ב- 17 לאוגוסט 1984 יצא אלבום הבכורה של להקת ".W.A.S.P" הנקרא על שם הלהקה (Self Titled). הלהקה הוקמה בשנת 1982 על-ידי Blackie Lawless (החבר היחיד שנותר עד היום מהלהקה המקורית) לאחר שצמחה בסצינת ההבי מטאל של לוס אנג'לס, יחד עם להקות כמו "מוטלי קרו" ו- "Ratt". המילה ".W.A.S.P" (צרעה) מייצגת את ראשי התיבות של המילים "White Anglo-Saxon Protestant", המוזכרים במילות השיר "Show No Mercy" שנמצא רק במהדורה המורחבת של האלבום. מדובר במונח בלתי רשמי לתיאור קבוצה הנחשבת לבעלת דומיננטיות גבוהה בקרב המעמד הגבוה האמריקני. עם קבוצה זו נמנים אנשים שהם לבנים בגזעם, אנגלו-סקסים במוצאם ופרוטסטנטים בדתם, לכאורה ה"אליטה" אשר ייסדה את ארצות הברית. ואולם, המילה ".W.A.S.P" מייצגת גם את ראשי התיבות - "We Are Sexual Perverts" - פירוש שמתיישב יותר עם מהות הלהקה והרעיון שהיא ניסתה לייצג בתחילת דרכה. וואספ השתייכה לזרם ה- "Shock-Rock" והמוטו שלה, כבר מהסינגל הראשון ששחררה, היה לפגוע, לטלטל ולזעזע! . החל מרגע הקמתה ואפילו לפני ששוחרר אלבומה הראשון, הסתבכה ".W.A.S.P" עם ארגונים שמרניים, בשל השימוש במילים גסות ופוגעניות, וכן זלזול והשפלת נשים. בקליפים ששחררה הלהקה היו לא פעם נשים מעורטלות והזמר והבסיסט (דאז) Blackie Lawless נהג להסתובב עם מכנסי עור עם דיסק של מסור חשמלי בין חלציו. רק כדי לסבר את האוזן, הסינגל הראשון ששחררה "(Animal (F@#% Like a Beast" הפך לאחד השירים הכי שנויים במחלוקת בשל כותרתו ותוכנו. זה אחד השירים הראשונים שזכו לתואר בתואר המפוקפק "Filthy 15", וכל ניסינותיו של Blackie Lawless לטעון שכתב את השיר בהתבסס על סרט בנשיונל גיאוגרפיק בו ראה זוג אריות מזדווגים לא סייעו, והשיר נמחק ברגע האחרון מהאלבום בכדי לרצות את ארגוני ההורים הזועמים. מעניין שאפילו וואספ בעצמה הפסיקה לבצע את השיר בהופעותיה החל משנות ה- 90 לאחר שבלאקי החליט שהוא נולד מחדש כנוצרי. האלבום ממשיך עם הקו של הסינגל הראשון, עם שירים בעלי כותרות S&M שנועדו לזעזע ולטלטל ומרמזות על תוכן לא ראוי, כמו "On Your Knees", "Tormentor", "L.O.V.E. Machine" או "The Torture Never Stops". ניתן לחשוב בטעות שכל הפוזה הפרובוקטיבית הזאת נועדה לכסות על תוכן מוזיקלי רדוד או רמת נגינה נמוכה. גם העטיפה הזולה והמצועצעת תרמה לתחושה שמדובר פה באלבום גלאם מטאל ברמה הכי נמוכה שיש. אבל לא! הקשבה לאלבום מגלה להקה אנרגטית ודומיננטית שהיא הרבה יותר מגימיק חולף ושסגנון המוזיקה שלה הוא הרבה מעבר לגלאם מתקתק ומתחנף. שירים כמו, "Hellion" או "I Wanna Be Somebody" הינם דוגמאות לשירים חזקים ואנרגטיים שמוכיח לנו ש"וואספ" קרובה יותר במהותה לחיספוס של "ג'ודאס פריסט" מאשר לתיאטרליות של "טוויסטד סיסטר". יותר מכך, אנחנו נהנים להאזין גם היום, 40 שנה אחרי, לרצועות כגון "L.O.V.E. Machine", "School Daze" או הבלדה "(Sleeping (In the Fire", ואם זו לא הוכחה ש"וואספ" מעולם לא הייתה "אחיזת עיניים", אז מה כן? כבר כאן מתגלה הזמר והבסיסט Blackie Lawless כראוי בהחלט לתואר מנהיג הלהקה, כשהוא כותב את כל שירי האלבום ללא יוצא מן הכלל, רק שניים מהם בשיתוף עם הגיטריסט Chris Holmes. היכולת הזאת, תלך ותשתפר כבר באלבום הבא והמצוין "The Last Command" שיצא שנה לאחר מכן.. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

המלצת המערכת... בא לכם להוציא קצת אגרסיות, להתפוצץ או סתם לחזק את שרירי הלסת והגפיים? אז הנה משהו שתאהבו וגם אם לא, היה שווה להוציא את הפוסט הזה רק בשביל העטיפה !! ב-16 באוגוסט 2019 שחררה להקת המטאל קור האמריקאית "Killswitch Engage" את אלבומה השמיני. למי שלא מכיר KsE היא להקה מאוד חשובה בז'אנר המטאל ובין היתר, היא אחת מהלהקות שהחזירו את המטאל האמריקאי לכותרות לאחר דעיכת ה-Nu Metal. יש לה השפעה גדולה על התהוות המטאל למה שהוא היום והיא גם מקפידה להתפתח ולצמוח. (Photo: Travis Shinn) אחד הדברים היפים במוסיקה שלהם הוא הדינמיות (נכון אנחנו מדברים על כך הרבה), יש להם גיוון מיוחד בשירים עצמם וגם באלבומים עצמם. זה לא שאתם לוחצים פליי ומקבלים 40-50 דקות של צרחות ודיסטורשנים חסרי רחמים, יש מלודיה, יש רגעים דרמתיים, יש סולואים מורכבים ואפילו הרמוניות. באלבום הזה הנושא מורגש במיוחד, זהו אלבום יותר מגוון מאלבומיה הקודמים של הלהקה, הן מבחינת הסגנון המוסיקלי והן מבחינת הטקסטים. אז נכון, העטיפה אכן מרמזת על מה שתגלו בפנים. מפלצת דרקונית, עצומה, מפחידה וחסרת מעצורים. אבל היא לא סתם באה ללעוס ולטרוף אתכם, היא תעשה זאת בתחכום, בסבלנות ובעניין רב. אז אל תפחדו כי הסוף שלכם ידוע מראש !! פשוט תהנו מזה... Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כשסנדק הגראנג' מספיד את מלך הגראנג' !! ב- 16 לאוגוסט 1994 שחרר Neil Young את אלבומו "Sleeps With Angels". ב- 8 לנובמבר 1993 נכנס Neil Young לאולפן יחד עם להקת הליווי שלו “Crazy Horse” בכדי להקליט את האלבום ה- 20 שלו. הכוונה של Neil Young הייתה לנסות ולשחזר את האווירה והמוזיקה מתקופת אלבומו "After the Gold Rush" משנת 1970. בעיצומן של ההקלטות, מקבל יאנג את הידיעה על מותו של Kurt Cobain. יותר מכך, יאנג מגלה שקוביין חתם את מכתב ההתאבדות של עם מילים מתוך שירו "Hey Hey, My My (Into the Black)" הלקוח מהאלבום "Rust Never Sleeps", וכך כתב קוביין לפני מותו: "I don't have the passion anymore... And so remember, it's better to burn out than to fade away” אם אתם זוכרים את הסיקור שכתבנו על האלבום "Tonight’s The Night" אתם בוודאי יודעים שהוא הושפע מאוד ממותם של שני חבריו של יאנג Danny Whitten, גיטריסט להקת הקרייזי הורס ו- Bruce Berry מי שהיה פועל הבמה של "Crosby, Stills, Nash & Young", יחד וגם לחוד. גם הפעם יאנג לא נשאר אדיש למאורע הטראגי. האווירה באולפן משתנה מיד והדבר מקבל ביטוי בשירים חדשים שנכתבים על-ידי Neil Young בעקבות מותו של Kurt Cobain ובאווירה המלנכולית שמרחפת מעל כל שירי האלבום, ממש כמו באלבום Tonight’s The Night רק בלי האלכוהול... בשל העובדה שחלק מהשירים נכתבו לפני המאורע הקשה, הגיוון המוזיקלי באלבום הזה רחב ונע מהפסנתר השבור של "My Heart", לאקוסטיות של "Train of Love" ועד לגיטרות המנסרות של "Change Your Mind" שחוצה את גבול 14 הדקות. אבל מה שמשותף לכל הקטעים היא האווירה האפלה והמלנכולית, למעט "Piece of Crap" שכולל קצת נגיעות של פאנק. שני שירים באלבום "Western Hero" ו- "Train of Love" חולקים את אותה המוזיקה רק עם מילים שונות. דיברנו על שירים חדשים שנכתבו בעקבות מותו של Kurt Cobain, אז יש גם קטע אחד שהושמט מהאלבום. השיר "Gone To Hell" שיאנג חשש שיקושר לקוביין ומצא את דרכו החוצה. השיר הזה היה אמור להיות קטע משלים לשיר "A Dream That Can Last" אשר שמו המקורי היה "Gone To Heaven" ואשר שמו שונה בעקבות השמטת השיר "Gone To Hell". האלבום הזה מהווה הספד מכבד וראוי לקורט קוביין שהעריץ כל-כך את סנדק הגראנג'. Neil Young סיכם את מה שקורה באלבום הזה בצורה מושלמת במסגרת האוטוביוגרפיה שלו "Waging Heavy Peace". "רציתי לתקשר איתו, רציתי לדבר איתו, רציתי להגיד לו שזה בסדר ושהוא יכול לנגן רק מתי שבא לו..." ועכשיו תקשיבו לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 16 לאוגוסט 1970, שחרר Eric Clapton את אלבום הסולו הראשון שלו. בוא נספר עליו כמה עובדות: 1. את האלבום הזה משחרר Eric Clapton בעודו בן 25 בלבד. 2. הוא היה אז כבר סופרסטאר, אחרי שכיכב בהרכבים כמו The Yardbirds", "John Mayall & the Bluesbreakers", "Cream", "Blind Faith ועוד. 3. את האלבום הפיק Delaney Bramlett מהצמד "Delaney & Bonnie" שהיוו מופע חימום ללהקת "Blind Faith". 4. דילייני גם ניגן בגיטרה, שר קולות רקע והשתתף בכתיבת חלק מהשירים. 5. גם בת זוגו של דילייני, בוני ברמלט, מתארחת באלבום בקולות רקע והשתתפה אף היא בכתיבת חלק מהשירים, ביניהם הלהיט "Let It Rain". 6. מתארח נוסף באלבום הוא לא אחר מאשר Stephen Stills בגיטרה וקולות רקע. 7. המלודיה בשיר "Let It Rain" בו מתארח Stephen Stills דומה מאוד לשיר אחר של סטילס מתקופת בופאלו ספרינגפילג - "Questions". Photo: Barry Feinstein 8. השיר "Let It Rain" נקרא במקור "She Rides" והוא כלל מילים שונות. 9. מתארחים בולטים נוספים באלבום הם Leon Russell שמנגן על פסנתר והשתתף בכתיבת שני שירים, האורגניסט Bobby Whitlock והמתופף Jim Gordon. 10. 10 ימים לאחר שחרורו של האלבום, ב- 26 לאוגוסט 1970, יכנסו גורדון וויטלוק לאולפן יחד עם קלפטון כחלק מההרכב "Derek and the Dominos", לשם הקלטת אלבום המופת "Layla and Other Assorted Love Songs". 11. האלבום כולל גירסת כיסוי לשיר "After Midnight", במקור של J. J. Cale. קייל יתלהב מהגירסה של קלפטון והשניים יהפכו חברים וישתפו פעולה בעתיד. 12. לקלפטון זכרונות טובים מהקלטות האלבום והוא אוהב מאוד את התוצאה, למעט הקול שלו שלטענתו נשמע שם רזה וצעיר מידי. הוא רצה להישמע כמו גיבורי הבלוז הזקנים שגדל עליהם. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום נהיא לכם עובדות מעניינות על Pete Way הבסיסט ומקים להקת "UFO": (Photo: Gus Stewart) = הוא נולד ב-7 באוגוסט 1950 באנפילד, לונדון, אנגליה. שם הולדתו היה Peter Frederick Way. = הוא החל לנגן בגיטרה בס בכמה להקות מקומיות עם חברים מהתיכון, יחד עם הגיטריסט Mick Bolton. = לאחר התיכון, עזב פיט את הבית בגיל 17 ועבד בחברת ביטוח ימי ובהמשך כעובד מדינה במשרד הביטחון. = בשנת 1968 הוא הקים את "UFO" עם Phil Mogg, Andy Parker, ו- Mick Bolton. = הלהקה נקראה בתחילה "The Boyfriends", ולאחר מכן כאשר Phil Mogg הצטרף שינתה את שמה ל- "Hocus Pocus" לפני שהחברים אמצו את השם "UFO". = בשנת 1971 הוציאו "UFO" את אלבום הבכורה שלהם "UFO 1". בתחילה, הלהקה הוגדרה תחת הז'אנר של ספייס רוק ובוגי, אך מאוחר יותר הסגנון השתנה להארד רוק והבי מטאל. בשנת 1973 הצרף Michael Schenker כגיטריסט המוביל של "UFO". מיד עם כניסתו של שנקר ללהקה החלה הלהקה לשנות את הסגנון והסאונד שלה לסאונד בעל אוריינטציה של רוק כבד יותר. = בשנת 1975 הוציאה "UFO" את "Force It", אחד מהאלבומים המצליחים של הלהקה עם Michael Schenker. = בשנת 1976 הוציאה "UFO" את האלבום הקלאסי "No Heavy Petting" - האלבום הראשון שלהם כלהקה בת חמישה נגנים עם הקלידן Danny Peyronel. = בשנת 1977 יצא אלבום הפריצה של הלהקה "Lights Out". מגזין "Kerrang!" דירג את האלבום במקום ה-28 בין "100 אלבומי ההבי מטאל הגדולים בכל הזמנים". = ב-1978 הוציאה "UFO" את "Obsession", אלבום מצליח נוסף שהפך לאלבום האולפן האחרון עם Michael Schenker עד לחזרתו ללהקה בשנת 1993 = בשנת 1979 הוציאה "UFO" את אלבום ההופעה "Strangers in the Night", שנחשב לאחד מאלבומי ההופעה הגדולים בכל הזמנים. = בתקופת הזוהר של "UFO'", פיט ווי השתמש בבאס Fender Precision ונודע במכנסי הפסים המסחריים שלו. זה השפיע באופן משמעותי על ההופעה והסגנון של Steve Harris מלהקת "Iron Maiden". = בשנת 1982 עזב Way את "UFO" עקב חוסר שביעות רצון מהכיוון המסחרי יותר שהלהקה בחרה ללכת בו. = באותה שנה הוא הקים את "Fastway" עם גיטריסט "Motörhead" לשעבר Fast" Eddie Clarke". = פיט עזב את "Fastway" מיד לאחר מכן עקב בעיות חוזיות, והצטרף פיט ל- Ozzy Osbourne לסיבוב ההופעות שנועד לקידום האלבום "Diary of a Madman". = בשנת 1983 הקים פיט את "Waysted" עם Fin Muir, Paul Raymond, Frank Noon, ו- Ronnie Kayfield. הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם "Vices" עוד באותה שנה. = בשנת 1985 הוא הוציא את האלבום "Save Your Prayers" עם "Waysted", בהשתתפות Danny Vaughn סולן "Tyketto". = בהמשך פיט וואי יוציא 6 אלבומים נוספים עם "Waysted" עד שנת 2007. = בשנת 1991 הצטרף וואי מחדש ל- "UFO" והקליט שישה אלבומים נוספים עם הלהקה במהלך 17 השנים הבאות. = וואי הוציא 3 אלבומים כאמן סולו, הראשון היה "Amphetamine", שיצא בשנת 2000. = בשנת 2003 הוא הוציא את האלבום "The Plot" תחת ההרכב "The Plot". הוא כלל את Michael Schenker בגיטרה. = הוא החזיר ל- Michael Schenker כשהתארח בשני אלבומיו "Tales of Rock'n'Roll" משנת 2006 ו-"Temple of Rock" משנת 2011. = בשנת 2004 הוא הוציא אלבום נוסף של "Waysted", בשם "Back from the Dead". = בשנת 2007 הוא הוציא שני אלבומים במסגרת הפרויקט "Damage Control". = וואי עזב את "UFO" בשנת 2008 עקב בעיות בריאותיות. = בשנת 2010 הוא פרסם את האוטוביוגרפיה שלו "A Fast Ride Out of Here: Confessions of Rock's Most = Dangerous Man". = בשנת 2013 אובחן Way כחולה בסרטן הערמונית ועבר טיפולי קרינה אינטנסיביים. = בעיות הבריאות שלו נמשכו כאשר בשנת 2016 הוא לקה בהתקף לב, השלישי שלו בסך הכל. = בשנת 2018 הוא הקים את "Pete Way Band" עם Kamil Woj ו- Jason Poole, שמאוחר יותר הוחלפו ב-Tym Scopes ו-Clive Edwards. = בשנת 2020 הוא הקליט בס בשיר "Misanthropy" של "Warfare" יחד עם Evo ו-"Fast" Eddie Clarke. = ב- 14 באוגוסט 2020 הלך Pete Way לעולמו בגיל 70, מפציעות שנגרמו לו בתאונה שעבר חודשיים קודם לכן, כאשר נפל במדרגות בביתו. = הוא הלך לעולמו עשרה שבועות אחרי Paul Chapman חברו לשעבר ללהקת "UFO" ושנה אחרי Paul Raymond, כך שהוא מותיר את Phil Mogg ו- Andy Parker בתור החברים היחידים ששרדו מההרכב של האלבום "No Place to Run" משנת 1980. = פיט היה נשוי שש פעמים. = הוא השפיע על מוזיקאים בולטים כמו Steve Harris, Nikki Sixx והגיטריסט Tom Morello, כולם ציינו את Pete Way כהשראה מהותית עליהם. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב 14 באוגוסט 2015, "Bullet for My Valentine" הוציאו את אלבום האולפן החמישי שלהם, "Venom". עד 2015, ל "Bullet for My Valentine" כבר היה מה להוכיח. שנתיים קודם לכן, "Temper Temper" דחף את הלהקה הוולשית לעבר גרסה נקייה ונגישה יותר של הסאונד שלה, אבל הכתיבה המלוטשת והישירה יותר גם העלימה חלק מהסכנה שהפכה את האלבומים המוקדמים שלה לכל כך משכנעים. הגיטריסט המוביל Michael "Padge" Paget תיאר בהמשך את המטרה מאחורי "Venom" במילים פשוטות: אחרי "Temper Temper", הם רצו ליצור אלבום הבי מטאל נטול מעצורים, בלי ששיקולי רדיו יכתיבו את התוצאה. גם בתוך הלהקה שררה חוסר יציבות. הבסיסט הוותיק Jason "Jay" James עזב בזמן העבודה על האלבום. ו-Jamie Mathias הצטרף בהמשך והוצג כחבר הלהקה החדש, אף שבפועל הוא לא ניגן בס באלבום המוגמר. הסולן והגיטריסט Matt Tuck הקליט בעצמו את תפקידי הבס באולפן. "Venom" הפך גם לאלבום האחרון של "Bullet for My Valentine" שבו השתתף המתופף המייסד Michael "Moose" Thomas. תהליך הכתיבה היה מחושב יותר מהרגיל. מאט הסביר שריפים ורעיונות לטקסטים הצטברו במהלך סיבוב ההופעות של "Temper Temper", לפני שהלהקה חזרה לאולפן והחלה להרכיב אותם לשירים של ממש. במקום להגיע להקלטות עם שישה או שבעה שירים גמורים ולהשלים את השאר תוך כדי העבודה, הפעם הם הקדישו לחומרים בערך שישה חודשים יותר מהרגיל. הם חיו עם השירים, כתבו אותם מחדש וזרקו הצידה רעיונות שלא עמדו במבחן הזמן. העבודה המדוקדקת הזאת משמעותית, משום ש "Venom" כמעט אף פעם לא נשמע כמו אוסף של רעיונות ראשוניים. הוא אגרסיבי, אבל זו אגרסיביות שעוצבה לתוך שירים הדוקים שיודעים בדיוק לאן הם הולכים. על ההפקה הם עבדו שוב עם Colin Richardson, הפעם לצד Carl Bown. האלבום הוקלט במהלך 2014 ו 2015 ב Metropolis Studios בלונדון, כאשר Richardson ו Bown היו אחראים גם על המיקס ב Treehouse Studio שבדרבישייר. הנוכחות שלהם מעניקה לאלבום חלק גדול מהעוצמה הפיזית שלו. הגיטרות עצומות בלי להפוך לגוש חסר צורה, התופים של תומאס שומרים על החדות וההתקפה שלהם, והשירה הנקייה של מאט יושבת מעל שכבות הדיסטורשן בלי לקחת מהן את המשקל. חשוב מכך, מאט החליט לחזור לטריטוריה אפלה יותר מבחינה לירית. הוא תיאר כיצד חזר במהלך הכתיבה למקומות נפשיים קשים, וסיפר שברגע שהרגיש בנוח להכניס את הרגשות האלה אל תוך השירים, החומר החל להיפתח בצורה משמעותית. ההחלטה הזאת היא קו ההפרדה האמיתי בין "Venom" לבין קודמו. זה לא פשוט "Bullet for My Valentine" שמגבירים שוב את הדיסטורשן. זה אלבום שנבנה סביב עימות, טינה, לחץ נפשי ופורקן, והמוזיקה הכבדה מעניקה לנושאים האלה שפה פיזית שמתאימה להם. Photo: RCA Records הקטע האינסטרומנטלי הקצר "V" מתפקד פחות כשיר ויותר כמו הצליל של מכונה שנכנסת לפעולה. מיד אחריו מגיע "No Way Out" עם בדיוק האלימות שהאלבום זקוק לה. הריפים קצרים, חדים ושריריים, תומאס דוחף את הבתים קדימה באנרגיה חסרת מנוחה, ומאט נע בין צרחות של ייאוש לבין פזמון מלודי עצום. המבנה הוא "Bullet for My Valentine" קלאסי: מתח, התפרצות, שחרור מלודי ואז חזרה אל הריף. מה שמבדיל אותו מדוגמאות חלשות יותר של אותה נוסחה הוא תחושת הדחיפות. שום דבר כאן לא מרגיש כמו קישוט. השיר "Army of Noise" מבהיר עוד יותר את הכוונות של האלבום. פאג'ט ומאט תוקפים את הריף המרכזי בדיוק שמושפע מת'ראש, בזמן שתומאס דוחף את השיר מלמטה במקום להסתפק בשמירה על הקצב. הפזמון עצום בכוונה, אבל הגיטרות שסביבו נשארות מחוספסות מספיק כדי למנוע מהשיר להפוך לעוד קטע מטאל לאצטדיונים שנכתב לפי נוסחה. "Venom" עובד שוב ושוב מפני שהמלודיה והאגרסיביות מוצגות בו ככוחות שמתנגשים זה בזה, ולא כשתי אפשרויות שאי אפשר לשלב ביניהן. האיזון הזה חד אפילו יותר ב "Worthless". לריף המרכזי יש אופי בוטה וכמעט הקשתי, והביצוע הקולי של מאט נשמע עוין באמת לפני שהפזמון נפתח למשהו נקי וקליט הרבה יותר. המעבר אמור להיות צפוי, ומבחינה מבנית הוא אכן כזה, אבל עוצמת הביצוע גורמת לו לעבוד. "Bullet for My Valentine" תמיד חיו על קו השבר שבין האלימות של המטאלקור לבין פזמונים עצומים. כאן הם מפסיקים להתנצל על שני הצדדים. השיר "You Want a Battle? (Here's a War)" הוא הנשק הברור ביותר של האלבום מול קהל, אבל הוא גם אחד העיבודים החכמים ביותר בו. הפתיחה הצבאית וקולות הקבוצה יוצרים תחושת ממדים עוד לפני כניסת הגיטרות, ומשם השיר ממשיך לנוע בין עבודת קצב לוחמנית לבין פזמון שנועד לאלפי קולות. הריף פשוט בהשוואה לחלק מהנגינה הטכנית יותר של פאג'ט , אבל הפשטות היא בדיוק העניין. זהו שיר על התנגדות קולקטיבית, וכל פרט בעיבוד נועד לגרום לו להישמע גדול יותר מסך הנגנים שמבצעים אותו. שיר הנושא משנה את הטמפרטורה. "Venom" מאופק ומלודי יותר, ומאפשר לקול הנקי של מאט לשאת את המשקל הרגשי בזמן שהגיטרות בונות סביבו לחץ. הנושא שלו, הנזק המתמשך שמשאירה מערכת יחסים רעילה, מעניק לשם האלבום משמעות שחורגת מדימויים מטאליים פשוטים. הכוח של השיר נובע מהעובדה שהוא אינו מנסה להתחרות במהירות של החומרים שסביבו. במקום זאת הוא מתהדק בהדרגה, וגורם לפזמון להישמע פצוע ולא רק קליט. המחצית השנייה פחות "מיידית", אבל היא מכילה כמה מהביצועים המוזיקליים החזקים ביותר באלבום. "The Harder the Heart (The Harder It Breaks)" נוקט בגישה מלודית מרווחת יותר לפני שהוא נכנס לפזמון שרירי, בעוד "Skin" מוצא נקודת אמצע מוצלחת במיוחד בין אינסטינקט המטאלקור של הלהקה לבין כתיבת השירים המלוטשת שלה. הגיטרות נשארות עשירות בפרטים בלי להפוך כל מעבר להפגנת יכולת טכנית. ואז "Hell or High Water" מחזיר לאלבום את הקצה החד שלו. הריפים נמצאים בתנועה מתמדת יותר, חטיבת הקצב מרגישה פחות כבולה לתבנית של בית ופזמון, ועבודת הגיטרה המובילה של פאג'ט מזכירה שהווירטואוזיות תמיד הייתה אחד היתרונות הגדולים של הלהקה כאשר היא משרתת את השיר במקום להפריע לו. "Pariah" סוגר את המהדורה הסטנדרטית בהתפרצות אחרונה ועוינת כראוי, ומעניק ל "Venom" סיום שמרגיש כמו נקודת סיום אמיתית ולא כמו אוסף מותש של ריפים שנותרו על רצפת חדר החזרות. לאלבום יש גם מגבלות... הוא אינו המצאה מחדש של הלהקה, למרות הדברים שאמר מאט באותה תקופה על הרצון להמציא מחדש את "Bullet for My Valentine". הארכיטקטורה שלו נשארת מזוהה לחלוטין עם הלהקה: ריף מדויק, בית בצרחות, פזמון מלודי, ברייקדאון ושחרור באמצעות גיטרה מובילה. בכמה נקודות אפשר לחזות את צורתו של השיר עוד לפני שהוא מגיע לשם. אבל גם כשהמהלך הבא צפוי, הביצוע כל כך משכנע עד שהנוסחתיות כמעט אינה פוגעת באפקט. הלהקה הבינה שהבעיה אחרי "Temper Temper" לא הייתה חוסר יכולת לכתוב ריפים חזרים. הבעיה הייתה שההוקים האלה התחילו להגיע בלי מספיק "סכנה" מסביבם. האלבום "Venom" מחזיר את הסכנה הזאת!! הוא לא מנסה לשחזר את חוסר היציבות הצעיר של האלבומים הראשונים של הלהקה, וגם אין לו צורך בכך. במקום זאת הוא לוקח את המשמעת המלודית שנצברה לאורך ארבעה אלבומים ומחבר אותה מחדש לריפים מהירים יותר, שירה חריפה יותר וחטיבת קצב שמקבלת רשות להכות בעוצמה אמיתית. Richardson ו Bown מעניקים לאלבום מעטפת מודרנית ומבוקרת, אבל מתחת לליטוש הזה הביצועים נשארים אגרסיביים. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 15 לאוגוסט 1969 החל פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, כנראה האירוע המשפיע ביותר בהיסטוריה של המוזיקה. 3 ימים של מוזיקה, אהבה וחופש, שהפכו לאירוע החברתי המעצב של דור שלם. Photo: Burk Uzzle הפסטיבל התקיים בחווה בגודל 600 אקר (כ- 2400 דונם) שבבעלותו של החוואי היהודי Max Yasgur. החווה שכנה בעיירה Bethel (בית אל), כ- 80 מייל צפונית לניו יורק סיטי. בפסטיבל נכחו למעלה מ -400,000 צופים. הופיעו בו מיטב אומני התקופה, ביניהם Jimi Hendrix, "Crosby Stills Nash & Young", "Santana", "The Who", Creedence Clearwater Revival", "The Grateful Dead", Janis Joplin, "The Band", "Jefferson Airplane", "Blood" Sweat and Tears", Joe Cocker ועוד. היו בו 3 מקרי מוות, 2 לידות וארבע הפלות.. האירוע המכונן הזה התחיל מיוזמה של כמה אנשים עם חזון. מייקל לנג (שארגן את הפסטיבל הגדול ביותר בחוף המזרחי באותה העת, פסטיבל הפופ של מיאמי), ג'ון רוברטס, ג'ואל רוזנמן וארטי קורנפלד. רוברטס ורוזנמן היו אלה שהביאו את הכסף. הם שמו פרסומת בניו יורק טיימס ובוול סטריט ג'ורנל ובה נכתב כך: "גברים צעירים עם הון בלתי מוגבל מחפשים הזדמנויות השקעה מעניינות, לגיטימיות והצעות עסקיות". לנג וקורנפלד ענו והארבעה התכנסו והחלו לגלגל רעיון להקמת סטודיו להקלטות באזור אפסטייט ניו יורק, שם גרו אמנים רבים מתחום הפולק והרוק. בכדי לקדם את פרסומו של האולפן הם החליטו לארגן קונצרט באזור, ומכאן הכל התחיל. הם החלו להזמין להקות בעלות שם לפסטיבל, וברגע שלהקות אלה הסכימו, נוצר ביקוש מצד אומנים רבים אחרים להשתתף גם באירוע. כך נוצרה לה רשימה של מוזיקאים שמילאה שלושה ימי הופעות. השם "פסטיבל וודסטוק" נבע מהעובדה שהמארגנים התכוונו לקיים אותו בעיר וודסטוק שבניו יורק, אך כשנודע לרשויות היקף הפסטיבל המתוכנן ואופיו, הם ביטלו את האישורים שנדרשו לקיומו והמארגנים נאלצו להעבירו לחוותו של מקס יסגור שהסכים להחכיר את השטח לצורך קיום הפסטיבל. Photo: Bettmann ארבעת המארגנים כיוונו לקהל של 50,000 עד 100,000 איש, אך כבר יומיים לפני תחילת הפסטיבל היה ברור שצפוי קהל גדול בהרבה מהמתוכנן. באיזור החלו להיווצר פקקי תנועה אדירים כאשר אנשים רבים נטשו את רכביהם לצד הדרך ועלו לרגל מרחק של קילומטרים רבים לאיזור הפסטיבל. בסופו של דבר נכחו באירוע קרוב ל- 500,000 איש. פקקי התנועה האדירים השפיעו גם על חלק מהאומנים שהיו אמורים להופיע בפסטיבל והמארגנים נאלצו להטיס חלק גדול מהם במסוקים אל שטח הפסטיבל. גם מזג האוויר לא האיר פנים לבאי הפסטיבל. גשמים עזים ירדו במקום ואילצו הפסקה או דחייה של חלק מההופעות, כמו גם ניתוק של מערכות ההגברה והתאורה למניעת אסון. גם התשתיות והשירותים לא היו מספיקים ולא תאמו קהל כל-כך אדיר, ובסופו של דבר מסוקים הצניחו מים ומזון לבי הפסטיבל. למרות האמור, הפסטיבל עבר ללא תקריות מיוחדות, באהבה, שלום ואחווה בין המשתתפים. לא פרצו תגרות ולא נרשמו מעשי פשיעה. מי שזכה לסיים את סדרת ההופעות בפסטיבל היה Jimi Hendrix אשר בין היתר היה אחראי לביצוע האלטרנטיבי והמיתולוגי להימנון האמריקאי. מרשימת האומנים שהופיעו בפסטיבל נפקדו כמה שמות גדולים כמו, ה"רולינג סטון" שלא יכלו להופיע כי מיק ג'אגר צילם בדיוק סרט באוסטרליה, הביטלס שהיחסים בין חבריה לא היו טובים באותו זמן, הדלתות שהופיעו בפסטיבל מונטריי שנתיים קודם לכן וחששו שהפסטיבל הנוכחי לא יתעלה ברמתו על הקודם ועוד. ג'וני מיטשל כתבה שיר על הפסטיבל שנקרא "Woodstock" למרות שלא הופיעה בו. השיר התפרסם בביצוע "קרוסבי, סטילס ונאש" שכן הופיעו שם. מיטשל שהיתה מיועדת להתארח באותו סוף שבוע בתוכנית טלוויזיונית, העדיפה שלא להיכנס לאיזור הפקוק מחשש שלא תצליח להגיע לתוכנית הטלוויזיה בזמן. במהלך השנים נערכו מספר נערכו מספר ניסיונות לשחזר את הפסטיבל, בין היתר, בשנת 1994 במלאת 25 שנה, אך אף אחד מהניסיונות לא הצליח להגיע לשיא של האירוע המקורי. בשנת 2019 היה אמור להיערך מאורע לרגל 50 שנה לפסטיבל אך לאור רשימה דלילה ולא איכותית של אומנים שהסכימו להופיע בו, הוא בוטל. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

מעט מאוד סרטים טשטשו את הגבולות בין קולנוע, תיאטרון והופעת רוקנרול כמו הסרט "The Rocky Horror Picture Show". הסרט יצא בשנת 1975 והיווה אדפטציה למחזמר משנת 1973. הוא לא כבש מיד את קופות הקולנוע, הוא אפילו נחשב לכישלון חרוץ בהקרנתו הראשונה. אך עם השנים הוא הפך לתופעה טבע שחורגת מגבולות המסך, שאף אצלנו בישראל עלה לרמה של טקס פולחן קולנועי של חצות (קולנוע "פריז"), חגיגת "אנטי" תרבות ומרד מוזיקלי שמסרבת להזדקן. אפילו היום, הצפייה בו מרגישה כמו כניסה לקפסולת זמן ראוותנית, שבה רוק, גלאם ושחרור מיני מתנגשים בהתפוצצות חסרת בושה של צליל וצבע. הסרט נולד מתוך דמיונו של Richard O’Brien, שכתב את המחזמר הבימתי המקורי, The Rocky Horror Picture" "Show ספוג ברוח ה-Glam Rock של תחילת שנות השבעים. הוא משלב את התיאטרליות של עידן Ziggy" Stardust" של David Bowie, את המרדנות הצינית של Lou Reed ואת הפרובוקציה הצבעונית של Alice Cooper, תוך שהוא מצדיע ל- B Movies משנות החמישים ולדופק המרדני של הרוקנרול המוקדם. הבמאי Jim Sharman לא הסתפק בעיבוד המחזמר למסך, אלא הגביר את עוצמתו והפך את הקולנוע למזבח מנצנץ למנודים, חולמים ואאוטסיידרים. העלילה מתחילה במסע התמים לכאורה של Janet Weiss (Susan Sarandon) ו- Brad Majors (Barry Bostwick), זוג מאורס טרי שרכבם מתקלקל בלילה סוער. בחיפוש אחר עזרה, הם נתקלים באחוזה גותית מאיימת ונכנסים פנימה, מבלי לדעת שהם עומדים להישאב אל עולם סוריאליסטי ורחוק מאוד מהנורמות של עיירת הולדתם. הם פוגשים שם את הדמות הביזארית והכובשת Frank N Furter (Tim Curry), המגדיר את עצמו כ"Sweet Transvestite from Transsexual, Transylvania", המארח, עם חבורת מקורביו האקסצנטרית. בתוך דקות בודדות נסחפים Brad ו-Janet אל תוך מערבולת גוברת של מוזיקה, פיתוי והנאה חסרת מעצורים. האירוע המרכזי ש-Frank N Furter מתכנן לערב הוא חשיפתו של Rocky (Peter Hinwood), "האיש המושלם" שיצר במעבדה בניסוי פרודי על "Frankenstein" ופנטזיות Glam Rock. ככל שהלילה מתקדם, הנאמנויות משתנות, התשוקות מתעוררות וסודות נחשפים. מערכת היחסים של Brad ו- Janet עומדת במבחן ומשתנה כאשר כל אחד מהם נמשך למפגשים אינטימיים שדוחקים את גבולות הזהות שלו. הסרט מתקדם לעבר כאוס עם הופעתו של Dr. Everett Scott (Jonathan Adams), יריב בעל אג'נדה משלו, והמתח הגובר בין Frank לבין חסידיו. בסיום, המסיבה הפרועה הופכת למופע של בגידה, מרד וטרגדיה... מבחינה מוזיקלית, הסרט הוא יצירת מופת של שילוב ז'אנרים. הוא נפתח עם "Science Fiction/Double Feature", מחווה עדינה ונוסטלגית לקולנוע ה-Pulp, שמשרה אווירה מתוקה-מרירה לפני תחילת הטירוף. "Dammit Janet" מגיע מיד אחריו בתמימות שובבה, כפרודיה על המתיקות של Bubblegum Pop, לפני שהקצב מתגבר ואנו נזרקים אל הקטע האיקוני "Time Warp" טבילת האש של הרוקנרול, הבנויה על ריף פסנתר דוהר, קצב רומס ופזמון שלא מאפשר לקהל להישאר אדיש ולהצטרף לשירה. כשטים קארי בתפקיד Frank N Furter נכנס בכניסה המרשימה עם "Sweet Transvestite", הסרט צולל עמוק אל תוך ה- Glam Rock, עם שילוב של ריפי גיטרה בלוזיים ושירה טעונה בכריזמה ובפיתוי חסר מעצורים. שאר פסקול הסרט מתפתח כמו היסטוריה חלופית של מחזות זמר רוקיים. "Hot Patootie – Bless My Soul", בביצועו של Meat Loaf בהופעת הבכורה הקולנועית שלו, הוא רוק קלאסי של שנות החמישים במלוא העוצמה, עם סקסופון ממריץ וחום נוסטלגי. "Touch-a, Touch-a, Touch Me" מציע פופ שובב עטוף בנושאים של התעוררות מינית, ואילו "I’m Going Home" משיל שכבות כדי לחשוף רגע כנה ונוגע ללב, שמראה את הפגיעות האנושית שמסתתרת מאחורי הנצנצים. הלהקה של Richard Hartley מגישה כל שיר בדיוק ובעוצמה של הופעת רוק חיה, ומעניקה לפסקול כוח ואותנטיות שקשה למצוא במחזות זמר קולנועיים אחרים. פסקול הסרט "The Rocky Horror Picture Show", שיצא במקביל לסרט, בשנת 1975, הפך לאייקוני לא פחות מהסרט עצמו. הוא כולל ביצועים של צוות השחקנים, בהם Tim Curry, ‏Susan Sarandon, ‏Barry Bostwick, Meat Loaf ו- Richard O’Brien, ולוכד את האנרגיה התיאטרלית הגולמית של ההפקה, תוך שהוא עומד בפני עצמו כחוויה מוזיקלית מלאה. הפסקול הפך במהרה לפריט אספנות בקרב מעריצים, במיוחד לאחר שהפופולריות הקאלטית של הסרט המריאה. בניגוד למחזות זמר קולנועיים רבים מאותה תקופה, ההקלטות שומרות על החספוס והחדות של הופעת רוק חיה, מבלי לעבור ליטוש אולפני והפקה מוגזמת, וזהו חלק מהקסם שהופך את המוזיקה לחיה ורלוונטית גם עשרות שנים לאחר מכן. מה שמבדיל את "The Rocky Horror Picture Show" בהיסטוריה המוזיקלית הוא הדרך שבה הוא שבר את הקיר בין המופיעים לקהל. המעריצים הפכו את ההקרנות לאירועים חיים, עם שירה, תחפושות וריקודים. זו הייתה החוויה הקרובה ביותר שסרט הצליח להגיע אליה לשחזור האנרגיה של הופעת רוק, כאשר כל הקרנה הפכה לחגיגה ייחודית ובלתי צפויה. בישראל הוקרן הסרט לראשונה בקולנוע "פריז" המיתולוגי בתל אביב, ב- 2 לנובמבר 1979. הקרנת חצות של שישי בערב, שעברה מפה לאוזן ומשכה עוד ועוד צופים ומעריצים שראו את הסרט עשרות פעמים. מבחינה קולנועית, מדובר בחיבוק מפואר של שפע ואקסטרווגנטיות, עם תפאורות שנראות כאילו נשלפו מחלומותיה של להקת ליווי של הצגת תיאטרון פסיכדלית, תאורה שנעה בין אפל ומוצל לפיצוצים צבעוניים ועריכה שזורמת כמו ג'אם סשן מאולתר. מתחת להומור הפרוע ולדמויות הסוריאליסטיות מסתתר מסר שמוכר מהמנוני הרוק הגדולים: "היה עצמך ללא התנצלות ואל תפחד אף פעם להיות יותר מדי!!" כמעט חמישים שנה אחרי יציאתו, The Rocky Horror Picture Show נשאר נועז וחתרני כשהיה. הוא אינו רק סרט עם מוזיקה ואינו רק מחזמר עם רוק, אלא תנועה תרבותית ששרדה יותר מהרבה להקות רוק שהיוו לו השראה. כמו אלבום אגדי שממשיך לצבור מוניטין עם כל עשור שחולף, הוא ממשיך להתפתח, וכל הקרנה נושפת חיים חדשים בשיריו, בדמויותיו וברוחו. ובכל פעם שהאורות כבים, הקהל עדיין צועק יחד – "Let’s do the Time Warp again". להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 15 לאוגוסט 1983 יצא האלבום "Flick Of The Switch", אלבום האולפן התשיעי של להקת "AC/DC". זה האלבום השלישי של הלהקה עם הזמר Brian Johnson והאחרון של הלהקה עם המתופף Phil Rudd, אשר יחזור ללהקה רק כעבור 11 שנים. אחרי שלושה אלבומים עם המפיק האגדי Robert John "Mutt" Lange החליטה הלהקה שהיא רוצה לחזור לשורשים, לחזור ולשוב להתחלה, לצליל הבוסרי והמחוספס שהיה לה בתחילת דרכה. כזכור, מאט לאנג העלה את הלהקה לתהילת עולם עם ההפקה המצוחצחת של האלבום "Highway To Hell" ושבר איתה כל שיא אפשרי עם אלבום הקאמבק הגדול בכל הזמנים "Back In Black". אבל ההפקה באלבום "For Those About to Rock (We Salute You)" התעלתה אפילו על שני האלבומים הקודמים צחצחה ומירקה את הצליל של הלהקה, עד כי האחים יאנג הרגישו שהם רוצים לחזור חזרה למקורות, לצליל הראשוני והבוסרי שהיה להם. הם החליטו להפיק הפעם את האלבום בעצמם. הרעיון היה להפשיט את השירים, לנקות אותם מכל תעלול הפקתי, לקלף כל שכבת אפקט ולהחזיר ללהקה את הצליל שהיה לה בראשית ימיה. האחים יאנג ביקשו להקליט את השירים בצורה כמה שיותר אותנטית וישירה עם כמה שפחות זמן אולפן על עבודות הפקה. אפילו עטיפת האלבום הייתה מינימליסטית. כאילו צוירה בעיפרון דק, בשחור לבן, מציגה את אנגוס מוריד את השאלטר ולמעשה יש כאן אמירה חזקה שמשתלבת גם עם שם האלבום, שהלהקה "מכבה" כאן את ההפקה הפרפקציוניסטית של לאנג וחוזרת לבסיס. הם נכנסו לאותו אולפן הקלטות בו הוקלט האלבום האגדי "Back In Black", אבל הם לא הצליחו לשחזר את ההצלחה של האלבומים הקודמים. הבעיה העיקרית לא הייתה ההפקה, כי כמו שאנחנו יודעים "AC/DC" יכולה להישמע מעולה גם בלי הפקות דרמטיות. הבעיה עם האלבום הזה הייתה בחומר שהביאה הלהקה להקלטות. הוא לא היה מספיק חזק בהשוואה לאלבומים הקודמים. ולראיה... למעט שיר הנושא והשיר המעולה "Guns for Hire" אף אחד מהשירים לא שרד במהלך השנים את הסטליסטים של הלהקה בהופעות. נכון, הלהקה לא איבדה את זה ושירים כמו "This House is on Fire" ו- "Landslide" הם שירים עם ריפים מעולים שמזכירים לנו את "AC/DC" הישנה והטובה, אבל הם עדיין עומדים בצילם של "הנפילים" משלושת האלבומים הקודמים. כנראה שבסופו של דבר הבעיה של האלבום הזה הייתה העובדה שהוא בא לאחר שלושה מאסטרפיסים רצופים. לו היה האלבום הזה משוחרר בתקופה אחרת ומנותקת משלושת אחיו הבוגרים, הוא ככל הנראה היה מתקבל הרבה יותר טוב וזוכה להרבה יותר שבחים. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 15 לאוגוסט 1978, שחררה "Scorpions" ביפן את אלבום ההופעה הראשון שלה "Tokyo Tapes". אנחנו לא מרבים לסקר אלבומי הופעה, אבל כשזה נוגע לאלבומי מופת שקועקעו אצלנו עמוק בלב, אנחנו חורגים מהנוהג ויוצאים לסקר אותם. זה אחד מאלבומי ההופעה הללו שנמצאים אצלנו בקטגוריית "יוצאים מן הכלל". האלבום הזה הוקלט ב- "Nakano Sun Plaza" שבטוקיו, יפן, במהלך שתי הופעות שנערכו ב- 24 וב- 27 לאפריל 1978. ההופעות הללו נערכו במסגרת סיבוב ההופעות של הלהקה ביפן שהיה חלק מהטור העולמי שליווה את האלבום "Taken By Force", משנת 1977. "Tokyo Tapes" סימן את סוף תקופת הפסיכדליה של "Scorpions". באותה תקופה התגלעו חיכוכים בין Rudolf Schenker ו- Klaus Meine שביקשו להסית את הסגנון המוזיקלי של ההקה יותר לכיוון הארד רוק/מטאל מלודי מצד אחד, לבין Uli Jon Roth שהיה מעוניין להמשיך באותו סיגנון מנגד. החיכוכים הללו הביאו את Uli Jon Roth להחלטה שהוא רוצה לעזוב את הלהקה, אבל שכנועיו של Klaus Meine הובילו אותו להישאר לסיבוב ההופעות שליווה את האלבום, וכך הרווחנו אותו, ובגדול, באלבום ההופעה המדהים הזה. כשאנחנו אומרים "הרווחנו בגדול" אנחנו מתכוונים לעובדה ש- Uli Jon Roth פשוט מתעלה על כולם באלבום הזה, אשר משמש עדות אחרונה לגדולה שלו ולנגינת הגיטרה מפילת הלסתות שלו בתוך להקה. למרות ש- Klaus Meine נותן כאן הופעה יוצאת דופן ועל-אף שגם יתר החברים ובמיוחד Rudolf Schenker פשוט מתעלים על עצמם, עדיין ה- MVP פה הוא ללא ספק Uli Jon Roth. הנגינה שלו פשוט דוחפת את השירים קדימה והופכת אותם לטובים יותר מגרסאות האולפן ובכך הערך המוסף שלו שהופך את "Tokyo Tapes" לכל כך אהוב עלינו. Photo: Scorpions למעשה "Tokyo Tapes" הוא סוג של אלבום "Greatest Hits" שמסכם את התקופה הראשונה של הלהקה, בתוספת כמה קטעים "מחויבי מציאות", אותם הלהקה ביצעה ככל הנראה לבקשת ההפקה המקומית, כמו גירסאות הכיסוי לשירים "Hound Dog" ו- "Long Tall Sally" והביצוע לשיר הפולק היפני "Kojo no Tsuki". האלבום נפתח בלי הקדמות מיותרות, ישר ולעניין, עם "All Night Long". שיר שנכתב על-ידי Klaus Meine ו-Uli Jon Roth ולא נכלל באף אחד מאלבומי הלהקה. הוא בוצע במקור בהופעות שליוו את האלבום "In Trance" בשנים 1975-1976 ובהמשך בסיבוב ההופעות שנועד לקידום האלבום "Virgin Killer" בשנים 1976-1977. לבסוף, החליטה הלהקה להקליט אותו לאלבום "Tokyo Tapes" ולאחר מכן אף הוציאה אותו במסגרת EP. בהמשך מגיע רצף אדיר של להיטים - "Pictured Life", "Backstage Queen" שהאפילו על המקור ו- "Polar Nights" עם פתיחה ארוכה במיוחד, כולם מהאלבום "Virgin Killer", השיר האלמותי "In Trance" בביצוע ווקאלי מדהים שמציג את היכולות של Klaus Meine וכמובן "We'll Burn the Sky" אשר מילותיו נכתבו על-ידי Monika Dannemann, מי שהיתה חברתו האחרונה של Jimi Hendrix ובהמשך היתה מעורבת במערכת יחסים גם עם Uli Jon Roth שהיה כמובן מעריץ אדוק של הנדריקס. השיר הזה זוכה כמובן לביצוע מטורף עם עבודת גיטרה מדהימה של Uli Jon Roth. רגעים בלתי נשכחים נוספים בהופעה ניתן למצוא בביצוע המרגש לשיר "In Search of the Peace of Mind", בשילוב הגיטרות המהפנט של Rudolf Schenker ו- Uli Jon Roth בשיר "Fly to the Rainbow", בביצוע הסוחף לשיר "Top of the Bill" שכולל גם סולו תופים מעניין של Herman Rarebell, במחווה המיוחדת של הלהקה שמבצעת את "Kojo no Tsuki" - שיר פולק יפני בשיתוף הקהל ובסיום הפסיכי של ההופעה עם ביצוע כמעט כפול באורכו בהשוואה לגירסת האלבום של "Robot Man". בשנת 2015, שוחרר האלבום במהדורה מורחבת לרגל 50 שנים ללהקה. הגירסה המחודשת כוללת 6 קטעי בונוס שלא נכללו באלבום המקורי וביניהם: "Hell Cat", "Catch Your Train" והקטע "Kimi Ga Yo" שבוצע כמחווה למקום בו הופיעה הלהקה. בסיום סיבוב ההופעות עזב Uli Jon Roth את הלהקה והקים את "Electric Sun". במקומו נבחר הגיטריסט Matthias Jabs מתוך 150 גיטריסטים שעברו אודישנים. הכניסה של Matthias ללהקה לא היתה חלקה, הוא נאלץ לחלוק את תפקידי הגיטרות באלבום "Lovedrive" עם ה"סופרסטאר" Michael Schenker, שחזר ל"סקורפיונס" לזמן קצר. ואולם בהמשך, החל מראשית שנות השמונים יביא עימו Matthias סגנון חדש, רענן וצעיר, עם סאונד מעודכן אשר יביא ל- "Scorpions" הצלחה מטאורית. האלבום "Tokyo Tapes" נחשב עד היום כאחד מהקלטות הלייב הטובות הטובות בכל הזמנים, בהארד רוק ובכלל. זו היתה שעתם היפה של ה"עקרבים" בהרכב קלאסי של שנות השבעים והאלבום הזה מסמן את סוף העידן הפסיכדלי של הלהקה, כמו שהוא הוא גם חוגג את בואו של עידן חדש ומרגש לא פחות. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 15 לאוגוסט 1979, שחררה "Led Zeppelin" את אלבום האולפן השמיני והאחרון שלה "In Through The Out Door". האלבום הזה נולד מתוך טרגדיה איומה שפקדה את Robert Plant שנתיים קודם לכן. ב- 26 ליולי 1977, בעוד לד זפלין נמצאים בעיצומו של סיבוב הופעות בארה"ב, קיבל פלאנט שיחת טלפון מאישתו שהיתה אז באנגליה. היא הודיעה לו כי בנם קאראק בן החמש נמצא במצב קשה עקב זיהום לא ברור בבטן. שעתיים לאחר מכן הגיעה שיחת טלפון נוספת, ופלאנט קיבל את הבשורה המרה מכל, אישתו מסרה לו כי בנו קאראק מת. הבשורה היכתה בפלאנט חזק מאוד. מעבר לעובדה שהוא הרגיש שעולמו חרב עליו, הוא לא יכול היה לסבול את העובדה שהוא נמצא באותו רגע נורא כל-כך רחוק מהמשפחה, ללא יכולת לעשות דבר. סיבוב ההופעות הופסק מיד ועשר ההופעות שנותרו ללהקה בארה"ב בוטלו. פלאנט חזר מיד הביתה וביקש להתבודד עם משפחתו. הוא איבד את רצונו להמשיך עם" לד זפלין", הוא כבר גמל בליבו שהוא הולך לסיים את הקריירה המוזיקלית שלו. ובשלב מסוים הוא אפילו חשב להפוך למורה בבית הספר "Rudolf Steiner Waldorf". שלושת חברי הלהקה נתנו לפלאנט את כל הזמן לו הוא היה זקוק כדי להתאושש מהמכה הכבדה שנפלה עליו. הם גילו חברות אמיתית, תמכו ועודדו אותו לחזור לעולם המוזיקה, אבל רק כשהוא ירגיש מוכן. (Photo: Ledzeppelin.com) לאחר שנה ויותר של פסק זמן, החליט Robert Plant לחזור ללהקה. בנובמבר 1978 הם נכנסים לאולפן "Polar" שבבעלות להקת "ABBA" בסטוקהולם לצורך הקלטת האלבום. באותה תקופה הדיסקו, הפאנק והניו וייב שלטו בעולם המוזיקה, ולד זפלין ידעו שהם צריכים לעדכן את הצליל שלהם בכדי להישאר רלוונטיים, וזו אחת הסיבות שהאלבום הזה שונה בסגנונו המוזיקלי באופן מאוד מהותי מאשר יתר אלבומי הלהקה. סיבה נוספת לשינוי המהותי בצליל ובסגנון, נבעה מכך שבאותה תקופה Jimmy Page היה מכור כבד להירואין ואילו John Bonham היה שקוע עמוק מתוך האלכוהול. הם לעיתים איחרו להגיע לאולפן והיו גם מקרים שלא הופיעו כלל. בנסיבות אלה מלאכת הכתיבה נפלה בעיקר על כתפיהם של Robert Plant ו- John Paul Jones, אשר היה שותף לכתיבת 6 מתוך 7 שירי האלבום, המספר הגדול ביותר של שירים שכתב לאלבום של "לד זפלין" . ג'ונס התנסה באותו זמן בסינתסייזר "Yamaha GX-1" אותו רכש ממש לפני ההקלטות, וזו סיבה נוספת לכך שבאלבום זה הקלידים השתלטו על הריפים של הגיטרה. האלבום נפתח עם אפקט ה- "Gizmotron" בו פייג' השתמש בגיטרה, אשר מכניס אותנו אט אט בשערי השיר "In the Evening", שהינו ללא ספק אחד מהשירים הטובים באלבום ובחירה מצוינת לפתוח אותו. פלאנט כתב את המילים על העשירים והמפורסמים שאינם חסינים לכאב וסבל אלא חשופים להם כמו כל אדם. מעין רמיזה למצב בו הוא נמצא. הקטע השני "South Bound Saurez" כולל טעות איות כשכוונת הלהקה היתה למילה "Suarez" שפירושה "מסיבה". זה שיר שג'ון פול ג'ונס היה הכותב העיקרי שלו, והוא נסוב סביב נגינת הפסנתר שלו. פייג' ציין שעשה כמה טעויות בנגינה במהלך ההקלטה, אך הוא העדיף להיות ספונטני והותיר אותן בעריכה הסופית. זה אחד מהשירים הבודדים של הלהקה אשר לפייג' אין בו כל תרומה מבחינת כתיבה. בקטע "Fool in the Rain" הייתה כוונה לשלב סמבה עם רוק מה שיצר את אחד השירים הכי מיוחדים של "זפלין" מבחינת המקצב. הוא משלב שני מקצבים שונים שמצטלבים ביניהם. חברי הלהקה שצפו במונדיאל 78 שנערך בארגנטינה, שמעו שם הרבה מקצבי סמבה והחליטו לשלב אותם בשיר. פייג משתמש כאן באפקט מיוחד שנקרא "Blue Box" סוג של אפקט פאז שמוריד את הטון בשתי אוקטבות. השיר החותם את הצד הראשון של האלבום - "Hot Dog" הוא קטע רוקאבילי שהושפע מאלביס ומריקי נלסון. במהלך החזרות באולפן חברי הלהקה נגנו קטעים של השניים והג'אם סשן המאולתר התפתח בסופו של דבר לשיר. הצד השני של הויניל נפתח עם אחד מהקטעים הכי מורכבים וייחודיים של הלהקה - "Carouselambra", קטע בן למעלה מ- 10 דקות שנשלט בעיקר על-ידי הנגינה של John Paul Jones, אשר מכסה פה מספר סגנונות מוזיקליים, אפילו דיסקו שמענו פה. Jimmy Page משתמש כאן בגיטרת הדאבל נק המפורסמת שלו "Gibson EDS-1275". מילות השיר נכתבו על-ידי פלאנט על מצבה של הלהקה והיחסים בין חבריה באותו זמן. מכאן אנחנו עוברים לקטע הכי מרגש באלבום, אולי אפילו המרגש ביותר של הלהקה בכל הרפרטואר המגוון והעשיר שלה. "All My Love" הוא השיר הראשון שכתבו Jimmy Page ו- John Paul Jones כשנכנסו לראשונה לאולפן. בניגוד למה שרבים סברו, אין מדובר בשיר אהבה אלא בשיר געגועים ופרידה של Robert Plant מבנו בכורו קאראק, אשר שנתיים קודם לכן הלך לעולמו. פלאנט ציין כי מדובר בטריביוט לאושר שקאראק העניק לו ולמשפחתו. מעניין לציין שגם השיר "I Believe" מקריירת הסולו של Robert Plant משנת 1993, מוקדש לבנו קאראק. האלבום נחתם עם בלדת הבלוז המצוינת "I'm Gonna Crawl", השיר האחרון באלבום האחרון בו ניגן המתופף John Bonham לפני מותו. Robert Plant הושפע כאן ממוזיקת הסול של Wilson Pickett. במהלך הסשנים לאלבום הקליטה הלהקה ארבעה שירים נוספים - "Wearing and Tearing", "Ozone Baby", "Walter's Walk" ו- "Darlene" אשר לא נכללו באלבום בשל מגבלת מקום. השירים יופיעו מאוחר יותר באלבום "Coda". יש מספר פרשנויות בהתייחס לשם שנבחר לאלבום "In Through The Out Door". הראשונה, ככל הנראה מתייחסת על השינוי המהותי בעולם המוזיקה עמו נאלצו חברי הלהקה להתמודד בעת הקלטת האלבום. משהו שהרגיש להם כמו "ללכת נגד הזרם" - "In Through The Out Door". השניה, גורסת כי Robert Plant השתעשע מהרעיון לשייך לעצמו דימוי של הומוסקסואל, כששם האלבום יכול להיות פירוש אירוני למין אנאלי. השלישית, מיוחסת לאזור בו גדלו חברי הלהקה שם- "Out Door" היה שמה של חנויות משקאות שהיטו צמודות לפאבים. הרביעית, מתייחסת לתחושות שעבר Robert Plant לאחר מותו של בנו ולחזרתו לעולם המוזיקה, ממש כמו לצאת מהאבל ולחזור חזרה לחיים. לפני סיום כמה מילים על עטיפת האלבום. כידוע כמעט כל עטיפת אלבום של זפלין הינה מיוחד וייחודית, וכך גם במקרה הזה. לאלבום היו שש עטיפות שונות שהציגו זוג תמונות שונות מכל צד של האלבום. כל צמדי התמונות הציגו את אותה "סצינה" שצולמה בבאר ובה נראה אדם לבוש בלבן יושב על הבר, רק שהיא צולמה מזוויות שונות, לכאורה מזווית הצילום של כל אחד מיתר הדמויות בתמונה. בכדי למנוע מהקונים לדעת איזו עטיפה הם יקבלו, האלבום היה עטוף מבחוץ בנייר חום שמזכיר נייר אריזה פשוט. אבל זה לא הכל, כי גם העטיפה הפנימית של האלבום כולל "טריק" מעניין. אם מרטיבים את עטיפת הקרטון הפנימית שכוללת ציור בשחור לבן, היא הופכת לצבעונית, ממש כמו חוברת ציור לילד. הטריק הזה, ככל הנראה, הוקדש גם הוא לזכרו של קאראק, בנו של רוברט פלאנט. עם יציאת האלבום הוא זינק היישר למקום הראשון בבילבורד 200 שם שהה במשך 7 שבועות. שחרורו של האלבום גרר אחריו הישג חסר תקדים עבור הלהקה, שכן בחודשים אוקטובר ונובמבר 1979 כל הקטלוג של לד זפלין נכנס שוב למצעד, ככל הנראה בעקבות רכישות של האלבומים הישנים בעקבות שחרורו של האלבום הנוכחי. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 14 לאוגוסט 1971 שחררה "The Who" את אחד מאלבומי הרוק הגדולים בכל הזמנים - "Who's Next". איך מתעלים על מאסטרפיס כמו "Tommy"? אם תשאלו את Pete Townshend התשובה ברורה: כותבים אופרת רוק גדולה יותר, שאפתנית יותר, מטורפת בכל קנה מידה. והוא אכן כתב כזאת: "Lifehouse" היתה יצירה שנכתבה בהשראת חוויותיו של Pete Townshend במהלך סיבוב ההופעות שליווה את האלבום "Tommy". הוא צפה בקהל במהלך ההופעות וציין שהסאונד והרטט שהלהקה יצרה הפך להיות כל-כך טהור ומאחד שהוא חשב שהקהל כולו היה בסוג של אקסטזה. הרעיון הזה של קשר בין רטט לרוחניות התחבר לטאוסנד עם רעיונותיהם של Inayat Khan ו- Meher Baba. הוא היה להוט להשתמש במוזיקה כמכשיר תקשורת, ורצה להרחיב את גבולות הלהקה ולהגיע לקהל באמצעי תקשורת אחרים, כולל קולנוע. המטרה של Townshend הייתה ליצור אופרת רוק שתוקלט בהופעה ותשתלב בתסריט מוכן של סרט. סיפור העלילה של אותה אופרת רוק עתידנית התרחש בתקופה שבה הרוקנרול לא היה קיים, התרבות האנושית קרסה והחוויה היחידה נעשתה בצורה מתוכנתת דרך מסכי טלוויזיה. הרשעים היו אלה שהחדירו להמונים בידור "תוך ורידי", והגיבורים היו אלו ששמרו על תרבות הרוקנרול הפרימיטיבית. אבל הרעיון המוטרף הזה של Townshend היה פשוט גדול מידי על יתר חברי הלהקה וההנהלה שלה, אשר פשוט לא הבינו מה בדיוק טאוסנד רוצה. זה גרם למשברים, למתחים ואפילו להתמוטטות עצבים של טאונסנד אשר מאוחר יותר סיפר שאפילו שקל להתאבד. לאחר שוויתרו על הקלטת "Lifehouse" בניו יורק חזרו חברי הלהקה ללונדון כדי להתחיל הכל מחדש עם מפיק חדש, Glyn Johns. עם זאת, אלמנטים רבים מפרויקט "Lifehouse" נשמרו באלבום "Who's Next", וביניהם השימוש המאסיבי של טאונסנד בסינתיסייזרים. כך יצא, שאומנם הפרויקט הגרנדיוזי הזה נגנז, אך חלק מהשירים שלו נכנסו לאלבום המופת "Who's Next", רק ללא החוט המקשר. למעשה, שמונה מתוך תשעת השירים באלבום היו אמורים להיות חלק מאופרת הרוק "Lifehouse" ונכתבו על-ידי Pete Townshend, בעוד שאת השיר "My Wife" כתב הבסיסט John Entwistle. את ההשפעה הכבדה של "Lifehouse" ניתן לחוש כבר בצלילים הראשונים של "Baba O'Riley". שוו לעצמכם כמה תעוזה היתה דרושה לאחת מלהקות הרוק הגדולות והמשפיעות של התקופה, כדי לפתוח את האלבום לצלילי אורגן שמועבר דרך סינתסייזר VCS3 עליהם ניגן פיט טאונסנד. כותרת השיר נוצרה משילוב שמותיהם של שני המנטורים הפילוסופים והמוזיקלים של טאונסנד- Meher Baba ו- Terry Riley. זה אחד מהשירים הגדולים והמשפיעים אי פעם אשר מן הסתם נכנס לרשימת 500 השירים הגדולים בכל הזמנים, כמו גם לרשימה של 500 השירים הגדולים שעיצבו את הרוקנרול, של היכל התהילה של הרוקנרול. ההימנון המדהים הזה עם התימה המרכזית של "Teenage Wasteland" הולך ומתפתח עד לסולו הכינור עם הניחוח "החסידי" של Dave Arbus מלהקת "East of Eden", עד לסיום הקליימקסי. הקטע השני "Bargain" הינו שיר נוסף שטאונסנד כתב על הגורו שלו Meher Baba אשר שימש כיועץ הרוחני של מהטמה גנדי והיווה דמות רוחנית. השיר מדבר על התנתקות מהחומריות כדי לעלות בדרגה הרוחנית בדיוק כמו שאנחנו עושים ביום כיפור זן בדיוק "העסקה" הטובה עליה מדבר טאוסנד בשיר. טאונסנד מנגן כאן על סינתסייזר ARP 2500 ועל גיטרה "Gretsch" משנת 1959 אותה קיבל מלא אחר מאשר Joe Walsh אשר בהמשך יצטרף ל- "Eagles". טונסנד גם שר כאן קטע סולו במילים שמתחילות ב- "sit looking 'round, I look at my face in the mirror...". הקטע השלישי "Love Ain't for Keeping" הוא השיר הקצר ביותר באלבום ואחד היחידים שלא מלווה בצלילי סינתסייזרים. הגירסה המקורית של השיר היתה רועשת יותר וניתן להאזין לה באלבום "Odds & Sods" משנת 1974. זה הקטע באופרה בו דמותו של Ray חקלאי סקוטי היתה אמורה להסביר את היתרונות באהבה והחשיבות בהפצתה. משם אנחנו עוברים ל- "My Wife" שנכתב ומושר על-ידי John Entwistle אשר גם מנגן בחצוצרה. אנטוויסל שמתאר בשיר לילה של הוללות ושכרות שמכניס אותו לקונפליקט עם אשתו יקליט את השיר גם לאלום הסולו השלישי שלו "Rigor Mortis Sets In". (Photo: Michael Putland) הקטע המסיים את הצד הראשון של הויניל "The Song Is Over" הוא אחד מהמעניינים באלבום ולו רק בל העובדה שהוא משלב את הקולות של טאונסנד ודאלטרי המתחלפים בין הבלדה השקטה של טאונסנד במהלך הבתים, לבין הקול העוצמתי של Roger Daltrey בפזמון. השיר הזה היה מיועד להיות קטע הקטע המלווה של הקרדיטים בסיום אופרת הרוק "Lifehouse" והוא כולל נגינת אורח של Nicky Hopkins על הקלידים. הצד השני של הויניל נפתח עם "Getting in Tune" - שיר קסום שמדבר על הכח העצום שיש למוזיקה. כתיבת המוזיקה לשיר החלה באילתור של הקלידן האורח Nicky Hopkins אשר גרר אחריו את John Entwistle. זה שיר נוסף מהאלבום שאינו כולל שימוש בסינתסייזרים. מיד לאחר מכן מגיעה הרצועה "Going Mobile" שיר קליל ועליז המושר על-ידי טאונסנד ומתאר את החיים בעולם העתידני של "Lifehouse" עם בית מתנייד על גלגלים. מעניין לציין שאת הצליל המוזר של סולו הגיטרה בשיר ייצר טאונסנד באמצעות אפקט שנקרא "Envelope Follower" וגורם לגיטרה להישמע כאילו היא מתחת למים. אנחנו מגיעים לבלדה המהפנטת "Behind Blue Eyes" אותה כתב טאונסנד לאחר הופעת הלהקה בדנוור קולורדו ב- 6 ליוני 1970. טאונסנד שהתפתה מיופיה של אחת הגרופיות של הלהקה הצליח לכבוש את יצרו בהשראת הגורו הרוחני שלו Meher Baba, חזר בגפו לחדרו במלון והחל לכתוב את השיר מנקודת המבט של "Jumbo" - אחת מהדמויות הרעות באופרת הרוק "Lifehouse". האלבום מסתיים בשיא עם "Won't Get Fooled Again" שנועד לשמש גם כקטע סיום של "Lifehouse". הימנון בן למעלה משמונה דקות אשר בדומה קטע הפתיחה של האלבום נפתח עם סינתסייזרים שנחתכים עם ריף הגיטרה של טאונסנד והתיפוף המופרע של Keith Moon. השיר מדבר על מהפכה. הבית הראשון מדבר על התקוממות ובהמשך הפיכה אך בסופו של דבר המשטר החדש הופך להיות בדיוק כמו הישן ("Meet the new boss, same as the old boss"). ואי אפשר להזכיר את השיר הזה בלי להתייחס לצרחה האלמותית של Roger Daltrey בדקה 7:44 לשיר מיד לאחר התיפוף המוטרף של Keith Moon. ללא ספק אחת הגדולות ברוק. אשר לעטיפת האלבום, התמונה מציגה את חברי הלהקה, לכאורה, רגע לאחר שסיימו להטיל את מימיהם על מבנה בטון גדול הממוקם במכרה הפחם שבמחוז דורהם באנגליה. מבנה הבטון הושפע מהמונולית שמתגלה על הירח בסרט "2001: A Space Odyssey" משנת 1968. הצלם Ethan Russell ציין שרק פיט טאונסנד השתין על עמוד הבטון וכי הוא נאלץ לאסוף מי גשמים כדי להשלים את "ההתזה" של יתר החברים. בשנת 2003, ערוץ "VH1" בחר בעטיפת האלבום במקום השני ברשימת "עטיפות האלבומים הגדולות ביותר". להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר