skid Row" גם לאחר עזיבתו של הסולן סבסטיאן באך ב-1996. = בשנת 2003 סאבו ו- "Skid Row" הוציאו את אלבום הקאמבק שלהם, "Thickskin", הראשון שהציג את הסולן החדש Johnny Solinger. = בשנת 2006 חגגו סאבו ו"סקיד רו" 20 שנה להקמת הלהקה, והוציאו את האלבום "Revolutions per Minute". בשנת 2022 הוציאו "Skid Row" את אלבומם השישי "The Gang's All Here", בהשתתפות הסולן Erik Grönwall. = מחוץ ל- "Skid Row", סאבו עבד כמנהל אמנים, ועזר ללהקות כמו "Down" ו-"Sevendust". = סאבו ניגן בגיטרה מובילה ב-"Trial of the Soul" של "Kryst the Conqueror", בהשתתפות חברים לשעבר מלהקת "Misfits", אם כי הוא קיבל קרדיט תחת שם בדוי עקב התחייבויות חוזיות. = בשנת 2000, סאבו הופיע לזמן קצר כגיטריסט של "Anthrax" במהלך סיבוב ההופעות שלהם "Attack of the Killer A's". = סאבו הוא דודו של מאט סאבו, שחקן לשעבר של איגוד מקצועני הטניס (ATP). "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 15 בספטמבר 2003 "Muse" הוציאה את אלבומה השלישי "Absolution". האלבום הזה סימן התפתחות משמעותית עבור "Muse", הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינה נושאית, והניע את הלהקה לעבר תהילה עולמית. באלבום זה "Muse" ממשיכה את הקו המוזיקלי שהתחיל ב- "Origin of Symmetry", ומתרחקת מכל השוואה אפשרית ל- "Radiohead". אם למישהו היו עדיין ספקות לגבי הדרך המוזיקלית ש- "Muse" צועדת בה אחרי "Origin of Symmetry", אז הגיע "Absolution" וניקה את כל השאריות, כך שלא תשמעו כאן שום דמיון לשירים כמו "Unintended", "Muscle Museum" ו- "Plug-In Baby". יותר מכך, על-מנת לטשטש את כל העקבות שיובילו אולי ל"מיוז" הישנה, החליטו חברי הלהקה לסיים את יחסיהם עם המפיק John Leckie שהפיק את האלבום "The Bends" של "רדיוהד" ועבד איתם בשני האלבומים הקודמים. האלבום "Absolution" מציג את "מיוז" מאמצת צליל אפל יותר, תיאטרלי יותר, שמשתלב עם הנושאים האפוקליפטיים שהאלבום הזה נוגע בהם. באשר לסגנון המוזיקלי, הלהקה מקפידה למזג בין ז'אנרים שונים, בעוד שההשפעות הקלאסיות והפרוגרסיביות בולטות מאוד באלבום. החל מה- "Intro" של האלבום והפתיח הרועם והדרמטי מובל הפסנתר של "Apocalypse Please", שמרגיש ממש כמו פסקול של סוף העולם, דרך "Interlude" שנועד לתת לאלבום מבנה סיפור אפי, ועד להשפעות הקלאסיות, שופעות התזמור ברצועות כמו "Butterflies and Hurricanes" ו- "Blackout", ברור מאוד ש- "Muse" עבר כברת דרך ארוכה מאז "Showbiz". אחרי הפתיחה הדרמטית מגיע "Time Is Running Out" - שהוא ללא ספק אחת מהרצועות המדבקות ביותר של "מיוז". שיר שמשלב גרוב שאי אפשר לעמוד בפניו, עם מתח אפל וחונק, כשהמטפורה של השעון המתקתק מהדהדת לך באוזן לאורך כל השיר. המילים של Matt Bellamy מרמזות על חוסר שביעות רצון פוליטי ועל תחושת האבדון הממשמשת ובאה, אשר עוברת כחוט השני לאורך האלבום כולו. הבס של Chris Wolstenholme מזמזם לנו באוזן, אבל גונב את כאן ההצגה - הוא גרובי, מרושע וסוחף לחלוטין. התיפוף של Dominic Howard רועם ומתגלגל, ממש כיתת אמן ביצירת מתח גבוה, בתוך מבנה שיר פופי, אשר מצליח להזניק את "מיוז" לתודעה ברחבי העולם. לעומת זאת, "Sing for Absolution" שמגיע אחריו לוקח צעד אחורה, ומציע טון מלנכולי ומופשט יותר. זו בלדה רדופת אימה ו"חללית" שמרחפת בין יופי של פסגות לייאוש המעמקים. המילים - "I only dream of you, my beautiful" - מרגישות כמו תחינה לישועה בתוך הטירוף של תרחיש האימה. הקרשנדוז הסוחפים לקראת סוף השיר מציגים את הכישרון של Matt Bellamy למזג רגש עם מיומנות טכנית, באופן שמותיר את השיר הזה כאחד הרגעים הכי לבביים באלבום. ואז מגיע "Stockholm Syndrome" הנפיץ, מפלצת כבדה שמובלת על-ידי הגיטרה של בלאמי, מלאה בריפים מהירים, ובס פועם ודופק עם תיפוף עוצמתי של Dominic Howard. זה "כאוס מבוקר" פשוט אין דרך אחרת לתאר את השיר הזה. קולות הפלסטו של בלאמי מתנשאים מעל ריפי הגיטרה המנסרים ומעניקים לשיר הזה אנרגיה אינטנסיבית, כמעט סכיזופרנית. הפלירטוט של "מיוז" עם מטאל בא כאן לידי ביטוי, אבל אז מגיעים הפסנתרים במהלך הפזמון ושוברים את הכל. התוצאה היא פרץ סאונד מחשמל עם ליטוף מענג שממחיש את השילוב המדהים והמיוחד של מיוז בין זעם לעדינות. אחרי "Interlude" האינסטרומנטלי, אשר עורך מעין חציצה בין החלק הראשון לשני של האלבום, אנחנו מתחברים ל- "Hysteria". וואווו איזו רצועה מטורפתתתתת ו- "היסטרית"!!!!! קטע אדיר שמציג את נגינת הבס שומטת הלסתות של Chris Wolstenholme. אם יש שיר שראוי לכינוי "שיר מובל בס" אז זה ללא ספק השיר הזה. ליין הבס מזגזג כאן דרך הרצועה כולה כמו זרם חשמלי במתח גבוה במיוחד. האנרגיה התזזיתית של השיר משקפת את הנושאים הליריים של אובססיה ותשוקה בלתי נשלטת, כאשר קולו של בלמי מתנשא לגבהים דרמטיים, ויחד עם יתר חברי הלהקה מניע את השיר המדהים הזה לעבר הסטרטוספירה.... הקטע "Blackout" הוא אחד מהרגעים היותר קלאסיים של האלבום, עם מקצב ואלס ועיבוד כלי מיתר, המציעים הפסקה נדירה ועדינה בתוך הסערה. זה קטע מהפנט ומלנכולי, שהשירה של בלמי ספוגה בכמיהה כשהוא מהרהר בהשפעת הזמן ובתמותה. הליווי התזמורתי המרגש ברקע גורם לקטע הזה להישמע אינטימי ועוצמתי, בו זמנית. היצירה השאפתנית ביותר של האלבום היא כנראה "Butterflies and Hurricanes", שם "Muse" משחררת במלואה את השפעות הקלאסית. הרצועה הזו מרמזת על מה שהלהקה תעשה ביתר שאת אלבום "The Resistance". עם נגינת הקלידים הקולנועית והתפאורה התזמורתית, הרצועה מתפתחת מאינטרו עדין לקריאה אפית לנשק. התחינה הנלהבת של בלמי "change everything you are" מאגדת את המסר המרכזי של האלבום: בתוך הכאוס וההרס, תמיד קיימת אפשרות של לידה מחדש. זה קטע אפי שמדגיש את המוזיקליות המדהימה של הלהקה. הקטע "Thoughts of a Dying Atheist" מעל בחזרה את הקצב, ונשמע כמו שיר רדיפה וחרדה. הקצב המהיר וריף הגיטרה החד הופכים את השיר לאחד מהרצועות הקצביות הנגישות יותר באלבום, למרות הנושאים הליריים - של ספק, פחד ומשבר קיומי שחודרים עמוק לתוך התימה האפלה של האלבום שמתמודד גם עם שאלת מקומו של האדם ביקום - נושא שמגדיר את "Absolution" כמכלול. האלבום נסגר עם "Ruled by Secrecy", רצועה "על אש קטנה" שנבנית בהדרגה עד לסיום המוחץ. הפסנתר השקט והמהורהר מותיר את המאזין בתחושה של יראה והרהור. זה הסוף המושלם לאלבום שעוסק בגילוי אישי לא פחות מאשר בהרס עולמי. לסיכום, "Absolution" עומד כהישג מונומנטלי אדיר בקריירה של "מיוז". הוא כולל שילוב נועז של השפעות קלאסיות, הארד רוק, רוק מתקדם וניסויים אלקטרוניים, שמובל על-ידי הכישרון המובהק של חברי הלהקה. השירה הייחודית של בלאמי, נגינת הבס המורכבת של Wolstenholme והתיפוף העוצמתי של Dominic Howard משתלבים יחד כדי ליצור צליל מאסיבי ומורכב, אך לעיתים גם נוגה ועדין. ההפקה של Rich Costey מאפשרת לכל כלי לזרוח בפני עצמו, תוך שמירה על הקוהרנטיות והשלמות של האלבום. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 15 לספטמבר 2009 שוחרר "Endgame", אלבום האולפן ה-12 של "Megadeth". זה האלבום הראשון של הלהקה עם הגיטריסט Chris Broderick אשר החליף את Glen Drover שעזב את הלהקה בשנת 2008. האלבום הופק על-ידי המפיק האגדי Andy Sneap וממשיך את תהליך "החזרה למקורות" של "Megadeth" מהאלבומים הקודמים, רק בעטיפה נגישה יותר. באופן זה, אנו מקבלים באלבום הזה שילוב של מקצבים מהירים וריפים עוצמתיים ואגרסיבים הזכורים לנו לטובה מתקופת Rust In Peace ו- Peace Sells... but Who's Buying ולצידם רגעים נגישים וקליטים יותר המזכירים את תקופת Countdown to Extinction. הגיטריסט Chris Broderick פשוט מפיח רוח חדשה בלהקה, עם עבודת גיטרות מדהימה. השילוב בינו לבין Dave Mustaine הוא בין הטובים של הלהקה שכנראה לא נשמע מאז תקופת מרטי פרידמן. זהו ללא ספק הערך המוסף של האלבום הזה על-פני קודמו "United Abominations", כאשר כמעט כל שיר כאן כולל דו-שיח גיטרות שברגעים מסויימים משתלב בהרמוניה מטורפת ולעיתים מתפתח לדו-קרב עקוב מדם. מבחינת הליריקה יש גיוון רב באלבום עם שירי העוסקים בפוליטיקה כגון הסינגל "The Right to Go Insane" ומתייחס למשבר הכלכלי העולמי משנת 2008, שיר על מכשיר עינויים בשם "Head Crusher" מתקופת ימי הביניים, השיר "44 Minutes" שמתייחס לקרב היריות שאירע בשנת 1997 בין שודדי בנק למשטרה בלוס אנג'לס, הקטע "Bite the Hand" שמהווה שיר מחאה כנגד מנהיגי המדינות החזקות, השיר "How The Story Ends" על המצביא הסיני Sun Tzu, ושיר הנושא "Endgame" שנכתב על החוק שחוקק הנשיא ג'ורג' בוש בעקבות אסון התאומים ומאפשר לממשל לכלוא אזרחים אמריקאיים ולעכבם לחקירה במתקני כליאה. האלבום גם כולל גם את השיר "The Hardest Part of Letting Go…Sealed With a Kiss" אותו דייב כתב לאישתו. האלבום זכה להצלחה יחסית במצעדים כשהוא מגיע למקום התשיעי ברשימת בילבורד 200 ולמקום ראשון ברשימת אלבומי ההארד רוק בארה"ב. האלבום גם קיבל ביקורות חיוביות הן מכיוון מבקרי המוזיקה והן מהקולגות, כאשר אפילו הגיטריסט SLASH שיבח את האלבום במסגרת ראיון שהעניק למטאל האמר בשנת 2009. גם אנחנו סבורים שמדובר באלבום מצוין עם סאונד מהמשובחים שידעה הלהקה. מספר חודשים לאחר יציאת האלבום חזר הבסיסט David Ellefson להרכב לאחר שהוזמן לג'אם סשן עם הלהקה בעקבות הודעת טקסט ששלח לו המתופף Shawn Drover ושיחת טלפון עם Dave Mustaine שהגיעה בעקבותיה. Ellefson ציין שהוא הרגיש כאילו הוא לא עזב מלכתחילה ומאז הוא חלק בלתי נפרד מההרכב. וידאו קליפ לסינגל השני מתוך האלבום ששחררה הלהקה לשיר "The Right to Go Insane" כבר כלל הופעה ראשונה קצרה של Ellefson כחלק מההרכב. ראו כאן: האלבום נפתח עם הקטע האינסטרומנטאלי "Dialectic Chaos" אשר ללא ספק מהווה הצהרת כוונות מצד הלהקה. מיד אחריו מגיע הקטע "This Day We Fight!" שמושפע מטרילוגיית "The Lord of the Rings" ופשוט מרסק לנו את העצמות. שני הקטעים נוגנו יחד בהופעות הלהקה ומיד הזמינו את ההשוואה לשני הקטעים "Into the Lungs of Hell" ו- "Set the World Afire" מהאלבום So Far, So Good... So What! משנת 1988. הצהרת הכוונות האכזרית הזו ללא ספק משליכה על יתר השירים באלבום, שמהווה אלבום עוצמתי עם ריפים חזקים, קרבות סולואים עקובים מדם בין דייב לטייס המשנה החדש שלו כריס וכמובן סאונד פנומנאלי שמיוחס בין היתר לעבודה הנפלאה שעשה Andy Sneap. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

האלבום "Mechanical Animals" שיצא ב-15 בספטמבר, 1998, סימן רגע מרכזי בקריירה של Marilyn Manson, רגע שבו הרוקר הפרובוקטיבי הידוע בסאונד האפל, הדמויות הקריפיות והמלודיה הכבדה לקח פנייה חדה שמאלה לעולם הסוריאליסטי של הגלאם רוק. האלבום שואב השראה מאמנים כמו David Bowie, ומרגיש כמו התנתקות קלה מהעבר של מנסון, תוך שמירה על הציניות והטון שהוא ידוע בהם. אחד האלמנטים הבולטים ביותר של "Mechanical Animals" הוא האסתטיקה העתידנית, כמעט חייזרית. העטיפה, עם מנסון כדמות אנדרוגנית ורובוטית, נותנת את הטון לאלבום שמשלב גלאם והשפעות תעשייתיות עם ליריקה מופנמת. מבחינה מוזיקלית, הוא מלוטש יותר מהאלבומים הקודמים כמו "Antichrist Superstar", והוא חובק צליל נקי ומלודי יותר. שירים כמו "The Dope Show" ו- "I Don't Like the Drugs (But the Drugs Like Me)" מדגימים את השינוי הזה, וכוללים ריפים קליטים, בייס-ליינים גרוביים וביטים חדורי סינת'. הם שומרים על רוחו המרדנית של מנסון, מותחים ביקורת על התהילה, על השפע והמלאכותיות של החיים המודרניים, אבל הם עושים זאת בפיתוי מדבק, כמעט פופי יש לומר, מה שהופך אותם לשירים בולטים שהצליחו להתבלט מעל סצנת המטאל ולהגיע לקהל רחב יותר. שירים עמוקים יותר כמו "Coma White" ו- "Great Big White World" מוסיפים עומק לנרטיב "הניכור" שחולש על האלבום ולד-הומניזציה של תרבות הסלבריטאים. השירה של מנסון פגיעה יותר מאשר באלבומים קודמים, היא משקפת תחושות של ריקנות וניתוק, בעולם שאובססיבי לדימוי ומלאכותיות. הרצועות האיטיות והאטמוספריות יותר של האלבום מדגישות את הנושאים הדיסטופיים שלו, ומעניקות לו תחושה של מלנכוליות. למרות השפעות הגלאם רוק, "Mechanical Animals" לא מאבד לחלוטין את השורשים התעשייתיים שלו. שירים כמו "Rock is Dead" ו- "Posthuman" שומרים על התוקפנות והחיספוס שהגדירו את היצירות הקודמות של מנסון, ומזכירים למאזינים שמתחת לחזית הגלאם מסתתר לב של מורד פרובוקטיבי. תערובת הסגנונות יוצרת סאונד עשיר ודינאמי שמרגיש גם עתידני וגם נוסטלגי, עדות מדהימה ליכולתו של מנסון להתפתח מבחינה אמנותית. מבחינת הליריקה, האלבום הוא אולי אחת היצירות המופנמות ביותר של מנסון. בעוד "Antichrist Superstar" היה על הרס וכאוס, האלבום הזה מתמודד עם התפכחות וייאוש קיומי. יש תחושה של השלמה עם הביקורות של מנסון, כאילו הוא נראה מאחורי מסך התהילה ולא מצא שום דבר מהותי. הפרסונה שלו כאן, "אומגה", אבודה בעולם של הנאה מכנית ואנושיות תלושה, מטאפורה נוקבת לניכור שחשים האמן והקהל כאחד. אלבום אופרת רוק וקונספט - אלבום זה הוא הפרק השני בטרילוגיה שכללה את "Antichrist Superstar" ואת "Holy Wood (In the Shadow of the Valley of Death)" משנת 2000. לאחר יציאתו של "Holy Wood", אמר מנסון כי הסיפור הכולל בתוך הטרילוגיה מוצג בסדר כרונולוגי הפוך, לפיכך, האלבום "Mechanical Animals" משמש כגשר המחבר בין שני הנרטיבים ונשאר קבוע בין אם רואים את הטרילוגיה הפוך או לא. בסך הכל, "Mechanical Animals" עומד כאחד האלבומים השאפתניים והמגובשים ביותר של מרילין מנסון. הוא מציג התעמקות נועזת בנושאים של זהות, פרסום והמצב המודרני, עטוף בצליל שמשלב, גלאם רוק עם נגיעות תעשייתיות. למרות שאולי אין לו את התוקפנות הגולמית של אלבומיו הקודמים, הוא מייצג פרק חיוני בקריירה של מנסון, אחד שבו הוא אימץ במלואה את יכולתו להמציא את עצמו מחדש תוך ביקורת על התרבות שסביבו. האלבום קיבל מעמד פלטינה בארצות הברית, קנדה וניו זילנד והגיע למקום הראשון ב-Billboard 200, מה שהפך אותו לאלבום הראשון של מרילין מנסון שעשה זאת. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום נספר לכם על המוזיקאי Rick Wright. רייט הוא הנשק הסודי של "Pink Floyd", איש שקט, עניו וצנוע, שאחראי לא מעט לסאונד הכל-כך ייחודי של הלהקה, ומי שהיה שותף לכתיבה וביצוע של כמה מהמלודיות והקומפוזיציות היפות ביותר שלה. קשה מאוד לדמיין כיצד היו נשמעים אלבומים כמו Meddle", "The Dark Side Of The Moon" או Wish You Were" "Here ללא הטאץ' האלוהי של ריק רייט, אם בכלל! (Photo: Gingerreject.tumblr.com) אז בואו נספר עליו 40 עובדות מעניינות: 1. הוא נולד ב- 28 ליולי 1943 בשם Richard William Wright. 2. הוא אוטודידקט שכבר בגיל 12 בעודו מחלים משבר חמור ברגל, הוא לימד את עצמו לנגן בחצוצרה, גיטרה ובפסנתר. 3. בהמשך לקח רייט שיעורי פסנתר בבית ספר למוזיקה, שם גם למד לנגן על טרומבון וסקסופון. 4. כאן המקום לציין שרייט הוא מולטי אינסטרומנטאליסט מהסוג הקשוח ביותר, כי בנוסף לכל הכלים שפורטו לעיל, בהמשך הקריירה שלו הוא ניגן גם בכלים נוספים: כינור, חליל, גיטרה בס, צ'לו ואפילו בתופים. 5. ההשפעה המוזיקלית העיקרית על רייט היתה ג'אז, ובעיקר מיילס דייויס וג'ון קולטריין. 6. בשנת 1964 החל רייט ללמוד ארכיטקטורה בקולג' - "Regent Street Polytechnic" (כיום אוניברסיטת ווסט מיניסטר), שם פגש את Roger Waters ,Bob Klose ואת Nick Mason, איתם הקים את ההרכב "Sigma 6". 7. בסיגמה 6 הוא ניגן בעיקר בגיטרה, הואיל ושירי הלהקה כמעט ולא כללו קלידים. 8. לאחר פירוקה של "סיגמה 6" בשנת 1965, צירפו מייסון, ווטרס ורייט את סיד בארט והקימו יחד איתו את "Pink Floyd". 9. רייט היה החבר הכי מלומד מבחינה מוזיקלית בלהקה, וככזה היה אחראי בין היתר על הציוד וכיוון כלי הנגינה בתחילת דרכה של הלהקה. 10. בשנים 1965-1966 הלהקה הופיע בפאבים ובמועדונים באנגליה ואט אט צברה קהל והכרה. 11. בשנת 1967 הוחתמה פינק פלויד על חוזה הקלטות עם חברת EMI ולאחר שיחרור 2 סינגלים, "Arnold Layne" ו- "See Emily Play" במרץ וביוני 1967, נכנסה הלהקה לאולפן לשם הקלטת אלבום הבכורה שלה - "The Piper at the Gates of Dawn", אשר שוחרר באוגוסט 1967. 12. בשלב זה Syd Barrett היה החבר הדומיננטי בלהקה, אך למרות זאת רייט השתתף בכתיבת שניים משירי האלבום ושר סולו בשירים: "Astronomy Domine", "Matilda Mother" ועשה קולות בקטע "Pow R. Toc H". 13. עם הירידה בתפקודו של Syd Barrett עלתה הדומיננטיות של רייט בלהקה, כאשר באלבום השני "A Saucerful of Secrets" ששוחרר ביוני 1968, השתתף רייט בשירה ב- 4 מתוך 7 שירי האלבום, מה שהפך את האלבום הזה ליחיד בו רייט שר יותר מכל חבר אחר בלהקה. 14. בנוסף השתתף רייט בכתיבה של 3 מתוך 7 שירי האלבום, ביניהם "Remember a Day" ו- "See-Saw". 15. המגמה הזאת נמשכה גם באלבומים "More" ו- "Ummagumma". 16. באלבום "Atom Heart Mother" משנת 1970 השתתף רייט בכתיבת יצירת הנושא של האלבום וכן כתב ושר את השיר המקסים Summer '68. 17. באותה שנה השתתף רייט באלבום הסולו השני של סיד בארט - "Barrett" וגם סייע בהפקתו. 18. הפריצה הגדולה של רייט כמוזיקאי הגיעה בשלושת האלבומים: "Meddle", "The Dark Side Of The Moon", "Wish You Were Here", כאשר רייט תורם רבות לצליל הייחודי של הלהקה ולקומפוזיציות שלה, בעודו שותף ביצירת כמה מהיצירות האייקוניות של הלהקה כגון: "Echoes" ,"Shine On You Crazy Diamond", "The Great Gig in the Sky" ,"Us and Them" ועוד. 19. לאחר האלבום "Wish You Were Here" החל ווטרס להפוך יותר ויותר דומיננטי בלהקה, כשהוא דוחק בין היתר את רייט הצידה. 20. כתוצאה מכך רייט וניק מייסון לא היו שותפים כלל לכתיבה של האלבום "Animals", והם משמשים שם כנגני אולפן לכל דבר. 21. למרות האמור, גם באלבום שלכאורה לא היתה לרייט תרומה רשמית בכתיבת החומר, עדיין ניתן לשמוע את הגאונות ואת ההשפעה שלו על הסאונד של הלהקה, למשל בשיר כמו "Sheep". 22. את תסכולו שחרר רייט באלבום סולו משלו אותו הוציא שנה לאחר האלבום "Animals" בשנת 1978. באלבום "Wet Dream" השתתפו בין היתר הגיטריסט Snowy White והסקסופוניסט Mel Collins. 23. במהלך העבודה על האלבום "The Wall" ריק רייט חווה תקופה לא קלה, הוא עבר הליך גירושין מאשתו Juliette וסבל מהתמכרות כבדה לקוקאין. בנסיבות אלה הוא לא בדיוק היה זמין לעבוד על האלבום. הדבר הביא בסופו של דבר לפיטוריו על ידי רוג'ר ווטרס, עוד בטרם יציאת האלבום. 24. כתוצאה מכך הפך רייט לחבר הלהקה היחיד שקיבל מעמד של שכיר בלהקה. זה השתלם לו כי הוא הפך למרוויח היחיד מבין חברי הלהקה מסיבוב ההופעות הגרנדיוזי שליווה את האלבום, הואיל והוא קיבל משכורת קבועה שלא היתה תלויה בהפסדים של אותו סיבוב. 25. השורה "I've got a grand piano to prop up my mortal remains" מהשיר "Nobody Home" מתייחסת לריק רייט ולמצבו בתקופת הקלטת האלבום. 26. האלבום היחיד של "פינק פלויד" בו רייט לא היה שותף, היה "The Final Cut" משנת 1983. 27. בשנת 1984 הקים רייט הרכב בשם "Zee" יחד עם Dave Harris מלהקת הניו וייב "Fashion". הם שחררו באותה שנה את אלבומם היחיד "Identity". 28. בשנת 1987 השתתף רייט בעבודה על האלבום "A Momentary Lapse of Reason" למרות שלא היה עדיין חבר בה באופן רשמי. 29. הוא הופיע אחרי גילמור ומייסון בקרדיטים של האלבום, בכתב קטן יותר ומבלי שתמונתו תיכלל בעטיפה. 30. הוא חזר ללהקה כחבר מן המניין במהלך סיבוב ההופעות שבא לאחר מכן ולקראת הוצאת אלבום ההופעה "Delicate Sound of Thunder" משנת 1988. 31. באלבום "The Division Bell" משנת 1994 הוא כבר השתתף בכתיבת חמישה מתוך 11 השירים. 32. באחד מהם, השיר "Wearing the Inside Out" הוא שר סולו לצד גילמור, לראשונה מאז "Time" מהאלבום "The Dark Side Of The Moon". זה שיר מרגש שעוסק בהתמכרותו של רייט לסמים, ההתרסקות והבדידות שבאה לאחריה, והדיכאון העמוק אותו חווה לאחר גירושיו מאשתו וסילוקו מהלהקה על-ידי ווטרס. 33. בשנת 1996 הוא משחרר את אלבום הסולו השני שלו "Broken China". מדובר באלבום קונספט המבוסס על סיפור המאבק של אישתו בדיכאון. באלבום משתתפת הזמרת Sinéad O'Connor בשני שירים. 34. דייויד גילמור ניגן בגירסה מוקדמת של השיר החותם את האלבום "Breakthrough", אך רייט שינה את הגישה שלו לגבי השיר והתרומה של גילמור נזנחה. למרות זת גילמור ביצע את השיר יחד עם רייט במהלך ההופעה שלו "David Gilmour in Concert" משנת 2001. 35. בשנת 2005 הוא התאחד עם יתר חברי פינק פלויד, David Gilmour, Nick Mason ו- Roger Waters למופע איחוד חד פעמי במסגרת מופע הצדקה "Live 8". 36. בשנת 2006 השתתף רייט באלבום הסולו של גילמור "On an Island". באותה שנה הוא הפך לחבר קבוע בלהקת הליווי של גילמור בהופעות. 37. באותה שנה הוא כתב את השיר "Hazel Eyes" לזמרת Helen Boulding. 38. מעניין לציין שבתו של רייט Gala נשוא לבסיסט Guy Pratt שניגן עם פינק פלויד ומנגן עם David Gilmour בהופעות. 39. ב- 15 בספטמבר 2008 הלך רייט לעולמו לאחר מאבק של שנים במחלת הסרטן, הוא היה בן 65 במותו. 40. לאחר מותו, בשנת 2014, שחררה פינק פלויד את האלבום "The Endless River" שכלל הקלטות בהן השתתף מתקופת "The Division Bell". "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

האלבום התשיעי של ה- "Foo Fighters" שוחרר ב- 15 לספטמבר 2017, והפעם החלטנו לשתף אתכם עם כמה סיפורים מאחורי האלבום שנקרא "Concrete and Gold". בדומה לאלבומים הקודמים, גם הפעם Dave Grohl ניסה להפוך את תהליך היצירה למשהו יותר מעניין ושונה, כדי שהתוצאה לא תהיה זהה. מי אמר שאי אפשר לשלב פופ עם רוק? אם אתם זוכרים, האלבום הקודם של הלהקה "Sonic Highways" שיצא בשנת 2014 הוקלט בשמונה ערים שונות, כשבכל עיר מתארחים יוצרים מקומיים והשיר מושפע מהסגנון המוסיקלי המקומי. הפעם דייב החליט שהוא רוצה להעניק לאלבום צד אחר, משהו דביק, משהו קליט, משהו... פופי !! הוא אהב מאוד את העבודה של היוצר Greg Kurstin עם להקת האנדי פופ שלו "The Bird and the Bee" משנת 2014 והחליט להרים לו טלפון. במהלך השנים הפך גרג למפיק פופ מוכשר ומפורסם. תחת ידיו יצאו סינגלים כמו "Stronger (What Doesn't Kill You)" של "Kelly Clarkson, השיר "I Wish You Would" של "Taylor Swift, השירים "Cheap Thrills" ו- "Chandelier" של SIA, השיר "Hello" של Adele, האלבום "25" של Adele ועוד רבים אחרים. הוא מעולם לא עבד על אלבום רוק, השניים ראו באתגר משהו מאוד מעניין ומושך וגרג החליט להענות לבקשה של דייב. אורחים יקרים, הנכם מתבקשים להגיע לאולפן המרכזי אז מפיק פופ אימתני גייסנו ועכשיו נעבור לאולפן... האלבום הקודם הוקלט בכל מיני ערים רחבי ארה"ב, האלבום השביעי "Wasting Light" הוקלט בביתו של דייב והפעם החליט דייב שהוא מקליט את האלבום באולפן המפורסם "EastWest Studios" שממוקם בשדרה המפורסמת "Sunset Boulevard" שבהוליווד. האולפן שמורכב משלושה אולפנים שונים, ידוע בעומס ובפופולריות שלו בעיקר ע"י יוצרים מעולם הפופ. בזמן ההקלטות של האלבום נכחו באולפנים אמנים שונים שהיו במהלך הקלטות ליצירות שלהם, דבר שיצר קומונה קטנה, כשכולם פוגשים את כולם, אוכלים יחד, שותים ומבלים יחד. Dave Grohl אפילו נראה מספר פעמים בעמדת הגריל מכין בשר ליותר מ-40 איש !! כך יצא, שדייב שמאוד אהב את האווירה שיש באולפנים, הזמין אומנים שונים ומגוונים להתארח באלבום. זה אולי ישמע לכם מוזר, מפתיע ולא אמיתי (אם לא קראתם בעצמכם על האלבום) אבל באלבום הזה התארחו האמנים הבאים... הראשונה, היא המשוררת Taylor Greenwood שאותה דייב ראה בסן פרנסיסקו ופשוט התאהב בשירה ובכתיבה שלה. הוא ממש חיזר אחריה כדי לעבוד איתה וסיפר שכשהוא פוגש אומנים עם כשרון ענק, זה מאוד מרגש ומלהיב אותו. טיילור מבצעת קולות רקע בשיר שפותח את האלבום "T-Shirt". אל תעקמו את הפרצוף עכשיו כי לא מסתכלים על המגבר אלא על מה שיש בתוכו. גם אם יוצר כזה או אחר מורגש רק בקולות רקע או בשירה של בית אחד או פזמון, זה לא אומר שמאחורי הקלעים לא הייתה לו השפעה. יש השפעה רבה לנוכחות וליצירה באולפן, גם אם לבסוף זה נשמע רק בקולות רקע או בנגינה על תוף מרים. השני הוא Justin Timberlake שעבד באולפן מקביל במהלך ההקלטות וקפץ לבקר. ג'סטין מבצע קולות רקע בשיר השלישי באלבום "Make It Right", אחד מכוכבי הפופ הגדולים בעולם מבצע קולות רקע. מסתבר שג'סטין לא ביקר באולפן רק פעם אחת אלא הסתובב שם הרבה. יש שמועות שהוא ממש ישב באולפן מספר שעות כל שבוע ולעיתים אף היה חלק מהדיונים אודות האלבום. השלישית היא Alison Mosshart, זמרת להקת "The Kills" ואחת ממקימי הבלוז רוק סופרגרופ בשם "The Dead Weather". יוצרת וזמרת מוכשרת שמכירה את דייב כבר כמה שנים מבצעת קולות רקע בשיר הרביעי "The Sky Is a Neighborhood" ובשיר החמישי "La Dee Da" הרביעי הוא Shawn Stockman מלהקת "Boyz II Men". במהלך ההקלטות של האלבום להקתו של שון הייתה באולפן אחר והוא פגש את דייב מדי פעם במסדרונות ובחניה. באחת "הפגישות" שלהם בחניה, הציע דייב לשון לעזור להם עם ההרמוניה של השירה. הוא כמובן לא סרב והעניק את קולו לשיר הנושא של האלבום "Concrete and Gold". החמישי הוא הסקסופוניסט Dave Koz שהוא אחד מנגני הג'אז המוכשרים והמוכרים בארה"ב שנותן את תרומתו בשיר החמישי "La Dee Da". ישנם עוד מספר נגני כלי מיתר מוכשרים שעבדו עם הלהקה בעבר, בעיקר במופע "Skin And Bones". אבל גולת הכותרת היא נוכחותו של אדם אחד, יוצר גדול ומוכשר שעשה ועדיין עושה היסטוריה !! האגדה המהלכת Paul McCartney, משתתף באלבום הזה ולא סתם משתתף, הוא מנגן על התופים !! פול הוא חבר ותיק של דייב וכל הזדמנות שיש לדייב לעבוד איתו היא מבורכת מבחינתו. הוא כמובן הגיע לאולפן (הוא ביקר גם אמנים אחרים באולפנים) ותוך מספר דקות בהם דייב השמיע לו את השיר על גיטרה אקוסטית, הוא כבר ידע מה לעשות. בלי שום הכנה מראש, חזרות או אימונים נכנסו שאר חברי הלהקה לעמדות והקליטו את שיר "Sunday Rain". זה השיר היחיד באלבום שדייב אינו הזמר הראשי אלא המתופף Taylor Hawkins. אגב, זהו האלבום הראשון שבו משתתף Rami Jaffee הקלידן כחבר קבוע בלהקה. גבירותי ורבותי, קבלו בבקשה את הנשיא ה-45 של ארה"ב, דונלד טראמפ... אנחנו חושבים שהפעם המילים מדברות יותר מהמנגינה. בכל אלבום דייב כותב דרך החוויות, התחושות והרגשות שמאפיינות את אותה תקופה. גם הפעם זה קורה בדיוק כמו בעבר, אבל הפעם הוא אבא לשלוש בנות והוא מתחיל לראות את העולם בעיניים אחרות. עיניים שדואגות לקיום שלהן ולעתיד שלהן. הבחירות לנשיאות ארה"ב והתוצאות שלהן, השפיעו רבות על דייב ועל התפיסה שלו לגבי חירות ועתידה של החברה האמריקאית. הוא סיפר שהוא הרגיש שקשה לו לראות עתיד ורוד, קשה לו לראות איך הבנות שלו "שורדות" במציאות רודפת בצע שמתעלמת מזכויות האדם, שוויון מגדרי ואכפתיות לסביבה. “I watched the infamous press conference in the East Room – the one that turned into a screaming match. The fucking WWE one. All that gross ambition for power and control freaked me out. I was like, ‘Oh, my God. This is what we’ve become”. והבית שפותח את האלבום עם הקטע המפתיע הוא: "I don't wanna be king I just wanna sing a love song Pretend there's nothing wrong You can sing along with me I don't wanna be queen Just trying to keep my t-shirt clean" השם של האלבום מייצג בדיוק את מה שדייב מדבר עליו, במקור השם היה אמור להיות “Hope and Desperation”, אך כמטאפורה לכך הוא החליט לבחור במילים אחרות, "בטון" לייאוש ו"זהב" לתקווה. סיפור הצלחה !! כמובן שהאלבום נחת היישר במקום הראשון בבילבורד 200, האלבום השני בלבד של הפוס שכובש את המקום הראשון. בתקופה בא כולם מדברים על כך שהרוק מת ונקבר, כשהפופ שולט בדיקטטורה מוחלטת במצעדים ובמכירות. הפוס ודייב כמוביל הלהקה כבר מזמן הפכו לשגרירי הרוק בעולם המודרני, הם מייצגים את כל תתי הז'אנר וכאילו שומרים את עולם הרוק על אש קטנה מול הפופ האימתני, עד שתגיע שעת הכושר המתאימה ונכבוש שוב את העולם !! לא סתם בעטיפת האלבום, הרקע הוא הבטון והזהב הוא אותיות הלהקה... האזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 15 בספטמבר 1989 הוציא אהוד בנאי את "קרוב", אלבומו השני. אחרי הפריצה עם "אהוד בנאי והפליטים", אפשר היה לצפות לעוד אלבום של גיטרות מחוספסות וזעם שנאגר במשך שנים. אבל לאהוד בנאי היו עוד מקומות לקחת אותנו אליהם: סמטאות העיר העתיקה, הבית של סבא וסבתא, דרכים באירופה ולילות בגליל. ב"קרוב" הוא נתן לכל אלה להיפגש. התוצאה היא אלבום שאפשר לצאת איתו למסע ארוך מאוד, ובסופו להרגיש שהגענו הביתה. אלבום הבכורה מ- 1987 הגיע אחרי שנים של ניסיונות, עבודות מזדמנות ונדודים. החיבור עם יוסי אלפנט ולהקת "הפליטים" העניק לכתיבה של אהוד בנאי את התנופה שחיכתה לה, והפך את קולו, שכבר נשא איתו לא מעט ניסיון חיים, לאחד הקולות המיוחדים ברוק הישראלי. כעת, אחרי שהדלת סוף סוף נפתחה, הוא הרחיב את המוזיקה שלו אל מעבר לצליל שבו התוודענו אליו. את ההפקה המוזיקלית קיבל לידיו עובד אפרת ("הקליק"), שהיה שותף גם לעיבודים לצד אהוד בנאי. אלפנט לא ניגן באלבום, אבל גיל סמטנה בבס, ז'אן ז'אק גולדברג בתופים ונעם הלוי בכלי הקשה שמרו על הקשר עם "הפליטים". אליהם הצטרפו שפי ישי בפסנתר ובקלידים, יעקב פריבר בזארב, תוף פרסי, ויהודית תמיר בשירה ובקולות. אהוד בנאי ניגן בין היתר בגיטרות, במפוחית ובסיטאר. ההקלטות והמיקס נערכו באולפני "די.בי." במרץ 1989, עם מני בז'רנו בהקלטה ויעקב מורנו במיקס. הבחירה באפרת אפשרה לגיטרות האקוסטיות, לכלי ההקשה ולסלסולים לתפוס יותר מקום. גם כשהמוזיקה מתלהטת, אפשר לשמוע בתוכה את הפרטים הקטנים ואת האוויר שבין הכלים. באותה שנה יצא גם האלבום "תחת שיח היסמין", שבו ליווה אהוד בנאי את סיפורי העם הפרסיים שסיפר אביו, יעקב בנאי. שני האלבומים מאירים זה את זה: הסקרנות המוזיקלית של הבן קשורה היטב למסורת הסיפור של המשפחה. השיר "רוחות הצפון" פותח את האלבום בתנועה. צעיר עוזב בית ואהובה, משוכנע שהחיים האמיתיים מחכים לו במקום אחר, ומגלה בדרך שחופש יכול להיות גם בדידות. אהוד בנאי מספר את העלילה כמעט בנשימה אחת, כשהגיטרה והמפוחית מלוות את המעבר בין ההתלהבות מהיציאה לדרך לבין החרטה על מה שנשאר מאחור. המפגש עם דייגו, הרכבות והאהבה שמתקרבת ושוב מתרחקת מעניקים לשיר תחושה של סיפור קצר. ככל שמתקדמים בו, גיבור ההרפתקה נעשה פחות בטוח בעצמו ויותר אנושי. אנחנו כבר לא רק רוצים לדעת לאן יגיע, אלא מקווים שיהיה לו לאן לחזור. השיר "כולם יודעים" ממשיך את המתח הזה בקצב סוחף ובמנגינה שקל להתאהב בה. הדובר מאיים לעזוב, אבל כבר באותו בית מבטיח לשוב ולהישאר. יש משהו משעשע, מוכר וכואב בפער שבין מחוות הפרידה הגדולות לבין הצורך הפשוט להיות עם מי שאוהבים. גם הידיעה שהכול יסתיים פעם אינה מכבה כאן את שמחת החיים. להפך, היא מעניקה משקל לעוד יום משותף. זה אחד מסודות הקסם של אהוד בנאי: שיר שאפשר לשיר בקול גדול, ולפתע לגלות עד כמה הוא עצוב. בדואט "החיזיון לפרנצ'סקו גויא" נפתח מרחב אחר לגמרי. אהוד בנאי הלחין את מילותיו של פנחס שדה, ויהודית תמיר מעניקה לביצוע נוכחות שאי אפשר להפריד ממנו. הקול שלה נישא מעל החספוס שלו ומעמיק את האווירה החלומית, המסתורית. זהו רגע שבו כדאי להרפות מהצורך להבין מיד כל דימוי ולהקשיב לאופן שבו הקולות והלחן מעבירים תחושה של כמיהה. בתוך אלבום שמרבה לספר סיפורים מוחשיים, יש מקום גם למה שחומק מהסבר. השיר "הכנאפה מתוקה" מחזיר אותנו לירושלים, אבל לירושלים של צעירים משוטטים, מטיילים, בתי קפה ומפגשים מקריים. ברשימה שפרסם באתרו סיפר אהוד בנאי על המשיכה לעיר העתיקה בסוף שנות ה- 60 ובתחילת שנות ה- 70, ועל התחושה שאפשר למצוא בה חוץ לארץ במרחק נסיעה קצרה. הוא תיאר גם כיצד החופש והתמימות ההם התחלפו עם השנים בחשד ובפחד. הידיעה הזאת מוסיפה צביטה לשיר: המתיקות שבכותרת שייכת גם לזמן שנדמה היה פתוח יותר. ההשתהות של המוזיקה מתאימה לשיטוט הזה, לרצון להתעכב עוד קצת לפני שחוזרים לשגרה. ואז מגיע "האגס 1". יותר משבע דקות מוקדשות לכתובת אחת בשוק מחנה יהודה, לבית המשפחה שמעל החנויות ולמה שנשאר ממנו בזיכרון. אהוד בנאי אינו צריך להכריז כמה המקום יקר לו. הפרטים הביתיים, החדרים והתחושה שאנשים שהיו כאן עדיין נוכחים בו עושים את העבודה. יש בשיר הזה געגוע לבית ממשי, אבל גם געגוע לאפשרות להיכנס למקום שבו מכירים אותך עוד לפני שהספקת לומר מי אתה. בחלקו השני של "האגס 1" משתלב הפיוט "אסדר לסעודתא", שכתב האר"י, בלחן מסורתי. המעבר אל הארמית מרגיש כמו המשך של אותו זיכרון משפחתי, כאילו מתוך תיאור הבית אנחנו מתחילים לשמוע גם את מה ששרו בו. כאן מתבהר עד כמה החיבור למסורת נטוע במוזיקה של אהוד בנאי. זו היכרות עם קולות, אנשים ומנהגים שהוא נושא איתו, והיכולת לתת להם חיים בתוך שיר רוק. עבורנו זהו הלב של האלבום, רגע אינטימי שמצליח לעורר געגוע גם אצל מי שמעולם לא ביקר בכתובת הזאת. החלק הבא באלבום נותן לקצב ולשירה החוזרת להוביל. השיר "אסתר", שנכתב בעקבות שיר עם אפגני, נושא תפילה ותקווה לפריחה ולהיפתחות. יש בלחן שלו פשטות מזמינה, כזאת שעושה חשק להצטרף לשירה בלי לחכות להזמנה. אחריו, "ג'מלי פורוש" מבליט את הצליל של המילים ואת כוחו של הפזמון החוזר, באווירה חגיגית ומזרחית. הקטע האינסטרומנטלי הקצר "כל הלילה על האש" ממשיך את התנופה ומשאיר את הדיבור לכלים. שלושת הקטעים מעניקים לאלבום תחושה של מפגש חי, שבו הסיפור האישי נעשה לרגע שירה משותפת. את הפרידה שומר אהוד בנאי ל"נגעת בצמרות העצים", אחד השירים המהפנטים שלו. הנגינה המחזורית, צליל הסיטאר והמרחב שסביב הקול מעניקים לו אופי פסיכדלי עדין. השיר מביט לאחור אל רגע של חירות והתעלות מתוך חיים שכבר נעשו אחרים. דווקא האיפוק בביצוע מכאיב: אפשר לזכור היטב את מה שהרגשנו, ובכל זאת לא לדעת איך להגיע לשם שוב. הסיפור שמאחוריו יפה כמעט כמו השיר. אהוד בנאי כתב באתרו כי בחורף 1977, כשעלה בלילה בוואדי אל הצריף שבו התגורר, חווה לרגע תחושה מוזרה של ריחוף וראה את צמרות עצי הזית בגובה עיניו. הוא נבהל ורץ הביתה. כעשר שנים אחר כך, בדירה ברמת גן, הזיכרון שב אליו והוא כתב את השיר. הפער בין הלילה ההוא לבין החלון שפונה אל השיכון מעניק לסיום האלבום עומק נוסף. הנדודים של שיר הפתיחה כבר נעשו כאן לזיכרון, אבל הכמיהה שהוציאה את המספר לדרך עדיין חיה בו. גם העטיפה, בעיצוב איתן פימנטל ובצילום דניאל חכים, מתאימה לעולם הזה. העיטור המצולם בגוונים החמים, עם מרקם שנראה שחוק ומוכר, מזמין להתקרב ולהתבונן. אין צורך בדיוקן של הזמר כדי להרגיש שמדובר באלבום אישי. עם השנים זכה "קרוב" למעמד פלטינה בישראל, ושירים מתוכו נעשו חלק בלתי נפרד מההופעות ומהקשר של אהוד בנאי עם הקהל. ב- 2024, במלאת לו 35 שנה, יצאה גם מהדורת ויניל צבעונית מיוחדת. אבל יש סיפור קטן שממחיש את הדרך שעשה האלבום טוב יותר מנתוני מכירות: ברשימה מ- 2007 נזכר אהוד בנאי כיצד, זמן מה אחרי יציאתו, המתין לחבר בנצרת עילית ושמע את "קרוב" מתנגן בווליום גבוה מדירה מעליו. הוא הקשיב, התרגש, ולבסוף עלה לדפוק בדלת. איש לא פתח. האדם שבפנים לא ידע שמי שכתב את השירים עומד בחוץ. אולי לכן השם "קרוב" מתאים כל כך. האלבום נע בין ארצות, זיכרונות וסגנונות, ובכל מקום מצליח למצוא משהו אישי ומוכר. יש בו סקרנות של מי שרוצה להמשיך לנסוע, לצד ההבנה כמה יקרים האנשים והמקומות שמהם יצאנו. וכשהוא מסתיים, נשאר איתנו הרצון להקשיב שוב, קצת יותר מקרוב. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר