ב- 15 באוקטובר 2021 יצא "V", אלבומה החמישי של להקת "Alcatrazz" והראשון שלה עם הזמר Doogie White. רק שנה ושלושה חודשים אחרי "Born Innocent", שסיים הפסקה של 34 שנים בין אלבומי אולפן, חזרה הלהקה עם תיאבון מחודש. האות V מציינת את האלבום החמישי, וגם את רעיון הניצחון, Victory. במקרה הזה קל להבין את הבחירה: אחרי חזרה ארוכה ומיוחלת, ואחריה פיצול כואב, עצם היכולת להציג אלבום נוסף ומגובש היא הישג. מוזיקלית, זהו הבי מטאל מלודי שמחבר בין הגיטרה הניאו-קלאסית של שנות השמונים לבין צליל כבד ונחרץ יותר. להקת "Alcatrazz" הוקמה בשנת 1983, וידעה לשלב תערובת של הבי מטאל מלודי שהציגו בין היתר הגיטריסטים Yngwie J. Malmsteen ובהמשך Steve Vai. באותה שנה שחררה הלהקה את אלבום הבכורה שלה "No Parole from Rock 'n' Roll", שהציג את הלהיט "Island in the Sun" והמשיכה הלהקה לבנות פופולריות עם האלבום "Disturbing the Peace" ששוחרר בשנת 1985 וכלל את הלהיט "God Blessed Video”. אחרי האלבום השלישי "Dangerous Games" משנת 1986 הלהקה הפסיקה את פעילותה ובמשך 34 שנים לא שחררה שום חומר חדש. כזכור, הטריגר להוצאת אלבום הקאמבק "Born Innocent" בשנת 2020 היו שלושה מופעי איחוד של ההרכב, אשר נערכו בשנת 2017 ביפן. ההופעות תועדו באלבום ההופעה/DVD בשם "Parole Denied - Tokyo 2017", והתגובות שקיבלה הלהקה דחפו את החברים לכתוב חומר חדש. האלבום "Born Innocent" כלל איחוד מחודש ומרגש של הזמר האגדי Graham Bonnet עם שניים מחברי ההרכב המקוריים, הקלידן Jimmy Waldo והבסיסט Gary Shea, כאשר את עמדת הגיטריסט אייש Joe Stump הידוע בין היתר מההרכבים "Trash Broadway" ו- "Reign of Terror", ועל התופים ניגן Mark Benquechea. אלא שהאיחוד לא החזיק מעמד לאורך זמן. בדצמבר 2020 נחשף הפיצול בין בונט לשאר חברי ההרכב, על רקע מחלוקת סביב ניהול הלהקה. בונט הודיע שימשיך להשתמש בשם "Alcatrazz" עם נגנים אחרים, בעוד וולדו, שיי, סטאמפ ובנקצ׳אה המשיכו עם ווייט. לכן מוטב להבין את "V" גם כאלבום של התחלה מחודשת: הרכב שנדרש להוכיח שהכימיה שלו יכולה לעבוד גם בלי הקול שהיה מזוהה עמו מראשית הדרך. הבחירה בווייט טבעית יותר מכפי שנדמה: גם הוא הגיע מ-"Rainbow", ועבד עם Yngwie Malmsteen ועם Michael Schenker. הניסיון הזה מאפשר לו להשתלב בשפה המוזיקלית של ההרכב בלי לחקות את בונט. החספוס והדרמה בקולו נותנים לריפים משקל, בעוד המלודיות שלו שומרות על נגישות גם כשהגיטרה נעשית צפופה ומהירה. האלבום הופק בידי Jimmy Waldo ו-Giles Lavery, כאשר Andy Haller אחראי למיקס ולמאסטרינג. לצד ההרכב הקבוע השתתפו גם נגנים אורחים, ובהם Nigel Glockler, המתופף של להקת "Saxon", שניגן בשירים "Guardian Angel" ו-"Blackheart". ההפקה מבליטה את ההתקפה של הגיטרה ואת הנוכחות של השירה, והקלידים מספקים צבע ונפח בתוך הצליל הכבד. כבר בפתיחה, "Guardian Angel" מציב רף גבוה: גיטרות הרמוניות ניאו-קלאסיות, תיפוף מהיר ושירה שתוקפת את הצלילים הגבוהים בלי היסוס. מאחורי הכוח הזה עומדת השראה מפתיעה: סיפור על שחקנית במה שאינה יכולה עוד להופיע, שהתחבר אצל ווייט למצוקת האמנים ואולמות ההופעות בתקופת הקורונה. כך מקבלת האנרגיה המתפרצת גם תחושה של שחרור מתסכול שהצטבר. הסינגל הראשון, "Turn of the Wheel", יצא ביוני 2021 והיה השיר הראשון שנכתב במסגרת החיבור עם ווייט. הריף הדוהר, הפזמון המלודי והמרחב שניתן לגיטרה מציגים היטב את האיזון של האלבום: נגינה וירטואוזית שמשרתת שיר שאפשר לזכור גם אחרי שהסולו נגמר. ווייט נשמע כאן בטוח ונינוח בתוך העוצמה, ומעניק למוזיקה אופי משלו. בחודש יולי הגיע "Sword of Deliverance", קטע קצר וממוקד יותר, עם ריף חד ופזמון שנשמע בנוי לבמה. זה אחד המקומות שבהם החיבור בין סטאמפ לווייט עובד בצורה המשכנעת ביותר: הגיטרה דוחפת קדימה, והשירה נותנת לתנופה הזאת מרכז מלודי ברור. במקום להשאיר את ההתלהבות כהבטחה לקראת אלבום שעוד לא יצא, אפשר כבר לומר שזה אחד מכרטיסי הביקור החזקים שלו. השיר "Grace of God", שיצא כסינגל באוקטובר 2021, מעניק לממד האפי של האלבום גם תוכן אנושי. ווייט כתב על הפחד של אדם הנשלח בימי הביניים להילחם למען שליטו, לפלוש לארץ שאינו מכיר ולהרוג אנשים שאין לו דבר נגדם. הדרמה בשירה והחיבור בין הגיטרה לקלידים מחדדים את המתח בין הדרת המלחמה לבין חוסר האונים של מי שנשלח אליה. בנגינה של סטאמפ, ובמיוחד בסולו, אפשר לשמוע היטב את חותמו של Ritchie Blackmore. בסופו של דבר, "V" משכנע בעיקר בזכות החיבור בין אישיותו של ווייט לנגינה של סטאמפ. השורשים בשנות השבעים והשמונים גלויים, ולעיתים השפה המוכרת הזאת מצמצמת את תחושת ההפתעה, אבל כשהריף והפזמון נפגשים, קשה להישאר אדישים. עבורנו, זה אלבום שמצדיק את המשך הדרך של ההרכב באמצעות שירים, נגינה והתלהבות שנשמעת גם דרך הרמקולים. רשימת השירים: Guardian Angel Nightwatch Sword Of Deliverance Turn Of The Wheel Blackheart Grace Of God Return To Nevermore Target Maybe Tomorrow House Of Lies Alice’s Eyes Dark Day For My Soul "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

‏ב- 14 באוקטובר 1974 יצא "War Child", אלבום האולפן השביעי של להקת "Jethro Tull". ‏אחרי שני אלבומי קונספט מונומנטליים ושאפתניים שבהם יצירה אחת רציפה תפסה את שני צידי התקליט – "Thick as a Brick" המופתי משנת 1972 ו- "A Passion Play" המורכב והתיאטרלי מ-1973 – מצאו את עצמם Ian Anderson וחבריו ללהקת "ג'ת'רו טאל" תחת מתקפה חריפה מצד מבקרי המוזיקה, ובמיוחד בעיתונות הבריטית. הביקורות הקשות על "A Passion Play" (שנולד בעצמו מתוך הגניזה של הקלטות ה-"Château d'Hérouville" בצרפת) הובילו את הלהקה להודיע זמנית על הפסקת הופעות בבריטניה, אך גם דחפו את אנדרסון לבצע פניית פרסה אמנותית חדה. ‏במקום עוד יצירה אפית בת 45 דקות, החליט Ian Anderson לחזור ב-"War Child" לפורמט של שירים קצרים, מהודקים ונגישים יותר של 3 עד 5 דקות – חלקם אף נכתבו מתוך מחשבה מודעת ליצור שירים קומפקטיים שיכולים להיכנס לרדיו, מבלי לוותר על התחכום, העיבודים התזמורתיים והציניות המושחזת שמאפיינים את "ג'ת'רו טאל". ‏למעשה, "War Child" תוכנן בתחילת דרכו כפרויקט מולטימדיה שאפתני לא פחות מקודמיו: פסקול לסרט קולנוע פנטסטי-סוריאליסטי באורך מלא, שאנדרסון כתב לו תסריט מפורט. העלילה גוללה את סיפורה של נערה צעירה שנהרגת בתאונת דרכים ומגיעה לעולם הבא – שם היא פוגשת דמויות אלגוריות ביזאריות, ביניהן אלוהים שמגולם כמנהל מלון סקוטי ממולח ולוציפר שמסובב אותה על האצבע. השחקן האגדי ממונטי פייתון, ג'ון קליז, אף גויס כיועץ הומור לתסריט, ומנהל הכספים של הלהקה מונה לבמאי. אלא שאולפני הקולנוע סירבו לממן את ההפקה היקרה, הפרויקט הקולנועי נגנז, ואנדרסון לקח את החומרים התזמורתיים והשירים שהוקלטו באולפני Morgan בלונדון וזיקק מהם אלבום רוק בן עשרה שירים. ‏בהרכב הלהקה באלבום, שנחשב בעיני רבים לתור הזהב הקלאסי של "ג'ת'רו טאל", שיתפו פעולה לצד אנדרסון (שירה, חליל, גיטרה אקוסטית וסקסופון) הגיטריסט הווירטואוז Martin Barre, הקלידן John Evan, הבסיסט וחבר הילדות Jeffrey Hammond-Hammond והמתופף הפנומנלי Barriemore Barlow, לצד העיבודים התזמורתיים המבריקים של David Palmer (לימים Dee Palmer), שהעניקו לאלבום נפח סימפוני עשיר עם כלי מיתר וכלי נשיפה. ‏האלבום נפתח בשיר הנושא "War Child", שמכניס מיד לאווירה הקולנועית של הפרויקט הגנוז עם אפקטים קוליים של מלחמה וצעדים, לפני שהחליל, הסקסופון והקצב התיאטרלי משתלטים. מיד אחריו מגיעים "Queen and Country" הקצבי ו-"Ladies" המקסים, שמציג את השילוב הייחודי של "ג'ת'רו טאל" בין פולק בריטי אקוסטי, מנדולינות ועיבוד מיתרים אלגנטי. ‏אחד השיאים הפרוגרסיביים של הצד הראשון הוא "Back-Door Angels", קטע מלא תפניות דינמיות, מעברי קצב חדים של Barriemore Barlow וריפים כבדים של Martin Barre, שמוכיח שגם במסגרת של חמש דקות הלהקה דוחסת עושר מוזיקלי של סימפוניה שלמה. הצד הראשון נחתם ב-"Sealion", שיר אנרגטי וסוחף שמובל על ידי הסקסופון של אנדרסון ונגינת הפסנתר הקופצנית של John Evan. ‏הצד השני של התקליט נפתח באחת הקלאסיקות הגדולות והאהובות ביותר של הלהקה – "Skating Away on the Thin Ice of the New Day". השיר הוקלט במקור עוד בסשנים הגנוזים בצרפת ב-1973, ונפתח בנגינת גיטרה אקוסטית, אקורדיון וזמזום אינטימי של אנדרסון, לפני שהוא נפתח לחגיגת פולק-רוק מרגשת עם מסר פילוסופי ואקולוגי על האנושות שמחליקה על קרח דק. ‏מיד אחריו מגיע הלהיט הגדול ביותר של האלבום בארצות הברית – "Bungle in the Jungle". השיר הקליט והגרובי, שמשלב עיבוד מיתרים עשיר עם אנלוגיות מעולם החיות והג'ונגל האנושי, הזניק את האלבום למקום ה-2 במצעד הבילבורד האמריקאי והפך לאחד מסימני ההיכר הבולטים של הלהקה ברדיו האמריקאי בשנות ה-70. ‏מיד אחרי הלהיט הרדיופוני הזה, שולף אנדרסון את העוקץ הקטלני ביותר באלבום: "Only Solitaire". בדקה וחצי אקוסטית בלבד, פונה אנדרסון ישירות אל מבקרי המוזיקה שקטלו את "A Passion Play" (ובמיוחד אל מבקר המוזיקה של ה-"Melody Maker", כריס וולש) ויורה בהם חיצים מושחזים על כך שהם מבקרים מהיציע אמנים שלוקחים סיכונים בזירה. ‏שני הקטעים שחותמים את האלבום – "The Third Hoorah" החגיגי עם ניחוחות המארש הסקוטי והחמת חלילים המדומה, ו-"Two Fingers" העוצמתי – סוגרים מעגל היסטורי מרתק. "Two Fingers" הוא למעשה עיבוד מחודש, עשיר ומתוזמר לשיר "Lick Your Fingers Clean", שהוקלט במקור ב-1970 במהלך הסשנים של אלבום המופת "Aqualung" ונותר אז מחוץ לאלבום. ‏גם עטיפת האלבום האייקונית טומנת בחובה סיפור משעשע: בצילום המורכב של מלבורן (קונגו) מצולמת העיר האוסטרלית בלילה בצבעי נגטיב, ועל גבי התמונה מופיעים בהשתקפות חברי הלהקה, אנשי צוות, חברים ואשתו דאז של אנדרסון, ג'ני פראנקס – כשדמותה של ילדה עטופה בדגל בריטניה (ה-"War Child") ניצבת במרכז. ‏למרות שבזמן אמת היו מי שראו ב-"War Child" אלבום מעבר קליל יותר אחרי ענקי הפרוג שקדמו לו, מבחן הזמן מוכיח שמדובר באחד האלבומים המגוונים, המהנים והמלוטשים ביותר בקטלוג של "ג'ת'רו טאל" – החוליה המקשרת המושלמת בין התיאטרליות הפרוגרסיבית של תחילת שנות ה-70 לבין יצירות הפולק-רוק המופתיות שיבואו בהמשך העשור. ‏להאזנה: Spotify, Apple Music ‏"Face/Off" - בלוג הרוק של ישראל ‏אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם או להירשם לעדכונים באתר

‏ב- 15 באוקטובר 2013 יצא "Lightning Bolt", אלבום האולפן העשירי של להקת "Pearl Jam". ‏ארבע שנים חלפו מאז "Backspacer" הקצר, ההדוק והאופטימי יחסית, עד שהחמישייה מסיאטל - הסולן Eddie Vedder, הגיטריסטים Mike McCready ו-Stone Gossard, הבסיסט Jeff Ament והמתופף Matt Cameron - שיחררה את אלבומה העשירי. אלא שבניגוד לאנרגיות הפאנק-גל-חדש הקלילות שאפיינו את קודמו, "Lightning Bolt" תפס את "Pearl Jam" בנקודת ציון מהורהרת, בוגרת ומפוכחת בהרבה. להקה שחצתה את שנתה ה-23 ביחד, וחבריה מתקרבים לגיל 50 תוך שהם מביטים בעיניים פקוחות על שבריריות החיים, תמותה, אמונה, ומערכות יחסים ארוכות טווח. ‏לצורך הפקת האלבום התאחדה הלהקה שוב עם המפיק המיתולוגי Brendan O'Brien, האיש שעיצב את הסאונד של אלבומי המופת שלה בשנות ה-90, החל ממיקסוס מחדש של אלבום הבכורה "Ten", דרך הפקת "Vs.", "Vitalogy", "No Code" ו-"Yield". או'בריאן, שמכיר את הדינמיקה הפנימית של הלהקה טוב מכל אדם אחר, דחף אותם להקליט בלייב באולפן כדי ללכוד את המתח החשמלי שבין חברי ההרכב, תוך שילוב הקלידן הקבוע של הלהקה Boom Gaspar על אורגן המונד ופסנתר. ‏תהליך היצירה של "Lightning Bolt" היה יוצא דופן והתפצל לשני סשנים נפרדים במרחק של שנתיים זה מזה. כבר באביב 2011 נכנסה הלהקה לאולפני "Henson" המיתולוגיים בלוס אנג'לס והקליטה כ-14 שירים, כשבכוונתה להוציא אלבום עוד באותה שנה. אלא שאז הגיעו חגיגות ה-20 ללהקה (שלווו בסרט הדוקומנטרי "Pearl Jam Twenty" של קמרון קרואו), סיבובי הופעות עולמיים ופרויקטים צדדיים של חברי ההרכב, Eddie Vedder הוציא את אלבום הסולו "Ukulele Songs", המתופף Matt Cameron התאחד עם להקת האם שלו "Soundgarden" להקלטת אלבום הקאמבק "King Animal", ו-Stone Gossard ו-Jeff Ament שיחררו אלבומי סולו ופרויקטים משלהם (כולל איחוד חד-פעמי של להקת האם "Temple of the Dog" בהמשך). ‏כשחברי "Pearl Jam" חזרו לאולפן במרץ 2013 והאזינו לחומרים מ-2011, הם הרגישו שהשירים איבדו מהרלוונטיות המיידית שלהם ושהם מסוגלים לכתוב חומרים עמוקים ומאתגרים יותר. כפי שהעיד Jeff Ament, ההפסקה הארוכה אפשרה להם "לחזור רעבים יותר ולזקק את האלבום הטוב ביותר שיכלו להוציא באותה נקודת זמן". ‏האלבום נפתח ב-"Getaway", קטע רוק מתגלגל שמתחיל בבניית קצב מבוססת בס של אמנט ותופים הדוקים של קמרון, לפני שהוא נפתח לפזמון משוחרר שבו וודר מצהיר על חופש מחשבתי מול דוגמטיות וכפייה דתית, נושא שיהפוך לחוט השני של פתיחת האלבום. ‏מיד אחריו מתפרץ הסינגל הראשון מתוך האלבום, "Mind Your Manners". מדובר במתקפת הארדקור-פאנק קצרה, מהירה ואגרסיבית בת שתי דקות וחצי, שנכתבה על ידי Mike McCready בניסיון מכוון לשחזר את האנרגיה הפראית של להקת הפאנק הקליפורנית "Dead Kennedys". השיר מזכיר ברוחו את "Spin the Black Circle" מתוך "Vitalogy", כשעליו יורה ודר טקסט חריף ונושך נגד צביעות של מוסדות דת ושטיפת מוח. ‏אחרי פתיחה כה כוחנית, ממשיך "My Father's Son" בקו קודר ומחוספס. השיר נולד מריף בס-גיטרה זוויתי ועצבני של Jeff Ament עם מעברי אקורדים כרומטיים לא שגרתיים, כשודר מספק בו הגשה ווקאלית תיאטרלית וכמעט חנוקה שעוסקת במטען הגנטי והרגשי המורכב שעובר מאבות לבנים. ‏ואז מגיע הרגע שבו האלבום משנה כיוון לחלוטין עם הסינגל השני והמצליח ביותר מתוכו, "Sirens". הסיפור מאחורי הבלדה האצטדיונית הסוחפת הזו מתחיל בערב שבו נכח Mike McCready בהופעה של Roger Waters בסיבוב ההופעות של "The Wall" בלוס אנג'לס ב-2012. מקרידי חזר לחדר המלון שלו מרוגש כולו וכתב את הפתיחה האקוסטית ואת הליין המלודי בניסיון ליצור שיר עם עוצמה רגשית וקולנועית ברוח "Pink Floyd". כש-Eddie Vedder שמע את הלחן בצירוף צלילי הסירנות של אמבולנסים שנשמעו מחוץ לאולפן בלוס אנג'לס, הוא כתב טקסט חשוף ומצמרר על חרדת מוות ועל הרצון לאחוז באהבה לפני שהכל ייגמר, שיר אהבה בוגר לאשתו ג'יל, המתוגבר בסולו גיטרה מלודי ובוכה של מקרידי שהפך מיד לקלאסיקה בהופעות הלהקה. ‏שיר הנושא, "Lightning Bolt", שנכתב על ידי וודר, מחזיר את האנרגיה החשמלית עם דינמיקה קלאסית של "Pearl Jam". בית אקוסטי שקט ומתוח שנבנה בהדרגה ומתפוצץ לפזמון רוק רחב יריעה, עם תיפוף עוצמתי של Matt Cameron וסולו גיטרה סוחף שממחיש מדוע נבחר השיר להעניק לאלבום כולו את שמו. ‏אחת הפנינים המוזיקליות המבריקות באלבום היא "Infallible", יצירה של אמנט וודר שמונעת על ידי גרוב בס-תופים היפנוטי וכבד, עטוף בקלידים אטמוספריים. מבחינה לירית זהו אחד הטקסטים הפוליטיים והפילוסופיים החזקים של וודר בעשור הקודם, המבקר את היוהרה האנושית והאמונה העיוורת שהאדם חסין מפני קריסת מערכות אקולוגית וחברתית. ‏הצד הראשון של התקליט נחתם ב-"Pendulum", קטע אפלולי, מינימליסטי ומהפנט שנולד מתוך ג'אם אולפני של אמנט וגוסארד עוד בסשנים של 2011. השיר נכתב במקור עבור פסקול הסרט "Into The Wild" (שאותו הלחין וודר ב-2007) אך נשאר במגירה, וכאן הוא זוכה לעיבוד מצמרר עם קלידים מרחפים וכלי הקשה עמומים שיוצרים אווירה קולנועית קודרת של מטוטלת זמן שמתנדנדת מעל תהום. ‏החלק השני של האלבום נפתח באנרגיות גבוהות עם "Swallowed Whole", שיר רוק מלודי ומרים שמזכיר את הרוח של אלבום המופת "Yield", ומיד אחריו מגיע "Let the Records Play" – מחווה גרובית וכיפית לבלוז-רוק ולגלאם של שנות ה-70. את הלחן כתב Stone Gossard, שניגן בו גם את סולו הגיטרה המחוספס (בניגוד לחלוקת התפקידים הרגילה שבה מקרידי מוביל את הסולואים), כשוודר שר על הכוח המרפא של תקליטי ויניל ישנים של ג'ון לי הוקר ו-Stevie Ray Vaughan. ‏מיד אחריו מופיע "Sleeping by Myself", שיר ש-Eddie Vedder הקליט במקור לבדו עם יוקליילי באלבום הסולו שלו מ-2011. המפיק Brendan O'Brien שמע את השיר והתעקש ש-"Pearl Jam" חייבת להקליט לו גרסת להקה מלאה. התוצאה היא רצועת פולק-רוק עשירה וחמימה בתוספת כלי נשיפה ואורגן, שלמרות לחנה הקליל עוסקת בבדידות שבתוך זוגיות. ‏שני הקטעים שחותמים את האלבום מספקים סיום אינטימי ומרגש מאין כמותו. הראשון הוא "Future Days", בלדת פסנתר וגיטרה אקוסטית יפהפייה שכתב ודר בהשראת אובדן חבר קרוב שנפטר בטרגדיה של טביעה, ומחשבותיו על האנשים שנותרו מאחור. בשיר מתארחת סולנית להקת "Heart" האגדית ומעמודי התווך של סצנת סיאטל, Ann Wilson, בקולות רקע שמיימיים. עשור לאחר צאת האלבום זכה השיר לתהודה עולמית אדירה בקרב דור חדש של מאזינים, כשנבחר לשיר המוטיב המרכזי שמחבר בין הדמויות הראשיות במשחק הווידאו פורץ הדרך ובסדרת הטלוויזיה המצליחה "The Last of Us". ‏האלבום נחתם ב-"Yellow Moon", בלדה לילית, חלומית ואיטית שכתב הבסיסט Jeff Ament. עם סולו גיטרה חם ומרחף של Mike McCready שנשמע כהצדעה ל-Neil Young ול-David Gilmour, השיר סוגר את האלבום בתחושה של השלמה ושקט פנימי. ‏גם עטיפת האלבום והחוברת המאוירת שלו הפכו ליצירת אמנות בפני עצמה. הלהקה גייסה את אמן הגרפיקה וצייר לוחות הסקייטבורד הנודע Don Pendleton, שיצר עבור כל אחד משנים-עשר שירי האלבום איור אבסטרקטי ייחודי בצבעי אדום, שחור ולבן. עבודתו המרהיבה של פנדלטון זיכתה את "Lightning Bolt" בפרס הגראמי היוקרתי בשנת 2015 בקטגוריית עיצוב האריזה הטוב ביותר (Best Recording Package). ‏עם צאתו זכה "Lightning Bolt" להצלחה מסחרית וביקורתית מרשימה, וכבש מיד בשבוע הראשון את המקום ה-1 במצעד האלבומים האמריקאי ה-Billboard 200 (האלבום החמישי של הלהקה שעשה זאת). במבחן הזמן, "Lightning Bolt" ניצב כאחד האלבומים השלמים, המגוונים והכנים ביותר בקריירה המאוחרת של "Pearl Jam" – הוכחה חיה לכך שגם אחרי יותר משני עשורים של פעילות, הברק של סיאטל עדיין מכה בעוצמה. ‏להאזנה: Spotify, Apple Music ‏"Face/Off" - בלוג הרוק של ישראל ‏אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם או להירשם לעדכונים באתר

המלצת המערכת... והפעם, האלבום "Sign Of The Hammer", הרביעי של "Manowar" אשר שוחרר ב- 15 לאוקטובר 1984. לפי תיאור הלהקה, חלק גדול מהחומר הוקלט באותם סשנים שהניבו את "Hail to England". התקציב המצומצם והחשש שלא יוכלו לשוב במהרה לאולפן דחפו אותם להקליט כמה שיותר. שיר הנושא נכתב מאוחר יותר, בעקבות בקשת הלייבל לקטע נוסף, והוקלט ב-"The Manor" באנגליה. כך נוסף לאלבום גם השיר שהעניק לו את שמו. אתם מקבלים פה מצד אחד פאוור מטאל לפנים שיפרק לכם את העצמות, עם שירים כמו "Thor (The Powerhead)", "The Oath" ו- "Animals", ומצד שני בלדות אפיות, מלודיות ואלמותיות כמו "Mountains" ו- "(Guyana (Cult of the Damned". זה האלבום שהכי עושה לנו את זה מתוך הקטלוג האדיר של הלהקה הזאת וחשוב לנו שלא תפספסו אותו. האלבום הזה שונה וייחודי מבין שלל האלבומים של "Manowar". זה מתחיל בעטיפה המינימליסטית, אשר באופן חריג לקטלוג של הלהקה לא כוללת ויקינגים אימתניים, פטישים וחרבות (להוציא את סמל הפטיש של ת'ור). זה ממשיך בתוכן מגוון ובוגר יותר, שלראשונה אינו נשען ברובו על לוחמה, מיתולוגיה נורדית, חרבות וכשפים. וזה מסתיים בסאונד המגובש והבוסרי שעדיין חף מעודף ההפקה שתשתלט על הלהקה החל מהאלבום הבא. זה האלבום הרביעי של הלהקה בתוך שנתיים בלבד, ויש לעמוד ולהשתאות נוכח פרץ היצירתיות של הלהקה, אשר הצליחה לשחרר בתוך תקופה כל-כך קצרה מספר כל כך גדול של אלבומים מצוינים. האלבום כולל רצף מטורף של שירים אדירים: "All Men Play on 10", שיש אומרים שהוא רמז למגברי הגיטרות של הלהקה שתמיד היו מכוונים לווליום המקסימלי, "Animal" שנפתח עם הצרחות "החייתיות" של Eric Adams שנמצא באלבום הזה פשוט בשיאו וכולל עבודת גיטרה מצויינת של Ross the Boss, הקטע "(Thor (The Powerhead" שהינו אחד מהשירים הגדולים של הלהקה, אשר נכתב על האל תו'ר והפטיש האימתני שלו, "Mountains" הממיס שנמתח על-פני כמעט 8 דקות ומציג נגינה פשוט מושלמת של דימאיו שפורט על הבס שלו ממש כמו על גיטרה, "The Oath" עם המקצב המהיר שנושק לספיד מטאל וכמובן (Guyana (Cult of the Damned" המצמרר שמספר על ההתאבדות ההמונית שהתרחשה בשנת 1978 בכת של Jim Jones. ואי אפשר כמובן בלי סולו הבס המפורסם של דימאיו שהפעם מתעלה על עצמו עם "Thunderpick", שמצד אחד עומד יפה בפני עצמו, ומצד שני משמש כאינטרו מושלם לשיר "(Guyana (Cult of the Damned". האלבום הזה שואף לשלמות מטאלית. הוא כנראה הטוב ביותר של הלהקה באותה תקופה ואחד הטובים שלה בכלל. אז אם אתם לא מכירים את הלהקה וחושקים באלבום מטאל לפנים ובין אם אתם מתיימרים להיות "Manowarriors" אך דילגתם על האלבום אנחנו ממליצים לכם להאזין לו כאן: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-15 באוקטובר 1976 הוציאה להקת "Electric Light Orchestra (ELO)" בארצות הברית את אלבום האולפן השישי שלה, "A New World Record". בבריטניה יצא האלבום ב-19 בנובמבר 1976, ובדיעבד קל להבין למה דווקא הוא הפך לנקודת מפנה עבור "ELO". עד 1976 הלהקה כבר זכתה להצלחה משמעותית בארה"ב, אבל דווקא בבית הבריטי היחסים איתה היו מורכבים יותר. שלושת אלבומי האולפן שקדמו לו לא נכנסו למצעד האלבומים הבריטי, בזמן שבאמריקה הקהל כבר אימץ את השילוב יוצא הדופן של גיטרות, פסנתרים, מיתרים ומלודיות פופ. "Face the Music" מ-1975 סימן את הרגע שבו הסאונד התחיל להתגבש, אבל ב-"A New World Record" כל החלקים התחברו סוף סוף לאלבום ממוקד, מלודי ומלא בלהיטים, בלי לאבד את השאפתנות שהפכה את הלהקה לכל-כך מיוחדת. במרכז הכול עמד שוב Jeff Lynne, שכתב את השירים, הפיק את האלבום והמשיך לעצב את הלהקה סביב חזון מאוד ברור. ההקלטות העיקריות נערכו ביולי 1976 ב-"Musicland Studios" במינכן, עם Reinhold Mack בעמדת ההקלטה, ואילו שכבות המיתרים והמקהלה נוספו ב-"De Lane Lea" בלונדון. Louis Clark ניצח על העיבודים התזמורתיים, ולצד לין פעל ההרכב הקלאסי של התקופה: Richard Tandy בקלידים, Kelly Groucutt בבס וקולות, Bev Bevan בתופים, Mik Kaminski בכינור, Hugh McDowell ו-Melvyn Gale בצ'לו. גם Patti Quatro, Brie Brandt ו-Addie Lee תרמו קולות רקע, בלי לקבל קרדיט על העטיפה המקורית. ההבדל הגדול לעומת חלק מהחומר המוקדם יותר של "ELO" הוא שהתזמורת כבר לא נשמעת כמו שכבה שהונחה מעל להקת רוק. היא הפכה לחלק מהקצב, מההוקים ומהמבנה של השירים. האלבום נמשך מעט יותר מ-36 דקות ומכיל תשעה קטעים בלבד, ולכן גם כשהעיבודים עמוסים, התחושה כמעט אף פעם לא מנופחת. זו מוזיקה גדולה שנכתבה בתוך מסגרות קטנות, והמתח הזה הוא אחד מסודות הקסם שלה. גם העטיפה סימנה התחלה חדשה. המעצב John Kosh, לשעבר המנהל האמנותי של "Apple Records", יצר כאן לראשונה את הלוגו העגול והמוכר של "ELO", בהשראת הצורה של חזית Wurlitzer jukebox. הרקע הגיע, לדבריו, מזיכרון של הזוהר הצפוני שראה במהלך טיסה מעל האזור הארקטי. הלוגו הזה יהפוך בהמשך לחללית המזוהה עם הלהקה, אבל כאן הוא עדיין נראה כמו סמל של עולם חדש שרק נפתח. הפתיחה עם "Tightrope" מהווה סוג של הצהרת כוונות. השיר מתחיל באווירה תזמורתית כבדה ומסתורית, עם מקהלה וסינתיסייזרים שמרימים מסך על משהו שנשמע גדול מהחיים, ואז, אחרי יותר מדקה, כל העסק נופל אל גרוב רוקי הדוק. זה בדיוק הטריק של האלבום כולו: לא לבחור בין סימפוניה לפופ, אלא לגרום לשניהם לעבוד בתוך אותו שיר. המלודיה בהירה, אבל מתחתיה יש תחושה של אדם שמנסה לשמור על שיווי משקל כשהקרקע זזה. אחריו מגיע "Telephone Line", אחת הבלדות הגדולות ביותר של ג'ף לין. במהלך העבודה השיר נשא את שם העבודה המשועשע "Bad Salad Telephone", אבל ההפקה הסופית רחוקה מבדיחה. כדי לקבל את צליל החיוג האמריקאי שהלהקה הכירה מהצלחתה בארה"ב, אנשי הלהקה התקשרו למשרד האמריקאי שלהם, הקשיבו לצליל, ואז שחזרו אותו בסינתיסייזר במקום לדגום אותו. גם האפקט הצר והמונו על הקול בתחילת השיר נוסף בשלב מאוחר יותר ב- "Cherokee Studios" בלוס אנג'לס, לפני שהמיקס נפתח בהדרגה לסטריאו. התוצאה היא רגע קטן של טכנולוגיה שמשרת רגש: אתה ממש מרגיש מישהו ממתין בצד השני של קו שלא יענה. ב-"Rockaria!" לין לוקח את הרעיון של רוק תזמורתי עד לקצה המשועשע שלו. זמרת האופרה Mary Thomas נכנסת אל תוך שיר רוקנרול שמחובר ישירות למסורת של Chuck Berry, ובמקום שהחיבור יישמע כמו גימיק, הוא עובד משום שהלהקה מנגנת אותו ברצינות מוחלטת. ה-"Oops!" המפורסם של תומס הגיע מאחד הניסיונות באולפן, ולין החליט להשאיר אותו בתוך הגרסה הסופית. הרגע הזה שובר את הפומפוזיות בדיוק בזמן ומזכיר שגם בתוך כל העיבודים המתוחכמים היה ל-"ELO" חוש הומור. את הצד הראשון סוגר "Mission (A World Record)", קטע איטי ומהורהר יותר, שנשמע כמו דיווח של צופה חיצוני על כדור הארץ. הסינתיסייזרים, המיתרים והקולות יוצרים אווירה כמעט מדע בדיונית, אבל במקום לנצל אותה לעוד פיצוץ תזמורתי, הלהקה משאירה את השיר מרחף. זה אחד הרגעים שמזכירים שמתחת ללהיטים עדיין פעלה להקה עם שורשים בפרוג ובפסיכדליה. הצד השני נפתח עם "So Fine", ובו אפשר לשמוע עד כמה רחב היה ארגז הכלים של הלהקה. הקלווינט והקצב מושכים לכיוון Fאנקי יותר, הקולות נבנים בשכבות, והמיתרים אינם מובילים את השיר אלא נדחפים פנימה והחוצה מתוך הגרוב. בדיעבד זה גם רמז לכיוון המלוטש והקצבי יותר שיתפוס מקום גדול יותר אצל "ELO" בהמשך. ואז מגיע "Livin' Thing", אחד השירים שמגדירים את הלהקה. פתיחת הכינור של Mik Kaminski, המיתרים החדים, קולות הרקע והפזמון הענק מתחברים לשיר שנשמע כאילו הוא היה שם תמיד. הסיפור מאחורי המילים דווקא פחות מתוכנן: ג'ף לין סיפר שהגרסה המקורית עסקה בחופשה בספרד, אבל הוא שנא את מה שכתב, מחק את כל השירה וההרמוניות וכתב מילים חדשות בתוך כחצי שעה. במהלך השנים הודבקו לשיר שלל פרשנויות, כולל כאלה שעסקו בהפלות, אבל לין דחה אותן והבהיר שלא הייתה כאן הצהרה פוליטית סודית. מה שכן היה כאן הוא להיט עצום שהפך לסינגל הראשון של הלהקה שנכנס לחמישייה הראשונה בבריטניה. אחרי כל העוצמה הזו, "Above the Clouds" הוא נשימה של קצת יותר משתי דקות. יש בו משהו כמעט מקרטני באהבה למלודיה פשוטה ולמעברים הרמוניים קטנים, והעיבוד החלומי נותן לו תחושה של מיניאטורה שנועדה לאפס את האוזן לפני שני הקטעים האחרונים. באלבום שבו כמעט כל שיר רוצה להיות אירוע, דווקא הצניעות שלו הופכת אותו לחיוני. ב-"Do Ya" חוזר ג'ף לין אל העבר שלו. השיר הוקלט לראשונה ב-1972 על ידי להקת "The Move", נשאר ברפרטואר ההופעות של "ELO", והתגובות מהקהל שכנעו אותו להקליט אותו מחדש כך שיהפוך באופן מובהק לשיר של הלהקה החדשה. הריף הענק נשאר במרכז, אבל העיבוד החדש מוסיף את העוצמה התזמורתית והדיוק ההפקתי של 1976. זו לא סתם גרסת כיסוי עצמית, אלא גשר בין המקום שממנו לין הגיע לבין המפלצת המלודית שבנה עכשיו. הסיום עם "Shangri-La" מחזיר את האלבום לממדים קולנועיים. זה שיר פרידה איטי, עשיר וכואב, שבאחד הרגעים אפילו מזכיר במפורש את "The Beatles" ואת "Hey Jude". במקום לסיים בלהיט קצר נוסף, "ELO" בוחרת להיעלם בתוך שכבות של קולות, מיתרים וגעגוע. במובן מסוים זה כבר מבט קדימה אל ההיקף הגדול עוד יותר שיגיע בשנה הבאה, אבל בלי לאבד את האינטימיות של שיר על משהו שנגמר. גם המבקרים הבריטים הבינו בזמן אמת שמשהו השתנה. ב-"Melody Maker" וב-"NME" שיבחו את הדרך שבה המורכבות התזמורתית כבר אינה באה על חשבון המלודיות, אלא משרתת אותן. הקהל הסכים: האלבום הגיע למקום ה-5 בארה"ב ולמקום ה-6 בבריטניה, שם שהה במצעד במשך 100 שבועות. "Livin' Thing", "Rockaria!" ו-"Telephone Line" הפכו ללהיטים בריטיים גדולים, ובארה"ב "Telephone Line" היה גם לסינגל הזהב הראשון של הלהקה. אם "Face the Music" היה האלבום שבו "ELO" מצאה את המכונה, "A New World Record" הוא האלבום שבו היא למדה להפעיל אותה בלי שנשמעת חריקת גלגלי השיניים. הוא פחות רחב מ-"Out of the Blue", ופחות מכוון לרחבת הריקודים מ-"Discovery", אבל דווקא הריכוז הזה הופך אותו לאחד האלבומים השלמים ביותר של הלהקה. תשעה שירים, כמעט בלי רגע מיותר, שבהם שאפתנות סימפונית ומלאכת פופ נפגשות בנקודה נדירה של איזון. גם היום, האלבום "A New World Record" עדיין נשמע כמו אלבום שמצא נוסחה שהרבה להקות היו הורסות מרוב שימוש בה, אבל "ELO" רק התחילה להבין כמה רחוק אפשר לקחת אותה. זה לא רק האלבום שהחזיר את הלהקה למצעד הבריטי וביסס את מעמדה ברחבי העולם. זה הרגע שבו העולם החדש של ג'ף לין קיבל צורה, צבע ולוגו, והתחיל להישמע כמו העתיד. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 14 לאוקטובר, 1977, "Genesis" הוציאה את אלבום ההופעה השני שלה "Seconds Out". אלבום ההופעה הכפול הזה הוקלט בנקודת זמן מכרעת בהיסטוריה של "Genesis". רוב החומרים באלבום הוקלטו באולם Palais des Sports שבפריז, בין התאריכים 11-14 ביוני 1977, במהלך סיבוב ההופעות שנועד לקידום האלבום "Wind & Wuthering". יוצא מן הכלל הוא השיר "The Cinema Show", שהוקלט בשנת 1976 במהלך סיבוב ההופעות "A Trick of the Tail" והוא השיר היחיד באלבום שכולל את Bill Bruford האגדי על התופים. ברופורד ליווה את הלהקה בהופעות למשך זמן קצר לפני שהמתופף Chester Thompson החליף אותו, מה שהופך את האלבום הזה לאלבום שכולל שלושה (!!) מתופפים. האלבום הזה הוא גם ההוצאה האחרונה של "Genesis" עם הגיטריסט Steve Hackett, אשר עזב את הלהקה במהלך תהליך המיקס של האלבום, מה שמעצים עוד יותר את החשיבות שלו בדיסקוגרפיה של "Genesis". מבחינה מוזיקלית, "Seconds Out" מציג את היכולות הטכניות המדהימות של כל אחד מחברי הלהקה ואת יכולתה לשחזר את יצירות האולפן המורכבות שלה על הבמה. אמנם, האלבום כולל בעיקר שירים מתקופת Phil Collins כאשר 5 מתוך 12 השירים מקורם באלבומים "A Trick of the Tail" ו- "Wind & Wuthering", אבל הוא גם מייצג את רגעי השיא של תקופת Peter Gabriel. בתקופת הקלטת האלבום, Phil Collins כבר הצליח לבסס היטב את מעמדו כסולן הראשי של הלהקה, תוך שהוא מצליח להביא הן את גוון קולו הייחודי והן את התיפוף האנרגטי אל קדמת הבמה. ביצועיו של Phil Collins לשירים הגדולים מתקופת Peter Gabriel של הלהקה, כמו: "The Lamb Lies Down on Broadway", "I Know What I Like (In Your Wardrobe)" ו- "The Cinema Show", ממחישים את יכולתו להפוך את היצירות הקלאסיות הללו לשלו, תוך שמירה על האיכות המקורית והמהות הדרמטית שלהן. קטע רקע מהופעה ב-1976: Phil Collins מבצע את השירים "Fly on a Windshield" ו-"Broadway Melody of 1974" בתקופת סיבוב ההופעות "A Trick of the Tail". יותר מזה, אנחנו סבורים שהשירה של Phil Collins תופסת את מרכז הבמה והיא אחת מגולות הכותרת של האלבום. למרות שהטווח הקולי של Phil Collins מעט יותר מצומצם מזה של Peter Gabriel, במיוחד בסים העמוקים ובטונים הנמוכים, הוא מוכיח שהוא יותר ממסוגל להיכנס לנעליו הגדולות של גבריאל. אך לא די בכך, למרות שחסרות לו האיכויות התיאטראליות של Peter Gabriel, הוא מצליח להכניס אנרגיה חדשה ורעננה לשירים הקלאסיים של הלהקה. דוגמא מצוינת היא הביצוע שלו באפוס "Supper's Ready" בן 24 הדקות, שלדעתנו הינו גולת הכותרת של האלבום כולו, שכן הוא מציג את היכולות המדהימות של קולינס, אשר מצליח למלא בצורה חלקה את התפקיד שגבריאל מילא פעם. קולינס מדגים כאן את יכולתו לצלוח את השינויים המורכבים של היצירה, תוך מעבר בין התפקידים ומצבי הרוח השונים שלה. הדקויות של Phil Collins במעבר בין האלמנטים הדרמטיים של השיר, יחד עם המנעד הרגשי שלו, מוכיחים לכל מי שהיה לו צל של ספק, לאיזה סולן מיומן הוא הצליח להפוך בתקופה הקצרה שמאז עזיבתו של גבריאל. האלבום מלא ברגעי שיא רבים, ביניהם "Dance on a Volcano...", קטע הסיום של "The Musical Box" וכמובן "Firth of Fifth" האלמותי, שבו הלהקה מספקת ביצוע מדויק מבחינה טכנית, אך גם מענג ומרגש. עם זאת, ראוי לציין שגרסת הלייב חסרה את אינטרו הפסנתר האייקוני של Tony Banks שמופיע בהקלטת האולפן המקורית אך לא נכלל בהופעה, וגם את סולו החליל של Peter Gabriel. למרות ההשמטות הללו, הביצוע שומר על התחושה המלכותית של השיר, המונעת על ידי עבודת הקלידים המדהימה של Tony Banks וכמובן סולו הגיטרה המטורף של Steve Hackett, אשר נותר כרגע השיא של השיר. רצועות אחרות, כמו "Afterglow", "The Carpet Crawlers" ושיר הפתיחה "Squonk", מבוצעים בדייקנות וברגישות כאחד. האלבום מסתיים עם "Los Endos" האינסטרומנטלי העוצמתי, שבו Phil Collins ו- Chester Thompson מבצעים דואט תופים דינמי, בולט שמהווה תצוגת תכלית של הסינכרון ההדוק בחטיבת הקצב של הלהקה. באשר לבחירת השירים, הלהקה ידעה שזה יהיה בלתי אפשרי לדחוס את הסטליסט המלא לשני תקליטי ויניל, ולכן מספר קטעי מפתח נחתכו מרשימת השירים הסופית שנכנסה לאלבום, כולל "One for the Vine", "Eleventh Earl of Mar" שניהם מהאלבום "Wind & Wuthering", הקטע "Inside and Out" שיצא רק כמה שבועות לפני ההופעות במיני אלבום "Spot the Pigeon", והיצירה "The Knife" שחתמה חלק גדול מההופעות. למרות ההשמטות הללו, "Seconds Out" נותר מסמך תיעוד "חי" ומובהק של "Genesis" בתקופת המעבר שלהם מהרוק מתקדם לסאונד "ידידותי" יותר. איכות ההפקה ב-"Seconds Out" מעולה במיוחד בהתחשב בתקופה בה יצא האלבום. היא מציעה צליל ברור ומאוזן שמדגיש את התרומה של השירה ושל כל אחד ואחד מכלי הנגינה. עבודת הגיטרה של Steve Hackett נבלעת אמנם לעיתים במיקס הכללי , אך מוסיפה מרקם המשלים את עבודת הקלידים השופעת של Tony Banks ואת נגינת הבס היציבה ו שכבת הסאונד של גיטרת 12 המיתרים של Mike Rutherford. במובנים רבים, "Seconds Out" משמש כרטרוספקטיבה של שנות הרוק המתקדם של "Genesis", אך בו זמנית הוא גם מצביע לעבר הכיוון העתידי שלה. זהו אחד מתיעודי ההופעה המרכזיים של היצירות האייקוניות מתקופת הרוק המתקדם של הלהקה. האלבום הזה מנציח את "ג'נסיס" בשיא תקופת הרוק המתקדם שלה, וממזג את התיאטרליות של עידן Peter Gabriel עם המוזיקאיות המהוקצעת יותר של תקופת Phil Collins. עם עזיבתו של Steve Hackett זמן קצר לאחר סיבוב ההופעות, הלהקה תתחיל את תהליך המעבר שלה לכיוון סאונד מסחרי יותר, תהליך שילך ויתגבר עד שיגיע לשיאו בראשית שנות השמונים. למרות הרצועות שהושמטו, על-אף "גליצ'ים" קטנים בתהליך המיקס, "Seconds Out" נותר אלבום הופעה חיוני עבור מעריצי "Genesis". הוא מציע "תמונת מצב" של הלהקה האדירה הזאת, בשיא תקופת הרוק המתקדם שלה וברגע מרכזי בהיסטוריה שלה. זה אלבום עוצמתי ומרגש, אשר מגשר בין העבר והעתיד של "Genesis", ומציג את הכישרון המתמשך שיוביל את הלהקה הכל-כך אהובה עלינו לשלב הבא בקריירה שלה. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 14 לאוקטובר, 1985 "Triumph" הוציאה את אלבום ההופעה "Stages". האלבום "Stages" של "Triumph" הוא אלבום הופעה כפול המציע למעריצי הלהקה הזדמנות לחוות את ההופעות המלהיבות של "Triumph" בין השנים 1981 ועד 1985. האלבום מצליח אמנם להעביר הרבה מהאנרגיה והעוצמה שהפכו את "טריומף" ללהקת הופעות מצוינת, אבל עדיין הוא לא מצליח להגיע לרמת ההשפעה של כמה מאלבומי ההופעה הקלאסיים של התקופה, ויש לכך כמה סיבות מרכזיות. בניגוד לאלבומי הופעה אחרים המתמקדים בהופעה בודדת או בסיבוב הופעות, "Stages" מורכב מהופעות שהוקלטו על פני כמה שנים, במקומות שונים, במהלך מספר סיבובי ההופעות של הלהקה שנועדו לקידום האלבומים "Allied Forces" משנת 1981, "Never Surrender" משנת 1983 ו- "Thunder Seven" משנת 1984. במעבר בין התקופות השונות גורמת לחוסר המשכיות בין השירים, כאשר רעש הקהל נמוג בפייד אאוט ומופיע בפייד אין באופן שיוצר תחושה שהאלבום הזה הוא יותר אוסף מאשר חווית הופעה מגובשת. למרות שהמעברים מהונדסים להפריע כמה שפחות לחוויית ההאזנה, עדיין הם מפריעים לזרימה החלקה של האלבום ומקשים על המאזין להיכנס לאווירה ולחוש שהוא חלק מההופעה החיה. ייתכן שהבחירה הזו של ההפקה תרמה לכך שהאלבום "Stages" לא הגיע למעמד הקלאסי של אלבומי הופעה אחרים מאותה תקופה, כמו "World Wide Live" של "Scorpions" או "Live After Death" של "Iron Maiden" אשר באופן מפתיע יצא בדיוק באותו היום. עם זאת, בחירת השירים לסטליסט של האלבום היא אחת החוזקות שלו. האלבום כולל את השירים הידועים ביותר של "טריומף" כמו "Follow Your Heart", "Never Surrender", "Magic Power", "Lay It on the Line" ו-"Fight the Good Fight", המאפשרים למאזינים לשמוע את להיטי הרדיו הללו בסביבת הופעה אנרגטית נמרצת. הביצועים הדוקים, כשנגינת הגיטרה הוירטואוזית של Rik Emmett זורחת לכל אורך האלבום עם סולואים מורחבים, בעוד שחטיבת הקצב של Gil Moore ו- Mike Levine מובילה את השירים קדימה בקצב עוצמתי. כצפוי מאלבום הופעה של התקופה, שני רגעי השיא של "Stages" הם סולו התופים של גיל מור ב-"A World of Fantasy", בו הוא מפגין את התעוזה הטכנית והעוצמה שלו מאחורי סט התופים, וסולו הגיטרה המטורף של Rik Emmett במהלך השיר "Rock & Roll Machine", שמוכיח את הנגינה הרב-תכליתית והטכניקה הנהדרת שלו. נראה שגם "Triumph" היו מודעים למגבלות של האלבום, לאור האופי הלא רציף של ההקלטות מההופעות השונות. לאור זאת, הם קיבלו את ההחלטה לכלול באלבום שני שירים חדשים שהוקלטו באולפן: "Mind Games" ו-"Empty Inside". השירים האלה מוסיפים מיימד רענן לאלבום, אולי מתוך מטרה לתת למעריצים פיצוי על חוסר הקוהרנטיות והזרימה של "Stages". למרות שאין מדובר בשירים גדולים ופורצי דרך, רצועות האולפן הללו הן תוספת מבורכת, שנותנת לאלבום תחושה של חידוש עבור מעריצים, שמחזיקים בגרסאות האולפן של מרבית השירים באלבום. לסיכום, "Stages" מצליח להציג את הכישרון הגולמי של "Triumph" ואת השילוב הייחודי שלהם בין הארד רוק, אלמנטים מתקדמים וקטעים יותר מלודיים. עם זאת, השפעתו כאלבום הופעה לוקה בחסר, במיוחד בהשוואה לאלבומי ההופעה הגדולים של התקופה, בעיקר בשל חוסר העקביות של התקופות בהן בוצעו ההקלטות השונות. למרות שזה לא אלבום ההופעה המובהק ש- "Triumph" יכלו להוציא תחת ידם, הוא בוודאי מהווה אלבום חובה למעריצי הלהקה שמעוניינים לחוות את הלהקה בסביבה "חיה" בתקופת השיא שלה וכן ליהנות משני שירים חדשים שהוקלטו במיוחד למאורע. למרות הפגמים שלו, האלבום מציע מספיק ביצועים חזקים ורגעים בלתי נשכחים כדי לעמוד כחלק חשוב מהדיסקוגרפיה של "Triumph". לאלו מבינכם שמעוניינים להרגיש חווית הופעה אחידה וקולחת של הלהקה, כדאי שתנסו את "Triumph - Live at the US Festival". להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

מכירים את נימרוד? זה שגר בבית השלישי מימין בהמשך הרחוב, סביר להניח שאתם לא ממש מכירים אותו. אולי ראיתם אותו ברחוב פעם או זכרתם מה הוא לבש אבל לא ממש יצא לכם להכיר אותו. אנחנו כמעט בטוחים שזה גם מה שקרה לכם עם האלבום החמישי של "Green Day" שיצא ב-14 לאוקטובר 1997. אלבום שלא זכה להצלחה אדירה ולא אחד הבולטים בדיסקוגרפיה של הלהקה אבל בטוח שמעתם ממנו את השיר "Good Riddance (Time of Your Life)" ועוד דבר בטוח, הוא תקליט חשוב מאוד מבחינת הלהקה עצמה. שנה לאחר ההצלחה המטאורית של האלבום "Dookie" שוחרר האלבום הרביעי "Insomniac" וחברי הלהקה המשיכו לדהור על גל ההצלחה כשהם יוצאים לסיבוב הופעות אינטנסיבי מסביב לעולם. במהלך סיבוב ההופעות הזה עברה הלהקה מלהופיע במועדונים בינוניים וגדולים לארנות ואיצטדיונים גדולים. התהליך התרחש מהר מאוד וכבר באמצע סיבוב ההופעות מצאו את עצמם חברי הלהקה מופיעים באיצטדיונים גדולים כשהתהילה וההצלחה עוטפים אותם ולא ברכות. הם מצאו את עצמם במרכזם של בדיוק אותם דברים אותם הם שנאו וסלדו מהם, ההרגשה המזופתת והגעגוע החזק לבית גרם להם להגיע להחלטה ולבטל את החלק האחרון של סיבוב ההופעות. לקראת סוף 1996 הם קיפלו את הפקלאות, ביטלו את ההופעות הנותרות וחזרו הביתה. החזרה הביתה והסלידה מגודל ההצלחה הביאו את Billie Joe Armstrong ואת שאר חברי הלהקה ליצור את האלבום שהם כל הזמן חיכו ליצור. אלבום שלא נתון לשום מגבלות, הגדרות, אילוצים, קווים מנחים, סגנון מוסיקה והנחיות אחרות. בילי סיפר שהוא חשב על האלבום הזה במשך 6 השנים שקדמו לו, הם כולם חיכו לעשות אלבום שונה. הם לא יכלו לעשות זאת לפני כן כי הם לא הרגישו מוכנים או בטוחים או שההצלחה לא איפשרה להם, אבל עכשיו הם שמים @$#&% ויוצרים את האלבום שהם כל כך רצו. אלבום בו הם יכולים לחקור ולהתנסות בסגנונות ואלמנטים שלא התרחשו עד לאותו אלבום כמו: שירים אקוסטיים, שירים עם השפעות של Surf Rock, Ska Punk, Hardcore Punk ושירים עם כלי מיתר. (Photo: Green Day) חברי הלהקה סיפרו שבאלבומים הקודמים, בכל פעם שהם ניגנו והחלו לגלוש למקומות ומרחבים אחרים הם מיד החזירו את עצמם לנושא האלבום ודאגו להתמקד בסגנון ובנושא האלבום. הפעם הם לא עשו זאת ובכל פעם שהם גלשו למרחבים אחרים הם פשוט המשיכו וזרמו אחד עם השני עד שנוצר בסיס לשיר. המפיק Rob Cavallo שעבד איתם גם באלבום הקודם (שלא נחל הצלחה מסחררת) עבד איתם גם באלבום הזה ותפקידו היה להיות מנטור ולתמוך בהם במרחבים החדשים ובהתנסויות החדשות. לכן, לכל שיר באלבום יש את האופי שלו, הוא נשמע שונה מקודמו ואין חוט או סגנון אחיד ומקשר בין כולם. לדוגמא: "Nice Guys Finish Last" שיר הPאנק החזק שפותח את האלבום אמור לחבר בין האלבום הקודם לאלבום הזה, שלא ישר תיפלו מהכסא או מהרגליים. השיר הבא "All the Time" כבר הולך יותר לכיוון ההארד רוק ומעיט טיפה את הקצב. בשיר "King for a Day" אתם כבר מבינים שהרכבת לא מתכוונת לעצור בתחנות הרגילות כי החצוצרות מבשרות אחרת אבל אל תדאגו ה-DNA נשאר. השיר "Last Ride In" נשמע לקוח מאיזו סצנה של סרט ג'יימס בונד או קיל ביל. בשיר "Walking Alone" יש שימוש יפה במפוחית והשיר שיצא כסינגל שני מהאלבום וזכה להצלחה מסחררת הוא השיר האקוסטי "Good Riddance (Time of Your Life)". חברי הלהקה בילו ארבעה חודשים בהקלטות האלבום ויצרו למעלה מ-30 שירים שמתוכם נכנסו 18 לאלבום. גם מבחינת הטקסטים בילי יצא למרחבים אחרים והוא מתחיל לדבר על נושאים יותר בוגרים מהאלבומים הקודמים, נושאים כמו התבגרות, תפקידו כאבא וכבעל. השיר "The Grouch" מתייחס לפחד שלו לאבד דברים בחיים כמו העקרונות שלו, הבריאות שלו והאופי שלו עצמו. בשיר "Hitchin' a Ride" הוא מדבר על המאבקים הפנימיים שלו להישאר פיקח ונקי מאלכוהול. השיר "Good Riddance (Time of Your Life)" נכתב בהשראת מערכת יחסים שכשלה ובת הזוג שעזבה להתגייס ל-Peace Corps. בילי סיפר שבשונה מצורת הכתיבה באלבומים הקודמים, לאלבום הזה הוא כתב את כל השירים תחילה על גיטרה אקוסטית ורק לאחר מכן הצטרפו שאר חברי הלהקה והפכו אותו למה שהוא. גם סיבוב ההופעות לקידום האלבום נעשה בצורה אחרת. חברי הלהקה החליטו לא להוסיף לבמה כלים ונגנים נוספים כפי שמופיעים באלבום אלא להישאר בהרכב של הלהקה בלבד. גם מבחינת הגודל הם החליטו לשמור את ההופעות למועדונים בינויים וגדולים אך לא איצטדיונים או פסטיבלים. ארוע "חריג" פתח את סיבוב ההופעות כשהלהקה הייתה אמורה להופיע בחנות המוסיקה Tower Records שבמנהטן כפתיחה חגיגית לסיבוב. חברי הלהקה התעצבנו כשקראו ביקורות שהצביעו על כך שהלהקה איבדה את ה-Pאנק החזק שכל כך אפיין אותה, ובמהלך השירים הראשונים החלה מהומה !! לאחר מכן ריסס ארמסטרונג את המילים "Fuck" ו- "Nimrod" בצבע שחור על חלונות הראווה, והמשיך לחשוף את ישבנו לנגד קהל של 1,400 איש. לאחר שפרצה במקום מהומה עוד יותר גדולה, זרק קולי את תוף הבס שלו אל תוך הקהל בעוד ארמסטרונג ניסה לזרוק את המוניטור אך קיבל מאבק עיקש ממנהל החנות. לא הוגשו כתבי אישום ולא דווח על נפגעים, אך החנות הייתה סגורה למשך היום לתיקון נזקים שנגרמו. פתיחה חגיגית לא? אם שאלתם את עצמכם מה משמעות השם ומי זה בכלל "Nimrod" אז נספר לכם שזהו שמה של דמות מהתנ"ך שבאנגלית אמריקאית הפכה לכינוי לאדם טיפש או עמום. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 14.10.1977 "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". רגע לפני נקודת האל חזור, חתך David Bowie מלוס אנג'לס המזמינה, והזמינה, לברלין הקרה והמסוגרת, מה שהציל לו את החיים, את הקריירה, ויצר את המהלך שהשפיע על הרבה אמני גל חדש כמה שנים מאוחר יותר. אלבומו השני בטרילוגיית ברלין, "Heroes", יצא ב-14.10.1977. בתחילת שנות השבעים בואי המציא את עצמו כזיגי סטארדסט. זיגי והעכבישים שלו כבשו אט אט את לונדון עם הגלאם רוק והתחפושות המהפנטות שלו. על הדרך הוא הספיק להושיט יד ללהקה שכה אהב, להקת הרוק "Mott the Hoople". באמצע הסבנטיז הוא הלך להמציא את עצמו מחדש בפילדלפיה, עם מה שכינה "פלסטיק סול". בואי עשה בהצלחה את המעבר מהגלאם רוק לבלו אייד סול ולאר אנד בי האמריקאי באלבום "Young Americans", ובהמשך אימץ את דמות הדוכס הלבן בתקופת "Station to Station". רק שהמעבר ללוס אנג'לס יצר אצלו גם התמכרות לחבר חדש ובעייתי, הקוקאין. ההספק המטורף בפרק זמן קצר, והאפשרויות הבלתי מוגבלות שלוס אנג'לס הציעה לו, הביאו את המוזיקאי הבריטי הצעיר לסף התמוטטות. בואי היה חייב לעצור הכל. הוא הרגיש כמו מכונית שהגיעה לסוף דרך ללא מוצא, ועוד רגע תמצא את עצמה בתהום, אז הוא חתך לשקט של מערב ברלין. בואי בורח מהסמים, ומהשחור בלב שעושה לו לוס אנג'לס, ומאי הוודאות שנוסכת בו ארה"ב. הוא הביא איתו את חברו Iggy Pop, ויחדיו שני הג'אנקים ברחו למערב ברלין כדי להתנקות ולשקם את חייהם. ברלין של אותן השנים מפוצלת בין מערב למזרח. בואי עושה את המעבר מהשמש הקליפורנית למלחמה הקרה, מהזמינות להכל, לשקט הברלינאי. אם היה משהו שעזר לבואי להתנקות מהשטויות, היו אלה המוני האמנים והמוזיקאים של אותה תקופה, וחדוות היצירה. בברלין בואי פוגש מיקס שכולל את האלקטרוניקה של "Kraftwerk" ורוק אלקטרוני מבית היוצר של להקת "Neu!". הוא שומע את השיר "Hero" של "Neu!", ונושא איתו גם את האהבה ללהקת "The Velvet Underground" ולשיר "I'm Waiting for the Man". ההשפעות האלה מהדהדות ברקע של "Heroes", אבל בואי ו-Brian Eno הופכים אותן ליצירה בעלת זהות משלה. התגלית האלקטרונית גורמת לבואי, הרבה בזכות המוזיקאי אינו, להרחיב את מקומם של הסינתיסייזרים בשירים. בשיר הנושא, השירה השורטת, כמעט נואשת של בואי, וההדהוד הטבעי של האולם שנקלט בשלושה מיקרופונים שהציב המפיק Tony Visconti במרחקים שונים ממנו, מתערבבים בסינתיסייזרים ובגיטרה המרחפת של Robert Fripp. המיקרופונים הרחוקים נפתחו בהדרגה ככל שבואי שר חזק יותר. כל התערובת הזאת, בשילוב הרוק והגיטרות, היתה חלק מהצליל שיסלול דרך לגל החדש. השיר "Heroes" נכתב בהשראת זוג אוהבים שבואי ראה מאולפני "Hansa", בהם הוקלט האלבום, מתנשקים ליד חומת ברלין. לימים אישרו בואי וויסקונטי שזוג האוהבים היה זמרת קולות הרקע באלבום Antonia Maass והמפיק ויסקונטי, שהיה נשוי אז. בואי שמר במשך שנים על זהותם כדי להגן על חברו. בואי, שלא מעוניין לשחזר את מה שנעשה בעבר, יוצר אלבום מהפכני ולא קל לעיכול. חלקו הראשון מורכב משירי הFאנק ורוק קרירים, והחלק השני אינסטרומנטלי וניסיוני ברובו, מביא את הסינתיסייזר קדימה וכולל מחווה ללהקת "Kraftwerk" ולחבר הלהקה Florian Schneider בקטע "V-2 Schneider". הגיטרות של Carlos Alomar ושל פריפ, הבס של George Murray והתיפוף של Dennis Davis שומרים על הגרוב והחמימות גם באלבום שהאווירה הניסיונית והקרירה שולטת בו. עטיפת האלבום צולמה על ידי הצלם היפני Masayoshi Sukita, ומהווה קריצה לאקספרסיוניזם הגרמני וליצירותיו של הצייר Erich Heckel, ובמיוחד לציור "Roquairol". הקל היה מחברי קבוצת "Die Brücke", ששאפה לגשר בין מסורות העבר לאמנות מודרנית ואקספרסיבית. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-14 באוקטובר 1994 שוחרר בבריטניה האלבום "No Quarter: Jimmy Page and Robert Plant". קבלו 27 עובדות מעניינות עליו: 1. למרות שמרבית השירים באלבום הינם של להקת "Led Zeppelin" ועל אף ש- Jimmy Page ו- Robert Plant משתתפים בו, אין מדובר באלבום איחוד של להקת האם. 2. פייג' ופלאנט צירפו לפרוייקט שלושה נגנים. נגן הבס Charlie Jones, המתופף Michael Lee ונגן בנג'ו וגיטרה נוסף Porl Thompson. 3. נגן הגיטרה והבנג'ו הנוסף Porl Thompson הוא גם הגיטריסט והקלידן של להקת "The Cure". 4. נגן הבס Charlie Jones הוא החתן של רוברט פלאנט. הוא נשוי לבתו Carmen Jane Plant. 5. נגן הבס Charlie Jones והמתופף Michael Lee ניגנו בלהקת הליווי של Robert Plant במסגרת קריירת הסולו שלו. 6. בנוסף, מלווים את הלהקה תזמורת כלי מיתר מרוקנית המונה 29 חברים וכן אנסאמבל מצרי המונה 12 נגנים. 7. פייג' ופלאנט אפילו לא הודיעו לג'ון פול ג'ונס על המיני-איחוד והוא למד עליו מהתקשורת. 8.באותה תקופה John Paul Jones היה בכלל בסיבוב הופעות עם הזמרת והיוצרת האוואנדגארד Diamanda Galas. 9. המולטי אינסטרומנטליסט John Paul Jones מאוד נפגע מכך שחבריו לא סיפרו לו על האיחוד, במיוחד לאור העובדה שהם בחרו להכתיר את האלבום והמופע בשם "No Quarter", שהינו שיר שנכתב ברובו על-ידו ומזוהה מאוד עם הצליל שלו. 10. האלבום הזה היה חלק מפרוייקט האנפלאגד של MTV, למרות שחלק גדול מהשירים שנוגנו בו היו חשמליים לחלוטין. 11. למרות שבפועל לא מדובר במופע אנפלאגד, הוא הפך להיות המופע הכי נצפה בסדרת ה- "Unplugged של MTV". 12. השירים שבסופו של דבר היו הכי קרובים להיות "Unplugged" במופע הזה היו דווקא הגירסאות המיוחדות לשירים "Nobody’s Fault But Mine" ו- "No Quarter" שהיו שונות באופן מהותי מהמקור. 13. למרות שההקלטה המקורית של השיר "No Quarter" משופעת בקלידים שנוגנו על-ידי John Paul Jones, גירסת המופע לא כוללת קלידים בכלל. 14. המופע הוקלט בשלושה מיקומים שונים. מרוקו (שלושה שירים), וויילס (שני שירים) ולונדון. 15. הציפייה למופע המיני איחוד הייתה כה גדולה שהחברות פפסי וקוקה קולה היו בין החברות שביקשו לתת לו חסות. הן נדחו על-ידי Jimmy Page ו- Robert Plant. 16. לרגל המופע כתבו Jimmy Page ו- Robert Plant ארבעה שירים חדשים: City Don't Cry", "Yallah (The Truth Explodes)", "Wah Wah" ו- "Wonderful One". 17. בעקבות התגובות החיוביות מהמופע המשיכו Jimmy Page ו- Robert Plant עם המומנטום ושחררו בשנת 1998 אלבום משותף שנקרא "Walking into Clarksdale". 18. הרכב הנגנים שליווה את הלהקה במופע המיני איחוד המשיך איתם גם לאלבום ולהופעות שליוו אותו. 19. המפגש בין פייג' לפלאנט אשר יצר את המיני איחוד נערך בשנת 1993, בעוד Jimmy Page נמצא בסיבוב הופעות לקידום אלבומו Coverdale/Page עם David Coverdale. 20. פייג' הפתיע את פלאנט בחדרו בבית המלון בבוסטון והציע לו לחזור לעבוד יחד. 21. באותה תקופה היה פלאנט בעיצומו של סיבוב הופעות לקידום אלבומו "Fate of Nations" והופיע שני לילות רצופים באולם "Orpheum Theatre" שבבוסטון. 22. כשהשניים קיבלו הצעה מה- MTV להקליט מופע לסדרת האנפלאגד שלהם, התנאי שלהם היה שהמופע לא יהיה מופע Unplugged. 23. הרעיון לחקור את המוזיקה המזרח תיכונית ובמיוחד המרוקנית הגיע בין היתר מהכיוון המוזיקלי של פלאנט באלבומו האחרון (דאז) "Fate Of Nations" אשר כלל מוטיבים מרוקנים. 24. השראה נוספת לחיבור האוריינטאלי שיש במופע הזה היה הביקור של פלאנט ופייג' בהודו בשנת 1972, שם הקליטו גירסאות לשירים "Four Sticks" ו- "Friends" עם הסימפוניה של בומביי. 25. הזמרת ההודית Najma Akhtar אשר במסגרת המופע שרה את תפקידי השירה של הזמרת Sandy Denny בשיר "The Battle Of Evermore", הפכה לאחר המופע לחברתו של Robert Plant. 26. גירסת האלבום המקורי כוללת 14 שירים, כאשר גירסת ה- DVD קיימים שלושה שירים נוספים: "What Is And What Should Never Be", "The Rain Song" ו- "When the Levee Breaks". 27. בשנת 2004 יצאה גירסה חדשה לאלבום שהשמיטה את השיר "Thank You" על חשבון הביצוע לשיר "The Rain Song". בנוסף השיר "Yallah" קיבל בגירסה זו את השם "The Truth Explodes". אם לא טרחתם עד עכשיו להאזין לאלבום ולהופעה, אנחנו ממליצים לכם לכל הפחות להקשיב לביצועים המיוחדים של השירים "Since I've Been Loving You" ו- "Kashmir" מתוכו, לטעמנו יש בהם ערך מוסף. להאזנה לאלבום: YouTube, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!

טוב, זה ללא ספק אחד מאלבומי ההופעה הטובים ביותר בהבי מטאל, אולי אפילו הטוב שבהם! "Live After Death" של "Iron Maiden" שוחרר ב- 14 לאוקטובר 1985. לאחר שחרורו של האלבום "Powerslave" בשנת 1984, כבר היה ברור גם לספקנים הכי גדולים כי "Iron Maiden" היא להקת ההבי מטאל הגדולה בעולם. כיאה למעמדה, יצאה "Iron Maiden" לסיבוב ההופעות הגדול ביותר שלה, אחד הארוכים והאינטנסיביים של להקת רוק עד אותה עת. ה- "World Slavery Tour" החל בוורשה ב -9 באוגוסט 1984 ונמשך 331 ימים, אשר במהלכם בוצעו לא פחות מ- 187 הופעות. במהלך הסיבוב ביקרה הלהקה במקומות בהם לא הופיעה בעבר והייתה מהראשונות להביא הפקת רוק מערבית מלאה לסיבוב נרחב מאחורי "מסך הברזל". נקודת השיא של סיבוב ההופעות היתה ההופעה של הלהקה בריו, שם היא ניגנה לראשונה בפני קהל של לא פחות מ- 300,000 איש!!! גם הבמה והתפאורה היו גרנדיוזיים בכל קנה מידה והתכתבו עם הנושא הראשי של האלבום "Powerslave" - מצרים העתיקה. הבמה הייתה מעוטרת בסרקופגים והירוגליפים מצריים, ומייצג אדיר של אדי המומיה שהתנוסס בגאון מעל הבמה. המופע עצמו כלל אפקטים ופירוטכניקה מושקעת לרבות דמותו של אדי שהתעוררה לחיים בשיאה של ההופעה ויצאה מהמומיה. השילוב של התפאורה המדהימה, אורך המופע ובחירת השירים הקפדנית, יחד עם התיאטרליות, הווירטואוזיות והנגינה המוקפדת של חברי הלהקה, הביאו לכך שסיבוב ההופעות הזה יהפוך לאחד מסיבובי ההופעות הטובים והמפורסמים ביותר של "Iron Maiden". בנסיבות אלה, אך היה מתבקש שהלהקה תשחרר אלבום הופעה שיסכם את הסיבוב, במיוחד כשעד אותה עת הלהקה לא שחררה שום אלבום הופעה רשמי ("Maiden Japan" היה מיני אלבום מתקופת דיאנו שכלל 4-5 שירים). אלבום ההופעה הכפול מתעד את הופעות הלהקה שנערכו ב- "Long Beach Arena" בקליפורניה, בין התאריכים 14 עד 17 למרץ 1985, כאשר הצד הרביעי של האלבום הוקלט במהלך הופעות הלהקה ב- "Hammersmith Odeon" שבלונדון בתאריכים 8, 9, 10 ו-12 לאוקטובר 1984. האלבום הזה מעניק לנו הצצה לאופן בו הלהקה האדירה הזאת נשמעת ונראית בשיאה (המופעים בלוג ביץ' תועדו גם בוידאו ושוחררו בקלטת VHS). אלבום הופעה שמעביר בצורה ישירה ואותנטית את מה שהתרחש על הבמה. אלבום הופעה שבאמת נשמע "חי". ההרכב הקלאסי של הלהקה שכולל אתSteve Harris, Dave Murray, Adrian Smith, Bruce Dickinson ו- Nicko McBrain נשמע כאן מהוקצע, מהודק ומדויק להפליא (למעט מעידות קטנות של Bruce Dickinson שנשמע קצת מתאמץ בחלק מהשירים, והשמועה מספרת שהוא פשוט היה מצונן בזמן הקלטתם). הכימיה בין חמשת החברים מורגשת היטב וגם אלו שלא צופים בקלטת ה- VHS ידעו לספר שהיא פשוט עוברת דרך הרמקולים. רשימת השירים מורכבת ממיטב "להיטי" הלהקה מכל חמשת האלבומים ששיחררה עד אותה עת. החל מהפתיחה האייקונית עם הנאום של ווינסטון צ'רצ'יל אשר מכניס אותנו בשערי השיר "Aces High", אנחנו עדי להמטרה כבדה ובלתי פוסקת של להיטים: "2 Minutes to Midnight", "The Trooper", "Flight of Icarus", "The Number of the Beast", "Run to the Hills", "22 Acacia Avenue", "Children of the Damned", "Hallowed Be Thy Name". גם תקופת Paul Di'Anno זוכה לייצוג נאה עם "Wrathchild", "Running Free", "Phantom of the Opera" וכמובן "Iron Maiden". ואי אפשר גם בלי להזכיר את שני הביצועים האפיים לשירים "Powerslave" ו- "Rime of the Ancient Mariner" שכנראה גונב כאן את ההצגה. על המופע המדהים הזה מנצח מפיק על-חלל אחד Martin Birch שיכולותיו הוכחו כבר באלבומי האולפן של הלהקה, אבל הוא גם יודע דבר אחד או שניים על הפקת אלבומי הופעה, הוא בכל זאת עבד על אחד הגדולים שבהם "Made in Japan" של "Deep Purple". הסיכום הקצר הזה לא יהיה מושלם אם לא נזכיר את עטיפת האלבום שהיא אחת היפות והמוקפדות שהלהקה יצרה אי פעם. Derek Riggs צייר את אדי עולה מהקבר ולידו המצבה שלו עליה חקוק ציטוט לכאורה של "H. P. Lovecraft" כאשר הפעם הציור מתפרש גם לעטיפה האחורית של האלבום וכולל הרבה מאוד רמזים ואיזכורים מעטיפות קודמות. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-14 באוקטובר 2022 יצא "Pawns & Kings", אלבומה השביעי של להקת "Alter Bridge". כבר בריף הראשון ברור שהרביעייה הזאת חזרה רעבה. הגיטרות חותכות עמוק, התופים דוחפים קדימה והקול של Myles Kennedy מצליח להתרומם מעל כל המשקל הזה בלי לאבד את הפגיעוּת שבגללה התאהבנו בו מלכתחילה. אחרי הצבעים האלקטרוניים של "Walk the Sky", האלבום הזה מחזיר את המגע הישיר בין מיתר, מגבר ויד מנגנת. התוצאה היא אחד המפגשים המשכנעים של הלהקה בין הארד רוק מלודי, כובד מטאלי וכתיבה שמרשה לעצמה לצאת להרפתקאות. בסיקורים שלנו על "Blackbird" ועל "Fortress" עקבנו אחר הדרך שבה מיילס ו-Mark Tremonti הפכו משני מוזיקאים מוכשרים לשותפות יצירתית של ממש. כאן כבר קשה להפריד בין תחומי האחריות שלהם. מי שמניח שהריפים הכבדים מגיעים תמיד מ"המנסר מטקסס" ושמיילס אחראי לרגעים הרכים, עומד לקבל הפתעה: דווקא שיר הפתיחה האגרסיבי ושיר הנושא צמחו מרעיונות של מיילס. העוצמה של הלהקה נובעת גם מהיכולת הזאת להפתיע זה את זה, אחרי שנים של עבודה משותפת. הדרך לאלבום עברה בעצירה הכפויה של הקורונה, שקטעה את סיבוב ההופעות של "Walk the Sky". אלא ששני כותבי השירים לא בדיוק ישבו בבית וחיכו. מיילס הוציא את "The Ides of March", ואילו ההרכב "Tremonti" שחרר את "Marching In Time". כשכתבנו על האחרון הדגשנו עד כמה מארק התפתח כזמר, וכמה טבעי נעשה אצלו החיבור בין ריפים קשוחים למלודיה נוגעת. באלבום שלפנינו אפשר לשמוע איך כל הניסיון הזה חוזר אל הלהקה ומעשיר אותה. באביב 2022 התכנסו החברים באולפן "Studio Barbarosa" בפלורידה עם המפיק הקבוע Michael "Elvis" Baskette. ההחלטה המרכזית הייתה להפחית את העומס של שכבות ההפקה ולוודא שהשירים מחזיקים בזכות הריפים, המלודיות והעיבודים עצמם. הצליל עדיין גדול ומלוטש, אבל יש יותר מקום להרגיש את הנשיכה של הגיטרות ואת עבודת הקצב של הבסיסט Brian Marshall והמתופף Scott Phillips. מארק סיפר שהגיעו עם 16 שירים, עיבדו 14 והקליטו 12, שמתוכם נבחרו עשרה. האלבום נמשך כ-54 דקות, ובתוכן נשאר מקום גם לשירים ישירים וגם לשלוש רצועות שחוצות את רף שש הדקות. השיר "This Is War" פותח את הדלת בבעיטה. המבוא הדרמטי מתחלף במתקפה קצבית צפופה, והגיטרות מקיפות את השירה מכל כיוון. למרות הכותרת הלוחמנית, מיילס תיאר מאבק פנימי בספק עצמי ובחרדה, רעיון שעלה בעקבות חלום. הפזמון מעניק למאבק הזה תחושה של התגייסות. אנחנו שומעים אדם שמנסה לאסוף כוחות מול האויב שנמצא בתוכו. זו פתיחה שמציבה מיד את הרף מבחינת כוח, אבל גם מבחינת רגש. השיר "Dead Among the Living" ממשיך עם ריף קופצני ופזמון רחב, כזה שמזכיר כמה טוב הלהקה יודעת לעודד בלי לרכך את המוזיקה. מארק רצה לחזור לאנרגיה של "Come to Life" מתוך "Blackbird", ומיילס הפנה את המילים אל אדם שכבר ויתר על עצמו. אנחנו אוהבים במיוחד את הדרך שבה הקצב מושך קדימה בזמן שהשירה כמעט מושיטה יד למאזין. יש כאן דחיפה לצאת מהקיפאון, עטופה בגיטרות שמסרבות לעמוד במקום. בשיר "Silver Tongue" המילים והנגינה ננעלות יחד. הריף המקוטע והעצירות החדות מכינים את הקרקע לפזמון ממכר, בזמן שמיילס נכנס לדמותו של מניפולטור כריזמטי שמסוגל לשכנע אחרים לפעול במקומו ולשלם את המחיר. הפיתוי נמצא ממש במוזיקה. הפזמון כל-כך נעים לאוזן, עד שקל להישאב אליו לפני שמבחינים בארס של הדובר. זה אחד הסינגלים החזקים באלבום, והקליפ המונפש נותן לאיום הזה צורה חזותית הולמת. עם השיר "Sin After Sin" הלהקה מעמיקה את הצל. הריף הכבד נבנה מעל תחושת קצב עיקשת, והמרווחים בין המכות מאפשרים למתח להצטבר. מיילס עוסק כאן בצביעות ובאדם שמסתיר את הצד האפל שלו מאחורי חזות מוסרית. אנחנו מרגישים שהאורך משרת את השיר. הוא נותן לחשד ולכעס זמן לחלחל, עד שהמלודיה נפתחת מעל המשקל של הגיטרות. ואז מגיע "Stay", ומארק עובר לקדמת המיקרופון. מי שקרא את הסיקור שלנו על "Marching In Time" כבר יודע כמה אנחנו אוהבים את הקול הזה, וכאן הוא מעניק לאלבום רגע חם ונגיש. יש בשירה שלו ישירות שמקרבת את המסר על ניצול הזמן המשותף עם אדם אהוב, בעוד מיילס משתלב ומרחיב את התמונה. אנחנו אוהבים את הריסון כאן. השיר נשען על מהלך האקורדים ועל הלחן, בלי להזדקק לסולו שיגנוב את מרכז הבמה. השיר "Holiday" מכניס גרוב מחויך ותחושת שחרור. מיילס קישר את ההשראה גם לגל ההתפטרויות הגדול שאחרי הקורונה ולשאלה אם החיים מציעים יותר מעבודה בלתי פוסקת. יש משהו משעשע בכך שחבורה של מכורים לעבודה שרה על הצורך להוריד הילוך. בתוך אלבום עמוס מאבקים, ההפוגה הזאת עושה טוב, לפני הדבר הבא. בשיר "Fable of the Silent Son" אנחנו מקבלים יותר משמונה דקות של מסע, שהיה בזמן יציאת האלבום השיר הארוך ביותר שהלהקה הקליטה, אפילו יותר משיר הנושא של "Blackbird". הפתיחה העדינה מזמינה אותנו להתקרב, ואז הגיטרות הכבדות משנות את המרחב כולו. המעברים בין חשיפה שקטה להתפרצות, חילופי התפקידים בין הגיטרות והקטע האינסטרומנטלי באמצע יוצרים דרמה שיש לה כיוון. אפשר לשמוע את הנגנים דוחפים זה את זה, כשהתופים והבס מעניקים לכל שינוי משקל ממשי. המילים של "Fable of the Silent Son" עוסקות בהעברת לקחים שנלמדו מתוך טעויות וכאב, בתקווה שמישהו אחר יוכל להימנע מאותו מסלול. לכן גם החזרה לרגעים השקטים מרגישה הכרחית. אחרי כל הסערה נשאר קול אנושי שמנסה לדבר אל אדם אחר. בעינינו זה לב האלבום, והמקום שבו השאפתנות המזוהה עם "Fortress" פוגשת את העומק הרגשי שאנחנו כל-כך אוהבים בלהקה. כדאי לתת ליצירה הזאת זמן. העוצמה שלה מצטברת ככל שמכירים אותה יותר. אחרי הפסגה הזאת, השיר "Season of Promise" מציע מנגינה בהירה יותר ורוח של רוק משנות התשעים, עם מסר של העברת חוכמה בין דורות. המעבר קצת חד, אבל הוא מאפשר לנשום לפני השיר "Last Man Standing". כאן משחקי הקצב ותפקידי הגיטרה מוסיפים שוב מתח, בעוד שהטקסט בוחן את המחיר של שאפתנות חומרית. השאלה שנשארת באוויר היא מה שווה ההגעה לפסגה, אם בדרך ויתרת על כל מה שהפך אותך לאדם. שיר הסיום "Pawns & Kings", שהיה גם הסינגל הראשון, אוסף את כל החוטים. זהו המנון לאנדרדוג, עם רעיון של דוד מול גוליית, אבל המוזיקה שלו מסרבת להסתפק בנוסחה צפויה. היא נבנית, משנה כיוון, נפתחת לפזמון גדול ומותירה מקום לנגינה להרחיב את הסיפור. אחרי אלבום שעוסק בהשפעה, בצביעות, במאבק פנימי ובמחיר ההצלחה, הסיום הזה נותן תחושה שאפשר להזיז משהו על הלוח... גם העטיפה שעיצב Daniel Tremonti מחברת בין אור לצל, עם גשר, נחש וכלי שחמט מוכתר בגולגולת. בעינינו היא מתאימה לעולם של האלבום. פיתוי וכוח מצד אחד, וסיכוי לשינוי מצד שני. אפשר לראות בה גם תזכורת לזהות הלהקה, שחוזרת כאן אל יסודות הצליל שלה וממשיכה לבנות עליהם. האלבום יצא דרך "Napalm Records" והגיע למקום השישי במצעד האלבומים הבריטי. הוא חיזק את מעמדה של הלהקה כחבורה שמצליחה לשמור על קהל נאמן וגם לתת לו סיבות חדשות להתרגש. עבורנו, "Pawns & Kings" בולט בזכות האיזון בין ההנאה המיידית מהשירים הקצרים לבין העומק של היצירות הארוכות. לא כל פזמון כאן מפתיע באותה מידה, אבל כשהרביעייה מותחת את הגבולות שלה, היא מזכירה לנו בדיוק למה אנחנו ממשיכים ללכת איתה. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר