האלבום השני של "Incubus" שמורכב מראשי התיבות "S.C.I.E.N.C.E." שוחרר ב-9 לספטמבר 1997, אז בואו נספר עליו מספר דברים: 1. זהו האלבום הראשון מתוך חוזה של 7 אלבומים עליו חתמה הלהקה עם חברת Sony אחרי יציאת האלבום הראשון שלהם. 2. ראשי התיבות של שם האלבום מייצגים בדיחה של חברי הלהקה ולא משמעות אמיתית Sailing Catamarans Is Every Nautical Captain's Ecstasy 3. זהו האלבום הראשון והיחיד שבו השתתף DJ Lyfe שמלבד היותו DJ הוא גם אמן גרפיטי מפורסם. 4. זהו אחד האלבומים המגוונים ביותר של הלהקה שהייתה אז בתחילת דרכה וחיפשה את הכיוון המוסיקלי שלה, הוא כולל קטעים של האבי מטאל, אלקטרו, ג'אז, היפ-הופ ועוד... 5. לאחר יציאת האלבום הם הצטרפו לסיבוב ההופעות הידוע של "Korn" בשם "Family Values" ולפסטיבל "Ozzfest" מה שהעניק להם דחיפה ענקית לכיוון ההצלחה המטאורית. 6. האלבום הזה היווה חלק גדול מהסטליסט של הלהקה בהופעות במשך 15 שנה. 7. זהו האלבום הראשון של הלהקה שקיבל אלבום זהב מה- RIAA. 8. מתוך האלבום יצאו שלושה סינגלים, הראשון והמפורסם ביותר הוא "A Certain Shade of Green", השני "Redefine (Promo)" והשלישי "New Skin" 9. במהלך 1998 האלבום מכר 100,000 עותקים ללא כל תמיכה או חשיפה ברדיו ובטלוויזיה. 10. חברי הלהקה נתנו לעצמם כינויים ואינם מופיעים בשמותיהם האמיתיים באלבום: Cornelius (Brandon Boyd), Jawa (Mike Einziger), Dirk Lance (Alex Katunich), DJ Lyfe (Gavin Koppel), Badmammajamma (José Pasillas) אם בא לכם להיכנס לאיזה מעורב ירושלמי מדליק ומעניין, לחצו להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 9 לספטמבר 1971 שוחרר האלבום "Imagine",אלבום האולפן השני של John Lennon. זה לא סתם עוד תאריך שנבחר באופן אקראי לשחרור האלבום. לספרה "9" משמעות מאוד גדולה עבור John Lennon, ניתן לומר שזה אפילו מספר המזל שלו ולכן הוא בחר בתאריך 9.9 כתאריך שחרורו של האלבום. על-מנת להמחיש עד כמה הספרה "9" משמעותית ורפטטיבית בחייו של ג'ון, נציין שהוא נולד ב- 9 לאוקטובר, הבן שלו שון נולד באותו היום, הבית הראשון בו גר היה ברח' ניוקאסל מס' 9, ההופעה הראשונה של הביטלס במועדון ה- Cavern נערכה ב- 9 לפברואר 1961 והיום בו בריאן אפשטיין גילה אותם היה ב- 9 לנובמבר 1961. גם לא מעט שירים שכתב כללו את הספרה "9", כמו: "Revolution 9", "One After 909", "#9 Dream" והאמינו לנו יש עוד ועוד דוגמאות. מצד אחד, האלבום הזה מהווה המשך ישיר לחספוס של אלבום הבכורה "John Lennon/Plastic Ono Band", אשר שוחרר שנה קודם לכן. לא מעט שירים, במיוחד בצידו השני של הויניל, מביאים איתם את המרירות, הכעס והביקורת ששלטה באלבום הקודם. מצד שני, האלבום הזה כולל כמה שירים אופטימיים אפילו מתקתקים שמציגים את לנון הרך והשלו. בניגוד לאלבום הקודם, בו לנון בחר בקומץ נגנם מצומצם שליווה אותו בהקלטות, ביניהם Ringo Starr ו- Klaus Voormann, הרי שקשת האומנים המתארחים באלבום הזה, כמו גם קשת הכלים עליהם הם מנגנים רחבה במיוחד, וכוללת בין היתר את George Harrison, Nicky Hopkins, Klaus Voormann, Alan White, Ted Turner, Mike Pinder ועוד. עם זאת, בדומה לאלבום הקודם "Imagine" הופק על-ידי ג'ון יוקו ו- Phil Spector. האלבום נפתח עם המניפסט האוטופי ושיר הנושא "Imagine". זה השיר הגדול ביותר של לנון, וגם הסינגל הכי מצליח בכל הקריירה שלו, אשר עם השנים הפך להמנון בינלאומי להפצת המסר של אחווה ושלום, כמתאר עולם אוטופי ללא גבולות, ללא דת, ללא רכוש וללא מלחמות. רשימת הכתרים והתארים שחולקו לשיר ארוכה מאוד וביניהם, מקום השלישי ברשימת 500 השירים הגדולים בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון, מקום שני בסקר ספר השיאים של גינס, הוא חלק מהרשימה היוקרתית של היכל התהילה ומונה 500 שירים שעצבו את הרוקנרול, הוא נבחר על-ידי האגודה הלאומית למפיקי מוזיקה כשיר של המאה ה-20 ועוד. היסודות לשיר הונחו לראשונה במהלך הסשנים לאלבום "Let it Be" של ה"ביטלס" אך לנון השלים את כתיבתו רק בשנת 1971 על פסנתר ה- Steinway שהיה ממוקם בחדר השינה שלו ושל Yoko Ono באחוזתם שבאסקוט, אנגליה. לנון הושפע בכתיבת השיר מספר השירים "Grapefruit" אותו כתבה יוקו בשנת 1963 וכולל מספר משפטים המתחילים במילה "Imagine". שנים לאחר מכן יודה לנון שהיה קצת אנוכי כשלא הוסיף אתמה שליוקו לרשימת הקרדיטים, שכן היא השפיעה על הקונספט והמילים, אך עיוות זה תוקן בשנת 2017, כאשר שמה של יוקו הוסף לרשימת הקרדיטים. הקטע השני "Crippled Inside"הוא קטע קאנטרי "עליז" בו מתארחים George Harrison בנגינת סלייד והגיטריסט Ted Turner מלהקת "Wishbone Ash" בגיטרה אקוסטית. בראיון שנערך עם טד בדצמבר 2012 ציין טד כי להקתו היתה בדיוק במהלך הקלטת האלבום "Pilgrimage" כשקיבל שיחת טלפון המזמינה אותו להתארח באלבום של ג'ון לנון. טד הסכים מיד, אך חברו ללהקה הגיטריסט Andy Powell שקיבל שיחה דומה, סירב. טד סיפר שנאסך במכונית רולס רויס בה ישב הקלידן Nicky Hopkins. כשהגיע לאולפן ראה שם את George Harrison ואת Ringo Starr שלא ניגן באלבום. זה היה השיר האחרון שהוקלט ומיד אחריו זכה טד לשמוע לראשונה את האלבום כולו באולפן. השיר השלישי "Jealous Guy" הוא אחד היפים של לנון. הוא החל לכתוב את השיר בשנת 1968, במהלך השהות שלו ושלח חברי הביטלס ברישיקש שבהודו. השיר שנקרא במקור ""Child of Nature" בוצע במהלך הסשנים לאלבום הלבן של הלהקה (The White Album), אך בסופו של דבר נזנח ומילותיו נכתבו מחדש לאלבום הנוכחי. בניגוד למה לסברה השיר אינו שיר "קנאה" של לנון ליוקו במובן הפיזי. בשנת 1998 סיפרה יוקו במהלך ראיון עימה כי זו הייתה קינאה רוחנית. העובדה שהיא יודעת שפה נוספת (יפנית) וג'ון לא יכול להיות שותף למחשבות שלה בשפה שהוא לא מבין. מעניין לציין שיוקו סייעה בכתיבת מילות השיר, אך גם הפעם היא לא קיבלה על כך קרדיט, מתוך ניסיון שלא ללבות את דעת הקהל השלישית שהיתה עליה באותה תקופה. Joey Molland ו- Tom Evans מלהקת "Badfinger" מנגנים כאן בגיטרה אקוסטית. הרצועה "It's So Hard" היא קטע בלוז קלאסי ששוחרר כבי סייד לשיר הנושא "Imagine". לנון מתאר בשיר את הקשיים בחיים, אשר לכולם פתרון אחד - "אהבה". בשיר מתארח הסקסופוניסט King Curtis אותו העריץ לנון בהקלטה אחרונה שלו. קרטיס נרצח חודש אחד בלבד לפני שהאלבום שוחרר באמריקה. את הצד הראשון של הויניל מסיים "I Don't Want to Be a Soldier Mama" שמביא לנו את ג'ון לנון המחאתי. קטע בלוז-רוק מונוטוני ומהפנט שכולל את נגינת הסלייד של George Harrison. השיר הוקלט במהלך אותם סשנים של השיר הקודם "It's So Hard" ולכן גם כאן מתארח הסקסופוניסט King Curtis. במהלך אותם סשנים מפברואר 1971 הוקלט גם השיר "Power to the People" ששוחרר כסינגל. אומן מעניין נוסף שמתארח כאן הוא Mike Pinder מלהקת המודי בלוז. השיר זכה לגרסת כיסוי מעניינת של הסופרגרופ "Mad Season", שמופיעה בין היתר באלבום ההופעה "Live at The Moore". הצד שני של הויניל נפתח עם שיר מחאה נוסף - "Gimme Some Truth" אשר בדומה לשיר "Jealous Guy" נכתב גם הוא במהלך שהותם של לנון וחברי הביטלס ברישיקש שבהודו בשנת 1968. מה שהוביל את לנון לכתב את השיר הוא בין היתר "טבח מִי ליי" במלחמת וייטנאם והניסיון של ממשלת ארה"ב ובראשה הנשיא ריצ'ארד ניקסון לטייח אותו. לנון מתייחס במפורש לניקסון בשיר תוך שימוש בכינוי "trick-dicky", כינוי של ניקסון שהפך לפופולרי במהלך פרשת ווטרגייט. (Photo: Johnlennon.com) מיד אחר כך מגיע אחד השירים היפים והממיסים של לנון "Oh My Love". הדמו הראשון לשיר הונח בשנת 1968, לאחר הסשנים לאלבום הלבן של הביטלס ("The White Album"). את מילים כתבה יוקו אונו, שהפעם קיבלה קרדיט על כתיבתו יחד עם לנון, לאחר שהפילה את פרי ביטנה בחודש השישי להריונה. גם בשיר זה משתתף George Harrison בנגינה על גיטרה חשמלית. אנחנו מגיעים לאחד השירים החזקים של האלבום "How Do You Sleep?", בו לנון לא חוסך מילים כנגד חברו ללהקת הביטלס Paul McCartney. בניגוד למסרים הנסתרים של מקרטני נגד לנון בעטיפת האלבום "Ram", לנון עולה להתקפה ולא חוסך בחיצי הביקורת נגד מקרטני במילים כמו: "The only thing you done was yesterday And since you've gone you're just another day How do you sleep? How do you sleep at night?" מעניין לציין שמי שסייע ללנון לכתוב את המילים לשיר היה Allen Klein מנהלו של לנון, אשר בזמנו עשה יד אחת עם שלושת חברי הביטלס בתביעה כנגד מקרטני. גם מבחינת המוזיקה, הפתיחה של השיר עם הדיבורים וכיווני הכלים נועדה להוות עקיצה של מקרטני שפתח את האלבום "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" בצורה דומה. העקיצה לכיוון מקרטני עולה גם מתוך עטיפת האלבום שכוללת בתוכה תמונה של לנון מחזיק באוזני חזיר, וזאת בתגובה לתמונה של מקרטני באלבום "Ram". ראוי לציין במיוחד את החיזוק שלנון מקבל כאן מחברו ל"ביטלס" George Harrison שפשוט מדהים כאן בנגינת הסלייד שלו. אנחנו מתקרבים לסיום עם "How?" שיר קסום ויפה שבניגוד גמור לשיר הקודם מציג את הצד חסר הביטחון של ג'ון לנון עם מילים כמו: “How can I go forward when I don’t know which way I’m facing?”. המילים המרגשות של לנון והשירה השברירית שלו רוכבים בצורה מושלמת על העיבודים התזמורתיים והתיפוף המינימליסטי של Alan White שממש מזכיר כאן בנגינתו את Ringo Starr. האלבום מסתיים בנימה אופטימית ושמחה בסגנון קאנטרי עם "Oh Yoko!". לנון החל לכתוב את השיר בשנת 1968 במהלך הביקור שלו ברישיקש, הודו. זה שיר אהבה. המלודיה של השיר הושפעה מהשיר "Lost John" של Lonnie Donegan וג'ון לנון מנגן בו בפעם הראשונה והאחרונה על מפוחית, בקריירת הסולו שלו. מי ששר כאן קולות רקע הוא המפיק Phil Spector. מעניין שחברת EMI ביקשה לשחרר את השיר כסינגל, אך לנון סירב. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 9 בספטמבר 1991 הוציאה "Dire Straits" את "On Every Street", אלבום האולפן השישי והאחרון שלה. שש שנים עברו מאז "Brothers in Arms", שהפך את "Dire Straits" מלהקת רוק מצליחה לאחת הלהקות הגדולות בעולם. זה היה מסוג האלבומים שמשנים את קנה המידה של הכול: מכירות של עשרות מיליונים, אצטדיונים, קליפים שנצרבו ב- MTV וסיבובי הופעות שהפכו את הלהקה למכונה בינלאומית. לכן, כשהגיע הזמן לחזור לאולפן, הרף שהאלבום הזה הציב היה כמעט בלתי אפשרי. איך ממשיכים אחרי שיא כזה בלי להישמע כאילו מנסים לשחזר אותו? התשובה של Mark Knopfler הייתה להתרחק. בשנים שלאחר "Brothers in Arms" הוא המשיך לכתוב מוזיקה לסרטים, ניגן עם אמנים אחרים והקים את "The Notting Hillbillies", פרויקט שהחזיר אותו אל הקאנטרי, הבלוז והפולק שאהב הרבה לפני שהפך לכוכב אצטדיונים. כשהוא חזר ל-"Dire Straits", הוא כבר הגיע ממקום מוזיקלי אחר. פחות צורך להרשים, יותר רצון פשוט לנגן. האלבום "On Every Street" הוקלט בין נובמבר 1990 למאי 1991 באולפני "AIR" בלונדון. ההרכב המרכזי כלל את Mark Knopfler בגיטרה ושירה, John Illsley בבס, Alan Clark ו-Guy Fletcher בקלידים, אבל מסביבם נבנה מעגל מרשים של נגני אולפן. הגיטריסט Phil Palmer הוסיף גיטרות, Paul Franklin הביא את גיטרת הפדאל סטיל שמעניקה לחלק גדול מהאלבום את הגוון האמריקאי שלו, Chris White הוסיף סקסופון וחליל, Danny Cummings כלי הקשה, ועל התופים התחלקו Jeff Porcaro ו-Manu Katché. אפילו George Martin נכנס לתמונה בעיבודי המיתרים. האלבום הופק בידי Mark Knopfler והלהקה, עם סאונד מוקפד מאוד, אבל בלי לנסות לבנות עוד אלבום ענק לאצטדיונים. התחושה הפעם קרובה יותר ללהקה שיושבת בחדר ומחפשת את השיר הנכון. השיר "Calling Elvis" פותח את האלבום בדיוק במקום שבו הישן והחדש נפגשים. יש בו גרוב גדול מספיק כדי להחזיק אצטדיון שלם, אבל הגיטרות כבר נושאות איתן אבק דרכים, קאנטרי ורוקבילי. הטקסט משתמש בדמותו של Elvis Presley כאמצעי לספר על אדם שלא מצליח להגיע אל מי שהוא מחפש, תוך משחק עם שמות ודימויים המזוהים עם מלך הרוקנרול. הסולו של Mark Knopfler מזכיר למה גם כשהמוזיקה שלו נעשית מאופקת יותר, מספיקות כמה שניות של נגינה כדי לזהות מיד מי מחזיק בגיטרה. הקליפ, שנבנה בעולם של מריונטות בסגנון "Thunderbirds", הפך גם הוא לאחד הזכורים מהתקופה המאוחרת של הלהקה. ואז מגיע השיר "On Every Street", שיר הנושא והלב האמיתי של האלבום. הוא נפתח באיפוק כמעט מוחלט: קול עייף, פסנתר, גיטרה שמציירת יותר משהיא מנגנת, וסיפור על חיפוש אחר דמות שנעלמה בתוך רחובות, סימנים וזיכרונות. לאט לאט השיר מתרחב, גיטרת הפדאל סטיל והקלידים מרחיבים בהדרגה את התמונה, והמחצית האחרונה הופכת למסע אינסטרומנטלי שבו Mark Knopfler לא ממהר לשום מקום. זו לא דרמה בסגנון "Making Movies", אלא מלנכוליה של אדם שכבר יודע שלפעמים אין פתרון לסיפור, רק דרך להמשיך ללכת בתוכו. השיר "When It Comes To You" ממשיך את הקו השורשי עם גיטרות חדות ומקצב שמרגיש כאילו יצא ממועדון קטן בדרום ארה"ב. לעומתו, השיר "Fade To Black" לוקח את האלבום עמוק יותר אל הבלוז, עם אווירה לילית, כמעט מעושנת, שבה כל מרווח בין הצלילים חשוב כמו הצלילים עצמם. אחריהם מגיע "You and Your Friend", אחד מאותם קטעים שהולכים ונפתחים בהאזנות חוזרות: איטי, חושני ומעט מאיים, עם פדאל סטיל שמרחף מסביב לגיטרה של Mark Knopfler ומדגיש עד כמה האלבום הזה כבר מצביע לכיוון קריירת הסולו העתידית שלו. השיר "The Bug" הוא הרגע שבו האלבום מחייך. הגיטריסט Vince Gill מצטרף בגיטרה ובקולות, והלהקה נכנסת לרוקבילי קופצני עם רעיון פשוט וחכם על החיים: לפעמים אתה זה שמביט על העולם דרך השמשה, ולפעמים אתה החרק שעל השמשה. מאחורי הקלילות מסתתרת אחת התמות החוזרות באלבום כולו, התחושה שהשליטה שלנו במה שקורה מוגבלת הרבה יותר ממה שאנחנו אוהבים לחשוב. השיר "Heavy Fuel" הוא הצד השני של אותו מטבע. זהו הבוגי הגדול והמלוכלך ביותר באלבום, שיר שנשמע כאילו נכתב מראש כדי להרעיד אצטדיונים, אבל הטקסט שלו הוא קריקטורה של צריכה, כסף, אלכוהול, סיגריות, אוכל ושאר הרגלים רעים. ההפקה כאן קשיחה ובולטת יותר, ולא במקרה זה גם הקטע היחיד באלבום שמוקסס בידי Bob Clearmountain במקום Neil Dorfsman. יש בו הד רחוק ל-"Money for Nothing", אבל במקום לצחוק על תעשיית הפופ, Mark Knopfler מפנה את המבט אל תרבות שחיה כאילו לעולם לא תידרש לשלם את החשבון. השיר "Iron Hand" מחזיר את האלבום אל פולק כמעט חשוף לגמרי. הוא נכתב בהשראת העימותים האלימים סביב שביתת הכורים הבריטית בשנות ה-80, והפער בין המלודיה השקטה לבין התמונה הקשה שבטקסט הופך אותו לאחד השירים החריפים באלבום. השיר "Ticket To Heaven" משתמש דווקא בעיבוד עשיר יותר, כולל מיתרים, כדי לעקוץ מטיפים ואנשי אמונה שמוכרים גאולה תמורת כסף. השיר "My Parties" ממשיך את הקו הסאטירי בדרך קלילה יותר, דרך מארח שרוצה להרשים את כולם בצעצועים, במעמד ובשפע שלו, בזמן שהעולם מסביבו מרגיש הרבה פחות יציב. לקראת הסיום מגיע אחד הקטעים היפים והפחות מוערכים בדיסק, "Planet of New Orleans". כמעט שמונה דקות של אווירה, גיטרה, קלידים וכלי הקשה שבהן הלהקה נותנת למוזיקה להתפתח בקצב שלה, בלי למהר אל הפזמון. המתופף Manu Katché מעניק לשיר תנועה רכה וגמישה, והגיטרה של Mark Knopfler נעה בין בלוז, קאנטרי וג'אז כאילו היא מסיירת בעיר אחרי חצות. זה בדיוק סוג השיר שמסביר למה "On Every Street" דורש סבלנות: השיאים שלו לא תמיד נמצאים בסינגלים, ולעיתים הם מתחבאים ברגעים שבהם נדמה שכמעט לא קורה דבר. השיר "How Long" סוגר את האלבום בלי הצהרה גדולה ובלי מחווה חגיגית של פרידה. בזמן אמת אף אחד לא הציג את "On Every Street" כאלבום האחרון של "Dire Straits", ולכן הסיום הפשוט שלו מרגיש היום כמעט נוגע ללב. אין כאן דלת שנטרקת. יש להקה שמסיימת שיר, מניחה את הכלים, ורק בדיעבד אנחנו מבינים שזה היה סוף הפרק האולפני שלה. מבחינה מסחרית, האלבום עמד יפה גם בלחץ וגם בציפיות. "On Every Street" נכנס ישר למקום הראשון בבריטניה, הגיע למקום ה-12 בארה"ב והפך שם לאלבום פלטינה. אחריו יצאה הלהקה לסיבוב הופעות עצום של 1991-92, שכלל 216 הופעות באירופה, צפון אמריקה ואוסטרליה ומכר כ-7.1 מיליון כרטיסים. הסיבוב הזה תועד בהמשך באלבום ההופעה "On the Night", אבל מאחורי המספרים המרשימים הוא גם חיזק אצל Mark Knopfler את התחושה שעולם האצטדיונים כבר לא היה המקום שבו רצה להישאר. עד אמצע שנות ה-90 היה ברור ש-"Dire Straits" סיימה את דרכה. האלבום "On Every Street" אינו אלבום מושלם. הוא ארוך, לפעמים מרוחק, ויש בו רגעים שבהם האיפוק הופך כמעט לאדישות. מי שחיפש עוד "Brothers in Arms" קיבל אלבום אחר לגמרי. אבל זו גם הסיבה שהוא התיישן בצורה מעניינת כל כך. במקום לרדוף אחרי ההצלחה הקודמת, "Dire Straits" סיימה את הקריירה שלה כשהיא מסתכלת אחורה אל בלוז, קאנטרי ופולק, ובאותה נשימה קדימה אל העולם שבו Mark Knopfler ימשיך ליצור כאמן סולו. יש בו פחות להיטים מיידיים, אבל יותר פינות נסתרות, יותר מרחב ויותר תחושה של מוזיקאים שמעדיפים את הצליל הנכון על פני הרגע הגדול. במבחן הזמן, זה אולי האלבום הכי מתאים לפרידה שלא ידעה שהיא פרידה. "On Every Street" לא סוגר את הסיפור של "Dire Straits" בזיקוקים, אלא באורות רחוב, בצליל של פדאל סטיל, בגיטרה שמדברת בשקט ובתחושה שהמסע פשוט הגיע לנקודה שבה צריך לפנות לכביש אחר. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 9 לספטמבר, 2022, Ozzy Osbourne הוציא את אלבומו ה- 13 "Patient Number 9". באלבום הזה "נסיך האופל" חזר אלינו עם חומרים המשלבים את האלמנטים האייקוניים של הסאונד והסגנון הידוע שלו, יחד עם שיתופי פעולה רעננים והפקה מודרנית. האלבום הזה הוא היווה עדות למורשת המתמשכת של אוסבורן, והוכיח שגם אחרי עשרות שנים בתעשייה ובעיות בריאות רבות, היה לו הרבה מה להציע. עצוב וחבל שהאלבום המצוין הזה התברר כאלבום האחרון בקריירה שלו... רשימת האמנים שמשתפים פעולה עם Ozzy Osbourne באלבום הזה פשוט מטורפתתתתתתת!!!!!! Andrew Watt, Zakk Wylde, Jeff Beck, Tony Iommi, Mike McCready, Eric Clapton ו- Josh Homme בגיטרות, Robert Trujillo, Duff McKagan ו- Chris Chaney על הבס, Chad Smith ו- Taylor Hawkins על התופים. האלבום יוצא לדרך עם שיר הנושא, "Patient Number 9", רצועת מיד-פייס מלודית בהשתתפות אגדת הגיטרה Jeff Beck. את השיר כתבו Ozzy, Watt, Trujillo, ו- Chad Smith יחד עם Ali Tamposi - כותבת השירים מפלורידה שגם כתבה שמונה רצועות מאלבומו הקודם של אוזי "Ordinary Man". השיר נותן מיד את הטון לאלבום באווירה אפלה-משהו, עם מילים המספרות כיצד Ozzy Osbourne מוחזק בניגוד לרצונו במוסד לחולי נפש, ללא תקווה לצאת משם בחיים. 2 סולואי הגיטרה הצורבים של Beck מוסיפים עומק ודרמה לאחד השירים הכי קליטים של האלבום, אשר יצא גם כסינגל הראשון מתוכו. הקליפ משלב יצירות האמנות המצוירות בידי אוסבורן עצמו, אותן ניתן לראות בין היתר במהלך הסולו של בק. מיד לאחר מכן מגיע "Immortal" - שיר קצבי עם ריף סוחף שכולל את עבודת הגיטרה המחוספסת של Mike McCready מ- "Pearl Jam". הקצב והוייב הכללי מחזירים אותנו מיד להוצאות הסולו המוקדמת של אוסבורן. האנרגיה המתפרצת של השיר, משלבת מטאל עוצמתי קלאסי עם שפיץ רענן ועכשווי. הסולואים החדים והמחשמלים של מקרידי חורכים דרך המלודיה של השיר, בעוד שהמילים של אוסבורן מהרהרות על השאיפה להכרה נצחית. אוסבורן מגייס לעזרתו את Zakk Wylde, שותפו המוזיקלי הוותיק, כדי לספק את הריפים והסולואים הוירטואוזים שלו, בין היתר ברצועות מעולות כמו "Parasite", "Nothing Feels Right" ו-"Mr. Darkness". עבודת הגיטרה של Wylde מספקת את הסאונד המוכר והכבד שחובבי קריירת הסולו של אוסבורן יזהו ויאהבו מיד. הרצועה החמישית - "One of That Days" היא אחד הרגעים הבולט באלבום, בהם משתתף אגדת הגיטרה Eric Clapton. הרצועה משלבת את משפטי הגיטרה הבלוזיים של קלפטון אל תוך בלדת רוק מיד-טמפו מלנכולית, בה אוסבורן מהרהר בתסכול קיומי על החיים ומפקפק בישו. נגיעות הגיטרה המרגשות של Clapton מוסיפות עומק ורגש לרצועה, והסולו המלודי שלו בוודאי יזכיר לחלק מכם את ימיו הגדולים ב- "Cream". הגיטריסט Jeff Beck חוזר בשיר ה-6 מתוך האלבום - "A Thousand Shades". בלדה יפהפייה עם עבודת גיטרה מרגשת, מלאת נשמה ומאוד מלודית. השיר הוא יצירה רגשית ומופנמת מאוד של אוזי, הנגינה הקולחת והבלוזית של בק משתלבת בצורה מושלמת עם ההגשה הווקאלית הפגיעה של אוסבורן. והסולו... איזה סולו... אחד משיאי האלבום הוא ללא ספק "Degradation Rules", שמפגיש את אוסבורן עם Tony Iommi, חברו לשעבר ללהקת "Black Sabbath". למרות שאיומי לא קיבל קרדיט על כתיבת השיר, הוא ציין ל"רולינג סטון" שהוא כתב את הלחן לרצועה, אותה שלח לאוסבורן, אשר מאוחר יותר הוסיף עליה את השירה. אוסבורן אמר למגזין Kerrang! ש- Taylor Hawkins מתופף ה- "Foo Fighters" נתן לו את הרעיון למילים (טיילור היה גם שותף לכתיבת שלושה משירי האלבום). השיר הזה הוא סוג של המנון מטאל עמוס ריפים, עם נגיעות Doom, שעושה הרבה כבוד לימי "Black Sabbath" תוך שמירה על אדג' מודרני. קולו של אוסבורן, ונגינת המפוחית שלו ​​(שהזכירה לנו מיד את "The Wizard" הקלאסי מאלבום הבכורה "Black Sabbath"), עדיין שומרים על האיכות שהפכה אותו לאייקון מטאל. עוד אחד מהשיאים של האלבום שכולל שיתוף פעולה עם Tony Iommi הוא "No Escape from Now". השיר הזה לוכד בצורה מושלמת את העוצמה האפלה והאטמוספרית שהפכה את "Black Sabbath" לאגדה. ריפי הגיטרה האייקוניים והכבדים של איומי נמצאים בחזית השיר, ונותנים את הטון לשיר שנבנה אט אט ומתאר מסע מבשר רעות לעבר האבדון. השירה של אוסבורן ספוגה במלנכוליה מפחידה, כשהוא שר על גורל בלתי נמנע, ייאוש, ועל היותו לכוד במוחו של עצמו. קטע המעבר באמצע השיר לריף עוצמתי, כמעט קתרזי, מציג גם את אוסבורן וגם את Iommi בשיאם, מה שהופך את השיר הזה לאחת הרצועות האפיות של האלבום. ההפקה, בראשותו של Andrew Watt (שהיה גם שותף להפקת "Ordinary Man" ומנגן כאן בגיטרות, בס, קלידים, תופים ושר קולות רקע), מלוטשת ומאוזנת. היא נותנת לכל כלי מרחב נשימה מספיק, תוך דגש על השירה של אוסבורן והקפדה שהיא תחדור כל חומת ריפים, אפילו הכי בצורה. המגע המודרני של וואט מוסיף ברק לאלבום הזה מבלי לדלל את המהות המטאלית הגולמית שלו. לסיכום, "Patient Number 9" הוא יצירה מרשימה - "שירת הברבור" (השחור) של "נסיך האופל", אשר הציגה את היכולת של אוסבורן להתפתח גם בערוב ימיו, תוך שהוא נשאר נאמן לשורשים שלו. האלבום הזה חוגג את הקריירה הענפה של אוסבורן עם שורה ארוכה של מוזיקאים וקריצה לעבר, אבל עם עין אחת פתוחה בתקווה אל עבר העתיד, ולכן כל-כך כואב שזו הפכה ליצירה האחרונה שהוציא בימי חייו. מעריצי אוזי הקלאסי ימצאו הרבה מה לאהוב באלבום הזה, בעוד שהמאזינים החדשים יעריכו בוודאי את שיתופי הפעולה המגוונים. אוסבורן אולי חשב על המוות שלו באלבום הזה, אבל עם "Patient Number 9", הוא הראה שהמורשת המוזיקלית שלו תהדהד לנצח. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 09.09.1977 תארו לעצמכם את Jim Morrison, Mick Jagger, James Brown ו-David Bowie מתאחדים לגוף של אומן אחד. איזו הופעה מדהימה היינו מקבלים. אז זהו שקיבלנו, והוא אפילו לא ידע שהוא כזה. אני מדבר כמובן על Iggy Pop. איגי פופ היה הכינוי שנתנו לו חברי להקתו המוקדמת, "The Iguanas". לאחר שחברו ג'ימי פופ איבד את כל שערותיו כולל הגבות, הגיב איגי בגילוח גבותיו שלו, והשאר היסטוריה. השם איגי פופ נשאר שלו לתמיד. התשוקה לחיים היא יצר בסיסי של כל בני האדם. גם כשהחיים מזמנים לנו קשיים, אנחנו נמצא את הדרך להתגבר עליהם. הרצון לחיות חזק מהכל. הרצון לחיות הוא התהליך הבסיסי שהניע את יצירת אלבומו השני של איגי פופ, "Lust for Life", שיצא ב-09.09.1977. איגי פופ נולד בשנת 1947 ב-Ann Arbor, Michigan, לאב מורה לאנגלית ולאם יהודייה שעבדה כמזכירה. בתחילת דרכו היה איגי מתופף. רק לאחר שהבין שהייעוד שלו הוא בקדמת הבמה, הקים יחד עם חברו לספסל הלימודים רון אשטון, אחיו סקוט אשטון והבסיסט דייב אלכסנדר את להקת "The Stooges". פופ, שבנערותו היה ילד ביישן, התגלה כחיית במה. "יש להם קצב טוב, וסולן מוזר שממזג על הבמה חושניות ואלימות", אמר נציג חברת "Elektra" שהמליץ להחתים אותם. פופ, שכאמור היה ביישן בחיי היום יום, נע על הבמה בחתוליות תוך כדי שהוא מרבה ליצור אינטראקציה עם הקהל, ולא בחל גם במחוות מוזרות כמו התפלשות בתוך זכוכיות ומריחת גופו בחמאת בוטנים. וכמובן Stage Diving, אותו זינוק לתוך הקהל ש-פופ היה האומן הראשון שהעז לבצע. את ההשראה להתנהגות חסרת העכבות על הבמה לקח פופ מג'ים מוריסון, סולן "The Doors", אותו ראה בהופעה בשנת 1967 כאשר היה סטודנט באוניברסיטת Michigan. בסופו של יום, "הסטוג'ס" הפכו ללהקה שבדיעבד הייתה אבן שואבת ומורת דרך להרכבים כמו "טלוויז'ן", "נירוונה", "הסמיתס", "סקס פיסטולז", "סוזי והבנשיז" ועוד. "הסטוג'ס", כמו "הוולווט אנדרגראונד", השפיעו בעיקר בדיעבד, אבל התקשו למכור אלבומים, אולי משום שבחרו לנגן הרבה פאנק לסוגיו. איגי, שהיה מכור במהלך השנים לסמים, נותר חסר כל, עד שחברו הטוב דיויד בואי, שהיה מכור כמוהו, החליט לנסות ולהציל את "הסטוג'ס" מפשיטת רגל, ממש כפי שעשה שנה קודם לכן עם להקת "מוט דה הופל", שזכתה בזכותו בלהיטה הענק "All the Young Dudes", שבואי כתב עבורם. בואי הפיק ל"הסטוג'ס" את אלבומם השלישי "Raw Power" (1973), שגם הוא נכשל מסחרית. לאחריו התפרקה הלהקה. בואי ואיגי פופ, שהיו מכורים לסמים, יצאו לסיבוב הופעות באירופה, שלאחריו נדדו עד לגרמניה כדי להיגמל. שניהם היו חפצים בחיים והבינו שכך אי אפשר להמשיך. בזמן שישבו בבית שבו נגמלו מסמים, גמלה בליבם ההחלטה להקליט אלבום. האלבום נוצר באולפן שהיה ממוקם לא רחוק מביתם וצמוד לחומת ברלין שעוד לא נפלה, באולפני "Hansa", שנודעו באקוסטיקה ובסאונד המיוחד שלהם, ואמנים רבים נהרו לשם כדי להקליט את אלבומיהם. האלבום הוקלט במהירות, גם בשל רצונו של איגי פופ לקבל יותר קרדיט ולהרגיש שתרם יותר לאלבום שיוצא תחת שמו, לאחר שהרגיש שתרם מעט מעצמו באלבום הראשון "The Idiot" שיצר עם דיוויד בואי חצי שנה לפני כן. מופיעים בו שירים על התמכרויות והרצון להיגמל מהן. "Lust for Life" עוסק בדיוק במקום הזה. הקצב הממכר בתחילתו של השיר הגיע בכלל מצליל מורס של נעימת פתיחת השידורים בערוץ הטלוויזיה שבו צפו איגי פופ ודיוויד בואי תוך כדי הגמילה. בזמן אמת "Lust for Life" תפס פחות, ורק כעבור עשרים שנה, כאשר שובץ בפסקול הסרט "Trainspotting", הוא זכה לכבוד הראוי לו. השיר הזכור מהאלבום בזמן אמת הוא "The Passenger", שלקח השראה מהדרך שבה ראה ג'ים מוריסון את החיים המודרניים כמסע ארוך בתוך מכונית. לימים זכה השיר לחידושים רבים, ביניהם של "Siouxsie and the Banshees" ו-Michael Hutchence. את שמו של האלבום לקחו איגי פופ ודיוויד בואי מתוך הנובלה של הסופר אירווינג סטון על חייו של הצייר ההולנדי וינסנט ואן גוך. עטיפת האלבום, אותה צילם אנדי קנט, תופסת את איגי פופ ברגע מזוקק של "הבחור הנחמד מהשכונה". עטיפה שמבטאת את השינוי החיובי שחל באיגי פופ מרגע שהחל בתהליך הגמילה שלו מסמים. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

גבירותיי ורבותיי, קבלו את Jay Weinberg, המתופף לשעבר של "Slipknot" ו-"Suicidal Tendencies", שממשיך כיום בקריירת סולו ובפרויקטים מוזיקליים נוספים. Source: Drummer's Review = הוא נולד ב-8 בספטמבר 1990 בניו-ג'רזי למקס וריבקה ויש לו אחות בשם Ali. = אביו הוא Max Weinberg, המתופף המפורסם של ה- "E Street Band" להקת הליווי של Bruce Springsteen וגם המתופף של תוכניות הטלוויזיה "Late Night with Conan O'Brien" ו- "The Tonight Show". = הוא היה זה שחשף את ג'יי לסגנונות מוזיקה שונים והכיר לו להקות שונות מעולם הרוק, באופן קוסמי הוא ידע את עתידו. כשג'יי היה בן 9 לקח אותו אביו לפסטיבל Ozzfest ושם הוא ראה ואפילו פגש מאחורי הקלעים את להקת "Slipknot", כבר אז הוא ידע מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול! לאורך השנים ג'יי שמר על קשר עם מנהל הלהקה וגם עם חלק מחברי הלהקה. Source: Facebook = כילד ג'יי היה שחקן מוכשר בהוקי קרח כשהוא מאייש את תפקיד השוער. = למרות שאביו הוא מתופף מוכשר ומפורסם הכלי הראשון עליו ג'יי למד לנגן היה על גיטרה, בגיל 9. בגיל 13 הוא למד לנגן על גיטרה בס ורק בגיל 14 הוא החל לנגן על תופים. הוא קיבל מאביו מספר שיעורים בסיסיים ואת כל השאר הוא למד לבד. = כנראה שהלהקה הראשונה שלו הייתה להקת מטאל מקומית בשם "Chaosis". = לאחר מכן הוא ניגן בלהקת פאנק רוק בשם "Sadie Mae" ואפילו הופיע מספר פעמים עם להקת הפאנק רוק "The Used". = בשנת 2008 לאחר סיום הלימודים בתיכון Rumson-Fair Haven Regional High School הוא עבר לניו-יורק והצטרף ללהקת הפאנק רוק "The Reveling". עימה הוא הוציא אלבום אחד ו-EP. = באותה שנה, כשהוא בן 18 בלבד ג'יי זוכה להחליף את אביו בהופעה של ספרינגסטין בשיר "Born To Run" באחת ההופעות ב- Magic Tour. מסתבר שזו הייתה נקודת הפתיחה כי פחות משנה לאחר מכן, לאור לוח הזמנים של תוכנית הלילה מקס נאלץ להיעדר מסיבוב ההופעות של ספרינגסטין. = וכך קורה שבשנת 2009 ג'יי זוכה לאייש את תפקיד המתופף ביותר ממחצית סיבוב ההופעות "Working on a Dream Tour" של ספרינגסטין וזאת כמובן רק לאחר שהוא מקבל את אישורם של שאר חברי הלהקה ו- Steve Van Zandt במיוחד. ג'יי מקבל אהבה ותמיכה לא רק מהלהקה אלא גם מהקהל, הוא מקבל את הכינוי "Spark Plug" מאחר והמראה הצעיר שלו עם השיער הארוך וסגנון הנגינה שלו שהזכיר מאוד את Dave Grohl הביא רוח נעורים לבמת המבוגרים. Photo: Danny Clinch = בנוסף לסיבוב ההופעות הנ"ל ממשיך ג'יי למלא מקום כשאביו לא יכול לעלות להופיע ובמקביל הוא ממשיך עם להקתו "The Reveling". ג'יי סיפר שהדואליות הזו הייתה מאוד מרגשת, מצד אחד לנגן באיצטדיונים עם ספרינגסטין ומצד שני לנגן במועדונים קטנים עם להקתו. = בשנת 2010 צורף ג'יי ללהקת הפאנק רוק הוותיקה "Madball". הוא הקליט עימם את האלבום השביעי שלהם "Empire" שיצא באותה שנה והיה חלק מסיבוב ההופעות לקידום האלבום. לאחר פחות משנה בלהקה עזב ג'יי את הלהקה לאור "אי-התאמה בסגנון החיים". = בסוף שנת 2010 הצטרף ג'יי ללהקת הפאנק רוק "Against Me!" כשהוא ממלא את מקומו של המתופף George Rebelo. לאחר מספר חודשים עם הלהקה הפך ג'יי למתופף קבוע וחלק מההרכב והחל להשתתף בהקלטות האלבום הבא של הלהקה. הרומן לא נשמך זמן רב ובסוף שנת 2012 עזב ג'יי את הלהקה כשהוא מודיע להם על העזיבה שלו בטוויטר, חברי הלהקה לא נשארו חייבים ופרסמו תמונה של מכונת תופים!! = לאחר מספר שנים בדרכים כשהוא מופיע עם להקות שונות ברחבי ארה"ב, מחליט ג'יי לחזור חזרה לספסל הלימודים ומתחיל ללמוד באוניברסיטת Stevens Institute of Technology. בשנת הלימודים האחרונה שלו, במהלך מבחני הסיום, מקבל ג'יי טלפון מהמנג'ר שלו שמבקש ממנו להגיע ללוס אנג'לס לאודישנים. ג'יי שלא ידע במה מדובר אך לעולם לא אמר לא להזדמנות לנגן לוקח טיסה ומגיע ללוס אנג'לס. = ג'יי מגיע ללוס אנג'לס ונכנס לחדר חזרות, מנהל המקום מביא אותו אל סט התופים ואז אומר לו: "Alright, there’s a drum set. We’ll bring in Slipknot in, like, 20 minutes. That cool?" מיותר לציין שג'יי ענה בחיוב ורמות האדרנלין בדם שלו קפצו לערכים בלתי נתפסים!! = ג'יי סיפר ש- Shawn "Clown" Crahan שאל אותו אם הוא מכיר שירים של הלהקה והוא ענה שכן והם התחילו לנגן את ‘Before I Forget’ ואת ‘Duality’, אלו היו שני השירים הראשונים אותם ניגן ג'יי עם סליפנוט. כשהם ניגנו את השירים ג'יי סיפר שכל הווייב בחדר קיבל תפנית ואנרגיות מחשמלות החלו לעטוף את כל האנשים בחדר. חברי הלהקה היו בהלם לא רק מהיכולות והכשרון של ג'יי אלא גם מהחיבור המוזיקלי שכמו מכת ברק התרחש בעוצמה וברגע אחד עם שאר החברים. = הם המשיכו לנגן, עוד שיר ועוד שיר ועוד, באותו סשן הם ניגנו 20 שירים שאת כולם הוא ניגן מזכרון. ג'יי סיפר שהפעם האחרונה שהוא ניגן שירים של סליפנוט הייתה בשנת 2014 ואת כל מה שהוא ניגן באותו אודישן הוא ניגן מזכרון, השרירים שלו זכרו את התווים לשירים!! מיותר לציין שלאחר הסשן חברי הלהקה נתנו לו OK. Photo: Clemente Ruiz = ג'יי נכנס לסליפנוט בתקופה קשה של משבר אחרי שהם איבדו את הבסיסט שלהם Paul Gray שמת ב-2010 ופיטרו את המתופף הפנומנאלי שלהם Joey Jordison ב-2013. שון החליט שהוא עושה לו טבילת אש, הרי סליפנוט היא לא עוד להקת רוק נורמלית, היא אסופה של פסיכופטים מוכשרים. הוא טס יחד איתו לקבר של פול ב-IOWA והביא אותו לעמוד מול הקבר דקות ארוכות על מנת לחלוק כבוד ולהכיר בערכו ובתרומתו של פול ללהקה, בנוסף הוא גם הסביר לו מה התוכניות של הלהקה ואיך הוא רואה אותו משתלב (ממש ראיון כניסה לתפקיד). = משם הם טסו יחד לאולפן ההקלטות בלוס אנג'לס ובמשך מספר שבועות רצופים שון ו-Chris Fehn (החבר של שון לכלי ההקשה) עשו לג'יי "קורס סילפנוט" מזורז, מנטורים קשוחים. הם עמדו מולו וצרחו עליו במשך שעות בכל יום, מנסים לאתגר אותו, להכניס אותו לטרוף, לגרום לו לצאת מאזור הנוחות שלו ולחדד את הכשרון ואת היכולות שלו. = בסיום ה"טירונות" שאר החבורה נכנסה לאולפן אך לא מיד החלה לעבוד, היה להם מאוד קשה לשחרר ולהרגיש חופשי באולפן. אותה חבורה שלוחת רסן ללא עקבות ומחסומים פתאום נראתה כמו חבורת תלמידי ישיבה שמחכה לרב שיגיע. Corey Taylor סיפר שלקח זמן עד שהם הרגישו מספיק משוחררים ליצור לאור אובדנו של פול. שון החליט שכדי לקבל השראה אך גם לחלוק כבוד הוא מעמיד את גיטרת ה-Ibanez של פול באולפן ההקלטות כשחלק מהמסכה שלו תלוי עליה, כאילו הוא איתם יחד יוצר ונוכח. Source: Knotfest = ג'יי סיפר שכמעריץ הלהקה הוא מאוד אהב את ג'ואי והערץ את הכשרון המוזיקלי שלו, אך הוא לא מתכוון לנסות ולהיכנס לנעליים הגדולות שלו אלא לקחת את המוזיקה למקום שלו ולהביא את עצמו לידי ביטוי בהרכב של הלהקה. Source: Rare Gallery = באוקטובר 2014 מוציאה להקת "Slipknot" את אלבומה החמישי "5: The Gray Chapter" אלבום הבכורה של ג'יי עם הלהקה. = למרות הניסיון לשמור על אנונימיות, סליפנוט לא מפרסמת את שמם של חברי הלהקה החדשים עד שהיא מכריזה עליהם באופן רשמי, שמו של ג'יי דלף למרשתת. באופן די מפתיע, מאחר והעזיבה של ג'ואי לא הייתה נעימה, ג'יי מתקבל באהבה ע"י המעריצים והמבקרים גם יחד. הוא מיד הופך לאחד המתופפים הפופולריים בעולם !! = בשנת 2019 הוציאה "סליפנוט" את אלבומה השישי "We Are Not Your Kind". אחד האלבומים המסקרנים, המדוברים והגדולים ביותר בשנת 2019. האלבום שרף כמובן את המקום הראשון במצעד הבילבורד, זכה להצלחה עולמית מטורפת והזניק סיבוב הופעות מהגדולים ביותר בעולם. = בשנת 2022 הוציאה הלהקה את אלבומה השביעי "The End, So Far". זהו האלבום האחרון שמוציאה הלהקה תחת הלייבל Roudrunner Records עימו חתמה ב-1998. זהו האלבום הראשון של הלהקה עם נגן כלי ההקשה Michael Pfaff והאלבום האחרון שלה עם הקלידן/תקליטן Craig Jones והאלבום השלישי שלה עם ג'יי!! = בנובמבר 2023 באופן מפתיע, או יותר נכון מזעזע, הודיעה הלהקה על פיטוריו של ג'יי מהלהקה. החדשות פורסמו במדיות החברתיות של הלהקה ובאופן מיסתורי נמחקו זמן קצר לאחר מכן. המהלך הפתיע מאוד את קהל המעריצים אבל בעיקר את ג'יי שקיבל את ההודעה בשיחת טלפון מאחד מחברי הלהקה ערב לפני פרסומה. בהודעה שפרסמה הלהקה נכתב כי מאחר ו"Slipknot" מתכוונת להמשיך להתפתח, הלהקה החליטה לקבל החלטה על בסיס היצירה ולהיפרד מג'יי. = בהודעה לקהל המעריצים ג'יי שיתף שהוא הופתע מאוד מההודעה אבל לא הוסיף פרטים אלא רק הביע הוקרה על התקופה עם הלהקה ועל העובדה שבזכות זאת היום יש לו המון מעריצים ועוקבים שאותם הוא לא היה מכיר אם הוא לא היה המתופף של "Slipknot". בהמשך שיתף ג'יי שהוא עובר טיפול על מנת להתמודד עם העזיבה. = במרץ 2024 ג'יי הצטרף ללהקת המטאל הוותיקה "Suicidal Tendencies". המתופפים שבנינו שעוקבים בתשוקה אחר המתופפים הללו, ישימו לב שהתרחשה כאן תגובת שרשרת קטלנית... ג'יי שפוטר מ "Slipknot", החליף את המתופף Greyson Nekrutman שעזב את "Suicidal Tendencies" ועבר לנגן בלהקת "Sepultura". מי שעזב את "Sepultura" הוא המתופף Eloy Casagrande שהפך להיות המתופף החדש של "Slipknot". = ג'יי זכה שלל רב של תארים ביניהם "Best Metal Drummer" של מגזין MusicRadar בשנת 2019, וגם ע"י מגזין Modern Drummer הוא זכה בתואר "Metal Drummer of the Year" בשנים 2020 ו-2022 וגם ע"י אושיית התופים drumeo הוא זכה בתואר "Metal Drummer of the Year" בשנת 2021. = הוא מנגן על מערכת של חברת SJC עימה הוא עושה הרבה שיתופי פעולה, כשהבולט ביניהם הוא תוף הסנייר על שמו, יש לו מקלות תופים על שמו עם חברת VATER והוא פרזנטור של חברת התופים האלקטרוניים Roland. = את השקט הנפשי שלו הוא מוצא בציור, הוא סיפר שעם הציור הוא מאזן את עצמו אל מול האינטנסיביות והארסיביות של סליפנוט. בשנת 2022 הוא יצר תערוכה ראשונה שלו כצייר בשם "A Hollow Realm". Photo: Erica Lauren "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 8 לספטמבר 1987 הוציאה "Rush" את אלבום האולפן ה- 12 שלה "Hold Your Fire". בואו נוציא את זה החוצה כבר בפתח הדברים ונשים דברים על השולחן. נכון, זה האלבום הכי אלקטרוני והכי ממוסחר של הלהקה. ראבק! Geddy Lee התחיל להלחין את השירים על מחשב מקינטוש באמצעות תוכנת סיקוונסר שפותחה עבור אפל. Alex Lifeson השתמש בסינתסייזר ובמכונת תופים במהלך כתיבת המוזיקה ו- Neil Peart השתמש בתופים אלקטרונים ובטריגר פד שהפעיל סימפולים של כלי הקשה אלקטרוניים, להבדיל משימוש בכלי ההקשה עצמם. אפילו הקול של Geddy Lee הוא הכי מיד-ריינג' ששמענו בכל אלבומי הלהקה. הצווחות המוכרות והטיולים שלו במרומי האוקטבות הגבוהות כמעט ונעדרות כאן כליל. העובדות הללו כל-כך מרעישות ובלתי נתפסות שהן היו צריכות להיחשב אצל מעריצי הלהקה כבגידה, כזלזול, אפילו "המרת דת". אבל לא! דווקא האלבום הזה שהלך הכי רחוק שאפשר לכיוון המיינסטרים, עם שירי פופ מתקתקים וחומת סינתסייזרים, סמפלרים, סיקוונסרים ותופים אלקטרונים, הוא זה שמוכיח ש- "Rush" היא הרבה יותר מלהקה. היא אורגניזם רב זרועות, חי ונושם, עם לב גדול ונשמה ענקית שנפרשת מקצה העולם ועד קצהו. צריך לומר את האמת. כל להקה אחרת שהייתה מעזה לעשות שינוי דרמטי כזה בסאונד ובסגנון המוזיקלי שלה, לא רק שהייתה ננטשת מיד על-ידי קהל המעריצים שלה, אלא שגם הייתה זוכה ל"קיתונות של רותחין" מצד המבקרים, ובמקרה הגרוע יותר ייתכן והיו לכך השלכות הרות גורל גם מטעם חברת התקליטים. אבל לא "Rush" שמצליחה לעשות בפעם המי יודע כמה את הבלתי ייאמן וגורמת למעריצים שלה להשתנות יחד איתה, להתפתח איתה ולקבל בהערכה רבה את השינוי המוזיקלי שהיא עוברת. האם אתם מכירים להקה אחרת שגרמה למעריצי ההארד רוק שלה להתאהב בפרוג ולמעריצי הפרוג וההארד רוק לקבל ולהעריך סגנונות כמו רגאיי, סקא, ניו ווייב, פופ ואפילו ראפ? יש רק להקה אחת בעולם שעשתה את זה, לא פעם וגם לא פעמיים ובכל שינוי צורה כזה, בכל מטאמורפוזה, בכל התפתחות סגנון כזאת, לא רק שהיא לא איבדה קהל אלא שההערכה אליה גברה והיא הוסיפה לעצמה מעגל נוסף של מעריצים שהלכו והתרבו וליוו אותה לאורך כל הדרך. אז נכון, האלבום הזה לא התקבל בתחילה באהדה בקרב המעריצים האדוקים של הלהקה, אבל מה זה משנה? במבחן התוצאה, אחרי מספר השמעות, אותם מעריצים החלו להעריך את הלהקה הזאת עוד יותר ולמדו לקבל, להכיל ולאהוב גם את האלבום הזה שכולל שירים מצויינים. למרות סגנונו החריג בנוף של הלהקה, האלבום הזה עמד יפה גם במבחן הזמן, כששירים מתוכו מעטרים את הסטליסטים של הלהקה לאורך השנים, שלא לדבר על השמעות בתחנות הרדיו בארה"ב, בעיקר אלה המשדרות רוק קלאסי. האלבום הזה אפילו ייצר לא מעט "להיטים", עד כמה שקשה להשתמש במילה הזאת כשמדברים על "Rush", להלן התייחסות לכמה מהבולטים שבהם: הלהיט הגדול של האלבום הוא ללא ספק "Time Stand Still". זה השיר הראשון שפירט כתב לאלבום. שיר מיינסטרימי טהור וקסום שזכה להצלחה רבה במצעדים בשני צידי האוקיינוס. זה השיר היחיד של הלהקה בו ניתן קרדיט לאמן נוסף, הזמרת והמולטי-אינסטרומנטליסטית Aimee Mann, הידועה בין היתר מלהקת הניו ווייב האמריקאית "'Til Tuesday", שאף שרה יחד עם Geddy Lee את הפזמון של השיר. אגב, זה לא השיר היחיד באלבום בו Aimee Mann תרמה את קולה. היא גם עושה קולות רקע בשיר "Prime Mover", אשר נכתב על-ידי Neil Peart כמחווה לפרק מס' 57 בסדרת הקאלט האהובה עליו "Twilight Zone" (כן, כן, אותה סדרה שעליה כתב שיר גם לאלבום "2112"). Alex Lifeson הודה שהלהקה חשבה שקול של אשה יתאים לפזמון של השיר. Geddy Lee היה מעריץ של Kate Bush ו- Björk וחשב עליהן. בהמשך עלו גם השמות של Cyndi Lauper ו- Chrissie Hynde שחגגה אתמול יומהולדת, אך שתיהן לא היו זמינות להקלטות באותה תקופה, וכך נבחרה זמרת ומוזיקאית מוכשרת לא פחות - Aimee Mann. השיר הפותח "Force Ten" הוא דווקא השיר האחרון שנכתב על-ידי הלהקה לאלבום. בזמן שהלהקה היתה באולפן, המפיק Peter Collins חשב שהם צריכים לכתוב שיר נוסף, כי 9 שירים אינן מספקים לאלבום. אז הלהקה אכן כתבה והקליטה לבקשתו את השיר העשירי, והיא עשתה זאת בשלוש שעות בלבד, ואפילו מצאה לנכון להשתעשע עם שמו של השיר - "כח 10". Neil Peart נזכר שהוא קיבל מחברו Pye Dubois (שסייע גם בכתיבת הלהיט "Tom Sawyer") מילים לשיר אשר לא עשה בהם עדיין שימוש, והם אלו שהיוו את הבסיס למה שהפך בסופו של דבר לשיר העשירי - "Force Ten". כבר משיר זה הפותח את האלבום אנחנו שמים לב לדומיננטיות האלקטרונית, עם שטיחי הקלידים ומכונת התופים שנחתכים עם הבס הכבד של Geddy Lee, אשר מצליח להזכיר לנו שבכל זאת מדובר כאן ב- "Rush" - להקה של נגנים פנומנאליים ווירטואוזיים. לי מנגן בשיר הזה אקורדים של בס. טכניקה חדשה שהחל להשתמש בה באותה תקופה. את ההשפעה לנגן באופן זה קיבל גדי מחברו, נגן הג'אז Jeff Berlin. הרעיון לשיר השלישי "Open Secrets" הגיע משיחה בין Neil Peart ו- Geddy Lee על חברים ומכרים שלהם אשר המשיכו בחייהם מבלי להתמודד ולטפל בבעיות שהיו להם, ועל ההשפעה של ההזנחה וההתעלמות מהבעיות על חייהם של אותם חברים. Geddy Lee ציין שהשיר עבר הרבה שינויים בדרך עד לתוצאה הסופית, כאשר הבס הגרובי והדומיננטי של Geddy Lee מהווה השראה למקצב של Neil Peart ולהיפך. הרצועה הרביעית באלבום "Second Nature" הינה שיר שקט ורגוע המדבר על האחריות הגדולה שיש לנו בבחירות שאנחנו עושים בחיי היום יום. Neil Peart אמר שהמילים "Now I lay me down in dreamland" הושפעו מתפילת ילדים לפני השינה מהמאה ה- 18, אשר היתה תלויה מעל מיטת סבתו. מעניין לציין ששימוש במילות התפילה הללו נעשה גם בקטע הדיבור בשיר "Enter Sandman" של "Metallica". הרצועה הפותחת את צידו השני של הויניל, "Lock and Key", היא אחד מהשירים החזקים והאפלים באלבום, בו Neil Peart מתייחס לאינסטינקט הרוצח שחבוי בכל אחד מאתנו, וכיצד אנחנו צריכים לשלוט עליו ולהחזיק אותו מאחורי "סורג ובריח" או במילות כותרת השיר "מנעול ומפתח". זו אחת מהפעמים היחידות בהן "Rush" כותבת שיר שלם, מילים ומוזיקה באופן סימולטני. Geddy Lee משתמש כאן בגיטרת בס 5 מיתרים. הרצועה השניה בצידו השני של האלבום "Mission" מגלה לנו מהיכן נבחר שמו, כשהיא נפתחת עם המילים "Hold Your Fire". לאחר הפתיחה הווקאלית הקצרה של Geddy Lee, נכנס Alex Lifeson עם האקורדים הניו-ווייבים הקלאסיים שלו ומוכיח עד כמה הנגינה שלו יכולה להיות מגוונת ויפה, למרות שהיא כל-כך מינימליסטית באלבום הזה. יחד עם זאת, החל מדקה 3:04 בקטע המעבר ניתן לשמוע את האקורדים המכסחים של Alex Lifeson עם הסאונד המוכר לנו היטב מאלבומיה הקלאסיים של הלהקה משנות ה- 70. לפני סיום נתייחס לשיר הכי שנוי במחלוקת של הלהקה "Tai Shan" שהינו השיר הלפני אחרון באלבום. חלק נכבד ממעריצי הלהקה יספרו לכם שייתכן ומדובר כאן בשיר "הגרוע" ביותר של הלהקה בכל הקריירה המוזיקלית המפוארת שלה. אפילו חברי הלהקה צוטטו שנים מאוחר יותר כמצטערים שהשיר נכלל באלבום. אנחנו סבורים שהגם שמדובר בשיר הכי חלש באלבום, הוא עדיין לא הגרוע ביותר של הלהקה. "Tai Shan" הוא שיר המספר על הר קדוש בסין ועל הקיסר Huang Ti שנהג לזמן את כל רוחות העולם לראש ההר בטקס רוחני וקדוש. האגדה מספרת שמי שיטפס לראש ההר וירים את ידיו לשמים יזכה לחיות עד גיל 100. Neil Peart משתמש כאן באחד הכלים המעניינים בהם השתמש במהלך שנות הקריירה שלו – בקבוק פלסטיק עם מים עליו עבר עם מברשת שיניים בכדי ליצר את צליל הרוח הנושבת במרומי ההר. המוזיקה לשיר הושפעה ממוזיקה סינית קלאסית והיא כנראה הניסיון האקספרימנטלי הכי חריג של הלהקה. אגב סימפול מקולה של Aimee Mann בשיר "Prime Mover" המושמע לאחור, נכלל בשיר הזה. ועכשיו אתם חייבים להאזין לאלבום המיוחד הזה בכדי להבין על מה כל המהומה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

השיר "Children of the Revolution" של להקת "T. Rex" יצא ב- 8 לספטמבר 1972 והוא רלוונטי היום ממש כמו שהיה אז. זהו הסינגל השביעי שהוציא ההרכב "T. Rex". השיר "Children of the Revolution" היה הראשון ששבר את הרצף המדהים של ארבעה סינגלים עוקבים שכבשו את צמרת המצעדים באנגליה, כאשר הגיע "רק" למקום השני. הסינגל, שלא נכנס לשום אלבום רשמי של הלהקה, הוקלט במהלך הסשנים לאלבום "Tanx" ומשתתפים בו Elton John בפסנתר ו- Ringo Starr בתופים. אורכו של הסינגל הרשמי הוא 2:29 דקות, אולם קיימת גִרסה של השיר שנמשכת מעל 12 דקות. גרסה זו הוקלטה במהלך הסשנים לאלבום השלישי של הלהקה – "The Slider". את השיר כתב Marc Bolan והפיק Tony Visconti האגדי שהפיק את מרבית אלבומי הלהקה וידוע בהפקות שביצע באותה תקופה לאומנים כמו "David Bowie, "Gentle Giant", "Strawbs עוד. השיר זכה למספר גירסאות כיסוי מעניינות, ביניהן של Bono במסגרת פסקול הסרט "Moulin Rouge" משנת 2001 וזו של "Kesha" משנת 2020 יחד עם Rolan Bolan בנו של Marc Bolan. הזמרת "Kesha" אף ביצעה את השיר במסגרת "Taylor Hawkins Tribute Concert" שנערך באיצטדיון וומבלי ב- 3 לספטמבר 2022. השיר השפיע על לא מעט אומנים, ביניהם Thurston Moore מלהקת "Sonic Youth" שכלל אותו ברשימת 25 השירים הכי אהובים עליו. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר עריכה לשונית: אורי ענבי/Ori Anabi

ב- 8 לספטמבר, 1998 "Hole" הוציאו את אלבומם השלישי "Celebrity Skin". האלבום הזה מהווה ניגוד "חלק" ו"מנצנץ" לבוסריות והחספוס של האלבומים הקודמים של "Hole", והוא מסמן כיוון חדש ונועז ללהקה. "Celebrity Skin" מוצא את Courtney Love ואת חבריה ללהקה מתנסים בסאונד מלוטש יותר, עם פזילה לפופ והפקה נקייה, החורגת מהרישול והאדישות של הגראנג', אשר ליוו את האלבומים הקודמים "Pretty on the Inside" מ-1991 ו- "Live Through This" מ-1994. הפעם, Courtney Love והלהקה התכוונו ליצור את מה ש- Love כינתה "אלבום קליפורניה", שמשקף את המהות הזוהרת, אך רעילה, של לוס אנג'לס. ואכן, "Celebrity Skin" מאזן את חספוס האלטרנטיב-רוק של הלהקה עם כמות מפתיעה של מיינסטרים קליט. האלבום "Celebrity Skin" בולט בשיתופי הפעולה הנרחבים שלו. בעוד ש- Love נותרה ככותבת המילים הבלעדית באלבום, Billy Corgan מה-"Smashing Pumpkins" היה שותף בכתיבת העיבודים המוזיקליים של חמש רצועות מהאלבום. קורגן עזר גם ל- Love לחדד את המוזיקליות שלה, ודחף אותה ליצירת מבני שיר מתוחכמים יותר. השותפות הזו, יחד עם תרומה של מוזיקאים כמו Jordon Zadorozny ו- Charlotte Caffey הגיטריסטית של "Go-Go's", הוסיפו שכבות של מורכבות לסאונד של האלבום. למרות "הסיוע" מבחוץ, הליבה של "Hole" נותרה על כנה, וזאת להוציא את המתופפת Patty Schemel שהוחלפה על ידי מתופף הסשנים Deen Castronovo (המוכר מ- "Journey", "Bad English", "Hardline" ועוד) במהלך הסשנים האחרונים באולפן, וזאת על פי דרישתו של המפיק Michael Beinhorn. מבחינה לירית, האלבום מלא במטאפורות של טביעה ומוות, ובכך משקף באופן סמלי את האובדן האישי שחוו הגיטריסט המוביל Eric Erlandson והבסיסטית Melissa Auf der Maur, כמו גם את ההשפעה של Jeff Buckley, שהלך לעולמו במהלך יצירת האלבום. המוטיבים האלה עוברים דרך שירים כמו "Dying" ו- "Northern Star", בהם ניתן לחוש שקולה של Courtney Love נוטף רגש. מבחינה מוזיקלית, "Celebrity Skin" מייצג שילוב של פוסט-גראנג' משנות ה-90 ורוק אלטרנטיבי משופשף, כשההפקה האלגנטית של Beinhorn מכוונת את "Hole" לעבר צליל נגיש יותר. השינוי הזה איפשר כמובן ללהקה להגיע לקהל רחב יותר. שיר הנושא, "Celebrity Skin", פותח את האלבום עם פיצוץ של אנרגיה. זו הפרשנות הנושכת של לאב לאובססיה של הוליווד ליופי ולתהילה, מונעת על ידי ריף קליט וספוג שמש קליפורנית, שהופך אותו לאחד השירים הנגישים ביותר של "Hole". המילים של לאב, אישיות, והן משקפות את מערכת היחסים המורכבת שלה עם "כוכבות", עם איזון של זוהר ותיעוב עצמי. הפזמון המדבק של השיר - "Oh, make me over!" - מסמל את המתח הבסיסי של לאב ותכלס של האלבום כולו, בין המראה החיצוני לסערה פנימית. רצועות כמו "Malibu" מדגימות עוד יותר את המתח הזה. מבחינה לירית, מדובר על התאוששות ולידה מחדש, בעוד שמבחינה מוזיקלית מדובר בפנינת אלטרנטיב-רוק מלוטשת שנשענת על לחן ידידותי לרדיו. האלבום בכללותו מציג את הזוהר של השמש הקליפורנית, אבל הוא אף פעם לא מרפה לגמרי מהחושך שמתחתיה, דואליות ש-Love משחקת איתה בצורה מופתית לאורך כל הדרך. עם זאת, "Hole" אינה נוטשת לחלוטין את השורשים המשוננים שלה. שירים כמו "Awful" ו-"Playing Your Song" נושאים עדיין את הנשכנות של האלבומים הקודמים, עם השירה הגונחת של Love והאינסטרומנטציה מונעת הגראנג' שמצליחה לחתוך ולחדור דרך ההפקה המעודנת יותר. השירים הללו נותנים לאלבום תחושת איזון, שמבטיחה שגם המעריצים הותיקים לא ירגישו מנוכרים מהסאונד החדש של הלהקה. בעוד ש- "Celebrity Skin" חסר אולי את העוצמה הרגשית הגולמית של "Live Through This", הוא מצליח ליצור נוף מוזיקלי שמרגיש רענן ומגובש. הפגיעות של לאב עדיין קיימת, אבל היא עטופה בשכבות של אירוניה וניתוק, שמשקפים את המאבקים שלה עם התהילה במהלך שנות התשעים. בסופו של דבר, "Celebrity Skin" עומד כאלבום "ציון דרך" לא רק עבור "Hole" אלא גם עבור הרוק האלטרנטיבי של שנות ה-90. זוהי עדות ליכולתה של הלהקה להתפתח ולהסתגל מבלי לאבד את הזהות שלה. זה האלבום המצליח ביותר של הלהקה והוא מופיע בספר "1001 Albums You Must Hear Before You Die". להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 2 לספטמבר 2003 שוחרר ביפן האלבום "Dance of Death", אלבום האולפן ה- 13 של "Iron Maiden". (האלבום יצא לאור בשאר חלקי העולם ב- 8 לספטמבר 2003). אנו מעוניינים לספר לכם עליו 17 עובדות מעניינות: 1. זה אלבום האולפן השני של הלהקה לאחר הקאמבק של Bruce Dickinson ו- Adrian Smith ללהקה. 2. האלבום הוקלט כולו על טייפ סלילים אנלוגי. 3. האלבום כולל את השיר היחידי של הלהקה אשר כולו אקוסטי "Journeyman". 4. השיר היה "חשמלי" במקור, אך חברי הלהקה חשבו שלאחר יותר משעה של מוזיקה רועשת לא יזיק למאזין להקשיב למשהו אקוסטי. 5. את הגירסה החשמלית של השיר ניתן למצוא ב- EP ששחררה הלהקה במרץ 2004 ונקרא "No More Lies". קישור להאזנה לגירסה החשמלית: 6. האלבום כולל את השיר "New Frontier", שהינו השיר היחיד של הלהקה אשר נכתב על-ידי המתופף Nicko McBrain. מקבריין ש"נולד מחדש" כנוצרי כתב את השיר כמחאה נגד מעשי השיבוט בחיות וחששו שהן יגיעו לבסוף לבני אדם. 7. זה גם האלבום היחידי של "איירון מיידן" בו כל ששת חברי הלהקה קיבלו קרדיט כתיבה. 8. שיר הנושא מהאלבום נכתב על-ידי Janick Gers בהשראת סצינה מהסרט "The Seventh Seal" של אינגריד ברגמן בה נראו דמויות מבצעות את "ריקוד המוות". הוא כתב את המוזיקה וסיפר את הנושא ל- Steve Harris אשר כתב את המילים והמלודיה. במהלך סיבוב ההופעות שליווה את האלבום Bruce Dickinson ביצע א השיר בצורה מאוד תיאטרלית, תוך מחליף מספר תלבושות. ראו כאן: 9. השיר "Montségur" נכתב על נפילת הכת הקתרית במסע הצלב האלביגנזי בשנת 1244. Bruce Dickinson ציין שכתב את השיר הוא חשב שההיסטוריה חוזרת על עצמה וסיפורה של הכת הקתרית מזכיר בצורה כזו או אחרת מקרים דומים בהיסטוריה של האנושות. 10. הקטע האפי "Paschendale" נכתב על-ידי Adrian Smith על הקרב הנוראי באותו השם ממלחמת העולם הראשונה. בקרב שנמשך כארבעה חודשים הצליחו מדינות ההסכמה להתקדם כעשרה קילומטרים בלבד לתוך קווי הגרמנים, וזאת במחיר של למעלה מחצי מיליון פצועים, שבויים או הרוגים לשני הצדדים. סמית' ציין שהפעם ניסה לכתוב שיר מורכב עם השפעות פרוגרסיביות ושינויי מקצבים רבים וזאת בניגוד למרבית שיריו שהינם יותר קצרים וקליטים. 11. את הרצועה "Face in the Sand" כתב Bruce Dickinson בהשפעת סיקורי התקשורת את מלחמת המפרץ השניה אשר ניטשה בעיראק בעת הקלטת האלבום. 12. זה השיר היחידי של "Iron Maiden" בו Nicko McBrain משתמש בדאבל בייס פדאל. 13. מהאלבום שוחררו שני סינגלים, הראשון, "Wildest Dreams", הינו שיר הפתיחה של האלבום אשר נכתב על-ידי Adrian Smith ו- Steve Harris. השיר מזכיר לנו כמה החיים קצרים ואיך צריך לנצל אותם לטובה. סמית' ציין שהשיר מבחינתו הוא מעין שילוב בין "Number of the Beast" ו- "Run to the Hills". 14. הקליפ לשיר הינו אנימציית מחשב בתלת מימד שמציגה את הלהקה על כוכב נטוש נלחמת בדמותו של אדי. ראו כאן: 15. הסינגל השני "Rainmaker" נכתב על-ידי Dave Murray, Steve Harris ו- Bruce Dickinson. ברוס ציין שריף הגיטרה נשמע לו כמו טיפות של גשם ומכאן השם. 16. הבי סייד של הסינגל כלל את השיר "More Tea Vicar" - מעין פארודיה של דיקנסון בסגנון "ראפ", אשר משלימה מעין רצף פארודי של בי-סיידים, אחרי "Pass the Jam" שהיה הבי-סייד של "Wildest Dreams". 17. עטיפת האלבום נוצרה על-ידי David Patchett אשר ביקש ששמו ימחק מהקרדיטים, לאחר שהלהקה בחרה, כך לטענתו, גירסה לא גמורה של הציור. Bruce Dickinson צוטט מאוחר יותר כשהוא מציין שעטיפת האלבום הינה "מביכה". להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

האלבום הזה הוא בדיוק ההפך הגמור מהאלבום השחור בכל צורה שלא תסתכלו על זה (ולא רק בצבעים המובילים של העטיפות שחור/לבן) ועל-פי האתר הרשמי של הלהקה הוא יצא ב-7 לספטמבר 1988. כשמאזינים לאלבום הזה ולאחר מכן לאלבום השחור מבינים מהר מאוד על מה הייתה כל ההמולה סביב המהפך של "מטאליקה". מה היה כל כך שונה, איזה שינוי כל כך משמעותי עברה הלהקה. האלבום הזה הוא מה שהביא לה את ההצלחה בקרב חובבי המטאל עוד לפני ההצלחה של האלבום השחור במיינסטרים. הוא האלבום ששם את החותמת ש"מטאליקה" היא אחת מהבטחות המטאל שהולכות להצעיד את הז'אנר הזה בעתיד. אז בואו נתחיל לספר עליו... 1. נתחיל עם ציטוט מאת James Hetfield שאמר על האלבום: “It was just us really showing off” שירים שהם לא פחות מ-6 דקות, יותר משלושה או ארבעה ריפים בשיר, מספר לא מבוטל של נקודות שבירה ומעברים. ללא ספק מרגישים באלבום הזה שהם באו להוכיח משהו. הם באו להוכיח שהם מוכשרים, שהם יודעים לכתוב וליצור מוסיקת טראש מטאל קיצבית, מהירה ומורכבת והם יותר מהכל באו להראות שהם יכולים!! 2. ג'יימס ו- Lars Ulrich הביאו את המפיק Mike Clink לעבוד על האלבום הזה בגלל שהם מאוד אהבו את העבודה שהוא עשה עם "Guns N' Roses" באלבום "Appetite For Destruction" (הם אפילו פיתחו אובססיה לאלבום הזה), אבל השילוב הזה לא החזיק הרבה זמן ומהר מאוד הם הפסיקו את העבודה איתו עד שהמפיק הוותיק שלהם Flemming Rasmussen התפנה ובא להחליף את מייק. 3. הדבר הראשון ששמים לב אליו בהאזנה לאלבום הוא הפקת הסאונד הסטרילי, היבש וחסר העומק של האלבום. הגיטרות נשמעות מאוד גבוהות, סינטטיות ללא תדרים נמוכים כלל, התופים נשמעים כמכות יבשות ללא נפח ועל הבס עוד נדבר בהמשך. Rasmussen טען שזו לא הייתה הכוונה שלו כלל ושזה היה מהלך שהתרחש בשלב המיקס. צילום: Ross Halfin 4. שני זכרי האלפא, ג'יימס ולארס החליטו שהדרך הטובה ביותר ליצור את האלבום הזה היא כשהשניים בלבד הם אלה שיוצרים, בונים ומרכיבים את כל החלקים בשירים. לא היה שום שיתוף פעולה בין חברי הלהקה עד לשלבים הסופיים של השירים, אפילו Kirk Hammett הוזמן לאולפן רק בעשרת הימים האחרונים של ההקלטות. שלא נדבר בכלל על Jason Newsted שהקליט את כל הבס לבד עם הטכנאי, לא עם אף אחד מחברי הלהקה או המפיק !! וכפי שלארס כינה את זה: “It was me and James running everything with an iron fist” 5. האלבום נכתב והוקלט בצל המוות של Cliff Burton. נגן הבס שנהרג שנתיים לפני כן הותיר את חבריו המומים, כואבים ומלאים בכעס ואגרסיות. לארס טען שהם לא הרשו לעצמם לעצור מכל פעילות כי הם חששו שהם יאבדו את המומנטום שהם צברו והכל ילך לאיבוד. הם חששו לטבוע "במעמקים" ולהיעלם מעל פני האדמה. לכן, אחרי חודש ויום בדיוק ממותו של קליף הם כבר הופיעו עם ג'ייסון הבסיסט החדש של הלהקה. בטח אתם שואלים את עצמכם אבל מה עם הסיפור של הבס באלבום??? אז נעבור לנקודה הבאה. 6. ישנן גרסאות שונות וסיפורים שונים על מה שהתחולל עם סאגת הבס באלבום הזה, חד משמעית וללא כל ספק כולם יסכימו שלא שומעים את הבס באלבום הזה. ג'ייסון אפילו לא שמע את הבס אחרי ההקלטות שלו וכשהוא נוכח לשמוע במיקס הסופי שהוא נעלם לגמרי הוא היה מאוכזב ופגוע עד עמקי נשמתו. השאלה היא למה! - הטפילד טען לאחרונה ב- "Loudwire" שהואיל והם ביצעו את המיקס תוך כדי הופעות (ואז לא היו אוזניות אלא רק מוניטורים) הם היו גמורים מעייפות ומרוב הרעש האוזניים שלהם לא הצליחו לקלוט את הצלילים הגבוהים אז הם כל הזמן ביקשו מ- Steve Thompson ו- ,Michael Barbiero, שהיו אחראים על המיקס להגביר את התדרים הגבוהים. - הטפילד בעצמו גם טען אז, שמאחר והתדרים והצלילים של הבס היו כל כך זהים לגיטרה הם פשוט נעלמו בתוכה. לא היה ניתן להבחין מתי הגיטרה מתחילה והבס מסיים ועל כך טען ג'ייסון שזה מה שהוא ידע לעשות. בלהקה הקודמת שלו, הוא והגיטרות יצרו יחד חומת סאונד, הם ניגנו את אותו הדבר. כאן אף אחד לא הדריך או עבד עם ג'ייסון. - סטיב טומפסון לעומת זאת טען שלארס הגיע אליו בשלב המיקס וביקש ממנו להנמיך את הבס עד שהוא מגיע למצב שהוא כמעט ולא שומע אותו ומכאן שינמיך בעוד 6-8 דציבלים. סטיב חשב שזו בדיחה או תעלול של ילדים שהם רוצים לעשות לג'ייסון, אך אכן לארס התעקש שזו תהיה הגירסה הסופית. אתם מוזמנים להאזין לגרסה של האלבום כשהבס מוגבר: 7. חברי מטאליקה מכנים את האלבום הזה כאלבום "התלונות" בגלל הטקסטים של השירים. באותה התקופה לארס וג'יימס היו צופים ב- CNN באופן קבוע על-מנת לקבל רעיונות לשירים וגם בגלל שגברה האיכפתיות שלהם לנושאים שקשורים לאיכות הסביבה, לפוליטיקה ולחברה בכלל. כך נכתבו להם שירים כמו "Blackened" שמדבר על הרס סביבתי, "And Justice For All" שמדבר על שחיתות פוליטית והשיר האנטי מלחמתי כמו "One". 8. את הריף של השיר "One" ביסס ג'יימס הטפילד על רעיון מהשיר "Buried Alive" שלקוח מהאלבום "Black Metal" של להקת "Venom". 9. השיר "One" הוא גם השיר הראשון של "מטאליקה" שיצרו לו וידאו קליפ. מטאליקה שכרה שני יוצרי סרטים שיצרו את הקליפ של "One" על בסיס הסרט "Johnny Got His Gun" משנת 1971. הוא כבש את מסך ה-MTV והפך להיות אחד הקליפים הפופולאריים בזמנו. עוד על כך, קיראו כאן: "Metallica "One" Video Debuted on MTV". 10. על-מנת להמשיך ולהציג את הקליפ לשיר מבלי שיצטרכו לשלם תמלוגים ליוצרי הסרט המקורי רכשו חברי "מטאליקה" את הזכויות לסרט עצמו. 11. זה גם השיר הראשון שהעניק ל"מטאליקה" מועמדות לפרס הגראמי והביא אותם להופיע בטקס הגראמי ה-31 ב-1989. חברי "מטאליקה" התלבטו לגבי ההופעה והמועמדות מאחר וזה היה נגד כל מה שהיא ייצגה, אך חברי הלהקה החליטו שהם לא יכולים לוותר על הזדמנות כזאת להראות לעולם מי היא "מטאליקה". העובדה שהם בסוף הפסידו את הפרס רק חיזקה את המעמד והאמינות שלהם בקרב חובבי המטאל. הם קראו לזה ‘GRAMMY Award Losers’. עוד על הסיפור קראו כאן: "Metallica Vs. Jethro Tull". 12. עטיפת האלבום מציגה את "Lady Justice" שהמקור שלה הוא אלת הצדק מהמיתולוגיה הרומאית. היא מוצגת כשהיא מלאה בסדקים, קשורה בחבלים, המאזניים שלה מלאות בשטרות של דולרים וחלק מהחזה שלה חשוף. הציור נוצר ע"י Stephen Gorman שפיתח את הרעיון של ג'יימס ולארס לשקף את הנושאים עליהם מדברים הטקסטים שבאלבום. הקפיצה המסחרית הייתה משמעותית גם ביחס ל-"Master of Puppets", שכבר היה הצלחה גדולה עבור הלהקה ומכר כ-300,000 עותקים בשלושת השבועות הראשונים ויותר מחצי מיליון במהלך השנה הראשונה. עם "...And Justice for All" המשיכה "Metallica" את הזינוק אל המיינסטרים, כשהאלבום הגיע למקום ה-6 ב-Billboard 200. 14. הביקורות על האלבום היו חצויות, כשמצד אחד הוא נחשב לאלבום פורץ דרך, מורכב, פרוגרסיבי ומדהים ומצד שני היו שחשבו שהוא שאפתני מדי, אינו מתאים את יכולות הלהקה ואינו מתאים לז'אנר שבאותה תקופה. ללא שום ספק זהו אחד האלבומים החשובים בהיסטוריית הרוק וכמו שהתחלנו את הסיקור, אם תקראו את הסיקור של האלבום השחור תבינו בדיוק למה כולם מדברים על השינוי הזה ש"מטאליקה" עברה ולמה הוא השפיע כל כך על המעריצים שלה ועל אוהבי הז'אנר בכלל. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום נספר לכם על המתופף האימתני Keith Moon שלנצח ישאר בן 32. (Photo: Thewho.com) מון הוא אחד מהמתופפים הכי משפיעים ברוק. ההשפעה שלו היא כל-כך דומיננטית, שאפילו מתופפים אגדתיים כמו John Bonham, Neil Peart, Mitch Mitchell ועוד, סיפרו שהם הושפעו ממנו בנגינתם. אז בואו נספר 32 עובדות על 32 שנותיו של קית' מון: 1. הוא נולד בלונדון ב- 23 לאוגוסט 1946 בשם Keith John Moon. 2. בילדותו הוא היה ילד היפראקטיבי ובעל דמיון מפותח שמאוד אהב מוזיקה. 3. בגיל 12 הוא ניגן בחצוצרה בלהקת בית הספר, אבל לא ממש התחבר לכלי שהיה גם קשה לנגינה עבורו. 4. הוא לקח שיעורי תופים מהמתופף Carlo Little מלהקת "Screaming Lord Sutch", הוא שילם 10 שילינג לשיעור. 5. הלהקה הרצינית הראשונה בה היה חבר החל משנת 1962, היתה להקת קאברים בשם "the Beachcombers". 6. ההשפעות המוזיקליות הראשונות עליו היו של רית'ם אנד בלוז, Surf וג'אז. הוא העריץ בעיקר את מתופף הג'אז Gene Krupa שאת סגנונו ניסה בתחילת דרכו לחקות. 7. בשנת 1964 הוא עבר בהצלחה אודישן ללהקת "The Who" כשהוא מחליף את Doug Sandom. 8. הסינגל הראשון שהקליט עם הלהקה היה "I Can’t Explain". המפיק הביא לאולפן נגן סשנים כגיבוי שכן חשב שמון כמתופף חדש לא יצליח לספק את הסחורה, אך מון העיף את נגן הסשנים מהאולפן וביצע את ההקלטה ללא רבב. 9. עם הצטרפותו ללהקה הוא מיד גרם לשינוי הדינמיקה בשירים, כשנהג לטייל עם המקצבים סביב השירה, במקום לנגן קצב אחיד וקבוע המסונכרן עם גיטרת הבס. 10. היה לו סגנון נגינה מיוחד. בעוד השימוש התבניתי הפופולארי של מקצב היה מורכב מ- Hi-Hat, Bass Drum ו- Snare, קית' בנה את המקצבים שלו כשהוא רץ על כל חלקי מערכת התופים כמעט ללא תבנית קבועה. הוא עשה שימוש מוגבר ב- Ride וב- Crash על חשבון ה- Hi-Hat. 11. במהלך השנים מערכת התופים שלו הלכה וגדלה ומנתה יותר ויותר חלקים. 12. הוא היה בין המתופפים הראשונים להשתמש בדבל Bass Drum, כאשר לאחר שיחה עם המתופף Ginger Baker החליט לצרף שני תופי בס יחד. סידור מערכת התופים בצורה זו הרחיב את יכולות הנגינה שלו. 13. בשונה מ- John Bonham ו- Ginger Baker, למרות שהיה מתופף אדיר הוא לא אהבה לבצע סולו תופים בהופעות. 14. הוא לא היה זמר מוצלח ולכן לא נכח באולפן בעת הקלטת השירה באלבומי הלהקה. למרות זאת ניתן לשמוע אותו שר בשירים כמו "Bell Boy" ו- "Barbara Ann" מהאלבום "Quadrophenia". 15. הרעיון לשלב כינור בשיר האלמותי "Baba O’riley" מהאלבום "Who's Next" היה של מון. 16. מון כונה בין מכריו "Moon the Loon", בשל האופי המוטרף שלו. 17. הוא נודע כמי שנהג להרוס ולפרק לגורמים את מערכת התופים שלו בסיום ההופעות. 18. לעיתים הוא מילא את אחד התופים במים ושם בתוכו דגי זהב. ראו כאן: 19. בפעמים אחרות הוא אפילו הכניס לתוף שלו נפץ שהתפוצץ בסיום ההופעה. באחד המקרים הפיצוץ הזה גרם להתחרשות קלה של Pete Townshend. ראו כאן: 20. מון גם בנה לעצמו מוניטין של בחור הרסני במיוחד לאחר שהשמיד חדרים במלונות, הרס בתים של חברים, ואפילו החריב את ביתו שלו עצמו. 21. בשנת 1970 מון היה מעורב בתאונת דרכים מחוץ לפאב בלונדון, שבה נדרס למוות חברו קורנליוס בולנד. הוא זוכה מאשמה בעוון נהיגה מסוכנת אך הדבר רדף אותו כל חייו. 22. ב- 17 למרץ 1966 מון נישא בחשאי לחברתו קים קריגן שהיתה אז בהיריון. בתם אמנדה נולדה 4 חודשים מאוחר יותר. 23. מון אחראי במידה מסוימת לבחירת השם של להקת "Led Zeppelin". בחודש מאי 1966 הוא השתתף בהקלטת הקטע "Beck's Bolero" של ג'ף בק. באולפן נכחו גם John Entwistle, Jimmy Page, John Paul Jones. ההקלטה הכניסה לפייג את הרעיון להקים סופרגרופ, אך כש - John Entwistle שמע זאת, הוא מיד אמר שהם יפלו ממש כמו בלון עופרת וקית' מון חידד את המשפט וציין כי הם יפלו כמו "Lead Zeppelin". 24. בשנת 1971 הוא התארח בסרט "200 Motels" של Frank Zappa. הוא שיחק שם נזירה הפוחדת למות ממנת יתר של גלולות. (Photo: Soundsof71.tumblr.com) 25. בשנת 1974 הוא הופיע בסרט "Son of Dracula" בסרט השתתפו גם Ringo Starr, John Bonham, Peter Frampton, Harry Nilsson ועוד. 26. הוא גם שיחק את דוד "ארני" בסרט "Tommy" המבוסס על אופרת הרוק של הלהקה משנת 1969. 27. קית' ניגן יחד עם John Bonham על אותה במה בהופעה של "Led Zeppelin" שנערכה ב- 23 ליולי 1973. 28. בשנת 1974 הוא שחרר את אלבום הסולו היחידי שלו אשר נקרא "Two Sides Of The Moon" בהשראת האלבום המופתי של פינק פלויד שיצא שנה קודם לכן. 29. האלבום הזה נכשל מסחרית ומון כמעט ולא תופף בו, הוא השאיר את זה בין היתר לרינגו סטאר. 30. בלילה האחרון לחייו, ב-6 בספטמבר 1978, Keith Moon ו-Annette Walter-Lax היו אורחים של Paul McCartney ו-Linda McCartney בהקרנה מוקדמת של הסרט "The Buddy Holly Story". 31. הוא מת בשנתו ב- 7 לספטמבר 1978, בגיל 32, ממנת יתר של כלורמתיאזול, תרופה שלקח במסגרת ניסיונות הגמילה מאלכוהול. המוות אירע בדירה ששכר מהזמר Harry Nilsson. בדיוק בדירה בה מצאה Cass Elliot את מותה 4 שנים קודם לכן, גם היא בת 32. זה לא היה מעשה התאבדות מכוון, הוא פשוט היה כל-כך שיכור שכל פעם שהתעורר לא זכר שכבר נטל את התרופה. 32. הוא מדורג במקום השני ברשימת 100 המתופפים הגדולים בכל הזמנים, אחרי John Bonham שסיפר שהושפע ממנו. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר