Search Results

הוא נחשב לאחד הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים של ה"הבלוז הבריטי", לצד Eric Clapton, Jeff Beck ו- Peter Green. להלן עובדות מעניינות על Rory Gallagher: (Photo: Image: Mark Sullivan) 1. הוא נולד ב- 2 למרץ 1948 ב- Ballyshannon שבאירלנד. שמו המלא William Rory Gallagher. 2. רורי גדל בבית מוזיקלי. אביו ניגן באקורדיון בלהקה מקומית ואימו הייתה זמרת ושחקנית תיאטרון. 3. בגיל 9 קיבל מהוריו את הגיטרה האקוסטית הראשונה שלו, עליה למד לנגן לבד. 4. בגיל 12 כבר זכה בתחרות כישרונות צעירים. הוא השתמש בכספי הזכייה כדי לקנות את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו. 5.את הגיטרה המזוהה איתו "Fender Stratocaster Sunburst 1961" (מספר סידורי 64351) הוא רכש רק 3 שנים מאוחר יותר. 6. את הלהקה הראשונה שלו הוא הקים כשהיה בן 13 בלבד. 7. גלאגר היה נשאר ער כל הלילה כדי להקשיב למוזיקה ברדיו, כשבתחילה משכה אותו מוזיקת הסקיפל ולאחר מכן פולק ובלוז. 8. ההשפעות המוזיקליות המוקדמות שלו כללו את Muddy Waters, Woody Gutherie ו- Lead Belly. 9. בשנת 1966, גלאגר הקים את להקת "Taste", פאוור טריו שניגנה בעיקר בלוז-רוק ורית'ם אנד בלוז. 10. בשנים 1969-1970 הלהקה הוציאה שני אלבומי אולפן ושני אלבומי הופעה עד שהתפרקה. 11. בשיאה הופיעה הלהקה בפסטיבל "Isle of Wight" משנת 1970 וחלקה גם במה אחת עם "Cream" בהופעת הפרידה שלהם ברויאל אלברט הול. 12. מיד לאחר פסטיבל Woodstock בשנת 1969 נשאל Jimi Hendrix "איך זה להיות נגן הגיטרה הטוב בעולם?" הנדריקס השיב: "אני לא יודע, תשאלו את רורי גלאגר". 13. רורי גלאגר הוא מולטי אינסטרומנטאליסט במלוא מובן המילה. מעבר לשירה וגיטרה הוא מנגן גם על בס, מנדולינה, סקסופון, סיטאר, מפוחית, בנג'ו, דולצימר, דוברו ועוד. 14. בשנת 1971 שחרר גלאגר את אלבום הסולו הראשון שלו שנקרא על שמו. 15. באותה שנה הוא נבחר לזמר השנה במגזין "מלודי מייקר", כשהוא עוקף אפילו את Eric Clapton. 16. בשנת 1974, עזב Mick Taylor את הרולינג סטונס ורורי גלאגר בילה איתם כמה ימים ברוטרדם כמחליף פוטנציאלי. 17. במהלך קריירת הסולו שלו שחרר רורי 11 אלבומי אולפן. 18. האלבומים הללו נמכרו ביותר מ- 30 מיליון עותקים ברחבי העולם. 19. מחוץ לבמה, גלאגר תואר כביישן. על הבמה, הוא היה אחד האמנים ה"מחשמלים" ביותר שניגנו אי פעם בפנדר סטרטוקאסטר עם הופעות של יותר משלוש שעות, ערב אחר ערב. 20. רורי גלאגר מעולם לא התחתן ולא היו לו ילדים. 21. גלאגר עבר השתלת כבד בשנת 1995, אך הלך לעולמו מסיבוכים שלה ב- 14 ליוני 1995 בלונדון, אנגליה והוא בן 47 בלבד. 22. רורי גלאגר דורג במקום ה-42 ברשימת 50 הגיטריסטים המובילים בכל הזמנים של "גיבסון". 23. הוא דורג במקום ה-57 ברשימת 100 הגיטריסטים הגדולים של מגזין ה"רולינג סטון". 24. בשנת 2015 ייצרה פנדר את דגם ה- "Rory Gallagher Signature Stratocaster" לזכרו. 25. רשימת המוזיקאים שהושפעו ממנו ארוכה ומגוונת, והיא כוללת, בין היתר, את: The Edge, Slash, Johnny Marr, Janick Gers, James Dean Bradfield, Glenn Tipton, Vivian Campbell ,Gary Moore, Joe Bonamassa ועוד. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!

פינה בקטנה.. והפעם, על עטיפת האלבום "A Momentary Lapse of Reason" של "Pink Floyd", שצולמה ב- 14 ליוני 1987. אז ב- 14 ליוני 1987, דאג הצלם ומעצב העטיפות המהולל Storm Thorgerson, לשכור 30 עובדים בכדי להעביר 700 מיטות שנשכרו מבעוד מועד לחוף סאונטון סנדס בצפון דבון (שם צולמו גם חלק מהסצינות בסרת "החומה"), על-מנת לצלם את מה שיהפוך לאחת העטיפות המרשימות והמדהימות בעולם הרוק - עטיפת האלבום "A Momentary Lapse of Reason". הרעיון לתמונה הגיע לסטורם מהמשפט: “A vision of an empty bed” הלקוח מתוך השיר "Yet Another Movie" המופיע באלבום. ת'ורגסון שקרא את המשפט ראה מיד לנגד עיניו נהר של מיטות בית חולים משתרך לו על חוף ים, הוא חשב שתמונה כזאת היא כל כך מטורפת שהיא תתאים גם לכותרת האלבום (איבוד רגעי של ההיגיון), ומכאן הגיע הרעיון לתמונה האייקונית. אחרי שהרעיון התגבש, נותרה הבעיה המהותית של הביצוע. אנחנו מדברים על תקופה אחרת, לפני האפקטים הממוחשבים ולפני עידן הפוטושופ. המשימה הראשונה היתה לאתר מאות של מיטות ולדאוג שמישהו יסכים בכלל להשכיר אותם. סטורם זוכר שהוא ביקש 1,000 מיטות אך קיבל פחות מכך. המשימה השניה היתה למצוא דרך לשנע אותם לחוף ולסדר אותם בדיוק באופן שבו סטורם תיכנן את התמונה במוחו הקדחתני והגאוני, מהלך שסטורם מציין שארך כשבועיים. העלות של הפרוייקט המטורף הזה עלתה למעלה מ- 500,000 דולר. אז כל הלוגיסטיקה המטורפת הזאת התנקזה לרגע אחד שהתרחש בדיוק ב- 14 ליוני 1987. הכל היה מוכן, המיטות מוקמו בדיוק כפי שסטורם חזה, הניצבים עמדו בדיוק במקומות הנכונים ואפילו דאון הועלה לשמים בכדי שיונצח בתמונה. אבל אז קרה הדבר הבלתי יאומן, גשם ניתך ארצה ואילץ את כל העוסקים במלאכה לחזור על הכל מחדש, עד לתוצאה הסופית המדהימה. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!

אתמול חזרנו מהופעה של נינט טייב בבארבי בתל אביב ואנחנו עדיין מהופנטים !!! אם חשבתם שאתם מכירים את נינט כי האזנתם לאלבומיה או עקבתם אחריה בחדשות ובמדיות החברתיות, אז תרשו לנו לחלוק עליכם, אתם לא!!! אם לא נכחתם בהופעה של נינט וחוויתם אותה על הבמה, אז כנראה שאתם לא ממש מכירים אותה, נקודה!!! Photo: FaceOff נינט שחווינו אתמול בבארבי היא לעניות דעתנו (תחזיקו חזק!!) שילוב של Bob Dylan, Lzzy Hale, Joan Jett ו- Arctic" Monkeys", אבל היא בעיקר נינט!!! היא מביאה את הפולק את הPאנק, את ההארד רוק עם הריפים החזקים, צרחות אדירות ומקצבים מטריפים והיא לוקחת את עצמה ואת המאזינים שלה לטיול לאורכו של נוף מתחלף, בין צלילי המוזיקה של כל שיר ושיר מחדש !!! ולמה אנחנו אומרים זאת, כי אנחנו חווינו בדיוק את הדבר הזה !! לאחר סריקה מהירה של הכרטיס הדיגיטאלי נכנסנו למבואה של ה"בארבי" (שעוצבה מחדש) ומעניקה כעת תחושה של מועדון יוקרתי. טוב, אולי יוקרתי זה קצת מוגזם, אבל עכשיו היא מעניקה תחושה יותר מודרנית ממועדון אפלולי קלאסי של דרום תל-אביב. ואז, משהו אחר תפס מהר מאוד את תשומת הלב שלנו, משהו הרגיש לנו שונה בהשוואה לביקורינו האחרונים במקום. הקהל!! הקהל היה כל-כך מגוון, עד כי הלבוש והמראה החיצוני שלו הסגיר שהוא מגיע מכל קצווי הקשת המוזיקלית, כולל הורים שהגיעו עם ילדיהם!! Photo: FaceOff נכנסנו פנימה ומיד עם הישמע כיוון הגיטרה (של גוץ, כך נינט קוראת לו) המקום התמלא עד אפס מקום. הבמה נראת מושקעת (יחסית ל"בארבי") וכללה אמצעי תאורה שונים ומגוונים ואת הלוגו של נינט המופיע על גבי ריבועים במרכז הבמה. האורות כבו ורק הנברשת הקלאסית במרכז תקרת ה"בארבי" נשארה דולקת. המפלס התחתון כולו הרים את הטלפונים הניידים וקיבל את ה"רוקסטרית" לבמה בסרטון לייב. הנגנים עולים, מתמקמים על הכלים, נינט עולה לבמה, מצמידה את שפתייה למיקרופון המוזהב ומתחילה לדקלם בית מתוך השיר "Sabotage" של ה- "Beastie Boys". מיד מתחילה לה אצלנו במוח "הרעשה גרעינית" ומסתבר שגם אצל הקהל כולו, ששאג את נשמתו לצלילי הדיקלום והמעבר החד לריף הפתיחה של השיר "Superstar" - שיר מתוך האלבום האחרון שלה "Paper Parachute" שיצא ב-2017. הקהל היה בטירוף חושים שר את כל מילות השיר, ההתרגשות והאושר מציפים את כולם. היא ממשיכה לשיר השני "ICU", שיר מתוך האלבום השלישי שלה "Sympathetic Nervous System", שיצא ב-2012 ואנחנו מתחילים להרגיש איך החשמל מתחיל לזרום לנו בכל הגוף, כשאנחנו מנסים בכל הכוח להחזיר את הלסת השמוטה שלנו למקומה. בסיום השיר נינט עושה הפסקה על מנת לעצור רגע ולספוג את כל מה שקורה סביבה. זה ניכר שהיא מתרגשת מהמעמד ומהקהל ולחשוב שרק מספר שבועות קודם לכן היא הופיעה במועדון ה- "Troubadour" האגדי שבקליפורניה. מועדון שהיווה אבן דרך לאמנים ענקיים כמו "Elton John, John Lennon, "Melvins", "Guns N' Roses", "Mudhoney ועוד רבים אחרים. אז נינט מתרגשת מהקהל האוהב ומוקירה לו תודה על שבא להופעה ועוברת לשיר "Highway", שיר שיצא לראשונה בשנת 2020, אך כנראה יופיע רק באלבום שבדרך. ואז, ההופעה מקבלת תפנית. נינט מבצעת את השיר "גיבור", שיר שהיא כתבה את מילותיו ודודו טסה הלחין. פתאום אנחנו עוברים מריפים עצבניים ושאגות על קוליות לאווירה ים-תיכונית עם סילסולים ופריטות גיטרה מקומיות. Photo: FaceOff עם כל שיר שמבוצע על הבמה אנחנו מרגישים שנינט לוקחת אותנו למסע במקום ובזמן אחר, מסע בחייה שנע בין לוס-אנג'לס לתל-אביב. ברגעים מסויימים אנחנו מרגישים כמו הופעת חו"ל בפארק הירקון (לא מגזימים) וברגעים אחרים אנחנו מרגישים כמו בהופעה אינטימית מקומית בבר קטן. היכולת שלה, הכשרון שלה, המוזיקליות שלה פשוט פנומנאלית ומהפנטת. זה מרגיש שהיא בחרה בקפידה ולמטרה מסויימת כל שיר ושיר בסטליסט, והכל לפי סדר מסוים. נינט באה להרים את ה"בארבי" באוויר והיא עושה זאת בכשרון מהפנט, אנחנו נחזור הרבה על המילה מהפנט!!! לאחר השירים "מדברים" ו- "Child" נינט לוקחת אותנו לטרוף חושים עם גרסה מחשמלת לשיר "Feel The Buzz", הקהל שוב צורח את נשמטו וה"באז" ללא ספק מורגש בעצמותינו ובאווירה המחשמלת במועדון. זה ממשיך הלאה לגרסה מחשמלת נוספת והפעם לשיר "קמתי לרקוד" ושוב אנחנו עוברים מחו"ל לארץ וחזרה. בסיום השיר נינט מחליפה את הגיטרה הכחולה והמבריקה שלה בגיטרה אקוסטית ועומדת על הבמה מול המיקרופון עם החיוך הכובש, הגומות החינניות ומנגנת את הסניגל החדש והמדהים שלה "Who Is Us", ממש כמו בשלב האודישנים לאחת מתוכניות הראליטי (לא אמרנו "כוכב נולד"). היא מרגיעה מעט את העוצמה ומיד אח"כ היא עוברת לשיר את "רק שלא תיפול הרוח", הפעם היא כבר לבד על הבמה, עם אור הזרקורים והקהל. אווירה אינטימית שמרגישה כאילו נינט היא כאן בשבילנו, אישית וישירה בשביל כל אחד מאיתנו, היא מלטפת, מרגיעה ומרגשת. נינט סיפרה שביום הזיכרון היא קמה בבוקר (שעון ארה"ב) וגילתה שהמון מורות בארץ תייגו אותה באינסטגרם עם השיר הזה. היא סיפרה בהתרגשות שבשבילה זו הייתה סגירת מעגל, כי היא עצמה התחילה לשיר בטקסי בית הספר. כולם הכירו אותה כ"זאת" ששרה בטקסים ועכשיו לראות ילדים ברחבי הארץ מבצעים שיר שלה בטקסי בית הספר מאוד נגע בה וריגש אותה. Photo: FaceOff היא ממשיכה לעבור בין שירים בעברית לאנגלית, בין עוצמות בלתי נתפסות לליטופים נוגים ואנחנו...מהופנטים!!! לאחר "Self Destructive Mind" ו- "Something To Say" נינט מסיימת את המופע עם "היא יודעת". כאן יש לנו מה לומר, מאז הופעתה הראשונה של נינט ב"כוכב נולד", נינט הפכה ל-"מאמי הלאומית", החמודה והמתוקה ששרה שירים חמודים, מתוקים ומרגשים (עיין ערך "ים של דמעות"). האלבום הראשון של נינט "יחפה" אותו הפיק אביב גפן, הוא תוצאה של זמרת בתחילת דרכה שנזרקה לאולפן ונדרשה להוציא אלבום על-מנת לממש את הציפיות ואת הפוטנציאל שלה. לעניות דעתנו נינט לא שונאת את האלבום הזה, אבל היא ללא ספק רוצה לשים את התדמית הזו מאחוריה (או יותר נכון, למחוק אותה כליל), כדי להביא לידי ביטוי את המוזיקאית הכל-כך מוכשרת שהיא היום!! וזה מה שהיא עושה בדיוק ל-"היא יודעת". היא מבצעת אותו בגרסת "Led Zeppelin" שהולחמה עם השיר "Kashmir". מהפך של 180 מעלות מהביצוע המקורי, ביצוע מדהים וחזק לסיום המופע' לפני ההדרן. אגב, את המופע הפיק יוסי מזרחי, בעלה של נינט. לאחר ירידה קצרה מהבמה היא חוזרת שוב לבדה עם הגיטרה האקוסטית, לתשואות הקהל ומשתפת בשיר חדש שכתבה "Reborn". אין לנו דרך לתאר את מה שהתרחש על הבמה. אצבעותיה של נינט נעו בקלילות על הגיטרה וקולה המדהים מילא את המקום באנרגיות מרגשות. ככה לבד, חשופה עם גופה ונפשה, ללא אפקטים ללא דיסטורשנים או תופים. היא ממשיכה משם ל-"לא לפחד כלל" והפעם הקהל לוקח את ההובלה ושר את השיר בקולי קולות כשנינט על סף דמעות מהתרגשות ולא מצליחה להוציא מילה מהפה. היא מתאוששת מהחוויה המרגשת ועוברת לשיר הנוקב "מה קרה" כשאחריו מגיע הסיום הכל כך מושלם עם השיר "Elinor". נינט עפה באוויר עם הקהל שואגת את נשמתה כשהדיסטורשנים והתופים מרעידים את המועדון והיא כמו הכלאה של Robert Plant ו- Mick Jagger כשהיא משתוללת על הבמה !! Photo: FaceOff כן, אנחנו עדיין מהופנטים !! מהופנטים מהקהל המגוון והשונה שהרעיף אהבה חסרת גבולות על הרוקסטארית העוצמתית שהוא כל-כך אוהב, ששר את כל השירים בעברית ובאנגלית בקולי קולות, כאילו הוא קבוצה מגובשת של "גרופיז" שהולכת עימה לכל מקום. מהופנטים מהסגנון המשתנה של השירים באנגלית למעבר השירים בעברית, כאילו היינו ב"בארבי" ובפארק הירקון בעת ובעונה אחת. מהופנטים מהיכולות המוזיקליות המדהימות של היוצרת, המוזיקאית, הזמרת והגיטריסטית הכל-כך מוכשרת הזאת שברגע אחד שואגת, משתוללת ומפרקת את הגיטרה שלה וברגע אחר מלטפת, מרגשת וממיסה. מוזיקאית מורכבת, מתוחכמת ומרתקת שלא רק נותנת בראש אלא עושה זאת בחוכמה, ביצירתיות ובעוצמה. הואיל והבציועים של השירים באלבומים לא ממש משקפים את הביצועים על הבמה, קשה לנו לשלוח אתכם עכשיו להאזין להם, אבל אנחנו נעשה זאת בכל רק כדי שיהיה סיכוי שזה יגרום לכם ללכת להופעה, כי ללכת להופעה של נינט טייב אתם חייבים, אחרת אתם לא ממש מכירים אותה!!! להאזנה לפלייליסט שהכנו על בסיס הסטליסט של ההופעה. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 14 ליוני 2005 יצא האלבום הכפול "In Your Honor" של ה- "Foo Fighters". האלבום הזה הוא דוגמא טובה לפרספקטיבות השונות שיש בין הלהקה למאזינים שלה. לא פעם בהיסטורית המוסיקה התוודענו לאלבומים שלתפיסתנו המאזינים היו מעולים או מאוד גרועים, אך לחברי הלהקה שיצרו אותם הייתה השקפה שונה משלנו. אנחנו מרגישים שבאלבום הזה המקרה דומה. טוב אולי הגזמנו קצת אבל הבנתם למה התכוונו, לא יצאו ממנו סינגלים גדולים או יצירות "אלמותיות" (בכל זאת אלבום כפול), מלבד שירים כמו “Best Of You”, “DOA”, “Free Me”, “Another Round”, “Over and Out”, “Razor” לא יצאו ממנו שירים גדולים...טוב, טוב, בסדר אולי קצת, אל תתרעמו. אבל עדיין אתם חייבים להודות שזה לא אלבום גדול, בכל זאת הוא מכיל 21 שירים... אנחנו מרגישים שלא תהיה פה הסכמה אז בואו נתקדם ונסכים על כך שהאלבום הזה צועק - שינוי - ! והוא שונה ממה שהלהקה עשתה עד אז. האלבום הזה ללא ספק הוא אלבום מורכב מאוד, חלקו הראשון מאופיין ברוק עצבני, חזק, אגרסיבי ועוצמתי וחלקו השני מאופיין ברוק אקוסטי, רך ונוגע ויש אפילו שיר בסגנון בוסנובה. אכן מורכב, שונה, מגוון ויצירתי, אז הסיפור הוא כזה... (Photo: Foo Fighters Official Twitter) לאחר 10 שנים וארבעה אלבומים, Dave Grohl החליט שהוא רוצה לעשות משהו שונה, משהו מיוחד. הוא חשב על אלבום מיוחד לסרט ואפילו עבר לו בראש רעיון להקליט אלבום סולו, אך הוא מיד נגנז. הוא סחב את שק השירים שלו ללהקה והחליט שהם יחליטו ביחד מה לעשות עם כל הטוב הזה ואיך לעשות את זה הכי מיוחד שאפשר. בהתחלה כשעלה רעיון האלבום האקוסטי דייב התנגד בכל תוקף, כי הוא דווקא רצה לעשות אלבום יותר "כסאחיסתי" מהאלבומים הקודמים של הלהקה. הוא התכוון לקחת את השירים לדרגה יותר גבוהה של עוצמה ואגרסיביות. אך לאחר דיונים רבים, החליטו חברי הלהקה "לרקוד על שתי חתונות" כן, כן, גם משחת שיניים וגם גומי לעיסה. אלבום אחד עם פטישים ומסמרים ואלבום אחד עם פוך וצמר גפן. דייב הגדיר אותם כאחד הוא ה"בקבוק" והשני ה"האנגאובר". גם להקלטות האלבום יש סיפור... כבר התוודענו לכך שלדייב יש אובססיה לאולפנים ולקונסולות (עיין ערך "Sound City" שהוקלט על בסיס קונסולה היסטורית ו- "Wasting Light" שהוקלט בביתו של דייב באולפון מיוחד שהוא עצמו בנה). אז הפעם הוחלט לקחת את האולפן "Studio 606" או יותר נכון את המפקדה של ה-Foo’s, שנמצאת בביתו של דייב בוירג'יניה ולהעתיק אותה לקליפורניה (אגב, את הכריות שיש באולפן אמא של דייב תפרה מחולצות הופעות ישנות של דייב). אז מתוך תשעה חודשי עבודה על האלבום, שלושה וחצי חודשים הוקדשו לבניה של הסטודיו, כשבחודש האחרון חברי הלהקה עברו לאולפן ואפילו עזרו בסיום בנייתו. באלבום הזה דייב היה יותר מחושב מהאלבום הקודם, הם עבדו הרבה מאוד על כל שיר והקליטו לפחות 3-4 גרסאות דמו לכל אחד. הם העבירו הרבה זמן בחזרות על כל שיר ושיר, הם חיפשו שלמות בכל שיר. כל כלי בכל שיר הוקלט מספר פעמים עד שכולם היו מרוצים, בעיקר דייב כמובן. הואיל והם ביזבזו כל-כך הרבה זמן במהלך ההקלטות, בשבועות האחרונים של ההקלטות הם החליטו שאף אחד לא עוזב את האולפן. הם מקליטים מ-12:00 בצהריים ועד 8:00 בבוקר למחרת ובכל יום מסיימים לפחות שיר אחד (מוכר לנו מאיפשהו). אכן העבודה על האלבום הזה הייתה מייגעת ומתישה והוציאה מהם הרבה מאוד אנרגיות. החלק המדהים הוא שדייב סיפר באחד הראיונות, שהיה להם מאוד קשה ומלחיץ עם החלק האקוסטי, זה החזיר אותם לתחילת הדרך כשהם היו צריכים להוכיח את האותנטיות שלהם כאמנים. מורכב כבר אמרנו... אז דייב החליט שלאלבום האקוסטי הוא מצרף אמנים מחוץ ללהקה, על-מנת לחזק את השירים ולא ליצור משהו מונוטוני ומשעמם. סוללת אמנים לא קטנה צורפה לאלבום, כשרובם מגיעים מז'אנרים שונים, ואכן תורמים בצורה משמעותית לשירים ויוצרים גיוון נוסף להרכב הלהקה המוכר. הבולטים מבינהם הם Norah Jones, Paul Jones, Josh Homme ועוד כמה כישרונות נוספים. הודות לכך, הז'אנרים באלבום די נודדים, בעיקר בחלקו האקוסטי, ולוקחים את הלהקה למחוזות לא ידועים שאותם הם צולחים די בהצלחה. סיפורו של האלבום היה מורכב גם לחברת התקליטים (לא שהיא מסכנה), אך היה קשה לה להתמודד עם העובדה שדייב החליט למכור את האלבום הכפול במחיר של דולר אחד יותר ממחירו של אלבום רגיל. דייב טען שהאלבומים משלימים את עצמם לכדי אלבום אחד ושהוא לא צריך יותר כסף. לסיכום, אלבום מורכב, לא מהמוצלחים ביותר של הלהקה לדעתנו, אבל עדיין הוא גדול, הוא שייך לאחת מאגדות הרוק שלנו ואנחנו אוהבים אותו. יש בו מספר שירים שחוזרים אצלנו בריפיט ואף הושמעו בתוכניות שלנו. אז נכון, הוא האלבום הראשון של הלהקה שלא זכה בגראמי ועצר להם השלמה של זכייה רצופה מהאלבום "The Colour and The Shape", אבל הוא שווה האזנה, בעיקר בחלקו האקוסטי שמציג לנו פן אחר של הלהקה. להאזנה לאלבום ב- Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

קבלו כמה עובדות מעניינות על Chris DeGarmo, הידוע בעיקר כגיטריסט המוביל וכותב השירים העיקרי של "Queensrÿche". הוא נולד בשם Christopher Lee DeGarmo ב-14 ביוני 1963, בוונאצ'י, וושינגטון. כריס גדל במצוקה כלכלית לאחר שאביו נטש את המשפחה; מאוחר יותר הוא שיקף זאת בשיר "Bridge" מתוך האלבום "Promised Land". דה גארמו גדל באזור סיאטל, ולמד בתיכון אינטרלייק בבלוויו, וושינגטון. בכיתה ו' הוא פגש והתיידד עם Scott Rockenfield, המתופף לעתיד של "Queensrÿche". דה גארמו החל לנגן בגיטרה בשנות העשרה שלו וניגן בלהקות מקומיות, כולל "Joker" (עם Michael Wilton) אליה הצטרף בסוף שנות ה-70. לאחר שסולק מ- "Joker", הוא הקים את "Tempest", שלימים הפכה ל- "D-H-W" (דה גארמו-הובלנד-וולינג). בשנת 1980, הוא חבר לרוקנפילד ולווילטון בלהקה חדשה בשם "Cross+Fire". הלהקה ניגנה גרסאות כיסוי ללהקות כמו "Iron Maiden" ו- "Judas Priest". להקת "Cross+Fire", ששמה שונה מאוחר יותר ל-"The Mob", עבר מנגינה של גרסאות כיסוי לחומרים מקוריים, וגייס את ג'ף טייט כסולן בשנת 1982. להקת "The Mob" שינה את שמה ל-"Queensrÿche", בהשפעת השיר "Queen of the Reich" שכתב דה גארמו. הם הוציאו את המיני-אלבום הראשון שלהם "Queensrÿche" בשנת 1983, כאשר דה גארמו משמש כגיטריסט, זמר ליווי וכותב השירים הראשי שכתב את כל המילים ואת רוב המוזיקה למיני אלבום. להקת "Queensrÿche" הוציאה את אלבום הבכורה שלה "The Warning" בשנת 1984. דה גארמו היה שותף לכתיבת 5 מתוך 9 השירים מהאלבום. הלהקה הוציאה את אלבומה השני "Rage for Order" בשנת 1986, כשדגארמו עוזר לעצב את הכיוון הפרוגרסיבי של "Queensrÿche". דגארמו גם היה הכוח המוזיקלי העיקרי מאחורי אלבום הקונספט פורץ הדרך "Operation: Mindcrime" שיצא בשנת 1988. הוא בין היתר היה שותף לכתיבת השיר "I Don't Believe in Love" מתוך האלבום, שהיה מועמד לגראמי. דה גארמו היה הכותב היחיד של הלהיט פורץ הדרך של הלהקה "Silent Lucidity", מתוך האלבום "Empire" שיצא בשנת 1990. השיר הגיע לטופ 10 של מצעד הבילבורד וזכה במועמדויות לגראמי ולפרס MTV בקטגוריות "Best Rock Song" ו- "Best Rock Vocal Performance". הוא היה שותף לכתיבת רוב האלבום "Promised Land" משנת 1994, אלבום אפל ומופנם יותר, אשר כלל את הבלדה האקוסטית האישית אותה כתב "Bridge". הוא גם היה חלק מהאלבום "Hear in the Now Frontier" שיצא בשנת 1997. אלבום שסימן שינוי סגנוני של הלהקה לכיוון רוק אלטרנטיבי. דה גארמו הוא הסולן בשיר "All I Want" הלקוח מהאלבום. זו הפעם היחידה שבה חבר להקה מלבד הסולן עשה זאת בשיר אולפן. לאחר יציאת האלבום, בשנת 1997, עזב דה גארמו את "Queensrÿche", עזיבתו הוכרזה בפומבי רק בינואר 1998. דה גארמו ציין שהסיבות לעזיבה הן שחיקה, ורצון להתמקד במשפחה. לאחר עזיבתו עשה דה גארמו הסבה לתחום התעופה. הוא הפך לטייס תובלה מוסמך. מאוחר יותר הוא גם הטיס מטוסי מנהלים כמו Learjet ו-Challenger 300. בשנת 1998 דה גארמו הצטרף ללהקתו של Jerry Cantrell, במהלך סיבוב ההופעות שנועד לקידום האלבום "Boggy Depot". בשנת 1999 דה גארמו ייסד את הסופרגרופ "Spys4Darwin" יחד עםSean Kinney, Mike Inez, and Vinnie Dombroski. הסופרגרופ "Spys4Darwin" הוציא את המיני-אלבום "Microfish" בשנת 2001 והופיעו ב- Endfest שבסיאטל. בשנת 2003 דה גארמו חזר ל- "Queensrÿche" במהלך העבודה על הא לבום "Tribe". הוא כתב וניגן בכמה שירים, ביניהם "Falling Behind", "Doin' Fine" ו- "Art of Life". דה גארמו גם כתב את השיר "Justified" במהלך הסשנים לאלבום "Tribe", אך הוא יצא מאוחר יותר בשנת 2007 כחלק מאלבום האוסף "Sign of the Times". בשנת 2002 דה גארמו שיתף שוב פעולה עם Jerry Cantrell באלבום "Degradation Trip". הוא ניגן בגיטרה בשיר "Anger Rising". בשנת 2005 דה גארמו סייע ללהקה האלטרנטיבית "Dredg" בעיבודים ובהפקה של אלבומם "Catch Without Arms"; באותה שנה הוא הופיע בסיאטל במופע התרמה לסיוע לנפגעי צונאמי, לצד חברי להקת "Alice in Chains" ומוזיקאים אחרים מסיאטל. מאז שנת 2009 דה גארמו יוצר מוזיקה תחת השם "The Rue" עם בתו ריילי דה גארמו. ההרכב "The Rue" הוציא את המיני-אלבום הראשון שלו, בן שישה שירים, בשנת 2015. דה גארמו ניגן בגיטרה אקוסטית בשיר "Drone" הלקוח מתוך אלבום "Rainier Fog" משנת 2018 של להקת "Alice in Chains". בשנת 2020 הוא הופיע עם Lily Cornell Silver במחווה ללהקת "Alice in Chains", וליווה אותה בשיר "Black Gives Way to Blue". "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

פינה בקטנה... והפעם... על "Invasion of Your Privacy", אלבומה השני של "Ratt" ששוחרר ב- 13 ליוני 1985. אם גדלתם על הייר/גלאם מטאל בשנות השמונים אין סיכוי שאתם לא מכירים את "Ratt" ובטח שלא את האלבום הזה. הסיכויים לכך אפילו גדלים אם אתם ממין זכר והייתם בגיל ההתבגרות כשהאלבום הזה יצא. מקורותיה של "Ratt" הולכים אחורה לשנת 1973 אז הוקמה על-ידי הסולן Stephen Pearcy להקה בשם "Firedome". בשנת 1974 הלהקה התפרקה, ופירסי מקים הרכב אחר בשם "Crystal Pystal", שעבר מספר גלגולים, עד שבשנת 1977 שינה את שמו ל- "Mickey Ratt". ההרכב הזה היה חלק מסצנת המועדונים של סן דייגו ואט אט צבר מעריצים וקהל. לאחר חילופים של כמה חברים, בהם הגיטריסט Jake E. Lee שעזב ובהמשך הצטרף להרכב של Ozzy Osbourne, התגבש לו הליינאפ הקלאסי של הלהקה, הכולל את הסולן Stephen Pearcy, הגיטריסטים Robbin Crosby ו- Warren DeMartini עליו המליץ Jake E. Lee, הבסיסט Juan Croucier והמתופף Bobby Blotzer. כדי להגביר את סיכוייהם לקבל חוזה הקלטות עם לייבל גדול, הקליטה הלהקה בשנת 1980 סינגל בשם "Dr. Rock" / "Drivin' on E", אשר חולק למעריצים בהופעות הלהקה במועדונים בלוס אנג'לס. בשנת 1981 קוצר שמה של הלהקה ל- "Ratt", כאשר בשנת 1982 הם מוציאים EP בהפקה עצמית שכלל גרסה שונה של השיר "Back For More". ה- EP זכה להצלחה יחסית עם מכירות של 100,000 עותקים, מה שהשיג ללהקה את חוזה ההקלטות עם "אטלנטיק רקורדס". אלבום הבכורה של הלהקה "Out Of The Cellar", יצא לאור בשנת 1984 והעניק ללהקה הצלחה מסחרית גדולה, בעיקר בארה"ב וביפן, עם מכירות של למעלה מ- 3 מיליון עותקים. האלבום כלל בין היתר את הלהיטים Round And Round", "Wanted Man ועוד. באלבום "Invasion of Your Privacy" עשתה הלהקה ניסיון להמשיך עם המומנטום של אלבום הבכורה. למרות שלא הצליחה לשחזר את ההצלחה של "Out Of The Cellar", רקחה "Ratt" אלבום מעולה שמכיל כמה להיטי גלאם מטאל בלתי נשכחים, סולואים מעולים וריפים נושכים. שירים כמו "Lay it Down", "You're in Love", "Never Use Love", "What You Give Is What You Get", "Dangerous But Worth the Risk", הופכים את האלבום הזה לאחד האלבומים הגדולים והחשובים בגלאם מטאל של שנות ה- 80. אם כבר הזכרנו ריפים נושכים, אז מה שלדעתנו מייחד את "Ratt" מלהקות גלאם מטאל אחרות, היא עבודת הגיטרות המצויינת והשילוב המעולה של צמד הגיטריסטים Crosby ו- DeMartini, אשר לעיתים מזכיר לנו בסגנון ובצליל להקות NWOBHM מהצד השני של האוקיינוס. בסופו של דבר האלבום הזה הגיע למעמד של פלטינה כפולה עם מכירות של למעלה משני מליון עותקים, והוא עזר לבסס את מעמדה של "Ratt" כאחת השחקניות המובילות שיצאו מסצנת ה-L.A Glam Metal של שנות ה-80. ומה על עטיפת האלבום? רבים מאיתנו גילו את הלהקה ורכשו את האלבום בגלל העטיפה, אבל בהמשך גילו את הפלא האמיתי שנמצא בפנים. האישה על הכיסא היא דוגמנית הפלייבוי Marianne Gravatte, אשר גם משתתפת בקליפ לשיר "You're in Love". העטיפה והמסר המציצני שלה משכו את תשומת הלב של ה- PMRC, שרצה לתייג את האלבום כ- "Parental Advisory" על-מנת להרחיקו מהנוער האמריקאי, אך כמובן השיג בדיוק את ההפך... להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-13 ליוני 2000 יצא האלבום"Crush" אלבום האולפן השביעי של "Bon Jovi". אז בואו נספר לכם כמה עובדות על "קראש": 1. זה האלבום השביעי של הלהקה והראשון לאחר הפסקה של 5 שנים. 2. במהלך ההפסקה שחררו Bon Jovi ו-Richie Sambora אלבומי סול. התוכנית של בון ג'ובי היתה לשחרר אלבום סולו שלישי, אבל לבסוף השניים החליטו לעבוד על אלבום במסגרת הלהקה. 3. השם שנבחר לאלבום במהלך העבודה היה "Sex Sells". פוסטרים הנושאים את שם האלבום נראים בקליפ שצולם לשיר "Real Life" – שיר שכתבה הלהקה לפסקול הסרט EDtv משנת 1999 ואשר הופיע בגירסת רימיקס מאוחר יותר בקופסא "100,000,000 Bon Jovi Fans Can't Be Wrong" משנת 2004. 4. את האלבום הפיקו סמבורה, בון ג'ובי ו- Luke Ebbin, אבל הוא לא היה המפיק הראשון שנבחר. לפניו נבחרו Bob Rock ו- Bruce Fairbairn. עם הראשון זה לא הסתדר והשני הלך לעולמו בשנת 1999, כך ש- Luke Ebbin היה הבחירה השלישית. 5. מהאלבום שוחררו 3 סינגלים: "Say It Isn't So", "Thank You for Loving Me" והמצליח מבין השלושה, איך לא ? הוא "It's My Life". 6. ביפן בלבד שוחרר סינגל רביעי - השיר "Save the World". 7. בון ג'ובי וסמבורה נעזרו בכתיבת השיר ביוצר והזמר Max Martin, אשר כתב להיטים לאומנים רבים וביניהם בריטני ספירס, "בקסטריט בויז" ו"אן סינק". 8. זה לא השיר היחיד באלבום שנכתב בשיתוף פעולה עם גורם חיצוני. למעשה רוב שירי האלבום הם כאלה. 7 מתוך 12 השירים באלבום הם כאלה, ובגרסאות המורחבות 8 מתוך 13 שירים. 9. כך לדוגמא, השיר "Thank You for Loving Me" נכתב במשותף עם Wayne Hector שכתב לאומני פופ כמו, Nicki Minaj, "One Direction ועוד. 10. השיר "It's My Life" מתכתב עם הלהיט של "בון ג'ובי" משנת 1986 - "Livin' On A Prayer" בו מופיעים גם טומי וג'ינה. בשני השירים ריצ'י סמבורה משתמש באפקט הגיטרה talkbox שמיצר את צליל הגיטרה המדברת. 11. בשיר קיים איזכור לזמר פרנק סינטרה ולשיר "My Way", במשפט "Like Frankie Said, I did it my way". 12. זה היה האלבום השישי ברציפות של הלהקה שהגיע למקום הראשון באוסטרליה והחמישי ברציפות בבריטניה. 13. תאמינו או לא, אבל זה האלבום הראשון של בון ג'ובי שהיה מועמד לפרס גראמי. 14. השיר "One Wild Night" שוחרר מאוחר יותר בגירסא שונה מגירסת האלבום. הגירסא האלטרנטיבית לשיר תופיע בשנת 2001 כסינגל מאלבום ההופעה "One Wild Night Live 1985–2001" ותהיה גם חלק מהאוסף "Tokyo Road: Best of Bon Jovi". 15. בחלק מההוצאות של האלבום קיים שיר בונוס - "I Could Make a Living Out of Lovin' You". 16. בגירסה היפנית והאוסטרלית של האלבום קיים קטע נוסף בשם "Neurotica". 17. זה האלבום הראשון של הלהקה שהוא לא אלבום אוסף, שאינו כולל את מילות השירים בחוברת המצורפת. 18. במהלך הקלטות האלבום הוקלטו שירים שלא נכנסו לאלבום, אך שוחררו כבי סיידים או אוספים כמו: "Hush", "You Can't lose at love", "Temptation", "I don't wanna live forever", ועוד. 19. הסינגל המצליח "Say It Isn't So" אינו כולל סולו של ריצ'י סמבורה, אלא סולו של David Bryan. 20. לעומת זאת, סמבורה נותן את כל כולו בסולו המדהים בשיר "Next 100 Years" הכולל ליווי כלי מיתר בעיבוד של David Campbell הקנדי, שעבד בין היתר עם "דרים ת'יאטר", "אוואנסנס", "מיוז", "מטאליקה", "גרין דיי" ועוד ועוד. להאזנה לאלבום ב- Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

המלצת המערכת... והפעם... האלבום השני של הסופרגרופ האימתני "Black Country Communion" ששוחרר ב- 13 ליוני 2011. לאלו מכם שלא מכירים את ההרכב המדהים הזה, נעשה לכם היכרות קטנה עם הנפשות הפועלות שמרכיבות אותו: נתחיל בזקן השבט והמנוסה מכולם Glenn Hughes, בסיסט וזמר "Trapeze", "Deep Purple" ועוד, האיש שכונה על-ידי Stevie Wonder בכינוי המחייב - "The Voice Of Rock". הוא אחד מהכותבים העיקריים של ההרכב ומי שמושך אחרי את כל העגלה הזאת שנקראת בקצרה "BCC". אחריו יעלה ויבוא אחד הגיטריסטים הגדולים שחיים היום ביננו – הלא הוא Joe Bonamassa, שהינו גם הזמר השני בהרכב המאוד מיוחד הזה. מי שמחזיק את חטיבת הקצב נטועה כמו בזנ"ט יחד עם גלן יוז, הוא לא אחר מאשר Jason Bonham, בנו של.. אשר ללא ספק ירש את יכול התיפוף האדירה מאביו, נטל חלק באיחודים המאוחרים של "לד זפלין" והיה חלק מהרכבים רבים כמו "UFO", "Foreigner", "Virginia Wolf", "California Breed" ועוד. תעשו עכשיו הרבה רעש ל- Derek Sherinian, הקלידן המוכשר של "Dream Theater" לשעבר ומאז חבר בהרכבים כמו "Portnoy, Sheehan, MacAlpine, Sherinian", "of Apollo" ואורח בהרכבים נוספים כמו Black Label Society", "Alice in Chains ועוד. אז הרבעיה המופלאה הזאת הוקמה בשנת 2009 בלוס אנג'לס קליפורניה, בסיוע המפיק Kevin Shirley שחיבר בין יוז ובונמסה. הסופרגרופ שחרר את האלבום הראשון שלה בשנת 2010 והאלבום נושא סיקורנו הוא האלבום השני ששוחרר כשנה אחריו. הלהקה הזאת מצליחה להזכיר לנו את כל הטוב של סוף שנות השישים וראשית שנות השבעים. טוב שכבר היינו בטוחים שלא יחזור על עצמו. מוזיקה שתמיד האזנו לה בערגה ובגעגועים לתקופות מדהימות שסברנו שהיו ואינן עוד. רוק כבד טהור משולב עם בלוז רוק, שירה עוצמתית וסוחפת, תיפוף עצבני ורועם וסולואים השמורים רק לגיטריסטים הגדולים ביותר של אותה תקופה קסומה, כל אלה עטופים בעבודת קלידים חכמה ואינטליגנטית שיודעת מתי לבלוט ולהוביל ומתי ללכת אחורה, לתמוך ולהוות את הבסיס שייתן ביטוי ליתר הכלים. אז באלבום הזה הלהקה חוזרת 9 חודשים בלבד לאחר אלבום הבכורה עם 12 קטעים מופלאים שאינם נופלים ברמתם מהאלבום הקודם והמצוין. כמה מהטובים והבולטים שבהם הם, שיר הפתיחה "The Outsider" הוא קטע הארד רוק קלאסי ועצבני עם שירה אדירה של גלן יוז אשר ממש קשה להאמין שבעת הקלטה האלבום היה בשנות השישים לחייו. מי שבולט בשיר הזה הם דווקא דרק שריניאן וג'ייסון בונהאם שמצליחים להחליף ביניהם סולואים ולעמוד בקצב ה- BPM המהיר של השיר הזה. "Save Me" האדיר שנשמע ממש כמו הבן המוצלח של "Kashmir", ואשר אין פלא שג'ייסון בונהאם ייעד אותו בתחילה לאיחוד המיוחל של לד זפלין אשר לא הגיע לבסוף, "The Battle for Hadrian's Wall" הזפ-פולקי שמושר ברגישות יתרה על-ידי בונמסה, "Faithless" המדהים – שיר רוק קלאסי אדיר שהולך, נבנה ומתפתח עם שירה אלוהית של יוז, "An Ordinary Son" המצמרר של בונמסה שמראה כאן עד כמה זמר אינטיליגנטי וטכני הוא יכול להיות, שיר הסיום הבלוזי "Cold" עם משפטי הגיטרה שפשוט משאירים אותך רועד ב"קור", ועוד... ועכשיו רוצו להאזין לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

המלצת המערכת... והפעם, על האלבום הראשון של "Pink Floyd" ללא Syd Barrett - פסקול הסרט "More"' ששוחרר ב- 13 ליוני 1969. זה אלבום של להקה גדולה שיש נטיה לדלג עליו. אולי משום שזה לא ממש אלבום רישמי אלא פסקול, יתכן שבגלל חוסר הכיוון המוזיקלי האחיד, ריבוי הקטעים האינסטרומנטאליים ועודף הפסיכדליה, אבל מי שייכנס בשערי הקסם הנדיר הזה ירצה רק "עוד" - ("More") כשמו של האלבום. את ההזמנה להקליט פסקול לסרט "More" קיבלו חברי הפינק פלויד מבמאי הסרט Barbet Schroeder, זה היה סרטו הראשון והוא פנה לחברי הפינק פלויד שבמקרה היו גם חבריו בבקשה להקליט פסקול לסרט. זה לא היה הפסקול הראשון של חברי הלהקה. בשנת 1967 הם הקליטו מוזיקה לסדרת הטלוויזיה "Tomorrow's World" של הבי.בי.סי ושנה לאחר מכן תרמו כמה שירים לפסקול הסרט "The Committee". "פינק פלויד" אהבו את ההשקה בין עולם הקולנוע לעולם המוזיקה וחשבו שזה יהיה נכון ללכת על הפרויקט הזה גם הפעם, במיוחד כשזה היה כרוך בעזרה לחבר ובהכנסה קטנה. הסרט מספר על טרמפיסט היפי, סטודנט גרמני בשם סטפן שמגיע לאיביזה יחד עם חברתו המכורה להירואין. שם באיביזה הוא מתחבר עם קהילת ההיפים המכורים המקומית ואט אט הולך ומתמכר לסם בעצמו, עד מותו הטראגי ממנת יתר. חברי ה"פינק פלויד" קיבלו כמה סצינות מהסרט לצפיה והתבקשו לחבר על סמך האווירה את הפסקול. הפרשנות האישית של חברי הפינק פלויד לסצינות בהם צפו, היא שהולידה את כל הקסם שיש באלבום הזה. אלבום יפה עם אווירה מהפנטת וחד פעמית, פולק מלודי, אוונגארד, משולב בפסיכדליה ואפילו טעמימה של הארד רוק (כן כן קראתם נכון), שלל אפקטים וקטעים אקוסטיים. כפי שציינו בפתח הדברים זה האלבום הראשון של הלהקה בהרכב הקלאסי, ווטרס, גילמור, רייט ומייסון, אבל מה שיותר מדהים, זה האלבום היחיד של הלהקה בו David Gilmour הוא הווקאליסט היחידי. ווטרס לא היה עדיין עם מספיק ביטחון ורייט עוד לא ממש גילה את יכולותיו בשירה. ואם אתם מחפשים עוד נתונים נדירים, אז באלבום הזה קיים השיר היחיד של הלהקה אותו כתבו מייסון ורייט ("Up The Khyber"). רוב האלבום נכתב והוקלט על-ידי הלהקה בתוך שמונה ימים, נתון מדהים לכשלעצמו. רוב המילים נכתבו על ידי ווטרס במהלך הסשנים עצמם וחלק מהלחנים הם התחילו מאימפרובציות ואילתורים. האלבום כולל כמה מהקטעים היפים של פינק פלויד לפני הפריצה הגדולה. קטע הפתיחה "Cirrus Minor" שמתחיל עם ציוץ הציפורים, אפקט שהלהקה עשתה בו שימוש חוזר בשיר "Grantchester Meadows" מהאלבום "Ummagumma" ששוחרר בהמשך אותה שנה. בשיר מנגנים רק רייט עם האורגן הכנסייתי וגילמור על האקוסטית. קטע מרחף בדיוק כמו האיש שעליו הוא נכתב. הקטע השני "The Nile Song" כולל גיטרות מלאות דיסטורשיין, שירה צרחנית ומחוספסת של גילמור וסולואים מיללים, ממש שילוב של ההארד רוק, הבי מטאל ואסיד רוק. זהו קטע נדיר של גילמור והלהקה, בסגנון שכמעט ולא חזר על עצמו. השיר הזה דומה מאוד בלחן ובאווירה לשיר "Ibiza Bar" שמגיע בהמשך האלבום. מיד אחרי מגיע "Crying Song" והופך לנו את האווירה ממש כמו ה- Low שמגיע אחרי ה- High של המכור להירואין. שיר שקט וקסום עם קול מלטף של גילמור, שממש קשה להאמין שרק לפני שיר אחד נשמע כמו ה"גראוולר" הכי עצבני בסצינת המטאל. ויש כאן גם את "Green Is the Colour", אחד השירים היפים של פינק פלויד בתקופה שלפני הפרסום הגדול הכולל נגינה של Lindy Mason – אישתו של.. על חלילית, ויש את "Cymbaline" שמספר על "סיוט" עם איזכור ל- "Doctor Strange" עם השירה הכל כך יפה של גילמור והבונגוס של מייסון, ועוד ועוד... יאללה ועכשיו תתחברו ללינק ותאזינו לקסם החד פעמי הזה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום, 13 ליוני, הוא יום מיוחד ללהקת "Uriah Heep" ששניים מאלבומיה חוגגים היום יומהולדת בהפרש של 5 שנים בדיוק. ונפתח עם האלבום הראשון, "...Very 'Eavy ...Very 'Umble" שהוא גם אלבום הבכורה של הלהקה ששוחרר בשנת 1970. שנת 1970 הייתה שנה טובה מעולה במוזיקה. הזרעים שנשתלו על-ידי להקות הרוק הגדולות של העשור הקודם, הפכו לשני גזעי עץ סקויה אדירים בדמות ז'אנרי ההארד רוק והמטאל. בפברואר 1970 משחררת "Black Sabbath" את אלבום הבכורה שלה "Black Sabbath" ומגלה לעולם את הריפים המושחזים והמנסרים של טוני איומי. בהמשך אותה שנה ב- 3 ליוני מוציאה "Deep Purple" את האלבום "In Rock" - אלבומה הראשון של הלהקה עם הסולן Ian Gillan והבסיסט Roger Glover, אלבום פורץ דרך שהגדיר את סגנון ההארד רוק וההבי מטאל והוכיח שזמרים לא חייבים לשיר בקול ענוג וצלול, אלא יכולים גם לשאוג ולצרוח. להשלמת התמונה נציין כי בהמשך אותה שנה שחררה "Black Sabbath" את אלבומה השני "Paranoid" אשר קיבע סופית את הצליל המטאלי והמתכתי שיהוו את הבסיס היצוק עליו נבנו שני הז'אנרים האמורים. משום מה לא רבים זוכרים אבל באותה שנה קסומה שחררה "Uria Heep" את אלבום הבכורה שלה, אלבום אשר גם לו השפעה מסויימת על התפתחות הז'אנרים. אין חולק על כך שהאלבום אינו מגיע ברמתו לאלבומים האחרים ששחררו באותה שנה ושאותן הזכרנו לעיל, אך עדיין מדובר באלבום אשר ללא ספק יש לו השפעה על התפתחות הז'אנרים. האלבום מציג לנו להקה שעדיין מחפשת את עצמה ושעדיין לא עיצבה את הצליל שיגדיר אותה בהמשך הדרך, עם שירים הנעים בין הבי מטאל ראשוני "Gypsy", דרך הארד-רוק בסיסי "Walking in Your Shadow" ועד לפרוגרסיב רוק "Wake Up" ואפילו בלוז "Lucy Blues" וסופט רוק (האזינו לבלדה המדהימה "Come Away Melinda" ותשמעו שם קצת מ- "Barcley James Harvest"). יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שמדובר בלהקה שהיתה שותפה חשובה בסצינה ההולכת ומתהווה אשר תגדיר בהמשך את ז'אנרי ההארד רוק והמטאל. האזינו לדוגמא לריפים בשיר הפתיחה של האלבום "Gypsy" ובשיר "Bird Of Pray" (שנמצא רק בגירסה האמריקאית) ותבינו על מה אנחנו מדברים. אוריה היפ החלה את דרכה כלהקת "Spice" עוד בשנת 1967. הלהקה מנתה אז ארבעה חברים: Mick Box בגיטרה ובשירה, David Byron בשירה, Paul Newton ו- Alex Napier בתופים. ביולי 1969 נכנסת הרביעיה להקלטת האלבום נושא סיקורנו כשהיא עוד נושאת את השם "Spice". הם מצרפים אליהם את נגד הסשנים Colin Wood שהיה מורה במקצועו כנגן קלידים, וזאת בעצת מנהל חברת התקליטים שלהם. במהלך אותו סשן מקליטה הלהקה שני שירים. הראשון, הבלדה המדהימה "Come Away Melinda" שכתבו זמר הפולק האמריקאי Fred Hellerman ו- Fran Minkoff וביצע במקור הזמר Harry Belafonte בשנת 1963. השני, השיר הפרוגרסיבי שסוגר את האלבום "Wake Up (Set Your Sights)", שכתבו בוקס וביירון. הסשן הזה עם נגן קלידים, הרגיש ללהקה נכון והכניס בהם את הרצון לחפש קלידן שילווה אותם באופן קבוע כחבר מן המניין. הבסיסט פול ניוטון מציע את שמו של Ken Hensley והלהקה מחליטה להזמינו להצטרף ללהקה. זה היה מהלך שהביא עימו שינוי מהותי בסאונד של הלהקה. הנסלי היה חבר בהרכבים "The Gods", "Head Machine" ו- "Toe Fat" איתם זכה להקליט מספר אלבומים. עם צירופו של הנסלי שינתה הלהקה את שמה לאוריה היפ, על שמה של הדמות המפורסמת מהספר דייויד קופרפילד. קן הנסלי היה כותב מוכשר ומחונן, אשר מעבר לעבודת הקלידים המדהימה שלו ידע לנגן גם על גיטרה ולשיר, ובכך תרם רבות לגיוון והעשרת הצליל של הלהקה. עם זאת, במקרה הסציפי הוא הצטרף ללהקה לאחר שמרבית החומר לאלבום היה כבר כתוב ואפילו מוקלט (שני השירים שהזכרנו לעיל), ולכן ההשפעה שלו באלבום הזה היתה מינורית ביחס לאלבומים הבאים. למרות שכאמור לא ניתנה להנסלי הזדמנות להוכיח את יכולותיו במקרה הזה, הוא עדיין הצליח להותיר חותם מהותי על שירים כמו "Gypsy" שהדי אורגן ההאמונד שלו עם הצליל המלוכלך , מהדהדים באוזנינו גם 50 שנים אחרי... מצער לציין שהאלבום הזה קיבל ביקורות גרועות עם צאתו. הכתבת Melissa Mills ממגזין הרולינג סטון פתחה את הסקירה שלה על האלבום במילים: "אם הלהקה הזאת תצליח בסופו של דבר, אני אתאבד. כבר מהתו הראשון אתה יודע שאינך מעוניין להמשיך ולהקשיב...". למזלה של מליסה מילס הנייר סופג הכל ואף אחד לא תפס אותה במילה. למרות זאת וחרף האמור, 50 שנה לאחר מכן, ניתן לשמוע עדיין את צחוקו המתגלגל של מיק בוקס, אשר ממשיך להנהיג את הלהקה ביד רמה, להופיע איתה ולשחרר אלבומים לא רעים בכלל. עד היום שחררה הלהקה 25 אלבומי אולפן, 18 אלבומי הופעה ואין ספור אוספים. הלהקה ממשיכה להופיע עד היום ולמלא אולמות ללא כל קושי. רק כדי לסבר את האוזן, הלהקה ביקרה בארץ כבר 4 פעמים כאשר לעיתים כל ביקור כולל יותר מהופעה אחת. לפני סיום, כמה מילים על האלבום השני שחוגג היום יומהולדת "Return to Fantasy". זהו אלבומה השמיני של הלהקה ששוחרר בשנת 1975 (8 אלבומים ב- 5 שנים!!! ומליסה מיילס לא התאבדה כפי שבטיחה אבל בטוח אכלה את הכובע). זה האלבום הראשון של הלהקה עם הבסיסט האגדי John Wetton ("פאמילי", "קינג קרימזון", "רוקסי מיוזיק", "UK", "ווישבון אש", "אסיה" ועוד), שבדיוק אתמול היה אמור לחגוג את יום הולדתו. האלבום ממשיך את ההתנסות שהתחילה הלהקה באלבומים "Sweet Freedom" ו- "Wonderworld" ואת החיפוש אחר תחומי מוזיקה חדשים, אך הוא שומר על מכנה משותף כבד יותר מקודמיו. אמנם האלבום מוצא את הלהקה מעט אחרי השיא שלה מהמחצית הראשונה של שנות ה- 70, אך הוא עדיין אלבום לא רע שכולל בין היתר את שיר הנושא. שיר הארד רוק חזק שנמצא בסטליסט של הלהקה גם בהופעותיה האחרונות. ועכשיו בוא להאזין לאלבומים: "...Very 'Eavy ...Very 'Umble": Spotify, Apple Music "Return to Fantasy": Spotify, Apple Music אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!! "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט

ב-13 ליוני 1995 יצא אלבום הפריצה "Jagged Little Pill" של הזמרת והיוצרת Alanis Morissette זהו סיפור סינדרלה קלאסי במונחים אמריקאיים או קנדיים, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה. בגיל 17 בלבד הוציאה אלאניס את האלבום הראשון שלה “Alanis”. אלבום פופ/דאנס מהוקצע ומלוטש שזכה להצלחה אדירה בקנדה. היא הושוותה לדבי גיבסון האמריקאית ואפילו היוותה מופע פותח לוונילה אייס, כן...כן...וונילה אייס, לא אייס-טי. היא זכתה בהמון פרסים בסצנת הדאנס בקנדה ונחשבה לכוכבת מאוד מבטיחה, אך האלבום השני שלה “Now is the Time” נחל כשלון חרוץ. בקושי הצליח למכור מחצית מהכמות של האלבום הראשון, וחברת התקליטים שסיימה את החוזה של אלאניס לא הייתה מעוניינת לחדשו. הכוכבת איבדה כל אבק כוכבים שהיה לה. תחשבו מה קורה לילדה בת 18 שזכתה להצלחה כל-כך גדולה ופתאום היא מתרסקת כמו זכוכית שברירית. אלאניס אספה את השברים, סיימה לימודים, השלימה בגרויות והחליטה לחפש את מזלה במקום אחר, בשידוך של חברת הפצה גדולה של מוסיקה בארה"ב. אלאניס הגיעה ללוס אנג'לס וכבר בפגישה הראשונה עם גלן בולארד עפו ניצוצות באויר והחלו להירקם להם יצירות מוסיקה מעניינות. אלאניס וגלן לא בדיוק ידעו לאן כל הסיפור הזה הולך ואיך הדברים יסתדרו, אבל הם היו בטוחים בעצמם. יותר נכון, גלן היה בטוח מאוד באלאניס, באופי שלה, בטקסטים שהיא כתבה וברצון שלה ליצור מוסיקה אותנטית. היא לא ידעה מה בדיוק היא רוצה, אבל היא ידעה בדיוק מה היא לא רוצה לעשות! השניים נכנסו לסטודיו כשאלאניס כותבת את המילים והלחן וגלן משלים אותה בעיבוד ומנגן על כל הכלים, על-מנת ליצור שלד לכל שיר. הם החליטו שכל יום הם מקליטים שיר אחד...וכך היה. אלאניס וגלן עבדו במשמרות של 12-16 שעות וכל השירה הוקלטה בטייק אחד או שניים לכל שיר. (לאחר מכן בסטודיו המקצועי יותר השתמשו בטייקים של השירה שהוקלטה בדמו עם הקלטת הכלים). במהלך הקלטות הדמו גלן הבין שהדבר הזה לא נשמע כמו פופ או רוק קלאסי, בקיצור לא נשמע כמו משהו שהוא נתקל בו בעבר. אלאניס כתבה את כל השירים לאלבום ואפילו למדה לנגן על גיטרה במהלך ההקלטות. (Photo: John Salisbury) לאחר סיום הקלטות הדמו אלאניס חיפשה חברת תקליטים על-מנת להוציא את האלבום אך קיבלה סרוב מכולם. אמרנו סינדרלה... אף אחד לא רצה להתעסק עם כוכבת הפופ הנכשלת שאיבדה את דרכה. רק חברת תקליטים אחת הייתה מוכנה להאמין באלאניס, Maverick Records (שמדונה נמנית בין מייסדה). הם הבינו שיש להם משהו טוב ביד (טוב בלבד) והיו מוכנים להשקיע בנערה. לאחר החתימה על חוזה, השניים (אלאניס וגלן) לקחו את חומרי הדמו ונכנסו עם קאסט שלם של נגנים להקלטת האלבום. שותפים לא מעט כוכבים בהקלטת של האלבום הזה: דייב נברו ופלי מ"רד הוט צ'ילי פפרס" (שאותם אין צורך להציג), מייקל לנדאו (מייקל ג'קסון, ג'וני מיטשל), בנג'מין טנק (Tom Petty), מאט לואג (Alice Cooper, Slash) ועוד רבים וטובים. האלבום כפי שאנו כבר יודעים, רחוק שנות אור מאלבומיה הקודמים של אלאניס מבחינת הסגנון המוסיקלי והטקסטים. חברת התקליטים ציפתה בכלל למכור מספיק אלבומים כדי לכסות את עלויות ההפקה ולחסוך כסף להפקת האלבום הבא של אלאניס שאמור להיות האלבום החשוב. את המציאות והסיפור האמיתי רובנו כבר מכירים, תחנת הרדיו האמריקאית KROQ השמיעה את הסינגל הראשון מהאלבום "You Oughta Know" ללא הפסקה והשאר, איך אומרים...היסטוריה. סינגלים מטורפים, אחד אחרי השני... “Ironic”, “Hand In My Pocket”, “Head Over Feet” ועוד ועוד יצרו אלבום רוק שהתלבש כמו כפפה לביקוש הקהל באותה שנה. האלבום הפך לאבן דרך בהתפתחות הרוק בשנות ה-90 ובמיוחד לרוק הנשי. אין ספק שחלק גדול מההצלחה של האלבום קשורה לאישיות המיוחדת של היוצרת המדהימה הזאת. אלאניס הצליחה להכניס לתוך השירים את כל נשמתה ואת מהותה ומילותיה החושפניות והרגישות שיצאו מהלב הצליחו לחדור עמוק אל תוך לבבות המאזינים. הצלחתו היתה מטאורית והפכה אותו לאחד האלבומים המצליחים ביותר של שנות ה-90, עם זכייה של 6 פרסי גראמי (96-98). זה אחד מהאלבומים "הנשיים" הנמכרים ביותר בארה"ב, ומכירות של 30 מיליון עותקים הפכו אותו גם לאלבום העשירי הנמכר ביותר אי פעם. מותר לציין שהאלבום הזה גם נכנס לרשימת 500 האלבומים הטובים ביותר בכל הזמנים, כאשר גם בישראל האלבום מגיע למקום ה- 26 במצעד האלבומים של כל הזמנים של ynet, המקום הגבוה ביותר לזמרת ברשימה. הצלחת האלבום הביאה לפריצתה של אלאניס לשוק המוזיקה העולמי והעניק לה הצלחה מדהימה. אגב מעבר לגרסה האקוסטית ששוחררה בשנת 2015, היום כבר יש מחזמר על האלבום, לכו לבדוק... להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

פינה בקטנה... האלבום השישי של "Linkin Park" יצא ב-13 ליוני 2014, שמו של האלבום "The Hunting Party" ניתן לו מתוך המשמעות שלינקין היא הקבוצה שעורכת צייד להחזרת האנרגיה והנשמה למוסיקת הרוק. קצת קשה לנו עם המשפט ועם הסגנון הזה במיוחד לאור האלבום שיצא אחריו. זהו האלבום הראשון מאז "Meteora" שאינו מופק ע"י מפיק העל Rick Rubin אלא ע"י Mike Shinoda ו- Brad Delson הגיטריסט. באלבום הזה הלהקה מחליטה לנטוש (לרגע) את הצלילים וההפקה האלקטרונית שאפיינו את שני אלבומיה הקודמים ולחזור לשורשיה הרוקיסטים, ליצור "אלבום רוק" כפי שמייק תיאר זאת. האלבום שימש כמעין הצהרה כנגד כל המבקרים ומביעי הדעה שלינקין מנסה להיות להקה אחרת, יותר ניתנת לעיכול ולא כמו שהיא הייתה בתחילת הדרך. האלבום הזה, שנכתב בפחות משנה, נוצר כולו על בסיס אלתור מקומי של חברי הלהקה. אף אחד מהם לא בא עם חומר מוכן או דמואים וגם כשהם יצרו משהו יחד הוא הוקלט ועובד תוך כדי, ללא הרבה חזרות או הכנות מקדימות. אחד האלמנטים הבולטים באלבום שמשרת את ההצהרה שהזכרנו למעלה הוא שיתוף הפעולה עם אמנים אחרים, דבר שלא קרה מעולם באלבומיה הקודמים של הלהקה. יש כאן שורה של אמנים מובילים ודומיננטיים מאוד בעולם הרוק שבאו לתת את חותמת ה-"רוק" לאלבום של "לינקין", ביניהם Page Hamilton ("Helmet"), Daron Malakian ("System Of A Down"), Rakim (ראפר ומפיק) ואחרון חביב ומשמעותי ביותר Tom Morello ("Rage Against The Machine)". זוהי ללא ספק הצהרת כוונות !! אך בהתחשב באלבום שיצא שלוש שנים לאחר מכן "One More Light" שהוא בדיוק ההפך הגמור מהאלבום הנ"ל אנחנו לא מפסיקים לתהות מה עבר לחברי הלהקה בראש לאחר יציאת האלבום, איך השפיעה עליהם היצירה ומה הם הרגישו. כי זה הרי מטורף לחשוב שאם תיקחו מישהו שלא מכיר את הלהקה ותשמיעו לו את שני האלבומים הוא יהיה בהלם שהם שייכים לאותה להקה ולא רק זאת אלא יצאו אחד אחרי השני בהפרש של שלוש שנים. בגלל זה מוסיקה זה דבר כל כך מדהים !! להאזנה לאלבום ב- Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר