החיפושית Ringo Starr חוגג היום יומהולדת והוא מזמין את כל מי שרוצה להצטרף אליו לחגיגה של שלום והאהבה. (Photo: Ringostarr.com) אנחנו מאחלים לו הרבה בריאות ועוד הרבה שנות מוזיקה טובות עם כמה עובדות מעניינות: 1. הוא נולד ב- 7 ליולי 1940 בליברפול אנגליה, בשם Richard Starkey. בן יחיד להוריו. 2. כשהיה בן 5 בלבד הוריו נפרדו ואימו נישאה מחדש. 3. בגיל 6 הוא עבר ניתוח להסרת אפנדיציט שהסתבך וגרם לו לאשפוז ממושך. 4. ההחלמה ארכה כמעט שנה, בהם הוא היה מרוחק מהלימודים, ממשפחה וחברים. גם כשחזר הביתה אמו לא רצתה להחזיר אותו מיד לבית הספר, כך יצא שבגיל 8 הוא לא ממש ידע לקרוא. 5. במהלך שהותו בבית החולים ובכדי להפיג את שעמומו, שכנע אותו צוות בית החולים כמו גם חולים נוספים, להצטרף ללהקת בית החולים. 6. גם כשהשתחרר מבית החולים אמו לא החזירה אותו מיד לבית הספר, מחשש לבריאותו. רינגו ניצל את הזמן בהאזנה למוזיקה ובנגינה. 7. רינגו הביע התעניינות הולכת וגוברת בתופים. הוא ציין שקיבל מנדולינה ובנג'ו מסבו, מפוחית מסבתו ובבית היה פסנתר, אבל כל מה שהוא רצה לעשות זה לנגן על תופים. 8. בשנת 1957 נישאה אימו מחדש ל- Harry Graves שהיה חובב להקות ביג בנד. הוא חשף את רינגו למוזיקה ואף קנה לו את מערכת התופים הראשונה, שהיתה מינימלית ומיד שניה, בחג המולד של אותה שנה. 9. רינגו הוא שמאלי אבל הוא מנגן על התופים כימני. 10. להקתו הראשונה של רינגו הייתה "Eddie Miles Band", הלהקה ניגנה בסגנון סקיפל שעד מהרה פס מן העולם עם כניסת הרוקנרול. (Photo: Ultimateclassicrock.com) 11. בתקופה זו הוא אימץ לעצמו את שם הבמה רינגו סטאר. השם רינגו הגיע בעקבות ריבוי הטבעות על אצבעות ידיו. 12. בנובמבר 1959 חבר רינגו להרכב "Rory Storm and the Hurricanes". הלהקה ניגנה בפאבים ומועדונים שירים בסגנון סקיפל ועד מהרה הפכה ללהקה הכי מבוקשת בליברפול. 13. הם אפילו התעלו על הביטלס והשתכרו יותר מהם באתה תקופה. חברי ה"ביטלס" שכללה אז את פיט בסט כמתופף, למדו להעריך את רינגו ואת נגינתו. 14. ב- 15 לאוקטובר 1960 ניגן רינגו בפעם הראשונה עם Paul McCartney, John Lennon- ו- George Harrison בהקלטה של זמר להקת ה- "Hurricanes". 15. בינואר 1962 רינגו עזב את ה- "Hurricanes" והצטרף ללוות את הזמר Tony Sheridan אשר העריך מאוד את נגינתו וביקש ממנו להצטרף אליו. 16. ב- 14 לאוגוסט 1962 הזמין לנון את רינגו להצטרף לביטלס. יומיים לאחר מכן בריאן אפשטיין מנהלה של ביטלס פיטר את פיט בסט ורינגו הצטרף ללהקה באופן רשמי. 17. הוא היה החבר המבוגר בין כל חברי הלהקה, אך האחרון להצטרף אליה. 18. ההקלטה הראשונה של רינגו כחבר בביטלס נערכה ב- 4 לספטמבר 1962 במהלך הקלטת האלבום הראשון - "Please Please Me". המפיק ג'ורג' מרטין לא אהב את הביצועים של רינגו באותו סשן. 19. מרטין אפילו גייס מתופף סשנים בשם אנדי ווייט בכדי לנגן בשירים "Love Me Do" ו- "P.S. I Love You." בהמשך מרטין התנצל בפני רינגו על המהלך. 20. כחבר בביטלס ומעבר לתפקידו כמתופף זכה סטאר לשיר לפחות שיר אחד בכמעט כל אלבומי ה"ביטלס". בין שירים אלה ניתן למנות את Yellow Submarine", "I Wanna Be Your Man Good Night" ,"With a Little Help from My Friends" , "Octopus's Garden", "Don't Pass Me By ועוד. 21. רינגו גם היה שותף לכתיבת שירי הביטלס, בינהם "Octopus's Garden", "Don't Pass Me By" שהקרדיט בהם ניתן רק לו וכן "What Goes On", "Flying", "Dig It" ועוד, אותם כתב יחד עם אחרים. 22. סטאר אחראי גם לכמה כותרות מעניינות לשירי הביטלס כגון "A Hard Day's Night" ו- "Tomorrow Never Knows". 23. בשיר "The End" מהאלבום "Abbey Road" הקליט רינגו את סולו התופים הראשון שלו. זה גם היה אחד מהראשונים במוזיקת הרוק. 24. למרות זאת פול מקרטני מעיד שרינגו פשוט שונא לנגן סולואי תופים ושהוא היה צריך להתחנן בפני רינגו לבצע את הסולו המדובר. 25. הוא הראשון מחברי הביטלס להתנסות במריחואנה באותו מפג מפורסם בשנת 1964 עם בוב דילן בארה"ב. דילן הציע לכל יתר החברים שחששו, רינגו התנסה. 26. רינגו הוא הראשון מבין חברי ה"ביטלס" ששר עם אומן אחר. זה היה עם Cilla Black בשנת 1968. 27. לאחר התפרקותה של הביטלס פצח רינגו בקריירת הסולו שלו עם אלבום ראשון - "Sentimental Journey" ששוחרר בשנת 1970. 28. עד היום שחרר רינגו במסגרת קריירת הסולו שלו לא פחות מ- 22 אלבומים, מה שהופך אותו ל"ביטל" השני הכי פורה מבין ארבעת המופלאים. 29. סטאר הוא גם שחקן קולנוע. הוא נטל על עצמו את מרבית התפקידים המרכזיים בסרטי ה"ביטלס", וגם שיחק בלא מעט סרטי קולנוע נוספים. 30. בשנים 1984-1986 שימש רינגו כקריין סדרת הטלוויזיה לילדים "תומס הקטר". 31. גם בנו של רינגו - זאק סטאר הוא מתופף. הוא ניגן עם להקות כמו "Oasis", "the Who" והוא גם מנגן עם אביו. 32. רינגו הינו אלרגי לבצל, שום ותבלינים מסוימים. הוא מעולם לא אכל פיצה. 33. בשנת 1999 הוא נכנס להיכל התהילה של "Modern Drummer" . 34. בשנת 2015 נכנס סטאר ל"היכל התהילה" של הרוקנרול. 35. רינגו הוא המתופף העשיר ביותר בתבל. הונו נאמד ביותר מ- 350 מליון דולר. 36. הוא הגיע לישראל והופיע 2 הופעות בהיכל נוקיה בשנת 2018. 37. רינגו הוא גיסו של הגיטריסט Joe Walsh הידוע בין היתר מלהקת ה"איגלס". Marjorie Bach שנשואה לוולש היא אחות של אשתו של רינגו - Barbara Bach. 38. לכבוד יום הולדתו ה- 81, ב-7.7.2021, רינגו הזמין את כולם להצטרף אליו לחגיגת שלום ואהבה בשעת צהריים. וזה תוכן ההודעה (עם קישור לסרטון בסופה): I’m inviting everyone who wants to join the peace and love celebration for my birthday at noon your time wherever you are, 7-7-21 – you can post it, you can say it, you can even think it – but it would be really cool if you go "Peace and Love" at noon on my birthday – so let’s spread peace and love on my birthday – c’mon everybody! #PeaceAndLove 😎✌️🌟❤️💖🎵🎶☮️ "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 6 ליולי, 1981 הוציאה "Def Leppard" את אלבומה השני, "High 'n' Dry". אם בא לכם לשמוע את "Def Leppard" "האורגינלית" (והיינו מוסיפים אפילו "האמיתית"), אז זה האלבום שאתם צריכים להתחיל איתו. לפני ה"גלאם", לפני האצטדיונים הגדולים וההצלחה הענקית, מדובר באלבום שכולו על טהרת הגל החדש של ההבי מטאל הבריטי (NWOBHM). "טור-דה-פורס" של הארד רוק שמציג את "Def Leppard" בשיאה בתקופת ההבי מטאל הטהור שלה. זהו האלבום המלא האחרון של Pete Willis עם "Def Leppard" והוא מהווה קפיצת מדרגה משמעותית מאלבום הבכורה שלה, "On Through the Night", בעיקר בזכות שיתוף הפעולה הראשון של הלהקה עם מפיק העל Robert John "Mutt" Lange. אפשר לומר שהאלבום הזה הוא הגשר בין אלבום הבכורה הלא מהוקצע שלהם "On Through the Night", לאלבום "Pyromania" הקליט והנגיש שלהם. בעבודה עם לאנג, "Def Leppard" עשתה צעדים משמעותיים בשיפור הסאונג והסגנון, תוך שמירה על חלק מהאנרגיה הגולמית שאפיינה אותם. ההרכב שכלל את Joe Elliott (שירה), Steve Clark (גיטרה), Pete Willis (גיטרה), Rick Savage (בס) ו- Rick Allen (תופים) - נמצא כאן בכושר שיא, והוא מציג מוזיקליות מדהימה וסאונד מגובש. ההפקה של לאנג הביאה תוספת מעודנת וזאת מבלי לשייף לחלוטין את ההיבטים מחוספסים יותר של הלהקה, דבר שהופך את האלבום הזה לאחד מהאהובים עלינו של "Def Leppard", אולי הטוב ביותר בתוקפת ההבי מטאל הטהור שלה. האלבום כולל שירים מצויינים כמו "Let It Go" הבועט שפותח את האלבום עם פאנץ' עוצמתי, ונותן טון אנרגטי שמושך את תשומת ליבו של המאזין כבר מההתחלה, "Another Hit and Run" שממשיך את האווירה האנרגטית הגבוהה עם עבודת גיטרה אגרסיבית וקצב בלתי פוסק שהמדגים את הצד הכבד יותר של הלהקה, שיר הנושא "High 'n' Dry (Saturday Night)" שמזכיר קצת את "AC/DC" ולוכד את רוח הרוקנ'רול של הלהקה, הקטע האינסטרומנטלי "Switch 625" שכולל דו-קרב גיטרות ברוח "Thin Lizzy" הקלאסית ומציג את התעוזה המוזיקלית של הלהקה וכמובן הבלדה "Bringin' On the Heartbreak" השיר המפורסם ביותר באלבום, שרומז על הקרוסאובר פופ שיגיע בהמשך ויביא עמו הצלחה מטאורית ללהקה. האלבום "High 'n' Dry" נחשב לאלבום הכבד והמחוספס ביותר של "Def Leppard". הוא מאופיין בכתיבת שירים חדה וממוקדת. הזמר Joe Elliott ציין שהאלבום הזה היווה צעד חשוב ומכריע באבולוציה של הלהקה, והדגיש את ההשפעה של מט לאנג בתהליך היצירה שלו. האלבום מהווה מבט היסטורי על להקה צעירה, רעבה להצלחה שמוכנה לכבוש את העולם. הוא בולט כאלבום הבי מטאל טהור, אמיתי, גולמי וללא פילטרים שעומד בסתירה מסויימת לאלבומים המהוקצעים והמסחריים שיבואו לאחר מכן. האלבום מאזן את אנרגיית הרוק הגולמית של "Def Leppard" עם רגישות מלודית והפקה מצוינת, נוסחה שתהפוך למזוהה עם "Def Leppard". להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 06.07.1985 מזה שנים רבות שהמילה "שינוי" מזעזעת את עולמם של אנשים רבים, למה אנחנו מתקשים כל כך לשנות אפיק בחיינו. והאם השינוי הזה אכן יביא לצמיחה אישית או דווקא בבחינת צעד קדימה, שניים אחורה סקובידו. לאחר ארבעה אלבומים בחמש שנים עם כתיבה דומיננטית, ועם קביעה חד משמעית "אלוקים יודע כמה אנחנו צריכים עוד הרבה נשים ברוקנרול" מה שבטוח הוא שבתחילת שנות השמונים צמד האחיות אן וננסי ווילסון Aka להקת "Heart", מצאו את עצמן במצב שהיה זר להן, עם כל אלבום שהם הוציאו, העסק הלך ודעך. זה התחיל בעזיבה של הגיטריסט רוג'ר פישר ב 1979, ונמשך עם עזיבה כפולה של הבסיסט מדור המייסדים, סטיב פוסן, והמתופף בשנות הפריחה, מייקל דרוזייר, שניהם נטשו ב 1982. ננסי והגיטריסט הוותיק הווארד ליס מצאו את חטיבת הקצב החדשה שלהם עם דני קרמאסי אקס להקת "Montrose". ומארק אנדס, הבסיסט של "Spirit"/"Jo Jo Gunne". ולמרות הכימיה הברורה בין הנגנים, "Passionworks", האלבום הראשון שהקליטו יחד, רחוק היה מלהצית את הדמיון. יחד עם גיחה קצרה של Nancy Wilson לתחום סרטי הקולנוע, עברה הלהקה לחברת התקליטים "Capitol Records" והחליטה לעצב מחדש את תדמיתה ואת המוזיקה שלה. "פשוט נסחפנו לחוף הים אחרי שינוי גדול בכוח אדם בלהקה ושינוי בהנהלה", נזכרת הזמרת Ann Wilson. "שינינו הכל. ננסי ואני פשוט הרגשנו אינסטינקטיבית שהגענו לסוף עידן." חוסר ההצלחה של האלבום הוביל את הלהקה לחפש חוזה חדש. "חתמנו ​​עם קפיטול", אומרת אן, וזה הוכיח את עצמו כגלגל ההצלה שלנו" גלגל הצלה ענק בדמות אלבום האולפן השמיני "Heart" שיצא ב- 06.07.1985. "הייתה לנו ההתלהבות ורצון עצום, אבל ידענו שאנחנו חייבות לעשות אלבום להיטי או שאולי נמצא את עצמנו בלי חוזה הקלטות בסיבוב הבא.. האווירה בלהקה הייתה ללא ציפיות גבוהות במיוחד. פשוט ניסינו להתארגן מחדש - הדברים היו די כאוטיים." חלק בלתי נפרד מהשינוי הזה היה המנהלת החדשה שלהם טרודי גרין, בריטית נמרצת שהיה לה יותר ביטחון בחמישייה מסיאטל מאשר להן עצמן. "טרודי היא אישה אנגלייה מצחיקה ונהדרת", אומרת הגיטריסטית Nancy Wilson בחיבה. "והיא אמרה, 'בסדר יקיריי, בואו נעשה את זה ביחד, בואו נעשה תלבושות, בואו נעשה שיער, בואו נעשה איפור, בואו נעשה רוק!' וזה בדיוק מה שעשינו." שנות השמונים הביאו איתם להקה שתעשה מה שצריך כדי לחזור לתודעה, גם אם זה כולל להסיר מעט מקבלות ההחלטות לאנשים אחרים, ולשיר שירים שנכתבו עבורם, ולא רק כאלה שהם כתבו. "אני חושבת שבתהליך יצרנו קבוצה די מדהימה. פשוט לקח לי זמן להתרגל לרעיון של לשיר שירים של אנשים אחרים, להיות פרשנית של שירים של אנשים אחרים". סיפרה אן וילסון. עד מהרה התברר שיש על מי לסמוך, עם הסינגל הפותח "What About Love" אבל זה כמעט ולא קרה. "אן לא אהבה את השיר בכלל בהתחלה", נזכר מפיק האלבום רון נוויסון. "גם ננסי לא. אבל אמרתי ללהקה שאני לא מתכוון להכריח אותם לעשות שום דבר, אבל גם לא רציתי שהם ישפטו שיר רק על סמך הדמו. אמרתי להם: 'אני לא רוצה שתקשיבו לשירה המרושלת של מישהו, כי אתן הזמרות הכי גדולות בעולם הרוק". אך הסיפור מבחינת אן היה שהיא לא הזדהתה עם תחושת הקורבנות של הדמות שדורשת אהבה, והחליטה לשיר בסגנון זועם שהעלים את האישה הרופסת, והביא במקומה את זו שדורשת מה שמגיע לה. השיר הוקלט במקור בשנת 1982 על ידי להקת הרוק הקנדית "טורונטו", בה היו חברים כותבי השירים שרון אלטון ובריאן אלן. (כותב השירים הנוסף, ג'ים ואלאנס, לא היה חבר "בטורונטו", למרות שניגן בתופים בהקלטה המקורית). עם זאת, שאר חברי הלהקה בחרו לא להוציא את השיר, והתסכול שאלן ואלטון התמודדו איתו מחוסר יכולתם לשכנע את חברי הלהקה שלהם לכלול את השיר הזה וחומרים אחרים באלבומי "טורונטו" הוביל לעזיבתם את הלהקה. מאוחר יותר. את הקליפ ביים דיוויד מאלט, שהיה ידוע בקליפים האוונגרדיים שלו כמו "Ashes To Ashes" של דיוויד בואי ו- "Radio Ga Ga" של "קווין". השיר "Never" הוא שיר העצמה שנכתב על ידי הולי נייט, ג'ין בלאק, והאחיות וילסון. נייט ובלאק היו בלהקה בשם "Device" וגם כתבו את הלהיט "Love Touch" של רוד סטיוארט. הקליפ זכה להשמעות רבות באם.טי.וי- ונתן לשיר דחיפה אדירה. אך השיר שהפך את האלבום לרב מכר הוא ללא ספק "These Dreams" שנכתב ע"י שני כותבי שירים נפלאים מרטין פייג' האנדרייטד, ושותפו של Elton John, ברני טופין. השיר שנקרא במקור "Boys In The Mist". הוצע בתחילה לסטיבי ניקס, שלא הביעה עניין בהקלטתו. "הארט" שחתמה זמן קצר לפני כן ב- "Capitol Records", ובעוד שהלהקה הקליטה בעבר חומר משלה, הם התרשמו מ-"These Dreams" והסכימו להשתמש בשיר באלבומם השמיני "Heart". השיר הוא בלדה עוצמתית עם צליל מלוטש יותר בהשוואה לעבודות הקודמות של "הארט", והיה הסינגל הראשון של הלהקה שבו Nancy Wilson ביצעה את השירה הראשית במקום Ann Wilson. כשהגיע הזמן שננסי וילסון תקליטה את קולה, היא סבלה מהצטננות ונשמעה מעט צרודה. לאחר שהשיר זכה להצלחה מסחרית, המפיקים רצו, על פי הדיווחים, שוילסון תשחזר את סגנון השירה בהקלטות עתידיות, ושאלו אותה: "את לא יכולה פשוט לחלות שוב?" בהערות השיר נכתב כי השיר הוקדש לחברתה הטובה של וילסון, שרון הס, שמתה מלוקמיה זמן קצר לפני יציאתו לאור. מילות השיר מתארות את עולם הפנטזיה שאישה נכנסת אליו בכל פעם שהיא ישנה, ​​כשהיא מתמודדת עם מצב קשה בחייה. "אן וננסי אף פעם לא היו ממש מרוצות מהקלטת שירים של אחרים. אבל זה בהחלט היה הדבר הנכון לעשות", אומר המפיק רון נביסון, האיש שאחראי על הצליל המבריק של "Heart". "לא שמעתי שום להיטים בחומר שהם הביאו. זה היה טוב, אבל לא מה שהשמיעו ברדיו. הצגתי להם הרבה כותבי שירים, והגענו למיקס הנכון." "ובכן, זה היה ממש קשה כי אהבנו מאוד את ההצלחה שזה הביא", מודה Ann Wilson. "אבל באמת הרגשנו לא בנוח עם העובדה שעבדנו כל השנים האלה, ובסוף שירים של אנשים אחרים הביאו אותנו למקום הראשון. אבל אני לא אשקר לכם ואומר שמישהו אחר קשר לנו את הידיים וגרם לנו לעשות את זה. זה משהו שעשינו מרצוננו החופשי." לפעמים רצוי להוריד את הידיים מההגה ולתת למכונית האוטונומית להשתלט על כיוון הנסיעה החדש לך, חמישה מיליון עותקים נמכרו מהאלבום רק בארה"ב, והוא כלל מועמדות אחת לפרסי הגראמי, וארבעה סינגלים שכבשו את הפסגה, ואת הטופ 10 האמריקאי, הקאמבק של האחיות וילסון הושלם! להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 6 ליולי 1972 שחררו "Emerson, Lake & Palmer" את "Trilogy". זה אחד מהאלבומים הידועים והמוכרים ברוק המתקדם ואחד המשפיעים על הרוק המתקדם הסימפוני. מדובר באלבום האולפן השלישי של הסופרגופ, הרביעי, אם סופרים את האלבום שהוקלט בהופעה "Pictures at an Exhibition" ויצא שנה קודם לכן. למי שלא מכיר, "ELP" היא סופגרופ המורכבת משלושה נגנים מטאורים שהגיעו מהרכבי רוק מתקדם מובילים. Keith Emerson קלידן וירטואוז ומלחין בחסד עליון שהגיע מלהקת the Nice - הרכב ששילב רוק מתקדם, ג'אז ומוזיקה קלאסית, Greg Lake בסיסט, גיטריסט וזמר עם קול אלוהי (אין מילים אחרות לתאר את הקול שלו), אשר הגיע מלהקת King Crimson בה נטל חלק במה שנחשב אולי כאלבום הרוק המתקדם הטוב ביותר שנוצר אי פעם - "In the Court of the Crimson King", ו- Carl Palmer שהגיע מההרכבים "Crazy World of Arthur Brown" ו- "Atomic Rooster" על התופים וכלי ההקשה. ועכשיו, אחרי שקראתם את ההקדמה לסקירה, אנחנו מבקשים לשים את הדברים על השולחן. אם רוק מתקדם הוא לא "כוס התה" שלכם, אז האלבום הזה הוא לבטח לא המקום להכיר ולהיכנס לז'אנר המופלא הזה. זה בהחלט לא אלבום לבעלי קיבה חלשה, למרות שהוא כולל את אחד השירים הקליטים והיפים של הלהקה. אבל אם אתם נמנים על הקבוצה הייחודית שלא נרתעת מהסגנון המוזיקלי המורכב, הדינמי והיפיפה, אם אתם לא חוששים להתנסות עם מוזיקה, תוקפנית, פרועה וחייתית או סתם מעניין אתכם להכיר את "ELP", אז האלבום הזה הוא המקום הנכון להתחיל בו. אבל רק תבטיחו לנו דבר אחד. מה שלא תעשו ולא משנה לאיזו קבוצה אתם משתייכים, בבקשה תקשיבו לשיר אחד בלבד מהאלבום הזה - "From The Beginning". הוא לא מדגם מייצג מהאלבום או של הלהקה, אבל זה שיר שפשוט אסור לכם לפספס גם אם אתם לא מאוהבי הז'אנר. אז בשנת 1971 הייתה הלהקה עסוקה בקידום האלבום "Tarkus" ששוחרר בשנת 1971 וכן בסדרת הופעות שכללה את היצירה "Pictures at an Exhibition" ששוחררה באותה שנה באלבום הנושא את אותו השם. באוקטובר 1971 נכנסה הלהקה לאולפן לשם הקלטת אלבום הרביעי. לשלושת המופלאים היה ברור שזה לא הולך להיות אלבום דומה לאלבומים הקודמים. לא תהיה כאן יצירת קונספט שמשתרעת על צד שלם כמו באלבום "Tarkus", וגם לא יצירה אחת שלמה כמו "Pictures at an Exhibition". הם ידעו שהאלבום הזה הולך לסמן התפתחות מוזיקלית מבחינתם והם הגיעו להקלטות מגובשים, מנוסים ויותר בטוחים בעצמם. ואכן, התוצאה מדברת בעד עצמה. זה אלבום עם לחנים מצויינים והפקה כמעט מושלמת. אלבום שמשלב כתיבה ברמה גבוהה עם ביצוע מבריק, שפשוט קשה להאמין שהוא מיוחס רק לשלושה מוזיקאים. אמרסון מפגין פה יכולת שליטה מדהימה בקלידים, השירה של Greg Lake נשמעת כאן עמוקה ובטוחה יותר, הוא אפילו מניח לרגע את הבס בצד ומפרגן לעצמו סולו גיטרה קטנטן באחד מהשירים, והתיפוף של פאלמר נשמע כאן מוטרף ופראי מאי פעם. האלבום נפתח עם מיני יצירה בת שלושה חלקים המובלת על-ידי הקטע - "(The Endless Enigma (Part 1". מי שיקשיב היטב לצלילי הפתיחה של הקטע, יגלה שפינק פלויד לא היו הראשונים לפתוח אלבום עם פעימות לב. הם יעשו את זה רק שנה לאחר מכן עם "The Dark Side Of The Moon". שנים סברנו שדפיקות הלב הללו נוצרו באמצעות הבייס דרום של קארל פאלמר, אך בחוברת המצורפת להוצאה המחודשת של האלבום משנת 2015 ציין טכנאי הרמיקס כי למעשה מדובר במיתרי בס סתומים שניגן Greg Lake. אמרסון מפליא כאן בנגינה שמתחלפת בין הפסנתר הכל-כך דומיננטי, לאורגן ההאמונד, לצלילי סינתסייזר המזכירים סוג של תקשורת עם חייזרים בסגנון הסרט "מפגשים מהסוג השלישי", ואפילו למעין חצוצרה הודית שנקראת zurna בה הוא מנגן בתחילת השיר. השירה של לייק כאן נעה בין מלודית ומלטפת לתקיפה ומתפרצת, כמו במעבר לפיזמון בו הוא זועק PLEASE! ואנחנו לא יכולים להישאר אדישים לקול המדויק והמרטיט הזה. הקטע השני במיני יצירה הוא "Fugue". זו יצירה מוסיקלית קלאסית מבית היוצר של אמרסון שבהחלט מציגה לנו מה השורשים המוסיקליים שלו, כאשר הפסנתר זועק "באך" מבין מקושיו. השמועה מספרת שאמרסון כתב את את היצירה ישירות לדף מבלי לנגן ממנה תו אחד. סוגרת את המיני יצירה "(The Endless Enigma (Part Two" שהוא מעין קטע Reprise לקטע הראשון, עם אותה מלודיה בשירה של Greg Lake, רק שהפעם אנחנו עדים גם לפעמוני הכנסייה של פאלמר ולקוראל הכנסייתי של אמרסון שנותנים לקטע גיוון קצת שונה מרצועת הפתיחה. הקטע הרביעי "From The Beginning" הוא אולי לא קטע שמייצג נאמנה את מה שעושה הסופרגרופ המדהים הזה, אבל הוא קטע אלמותי. בלדה מקסימה ומרגשת שכתב ומבצע כמעט לבדו Greg Lake שמנגן כאן על אקוסטית, בס וחשמלית ושר כמו מלאך. ושימו לב לשבירה שמביא כאן אמרסון עם קטע סולו המוג המוטרף שלו לקראת סוף השיר שמהווה קונטרה אדירה למלודיה הרכה ולשירה הממיסה של לייק. הקטע הזה שוחרר כסינגל מצליח אשר ללא ספק סייע למשיכת מאזינים נוספים אל תוך הז'אנר. הקטע החמישי "The Sheriff" מציג את הצד ההומוריסטי של הלהקה אשר כתבה והלחינה קטע מערבונים קלאסי, ותקשיבו לסולו ההונקי טונק של אמרסון מיד לאחר אפקט הירייה ועד לסיום השיר. מי שיקשיב בקפידה לתחילת סולו התופים של פאלמר בשיר, יגלה שהוא אומר "Shit!", לאחר שבטעות הכה ב"רים" של הטמטם. אווירת המערבונים נמשכת בקטע המסיים של צד א' של האלבום - "Hoedown", שהינו קטע אינסטרומנטאלי מהיר ורווי סינתסייזרים המהווה עיבוד לקטע Hoe-Down מתוך היצירה Rodeo של המלחין האמריקאי המוערץ על-ידי אמרסון - Aaron Copland. צידו השני של האלבום נפתח עם היצירה ושיר הנושא "Trilogy". הקטע נפתח במעין בלדה של גרג לייק המלווה בפסנתר, אך הוא הולך ומתפתח ככל שמתקדמים אל תוך היצירה שהולכת ומעמיקה אל תוך הפרוגרסיב עם סולואי תופים וקלידים והחלפת מקצבים. השיר "Living Sin" מנסה להציג שירה קצת מרושעת של לייק, אולי מתוך רצון להתאים את הקול לכותרת השיר. לייק נותן כאם ביצוע ווקאלי מצוין שלרגעים אפילו הזכיר לנו קצת את איאן גילן. השיר כולל ריף האמונד מעניין ותיפוף המבריק של פאלמר, אך לטעמנו הוא חסר את השפיץ שקיים בשירים האחרים. הקטע שחותם את האלבום "Abaddon's Bolero" נקרא במקור Bellona's Bolero על שם אילת המלחמה והוא מהווה ניסיון להתחקות אחר היצירה Boléro של המלחין Maurice Ravel. עם יציאתו קיבל האלבום "Trilogy" ביקורות מעורבות מהמבקרים, אך ביקורות אלה לא השתקפו מהמכירות של הקהל שהצביע ברגליים ורכש את האלבום במספרים נאים. לפני סיום, מילה על העטיפה. הלהקה פנתה לצייר והאומן הספרדי סלבדור דאלי בכדי שיעצב אותה, אך הוא דרש סכום אסטרונומי לאותם זמנים של $50,000. בנסיבות אלה שכרה הלהקה את שירותיה של חברת המעצבים "Hipgnosis" אשר הוציאה תחת ידה עטיפה קלאסית המציגה ציור צד של פניהם של שלושת חברי הלהקה. זו היתה הפעם הראשונה בה חברי הלהקה הופיעו על עטיפת אלבום שלהם. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

המלצת המערכת... והפעם... "4" - אלבום האולפן הרביעי שלך "Foreigner" ששוחרר ב- 3 ליולי 1981. זה אחד מהאלבומים הנמכרים של הלהקה עם מכירות של למעלה מ- 7 מלין עותקים בארה"ב בלבד. עם שחרורו זינק האלבום היישר אל המקום הראשון בבילבורד ואחז בצמרת במשך 10 שבועות רצופים. האלבום נועד להיקרא במקור "Silent Partners", אולם הלהקה החליטה לשנות את שמו ל- "4", הואיל ומדובר באלבום הרביעי וכן מכיוון שהלהקה ירדה באלבום זה משישה חברים לארבעה בלבד. עזיבתם של המולטי אינסטרומנטאליסט Ian McDonald ושל הקלידן Al Greenwood הביאה עימה שינוי בסגנונה של הלהקה והשלמה של המעבר שהחל עוד האלבום הקודם "Head Games" מסגנון ההארד רוק לכיוון הפופ והמיינסטרים. הגיטריסט והמנהיג Mick Jones פיטר את השניים, בין היתר מתוך רצון לשלוט בכיוון המוזיקלי של הלהקה, כשהוא נשען על חטיבת הקצב של המתופף הוותיק Dennis Elliott ושל הבסיסט Rick Wills שניגן בעבר עם Peter Frampton, "Roxy Music", "The Small Faces" ובאלבום הבכורה של David Gilmour והצטרף ללהקה באלבום הקודם "Head Games". כתוצאה מהעזיבה של השניים, כל שירי האלבום ללא יוצא מן הכלל נכתבו על ידי Mick Jones או בשיתוף פעולה של ג'ונס והזמר Lou Gramm שפשוט בלט כאן בשירתו האדירה. יחד עם זאת, הואיל והשניים היו חלק מהסשנים והחזרות לאלבום שם נגנו בין היתר על סקסופון וקלידים, היה צורך למצוא נגני אולפן מחליפים שיבצעו תפקידים אלו. בכדי לממש את חזונו, שיתף ג'ונס פעולה עם המפיק האגדי Robert “Mutt” Lange, שזה עתה היה אחראי לקאמבק הגדול ביותר בהיסטוריה של הרוק עם האלבום "Back In Black" של "AC/DC". לאנג היה אחראי גם להצלחה המטאורית של "AC/DC" באלבום "Highway To Hell" ובהמשך יעשה את קסמיו עם "Def Leppard" באלבומים "Pyromania" ו- ,"Hysteria" - אלבומי הפריצה האדירים שלה. מהאלבום שוחררו 5 סינגלים מצליחים, ביניהם הלהיטים: "Urgent", "Juke Box Hero" ו- "Waiting for a Girl Like You". השיר "Juke Box Hero" נכתב על-ידי מיק ג'ונס על מקרה שאירע באחת מהופעות הלהקה בעיר Cincinnati. מיק ראה את אחד המעריצים עומד בגשם במהל הסאונד צ'ק. כחמש שעות לאחר מכן בעודם מתכוננים לעלות לבמה הבחין ג'ונס באותו מעריץ עדיין עומד בגשם ספוג במים. הוא ביקש מאנשי הביטחון להכניס אותו אל מאחורי הבמה והשיר הזה נכתב עליו. מיק חשב שהוא "Juke Box Hero". מעניין לציין שפתיחת התופים הדרמטית של השיר נהגתה על-ידי הזמר Lou Gramm שיהיה בעברו מתופף. בשיר "Urgent" נעזרה הלהקה במוזיקאי והמפיק Thomas Dolby אשר ניגן בסינתסייזר וכן במולטי אינסטרומנטאליסט ואומן המוטאון Junior Walker אשר ניגן כאן בסקסופון. ווקר הופיע מספר רחובות מהאולפן בו הוקלט האלבום והלקה ראתה זאת בעיתון המקומי ופנתה אליו בבקשה לבוא לאולפן ולנגן סקסופון בשיר. ווקר הסכים ואף ניגן עם הלהקה על הבמות לאחר שחרורו של האלבום. גם בבלדה "Waiting for a Girl Like You" נעזרה הלהקה בתומאס דולבי אשר מעטר את השיר בסינתסייזרים, בפרט הפתיח הכל-כך מוכר. הפתיח הזה נכתב על-ידי Ian McDonald עוד לפני שהועזב מהלהקה. השיר הזה הפך לשיר המצליח ביותר של הלהקה. באוטוביוגרפיה שלו מספר Lou Gramm על בחורה מיסתורית ששהתה באולפן במהלך הקלטת השיר ונתנה לו את ההשראה לביצוע הווקאלי המדהים שהוא נתן פה. האלבום כולל גם את "Luanne" העליז עם ניחוח שנות החמישים שלו, "Break It Up" - אחד הקטעים היפים באלבום שמזכיר את "פורינר" הישנה והשילוב המדהים בין הריפים החזקים והקליטים של Mick Jones עם הקלידים הקופצניים וההרמוניות הווקאליות הכל-כך יפות, ועוד. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-4 ליולי 1995 יצא אלבום הבכורה של ה- "Foo Fighters" וזהו אכן יום משמעותי מבחינתנו ומבחינת עולם המוסיקה. זהו סיפור על אלבום של אדם אחד, שהתחיל בעקבות מותו של אדם אחר, נשמע כמו תחילתו של רב מכר דרמטי או תסריט של סרט הוליוודי, אך זו אכן הייתה המציאות. לאחר מותו של Kurt Cobain כל עולמם של דייב וקריסט התרסק לרסיסים קטנים, נירוונה שוגרה לשמיים נגעה בעננים ואפילו חצתה את האטמוספירה ואז...כנראה...מחוסר חמצן, מלחץ אטמוספרי כבד, היא התפוצצה. התפוצצה לרסיסים רבים שנחתו חזרה על כדור הארץ, לא שייכים לכלום ולא מוצאים את עצמם. השניים חוו טראומה קשה ממותו של קוביין במיוחד לאור העובדה שהם לא ציפו לכך. נכון תמיד היו לו בעיות, בעיקר של סמים אך התאבדות, הם לא חלמו על כך. השניים בילו הרבה זמן יחד לאחר המוות של קוביין וניסו לתמוך אחד בשני, אך זה לא היה קל. דייב נכנס לדיכאון והחל לפתח פוביה בכל מה שקשור למוסיקה. הוא נמנע מלהאזין למוסיקה, להחזיק כלי נגינה שלא לדבר על לחזור ליצור או להופיע. הוא סיפר שכדי להתנתק מהכל הוא יצא לטיול בבריטניה שם הוא פשוט נסע ברכב, קילומטרים על גבי קילומטרים. הוא גם רצה להתנתק מהתקשורת והסביבה שממש איימה עליו, לא לחזור לנגן או אפילו לחשוב על הרכב מוסיקלי חדש אחרי נפילת ביצת הזהב. לאחר שחזר מהטיול הוא החל לקבל טלפונים מאמנים והרכבים שונים שהציעו לו לבוא לנגן איתם, אך דייב היה יותר מדי מפוחד לעלות על הבמה או בכלל לשבת על הכסא מאחורי התופים. אך בשנת 1994 הוא קיבל הצעה מ-Greg Dulli הזמר של "Afghan Whigs" להשתתף בהרכב שהקליט פסקול לסרט "Backbeat". ההרכב שבעצם היה סופרגרופ וכלל כמה מהכישרונות המיוחדים של אותה תקופה כלל את הבסיסט (REM) Mike Mills, הגיטריסט והזמר (Sonic Youth) Thurston Moore, הגיטריסט (Gumball) Don Fleming והזמר (Soul Asylum) Dave Pirner. הסופרגרופ הזה החזיר לו את הביטחון והתשוקה למוסיקה כשהרגע המכריע היה הופעתו של דייב עם ההרכב ב- MTV Movies Awards בשנת 1994. דייב שהיה כותב באופן קבוע חומרים לעצמו בכל הפסקה ש"נירוונה" קיימה בין הופעות והקלטות, החליט לחזור הביתה ולגבש את החומרים שלו למשהו יותר משמעותי. הוא הרגיש בטוח בעצמו להתחיל פרויקט מוסיקלי עצמאי, הוא גם הרגיש שזו התרפיה שלו, הדרך שלו להתאושש או אפילו להבריא מהטראומה. הוא סגר לעצמו שישה ימים באולפן "Robert Lang Studios" שבסיאטל, לקח איתו את המפיק Barrett Jones והחל להקליט את המוסיקה שלו. (Photo: Mick Hutson) השניים היו נכנסים לאולפן בבוקר מתחילים להקליט בצהריים ומסיימים כארבעה שירים ביום, כשדייב רץ מחדר לחדר להקליט את כל חלקי השיר על כל הכלים, ולאחר מכן היה מקליט את השירה. מלבד הופעת אורח של גרג (מהפסקה למעלה) בשיר "X-Static" כל האלבום הוקלט ע"י דייב. השיר היחיד בו השניים התעכבו על ההקלטות שלו היה "I'll Stick Around". דייב הרגיש מאוד לא בנוח עם השירה באופן כללי, הוא אף פעם לא היה במעמד הזה. על מנת להסתיר את האפשרות שיש פגם בשירה של דייב (שנבע כמובן רק מביטחון עצמי נמוך, הרי יש לו קול מעולה), הם השתמשו בטכניקת ה- Double Track שמשתמשים בה בעיקר בגיטרות על מנת ליצור צליל יותר עבה ומלא, פשוט מכפילים את ההקלטה. אז אם נחזור רגע לשיר הזה, כאן דייב סיפר שהם לא רק הכפילו אלא הלבישו את השירה ארבע פעמים, מה שנקרא פעמיים דאבל טראק. עם הרבה חששות מתגובת המאזינים/מעריצים, וחוסר בטחון כלפי היכולות שלו ליצור ולבצע מוסיקה בעצמו, החליט דייב להוציא את האלבום בצורה אנונימית, ללא שום שיוך אליו או לנירוונה. הוא הלך בעצמו ושכפל 100 עותקים של האלבום על גבי קלטת וחילק לחברים ולקרובי משפחה, ולכל מי שפנה אליו ואמר לו שהוא מעריץ את נירוונה. יש שמועה שמספרת שבינואר 1995 בחור "אנונימי" אחד בשם Eddie Vedder השמיע שני שירים מהאלבום בתוכנית הרדיו שלו "Self-Pollution" ומשם כבר הגל החל להתפשט. חברות התקליטים שעקבו אחריו והאזינו לקלטת שהפיץ, החלו לחזר אחרי דייב. באותה תקופה קיבל דייב שתי הצעות מאוד מפתות, לפחות הצעות שאנחנו יודעים עליהן. האחת היא להצטרף כמתופף של Tom Petty ולהקתו, הוא הופיע איתם באופן חד פעמי בתוכנית SNL. ההצעה השנייה הייתה להיות המתופף של "Pearl Jam". לאור הפידבקים החיוביים שקיבל דייב ממכריו הקרובים, חבריו לאמנות ומחברות התקליטים, החליט דייב לצאת לדרך חדשה וחתם על חוזה תקליטים עם חברת "Capitol Records". דייב לא רצה לשמור על הפרוייקט הזה כסולו אלא רצה להפוך אותו ללהקה, הוא תמיד התבטא בראיונות על האהבה שיש לו להיות כחלק מהרכב. הוא גייס את Pat Smear עימו ניגן בנירוונה ועוד שני חברים נוספים שהגיעו מלהקת "Sunny Day Real Estate" הלו הם Nate Mendel על הבס ו- William Goldsmith על התופים. דייב לא רצה לצאת בקול תרועה, לפתוח כמופע חימום ללהקות ענק או לנסות להשתחל לאיזה פסטיבל גדול, אלא להתחיל הכל מאפס. כמו בימים של נירוונה, הם פשוט לקחו וואן קטן ואדום העמיסו את כל הציוד שלהם והחלו לנדוד ממועדון למועדון כשהם מנסים להפיץ את המוסיקה שלהם, פשוט פיוטי !! דייב סיפר שבמהלך תקופה ארוכה היה קשה לו להתרגל לתפקיד הזמר על הבמה או למתראיין, הוא היה מאוד בישן וחסר ביטחון ולא ידע כל-כך איך להתנהג ומה לעשות עם עצמו. לאחר ההחתמה על חוזה התקליטים, האלבום עבר מיקס ומאסטרינג בלבד, ויצא בלא יותר מ-100 עותקים ולא רק על גבי קלטות. הסינגל הראשון שיצא היה "This Is a Call", שהוא אחד השירים הבודדים שנכתבו אחרי פירוקה של "נירוונה", דייב סיפר שכתב אותו במהלך ירח הדבש שלו באירלנד. הסינגל השני שיצא היה "I'll Stick Around", לא פתחנו את זה פה אבל לדייב הייתה (עדיין יש) מערכת יחסים מאוד קשה וטעונה עם Courtney Love אשתו של קוביין, במיוחד לאחר מותו. היא מאוד התנגדה לכך שדייב יצא לפרוייקט משלו והעבירה ביקורת קשה על כך שהוא מנצל את מותו של קוביין ואת הצלחתה של נירוונה לטובתו האישית, כדי לפתוח בקריירת סולו מצליחה. השיר הזה נכתב עליה, שנים דייב התכחש לכך (כמו התכחשותו לשירים אחרים שנכתבו על אנשים מסוימים), אך בסופו של דבר הוא התוודא, תקראו את המילים ותבינו. הסינגל השלישי שיצא מהאלבום היה "For All the Cows", הוא גם שיר שבו דייב משתף איך הוא הרגיש עם כל הלחץ של הסביבה ומה זה גרם לו לעשות. הסינגל הרביעי שיצא מהאלבום היה "Big Me", הוא בלדה נוגעת שדייב כתב לאשתו ג'ניפר, אך השיר הזה פרץ ועשה את דרכו לכותרות בעיקר בזכות הוידאו קליפ שלו בו חברי הלהקה עושים שימוש בסוכריות Mentos להם נתנו את השם Footos. האלבום הזה מסמן את תחילתה של להקה ענקית, לדעתנו הגדולה בעידן המודרני שמספקת אלבומים מדהימים, מוסיקה מעולה והופעות מטורפות, אנחנו מקווים שנזכה לראות אותה בארץ בקרוב!! להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 5 ליולי 1988 לחצה "Slayer" על דוושת הקלאץ', הורידה הילוך ושחררה את האלבום "South Of Heaven", הרביעי שלה במספר. האלבום הזה מגיע כשנה וחצי לאחר המאסטרפיס "Reign in Blood" שיצא באוקטובר 1986, והוא אלבומה השני של סלייר עם המפיק ריק רובין, אשר תרם רבות להפקה ולסאונד של אלבומה הקודם ומן הסתם גם להצלחתו. אבל הצלחתו של "Reign in Blood" גרמה ללהקה כאב ראש לא קטן. האלבום היה כל-כך מושלם שלחברי הלהקה היה ברור שהם לא יכולים להתעלות עליו, ולכן הם החליטו שאין ברירה והם חייבים לשנות כיוון מוזיקלי. אמרנו "הורידו הילוך" והתכוונו לכך. חברי הלהקה החליטו, באופן מודע ומכוון, להוריד את מהירות הנגינה והמקצב המהיר שאפיינו את אלבומם הקודם, אך לא רק. גם טון השירה של Tom Araya הונמך, הגיטרות של Kerry King ו- Jeff Hanneman נשמעות פחות מחוספסות ומנסרות אך יותר כבדות, והתיפוף של Dave Lombardo מתמקד יותר בטכניקה ופחות במהירות. התוצאה היתה ללא ספק שונה ממה ש"סלייר" עשו עד אותה עת. הקו המוזיקלי של האלבום משך בין היתר לכיוון כבד יותר עם השפעות של "Black Sabbath". הקשיבו לשיר הנושא "South Of Heaven", לשיר "Mandatory Suicide" ולריף שמגיע מיד אחרי האקוסטיות בשיר "Spill the Blood" ותיווכחו. מעניין לציין שהאלבום כולל את גירסת הכיסוי הראשונה של "סלייר" עם השיר "Dissident Aggressor" של Judas" Priest" - הקלאסיקה מהאלבום "Sin After Sin". בזמן יציאתו, ספג האלבום ביקורת חריפה מהמעריצים שסברו שהם יקבלו את אלבום ההמשך של "Reign in Blood". אבל בחלוף הזמן וככל שהחומרים חלחלו אט אט פנימה, עלתה ההערכה לאלבום וכיום הוא נחשב לאחד מאלבומיה הטובים של הלהקה (לעניות דעתנו אחד משלושת הגדולים שלה), כאשר לא מעט שירים ממנו ממשיכים למלא את הסטליסט של הלהקה, גם שלושה עשורים לאחר מכן. למרות ההחלטה המודעת של הלהקה להאט את הקצב באלבום הזה, עדיין ניתן למצוא בו כמה קטעים במקצבים מהירים יותר, כמו "Silent Scream" ו- "Ghosts of War", אשר מזכירים את אלבומיה הקודמים של הלהקה. לסיכום, האלבום "South Of Heaven" הוא כמו יין טוב אשר רק הולך ומשתבח עם השנים, והוא ללא ספק אחד מהאלבומיה הגדולים של הלהקה. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 5 ליולי 1983 יצא אלבום הבכורה, ה- Self-Titled של "Suicidal Tendencies". להקת "Suicidal Tendencies" הינה אחת "מהאבות המייסדים" של ז'אנר ה- Crossover thrash (או בקיצור קרוסאובר), שהינו למעשה שילוב של מטאל והארדקור פאנק. הלהקה הוקמה בשנת 1980 בווניס קליפורניה, פחות או יותר באותו אזור בו יצוצו זמן קצר לאחר מכן "מטאליקה", "סלייר" ו"מגאדת'", והיא הושפעה בעיקר מספיד מטאל והארדקור פאנק. הלהקה צברה קהל מעריצים עוד לפני הוצאת אלבומה הראשון, בעיקר בשל פרסום שלילי שנבע משמה של הלהקה, אשר משך ביקורת מארגוני הורים שונים. בנוסף, היו שמועות כי חברי הלהקה היו קשורים לכנופיות רחוב שגרו באזור. העובדה שאחיו של בסיסט הלהקה דאז (Louiche Mayorga) היה חבר באחת מאותן כנופיות קשוחות בדרום לוס אנג'לס, רק הוסיפה לשמה הרע של הלהקה ואף תרמה לחיבוק הדוב שהעניקו לה אותן כנופיות. אבל כפי שאנחנו כבר יודעים היטב, אין דבר כזה "פרסום רע", וכל עוד מדברים עליך, לא משנה באיזה הקשר, משמע שאתה קיים. המחלוקות והדיבורים סביב שמה של הלהקה משכו אליה קהל צעיר ומתוסכל שרק הלך וגדל. יותר מכך, הרעש שיצרה הלהקה משך גם את תשומת לב חברות התקליטים, ובסופו של דבר הלהקה הצליחה להשיג בשנת 1983 חוזה הקלטות עם הלייבל העצמאי "Frontier Records". אלבום הבכורה של הלהקה שילב, כאמור, את המהירות, העוצמה והזעם של ה- Crossover וה- Hardcore Punk עם שבירות של Thrash בעיקר בפזמונים, אך לא רק. שירים כמו "I Saw Your Mommy", ו- "Subliminal" מתחילים עם ריפים איטיים יחסית מתחום הת'ראש, ורק לאחר מכן צוברים מהירות ועוצמה. האלבום כלל את הסינגל "Institutionalized" שקיבל זמן אוויר ב- MTV והיה אחד מהשירים הראשונים של הארדקור-פאנק בתחנה. השיר "I Shot the Devil" הוא שיר שנכתב על רונלד רייגן ושמו המקורי היה "I Shot Reagan", כפי שגם שומעים במשפט הראשון של השיר. השמועה אומרת שה- FBI פנה ללהקה ודרש לשנות את שם השיר, כפי שאכן נעשה בפועל. יחד עם זאת, המילים בעטיפה הפנימית של האלבום כוללות את השם המקורי. מעבר לעובדה שמדובר באלבום חלוצי ופורץ דרך בתחומו, הרי שחשיבותו היא בעיקר בהתפתחות ז'אנר הת'ראש מטאל המוכר לנו. כזכור הלהקות "מטאליקה", "סלייר" ו"מגאדת'" הגיעו כולם מאזור דרום לוס אנג'לס. הלהקות הסתובבו באותם מועדונים בהם הופיעו "Suicidal Tendencies" וללא ספק הושפעו מהסאונד שלהם. למעשה כל ארבע החברות ב- Big Four של הת'ראש מטאל הצהירו במועד כזה או אחר כי האלבום הזה היה אחד מהמשפיעים עליהם, השפעה אותה ניתן לשמוע באלבומים שהוציאו כל אחת מהחברות בביג 4, הראשונה בהם "מטאליקה" שתוציא את אלבום הבכורה שלה זמן קצר לאחר מכן. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 5 ליולי, 1993 "U2" הוציאה את אלבומה השמיני "Zooropa". האלבום "Zooropa" הוא ללא ספק אחת היצירות הנועזות והניסיוניות ביותר של "U2". לאחר יציאת אלבום המופת "Achtung Baby", היו "U2" עמוק בתוך "Zoo TV Tour" שלהם, סיבוב הופעות כאוטי לכל הדעות הן מבחינה נושאית וויזואלית והן מבחינת סאונד. בתוך כל טירוף ההופעות, הלהקה נתנה גיחה קטנה ל- "Windmill Lane Studios" שבדבלין, עם רעיון להקליט מיני-אלבום בהשראת החוויות שעברו בסיבוב ההופעות. מה שבא אחר כך היה כבר מערבולת של יצירתיות לילית מאוחרת, שהיתה מונעת בעיקר על-ידי תשישות ואלתור, והולידה אלבום שלם ספוג באלקטרוניקה, סאונדים ניסיוניים ונושאים עתידניים. את ההפקה ניהלו Flood, Brian Eno, ולראשונה, The Edge, שהוסיף את סקרנותו לסאונד חדשני אל תוך התערובת. האלבום מוצא את הלהקה מתנסה ברוק אלטרנטיבי, מוזיקת ​​דאנס אלקטרונית ואפקטים אלקטרוניים. הוא לוכד בצורה מושלמת את חוסר האוריינטציה של תחילת שנות ה-90 - תקופה שבה טלוויזיה, טכנולוגיה וצרכנות החלו לטשטש את קווי הזהות ואת החיבור לאמת. זו כבר לא היתה אותה "U2" שך רוק האיצטדיונים מסוף העשור הקודם, אלא "U2" שמתחברת ישירות לכאוס שהשתלט על החיים המודרניים ומתעלת אותו ליצירה מאתגרת וחזונית כאחד. שיר הפתיחה - "Zooropa", הוא הצטברות אטמוספרית של פעימות סטטיות, סינתטיות, וסיסמאות פרסום מסומפלות כמו "Be all that you can be" ו-"Vorsprung durch teknik". עם האינטרו המהפנט והארוך והסאונדים המוזרים שעוטפים את המוח, זה ללא ספק השיר שקובע את הטון של האלבום כולו: טון של רוויה, בלבול ויופי, הצומח מתוך עומס יתר של מידע, טלויזיה ופרסומות. השיר "Babyface" משלב לחן מפתה עם אובססיה וכמיהה דיגיטלית. שיר על גבר שאובססיבי לסלבריטאית אותה הוא רואה בטלוויזיה. הוא ללא ספק הושפע מהדוגמניות איתן בילו חברי הלהקה באותה תקופה. כריסטי טרלינגטון קייט מוס ונעמי קמפבל שיצאה בזמנו עם אדם קלייטון. מבחינה מוזיקלית הוא מעט חולמני, רך ואפילו מטריד - ומשקף את האופן שבו הטכנולוגיה מעוותת את הרגש האנושי. אחריו מגיע "Numb" המהפנט ששם את The Edge באור הזרקורים הווקאלי. רשימת הפקודות המונוטונית שלו - "Don't move, don't talk, don't think" - מגובה בביטים "תעשייתיים" ולופים של גיטרה היפנוטיות. הפלסטו של בונו בקולות ליווי מעצים את תחושת השיתוק הנפשי בעולם רווי גירויים. באופן מוזר, השיר הזה נבחר כסינגל המוביל של האלבום, דבר שאולי מעיד על הנועזות של "U2" שלקחה את ה"אקספרימנטל" עד ל"קצה" (-: השיר "Lemon" הוא אחד השירים האהובים עלינו באלבום, אולי בגלל שכל כולו הוא ניסוי יוצא דופן של להקה שלא חוששת להתפתח, להתנסות ולהשתנות. גרוב רובוטי ופרוע, שופע בפלסטו המנצנץ של בונו, עם מילים המתייחסות לסרט וידאו ישן של אמו המנוחה, לובשת שמלה בצבע צהוב (לימון) - תערובת סוריאליסטית של זיכרון, אובדן ופופ עתידני. השיר "Stay (Faraway, So Close!)" הוא ללא ספק הליבה הרגשית של האלבום. השיר נכתב במקור לסרטו של וים ונדרס באותו השם - סרט המשך לסרטו משנת 1987, "Wings of Desire". רגע נדיר של חמימות וישירות בתוך אלבום כאוטי. הפזמון הסוחף והמילים האינטימיות של הבלדה, מרגישים לנו כמו נשמה המושטת לנו מבעד למסך הטלוויזיה. אין פלא שבונו טען שזהו "אולי השיר הגדול ביותר של U2". העבודה על השיר התחילה במהלך הסשנים וההקלטות לאלבום "Achtung Baby". ההשראה המקורית לשיר הגיע בכלל מפרנק סינטרה, וזה היה גם שם העבודה הראשוני שלו באולפן. הקליפ הנלווה לשיר, בבימויו של וים ונדרס עצמו, צולם בברלין, גרמניה. השיר "Daddy’s Gonna Pay for Your Crashed Car" הוא קטע תיאטרלי ואפל. בונו תיאר אותו כ"בלוז תעשייתי". השיר נפתח בתרועה קצרה מתוך "Favourite Songs" של לנין וכולל דגימה מתוך השיר "The City Sleeps" של MC 900 Ft. Jesus. השיר, הבנוי סביב סימפולים מעוותים ומוזיקה רועשת, מבקר התמכרות על כל סוגיה - בין אם לסמים, לתקשורת או לתהילה. הקטע "Some Days Are Better Than Others" מוסיף קצב שובב וFאנק שמונעים על-ידי ליין הבס של אדם קלייטון. סוג של אתנחתא מוזרה שמציעה קסם, אבל רומזת לאכזבה עמוקה, ולו רק מכותרת השיר עצמו. השיר "The First Time" מחזיר אותנו למינימלסטיות הפקתית. על גבי לחן פשוט, בונו משתמש במטאפורות מהברית החדשה כדי לספר סיפור של אמונה, בגידה וסליחה. הוא עדין, כמעט מזמורי. בונו ראה את השיר כגרסה משלו לסיפור "The Prodigal Son" - רק שבגרסה שלו הבן בוחר לא לחזור הביתה. אנחנו מתקרבים לסיום עם "Dirty Day" אותו תיאר בונו כשיר "אב ובן". המילים מספרות את סיפורו של אב החוזר לבנו המנוכר, אך הוא לא מזהה אותו. הכותרת קיבלה השראה מביטוי בו השתמש אביו של בונו לעתים קרובות, שהיה מתייחס לימים קשים כ"יום מלוכלך". ואז מגיע "The Wanderer" המדהים שחותם את האלבום בקולו של Johnny Cash. קולו המיושן נסחף דרך שממה סינתטית, ומספר את החיפוש של הנשמה אחר משמעות בעולם מושחת שנמצא בפשיטת רגל רוחנית. דמות המחפשת משמעות בעולם פוסט-אפוקליפטי. בונו ביסס את השיר על ספר קהלת. בונו ראה בשיר תגובה לחוסר הוודאות ולכאוס השזורים לאורך "Zooropa", ויחד איתו הוא מציע לנו אפשרות לפתרון. זה לא רק סוף לאלבום - זה חשבון נפש נוקס. כשהאלבום "Zooropa" יצא הגיע למקום הראשון במספר מדינות וזכה בפרס גראמי לאלבום המוזיקה האלטרנטיבית הטוב ביותר בשנת 1994. אבל המעריצים היו חלוקים בדעתם לגביו. חלקם ציפו לעוד "Achtung Baby". במקום זאת, הם קיבלו חלום קדחתני ורעיוני, אנטי-ז'אנר שלא ענה לציפיות הקהל. עד היום הוא נותר כאחד האלבומים הכי פחות מובנים, אך עם זאת חיוניים בקטלוג של "U2" - נועז, מוזר ובלתי נשכח. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ביולי 1984 "Metal Church" הוציאה את אלבום הבכורה שלה הקרוי על שמה. להקת "Metal Church" הגיחה מסצנת הת'ראש מטאל של שנות ה-80, אך למרות תרומתה המשמעותית לז'אנר, היא לא מקבלת לעניות דעתנו את הכבוד הראוי לה, בהשוואה ללהקות המובילות של התקופה. הלהקה הוקמה בסן פרנסיסקו, קליפורניה בשנת 1980, על ידי הגיטריסט Kurdt Vanderhoof. כבר בשנת 1981, הוציאה הלהקה (שנקראה אז "Shrapnel") דמו בן שלוש רצועות בשם "Red Skies". עם זאת, באותה שנה חזר Kurdt Vanderhoof לעיר הולדתו "Aberdeen", שבוושינגטון, והחל לגבש את הרכב הלהקה עם David Wayne בשירה, Craig Wells על הגיטרה, Duke Erickson בבס, ו- Kirk Arrington בתופים. הלהקה הוציאה את הדמו "Four Hymns" בשנת 1983, תוך שהיא מאמצת את השם "Metal Church". בשנה שלאחר מכן בילתה הלהקה בסיבובי הופעות, הם כתבו חומרים חדשים והפכו לאט לאט לחלק בלתי נפרד מסצנת ההבי מטאל של סיאטל בשנות השמונים. בעודה יונקת השפעות מהגל החדש של ההבי מטאל הבריטי (NWOBHM) מצד אחד, ומסצנת הת'ראש מטאל של סן פרנסיסקו מצד שני, עמדה הלהקה בפני בחירה: האם לנגן הבי מטאל/פאוור מטאל כמו הלהקות הבריטיות אותן העריצו או ת'ראש מטאל כמו חברותיהן מאמריקה. "Metal Church" החליטו לבסוף לערבב בין שני הסגנונות, בעודם מגבשים צליל עם שילוב מאוזן בין מלודיה קליטה ועוצמה מתפרצת. האיזון הזה, בשילוב עם השירה האגרסיבית של David Wayne, יצרו אווירה אפלה ואפית שהגדירה את אלבום הבכורה שלהם - קלאסיקה שמציגה את השילוב הייחודי של הלהקה בין ת'ראש מטאל חדשני והבי מטאל מסורתי. עירוב הז'אנרים בולט כבר ברצועת הפתיחה "Beyond the Black", המציג אינטרו ארוך עם קולות דיבור מעוותים. השיר מתחיל כמו שיר הבי מטאל טיפוסי אבל בסביבות 3:40 דקות עובר לת'ראש מטאל עצבני עם ריפים מהירים וחזקים. הגיטריסטים Vanderhoof ו- Wells משלימים זה את זה בנגינתם ויוצרים ריפים מרתקים וסולואים מרשימים. המילים האפוקליפטיות והאפלות על השלכותיה של מלחמה גרעינית מעצימות את האווירה האינטנסיבית של השיר. ואז מגיע שירת הנושא "Metal Church" שהינו ללא ספק הבולטת באלבו. הוא נפתח עם צלילי רוח אווירתיים ותיפוף מוצק לפני שהגיטרות מתפוצצות ונכנסות לפעולה. הצחוק המרושע של David Wayne והשירה המצוינת שלו מניעים את השיר קדימה, על רקע כמה מהריפים הטובים ביותר בקריירה של הלהקה. משחק הגומלין בין כלי הנגינה השונים יוצא דופן, מה שהופך את הרצועה הזו לגולת הכותרת של האלבום. אינטרו התופים האכזרי של הרצועה האינסטרומנטלית "Merciless Onslaught" מציג את היכולות שלKirk Arrington, שמספק רגעים אינטנסיביים ומלאי עוצמה לאלבום הזה. כפי שהשם מסגיר, הקטע האינסטרומנטלי הזה הוא "מתקפת מטאל חסרת רחמים" של עוצמה מלאה בריפים חזקים ותיפוף מהיר. הסמי-בלדה "Gods of Wrath" שסוגרת את הצד הראשון של הויניל היא אחד השירים הזכורים ביותר של "Metal Church". היא מציגה את הרבגוניות המוזיקלית ואת הטווח הדינמי של הלהקה. השיר מתחיל עם אינטרו גיטרה איטי ומלודי ועם שירה יחסית נקייה, שנבנית בהדרגה ובעוצמה. השירה הגבוהה של David Wayne והגיטרות המנסרות של הצמד Vanderhoof ו- Wells יוצרים ניגודיות עוצמתית. הצד השני של הוויניל נפתח עם "Hitman" - נאמבר קצבי ות'ראשי המציג את היכולות הטכניות של הלהקה. שוב השיר הזה מוכיח את תמהיל הז'אנרים הייחודי ש- "Metal Church" מצליחה לייצר באלבום הזה. השיר מתחיל לאט ורגוע (יחסית), אבל רק אחרי כמה שניות הוא כבר מתפוצץ לריף ת'ראש מטאל עצבני בשילוב צרחות פאוור-מטאל וסולואי גיטרה מהירים כברק. שני השירים הבאים הם הפחות טובים בהשוואה לשאר האלבום. "In the Blood" הוא טראק מטאל לא רע אבל הריפים והפזמון שלו לא מותירים על המאזין רושם מתמשך. לעומתו, "(My Favorite) Nightmare" הוא רצועת ת'ראש מטאל הכוללת תיפוף מתוחכם במיוחד (במיוחד באינטרו), אבל שוב, גם כאן השיר לא מצליח להתעלות מעל שאר שירי האלבום. אנחנו מתקרבים לסוף עם "Battalions" שמחזיר את המומנטום, עם התיפוף הדינמי, סולו הגיטרה האנרגטי והשירה הבולטת של Wayne. האלבום מסתיים עם "Highway Star" - גרסת כיסוי לשיר האלמותי של "Deep Purple", בקצב מהיר במיוחד. למרות שהוא שומר על המלודיה של המקור, הביצוע הזה מרגיש לנו קצת לוחץ מידיי. ככל הנראה הרצון של הלהקה לנגן אותו מהר בא על חשבון הגרוב והרגש. אלבום הבכורה של "Metal Church" נחשב לקלאסיקה בקהילת המטאל. הוא עזר ללהקה לבסס את המוניטין ואת ההשפעה שללה על סצינות ההבי מטאל והת'ראש מטאל של התקופה. השילוב בין אלמנטים אגרסיביים ומלודיים, בשילוב מוזיקליות חזקה, הופכים את האלבום הזה לאלבום חובה לחובבי הז'אנר. עם יציאתו בשנת 1984 הוא התמקם בין אלבומי מטאל מובילים נוספים באותה שנה, ותרם לאבולוציה של המטאל במהלך אותה תקופה. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 04.07.1994 "What we're dealing with here is a total lack of respect for the law" ללא ספק הצהרה חד משמעית וברורה של להקת "הפרודיג'י" כנגד רשויות החוק, מתוך הקטע "Their Low" מאלבום האולפן השני שלהם "Music for the Jilted Generation" שיצא ב- 04.07.1994. הפקת האלבום (בעיקר ע"י ליאם האולט) הושפעה, במידה רבה, מהאווירה הציבורית במיינסטרים הבריטי כנגד תרבות הרייב, אווירה שבאה לידי ביטוי בתקנה לחוק הפלילי והסדר הציבורי שחוקק הפרלמנט באותה שנה. התקנה ביקשה לצמצם את האפשרויות לקיים מסיבות רייב ולפעול למניעת קיומן של מסיבות ללא רישיון שהוגדרו כהתנהגות "אנטי חברתית" העמידה החזקה של חברי "הפרודיג'י" היתה כנגד חברי ה- "Criminal Justice Bill" שנאבקו במסיבות הרייב, שהביאו עימם ברקע צריכת סמים, ואלכוהול רב. אם באלבום הבכורה שלהם "Experience" הפרודיג'י באו להרים את המורל עם מקצבי קידי רייב ורייב, "Music for "the Jilted Generation כשמו כן הוא, מציע מוזיקה לבני הנוער הדחויים ע"י מוסדות המדינה וע"י חבריהם הפופולאריים. כתוצאה מכך השירים ב- "Jilted" אפלים יותר ומכוונים לעבר תרבות האקסטזי ממנו יצאה הלהקה, כשלצד המנוני רחבות סוחפים ואנרגטיים, האולט מנפק גם צד מורכב ומגוון יותר של הפרודיג'י, שמנסים כאן לראשונה לשלב אלקטרוניקה עם גיטרות, ומייצרים את הגרסה המוקדמת של הברייקביט עם המקצבים השבורים. אם בדמדומי הסיקור על "Experience" הפניתי מבט אל העתיד של האולט וחבריו כמזהי טרנדים לפני כולם, אז ב- "Jilted" הם מביאים איתם קבלות בדמות אלבום שמשלב אלמנטים של רייב, ברייקביט, טכנו, והארדקור. האלבום נפתח ב- "Intro" קצר: "So I've decided to take my work back underground, To stop it falling into the wrong hands" שמטרתו להבהיר שהלהקה לא תיפול שבויה בידיהם של אנשים הרואים בה כלהקה מסחרית, ואכן הם נמנעו מחשיפה למיינסטרים ודחו הצעות להופיע ב"טופ אוף דה פופס" ובתוכניות טלוויזיה לאומיות אחרות בבריטניה. בהמשך מגיע "Break & Enter" קטע הברייקביט המורכב מדגימה של "Casanova" של הרכב הברייקביט הבריטי "Baby D". הגיוון נמשך ב- "Their Law" בו השת"פ הוא עם הרכב האלטרנטיב רוק "Pop Will Eat Itself" וכולל דגימה מהקטע "Drop That Bassline" של ה- "Techno Grooves". באלבום קיימים שני קטעים שהוקלטו בתפר שבין האלבום הראשון והשני "Full Throttle" (שכולל דגימה מהסרט מלחמת הכוכבים - פרק 4) וקטע הרייב "One Love" שיצא כסינגל ראשון וכולל דגימה של מואזין ערבי. הסינגל השלישי "Voodoo People" מכיל דגימה מתוך "You're Starting Too Fast" של ג'וני פייט. וריף הגיטרה מבוסס על "Very Ape" של "נירוונה" מאלבומם "In Utero", ומנוגן על ידי לאנס רידלר. אחד מהרצועות המרשימות באלבום הוא קטע הברייקביט "Poison" שכולל בתוכו לא פחות משלוש דגימות שונות. גם סינגל המוצלח ביותר מצעדית (#4) "No Good (Start the Dance)", מכיל בתוכו שתי דגימות מקטעים של קלי צ'ארלס, ולהקת הFאנק הבהאמית "The Beginning of the End". עיתון הגרדיאן הגדיל והחמיא ל- "Jilted" כאלבום מורכב ועוצמתי שהתניע תהליך של שילוב מוזיקת ריקודים בהופעות רוקנרול גדולות. למרות הנסיונות של "הפרודיג'י" להתרחק מכל מה שמריח מסחרי, הקהל הצביע ברגליים, וקנה מעל מיליון עותקים מ- "Jilted" שיהפוך לתחילתו של רנסאנס עבור ההרכב הזה שימשיך להכתיב לכולם מה לנגן, ומה לרקוד גם באלבום הבא! עטיפת האלבום עוצבה על ידי סטיוארט הייגרת' (עטיפה) ולס אדוארדס. האמנות הפנימית, המרמזת על הקונפליקטים של רייבר מול המשטרה בעידן חוק המשפט הפלילי מ- 1994. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 4 ליולי 1966 אירעה תקרית סמי-דיפלומטית בין חברי ה"ביטלס" לבין הממשל והעם בפילפינים. (Photo: Beatlesbible.com) חברי ה"ביטלס" לא הופיעו לקבלת הפנים שאירחה משפחתו של הנשיא מרקוס בארמון המלכותי במנילה, אליה הוזמנו. משפחתו של הנשיא מרכוס, כמו גם 300 מוזמנים המקורבים לממשל, המתינו לארבעת המופלאים לשווא, הואיל ולא נמסר להם כי ה"ביטלס" דחו את הזמנתם. הכל התחיל יום קודם לכן, ב- 3 ליולי 1966, כאשר חברי הביטלס נחתו בשדה התעופה מנילה שבפיליפינים. בשדה חיכו להם 50,000 מעריצים משולהבים על גבול ההיסטריה, לקראת שתי הופעות שהיו אמורות להתקיים ביום המחרת. חברי הביטלס הובהלו משדה התעופה בליווי משטרתי הישר ליאכטה פרטית כדי להשתתף במסיבה של מקומיים עשירים ומפורסמים. המסיבה הסתיימה רק בארבע לפנות בוקר. בבוקר ה- 4 ביולי כשחברי ה"ביטלס" התעוררו בחדרם בבית המלון, הם היו מותשים. באותו יום הם היו אמורים לעלות לשתי הופעות באצטדיון הכדורגל של ריזל במנילה מול 80,000 צופים. לאור זאת, כאשר קיבל מנהל ה"ביטלס" בריאן אפשטיין הזמנה להגיע לארמון הוא פשוט סירב בנימוס. מעבר לכך, לחברי הביטלס הייתה מדיניות שלא לקבל הזמנות "רשמיות" כאלה, כך שהיה ברור לו שחברי הלהקה אינם מתכוונים להגיע לארמון. ואולם, אפשטיין לא צפה את התגובה שהגיעה לאחר מכן. עד מהרה מצאו ה"ביטלס" את עצמם "כאויבי" המשטר הפיליפני, אשר לא היה רגיל לקבל " לא כתשובה, וראה בדבר כעלבון. התקשורת הפיליפינית הציגה את התקרית כמעשה מכוון של חברי הביטלס, וכאשר בריאן אפשטיין ניסה להעביר את תגובת הלהקה למקרה בטלוויזיה, דבריו הופרעו על-ידי רעשים סטטיים. למחרת, כשחברי הביטלס עשו את דרכם לשדה התעופה במנילה, הם גילו להפתעתם שממשלת הפיליפינים הסירה את ההגנה המשטרתית שלהם כאקט של תגמול על מעשה העלבון. הם נאלצו לעשות את דרכם לשדה בעצמם וללא כל ליווי. בשדה התעופה קיבל את פניהם המון זועם ואספסוף משתולל. חברי הביטלס לא היו מוגנים. ההמון ירק עליהם הקהל העוין היכה את מנהל המופעים של הביטלס - מל אוונס. לאחר עליית חברי הלהקה למטוס, נאלץ אפשטיין למסור לרשויות המס של הפיליפינים 6,800 פאונד בריטי כשוויים בפזו, לפני שיכל לחזור למטוס. חברי הביטלס טסו משם לניו דלהי, עם עצירה קצרה בבנגקוק. את התקרית ההזויה והמפחידה הזו הם לא שכחו לעולם. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר