Search Results

ב- 25 למרץ, 2011, "Whitesnake" הוציאה את אלבומה ה- 11 "Forevermore". יותר משלושה עשורים לאחר ש- David Coverdale הקים את "Whitesnake" בעקבות פרישתו מ- "Deep Purple", הוכיחה הלהקה פעם נוספת שהאש שלה עדיין בוערת בה. "Forevermore" הגיע אחרי אלבום הקאמבק המוצלח "Good to Be Bad" משנת 2008 והראה שהגרסה המחודשת של הלהקה אינה רק אקט נוסטלגי שמביט לאחור על השנים הגדולות של הלהקה, אלא מכונת הארד רוק יצירתית, רלוונטית, פעילה ומלאת אנרגיה. עד סוף שנות ה-2000 הצליח David Coverdale להרכיב את אחד הליינאפים החזקים ביותר של "Whitesnake" בעידן המודרני. הגיטריסטים Doug Aldrich ו- Reb Beach כבר ביססו את עצמם כצמד גיטרות עוצמתי, שמשלב ריפים קלאסיים המבוססים על בלוז עם טוויסט חד ומודרני יותר. לצדם פעלו הבסיסט Uriah Duffy, המתופף Brian Tichy והקלידן Timothy Drury. יחד הם יצרו סאונד הדוק ובשרני שהצליח לאזן בין שורשי הבלוז של הלהקה לבין העוצמה של רוק אצטדיונים. האלבום הוקלט בעיקר בנבאדה, כאשר David Coverdale משמש כמפיק לצד Doug Aldrich ו- Reb Beach. המטרה הייתה ברורה: לשמור על ה- DNA הקלאסי של "Whitesnake", אך להעניק לו הפקה עכשווית שתשתלב היטב לצד אלבומי הארד רוק מודרניים. השיר "Steal Your Heart Away"  פותח את האלבום עם פתיחה נפיצה שמונעת על ידי ריף קלאסי בסגנון "Whitesnake" ופזמון גדול ובטוח בעצמו. כבר מהרגע הראשון מתבססת האווירה של האלבום: גיטרות דומיננטיות, מלודיות קליטות ונוכחות קולית שלא ניתן לטעות בה של האחד והיחיד - David Coverdale . בהמשך מגיע "All Out of Luck"  עם גרוב כבד יותר ועבודת גיטרות אגרסיבית, בעוד ש- "Love Will Set You Free" , הסינגל המוביל מהאלבום, פונה דווקא לצד המלודי יותר של הלהקה. השיר משלב פזמון ידידותי עם שכבות של גיטרות ומדגים היטב את היכולת של קוברדייל לאזן בין עוצמה גולמית להגשה רגשית. אחד הרגעים המעניינים באלבום מגיע עם "Tell Me How" , קטע ספוג בלוז שמחזיר את המאזין אל ה- DNA המוקדם של "Whitesnake" רק עם צליל גיטרות מעודכן. הגרוב והאופן שבו השירה נפרשת מעל המנגינה מהדהדים את שורשי הלהקה מסוף שנות השבעים, תוך שהם נהנים מהפקה מודרנית ומהודקת. קטע בולט נוסף הוא "I Need You (Shine a Light)" , שמציג את אחת המלודיות הקליטות ביותר באלבום. השירה של קוברדייל נשמעת כאן קצת מתאמצת אבל היא זוכה לחיזוק של הרמוניות קוליות ועבודת גיטרות תאומות שהפכה עם השנים לאחד מסימני ההיכר של "Whitesnake". השיר "Forevermore"  שנועל את האלבום, הוא גם כנראה הטוב ביותר בו. הקטע שנמשך למעלה משבע דקות, נבנה בהדרגה עם גיטרות אווירתיות ומילים מהורהרות. קוברדייל נמצא כאן באזור הנוחות שלו ומספק כאן את אחד מהביצועים הווקאליים המרשימים ביותר באלבום, בעוד שהגיטרות מתפתחות לאט אל סיום כמעט אפי שמעניק לאלבום חתימה עוצמתית. עם צאתו התקבל " Forevermore" בחום הן על ידי המעריצים והן על ידי המבקרים. האלבום הגיע לעשירייה הראשונה במספר מדינות באירופה ונכנס למצעדים גם בבריטניה ובארצות הברית. אף שהוא לא הוליד להיטי רדיו גדולים, הוא חיזק את המוניטין של "Whitesnake" כאחת מלהקות ההארד רוק הקלאסיות הבודדות שעדיין מסוגלות להוציא חומרים חדשים חזקים ומשכנעים. להאזנה : Spotify "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

ב- 9 למרץ 2018 שחררה "Judas Priest" את אלבום האולפן ה- 18 שלה "Firepower". לא רק שזה האלבום הטוב ביותר של הלהקה מאז " Painkiller ", אלא שהוא גם האלבום המצליח ביותר של "Judas Priest" בארה"ב אי פעם והאלבום הראשון של הלהקה שנכנס לעשרת הגדולים בבריטניה מאז " British Steel ". שמו של האלבום בהחלט מעיד על תוכנו. "כוח האש" של "Judas Priest" ממטיר עלינו "הבי מטאל" בעצימות גבוה, עם סאונד וחומר מוזיקלי שמצליחים לשחזר את תקופת "תור הזהב" של הלהקה. הזמר Rob Halford ציין, שהמטרה המוצהרת של "Judas Priest" באלבום הזה, היתה "להמציא מחדש כמה מהרגעים הקלאסיים של פריסט" ולשם כך הם התחקו אחר השורשים של הלהקה. ניתן לומר שהמטרה הזו הגיעה לכדי מימוש עם אלבום "Judas Priest" קלאסי, שנשמע ונראה (כן גם לעטיפה יש חלק) כמו האלבומים הגדולים ברפרטואר של הלהקה. ואכן, האלבום הזה משלב את הסגנון הקלאסי והשורשי של הלהקה, עם סאונד מודרני ומעודכן, באדיבות המפיק האגדי Andy Sneap הידוע בקסמים שהוא עשה עם להקות מטאל ותיקות דוגמת "Accept" והמפיק Tom Allom אשר הפיק את אלבומי הלהקה בשנות ה- 80. "ג׳ודאס פריסט״ אשר שלטה בסצינת המטאל הקלאסי במשך שלושה עשורים, החלה לאבד את הרלוונטיות שלה בשנות ה- 90 עם עזיבתו של Rob Halford . הלהקה שהוקמה בשנת 1969 (אפילו לפני השנה בה נולד המטאל עם האלבומים " Black Sabbath " ו- " In Rock "), הוציאה את אלבום הבכורה שלה רק בשנת 1974, אבל מאז, בעיקר במהלך שנות השבעים, היא היתה אחראית על עיצוב ז'אנר ה"הבי מטאל", לא פחות מלהקות "דור המייסדים", עם אלבומי מופת כמו "Sin After Sin" ו- " Stained Class ". בראשית שנות ה- 80, עם עליית להקות ה- "New Wave Of British Heavy Metal", הצליחה "פריסט" להמציא את עצמה מחדש, עם סאונד נגיש וקליט כמו באלבום " British Steel ", אך עדיין לא לאבד את הזהות שלה ולשמור על ה- DNA הכבד שהגדיר אותה. גם כשגל הת'ראש מטאל שטף את מפת המטאל העולמי, הצליחה "Judas Priest" להישאר רלוונטית ולתת לגל החדש (השני) של להקות המטאל פייט רציני, עם אחד מהאלבומים הגדולים במטאל " Painkiller ". אבל אז, בדיוק בשיא, החליט Rob Halford לפרוש וגדע את ההצלחה בעודה באיבה. גם לאחר חזרתו של ה- "Metal God" "ג'ודאס פריסט" לא הצליחה לשחזר את ההצלחה וכשלה בייצור אלבומי מופת, כגון אלה שהעלו אותה לצמרת המטאל העולמי, החל משנות ה- 70. לכן, "Firepower", במובן מסוים, הוא חגיגה עצומה לחובבי המטאל באשר הם. וכמו שציינו, לדעתנו מדובר באלבום הטוב ביותר של "Judas Priest" מאז " Painkiller ". כל 14 השירים נכתבו על-ידי Rob Halford , Glenn Tipton ו- Richie Faulkner, אשר לא רק שנכנס לנעליו הגדולות של K. K. Downing בהצלחה רבה, אלא אפילו מצליח לחפות על Glenn Tipton שיכולות הנגינה שלו נפגעו בשל מחלת הפרקינסון. שיר הנושא " Firepower " פותח את האלבום "בצעקה", תרתי משמע, ונותן את הטון לכל מה שיבוא אחרי כך. הריף הכבד וקצב התופים האכזרי של Scott Travis מהווים תצוגת תכלית של הפגנת עוצמה ו"כח אש" אדיר. Richie Faulkner ציין שחבר שלו אמר לו שהשיר נשמע כמו " Painkiller ", אבל מהיר יותר ולכן זה כנראה השיר המהיר ביותר של "פריסט", במיוחד מבחינת קצב התופים. אין ספק, זו בהחלט פצצת אנרגיה מטורפת בקצב מהיר, אבל עדיין סוחפת וקליטה, במיוחד בסולו המלודי על גבול הניאו-קלאסי, עם הצליל ההרמוני של הטווין גיטאר. האלבום ממשיך ב"קצב אש" גבוה עם " Lightning Strike " - הסינגל הראשון והמצוין ששוחרר מהאלבום. Rob Halford ציין שהרעיון הכללי של השיר היה להשתמש ברעיון של "מכת ברק" כדי להראות שיש לנו את הזכות "להתפרק" כמו ברק על אדם או ארגון שמוביל אותנו למקום הרסני. בדומה לשיר הפתיחה, מדובר בקטע עוצמתי ומלודי שמציג את כל מה שמאפיין את "פריסט" הקלאסית כמו גם את יכולת הביצוע של כל חברי הלהקה. ואז מגיע " Evil Never Dies " שמתחיל כבד ואיטי יותר, עם ריף אפל במהלך הבתים, שיושב לנו על המשבצת של "בלאק סאבאת'". זה קטע דינמי, מפתיע ומורכב שמקבל תפנית ראשונה בקטע המעבר לפזמון שנשמע כמו "פריסט" קלאסית, משתנה שוב עם סולו הגיטרה שיושב על הסי פארט וממשיך להתפתח עם הקטע האווירתי השקט שמחזיר אותנו למגרש של "Black Sabbath". זה ללא ספק אחד הקטעים המעניינים באלבום שמוכיח את יכולת הכתיבה המדהימה של המשולש הלפורד-טיפטון-פולקנר. אגב, זה לא הקטע היחיד באלבום שהריפים והוייב הכללי שלהם יזכירו לכם את "בלאק סאבאת'". קחו לדוגמא את " Children of the Sun ", " Spectre " או " Lone Wolf " ותבינו למה אנחנו מתכוונים. רצף השירים המדהים ממשיך עם " Never the Heroes ", הסינגל השלישי ששוחרר מהאלבום. הוא נפתח עם אפקט סינת' שלרגע החזיר אותנו לימי " Turbo ", אבל מיד מגיע הריף הכבד וטורף את הקלפים עם אחד מההמנונים היותר קליטים של האלבום. "פריסט" מצליחים לשמור על רמה גבוה של כתיבה וביצוע לאורך כל האלבום. ההבי מטאל המקפיץ של "Flame Thrower", המורכבות הדינאמית של " Traitors Gate " והמטאל הקליט של " No Surender " מוכיחים שאין באלבום הזה נפילות. גם שירים שנשמעים בתחילה כקצת פחות קליטים כמו " Necromancer " או " Rising from Ruins " בסופו של דבר נדבקים ולא מרפים. מעניין לציין שהאלבום כולל קטע אינסטרומנטאלי קצר וסימפוני בשם " Guardians ", שחותך את האלבום לשניים וכן בלדת מטאל אפית בשם " Sea of Red ", אשר מסיימת את האלבום בקול תרועה רמה. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

היום נספר לכם על Brad Delp הידוע בין היתר כסולן וגיטריסט להקת "Boston". (Photo: Chris Walter) בראד דלפ היה סולן, גיטריסט ובין מקימיה של להקת "Boston", והוא השתתף בכל אלבומי הלהקה. גם אלבומה האחרון של הלהקה אשר שוחרר לאחר מותו כלל הקלטות של קולו. בראד יחד עם טום שולץ, היוו את הגרעין עליו הושתת הסאונד המאוד ייחודי של להקת בוסטון, והוא חתום בין היתר על להיטים כמו: " More Than a Feeling ", " Foreplay/Long Time " ," Peace of Mind ", " Amanda " ועוד. דלפ נולד ב- 12 ליוני 1951 בעיר Peabody שבמסצ'וסטס ארה"ב בשם Bradley Edward Delp. הוריו היו מהגרים מקנדה. בשנת 1969 הגיטריסט Barry Goudreau ערך לדלפ הכירות עם Tom Scholz אשר בדיוק חיפש זמר להרכב הולך ומתהווה. השלושה הקימו את להקת Mother's Milk אשר פעלה בשנים 1973-1974 ובהמשך שינתה את שמה ל- "Boston", כאשר השלושה משמשים כגרעין של הלהקה. שולץ היה מולטי אינסטרומנטאליסט אשר נחשב לגאון מוזיקלי וטכני. הוא היה סטודנט ב- MIT, עבד בחברת אלקטרוניקה ובנה לעצמו אולפן במרתף ביתו, שם השלושה הקליטו את הדמואים שיהפכו לאלבום הראשון של "Boston". עוד על אלבום הבכורה המצויין קראו כאן . (Photo: Ron Pownall) האלבום הזה שוחרר בשנת 1976 והפך לאחד מאלבומי הבכורה המצליחים בכל הזמנים עם מכירות של למעלה מ- 20 מליון עותקים. דלפ היה אחראי לשירה הכל כך ייחודית באלבום כמו גם להרמוניות הווקליות המדהימות שהפכו לסימן ההיכר של הלהקה. לא זו בלבד, אלא שדלפ סייע לשולץ בכתיבת השיר " Smokin ', כתב לבדו את השיר שסגר את האלבום " Let Me Take You Home Tonight " ואף ניגן בו בגיטרה אקוסטית. זה בלתי נתפס אבל דלפ אחראי לכל תפקידי השירה בלהקה, כולל קולות הרקע וכל ההרמוניות הווקאליות. יש לו קול שנוגע בשמיים וחודר לעצמות. קול מאוד דיסטינקטיבי שלעיתים מאפיל אפילו על יתר הכלים בלהקה. אבל דלפ הוא בהחלט לא רק זמר. הוא מנגן גם על גיטרה, קלידים, ומפוחית וכתב שירים לא רק לבוסטון אלא גם לאומנים כמו Orion the Hunter, Lisa Guyer ואחרים. גם באלבומה השני והמצוין של הלהקה " Don't Look Back " משנת 1978, תרם דלפ לכתיבת שיר אחד בשיתוף עם שולץ (" Party" ) וכתב שיר אחד בעצמו - " Used to Bad News ". לאחר שני האלבומים הללו, דלפ השתתף באלבום הסולו הראשון של חבר הלהקה Barry Goudreau אשר שוחרר בשנת 1980. לאלבומה השלישי של בוסטון " Third Stage " משנת 1986, דלפ הביא שני שירים " Cool the Engines " ו- " Can'tcha Say (You Believe in Me)/Still in Love ", שניהם הושמעו לא מעט בתחנות הרדיו. בשנת 1991 הקים דלפ יחד עם Goudreau את ההרכב RTZ. החל מרגע זה ואילך דלפ כבר לא היה חבר של קבע בבוסטון ומי שמילא את מקומו היה הזמר Fran Cosmo. יחד עם זאת דלפ המשיך להתארח באלבומי הלהקה, "Corporate America" משנת 2002 ו- "Life, Love & Hope" משנת 2013, אשר שוחרר לאחר מותו. במקביל לעבודתו עם RTZ השתתף דלפ בהרכב צדדי שניגן שירי קאברים ללהקת הביטלס ונקרא "Beatlejuice". בשנת 2003 שחרר דלפ יחד עם חברו לבוסטון לשעבר Goudreau את האלבום "Delp and Goudreau". ב- 9 למרץ 2007 נמצא דלפ ללא רוח חיים במקלחת ביתו שבאטקינסון ניו המפשייר. דלפ שם קץ לחייו באמצעות שאיפת עשן. צינור ממכוניתו חובר דרך פתח האיוורור של מיבש הכביסה, ובחדר האמבט הוצבו שני גרילים עם גחלים עשנים. בראד פיזר בבית מכתבי פרידה מילדיו ומקורביו, כאשר מכתב ההתאבדות הוצמד לדש חולצתו ובו נכתב "אני נפש בודדה", או במקור: "Mr. Brad Delp. 'J'ai une âme solitaire'. I am a lonely soul." הדעות חלוקות באשר לסיבות שהביאו להתאבדותו של דלפ, חלק מהן מייחסות אותן ליחסיו העכורים עם טום שולץ מנהיג הלהקה, שאפילו תבע את העיתון "בוסטון הראלד" על הפרסום אשר לכאורה מייחס לו את הסיבה להתאבדותו של דלפ. שולץ הפסיד במשפט וביון 1 ליולי 2013 נדרש לשלם לעיתון הוצאות בסך של 132,000 דולר לאחר שבית המשפט דחה את התביעה וקבע שאין כאן הוצאת דיבה הואיל ולא ניתן לקבוע מה הוביל את דלפ להתאבד. תהא הסיבה אשר תהא, זוהי תזכורת עצובה למחיר הכבד שתעשיית המוזיקה גובה לפעמים מהאומנים הכל-כך מוכשרים, אשר לעיתים אינם יכולים להתמודד עם ההצלחה והשלכותיה. קחו לעצמכם כמה רגעים ותקשיבו קצת למוזיקה היפה שיצרו דלפ וחבריו לבוסטון. לחצו כאן . "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 09.03.1983 "אני שר על אהבה, ועל אלוהים, ועל אחדות, אני שר על החיים, ואנשים מעדיפים להתמקד בבגדים שלי". לני קרביץ הוא זמר ועדות חיה לכך שתרבויות שונות, ואנשים שונים יכולים להסתדר יחדיו, כאומן שנולד לאמא נוצריה, ואבא יהודי, הוא היה בבחינת מיזוג גלויות, ותמיד חיפש את הרוחניות, ואת המסר שיאחד בין אנשים, אפשר לשמוע חלק מזה גם באלבומו השלישי "Are You Gonna Go My Way" שיצא ב- 09.03.1993. לני קרביץ מעיד על עצמו שהוא אהב מוזיקה מגיל צעיר "מוזיקה היתה התשוקה שלי מאז שנולדתי, וכבר בגיל 7 ידעתי שמוזיקה זה מה שאני רוצה לעשות בחיי" האירוע המכונן שגרם לו להכרה שהוא יעסוק בזה היתה הופעה של "חמישיית הג'קסונים" "יום אחד אבי הפתיע אותי עם כרטיסים להופעה של הג'קסונים במדיסון סקוור גארדן, כשראיתי את האנרגיות של הקהל מסביב, הכל נהיה אצלי מאוד ברור, נהייתי אובססיבי למוזיקה" לאונרד אלברט קרביץ נולד במאי 1964 במנהטן, ניו יורק, אביו סיי קרביץ היה מפיק יהודי-אוקראיני ברשת הטלוויזיה NBC ואימו רוקסי רוקר היתה שחקנית (השתתפה בסדרה המהפכנית משפחת ג'פרסון) ובאה ממשפחה נוצרית אפרו אמריקאית מאיי הבהאמה. בגיל צעיר עבר יחד עם הוריו מניו יורק לקליפורניה שם לימד את עצמו לנגן בגיטרה, גיטרה בס, תופים, ופסנתר, הוא למד פיתוח קול והחל להופיע תחת השם Romeo Blue בהשראת פרינס שאותו אהב, קרביץ צבע את שערו בכחול, והתאפר בכחול, והחל לנגן פאנק-פופ שהזכיר את פרינס של סוף הסבנטיז. אומנים נוספים שהשפיעו עליו (נחשף אליהם כשבאו לבקר את הוריו) אלה פיצג'רלד, ומיילס דייויס, בעקבות חוויה רוחנית שעבר כנער, החל לני הצעיר להתפלל בקביעות, והפך למאמין אדוק ללא זרם ספציפי. עוד אומנים שהשפיעו עליו מוזיקלית הם "הביטלס", "הסטונס", פלה קוטי, מרווין גיי, ביל ווית'רס, ג'ימי הנדריקס ועוד. בשנת 1985, תחת השם Romeo Blue הקליט Lenny Kravitz דמו באולפן ההקלטות של הקלידן והבסיסט הנרי הירש, בהמשך הוא חזר לשם ילדותו לני קרביץ. הירש המשיך ללוות את קרביץ שנים רבות קדימה, הם החלו יחד לעבוד על אלבום בכורה כאשר הסקסופוניסט קרל דנסון מקבל במה נרחבת באלבום הבכורה של קרביץ "Let Love Rule". בינואר 1989 חתם קרביץ על חוזה הקלטות בחברת "וירג'ין" רבות בזכות חברו סטיבו אלביס סמית שפיקח על המוזיקה בספין אוף למשפחת קוסבי בשם "עולם אחר" בכיכובה של השחקנית היהודיה אמריקאית ליסה בונה שהפכה בהמשך לאשתו של קרביץ הנישואים החזיקו מעמד כמה שנים, ולאלבום השני " Mama Said " שלו קרביץ הגיע שבור לב וזה הורגש בחלק משיריו שהפכו לגעגוע לליסה. בשנת 1990 כתב, והפיק קרביץ את אחד מהלהיטים הכי שערורייתים של מדונה "Justify My Live" (בזכות הקליפ הפרובוקטיבי). לקראת החלק האחרון של 1992 נכנס קרביץ להקלטות אלבומו השלישי "Are You Gonna Go My Way" כאשר במקביל הוא מפיק וכותב את אלבום הבכורה (באנגלית) של הדוגמנית והזמרת הצרפתיה ונסה פאראדי. באלבום אפשר לשמוע את מגוון הסגנונות וההשפעות של קרביץ במהלך השנים והוא כולל אר אנד בי, רוק קלאסי, פופ, רגאיי, וFאנק, כאשר שיר הנושא " Are You Gonna Go My Way " נשמע מאוד ג'ימי הנדריקס סטייל זכה בפרס הגראמי על שיר הרוק הטוב ביותר, ופרס הקליפ הטוב ביותר לזמר. הסינגל השני " Believe " הוא השיר הזכור ביותר ולו בשל סולו הגיטרה (של קרייג רוס) הבלתי נשכח בדקה האחרונה שלו, שיר שהוא בלדה על אמונה, ואמונה עצמית בך ובאל. אחריו מגיע "Come On and Love Me" עם תיפוף סטייל John Bonham , קטע שמחזיר את המאזין שוב לאנרגיה של רוקנרול קלאסי משולב עם הרבה נשמה. כמו לא מעט רגעים באלבום, גם כאן קרביץ מצליח לגרום למוזיקה להישמע בו זמנית רטרואית ומודרנית. גם בהמשך קרביץ נותן למאזין את כל מה שהוא צריך, מתופים בשרניים דרך בס דומיננטי, בשילוב עם הקול שלו שיכול להגיע קרוב לגבהים של פרינס, כשהוא מלחשש על אוזנה של המאזינה שלו שהוא מוכן לאהבה בסינגל השלישי (" Heaven Help "). בהמשך מגיע " Just Be a Woman " שמשום מה מזכיר קצת במעבר האקורדים את "לד זפלין". הדימיון ל"זפלין" נמשך גם בשיר הבא " Is There Any Love in Your Heart " שיצא כסינגל האחרון מהאלבום. בהמשך מגיע "Black Girl" , אחד השירים היותר גרוביים באלבום, שמזכיר שוב עד כמה קרביץ מושפע ממוזיקת הפאנק והסול של הסבנטיז. הבס הבולט והקצב הקופצני נותנים תחושה כמעט ג’יימס בראונית, כשקרביץ משלב בין רוק לפאנק באופן טבעי לגמרי. השיר "My Love"  מציג צד אחר לגמרי של קרביץ. זוהי בלדה עדינה יותר עם נגיעות פסיכדליות, שמדגישה את הצד הרומנטי והמלודי שלו. כאן אפשר לשמוע היטב את ההשפעה של "הביטלס" ובעיקר של ג’ון לנון בתקופת הסולו שלו. בקטע "Sugar"  קרביץ מחזיר שוב את האנרגיה שמשולבת עם הסאונד החם של סוף שנות השישים. זהו אחד הרגעים שבהם האלבום נשמע כמו מחווה מודרנית לרוק הקלאסי. השיר "Sister"  ממשיך את הקו הFאנקי עם גרוב עמוק וסקסי במיוחד, בעוד ש- "Eleutheria"  (שמה של עיר באיי הבהאמה, ממנה מגיעה משפחתה של אמו) הוא שיר בסגנון רגאי ורגע אינטימי באלבום, עם אווירה כמעט רוחנית. השיר עוסק בחופש, בשורשים ובזהות, והוא מחבר בין העולם האישי של קרביץ לבין המסר האוניברסלי שהוא מנסה להעביר במוזיקה שלו. האלבום "Are You Gonna Go My Way" הפך לאלבום הפריצה הגדול של לני קרביץ. הוא הגיע למעמד של אלבום פלטינה במספר מדינות, והפך את קרביץ לאחד מכוכבי הרוק הגדולים של שנות התשעים. האלבום הצליח לגשר בין העבר להווה, בין סול, רוק ופאנק, ולהוכיח שאפשר לקחת השראה עמוקה מהמוזיקה של שנות השישים והשבעים ועדיין ליצור משהו שנשמע רענן ומקורי. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

מהו האלבום עם הפתיחה הגדולה ביותר בהיסטוריה של המוזיקה לדעתכם ? טוב, באמת שקשה לבחור אחד כזה, אבל מה שבטוח הוא שהאלבום "The Joshua Tree" – אלבומה החמישי של להקת "U2" ששוחרר ב- 9 למרץ 1987 נמצא בטופ של אותה רשימה, יחד עם " The Dark Side Of The Moon " ועוד אחרים. כן, כן, שטיח הקלידים המהפנט של Brian Eno, שפותח את " Where the Streets Have No Name ", מתחיל רך ומלטף ואט אט הולך ומתגבר. הגיטרה של The Edge שמגיחה מאחור בטיול מעגלי על המיתרים, סחור, סחור, כאילו בגירוי שהולך ומתחזק ומוביל אותך לקליימקס הבלתי נמנע שמגיע אי שם בדקה 1:06 כשהגיטרה פשוט פורצת את חומת הקלידים הבצורה כמו איל ניגוח רומי, וניתן האות להסתערות של חטיבת הקצב. ראשון, הכח החלוץ עם הבס הפועם של Adam Clayton בדקה 1:09 "טין, בה, בה, בה, בה...." ומיד אחריו דוהר חיל הפילים של Larry Mullen Jr., וכש- Bono שר "I want to tear down the walls.." לכולם כבר ברור על מה הוא שר. ככה נפתח לו אלבום מופת. אלבום שהעלה את "יו 2" לליגת העל של הרכבי הרוק הגדולים בכל הזמנים, אלבום שהפך אותה מלהקה של "ארינות" בגודל בינוני ללהקת איצטדיוני ענק. אם האלבום " War " עליו כתבנו לכם לפני קצת יותר משבוע השפיע על הסאונד האלטרנטיבי של שנות השמונים, אז האלבום הזה פשוט הגדיר אותו מחדש. בין חברי הלהקה לא היה בתחילה קונצנזוס באשר לקו המוזיקלי שילווה את האלבום, אבל מה שהיה ברור לכולם הוא שהם מעוניינים להתרחק מה"סינתפופ" ו"הגל החדש" שמשלו בכיפה במהלך שנות השמונים. בסופו של דבר הצליחו כולם למצוא מכנה משותף, אלבום שיתמקד סביב מה שהם הגדירו כ"צבעי היסוד של הרוק". גיטרה, בס, תופים. זה קרה לאחר שבונו בילה במהלך שנת 1985 עם Keith Richards ו- Mick Jagger מה"רולינג סטונס", אשר השמיעו לו מוזיקת בלוז וקאנטרי ולאחר ש- The Edge גילה את אומני הבלוז והקאנטרי כמו Howlin' Wolf, Robert Johnson ו- Hank Williams. השניים שהרקע המוזיקלי שלהם התבסס על פאנק-רוק היו פשוט נבוכים מהעובדה שלא הכירו את הסגנונות הללו היטב, וקיבלו החלטה לחקור אותם יותר לעומק. ההחלטה באשר לקו המוזיקלי של האלבום, ההשפעות של הבלוז והקאנטרי שהלהקה בחרה באופן מודע ללכת אחריהם ועבודת ההפקה המדהימה של Brian Eno ו- Daniel Lanois בסיוע Flood, שהחליטו לקיים את ההקלטות בבית עתיק באירלנד שהוסב להיות אולפן הקלטות, יצרו שילוב מנצח שהוביל למאסטרפיס. האלבום הזה הגשים את הרומן המתמשך של הלהקה עם אמריקה. סיבובי ההופעות של הלהקה בארה"ב של ראשית שנות השמונים, הביאו את הלהקה לבחור בנושא "אמריקה" כנושא הכללי שילווה את האלבום, והוא אכן קיים שם ובגדול. החל בגוספל של " I Still Haven't Found What I'm Looking For ", דרך הסלייד גיטר והבלוז האקוסטי של " Running to Stand Still " והמפוחית ה"בוב דילנית" של " Trip Through Your Wires ", וכלה בעטיפת האלבום שהלהקה צילמה לראשונה בארה"ב. בדומה לאלבומים הקודמים, גם הפעם ניכרות ההשפעות האיריות-קתוליות של חברי הלהקה ואמונתם הדתית, כמקור השראה לחלק ממילות האלבום. החיפוש הרוחני של " I Still Haven't Found What I'm Looking For " , "גן העדן" עליו נרמז כמקום שאין לרחובות בו שמות ב- " Where the Streets Have No Name ", האזכור למאבק של יעקב במלאך בשיר " Bullet the Blue Sky " וההתייחסות לבני קין בשיר " In God's Country ". יש באלבום הזה רצף להיטים פשוט בלתי נתפס: " Where the Streets Have No Name " שהעבודה עליו כילתה כ- 40% מזמן האולפן שהוקצב להקלטת האלבום כולו ושהמילים שלו הושפעו מסיפור ששמע Bono על כך שבבלפסט ניתן ללמוד על הכנסתו ודתו של אדם רק מהרחוב בו הוא גר, " I Still Haven't Found What I'm Looking For " שהתחיל מג'אם סשן שכלל דפוס תיפוף מאוד מיוחד של לארי מולאן, " With or Without You " שהיה ללהיט הראשון של הלהקה שכבש את צמרת המצעד בארה"ב, " Bullet the Blue Sky " שהושפע ממלחמת האזרחים באל סלוודור בה ביקר Bono וכולל את המילים "Rattle and Hum" שישמשו ככותרת לאלבום הבא, " Running to Stand Still " - הבלדה השקטה והמצמררת על זוג מכורים להירואין מדבלין, " Red Hill Mining Town " שמספר על שביתת הכורים של בריטניה בשנת 1984 ועוד ועוד... האלבום הזה מוקדש לאחד מחברי הצוות של הלהקה, Greg Carroll, שנהרג בתאונת אופנוע בדבלין. חברי הלהקה נסעו לניו זילנד, ארץ הולדתו של קארול, כדי להשתתף בהלוויה שלו. הטרגדיה והחוויה של חברי הלהקה מהתאונה המצערת היוו השראה לשיר " One Tree Hill " מתוך האלבום, אשר כאמור הוקדש כולו ל- Greg Carroll. עם יציאתו זכה האלבום לביקורות מהללות של המבקרים השונים. "The Joshua Tree" נמצא כמעט בכל רשימת דירוג אפשרית של האלבומים הגדולים בכל הזמנים. הוא שבר שיא כאלבום שנמכר הכי מהר בבריטניה, לאחר שבתוך 48 מעת יציאתו הוא קיבל מעמד של פלטינה. זהו האלבום הנמכר ביותר של הלהקה, אשר נמכר בלמעלה מ- 25 מליון עותקים ברחבי העולם, בעודו כובש את פסגת מכירות האלבומים בלמעלה מ- 20 מדינות. מעניין לציין שלמרות הצלחתו הגדולה, חרף הביקורות המשבחות ועל-אף ההשפעה האדירה שלו, עשו חברי הלהקה שנים לאחר מכן את כל שניתן כדי להתרחק ממנו. Bono ציין באחד הראיונות עמו כי האלבום " Achtung Baby " הוא הסאונד של ארבעה גברים המנסרים לחתיכות את "עץ יהושע"... להאזנה לאלבום: Spotify , Apple Music . "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

בואו נספר לכם כמה עובדות על מי שהיה חלק משני האלבומים הראשונים של Alice in Chains וגם קשור למותו של Layne Staley . (Photo: Jeff Kravitz) 1. הוא נולד ב- 4 לאפריל 1966 בשם Michael Christopher Starr . 2. להקתו הראשונה הייתה Sato, להקת Heavy Metal שהקים ב-1983. (Photo: metal-archives.com) 3. שנה לאחר מכן הוא הצטרף לתקופה מאוד קצרה ללהקת Gypsy Rose שבה היו חברים Tim Branom (שבהמשך יהיה המפיק של Alice In Chains) וגם Jerry Cantrell . (Photo: timbranom.com) 4. הזכרנו כבר בפוסטים אחרים שכאשר Jerry Cantrell החליט להקים להקה עם המתופף Sean Kinney , הוא חשב על מייק כבסיסט. מייק היה במקרה גם אח של חברתו של שון אותו ג'רי הכיר ב- Gypsy Rose. (Photo: Marty Temme) 5. בשנת 1989 לאחר מספר דמואים והופעות מקומיות חתמה הלהקה Alice In Chains על חוזה תקליטים עם הלייבל הגדול Columbia Records. 6. שנה לאחר מכן הם הוציאו את ה-EP הראשון שלהם "We Die Young" ובאוגוסט 1990 הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם Facelift . 7. בפברואר 1992 הם שיחררו את ה-EP השני שלהם אך הראשון מבין שניים אקוסטיים בשם " SAP " . 8. בספטמבר 1992 הם שיחררו את האלבום " Dirt " , האלבום האחרון של הלהקה עם מייק והאלבום שהיה שיא פריחתה והצלחתה של הלהקה. 9. מיד לאחר יציאת האלבום "Dirt" יצאה הלהקה לסיבוב הופעות אינטנסיבי לקידום האלבום. יש גרסה שטוענת שמייק עזב את הלהקה מיד לאחר תחילת סיבוב ההופעות, הואיל ולא היה מעוניין להמשיך להופיע בצורה כל-כך אינטנסיבית והחיים בדרכים לא התאימו לו. הגרסה השנייה טוענת שמאחר והוא היה כל-כך עמוק בסמים הלהקה פיטרה אותו כי לא יכלה להמשיך כשהוא במצב הזה. 10. מייק סיפר שבמהלך סיבוב ההופעות הזה Layne Staley הציל את חייו. באחת ההופעות בברזיל עם נירוונה, ליין, מייק ו- Kurt Cobain הזריקו הרואין אחד לשני. ליין שהזריק למייק, הזריק לו פעם אחת יותר מדי ומייק התמוטט, איבד את ההכרה ואת הדופק. ליין מיד ניסה להציל את מייק והעניק לו החייאה, מייק התעורר למראה ליין הבוכה בהיסטריה. 11. בשנת 1993 לאחר שעזב/הועזב את אליס הצטרף מייק ללהקת Sun Red Sun עם Ray Gillen שהיה זמר וכותב מלהקת Badlands וגם כחלק מ-Black Sabbath והמתופף Bobby Rondinelli מלהקת Rainbow, Blue Oyster Cult ועוד... הלהקה שרדה פחות משנה עקב מותו של ריי ושיחררה אלבום יחיד שנושא את שם הלהקה. 12. למייק הייתה היסטוריה לא קצרה עם רשויות החוק והוא נעצר מספר פעמים בעוון: נהיגה בשכרות, אלימות, החזקת סמים, הפרות סדר ועוד עברות. הוא אפילו נעצר פעם אחת בשדה התעופה כי גנב מזוודה של מישהו אחר לאחר שראה ששלו ניזוקה. 13. בשנת 2010 מייק השתתף בסדרת הטלוויזיה בערוץ VH1 בשם Celebrity Rehab with Dr. Drew שמתעדת אנשים מפורסמים בזמן תהליך הגמילה. הוא השתתף בסדרת בת של אותה סדרה בשם Sober House שמתעדת את אותם מפורסמים לאחר הגמילה. 14. באחד הראיונות של הסדרה שנערך יחד עם אימו של ליין, חשף מייק בפעם הראשונה את הקשר שלו למותו של ליין. הוא סיפר שיום לפני מותו של ליין השניים נפגשו ובילו ביחד לחגוג את יום הולדתו של מייק אך ליין היה מאוד חולה וסירב להתקשר למוקד חרום. השניים התעמתו מאחר וליין לא היה מוכן לקבל עזרה ומייק עזב את ביתו של ליין בסערה. לאחר שמייק עזב, ליין התקשר למייק וביקש ממנו לחזור ולא לעזוב בצורה כזו. מייק לא חזר וגם לא התקשר למוקד חרום. 15. בראיון הוא הביע חרטה וכאב על כך שלא התקשר למוקד חרום להציל את חברו וזאת בעיקר בגלל שגם הוא היה בהיי מסמים באותו ערב ופחד לפגוע בחברות והוא לעולם לא יסלח לעצמו על שלא הציל את חברו הטוב ליין. מסתבר שמייק היה האדם האחרון שראה את ליין. 16. ב- 8 למרץ 2011 נמצא מייק ללא רוח חיים בביתו שב-Salt Lake City, סיבת המוות שנקבעה הייתה מנת יתר. 17. בשנת 2013 הוסיף שון את הכיתוב LSMS למערכת התופים שלו, אלו ראשי התיבות של שמותיהם של ליין ומייק. להאזנה לאלבום האחרון והמצליח ביותר שמייק יצר עם אליס Sp otify , Apple Music . "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

האלבום הרביעי של Soundgarden הוא "Superunknown" מה נאמר ומה נגיד? איך בכלל נתחיל לתאר את יצירת המוסיקה המושלמת הזו? כל אחד מתוך 15 הקטעים באלבום הזה הוא מושלם, כל דקה מתוך 70 הדקות של האלבום היא עונג צרוף ! זה אלבום שמשלב הכללללל... קטעים ניסיוניים במחוזות חדשים, כיוונוני גיטרה לא שיגרתיים, מלודיות מורכבות, מקצבים הזויים, דינמיקות שיר לא מובנות ושלל מתקני שעשועים. פשוט תענוג לקנות כרטיס הכל כלול, להיכנס לפארק ולעשות חיים עם מפעילי המתקנים המדהימים: Chris Cornell , Kim Thayil , Ben Shepherd ו- Matt Cameron אז בואו נתחיל כבר עם השירים עצמם כי כל מה שקרה מסביב הוא בגדר טפל למה שקורה בפנים... תתחילו להאזין ב: Spotify , Apple Music ותמשיכו לקרוא... האלבום נפתח עם "Let Me Drown" עם הריף אוף ביט, הכל כך מוכר של הלהקה. הפזמון פשוט ממכר ועוד לפני הפזמון השני אתה כבר מדקלם "drown me in you" , אך אז מגיע הברייק המקסים. כאילו מישהו זורק אותך מצוק ואתה מרחף באוויר כשכריס לוחש לך באוזן וה- 16 ביט של מאט כמו מערבולות אויר חמות מרימות אותך עד שמגיע הסולו שמרסק אותך לאדמה. איזה יופי של דבר... כריס סיפר שהנושא של השיר הוא לחזור חזרה לתוך הרחם ולמות, הוא אפילו עשה לשיר השוואה ל- "In Utero" של נירוונה. והיייייייייי הנה מגיע "הגל שלי" !!! בא לנו לקפוץ למים יחד עם הריף המקפיץ הזה, כמה אושר, איזה חיוך יש לנו על הפרצוף עכשיו. זה לא משנה איזו מוסיקה אתה אוהב, מאיפה באת ולאן אתה הולך, זה יחדור לך ישירות לעצבים, יתמזג עם השרירים והגוף שלך יתמלא באנרגיות !! Break, If you like the sound !! איזה בס מטלטל... כמה התיפוף פה משגע... איך הגיטרות מפרקות... ואיזו שירה חודרת !! (Photo: Kevin Westenberg) עכשיו בואו נהיה קודרים קצת, אנחנו בטוח נחזור על עצמנו כאן כמעט בכל שיר אבל אין מה לעשות, זה מה שאנחנו מרגישים באלבום הזה וזה לא יעזור או יניח לנו לעולם. "Fell On Black Days" פשוט לוקח אותך למסע בנבכי נשמתך, מחפש את המקומות הקודרים שלך, את החלקים החשוכים בך ויוצר מין השלמה, קבלה והכלה. אתה מצליח להתחבר למקומות האלה ולקבל אותם בפיוס, מין תהליך פסיכולוגי בארבע דקות וארבעים וארבע שניות. נעבור ל- "Mailman" שמרגיש קודר אף יותר, עם הריף הכבד והנסחב של קים כשכבר בהתחלה גורם לך להרגיש תשוש ומיואש. הפעם אתה מחפש את המקומות החשוכים שלך בחוץ, בסביבה, מחפש את המקומות הלא טובים והרעילים שלך כדי לחסל אותם או לשלוט בהם ורק שהם לא ישלטו בך. אז מספיק... בואו נעבור למשהו שמח יותר... ו"סופר לא ידוע" ! שיר הנושא את שם האלבום "Superunknown" והפתיחה המשגעת של הגיטרה כבר מקפיצה אותך מהמקום כאילו זינקת מהרצפה ישר על טרמפולינה שנמצאת על כדור פורח ואתה ממש לא יודע מה הולך לקרות. כריס מנסה לשכנע אותך במשך כל השיר שאם זה משהו שאתה לא מכיר, זה לא אומר שאתה צריך להדביק לו תבנית מוכרת, תתמודד עם הלא נודע, תתמודד עם הסופר לא נודע. שיר של 5 דקות שלמרות שנשמע קצת מונוטוני אתה יכול להמשיך איתו בריפיט ולא להתעייף. השיר השישי "Head Down" מרגיש כמו אחד מהקטעים שסאונדגרדן ניסו לעשות בהם משהו שונה, הבסיס של הצלילים נשמע דומה אך המקצב של התופים, הפריטה של הגיטרה וקולו של כריס נשמעים שונים ומסקרנים. הצלילים הייחודיים הללו מזכירים קצת את ההתנסות ההודית של הביטלס ובהסתכלות אחורה אלה היו ניצנים של דברים שנשמע אח"כ ב- " Down on the Upside " וזה תענוג... ואז זה מגיע... תגידו מה שאתם רוצים !! נכון, "Black Hole Sun" נטחן מכל הכיוונים בכל הצורות, אבל בכל פעם שהגיטרה הלא מכוונת של קים, משמיעה את צליל הפתיחה של השיר, אי אפשר שלא לחזור ואפילו לשניה אחת לאותו רגע של תדהמה, לרגע הראשון בו שמעתם את השיר. ואיזה אושר מציף אתכם עכשיו, כמו אמבטיית קצף של מרשמלו וקרם שמנת. כן, לפעמים אנחנו הזויים אבל נראה לנו שכאן גם אתם מרגישים כך. אפילו כריס בעצמו היה מופתע, הוא סיפר שבשיר הזה הוא פשוט נתן למילים חופש לצאת ללא שום סדר או היגיון וניסה להרכיב מהם איזושהיא צורה ללא שום מבנה או סיפור, משהו דימיוני והזוי. שירים שהופכים ללהיטים הם בד"כ שירים בעלי טקסט שהקהל מצליח להתחבר אליו ולהזדהות איתו בצורה משמעותית ולכן הוא היה מופתע כיצד אנשים הצליחו להתחבר אל: "Hides the face, lies the snake..." עוד לא נרגענו מהשמש ואז מגיעות הכפיות, עם תיפוף פנומנאלי של מאט, איזה קצב ממגנט, מהפנט ומטריף !!! "Spoonman" הוא עוד קטע שמעיף אותך למעלה ואתה ממש מרגיש את הקצב בידיים שלך. השיר נכתב בהשראתו של אמן כפיות שהיה מנגן ברחוב בסיאטל. בזמן כתיבת השיר כריס אפילו לא פגש את האיש!! הסיפור של השיר התחיל בכלל מהסרט "Singles" , כשנזרקו שמות ללהקה הבדיונית של הסרט, אחד מהשמות היה זה. כריס השתעשע עם הרעיון והלהקה אפילו ניגנה קטע אקוסטי מהשיר בסרט, רק אחרי הסרט השיר הורכב למה שאנחנו מכירים היום. איפה אנחנו?? אההה כן, שיר מספר תשע, "Limo Wreck" , קלאסיקה מבית היוצר של סאונדגרדן, כל האלמנטים הדרושים של רוק, סיאטל ונשמה... כריסקו קיבל את הרעיון לשיר בזמן שישב בפקק בלוס אנג'לס כשהוא מביט על מכוניות היוקרה של העשירים, מול המכוניות החבוטות של מעמד הפועלים. הוא קרא לשיר "shame-on-decadence song" שזה שיר בוז לשקיעתו של הדור. הוא התכוון להזכיר לאליתות שהם לא מעל המוסר. הוא ראה תאונה שלימוזינה היתה מעורבת בה עם העשיר המפונפן שישב מאחורה ובטוח שהשמש זורחת לו התחת והוא מיד נזכר באקסל רוז ובסצינה ספציפית מהקליפ של "Estranged" בו אקסל מצולם יוצא מאחוזה לבנה, כולו לבוש לבן וכל המלווים שלו ושומרי הראש גם הם בלבן, נכנס ללימוזינה לבנה ושוטרים שלבושים לבן מלווים אותו באופנועים לבנים. קורנל חשב לעצמו שהעשיר מהלימוזינה הוא בדיוק אותו סוג של בן אדם שהוא צופה בו בקליפ ואיך הוא מעז לירוק בפרצוף של המעריצים ששמו אותו במעמד האל בו הוא נמצא. (Photo: Kevin Westenberg) עכשיו הם מחליטים לזרוק אותנו שוב למשהו קצת שונה ולא מוכר ואנחנו מחייכים ונהנים. "The Day I Tried to Live" הוא עוד שיר שיש בו משהו קצת שונה, הגלגול של התופים עם הפריטה שבוקעת מתוך טרנזיסטור מכניסה אותך למין תנועה עקבית בלתי פוסקת ואתה רק צועק "One more time around" . כריס סיפר שזה לא שיר התאבדות כמו שהרבה חשבו אלא זה שיר שמדבר על הרצון שלו לעמוד בציפיות או להתאים את עצמו למה שהחברה מצפה ממנו. הוא תמיד הרגיש שהחברה מצפה ממנו כל הזמן להיות נורמלי ולא תמיד זה התאים לו. השיר "Kickstand" הוא מרענן קצר שנועד לנער את הסדינים מהמיטה... "Kickstand, you got loose and I threw up" השיר שבא אחריו, "Fresh Tendrils" גם מרגיש כמו משהו קצת שונה אבל הפזמון שלו מחזיר אותך ישר לתוך ה-DNA של סאונדגרדן. ואז מגיע עוד רגע קודר... עוד ריף כבד, כבד, כבד וכולם הולכים אחריו... "4th of July" הוא שיר שגורם לך להמציא את הרגע בעצמך, אתה זה שכותב את התסריט. כריס סיפר שהוא כתב את השיר הזה על התנסות עם סם ה-Acid, היה לו מקרה שבו הוא נסע ברכב ומאחוריו היו שני אנשים דמיוניים שכל הדרך דיברו וצחקו ובמקום להרגיש מוזר ונרדף הוא הרגיש טוב, הוא הרגיש שיש איתו חברה והוא לא לבד. הוא הסביר שכל אחד אחר שיקרא את המילים לא ממש יבין זאת אך אולי בפזמון תקבלו רמז לכך. (Photo: Michael Tighe) עוד קטע שהוא מבוא לאלבום "Down on the Upside" הוא השיר "Half" , קטע עם אלמנטים הודיים שזורק אותך למקום אחר ונותן לך רגע קצר להתרענן לפני הקטע האחרון. נשמע מוזר לומר זאת על שיר שנושא את השם "Like Suicide" , אבל איזה סיום מושלם לאלבום מושלם וזה יהיה עוד יותר מוזר אם תבינו על מה השיר. בואו נספר רק שהשיר נחלק לשניים, כשהחלק הראשון הוא יחסית שקט עם פריטה ותיפוף קליל כשכריס מספר את הסיפור. החלק השני, הרועש, מעיף אותך למקום אחר וכמו שסאונדגרדן יודעים לעשות, אתה פשוט עףףףףף. את השיר כתב כריס על...ציפור, כן ציפור !! כשהוא כתב את המוסיקה לשיר במרתף שבביתו הוא לפתע שמע חבטה חזקה, הוא עלה לראות מה קרה וגילה שציפור נכנסה בחלון ביתו, שברה את הצוואר שלה ושכבה גוססת מולו. כריס שלא ידע מה לעשות החליט לגאול אותה מיסוריה וריסק את ראשה עם אבן. How she'd fly so sweetly" She lived like a martyr But she died Just like suicide" האלבום הרביעי של סאונדגרדן, העניק להם את ההצלחה המסחרית הגדולה ביותר והוא האלבום היחיד שהגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד בזמן שהמוסיקה מסיאטל הייתה בשיא פריחתה. האלבום היה מועמד לגראמי ושני שירים מתוכו "Spoonman" ו- " Black Hole Sun " זכו בפרסים. העוקב שלנו Shai Zrihan (הבסיסט של להקת Echoes ) ניסח זאת כל כך יפה: זהו אלבום שתמיד היה שם בשבילך, מאז שאתה מכיר את עצמך. אתה זוכר את הצליל הראשון שלו כמו את הנשיקה הראשונה שלך, כמו את שברון הלב הראשון. ששינה לך את החיים והציל אותך לא פעם. כמו החבר הכי טוב, כמו האויב הכי גדול, שגורם לך לגלות בו כל פעם עוד משהו מחדש, משהו שלא הכרת, בעיקר על עצמך... זהו אלבום שאתה תמיד חוזר אליו ובורח ממנו. המילים שחורכות לך את הנשמה, לחנים שלא שמעת עד אז (ומאז) והפקה שאין שלמה ממנה... ומעל הכל, הקול, הקול הכל כך ייחודי, הקול שמרסק אותך לחתיכות בכל פעם מחדש. יומולדת שמח לאלבום הטוב ביותר בכל הזמנים! "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

ב- 8 למרץ 1974 שחררה "Queen" את אלבומה השני, "Queen II". זה כנראה האלבום הכי פחות "נוצץ" מאלבומי הלהקה בתקופת תור הזהב שלה. לא תמצאו בו כמעט "להיטים" וגם לא ממש שירים קליטים, אך למרות זאת האלבום הזה הפך לאלבום קאלט, במיוחד בקרב מעריציה האדוקים של הלהקה. קווין מגיעה לאלבום הזה לאחר הפקת לקחים מאופן הקלטת אלבומה הראשון שיצא ביולי 1973. הלהקה לא היתה מרוצה מהתוצאה הסופית של אותו אלבום והרגישה שהייתה יכולה להגיע לתוצאות טובות יותר לו ניתן לה זמן אולפן רב יותר כדי להפיק את האלבום בצורה מיטבית. עוד על האלבום הראשון של הלהקה, לחצו כאן . לאחר שהלהקה סיימה את הקלטות האלבום הראשון בחודש מרץ 1973, היא נטלה פסק זמן קצר וחזרה לאולפן באוגוסט 1973 בכדי להקליט את אלבומה השני נושא סיקורנו. להבדיל מאלבום הבכורה, הפעם התאפשר ללהקה להשתמש באולפן בשעות הגיוניות ונוחות, והם בהחלט ניצלו זאת במטרה להבדיל את עצמם מיתר להקות הגלאם רוק של אותה תקופה. בכדי לממש את חזונם להתבלט על פני להקות כמו "Roxy Music", "Slade" ו- "Sweet", עמלו חברי קווין על הפקה גרנדיוזית הכוללת שכבות על שכבות של סאונד, הקלטה חוזרת של כלי נגינה ברבדים רבים ושכפול ההרמוניות הווקאליות. חברי הלהקה לא הסתפקו בכך, הם הביאו לאלבום הזה רעיונות חריגים, חומרים מגוונים וקומפוזיציות מורכבות. כחלק מהצעדים שנקטה הלהקה בניסיון להתבלט, היה ניסיון להביא לתפקיד המפיק את לא אחר מאשר David Bowie , אך הוא היה עסוק בהקלטות לאלבום "Pin Ups" ולכתיבת החומרים לאלבום "Diamond Dogs" ולכן הדבר לא יצא לפועל. למרות שהאלבום הזה אינו מוגדר כאלבום קונספט, יש בו רעיון שמקשר חלק מהשירים בו. האלבום מחולק לשני חלקים. צד א' של הויניל נקרא "הצד הלבן" ובבסיסו נמצאת "המלכה הלבנה" שמוזכרת בשיר " White Queen (As It Began) ", בעוד הצד השני של הויניל נקרא "הצד השחור" עליו שולטת "המלכה השחורה" עליה מסופר בשיר " The March of the Black Queen" . אך ההפרדה הברורה בין שחור ולבן שהושאלה ממשחק השחמט לא מסתיימת בכך. "הצד הלבן" כולל שירים בעלי מורכבות מוזיקלית פשוטה יחסית שנכתבו כולם על-ידי הגיטריסט Brian May , למעט השיר " The Loser in the End " אשר נכתב על-ידי המתופף Roger Taylor . לעומת זאת, "הצד השחור" כולל שירים בעלי מורכבות מוזיקלית גדולה יותר ומילים עמוקות יותר שעוסקות בין היתר בסיפורי אגדות ופנטזיה. כל שירי הצד הזה נכתבו על-ידי Freddie Mercury . האלבום נפתח עם האינטרו " Procession " – "תהלוכה" קטע אינסטרומנטאלי קצר בן קצת יותר מדקה של Brian May , בו צלילי הגיטרה שהוקלטה בשלל שכבות וצבעים מבשרים את בואה של "תזמורת המצעדים" כפי שמסגיר שמו של הקטע. האינטרו הפרוגרסיבי הזה מתחבר אל " Father to Son " – קטע הארד רוק קלאסי הכולל השפעות ברורות של "The Who" ו"לד זפלין", תוך שילוב עם הפסנתר הפסטורלי של Freddie Mercury . הרצועה השלישית " White Queen (As It Began) " מהווה את שיאו של "הצד הלבן". זה אחד מהשירים היפים והמרגשים של מיי אותו הוא כתב עוד בשנת 1968. בשיר הזה כבר ניתן לשמוע היטב את עבודת ההכפלות הווקאליות של קולות חברי הלהקה שמשתלבות לכדי מקהלה אופראיות הטכניקה האורה רק תלך ותשתכלל באלבומיה הבאים של הלהקה ותגיע לשלמות ביצירה Bohemian Rhapsody . מעניין לציין שצליל הסיטאר ההודי של Brian May מיוצרים על-ידי גיטרה. השיר עם הווייב של ימי הביניים מספר על הרפתקה בחיפוש אחרי המלכה הלבנה כאשר המסע מסתיים כשם שהתחיל כפי שמרמזת כותרת המשנה של השיר - "As It Began". הקטע הרביעי " Some Day One Day " מושר על-ידי Brian May , אשר זו לו הפעם הראשונה בה הוא נוטל את המיקרופון באלבום של קווין. מיי מתגלה כזמר לא רע בכלל בעל קול מלטף שמשתלב היטב עם הבלדה האמורה. אפקט הריחוף, אפקט הגיטרה ובמיוחד התיפוף המתגלגל, מזכירים לנו קצת את הפסיכדליה של "Tomorrow Never Knows" של "הביטלס". הקטע החותם את "הצד הלבן" " The Loser in the End ", הינו כאמור קטע של Roger Taylor שגם שר אותו. הווייב של השיר הזה מזכיר לנו את "T-Rex" להקת גלאם נוספת שפעלה באותו עשור. השיר מדבר על הבן הסורר שקיבל הכל מאמא שלו אך בבגרותו יוצא "אפס" ועוזב אותה ללא שום היסוס. צידו השחור של האלבום הינו כאמור הצד המורכב והפרוגרסיבי יותר. הוא נפתח עם " Ogre Battle " אחד הקטעים הכבדים באלבום, אשר קטע הפתיחה שלו מדגים את הגאונות ההפקתית של הלהקה. הקטע ההתחלתי של השיר הוא למעשה קטע הסיום של השיר כשהוא מנוגן לאחור, כולל הגונג. בהמשך, הקטע מתחבר עם ההקלטה הרגילה של השיר. זה אחד השירים הבודדים שמרקורי כתב ומנגן על גיטרה. הוא מתחיל ומסתיים עם גונג עצום שהובא לאולפן וכולל תופים רועמים וגיטרות הבי מטאל שמתארים באופן מדהים את הקרב המתחולל בשיר, כולל הצווחות של הטרולים. מעניין לציין שהזמר Paul Di'Anno שהיה חבר בלהקת "Iron Maiden" הגדיר את השיר הזה "שיר הת'ראש מטאל הראשון ששמעתי בחיי". הרצועה השניה בצד השחור- " The Fairy Feller's Master-Stroke " הושפעה מציור בעל אותו שם של הצייר המטורף Richard Dadd. הציור שהוצג ב- "Tate Gallery" בלונדון הקסים את מרקורי והוא החליט לקחת את כל הדמויות אותם הזכיר הצייר בכתביו השונים וליצור מהם שיר. מרקורי מנגן כאן על צ'מבולו וזהו ללא ספק אחד מהקטעים המורכבים שכתב בכל הרפרטואר שלו. הקטע " Nevermore " הוא קטע קצר שנועד לקשר בין שתי היצירות שלפניו ואחריו. הוא מתחבר עם הפסנתר שמסיים את הרצועה הקודמת ויוצר כאן מעין מחרוזת של שלושה קטעים. Freddie Mercury כתב כאן על הרגשות שלאחר שברון לב. כל הקולות בשיר מבוצעים על-ידי מרקורי. הקטע הבא הוא ללא ספק השיא של האלבום וגם אחד השיאים היצירתיים של הלהקה - " The March of The Black Queen ". מפגן מורכב ופרוגרסיבי שמשלב בין רוק ואופרה בצורה מדהימה ומושלמת. מדובר כאן ביצירה שהיא כנראה המבוא למה שיגיע בהמשך עם Bohemian Rhapsody . גם בקטע זה ניתן להבחין בגאונות של הלהקה כאשר במהלכו מנגנת הלהקה בשני משקלים שונים בצורה סימולטנית. האחד של 8/8 והשני של 12/8. כמו-כן, מנעד הקולות של חברי הלהקה מכסה כאן שתיים וחצי אוקטבות. הרצועה " Funny How Love Is " נכתבה באולפן והיא כוללת את טכניקת ההפקה של Phil Spector משופעת השכבות והרבדים- "Wall of Sound". השיר הזה מעולם לא נוגן בהופעות של קווין, בין היתר בשל הקושי לשחזר אותו בהופעה. הקטע החותם את האלבום - " Seven Seas of Rhye " הוא גם הלהיט הראשון של הלהקה. זו גרסה מלאה לקטע האינסטרומנטלי שחותם את אלבום הבכורה של הלהקה, אשר יועד מראש להפוך לסינגל המוביל מהאלבום. ההקלטות לאלבום הסתיימו באוגוסט 1973 אך הוא שוחרר רק במרץ שנה אחר כל בעקבות שגיאה בהדפסה של עטיפת האלבום. עם יציאתו קיבל האלבום ביקורות מעורבות והוא גם לא זכה להצלחה מסחרית גדולה בעת הוצאתו. יחד עם זאת, עם השנים הפך האלבום ליצירת קאלט מוערכת שזכתה לאהדה רבה מצד הקהל והמבקרים. וכמה מילים על עטיפת האלבום האייקונית. מרקורי הושפע כאן מצילום מפורסם של השחקנית מרלין דיטריך, הן במיקום הידיים והן במבט ובאור הזרקור הלבן שמגיע מלמטה. עטיפת האלבום הפכה לאחת מהתמונות המזוהות ביותר עם הלהקה, והיא תצוץ בין היתר בהמשך בקליפ לשיר Bohemian Rhapsody . להאזנה לאלבום: Spotify , Apple Music . "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

ב- 8 במרץ 2024 חזרה "Judas Priest" עם האלבום "Invincible Shield", אלבום האולפן ה- 19 שלה. יותר מחמישים שנה לאחר שהוקמה בבירמינגהאם, ממשיכה "Judas Priest" להוכיח מדוע היא נחשבת לאחת מהאדריכליות המרכזיות של ז'אנר ההבי מטאל. האלבום "Invincible Shield" מגיע שש שנים אחרי " Firepower ", אלבום שהוכיח כי הלהקה עדיין מחזיקה בלפיד "האש" הבוער של ההבי מטאל. במקום להאט את הקצב, בחרה "Judas Priest" לבנות על התנופה הזו ולהגיש לנו אלבום שמרגיש גם קלאסי וגם מחודש. בשלב הזה בקריירה שלהם ההרכב החדש-ישן היה כבר יציב וממוקד. Rob Halford עדיין שולט במיקרופון עם מנעד קול מדהים, Glenn Tipton ממשיך להיות מעורב בכתיבת השירים למרות מאבקו במחלת הפרקינסון, והגיטריסט Richie Faulkner ממשיך להוכיח שהוא אחד התוספות המודרניות הטובות ביותר שהלהקה ידעה. יחד עם Ian Hill על הבס ו- Scott Travis על התופים, נכנסה הלהקה שוב לאולפן עם המפיק Andy Sneap ויצרה הפקה שמצליחה לאזן בין הפקה מודרנית לבין הסאונד הכל-כך מוכר של "פריסט" הקלאסית. האלבום נפתח עם "Panic Attack" , פתיחה רועמת שעושה בדיוק את ההיפך מכותרת השיר, היא מרגיעה את המעריצים ומבהירה שהאנרגיה המטורפת של הלהקה עדיין כאן. הקצב הדוהר, הרמוניות הגיטרה המוכרות והשירה הסמכותית של Halford מעוררים את הרוח של "פריסט" הקלאסית, אך נשמעים חדים מתמיד. זהו שיר שמרגיש כמו הצהרה ברורה: הלהקה הזו רחוקה מאוד מסיום דרכה. אחד מרגעי השיא האנרגטיים ביותר באלבום מגיע מיד לאחר מכן עם "The Serpent and the King" , קטע מהיר ואגרסיבי שמונע על ידי התיפוף הבלתי מתפשר של Scott Travis ועבודת גיטרות חדה כתער של טיפטון את פולקנר. השיר מזכיר את המהירות והעוצמה שאפיינו בעבר אלבומים כמו " Painkiller ", ובו בזמן משתלב באופן טבעי בתוך הצליל המודרני של הלהקה. שיר הנושא "Invincible Shield"  מגיע אחריו עם אווירה אפית יותר. השיר נבנה בהדרגה לפני שהוא מתפוצץ להמנון מטאל קלאסי, המונע על ידי שכבות של גיטרות ואחת מהביצועים הווקאליים הדרמטיים ביותר של Rob Halford באלבום. המילים משקפות עמידות והישרדות, נושאים שמקבלים משמעות עמוקה במיוחד עבור להקה שעברה לאורך השנים חילופי הרכבים, מאבקים בריאותיים ושינויים בנוף המוזיקלי. אחריו "Devil in Disguise"  מביא איתו גרוב אפל יותר. הריף כבד ומאיים, בעוד Rob Halford נשען על הגשה תיאטרלית שמזכירה את החומר הכבד יותר של הלהקה מסוף שנות ה- 70 ותחילת שנות ה- 80. תזכורת לכך ש- "Judas Priest" עדיין מצטיינת בשילוב בין מלודיה לעוצמה מאיימת. עם "Gates of Hell"  הלהקה מאמצת את הצד האפי שלה. הקטע נע בין ריפים אדירים לבין קטעים מלודיים יותר, קטע שמציג היטב את הדינמיקה בין השפעות הכתיבה של Richie Faulkner ושל Glenn Tipton. המבנה הדרמטי כמעט קולנועי בתחושה שלו, ומוכיח שהלהקה עדיין נהנית לפרוץ מעבר לנוסחאןת המטאל הבסיסיות. ואז בא "Crown of Horns"  ומציג את אחד מהרגעים המלודיים ביותר באלבום. השיר בנוי סביב פזמון עוצמתי ומאזן בין ריפים כבדים לבין עומק רגשי. הביצוע של Rob Halford כאן בולט במיוחד וממחיש שגם אחרי עשרות שנים הוא עדיין מסוגל להגיש שיר באופן מושלם שמשלב עוצמה ורוך. בהמשך האלבום מגיע "Trial by Fire" , שמאט מעט את הקצב אך מוסיף משקל דרמטי לאלבום. השיר משלב ריפים קלאסיים של הבי מטאל עם "הוק" מלודי חזק לקטע אפי. לקראת סיום האלבום מופיעים גם "Escape from Reality" שמביא איתו אנרגיה כבדה וריפים חדים, "Sons of Thunder" ה קצר והמהיר שמרגיש כמו התקפת מטאל מרוכזת ו- "Giants in the Sky" , שמסיים את האלבום באווירה אפית ומרשימה. מהדורת הדלוקס מוסיפה גם את "Fight of Your Life" , "Vicious Circle"  ו- "The Lodger" , קטעי בונוס מצויינים שמרחיבים את החוויה למעריצים. עם צאתו זכה האלבום "Invincible Shield" לשבחים רבים הן מצד המעריצים והן מצד המבקרים. האלבום נכנס למצעדים ברחבי העולם וחיזק מחדש את מעמדה של "Judas Priest" כאחת הלהקות היציבות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה של ההבי מטאל. במקום להישמע נוסטלגי, האלבום נשמע כמו להקה שממשיכה להתקדם קדימה עם מטרה ברורה. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

ב- 8 מרץ, 1977, "Foreigner" הוציאו את אלבום הבכורה שלהם - "Foreigner". האלבום התפרץ אל סצנת הרוק והציג לעולם את אחת מלהקות הארנה-רוק המצליחות ביותר. מלא בריפים אדירים, לחנים מלודיים, פזמונים קליטים, שירה מרקיעה וכתיבת שירים חדה ומדויקת, אלבום הבכורה "Foreigner" נשמע כמו להקה שכבר מהרגע הראשון ידעה בדיוק איך לכבוש את תחנות הרדיו ואת הבמות הגדולות בעולם. הפרויקט הובל על ידי הגיטריסט והיוצר Mick Jones , מוזיקאי בריטי שעבד בעבר עם אמנים כמו George Harrison ולהקת "Spooky Tooth". מתוך רצון להקים להקה חדשה שתשלב בין הרגישות של הרוק הבריטי לבין האנרגיה האמריקאית, ג'ונס גיבש הרכב בינלאומי שכלל את הסולן האמריקאי Lou Gramm , שקולו העוצמתי והאקספרסיבי הפך לאחד המרכיבים המזוהים ביותר עם הסאונד של הלהקה. לצידם פעלו המולטי-אינסטרומנטליסט האנגלי Ian McDonald , הקלידן האמריקאי Al Greenwood, הבסיסט האמריקאי Ed Gagliardi והמתופף הבריטי Dennis Elliott. שמה של הלהקה, "Foreigner", שיקף את השילוב בין מוזיקאים בריטים ואמריקאים בהרכב. כבר מהרגעים הראשונים, האלבום מציג סאונד רוק קליט, סוחף, מדויק שפשוט מוכן לכבוש את הרדיו. השיר "Feels Like the First Time"  פותח את האלבום עם ריף גיטרה סוחף ופזמון קליט, שממחישים בצורה מושלמת את השילוב של הלהקה בין אנרגיית ארנה-רוק עוצמתית לבין מלודיות קליטות. הביצוע הווקאלי של Lou Gramm פשוט מדהים! הוא עוצמתי, אך באותה מידה רך ומלטף. אין פלא שהלהקה בחרה בו כשיר הפותח של האלבום שכן הוא כולל את כל המרכיבים שיסייעו לו להפוך לאחד השירים המזוהים הראשונים של הלהקה. מיד אחריו מגיע אחד הרגעים המזוהים ביותר באלבום ואחד הלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה. "Cold as Ice" נבנה סביב ריף פסנתר קליט שכתב וביצע Mick Jones ופזמון דרמטי ומלודי. השיר מציג היטב את היכולת של הלהקה לשלב בין גיטרות הארד רוק לבין מבנה פופ חזק וקליט, נוסחה שתהפוך בהמשך לסימן ההיכר של "Foreigner". גם כאן הביצוע הווקאלי של Lou Gramm שהשתתף בכתיבה הופך את השיר לנצחי. אחריו מגיע "Starrider" בו Mick Jones  מוביל בשירה, וחושף צד אטמוספרי יותר של הלהקה המשלב, חלילים, סינתיסייזרים ואלמנטים פרוגרסיביים שמזכירים את הרקע של Ian McDonald  בלהקת "King Crimson". השיר "Long, Long Way from Home"  ממשיך את התנופה עם גוון מעט אפל יותר והוק מלודי חזק, כאשר הסקסופון של Ian McDonald מוסיף שכבת צבע ייחודית לסאונד של הלהקה. הקטע מדגים כיצד "Foreigner" מצליחה לנוע בצורה טבעית בין רוק גיטרות חד וקשוח לבין סיפור מלודי מובהק, מבלי לאבד את הזהות המוזיקלית שלה. מעבר ללהיטים המוכרים האלבום כולל רצף שירים מצוין שמדגיש את הגיוון המוזיקלי של הלהקה ואת כור ההיתוך בו חושלו חבריה. "Headknocker"  נשען יותר לכיוון בלוז-רוק עם עבודת גיטרות מחוספסת ואנרגיה גולמית. לעומתו, " At War with the World " מציג צד קשוח ומהודק יותר של הלהקה עם אנרגיית רוק ישירה, אותה ינסו Ritchie Blackmore ולהקת "ריינבו" לאמץ.  "Woman Oh Woman"  מציג פופ-רוק מלודי, בעוד ש- "Fool for You Anyway"  הוא סוג של בלדה בלוזית שמאפשרת ל- Lou Gramm להפגין עומק ורגש ולהדגיש את הצד המלודי של "Foreigner" עם יציאתו, הפך "Foreigner" להצלחה מסחרית מיידית. האלבום הגיע למקום הרביעי במצעד ה-Billboard 200 ולבסוף מכר יותר מחמישה מיליון עותקים בארצות הברית בלבד. ההצלחה הזו ביססה את מעמדה של הלהקה כמעט בן לילה, והניחה את היסודות לשורה של אלבומי להיטים שיגיעו בשנים שלאחר מכן. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

ב- 7 למרץ, 1975, David Bowie הוציא לאור את אלבום האולפן התשיעי שלו, "Young Americans". האלבום מציג את אחד השינויים המוזיקליים הקיצוניים בקריירה של David Bowie . לאחר שכבש את עולם הגלאם רוק עם אלבומים תיאטרליים ודמויות בימתיות בלתי נשכחות, הפנה בואי את מבטו אל הסול וה- R&B האמריקאי, והוציא אלבום שנשמע שונה לחלוטין מכל דבר שעשה קודם לכן. בואי עצמו תיאר את הסגנון החדש בכינוי המפורסם “plastic soul”. עד אמצע שנות השבעים בואי כבר הוכיח שהמצאה מחדש היא חלק בלתי נפרד מהזהות האמנותית שלו. אלבומים כמו " The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars " ו- "Diamond Dogs" ביססו את מעמדו כאחת הדמויות החדשניות והמשפיעות ביותר ברוק. אך במהלך סיבוב ההופעות של "Diamond Dogs" בארצות הברית בשנת 1974, בואי החל להישבות בצלילי הסול של פילדלפיה. האנרגיה, הקצב והעומק הרגשי של ה- R&B האמריקאי גרמו לו לשנות לחלוטין את הכיוון המוזיקלי שלו. כדי ללכוד את הצליל הזה בצורה הכי אותנטית שיכולה להיות, עבר בואי להקליט את האלבום ב- "Sigma Sound Studios" שבפילדלפיה, אולפן אגדי המזוהה עם תנועת ה- Philly Soul. שם, אסף בואי סביבו חבורה יוצאת דופן של מוזיקאים שליוו אותו בתהליך היצירה. הגיטריסט Carlos Alomar, שלימים יהפוך לאחד ממשתפי הפעולה החשובים ביותר של בואי, היה חלק מרכזי ביצירת הצליל החדש. לצדו ניגנו הבסיסט Willie Weeks והמתופף Andy Newmark, שיצרו יחד קצב הדוק ומלא גרוב. על עיבודי הקולות הופקדה שלישייה שכללה את Ava Cherry, Robin Clark ואת Luther Vandross הצעיר, שקולו העוצמתי וכישרון העיבוד שלו תרמו רבות לאווירת הגוספל המאפיינת את האלבום. המפיק Tony Visconti עבד בתחילת הדרך על ההקלטות, אך בסופו של דבר בואי השלים חלק גדול מההפקה יחד עם הטכנאי Harry Maslin. התוצאה הייתה אלבום שמבוסס על גרובים עמוקים, כלי נשיפה, קולות רקע מרובי שכבות ומלודיות מלאות נשמה, מרחק גדול מהתיאטרליות האפלה של "Diamond Dogs". האלבום נפתח עם "Young Americans" , אחד השירים האיקוניים ביותר של בואי. בעזרת עיבודי כלי נשיפה חדים ומקצב הדוק, השיר מצייר תמונה חדה של החיים באמריקה של אמצע שנות השבעים. בואי נשמע כמו מתבונן סקרן מבחוץ שמנסה להבין את הסתירות של החלום האמריקאי, תוך שילוב בין רמיזות פוליטיות לסיפורים אישיים. כבר מהרגע הראשון ברור שמדובר בשינוי מוזיקלי משמעותי. רגע רך ומהורהר יותר מגיע עם "Win" , שבו בואי נשען על גרוב סול חלק ומציג ביצוע פלצט עדין. השיר נישא על הרמוניות עשירות ועיבוד מוזיקלי שמדגישים את החום והרגש שמאפיינים את האלבום כולו. השיר "Fascination"  מביא איתו גרוב פאנקי שנולד מתוך ג'אם סשנים עם Luther Vandross. הקצב ההיפנוטי והשכבות הווקאליים יוצרים אווירה מהפנטת שממחישה היטב את האווירה השיתופית במהלך ההקלטות. אחד הרגעים הבולטים באלבום הוא "Right" , שמעמיק עוד יותר את ההשפעה של הגוספל. עם מבנה של קריאה ומענה וקולות רקע המזכירים מקהלה שלמה, השיר מדגים עד כמה בואי התמסר ואימץ את רוח הסול בתקופה הזו. האלבום כולל גם גרסה חולמנית של בואי לשיר "Across the Universe"  של " The Beatles". במהלך ההקלטות פגש בואי בניו יורק את John Lennon , שהצטרף אליו לאולפן. שיתוף הפעולה ביניהם לא הסתיים רק בביצוע המחודש לשיר של "הביטלס", והוביל גם לאחד הלהיטים הגדולים בקריירה של בואי. אותו שיתוף פעולה עם John Lennon הוליד את "Fame" , השיר שסוגר את האלבום והפך ללהיט הראשון של בואי שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי. השיר בנוי סביב ריף הגיטרה הבלתי נשכח של Carlos Alomar ומשלב קולות רקע של John Lennon . מעבר לגרוב הממכר, הליריקה מעבירה ביקורת חריפה על תרבות הסלבריטאות ועל הצד האפל של "התהילה". באופן אירוני, דווקא השיר הזה הפך לכרטיס הכניסה של בואי להצלחה המיינסטרימית הגדולה בארצות הברית. עם יציאתו, הפתיע "Young Americans" רבים מהמאזינים שציפו שבואי ימשיך לחקור את עולם הגלאם רוק שאפיין את אלבומיו הקודמים. חלק מהמעריצים התקשו אפילו בתחילה לקבל את השינוי הסגנוני, אך מבקרים רבים החלו לזהות בו התנסות מוזיקלית מאיצה ומוצלחת. עם השנים, נתפס "Young Americans" כאלבום מעבר חשוב במיוחד בקריירה המפוארת של. הוא סימן את תחילתה של תקופה יצירתית חדשה שתוביל בהמשך אל הצליל האפל והניסיוני יותר של "Station to Station", ומשם אל הטרילוגיה הברלינאית פורצת הדרך. להאזנה : Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

היום אנחנו הולכים לספר לכם כמה עובדות על המוזיקאי והזמר האמריקאי Arthur Lee, הידוע בעיקר כמקים ומנהיג להקת "Love": (Photo: Michael Ochs Archives) = הוא נולד בשם Arthur Porter Taylor, ב- 7 במרץ, 1945 בממפיס, טנסי. = כבר מילדותו המוקדמת הוא היה מוקסם ממוזיקה בזכות אביו, מוזיקאי ג'אז מקומי ונגן קורנט. = הכלי הראשון שלו היה אקורדיון; מאוחר יותר הוא שכנע את הוריו לקנות לו אורגן ומפוחית. = הוא עשה את ההופעה הפומבית הראשונה שלו בגיל ארבע, בכנסייה בפטיסטית, כשהוא מדקלם שיר קטן. = הוריו התגרשו עוד כשהיה ילד. לי ואמו עברו ללוס אנג'לס בשנת 1952. אמו נישאה בשנית לקלינטון לי ב-1955; ארתור אומץ על-ידו רשמית בשנת 1960 וכך גם קיבל את שם משפחתו Lee. = לאחר הגירושים לי ראה את אביו רק שלוש פעמים במהלך כל חייו. = הוא לומד בבית הספר היסודי בשדרה השישית, בתיכון מאונט ורנון ובתיכון סוזן מילר דורסי. במהלך לימודיו התעניין בספורט, מוזיקה וקריאה. = הוא זוכר שהושפע מאוד מלצפות ב- Johnny Echols מבצע את "Johnny B. Goode" במופע של בית ספר. = הוא גם טוען שקיבל השראה מלהקות כמו "The Byrds" ו-"Rolling Stones" ומלצפות ב- Jimi Hendrix מופיע בקליפורניה קלאב. = בשנת 1963 לי ערך את ההקלטה הידועה הראשונה שלו עם "The LAGs", להקה אינסטרומנטלית, שכללה את Johnny Echols (future co-founder, guitarist, and vocalist of "Love"), Lee (organ), Allan Talbert (saxophone), ו- Roland Davis (drums). = לי התגלה מיד ככותב שירים נהדר. הוא הלחין את שירי ה"סרף" "White Caps" ו-"Ski Surfin' Sanctuary". = השיר ""My Diary" נכתב כשארתור היה נער, על אהובתו המתבגרת אניטה בילינגס. מאוחר יותר הייתה זו זמרת ה-R&B רוזה לי ברוקס שפרסמה את השיר בהקלטה שכללה את Jimi Hendrix בגיטרה חשמלית. = באותה תקופה לי גם כתב שירים לאמנים אחרים, "I've Been Tryin'" ל-Little Ray ו-"Everybody Jerk" ו-"Slow Jerk" ל- "Ronnie and the Pomona Casuals", להקה שהוציאה אלבום בן ארתור לי קיבל קרדיט על שירה. = באמצע שנות ה-60 לי כתב את "Luci Baines", שיר על בתו של הנשיא לינדון ג'ונסון. השיר בוצע והוקלט עם הלהקה החדשה של לי, "The American Four". = מאוחר יותר הקים לי להקה בשם "The Grass Roots", ששינתה את שמה ל-"Love" בשנת 1965, כי כבר הייתה להקה אחרת בשם "The Grass Roots". (Photo: Michael Ochs Archives) = בשנת 1966 לי הוציא עם להקתו "Love" את אלבום הבכורה "Love" הכולל את "My Little Red Book". = בשנת 1966 הוציאו "Love" את אלבומם השני "Da Capo", ובו השיר "7 and 7 Is". = בשנת 1967, "Love" הוציאה את אלבום המופת שלה "Forever Changes", שהפך מאוחר יותר לקלאסיקה ולאלבום קאלט. = בשנת 1968 "Love" הוציאו סינגל בשם "Your Mind and We Belong Together", לפני שהלהקה המקורית התפרקה. = בשנת 1969 הוציא ארתור לי את האלבום "Four Sail and Out Here" עם הרכב חדש של "Love". = בשנת 1970 הוציאה "Love" את "False Start", שכלל הופעת אורח של Jimi Hendrix בשיר "The Everlasting First". = בשנת 1972 הוציא ארתור לי את אלבום הסולו הראשון שלו "Vindicator". = בשנת 1973 ארתור לי הקליט את "Black Beauty" עם "Love", האלבום לא יצא עד 2012. = בשנת 1974 יצא "Reel to Real" עם הרכבחדש של "Love", אשר כלל את הגיטריסט John Sterling. = בשנת 1981 הוציא לי את אלבום הסולו השני שלו בשם "Arthur Lee". = בהמשך הוא הוציא את אלבום ההופעה "Love Live" ואת האוסף "Studio/Live". = בשנת 1992 הוא חזר עם "Arthur Lee & Love" - "​​Five String Serenade". = בשנת 1995 יצא האוסף "Love Story" על ידי "Rhino Records". = בשנת 1996 לי נידון ל-12 שנות מאסר, בגין שימוש רשלני בנשק חם. הוא היה בכלא 5 וחצי שנים. = בשנת 2001 שוחרר לי מהכלא ותכנן לבצע את "Forever Changes" במופע לרגל יום השנה ה-35 לאלבום. = בשנת 2003 לי הוציא CD ו-DVD בהופעה של "Forever Changes". = בשנת 2005 לי אובחן כחולה בלוקמיה חריפה. = לי מת בשנת ב- 3 באוגוסט 2006 מסיבוכים של הלוקמיה. = בשנת 2008 "Forever Changes" נכנס ל"היכל התהילה של הגראמי". = בשנת 2012, המגזין "Rolling Stone" דירג את "Forever Changes" במקום ה-40 ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים. = באותה שנה נכנס "Forever Changes" למרשם ההקלטות הלאומי של ארה"ב. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר