ב- 4, 1982, "Genesis" הוציאו את אלבום ההופעה השלישי שלהם "Three Sides Live". עד שנת 1982, "Genesis" השלימה את אחד השינויים המרשימים ביותר בתולדות הרוק. עשור קודם לכן היא נחשבה לחלוצה של הרוק המתקדם, תחילה תחת הנהגתו של Peter Gabriel ובהמשך כקולקטיב דמוקרטי יותר בהובלת Phil Collins, Tony Banks ו- Mike Rutherford. עם "Abacab" בשנת 1981, הלהקה בחרה במודע לפשט את הצליל שלה, לאמץ מבנים קצרים יותר, מקצבים מודגשים יותר וסגנון הפקה עכשווי יותר. "Three Sides Live" מתעד את הרגע שבו השינויים הללו הגיעו לבשלות מלאה על הבמה. האלבום הורכב לאחר ש "Genesis" סיימה את סיבוב ההופעות העולמי הנרחב של 1981 לקידום האלבום "Abacab". לאחר סיום הסיבוב בדצמבר 1981, חברי הלהקה יצאו להפסקה של שמונה חודשים, שבמהלכה Phil Collins, Tony Banks ו- Mike Rutherford התמקדו בפרויקטי הסולו שלהם. במהלך התקופה הזו נבחרו הקלטות מסיבובי ההופעות של 1980 ו- 1981, מה שהוביל ליצירת אחד מאלבומי ההופעה המצליחים ביותר מבחינה מסחרית בקריירה של הלהקה. ההופעות באלבום מציגות את שלישיית הליבה של הלהקה Phil Collins, Tony Banks ו- Mike Rutherford לצד נגני ההופעות, המתופף הוותיק של ההרכב החי Chester Thompson והגיטריסט והבסיסט Daryl Stuermer. בשלב זה כבר הפכו Thompson ו- Stuermer לחלק בלתי נפרד מהצליל החי של הלהקה. תרומתם אפשרה ל- "Genesis" לשחזר בנאמנות את העיבודים המורכבים יותר ויותר של הקלאסיקות הפרוגרסיביות לצד החומרים החדשים, מבלי לאבד את העוצמה שנדרשה מלהקת אצטדיונים. בניגוד ל- "Seconds Out" המורכב והרחב יותר, "Three Sides Live" מציג להקה ממוקדת, חדה ודינמית יותר מבחינה קצבית. ההשפעה של "Abacab" מורגשת לכל אורכו. השירה של Phil Collins נמצאת במרכז הבמה. הוא מלווה את עצמו לעיתים בתוף מרים ובקטעים האינסטרומנטליים הוא לוקח את השליטה בעמדת התופים לצד תומפסון. Tony Banks משתמש יותר ויותר בסינתיסייזרים כדי ליצור אווירה וצבע במקום שכבות עבות של עיבודים תזמורתיים. עבודות הגיטרה והבס של Mike Rutherford משרתת לרוב את הגרוב והקצב יותר מאשר נטילה של ההובלה. רצף הפתיחה של "Turn It On Again", "Dodo" ו- "Abacab" מדגים מיד את המיקוד החדש של הלהקה. "Turn It On Again" נשען על משקל קצבי יוצא דופן ומקבל אנרגיה נוספת מול קהל חי. "Dodo", אחת היצירות השאפתניות ביותר מתוך "Abacab", מציגה את יכולתה של "Genesis" לשלב בין מבנים פרוגרסיביים לבין סאונד מודרני. "Abacab" עצמו הופך על הבמה לאגרסיבי יותר, מונע על ידי התיפוף העוצמתי של Chester Thompson והאינטראקציה הממושכת בין הנגנים. אולי ההישג הגדול ביותר של האלבום הוא האופן שבו הוא מחבר בין תקופות שונות בהיסטוריה של הלהקה. "Behind the Lines" ו- "Duchess" שומרים על העומק הרגשי שאפיין את "Duke", אך נהנים מביצועים חיים דינמיים יותר. Phil Collins, מוכיח כאן עד כמה הוא תפתח כסולן וכפרונטמן של הלהקה. האינטראקציה הנינוחה שלו עם הקהל עומדת בניגוד חד לתיאטרליות שאפיינה את תקופת Peter Gabriel, אך מתגלה כיעילה לא פחות. גולת הכותרת הבלתי מעורערת של האלבום היא המחרוזת "In the Cage". המחרוזת, שהוצגה לראשונה בסוף שנות השבעים, התפתחה לכלי שאפשר ל "Genesis" לחזור לקטלוג הפרוגרסיבי העשיר שלה מבלי לפגוע בזרימה של מופע מודרני יותר המותאם לשנות השמונים. קטעים ומוטיבים מתוך "The Cinema Show", "The Colony of Slippermen" וקלאסיקות נוספות נשזרים למסע מוזיקלי רציף של כ- 12 דקות, המדגיש את רמת הנגינה יוצאת הדופן של הלהקה שרק הלכה והשתבחה עם השנים. Tony Banks בולט כאן במיוחד ומספק כמה מקטעי הקלידים הזכורים ביותר של הלהקה על הבמה. הסיפור של האלבום הופך למעניין עוד יותר בזכות הגרסאות השונות שיצאו באזורים שונים בעולם. לאחר סיום סיבוב ההופעות של "Abacab", בחרה "Genesis" הקלטות מסיבובי ההופעות של 1980 ו- 1981 לצורך האלבום. שלושת הצדדים הראשונים היו זהים בכל המדינות, אך הצד הרביעי השתנה באופן משמעותי. המהדורה הבריטית כללה קטעים חיים נוספים, ובהם "One for the Vine", "The Fountain of Salmacis" ו- "It/Watcher of the Skies", שהוקלטו בופעות בין השנים 1976 ל- 1980. לעומתה, המהדורה הבינלאומית והצפון אמריקאית כללה שירים מהמיני אלבום השני של הלהקה "3×3" משנת 1982 - "Paperlate", "You Might Recall", ו- "Me and Virgil" ושני ביסיידיםשהוקלטו במהלך הסשנים של "Duke" השירים "Open Door" ו- "Evidence of Autumn". סרט ה- DVD הנלווה, שנשא גם הוא את השם "Three Sides Live", צולם בנובמבר 1981 בתיאטרון Savoy בניו יורק במהלך סיבוב ההופעות של "Abacab". הסרט מספק תיעוד חזותי מצוין של הלהקה בתקופה זו ומציג את האנרגיה, הדיוק המוזיקלי והביטחון שאפיינו את הופעותיה בתחילת שנות השמונים. מבחינה מסחרית, "Three Sides Live" היה הצלחה משמעותית. האלבום הגיע לעשירייה הראשונה במצעדי המכירות בבריטניה ובארצות הברית, והמחיש את המשך התחזקותה של "Genesis" כלהקה בעלת משיכה רחבה לקהל המיינסטרים. חשוב מכך, הוא תיעד להקה שהצליחה לצלוח את אחד המעברים המורכבים ביותר בעולם הרוק. מעט מאוד הרכבים שורדים את עזיבתו של סולן כריזמטי, ומעטים עוד יותר מצליחים להפוך מלהקת קאלט של רוק מתקדם לאחת מאטרקציות ההופעות הגדולות בעולם מבלי לוותר על הזהות המוזיקלית שלהן. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 03.06.1985 "הגעתי לשלב בחיי שבו חפרתי עמוק יותר ויותר בתוך עצמי בכל פעם שאני מוציא אלבום. וכשאני צולל לדברים, אני מוצא כמה מצבי רוח עצובים. העניין הוא לנסות ולייצר מכך משהו יפה." האלבום "Avalon" היווה את אקורד הסיום המרשים של להקת "רוקסי מיוזיק". הסולן בריאן פרי שעמד להתחתן עם חברתו לוסי הלמור החליט "להפריש" את הלהקה בשיאה. הוא לקח את הזמן כדי לפתח את הקשרים עם אשתו לעתיד, אך זה לא מנע ממנו במקביל לחזור לאהבה הישנה שלו. שבע שנים אחרי אלבום הסולו האחרון שלו "The Bride Stripped Bare", פרי אסף חבורה של מוזיקאים משכמם ומעלה, המשיך את הסטייל האווירתי של "אבלון", כשהוא עובד במשך שנה וחצי על תיאום מושלם עם הנגנים באלבום, התוצאה הפתיעה אפילו אותו. אלבום הסולו השישי שלו "Boys and Girls" שיצא ב- 03.06.1985, הפך לאלבום המצליח ביותר שלו הן בצד הביקורתי, והן מבחינת מכירות, כמו שכבר הבנתם נדרשה לכך עבודה רבה. "באלבום הזה, בסופו של דבר השתמשתי בכ- 30 נגנים מעוררי השראה, שרבים מהם כמו: נייל רוג'רס, דיוויד סנבורן, ומארק נופלר הם אמני סולו בעצמם. הרעיון היה שהם יביאו את סגנון הנגינה שלהם, תוך כדי שהם כפופים לחזון שלי", הסביר פרי את דרך הבניה של "Boys and Girls". "זה תהליך של ניסוי וטעייה, וזה לוקח זמן. באלבום הזה התנסיתי הרבה, לא היה קל להתאים את המילים, השירה ומצב הרוח של המוזיקה, וכמובן, מחסום הכתיבה הנוראי הופיע כמה פעמים. "Avalon" היה אלבום שהרבה אנשים אהבו, והיה לי סוג של פחד כשהתחלתי לעבוד על האלבום החדש". פרי היה נחוש לא לתת ל- "Boys and Girls" להפוך למעין "אבלון חלק 2". "שמתי לב, שכאשר אני מכניס את עצמי לקו המחשבה הזה, שני האלבומים הבאים יווצרו בצורה הרבה יותר קלה". פרי החל להקליט את האלבום ביולי 1983 בביתו בסאסקס. בתחילה, הוא השתמש במכונת תופים, ובקלידים כדי לשרטט את שיריו החדשים. בהמשך התהליך בוצעו הקלטות מקצועיות במספר אולפנים. מעמדו של פרי בקרב עמיתיו איפשר לו להיעזר בכמה מהשמות הגדולים ביותר במוזיקה, כמו נייל רוג'רס, David Gilmour, גיא פלטשר, Mark Knopfler, טוני לוין ("קינג קרימזון") מרקוס מילר, עומר חכים ("Weather Report"), ודיוויד סנבורן. למרות האורחים הרבים והאולפנים הרבים בהם הוקלט, מבחינת הסאונד, "Boys And Girls" הוא אלבום עקבי מאוד. המוזיקה הקודרת מצטיירת כמאהבת עדינה, ומפתה, למרות שהמילים בכלל לא מלאות תקווה. עצב שמתורגם ליופי מוזיקלי בל יתואר. פרי מקפיד על האווירה, כשהוא מבליט חום, אנושיות, עצב, יופי, רגש, רומנטיקה, ויראה המתחלפים ביניהם במהלך האלבום. הלהיט הגדול ביותר באלבום, "Slave to Love" הוא דוגמה מושלמת לאופן שבו האלבום עוצב הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינה לירית. המוזיקה מפתה וסקסית, אבל המילים אפלות. פרי שר על תחושת חוסר אונים במערכת היחסים שלו, ובמקביל רומז להנאה שהוא שואב מהיותו נתון לחסדי אהובתו. הקליפ הרשמי ל- "Slave To Love" בוים על ידי הקולנוען, והצלם הצרפתי ז'אן-בפטיסט מונדינו. בקליפ מככבות הדוגמנית הצרפתיה לורנס טרייל, הדוגמנית ההולנדית מרפסה הנינק, והדוגמנית השוודית כריסטין ברגסטרום. הוא שזור צילומים של הדוגמניות הללו שרות את השיר במגוון סביבות שיקיות, ומפוארות עם צילומים של פרי עוזב את שדה התעופה, ונרדף על ידי פפראצי. השיר הופיע בהמשך בסרטים "תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים" (86'), ובסרט "ירח מר" (92'). בסינגל השני "Don't Stop the Dance" פרי מתייחס לשיר הלפידים (שיר אהבה סנטימנטלי) שנכתב ע"י הרולד ארלן, וטד קוהלר, ובוצע לראשונה ב 1933 ע"י את'ל ווטרס. כעבור 8 שנים היה זה הביצוע של לנה הורן שגרף את כל הקופה, והוכנס להיכל התהילה של הגארמי בשנת 2000. מחד, השיר מייצר אווירה מוזיקלית חושנית, ומפתה, ומאידך על פני השטח, זוהי תחינה הפונה להדוניסט שבכל אחד מאיתנו, אך מתחתיו מסתתר מארג של הרהורים קיומיים וחיפוש אוניברסלי אחר משמעות בתוך הריקוד הכאוטי של החיים. כאשר המוזה של פרי, קולה האימהי של החוכמה, רומזת לעולם "קרוע ומרופט", הוא משקף את החוויה האנושית הנצחית. תחושת ההיסחפות ללא מטרה בסביבה, ומגלמת את אי הוודאות המוחלטת של המצב האנושי. מצוקתו הקיומית של הפרט מתוארת בעוצמה באמצעות המטאפורה של צעדים במקום חשוך, "מתאחדים". היא מדברת לא רק על האקראיות של החיים אלא גם על הצורך הפנימי בחיבור, ועל החתירה לאור בתוך החושך השורר. המוזיקה ב- "Don't Stop the Dance" אינה רק מלודיה וקצב, כי אם חבל הצלה שקיים. הציווי החוזר ונשנה, "אל תפסיקו את הריקוד", משמש כקריאה ברורה להתמיד, להמשיך לנוע למרות "מזג האוויר הסוער" והיעדר אור שמש שיאיר את הדרך. השיר "A Waste Land" הוא גרסת כיסוי לשיר שנכתב על ידי המשורר טי-אס. אליוט, שיר מפורסם בעל אותו שם. המילים חוקרות תחושה של אכזבה, ריקנות רוחנית וחיפוש אחר משמעות בעולם שמרגיש צחיח וכאוטי. משמעות השיר מרפררת עם הנושאים של שירו ​​המקורי של אליוט, ומדגישה תחושה של אובדן וניתוק בחברה המודרנית. השיר "Windswept" הוא אחד הרגעים היפים ביותר באלבום. עטוף באווירה חלומית ומועשר בעבודת הגיטרה המעודנת של David Gilmour, השיר מרגיש כמו הרהור לילי על אהבה, זיכרונות וחלוף הזמן. שיר כמו "The Chosen One" יכול להיות סצנת רחוב בשדרה החמישית, אבל המרקמים המוזיקליים והקוליים, שמשתנים ללא הרף, פותחים את השיר, ומעניקים לו תחושה נצחית. לאווירה שהוא מעורר בצורה כה יעילה יש ממד נצחי, תשוקה, רצון, תאווה, אהבה, ואובססיה קלה מתערבבים להם כאן ביחד. השיר "Valentine" חושף את הצד הרך יותר של פרי וכולל את עבודת הגיטרה הייחודית של Mark Knopfler. מתחת להפקה המלוטשת מסתתר שיר כן ומרגש על געגוע ומסירות. הנגינה המלודית של קנופלר משתלבת באופן מושלם עם ההגשה הרומנטית של פרי השיר "Stone Woman" מביא עימו אווירה אפלה ומפתה יותר, שמועצמת בזכות נגינת הגיטרה מלאת הרגש של David Gilmour. פרי מצייר דמות של אישה מסתורית ובלתי מושגת שיר הנושא "Boys and Girls" בוחן נושאים של אהבה, מערכות יחסים ומורכבויות של קשר אנושי. המילים מרמזות על רצון לקשר עמוק יותר, כמיהה להתעלות מעל ההיבטים השטחיים של מערכת יחסים ומציאת אינטימיות אמיתית. השיר משתמש בדימויים של "בנים ובנות" כדי לייצג את ההיבטים השונים של מערכות יחסים, אולי מרמז על התמימות השובבה, ועל ההיבטים הבוגרים והאחראיים יותר. המילים נוגעות גם באתגרים של מציאת מישהו/י שמבין אותך ועונה על הצרכים שלך. פרי הקדיש את האלבום לאביו פרדריק צ'רלס פרי שמת במהלך הקלטות האלבום, באוגוסט 1984. האלבום הגיע למקום הראשון בבריטניה ביוני 1985, והיה אלבום הסולו הראשון והיחיד שלו שהגיע לראש המצעד. "Boys and Girls" נשאר במצעד הבריטי במשך 44 שבועות והסינגל המוביל שלו, "Slave to Love", נכנס לטופ 10 בבריטניה. ביולי 1985, פרי הופיע בהופעת "Live Aid" בלונדון, בליווי גיטריסט "פינק פלויד", David Gilmour. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 3 ליוני 1970 הוציאה "Deep Purple" את אלבום האולפן הרביעי שלה "In Rock". זה האלבום הראשון של הלהקה בהרכב MKII המצליח, אשר כלל את Ian Gillan כסולן ואת Roger Glover כבסיסט. האלבום נחשב כאלבום פורץ דרך שהגדיר את סגנונות, ה"הארד רוק" וה"הבי מטאל", והוא ללא ספק אחד מהחשובים והמשפיעים ביותר על התפתחות הז'אנרים הנ"ל. האלבום הזה כל-כך חשוב שאפילו נכתב עליו ספר שלם: "Wait For The Ricochet: The Story of Deep Purple In Rock". סיפור יציאת האלבום והפיכתו לכה משפיע, החל אי שם בשנת 1969. לאחר צאת אלבומה השלישי, החליטה דיפ פרפל לעשות שינוי מהותי בכיוון המוזיקלי שלה. במהלך סיבוב הופעות של הלהקה בארה"ב, נפגשו הקלידן Jon Lord, הגיטריסט Ritchie Blackmore והמתופף Ian Paice בכדי לדון בעתידה של הלהקה. השלושה הביעו פה אחד את רצונם לקחת את הלהקה לכיוונים כבדים יותר. לשלושתם היה ברור שהזמר Rod Evans והבסיסט ניק סימפר לא יתאימו לסיגנון החדש בו הלהקה הולכת וכי הם לא יוכלו "לספק את הסחורה". לאחר חיפושים אחר זמר ובסיסט מתאימים נבחרו בחודש יוני 1969 איאן גילאן ורוג'ר גלובר, שניהם היו חברים בלהקת Episode Six. השניים נבחרו בין היתר בשל יכולת הכתיבה שלהם. הואיל ולדיפ פרפל היתה עדיין מחוייבות לכמה הופעות בהרכב MKI אשר האחרונה בהן נקבעה ל- 4 ליולי 1969, נפגשו חברי ההרכב החדש והמתהווה בתחילה בחשאי וללא ידיעתם של סימפר ואוואנס, לצורך החלפת רעיונות כתיבה. הלהקה בהרכבה החדש נכנסה בקיץ 69 לאולפן והקליטה את השיר "Hallelujah". בתקופת הקלטת השיר סבר ניק סימפר שהוא עדיין חלק מן הלהקה. הוא ביקש לברר מתי תיערך הקלטת השיר ואז התחוור לו שרוג'ר גלובר כבר הקליט את תפקידי הבס במקומו. בשל התקרית המביכה ביקשו חברי הלהקה מהנהלת הלהקה לצאת בהודעה מסודרת על החלפת סימפר ואוואנס. בספטמבר 1969 הקליטה הלהקה; במהלך הופעה באולם הרויאל אלברט הול, את אלבומה "Concerto for Group and Orchestra". האלבום הוקלט יחד עם התזמורת הסימפונית המלכותית של לונדון והוא היה האלבום הראשון בהיסטוריה המשלב בין תזמורת סימפונית ללהקת רוק. בחודש אוקטובר 1969 נכנסה הלהקה שוב לאולפן, לצורך הקלטת אלבומה החדש. ריצ'י בלקמור ציין שהוא היה צריך לקחת את העניינים לידיים, אחרת הלהקה היתה ממשיכה לנגן עם תזמורות סימפוניות לנצח. ואכן, הפעם הכל כבר נשמע אחרת וסוף סוף הסתמן השינוי המיוחל בסגנון הלהקה. הצלילים שבקעו מהאולפן היו כבדים, מחוספסים, מנסרים ואפילו צווחניים, אך עם זאת היתה בהם הרמוניה מדהימה ומלודיה מושלמת. אפילו שמו של האלבום נבחר בקפידה כדי לערוך הפרדה ברורה בין ימי האורקסטרה הקלאסיים לתקופה החדשה. דיפ פרפל האה להודיע "קבל עם ועדה": "אנחנו להקת רוק ואת זה תוכלו לראות הן מהעטיפה והן מכותרת שם האלבום". האלבום נפתח עם "Speed King" בפיצוץ אטומי. רעש אדיר, עצום ומתגלגל של תופים בומבסטיים, גיטרות חורקות ובס מפמפם מעורבבים יחד, כשמתחת לכל האנדרלמוסיה וההמולה הזאת שטיח רך ומלטף של קלידים. וכמו השקט השורר לאחר "ההפצצה", גם הרעם האדיר הזה של כלי הנגינה הולך ומתעמעם לו ואנחנו נותרים עם אותו שטיח רך ומלטף של הקלידים הכנסייתיים של ג'ון לורד, שהופך לסולו קלידים קצרצר המוביל אותנו דרך מסדרון קר וחשוך אל תוך השיר. ואז בבת אחת, הדלת נפתחת ואור בוהק בוקע ומסנוור את העיניים, והשיר נפתח בריף משולש גיטרה-בס-קלידים, עם תיפוף בומבסטי של פייס והשאגות של גילאן, ואין שום דבר שנשמע ככה באותה תקופה, פשוט אין !!!! אגב, הריף המפורסם נכתב על הבס של גלובר אשר ניסה לחקות את השיר "Fire" של Jimi Hendrix. לא ברור מדוע הפתיחה המדהימה הזאת באורך 1:30 דקות נחתכה בכל גירסאות האלבום, שניתן למצוא באפליקציות הסטרימינג למיניהם. זה פשוט סירוס של השיר ושל האמירה הנועזת של דיפ פרפל, לעולם המוזיקה, שימו לב לא רק ששינינו את סגנון המוזיקה שלנו מקצה לקצה, אלא באנו לתת לכם בראש עם משהו חדש ועוצמתי שלא נשמע כאן לפנינו. לאור חשיבותה ומושלמותה של הפתיחה המטורפת הזאת, הנה לכם גירסת יוטיוב של השיר המלא, הכולל את אותה פתיחה: אגב, זהו השיר הראשון של הלהקה שגילאן כתב לו מילים. מדובר בהומאז' של גילאן לשירי הרוקנרול שגדל עליהם כאשר מילות השיר הינן אוסף של קטעים משירי רוקנרול מפורסמים בין היתר של צ'אק ברי, ליטל ריצ'רד ואלביס פרסלי. מיד אחר כך מגיע "Bloodsucker" עם הריף הבלוזי שמנוגן בקצב מהיר. זה השיר האחרון שנכתב לאלבום וכולל את הצרחה המפורסמת של גילאן בסיומו של כל בית. כאן המקום לציין שלגילאן חלק מרכזי ומהותי בהפיכת האלבום הזה לפורץ דרך בז'אנרי ההארד רוק והמטאל. אנחנו לא מדברים רק על הקול העוצמתי, המנעד הבלתי נגמר וסגנון השירה הייחודי, אלא בעיקר על האומץ והתעוזה המופגנת להישמע שונה ואחר. עד לתקופת גילן זמרים בעיקר שרו, אחריו הם כבר לא פחדו לשאוג ולצרוח. מעניין לציין שהשיר הוקלט מחדש על-ידי הלהקה לאלבום "Abandon" משנת 1998, בהרכב שכלל את הגיטריסט Steve Morse. הגירסה החדשה של השיר קיבלה כותרת שונה במקצת - "Bludsucker". בשנת 2017 שוחרר קליפ של הלקה מבצעת את השיר בפסטיבל "Hellfest". השיר השלישי וזה שחותם את הצד הראשון של הויניל הוא המאסטרפיס "Child In Time". שיר שגם במפעם המי יודע כמה שנשמע אותו הוא יעביר בנו צמרמורות בכל הגוף. שיר שהוא נס מוזיקלי מעל הטבע. איזו נגינה וירטואוזית של כל החברים, במיוחד לורד, איזה שירה אמתנית ומטלטלת של גילן. פשוט שיר מושלם שלא נס ליחו גם 50 שנה אחרי. השיר הזה הינו שיר מחאה אנטי-מלחמתי המתייחס למלחמת וויטנאם, שהוא גם אחת מהיצירות הגדולות של הלהקה בכל תקופותיה. השיר נפתח בנגינת קלידים (עוגב) איטית ורכה של ג'ון לורד והוא הולך ונבנה אט אט בקצב עולה, הולך ומתגבר עד לנקודת שיא שלאחריה ג'אם סשיין הכולל סולו גיטרה וירטואוזי של בלקמור ומשם חוזר חלילה לנגינת הקלידים השקטה והג'אזית של לורד, אשר שוב הולכת ומתגברת עד לקלימקס האדיר שבסופו. השיר כולל את אחד הביצועים הקוליים הטובים ביותר של גילאן אשר מפגין כאן את יכולותיו האדירות ואת המנעד הקולי הרחב שלו. מומלץ בחום להקשיב לקולו של גילן בביצוע השיר בהופעה "Made In Japan", על-מנת להבין את הגדולה הבלתי מעורערת של הזמר האגדי הזה. ריף הקלידים המפורסם של לורד בשיר הזה הושפע מאוד מהשיר "Bombay Calling" של להקת "It's a Beautiful Day" האמריקאית. השיר נכלל באלבום הבכורה של הלהקה ששוחרר שנה קודם לכן, ב- 1969. למי שלא מכיר את השיר כדאי מאוד להאזין כאן כי הדימיון פשוט מדהים. אין באלבום הזה שירים חלשים הוא שומר על רמה גבוה לכל אורכו. הקטע "Flight of the Rat" שפותח את צידו השני של הוניל וכולל ריף הארד רוק פשוט, בסיסי וכל-כך קלאסי וסולואים ארוכים של בלקמור ולורד, כשגלובר מחזיק הכל מלמטה עם נגינת הבס היציבה שלו. בהמשך השיר קטע Fאנקי משהו של בלקמור הכל עוצר בפתאומיות לשתי שניות כדי להתחיל שוב הכל מחדש. ואם כל זה לא הספיק השיר מסתיים בסולו תופים קצר של איאן פייס. הקטע התפתח במהלך החזרות מעיבוד הומוריסטי של גלובר לקטע הקלאסי "מעוף הדבורה" של ניקולאי רימסקי קורסקוב. הרצועה "Into The Fire" בעלת ריף כבד ומתכתי המושפע קצת מקינג קרימזון וכוללת סולו גיטרה איטי ובלוזי של בלקמור ואת הצרחה המפורסמת של גילאן שהיא למעשה גם הפזמון “Into The Fire”. גלובר התכוון להציב כאן תמרור אזהרה נגד שימוש בסמים. השיר "Living Wreck" הינו תולדה של קומפוזיציה משותפת של כל החברים. הריף של השיר הזה יעבור מטאמורפוזה מוזיקלית וינחת כמעט עשור לאחר מכן בשיר "Don't Make No Promises (Your Body Can't Keep)" של הסקורפיונז. לורד מנגן כאן על ההאמונד דרך Leslie speaker אשר מעניק לקלידים צליל שונה במקצת משירים אחרים באלבום בהם הוא מנגן דרך מגבר מארשל כמו בשיר "Hard Lovin' Man" לדוגמא. בלקמור מנגן כאן את הסולו דרך אפקט octave. ואכן אי אפשר בלי הפנינה שמסיימת את האלבום "Hard Lovin' Man", עם הבס הדוהר של גלובר וריפי הקלידים הצורמים והמדהימים של ג'ון לורד שפשוט זורח בשיר הזה. בלקמור סיפר שאת סולו הגיטרה השני בשיר הזה הוא ביצע במטרה לעצבן את אחד מטכנאי הסאונד באולפן. הוא ציין שהוא שיפשף בכוונה את הגיטרה במעלה הצוואר ובמורדו במטרה להפיק ממנה צלילים מופרעים, עד כי אותו טכנאי היה בטוח שבלקמור השתגע. כאן המקום לציין שזה השיר הראשון מתוך שניים באלבום שהופק על-ידי מפיק העל "Martin Birch". בירץ' הפיק גם את השיר "Flight of the Rat", כאשר כל יתר השירים הופקו על-ידי הלהקה עצמה. העבודה של בירץ' על שני השירים הללו מצאה חן בעיני הלהקה והיא תביא לשיתוף פעולה פורה של בירץ' עם דיפ פרפל אשר יימשך עד שנת 1976. לפני סיום חייבים להזכיר את השיר “Black Night” שאומנם לא היה חלק מן האלבום עצמו אך הוקלט בתקופת יצירת האלבום, שוחרר כסינגל וזכה להצלחה רבה משני צידי האוקיינוס. השיר זכה להיכנס למהדורות המורחבות של האלבום שיצאו בהמשך ולגירסאות כיסוי רבות ביניהן של "מטאליקה" ו- Bruce Dickinson. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום נספר לכם על Doro Pesch, זמרת ויוצרת שהשפיעה רבות על תרבות המטאל הנשי וזכתה לכינוי "Metal Queen". (Photo: Fullmetalhipster.com) 1. היא נולדה ב- 3 ליוני 1964 ב- Düsseldorf גרמניה, בשם Dorothee Pesch. 2. היא בת יחידה שכבר בגיל צעיר ספגה מוזיקה בבית הוריה. הזיכרון המוזיקלי הראשון שלה הוא את עצמה בגיל 3 שרה את "Lucille" של Little Richard. 3. בגיל 10 החלה ללמוד פסנתר ולשיר. בתקופה זו היא כבר נחשפה לגלאם רוק וללהקות כמו "T. Rex", "Sweet" ו- "Slade". 4. בגיל 16 התגברה על מחלת השחפת אשר סיכנה את חייה. באותה נקודת זמן היא החליטה שהיא רוצה להקדיש את מרבית זמנה למוזיקה ולשירה. (Photo: kickassforever.com) 5. היא החלה את הקריירה שלה בלהקות גראז' בסצנת המחתרת המקומית של דיסלדורף וכבר בשנת 1980, היא הצטרפה ללהקתה הראשונה "Snakebite". 6. ההקלטה הראשונה של דורו כזמרת הייתה שמו הכולל 7 שירים אשר נועד לשווק את "Snakebite" בפני חברות התקליטים. 7. לאחר פירוקה של "Snakebite" בשנת 1981, עברה דורו ללהקות גראג' כמו "Beast" ו- "Attack". 8. בשנת 1982 היא הקימה את "Warlock" עם Peter Szigeti, Rudy Graf, Thomas Studier, ו- Michael Eurich. (Photo: Musicscore.ms) 9. תוך זמן קצר חתמה "Warlock" על חוזה ההקלטות הראשון שלה עם "Mausoleum Records". 10. בשנת 1984 שחררה הלהקה את אלבום הבכורה שלה "Burning the Witches". דורו שימשה כזמרת והשתתפה בכתיבת השירים. 11. כבר בשלב זה משכה דורואת תשומת הלב של המעריצים והעיתונות והפכה להיות הדוברת והסמל של הלהקה. 12. הקול והנוכחות הבימתית של דורו הובילה את "Warlock" להצלחה בסצנת המטאל של שנות ה- 80, אשר באותה עת נשלטה כמעט באופן מוחלט על-ידי גברים. 13. ההצלחה של הלהקה מוביל אותה לזרועות הלייבל הבינלאומי "Vertigo", איתו הלהקה משחררת בשנת 1985 את אלבומה השני "Hellbound". דורו משתתפת בכתיבת כל השירים באלבום. 14. בשנת 1986 משחררת הלהקה את אלבומה השלישי "True as Steel" וב- 16 באוגוסט 1986, דורו הפכת לאישה הראשונה שהובילה להקת מטאל בפסטיבל "Monsters of Rock" שהיה פסטיבל המטאל האירופי החשוב ביותר של שנות ה-80. 14. לאחר סיום סיבוב ההופעות לקידום האלבום "True as Steel", דורו עברה להתגורר בניו יורק, שם הקליטה יחד עם "Warlock" את אלבומם הרביעי והאחרון "Triumph and Agony" ששוחרר בשנת 1987. (Photo: https://bravewords.com) 15. זה היה האלבום המצליח ביותר של הלהקה, אשר זכה למעמד זהב בגרמניה ואף נכנס למצעד הבילבורד 200 בארה"ב. באלבום מתארח המתופף Cozy Powell. 16. בסיום סיבוב ההופעות של "Warlock" בארה"ב בשנת 1988, דורו נשארה הגרמנית היחידה בלהקה, לאחר שכל שאר החברים המקוריים פרשו והוחלפו במוזיקאים אמריקאים. 17. בשנת 1989, בזמן שדורו הייתה עסוקה בכתיבת חומרים לאלבומה הבא של הלהקה, היא הפסידה בתביעה משפטית כנגד מנהלה לשעבר של הלהקה, ונאסר עליה לעשות שימוש בשם ובזכויות של "Warlock". 18. ממועד זה ואילך היא החלה לשחרר אלבומים תחת השם "Doro", החל באלבום הראשון "Force Majeure" משנת 1989. 19. אלבומה השני שיצא בשנת 1990 ונקרא "Doro", הופק על-ידי לא אחר מאשר Gene Simmons. 20. דורו לא נכנעה, היא המשיכה במאבק המשפטי על השם "Warlock" ובסופו של דבר החזירה לעצמה את הזכויות בשנת 2011. 21. בשנת 2012 היא שחרר את אלבומה ה- 12 "Raise Your Fist" שכולל את השירים "Revenge" ו- "Victory", אשר ככל הנראה קשורים לנצחונה במאבק המשפטי. 22. האלבום גם כולל את השיר "Hero" אשר מוקדש ל- Ronnie James Dio אשר הלך לעולמו בשנת 2010. 23. דורו גם משתתפץ באלבום המחווה לדיו "Holy Dio: Tribute to Ronnie James Dio" משנת 1999 ומבצעת שם את השיר "Egypt (The Chains Are On)". 24. דורו היא אמנית ההבי מטאל הראשונה שביצעה קונצרט "דרייב-אין" במהלך מגיפת הקורונה. 25. דורו ידועה גם בזכות הדואטים שלה עם זמרים ומוזיקאים בסצנת המטאל, ביניהם: Motörhead", "Saxon", "Dio" "Scorpions, Udo Dirkschneider ועוד. 26. עד היום היא הוציאה 18 אלבומי אולפן כאמנית סולו ועם "Warlock". "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

המלצת המערכת... והפעם אלבומה השישי "Album Of The Year" של להקת "Faith No More" יצא ב- 3 ביוני 1997. אתם בטח מכירים את הקלישאה: "לא צריך הרבה בשביל לרגש" אז אנחנו ניקח אותה ונעשה בה שימוש אוונגרדי כאן ועכשיו. אנחנו נתעלם רגע ובהפגנתיות מהאלבום, שהוא מעולה ומספק באופן חד משמעי את הריגוש המדהים שהלהקה הזו גורמת לנו, ונתייחס לשיר אחד! מבחינתנו יצירת מופת, לא סימפוניה משגעת, לא ריפים, אקורדים מסובכים, לא דינמיקה מגוונת ומורכבת אלא משפט אחד קטן, משפט אחד שמעלה לנו גולת רוק בגרון ודמעה בזווית העין: “Smiling with the mouth of the ocean, And I'll wave to you with the arms of the mountain” תלחצו על הלינק ב: Spotify, Apple Music ותבחרו את הרצועה השביעית באלבום, השיר "Ashes To Ashes". ג'ון מלטף את מיתרי הגיטרה ברכות כשברקע מייק שר בקול עמוק את הבית הראשון ואז בשאגה גדולה נכנס הפזמון שפשוט קורע אותך לגזרים. דמיינו את עצמכם מרחפים באוויר מעל האוקיינוס עם חיוך ענק כשהידיים שלכם לצדדים ואת הים ואתכם מקיפים רכס הרים ירוקים ואפורים ענקיים. אתם בטח חושבים שאנחנו הזויים, אבל זה מה שמדהים במוסיקה, אנחנו מרגישים, חווים ונסחפים לאן שבא לנו ולא מעניין אותנו איך זה נראה או מה זה אומר, עכשיו זה העולם שלנו ואנחנו נוכחים בו!! תכלס, אפשר לסיים כבר פה, אבל מאחר ויש לנו חובה לספק יותר, נספר עוד קצת (כי אנחנו מכורים ללהקה הזו). כתיבת האלבום הייתה מאוד מאתגרת הואיל וחברי הלהקה היו עסוקים בפרויקטים העצמאיים שלהם וגם לא נכחו באותו מקום, כך שהיה קשה ליצור ביחד. למעשה, בתקופה הזו "Faith No More" כבר החלה להרגיש כמו להקה שמתפרקת לאט לאט. Mike Patton חי באיטליה, Roddy Bottum היה עסוק עם "Imperial Teen", Mike Bordin ניגן עם "Black Sabbath", ו-Billy Gould ניסה לחבר את כל החלקים לתמונה אחת שלמה. האלבום נוצר ב"שלט רחוק" והוקלט בחלון זמן של שלושה שבועות, בהם נכחו כל חברי הלהקה בסן פרנסיסקו. השיר שהתייחסנו אליו למעלה הוא דוגמא טובה לאופן היצירה, הוא אחד מהשירים הראשונים שנכתבו לאלבום. ארבעת חברי הלהקה כתבו את המוסיקה ושלחו אותה ל- Mike Patton ששהה באותו זמן באיטליה. מייק מיד כתב את המילים ושלח חזרה לשאר החברים. גולד סיפר שזה היה אחד מהשירים האלה שיש בהם קליק מידי והיצירה מסונכרנת וזורמת. (Photo: allmusic.com) ואל תחשבו שאין עוד דברים טובים באלבום הזה, חס וחלילה. זהו אלבום נהדר שמחזיק בתוכו לא מעט אוצרות נוצצים ומרגשים. "Stripsearch" שמופיע בהמשך האלבום מרגיש כאילו נכתב בתקופה הראשונה של פאטון בלהקה והוא אחד השירים היפים והמרגשים ביותר ברפרטואר המאוחר שלה. "Last Cup Of Sorrow" היא יצירה אדירה ועוצמתית, "Helpless" מציג את הצד האוונגרדי של הלהקה, ו- "Mouth To Mouth" מוסיף צבע אחר לחלוטין, בין היתר בזכות השפעות מוזיקליות ש- Billy Gould ספג במהלך מסע שערך באלבניה. אולי בגלל כל מה שקרה סביבו, יש ב-"Album Of The Year" תחושה מוזרה של פרידה. לא פרידה רשמית, אלא תחושה של להקה שיודעת שהקסם עדיין קיים, אבל כבר לא בטוחה לאן הדרך מובילה אותה. במבט לאחור קשה שלא לשמוע את התחושה הזאת בין השורות ובין הצלילים. האלבום חטף ביקורות קשות מצד המבקרים והיה האלבום האחרון ששחררה הלהקה עד לאלבום השביעי שלה "Sol Invictus" שיצא 18 שנה לאחר מכן. אנחנו בכל זאת אוהבים את האלבום והוא חלק בלתי נפרד מהרפרטואר המדהים של הלהקה המטורפת הזו!! "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 2 ליוני, 1986, "Queen" הוציאו את אלבומם ה- 12 "A Kind of Magic". מעטים האלבומים בקטלוג של "Queen" שמזוהים עם רגע תרבותי מסוים ומובהק כמו "A Kind of Magic". האלבום הגיע זמן קצר לאחר הופעתה האגדית של הלהקה ב- "Live Aid" ונשען במידה רבה על החומרים שכתבה עבור הסרט "Highlander" משנת 1986. התוצאה היא אלבום שמציג את השילוב בין השניים: שירי רוק גדולים שנבנו עבור אצטדיונים עמוסים בקהל לצד יצירות בעלות אופי קולנועי שנועדו לשרת את העלילה והאווירה של הסרט. החיבור הזה מעניק ל"A Kind of Magic" זהות ייחודית, כשהוא נע בין המנונים רבי עוצמה המכוונים לשירה המונית לבין קטעים דרמטיים, תזמורתיים ואפלים יותר. שישה מתוך תשעת שירי האלבום הופיעו בסרט "Highlander", אם כי בגרסאות שונות מאלו שנכללו באלבום. בשל כך, רבים רואים ב- "A Kind of Magic" כפסקול לא רשמי של הסרט. בנוסף, שיר הפתיחה "One Vision" הופיע שנה קודם לכן בסרט "Iron Eagle", מה שמחזק עוד יותר את הקשר של האלבום לעולם הקולנוע. האלבום הופק על-ידי חברי להקת "קווין" בשיתוף Mack ו- David Richards, והוא מצליח לאזן בין שאפתנות קולנועית לבין כתיבת שירים נגישה ומכוונת רדיו. התוצאה היא יצירה שלעתים נעה בין פאר של פסקול קולנועי לבין עוצמה של מופע אצטדיונים, אך דווקא המתח הזה מעניק לאלבום חלק גדול מהייחוד והאופי שלו. האלבום נפתח עם "One Vision". פתיח סינתיסייזרים אווירתי, שנבנה על ידי Brian May, נקטע באחת על ידי ריף גיטרה אדיר שמהווה הצהרת כוונות ברורה. למרות שהסינתיסייזרים תופסים מקום מרכזי בעיבוד, הם לחלוטין לא מאפילים על בסיס הרוק המוצק של השיר. התיפוף העוצמתי של Roger Taylor ועבודת הבס היציבה והמדויקת של John Deacon מספקים עמוד השדרה הקצבי של השיר והופכים אותו לאחד משירי הפתיחה הגדולים של "Queen" במהלך שנות השמונים. שיר הנושא "A Kind of Magic" הוא גם הסינגל הראשון ששוחרר מן האלבום. השיר נכתב במקור על ידי Roger Taylor לסרט "Highlander", אך עובד מחדש כהמנון פופ סוחף. הגרסה המוכרת מהאלבום נשענת על מלודיה קליטה ואווירה קלילה יותר, לעומת הגרסה החלופית, הכבדה והרוקיסטית יותר, ששולבה בכתוביות הסיום של "Highlander". שתי הגרסאות מציגות זוויות שונות לאותו רעיון מוזיקלי, אך כל אחת מהן ממחישה את יכולתה של "Queen" להתאים את כתיבת השירים שלה ואת העיבוד להקשרים שונים מבלי לאבד את זהותה הייחודית. השיר "One Year of Love" חושף צד שונה של "Queen". השיר, שנכתב על ידי John Deacon, נשען במידה רבה על השפעות של פופ וסול, ומחליף את גיטרת ה- Red Special המזוהה של Brian May בקלידים עשירים ובקטעי סקסופון של Steve Gregory. התוצאה היא בלדה אינטימית המאפשרת ל- Freddie Mercury להציג ביצוע ווקאלי מאופק ומלא רגש. זהו אחד הרגעים העדינים ביותר באלבום והוא מדגים את היכולת של הלהקה לצאת מאזור הנוחות הרוקיסטי בלי לאבד את הזהות המוזיקלית הייחודית שלה. הקטע "Pain Is So Close to Pleasure" מוצא את "Queen" נכנסת לטריטוריה שבה ביקרה לעיתים רחוקות במהלך הקריירה שלה. השיר, שנכתב על ידי Freddie Mercury ו- John Deacon, שואב השראה ברורה ממוזיקת מוטאון ומסול קלאסי, ומשלב גרוב, הרמוניות קוליות עשירות והפקת פופ מלוטשת. השיר "Friends Will Be Friends" שנכתב על ידי Freddie Mercury ו- John Deacon, מספק את אחד מהמנוני האצטדיונים החזקים ביותר באלבום. זהו אחד משירי הפסנתר האחרונים הגדולים של מרקורי. השיר, לא נכלל בפסקול הסרט "Highlander", והוא מזכיר קלאסיקות מוקדמות של "Queen" כמו "Play the Game" ו- "We Are the Champions". האלבום מגיע לאחד השיאים שלו עם "Who Wants to Live Forever". השיר נכתב על ידי Brian May לאחר שצפה בגרסה מוקדמת של "Highlander". בגרסת האלבום הוא מבוצע כדואט בינו לבין Freddie Mercury. העיבוד התזמורתי, שעובד ונוצח על ידי Michael Kamen, מתרחב בהדרגה סביב אחת מהופעותיו הווקאליות המרשימות ביותר של מרקורי. השירה שלו נעה מדקלום שקט ואינטימי אל עבר שיא רגשי עוצמתי ושובר לב, כאשר השילוב בין המלודיה, התזמור והביצוע של מרקורי יוצר רגע שנחשב עד היום לאחת הפסגות האמנותיות של התקופה המאוחרת של "Queen". אם יש שיר אחד שמאמץ באופן מלא את הווייב של הסרט, זה "Gimme the Prize (Kurgan's Theme)". השיר, שנכתב על ידי Brian May, הוא אחד הרגעים הכבדים ביותר באלבום. הוא נפתח עם סולו גיטרה וירטואוזי שרדינג, טאפינג, סליידים, מתיחות מיתרים ומה לא. בהמשך הוא נשען על ריפים כבדים ואווירה מאיימת ובלתי מתפשרת. קטעי דיאלוג מתוך "Highlander" משולבים לאורך העיבוד ומטשטשים את הגבול בין שיר רוק לבין פסקול קולנועי. עבודת הגיטרה האגרסיבית של מיי שולטת בשיר לכל אורכו, עם נוכחות ווקאלית סמכותית ועוצמתית של מרקורי. השיר "Don't Lose Your Head" כולל הופעת אורח של Joan Armatrading. שם השיר מגיע ממשפט שהינו חלק מהתסריט של "Highlander". זה השיר עם ההפקה הכי אייטיזית באלבום, עם שכבות סינתיסייזרים, מכונות תופים וצליל אלקטרוני בולט. שיר הסיום "Princes of the Universe" מספק התפרצות אחרונה של עוצמה, תיאטרליות ודרמה. זה שיר הנושא של הסרט "Highlander" והשיר היחיד באלבום שעליו קיבל Freddie Mercury קרדיט כתיבה בלעדי. השיר בנוי סביב ריפים אגרסיביים, מעברי קצב דרמטיים וביצוע ווקאלי אדיר של מרקורי. הוא מציג את הצד הכבד של "Queen" כשהיא חוזרת לשורשי ההארד רוק שלה. עבודת הגיטרה של Brian May בשיר מרשימה במיוחד. הוא נע ללא מאמץ בין ריפים חדים ותקיפים לבין קטעי סולו מלודיים. בשנת 1986, "Queen" כבר לא הייתה אותה להקה הרפתקנית ופורצת דרך שיצרה כמה מאלבומי המופת הגדולים של שנות השבעים. בתקופה זו היא כבר התפתחה לכדי מכונה משומנת של המנוני ענק, עם יכולת נדירה לכתוב שירים שנועדו לכבוש אצטדיונים, ובמקרה זה גם מסכי קולנוע. ייתכן ש- "A Kind of Magic" אינו מציג את אותה רמת עקביות שאפיינה יצירות מופת של הלהקה כמו "A Night at the Opera" או "News of the World", אך ברגעיו הטובים ביותר הוא מספק כמה מהביצועים, הלחנים וההפקות המרשימים ביותר של הלהקה בתקופה המאוחרת של הקריירה שלה. זהו אלבום שממחיש כיצד "Queen" הצליחה להתאים את עצמה לעידן חדש מבלי לאבד לחלוטין את האישיות והכריזמה שהפכו אותה לאחת הלהקות הגדולות בתולדות הרוק. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

מבחינתנו זה אלבום מיוחד במינו. הוא משלב את החספוס, העוצמה והאגרסיות עם המלודיות והטקסטים המעולים. יש מצב שאם תשאלו אותנו היום נגיד שזהו האלבום הטוב ביותר של "Foo Fighters". זהו האלבום השביעי של הלהקה: "Wasting Light" והוא שוחרר ב-12 באפריל 2011. הפרק הזה של "פו פייטרז" מתחיל אחרי ההופעה הגדולה של הלהקה בוומבלי בסיום סיבוב ההופעות לאלבום הקודם. אחרי אירוע כל כך גדול ומכונן גם ללהקה שהוציאה כבר שישה אלבומים וכיכבה ב"גראמי" ובראשי המצעדים יש צורך במשהו שונה, במיוחד כשמי שמוביל אותה לא אוהב לעשות דברים בדרך הרגילה. קצת לפני כן הקליטה הלהקה מספר שירים שהחברים כתבו במהלך סיבוב ההופעות לאלבום אוסף, בשם הכל כך לא רגיל "Greatest Hits". רק שני שירים חדשים נכנסו לאלבום האוסף והם "Word Forward" ו"Wheels". למה זה חשוב? כי להקלטות של אותם שירים הם הזמינו את המפיק הידוע ודמות מן העבר Butch Vig וזה סימן לבאות... אז בפרק שלנו הפעם חשב Dave Grohl שאחרי שהם הופיעו בוומבלי, יש להם סטודיו עם שיא הטכנולוגיה והם בסך הכל די שולטים בצמרת הרוק, הם צריכים לחזור חזרה אחורה בזמן. לחזור למה שדייב עשה עם "נירוונה" לפני 20 שנים. ולא רק עם "נירוונה" אלא גם עם Butch. ליצור אלבום שונה, אלבום מיוחד. אלבום שבהאזנה הראשונה שלו ירגישו שמדובר ב"פו פייטרז", שיהיה לו מין סימן היכר לאופי של הלהקה כמו שהאלבום השחור של "Metallica" הוא מין אבן דרך בדיסקוגרפיה של הלהקה. לא שעד היום, אחרי שישה אלבומים, אין להם סימן היכר, אך עדיין משהו דחף את דייב לעשות דברים אחרת. ואכן, אחרי שהם בנו את מפקדת הבית שלהם, "סטודיו 606", שם הקליטו את שני האלבומים האחרונים, החליט דייב שהפעם מקליטים את האלבום בבית שלו. ובכן, מי שקרא את הפוסטים הקודמים שלנו ו/או מכיר את הלהקה יודע שזה תחביב של דייב: לבנות סטודיו במרתף ביתו ולהקליט אלבומים. אז גם הפעם הוא עשה זאת, אך עם שני טוויסטים בעלילה! ראשית, הוא החליט להקליט את כל האלבום בצורה אנלוגית - ללא מחשוב, ללא Pro Tools וללא שום עזרה דיגיטלית. הקלטות כמו פעם, על טייפ סלילים, מה שנכנס לקונסולה זה מה שיוצא לסליל. נשמע פשוט וקל, אך זה לא. היום כמעט כולם מקליטים עם התוכנה המוכרת. זה מעניק גמישות מטורפת, יכולת שיפור ומאפשר לאומנים לעשות את מה שהם צריכים בבית עם מחשב במקום להשקיע הון עתק באולפן הקלטות. אבל יש אומרים, ואנחנו קצת מצדדים בכך, שזה במובן מסוים בא על חשבון האותנטיות של היצירה, מאחר שיכולת המניפולציה היא גבוהה מאוד. אם אתה אומן של כלים אקוסטיים אז ההשפעה כאן מאוד גדולה. אתה יכול לקחת אקורד אחד שניגנת על גיטרה וליצור ממנו שיר שלם. לא נמשיך עם הדיון המעניין של דיגיטלי מול אנלוגי, אך נציין שהעניין דרש מהלהקה הרבה מאוד מאמץ. עוד מעט נסביר למה. (Photo: Soundonsound.com) שנית, דייב החליט שהוא רוצה את Butch כמפיק לאלבום, כי אין מפיק טוב יותר ממנו שמכיר את הנושא האנלוגי והיה חלק מההיסטוריה של דייב, כך שהחיבור ביניהם יהיה קוסמי. Butch, שהפיק את האלבום "Nevermind" של "Nirvana", מכיר את סגנון ההקלטות האנלוגי ואף יודע לערוך סלילים עם סכין גילוח (נשמע מצחיק אך מאוד נדיר). אך לא רק בגלל זה ביקש דייב מבוץ' להיות המפיק. הוא רצה שבוץ' יעזור ללהקה להקליט אלבום מחוספס. שימו לב לזה: אלבום שמשלב את הסגנון של "פו פייטרז" עם חספוס ורוקנרול גס כמו בשנות ה- 90. עם כל מה שכרוך בטעויות ובאנושיות של הקלטות אנלוגיות אך עם הרגשה עכשווית ולא משהו שיישמע כמו פעם. נשמע מסובך? אז תקשיבו לאלבום ותראו איזה פשוט זה. כדי לחבר את הכל ביחד החליט דייב ליצור סרט דוקומנטרי על ההקלטות לאלבום. אתם מוזמנים לצפות בסרט: "Foo Fighters: Back and Forth" שבעשרים הדקות האחרונות שלו מספר את הסיפור של האלבום. דייב הביא ציוד אנלוגי עם כל האלמנטים הדרושים, כולל חומרים אקוסטיים, תא מיוחד לשירה, חדר מיוחד לתופים, קונסולה וטייפ סלילים, כדי ליצור סביבה טכנית מתאימה להקלטות. אגב, זה היה הציוד שאיתו הקליטה הלהקה את האלבומים "There Is Nothing Left to Lose" ו- "One by One" בביתו של דייב בווירג'יניה. הוא גם הקים יחידת בקרה לאולפן, באוהל שהוקם במיוחד בגינה של הבית, כדי לשלוט במה שקורה באולפן. חברי הלהקה, מחוזקים הפעם ב Pat Smear, הגיטריסט שהתחיל עם הלהקה ועזב ב-1997, החלו לעבוד על האלבום החדש. האלבום הוקלט במשך 11 שבועות, כשכל שבוע הוקדש לשיר אחד. בתחילה דייב ו Taylor Hawkins כתבו יחד את הבסיס עם התופים והריף המרכזי, לאחר מכן הצטרפו Chris Shiflett ופאט, הבסיסט Nate Mendel השלים את הבס ולבסוף דייב הקליט את השירה. הגיטרות יצרו מעין סאונד תלת-ממדי באלבום, כשדייב ניגן את הקצב הבסיסי עם הסאונד בדיוק באמצע, כריס הוסיף את החלק החד והמלודי שלו ופאט השלים עם החספוס והסאונד האגרסיבי. לאחר שהשיר היה מוכן, כל אחד למד והתאמן על החלק שלו באופן מושלם ונכנס להקלטות. מאחר שהכל היה אנלוגי לא היה מקום לטעויות ולכן הכל היה צריך להיות מושלם. Taylor Hawkins, שהיה בנאדם כן וצנוע, סיפר שהיה לו ממש קשה להקליט את האלבום. אנחנו מכירים כבר מהאלבום הראשון את הקושי שהיה לו לשמור על עקביות בהקלטות וגם כאן זה בא לידי ביטוי. הוא סיפר שהוא היה צריך להתאמן שעות רבות על השיר עד שהוא הרגיש שהוא עושה אותו טוב וגם אז הוא לא היה בטוח בעצמו. רק לאחר סיום הקלטת השיר והאזנה הוא הרגיש שהוא עשה עבודה טובה. קשה עדיין לעכל שהוא הלך לעולמו ואינו חלק מהלהקה שעתידה לא ידוע. (Photo: Stephen Lovekin) באלבום הזה התארחו גם כמה כוכבים גדולים, לא בהכרח כוכבים גדולים בעולם המוסיקה אבל כוכבים גדולים בחייו של דייב. הראשון, שהיה אחד מאליליו, היה Bob Mould, הגיטריסט והזמר מלהקת ה Hardcore Punk של שנות השבעים: "Hüsker Dü". הוא הקול שאותו אתם שומעים בפזמון של השיר "Dear Rosemary" והוא גם ניגן בגיטרה בשיר. קול נוסף מהעבר הוא הבסיסט של "נירוונה" Krist Novoselic שהשתתף בשיר "I Should Have Known". בוטצ' סיפר שזו הפעם הראשונה שהוא היה עם דייב וכריס באותו החדר מאז ההקלטות של "Nevermind". לדייב היה חשוב שכריס ייקח חלק באלבום, גם כדי לתת את הטאצ' שלו לשיר (הבעייתי ביותר באלבום מבחינת ההקלטות) וגם כדי להשאיר חותם מן העבר של דייב בהווה שלו. בשיר "Miss the Misery" התארח חבר טוב של דייב, Fee Waybill, זמר וגיטריסט של עוד להקת Hardcore Punk משנות השבעים: "The Tubes". דייב הזמין אותו כי הרגיש שהקול שלו מתאים בדיוק לקולות רקע שצריכים להיות בשיר. הקלידן Rami Jaffee, שבאותה תקופה היה חלק מסיבוב ההופעות של הלהקה והיום הוא חבר קבוע בהרכב, תרם גם הוא את כישרונו לאלבום. שניים נוספים שתרמו את חלקם לאלבום היו הכנרית Jessy Greene ואומן כלי ההקשה Drew Hester. סיפור מעניין מתוך ההקלטות הוא המיקס הסופי של האלבום. אנחנו לא מומחים בהקלטות אבל בצורה פשוטה אנחנו יודעים ששלב המיקס הוא השלב בו קובעים לכל אחד מהכלים את הווליום שלו בשיר כדי שהכל ישתלב יחד ולא יהיה בלאגן אחד גדול. מאחר שהכל היה אנלוגי, אפילו קונסולת המיקס הייתה אנלוגית ולא רק אנלוגית אלא ידנית ולא אוטומטית. כדי ליצור את המיקס היה צריך להציב ארבעה אנשים בו זמנית להפעיל את הקונסולה. דרך הפעולה הזו גרמה לכל שיר להישמע אחרת והוסיפה עוד יותר את האפקט של הופעה חיה ומחוספסת לאלבום. לאחר סיום כל מיקס של שיר הם הלכו לאחת המכוניות של חברי הלהקה כדי להקשיב לתוצר הסופי, בהנחה שאם זה נשמע טוב ברכב זה יישמע פיצוץ במערכת נורמלית. האווירה בהקלטות האלבום הייתה שונה לגמרי מבעבר ומרגישים זאת כבר בהאזנה הראשונה. רואים את זה גם בצורה מדהימה בדוקו. כל חברי הלהקה הגיעו עם המשפחות שלהם ל"כפר הנופש" של משפחת גרוהל וכשהילדים שיחקו בבריכה והנשים נהנו משיחות חולין, אוכל טוב ואלכוהול, חברי הלהקה הקליטו באולפן. יש שם קטע יפה שבו דייב היה צריך לכתוב טקסט לשיר "Dear Rosemary" והבת שלו לא הפסיקה לבקש ממנו שיבוא לשחות איתה. אז הוא רץ לכתוב את הטקסט, חזר, תלה את הטקסט לבוב בתא השירה, יצא לשחות עם הבת שלו וחזר לאחר מכן לאולפן לסיים את השיר. יכולנו לכתוב פוסט שלם על כל שיר באלבום, אך הפעם נסתפק בכמה תחנות מרכזיות. כבר בפתיחה עם "Bridge Burning" חוטפים ישר לפנים את כל מה שהאלבום הזה מייצג: גיטרות עצומות, תופים אגרסיביים ואנרגיה מתפרצת. השיר נכתב בתקופה שבה Dave Grohl הרגיש שהוא סוגר דלתות על פרקים מסוימים בעברו ומתקדם קדימה ללא חרטות. "Rope" היה הסינגל הראשון מהאלבום ומציג את אחד מביצועי התופים המרשימים ביותר של Taylor Hawkins. מבחינה לירית הוא עוסק בתחושת לכידה ובניסיון להשתחרר ממעגלים שממשיכים למשוך אותך לאחור. "Dear Rosemary", בו מתארח Bob Mould מלהקת "Hüsker Dü", עוסק בזיכרון של מערכת יחסים שלא מרפה, כאשר השילוב בין הקולות של Grohl ו-Mould מעניק לשיר תחושת נוסטלגיה מרירה במיוחד. "White Limo" הוא כנראה הרגע הפרוע ביותר באלבום. זהו פיצוץ של פאנק והארד רוק חסר מעצורים, שנולד מתוך ג'אם ספונטני באולפן. הסרטון המשעשע לשיר אף כלל את Lemmy מלהקת "Motörhead", התאמה מושלמת לאופי הפרוע שלו. מאחורי "Arlandria" מסתתר אחד הסיפורים האישיים ביותר של גרוהל. שם השיר מגיע מהשכונה שבה גדל בצפון וירג'יניה, והוא כולל גם מחווה לאמו, Virginia. השורה "My Sweet Virginia, I'm the same as I was in your arms" פועלת בשני מישורים בו זמנית. גם "These Days" מסתיר עומק רגשי גדול מאחורי הפזמון הקליט שלו. גרוהל סיפר שזה אחד השירים האישיים ביותר שכתב, העוסק בהבנה שהחיים יכולים להשתנות ברגע אחד ושאובדן הוא חלק בלתי נמנע מהם. עם השנים הוא הפך לאחד השירים המזוהים ביותר עם הלהקה. "I Should Have Known" הוא ללא ספק הרגע הכואב ביותר באלבום. אף על פי שגרוהל מעולם לא הצהיר באופן חד משמעי שמדובר בשיר על Kurt Cobain, רבים רואים בו עיבוד רגשי ליחסים ביניהם ולתחושות שנותרו לאחר מותו. העובדה ש- Krist Novoselic משתתף בשיר הופכת אותו למרגש עוד יותר ומעניקה לו שכבה נוספת של משמעות. את האלבום חותם "Walk", שהפך במהירות לאחד ההמנונים הגדולים של "Foo Fighters". מאחורי הפזמון העצום מסתתר מסר פשוט אך עוצמתי על נפילה, התאוששות והיכולת לקום מחדש. קשה לחשוב על שיר מתאים יותר לסיים איתו אלבום שנולד מתוך הרצון של הלהקה לחזור לשורשים, להוכיח לעצמה שהיא עדיין רעבה, וליצור שוב רוקנרול אמיתי בלי קיצורי דרך. זהו אלבום של 11 שירים חזקים וחסרי רחמים שגורמים לך להתאהב מחדש בלהקה ובמוסיקה שלה. האלבום כבש את המקום הראשון במצעדים, זהו האלבום הראשון של הפוס שהגיע למקום הראשון בבליבורד 200 והעניק ללהקה ארבעה פרסי גראמי בשנת 2012 !!! והפעם אתם מוזמנים לראות את האלבום ! עם יציאת האלבום קיימה הלהקה הופעה חיה של האלבום כולו מתחילתו ועד סופו שצולם בסטודיו 606 ושודר על גבי המרשתת. ההופעה מעבירה יותר מכל את האנרגיות של האלבום ולכן אנחנו ממליצים להאזין ולראות את האלבום דרך ההופעה. אך אם בכל זאת תרצו רק להאזין לאלבום ב- Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר עריכת לשון: אורי ענבי/Ori Anabi

יש אלבומים שפשוט מפחיד לחשוב על האווירה שאפפה את תהליך היצירה שלהם, אלבומים שהיו צריכים לעמוד בציפיות ולייצר הצלחה, המשכיות וגאונות מוסיקלית. בשונה מהעולם העסקי בו ציפיות ולחץ הן מנת היום, בעולם המוזיקה צריך לקבל השראה, צריך ליצור וצריך להיות שלמים עם התוצאה... זהו הסיפור של האלבום הזה, האלבום הרביעי, בשם "Adore" של ההרכב The Smashing Pumpkins ששוחרר ב-2 ליוני 1998. ההצלחה המטורפת של האלבום הקודם, "Mellon Collie and the Infinite Sadness", העניקה לסמאשינג את "הפלומבה" הרשמית כמשפיעה משמעותית על עולם הרוק האלטרנטיבי של שנות ה- 90, וביססה את מעמדה כלהקה בינלאומית מצליחה. אבל כמו בהרבה סיפורים וסיקורים שכתבנו כאן, גם במקרה הזה החלו הדברים לקבל תפנית קשה ובמקום מציאות ורודה ומזהירה היא הפכה להיות חשוכה וקודרת. לאחר סיום סיבוב ההופעות שליווה את האלבום הקודם, האיש הבולט ומוביל הלהקה Billy Corgan החל לעבור תקופה קשה, אנחנו קצת מתביישים לכתוב "קשה" כי זה נראה מהצד כמו סיוט עלי אדמות !! סיבוב ההופעות ושלושת האלבומים המוצלחים שחקו אותו לגמרי, הוא הרגיש מרוקן מוסיקלית והחלק היצרתי שלו עבר תהליך דיכוי וכיבוי. חברו הטוב ביותר בלהקה ושותפו לכתיבה וליצירה, המתופף Jimmy Chamberlin שהיה מכור לסמים ואלכוהול הגיע לנקודת אל חזור ופוטר מהלהקה. נישואיו עלו על שרטון וחדלו מלהתקיים, כשתהליך הגירושין לא היטיב עימו. בנוסף לכל הצרות הוא איבד את אימו שמתה כתוצאה ממחלת הסרטן. איך אפשר בכלל להתרומם מדבר כזה ועוד כשנקודת הפתיחה שלך כבר מלכתחילה מאוד נמוכה? (Photo: Yelena Yemchuck) אם קראתם את הסיקורים שלנו על שלושת אלבומיה הקודמים של הלהקה, אתם לבטח יודעים כי היצירה שלהם גבתה מקורגן מחיר יקר וכבד שלעיתים גבל בהתמוטטות עצבים ובאחד המקרים אף הביא אותו למחשבות אובדניות. כוכבי רוק רבים כבר היו נכנעים לסמים, לאלכוהול או אפילו היו פונים חלילה לצעדים חריגים יותר, הכל כדי להשקיט קצת את המחשבות ולגרש את השדים. אבל המקרה של בילי היה למזלנו שונה... לפני שהלהקה ניגשת להקלטת האלבום, היא משחררת שני שירים משמעותיים, הראשון "Eye". שיר שהוקלט במיוחד לפסקול הסרט של David Lynch בשם "Lost Highway" ושיר נוסף בשם "The End Is the Beginning Is the End" שהוקלט במיוחד לסרט "Batman & Robin". בשני השירים הללו קורגן רצה לשבור את תבנית הרוק הקלאסית של בס / תופים / גיטרות ולטייל במחוזות אלקטרוניים סוחפים. אכן, שני השירים הושפעו בצורה מאסיבית ממוסיקה אלקטרונית ונעשה בהם שימוש כבד של אלמנטים אלקטרוניים. אגב, השיר השני אף זכה בגראמי, ואולי זה גם מה שדחף את קורגן לבחור את כיוון האלבום הבא. חברי הלהקה הרכיבו בערך 30 דמואים לאלבום. בשנת 1997 ולאחר מספר הופעות בקיץ של אותה שנה הם נפגשו עם המפיק Brad Wood שעבד עם קורגן בעבר, באיזה אולפן בשיקגו על מנת להתחיל להקליט את האלבום. המצב התדרדר מהר מאוד והדינמיקה הפכה במהירות מקבוצתית לאישית. קורגן לא היה מרוצה (שוב) מתרומתם ויצירתיותם של שאר חברי הלהקה, וגם המפיק לא תרם הפעם לביטחון או להשראה של קורגן, ולכן לאחר שישה שבועות קורגן החליט לעצור את ההקלטות ולנסות לשנות אווירה. הלהקה כולה שינתה מיקום ועברה ללוס אנג'לס, שם חידשה את העבודה על האלבום, כשהפעם קורגן הוא המפיק הבלעדי והמוביל הראשי. הלהקה שכרה בית בעיר במטרה לחזק את הקשרים ביניהם וליצור שותפות. אך גם הניסיון הזה לא ממש צלח כשהסשנים הפכו להיות כבדים ואיטיים, הצד הטכני האפיל על היצירה ודרש הרבה זמן והתעסקות. התופים גם היו חלק מאתגר, ללא מתופף דומיננטי ומוביל כמו צ'מברלין, הקליטה הלהקה חלק מהשירים על תופים אלקטרוניים וחלק מהשירים הוקלטו ע"י מספר מתופפים שונים ביניהם Matt Cameron ("פרל ג'אם", "סאונדגרדן") ו- Joey Waronker (מבק). אפילו המפיק האגדי Rick Rubin הגיע על מנת לעזור והפיק שיר אחד (שלבסוף לא נכנס לאלבום בכלל, אלא הגיע לאלבום יותר מאוחר), בקיצור בלאגן אחד שלם. קורגן סיפר שרצה לפנות לקהל רחב יותר, למעריצים של הלהקה שכבר התבגרו אך גם לאלה הצעירים יותר. אז הוא השתמש באלמנטים אלקטרוניים, אלמנטים אקוסטיים (הרבה פסנתר) ומעט מאוד דיסטורשנים. יתכן שקורגן באמת קיבל החלטה מודעת ללכת בכיוון הזה, אבל לדעתנו הוא פשוט נשאב לשם בעטיו של כל הכאוס האדיר ששרר סביבו. אנחנו סבורים שהאלבום הזה משקף בדיוק את כל הצער והכאב שאפפו את תהליך היצירה שלו. זה אלבום שזועק כאב ומשדר עצבות, החל מהקטע המרגש והמצמרר שפותח את האלבום "To Sheila" ועד הקטע האינסטרומנטלי המטלטל "17" המסיים אותו. אם תשאלו אותנו, עצם הבחירה לפתוח את האלבום עם שיר כל-כך מלנכולי נועדה להעביר מסר לגבי מה שקורה בהמשך ולטלטלות שעברה נפשו של קורגן אשר כתב והלחין את כל שירי האלבום. ותחשבו על זה, כמה אלבומי רוק אלטרנטיבי אתם מכירים עם פתיחה שקטה כזאת ? (Photo: Facebook official) אז קורגן והחברים החליטו שהם מניחים את הגיטרות המנסרות ואת התופים הרועמים בצד, ומחליפים אותם בסינתסייזרים, מכונות תופים, גיטרות אקוסטיות והרבה פסנתר. כמה הרבה? לפחות חמישה מתוך 16 שירי האלבום מובלים על-ידי פסנתר. האווירה של האלבום הזה משדרת יותר דארק ואלקטרוני מאשר רוק אלטרנטיבי. אפשר אפילו לומר ששני הסינגלים ששוחררו מהאלבום בתחילה, "Ava Adore" ו- "Perfect" הם היחידים שאיכשהו מתקרבים לרוק מבחינת הקצב והאווירה. האלבום קיבל ביקורות חיוביות מצד המבקרים ואנשי התעשייה אך כשל בדעת הציבור. הוא נכנס הישר למקום השני בבילבורד 200, אך שבוע לאחר מכן הוא התרסק טוטאלית ונחל כשלון חרוץ. שני הסינגלים "Ava Adore" ו- "Perfect" לא הצליחו כלל וזכו לשידור מועט בתחנות הרדיו. על מנת לנסות לקדם את האלבום שחררה הלהקה שני סינגלים נוספים, "Crestfallen" ו- "To Sheila", אבל גם אלו לא הצליחו בתחנות הרדיו והורדו מהר מאוד מהשידור. קורגן טען שהוא אשם בתוצאה וכי הוא טעה כשסיפר לציבור שהלהקה מתכוונת להוציא אלבום "טכנו" ויצר בכך תפיסה מוטעית. הוא ציין שאם הוא היה מספר לציבור שזהו האלבום האקוסטי של סמשינג, אז האלבום היה זוכה להצלחה אדירה. למרות הביקורות וחוסר ההצלחה, חרף האווירה המלנכולית והאפלולית, אנחנו דווקא מאוד אוהבים את האלבום הזה. יש בו שירים שחודרים ללב ולנשמה, יש בו רגעים מרגשים ומצמררים. תקשיבו לשיר הפתיחה "To Sheila", לגיטרות המייללות שמזכירות לנו את מינימל קומפקט בשיר "Daphne Descends", האזינו לזעקות הכאב של קורגן במיוחד במילה "Fallin" החוזרת על עצמה לקראת סוף השיר "Once Upon a Time", לסאונד הקלידים הפסיכדלי של "Tear" שהוצע לסרט Lost Highway אך נדחה לטובת "Eye", לפסנתר של "Crestfallen" ולשירה השוברת של קורגן שם או לרקוויאם המודרני ביצירה בת 8 הדקות "For Martha" שקורגן הקדיש לאימו. יש לא מעט אלבומים שהעוצמה שלהם מגיעה משברון הלב, שהזעקה שלהם מגיעה מהשקט, שדווקא המלנכוליה שלהם יכולה לעודד אותנו ברגעים קשים. "Adore" הוא אחד מהם. מבלי לערוך השוואות הוא בקלות נכנס אצלנו למשפחת אלבומי הדיכאון והעצבות, כמו "Deserter's Songs" של "Mercury Rev", כמו "Sea Changes" של Beck ועוד, משפחה של אלבומים שאנחנו נוטים לשלוף ברגעים מאוד מסויימים בחיים ולשאוב מהם כוחות ותעצומות נפש שעוזרים לנו להחזיר את הרכבת הדוהרת של החיים למסילה... ובכל זאת, אנחנו נשאיר לכם את קבלת ההחלטה במקרה הזה. אתם מוזמנים לטעום. אם טעים תמשיכו, אם לא, אז לא... ליחצו לפלייליסט לאלבום ביוטיוב "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 02.06.1978 "ראיתי את העתיד של הרוקנרול ושמו הוא ברוס ספרינגסטין" זעקה הכותרת בעיתון The Real Paper למחרת המופע המשותף של "הבוס" עם הזמרת בוני רייט, היה זה מבקר המוזיקה ג'ון לנדאו שחזה את מה שהולך לקרות, כמה חודשים מאוחר יותר הנבואה הפכה למציאות כאשר Bruce Springsteen הוציא את אלבומו השלישי "Born to Run" שנמכר בכשישה מיליון עותקים והפך את "הבוס" למותג עולמי. אנחנו עוד נחזור ללנדאו בהמשך. אבל לא הכל היה ורוד בממלכת הבוס, לאחר שמסתבר לו שבחוזה שלו מול מנהלו מייק אפל הזכויות לשיריו לא שייכות לו, Bruce Springsteen פונה לעורך דין ומנהל מאבק קשה, ובעצם בין יולי 76 ליוני 77 הוא זונח את הקריירה המוזיקלית שלו כדי להגן על חירותו וזכויותיו להמשך הקריירה. רק לאחר שבית המשפט משיב לו את זכויותיו הוא מתחיל להתמקד באלבום הבא אלבומו הרביעי "Darknrss on "the Edge of Town שיוצא ב- 02.06.1978. ספרינגסטין מצוות אליו כמפיק את ג'ון לנדאו, ומסתבר שבזמן החופשה הכפויה הוא ממש לא ישב רגל על רגל וכתב לא פחות ממאה שירים, חלקם כמו "Because the Night" של פטי סמית, ו- "Fire" של הפוינטר סיסטרס הוקלטו ע"י אומנים אחרים, ומתוך 70 השירים הנותרים הוא בוחר את עשרת השירים הראויים בעיניו להכנס לאלבום, אלבום שבהרגשה שלו הוא אלבום סגרירי יותר, מהורהר, פחות ידידותי לכאורה למאזין הממוצע, או כמו שהגדיר זאת "הבוס" בעצמו "כל שיר היה צריך להשאר מפוכח וקפדני על מנת להעביר את המסר שלו בצורה יעילה" בעת כתיבת השירים לאלבום Bruce Springsteen הושפע ממקורות חיצוניים רבים, במיוחד יצירות שהתמקדו במאבק של אנשים בכוחות חיצוניים כמו הרומנים "ענבי הזעם" ו "קדמת עדן" של הסופר ג'ון סטיינבק, מערבונים כמו the Searchers של הבמאי ג'ון פורד, אומני קאנטרי כמו האנק וויליאמס, וודי גאת'רי, גם מהפכת הPאנק רוק שהתחוללה באותו הזמן בבריטניה לא נעלמה מעיניו וספרינגסטין אימץ באלבום סאונד רזה וכועס יותר בהשוואה ל- "Born to Run". ספרינגסטין פותח את האלבום עם "Badlands" שיר מטלטל של האדם העובד והנחישות שלו כנגד הדיכוי שהעבודה מביאה עימה, הוא מזהיר את המאזין מהמחיר שמשלמים כשמבזבזים את הזמן. ספרינגסטין שהיה מעריץ גדול של להקת "האנימלז" מבסס את ריף הגיטרה בשירו על שירם "Don't Let Me Be Misunderstood". השיר "Adam Raised a Cain" הוא גרסה מודרנית של היחסים בין אדם ובנו קין, Bruce Springsteen לוקח דימויים מהתנ"ך אבל השיר הזה מספר את סיפור מערכת יחסיו עם אביו. בשיר "Something in the Night" ספרינגסטין מתייחס בעצם למאבק הקשה שקדם לאלבום מול מנהלו לשעבר כשהוא מזהיר "Well you're born with nothing, And better off that way, Soon as you've got something they send". אחד השירים היותר טובים באלבום הוא "Candy's Room" כאשר מושא השיר היא אישה, מי היא האישה אין לדעת, אבל כמה תיאוריות שצצו מדברות על האומנית קארון ביהארי, והמוזיקאית והצלמת לין גולדסמית שלשתיהן היו מערכות יחסים עם "הבוס". בשיר "Racing in the Street" מנכיח Bruce Springsteen את הרצון של הגבר האמריקאי להוריד מעליו אחריות ופשוט לקחת את האוטו לסיבוב בכבישי אמריקה. ב- "The Promised Land" אנחנו מקבלים שיר אופטימי יותר, זהו שיר קאנטרי רוק בהשפעת Bob Dylan, ו- Van Morrison על האזרח האמריקאי ששומר על אמונתו בדרך לארץ המובטחת ללא קשר למכשולים העומדים בדרכו. ב- "Factory" נותן Bruce Springsteen מבט נוסף על העובד קשה היום שמשקיע את כולו למען משפחתו כשהוא מכוון למחווה כלפי אביו. ב- "Streets of Fire" אנחנו מקבלים הצצה לעברו של אדם מנודה חברתית שנאבק בשדים הפנימיים שבו. שני השירים הנועלים את האלבום הם "Prove It All Night" ושיר הנושא "Darkness on the Edge of Town" מתמקדות במערכות היחסים ובקשיים השונים שאיתם מתמודדים בני הזוג. למרות שהאלבום לא ניפק להיטי מצעדים, מגזין "NME" בחר בו לאלבום השנה שלו. כאמור, רק 10 שירים מתוך 70 שכתב בפרק הזמן הזה נבחרו לאלבום "Darkness" חלק מהשירים שנותרו בחוץ מצאו את מקומם באלבומים הבאים "The River", "Nebraska" ו- "Born in the U.S.A" ובשנת 2010 הוציא Bruce Springsteen את אלבום האוסף הכפול ."The Promise" המאגד עוד משיריו שנכתבו בתקופה שקדמה לאלבום "Darkness". להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 2 ליוני, 2023, "Foo Fighters" הוציאו את אלבומם ה- 11 "But Here We Are". יש אלבומים שנכתבו כדי לרגש. יש אלבומים שנכתבו כדי לשרוד... האלבום "But Here We Are" הוא הסאונד של "הפו פייטרס" מנסים לחיות בתוך אובדן בלתי נתפס. לא אובדן מטאפורי. לא שברון לב של כוכב רוק שמעובד לשיר נוח לעיכול. אובדן אמיתי. אובדן אכזרי. מותו הפתאומי של Taylor Hawkins בשנת 2022 ריסק את הלהקה באופן ששינה את זהותה לנצח. בנוטסף, במהלך העבודה על האלבום איבד Dave Grohl גם את אמו, Virginia Grohl, אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בחייו. משקלן של שתי הטרגדיות הללו מחלחל לכל שנייה באלבום. מה שהופך את "But Here We Are" לכל-כך מטלטל, הוא העובדה שהוא מסרב להסתתר מאחורי נוסטלגיה או אופטימיות. במשך שנים הפכו "Foo Fighters" לאחת מלהקות הרוק היציבות והבטוחות ביותר בעולם. האלבומים שלהם היו מלוטשים, אמינים וכמעט בלתי מנוצחים. "But Here We Are" מנפץ את האשליה הזו כבר מהרגע הראשון. זו אינה עוד להקה שמנסה להישמע עוצמתית וחזקה. זו להקה שמנסה לא להתפרק... וההתפרקות הרגשית הזו מתחילה אצל Dave Grohl עצמו. לראשונה מאז שנותיה הראשונות של הלהקה, Dave Grohl מנגן את כל תפקידי התופים באלבום. בנסיבות אחרות זה היה נשמע כמו פרט טריוויה מעניין, אבל כאן זה שובר לב. כל מכה על הסנר, כל מעבר תופים חסר מנוחה וכל התפרצות של מצילות, נושאים איתם את היעדרו של Taylor Hawkins. גרוהל אינו מנסה להחליף אותו. הוא יודע שזה בלתי אפשרי. במקום זאת, התיפוף נשמע כמו שיחה עם האבל עצמו, כאילו הוא מתחבר מחדש באופן פיזי לתפקיד שעזב לפני שנים, משום שהאדם שתפס את מקומו איננו עוד. ההבנה הזו משנה לחלוטין את האופן שבו האלבום הזה נשמע. כאשר "Rescued" נפתח בכאוס ובפאניקה, הוא כבר לא נשמע כמו סינגל טיפוסי של "Foo Fighters". הוא נשמע כמו אדם שמנסה לעבד הלם בזמן אמת. קולו של גרוהל נסדק כשהוא חוזר שוב ושוב על השאלה "Is this happening now?" כאילו האלבום כולו מבין שמשהו נורא קרה, אבל עדיין מסרב להרגיש אמיתי. הגיטרות מסתערות קדימה כמעט באופן מכני, כאילו עצם התנועה היא הדבר היחיד שמונע קריסה מוחלטת. "It came in a flash / It came out of nowhere / It happened so fast / And then it was over." השורות הללו נושאות עמן מציאות כואבת במיוחד. ב- 25 במרץ 2022 הגיע Taylor Hawkins לבוגוטה שבקולומביה יחד עם הלהקה לקראת הופעה מתוכננת, אך אותו היום שאמור היה להיות מרגש הסתיים בטרגדיה, כאשר הוא נמצא ללא רוח חיים בחדר המלון שלו. הפתאומיות של האובדן הזה מהדהדת לאורך כל האלבום, אך בשום מקום היא אינה מורגשת בעוצמה כמו כאן. התחינה החוזרת של גרוהל, "I'm just waiting to be rescued / Bring me back to life", הופכת את השיר למשהו גדול בהרבה ממחווה לחבר שהלך לעולמו. זהו קולו של אדם שהקרקע הרגשית מתחת לרגליו קרסה לחלוטין. מותו של הוקינס מוצג כאן לא רק כאובדן של חבר ללהקה, אלא כאובדן של אח, שותף יצירתי ומקור בלתי נדלה של שמחה. השיר לוכד את אותו רגע מפחיד שבו האבל מכה והעולם חדל להיות מקום מוכר. מה שהופך את "Rescued" לכל-*כך עוצמתי הוא העובדה שהוא משמש כהצהרת הכוונות של האלבום כולו. כל שיר שמגיע אחריו מרגיש כמו חלק מאותו מסע רגשי. כל שלב באלבום מייצג תחנה אחרת בהתמודדות עם אובדן, החל מההלם הראשוני, דרך הגעגוע והבלבול, ועד לניסיון למצוא משמעות בתוך הכאב. הייאוש שמלווה את "Under You" הופך אותו לאחד השירים הכואבים ביותר שגרוהל כתב אי פעם. על פני השטח הוא נשמע קצבי ואפילו אופטימי ועליז, הוא מונע על ידי מלודיות קליטות ואנרגיית רוק אלטרנטיבי מוכרת. אבל "מתחת" לכל זה מסתתרת תחושת חורבן מוחלטת. המילים מתארות את השגרה הבלתי נסבלת של האבל, את החוויה המצמררת של הליכה במקומות מוכרים, לאחר שמישהו שהיה חלק בלתי נפרד מהם כבר איננו. דווקא האנרגיה של השיר היא זו שהופכת אותו לטראגי כל-כך. הוא נשמע כמו ניסיון נואש של "הפו פייטרס" להמשיך לחיות כרגיל, בזמן שהם מבינים היטב שהחיים שהכירו כבר אינם קיימים. בשונה מההתפרצות הרגשית הישירה של שני השירים הראשונים, "Hearing Voices" ניגש לאבל מזווית פסיכולוגית יותר. זהו הרגע שבו ההלם מתחיל לפנות את מקומו להתבוננות פנימית. השוק וחוסר האמונה שמניעים את "Rescued" מתחילים להתפוגג, ובמקומם מגיע משהו כואב לא פחות: החיים לצד הזיכרונות. אם "Rescued" לוכד את הרגע שבו האובדן מכה לראשונה ו- "Under You" מתאר את המאבק להמשיך לנוע בעולם ללא אדם אהוב, אז "Hearing Voices" עוסק בשלב שלאחר מכן, כאשר האנשים שאיבדנו ממשיכים להתקיים במחשבותינו, הרבה אחרי שהלכו. הרגע המטלטל ביותר בשיר מגיע דווקא בסיומו. ככל שהעיבוד מתפשט ומתפוגג, האנרגיה שנשאה את השיר נעלמת, וגרוהל נותר כמעט לבדו עם גיטרה ופסנתר. לפתע הכול נשמע אינטימי, כמעט מבודד. כשהוא חוזר שוב ושוב על השורה "Speak to me, my love", הוא נשמע פחות כמו רוקסטאר ויותר כמו אדם שמנסה להגיע אל מישהו שנמצא מעבר, במרחק בלתי אפשרי. שיר הנושא, "But Here We Are", מעמיק עוד יותר את הפצע הזה. הגיטרות כבדות יותר, קרות יותר, ופחות עסוקות ביצירה של רגעים קליטים. לאורך כל השיר גרוהל נשמע מותש מבחינה רגשית, והמשפטים החוזרים יוצרים תחושה של אדם הלכוד במעגל אינסופי של חוסר אמונה והשלמה חלקית. יש כאן כעס, אבל הוא חבוי עמוק מתחת לשכבות של קהות רגשית. אם "Hearing Voices" עסק בנוכחותם המתמשכת של הזיכרונות, אז "The Glass" עוסק בכאב ההפרדה מהאדם האהוב עצמו. סביב אחת המלודיות היפות ביותר באלבום, גרוהל מתמודד עם המחסום הבלתי נראה שמפריד כעת בינו לבין האנשים שאיבד. הפזמון החוזר, "I had a person I loved and just like that, I was left to live without him", הוא אחד הרגעים המצמררים ביותר בכל האלבום. אין כאן הסוואה פיוטית, אין ניסיון לרכך את הכאב או להעניק לו צורה יפה יותר. זו אמת חשופה וכואבת שמוגשת כפי שהיא. רגע אחד האדם שאתה אוהב נמצא שם, וברגע הבא אתה נאלץ ללמוד כיצד לחיות בלעדיו. אחד הרגעים המרגשים ביותר באלבום מגיע עם "Show Me How". השיר רוכב על גבי גיטרות מנצנצות ועיבוד חלומי ואטמוספרי, ובולט מאוד בנוף המוזיקלי של האלבום. ובכל זאת, העוצמה הרגשית שלו אינה נופלת מזו של הרגעים הכבדים יותר באלבום. Violet Grohl, בתו של Dave Grohl מלווה אותו כאן בקולות, והבחירה הזו משנה לחלוטין את הכללים. לאורך האלבום כולו גרוהל מוקף באובדן. הזיכרונות נמצאים בכל פינה. אבל ב- "Show Me How" הזרקור עובר בשקט ממה שאבד אל מה שנותר. אב ובתו שרים יחד, ויוצרים תחושה של המשכיות. החיים נמשכים. האהבה נמשכת. המשפחה נמשכת. זהו רגע נדיר באלבום שבו האבל אינו נוכח רק דרך הכאב, אלא גם דרך מה שהוא הותיר אחריו. בתוך אלבום שמוקדש ברובו להתמודדות עם אובדן, "Show Me How" מזכיר שהקשרים החשובים ביותר בחיינו אינם נעלמים יחד עם מי שהלך. הם ממשיכים לחיות באנשים שנשארו מאחור. בהמשך מגיע "Beyond Me" אחד השירים המלודיים והעדינים ביותר באלבום, בו ניתן לשמוע בבירור את האהבה ארוכת השנים של Dave Grohl ל"ביטלס". ההרמוניות הקוליות, המעברים המלודיים, סולו הגיטרה הביטלסי והתחושה החולמנית שעוטפת את השיר, מזכירים לא פעם את התקופה המאוחרת של הלהקה הבריטית, במיוחד את האופן שבו כאב ותקווה מתקיימים יחד באותה יצירה. בתוך אלבום שנשלט ברובו על ידי אבל ואובדן, "Beyond Me" מביא איתו רגע של התבוננות שקטה יותר. במקום זעקה של כאב, זהו קולו של אדם שמנסה להשלים עם העובדה שיש דברים שנמצאים מעבר להבנתו או לשליטתו. כל הדרכים באלבום מובילות אל "The Teacher", הלב הרגשי של האלבום ואולי גם היצירה החשופה והפגיעה ביותר ש"הפו פייטרס" הוציאו אי פעם. השיר, שנכתב ברובו בהשראת מותה של אמו של גרוהל Virginia Grohl, נמשך למעלה מעשר דקות ושובר כמעט לחלוטין את כל המוסכמות של מבנה שיר מסורתי. הוא נפתח בגיטרה עדינה ובשירה מאופקת, אך בהדרגה מתרחב ומתעצם עד שהוא הופך לגל סוחף של אבל ורגש. לאורך הדרך הוא נע בין רפטטיביות אובססיבית, רגעי דיסוננס, התפרצויות רעש והתמוטטויות רגשיות שנשמעות לא פתורות, בכוונה. הגיטרות ההולכות ונבנות יוצרות תחושת מחנק כמעט פיזית, בעוד שקולו של גרוהל נע בין תשישות, בלבול וצורך נואש בשחרור. השיא מגיע בזעקת "goodbye" קורעת לב, רגע של קתרזיס מוחלט שבו כל הכאב שנצבר לאורך האלבום מתפרץ החוצה. אך גם אז השיר מסרב להציע נחמה או סגירת מעגל. במקום זאת הוא מתפרק בהדרגה לתוך גלים של דיסטורשן ורעש, כאילו גרוהל מנסה להיאחז בזיכרונות האחרונים לפני שהם נעלמים. התוצאה היא לא רק שיר על אובדן, אלא תיעוד מוזיקלי של תהליך האבל עצמו, על כל הכאוס, הכאב וחוסר הוודאות שהוא מביא איתו. האלבום מגיע לסיום עם "Rest", אחד השירים המצמררים ביותר שגרוהל כתב אי פעם. השיר בנוי סביב לחישות, שכבות שירה שבריריות ואווירת רפאים, עד שלרגעים הוא מרגיש פחות כמו ביצוע מוזיקלי ויותר כמו פרידה אחרונה. לאורך כולו נשמע גרוהל מותש רגשית, כאילו כל משקל האבל שהצטבר לאורך האלבום הכריע אותו סוף סוף. השורות החוזרות, "Rest, you can rest now" ו- "Rest, you will be safe now", הן בין הרגעים הכואבים ביותר של "הפו פייטרס". בין אם הן מופנות אל Taylor Hawkins, אל Virginia Grohl, או אל שניהם יחד, הן נושאות בתוכן את הרוך של אדם שמעניק סוף סוף מנוחה לאנשים שאהב. אין כאן עוד כעס. אין חיפוש נואש אחר תשובות. נותרו רק חמלה, השלמה ושחרור. ככל שהשיר מתקדם, הוא הולך ונבנה עד להתפרצות אחרונה של צליל ורגש, רגע שמרגיש כמו הסיכום הרגשי של כל מה שבא לפניו. אחרי אלבום שלם שנאבק באבל, "Rest" נשמע כמו הרגע שבו גרוהל מפסיק להילחם בו. הוא מאפשר לעצמו להיפרד, מבלי לשחרר את הזיכרונות. כך הופך השיר לברכה, לפרידה ולהבטחה שאלה שכבר אינם יכולים סוף סוף למצוא שלווה. האלבום "But Here We Are" הוא לא רק אלבום קאמבק. הוא גם לא רק אלבום מחווה. הוא התיעוד של חברות, משפחה, זיכרון, אשמה ואהבה המתנגשים זה בזה לעיני העולם כולו. הוא לוכד את המציאות המפחידה של המשך החיים לאחר אובדן האנשים שעזרו לעצב את הזהות שלך, ובדיוק בגלל זה ייתכן שזהו גם האלבום האנושי ביותר ש"הפו פייטרס" יצרו אי פעם. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 2 ליוני, 1972, "Pink Floyd" הוציאו את אלבומם השביעי "Obscured by Clouds". יש נטייה להתייחס לאלבום "Obscured by Clouds" כאל לא יותר מאשר גשר בין "Meddle" לבין "The Dark Side of the Moon". ההיסטוריה לא הייתה נדיבה במיוחד כלפי האלבום. הוא נוצר כפסקול לסרט "La Vallée" של Barbet Schroeder, לאחר שהלהקה כבר צברה ניסיון בתחום עם הפסקולים לסרטים "More", "The Committee" וחלקים מ- "Zabriskie Point". שרודר, שהתרשם מעבודתה של "Pink Floyd" על "More", פנה אל חברי הלהקה כדי שיספקו את המוזיקה לסרטו החדש, העוסק בשני מטיילים היוצאים למסע רוחני בגינאה החדשה. מה שהופך את הפרויקט למרתק במיוחד הוא התזמון שלו. בזמן שהלהקה הקליטה את האלבום בטירת Château d'Hérouville שבצרפת, היא כבר החלה לפתח רעיונות שיהפכו בהמשך ל- "The Dark Side of the Moon". למעשה, העבודה על שני הפרויקטים התרחשה במקביל. חברי הלהקה עצרו לרגע את העבודה על מה שיהפוך לאחת מיצירות המופת הגדולות בתולדות הרוק, כדי להלחין ולהקליט במהירות את המוזיקה עבור סרטו של שרודר, ולאחר מכן חזרו לאלבום שישנה את הקריירה שלהם. ובכל זאת, בקרב מעריצי "Pink Floyd" הוותיקים, לאלבום "Obscured by Clouds" יש מוניטין שונה לחלוטין. רבים רואים בו אחד האלבומים הכי לא מוערכים והכי מוזנחים בקטלוג של הלהקה. מדובר באוסף שירים עקבי, מהנה ואחיד ברמתו, שלא זוכה לאותה הכרה שמקבלים האלבומים האגדיים שבאו לפניו ואחריו. מעבר להיותו פסקול, זהו גשר מבריק ומפתיע באופטימיות שלו בין הפסיכדליה החוקרת של "Meddle" לבין התקופה האמנותית המפוארת שתגיע מיד אחר כך. קטע הנושא הפותח, "Obscured by Clouds", מציג מיד גישה שונה. במקום להכניס את המאזין בהדרגה באמצעות ג'אמים ארוכים וניסיוניים, הלהקה מגישה קטע אינסטרומנטלי ממוקד המבוסס על סינתיסייזרים, שכבות קלידים וגרוב. עבודת הגיטרה של David Gilmour חותכת דרך המרקמים האווירתיים של Richard Wright, ויוצרת תחושת תנועה שנמשכת ישירות אל "When You're In". המעבר בין שני הקטעים חלק לחלוטין, ויחד הם מהווים את אחת הפתיחות האינסטרומנטליות החזקות ביותר בדיסקוגרפיה של הלהקה. האווירה משתנה בצורה חדה עם "Burning Bridges", אחת התרומות היפות ביותר של Richard Wright לקטלוג של "Pink Floyd". השיר בנוי סביב גיטרות אקוסטיות עדינות ועיבודי קלידים עשירים, ומקרין חמימות שהפכה נדירה יותר ויותר בשנים המאוחרות של הלהקה. החוש המלודי של Richard Wright מעניק לשיר אופטימיות עדינה שמשלימה בצורה מושלמת את אופיו המואר יחסית של האלבום. אותה חמימות ממשיכה גם ב- "The Gold It's in the...", קטע רוק ישיר יחסית, במונחים של "Pink Floyd". הקטע נשען על חטיבת קצב אנרגטית של Nick Mason ו- Roger Waters עם משפטי גיטרה בלוזיים של David Gilmour, השיר הזה מדגים עד כמה הלהקה הייתה אפקטיבית, גם כאשר היא ויתרה על יומרות גרנדיוזיות והתמקדה פשוט באנרגיה ובגרוב. יצירת המופת הראשונה של האלבום מגיעה עם "Wot's... Uh the Deal?". גילמור מספק כאן אחת מביצועי השירה המאופקים והמרגשים ביותר בקריירה שלו. מתחת לפני השטח האקוסטיים מסתתר אחד הנושאים החוזרים של "Pink Floyd": חלוף הזמן והאכזבות השקטות של החיים הבוגרים. העיבוד האלגנטי והכנות הרגשית הופכים את השיר לאחד האוצרות החבויים הגדולים ביותר בקטלוג של הלהקה. הקטע האינסטרומנטלי "Mudmen" מפתח רעיונות שהוצגו קודם לכן ומאפשר לגיטרה האקספרסיבית של David Gilmour ולקלידים של Richard Wright לספר את הסיפור. יש בו איכות קולנועית שמזכירה את מקורותיו כפסקול, אך הוא עובד בצורה מושלמת גם כיצירה עצמאית. צדו השני של האלבום נפתח עם "Childhood's End", אחד השירים הכי לא מוערכים שהלהקה אי פעם הקליטה. השיר, שנכתב כולו על ידי David Gilmour, משלב קצב סוחף עם מילים העוסקות בתמותה וחלוף הזמן. עבודת הגיטרה המרשימה מצביעה ישירות על הסגנון שגילמור ישכלל באלבומים הקלאסיים שיגיעו בהמשך. ב- "Free Four", הסינגל היחיד ששוחרר מהאלבום, מצליח ווטרס להסוות מחשבות על מוות וגורל בלתי נמנע בתוך אחד הלחנים העליזים והקליטים ביותר ש- "Pink Floyd" הקליטה עד אותה תקופה. הניגוד בין המלודיה הקלילה לבין התוכן הלירי האפל יהפוך לאחד מסימני ההיכר הבולטים שלו ככותב במהלך שנות השבעים. השיר העדין "Stay" מחזיר את אור הזרקורים ל- Richard Wright. השירה המאופקת שלו ועבודת הקלידים האלגנטית מזכירות פעם נוספת עד כמה הוא היה חיוני לכימיה הייחודית של הלהקה. האווירה החלומית של השיר יוצרת את אחד הרגעים האינטימיים ביותר באלבום. האלבום נחתם עם "Absolutely Curtains", אולי התזכורת הברורה ביותר למקורותיו כפסקול. הקטע האינסטרומנטלי מתפתח בהדרגה לעבר שירה מהפנטת של בני שבט Mapuga מפפואה גינאה החדשה. בידיים פחות מוכשרות הקטע היה עלול להרגיש מנותק משאר האלבום, אך כאן הוא מספק סיום מסתורי והולם ליצירה שכל כולה עוסקת במעברים ובאווירה. מה שהופך את "Obscured by Clouds" לפנינה מיוחד בקטלוג של "פינק פלויד" הוא לא שיר אחד מסוים, אלא העקביות שלו. בניגוד ליצירות האפיות הקונספטואליות שיגיעו אחריו, זהו אלבום רגוע וממוקד באופן מפתיע. אין בו את השאפתנות העצומה של "The Dark Side of the Moon", את העוצמה הרגשית של "Wish You Were Here" או את הזעם הפוליטי של "Animals". ייתכן שהוא לעולם לא יזכה למעמד התרבותי של האלבומים שבאו אחריו, אך בקרב מעריצים אדוקים המוניטין שלו רק התחזק עם השנים. רבים רואים בו אחד האלבומים הכי מוזנחים אך גם הכי מספקים בקטלוג של "Pink Floyd". זהו תיעוד מרתק של הרגע המדויק שבו הלהקה עברה ממעמד של חוקרי פסיכדליה יצירתיים לאחת מהכוחות האמנותיים החשובים ביותר בתולדות הרוק. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Noam Asulin תאריך הוצאה – 2.6.2017 את להקת "Unleash the Archers" הכרתי בסוף 2017 כמה חודשים לאחר יציאת אלבומם החדש והרביעי "Apex" . לפני שניגש לאלבום קצת רקע על הלהקה. הלהקה מגיעה מוונקובר שבקנדה, מנגנת פאוור מטאל וכוללת את Brittney Slayes (קולות), Scott Buchanan (תופים), Grant Truesdell (גיטרות וקולות לא נקיים), Andrew Kingsley (גיטרות), Nick Miller (בס). הלהקה הוקמה בשנת 2007 ועד כה הוציאה חמישה אלבומים. האלבום "Apex" הוא אלבומה הרביעי של הלהקה והוא מהווה נקודת מפנה בקריירה שלה, שכן האלבום הזה זכה בהפקה טובה לעומת האלבומים הקודמים וזאת עקב החתימה בחברת תקליטים מוכרת. מדובר באלבום קונספט שמספר את סיפורו של בן אלמוות ,בן 1000 שנים. הוא קולל והוטל עליו להישמע להוראות מי שמעיר אותו. בקטע הפתיחה ("Awakening") דמות בשם "The Matriarch" מעירה אותו ודורשת ממנו למצוא ולהביא אליה את ארבעת בניה בחיים. היא מתכננת להקריב את בניה ליישות גדולה ממנה, בכדי לקבל חיי אלמוות בעצמה. היא גם מבטיחה לבן האלמוות לשחרר אותו לחופשי במידה ויביא לה את בניה בזמן. כל החלק הזה של הסיפור מתפרש על ארבעת השירים הראשונים. בארבעת השירים הבאים בן האלמוות מחפש ומוצא את בניה של Matriarch. ברצועה החמישית "The Coward’s Way" נמצא בנה הפוליטיקאי, ב – "Falls Walls" נמצא בנה מנהיג כת ואחד נוסף בשיר "10,000 Against One". שלושתם די בזויים ולכן בן האלמוות לא מראה אכפתיות כלשהי כלפיהם. הבן הרביעי ("Earth and Ashes") הוא אדם טוב לב שרוצה לחיות עם משפחתו והוא מתיידד עם בן האלמוות, אך כשמגיע הזמן להחזיר אותו לאמו גם עליו לא חס בן האלמוות. ברצועה התשיעית "Call Me Immortal" ה- Matriarch מקבלת את מבוקשה אבל לא עומדת במילתה ומורה לבן האלמוות לחזור לישון עד אשר מישהו יזדקק לו. ברצועה האחרונה הוא חוזר לישון בהר ממנו הגיע "Apex". מעניין שהגרסה היפנית של האלבום כוללת גרסת כיסוי לשיר "Queen of the Reich" של להקת "Queensrÿche". השירים באלבום הזה, רובם ככולם, מאוד מלודיים ועם מאפייני ספיד ופאוור מטאל מובהקים. על אף שמדובר באלבום של שעה עם שירים ארוכים שמגיעים גם ל- 8 דקות, זה תענוג צרוף להאזין לו ברצף. הסולואים מדהימים בעיניי ואני מחשיב את האלבום הזה כאחד מאלבומי הפאוור הטובים בכל הזמנים. Brittney פשוט מביאה את כל מה שיש לה באלבום הזה ומוציאה מהגרון קול שקשה להאמין שיוצא ממנה. ההפקה מהוקצעת ומוכיחה שהיא יכולה להקפיץ את האלבום בכמה רמות. להאזנה: Spotify, Apple Music, Deezer "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר