המלצת המערכת... והפעם, "Double Vision" - אלבומה השני של להקת "Foreigner", שיצא לאור ב- 20 ליוני 1978. להקת פורינר קיבלה את שמה (נוכרי) בשל העובדה שהיא להקה אנגלו-אמריקאית שמחצית מחבריה הנם בריטים בעוד שהמחצית השניה מגיעה מארה"ב. הלהקה הזאת היא פרי חזונו של הגיטריסט, היוצר והזמר ,Mick Jones לשעבר בין היתר מלהקת "Spooky Tooth", אשר בשנת 1976 פתאום מוצא עצמו מחוסר עבודה. "ספוקי תות'" התפרקה וגם ההרכב "Leslie West Band" אליו הצטרף מאוחר יותר התפורר. הוא מקבל החלטה שהפעם הוא הולך להקים הרכב משלו, הרכב שאותו הוא יוביל ושאותו יוכל לכוון לכיוונים המוזיקליים שמושכים אותו. הוא מתחיל מיד במלאכת גיוס הנגנים שילוו אותו, כאשר המחצית "האמריקאית" של ההרכב מונה את הקלידן Al Greenwood, הבסיסט Ed Gagliardi והזמר Lou Gramm והחצי הבריטי כולל את המולטי אינסטרומנטליסט Ian McDonald לשעבר מ"קינג קרימזון", את המתופף Dennis Elliott ואת Mick Jones בכבודו ובעצמו. האלבום הראשון של פורינר שוחרר בשנת 1977 וזכה באופן מיידי להצלחה כבירה. שוחררו ממנו להיטים כמו "Cold as Ice", "Feels Like the First Time", "Long, Long Way from Home", "Starrider ועוד שהופכים אותו בתוך זמן קצר לאחד מאלבומי הבכורה הנמכרים בארה"ב. חברי הלהקה שלא ציפו להצלחה כה מסחררת, הבינו פתאום שהם חייבים לכתוב עוד שירים בכדי למלא לעצמם את הסטליסט להופעה באורך מלא, וכך נולדו השירים הראשונים שנכתבו לאלבום נושא סיקורנו. אחד מהשירים הללו היה שיר הנושא "Double Vision" אשר נכתב עוד בשנת 1977 במהלך סיבוב ההופעות שליווה את האלבום הראשון. הרעיון לשיר הגיע לזמר Lou Gramm כשצפה במשחק של קבוצת ההוקי של הניו יורק ריינג'רס. במהלך המשחק אחד השחקנים התנגש בעוצמה בשוער John Davidson באופן שאילץ את הוצאתו של האחרון מהמשחק. השדרן ציין שהשוער האומלל סובל מ- "Double Vision" ובום! ללו גרהאם היה רעיון לשיר שגם הפך לשיר הנושא של האלבום. האלבום הזה ממשיך את הנוסחא המצויינת של האלבום הקודם. קטעי הארד רוק מלודיים, אנרגטיים וסוחפים שמשלבים את כל הטוב של "Led Zeppelin", "Styx" ו- "Bad Company", לצד בלדות סכריניות על גבול הפופ. האלבום הזה פשוט נוטף סקס מתחילתו ועד סופו. מיק ג'ונס ציין בראיון משנת 2009 שפורינר היא להקה שתמיד כתבה על רגשות ויחסים שבינו לבינה והוא לא זוכר שהיא כתבה אי פעם על נושאים רציניים כמו פוליטיקה. מילות השירים שלו גרהאם חיבר לאלבום הזה יוכיחו שמיק ג'ונס בהחלט צודק. שירים כמו "Double Vision" עם הריף המקפיץ של ג'ונס, הבס הפועם של אד גאגליארדי והתיפוף הרועם והמתגלגל של דניס אליוט שפשוט מושך את כל העגלה הזאת אחריו, שיר הפתיחה של האלבום "Hot Blooded" שהריף שלו מזכיר לנו את להקת "Free" ושהשירה של לו גרהאם בו מתכתבת עם השירה של פול רוג'רס בלהקה המוזכרת וב- Bad Company, או "Blue Morning, Blue Day" שמשלב בצורה פנטסטית בין הארד רוק לפופ, כולם שירים שעוסקים בסקס וביחסים שבינו לבינה. אמרנו כבר בלדות ? מעניין לציין ששתי הבולטות ביניהן נכתבו על-ידי ג'ונס באופן בלעדי וללא עזרה מלו גרהאם והאחרים. הקטע "You're All I Am" ששר גרהאם בקולו העמוק והענוג מזכיר לנו בקטעי הסינקופות להקות סופט-רוק או פופ-רוק כמו Chicago. הקטע השני "I Have Waited So Long" מושר על-ידי מיק ג'ונס וההשפעות של Paul McCartney וה- Wings זועקות מכל תו שלו. אהה, והאלבום הזה כולל את הקטע האינסטרומנטאלי היחיד של הלהקה "Tramontane" אשר נכתב על-ידי הקלידן Al Greenwood והמולטי כל יכול - אקס קינג קרימזון – Ian McDonald. האלבום הזה המשיך את המומנטום של האלבום הקדום ולמרות הביקורות הקרות להן זכה אפילו התעלה על האלבום הקודם מבחינת הצלחה ומכירות, ועד היום הוא נחשב לאלבום האולפן הנמכר ביותר של הלהקה. מעניין לציין שהאלבום הזה הוקלט באולפן המיתולוגי "Sound City" שם הוקלטו אלבומי מופת רבים כמו Fleetwood Mac, "Appetite for Destruction", "Undertow", "One Hot Minute", "System of a Down", "Rated R", "Rage Against the Machine", "Holy Diver", "After The Gold Rush", "Nevermind ועוד ועוד. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

האלבום החמישי של "Linkin Park" יצא ב-20 ליוני 2012, האם זה אלבום חזרה למקורות? למרות שהביקורות דיברו על שילוב של שני האלבומים הראשונים של לינקין עם שני האלבומים האחרונים לאלבום הזה, אנחנו דווקא חושבים אחרת, אנחנו חושבים שהאלבום הזה הוא ההתפתחות הטבעי של לינקין. רק על מת לרענן את זיכרונכם, שני אלבומיה הראשונים של הלהקה "Hybrid Theory" שיצא בשנת 2000 ו-"Meteora" שיצא בשנת 2003 פשוט התפוצצו בעוצמה והפכו את הלהקה לאחת ההרכבים הפופולריים וגדולים בתחילת שנות האלפיים כשהניו-מטאל פרח. שני האלבומים שבאו לאחר מכן, "Minutes to Midnight" שיצא בשנת 2007 ו-"A Thousand Suns" שיצא בשנת 2010 היוו תפנית חדה בסגנון המוזיקלי של ההרכב, ריכוך, היא המילה הנכונה. הלהקה החלה לחקור את כעולם האלקטרוניקה, עולם שכבות הסאונד ועולם המלודיה במחוזות אחרים ושונים לגמרי מבעבר. אז נכון את העוצמה של האלקטרוניקה ודרמטיות של צלילי האפקטים הרבה יותר קטנה מבאלבום הקודם ואכן עבודת הגיטרות קצת מזכירה את האלבומים הראשונים אבל אין פה ספק שהסאונד כולו, המעטפת האלקטרונית, הטקסטים והדינמיקה של השירים רחוקה שנות אור מהאלבומים הראשונים. ההקלטות לאלבום ערכו כשנה כש- Mike Shinoda ו-Rick Rubin שוב עובדים כמפיקים שותפים באלבום. ריק כמו בעבר נתן חופש פעולה מלא לצוות הוותיק עם ההובלה של מייק וניפגש עימם רק אחת לשבוע על מנת לתת חוות דעת ולייעץ בנקודות מסויימות. חברי הלהקה כתבו ועבדו על האלבום במהלך סיבוב ההופעות של האלבום הקודם ולמרות שהם כבר היו שחוקים מההופעות הם הרגישו שיש להם "מוזה" והיצירתיות נשפכת מהם. Chester Bennington סיפר שלמרות השחיקה והתשישות הם החליטו שהם לא עוצרים את זרם היצירתיות וממשיכים לעבוד על האלבום רק בהילוך נמוך יותר. מייק סיפר שהם הרגישו שהם לוקחים את כל מה שהם למדו עד היום ומצליחים לשפר את הסאונד והדינמיקה של השירים. זה מה שהוא אמר בראיון על האלבום: "It doesn't lose any of the creativity of the newer stuff and it brings in the energy of the older stuff. It's kind of a comprehensive sound. I feel like we've been able to take all the stuff we've learned on the way and put it all together in each song and still keep it fresh and forward-thinking." לכן מבחינתנו האלבום הזה הוא לא שילוב של שני האלבומים הראשונים עם שני האלבומים שבאו אחריהם אלא הוא התפתחות הסאונד של הלהקה אחרי מה שהם למדו, חקרו והתנסו בארבעת האלבומים שקדמו לאלבום הזה, אבולוציה של סאונד, נראה לנו שזו ההגדרה הנכונה. (Photo: James Minchin) עוד דבר, אם ניקח את ארבעת האלבומים האחרונים של לינקין, אנחנו מרגישים שהאלבום הזה הוא מעיין מגדלור, הפיסגה של הפרבולה. עם בשני האלבומים לפניו הלהקה הלכה לכיוונים אלקטרוניים, מלודיים שונים ומגוונים ועם בשני האלבומים שאחריו הלהקה שברה לכיוון האקסטרים רוק ואח"כ שברה שוב לכיוון האקסטרים פופ (אם תרשו לנו לומר), האלבום הזה מרגיש לנו הכי שפוי בעידן החדש של לינקין, להקה שעברה הרבה בקריירה מוצאת את האיזון מבין כל מה שהיא למדה, ניסץה וביצעה עד לאותו אלבום. האלבום הזה כמובן כבש את המקום הראשון בבילבורד ומכר למעלה ממאתיים אלף עותקים בשבוע הראשון. בנוסף הוא גם כבש את המקום הראשון ב-17 מדינות נוספות מה שהפך אותו לאלבום היחיד של לינקין שכבש כל כך הרבה פסגות מצעדים לאורך הקריירה שלהם. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

האלבום "Tonight’s The Night", אלבומו השישי של Neil Young, חוגג היום יומהולדת! הקלאסיקה הזאת של Neil Young ששוחררה ב- 20 ליוני 1975, נחשבת לאחד מאלבומיו הגדולים של היוצר האדיר הזה, לאבן דרך, לא רק בקטלוג האישי של Neil Young אלא במוזיקה המודרנית בכלל. הדברים לא נראו כך בעת יציאת האלבום, למעשה הם היו רחוקים שנות אור מהמתואר. הישארו איתנו להמשכו של המאמר וגלו למה. למרות שהאלבום "Tonight’s The Night" הוקלט עוד בשנת 1973, מיד לאחר אלבומו המצליח של ניל יאנג "Harvest", האלבום הזה שוחרר בסופו של דבר רק שנתיים לאחר מכן, בשנת 1975. חברת התקליטים ששמעה את האלבום, כל-כך נבהלה מהתוכן, שחשבה שהוא יהיה כישלון מסחרי והחליטה שלא להוציאו לאור. בינתיים שחרר יאנג שני אלבומים אחרים, את "Time Fades Away", שהוקלט בהופעה חיה שיצא בשנת 1973 ואת אלבום האולפן "On The Beach" שיצא בשנת 1974. שלושת האלבומים הללו ידועים גם כ- "The Ditch Trilogy", קרי, טרילוגיית "השוחה" או "בור התעלה", כולם מהתקופה המלנכולית והאפלה של Neil Young. ואכן, "Tonight’s The Night" הוא אלבום קודר ודכאוני המתייחס לנושאים כמו אובדן ומוות, המושפע בעיקר ממותם של שני חבריו של יאנג, Danny Whitten ו- Bruce Berry. הראשון ליפול בסם היה Danny Whitten, גיטריסט להקת ה"קרייזי הורס", אשר מת ממנת יתר של הירואין ב- 18/11/1972. דני וויטן הוא גם הנושא המרכזי של השיר "The Needle and The Damage Done" מהאלבום המצליח "Harvest", אותו כתב ניל יאנג בעוד דני וויטן בחיים. באופן מצער, ההפצרות של Neil Young ואפילו השיר שכתב עליו לא עזרו לדני וויטן להשתחרר מההתמכרות שלו, דבר שאילץ את Neil Young לפטר אותו בסופו של דבר מהלהקה. ניל יאנג הניח בידו של דני שטר של 50 דולר ושלח אותו לדרכו. דני קנה עם הכסף שנתן לו יאנג את מנת ההירואין האחרונה והקטלנית שהרגה אותו לבסוף, כשהוא מותיר את יאנג עם רגשי אשם איומים, טראומה קשה ודיכאון עמוק. מספר חודשים לאחר מכן, מת גם Bruce Berry מי שהיה פועל הבמה של "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג", יחד וגם לחוד, אף הוא ממנת יתר של הירואין וקוקאין. ברוס דורדר לסמים על-ידי אותו דני וויטן ומצא את מותו לא הרבה לאחר מכן. ההשפעה של מות שני המקורבים לו היתה טראומטית עבור יאנג, שלא הצליח להתאושש ממותם של שני חבריו. כשלושה חודשים לאחר מותו של ברוס ברי, נכנס יאנג לאולפן הקלטות בהוליווד קליפורניה, כשהוא מחוזק בכמות אדירה של אלכוהול והחל להקליט את האלבום "Tonight’s The Night". רוב השירים באלבום הוקלטו בסשן אחד שנערך בשעת לילה מאוחרת בתאריך 28/8/1973, כשחברי הלהקה שיכורים כלוטים, והדבר משתקף היטב מההקלטות. התוצאה היתה אפלה, קודרת ודיכאונית במיוחד. השיר הפותח והמסיים של האלבום, שהוא גם שיר הנושא "Tonight’s The Night", נכתב כטריביוט לאותו ברוס ברי. כפי שניתן גם לשמוע ממילות השיר, מדובר למעשה ברקוויאם המתאר קטעים מחייו של ברוס, על היותו "איש עובד" שנהג להעמיס את ואן הלהקה ולנהוג בו, על איך נהג לקחת את הגיטרה של יאנג אחרי שכולם הלכו לישון ולשיר שירים עם קולו הרועד ועוד. השיר הוקלט על-ידי הלהקה בטייק אחד, מה שככל הנראה העניק לו את הצליל הבוסרי והמחוספס שלו. אגב, המוטיב הזה של שירים שמתחילים ומסיימים את האלבום, יחזור על עצמו גם עם "Hey Hey, My My" מהאלבום "Rust Never Sleeps" ועם "Rockin' In The Free World" מהאלבום "Freedom". קולו השבור והמיוסר של יאנג בשיר "Borrowed Tune" ממחיש בצורה הטובה ביותר את המצב בו Neil Young היה שרוי באותה עת. הלחן של השיר "נגנב" מהשיר "Lady Jane" של הרולינג סטונס והדבר גם מוזכר במילות השיר של יאנג שאומר: "זהו לחן שהשאלתי מהרולינג סטונס". ההודאה הזאת של יאנג ברייש גלי על "ההשאלה" שביצע מהסטונס, מסבירה אף היא את מה שעבר על יאנג באותה תקופה. דוגמא נוספת לאופיו המלנכולי של האלבום נשקפת מקולו המרוסק ומילל מכאב של יאנג בשיר "Mellow My Mind". השיר מדבר על איש נואש שאינו יכול לחוות את ההנאות הקטנות של החיים בשל ההתמכרות לסמים. הקטע "Albuquerque" הוא שיר עצוב המדבר על ההתמודדות עם ההצלחה, ובו Neil Young מספר על רצונו לשכור אוטו ולנהוג בו מאלבקורקי ניו מקסיקו לסנטה פה, רק כדי לזכות בכמה דקות של שקט ולהיות לבד עם מחשבותיו. הקשיבו לסטיל-גיטאר הגונחת והמייללת שמלווה את השיר לכול אורכו ומעבירה בצורה מדהימה, מרגשת וסוחטת לב, את תחושותיו של יאנג. ואם הכיוון בו צועד האלבום הזה עדיין לא ברור, אז הקשיבו לשיר "Tired Eyes", ואז כבר בטוח תבינו את חששה של חברת התקליטים משחרורו של האלבום, במיוחד אחרי האלבום המצליח "Harvest". זה שיר שבור, מיוסר וכואב שלא מותיר עין אחת יבשה. אבל האלבום לא כולל רק קטעים שקטים ומלנכולים, אלא גם קטעים כועסים ומחוספסים מבחינת ההפקה שלהם. "Come on Baby Let's Go Downtown" שהוקלט בפילמור איסט בשנת 1970 ו- "Lookout Joe" שנכתב לפני יתר שירי האלבום, ואולי מסיבה זו האווירה בו שונה מיתר הקטעים באלבום. (Photo: Gijsbert Hanekroot) לסיכום, האלבום הזה צלח היטב את מבחן הזמן, כנגד כל הסיכויים, למרות החומר הדיכאוני, חרף ההפקה המרושלת (אולי בכוונה) ועל-אף העובדה שהוא נשמע כאילו הוקלט במהלך חזרה אחת ארוכה. ואולי "Tonight’s The Night" הפך בעצם לנכס צאן ברזל דווקא מכל הסיבות הללו, כי הוא אלבום שהיה מכוון להישמע כפי שהוא נשמע. תמונת סטילס שקיבעה תקופה קשה במיוחד בחייו של יוצר דגול. בלי ליטושים, בלי פוטושופ ובלי עיגולי פינות. המאזינים קיבלו את יאנג חשוף, ללא מסננת ובלי הגנות, בדיוק כפי שהיה באותם סשנים אפלים בשנת 1973, ופה טמונה בסופו של דבר גדולתו של האלבום. ואם לא די בכך, הרי שהעובדה שהאלבום הזה קודם מבחינת הזמן לאלבום "On The Beach" אך יצא אחריו, רק הוסיפה להילה שסביבו, מפני שהיא הדגישה את הנסיבות שאפפו את תהליך היצירה הכואב שלו. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

האלבום "White Pony" של להקת "Deftones" שוחרר ב-20 ליוני 2000 מבחינת ההיסטוריה של הלהקה האלבום הזה הוא נקודת המפנה החשובה ביותר, זהו האלבום הראשון בו הם קופצים מדרגה מבחינת הבשלות ומגיעים לסאונד שהם כל-כך חיפשו באלבומים הקודמים, זהו אלבום גיבוש זהותה של הלהקה לעתיד לבוא. למרות שאחרי שני האלבומים הראשונים הכניסו אותם לאותה משבצת של הנו-מטאל יחד עם Korn, Limp Bizkit וחבריהם, דפטונס לא הרגישו ממש שייכים. הם תמיד הרגישו מושפעים יותר מלהקות ניו ווייב כמו The Cure ו- Depeche Mode ובאלבום הזה מרגישים היטב את ההשפעה, שילוב מדהים של אנרגיות, צלילים ואווירה של ניו ווייב עם מטאל כבד ואיטי. בואו נתחיל דווקא עם שם האלבום, כי שם באמת הכל התחיל. השם אפילו התחיל קודם מהגרפיקה... Chino Moreno החליט שהפוני הלבן מסמל את הדפטונס. חיה שונה מכל מה שקורה במוסיקה מסביב ולא רק במשבצת אליה היא שויכה, אלא במוסיקה בכלל של אותם שנים. הוא אהב את העובדה שלמושג "פוני לבן" יש הרבה מאוד משמעויות והגדרות כמו: כינוי לסם קוקאין או שאם יש לך חלום על פוני לבן אז זה אומר חלום על מין. הלהקה אהבה את הרעיון והשם ליווה את ההקלטות מההתחלה. עוד לפני שנכנסו החברים לאולפן ההקלטות הם ידעו שהם רוצים לעשות משהו שונה הפעם, הם בעצמם הרגישו שהם צריכים למצוא את הזהות שלהם וליצור משהו יותר אחיד ושלם. עוד לפני הכתיבה הם רצו לקחת מפיק אחר מאשר Terry Date שהפיק להם את שני האלבומים הקודמים, כדי שיעזור להם למצוא את הדרך החדשה. לאחר חיפוש די קצר החליטה הלהקה שהשינוי צריך לבוא ממנה, מהחברים עצמם ולא מהמפיק. (Photo: Frank Maddocks) חברי הלהקה נכנסו לאולפן וכולם ביחד החלו את הכתיבה לאלבום, אף אחד מהם לא בא עם שירים מוכנים מראש, סקיצה ראשונית או דמו. ההקלטות לקחו ארבעה חודשים בהם הם הקליטו 11 שירים מאפס, ולפי מורנו ההתחלה לא הייתה קלה. מורנו רצה לחפש משהו אחר ומגוון יותר מהעוצמה, הרעש והכבדות של שני האלבומים הקודמים, הוא חיפש גם צדדים יותר רכים ומלודיים. אך Stephen Carpenter הגיטריסט המוביל של הלהקה שמאוד אוהב, מעריך, מושפע ואפילו מעריץ את להקת האקסטרים מטאל השוודית Meshuggah, התעקש לעשות אלבום כבד וחזק ובתחילה לא היה מוכן להתפשר על לחנים רכים ונעימים יותר שמורנו הציע. היו מלחמות לא קלות ולקח למורנו הרבה זמן לשכנע את סטפן שאפשר להיות כבדים גם בקטעים רכים יותר. זהו האלבום הראשון של הלהקה שמורנו הגיע אליו ללא שום קונספט או נושא מיוחד עליו הוא רצה לבסס את הכתיבה. הוא החליט לכתוב את הטקסטים על סיפורים דימיוניים שלא קשורים אליו כמו באלבומים הקודמים, שום נושא מיוחד אלא אוסף של מוטיבים דימיוניים שמשולבים בכתיבה של השירים. והכל התחבר יחד בשיר "Change (in the House of Flies)", שהוא גם הסינגל הראשון שיצא מהאלבום. מורנו שזהו האלבום הראשון שבו הוא תופס את תפקיד גיטרת הליווי התחיל לנגן משהו מאולתר יחד עם סטפן, אז נכנס עם הקלידים Frank Delgado שזהו גם האלבום הראשון שלו כחבר מלא בלהקה, אחריהם הצטרפו לג'אם סשן הבסיסט Chi Cheng והמתופף Abe Cunningham והכל התחבר בצורה מושלמת, כאילו טינקרבל הגיע ופיזרה אבקת קסמים מעל כל חברי הלהקה. באותו הרגע כולם הרגישו את החיבור ולכולם הגיעה ההבנה שזו בדיוק "האווירה" שהם חיפשו, זה הסאונד, זו המלודיה והאופי של המוסיקה שצריכה ללוות את האלבום. אגב, השיר הזה הוא הסינגל הנמכר ביותר של הלהקה עד היום. מורנו השתמש פה במטאפורה של פרפר שהופך מגולם ליצור יפה ואז הדמות המרכזית לוקחת אותו הביתה ותולשת לו את הכנפיים עד שהוא מת. אם כבר הזכרנו "אווירה"...אז החברים רצו להעניק לאלבום הזה אווירה שונה גם מבחינת הדינמיקה והסאונד בנוסף מהגיטרות והתופים. יש לא מעט קטעים באלבום הזה, כמו בשירים: "Change (in the House of Flies)", "Digital Bath", "Passenger", "Pink Maggit" ו- "Knife Prty" שמכניסים את המאזין לסקרנות בלתי מוסברת. ככל שהאלבום מתקדם התוספת של הצלילים הכבדים והמוזרים לוקחים את המאזין למקומות חדשים ולמחוזות לא מוכרים. יש אפילו שהשוו את הסאונד של האלבום הזה לאלבום "Dark Side Of The Moon" של Pink Floyd. שיר נוסף שהיה משמעותי מבחינת ההקלטות באלבום הוא השיר "Passenger" שבו מתארח James Keenan, הזמר של Tool, Puscifer ,A Perfect Circle ועוד. אמנם מתארחים פה חברים נוספים כמו: Scott Weiland בשיר "RX Queen" והזמרת והשחקנית Rodleen Getsic בשיר "Knife Prty", אך עם ג'יימס החוויה הייתה שונה. מורנו וג'יימס חברים מההכרות שהייתה להם יחד ב- Ozzfest וג'יימס הזמין את החברים אליו ללוס אנג'לס, הם ג'ימג'מו באולפן הבייתי של ג'יימס והיו נפעמים מצורת העבודה שלו. סגנון העבודה שלהם היה מאוד "שיכורי" ו"עצלני" והוא לעומת זאת היה מאוד שיטתי, עקבי ומדוייק. תוך שלושה ימים הם סיימו להקליט את השיר אך לא ידעו כל-כך מה לעשות עם השירה. ג'יימס שלקח את המושכות לידיים, לקח גם את המיקרופון והחל לשיר. חברי הלהקה הקליטו את השיר עם לסתות שמוטות וחזרו הביתה. למרות התוצאה המדהימה למורנו היו הרבה לבטים לגבי השילוב של ג'יימס באלבום. הוא לא רצה להשתמש בשם שלו כסלבריטאי על מנת לקדם את האלבום או ליצור סביבו איזו שהיא הילה שלא קשורה למוסיקה עצמה, אך לבסוף הוא התרצה והשיר הוכנס לאלבום. סיפור מצחיק מתהליך ההקלטות הוא שלמרות שהן נמשכו ארבעה חודשים, כנראה שאפשר היה לסיים את האלבום הרבה יותר מהר, אם החברים לא היו משחקים במשחק הוידאו "Tony Hawk's Pro Skater". מורנו סיפר שהם היו משחקים שעות על גבי שעות במשחק שהיה באולפן, היו ימים שהם אפילו לא היו מקליטים אלא רק משחקים למרות הפצרותיו הרבות של טרי. זהו האלבום המצליח ביותר של הלהקה עד היום, הוא העניק לה את פרס הגראמי היחיד שלה עבור Best Metal Performance בשנת 2001 עם השיר "Elite". מורנו מאוד ממליץ להאזין לאלבום הזה עם אוזניות כדי להרגיש את הצלילים והאווירה המיוחדת של האלבום, אז תקשיבו לו, שימו אוזניות על האוזניים ותלחצו על: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

יש לו אישיות מאוד מופנמת וגם מראהו החיצוני לא מרמז על כשרונו, אך הוא ווקליסט מוכשר, מוזיקאי אמיתי וחלק בלתי נפרד מלהקה אדירה! Photo: Frank Maddock = נולד בשם קמילו וונג מורנו ב- 20 ביוני 1973, בסקרמנטו, קליפורניה. גדל בשכונת אוק פארק – אזור רב-תרבותי וממעמד הפועלים – כצעיר מבין שלושה ילדים במשפחה ממוצא מקסיקני וסיני. = אביו היה מהגר מקסיקני ואמו ממוצא מקסיקני-סיני. הכינוי "Chino" (סלנג בספרדית ל"סיני") ניתן לו בילדותו בשל מראהו ונשאר עמו לאורך כל חייו. = בילדותו היה שקט, אמנותי ומופנם, והביע את עצמו דרך ציור וסקייטבורד. = במהלך גיל ההתבגרות המוזיקה הפכה להשפעה מרכזית בחייו. בבית הוא נחשף למוזיקה לטינית, סול ופאנק, אך דווקא הניו ווייב, הפוסט-פאנק והמטאל של שנות ה-80 שבו את ליבו – במיוחד אמנים כמו Depeche Mode, The Cure, Siouxsie and the Banshees ו-Iron Maiden. = בתקופת לימודיו בתיכון C. K. McClatchy בסקרמנטו, פגש את Stephen Carpenter ו-Abe Cunningham, אשר חלקו עמו תשוקה למוזיקה, סקייטבורד וסאונד לא שגרתי. הם התחברו דרך אהבה ללהקות כמו Faith No More, Bad Brains ו-Duran Duran. = למרות שלא קיבל הכשרה קולית רשמית, החל להתנסות בשירה ו"צרחות" תוך כדי ג'אמים עם חברים במוסכים ובחדרי חזרות מקומיים. = בשנת 1988, כשהיה בן 15 בלבד, ייסד את להקת "Deftones" יחד עם Carpenter ו-Cunningham. הלהקה החלה להופיע במסיבות חצר, פארקי סקייטבורד ומועדונים קטנים ברחבי סקרמנטו, ופיתחה בהדרגה סאונד כבד, אמוציונאלי ומאוד גרובי. Photo: Deftones = הוא ידוע בסגנון שירה ורסטילי המשלב צרחות, לחישות ושירה מלודית שיוצר מרקם רגשי ייחודי שסייע לעצב את הזהות של "Deftones". = הוא פרץ לראשונה עם "Deftones" באלבום הבכורה "Adrenaline" (1995), אלבום גולמי ואינטנסיבי שהבדיל אותם מתנועת ה-nu metal, למרות שלעיתים שובצו בה בטעות. = הפריצה הגדולה הגיע עם האלבום השלישי White Pony" (2000)", שדורג במקום ה-3 בבילבורד וזכה בגראמי על "Elite". אלבום זה סימן מעבר לסאונד יותר דרמתי וניסיוני, בהשפעת עולמו המוזיקלי המתפתח של מורנו. = הוא תרם רבות לכתיבת המילים בלהקה, אשר עסקו בנושאים כמו אהבה, אובדן, פנטזיה, אלימות והתבוננות פנימית. שיריו האבסטרקטיים והפיוטיים הפכו לסימן ההיכר של "Deftones". = הלהקה הוציאה עד כה תשעה אלבומים: "Adrenaline" (1995), "Around the Fur" (1997), "White Pony" (2000), "Deftones" (2003), "Saturday Night Wrist" (2006), "Diamond Eyes" (2010), "Koi No Yokan" (2012), "Gore" (2016) ו-“Ohms” (2020). = מורנו מילא תפקיד מפתח בהתפתחות המוזיקלית של "Deftones", החל מהריפים הכבדים של "Around the Fur" (1997), דרך היופי האווירתי של "Saturday Night Wrist" (2006), ועד לעומק השכבות של "Ohms" (2020), שדורג במקום ה-5 בבילבורד. = מעבר ללהקתו המרכזית, הקים מספר פרויקטים צדדיים בולטים: פרוייקט בשם "Team Sleep" – קולקטיב בהשפעת שוגייז ודרים-פופ, ששילב רוק אווירתי עם אלקטרוניקה איטית. האלבום הראשון יצא ב-2005 וזכה לשבחים, וכלל שיתופי פעולה עם Mary Timony ו-Mike Patton. ההרכב "Crosses (†††)" – הוקם ב-2011 יחד עם Shaun Lopez ו-Chuck Doom. הפרויקט משלב סינת'-פופ, דארקוויב וטריפ-הופ. אלבום הבכורה מ-2014 ו-"Goodnight, God Bless, I Love U, Delete." מ-2024 זכו לשבחי הביקורת על הצליל הקולנועי והסגנון האפלולי. הסופרגרופ "Palms" – סופרגרופ פוסט-מטאלי עם חברי להקת "ISIS", שהתאפיין בקומפוזיציות אטמוספריות רחבות. האלבום מ-2013 התקבל היטב בקרב קהילת האלטרנטיב והמטאל. = מורנו שיתף פעולה עם אמנים מגוונים כמו Trent Reznor, Tech N9ne, Mike Shinoda ו-Deadmau5, והדגים יכולת התאמה לז'אנרים מגוונים – אינדסטריאל, היפ הופ, אלקטרוניקה ועוד. = הוא השתתף כאורח בשירים של Sevendust, Lamb of God, Far, Dance Gavin Dance, Phantogram, Polyphia ואחרים – והוסיף להם את חתימת הקול המלודית המוכרת שלו. = מעבר למוזיקה, מורנו מגלה עניין גם בעיצוב גרפי ואמנות חזותית, ותרם לעיצוב הקונספטואלי של עטיפות האלבומים "White Pony" ו-“Koi No Yokan”. = הוא קיים הופעות נדירות אך משמעותיות בדוקומנטריים ובראיונות בהם דיבר על בריאות נפשית, זהות אישית והכאב הרגשי שביצירה – נושאים שמלווים רבות את כתיבתו. = ידוע כאדם פרטי וביישן תקשורתית, אך בשנים האחרונות החל להתחבר יותר עם הקהל דרך סטליסטים מותאמים אישית, מהדורות ויניל מיוחדות ומרצ'נדייז בלעדי של "Deftones" ו-"Crosses". = נחשב לאחד הווקליסטים החדשניים והמשפיעים ברוק ובמטאל המודרני, והשפיע על אמנים רבים בזכות חזונו המוזיקלי החוצה ז'אנרים והביצועים הרגשיים עמוקים שלו. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

הכבשה השחורה של השבת השחורה ! ב- 20 ליוני 1995 שחררה "Black Sabbath" את אלבום האולפן ה- 18 שלה "Forbidden". האלבום נחשב בעיני רבים כאלבום הגרוע ביותר של "Black Sabbath". מבקר המוזיקה Bradley Toreano מאתר "Allmusic" אפילו העניק לאלבום 1.5 מתוך 5 כוכבים וכתב ש”עם שירים משעממים, הפקה נוראית וביצועים חסרי השראה, הרי שלמעט המעריצים השרופים, אפשר בקלות לדלג על האלבום הזה”. מגזין אחר קרא לאלבום "מביך" וטען שזה “האלבום הגרוע ביותר של הלהקה”. רק כדי לסבר את האוזן, האלבום מכר מאז צאתו ועד שנת 2013 רק 191,000 עותקים בארה"ב, לשם השוואה האלבום "13" שיצא אחריו מכר כמעט את אותה כמות בארה"ב בשבוע הראשון בלבד לצאתו. אז אתם בטח שואלים את עצמכם למה אנחנו בכלל מזכירים את האלבום הזה ? 1. כי בלי להכיר את הרע כיצד נדע להעריך את הטוב ? 2. כי למרות שמדובר באלבום יחסית חלש של השבת השחורה, אנחנו סבורים שהביקורות היו קשוחות מידי איתו. זה האלבום החמישי והאחרון של הלהקה עם הזמר Tony Martin, שכלל גם את המתופף האגדי Cozy Powell ואת הבאסיסט Neil Murray, אשר חזרו ללהקה לאחר 5 שנים של ההעדרות (מאז האלבום "Tyr"). מדובר באלבום האחרון של הלהקה עד לאלבום "13" שיצא בשנת 2013 והאיחוד המחודש עם Ozzy Osbourne. האלבום כולל שיתוף פעולה מוזר עם Ice-T, אשר תרם את קולו לשיר הפותח של האלבום "The Illusion of Power", והוא הופק על-ידי Ernie C - הגיטריסט המוביל של להקת "Body Count". יכול להיות שהכוונה בחיבור עם Ernie C היתה טובה, לתת לסאבאת' צליל יותר מעודכן ועכשווי ולהנגיש אותה לקהל צעיר יותר, אבל התוצאה הייתה לא מספיק טובה. עם כל הכבוד לשניים האחרונים מלהקת "Body Count", ויש כבוד, החיבור של ראפ-מטאל עם ההבי-מטאל הקלאסי, לא עבד הפעם. כאשר בוחרים לשבץ כבר בשיר הפותח שת"פ עם Ice-T, צריך לדעת שכנראה המאזינים האדוקים שמצפים לקבל את סאבאת' הקלאסית, לא יצלחו אותו כדי לספר כיצד נשמעים יתר השירים באלבום. אבל אם הייתם קשוחים והצלחתם לשרוד את מחסום השיר הראשון, מחכות לכם כמה הפתעות בדרך, שירים כמו “Get A Grip” (שהריף בו מזכיר את "Love in an Elevator" של "אירוסמית'"), “Can't Get Close Enough” עם הפתיח המהפנט, "Kiss of Death" האפי עם אינטרו הגיטרות המדהים, שיר הנושא כמובן, כמו גם הסולואים של איומי בשירים "Loser Gets It All" ו- "Won't Cry for You", הם רגעים יפים באלבום הזה. גם חברי הלהקה לא ממש אהבו את האלבום. Tony Martin הודה שהאלבום הזה היה "פילר" שהעיף אותם מחוזה ההקלטות, סילק את הזמר ודחף את הלהקה לאיחוד. קוזי פאוול לא אהב את הסאונד והיו שמועות שהלהקה הולכת אפילו להקליט גירסה חדשה שלו. טוני הודה שהאלבום הזה די "איומי" ושהוא לא היה מרוצה ממנו. הוא תירץ זאת בכך שהותיר ל- Ernie C לעשות את ההפקה ושהוא לא ממש היה שם כדי להשגיח עליו. הוא גם ציין שקוזי וניל היו עדיין קשורים בחוזים אחרים שלא אפשרו להם לתרום ממש לתהליך הכתיבה, וכי זה נעשה בעיקר על-ידו, על ידי הקלידן Geoff Nicholls והזמר Tony Martin מבלי שהיה להם זמן לעצור, להרהר ולבחון מחדש את החומר אותו כתבו. חלש או לא, זו עדיין "Black Sabbath", זה Tony Iommi האגדי והוא מלווא באחד המתופפים הגדולים ברוק ואחד מהזמרים העוצמתיים במטאל. מה נגיד לכם? לפעמים זנב של אריה שווה הרבה יותר מראש של שועל. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 20 ליוני, 1985, “Scorpions” הוציאה את אלבום ההופעה השני שלה, “World Wide Live”. האלבום המדהים הזה יצא בשיא ההצלחה העולמית של "Scorpions", בעקבות ההתפוצצות המטאורית של אלבום האולפן התשיעי שלהם, "Love at First Sting", אשר כלל להיטים נצחיים כמו "Rock You Like a Hurricane" ו-"Still Loving You". כעת, משהיכולת שלה למלא איצטדיונים כבר לא היתה מוטלת בספק, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות עולמי - והאלבום (והווידאו) "World Wide Live" תיעד את רגע הניצחון הזה, בזמן אמת. האלבום, שהוקלט במספר ערים - פריז, לוס אנג'לס, סן דייגו, קוסטה מסה וקלן - מאגד את הקטעים הטובים ביותר של הלהקה מהופעותיה בסיבוב ההופעות "Love at First Sting World Tour" בשנים 1984–1985. האלבום, שהופק על-ידי משתף הפעולה הוותיק Dieter Dierks, הוא מסמך מוזיקלי של להקה בשיאה ששולטת על הבמה באנרגיה, דיוק וכריזמה מטורפת. הצד הראשון של הויניל מתחיל עם "Countdown" האטמוספרי, פתיחה קצרה אך יעילה שמכינה את הבמה למה שעתיד לבוא. "הספירה לאחור" מוביל הישר אל "Coming Home", במקור מ-"Love at First Sting". שיר שמתפוצץ למתקפת ריפים כוללת. שירתו של Klaus Meine מדויקת וסוחפת, בעוד ש- Rudolf Schenker ו- Matthias Jabs מספקים עבודת גיטרות חדה, מלודית ומחשמלת. המומנטום ממשיך עם "Blackout" העוצמתי שנלקח מאלבומה הקודם של הלהקה באותו השם שיצא בשנת 1982, ואנחנו מוכנים להישבע ששירתו המרשימה של Klaus Meine מצליחה לחתוך דרך שאגת הגיטרות. אחרי אתנחתא קלה מכיע "Bad Boys Running Wild" המצוין (גם הוא מ-"Love at First Sting"), ושומר על האנרגיה פועמת עם קצב הדוק ומלודיה סוחפת. לאחר מכן, הסט חוזר לשורשי הלהקה מסוף שנות ה-70 עם "Loving You Sunday Morning" מאלבום המופת "Lovedrive" משנת 1979 ועם "Make It Real" העוצמתי מהאלבום "Animal Magnetism" שיצא בשנת 1980, שניהם מוכיחים שגם קטעים מעט ישנים יותר משתלבים בצורה קוהרנטית ומושלמת עם הסטליסט. הצד השני של הויניל נפתח עם השיר המדבק "Big City Nights", אחד ההמנונים המגדירים את תור הזהב של הלהקה. משם אנחנו ממשיכים לקטע האינסטרומנטלי "Coast to Coast", שמאפשר לנו לקחת קצת אוויר באמצע הסט, ומציג את משחק הגומלין המלודי בין רודולף שנקר למתיאס ג'אבס. עם "Holiday" הלהקה נוטשת את החשמלי לטובת אקוסטי, וממש אפשר לשמוע את שאגות הקהל כקול שני מלווה ואדיר ל- Klaus Meine. האווירה העדינה הזו ממשיכה עם המגה-להיט "Still Loving You". הלהקה מעניקה ביצוע טעון רגשית ומושלם מבחינה ווקאלית, המוגבר כאן על ידי התשוקה של הקהל, באופן שלא משאיר שום צל של ספק, מדובר באחת הבלדות הגדולות ביותר של הרוק הכבד, לא פחות. הצד השלישי נפתח בסערה עם הקטע האייקוני "Rock You Like a Hurricane", להיט איצטדיונים, מגדיר קריירה, שקורע בעוצמה את המימברנות של הרמקולים. "Can't Live Without You" מתוך "Blackout" שומר על קצב בלתי פוסק, בעוד ש- "Another Piece of Meat" מספק גרוב סליזי שמגיע היישר מ- "Lovedrive". התיפוף של Rarebell מכה חזק יותר, הריפים אגרסיביים יותר, והאנרגיה של הקהל זורמת בכל פעימה. לאחריו מגיע "Dynamite", קטע "פיצוץ" פרוע וממושך שסוגר את הצד עם יותר משבע דקות של רוק מטורף וקצבי. הצד הרביעי מתחיל עם "The Zoo", במקור מ-"Animal Magnetism", שכולל את הריף האיטי והמהפנט ונגינת ה- talk box האייקונית של Matthias Jabs. לאחר מכן מגיע "No One Like You", מ-"Blackout", עם המיזוג המושלם של מלודיה ומטאל ומעניק לנו להיט מלודי אחרון לפני סיום. ממש כמו סלוגן קליט האלבום המדהים הזה מסתיים בעוצמה מתפרצת עם "Can't Get Enough" האנרגטי (בשני חלקים) מ-"Lovedrive", שמופרד על-ידי סולו הגיטרה הלוהט "Six String Sting", של Matthias Jabs. האלבום "World Wide Live" לא מרגיש כמו קולאז' של הופעות נפרדות - הוא מגובש, עוצמתי וזורם. זוהי כיתת אמן בהופעות חיות ובית ספר למופעי רוק. באמצעות שילוב של להיטיהם הגדולים ביותר מתקופת פוסט Uli Jon Roth ומתן חיים חדשים לכל שיר על הבמה, "Scorpions" סיפקה כאן את אחד מאלבומי ההופעה החיה הגדולים ביותר בהיסטוריה של ההארד רוק, לא פחות. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

הוא אחד מהיוצרים החשובים והמשפיעים ביותר במוזיקה המודרנית. זמר, מפיק, מולטי אינסטרומנטאליסט, המוכר בעיקר מפעילותו בלהקת "The Beach Boys". הגאון המוזיקלי Brian Wilson נולד בהפרש של יומיים בלבד מגאון מוזיקלי אחר Paul McCartney. (Photo: Fanart.TV) מעניין ששני הגאונים הללו שהשפיעו והושפעו כל-כך אחד מהשני ביצירות האלמותיות שלהם, נולדו באותה שנה, בהפרש של 48 שעות. אז הפעם לכבודו של בריאן, בואו נספר עליו כמה עובדות: 1. הוא נולד ב- 20 ליוני 1942 בשם Brian Douglas Wilson בקליפורניה לאם Audree Neva ולאב Murry שהיה מוזיקאי. 2. הוא האח הבכור של דניס וקארל ווילסון ,אשר היוו יחד עם בן דודם Mike Love וחברם Al Jardine את הגרעין שהקים את להקת ה"ביץ' בויז". 3. בגיל צעיר נתגלה שהשמיעה של בריאן באוזנו הימנית הולכת ומתדרדרת. הסיבה לא היתה ברורה, אבל אחת התאוריות מדברת על-כך שהסיבה נעוצה במכה שקיבל מאביו בראשו. 4. אביו נהג להתעלל בילדיו. בין היתר הוא נהג להעניש אותם כשהוציא את עין הזכוכית שהיתה לו כתוצאה מתאונה והכריח אותם להסתכל פנימה. 5. אביו עודד אותו ואת אחיו ללכת בעקבותיו ודאג שיקבלו חינוך מוזיקלי. כתוצאה מכך למד בריאן כבר מגיל צעיר לשיר לנגן על אקורדיון ועל פסנתר. 6. השיר האהוב עליו בילדותו היה "Rhapsody in Blue" של ג'ורג' גרשווין. 7. בצעירותו הוא היה אתלט ואף שימש כקווטרבק בקבוצת הפוטבול של בית הספר. 8. בגיל 22 הוא התחתן עם אשתו הראשונה. היא היתה אז בת 16. 9. הופעתו הראשונה יחד עם אחיו, בן דודו וחברו היתה בשנת 1961, תחת השם "The Pendletones". 10. בדצמבר 1961 הלהקה שחררה את הסינגל הראשון שלה "Surfin", הפעם כבר תחת השם "The Beach Boys". 11. באוקטובר 1962 הלהקה שחררה את אלבומה הראשון "Surfin' Safari". 12. בשלהי שנת 1964 ווילסון חווה התמוטטות עצבים אשר הביאה אותו להחלטה שהוא אינו מעוניין להמשיך להופיע עם הלהקה. החל מרגע זה ואילך הוא השקיע שעות רבות בכתיבה, עיבוד, הפקה והקלטת שירי הלהקה כאשר Glen Campbell מחליף אותו על הבמות. 13. בריאן הינו המנהיג וכותב השירים העיקרי של "The Beach Boys". הוא גם ידוע כאומן הראשון שכתב, הפיק, עיבד וביצע את החומר שלו עצמו. 14. בריאן גם ידוע כמפיק פורץ דרך ומשפיע אשר עשה שימוש באולפן ככלי נגינה בפני עצמו. 15. את השיר “Good Vibrations” כתב בעקבות שיחה עם אימו על האופן בו כלבים חשים כיצד הולכים להתנהג כלפיהם. 16. ווילסון הקליט מקטעים שונים של השיר בחדרים שונים במטרה לקבל אפקט אקו שונה בכל פעם. 17. ההפקה של השיר הזה הייתה כה גרנדיוזית שההקלטה שלו עלתה לווילסון וללהקה $50,000. 18. בשנת 1966 שחררה הלהקה את אחד מהאלבומים המשפיעים ברוק - "Pet Sounds". גאונותו של ווילסון בעיבודים, בלחנים ובהפקה הביאה את האלבום אל המקום השני והמכובד ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים. 19. כשפול מקרטני האזין לראשונה לאלבום "Pet Sounds" הוא מיד הכריז שהשיר "God Only Knows" הוא הטוב ביותר ששמע אי פעם. 20. כשווילסון כתב והקליט את האלבום "Smile" הוא מיקם ארגז חול מסביב לפסנתר שלו, כי הוא רצה להרגיש את חול הים בין אצבעות רגליו ולקבל בכך הרשאה. 21. בתקופה זו הוא החל לחוות התקפי חרדה ופרנויה. בכדי להתמודד עם המצב הוא נהג באותו זמן לקיים את כל הפגישות העסקיות שלו בתוך בריכת ביתו. 22. דרך נוספת של ווילסון בכדי להתמודד עם ההתקפים שחווה, הייתה אכילת ביצה רכה. 23. עוד במהלך ההקלטות של "Smile", וילסון דאג שיתקינו לו סאונה בחדר השינה, ואוהל בחדר האורחים. 24. את אלבום הקונספט הגרנדיוזי "Smile", אותו ווילסון הקליט מיד לאחר "Pet Sounds" ,הוא שחרר רק 37 שנים מאוחר יותר כאומן סולו. 25. אחרי שצפה בסרט "Seconds" משנת 1966 הוא לא ראה סרט במשך למעלה מ- 15 שנה. הוא היה בטוח שהמפיק פיל ספקטור יצר את הסרט בכדי לשגע אותו. הסרט הראשון שראה לאחר ההפסקה הארוכה היה "E.T.". 26. מצבו הנפשי של ווילסון הלך והתדרדר במהלך שנות השבעים. החל משנת 1975 הוא מתחיל טיפול פסיכותרפי עם Eugene Landy, אשר מאבחן אותו כסיכיזופרן. 27. לאנדי הופך לגורם משפיע מאוד על ווילסון והוא מנצל את מעמדו כמטפל בכדי לשלוט על חייו של ווילסון, כאשר בשנת 1987 הם אף הופכים לשותפים עיסקיים. 28. בשנת 1990 בן דודו של ווילסון, סטאן לאב מגיש תביעה בטענה שליוג'ין לאנדי יש השפעה גדולה מידי על חייו של ווילסון. 29. בשנת 1991 התביעה נסתיימת בסילוקו של לאנדי מחייו של ווילסון כאשר על Eugene Landy נאסר להיות בקשר עימו. (Photo: Fanart.TV) 30. ווילסון עבר חמישה טסטים עד שהצליח לקבל רישיון נהיגה. 31. את השיר "Caroline, No" הוא כתב על אחת המעודדות בבית ספרו, בשם Carol Mountain. 32. ווילסון שר קולות רקע בשיר "California" של Belinda Carlisle. 33. הוא לא נכח בלווית אביו. הוא עלה על מטוס לניו יורק על-מנת להתרחק משם. 34. בשנת 1988 הוא נכנס יחד עם ה"ביץ' בויז" להיכל התהילה של הרוק. 35. בשנת 2001 הוא גם נכנס להיכל התהילה של היוצרים. 36. באותה שנה קיבלה גם ה"ביץ' בויז" את הגראמי על מפעל חיים. 37. ווילסון הגיע למקום ה- 52 מבין הזמרים הגדולים ביותר בכל הזמנים ברשימת מגזין הרולינג סטון. 38. הוא גם מופיע במקום ה-12 ברשימת 100 הכותבים הטובים ביותר בכל הזמנים. 39. ואם בכל זה לא די, מגזין NME מיקם אותו במקום ה- 8 מבין 50 המפיקים הגדולים בתבל. 40. למרות התקפי הפרנויה, על-אף הבעיות הנפשיות לווילסון יש שבעה ילדים. במהלך הקריירה שלו שחרר ווילסון 30 אלבומי אולפן כחלק מה"ביץ' בויז" ועוד 12 אלבומי אולפן כאומן סולו. אנחנו מאוד ממליצים למי שעדיין לא ראה, לצפות בסרט "Love & Mercy" המתאר את חייו ופועלו של הגאון המוזיקלי הזה. ב- 11 ביוני 2025 פורסם כי וילסון הלך לעולמו בגיל 82. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

פינה בקטנה... והפעם על "אלבום בתוך אלבום"... כן, כן, יש דבר כזה. אלבום שהוא חלק מאלבום גדול יותר. המדובר ב- "Oceania" – אלבום האולפן השמיני של "The Smashing Pumpkins" שחוגג היום יומהולדת. אז היום, 19 ליוני 2012, שחררה "סמאשינג פמפקינז" את אלבומה השמיני "Oceania". האלבום הזה מהווה חלק מתוך ה"מגה-אלבום" "Teargarden by Kaleidyscope" – פרויקט אדיר שכולל 34 שירים עליו הכריזה הלהקה בשנת 2009. העבודה על המגה-אלבום החלה בשנת 2009, לאחר עזיבתו של המתופף Jimmy Chamberlin, כאשר הרעיון המקורי היה לשחרר אלבום קונספט שיכלול 44 שירים וייסוב סביב הרעיון הכללי של קלפי טארוט. בדומה לאלבום ששוחרר 9 שנים קודם לכן, "Machina II/The Friends & Enemies of Modern Music", גם הפעם הכוונה היתה לשחרר את כל שירי האלבום להורדה בחינם ורק דרך האינטרנט. לקראת שחרורו של השיר הראשון בפרוייקט המגלומני, Billy Corgan גרס שאלבומים הם כבר "פאסה", ולכן הוא מתכוון לשחרר את כל שירי הפרויקט דרך המדיה ובחינם. השיר הראשון ששוחרר בדצמבר 2009 מתוך הפרויקט, היה "A Song for a Son", ולאחריו החלה הלהקה לשחרר שיר חדש נוסף כל כמה חודשים, כאשר כל מקבץ שירים, הוציאה הלהקה EP שמאגד את השירים שכבר שוחררו. באופן זה, במהלך השנים 2009 ועד 2011 שחררה הלהקה שלושה מיני אלבומים כאלה, שכללו 10 שירים סה"כ. אבל אז Billy Corgan עשה פניית פרסה וסתר את עצמו, בעודו טוען שמבחינתו, הרעיון של שחרור שיר אחד כל פעם דרך האינטרנט, כבר מיצה את עצמו. בכך ניתן האות לעבודה על האלבום נושא סיקורנו. זה האלבום המלא הראשון עם הגיטריסט Jeff Schroeder שהצטרף ללהקה לאחר הקלטת האלבום הקודם - "Zeitgeist" ששוחרר בשנת 2007, ואשר קורגן וצ'מברלין ניגנו בו על כל הכלים. זה גם האלבום היחיד בו ניגן המתופף Mike Byrne, אשר בהקלטת האלבום הבא - "Monuments to an Elegy" משנת 2014, יוחלף על-ידי Tommy Lee מ"מוטלי קרו", עד לחזרתו המיוחלת של Jimmy Chamberlin לשורות הלהקה. הגיטריסט Jeff Schroeder ציין שהאלבום הזה נע לכיוון רך יותר מהאלבומים הקודמים של הלהקה. קורגן ציין בראיון משנת 2012 כי זהו האלבום הטוב ביותר שהוא יצר מאז "Mellon Collie and the Infinite Sadness". אנחנו כבר ניתן לכם לשפוט בעצמכם, רק לפני כן נציין שמבחינתנו האלבום הזה הוא מעין שילוב של החיספוס של "Gish" עם המלנכוליה והאלקטרוניקה של "Adore". האלבום קיבל בעיקר ביקורות חיוביות כשרוב המבקרים היו תמימי דעים שמדובר באלבום החזרה לעניינים של הלהקה. ועכשיו נשלח אתכם לדרך עם הידיעה שלדעתנו יש באלבום הזה לא מעט רגעים טובים: שיר הפתיחה "Quasar" עם הריפים העצבנים, ההפקה הכבדה סטייל "Wall Of Sound" והאותיות העבריות שמרכיבות את השם המפורש (Yod He Vav He), הבלדה "The Celestials" עם קלידי הוינטאג' והאקוסטית, "Panopticon" שקורגן השווה את האקורדים שלו לאלו של Paul McCartney וה"ווינגז", "Violet Rays" המרגש והמצמרר, שיר הנושא והיצירה בת 9 הדקות "Oceania", וכמובן "My Love Is Winter" שמהווה לדעתנו את אחת מהפנינים היפות באלבום הזה. לפני סיום נציין כי האלבום הבא של הלהקה, "Monuments to an Elegy", אשר שוחרר בשנת 2014, היווה את אקורד הסיום של אותו פרויקט "מגה-אלבום". סך הכל שוחררו במסגרת הפרויקט 34 שירים, כאשר באוגוסט 2018 הודיע קורגן כי הוא זונח את הפרויקט השאפתני באופן סופי. בפברואר 2018 חזרו ג'יימס איהא וג'ימי צ'מברלין ללהקה, ושלושת החברים המקוריים החלו לעבוד על אלבומה העשירי של הלהקה שישוחרר בנובמבר אותה שנה. ועכשיו בואו להאזין לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

הוא אחד מנגני הגיטרה המשמעותיים והגדולים של תחילת שנות ה-2000, חלוץ שהיה חלק מהיצירה והעיצוב של אחד מהז'אנרים הגדולים במוזיקה, עידן הנו-מטאל!! (Photo: timesreporter.com) = בריאן וולץ', הידוע גם בשם "Head", נולד ב-19 ביוני 1970 בטורנס, קליפורניה, ארצות הברית. = בתחילה הוא התעניין בנגינה בתופים, אך אביו שכנע אותו לעבור לגיטרה כדי להימנע מהסרבול של הובלת ערכת תופים והוא אכן החל לנגן בגיטרה בגיל 10. = הגיטרה הראשונה של וולץ' הייתה Peavey Mystic, אותה תיאר בספרו "Save Me from Myself" כ"אולי הגיטרה בעלת מראה המטאליסטי ביותר שראיתי אי פעם". = וולץ' זכה לכינוי "Head" בגלל שראשו נראה גדול יותר ביחס לגופו. בני גילו החלו לקרוא לו "Head", והכינוי נתקע. = ההשפעות המוזיקליות המוקדמות של וולץ' כללו להקות כמו "Metallica", "Megadeth" ו-"Slayer", מה שתרם לסאונד הכבד והאגרסיבי שיהפוך לאופייני ללהקתו בהמשך. (Photo: guitar.com) = בתיכון הקים וולץ' להקה בשם L.A.P.D." (Love and Peace Dude)", שלימים התפתחה ללהקת "Korn". המוזיקאים רג'ינלד ארוויזו, ג'יימס שאפר ודיוויד סילבריה שכרו את בריאן וולץ' לנגן בגיטרה בלהקה החדשה שלהם, שנקראה בתחילה "Creep". = הלהקה גילתה את הסולן Jonathan Davis לאחר שראתה את להקתו "Sexart" וניסתה לגייס אותו. דיוויס היסס בתחילה אך לאחר מכן שינה את דעתו. הוא נבחן ובסופו של דבר התקבל ללהקה. בעקבות הצטרפותו של דייויס, הלהקה החליטה לשנות את שמה, כאשר ג'ונתן הציע את השם "Korn" בשל הקשר שלו לסרט האימה "Children of Corn". (Photo: lastfm.com) = בתור הגיטריסט הראשי של "קורן", וולץ' מילא תפקיד מרכזי בעיצוב הצליל המובהק של הלהקה, המאופיין בגיטרות בכיוון "Drop", ריפים אגרסיביים ומיזוג של מטאל, היפ הופ והשפעות אלטרנטיביות. = "קורן" זכו לתשומת לב והצלחה משמעותיות עם אלבום הבכורה שלהם שנושא את שם הלהקה, שיצא ב-1994. האלבום כלל רצועות אייקוניות כמו "Blind" ו-"Shoots and Ladders". = סגנון הנגינה החדשני של וולץ' בגיטרה, שלעתים קרובות השתמש בדיסטורשנים כבדים ובטכניקות לא שגרתיות, עזר להגדיר את הצליל הייחודי של "קורן" ותרם לעלייתם המהירה המטאורית. = לאורך שנות ה-90 המאוחרות ותחילת שנות ה-2000, הוציאה קורן כמה אלבומים שזכו להצלחה רבה, ביניהם "Life is Peachy" (1996), "Follow The Leader" (1998) ו-"Issues" (1999). אלבומים אלו חיזקו את מעמדה של "קורן" כאחת הלהקות המובילות בז'אנר הנו-מטאל. = וולץ' ומונקי זכו להכרה משמעותית בזכות כישורי הגיטרה והשפעתם, מדורגים במקום ה-26 ברשימת 100 הגיטריסטים הגדולים של ההבי מטאל בכל הזמנים של "Guitar World". = עד 2003, וולץ' פיתח התמכרות לסמים. הוא נאבק בשימוש במתאמפטמין והסתיר את הסם בקפסולות ויטמינים, מיכלי דאודורנט ובתוך בגדיו, לפני שיצא לסיבובי הופעות. = סמים, אלכוהול והתמכרויות שונות היו דבר של שיגרה בלהקה והם היו פיכחים רק לכמה שעות בכל יום. אתגרי ההתמכרות, בשילוב עם הדרישות של סיבובי ההופעות ויחסים אישיים בין חברי הלהקה, גבו מחיר כבד גם על בריאותו של וולץ'. = למרות הגשמת חלומותיו, הוא לא מצא הגשמה בחיים שבדרכים עם הלהקה. הוא תיאר תחושת ניתוק ובדידות, מוקף באנשים זרים ואינו מסוגל ליצור קשרים משמעותיים. = ב-13 בפברואר 2005, וולץ' מחליט לעזוב את "Korn" כדי להתמקד במסע הרוחני שלו ולטפל בעצמו ובהתמכרותו לסמים. = הוא חווה מהפך אישי ואימץ את הנצרות באופן אדוק. הוא הוציא אוטוביוגרפיה בשם "Save Me from Myself" ב-2007, ושיתף את התמודדויות שלו ומסע האמונה שלו. = בהמשך וולץ' פתח בקריירת סולו והחל לעבוד על תקליט סולו. כמה שירי דמו, כמו "A Cheap Name," "Dream," ו- "A Letter to Dimebag,", צצו במהלך תקופה זו. = במרץ 2008, וולץ' הקים את חברת התקליטים "Driven Music Group" ומיתג מחדש את אלבום הסולו שלו כ"Save Me from Myself" - אותו שם כמו האוטוביוגרפיה שלו. האלבום "Save Me from Myself" שוחרר ב-9 בספטמבר 2008. וולץ' ניגן על רוב הכלים באלבום, הוא זכה להצלחה מתונה, והגיע למקום ה-63 ב-Billboard 200. = וולץ' הצטרף לאמנים אחרים, כולל חבריו לשעבר ללהקת "קורן", בהקלטת הקטע "A Song for Chi", רצועה אינסטרומנטלית שהוקדשה לבסיסט של "Deftones" צ'י צ'נג. = בשנת 2012, וולץ' מיתג מחדש את המוזיקה שלו תחת השם "Love and Death", והקים להקה בשם זה. הם הוציאו את ה-EP "Chemicals" באפריל 2012, ואחריו אלבום באורך מלא בשם "Between Here & Lost" בינואר 2013. = בשנת 2013, לאחר ציפייה ממושכת מצד המעריצים וחברי הלהקה, וולץ' מתקמבק ל- "Korn" ומתאחד עם חבריו ללהקה. הקאמבק שלו הכניס אנרגיה מחודשת ללהקה, והם המשיכו להוציא אלבומים מצליחים, ביניהם "The Paradigm Shift" (2013), "The Serenity of Suffering" (2016), "The Nothing" (2019) ו-"Requiem" (2022). = בשנת 2016, "Love and Death" של וולץ' הוציאו את הסינגל "Lo Lamento", וב-2021, הם הוציאו את אלבומם השני, "Perfectly Preserved", עם הסינגלים "Down" ו-"White Flag". להאזנה לאלבום האחרון של "Love and Death" ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

להלן כמה עובדות מעניינות על הקלידן Peter Bardens הידוע בעיקר כאחד ממקימי להקת "Camel": (Photo: Ueli Frey) = הוא נולד ב-19 ביוני 1945 בווסטמינסטר, לונדון, ל- Marie Marks ולסופר Dennis Bardens. = הוא גדל בנוטינג היל, שבלונדון, ולמד אמנות בבית הספר לאמנות Byam Shaw. = ברדנס למד לנגן בפסנתר בצעירותו. מאוחר יותר בהשראת Jimmy Smith הוא החליט לעבור לנגן באורגן האמונד. = הוא הצטרף ללהקת "The Cheynes" בתחילת שנות ה-60. = בשנת 1965 ברדנס ניגן לזמן קצר עם "Them", לצד Van Morrison. = הוא הקים את "The Peter B's" בשנת 1966 והוציא את הסינגל האינסטרומנטלי "If You Wanna Be Happy" כשבצד השני קטע אינסטרומנטלי נוסף "Jodrell Blues". = הלהקה התגלגלה ל- "Peter B's Looners", ומאוחר יותר ל- "Shotgun Express" אשר התמקדה במוזיקת סול. ההרכב כלל גם את Rod Stewart, Peter Green, ו- Mick Fleetwood. = מאוחר יותר Mick Fleetwood ציין שברדנס עזר לו להשיק את הקריירה המוזיקלית שלו. = בין השנים 1968–1970, ברדנס הוביל את "The Village" עם הבסיסט Bruce Thomas והמתופף Bill Porter. הם הוציאו את "Man in the Moon" ובבי סייד "Long Time Coming". = בשנת 1970 ברדנס הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו "The Answer", בהשתתפות Peter Green ו- Andy Gee. = בשנת 1971 הוציא ברדנס את אלבום הסולו השני שלו "Peter Bardens" (הידוע גם בארה"ב בשם "Write My Name in the Dust"). = בשנת 1972 ברדנס ייסד יחד עם Andrew Latimer את להקת הרוק המתקדם "Camel". = להקת "Camel" הוציאה את אלבום הבכורה שלה, "Camel" בשנת 1973. ברדנס כתב לאלבום שירים כמו "Mystic Queen" ו- "Arubaluba" לאלבום. ברדנס המשיך לתרום לאלבומי "קאמל" הבאים: "Mirage" (1974), "The Snow Goose" (1975), "Moonmadness" (1976), "Rain Dances" (1977) ו- Breathless" (1978)", אלבומו האחרון עם הלהקה. = ברדנס תרם גם לאלבומי ההופעה החיה של "קאמל" - "Greasy Truckers" (1974), "A Live Record" (1978), ומאוחר יותר "Pressure Points" (1984). = הוא עזב את "קאמל" בשנת 1978 עקב חילוקי דעות מוזיקליים. = הוא הצטרף ללהקה של Van Morrison, הקליט עמו את האלבום "Wavelength" שיצא בשנת 1978, ולאחר מכן יצא עימו לסיבוב הופעות. = ברדנס הוציא את אלבום הסולו "Heart to Heart" בשנת 1979, שם שילב מוזיקה אלקטרונית וסינת'. = בשנת 1982 הוא כתב יחד עם בובי טנץ' את "Looking for a Good Time", שיצא כצד B של "Chain Gang", אשר הוקלט כמחווה ל- Sam Cooke. = בתחילת שנות ה-80 ברדנס ניגן עם "The Alan Parsons Project" ובהמשך הצטרף לפרויקט "Keats" בו נגנו חברי ההרכב של Alan Parsons. הם הוציאו אלבום בשם "Keats" בשנת 1984. = בשנת 1985 הוא הוציא את הסינגל "Solo" עם להקת "Solo" ובשנת 1986 הוא הפיק גרסה של השיר עבור Leo Sayer. = בשנת 1987 הוא הוציא את "Seen One Earth", אשר כלל את הסינגל "In Dreams" שזכה להשמעות רבות ברדיו בארה"ב ובאוסטרליה. = בשנת 1988 הוא הוציא את "Speed ​​of Light", בהשתתפות Mick Fleetwood ו- Simon Drake. הסינגל "Gold" יצא מהאלבום וזכה להקרנות ב-MTV. = ברדנס המשיך להוציא את אלבומי הסולו "Water Colours" (1991), "Further Than You Know" (1993), "Big Sky" (1994). = בשנת 1994 ברדנס הקים את "Mirage" עם Andy Ward וחברי "Caravan" לשעבר. הם יצאו לסיבוב הופעות באירופה. מאוחר יותר, בשנת 1996, הוא יצר גרסה אמריקאית של "Mirage" ויצא שוב לסיבוב הופעות בארה"ב. = ההופעה האחרונה של ברדנס נערכה בקיץ 2001 בלוס אנג'לס, עם אורחים כמו Mick Fleetwood, John Mayall, John McVie, Sheila E., ו- Ben Harper. = בשנת 2001 הוא אובחן עם גידול במוח ובסופו של דבר מת מסרטן ריאות ב- 22 בינואר 2002, במאליבו, קליפורניה, בגיל 56. = לאחר מותו, בשנת 2002, יצא אלבומו "The Art of Levitation". "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום נספר לכם על היוצר הכל-כך מרגש Nick Drake, אשר מצא את מותו והוא בן 26 בלבד. (Photo: Promotional Picture) 1. ניק דרייק נולד ב- 19 ליוני 1948 ברנגון שבבורמה לאב - רודני דרייק, מהנדס בחברת Bombay Burmah Trading Corporation הבריטית ולאם – מרי (מולי) לויד שהיתה זמרת. 2. בשנת 1950 עברה המשפחה להודו וכעבור שנה לאנגליה שם השתקעה בכפר במחוז ווריקשייר שנמצא דרומית לבירמינגהאם. 3. ניק ואחותו הבכורה גבריאל ינקו וספגו מהוריהם מוזיקה במהלך ילדותם, בעיקר מאימם שהייתה זמרת וניגנה על פסנתר. 4. כבר בגיל צעיר עודדה אותו אימו ללמוד לנגן על פסנתר. 5. ניק כתב והלחין שירים עוד בהיותו ילד אותם גם הקליט על טייפ סלילים שהיה לאימו בבית. 6. במהלך לימודיו בבית הספר הצטיין ניק בספורט, בעיקר בריצות קצרות, ואף ייצג את בית הספר בתחרויות ושבר שיאים שלא נשברו במשך שנים אחר כך. 7. קשה להאמין, אבל ניק גם שיחק בנבחרת הרוגבי של בית הספר ובשנתיים האחרונות ללימודיו גם שימש כקפטיין שלה. 8. במקביל ניגן דרייק בפסנתר במסגרת מקהלת בית הספר, שם גם למד לנגן בקלרינט ובסקסופון. 9. באמצע שנות השישים הוא הקים את להקתו הראשונה "the Perfumed Gardeners", יחד עם ארבעה מחבריו לבית הספר. ניק שר וניגן שם בפסנתר ובסקסופון. הלהקה נגנה חומר מקורי לצד קאברים ללהקות כמו היארדבירדז ומאנפרד מאן. 10. הדעות חלוקות בעניין הזה, אבל הזמר והיוצר הידוע Chris de Burgh היה חלק מאותה הלהקה או ניסה להתקבל אליה ונדחה בשל טעמו המוזיקלי. (Photo: Soundcloud.com) 11. בשנת 1965 קנה דרייק את הגיטרה האקוסטית הראשונה שלו והחל להתמחות בנגינה בה. 12. בשנת 1967 החל דרייק את לימודי התואר הראשון שלו בספרות אנגלית במסגרת שלוחה של אוניברסיטת קיימברידג'. 13. במקביל הוא החל להופיע במועדונים מקומיים ובבתי קפה עם שירים מקוריים שכתב בהשראת המשוררים האהובים עליו, תוך שהוא משכלל את טכניקת הנגינה הייחודית שלו בגיטרה אקוסטית. 14. באותה תקופה התוודע דרייק למזיקת פולק מאנגליה וארה"ב והושפע בעיקר מאמנים כמו, Bob Dylan, Donovan ו- Van Morrison. 15. בפברואר 1968 הבחין בו Ashley Hutchings, נגן הבס של להקת "Fairport Convention" במהלך הופעה והתרשם מכישוריו. 16. אשלי האצ'ינגס הכיר לדרייק את ג'ו בויד, בעליה של חברת הפקות מי שהפיק את להקתו "Fairport Convention" ועבד גם עם John Martyn ו- "Pink Floyd". 17. באותה שנה כבר חתם דרייק על חוזה הקלטות עם חברת התקליטים "Island" עימה היה בויד בקשרים עסקיים והחל לעבוד על אלבומו הראשון. 18. בספטמבר 1969 שחרר דרייק את אלבומו הראשון "Five Leaves Left" שהתאפיין בסגנון פולק רוק. באלבום התארחו נגנים נוספים מסצנת הפולק רוק, ביניהם גיטריסט הפיירפורט קונבנשיין. 19. לאחר מותו, קיבל שם האלבום משמעות מצמררת, שכן דרייק נפטר חמש שנים לאחר יציאתו. 20. בנובמבר 1970 שחרר דרייק את אלבומו השני "Bryter Layter", האלבום אופיין בשימוש מגוון יותר בכלי נגינה, כגון קלידים וכלי נשיפה והוא כולל גם הופעה של John Cale מלהקת "the Velvet Underground", אשר גם הפיק את אחד השירים הבולטים מהאלבום "Northern Sky". 21. בפברואר 1972 הוציא דרייק את אלבומו השלישי והאחרון "Pink Moon". זה היה אלבום קצר שכלל 11 שירים שנפרשו על-פני פחות מחצי שעה. האלבום אופיין במינימליסטית ומלנכוליות והוא כמעט לא כלל כלי נוספים למעט הגיטרה האקוסטית של דרייק. 22. שלושת האלבומים נכשלו מסחרית בזמן אמת ולא מכרו יותר מ- 5,000 כל אחד. 23. בעקבות כישלון שלושת האלבומים החליט דרייק לחדול מהעיסוק במוזיקה. הוא עזב את לונדון, חזר לבית הוריו, שקע בדיכאון עמוק, התבודד ומיעט בקשר עם אנשים. 24. לאחר שעזב את המוזיקה ניסה דרייק לעבוד בחברת מחשבים, אך פרש לאחר יום עבודה אחד. 25. בשנת 1974 אישפז דרייק את עצמו בבית חולים פסיכיאטרי שם שהה במשך חמישה שבועות. (Photo: Thenationalnews.com) 26. בתאריך ה- 25 בנובמבר 1974 נכנסה אמו של דרייק אל חדרו ומצאה אותו ללא רוח חיים. 27. דרייק מצא את מותו לאחר שנטל מנת יתר של תרופות נוגדות דיכאון וסיבת המוות נקבעה כהתאבדות למרות שיש הסוברים שמדובר בתאונה. 28. האפר של דייק נטמן תחת עץ האלון בכפר בו גדל במחוז Warwickshire. 29. על מצבת קברו נחרטו מילים מהבית השני של השיר "From The Morning" שסוגר את האלבום האחרון של דרייק. ואלה המילים: "Now we rise, And we are everywhere". 30. בשנת 2004 הנחה השחקן בראד פיט, מעריץ של דרייק, תוכנית לזכרו ב- BBC Radio 2. במהלך התוכנית הושמע לראשונה קטע אבוד של דרייק "Tow the Line". 31. באופן מצער ההצלחה הגיעה לדרייק רק לאחר מותו והוא לא זכה לראות אותה. 32. בשנת 1999 הגיע אלבומו השני של דרייק "Bryter Layter", למקום הראשון ברשימת 100 האלבומים האלטרנטיביים הטובים ביותר בכל הזמנים של עיתון הגרדיאן. 33. שלושת אלבומיו של דרייק ברשימת 500 האלבומים הטובים בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון. 34. דרייק השפיע על אמנים רבים מתחומי מוזיקה שונים ומגוונים, לרבות Dave Grohl, Eddie Vedder, Norah Jones, Kate Bush, Paul Weller, "The Black Crowes", "The Verve", "R.E.M. ואפילו תום ואורית מ"היהודים", אשר כולם ציינו את ניק דרייק כהשראה. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר