אנחנו שמחים לחגוג את האלבום “One Day Remains” של להקת Alter Bridge שיצא ב-10 באוגוסט 2004 אתם בוודאי מכירים את הכינוי של הפרק הראשון של סדרה חדשה, הוא נקרא "פילוט". בפילוט יש בד"כ שחקן אחד או שניים מוכרים, הקונספט של הסדרה קצת מוכר מסדרות או סרטים אחרים וההפקה והבימוי לא ממש שייכים לשמות גדולים. אז עד כאן בסדר גמור ואפשר לבוא עם ראש פתוח ולנסות מהדבר החדש הזה שמציגים בפנינו. אבל במקרה הנ"ל זה קצת שונה !! אנחנו אוהבים מאוד את הסדרה הקודמת (Creed) וגם את השחקנים הראשיים (אחד מהם חגג יום הולדת אתמול), אנחנו יודעים לדקלם את הטקסטים ואפילו מזילים דמעה בסצנות הדרמה כשהשחקן הראשי מקבל אותנו "בזרועות פתוחות לרווחה". אז למה לעזאזל הוחלף השחקן הראשי (Scott Stapp), הדמויות של השחקנים האחרים וכך גם העלילה??? אנחנו בטוחים שזה מה שהרגיש הקהל, המבקרים ושאר החברים שאהבו את "Creed". מה עכשיו?? עושים ספינאוף למשהו שהסתיים רק לפני שנה? אז זהו שלא!! זוהי סדרה חדשה לחלוטין, עם שחקנים שמקבלים הזדמנות להביע את עצמם הרבה יותר מבעבר כי אינם נמצאים תחת צילו של השחקן הראשי ומצרפים אליהם טאלנט חיזוק מוביל שיודע לקחת אותם למימדים אחרים. (Photo: promediabank.com) האלבום הזה של "Alter Bridge" הוא בדיוק הפילוט הזה וכך הוא גם נוצר. באותה השנה בא הודיעו חברי להקת "Creed" כי הם מפרקים את החבילה, יצא אלבום הבכורה הזה של אלטר ! כבר בסביבות שנת 2000 החלו הדברים בקריד לבעבע, חילוקי דעות בעיקר בין סקוט הזמר ומוביל הלהקה לבין שאר חברי הלהקה החריפו והדבר קיבל משנה תוקף עם עזיבתו של Brian Marshall כשב 2004 הם הודיעו שהם מפרקים את החבילה (למרות שהם חזרו לאלבום נוסף “Full Circle” שיצא ב-2009). זה לא כל כך פשוט לפרק חבילה עם נוסחה מנצחת אחרי שלושה אלבומים מצליחים, שלוש מועמדויות לגראמי וזכייה אחת ב-Best Rock Song בשנת 2001, במיוחד כשבנוסף לכך יש להם קהל מעריצים גדול ואדוק. החבר המיוחד שלנו, המנסר מטקסס Mark Tremonti היה נחוש להמשיך ליצור ולהקים להקה וביחד עם שאר חברי קריד הם חיפשו זמר... שלוש שנים לפני כן (במימד אחר) יצא האלבום השני של להקת “The Mayfield Four” שלאחר כשלון מסחרי של האלבום הראשון (אך הצלחה גדולה מצד המבקרים ואנשי מוסיקה) גם האלבום הזה לא ממש הצליח והסוף כבר החל לתת את אותותיו. זמר הלהקה, מקים הלהקה והמוביל שלה Myles Kennedy, נכנס לדיכאון בעקבות הכשלון של להקתו וחזר ללמד גיטרה, מה שעשה בדיוק לפני שהקים את הלהקה. יש אומרים שזו גם הסיבה לסירוב, כשהוא קיבל פנייה מ-"Velvet Revolver" (לא סגור אם סלאש או מאט פנו אליו) אבל הוא סירב, כן...כן...הוא סירב להרכב של גאנס!! בכל אופן, הוא סירב לסלאש ומאט אך כשטרמונטי פנה אליו שנה לאחר מכן, הוא כבר אמר כן!! (וכמה אנחנו שמחים שהוא אמר כן). בסתיו 2003 שלושת חברי הלהקה שלחו למיילס שלושה דמואים וביקשו ממנו להקליט להם שירה, זהו בעצם היה תחילת האודישן של מיילס. הוא שלח להם את השיר "Broken Wings" והשלושה לא המתינו רגע נוסף והטיסו את הבחור החדש לאורלנדו ב-2 לינואר 2004. ב-4 בינואר 2004 נכנסו הארבעה בפעם הראשונה לחדר חזרות והחלו לנגן יחד. (Photo: wallpapaerflare.com) החברים החלו לעבוד על אלבום הבכורה, כשטרמונטי מביא לאולפן כמעט את כל המוסיקה ובערך מחצית מהטקסטים ומיילס משלים את הטקסטים האחרים. והנה לו אלבום "פילוט" מוכן. כמה פשוט וקל! אמנם נשמע פשוט וקל אך זה היה יותר קשה ממה שזה נשמע. כולם ציפו לקבל את קריד, הרי אלו אותם השחקנים! אז החליפו את השחקן הראשי אבל זה אמור להיות אותו הדבר! חברי קריד היו חשופים ללחצים לא רק מצד המעריצים אלא גם ממפיקים, מנהלים וחברות תקליטים. כולם דרשו את קריד ואת חזרת הלהקה לסקוט. דמיינו איזה קשה זה לשחקן חדש להגיע ל"קאסט" שכולם מכירים ואוהבים, כשחוץ מאותו הקאסט אף אחד לא רוצה אותו. אך בניגוד למה שקרה מסביב, החיבור הזה היה כל כך טבעי ומדהים שחברי הלהקה לא נתנו ללחצים מבחוץ להכתיב להם את הדרך והם הוציאו את האלבום הזה באותה השנה בא הם הכריזו על הלהקה. אז כל מי שציפה לקבל את קריד, קיבל להקה חדשה ואחרת לחלוטין. האלבום הזה מיוחד מהרבה מאוד סיבות, נתחיל בזה שללא ספק מרגישים שיש כאן נגיעות מקריד אבל טרמונטי כאן נותן דרור ליצירתיות שלו ואינו מוכתב ע"י אף אחד (במיוחד לא ע"י אנשים שחושבים שהם בדמותו של המשיח). הריפים והסאונד של הגיטרה מרגיש לעיתים גראנג'י, לעיתים מטאלי כבד ולעיתים הארד רוק מלודי. מיילס מביא פה כשרון ווקלי מדהים ומגיש את השירים בליטופים, שאגות, אסרטיביות וסינכרון מלא עם טרמונטי. יש גם ביצועים טובים של בריאן על הבס ו- Scott Phillips על התופים אך הם לא באים לידי ביטוי בצורה בולטת בכל האלבום אלא פה ושם בשירים מסויימים. מלבד היותו זמר מוכשר, מיילס הוא גם גיטריסט בחסד אך אינו מבצע גיטרות באלבום הזה, לפחות לא מקבל על זה קרדיט, בניגוד למה שקורה באלבומים הבאים. האלבום מביא מספר שירים שמרכיבים את הבסיס של הלהקה מבחינת הסאונד, המלודיה והטקסטים. השיר “One Day Remains” שמתחיל עם הריקוד של טרמונטי והמקצב של בריאן וסקוט הוא אחד מיסודות הלהקה. ממשיכים ל-“Open Your Eyes” שהוא אחד מהמרגשים באלבום וחלק בלתי נפרד מהסטליסט של הלהקה בהופעות, עם מבנה מלודי וקליט שעושה לך חשק לשיר בקול גדול. השיר “Metalingus” הוא אחד השירים הבולטים באלבום ואחד מסימני ההיכר של הלהקה בתחילת דרכה, למרות שלא יצא בסינגל, הוא הפך להיות שיר הנושא של מתאבק ה-"The Edge" הוא לגמרי משהו חדש שמרגיש כמו יצירה שכל חברי הלהקה רצו ליצור כבר הרבה זמן ולא הצליחו עם ההרכב הקודם שלהם, כשמיילס כפי שאמרנו מתברג בצורה מדהימה עם נמוכים מפחידים וגבוהים מבהילים. עוברים לשיר המרגש ביותר באלבום (לדעתנו כן!) “Broken Wings”, הפריטה של טרמונטי עם הטקסט והקול של מיילס שמראה כאן שזוהי רק ההתחלה של כמויות הרגש שאנחנו הולכים לקבל ממנו היא פשוט ירית פתיחה מדהימה. אם זה לא מספיק אז אחריו מגיע עוד ריגוש קטן “In Loving Memory” שמפרק אותך טוטאלית. אחד השירים המרגשים ביותר שלנו בשנים האחרונות מאחר ויש לו ייחוס אישי, שיר שמחבק את היקרים שלנו שהלכו לאיבוד ונפרד מהם לשלום כשהוא מבטיח לא לשכוח. אבל עם השיר “Watch Your Words” אתה כבר יודע... בזמן שפה טרמונטי "המנסר מטקסס" (אנחנו המצאנו את זה) מפיל עלייך ריפים "פצצות" שנרקחו אי שם במרתפי המטאל, בריאן וסקוט נושאים אותו על כתפיהם ומיילס כמו גנרל ענק מוביל אותך לעבר האופק, זה קורה... חיוך קטן לאט לאט מתרחב על פנייך עם הפנמת התובנה שיש פה משהו חדש, מרגש, בועט, אגרסיבי ומדהים. אם עד עכשיו היו ספקות או אי ודאות, עכשיו אתה כבר יודע שזה זה!! אז לכבוד הסיום נקנח עם שיר אפוקליפטי שגם מאפיין בצורה מובהקת את הסאונד של הלהקה “The End Is Here” , "הנה מצאת לשארית ימייך את התשובות..." אנחנו יודעים שהרבה ממעריצי הלהקה לא ממש נחשפו לאלבום הזה במיוחד לאור העובדה שהאלבום השני "Blackbird" הוא זה שהיווה את פריצת הדרך של הלהקה והביא אותה להצלחה הבינלאומית ואנחנו משוכנעים שיש אפילו סיכוי שהוא לא בארסנל שלכם. לכבוד חגיגות 20 שנה לאלבום הלהקה שיתפה את הדמו של השיר "Broken Wings". זהו השיר הראשון ששלושת יוצאי Creed ניגנו יחד עם הזמר החדש שלהם מיילס קנדי ב-4 בינואר 2004. אז זה לא מאוחר וזו הזדמנות טובה לחזור אחורה ולהאזין לאלבום שממנו הכל התחיל, כי היום אנחנו כבר יודעים מי הם "Alter Bridge" ואנחנו פשוט מטורפים עליהם!! להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

זה מרגיש כאילו רק אתמול שפצצת האימה כבשה את עולם המטאל והמוסיקה בכלל. האלבום שרקחו שמונת חברי "Slipknot" במעמקי תהום חשוכה, רדופה ביצורים, צלילים, קולות וחוויות שלא מהעולם הזה יצא ב-9 לאוגוסט 2019. אנחנו דרמטיים ואנחנו אוהבים את זה... מהטיזרים הראשונים לקראת האלבום, סליפנוט גרמו לנו לפתח ציפיות ברמות של הסרט הבא של קוונטין טרנטינו. עבודה שיווקית חסרת תקדים בעולם הרוק, חסרת תקדים בעולם התת ז'אנר וחסרת תקדים מצד הלהקה. פרסומים במדיות החברתיות השונות, שיתופי פעולה עם מותגי ענק וסיסמא אחת שהפכה את כל מי שלא מחובר ללהקה הזאת ליצור נחות, שונה ואפילו לא מפותח. "WE ARE NOT YOUR KIND" כמה נועזת, כמה חסרת מעצורים וכמה כשרונית החבורה הזאת שהביאה לנו את האלבום פורץ הגבולות, הדינמי והמגוון הזה שיהווה מגדלור בעולם המוסיקה. שוב, אנחנו נסחפים ואנחנו אוהבים את זה... הכל התחיל אחרי סיום סיבוב ההופעות לאלבום הקודם בשנת 2017, Shawn "Clown" Crahan ו-Jim Root החלו לכתוב חומרים חדשים יחד, שון וג'ים התכוונו מלכתחילה לקחת את הזמן באלבום הזה ולא לרוץ קדימה ללא הבחנה. לא רק חומרים חדשים אלא גם חומרים שהם כתבו יחד עוד במהלך סיבוב ההופעות. ג'ים סיפר שהוא היה מאוד מרוצה מכך שהוא היה יכול להתרכז בלהקה אחת, ללא צורך להתפצל לשניים, זוהי גם הסיבה שהוא לא המשיך ב-Stone Sour. כבר אז לשון היה רעיון לייצר אלבום קונספט כפול, גדול ואקספרמנטלי. בשלב מאוחר יותר הצטרף המתופף (הענק והמטורף שאגב עדיין לא קיבל מספר בהרכב) Jay Weinberg והם החלו לגבש דמואים להקלטת האלבום. Corey Taylor באותה תקופה היה עסוק באלבום "Hydrograd" של ההרכב השני שלו Stone Sour. Photo: Paul Harries למרות שהסינגל "All Out Life" יצא כבר באוקטובר 2018, ההרכב התכנס לתחילת ההקלטות של האלבום רק בתחילת 2019. במהלך שנתיים שלמות עבדו השלושה על הדמואים לאלבום, כמו מכשפה שרוקחת שיקוי מחומרים מסוכנים ונותנת לו להתבשל כמו פוייקה במדורה, כך התגבש לו האלבום. השירים התפתחו וצמחו במהלך הזמן הזה, בכל פעם שהם נגעו בהם, משהו אחר קרה וזה העניק להם את היכולת להתנסות וליצור במרחבים חדשים. מדבריו של שון: “Let me tell you, this one’s biblical” לאחר סיום הדמואים כל החומרים הועברו לקורי שעף מהיצירתיות של השלושה וקיבל השראה ללכת למקומות שלא העז ללכת בהם קודם לכן והוא כתב מעמקי נשמתו את כל הטקסטים לאלבום. קורי שהיום כבר הספיק למצוא אהבה חדשה, להתחתן ולהחזיר את שפיותו, באותה תקופה סבל מדיכאון קשה. הוא עבר גירושים קשים ומכוערים ממערכת יחסים שהייתה "רעילה" לדבריו, הוא נכנס לדיכאון וניסה למצוא דרך להתאושש מהחוויה הקשה. קורי סיפר שזהו אלבום כמעט אוטוביוגרפי בו הוא חושף את כל חוויותיו ורגשותיו, הוא טוען שמעולם לא היה כל-כך אישי באף אלבום של ההרכב. טקסטים קודרים שמספרים את התהליך שעבר קורי בדרך ל"גאולה"! קרוב ל-27 קטעים התגבשו להם במהלך הכתיבה ובתחילת 2019 הגיע הזמן להתחיל להקליט. יחד עם המפיק Greg Fidelman שהפיק את האלבום הקודם של הלהקה, החל מחול האימים של האלבום המטורף הזה (ואנחנו אומרים זאת במובן החיובי). ג'ים סיפר שבמהלך ההקלטות התרחש המשך ישיר לתהליך שהשלים את מה שהתחיל בכתיבה. ההקלטות נעשו בצורה שוטפת ומהירה. הכל התרחש יחד, ומהר. חברי הלהקה הקליטו את האלבום כשהם כולם מנגנים יחד ולא כשכל אחד מקליט את החלק שלו בנפרד. קורי סיפר שפתאום הקטעים קיבלו נפח ומשמעות אחרת, מן אבולוציה מטורפת שהתרחשה בלהקה יחד עם השירים, תדמיינו רגע שמונה מטורפים באולפן אחד, לאחר 5 שנים שלא היו יחד בסיטואציה הזו, וכולם משתוקקים להוציא את כל מה שיש להם בבטן !! ממש לפני יציאת האלבום החליט Chris Fehn לתבוע את חברי הלהקה על תמלוגים על סיבובי ההופעות. הדבר גרר תביעה ענקית ויחסי ציבור מאוד שליליים שגרמו למעריצי הלהקה לחשוד שמשהו שוב לא בסדר עם חברי הלהקה והכל שוב פעם מתחיל להתפרק. אך לא כך קרה, הם יצאו מחוזקים יותר, חמושים בסלוגן חדש, מסיכות חדשות וטיזרים ויזואליים מטורפים שפורסמו בכל המדיות האפשריות, וכך הוציאו השמונה את האלבום באוגוסט 2019 ! אז גם אם אתם לא נמנים בקהילת ה-Maggots ליחצו פליי וכנסו לטרוף: Spotify, Apple Music האלבום נפתח עם "Insert Coin" ככה בשביל הכיף, לעשות לכם בדיקה לעור התוף ולוודא שהכל מאוזן לפני שנכנס ההמנון הרשמי של 2019 (אין צורך להכחיש כי זה לא יעזור) "Unsainted" !! זהו אחד השירים הגדולים ביותר של ההרכב הזה, חזק, עוצמתי, בנוי למופת, מלודי לפרקים, חותך לפרקים, עם דינמיקה שיכולה להכיל את כל מה שסליפנוט עשו עד לאותו הרגע. כל ההייפ שנוצר סביב האלבום התפרץ בסינגל המופלא הזה שמבלי ששמת לב מניח את הביקור בהופעה של הלהקה במקום הראשון של סדר העדיפויות שלך בחיים, בכלל !! אלמנטים מוסיקליים מכל האלבומים של הלהקה משולבים בטקסט קשה וקודר על דיכאון של קורי שמביא פצצה חסרת רחמים. בקליפ של השיר חושפים חברי הלהקה את המסכות החדשות שלהם, אבל מה זה משנה עכשיו כששון חובט עם מחבט הבייסבול שלו בחבית... השיר שנפתח כך נקרא "Birth Of The Cruel", הרצועה השלישית באלבום עם סגנון שונה ממה ששמענו עד כה מההרכב עם קצת ניחוח תעשייתי, מגיעים לפזמון וקורי מתפוצץץץץץ. הסינגל השלישי נכתב במחסן ביתו של ג'ים כשהריפים מובילים את השיר ולהפך, כשהתופים והנקישות בחבית הם שמובילים את השיר. גם כאן קורי מתמודד עם הדיכאון אך מצליח לפרוץ דרך להתגבר עליו. אחד הקטעים הקודרים באלבום הוא "Death Because Of Death", פרי יצירתו של שון שלוקח אותך למעין רגע מחשבתי לא ברור...ואז זה מגיע... פיצוצים!!!!! טרוףףףףףףף, הקטע החמישי באלבום "Nero Forte" נפתח בריף קטלני ומהיר עם התיפוף העל אנושי של ג'יי ויש שיגור, אבל רגע...מה זה? קולות רקע? הרמוניה קולית של קולות כמעט פלצט? זה פתאום מערער אותנו, אנחנו נעים באי נוחות, אבל במחזור השני אנחנו כבר זורמים עם זה וזה טוב כי השאגות, הגיטרות, התופים, הכל פשוט משתלב בצורה מושלמת, טרוף חושים. מרגיש קצת כמו אבולוציה של השיר "Psychosocial". עוברים לרצועה השישית "Critical Darling", שמתחילה מאוד חזק, צורה שמאוד מאפיינת את החומרים הראשונים של ההרכב, אך בהמשך מקבלת מעין תפנית פופית מלודית, כאילו משהו הומס כאן והפך דביק ונעים. כמובן שהטרוף חוזר מיד אח"כ, רכבת הרים מוסיקלית מרתקת!! השלד של השיר נכתב במהלך האלבום הקודם, אך שינויים כאלה ואחרים לריף ותוספות של אפקטים אלקטרונים הביאו אותו לאלבום הזה. עכשיו אנחנו משנים אווירה ועוברים למשהו יותר איטי וכבד שמאוד מזכיר את "Snuff". הקטע "A Liar’s Funeral" הוא עוד מסע לתוך עמקי נשמתו הפצועה והדיכאונית של קורי, כמה זה מרגש...כמה זה כואב...קורי סיפר שבשיר הזה הוא מסתכל על כל האנשים שהיו סביבו והסתכלו בעין עקומה ומתנשאת על הדכאון שלו, הוא קורא להם Liars. המכות של ג'יי על ההיי-האט מרגישות כמו חתיכות מתכת שמייסרות ומכאיבות. קחו נשימה עמוקה ובואו נמשיך... היישר חזרה לתופת המוכרת והאהובה עם "Red Flag", ג'ים סיפר שגרג המפיק לקח את הדמו של השיר הזה והפשיט אותו לגמרי עד שהוא מצא חלק מריף מסויים שעליו נבנה כל השיר מחדש. נמשיך מכאן לקטע מעבר פסיכוטי "What’s Next" שמזכיר סצינה במעלית או לובי של בית מלון קריפי שנייה לפני שמתרחשת אפוקליפסה זוועתית ומחרידה. עם נעימת הפסנתר הקריפית הזו אנחנו ממשיכים לאחת מהיצירות המופלאות והמפתיעות באלבום "Spiders". זהו צד חדש של סליפנוט שלוקח אותם למרחבים חדשים וסגנונות שונים שמאפיינים את הלהקה, וזה פשוט קטע מדהים, לא צריך לפחד לראות עוד צבעים של הלהקה. Photo: Slipknot ממשיכים לקטע בשם "Orphan" שמתחיל בקטע פתיחה ארוך ומתפרץ לת'ראש מטאל מהיר ואיכותי. אנחנו פשוט מעריצים את ג'יי על הכשרון והיכולות שלו, אין ספק שהוא לא נופל מ-Joey Jordison ואולי אף מתעלה עליו (אל תכעסו אם אתם ממעריציו של ג'ואי), הוא משתלב בצורה מושלמת עם הכיוונים החדשים של הלהקה, כשהוא עדיין מחזיק בבסיס האימתני שלה. קורי מספר לכם כמה הוא מרגיש בודד, ממש כמו יתום, אבל יתום חסר רחמים שהורס את עולמכם. השיר "My Pain" הוא עוד קטע איטי, כבד ומרגש אבל...מוגש כאן עם טוויסט מוסיקלי, פסיכדלי שלא קרוב אפילו לעולם של "סליפנוט". הקסילופון כאן מכניס אותנו לאווירת אימה כשקורי שר לנו בצורה ענוגה, אם זו לא תעוזה, יצירתיות ופריצת גבולות אז צריך לשנות את ההגדרות. המוסיקה לשיר נכתבה עוד בשנת 2008 וכל פעם שחברי הלהקה ניגשו אליה היא לא הייתה בשלה לאלבום, הפעם היא כן ! הקטע הלפני אחרון נקרא "Not Long for This World" והוא פשוט בנוי בצורה מושלמת, פתיחה קלה נעימה ומלטפת שנשברת בבת אחת עם הריף של הגיטרה והמלודיה של השירה. כך חוזר הבית שוב ושוב עם הפזמון המתפוצץ בסגנון סליפנוט. זהו לא שיר קליט או להיט, זה שיר שמצריך הקשבה נוספת עם עומק והפנמה. הקטע שחותם את האלבום הוא "Solway Firth" משום מה מרגיש כמו המשך ישיר של "Spiders" אבל הוא סיכום מופלא לאלבום הזה. שיר שפשוט מסכם את כל מה ששמענו מההרכב הזה כאן ועכשיו, הכיסוחים, השאגות, השבירות, הפסקות עם מלודיה נעימה, אפקטים אלקטרוניים, תיבות נגינה קריפיות ועוד מגוון סגנונות שקיבלנו כאן מהלהקה. האלבום השונה, המגוון והאקספרמנטי הזה נכנס היישר למקום הראשון בבילבורד 200 וכבש את המקומות הראשונים בעשרות מדינות אחרות בעולם, זו הייתה לא רק התפוצצות מוסיקלית אלא ללא ספק גם התפוצצות מסחרית. יש להתייחס לכך בכובד ראש בעולם האינסטנט, פופ, אינסטוש וטיק טוק שבו אנחנו חיים היום. האלבום זכה לחשיפה מטורפת והביא את המטאל "החדש" לכותרות המדיות השונות, אפילו אם זה היה רק לרגע קצר. יחד עם האלבום שנחשב בעיניינו וגם בעיניי הלהקה לקפיצת מדרגה, גם סיבוב ההופעות שלהם עבר קפיצת מדרגה ואי אפשר להפריד בין השניים. כמו שהם לקחו את היצירתיות המוסיקלית שלהם למחוזות אחרים, קיצוניים יותר, לא מוכרים, גם בהופעות שלהם היום הם הלכו רחוק. הוסיפו אלמנטים דרמטיים, פירוטכניקה ו-Show מטורף, כחלק בלתי נפרד ממה שהם רוצים לשדר עם האלבום. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 9 לאוגוסט 1968 שוחרר באנגליה (וב- 14 ליוני בארה"ב), האלבום "Wheels of Fire", אלבומה השלישי של להקת "Cream". מעבר לעובדה שהאלבום הזה הוא כנראה שיא היצירה של הלהקה אשר זכה להיכנס לרשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון, הרי שמבחינה היסטורית מדובר באלבום הכפול הראשון בעולם אשר זכה למעמד של פלטינה (מעל מיליון יחידות) במכירות. התקליט הראשון מורכב משירים שהוקלטו באולפן בשלהי שנת 1967, בעוד שהויניל השני הוקלט בהופעות חיות שנערכו ב- "Fillmore West" וב- "Winterland Ballroom" שבסן פרנסיסקו בראשית שנת 1968. מדובר בפרויקט שאפתני וניסיוני יותר של השלישיה המדהימה המונה את Eric Clapton, Ginger Baker ו- Jack Bruce. הלהקה הלה כאן צעד אחד רחוק יותר ממה שעשתה באלבומים הקודמים, עם קומפוזיציות מורכבות ושילוב של משקלי א-סימטרים מצד אחד וכניסה לז'אנרים כמו ג'אז תוך הרחבת השימוש בכלי נגינה נוספים כמו כלי נשיפה וכלי מיתר, מנגד. החומר לתקליט האולפן מורכב משני קאברים לשירי בלוז אותם בחר Eric Clapton, לצד חומר מקורי שנכתב על-ידי שני צמדים. הצמד הראשון, הינם הבסיסט והזמר המוביל Jack Bruce שחבר לתמלילן Pete Brown בכתיבה של ארבעה מתוך רצועות האולפן, כאשר הצמד השני הורכב מהמתופף Ginger Baker אשר כתב שלושה שירים נוספים יחד עם המוזיקאי Mike Taylor. כאן המקום לציין שבמהלך הסשנים לאלבום כתב קלפטון את השיר "Anyone for Tennis", ששוחרר כסינגל ונכנס גם לפסקול הסרט "The Savage Seven". השיר נכנס גם לגירסאות המורחבות המאוחרות ששוחררו לאלבום. (Photo: George Stroud) האלבום כולל את אחד מהשירים הגדולים של הלהקה "White Room", שהינו הקטע הפותח של האלבום אשר שוחרר גם כסינגל והגיע למקום השישי במצעד האמריקני והפך ללהיט הכי גדול של הלהקה. השיר התחיל מקטע של ג'ק ברוס שמבוסס על האקורדים בשיר "Tales of Brave Ulysses" מהאלבום הקודם של הלהקה. את המילים כתב Pete Brown שעזר לג'ק ברוס לכתוב בין היתר גם את הלהיט "Sunshine Of Your Love". המתופף Ginger Baker היה זה שהגה את מקצב הפתיחה אבלה הוא לא קיבל על-כך קרדיט. קלפטון משתמש פה באפקט Wah-Wah בהשפעת Jimi Hendrix. הוא קיבל על זה מקום שני בשירי ה- Wah-Wah הגדולים בכל הזמנים של מגזין "Guitar". במקום הראשון נבחר אגב "Voodoo Child (Slight Return)" של Jimi Hendrix ממנו הושפע אריק קלפטון. מיד אחר כך מגיעה גירסת הכיסוי לשיר "Sitting on Top of the World" המוכר מהביצוע של Howlin’ Wolf. מדובר בגירסה כבדה במיוחד שהשפעות מצלילי הגיטרה הבוקעים ממנה ישמעו שנה מאוחר בנגינה של Jimmy Page באלבום הבכורה של "Led Zeppelin". הרצועה "Passing the Time" שנכתבה על-ידי הצמד ג'ינג'ר בייקר ומייק טיילור בנוייה משלושה מקטעים שחוברו להם יחדיו. הוא נפתח בתיפוף מוזר עם הרמוניות ווקאליות, משם אנחנו עוברים לקטע שקט ופסיכדלי הכולל אורגן וויולה, כאשר הקטע השלישי הינו קצבי ורוקיסטי ולאחריו הכל מתפוגג לקטע השני השקט שמוביל אותנו לסיום השיר. הקו הפסיכדלי נמשך עם הרצועה "As You Said" של הצמד ג'ק ברוס ופיטר בראון שמסיימת את הצד הראשון של הויניל לצלילי גיטרה אקוסטית וויולה עליה מנגן Felix Pappalardi. קטע קסום ויפייפה שנגינת האקוסטית שלו מזכירה לנו שוב מצטלצלת לנו כמו מה ש- "Led Zeppelin" ישמעו כמה שנים מאוחר יותר. את הצד השני של הויניל באלבום הראשון פותח השיר "Pressed Rat and Warthog" של בייקר וטיילור הכולל קטע דקלום של בייקר אותו הוא ייעד בתחילה לבתו, אך לבסוף ביצע בעצמו. הקטע "Politician" הוא אחד מהיפים באלבום. קטע בלוז-רוק "קרימי" קלאסי, עם ריף מהפנט ומשפטי גיטרות שהוקלטו בשני ערוצים שונים וצפות לנו בין הרמקולים במיקס הסטריאו. אנחנו ממשיכים עם הקו הרוקיסטי עם "Those Were the Days" הכולל עבודת תופים וכלי הקשה מדהימה של בייקר והרמוניות ווקאליות יפות של קלפטון וברוס, אשר הזכירו לנו לפרקים אפילו את "Gentle Giant". הקטע "Born Under a Bad Sign" הוא גרסת הכיסוי השניה באלבום האולפן' לשיר שכתבו Booker T. Jones ו-William Bell וביצע בין היתר Albert King. מוזר שעל-אף שמדובר ששיר שנבחר על-ידי קלפטון לביצוע דווקא לא הוא זה ששר בו, בפרט שיש שמועות שליין הבס המורכב והשונה ממקצב השירה, הקשה מאוד על ג'ק ברוס את השירה. אלבום האולפן מסתיים עם "Deserted Cities of the Heart" אולי השיר הטוב ביותר בצד השני של הויניל הכולל מקצב פרוע בו הרוק מתמזג עם קצת פולק ואפילו ג'אז עם עבודת בס מדהימה של ג'ק ברוס. אשר לאלבום ההופעה, הוא כולל 4 שירים שנבחרו בקפידה על-ידי המפיק Felix Pappalardi, אשר גם מנגן בראלום האולפן על מספר כלים, כמו ויולה, אורגן וחצוצרה. השירים נבחרו מתוך שש הופעות שונות שהוקלטו בפילמור וסט ובאולם ווינטרלנד שבסן פרנסיסקו. בבחירה ניסה פפאלדי לאזן בין האגואים המנופחים של כל אחד משלושת החברים. "Traintime" נבחר כדי להבליט את ג'ק ברוס עם נגינת סולו המפוחית שלו, בעוד ש- "Toad" נועד "להרים" לג'ינג'ר בייקר עם סולו התופים שכלול בו, הארוך משמעותית מגרסת האולפן מהאלבום "Fresh Cream". לעומת זאת אריק קלפטון קיבל את רצועות הבלוז הקלאסיות "Spoonful" ו- "Crossroads" שהביצוע המטורף שלו בהופעה הפך להיות לשם נרדף של "אלוהי הגיטרה" ושימש לפסטיבל הגיטרות אותו חנך קלפטון בשנת 1999, כמו גם לשם הקופסא ששחרר בשנת 1988 וכוללת את מיטב הרפרטואר שלו מכל התקופות וההרכבים. מעניין לציין שדווקא אריק קלפטון חשב שהביצוע הספציפי של השיר אשר לא נערך כלל בדרכו לאלבום, לא היה מספיק טוב. מה שכן, הביצוע של "Cream" לשיר הזה השפיעה באופן מיוחד על Geddy Lee בסיסט להקת "Rush", אשר ציין שהנגינה של ג'ק ברוס והאילתורים שלו על גיטרת Gibson EB3 בקטע הזה, לא רק גרמה לו לרצות לנגן בגיטרה בס, אלא לרצות לנגן על בס במסגרת הרכב טריו. כמובן ש- "Rush" יבצעו בהמשך גירסת כיסוי משלהם לשיר, אשר נכללה באלבום "Feedback". האלבום הזה גם סימן את תחילתו של הסוף של הסופרגרופ האימתני. זמן קצר לאחר השלמת הקלטות האלבום החליטו חברי "Cream" שהם רוצים לפרק את ההרכב. בדרישת הלייבל, הם יצאו לסיבוב הופעות אחרון בסוף 1968, כאשר כמעט כל הסט שנוגן בו כלל שירים מהאלבום הכפול "Wheels of Fire". הלחצים של חברת התקליטים הביאו את הפאוור טריו לשחרר עוד אלבום אחד אחרון בשם "Goodbye", אלבום נוסף שמהווה הכלאה של חומרי לייב ואולפן, אשר יצא בתחילת 1969, לאחר שהלהקה כבר התפרקה. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב 9 באוגוסט 2005, "Staind" הוציאה את אלבום האולפן החמישי שלה, "Chapter V". עד שנת 2005, "Staind" כבר הגיעה לנקודה מעניינת בהתפתחות שלה. הכבדות החונקת שאפיינה את אלבומיה המוקדמים פינתה בהדרגה מקום לגישה מלודית ומופנמת יותר ב "Break the Cycle" וב "14 Shades of Grey". האחרון לקח את הלהקה עמוק במיוחד אל תוך הנגישות של הפוסט גראנג', כשהמלודיה והכתיבה הרגשית של Aaron Lewis קיבלו עדיפות על פני אגרסיביות טהורה. "Chapter V" לא מבטל את התהליך הזה, אבל הוא בהחלט מחזיר חלק מהמשקל הפיזי שהיה חסר לעיתים באלבום שקדם לו. ההקלטות של האלבום סימנו את הפעם הראשונה שבה הלהקה עבדה עם המפיק David Bottrill, שכבר הגיע עם רזומה שכלל עבודה עם "Tool", "King Crimson" ו Peter Gabriel. האלבום הוקלט בתקופה שלאחר סיבובי ההופעות הנרחבים של "14 Shades of Grey", עם ההרכב המוכר של הסולן וגיטריסט הקצב Aaron Lewis, הגיטריסט המוביל Mike Mushok, הבסיסט Johnny April והמתופף Jon Wysockiי. דויד היה אחראי גם על המיקס, וההפקה שלו העניקה לאלבום אופי צפוף ועוצמתי יותר מקודמו, מבלי לפגוע בבהירות המלודית שכבר הפכה לחלק מרכזי מהצליל של הלהקה. התוצאה נשמעת פחות כמו ניסיון לחזור לאגרסיביות המוקדמת של הלהקה, ויותר כמו ניסיון להחזיר גיטרות כבדות אל תוך כתיבת השירים המלוטשת שהלהקה פיתחה בשני האלבומים הקודמים. האלבום נפתח עם "Run Away" מבהיר מיד ש "Staind" החזירה לעצמה חלק מהשרירים. עבודת הגיטרה של מושוק נושכת יותר מאשר ברוב "14 Shades of Grey", בזמן ש ג'ון ואפריל מעניקים לבתים בסיס עבה ויציב. לואיס נשאר הלואיס המוכר, פצוע, מכונס בתוך עצמו ומותש רגשית, אבל הפעם המוזיקה שסביבו פחות פסיבית. הפזמון פותח את השיר מבלי להעלים את המתח, ובכך מציג את אחת מנקודות החוזק המרכזיות של האלבום: הכבדות והמלודיה כבר לא נאבקות זו בזו על המקום. אחריו מגיע "Right Here", הסינגל הבולט ביותר באלבום ואחד השירים המדויקים ביותר שלו מבחינת בנייה. תפקיד הגיטרה המאופק של מושוק משאיר ללואיס מספיק מרחב לשלוט בבתים, בעוד הפזמון מתרחב באופן טבעי ולא מסתפק בכך שהוא פשוט נהיה חזק יותר. לואיס מגיש את השיר באותה עייפות משכנעת שהפכה לסימן ההיכר שלו, אבל הפעם יש בביצוע יותר איפוק מאשר בחלק מהחומרים המוקדמים. במקום להתפוצץ, הוא נשמע כמו אדם שמנסה נואשות להחזיק מערכת יחסים שמתפרקת מולו. דווקא האיפוק הזה מעניק לשיר את הכוח שלו. השיר "Paper Jesus" מספק את משקל הנגד הדרוש. הוא אפל יותר, כבד יותר ומחוספס משמעותית, כשהכול נשען על אחד הריפים החזקים ביותר של מושוק באלבום. הגיטרות חורקות במקום לנצנץ, לואיס דוחף את הקול שלו חזק יותר, והמבנה חוזר שוב ושוב אל המתח במקום למהר אל פורקן שמותאם לרדיו. כאן "Chapter V" מתקרב יותר מכל נקודה אחרת לחיבור בין "Staind" המלודית של תחילת שנות האלפיים לבין העוינות שעדיין מסתתרת בתוך החומרים המוקדמים שלה. הניגוד הזה הופך לאחד המאפיינים המרכזיים של האלבום. "Schizophrenic Conversations" חוזר פנימה, עם קטעים שקטים יותר שיוצרים תחושה קלסטרופובית לפני שהלהקה נפתחת סביב לואיס. שם השיר מתאר היטב את אופי הכתיבה שלו. השירים האלה מרגישים לעיתים פחות כמו הצהרות ויותר כמו ויכוחים שמתרחשים בתוך הראש של אדם אחד. לואיס נע שוב ושוב בין האשמה, אשמה עצמית, תלות והתבוננות פנימית, והדינמיקה של הלהקה בין שקט לעוצמה משקפת את התנודות האלה. השיר "Falling" ישיר יותר. מושוק בונה את השיר על בסיס גיטרות שרירי, בזמן שג'ון דוחף אותו קדימה בקצב נוקשה שמאפשר לפזמון לנחות בעוצמה גדולה יותר. לואיס נשמע נסער יותר ככל שהשיר מתקדם, והעיבוד יודע מתי לתת לתסכול הזה מרחב במקום לכסות כל חלל בדיסטורשן. זה שיר נגיש, ללא ספק, אבל נשארת בו מספיק מחוספסות כדי שהליטוש לא יהפוך אותו לחסר שיניים. האלבום נע אל אזורים אפלים יותר עם "Cross to Bear" ו "Devil". הראשון קצר יחסית ומתעמת, כשהריף מעניק ללואיס משטח קשה יותר שעליו הוא יכול להניח את השירה, בעוד "Devil" מותח את המתח (אהבתם?) לאורך זמן רב יותר. באורך של כחמש דקות הוא השיר הארוך ביותר במהדורה הסטנדרטית, והמרחב הנוסף משמעותי. במקום לרדוף מיד אחרי הוק, הלהקה מאפשרת לאווירה ולחזרתיות לעשות את העבודה. עם זאת, לגישה הזאת יש גם מגבלה. בשלב הזה בקריירה של הלהקה, אוצר המילים הרגשי של לואיס כבר מוכר מאוד. אשמה, טינה, בידוד ומערכות יחסים פגועות נשארים הטריטוריה הטבעית שלו, וכשהעיבודים המוזיקליים הופכים מאופקים מדי, ההבדלים בין השירים מתחילים להצטמצם. "Chapter V" נמצא בשיאו כאשר שפת הגיטרה של מושוק או ההתקפה הקצבית של ג'ון יוצרות חיכוך סביב השירה, במקום להסתפק בליווי שלה. השיר "Everything Changes" מדגים מדוע הצד הרך יותר של הלהקה עדיין יכול לעבוד היטב. השיר אינו זקוק לעיבוד מורכב במיוחד, משום שהכוח שלו נמצא בתהליך ההסלמה. לואיס מתחיל מנקודה של חרטה, והלהקה מגבירה בהדרגה את הלחץ הרגשי סביבו. הפזמון רחב מבלי להפוך לסנטימנטלי מדי, וזה הופך אותו לאחת הדוגמאות המוצלחות ביותר באלבום לאינסטינקטים של הלהקה בכתיבת פוסט גראנג' מלודי ונגיש. ב "King of All Excuses" המרירות חוזרת לקדמת הבמה. לשיר יש גישה חדה יותר, והוא מרוויח מהניגוד בין ההגשה הקולית של לואיס לבין התקפת הגיטרות הכבדה יותר. הוא גם מזכיר ש "Staind" משכנעת יותר כאשר המלנכוליה שלה מכילה התנגדות. כניעה מוחלטת עלולה לשטח את המוזיקה שלה. הכעס מעניק לה צורה. השיר הסוגר, "Reply", בוחר דווקא בהתבוננות פנימית. במקום לסיים עם ההצהרה הכבדה ביותר של הלהקה, "Staind" מושכת את האלבום בחזרה אל מקום אינטימי יותר. הבחירה הזאת עובדת משום שהאלבום מבלה חלק גדול מזמן הריצה שלו בניסיון לאזן בין שתי הזהויות של הלהקה: ההרכב הכבד שצמח מסצנת המטאל האלטרנטיבי של סוף שנות התשעים, ולהקת הרוק המלודית והמצליחה מאוד שאליה היא הפכה. האיזון הזה הוא בסופו של דבר מה שמבדיל את "Chapter V" מ "14 Shades of Grey". הוא לא מוותר על כתיבת השירים הנגישה שהביאה את הלהקה לקהל גדול בהרבה, וגם לא מעמיד פנים שהלהקה יכולה פשוט לחזור אל האגרסיביות של שנותיה הראשונות. במקום זאת, הוא מחבר בין שני הצדדים בצורה יעילה יותר. מושוק נוכח יותר, חטיבת הקצב נושאת משקל גדול יותר, ולואיס מקבל מספיק מרחב כדי להישאר המרכז הרגשי של האלבום מבלי שכל עיבוד יהפוך רק לכלי שמשרת את הקול שלו. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב 3 באוגוסט 2011 הוציאה "Trivium" את אלבום האולפן החמישי שלה, "In Waves". מעט מאוד להקות מטאל מודרניות בילו את השנים הראשונות שלהן בהתמודדות עם ציפיות גבוהות כפי שעשתה "Trivium". לאחר השאפתנות הטכנית של "Shogun", הרביעייה מפלורידה ניצבה בפני המשימה המורכבת של יצירת אלבום שימשיך את דרכו של אלבום שרבים מהמעריצים עדיין רואים בו יצירה כמעט מושלמת. במקום לנסות להתעלות על המורכבות הפרוגרסיבית של קודמו, "In Waves" בחר בדרך ישירה יותר. הוא כבד יותר מ "The Crusade", מהודק יותר מ "Shogun", ובסופו של דבר הפך לאלבום שהגדיר מחדש את הזהות של "Trivium" לאורך העשור שלאחר מכן. כש Matt Heafy מוביל את השירה והגיטרה לצד עבודת הסולו החדה של Corey Beaulieu, קווי הבס העוצמתיים של Paolo Gregoletto והמתופף החדש Nick Augusto, הכימיה בלהקה מרגישה רעננה מתמיד. הצטרפותו של Augusto מזרימה תחושת דחיפות לכל ביצוע, עם עבודת דאבל בס בלתי פוסקת ששומרת על גרוב מבלי לוותר על העוצמה. המפיקים Colin Richardson ו Martyn "Ginge" Ford מעניקים לאלבום הפקה מלוטשת אך אגרסיבית, כזו שמאפשרת לכל ריף לנשום מבלי לרכך את עוצמתו. תהליך ההקלטה של "In Waves" שיקף את רצונה של הלהקה לחדד את הסאונד שלה, ולא להמציא אותו מחדש. הלהקה הקליטה את האלבום באולפני Paint It Black שב Altamonte Springs, פלורידה, ובאולפני Audiohammer שבעיר הסמוכה Sanford, תחת הפקתם של Richardson ו Ford, שכבר עמדו מאחורי אלבומים חשובים של Machine Head, Carcass ו Bullet for My Valentine. השניים שאפו להפקה מדויקת במיוחד, כאשר Carl Bown פיקח על ההקלטות ו Michael "Elvis" Baskette היה אחראי על הקלטות השירה הנוספות. התוצאה היא אלבום מהודק במיוחד, שבו כל גיטרת קצב, כל הרמוניית סולו ועבודת התופים המדויקת של ניק נשמעות בבירור, מבלי לפגוע במשקל הכבד של המוזיקה. לאחר סיום ההקלטות בפלורידה עבר האלבום למיקס באולפני Treehouse שב Derbyshire, אנגליה, ולאחר מכן הושלם המאסטרינג על ידי Ted Jensen באולפני Sterling Sound שבניו יורק. התוצאה היא סאונד מלוטש, עוצמתי ואגרסיבי ללא פשרות. קטע הפתיחה האינסטרומנטלי "Capsizing the Sea" משמש כהקדמה קולנועית לפני שהוא מתפרץ אל "In Waves", אחד השירים המכוננים בקריירה של הלהקה. השיר נבנה סביב אחד הריפים הזכירים ביותר של הלהקה ומשלב ברייקדאונים מוחצים עם פזמונים מלודיים באופן שנשמע טבעי לחלוטין. הניגוד בין השירה המחוספסת של Heafy לבין המלודיות הנקיות והמרקיעות מדגיש עד כמה הביטחון הקולי שלו התפתח לעומת האלבומים המוקדמים. השיר "Inception of the End" חושף את הצד הטכני של הלהקה מבלי לגלוש להפגנת יכולת מיותרת. הרמוניות גיטרה מורכבות נשזרות בין מקצבים משתנים, בעוד ניק דוחף את השיר קדימה עם מעברים מתפוצצים. "Dusk Dismantled" הוא התפרצות טהורה של אגרסיה מבוקרת, המשלבת בלאסט ביטס ועוצמות של דת' מטאל לפני שהיא מפנה מקום לקטעים מלודיים מפתיעים בזכירותם. אחת ההפתעות הגדולות של האלבום היא "Built to Fall". בתחילת הדרך הוא פילג את קהל המעריצים הוותיק, אך עם השנים הפזמון הנגיש שלו התיישן בצורה מרשימה. במקום להישמע כמו פשרה מסחרית, הוא מדגים את ההבנה ההולכת ומתפתחת של הלהקה בכתיבת שירים יעילה ומדויקת. הקטעים המלודיים אינם באים על חשבון הנגינה, והריפים נשארים מטאליים לכל אורך הדרך. בהמשך האלבום, "Caustic Are the Ties That Bind" מחזיר את המאזין לכתיבה האפית של "Shogun", עם שילוב של מבנים פרוגרסיביים ומלודיות טעונות ברגש, בעוד "Forsake Not the Dream" מציג את אחת מהופעות הגיטרה המרשימות ביותר באלבום. רצף הסיום, ובעיקר "Chaos Reigns" ו "Of All These Yesterdays", מסרב לאבד תנופה ומסיים את האלבום בעוצמה במקום בנימה נוסטלגית. מה שהופך את "In Waves" לאלבום שמחזיק מעמד לאורך השנים הוא האיזון שלו. הוא אינו רודף אחרי מורכבות טכנית רק כדי להרשים, ואינו מרכך את הנטיות הכבדות של הלהקה בניסיון למצוא חן בעיני המיינסטרים. כל פזמון מלודי נשען על ריפים מוחצים, וכל רגע נגיש נתמך ברמת נגינה שמעט מאוד להקות מטאלקור מסוגלות להשתוות אליה. יש מאזינים שעדיין מדרגים את "Ascendancy" או "Shogun" מעליו, ויש לכך טיעונים מוצדקים. ובכל זאת, אפשר לטעון ש "In Waves" הוא האלבום שבו "Trivium" הצליחה סוף סוף לאחד את כל מרכיבי הסאונד שלה. הדיוק של הת'ראש, האגרסיביות של המלודיק דת' מטאל, הברייקדאונים של המטאלקור, הקרסים של ההבי מטאל הקלאסי והשאפתנות הפרוגרסיבית מתקיימים כאן יחד מבלי להתחרות זה בזה. יותר מחמש עשרה שנים לאחר יציאתו, "In Waves" נותר אחד מאלבומי המטאל המודרני החשובים של שנות העשרה של המאה ה 21. הוא סימן את תחילתה של התקופה היצירתית היציבה ביותר של "Trivium" והוכיח שלא תמיד צריך להמציא את עצמך מחדש כדי להתקדם. לפעמים דווקא הליטוש הוא הצעד הנועז ביותר שלהקה יכולה לעשות. להאזנה לאלבום ב: Spotify | Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

אם אתם חובבי ההארד רוק והמטאל, אין שום סיכוי שלא האזנתם פעם לאלבום שהופק, הונדס או מוקסס על-ידי מרטין בירץ'. (Photo: Fin Costello) בירץ' היה עבור "Iron Maiden" כמו מה שהיה George Martin עבור הביטלס. אם מרטין נקרא אז "הביטל החמישי" אז מרטין הוא ללא ספק המיידניסט השישי (הלהקה מנתה באותה תקופה 5 חברים) או האח החורג של אדי. הוא הפיק תשעה אלבומים רצופים של איירון מיידן החל מ- "Killers" בשנת 1981 ועד "Fear Of The Dark" בשנת 1992. רק אלבומי המופת שהפיק והינדס עבור מיידן לבדה מצדיקים להכניס אותו להיכל התהילה של מפיקי העל (אם היה כזה). "The Number Of The Beast", "Powerslave", "Somewhere in Time", "Seventh Son of a Seventh Son" ועוד. בירץ' נולד ב- 27 לדצמבר 1948 ב- Surrey שבאנגליה. את דרכו המקצועית כטכנאי ומפיק הוא החל בסוף שנות ה- 60 כטכנאי הסאונד באלבומים של Jeff Beck ו- "Fleetwood Mac". בהמשך הוא היה טכנאי הסאונד לאלבומי מופת של להקת "Wishbone Ash" כמו "Argus" ו- "Pilgrimage". הוא עלה לתהילה בראשית שנות ה- 70 כשעבד על אלבומיה של "Deep Purple" ביניהם אלבומי המופתIn Rock, Machine Head, Fireball, Burn ואפילו אלבום ההופעה האלמותי "Made in Japan". בירץ' נשאר עם משפחת דיפ פרפל המורחבת כשהוא מפיק בין היתר אלבומים ל- Jon Lord ו- Roger Glover. גם לאחר פירוקה של דיפ פרפל במחצית שנות השבעים עבד בירץ' עם "Rainbow" תוך שהוא מפיק את שלושת אלבומי האולפן הראשונים ואלבום ההופעה "On Stage" עם Ronnie James Dio. אבל בכך לא די. בירץ' הפיק את כל אלבומיה הראשונים של "Whitesnake" החל מהאלבום "Trouble" בשנת 1978 ועד לאלבום "Slide It In" בשנת 1984. בירץ' גם אחראי על הפקת שני אלבומי המופת הראשונים של "Black Sabbath" עם רוני ג'יימס דיו "Heaven & Hell" ו- "Mob Rules". בירץ' עודד את הלהקה לחקור תחומים חדשים ולהתנסות במבנים מוזיקליים המתאימים למנעד הקול רב-האוקטבות של דיו והתוצאות היו לא פחות ממדהימות. הוא גם הפיק אומנים נוספים כמו "Gary Moore, "Blue Öyster Cult ואפילו את "Michael Schenker Group" באלבום המדהים "Assault Attack". בירץ' האמין בעבודה לאורך זמן עם אמן מסויים, כפי שעשה ג'ורג' מרטין עם הביטלס. הוא סבר שעבודה מעמיקה עם הרכב מסויים, אלבום אחר אלבום, עדיפה על פני מעבר ודילוג בין אומנים, ואכן כפי שניתן לראות בקריירה שלו הוא ליווה להקות כמו "Black Sabbath", "Deep Purple", "Iron Maiden", "Whitesnake" ו- "Rainbow" על פני רצף של אלבומים. האלבום האחרון שהפיק מרטין היה "Fear Of The Dark" של "Iron Maiden", משנת 1992, ולאחר מכן הוא פרש. במהלך השנים זכה בירץ' לכינויים שונים על גבי עטיפות האלבומים של ההרכבים אותם הפיק, כמו Farmer", "Black Night", "Pool Buly ועוד... השיר "Hard Lovin' Man" מהאלבום "In Rock" של "דיפ פרפל" הוקדש על-ידי הלהקה לבירץ'. מעניין לציין שבאלבום "Mystery to Me" של "פליטווד מק", קיבל בירץ' גם קרדיט על נגינה בגיטרה אקוסטית. מרטין בירץ' הלך לעולמו ב- 6 לאוגוסט 2020, הוא היה בן 71 במותו. אין ספק שבירץ' ייזכר כמפיק העל של ז'אנר ההארד רוק והמטאל. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

המוזיקאי, הגיטריסט והסולן Jerry Garcia הינו ללא ספק אחת הדמויות הידועות ביותר בתולדות הרוקנ'רול. הנה כמה עובדות מעניינות עליו: (Photo Fanart.TV) = הוא נולד ב-1 באוגוסט 1942 בסן פרנסיסקו, קליפורניה. שמו המלא היה Jerome John Garcia והוא נקרא על שמו של המלחין מברודווי Jerome Ker. = ג'רי היה מוקף במוזיקה בילדותו; אביו היה מוזיקאי מקצועי, ואמו אהבה אופרה. = בגיל 4, ג'רי איבד שני שליש מאצבעו האמצעית הימנית בתאונת חיתוך עצים. = בגיל חמש, ג'רי היה עד למותו הטראגי של אביו, לאחר שנסחף בזמן דיג בנהר בקליפורניה. =ג'רי סבל מאסתמה בילדות, מה שהחזיק אותו מרותק למיטה. בתקופה זו הוא טיפח אהבה לקריאה, במיוחד לקומיקסים. = בתיכון הוא השתתף בשיעורי אמנות ב- California School of Fine Arts, שם טיפח את התשוקה שלו לאמנות חזותית. = גרסיה קיבל את הגיטרה הראשונה שלו במתנה מאמו בשנת 1953. זו היתה Danelectro Electric אותה קיבל יחד עם מגבר פנדר זעיר. = אליל הגיטרה הראשון שלו היה Chuck Berry. = בשנת 1960 שרד ג'רי תאונת דרכים בה נהרג חבר קרוב שלו, אירוע שנחשב לנקודת מפנה בחייו. = בשנת 1962 הפך גרסיה לאורח קבוע בשידור הרדיו של "The Midnight Special" - תוכנית מוזיקת ​​פולק בברקלי, קליפורניה. = בשנת 1963 הופיעו ג'רי ו- Sarah Ruppenthal בתור "Jerry and Sarah". הם ניגנו מוזיקה אקוסטית משנות ה-20 וה-30. שרה הפכה מאוחר יותר לאשתו הראשונה של ג'רי. = הלהקה הראשונה של ג'רי הייתה "the Chords". הם זכו בתחרות והפרס שלהם היה הקלטת שיר. הם בחרו בשיר "Raunchy" של Bill Justis. = ג'רי התגייס לצבא בגיל 17, אך שוחרר תשעה חודשים לאחר מכן. = ההופעה הראשונה בתשלום של ג'רי הייתה עם שותפו לכתיבת שירים לעתיד, התמלילן Robert Hunter, תחת השם "Bob and Jerry". הם הרוויחו חמישה דולר כל אחד. = בשנת 1962, ג'רי הקים את להקת הבלוגראס "Hart Valley Drifters" עם רוברט האנטר, הלהקה נודעה לימים בשם "Wildwood Boys". = בשנת 1965 הוא פגש את Bob Weir והקים את "Mother McCree's Uptown Jug Champions". לאחר שראה את סרט "הביטלס" "A Hard Day's Night", קיבל ג'רי השראה להפוך את הלהקה ללהקת רוק חשמלית. = בשנת 1965 הלהקה התפתחה ל- "the Warlocks" ובסופו של דבר הפכה ל- "ה-Grateful Dead", לאחר שגילתה שיש להקה נוספת בשם זהה. (Photo Fanart.TV) = הלהקה יצרה סגנון ייחודי תוך שילוב בלוז, ג'אז, פולק, קאנטרי, בלוגראס, רוקנרול, גוספל, רגאיי ומוזיקת ​​עולם עם פסיכדליה. = הלהקה הייתה מפורסמת באילתורים במהלך הופעותיה החיות ומשכה אליה קהל מעריצים מסור, שקיבל את הכינוי "Deadheads". = השם "The Grateful Dead" נבחר על ידי ג'רי לאחר שבחר אותו באקראי מתוך מילון. = באותה תקופה הסם הפסיכדלי LSD צבר פופולריות. גרסיה החל להשתמש ב-LSD לראשונה בשנת 1964. מאוחר יותר, כשנשאל כיצד זה שינה את חייו, הוא העיר: "טוב, זה שינה הכל...". = ג'רי זכה לכינוי "Captain Trips" בגלל הקשר שלו ל-LSD, והשפעה הגדולה של הסם על המוזיקה והתרבות שסבבה את ה-Grateful" Dead". = ג'רי הפך לאחד ממחוללי "San Francisco Sound", יחד עם אמנים כמו Janis Joplin. = בשנת 1966 "The Grateful Dead" הוציאו את הסינגל הראשון שלהם, "Stealin'", עם "Don't Ease Me In" בצידו השני של הסינגל. = אלבום הבכורה של הלהקה - "The Grateful Dead" יצא בשנת 1967. = עד 1989 הוציאה הלהקה 13 אלבומי אולפן, אך הדיסקוגרפיה שלהם כוללת יותר מ-200 אלבומים, רובם הוקלטו בהופעה חיה. = למרות שה- "the Grateful Dead" ניגנו ב פסטיבל "Woodstock" בשנת 1969, הם לא הופיעו בסרט "וודסטוק" מכיוון שג'רי לא היה מרוצה מהביצועים שלהם. = בשנת 1970 הוציאו "The Grateful Dead" את "Workingman's Dead" ואת "American Beauty", שני אלבומי מופת שעזרו לגבש את הסאונד האייקוני שלהם. = ג'רי שיתף פעולה עם "Jefferson Airplane", ותרם לאלבומם האייקוני "Surrealistic Pillow" כ"יועץ רוחני" ומוזיקאי ללא קרדיט. = הוא עבד בשיתוף פעולה הדוק עם David Crosby, ניגן באלבום הסולו של קרוסבי "If I Could Only Remember My Name". = ג'רי תרם גם לאלבום "Déjà Vu" של "Crosby, Stills, Nash & Young", וניגן בגיטרה בשיר "Teach Your Children". בתמורה, ההרכב "CSNY" העניק לו שיעורים בהרמוניות ווקאליות, אותם יישם בהצלחה באלבומים הבאים של "גרייטפול דד" - "Workingman's Dead" ו-"American Beauty". = הוא גם עבד עם Paul Kantner באלבום "Blows Against the Empire", ותרם נגינת גיטרה לאלבום הקונספט הזה. = ג'רי עבד גם עם להקת "It's a Beautiful Day", הוא ניגן בגיטרה פדאל סטיל באלבום הבכורה שלהם, בעיקר ברצועה "White Bird". = בשנת 1970 ג'רי תרם לפסקול הסרט "Zabriskie Point", הוא הלחין וניגן מוזיקה בסצנת האהבה של הסרט. = הוא שיתף פעולה עם Stephen Stills באלבום הבכורה שלו משנת 1970, ותרם נגינת גיטרה למספר רצועות באלבום. = ג'רי גם ניגן באלבום "Songs for Beginners", אלבום הבכורה של Graham Nash משנת 1971. = הוא גם תרם לאלבום "Hooteroll?" אלבום של Howard Wales משנת 1971, המשלב ג'אז ורוק בפיוז'ן ייחודי. = באותה שנה הוא היה חלק מלהקת הקאנטרי רוק "New Riders of the Purple Sage". הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם באותה שנה. = ג'רי עבד גם עם גרהם נאש ודיוויד קרוסבי כצמד, הוא סיפק גיטרה לאלבום שלהם "Graham Nash David Crosby" משנת 1972. = בשנת 1972 הוא הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו בשם "Garcia", אשר נודע מאוחר יותר בשם "Compliments of Garcia". בהמשך הוא הוציא עוד 3 אלבומי כאמן סולו. = ג'רי תרם גם לאלבום "Angel Clare" של Art Garfunkel מ-1973, והציג את הרבגוניות חוצת הגבולות שלו מעבר לסאונד ולסגנון של "גרייטפול דד". = שיתוף הפעולה של גרסיה עם Merl Saunders החל ב-1973 והפיק מספר אלבומים, כולל "Live at Keystone" ו-"GarciaLive Volume Three". = בשנת 1974 "The Grateful Dead" התפרקה זמנית עקב תשישות וצרות כלכליות, אך הם חזרו לסיבובי הופעות בשנה שלאחר מכן. (Photo Fanart.TV) = אהבתו של ג'רי למוזיקת blugrass הובילה לשיתופי פעולה עם "Old & In the Way", סופרגרופ בהשתתפות David Grisman, Peter Rowan, ו- Vassar Clements. הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם ב-1975. = בשנת 1975 הקים את "The Jerry Garcia Band", שהפכה ללהקתו העיקרית השנייה אחרי "The Grateful Dead". = הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם "Cats Under the Stars" ב-1978, ומאז 31 אלבומים נוספים, רובם בהופעה חיה. = בשנת 1977 הוציאו "The Grateful Dead" את "Terrapin Station", שכלל את שיר הנושא האפי שהפך לאחד משירי הסיגנצ'ר של הלהקה. = באותה שנה ג'רי כיכב בסרט "The Grateful Dead Movie", אותו עזר להפיק ולערוך. = ההופעה הקולנועית הבולטת ביותר של ג'רי מעבר ל-"The Grateful Dead Movie" הייתה בסרט התיעודי "Gimme Shelter", שמסקר את המופע הידוע לשמצה של "The Rolling Stones" משנת 1969" ב-Altamont Speedway". = ג'רי ו- Bob Dylan הופיעו יחד מספר פעמים, וה- "Grateful Dead" ניגנו עם דילן במהלך סיבוב ההופעות שלו בשנת 1987, מה שהוביל לאלבום ההופעה "Dylan & the Dead". = בשנת 1980 נבחר גרסיה ל"Bay Area Musician of the Year" כל-ידי משאל קוראים במגזין "Bay Area Music". = בשנת 1985, ג'רי הלחין את מוסיקת הנושא עבור סדרת הקאמבק של CBS ל- "The Twilight Zone". הביצוע היה של ה- "The Grateful Dead". = לאחר שהחלים מתרדמת סוכרת של 5 ימים בשנת 1986, ג'רי קיבל למעלה מ-65,000 שיחות במוקד של "the Grateful Dead" ממעריצים מודאגים. = בשנת 1987 "בן אנד ג'ריס" הוציאו את "Cherry Garcia", הגלידה הראשון שנקראה על שם מוזיקאי. = באותה שנה הקליט ג'רי פרסומת ברדיו לג'ינס של Levi’s. = בשנת 1988 זכה ג'רי בפרסים למוזיקאי השנה והגיטריסט הטוב ביותר בטקס פרסי המוזיקה של אזור המפרץ. = שיתוף הפעולה שלו עם David Grisman הביא לאלבום "Garcia/Grisman" עטור השבחים משנת 1991, המשלב פולק, בלוגראס וג'אז. הם המשיכו והוציאו את "Not for Kids Only" בשנת 1993. = ג'רי היה אמן חזותי נלהב, הוא ערך את תערוכת האמנות הראשונה שלו בשנת 1991 בגלריה וויר בברקלי, קליפורניה. המחירים ליצירותיו נעו בין 300 ל-40,000 דולר. = באותה שנה הוא גם פרסם ספר של יצירות האמנות שלו, "הספר J. Garcia: Paintings, Drawings, and Sketches". = בשנת 1993 שר ג'רי את ההמנון הלאומי בטקס הפתיחה של "San Francisco Giants". (Photo Fanart.TV) = אהבתו של ג'רי לצלילה הלכה וגדלה בשנותיו המאוחרות יותר, מה שסיפק לו רגעים של שלווה מאורח חייו הסוער. = הוא ייסד את "Rex Foundation", ארגון ללא מטרות רווח התומך במטרות חברתיות וסביבתיות שונות. = ג'רי הלך לעולמו מהתקף לב ב-9 באוגוסט 1995, בגיל 53, ימים ספורים לאחר יום הולדתו. = האפר שלו חולק ופוזר בנהר הגנגס בהודו ומתחת ל"גשר שער הזהב" בסן פרנסיסקו, באופן המשקף את קשריו הרוחניים והגיאוגרפיים. = ההקלטה האחרונה של ג'רי הייתה קאבר ל- "Blue Yodel No.9" של Jimmie Rodgers. = מגזין "הרולינג סטון" דירג את ג'רי במקום ה-46 ברשימת 100 הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים. Carlos Santana, שכתב את המילים על ג'רי, שיבח אותו על מיזוג בלוז, בלוגראס ואפילו אלמנטים מהמוזיקה של Ravi Shankar במוזיקה שלו. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

האלבום “Phobia” של "Breaking Benjamin" שוחרר ב-8 לאוגוסט 2006, והחגיגה די קודרת אנחנו חייבים להודות... בדיוק בהתאם לשם האלבום כך גם העטיפה שלו, התוכן שלו וכל מה שכרוך סביבו, כולם מדברים באותה שפה על פוביות ופחדים, אבל דווקא זה מה שעושה את האלבום הזה לכל כך מיוחד. העובדה שהלהקה היא מהותו של Benjamin Burnley, היא לא חדשה, הוא המוביל העיקרי של כתיבת הטקסטים והמוסיקה. עכשיו תתארו לעצמכם אדם שמכור לאלכוהול כבר כמה שנים בצורה כל כך קשה שזה יצר אצלו מחלה כרונית של כאבי ראש, בחילות ותופעות אחרות, כל כך קשות שלעיתים הוא אפילו לא מצליח לתפקד. בנוסף למצב הפיסי הקשה הזה תוסיפו התפתחויות של חרדות שונות ומשונות כמו: פחד ממוות, פחד מחושך (כן, כן יש את זה גם למבוגרים), היפוכונדריה ופחד מטיסה. נשמע הזוי עד בלתי אפשרי אבל אמיתי, מספר פעמים ברנלי סיפר על המצבים הקשים והמצוקות שהוא עובר בעקבות החרדות הללו וזה כמובן גם מה שחיזק את ההתמכרות שלו לאלכוהול. כל אלה גורמים לו להיכנס למצבי לחץ, התמוטטויות עצבים ומצבים של מצוקה נפשית ופיסית. (Photo: YouTube.com) האלבום הזה חושף את נפשו הפצועה של ברנלי, ההתמודדיות שלו, המנגנונים הפנימיים, מצבי המצוקה וכל מה שקשור בפחדים שלו. מלבד המלודיות והריפים החזקים והכל כך מוכרים של הלהקה אנחנו מקבלים כאן גם את קולו של ברנלי בצורה יוצאת דופן. הקול שלו לעיתים נעים ומלטף ונשמע אופיטימי אך לעיתים רבות, צועק וחותך עד שמרגישים את המצוקה חודרת דרך עור התוף. יש כאן ללא ספק טקסטים קודרים ואפלים (לעיתים קצת אופטימיים), משפטים שיגרמו לכם לצמרמורות בעמוד השידרה וכל אלה משולבים עם הכוח והעוצמה המוסיקלית של הלהקה שיוצרים חבילה חזקה מאוד של מוסיקה עוצמתית. להשלים את המוסיקה שבפנים, עטיפת האלבום מציגה דמות תלויה באויר עם כנפי מלאך מעל לנתיב טיסה, הניגודיות של נתיב הטיסה שהוא סמל לפחד של ברנלי מטיסות וכנפי המלאך שהם סמל לתקווה, יוצרים פה מעין שיקוף למה שקורה בפנים. האלבום גם נפתח ומסתיים בשני קטעים מוסיקליים כשברקע נשמעים קולות של טרמינל בשדה התעופה. שוב תצוגה של אחד הפחדים הגדולים של ברנלי רק כדי להכניס אותנו לאווירה של האלבום. מספר סינגלים חזקים מאוד יצאו מהאלבום הזה, שעד היום מהווים סימן ההכר של הלהקה כמו “The Diary Of Jane” שהוא אחד השירים המפורסמים ביותר של הלהקה, “Dance With The Devil” , “Breath” ו- “Until The End”. אגב, יש גרסת Best-Buy וגרסת יפן של האלבום בהן יש שיר מספר 14 שהוא ביצוע אקוסטי לשיר “The Diary Of Jane”. זהו האלבום השלישי של הלהקה ואחד הטובים שלהם, למי שלא מכיר את הלהקה אנחנו ממליצים להתחיל עם האלבום הזה. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

אישיותו הכריזמתית אך המסובכת, מאוד מפורסמת ולאחר התפרקות להקת האם שלו הוא ניסה לצאת לדרך חדשה. ללא ספק יש לו קול אדיר והוא גם יוצר מוכשר, קבלו כמה עובדות על המוסיקאי Scott Stapp: (Photo: houseofblues.com) 1. שמו המלא הוא Anthony Scott Flippen והוא נולד ב-8 באוגוסט 1973 בפלורידה, ארה"ב. 2. בגיל 5 אביו עזב את הבית ובעל כורחו סקוט הפך להיות הבוגר האחראי עם שתי אחיות קטנות כשאימו כמעט ולא נוכחת בבית. 3. כשהיה בגיל 10 אימו התחתנה שוב וסקוט זכה לאבא חדש, הוא סיפר שזה היה חלום שהתגשם מאחר והוא לקח חזרה את האחריות וגם בבית הספר הפסיקו להציק לו על כך שאין לו אבא. 4. לאביו החדש היו גם השפעות דתיות חזקות מאוד על סקוט, הוא הכריח אותו לקרוא את התנ"ך במשך כל יום. בנוסף לכך הוא היה דרש ממנו להעתיק פרקים שלמים ואח"כ לכתוב את ההארות שלו מכל פרק. נושא הנצרות השפיע מאוד על סקוט וליווה אותו לאורך כל חייו. 5. סקוט הושפע מאוד מאלביס פרסלי, אימו הייתה מאוהבת באלביס ובבית היו המון תקליטים שלו. סקוט למד לשיר כשהוא מחקה את השירים של אלביס, זה מה שהכניס אותו למקהלת בית הספר, הצעד הראשון בקריירה המוזיקלית שלו. 6. באחד הראיונות סיפר סקוט שכשאימו הייתה ברגע משבר ולא ידעה איך להאכיל את ילדיה הוא הבטיח לה שיום אחד הוא יהיה יותר מפורסם מאלביס ושהיא לעולם לא תצטרך לדאוג לדבר. 7. בנוסף למוסיקה סקוט פיתח תחביב יותר משמעותי, שחקן בייסבול. הספורט היה הבריחה שלו מהמציאות והעובדה שאביו שאותו העריץ גם היה שחקן רק נתנה לו יותר מוטיבציה להשקיע בתחום. הוא חלם לשחק במכללה ולהפוך לשחקן בליגה המקצועית אך הדבר לא יצא לפועל (וטוב שכך...). 8. סקוט שרצה להיות שחקן בייסבול מקצועי התכוון ללמוד ב- Vanderbilt University שם הובטחה לו מלגת בייסבול אך אביו לא הסכים לכך ושלח אותו לאוניברסיטה נוצרית. מאחר וחלומו התנפץ לרסיסים חזר סקוט לפלורידה והחל ללמוד ב-Florida State University שם הוא פגש את חברו מהתיכון Mark Tremonti. 9. סקוט הבין שעתידו בעולם הבייסבול נמחק ובחיפוש אחר עתידו החדש הוא נזכר בהבטחה שנתן לאימו בהקשר של אלביס... (Photo: Last.fm) 10. בשנת 1994 במהלך הלימודים גילו השניים את האהבה המשותפת שיש להם ליצירת מוסיקה והחלו לכתוב ולנגן יחד. במטרה להקים להקה, החלו השניים לגייס חברים נוספים להרכב ולאחר מספר אודישנים הצטרפו Brian Marshall על הבס, Scott Philips על התופים והגיטריסט Brian Brasher (אך בריאן עזב אחרי פחות משנה). 11. את שם הלהקה הביא מרשל משם של להקתו הקודמת "Mattox Creed", סטאפ אהב את המילה "Creed" וכולם החליטו על השם. אגב, שמה הראשון של הלהקה שהיה לשבוע בלבד, היה "Naked Toddler". 12. אלבום הבכורה של הלהקה "My Own Prison" שוחרר ב-1997 וזכה להצלחה גדולה עם מכירות של מעל ל-6 מיליון עותקים. ארבעה סינגלים שוחררו מהאלבום: "My Own Prison", "Torn", "What's This Life For", ו- "One" וארבעתם כבשו את המקום הראשון במצעד הרוק של בילבורד. מה שהפך את הלהקה לראשונה שהשיגה זאת עם אלבום בכורה. 13. סקוט סיפר שמה שהפך את האלבום הזה לכל כך מצליח מבחינתו היא הסינרגיה בינו לבין מארק עם המפיק/טכנאי הקלטות, John Kerswick. בשלושת הבחורים הצעירים היה כשרון שהתפתח עם השנים וכשהם שילבו אותו יחד באולפן זה היה מושלם. 14. האלבום השני של הלהקה "Human Clay" יצא ב- 1999, כשהסינגל הראשון שיצא מהאלבום "Higher" כבש את ראשי המצעדים ובילה 17 שבועות במקום הראשון. עם צאת האלבום הוא מיד כבש את המקום הראשון בבילבורד 200 והפך להצלחה מטורפת כשהוא מוכר כ-10 מיליון עותקים בשנתיים הראשונות ומעניק ללהקה את הזכיה הראשונה והיחידה שלה בגראמי. 15. לאחר סיבוב ההופעות לקידום האלבום התמכרותו של בריאן לאלכוהול תפסה תאוצה וטרמונטי וסטאפ התנו את המשך דרכו בלהקה בגמילה. הואיל והוא סירב להיכנס לגמילה הוא פוטר ובאלבום הבא של הלהקה, טרמונטי היה זה שניגן גם על הבס. 16. האלבום השלישי של הלהקה "Weathered" שוחרר ב- 2001 וגם הוא נחל הצלחה מסחררת, כשהוא כובש את המקום הראשון בבילבורד ונשאר שם במשך 8 שבועות ברציפות. סיבוב ההופעות לקידום האלבום שזכה להצלחה ענקית, היווה בעצם את שירת הברבור של הלהקה, כשהפעם התמכרותו של סקוט לאלכוהול ומשככי כאבים היא זו שהכריעה. 17. אחת החוויות הקשות של סקוט מהלהקה הייתה ההתייחסות לנושא הנצרות. לאור הטקסטים הדתיים והתבטאויותיו השונות של סקוט לגבי דרך האלוהים שעוברת דרך השירים שלו, רבים העניקו ללהקה את תווית "הלהקה הנוצרית". שאר חברי הלהקה שלא התחברו ואפילו סלדו מהתווית תלו את האשמה בסקוט ועם זאת היה קשה לו להתמודד. 18. נקודת השבירה הייתה לאחר שבדצמבר 2002 עלה סקוט להופיע מסומם ושיכור ולא הצליח להשלים שיר אחד באופן מלא. ההופעה שהתקיימה בשיקגו הופסקה ושנתיים מאוחר יותר התפרקה הלהקה באופן רשמי. (Photo: Thom Seling) 19. בשנת 2009 חזרה הרביעיה והוציאה את אלבומה הרביעי "Full Circle". האלבום לא זכה להצלחה גדולה, אך הופעה אחת מסיבוב ההופעות זכתה לשבירת שיאים. הלהקה הופיעה בספטמבר 2009 ביוסטון טקסס לעיני 239 מצלמות ומליוני צופים, כשההופעה משודרת בשידור חי דרך האינטרנט. היו עוד מספר שיאי גינס שנשברו בהופעה הזו. 20. בשנת 2012 נכנסו סקוט ומארק לאולפן על מנת לעבוד על האלבום הבא של "Creed", למרות השמועות על השעות שהשניים בילו יחד ויצרו מוסיקה חדשה, בשלב מסויים מארק נטש את הפרוייקט לאור היחסים שהתדרדרו בין השניים והאלבום לא יצא לפועל. 21. בשנת 2005 שחרר סקוט את אלבום הסולו הבכורה שלו "The Great Divide". סקוט סיפר שאת האלבום הוא שחרר על מנת לחזק את האגו שלו. לאחר הפירוק של "Creed" ההתמכרות שלו לסמים ואלכוהול החריפה והוא חיפש דרך להוכיח לעולם שהלהקה זה לא הכל ושהוא יותר גדול ממנה. האלבום ממנו יצאו הסינגלים “Justify” ו- “Surrounded Me” זכה להצלחה גדולה ואף הגיע למקום ה-19 בבילבורד. 22. לאחר יציאת האלבום מצבו של סקוט התדרדר בעקבות ההתמכרות לאלכוהול וסמים, הוא סיפר שגילה סם חדש שלקח אותו למקומות חדשים אבל עשה לו נזק גדול מאוד. הוא לא הצליח לתפקד וסיבוב ההופעות האקוסטי והמיוחד שהחל בסוף ספטמבר הסתיים לאחר חודש אחד בלבד. 23. בשנת 2013 שחרר סקוט את אלבום הסולו השני שלו "Proof of Life", סקוט סיפר שזהו האלבום המשמעותי והכנה ביותר שהוא יצר בחייו. באלבום הזה הוא משתף את כל הבלאגן שהיה לו בחיים כשהוא מנסה להפוך אותו למסרים שונים וחיוביים. (Photo: Sebastian Smith) 24. בשנת 2016 החליף סקוט את Scott Weiland בלהקת "Art of Anarchy", הוא שחרר עימם אלבום אחד “The Madnsee” שיצא באותה שנה. לאחר מכן הוא נתבע ע"י הלהקה מאחר וסירב להשתתף בקמפיין לקידום האלבום. 25. בשנת 2019 יצא אלבומו השלישי “The Space Between the Shadows”. האלבום היווה מעיין קאמבק שהחזיר את סקוט לכותרות. 26. במהלך רוב חייו סקוט סבל מבעיות נפשיות שהובילו אותו לסמים ואלכוהול, אישיותו הבעייתית יצרה המון חיכוכים ב-"Creed", הביאה למעצרים שונים ואפילו למספר ניסיונות התאבדות. בשנת 2015 סיפר סקוט בראיון למגזין People שהוא אובחן כ"דו-קוטבי" וזה נתן לו את התשובה אותה הוא חיפש כל חייו, בסמים, באלכוהול ובדת. 27. ביולי 2023 הכריזה להקת "Creed" על קאמבק מיוחד מאוד. הלהקה משיקה שייט בשם "Summer of 99" בו הם יופיעו בפעם הראשונה מאז ההופעה האחרונה שלהם יחד לפני 12 שנה, השייט יכלול הופעות של להקות אחרות כמו "3 Doors Down". 28. במרץ 2024 במקביל לאיחוד מחדש של Creed מוציא סקוט את אלבום הסולו הרביעי שלו "Higher Power". להאזנה לאלבום הסולו האחרון שלו ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

איש הצ'יקצ'וקים והדיליי... מלך האפקטים והסאונד הממוחשב..... ההוא שגרם לגיטרה להישמע כמו מטוס קרב ב- "Bullet the Blue Sky".... זה שאילץ אותה להישמע כמו הליקופטר בשיר "Mofo", וכפה עליה להפיק צלילי מקדחה של רופא שיניים בשיר "Love Is Blindness"... האיש ששינה את כל התפיסה בקשר לאופן בו הגיטרה יכולה להישמע - The Edge, חוגג היום יומהולדת!! (Photo: RMV) בואו נספר עליו 41 עובדות מעניינות: 1. הוא נולד להורים ממוצא וולשי ב- 8 לאוגוסט 1961, באזור אסקס באנגליה. השם שניתן לו בלידתו היה David Howell Evans. 2. כשהיה בן שנה קיבל אביו קידום בעבודה והמשפחה עברה להתגורר בדבלין. 3. בילדותו, קיבל The Edge חינוך נוצרי קתולי. 4. כבר מגיל צעיר הוא למד לנגן בגיטרה ובפסנתר, והתאמן בנגינה עם אחיו הבכור ריצ'ארד שכינויו Dik. 5. הוא קיבל את הגיטרה הראשונה שלו בגיל 7, זו היתה גיטרה קלאסית והוא לא ממש התלהב ממנה. 6. בגיל 9 הוא קיבל את הגיטרה הרצינית הראשונה שלו זו היתה גיטרה אקוסטית משומשת שאמו קנתה לו. החל מאותו רגע הוא החל לקחת את הנגינה ברצינות יחד עם אחיו דיק. 7. הוא למד בבית הספר התיכון "Mount Temple" שם הכיר גם את חבריו ללהקת "U2". 8. ב- 25 לספטמבר 1976, פירסם המתופף Larry Mullen Jr מודעה על לוח המודעות בבית הספר. The Edge, אחיו Dik Evans שניגן בגיטרה, הזמר Bono והבסיסט Adam Clayton הגיבו למודעה וכך הוקמה להקת "Feedback". 9. הלהקה ביצעה את ההופעה הראשונה שלה באפריל 1977 בתיכון "St. Fintan's". 10. בהמשך שונה שם הלהקה ל- "The Hype" והם זכו בתחרות כישרונות צעירים. 11. מיד אחר כך Dik Evans עזב את הלהקה כדי להצטרף ללהקה מקומית אחרת בשם "Virgin Prunes", וכך התגבש ההרכב שיהפוך במרץ 1978 ל- "U2". (Photo: Wordpress) 12. בתחילת דרכה של הלהקה הוענק לדייב אוואנס הכינוי "The Edge" בידי חבורת הרחוב בדבלין לה השתייך. אגב, אותה חבורה העניקה גם את הכינוי לזמר Bono. 13. גירסה אחת מספרת שהכינוי הוענק לו בשל צורת ראשו המחודד, בעוד שגרסאות אחרות מספרות שמדובר בצורת נגינת "החיתוך" שלו על הגיטרה וההעדפה שלו לצפות מהצד בויכוחים וקטטות ולא להישאר מעורב. 14. הלהקה החלה להופיע במועדונים קטנים בדבלין החל בשנת 1978. 15. בשנת 1979 הופיעה לראשונה בלונדון, מחוץ לאירלנד. 16. באותה שנה היא כבר הוחתמה "U2" על-ידי שלוחת "CBS" באירלנד על חוזה הקלטות, ושחררה סדרה משולשת של מיני אלבומים שנקראה "U2-3". 17. במרץ 1980 שחררה הלהקה את אלבום הבכורה שלה "Boy", כבר שם ניתן היה להבחין בסגנון הפריטה הקלטי, הכל-כך ייחודי של The Edge על הגיטרה, סגנון אשר הפך לכל-כך מזוהה עם הלהקה. 18. לאחר סיום סיבוב ההופעות של האלבום השני "October", אדג' היה קרוב מאוד לעזוב את הלהקה מסיבות דתיות. הוא העמיק את חברותו בקבוצה נוצרית שנקראה "Shalom Tigers". בקבוצה היו חברים גם בונו והמתופף Larry Mullen Jr. 19. בסופו של דבר The Edge החליט להישאר בלהקה ומיד לאחר מכן החל לכתוב את מה שיהפוך לאחד הלהיטים הגדולים שלה "Sunday Bloody Sunday". 20. מעבר לנגינה על הגיטרה, The Edge היה אחראי בלהקה על קולות הרקע ובמקומות מסוימים אפילו משלים את קולו של Bono ומסייע לו באופן מאוד מוצלח ומעשיר. 21. אדג' גם שר סולו במספר שירים של הלהקה כמו "Van Diemen's Land", "Numb", המחצית הראשונה של השיר "Seconds" וסולו משותף עם בונו בשיר "Discotheque". 22. אדג' אחראי גם על נגינת הקלידים בלהקה, מספר דוגמאות בולטות: "October", "New Year's Day", "Running to Stand Still". 23. הוא לפעמים מנגן גם בגיטרת בס, כמו בשיר "40" מהאלבום War בו הוא מחליף תפקידים עם Adam Clayton. 24. בשנת 1985 הוא הופיע יחד עם U2 במופע הצדקה "Live Aid". 25. בשנת 1986 הוא כתב את פסקול הסרט "Captive". זה נחשב לאלבום הסולו היחיד של The Edge ומשתתפים בו בין היתר Larry Mullen, Jr. ו- Sinéad O'Connor. 26. במרץ 1988 הוא זכה יחד עם הלהקה בשני הגראמי הראשונים שלהם על אלבום המופת "The Joshua Tree". 27. בהמשך יזכה אדג' והלהקה בעוד 20 פרסי גראמי !!! 28. בשנת 2002 הוא הופיע על בול רשמי של אירלנד. 29. בשנת 2005 הוא נכנס יחד עם יו 2 להיכל התהילה של הרוקנרול. 30. בשנת 2007 הוא קיבל תואר של ד"ר כבוד למוזיקה מאוניברסיטת ברקלי. (Photo: Bob King) 31. בשנת 2008 הוא השתתף בסרט הדוקומנטרי "It Might Get Loud" לצידם של Jimmy Page ו- Jack White. השלושה התמקדו בכלי הנפלא גיטרה, בסגנונות נגינה ובטכניקות סאונד שניתן להפיק מהכלי המדהים הזה. 32. בשנות העשרים לחייו הוא החל לאבד שיער ומאז הוא מופיע בפומבי עם כובע. 33. יחד עם "U2" הוא שחרר 14 אלבומי אולפן, 9 מיני אלבומים ואלבום הופעה אחד. 34. בנוסף לעבודתו עם "U2" דה אדג' הקליט עם אומנים כמו: ג'וני קאש, בי. בי. קינג, טינה טרנר, רון ווד, ג'יי זי, ריהאנה ועוד. 35. הוא כתב את שיר הנושא לסידרת האנימציה "The Batman". 36. בשנת 1995 הוא כתב יחד עם בונו את שיר הנושא לסרט ג'יימס בונד "GoldenEye". 37. הוא כתב יחד עם Bono את המילים והמוזיקה למחזמר "Spider-Man: Turn Off the Dark" שעלה בברודווי בשנת 2011. 38. בשנת 2020 הוא כתב יחד עם Bono את שיר יורו 2020 הרשמי יחד עם מרטין גריקס שזכה ארבע פעמים בתואר הדי ג'יי הטוב בעולם. 39. בשנת 2010 הוא דורג על-ידי גיבסון במקום ה- 23 ברשימת הגיטריסטים הטובים בכל הזמנים. נציגי החברה ציינו כי הוא יצר צליל דיסטינקטיבי וייחודי שמזוהה רק איתו. 40. בשנת 2015 דירג מגזין הרולינג סטון אותו ואת בונו במקום ה- 35 מבין 100 כותבי השירים הטובים בכל הזמנים. 41. הוא מדורג במקום ה-38 ברשימת "100 הגיטריסטים הגדולים" של מגזין ה"רולינג סטון". "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 8 לאוגוסט, 2000 "Scorpions" הוציאה אל האלבום "Moment of Glory". כפי שמרמז שמו, "Moment of Glory" נועד כפרויקט ייחודי לרגל יום השנה ה-35 של הלהקה, "רגע של תהילה" שיחגוג את הקריירה הארוכה של "Scorpions". האלבום הוקלט בשיתוף התזמורת הפילהרמונית של ברלין וכולל שירים בעיבוד מחדש מהרפרטואר העשיר של "הסקרופיונס", בליווי קטעי ביניים קלאסיים, גרסת כיסוי אחת וסינגל חדש שהינו גם שיר הנושא של האלבום - "Moment of Glory". בתחילה התבקש המלחין האנגלי אנדרו פאוול לספק עיבודים סימפוניים לאלבום. אולם, כאשר Michael Kamen, שנבחר אחריו ויתר על התפקיד כדי לעבוד עם "Metallica" על האלבום "S&M", נכנס לתמונה המעבד והמנצח האוסטרי Christian Kolonovits בתור משתף הפעולה הנכון שירים את הפרויקט הזה. תרומתו של קולונוביץ היתה מהותית וחשובה במיזוג צליל ההארד רוק המוכר של הלהקה עם אלמנטים סימפוניים מהמוזיקה הקלאסית. המופע "Moment of Glory" הועלתה לראשונה בתערוכת האנובר ביוני 2000, עם כריסטיאן קולונוביץ' שניצח על התזמורת הפילהרמונית של ברלין. ההופעה החיה צולמה ושוחררה ב-VHS וב-Video CD בדצמבר 2000. בשנת 2001, יצא הלהקה לסיבוב הופעות קצר של המופע שכלל שבע ערים ברוסיה ובמדינות הבלטיות, כשקולונוביץ וסקוט לוטון מתחלפים כמנצחים. התוצאה היא פרויקט מפואר ושאפתני המשלב את האנרגיה הגולמית של הרוק עם התחכום של המוזיקה הקלאסית. האלבום כולל גרסאות בליווי עיבודים סימפוניים לשירי "סקורפיונס" המוכרים והקלאסיים כמו: "Rock You Like a Hurricane", "Wind of Change", "Send Me an Angel", "Big City Nights", "Lady Starlight" ו-"Still Loving You". " הוא כולל גם יצירות חדשות כמו שיר הנושא "Moment of Glory". מלבד Klaus Meine כזמר, האלבום כולל הופעות של זמרים האורחים Lyn Liechty, Zucchero ו-Ray Wilson . אחת הרצועות הבולטות באלבום היא רצועת הפתיחה - "Hurricane 2000" - שהינה עיבוד מחודש לשיר המופת "Rock You Like a Hurricane". התוספת של האלמנטים הסמפוניים הפכה את המנון הרוק הקלאסי של "הסקורפיונס" לחוויה אפית וקולנועית עם פתיחה דרמטית נהדרת. הגירסה הזאת שימשה גם כשיר הנושא הרשמי של שידורי רשת ההוקי Sabres. שיר הנושא של האלבום "Moment of Glory" הוא השיר החדש היחיד שנכתב במיוחד לרגל חגיגות 35 שנה ללהקה ונועד להמחיש את "רגע התהילה" של הלהקה האדירה הזאת. השיר שימש גם כהמנון הרשמי של EXPO 2000 בהאנובר, גרמניה. זוהי יצירה מרהיבה שמציגה את השירה המרגשת של Klaus Meine ואת העיבודים הסוחפים של התזמורת הסימפונית שמלווה את הלהקה. האלבום כולל גם את "Deadly Sting Suite": מחרוזת אינסטרומנטלית המבוססת על השירים המוכרים של הלהקה "He's a Woman, She's a Man" ו-"Dynamite", הקטע הזה מדגיש במיוחד את משחק הגומלין המורכב בין הלהקה לתזמורת, ויוצר מסע מוזיקלי עוצמתי ומעורר השראה. הלהקה החליטה לכלול שיר קאבר אחד באלבום "Here in My Heart", שנכתב על ידי דיאן וורן והוקלט בעבר על ידי Tiffany, הבלדה הזו מקבלת עומק חדש עם הגיבוי התזמורתי של הסימפוניה של ברלין, מה שמאפשר להגשה הלבבית של Klaus Meine פשוט לזרוח. הרצועה החמישית "Crossfire" חוזרת על התימה המרכזית של השיר הרוסי "Moscow Nights". בעוד ש- "Moment of Glory" זכה לביקורות מעורבות, כאשר חלק מהעריצים מצפים לקצה הכבד יותר של הלהקה, הרי שלא ניתן להתעלם מהרוח החדשנית של האלבום. למרות שלפעמים הוא עשוי להרגיש גרנדיוזי מדי לחובבי הרוק המסורתי, השילוב של רוק ואלמנטים קלאסיים מבוצע כאן בדייקנות, ושיתוף הפעולה עם התזמורת הפילהרמונית של ברלין מוסיף מימד חדש ורענן למוזיקה המוכרת של ​​"הסקורפיונס", ומדגיש את הרבגוניות והיצירתיות של הלהקה. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב 8 באוגוסט 2025 הוציאה "Halestorm" את אלבום האולפן השישי שלה, "Everest". לאחר הקאמבק מלא הביטחון של "Back from the Dead", ניצבה "Halestorm" בפני אתגר ברור. היא יכלה להמשיך ולהישען על נוסחת ההארד רוק האצטדיוני שליוותה אותה במשך יותר מעשור, או לפרק אותה ולחפש כיוון פחות צפוי. באלבום הזה הם בוחרים באפשרות השנייה. זהו אלבום כבד יותר מבחינה רגשית מאשר מוזיקלית, כזה שמחליף ריפים קליטים באווירה, פגיעות ומנעד דינמי רחב יותר. שיתוף הפעולה עם Dave Cobb התברר כהחלטה היצירתית החשובה ביותר בתהליך. קוב, המזוהה בעיקר עם עבודתו מחוץ לעולם ההארד רוק, מסיר חלק גדול מהליטוש שאפיין את הלהקה לטובת ביצועים טבעיים ונושמים. הגיטרות עדיין עוצמתיות, אך אינן חייבות להשתלט על כל רגע. במקום זאת, גם השקט הופך לכלי מוזיקלי, כזה שמאפשר למתח להיבנות עד להתפרצות הבלתי נמנעת. ההפקה אינה נשמעת מרוסנת, אלא בטוחה בעצמה מספיק כדי לדעת מתי לא צריך להיות רועשים. במרכז הכול ניצבת Lzzy Hale, המדהימה!!! שמספקת את אחת מהופעות השירה המרשימות ביותר בקריירה שלה. במקום להסתמך רק על הצרחות העוצמתיות שהפכו אותה לאחת הזמרות המזוהות ביותר עם הרוק המודרני, היא בוחרת לאורך חלק גדול מהאלבום באיפוק. וכאשר העוצמה סוף סוף מתפרצת, היא מרגישה משמעותית הרבה יותר משום שהיא נבנתה בהדרגה. עוד לפני שנוגן התו הראשון של "Everest", החליטה הלהקה לנטוש במכוון את הרגלי הכתיבה שאפיינו חלק גדול מהקטלוג הקודם שלה. במקום להגיע לאולפן עם דמואים מלוטשים ושירים מסודרים עד הפרט האחרון, אימצה הלהקה את דרישתו של קוב להתחיל הכול מדף חלק. ההקלטות התקיימו בסוואנה שבג'ורג'יה, שם התגוררו ארבעת חברי הלהקה יחד בבית שהוסב לאולפן עבודה, מנותקים מהמולת סיבובי ההופעות ומהשגרה היומיומית. קוב עודד את הלהקה ללכוד כל רעיון ברגע שבו הוא נולד, ולעיתים קרובות הכתיבה וההקלטה התרחשו במקביל במקום לעבור אינספור סבבי ליטוש. כל התהליך נועד לשמר את הספונטניות ולא לרדוף אחר שלמות. הגישה הזו נשמעת היטב לאורך כל האלבום. רבים מהביצועים מבוססים על הטייקים הראשונים, כאשר קוב העדיף אינטואיציה על פני דיוק טכני ועודד את חברי הלהקה לנגן יחד בצורה טבעית ככל האפשר. במקום להעלים כל פינה מחוספסת, ההקלטות שימרו את הכימיה שהפכה את "Halestorm" לאחת מלהקות ההופעה המרשימות של דורן. התוצאה היא אלבום שמרגיש חי במיוחד, כזה שמאזן בין הפקה מוקפדת לבין ההתרגשות הגולמית של מוזיקאים שמגלים את השירים תוך כדי יצירתם. במרכז הכול נמצאת שוב ליזי, עם הופעת שירה מהמשכנעות ביותר בקריירה שלה. היא אינה נשענת רק על העוצמה הווקאלית המזוהה איתה, אלא מפגינה שליטה, רגישות ואיפוק. שיר הנושא "Everest" מסכם בצורה מושלמת את השאיפות של האלבום. הוא נפתח בעוצמה מדודה לפני שהוא מתפתח לפזמון רחב ידיים, ומצליח להעביר תחושת התמדה מבלי לגלוש לקלישאות. עבודת הגיטרה של Joe Hottinger מעדיפה מלודיה על פני הפגנת יכולת טכנית, בעוד שההתפתחות ההדרגתית של השיר משקפת את הטיפוס המטאפורי המתואר במילותיו. אם "Shiver" מציג את העדינות החדשה של הלהקה, "Rain Your Blood On Me" מזכיר שהיא לא איבדה דבר מהאגרסיביות שלה. הריף המרסק, חטיבת הקצב הרועמת והגישה חסרת הפשרות יוצרים את אחד הרגעים הכבדים ביותר באלבום. Arejay Hale מספק תיפוף מתפרץ שממשיך לדחוף את השיר קדימה, בעוד Josh Smith מעניק בסיס נמוך, מדויק ויציב. השיר "Darkness Always Wins" נותר אחד מרגעי השיא הרגשיים של האלבום. במקום להציע אופטימיות מזויפת, הוא מחבק את חוסר הוודאות באמצעות עיבוד קולנועי ופזמון שנבנה באיטיות וממשיך להדהד זמן רב לאחר שהשיר מסתיים. זהו שיר שממחיש עד כמה הלהקה מרגישה בנוח לאפשר לעצב ולעוצמה להתקיים זה לצד זה. בהמשך, "Like A Woman Can" משלב ביטחון עצמי עם אמירה חברתית, "WATCH OUT!" מזריק פרץ של אנרגיה באמצעות שינויים קצביים חדים, ואילו "How Will You Remember Me?" חותם את האלבום בנימה מפתיעה של התבוננות פנימית, כשהוא מציב שאלות לא נוחות על מורשת וזיכרון במקום לחגוג ניצחון. לא כל הניסיונות מצליחים באותה מידה. חלקו האמצעי של האלבום מאבד לעיתים מעט מהמומנטום, וישנם עיבודים שמעדיפים אווירה על פני ריפים חזקים. מי שמצפה לעוד אוסף של המנוני רדיו עשוי למצוא את קצב ההתקדמות מעט סבלני מדי. עם זאת, האזנות חוזרות חושפות אלבום שמעדיף תגמול רגשי על פני סיפוק מיידי. מה שבאמת מבדיל את "Everest" מחלק גדול מהקטלוג של הלהקה הוא הבשלות שלו. במקום לנסות להתעלות על האלבומים הקודמים בווליום או באגרסיביות, הלהקה בוחרת בכנות. הביצועים נשמעים טבעיים יותר, הכתיבה פחות מחושבת, והמטען הרגשי גדול מאי פעם. גם מבחינה חזותית עטיפת האלבום משדרת מיד שלא מדובר בעוד תחנה שגרתית בקריירה של הלהקה. במקום צילום להקה מסורתי, היא מאמצת את האסתטיקה הפנטסטית רחבת ההיקף של ההארד רוק וההבי מטאל הקלאסיים, ומזכירה את האיורים המצוירים ביד שעיטרו אלבומים של Black Sabbath, Dio ו Rainbow בשנות השיא של הז'אנר. גיטריסט הלהקה Joe Hottinger סיפר כי חברי הלהקה רצו עטיפה שתעורר סקרנות כבר במבט הראשון, כזו שתגרום למאזינים לעצור, להתעמק בפרטים ולרצות לתלות אותה כפוסטר על הקיר. אלמנטים שונים השזורים באיור מתייחסים גם לשירים מתוך האלבום, ומחזקים את התחושה ש "Everest" הוא יצירה חזותית ומוזיקלית שלמה, ולא רק אוסף של שירים. ייתכן שהאלבום אינו מספק כמות דומה של "להיטים קליטים" כמו "The Strange Case Of..." או "Back from the Dead", אך הוא ללא ספק ההצהרה האמנותית המגובשת ביותר של "Halestorm" עד היום. הוא מציג להקה שמוכנה לאמץ את חוסר הנוחות, לתת מקום לשקט בדיוק כפי שהיא נותנת מקום לדיסטורשן, ולהוכיח שצמיחה אמיתית מגיעה דווקא מטיפוס על פסגות חדשות, ולא מחזרה אל שבילים מוכרים. להאזנה ב: Spotify | Apple "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר