ב- 24 לאוגוסט 1983 שחררה "Rainbow" את אלבומה השביעי "Bent Out Of Shape". שמו של האלבום והעטיפה שלו ממחישים היטב את מה שהמאזין ימצא בפנים. להקה שצורתה התשתנתה לחלוטין, והדברים אינם רחוקים כלל מהמציאות. מי שזוכר את "ריינבו" של Ronnie James Dio ומאזין לאלבום, יתקשה להבחין שמדובר באותה להקה, ועם כל זאת מדובר באלבום מצוין של Ritchie Blackmore וחבורתו. הגיטריסט Ritchie Blackmore המשיך באלבום הזה עם קו ההתמסחרות שהחל עוד באלבום "Down to Earth" ורק הלך והתגבר מאלבום לאלבום. המתופף Cozy Powell שהריח שזה הכיוון שהלהקה הולכת להתמסר לו באלבומים הבאים, נטש את הספינה מיד לאחר הוצאת אותו אלבום, והוא אכן צדק בקשר לכוונותיו של Ritchie Blackmore שהשוק האמריקאי מאוד קסם לו ולכן בכל באלבומים שיצאו בשנות השמונים ניכר המאמץ שלו לייצר להיטים שיכבשו את המצעדים. הפעם ניסה Ritchie Blackmore גם לרכב על גב ההצלחה היחסית של האלבום הקודם "Straight Between The Eyes" שיצא שנה קודם לכן והסגנון המוזיקלי מאוד דומה במהותו בשני האלבומים, עם דגש נוסף ומיוחד על הקלידים שהפכו דומיננטיים יותר. לפני הוצאת האלבום פיטר Ritchie Blackmore את המתופף Bobby Rondinelli וגייס במקומו להרכב את Chuck Burgi אבל השינוי בקושי ניתן להבחנה. מאז עזיבתו של Cozy Powell נוצר חור ענק בחטיבת הקצב של הלהקה שהשפיע רבות על הסאונד שלה, למרות נוכחותו של Roger Glover. מי שמתבלט במיוחד באלבום הזה הוא Joe Lynn Turner שהשירה שלו כאן היא הטובה ביותר מבין שלושת האלבומים של "ריינבו" בהם השתתף. השיפור ניכר במיוחד בגבוהים ובצרחות שלעיתים הזכירו אפילו את הגדול מכולן בתחום, Ian Gillan. למרות שמדובר באלבום הכי ממוסחר של הלהקה, עדיין ניתן למצוא כאן כמה קטעים בלתי נשכחים שאנחנו מאוד אוהבים. קטע הפתיחה "Stranded", הבלדה הכמעט פופית "Can't Let You Go" והקטע הקליט "Street of Dreams" הנם שירים מעולים שתמיד כיף לחזור אליהם, אבל הם לחלוטין אינם מזכירים את "ריינבו" של העשור הקודם. מי שמחפש קטעים קצת יותר קרובים להארד רוק הבסיסי, ימצא אותם ב- "Fire Dance" עם הנגיעות האוריינטליות שמזכירות במעט את תקופת Dio, ב- "Drinking With The Devil" ובשיר "Make Your Move". שני השירים האחרונים נדחקו לקראת סוף האלבום וכנראה שלא במקרה, הואיל והם קצת שונים במהותם משאר הקטעים המסחריים שבאלבום. מעניין לציין שהאלבום כולל שני קטעים אינסטרומנטאליים לא רעים, הקאבר "Snowman" הרך והמלודי ו-Anybody" There" שהיה אפילו מועמד לגראמי בקטגורית קטע הרוק האינסטרומנטאלי הטוב לשנת 1984. האלבום הזה מהווה את שירת הברבור של "ריינבו", לאחר הוצאת האלבום יפרק Ritchie Blackmore את הלהקה לטובת האיחוד המעולה והמוצלח של הרכב MKII של דיפ פרפל שישחרר את אלבום האיחוד שלו כבר בשנת 1984. במחצית שנות התשעים ישתמש Ritchie Blackmore שוב בשם ריינבו אבל זה יהיה כבר הרכב שונה לגמרי עמו שחרר את האלבום "Stranger in Us All" להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

המלצת המערכת... והפעם, אומנים ממליצים. דייויד בואי ציין שהאלבום הזה או אחד מהאלבומים שהיה לוקח איתו לאי בודד. ג'ימי פייג' אמר שזה האלבום האהוב עליו משנות התשעים. גם חברו רוברט פלאנט חילק לאלבום מחמאות. בוב דילן גורס שהאלבום הזה נכתב על-ידי אחד הכותבים הגדולים של העשור. מת'יו בלאמי ממיוז ות'ום יורק מ"רדיוהד" ציינו את האלבום כהשפעה. אפילו פול מקרטני, בונו, מוריסיי וניל פירט מתופף להקת "Rush", הרעיפו עליו תשבחות. גבירותיי ורבותיי האלבום "Grace" של Jeff Buckley !!! זה אלבום האולפן היחיד שיצא לג'ף באקלי בחייו. אלבום ייחודי, חד-פעמי ומיוחד שנכנס תחת קטגוריית האלטרנטיב, אך באמת שקשה להגדיר את סגנונו, אשר יונק מכל-כך הרבה ז'אנרים. פולק, הארד רוק, ג'אז, מתקדם, פאנק ואנחנו שמענו אפילו אופרה. אלבום שייקח אתכם למסע מיסתורי וקסום. ירגש אתכם, יטלטל, יהפנט ובסופו של דבר ימיס אתכם למשמע קול הויבראטו, העוצמתי, השברירי והחוצה אוקטבות של באקלי. האלבום הזה זכה לכל-כך הרבה תשבחות, שהיה ברור לכולם שהוא הולך להוות התחלתה של קריירה מופלאה לזמר וליוצר ג'ף באקלי. ואולם, באופן מצער ג'ף מצא את מותו פחות משלוש שנים לאחר מכן בתאונת טביעה מסתורית וכל הפוטנציאל האדיר שהיה גלום באומן יוצא הדופן הזה, שקע יחד איתו במצולות נהר המיסיסיפי. הפעם אנחנו מעוניינים לספר לכם עובדה אחת או שתיים על כל שיר מהאלבום, "ראשון ראשון ואחרון אחרון דבר דבור על אופניו": השיר "Mojo Pin" נכתב על-ידי באקלי ו- Gary Lucas כשבאקלי היה עדיין חלק מלהקתו "Gods & Monsters". השיר ראה אור לראשונה ב- EP ההופעה של באקלי משנת 1993 "Live at Sin-é". את שיר הנושא "Grace" כתב באקלי לאחר שנפרד מחברתו Rebecca Moore בשדה התעופה. במילות השיר מציין באקלי כי הוא אינו מפחד למות... השיר "Last Goodbye" ששוחרר כסינגל השני מהאלבום הפך לשיר הכי מצליח מהאלבום מסחרית בארה"ב. הוא הוקלט כדמו לראשונה בשנת 1990 ונקרא "Unforgiven". הקטע "Lilac Wine" הוא שיר שנכתב על-ידי James Shelton בשנת 1950. מאז בוצע השיר על-ידי אומנים נוספים כמו נינה סימון, ג'ף בק, מיילי סיירוס ועוד. הריף הראשי ברצועה "So Real" נכתב על-ידי הגיטריסט Michael Tighe שהצטרף לבאקלי במהלך הקלטות האלבום. השיר נכנס לאלבום על חשבון השיר "Forget Her" שנכלל רק בגרסאות המורחבות של האלבום. למרות שמדובר בגרסת כיסוי לשיר של לאונרד כהן, השיר "Hallelujah" בביצועו של באקלי נכנס לרשימת 500 השירים הגדולים בכל הזמנים. השיר "Lover, You Should've Come Over" הושפע מהפרידה של באקלי מחברתו Rebecca Moore, כן ההיא ממס' 2. באקלי ציין שהוא כתב את השיר בביתו בזמן שהוא ממתין ליד הטלפון, אך היא לא התקשרה... הקטע "Corpus Christi Carol" הוא עיבוד עם אינטרפטציה של באקלי למזמור אנגלי עתיק מהמאה ה- 16. בשיר "Eternal Life" הושפע באקלי מאחת הלהקות האהובות עליו "Led Zeppelin". את השיר "Dream Brother" כתב באקלי על חברו Chris Dowd אשר בחר לעזוב את חברתו שנכנסה ממנו להיריון. באקלי ניסה לשכנע אותו דרך השיר לא לעשות את הטעות של אביו, הזמר טים באקלי, אשר עזב אותו בילדותו. האלבום "Grace" נמצא בטופ של רשימות ודירוגים שונים, ובין היתר נכנס לרשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

האח Dean DeLeo מלהקת "Stone Temple Pilots" חוגג היום יומולדת, הוא נולד ב-23 באוגוסט 1961. (Photo: Stone Temple Pilots) אחיו הצעיר, רוברט, פגש את הסולן Scott Weiland בהופעה של "Black Flag". רוברט החליט להכיר לאחיו הגיטריסט את סקוט והעלה רעיון להקים להקה. השלושה התחברו עם המתופף Eric Kretz, והקימו להקה. הם העניקו לה את השם "Mighty Joe Young" בהשראת הסרט עם אותו השם. הם החלו להופיע בבארים ברחבי סאן דייגו ובאזור הוליווד, ובסופו של דבר חתמו על חוזה תקליטים עם "Atlantic Records" בשנת 1992. אך הם היו צריכים לשנות את שם הלהקה כי הוא כבר נתפס על ידי מוזיקאי בלוז. סקוט הוא זה שהביא את השם "Stone Temple Pilots" רק בגלל ראשי התיבות "המגניבים" שנלקחו מחברת השמנים "STP". הלהקה עלתה במהירות לתהילה עם יציאת אלבום הבכורה שלהם "Core", שמכר למעלה מ- 8 מיליון עותקים. האלבום זכה להצלחה במיוחד לאור הסינגלים שיצאו ממנו "Sex Type Thing" ו- "Plush", והפכו את STP לאחת מלהקות הגראנג' הפופולריות של התקופה, למרות שמאז ומתמיד היו כאלה שהטילו ספק בשיוכה לסצינה (בעיקר מאחר והיא לא יצאה מסיאטל). עם אלבומם השני "Purple", הם כבר השאירו לכל המבקרים אבק והוכיחו שהם לא "סטוץ" שרוצה לגלוש על גל הסצנה אלא הרכב רוק אמיתי, בועט ומחוספס. אגב, האלבום הזה הגיע למקום ה- 73 ברשימת אלבומי הגיטרה הגדולים בכל הזמנים, וזו הוכחה קטנה ליכולותיו המדהימות והלא מספיק מוערכות לטעמנו של דה ליאו. הלהקה שחררה שלושה אלבומים נוספים Tiny Music... Songs from the Vatican Gift Shop" (1996)", "No. 4" (1999) ו- Shangri-La Dee Da" (2001)". במהלך 1997, כשסקוט החליט לצאת לדרך משלו כשהוא נאבק בסמים ובהתמכרויות, החליטו השלושה להקים להקה חדשה בשם "Talk Show". הם חברו לזמר Dave Coutts מלהקת "Ten Inch Men" ושחררו אלבום אחד הנושא את שם הלהקה. למרות ביקורות חיוביות האלבום נכשל מסחרית והלהקה התפרקה. בשנת 2005 הקים הזמר Richard Patrick מלהקת "Filter" יחד עם האחים DeLeo והמתופף Ray Luzier (שבהמשך הצטרף ל-"Korn") את ההרכב "Army of Anyone". שנה לאחר מכן הם שיחררו את אלבומם היחיד שגם כאן נושא את שם הלהקה ולצערנו גם כאן האלבום זכה לביקורות חיוביות אך נכשל בקופות. ההרכב התפרק לאחר סיבוב הופעות קצר לקידום האלבום. בשנת 2008 לאחר 5 שנים של הפסקה חזרו חברי הלהקת STP לנגן יחד ושנתיים לאחר מכן הוציאו את האלבום השישי שלהם שנושא את שם הלהקה. למרות העדרות ארוכה האלבום הגיע למקום ה-2 בבילבורד וזכה להצלחה גדולה. בשנת 2012 החלו שוב חיכוכים בין חברי הלהקה לסקוט כשהפעם מרכז העימות היה יכולת השירה של סקוט. האלבום "Core" חגג 20 שנה וסקוט רצה לצאת לסיבוב הופעות לחגיגות האלבום, אך חברי הלהקה התנגדו בטענה שהוא לא יצליח לבצע את השירה עם בעיות הקול שיש לו. סקוט החליט להתעלם מדרישות הלהקה וביצע מחווה לאלבום בסיבוב הופעות הסולו שלו. כנראה שהמתח בין חברי הלהקה הגיע לשיאו כי בפברואר 2013 פירסמה הלהקה כי סקוט פוטר מההרכב. באותה שנה שלושת חברי הלהקה צירפו מעריץ וותיק ונלהב בשם Chester Bennington והוציאו יחד עימו EP בשם "High Rise". אך הרומן לא החזיק מעמד זמן רב וצ'סטר חזר ל- Linkin Park. בשנת 2017 לאחר קמפיין מתוקשר לבחירת זמר, Jeff Gutt נבחר לתפקיד ונכנס בהצלחה לנעליו של סקוט וכבר שנה לאחר מכן הוציאה הלהקה את אלבומה ה-7 שגם הוא נושא את שם הלהקה. ביולי 2019 קיימה הלהקה יחד עם הזמר החדש שלה את הופעתה הראשונה בישראל וזו הייתה הופעה מדהימה שהעניקה למעריצים הבוגרים שלה טעימה כל כך מענגת משנות ה-90. בשנת 2020 הוציאה STP את האלבום האחרון שלה נכון להיום "Perdida". אלבום שכולו אקוסטי והוקלט עם כלי נגינה אנלוגיים ישנים. להאזנה לאלבום "Perdida" ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-23 באוגוסט 2013 הוציאה "Avenged Sevenfold" לאור את האלבום השישי שלה "Hail To The King". היה לה כיוון ברור ותוכנית מובנית, אבל הלהקה לא דמיינה שהאלבום הזה יגיע למה שהוא הגיע ויהפוך אותה לאחת מלהקות המטאל הגדולות באותה שנה! גם אם אתם לא מעריצים אדוקים של הלהקה והאזנתם לחמשת האלבומים הקודמים שלה, אנחנו בטוחים שגם אתם הרגשתם את ההתפתחות שעוברת על "A7x", את הבשלות, הבגרות והפריחה המתמדת. באופן טראגי, קפיצת המדרגה של הלהקה התרחשה דווקא באלבום הקודם שלה, "Nightmare", אלבום שהיווה ציון דרך משמעותי לאחר מותו של מתופף הלהקה Jimmy “The Rev” Sullivan בשנת 2009, שלא רק היה מתופף ענק אלא גם הכוח הכריזמטי והיצירתי של להקה. חברי "A7x" שנכנסו למשבר קשה מאוד בעקבות מותו, הצליחו להתמודד אתו בגבורה ויצאו מחוזקים ומנצחים, עם אלבום שהגיע היישר למקום ה- 1 במצעדים. ותרשו לנו להזכיר בהקשר הזה את השיר "Trumpet Call" של "Walkways", כי בדיוק כמו השיר, "Avenged Sevenfold" עברה תהליך... מ- "Survive" ל- "Revive" ולבסוף ל- "Thrive"... כמילותין של רן ירושלמי מ- "Walkways". ההרכב החדש של הלהקה שכלל את המתופף Arin Ilejay (שניגן בסיבוב ההופעות של האלבום הקודם), מייצר כאן אלבום מלא ראשון לאחר הטרגדיה. ולא סתם אלבום, אלבום שהוא נקודת ציון בהיסטוריה של הלהקה בדיוק כמו האלבום השחור של מטאליקה (ולא סתם אנחנו מזכירים אותו). הלהקה מציגה רמה חדשה ומרשימה של מוזיקה. נכון, אתם יכולים לומר שזה התפתחות טבעית ותוצאה של בגרות, אבל זה רק ימעיט בערך ובעוצמה של האלבום הזה. נראה שחברי הלהקה החליטו לזנוח את סגנון המטאלקור המאפיין אותה ולהתפוצץ על עולם ההארד-רוק והמטאל הקלאסי. (Photo: Avenged Sevenfold) זמר ומוביל הלהקה M.Shadow סיפר שהם רצו להביא את ההשפעות מעולם המטאל הקלאסי והרוק הקלאסי של שנות ה-80 וה-90 אבל להוסיף להם את האלמנט של "A7X". אכן יש פה שירים כמו "This Means War" ו- "Heretic" שנשמעים ממש כאילו שנלקחו מהאלבום השחור של "מטאליקה", "Doing Time" שכאילו הושפע מתוך "Use Your Illusion I & II" של "גאנז" ועוד השפעות רבות של "Megadeth" ו- "Led Zeppelin" אבל, ויש פה אבל גדול!!! ל-"A7X" יש את ה-DNA המובהק שלה, לא משנה כמה תנסו להשוות או להלביש עליה סימני היכר של להקות אחרות היא תמיד תשמע כמו עצמה. למה? בגלל הקול של שאדו, בגלל הגיטרות של Synyster Gates וכמובן בגלל סגנון התופים ש- The Rev השריש בלהקה. כל אלו מהווים DNA מובהק שלא משתמע לשני פנים! האלבום הזה חזק, עוצמתי וזועם, הוא ימטיר עליכם ברקים קטלניים שידקרו את גופכם ויפוצץ אתכם עם רעמים עוצמתיים שירעידו את גופכם. אמנם המתופף Ilejay עושה פה עבודה מדהימה ומנסה לשמור על המשכיות הסגנון של Rev הוא אפילו זכה על זה בתואר "Best Drummer" של מגזין "ריבולבר", אבל מי שעושים פה את מהות היצירה, את הליבה של האלבום הם הרביעייה המקורית שמוכיחים פה כשרון מוזיקלי ענק. גייטס עם סולואים שלקוחים מפנתאון הגיטרות, זאקי עם ריפים עצבניים וממכרים (שניהם אגב זכו יחד בתואר "Best Guitarists" ממגזין ריבולבר), ג'והני עם הבס החזק ושאדו שעבר כאן קפיצת מדרגה ווקאלית. באלבום הזה יש ריפים ומלודיות שנועדו לתפוס אתכם ולטלטל אתכם בחוזקה. שירים שידבקו לכם בשנייה הראשונה ויגרמו לכם לרצות לשיר אותם בקול גדול, בדיוק כמו שקרה פה בהופעה של הלהקה שהתקיימה בשנת 2018. אז נכון, יש יאמרו שזו העתקה, יש שיאמרו שזו התמסחרות, בדיוק כמו שאמרו על "מטאליקה" וגם זו בכלל הסיבה להשוואה (אפילו בעטיפה), אבל זה לא ממש מעניין כשהמוזיקה טובה, חודרת, מעצימה ומרגשת וזה בדיוק מה שעושה האלבום הזה!! האלבום נפתח עם השיר "Shepherd of Fire" שמכניס אותך לסצנה דרמטית של קול פעמונים ("Hells Bells" של "AC/DC"?) ורחש להבות אש (אלו לא מים), עם אורקסטרה וכלי נשיפה שרק מעצימים את התדרים הנמוכים של התופים (הפתיחה ממש מזכירה את "Trust" של "Megadeth") והריף הכבד. אחרי 1:04 דקות הכל מתפוצץ ואתה מביט בתדהמה למטה וקולט שאתה פשוט מרחף באוויר, איזה שיר פתיחה ענק לאלבום. חברי הלהקה סיפרו שהם רצו ליצור פתיחה דרמטית ועוצמתית לאלבום, כדי לתת למאזינים את ההרגשה שהם הולכים להאזין למשהו גדול והם בהחלט קלעו כאן בול. אנחנו עוד לא נרגעים ומיד עוברים לסינגל הראשון ולשיר הנושא של האלבום "Hail to the King" ששרף את כל תחנות הרדיו והמצעדים. איזה יופי של ריף, איזה יופי של פזמון ואיזה יופי של קול יש לשאדו, התמכרנו !! שיר איצטדיונים שנועד להרים את הקהל לאטמוספירה ולטלטל אותו בחוזקה, אה כן... ואז מגיע הסולו !! גייטס סיפר שלשיר הזה הוא לקח השראה מנגן הג'אז Django Reinhardt ושילב אלמנטים שהוא יודע לנגן במוזיקה שלו. עוברים ל- "Doing Time" שמגיע היישר מבית היוצר של "גאנז", מהגיטרות, דרך השירה ועד למבנה השיר אבל תגידו מה שתגידו זו הנאה צרופה. זה לא נשמע כמו קאבר או חיקוי זה נשמע בדיוק מה שזה, זו השראה/השפעה! ואם דיברנו על "גאנז" אז בואו נעבור ל"מטאליקה" עם "This Means War" (זהו מבטיחים שזו ההשוואה הכמעט אחרונה), הביטים הדופקים החזקים, הסאונד המלא של התופים והריף הכבד והאיטי מתכתבים לנו עם "Sad Bad True", אבל למי איכפת? איזה תענוג... זה נכנס לוורידים ולא ניתן לעצירה אז אל תנסו להתנגד או להתכחש, זה עובד חזק!! גייטס רצה שהמאזינים לא יפסיקו לזוז לאורך כל השיר לצלילי הגיטרה והתופים וזה הצליח לו. פתיחה דרמטית של מקהלה ב- "Requiem" ומיד אנחנו ממשיכים את הקו של השיר הקודם עם הבייס דראם דופק כמו פטיש והגטרות העבות והכבדות כמו מטרונום ישן מזיזות מצד לצד. חברי הלהקה סיפרו שהשיר נכתב בהשראת יצירותיו Wolfgang Amadeus Mozart ואנחנו בטוחים שאם הוא היה מאזין (או מרגיש) את השיר ובמיוחד את הסולו הוא היה גאה. אנחנו גם חייבים לציין את העוצמה הווקאלית של שאדו שמגיעה פה לגבהים בלתי נתפסים. על הפריטה בפתיחה של השיר "Crimson Day" גייטס אמר שהוא מעולם לא שמע או הקליט צורה כזו נקיה של גיטרה, ההקלטה נעשתה ע"י מיקרופון שישב על המגבר ולא מהגיטרה ישירות לקונסולה. הסאונד מעניק נפח מדהים לשיר ויחד עם השירה של שאדו זה פשוט מרגש, קלאסיקה בהתהוות. השיר הבא "Heretic" יזכיר בקטעים מסויימים את "Megadeth". זה השיר הראשון שנכתב לאלבום והוא נשמע יותר כמו שירים קודמים של הלהקה. גייטס סיפר שבשיר הזה הם רצו להביא קצת את סגנון הפרוגרסיב שלהם ולהביא לידי ביטוי את הכלים בהרמוניה ייחודית. השיר הזה מעניק גוון קצת שונה לאלבום ומביא קצת את הסגנון הקודם של הלהקה. עכשיו חוזרים הביתה עם "Coming Home", כל חברי הלהקה נותנים פה עבודת רוקנרול חזקה ומפרקת. יופי של מלודיה סוחפת עם מילים מרגשות שלוקחות אותך עד הסוף. שיר שחברי הלהקה יצרו כדי לבטא את האהבה שיש להם לבית והגעגועים בכל פעם שהם בדרכים. את האלבום סוגרים שני שירים שהם בעצם סיפור אחד בשני חלקים, "Planets" שהוא מלחמה מטאורית שגורמת לאפוקליפסה שבסופה מביאה ל- "Acid Rain" גייטס סיפר שהיה מאוד קשה לכתוב את שני השירים הללו מבחינת המבנה, השירה, המילים והגיטרות אבל איזה סיום אפי, מדהים ומרגש לאלבום מדהים!! הלהקה תמיד בלטה במשקל שהיא העניקה למלודיות ולפזמונים במבני השירים שלה וכאן זה בא לידי ביטוי בעוצמה יותר גדולה. אכן יש כאן שפע של ריפים קליטים ופזמוני הימנונים אבל הלהקה נשארת נאמנה לעצמה ומביאה את הכשרון העצום שלה לידי ביטוי בצורה מדהימה. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

הוא אחד מתופעות הטבע של עולם המוסיקה ואחד מהיוצרים, הכותבים והזמרים המרגשים ביותר של שנות ה- 90, אולי אפילו בכל הזמנים. הוא חודר לנו ללב בצורה שקשה להסביר במילים, הוא Layne Staley !! (Photo: Metalheadzone.com) 1. הוא נולד בשם Layne Rutherford Staley ב-22 לאוגוסט 1967 ב- Kirkland, Washington. 2. כשהיה בן 7 ההורים שלו התגרשו והוא עבר לגור עם אימו ואביו החורג, הוא אפילו שינה לתקופה קצרה את שם המשפחה שלו ל-Elmer. 3. כשהיה בן 9 הוא כתב בספר ילדים אמריקאי בו כל הילדים כותבים על עצמם דברים ונקרא “All About Me”, שכשהוא יהיה גדול הוא רוצה להיות זמר. אגב, Jerry Cantrell כתב באותו הספר שהוא רוצה להיות "כוכב רוק" כשהוא יהיה גדול. (Photo: Quizforfan.com) 4. הוא נחשף למוסיקה דרך הוריו שהאזינו ל: "Black Sabbath" ו- "Deep Purple" ולאחר מכן הושפע גם מאומנים כמו "The Stooges", "Anthrax", "Judas Priest", "Saxon", "Rainbow", "Mercyful Fate" ועוד... 5. הוא שנא את שמו האמצעי ושינה אותו כשהיה נער ל- Thomas, כי הוא אהב את "Motley Crue" והעריץ את המתופף שלהם Tommy Lee. 6. הוא החל לנגן על תופים כבר בגיל 12. בהמשך הוא היה חבר במספר להקות גלאם, אבל הוא תמיד חלם להיות זמר. 7. בשנת 1984 הוא הצטרף ללהקת "Sleze". הלהקה הוקמה ע"י הגיטריסטים Johnny Bacolas, Zoli Semanate, המתופף James Bergstrom והבסיסט Byron Hansen, שלמדו יחד בתיכון "Shorewood". הם חיפשו זמר ונתקלו ב-Ken Elmer שהיה אחיו החורג של Layne אשר הציע את אחיו ללהקה. Layne שהיה בכלל מתופף באותה תקופה הסכים להגיע לאודישן, הארבעה נדהמו מקולו של Layne הביישן והמופנם וצרפו אותו ללהקה. 8. הלהקה הופיעה בעיקר עם קאברים של להקות גלאם וספיד מטאל. היא עברה מספר שינויי הרכבים ובשלב מסוים אף שינתה את שמה ל- "Alice N’ Chains", אך התפרקה בשנת 1987. 9. כבר סיפרנו לכם בעבר איך Layne Staley ו- Jerry Cantrell הכירו, כשג'רי היה חסר בית וליין חיפש להקים להקה. 10. סיפרנו שם גם שכאשר Jerry Cantrell, Sean Kinney ו- Mike Starr החליטו להקים להקה הם רצו את ליין כזמר, אך הוא סירב כי רצה להקים להקה משלו ולא להצטרף להרכב קיים. כדי לשכנע אותו להצטרף ללהקתם החליטו שלושת החברים לבחון זמרים מאוד גרועים כאשר ליין נכח באולפן. נקודת השבירה שלו הייתה אחרי אודישן הזוי במיוחד של חשפן שרצה להיות זמר וכנראה היה ממש גרוע. 11. שמה של הלהקה הוחלף מספר פעמים עד שהוחלט לאמץ את שמה של להקתו הקודמת של ליין עם שינוי קל. כך התקבל השם "Alice in Chains". (Photo: Annamaria Disanto) 12. הדמו הראשון של הלהקה "The Treehouse Tapes" הושלם בשנת 1988 ומצא את דרכו אל Kelly Curtis ו- Susan Silver שניהלו את הלהקות "Mother Love Bone", ו- "Soundgarden". השניים העבירו את הדמו לחברת התקליטים "Columbia" והיא החתימה את הלהקה בספטמבר 1989. 13. אלבום הבכורה של הלהקה "Facelift" יצא באוגוסט 1990, הסינגל השני שיצא מהאלבום "Man In The Box" אותו כתב ליין הפך ללהיט היסטרי. סינגלים נוספים שיצאו מהאלבום הם: "We Die Young", "Sea of Sorrow" ו-"Bleed the Freak". זה האלבום הראשון מסצנת הגראנג' שהוכתר למעמד של אלבום זהב והוא גם היה מועמד לגראמי. 14. ליין סיפר שאת השיר "Man In The Box" הוא כתב בהשראת ארוחת ערב שנכח בה עם מנהלים מחברת התקליטים "Columbia". באותה תקופה ליין התעניין ודיבר הרבה על הצנזורה של הממשלה, באותה ארוחת ערב היו אנשים צמחוניים והם סיפרו לו איך מגדלים את הבשר שהוא אוכל, מעגלים שמגדלים במקומות כל-כך צפופים כמו קופסאות קטנות. זה נתן לו את ההשראה לכתוב שיר מחאה נגד הממשלה והמדיה שמעצבות את מחשבותיו של האזרח לתוך קופסא. 15. לאחר יציאת האלבום יצאה הלהקה לסיבוב הופעות שנמשך שנתיים ואף השתתפה בסרט המפורסם "Singles" שמתייחס לסצנת הגראנג' בסיאטל של שנות ה- 90. 16. בפברואר 1992 שיחררה הלהקה את ה- EP הראשון שלה "SAP" שמורכב כולו משירים אקוסטיים. באלבום מתארחים Ann Wilson מלהקת "Heart" ועוד צמד בשם "Alice Mudgarden", הלא הם Chris Cornell ו- Mark Arm. 17. בספטמבר אותה השנה שוחרר אלבומה השני של "Alice in Chains" בשם "Dirt", זהו האלבום המצליח ביותר של הלהקה שיצר להיטים מטורפים כמו "Would?" ,"Rooster" ,"Them Bones" ועוד... ליין היה זה שעיצב את הלוגו של השמש באלבום אשר גם הוא היה מועמד לפרס גראמי. 18. ליין שהיה מכור לסמים ואלכוהול ניסה באותה תקופה להיגמל ונכנס מספר פעמים למכוני גמילה אך ללא הצלחה. במהלך סיבוב ההופעות לאלבום הצמידה המנהלת של הלהקה שני שומרי ראש לליין על מנת למנוע מאנשים להביא לו סמים, אך כמובן שהניסיון לא צלח וליין המשיך עם הסמים והאלכוהול. 19. ליין שר עם Ann Wilson קאבר לשיר "Ring Them Bells" של Bob Dylan שיצא באלבום "Desire Walks On" של "Heart" משנת 1993. 20. ה- EP השני של הלהקה, אשר גם הוא כולו אקוסטי בשם "Jar Of Flies" יצא בינואר 1994 והפך ל- EP הראשון בהיסטוריה שמגיע הישר למקום הראשון במצעד הבילבורד. 21. לאחר יציאת ה- EP החל מצבו של ליין להתדרדר כתוצאה משימוש כבד בסמים. הוא הכניס את עצמו למכון גמילה ובמקביל החל לעבוד עם מספר נגנים על פרויקט בשם "Mad Season". 22. הלהקה "Mad Season" הוקמה ע"י הגיטריסט Mike McCready והבסיסט John Baker Saunders מלהקת "The Walkabouts" לאחר שחזרו משהות משותפת במכון גמילה מסמים. השניים החליטו לצרף את המתופף Barrett Martin מלהקת "Screaming Trees". מייק חיפש זמר, והוא חשב שזה יעזור מאוד לליין להיות בחברת אנשים שנגמלו על מנת להתאושש מהסמים. ההרכב שיחרר אלבום אחד, יחיד, מופתי ומיוחד בשם "Above". (Photo: Colombia Records) 23. בואו נחזור לאליס... ביולי 1994 התפרקה הלהקה באופן זמני לשישה חודשים וחזרה בנובמבר 1995, עת שיחרורו של אלבומה השלישי שנושא את שם הלהקה. האלבום הגיע ישירות למקום הראשון במצעד וממנו יצאו הסינגלים: "Grind", "Heaven Beside You" ו- "Again". 24. בתחילת דרכה של אליס, ג'רי היה המוביל בכל מה שקשור לכתיבת המוסיקה והמילים אך עם הזמן ליין הפך להיות יותר מעורב ונוכחותו בטקסטים הלכה וגברה. הטקסטים לאלבום הזה למשל נכתבו ברובם ע"י ליין, מלבד שלושה שירים "Grind" ,"Heaven Beside You" ו- "Over Now". 25. באותה תקופה מצבו של ליין החל שוב להתדרדר בצורה משמעותית עד כדי כך שהלהקה לא יצאה לסיבוב הופעות לקידום האלבום. ג'רי סיפר שזה היה מאוד מתסכל מבחינתם, אבל כמו שהם עמדו ביחד ברגעים הטובים הם עמדו יחד גם ברגעים הקשים ולא נפרדו מליין. כאחד שהסמים היו איתו כמעט כל חייו, הרגיש ליין שאם בעבר הם יצרו לו לפרקים זיכרונות טובים, אז הפעם הם כבר יוצרים רק זיכרונות רעים וזה לא משהו שהוא רצה. 26. באפריל 1996 קיימה "Alice in Chains" את אחת ההופעות הגדולות והמדוברות ביותר במסגרת התוכנית "MTV Unplugged". ג'רי עלה להופעה חולה כתוצאה מהרעלת קיבה, אך כמעט ולא ראו זאת עליו. לעומת זאת, ליין שהיה עמוק בתוך הסמים באותה תקופה נראה כאוב, שבור, מרוחק ולעיתים מנותק. 27. באוקטובר 1996 ארוסתו לשעבר של ליין Demri Lara Parrott מתה ממנת יתר, ליין שלקח את המוות שלה באופן מאוד קשה הושם תחת השגחת התאבדות למשך 24 שעות. יש אומרים שהמוות שלה הוא זה שזירז את תהליך ההתדרדרות במצבו של ליין אשר לא הצליח להתאושש מהאירוע. 28. בשנת 1998 ליין הקליט עם הסופרגרופ "Class of '99" קאבר לשיר "Another Brick In The Wall" של "Pink Floyd", כחלק מפסקול לסרט האימה "The Faculty". חברי הלהקה כללו את Tom Morello (Rage Against The Machine), Martyn LeNoble (Porno For Pyros) ו- (Stephen Perkins (Jane’s Addiction. 29. באוקטובר 1998 הקליטו חברי להקת "Alice in Chains" שני שירים חדשים, "Get Born Again" ו- "Died" שנכנסו לאלבום האוסף של הלהקה בשם "Music Bank", שיצא ב-1999. אלו היו השירים האחרונים שהקליט ליין עם הלהקה. 30. באותו חודש נכח ליין בהופעת הבכורה של Jerry Cantrell בעקבות אלבום הסולו הראשון שלו, אשר נערכה בסיאטל, אך הוא לא הסכים לעלות לשיר עמו למרות הפצרותיו הרבות של ג'רי. 31. מאז ועד ליום מותו, היה ליין סגור בביתו שבסיאטל, כשהוא ממעט לצאת ולהיפגש עם משפחה וחברים. חברי הלהקה, חברים אחרים ומשפחה היו מתקשרים, שולחים לו מכתבים ואף דופקים על דלתו, אך ליין כמעט ולא היה מחזיר תשובה. הוא התבודד לגמרי ולמרות ניסיונות מצד חברים ומשפחה הוא לא נתן לאף אחד להתקרב אליו, למעט Mike Starr שטען שהיה עמו ביום ההולדת שלו, אשר חל יום לפני מותו של ליין. 32. ב-19 לאפריל 2002, מנהל החשבונות של ליין התקשר למנהלת הקודמת שלו Susan Silver, לאחר שלא הצליח להשיג אותו ודיווח לה שליין לא משך כסף מהחשבון שלו במשך שבועיים. סוזן התקשרה לאימו של ליין Nancy McCallum והיא מיד התקשרה למשטרה, אשר יחד עם אביו החורג מצאו אותו ללא רוח חיים. 33. ניתוח שלאחר המוות גילה שליין מת כתוצאה מערבוב של הרואין וקוקאין שבועיים לפני גילוי גופתו, ב- 5 לאפריל 2002. 34. ב- 22 לאוגוסט 2019 (יום הולדתו ה-52 של ליין) הכריז ראש עיריית Seattle על "Layne Staley Day" לזכרו של ליין, כהוקרה על תרומתו למוסיקה בסיאטל וכמודעות לעמותה שהקימו הוריו "Layne Staley Memorial Fund" שתומכת באמנים מתחום המוסיקה בסיאטל שנגמלים מסמים. להאזנה לאלבום האוסף עם שני השירים האחרונים שהקליט ליין עם "אליס": Spotify "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 9 (US) וב- 22 לאוגוסט (UK), 1969 הוציאה "Blind Faith" את אלבומה היחיד "Blind Faith". זהו אלבום מופת, קלאסיקה חד-פעמית, של הסופרגרופ "Blind Faith", חבורת מוזיקאים כשרונית שפעלה לזמן קצר ביותר, אך הותירה אחריה חותם אדיר בהיסטוריה של הרוק. האלבום הזה מייצג את הכישרון העצום, את האמביציה, ובסופו של דבר גם את הלחצים שהובילו לחייה הקצרים של הלהקה. למרות הפירוק המהיר של הסופרגרופ המדהים הזה, האלבום נותר עד היום כקלאסיקת רוק ייחודית וחד-פעמית, תמונת מצב של ארבעה מוזיקאים בשיא יכולתם. הקמת הלהקה השורשים של "Blind Faith" נטועים בפירוק של סופרגרופ אדיר אחר - "Cream", בסוף שנת 1968. "Cream" הייתה שלישייה פורצת דרך שזכתה להצלחה מסחרית מסיבית והביאה תהילה בינלאומית לחבריה: Eric Clapton, Ginger Baker ו- Jack Bruce. עם זאת, למרות (ואולי בשל) ההצלחה "Cream" היתה נתונה בתוך סערה של מתחים פנימיים, בעיקר בין בייקר לברוס, וכל ניסיונותיו של קלפטון לגשר ביניהם לא צלחו. מתוסכל מהעוינות המתגברת ועייף מהבלוז "המסחרי", קלפטון חיפש גישה רעננה וניסיונית למוזיקה. בינתיים, לאחר 3 שנים עם "Spencer Davis Group", התמודד Steve Winwood עם אילוצים מוזיקלים ויצירתיים דומים, שהובילו אותו להקים את "Traffic" בשנת 1967. בסוף 1968, נטלה "Traffic" הפסקה לחג המולד, דבר שאיפשר ל- Winwood לקיים מפגשים מוזיקליים עם חברו Eric Clapton במרתף של קלפטון בסארי, אנגליה. המפגשים האלה היו מבטיחים, קלפטון ווינווד גילו מיד שיש להם כימיה מדהימה, אבל קלפטון היסס להתחייב ללהקה אחרת, במיוחד לכזו שעלולה ליפול לתבנית "הסופר-גרופ" אשר תעשיית העיתונות והמוזיקה ציפו לה בשקיקה גדולה. נקודת המפנה הגיעה כאשר ערב אחד, הופיע Ginger Baker באופן בלתי צפוי והצטרף לג'אם סשן עם Eric Clapton ו- Steve Winwood. בעוד שווינווד היה מאוד מרוצה מהתוספת החדשה, קלפטון חש באי נוחות, מכיוון שהסשנים הכיפיים והבלתי מחייבים שהיו עד כה, הפכו כעת למשהו רציני יותר. למרות ההסתייגויות של קלפטון - במיוחד מהאיחוד עם בייקר זמן קצר כל-כך לאחר הפירוק של "Cream" - ווינווד שכנעה אותו שהתיפוף של בייקר חיוני לצליל שלהם. Ric Grech, אז בסיסט להקת "Family", גויס מאוחר יותר להשלמת ההרכב, ועזב לשם כך את להקתו לשעבר בעיצומו של סיבוב הופעות בארה"ב. הלהקה הוכרזה רשמית בפברואר 1969, והשם "Blind Faith" נבחר על ידי קלפטון כדי לשקף את "האמונה העיוורת" של המעריצים שהגיעו לראות אותם מבלי לשמוע אפילו תו אחד מהמוזיקה שלהם. האלבום מיד עם יציאתו, הפך "Blind Faith" ללהיט מיידי, והגיע לראש המצעדים בבריטניה ובארה"ב. למרות שמדובר באלבום קצר יחסית, בעל שש רצועות בלבד, האלבום הזה מהווה עדות ליכולת הקולקטיבית והסינרגיה המוזיקלית של חברי הלהקה. האלבום נפתח עם "Had to Cry Today" - רצועה מונעת בלוז שנכתבה על ידי Winwood ומתחילה את האלבום עם ריפים עוצמתיים ומשחק גומלין יוצא דופן בין הגיטרה של קלפטון לשירה של ווינווד. אחריה מגיע השיר האייקוני "Can't Find My Way Home". בלדה אקוסטית, הכוללת את השירה מלאת הרגש של ווינווד. זו אחת הרצועות הבולטות באלבום שעד היו זוכה להשמעות רבות בכל תחנות הרוק הקלאסי בעולם. ווינווד כתב את השיר הזה כשהיה ​​בן 21 בלבד. קלפטון ניגן כאן בגיטרה אקוסטית, דבר שבאותם ימים הוא עשה רק לעתים רחוקות. הרצועה היחידה באלבום שלא נכתבה על ידי חברי הלהקה היא "Well All Right". קאבר עתיר אנרגיה לשיר של Buddy Holly, שמציג את היכולת של הלהקה להמציא מחדש סטנדרטים של רוקנרול במרץ ובחדשנות. למרות שהסיבה לבחירת השיר המסוים הזה של באדי הולי אינה ברורה, העיבוד המצוין שלו באלבום ללא ספק מצדיק את הכללתו. ואז מגיעה יצירת המופת "Presence of the Lord" - ההמנון הרוחני של קלפטון. הרצועה הזו מתפתחת מבלדה שקטה לאפוס רוק מלא, הכולל את אחד הסולואים הזכורים ביותר שלו. Eric Clapton כתב את השיר כעדות אישית לאמונה, וזו לו הפעם הראשונה בה הוא כותב את כל המילים לשיר. למרות שמדובר בשיר אישי ועמוק, קלפטון בחר שלא לשיר אותו בעצמו, ובמקום זאת בחר בשירה של Steve Winwood, מכיוון שהוא האמין שווינווד הוא זמר מעולה. השיר משקף את הנוחות ההולכת וגוברת של קלפטון בחייו לאחר שעזב את "Cream", אך גם את מאבקיו בהתמכרות לסמים ואת רגשותיו כלפי אשתו של George Harrison, לה נישא מאוחר יותר. קלפטון תיאר את הקטע הזה כ"שיר של תודה", המביע תודות לכוח עליון על כל מה שקרה ויקרה, נושא שהוא יחזור אליו בעבודת הסולו שלו במהלך שנות ה-70. הרצועה החמישית - "Sea of ​​Joy" - נכתבה על ידי ווינווד, והיא משלבת רוק, פולק ופסיכדליה, שמחוזקת היטב על ידי נגינת הכינור של Ric Grech. האלבום נסגר עם הג'אם הארוך של "Do What You Like", המאפשר לכל חבר לזרוח בקטעי סולו משלו, אך גם מהדגיש את הדינמיקה הפנימית של הלהקה. הקטע בן 15 הדקות נכתב על ידי Ginger Baker והוא נפרש על רוב הצד השני של האלבום, עם אווירה אפרו-Fאנקית שמבשרת על הכיוון היצירתי שבייקר יחקור מאוחר יותר עם להקתו "Ginger Baker's Air Force" כמו גם בשיתופי הפעולה שלו עם אגדת המוזיקה האפריקאית Fela Kuti. עטיפת האלבום השנויה במחלוקת עטיפת האלבום בהוצאה הבריטית בלבד, עוצבה על ידי Bob Seidemann והייתה שנויה במחלוקת, בלשון המעטה. על עטיפת האלבום נראית ילדה בת 11 בשם Mariora Goschen, חשופת חזה, אוחזת בדגם דמוי מטוס כסוף שמעורר את הדמיון. רבים מצאו את העטיפה השערורייתית הזאת כמטרידה, ובצדק, מה שהוביל לשימוש בעטיפות חלופיות באזורים מסוימים בעולם, במיוחד בארה"ב. שערוריית העטיפה רק הוסיפה עוד יותר למיסטיקה של האלבום. המורשת קצרת המועד ההופעה הראשונה של "Blind Faith" נערכה עוד לפני יציאת האלבום, ב-7 ביוני 1969, מול כ-100,000 מעריצים בהייד פארק, לונדון. ואולם, חברי הלהקה יספרו אחר כך שהם הרגישו שלא עשו מספיק חזרות ולא היו מוכנים להופעה שצולמה במלואה. "Blind Faith" התפרקו שבועות ספורים לאחר יציאת האלבום, בעיקר בגלל לחצי הציפיות מהם והקונפליקטים הפנימיים שהתעוררו בין החברים. שבועות ספורים לאחר יציאת האלבום, ב- 24 באוגוסט, ערכה "Blind Faith" את המופע האחרון שלה בהוואי. עבור קלפטון, הלהקה הרגישה יותר מדי כמו גרסה אחרת של "Cream", הרכב שניסה להתרחק ממנו. הוא התפכח מתפיסת "הסופר-גרופ" ומהתהילה שהביאה עימה וכאשר Delaney and Bonnie הזמינו אותו להצטרף ללהקה שלהם, הוא נענה בשקיקה, ויצר את "Delaney & Bonnie and Friends" ובכך הוביל להתפרקות של "Blind Faith". ווינווד חזר בסופו של דבר ל- "Traffic", בעוד שבייקר בחר להקים את "Ginger Baker's Air Force". גם Ric Grech המשיך לדרכו עם פרויקטים שונים אחרים. למרות קיומה הקצר, האלבום היחיד של "Blind Faith" נותר כציון דרך במוזיקת ​​הרוק. הוא לוכד את רוח החקר המוזיקלי וההתנסות של סוף שנות ה-60 ואת המוזיקליות יוצאת הדופן של חברי הלהקה. "Blind Faith" הוא עדות למה שיכול היה להיות אם הלהקה היתה ממשיכה יחד, ומהווה תזכורת לכך שגם שיתופי פעולה חולפים יכולים לייצר אלבומים נצחיים. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 22.08.1977 "אחד אחד היו נאספים, מגודלי שיער ויחפים, חולמים ביחד ועפים, ילדי הירח, ילדי הירח, ילדי הירח, ילדים יפים" (שלמה יידוב). גם הוא היה סוג של ילד ירח, עם נשמה חופשית, מהנערים היפים עם בלורית השיער, מה הפלא שכל הבנות לטשו את עיניהן אליו, וזה הביא עליו את הקנאה של אחיו, בעיקר של בריאן, הפנים של "הביץ' בויז "היו פניו של בריאן ווילסון, אבל בהופעות המעריצות צעקו "דניס, דניס, דניס" כשהן רודפות אחריו, והוא כמובן ניצל את המצב כדי לחגוג את החיים על כל המשתמע מכך. הוא אהב את החיים הטובים, ולעיתים היה מסבך את עצמו, וחי על הקצה, הם כינו אותו Dennis the Menace. לדניס ווילסון לא היה ממש צ'אנס להוכיח שהוא מוזיקאי אמיתי, לא בכתיבה, ולא בנגינה. אימם של האחים ווילסון הכריחה את בריאן ווילסון לצרף את דניס ל"ביץ' בויז" והוא צורף כמתופף. קהל מעריצי הלהקה לא ציפה מדניס להרבה. הוא תמיד נתפס כמתופף היפיוף והנהנתן שאוהב את החיים הטובים, ופחות כמוזיקאי שאפתן. לעיתים הוא היה מוחלף ע"י נגנים כאלה ואחרים, אבל השארם והחן שנשפכו ממנו בכמויות מסחריות היו כל מה ש"הביץ' בויז" היו זקוקים לו. היצר ההרפתקני שלו הוביל אותו למרבה האימה היישר לזרועותיו של ידידו החדש צ'ארלס מנסון. מנסון, אסיר שסיים לרצות את עונשו, היה מוזיקאי מתוסכל שכותב שירים למגרה ויהפוך בהמשך למנהיג כת ורוצח, בינתיים הכריזמה של מנסון השפיעה על ווילסון שדאג מצידו לארח את המשפחה בביתו לזמן מה. במהרה החל מנסון להפעיל לחץ על וילסון על מנת שימליץ עליו לחברות התקליטים, הוא רצה להפוך למוזיקאי בכל מחיר, גם עם המחיר כולל בתוכו איום בנשק חם. לדניס ווילסון זה היה צעד אחד יותר מידי והוא דאג להעלם לצ'רלס מנסון לתמיד תוך כדי שהוא גוזל ממנו שיר שאותו הוא יהפוך בהמשך לשלו. עם הדעיכה של בריאן ווילסון לפתע התברר שיש מי שימלא את הואקום, היה זה דניס שהחל לכתוב, חלק מהשירים שכתב במהלך השנים ונדחקו לשולי המגירה החלו עושים את דרכם לכתב, ותהליך בן שבע שנים של כתיבה והבשלה קרם עור וגידים והפך לאלבום הסולו הראשון שלו "Pacific Ocean Blue" שיצא ב- 22.08.1977. אלבום שכולו שירי הלל וגעגועים לאוקיינוס, המדמה ספינה השטה רגע אחד בלב הים השקט, וברגע הבא אחריו הספינה מטולטלת מצד לצד, כך גם שירי האלבום המורכבים הם יצירת מופת גולמית של תערובת בלוז רוק ופסיכדליה על מצע עלי ג'אז ומקצבים פאנקיים. על אף העושר הצלילי הרב ווהפקה המסוגננת של גרג ג'ייקובסון ניתן להבחין במלנכוליה שעוטפת בעדינות את שירי האלבום, מלנכוליה שבוקעת ממעמקי ליבו של דניס, ושתוביל אותו בהמשך לחוסר היכולת להבחין בין טוב לרע עד אשר דאג לסדר לעצמו מפגש מוקדם עם היושב במרומים עוד לפני שהגיע לגיל 40 (1983). האלבום נפתח ב- "River Song" בו מציג וילסון תשוקה עזה לבריחה מהעיר וכמיהה לקיום פשוט וטבעי יותר. ב Moonshine וילסון חוקר נושאים של שיכרון חושים סערה רגשית, וטבע חולף של אהבה וחיים. כאשר מוזיקלית השיר נפתח בכמה תיבות של פסנתר מלודי, ואז מתפרץ לעיבוד תזמורתי. מוזיקלית האלבום משקף עד לאחרון השירים בו אישיות מפוצלת כמו ב- "Friday Night" ו- "Dreamer" שנפתח עם סוג של פסנתר פאנקי חשמלי ומפוחית, ונמשך עם קטע בניחוח ג'אז. את השיר "Farewell My Friend" כתב ווילסון לזכרו של אוטו הינש אביו של בילי הינש וחמו של אחיו של דניס וילסון שמת בזרועותיו, השיר היווה מעין פרידה שמחה והשלמה עם המוות של אוטו הינש, כמה טראגי היה הרגע שבו התנגן השיר הזה כעבור 6 שנים בהלויה של דניס וילסון עצמו. יותר משלושה עשורים לאחר הקלטת האלבום נוצר חיבור מפתיע בין דניס ווילסון למתופף "הפו פייטרז" טיילור הוקינס. הוקינס הכיר את "Pacific Ocean Blue" דרך גרג ג'ייקובסון, שהיה שותפו של ווילסון לכתיבה ולהפקת האלבום ואביה של בת זוגו לשעבר של הוקינס, והתאהב בו לחלוטין. הוא סיפר שהוקסם מהכנות, מהיופי הכואב ומהקול המחוספס של דניס, ואף נהג לקנות עותקי ויניל נדירים של האלבום בכל פעם שמצא אותם. כאשר הוכנה ב- 2008 המהדורה המחודשת של "Pacific Ocean Blue", הוזמן טיילור הוקינס להשלים בקולו את "Holy Man", קטע שווילסון הקליט עבור האלבום אך מעולם לא השלים לו שירה. ג'ייקובסון טען במשך שנים שקיים דמיון בין הקולות המחוספסים של השניים, והוקינס עצמו הודה שהוא חש חיבור עמוק לדניס, לא רק משום ששניהם היו מתופפים שהסתתר בהם גם זמר, אלא גם בגלל דמותו החופשית והטראגית. כך, 25 שנה לאחר מותו של ווילסון, העניק לו הוקינס קול בפעם האחרונה והפך בעצמו לחלק קטן מהמורשת של "Pacific Ocean Blue". באופן מצמרר, גם גורלו של טיילור הוקינס התחבר בסופו של דבר לזה של ווילסון: שני המתופפים בעלי הנשמה החופשית, שהוכיחו שהם הרבה מעבר למי שיושב מאחורי התופים, הלכו לעולמם בטרם עת, והותירו את "Holy Man" כחיבור כמעט נבואי ביניהם. האלבום "Pacific Ocean Blue" זכה עם השנים להכרה מחודשת, ואף דורג במקום ה-838 ברשימת "All Time Top 1000 Albums" של מבקר המוזיקה והסופר Colin Larkin. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 22.08.1994 לקראת אמצע שנות השמונים החלה קבוצה של די ג'ייז בשם Wild Bunch לערוך בעיר בריסטול מסיבות שהושפעו ממערכת ההגברה הג'מייקנית רבת העוצמה, הסאונדסיסטם. המוזיקה שנוגנה בחללים משותפים במסיבות האלה כללה היפ/הופ, רגאיי, Fאנק, ראפ, ואר אנד בי, במקצבים איטיים שכללו השפעות אלקטרוניות של אמביינט. חברי ה Wild Bunch הפכו בסוף האייטיז ללהקת "Massive Attack", ומגוון הסגנונות שניגנו הפכו בהמשך לתחילתו של ז'אנר חדש, הטריפ הופ. ג'פרי ברואו נולד בצפון סאמרסט באנגליה, ולאחר גירושי הוריו עבר לעיר בשם "פורטיסהד", כ 13 ק"מ מהעיר בריסטול. לאחר שניגן בכמה להקות רוק, והיפ הופ, רצה הגורל וברואו קיבל עבודה בסטודיו שבו יוקלט בהמשך אלבום הבכורה של "מאסיב אטאק" - "Blue Lines". ברואו שנכח בהקלטות, קיבל אישור מהלהקה להכנס לאולפן הסמוך, ולהקליט על טייפ את הרעיונות שעלו במוחו, ושהושפעו מן הסתם גם ממה שראה ושמע מ"מאסיב אטאק". זו היתה תחילת הדרך ל- "Dummy" אלבום הבכורה של להקת "פורטיסהד" שקרם עור וגידים שלוש שנים מאוחר יותר, ויצא ב- 22.08.1994. בת' גיבונס נולדה וגדלה בחווה באקסטר, לאחר שהוריה התגרשו עברה לעיר באת', ובהמשך לבריסטול כדי לקדם את הקריירה המוזיקלית שלה. בפברואר 1991, נפגשו גיבונס, וברואו בקורס שקיבלו מלשכת התעסוקה בבריסטול, והחלו להקליט סקיצות לשירים באולפן ההקלטות של ננה צ'רי, תוך כדי ההקלטות פגש ברואו באדריאן אוטלי שעבד באולפנים בהם הקליטו, ברואו ואוטלי החלו להחליף רעיונות בנושא סימפולים, וסקרצ'ינג. כדי להתקדם מבחינה רעיונית, הוציאה תחילה השלישיה, סוג של פסקול לסרט מתח בשם "To Kill a Dead Man," פסקול שהתבסס על מוזיקה של המלחין היהודי לאלו שיפרין (יצר את נעימת משימה בלתי אפשרית). חלק מהיחודיות והרעננות באלבום נגע לסימפולים שרקח ג'ף ברואו מתוך תקליטים ישנים דוגמת אייזיק הייז והרכב הפיוז'ן "Weather Report", סימפולים בסגנון הזה נעשו זה מכבר ע"י "מאסיב אטאק", טריקי, ודי ג'יי שאדו. החידוש המרענן כאן היה שאת רוב הסימפולים יצר ברואו ע"י הקלטה של נגינה חיה של חברו להרכב אדריאן אוטלי, לאחר שהקליט אותו והעביר את ההקלטות לתקליט, השתמש ברואו בתקליט ויצר סקרצ'ינג וסימפולים עם ההקלטות החיות. אפשר לשמוע בקטעים המוזיקלים את האווירה האפלולית, והכבדה שנוצרה, ברואו השתמש בסמפלר וייצר מוזיקה עם ביט איטי במיוחד, והוסיף לתבשיל סימפולים של ג'אז, פסקולי סרטים, ושירי קברט גרמנים. צורת העבודה על האלבום היתה הפקה מוזיקלית של ברואו, ולאחר מכו, העברה של הקטע לבת' גיבונס שכתבה את המילים, ועם הקול הייחודי והמצמרר שלה השלימה את תפקיד השירה. גם במובן הזה "פורטיסהד" היו חדשניים, כאשר עד אז הרכבים שניגנו מוזיקה בסאונד של בריסטול (רק אחרי "פורטיסהד" נקרא הז'אנר טריפ הופ), התבססו על סימפולים, וראפר, באה בת' גיבונס והוכיחה שהקול שלה דומיננטי ומתאים בצורה מושלמת כדי לייצר את האווירה שאליה חתר ברואו במוזיקה שייצר. לאחר אי.פי שפחות הצליח בשם "Numb", שחררו "פורטיסהד" את הסינגל השני "Sour Times", שלושה שבועות לפני שחרור האלבום, גם הסינגל השני הצליח להגיע לטופ 60 בלבד במצעד הבריטי, אולי היה זה סוג המוזיקה האפלולי שהרגיש יותר כמו חורף, ושוחרר בקיץ, והוא זה שמנע מ"פורטיסהד" הצלחה מיידית. הסינגל השלישי "Glory Box" שמתבסס על סימפולים מקטע של אייזיק הייז ("Ike's Rap II") שוחרר בינואר 1995, והביא איתו את הפריצה המצעדית (#13 במצעד הבריטי), שדרך אגב, ממש לא עניינה את חברי "פורטיסהד". בעקבות ההצלחה שוחרר הסינגל השני "Sour Times" בשנית וקצר אף הוא הצלחה. את שנת 1995 סיימו חברי "פורטיסהד" באופן סנסציוני, עם זכיה בפרס המרקורי הבריטי, (פרס שניתן פעם בשנה לאלבום הטוב ביותר באי הבריטי). בדרך לזכיה גברו "פורטיסהד" על אלבומי הבכורה של "ופרגראס", ו"אואזיס", וגם על פי ג'יי הארווי, ו"לפטפילד", כמו גם על חברם לסגנון הטריפהופ, טריקי. דאמי "Dummy" מכר כמיליון עותקים בבריטניה, ו 3.6 מיליון עותקים ברחבי העולם. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

הזמר, היוצר והמפיק Serj Tankian חוגג היום יומהולדת!!! (Photo: pxfuel.com) = הוא נולד בביירות ב- 21 לאוגוסט 1967 למשפחה ארמנית. = בשנת 1975 הוא היגר יחד עם משפחתו לארה"ב, שם השתכנו בלוס אנג'לס. = הוא למד בבית ספר הארמני "Rose and Alex Pilibos" בלוס אנג'לס, שם למדו גם חבריו לעתיד ללהקת "System Of A Down", הבסיסט Shavo Odadjian והמתופף Ontronik "Andy" Khachaturian. = גם הגיטריסט Daron Malakian למד באותו בית ספר, אך הוא היה צעיר מטנקיאן בכמה שנים ובשל פערי גילאים הם לא נפגשו. = סרג' ודארון נפגשו בסופו של דבר בשנת 1992. הם היו באותו חדר חזרות, כל אחד עם הלהקה שלו. Daron Malakian ניגן בגיטרה ושר בלהקתו וסרג' ניגן בקלידים עבור ההרכב שלו. = השניים הקימו יחד הרכב בשם "Soil" יחד הבסיסט Dave Hakopyan והמתופף Domingo Laraino, וכן עם מי שהפך למנהל שלהם ובהמשך לגיטריסט היה Shavo Odadjian. = לאחר פירוקה של "Soil" סרג', דארון וואדאג'יאן שעבר לנגן בגיטרת בס הקימו את "System of a Down". = האלבום הראשון של הלהקה שוחרר בחודש יוני 1998, והופק על-ידי Rick Rubin. כל מילות השירים באלבום למעט אחד נכתבו על-ידי סרג' אשר השתתף גם בהלחנת חלקם. טנקיאן גם היה אחראי על נגינת הקלידים ועל הסימפולים. = הפריצה הגדולה של הלהקה הייתה בצאת האלבום השני "Toxicity" וזכה להיות האלבום הראשון שיצא באמריקה לאחר אירועי ה-11 בספטמבר. = מעבר לנגינת הקלידים טנקיאן היה אחראי באלבום זה גם על עיבוד כלי המיתר וניגן גם בגיטרה בשיר "Aerials". = במקביל לפעילותו ב- "System of a Down" סרג' שימש כסולן אצל הרכבים ו/או אומנים נוספים כמו: Mushroom Cult, Hed PE, Tony Iommi, Deftones ועוד. = לסרג' גם קריירת סולו במסגרתה שחרר 5 אלבומי אולפן שנעים בין סגנונות מוזיקליים שונים ביניהם אפילו ג'אז וסימפוניה. = בנוסף יש לו שני אלבומי שיתוף פעולה, הראשון משנת 2003 עם המוזיקאי Arto Tunçboyacıyan והשני משנת 2020 עם הזמר Jimmy Urine מלהקת האלקטרו-פאנק "Mindless Self Indulgence". = הוא גם כתב פסי-קול ל- 10 סרטים ומשחקי מחשב והקליט ביצוע מיוחד לשיר "Rains of Castamere" לכבוד העונה האחרונה של "משחקי הכס". = סרג' הוא גם מפיק אלבומים ובין היתר הפיק את האלבום "Enter the Chicken" של Buckethead, בו הוא מתארח גם בשירה. = טנקיאן הוא גם הבעלים של חברת התקליטים "Serjical Strike Records", אשר נותנת הזדמנות לאומנים שנדחו על-ידי החברות הגדולות להוציא אלבומים. = סרג' הוא גיסו של John Dolmayan מתופף "SOAD". אשתו של סרג' ואשתו של ג'ון הן אחיות. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

הבסיסט, היוצר והזמר האגדי Glenn Hughes חוגג היום יומהולדת ואם לשפוט מהקול האדיר שעדיין יש לו, מהמראה ומהאנרגיות המטורפות, לא היינו נותנים לו יום אחד יותר מ- 30. (Photo: Stuart Westwood) הזמר האדיר הזה שקיבל את הכינוי המחייב "The Voice of Rock" מלא אחר מאשר סטיבי וונדר, החל את הקרירה שלו עוד בשנות השישים כבסיסט וזמר בלהקת הפופ רוק Finders Keepers ומשם עבר ללהקת הפאנק רוק "Trapeze", שם הוא ניגן גם בפסנתר. את הפרסום הגדול שלו הוא קיבל כשהחליף את הבסיסט Roger Glover בהרכב MK III של דיפ פרפל. גלן יוז נבחר לתפקיד לא רק בגלל יכולות הנגינה הגבוהות שלו אלא בעיקר בגלל קולו האדיר שנועד לגבות את הזמר האגדי David Coverdale בקולות הגבוהים. לאחר עזיבתו של Ritchie Blackmore המשיך יוז עם "דיפ פרפל" בהרכב MKIV שלה עד לפירוקה. יוז היה שותף לכתיבת חלק נכבד מהשירים בהרכבים של דיפ פרפל והשפיע לא מעט על הסגנון המוזיקלי של הלהקה בתקופת חברותו בה. בראשית שנות השמונים יוז היה חלק מההרכב "Hughes and Thrall" ובהמשך נטל חלק בהרכב "Phenomena", שכלל גם את Mel Galley מלהקת נחש לבן, John Wetton הידוע בין בין היתר מחברותו בלהקת קינג קרימזון ו- Brian May מקווין. במקביל השתתף יוז גם באלבום "Run For Cover" של הגיטריסט האגדי Gary Moore. בשנת 1986 היה יוז חבר באלבום "Seventh Star" של "Black Sabbath", אלבום שנועד תחילה להיות פרוייקט סולו של Tony Iommi, אך בהמשך ובלחץ חברת התקליטים קיבל את השם של "בלאק סאבאת'". למרות שהאלבום לא זכה לביקורות נלהבות מדובר באלבום מצויין, לא מעט בזכות ביצועיו הווקאליים של יוז. גלן יוז גם ישתף פעולה בהמשך עם Tony Iommi באלבומי הסולו שלו, ביניהם "Iommi" משנת 2000 ו- "Fused" משנת 2005. בהמשך ובמקביל המשיך יוז בקריירת הסולו הענפה שלו שכוללת לא פחות מ- 14 אלבומי אולפן. היקף הפרוייקטים ושיתופי הפעולה של יוז בלתי נתפס, הוא ניגן ושר בין היתר עם ג'ון נורום מ- "Europe", קית' אמרסון מ- "ELP", ג'ף דונז, "Joe Satriani, Joe Lynn Turner, "Night Ranger ואף הנהיג את ההרכב הצעיר "California Breed". מאז 2019 יוז הוא גם חלק מהסופרגרופ "The Dead Daisies" לצד הגיטריסט דאג אולדריך. בשנת 2020 הוציאו את האלבום "Holy Ground" ובשנת 2022 את האלבום "Radiance". אבל הפרויקט הראוי ביותר לציון מהשנים האחרונות הוא לדעתנו הסופרגרופ "Black Country Communion" יחד עם הגיטריסט האגדי Joe Bonamassa, Jason Bonham ו- Derek Sherinian מ"דרים ת'יאטר". יוז שהוא החבר המבוגר ביותר בהרכב הזה מוכיח שהוא עדיין זמר ענק שלא איבד בכהוא זה מקולו ומהכריזמה שלו. חמשת אלבומי הלהקה מציגים הרכב מעולה, חי, קצבי ובועט עם מוזיקה מדהימה ורמת נגינה פנומנלית. אז בוא נאחל לגלן יוז עוד הרבה שנות מוזיקה טובות ופוריות. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

המלצת המערכת... והפעם האלבום "Stranger in Us All", אלבום האולפן השמיני של "Rainbow" ששוחרר ב- 21 לאוגוסט 1995. אחרי סיבוב ההופעות שליווה את האלבום "The Battle Rages On", אלבום האולפן ה- 14 של "Deep Purple", החלו הסדקים שהיו קיימים מאז ומעולם בלהקה, להתרחב לבקעים אדירים והקרבות העזים בין Ritchie Blackmore ל- Ian Gillan רק הלכו והתעצמו. העובדה שהאלבום דישדש ולא זכה להצלחה (בין היתר בשל התפרצות האלטרנטיב והגראנג') לא סייעה למצב העגום ממילא, והביא את Ritchie Blackmore להחליט, שוב, לשים את המפתחות על השולחן. הבחירה הטבעית של בלקמור היתה לחזור פעם נוספת לזרועות ההרכב שבנה במו ידיו שני עשורים קודם לכן. גם הפעם, כמו בסצינת העזיבה הקודמת שלו, אסף בלקמור את הלהקה שתלווה אותו, רובם אומנים צעירים ואנונימים, ממש בדה ז'ה וו מהנסיבות שהביאו לאלבום הבכורה שיצא בדיוק 20 שנה קודם לכן. אפילו שם ההרכב המקורי "Ritchie Blackmore's Rainbow", אשר התנוסס על האלבום הראשון מופיע כאן שוב אחרי שני עשורים. לצערנו גם לחלק מהמעריצים השרופים של בלקמור ו- "Rainbow" יש נטיה להתעלם מהאלבום הזה, ובדיוק בשביל זה אנחנו כאן כדי לספר לכם שמדובר באלבום פשוט מצוין, שאסור לכם לפספס. בלקמור בחר כטייס המשנה שלו את הזמר הסקוטי המדהים Doogie White, אשר הקול שלו הוא פשוט שילוב מטורף בין Joe Lynn Turner שליווה את ריינבו בשלושה אלבומים, לבין Glenn Hughes חבר MKIII של "דיפ פרפל", שחוגג היום יומהולדת (תקשיבו לו למשל בשיר "Silence"). דוגי עושה עבודה מדהימה בשירה ואין זה פלא שלאחר הפלירטוט הקצר עם בלקמור הוא המשיך לעבוד אם אומנים מובילים כמו Yngwie Malmsteen ו- Michael Schenker. אבל תרומתו של דוגי לא היתה רק בשירה, הוא כתב יחד עם בלקמור את כל השירים, למעט שלושה. העיבוד המחודש ל- "Still I'm Sad" של ה"יארדבירדס" שהופיע בגירסה אינסטרומנטאלית 20 שנה קודם לכן באלבום הבכורה של הלהקה ומהווה כאן מעין סגירת מעגל, העיבוד לקטע הקלאסי "Hall of the Mountain King" של המלחין הנורווגי Edvard Grieg והשיר "Ariel" שכתב בלקמור יחד עם זוגתו Candice Night שמשתתפת גם בכתיבת שיר הפתיחה "Wolf to the Moon". האלבום הזה הוא עבורנו כמו הליכה בשביל קליפות התפוזים. כאילו משאיר לנו רמזים נוסטלגיים מהעבודות הקודמות והמדהימות של ריצ'י, כאשר לא מעט קטעים כאן מתכתבים עם יצירותיו מהעבר. כך לדוגמא, השיר "Silence" כולל מלודיה שבחלקים מסוימים שלו מזכירה לנו את "You Fool No One" מהאלבום "Burn", הקטע "Ariel" מעלה באפינו ניחוחות מזרחיים שמזכירים לנו בערגה את "Stargazer" האלמותי, הרצועה "Too Late for Tears" הזכירה לנו במלודיה את "Can't Happen Here" שכתבו גלובר ובלקמור בימי "Difficult to Cure" העליזים והשיר "Black Masquerade" שכולל במילות השיר את כותרת האלבום "Stranger in Us All" הזכיר לנו בדינמיקה שלו את "Anya" של "דיפ פרפל". ומה עם Ritchie Blackmore ? בלקמור יש רק אחד והוא סוחף, והוא מלודי והוא פשוט מדהים!!! כמה חבל שהאלבום הזה היה אות החיים האחרון של בלקמור במוזיקת הרוק למשך למעלה משני עשורים. בשנת 1997 הוא יקים יחד עם זוגתו את פרוייקט הפולק-רנסנס "Blackmore's Night" ויחליף את הסטראטוקסטר החשמלית בכלים אקוסטיים. ועכשיו רוצו להאזין: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 21 לאוגוסט 1987 שחררה "Metallica" את "The $5.98 E.P.: Garage Days Re-Revisited". מדובר ב- EP שכנראה לא היינו מסקרים לכם פה, לולא חשיבותו ההיסטורית. זהו סימן החיים הראשון של הלהקה מאז מותו הטראגי של הבסיסט האגדי Cliff Burton. ברטון נהרג בחודש ספטמבר 1986, במהלך סיבוב ההופעות של הלהקה באירופה לשם קידום אלבום המופת של הלהקה "Master Of Puppets" כשאוטובוס הלהקה התהפך ומחץ אותו למוות. ברטון היה אחד מעמודי התווך של הלהקה ולאחר מותו הטראגי עתידה של הלהקה היה לוט בערפל. בסופו של דבר חברי הלהקה החליטו שברטון היה רוצה לראות אותם ממשיכים והם ערכו אודישנים לכ 50 בסיסטים, ביניהם Les Claypool מלהקת "Primus". בסופו של דבר נבחר Jason Newsted שהיה עד אותה עת בלהקת "Flotsam and Jetsam", בכדי להיכנס לנעליו הגדולות של Cliff Burton. בכדי להפיג את הכאב והצער שנוצרו בעקבות מותו של חברם ועל-מנת לבחון את יכולותיו של החבר החדש, החליטו חברי הלהקה לכתוב חומר לאלבום חדש. הדבר היה גם בעצת חברת התקליטים שסברה שיהיה זה נכון שהלהקה תשחרר חומר חדש לפני הופעה שנקבעה ללהקה בפסטיבל "Monsters of Rock" בקיץ 1987. למרות הכוונות הטובות זה לא כל-כך עבד וכל מה שהחברים הצליחו לייצר היה דמו לשיר "Blackened". בהמשך James Hetfield שבר את ידו בתאונת סקייטבורד והלהקה החליטה לזנוח את רעיון הכתיבה לאלבום חדש. (Photo: Ross Halfin) החברים נכנסו לגראז׳ ביתו של Lars Ulrich והחלו לבצע גירסאות כיסוי ללהקות האהובות עליהם, אגב... הם השתמשו בכישוריו של ג׳ייסון כשיפוצניק כדי לרפד את הגראז׳ ולשפר את האקוסטיקה שלו. החומר העיקרי שנוגן היה של להקות ה- NWOBHM - הגל החדש של ההבי מטאל הבריטי, אך גם של להקות פוסט פאנק. לאחר סיום החזרות עברה הלהקה ללוס אנג׳לס לצורך הקלטת ה- EP. האלבום שוחרר על גבי קסטות וויניל ב- 21 לאוגוסט 1987 והוא כלל 5 שירים. שמו של האלבום נבחר על-ידי חברי הלהקה בכדי לציין את מחירו וכדי למנוע מחנויות התקליטים לגבות מחיר גבוה יותר עליו. על הקסטות המקוריות היתה אפילו מדבקה בה נכתב: “If they try to charge more, STEAL IT!” פותח את האלבום "Helpless" של להקת "Diamond Head" להקה שכבר זכתה לגריסת כיסוי של "מטאליקה" עם "Am I Evil" ששוחרר כבי סייד לשיר "Creeping Death" מהאלבום "Ride The Lightning" כשלוש שנים קודם לכן. להקות נוספות שקיבלו גירסאות כיסוי ב-EP הזה הן להקות הפוסט פאנק "Killing Joke" וה- "Misfits" של Glenn Danzig, להקת ההבי מטאל הסקוטית "Holocaust" והטריו הוולשי המדהים "Budgie". מספיק להקשיב לפתיחה העוצמתית של האלבום בכדי להבין שהלהקה ביצעה בחירה נכונה עם קבלתו של ניוסטד. ולמי שלא היה בטוח עדיין, אז ליין הבס בפתיחה של השיר של "Budgie" כבר לא הותיר מקום לספק. Jason Newsted הוא נגן הבס הנכון עבור "מטאליקה". עם השנים ה-EP הזה הפך להיות מוצר נדיר עד להוצאתו המחודשת בלייבל הפרטי של הלהקה לפני מספר שנים. כל השירים מהאלבום הזה נכללו באלבום הכפול של הלהקה "Garage Inc." שכולו גירסאות כיסוי של "מטאליקה" ללהקות שגדלו עליהן. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר