האלבום ה- 21 של "Deep Purple" שנקרא "Whoosh!" שוחרר ב- 7 לאוגוסט 2020. זה בהחלט אלבום חזרה למקורות של הלהקה שהמוטו שלה באולפן במהלך ההקלטות היה: "DEEP PURPLE is putting the Deep back into Purple". ויותר מכך, זה כנראה גם אלבום שמהווה סגירת מעגל של הלהקה, אולי האלבום האחרון שלה. רמזים לכך ניתן למצוא בין היתר בעובדה שסיבוב ההופעות האחרון של הלהקה בשנים 2017-2019 נקרא “The Long Goodbye”. כמו כן, סגירת המעגל היא אמיתית, הלכה למעשה. הקטע האחרון באלבום (אם לא מחשיבים את קטע הבונוס) נקרא - "And The Address". מי שיביט באלבומה הראשון של הלהקה משנת 1968 "Shades of Deep Purple", יגלה כי הוא נפתח בדיוק עם קטע אינסטרומנטאלי באותו השם. מדהים לחשוב שהמתופף האגדי Ian Paice שניגן באותו קטע שפתח את האלבום הראשון של הלהקה 52 שנים קודם לכן, הוא אותו המתופף שסוגר את האלבום הנוכחי עם קטע באותו השם בדיוק! ואם זו לא סגירת מעגל, אז מה כן? יותר מכך, אפילו הלוגו של שם הלהקה בעטיפת האלבום מזכיר במשהו את הלוגו של הלהקה מימיה הראשונים. גם אם נצלול פנימה אל תוך החומר המוזיקלי, הרי שניווכח שהוא בהחלט מתכתב עם החומרים מתקופותיה הראשונות של הלהקה. נכון, יש כאן כמה חריגים כמו הרוקבילי של "What The What" או המקצב המקפיץ של "Nothing At All" עם סולו הקלידים של Don Airey מתכתב עם באך, אבל רוב האלבום מזכיר את "דיפ פרפל" האהובה והמוכרת. כבר משמיעה ראשונה ניתן לומר שמדובר באלבום מצוין. ניתן להיווכח בכך כבר בשיר הפתיחה "Throw My Bones" אשר נותן את הטון למה שנקבל בהמשך עם הנגינה הסוחפת של Steve Morse שמשחרר כאן סולו לפנתיאון. הקטע "What The What" שבשניה הראשונה שלו היינו בטוחים ש- "Highway Star" מתנגן, "The Long Way Round" הקצבי עם ריף רוקיסטי שמתכתב עם "The Mule", הקטע "No Need to Shout" עם פתיח הקלידים שמתכתב, עם "Perfect Strangers" וליין הגיטרה שמתכתב עם "Stormbringer" ו- "Man Alive" הדינמי והמורכב בו Ian Gillan מזכיר את שם האלבום "!Woosh", הם רק חלק מהפנינים שניתן למצוא כאן. אנחנו לא פעם עדים לשיח המתנהל בקשר לאומנים וותיקים ולשאלה האם הם צריכים להמשיך ולהנפיק חומרים חדשים. אנחנו מחזיקים בדעה שכל עוד כוחם במותנם הם צריכים להמשיך לעשות זאת, גם במחיר של ההשוואה המתבקשת לחומרים ששחררו בתקופת השיא שלהם. מבחינתנו "דיפ פרפל" רלוונטית היום כמו שהיתה פעם. ההרכב הזה מתגלגל באופן יציב כבר כמעט 20 שנה, ואם לא נחשיב את מותו הטראגי של Jon Lord, אז אפילו יותר מכך. זה הרכב חי, בועט ונושם, לא פחות מהרכבים צעירים והאלבום הזה מהווה הוכחה ניצחת לכך. מי שהפיק את האלבום הוא Bob Ezrin האגדי שעבד עם גדולים וטובים כמו "פינק פלויד", "קיס", אליס קופר ועוד. הוא עשה זאת יחד עם הבסיסט Roger Glover שכבר שנים יושב על הקונסולה הן במסגרת הלהקה והן עם הרכבים אחרים. זה האלבום השלישי ברציפות שהוא מפיק עבור הלהקה ונראה שהוא הולך להותיר חותם כמפיק השני הכי דומיננטי של הלהקה בכל 50 שנות הקריירה שלה, אחרי Martin Birch כמובן. אז בואו להאזין יחד איתנו: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב־6 באוגוסט 1985 היה אמור להיערך באצטדיון רמת גן אירוע שהיה אמור להיות רגע מכונן בתולדות המוזיקה הישראלית – "פסטיבל הכוכבים 85". שני ערבים רצופים, עם שמות ענקיים מהעולם, במה עצומה, הפקה גרנדיוזית, וקהל של עשרות אלפים. ההבטחה הייתה חסרת תקדים. התוצאה – אחת ההתרסקויות המביכות בתולדות התרבות הישראלית. מאחורי הפסטיבל עמדו גבי נויבאואר, בעל חנות התקליטים החיפאית "גבי תקליטים", ושותפו יעקב סאלם, שהקימו במיוחד את חברת "Gabi Corporation" כדי להפיק את האירוע הגרנדיוזי, הראשון מסוגו בישראל. על הנייר – הכול נראה נוצץ ומבטיח. מופע בסגנון ה- "Live Aid" שנערך מספר שבועות קודם לכן: ג'ו קוקר, "מריליון", אל סטיוארט, ג'ואן ג'ט, "סוויט", אריק ברדון, אלווין לי, דייויד קנופלר, בילי קובהאם, פיטר גרין, סאלי אולדפילד, אל דימיולה – כולם הוכרזו כלהקות והאמנים שישתתפו בפסטיבל בינלאומי ראשון מסוגו בישראל. הפסטיבל הוצג לציבור כאירוע המוזיקלי הגדול ביותר שנעשה אי פעם בישראל. ההפקה התפארה בנתונים מטורפים לתקופה: 150 אמנים, 80 טון ציוד, 14 הופעות, במה עצומה, 50 אלף צופים ביום – חזון של ארה"ב ומערב אירופה בלב המזרח התיכון. הכוונות היו טובות, קורין אלאל ז"ל אפילו הקליטה במיוחד את "שיר בכיף" שיועד לשמש כהמנון לפסטיבל המהולל... אבל מה שקרה בפועל – היה רחוק מהחזון. הפסטיבל תוכנן להתקיים על פני יומיים מלאים – 6 ו-7 באוגוסט 1985 – עם 14 הופעות, שיכילו קהל של 50,000 איש ביום. מחיר כרטיס: 15,000 שקלים ישנים. אך תכנונים לחוד ומציאות לחוד. המכירה נכשלה כישלון חרוץ – פחות מ־12,000 כרטיסים נמכרו. הציבור, ברובו, פשוט לא האמין שהכוכבים באמת יגיעו. ובצדק: ג'ו קוקר, ג'ואן ג'ט, אל סטיוארט, אריק ברדון, "סוויט" – כולם ביטלו את הגעתם. חלקם ברגע האחרון, חלקם בכלל לא הזמינו טיסות. הודעת הביטול של קוקר פורסמה רק בעיתון "על המשמר", ולא הגיעה לידיעת מרבית רוכשי הכרטיסים הזועמים. בסופו של דבר ה"פסטיבל" התקצר ליום אחד בלבד – 6 באוגוסט – ונמשך מ־17:00 עד חצות, בהנחיית שוש עטרי, דורי בן־זאב ואלי ישראלי. הפסטיבל נפתח עם הופעה של קורין אלאל, שניסתה לחמם את הערב, אך ירדה מהבמה אחרי עשר דקות בהלם. הקהל היה מתוסכל, מאחורי הקלעים דווח על אמנים כועסים. ועם זאת ולמרות הכול, זו היתה הפעם הראשונה בה ראינו ניצוצות של הפקת חו"ל בארץ. מקבץ של אומני חו"ל על במה אחת, בישראל. 2 במות ענק זו לצד זו, כשבאחת נערכת הופעה, בשניה שלצידה כבר מארגנים את ההופעה הבאה. כמה מהאמנים אכן עלו לבמה ונתנו את הלב: סאלי אולדפילד פתחה את הערב בשירי פולק־רוק, מול קהל אדיש ומפוהק. בילי קובהאם, פיטר גרין, אל דימיולה, דייויד קנופלר, קליימקס בלוז בנד ו־ אלווין לי (שסגר את הערב) השלימו את הלילה עם הופעות מגוונות – חלקן אינטימיות, אחרות יותר סוחפות. אבל מעל כולם – בלטה ההופעה של להקת "Marillion", שהגיעה לכאן בשיא הצלחתה וביצעה את כל הצד הראשון של אלבומה "Misplaced Childhood", לצד קטעים מ־ "Fugazi" ו־ "Script for a Jester's Tear". זו הייתה ההופעה הראשונה (והיחידה) של הלהקה בישראל. הסולן פיש התראיין ל"מעריב" והכריז: "גמרנו עם האיפור – מה שחשוב זה המוזיקה". מבחינה אמנותית – זו הייתה הופעה חזקה, מרוכזת, מוקפדת. אלא שהמעטים שנכחו – אולי 10,000 איש באצטדיון ענק – לא הצליחו להציל את התחושה הכללית של מבוכה. ומה קרה לאחר מכן??? גבי נויבאואר נמלט מהארץ עם חובות של חצי מיליון שקלים ישנים. סאלם התבצר במלון קרלטון עם שומרי ראש. נגדו הוצא צו עיכוב יציאה מהארץ. מרבית האמנים כלל לא קיבלו את שכרם, ועזבו בזעם. פיטר ג'ייקובס, איש ההפקה הבריטי, סיכם זאת בקור רוח: "הם מפיקים חובבנים מהעולם השלישי." גם פיש, שנים אחר כך, כתב באתר הרשמי שלו: "פסטיבל מגוחך בתל אביב. היו יותר אנשים מאחורי הבמה מאשר מול הבמה. בילינו ארבעה ימים עם שלשול כרוני במלון קינג דייוויד." "פסטיבל הכוכבים 85" זכור עד היום ככישלון קולוסאלי. הפקה שלא קראה את השוק, לא הבינה את הקהל, ולא ידעה לנהל אירוע בהיקף כזה – שם נרדף ליומרה ללא אחריות. משרד הפרסום "בן־שאול" תבע 200 מיליון שקלים ישנים, צו עיכוב יציאה הוצא נגד סאלם, והאדמה בערה מתחת לרגלי כולם. אבל אנחנו נקח מהפסטיבל הזה דבר אחד. באותו ערב, מתחת לשמי אוגוסט מהבילים, זכינו לראות את "מריליון" עולה לבמה ונותנת את הלב. רגע נדיר של רוק בריטי אמיתי – שצלל ונעלם יחד עם שאריות התאורה, הציוד, והחלום. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 6 לאוגוסט 1965 שוחרר אלבום האולפן החמישי של להקת "The Beatles" שהוא גם פסקול הסרט השני של הלהקה "Help!". האלבום כולל 14 רצועות כאשר 7 מתוכן שנמצאות בצידו הראשון של הויניל מהוות גם את הפסקול לסרט שיצא במקביל לאקרנים. והנה 20 עובדות מעניינות על האלבום והסרט: 1. שם התקליט היה אמור להיות "Eight Arms To Hold You", עם רמיזה לזוג ידיהם של כל אחד מארבעת המופלאים מחבקים מעריצה. רינגו הציע את השם, אבל לא מהסיבה המתוארת אלא בגלל שבסרט קיימת סצנה עם פסל Kali רב ידיים. שמו של האלבום שונה בשלב מאוחר, כך שסינגלים ראשונים ונדירים של השיר "!Help" ציינו שהוא מהסרט "Eight Arms To Hold". 2. עטיפת האלבום יועדה להציג את חברי "הביטלס" מסמנים בידיהם את האותיות H-E-L-P בשפת סימנים בה משתמשים בספינות. התוצאה לא מצאה חן בעיני הצלם בשל חוסר איזון בנראות ולכן הוא שינה את צורות ידיהם של חברי "הביטלס". התוצאה היא האותיות N-U-J-V שאין להן שום משמעות. 3. הסיבה לכך שהוכנס לשם הסרט והאלבום סימן קריאה "!", נעוצה בכך שהטייטל "Help" כבר היה שייך לסרט אחר ולכן רינגו הציע פשוט להוסיף לטייטל סימן קריאה (!) 4. . זה האלבום האחרון של "הביטלס" בו מופיעות גרסאות כיסוי לאומנים אחרים. מכאן והלאה יסתמכו ארבעת המופלאים על חומר מקורי בלבד עד לאלבומם האחרון "Let It Be", בו הופיעה גרסת כיסוי לשיר "Maggie Mae". 5. זה האלבום היחיד של "הביטלס" שכולל שני שירים שהגיעו למקום הראשון, אשר כותרתם בת מילה אחת: "Help!" ו "Yesterday". 6. השיר "Help!" היה השיר הראשון של "הביטלס" שהופיע בפרסומת בארצות הברית. זו הייתה פרסומת למכונית "פורד לינקולן". החברה שילמה סכום של 100,000 דולרים עבור הפרסומת, אך גם אז לא היה מדובר בשיר המקורי אלא בגרסת כיסוי שג'ורג' מרטין סייע להקליט. 7. השיר "Help!" היה איטי יותר במקור. חברי הלהקה האיצו את הקצב שלו כדי להפוך אותו לקליט ומסחרי יותר. 8. חברי להקת "Deep Purple" הקליטו את השיר כדמו וזה סייע להם לקבל חוזה הקלטות בשנת 1968. בהמשך, השיר נכלל באלבום הבכורה של הלקה: "Shades Of Deep Purple". 9. מי שמנגן את סולו הגיטרה בשיר "Ticket to Ride" הוא לא אחר מאשר Paul McCartney. 10. השיר "Ticket to Ride" הוא גם השיר הראשון של "הביטלס" שאורכו עולה על 3 דקות. 11. לג'ון ופול יש גרסאות שונות לגבי נושא השיר "Ticket to Ride". פול טען שהוא נכתב בהשראת נסיעה ברכבת ב Isle of Wight, ואילו ג'ון טען שהוא נכתב על יצאנית גרמנייה. 12. השיר "You're Going to Lose That Girl" הוא למעשה המשך של הסיפור שמאחורי הסינגל "She Loves You". הבחור מהשיר הראשון מבין שלמרות שהבחורה מאוהבת בו הוא חייב "לעשות מעשה" או שהוא יאבד אותה. 13. את הלחן לשיר "Yesterday" חלם פול בזמן שישן בבית של חברתו. 14. בהקלטת השיר השתתף Paul McCartney בלבד (בליווי כלי מיתר), יתר חברי "הביטלס" לא נכחו. 15. השיר "Yesterday" הוא גם השיר שזכה להכי הרבה גרסאות כיסוי בעולם. (Photo: Pop Expresso) 16. זה האלבום הראשון בו George Harrison תרם שני שירים, "I Need You" ו "You Like Me Too Much", והראשון שלו מאז "Don't Bother Me" שיצא בשנת 1963, במסגרת האלבום "With the Beatles". 17. ג'ורג' הריסון קיבל את הרעיון לנגן בכלים הודיים ובעיקר בסיטאר בעקבות סצנה בסרט בה נראים מוזיקאים במסעדה הודית מנגנים את שירי "הביטלס". 18. השחקנית Eleanor Bron, ששיחקה לצד ארבעת המופלאים בסרט, הייתה ההשראה של Paul McCartney בכתיבת השיר "Eleanor Rigby", שיצא באלבום "Revolver" שאותו סיקרנו אתמול. 19. השיר "I've Just Seen a Face" היה אמור להיקרא במקור "Aunty Gin's Theme". הוא גם הראשון ואחד הבודדים של הלהקה בהם אין בייס ליין. 20. במהלך הקלטות האלבום הוקלטו שני שירים נוספים שלא נכנסו לאלבום ולסרט: "If You've Got Trouble" שיועד בתחילה לרינגו, אך במקומו נבחר לבסוף השיר "Act Naturally", והשיר "That Means a Lot" אשר ניתן לבסוף ל P.J. Proby והפך ללהיט. שני השירים הנדירים יצאו בסופו של דבר באלבום "Anthology 2" משנת 1996. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר עריכה לשונית: אורי ענבי/Ori Anabi

ברוס הגדול מכולם... (Photo: Iron Maiden On Twitter) הוא אחד הזמרים הגדולים במטאל, מוזיקאי, יוצר, שחקן, סופר, תסריטאי, שדרן רדיו, מנחה טלוויזיוני, סייף מקצועי, טייס מטוסי נוסעים, יזם, איש עסקים ובעליה של חברת תעופה. קוראים לו Bruce Dickinson והוא חוגג היום יומהולדת!!! (Photo: wallpaperflare.com) להלן 30 עובדות מעניינות (רובן ידועות) על "איש האשכולות" המדהים: 1. הוא נולד ב- 7 לאוגוסט 1958. שמו המלא הוא Paul Bruce Dickinson. בילדותו כינו אותו "Bruce Bruce" על שם דמות בסדרת המערכונים בקרקס המעופף של מונטי פייטון. הוא השתמש בכינוי הזה באלבומיה של להקת "Samson" שם הוא מופיע כ- Bruce Bruce Dickinson. 2. הוא גדל עם סבו וסבתו. הוריו שאפילו לא היו בני 18 בעת הולדתו לא יכלו לכלכל את עצמם ואת הרך הנולד והרבו לנדוד ברחבי אנגליה בחיפוש אחר פרנסה. את השיר "Born in '58" מאלבום הסולו הראשון שלו Tattooed Millionaire, הוא כתב על ילדותו בבית סבו וסבתו. 3. בצעירותו הוא ניסה לנגן בגיטרה קלאסית של אביו. הוא העריץ את Ian Paice מ"דיפ פרפל" וחלם להיות מתופף. 4. האלבום הראשון שרכש בחייו היה "In Rock", של דיפ פרפל, משם הוא המשיך ל- "Black Sabbath" הראשון, "Aqualung" של ג'טרו טול ו- "Tarkus" של אמרסון, לייק ופאלמר. 5. הוא סולק מבית ספר לאחר תעלול בו עשה את צרכיו בתבשיל שעועית שהוגש למנהל. 6. לדיקנסון יש מנעד קול מאוד רחב המשתרע על-פני 4.25 אוקטבות והטון הווקאלי שלו מאוד מגוון, החל מרוק ועד לאופרה, עקב כך הוא זכה לכינוי "The Air-Raid Siren". (Photo: Michael Putland) 7. בשנת 1979, חודשיים בלבד לאחר שהוציאה את אלבום הבכורה שלה, הצטרף דיקנסון ללהקת "Samson" כזמר. 8. בשנת 1981 הוא הופיע יחד עם להקת "Samson" בסרט האימה הקנדי "Incubus". 9. ההיכרות הראשונה שלו עם "Iron Maiden" היתה כשמיידן חיממה את להקתו "סמסון" בשנת 1980. כבר אז הוא חשב שהם טובים. 10. בשנת 1981 הוא הצטרף ל"איירון מיידן", ולאחר מספר הופעות עם להקתו החדשה, הוא השתתף בהליך כתיבת החומר לאלבום "The Number Of The Beast". בשל בעיות חוזיות עם להקתו הקודמת הוא לא יכול היה לקבל קרדיט על אף אחד משירי האלבום, וזאת למרות שתרם לכתיבת חלק מהשירים, כמו: "The Prisoner", "Children of the Damned" ו- "Run to the Hills". 11. במסגרת פסטיבל "Monsters of Rock" של שנת 1987 הוא עלה לבמה יחד עם Dee Snider, Paul Stanley ו- Jon Bon Jovi בכדי לבצע גרסת כיסוי לשיר "Travelin' Band" של להקת "Creedence Clearwater Revival". 12. את השיר "Bring Your Daughter... to the Slaughter", הוא הקליט לסרט "A Nightmare on Elm Street 5: The Dream Child". מאוחר יותר "איירון מיידן" הקליטה את השיר מחדש והוא נכלל באלבומה "No Prayer for the Dying" משנת 1990. 13. בשנת 1990 הוא היה חלק מהפרויקט המוזיקלי "Rock Aid Armenia", במסגרתו הקליט יחד עם רשימה של אמנים גדולים ומובילים את השיר Smoke on the Water של דיפ פרפל. בין אותם אמנים עימם הקליט את השיר, ניתן למנות את: Bryan Adams, Ritchie Blackmore, Ian Gillan, David Gilmour, Tony Iommi, Alex Lifeson, Brian May, Roger Taylor, John Paul Jones ו- Jon Lord. 14. בשנת 1992 הוא הקליט עם הקומיקאי הבריטי רואן אטקינסון (מיסטר בין) גרסת כיסוי לשירו של Alice Cooper "Elected" מהאלבום "Billion Dollar Babies", גירסת הכיסוי נקראה "(I Want To Be) Elected". 15. בשנים 2002 עד 2010 הייתה לדיקנסון תוכנית רדיו שבועית ב- BBC Radio 6 שנקראה "Rock Show". 16. אלבום הסולו שלו משנת 2005 "Tyranny Of Souls" תוכנן במקור להיות פרויקט משולש בהשראת "שלושת הטנורים", בשיתוף עם Rob Halford ו- Ronnie James Dio. אולי הוא קיבל תיאבון אחרי שהקליט עם הלפורד בשנת 2000 את הדואט "The One You Love To Hate". 17. ברוס הוא טייס מטוסי נוסעים מסדרת בואינג 757 והיה טייס פעיל בחברת התעופה הבריטית "Astraeus Airlines". 18. בשנת 2007 הוא הטיס את שחקני קבוצת הכדורגל גלאזגו ריינג'רס לישראל, למשחקם נגד הפועל תל אביב. 19. לאחר שחברת התעופה "Astraeus Airlines" נסגרה, הוא הקים חברת תעופה משלו "Cardiff Aviation". 20. במהלך סיבובי ההופעות של הלהקה הוא מטיס את הלהקה והציוד במטוס ה- "Ed Force One". (Photo: airteamimages.com) 21. בשנת 2005 הנחה דיקנסון את סידרת הטלוויזיה "Flying Heavy Metal" העוסקת בנושא תעופה, בערוץ דיסקברי. 22. ברוס הוא סייף מקצועי שהגיע למקום השביעי באליפות בריטניה לסייף. הוא גם ייצג את ארצו באליפות אירופה בשנת 1989. הוא אימן את עצמו לסייף בשתי ידיו. לאחר 10 שנים של התמחות בסיוף ביד ימין הוא עבר ליד שמאל. 23. הוא כתב את התסריט לסרט "Chemical Wedding" משנת 2008. הסרט מגולל סיפור על פרופסור שמגלה שהוא בעצם גלגול נשמתו של המיסטיקן האנגלי - אליסטר קראולי (אותו Crowley מהשיר של Ozzy Osbourne). פסקול הסרט כולל שירים של דיקנסון ושל מיידן. 24. דיקנסון נכח בחתונתו של Fish הזמר של להקת מריליון לשעבר. 25. הוא בעליו הרשום של טנק סובייטי מסוג "T34". 26. בשנת 2013 הוא עבד בשיתוף מבשלת "Robinson" האנגלית על פיתוח הבירה של איירון מיידן "Trooper". הוא מעוניין להמשיך ולפתח סוגי בירה נוספים בעתיד. (Photo: rockcelebrities.net) 27. בשנת 2015 הוא עבר טיפולי כימותרפיה והקרנות בעקבות גידול סרטני שהתגלה בלשונו, אבל ברוס כמו ברוס, ניצח את הסרטן וחזר לבמות. 28.הוא כתב שני ספרים "The Adventures of Lord Iffy Boatrace" ו- "The Missionary Position". 29. בשנת 2017 הוא הוציא את ספר האוטוביוגרפיה שלו "What Does This Button Do?". 30. הוא כתב לבדו את השיר הכי ארוך של "Iron Maiden" בו הוא גם מנגן בפסנתר. השיר "Empire of the Clouds" מהאלבום "The Book of Souls" משתרע על פני למלה מ- 18 דקות. במהלך הקריירה המוזיקלית שלו שחרר דיקנסון 23 אלבומי אולפן, מהם 3 עם סמסון, 13 עם מיידן ו- 7 במסגרת קריירת הסולו שלו. אז בוא נאחל לאיש היקר הזה עוד הרבה שנות מוזיקה פוריות ושימשיך להשתולל על הבמות ולפתוח הופעות עם קפיצת הקמיקזה שלו. תמונה: Ronen Kolar "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

הוא Pat Smear והוא נולד ב-5 לאוגוסט 1959. לא יכולנו להתאפק וכתבנו כמה מילים על הגיטריסט הצבעוני והמיוחד הזה ! (Photo: David Brendan Hall) הוא נולד לאמא אפרו אמריקאית ולאבא מהגר יהודי מגרמניה, חונך בבית ספר דתי ולאחר מכן למד בבית ספר תיכון אלטרנטיבי שם פגש את Darby Crash ושניהם סולקו מבית הספר מהר מאוד. למה זה חשוב? כי ב-1976 לאחר ששניהם סולקו מבית הספר הם הקימו את להקת ה-Germs שרק בשלב מאוחר יותר קיבלה הכרה משמעותית כחלק מהתפתחות הפאנק רוק בארה"ב. והפכה לאחת הלהקות המשפיעות. (Photo: The Guardian) הם הוציאו אלבום אחד ב- 1979 בשם “GI” שיש אומרים נחשב לאלבום ההארד רוק פאנק הראשון אך התפרקו ב-1980 לאחר שקראש התאבד. לא הרבה יודעים זאת אך פאט מופיע בווידאו קליפ של השיר Raspberry Beret של המוסיקאי Prince !! תחפשו אותו שם יושב בחליפה לבנה על במה כחולה עם שיער ארוך. לאחר 13 שנים בהם הוא עבד על מספר פרוייקטים שונים הוא קיבל טלפון מ- Kurt Cobain, תחילה הוא לא האמין שהלהקה שנמצאת בשיא ההצלחה שלה צריכה אותו, גיטריסט "מזדקן" (בכל זאת הוא ב-10 שנים יותר גדול מחברי נירוונה). אך אכן כך היה וקוביין ביקש ממנו להצטרף ללהקה כגיטריסט ליווי בסיבוב ההופעות שלהם. Photo: Mark Leialoha ההופעה הראשונה שלו עם נירוונה הייתה בסטרדיי נייט לייב בספטמבר 1993. הוא גם הופיע עם הלהקה בין היתר בהופעת ה- MTV Unplugged המפורסמת. דייב סיפר שהם מאוד אהבו את הלהקה של פאט ולכן קוביין התקשר אליו. הוא עוד סיפר שכשפאט הצטרף ללהקה הוא שינה הכל, הם הרגישו שוב כמו ילדים, כמו משפחה והוא החזיר להם את ההנאה. אך אנחנו יודעים איך הפרק הזה מסתיים ופאט שוב חווה התאבדות מצד חבר בלהקה והפעם זה שבר אותו לגמרי, עד כדי כך שהוא החליט לא לעסוק במוסיקה יותר. אך ב-1994 הוא שוב קיבל טלפון, והפעם זה היה מ- Dave Grohl שביקש ממנו להצטרף ללהקה שהוא מקים. פאט לא יכול היה לסרב לצ'ארמר והוא שוב הסכים והצטרף ל- Foo Fighters. וכאן התחיל לו סיפור אהבה בהמשכים... (Photo: Mick Hutson) ב-1997 לאחר יציאת האלבום השני של הלהקה "The Colour and the Shape" הוא החליט לעזוב עקב תשישות, הוא היה עייף מסיבובי ההופעות הבלתי פוסקים, במיוחד שהלהקה שנמצאת בתחילת דרכה מנסה להופיע בכל מקום אפשרי. כמובן שהעזיבה לא הייתה מיידית והוא מצא את עצמו שישה חודשים מאוחר יותר עדיין מופיע. אך למרות תחנונים מצד דייב הוא החליט בסופו של דבר ש-No More. ההחלפה שלו ב- Franz Stahl אפילו מתועדת בהופעה של הלהקה על הגג של ה- Radio City בניו יורק, כשפאט מתחיל את הסט ובמחציתו אומר שלום, נפרד מהקהל ופראנז מחליף אותו וממשיך את הסט עד סופו. בשנת 2005, לאחר כמעט 4 שנים של שיחות בינו לבין דייב, פאט חזר לאט לאט לנגן עם ה"פוס". העניין היה קשה מאוד ל- Chris Shiflet שהצטרף ב- 1999 כמחליף של פראנז. הוא סיפר מספר פעמים שעם חזרתו של פאט הוא חשש מאוד למקומו בלהקה. ברור היה לו שעם ההיסטוריה שיש לפאט עם נירוונה ועם דייב אין לו סיכוי להתחרות. הוא הסתובב עם ההרגשה שהולכים לפטר אותו בכל רגע מספר שנים... מאז פאט הוא חבר קבוע בלהקה בהופעות ובהקלטות... להאזנה לאלבום הראשון של הלהקה של פאט, ה"חיידקים", תהנו!! Spotify, "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 5 לאוגוסט 1966 יצא באנגליה האלבום "Revolver", אלבומה השביעי של להקת "The Beatles". מדובר באלבום מהפכני וחדשני ביותר לתקופה בה שוחרר, אשר בישר התפוצצות יצירתית וטכנולוגית של הלהקה. באלבום הזה הלהקה הלכה רחוק יותר מכפי שהלכה עד אותה עת. היא התנסתה בכיוונים מוזיקליים שונים ומגוונים ועשתה שימוש בטכניקות הקלטה חדשניות כגון אפקטים, לופים (לולאות), דאבינג (הכפלות), היפוכי צליל והשמעת הקלטות לאחור. היא גם הוסיפה מגוון של כלי נגינה חדשים: כלי מיתר, חצוצרות, חלילים, כלים מהודו וכו' והטמיעה גישה חדשנית ביותר של עיבוד מוזיקלי. האלבום הזה שינה לחלוטין את פני מוזיקת הרוק כפי שנתפסה עד אותה עת, השפיע רבות על כל מה שבא אחריו ואפילו גרם ל- Brian Wilson מלהקת "The Beach Boys" להתמוטטות עצבים, שלושה חודשים בלבד לאחר ששחרר יחד עם להקתו את האלבום הגאוני "Pet Sounds". (Photo: BBC) להלן 20 עובדות מעניינות על האלבום המהפכני הזה: 1. עטיפת האלבום עוצבה על-ידי Klaus Voorman, שבהמשך ינגן בס עם "Manfred Man" וגם עם כל אחד מחברי הביטלס באלבומי הסולו שלהם. הוא קיבל על כך תשלום של 40 פאונד. 2. העטיפה זכתה בפרס גראמי לעטיפת האלבום היפה ביותר בשנת 1967. 3. עטיפת האלבום המקורית הייתה אמורה להיות ציור של Paul McCartney יושב על אסלה בשירותים. 4. אחד מהשמות שהוצעו לאלבום היה "Abracadabra". 5. מי שמנגן את סולו הגיטרה בשיר הפתיחה "Taxman" הוא לא אחר מ- Paul McCartney. 6. בשיר "Yellow Submarine" מתארחים בקולות רקע Pattie Boyd (אשתו של George Harrison), Marianne Faithfull, Brian Jones ו- Donovan, אשר לא קיבלו קרדיט על תרומתם. 7. צליל השחפים בשיר הפסיכדלי "Tomorrow Never Knows" הוא למעשה קול הצחוק של Paul McCartney שעבר עיוות. 8. ג'ון לנון אמר שהוא רוצה להישמע כמו הדָּלַאִי לַאמָה מתפלל בשיר "Tomorrow Never Knows". בכדי להשיג את האפקט הקליטו את קולו של John Lennon דרך מגבר לזלי המחובר לאפקט והכפילו את ההקלטה. זו הפעם הראשונה בה נעשה שימוש בטכניקה הזאת. 9. טכניקה נוספת בה נעשה שימוש לראשונה באלבום זה הייתה "automatic double tracking". טכנאי הסאונד Ken Townsend חיבר שני טייפים שונים שהקליטו את קולו של ג'ון לנון בו זמנית, כאשר טייפ אחד היה בדיליי של 100 מילי שניות מהטייפ השני. הטכניקה הזו העניקה לשירה סאונד מלא ועבה יותר והיא נולדה נוכח שנאתו של ג'ון לנון לביצוע הקלטה כפולה של אותו קטע שירה. ניתן להבחין בטכניקה בין היתר בשיר "Tomorrow Never Knows". 10. סולואי הגיטרה בשירים "I’m Only Sleeping" ו- "Tomorrow Never Knows" מושמעים לאחור. זו הפעם הראשונה שנעשה שימוש בטכנולוגיה כזאת עם כלי נגינה. 11. במהלך הסשנים לפני הקלטת האלבום הוקלטו שני שירים נוספים שלא נכנסו לאלבום, "Rain" ו-"Paperback Writer", אשר שוחררו כסינגל ובי-סייד לסינגל. בשיר "Rain" נעשה לראשונה שימוש בהקלטת שירה המושמעת לאחור. 12. אף אחד מהשירים באלבום לא בוצע בהופעה חיה בזמן אמת, למרות שהלהקה יצאה מיד לאחר מכן לסיבוב ההופעות האחרון שלה בארצות הברית. השירים היו עתירי הפקה וקשים מדי לביצוע בהופעה. 13. השיר הארוך ביותר באלבום הוא באורך 3.02 דקות. עשרה מתוך 12 שירי האלבום הם מתחת ל- 3 דקות. 14. כל ארבעת חברי הלהקה תרמו לכתיבת המילים לשיר "Eleanor Rigby", דבר שהוא די חריג ללהקה. 15. הלהקה עבדה יותר שעות על השיר "Yellow Submarine" מאשר על כל אלבומה הראשון. במהלך ההקלטה ועל-מנת ליצור את אפקט המים נעשה בין היתר ניסיון להכניס מיקרופון לתוך קונדום שהוטבל בתוך מים. 16. השיר "She Said She Said" מבוסס על טריפ אסיד של John Lennon עם השחקן פיטר פונדה ועם David Crosby ו- Roger McGuinn מלהקת ה"בירדז". לכן, השיר נקרא במקור “He Said He Said". 17. השיר "Doctor Robert" נכתב על Dr. Robert Freymann, רופא סלבריטאים ממנהטן שנהג לתת למטופליו זריקות B12 מעורבבות עם ספיד. 18. השיר "Got To Get You Into My Life", שנכתב על-ידי Paul McCartney, הוא לא שיר אהבה לבחורה אלא למריחואנה. 19. את השיר “Here, There and Everywhere” כתב Paul McCartney בעודו מחכה שג'ון לנון יתעורר. הוא הגיע לביתו של לנון כדי לעבוד על שירים חדשים לאלבום, אך גילה שג'ון עדיין ישן וכתב את השיר במהלך ההמתנה לג'ון. 20. הדמות Father McKenzie בשיר “Eleanor Rigby” הייתה אמורה להיות במקור Father McCartney אך Pete Shotton, חבר ילדות של John Lennon, הסביר למקרטני שכל המאזינים יחשבו שהדמות הבדיונית בשיר היא בעצם אביו ובסופו של דבר Paul McCartney שינה את השם. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר עריכה לשונית: אורי ענבי/Ori Anabi

האיש האימתני הזה חוגג היום יומהולדת וקוראים לו Max Cavalera. (Photo: Metalheadzone.com) מקס הוא גיטריסט, זמר ויוצר, בין היתר בהרכבים הבאים: "Soulfly", "Nailbomb" ,"Cavalera Conspiracy" ו- Killer" Be Killed", אך הוא בעיקר מוכר כאחד ממקימיה של להקת "Sepultura". הוא נולד ב- 6 לאוגוסט 1969 בבלו הוריזונטה ברזיל בשם Massimiliano Antonio "Max" Cavalera. את ספולטורה הוא הקים בברזיל יחד עם אחיו הצעיר, המתופף Igor Cavalera, בשנת 1984. המאורע שהשפיע עליו להקים את הלהקה היה מותו של אביו שהיה דיפלומט איטלקי, בגיל 41, בעוד מקס בן 9 בלבד. בעקבות מותו של אביו מצבה הכלכלי של המשפחה הלך והתדרדר ומקס ציין שבדיוק בנקודה זו של הכאב והדיכאון "המטאל" נכנס פנימה ועזר לו להתמודד עם הקשיים. לטענתו, אם אביו לא היה מת הוא ככל הנראה לא היה הופך למוזיקאי. הוא זה שהעניק ללהקה את השם "Sepultura" (קבר בפורטוגזית), לאחר שתרגם את השיר "Dancing on Your Grave" של "Motörhead". הוא היה חבר בלהקה בתקופת השיא שלה עד שנת 1996, ובין היתר בארבעת אלבומי המופת שלה: "Beneath the Remains" (1989), "Arise" (1991), "Chaos A.D." (1993) ו- Roots" (1996)". בתחילת שנות ה- 90 הוא היגר מברזיל לפיניקס אריזונה בארה"ב שם הוא מתגורר יחד עם משפחתו עד היום. הוא נישא למנהלת הלהקה של ספולטורה Gloria Bujnowski. יש לו חמישה ילדים, שלושה מהם עוסקים במוזיקה, הבכור Zyon Cavalera הוא המתופף של להקת "Soulfly". אגב, פעימות ליבו של ציון כשהיה עדיין עובר, נשמעות בפתיחה של השיר "Refuse/Resist" מהאלבום "Chaos A.D." של "ספולטורה". מקס עזב את "Sepultura" בשנת 1996 לאחר שחברי הלהקה, כולל אחיו, ביקשו לפטר את אשתו מתפיקד מנהלת הלהקה. הדבר קרה מיד לאחר מותה של בתו החורגת וביתה של גלוריה אשתו בתאונת דרכים, ומקס היה מאוד פגוע מכך ופשוט עזב את הלהקה. שנה לאחר מכן הוא כבר הקים את "Soulfly" עמה שחרר עד היום 12 אלבומי אולפן. את "Cavalera Conspiracy" הוא הקים בשנת 2006 לאחר שקיבל שיחת טלפון מאחיו איגור עימו לא דיבר 10 שנים. איגור בדיוק עזב את ספולטורה, הוא ביקש להתנצל בפניו ובפני גלוריה. מקס הזמין אותו להתארח בהופעה של "Soulfly". החיבור המחודש ביניהם יצר תיאבון לחזור ולנגן יחד וכך נולדה "Cavalera Conspiracy". מקס ידוע כגיטריסט אשר מנגן על הגיטרה שלו עם ארבעה מיתרים בלבד. הוא פשוט הסיר את שני המיתרים הגבוהים, מי וסי (E ו- B), ומנגן על הגיטרה בצורה ייחודית זו. בשנת 2004 הוא שר וניגן בגיטרה בשיר "Red War" מהאלבום והפרויקט "Probot" של Dave Grohl. מקס גם השתתף בסרט "The Scorpion King" בכיכובו של "The Rock". הוא סיפק לפסקול את השאגות של דמותו של the Rock בסרט. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 4 לאוגוסט 1975 יצא אלבום הבכורה של "Rainbow", הידוע בשמו "Ritchie Blackmore's Rainbow". בנובמבר 1974 מוציאה "Deep Purple" את אלבומה האחרון עם Ritchie Blackmore, ושמו "Stormbringer". על-אף שהאלבום מקבל ביקורות טובות ולמרות שמספר לא מבוטל של שירים מתוכו מקבלים זמן אוויר בתחנות הרדיו השונות (למעט שיר הנושא גם "Lady Double Dealer","The Gypsy" ו- "Soldier of Fortune), ריצ'י בלקמור לא היה מרוצה מהתוצאה והוא גם מביע את חוסר שביעות רצונו מהאלבום בפומבי. מה שהפריע לבלקמור היה הכיוון המוזיקלי שאליו משכה הלהקה, והעובדה שהוא כלל מרכיבים של Fאנק וסול. בנוסף לחוסר שביעות הרצון מהכיוון המוזיקלי בו הלכה הלהקה, נרשמה תקרית נוספת אשר היוותה למעשה את "הקש ששבר את גב הגמל" עבור "האיש השחור". במהלך ההקלטות של האלבום "Stormbringer" ביקש Ritchie Blackmore להקליט גירסת כיסוי לשיר "Black Sheep of the Family" של להקת "Quatermass" משנת 1970, אך יתר חברי הלהקה התנגדו. בלקמור מחליט כי הגיעו מים עד נפש וכבר בפברואר 1975 הוא חובר אל Ronnie James Dio, ממנו התרשם מאוד שעה שחימם יחד עם להקתו ELF את "Deep Purple", ויחד עימו הוא מתחיל להרכיב את הלהקה שתסייע לו להגשים את חזונו. Dio מביא איתו ללהק ההולכת ומתהווה את חבריו ללהקת "ELF" (מינוס הגיטריסט כמובן), כאשר מבחינת בלקמור השותפות היחידה שלו היא עם Dio, בעוד שיתר החברים מהווים מבחינתו נגני סשן בלבד שיסייעו לו להקליט חומר חדש. במקביל מודיע Ritchie Blackmore ל"דיפ פרפל" כי הוא מתכוון לעזוב בסיום סיבוב ההופעות שנועד לקידום האלבום "Stormbringer". הדבר אירע כאשר נותרו שלוש הופעות בלבד עד לסיום הסיבוב. וכך קרה שב- 7 לאפריל 1975 מתייצבים כל חברי "Deep Purple" להופעה האחרונה של ההרכב MKIII, אשר התקיימה בפריז. ההופעה הזאת הוקלטה ושוחררה על גבי דיסק בשנת 2001, במסגרת סדרת ההופעות של "Deep Purple". ההופעה הזאת חשובה הן בשל העובדה שהיא היחידה שהוקלטה ובה בוצע השיר "The Gypsy" והן לאור העובדה שמדובר בהופעה האחרונה של בלקמור עם ההרכב MKIII. מי שיאזין להופעה יגלה מיד שבלקמור קיים את מחויבותו עד לרגע האחרון, לא זלזל ונתן הופעה טובה. הוא עוזב את הבמה בידיעה ברורה לאן פניו מועדות. הוא הולך לעשות דברים בדרכו שלו. ההקלטות לאלבום הבכורה של ההרכב שיקרא בהמשך "Rainbow", נערכות במינכן בין ה- 20 לפברואר ועד ל- 14 במרץ 1975, כלומר לפני שבלקמור נתן את הופעתו האחרונה עם "Deep Purple". הכוונה הראשונית של Ritchie Blackmore היתה להקליט את גירסת הכיסוי לשיר "Black Sheep of the Family" שהיווה את סלע המחלוקת עם חבריו ללהקת "Deep Purple", ובנוסף שיר חדש בשם "Sixteenth Century Greensleeves" שישמש כבי-סייד. ואולם, התוצאות היו כל כך משביעות רצון שבלקמור החליט להרחיב את הפרויקט לאלבום שלם. האלבום נפתח עם "The Man On The Silver Mountain" עם הריף האלמותי והבלתי נשכח של בלקמור, אשר קשה שלא להשוות אותו לריף הגיטרה בשיר "Smoke on The Water". השילוב בין בלקמור ל- Dio עושה כאן את טבילת האש הראשונה שלו והוא פשוט מושלם. הריפים הקליטים והסולואים המלודיים של בלקמור מתמזגים עם מנעד הקול האינסופי של Dio והשירה העוצמתית שלו. נכון, אם משווים את הסאונד הרזה של האלבום לזה של האלבום הבא, קשה לפעמים להתעלם מהתרומה המינימלית של יתר חברי הלהקה ולכן ניתן אולי להבין את החלטתו של בלקמור לפטר את כל חברי ההרכב הזה (מינוס דיו כמובן) מיד לאחר שהאלבום שוחרר, הואיל והוא סבר כי הם לא מספיק טובים בכדי להחזיק את החומר גם בהופעות. האלבום כולל קטעים בלתי נשכחים נוספים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהרפרטואר של הלהקה על כל תולדותיה. הבלדה המדהימה "Temple of the King" שמתארת מסע רוחני ומסתורי למקדשו של המלך, בחיפוש אחר תשובות לשאלות כבדות משקל. בשנת 1975 בלקמור סיפר שהשיר נכתב לאחר שצפה בתוכנית בשם "Yoga for Health" בטלוויזיה. הרוגע של היוגה בה עסק בלקמור באותה תקופה הוביל אותו לכתוב שיר שקט, רגוע ומלודי שכבר אז היה ברור לו שיהיה קשה ללהקה לבצע בהופעות בשל המורכבות שלו. בלקמור מנגן כאן באופן נדיר יחסית על שתי גיטרות קלאסיות ובנוסף על חשמלית. השיר "Sixteenth Century Greensleeves" שמילותיו נכתבו על-ידי Dio בעקבות רעיון של בלקמור על טירה שבה מתגורר האביר השחור. "האביר השחור" הוא כמובן ריצ'י והוא יוצא מעת לעת מהטירה שלו ולוכד עלמה צעירה בת איכרים, מהכפר הסמוך. נראה כי בלקמור חי את הפנטזיה הזו בחייו האישיים כשהקים את "Blackmore's Night" יחד עם "העלמה הצעירה" Candice Night והחל לכתוב, לנגן ולהקליט מוזיקת פולק אנגלית מימי הביניים. מעניין לציין שמי שמנגן בצ'לו בקטע הזה הוא Hugh McDowell הידוע מלהקת "Electric Light Orchestra". הקטע המדהים "Catch the Rainbow" בו מתארחת זמרת קולות רקע בשם Shoshana Feinstein שהייתה חברתו של ריצ'י בתקופת הקלטת האלבום. שושנה מבצעת קולו רקע גם בגירסת הכיסוי לשיר "Still I'm Sad" של "The Yardbirds" החותם את האלבום. דווקא גירסת הכיסוי לשיר "Black Sheep of the Family" אשר יצרה את הפרידה מ"דיפ פרפל" היא בין הקטעים הפחות טובים באלבום, כך גם "If You Don't Like Rock 'n' Roll", אשר נשמע מאוד קרוב לכיון המוזיקלי של להקת ELF. למרות חוסר האיזון ברמות של השירים באלבום, מדובר באלבום חשוב מאוד בהתפתחות ההבי מטאל, בפרט לאור העובדה שהאלבום הזה גילה לעולם את אחד מהקולות הגדולים במטאל. מיד לאחר יציאת האלבום יצרף בלקמור ללהקה נגנים חדשים שיתאימו לקו המוזיקלי אותו ניסה בלקמור להנציח, ביניהם Cozy Powell המתופף האימתני, אשר ללא ספק ישפיע על הצליל של הלהקה ויהפוך אותה לאחת המשפיעות בסצינת ההארד רוק באותה תקופה. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 4 לאוגוסט, 1967 "Pink Floyd" הוציאה את אלבום הבכורה שלה, "The Piper at the Gates of Dawn". האלבום הזה עומד כנקודת ציון בז'אנר הרוק הפסיכדלי ואף נחשב לאחד מאלבומי הרוק הפסיכדלי הגדולים ביותר בכל הזמנים. "The Piper at the Gates of Dawn" מיקם את "Pink Floyd" כחלוצי הז'אנר ומהווה עדות לרוח החדשנית של שנות ה-60 בעידן שהיה מאופיין בהתנסויות ובחקירת גבולות מוזיקליים. לא ניתן להתעלם מהתרומה המהותית של Syd Barrett ככותב השירים והגיטריסט לצליל ולסגנון הייחודיים של האלבום. הוא כתב שמונה מתוך אחד עשר השירים של האלבום ותרם לשתי רצועות אינסטרומנטליות נוספות. הטקסטים המוזרים, הלחנים הבלתי שגרתיים ועבודת הגיטרה החדשנית שלו (בין היתר ניגן שימוש במצית), בשילוב עם נגינת הקלידים הרב-תכליתית של Richard Wright, התיפוף הדינמי של Nick Mason ותווי הבס המוצקים של Roger Waters, יצרו סגנון מוזיקלי ייחודי וחדשני. הכל התחיל בקיץ 1965, כשסיד בארט הצטרף ל-"Sigma 6", שכללה את חבר ילדותו Roger Waters. מיד לאחר שהצטרף ללהקה יצר בארט "מהפכה", שגרמה לשינוי בהרכב הלהקה ובסגנון המוזיקלי. בארט גם היה זה שהציע שהלהקה תשנה את שמה ל- "Pink Floyd", ותקרא על שם נגני הבלוז Pink Anderson ו-Floyd Council. עד 1966, הם הפכו לחלק מסצנת "המחתרת" של לונדון, וקיימו הופעות בעלות פרופיל גבוה בהשתתפות סלבריטאים. ב-15 בפברואר 1967, "Pink Floyd" חתמה עם EMI על חוזה הקלטות, והוציאה את הסינגל הראשון, "Arnold Layne" במרץ ואת הסינגל השני שלה, "See Emily Play" ביוני אותה שנה - שניהם שירים שנכתבו על ידי בארט. השירים האלה נועדו להיות יותר פופיים כגי למשוך קהל גדול יותר, אבל עדיין היה להם את הסאונד הפסיכדלי שרמז על החומרים והסגנון של אלבום הבכורה של הלהקה. הסשנים של ההקלטות באולפני "Abbey Road" היו סוערים עקב השימוש הגובר של בארט ב-LSD והידרדרות מצבו הנפשי, אבל כנראה שה גם מה שתרם לייחודיות החד-פעמית של האלבום. "The Piper at the Gates of Dawn" שילב את הסגנון המורכב והמאולתר של "פינק פלויד" עם שירי הפופ הקצרים והפסיכדליה של Syd Barrett. החל מהצלילים הראשונים של "Astronomy Domine" אנחנו נכנסים לעולם הרוק הפסיכדלי והספייס רוק. קולו של מנהל הלהקה, Peter Jenner, נשמע ברקע קורא שמות של כוכבי לכת. ה-Fender Esquire של בארט עם אפקט הטרמולו מגיח פתאום עם צלילי "ביפים" מהירים, בזמן שאורגן ה- Farfisa של Richard Wright עוטף את הכל מסביב. אחר כך אנחנו אתנחתא קצרה עם הרצועה הפחות פסיכדלית באלבום - "Lucifer Sam" הכוללת ריף קליט ומילים גחמניות של בארט על חתול מסתורי. "Matilda Mother" מובל על ידי הבס של ווטרס והאורגן של Richard Wright, שגם מנגן סולו פסיכדלי ויוצא דופן. רייט גם שר את רוב השיר כשבארט מצטרף בפזמונים ושר את כל הבית האחרון. זה היה השיר הראשון שהוקלט לאלבום. "Flaming" הוקלט בטייק בודד והיה הסינגל השלישי של הלהקה בארה"ב. הוא משלב מלודיה משנות ה-60 עם אפקטים פסיכדליים מטורפים. "Pow R. Toc H." - הוא קטע אינסטרומנטלי ניסיוני המשלב שירת סקאט ואפקטים קוליים שונים, המשקפים את נכונות הלהקה לפרוץ את הגבולות של מבני השירים המסורתיים. "Take Up Your Stethoscope and Walk" נכתב על ידי הבסיסט Roger Waters. זו יצירה קצבית ואגרסיבית יותר שרומזת על הנושאים האפלים יותר שווטרס יחקור ביצירות מאוחרות יותר של הלהקה. "Interstellar Overdrive" הוא הקטע הארוך והניסיוני ביותר באלבום. הוא משקף את אווירת הספייס רוק, הפסיכדליה והאנדרגראונד של הלהקה. הוא כולל סאונדים מוזרים, אילתורים רבים ואימפרוביזציה אינסטרומנטלית חופשית שממחישה את מה שהתחולל על הבמה בהופעות החיות של הלהקה. "The Gnome" הוא שיר פולק אקוסטי יותר שבו Nick Mason מנגן רק על Temple Blocks ומצלתיים. "Chapter 24" משלב מילים מיסטיות בהשראת טקסט מפרק 24 של השיר הסיני העתיק "אי צ'ינג", עם מנגינה שלווה שכוללת אורגן בסגנון מזרחי. "The Scarecrow" הוא שיר מלנכולי ופיוטי המשתמש במטאפורה של הדחליל בהקשר של זהות ובדידות ומציג את הגאונות של בארט. "Bike" סוגר את האלבום עם שלל אפקטים וסאונדים מוזרים שממחישים שוב את הסגנון הייחודי של Syd Barrett, אך גם מבשרים על הדעיכה המנטאלית שלו. לאחר יצאת האלבום "The Piper at the Gates of Dawn", המשיכה "Pink Floyd" להופיע בלונדון, ומשכה אליה קהל גדול יותר, אך מצבו הנפשי של בארט המשיך להידרדר. בדצמבר 1967, פנה Nick Mason ל- David Gilmour והציע לו להצטרף ל"פינק פלויד". החזרה הראשונה שלו עם הלהקה נערכה ב-8 בינואר 1968, וכך הפכה "Pink Floyd" ללהקה בת חמישה חברים. זמן קצר לאחר מכן, ב-20 בינואר 1968, עשה Syd Barrett את ההופעה האחרונה שלו עם הלהקה, והפך את "The Piper at the Gates of Dawn" ליצירה ייחודית וחד-פעמית, שתפסה גם את ההנאה אך גם את הטירוף של המוזיקה הפסיכדלית. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

דבורה נולדה ב-3 לאוגוסט 1967, אתם בטח לא מבינים מה הקשר בין התמונה לבין השם, אז זו סיבה טובה להכיר אותה קצת יותר... (Photo: Tom Barnes) 1. שמה הוא Deborah Anne Dyer והיא נולדה לזוג הורים מג'מייקה בבריקסטון שבלונדון, אנגליה. היא אימצה את שם הבמה "Skin". 2. כשהייתה בת 6 היא עברה לגור עם סבא שלה שניהל מועדון לילה במרתף שלו. שם היא נחשפה למוסיקה שנתנה לה את ההשראה וההשפעה להיות מוסיקאית. 3. בשנת 1994 היא הקימה יחד עם Martin "Ace" Kent, Richard "Cass" Lewis ו-Robbie France את להקת "Skunk Anansie". המתופף רובי הוחלף ממש בתחילת הדרך ע"י Mark Richardson. (Photo: bbc.co.uk) 4. הם מיד החלו להופיע במועדונים שונים ובסוף אותה שנה, בתוך שישה שבועות החלו להקליט את אלבום הבכורה שלהם. 5. בשנת 1995 יצא אלבום הבכורה "Paranoid & Sunburnt". את רוב השירים באלבום כתבה סקין יחד עם Len Arran, משורר ומוסיקאי אנגלי. האלבום הכיל בעיקר שירי מחאה פוליטיים ואנטי דתיים שזכו לביקורות מעורבות אך האלבום הגיע למקום ה-8 ב-UK. מהאלבום יצאו מספר סינגלים ביניהם: "Selling Jesus", "Weak" (אחד השירים המצליחים ביותר של ההרכב) ו-"Charity". 6. שנה לאחר מכן הם שחררו את האלבום השני שלהם "Stoosh". גם באלבום הזה לא חסכה סקין ביקורת על הדת, הפוליטיקה, סקס ואלימות. מהאלבום יצאו מספר סינגלים ביניהם: "All I Want", "Hedonism (Just Because You Feel Good)" (עוד אחד מהלהיטים הגדולים של הלהקה שהביא לה פריצה בינלאומית) ו-"Twisted (Everyday Hurts)". 7. בשנת 1999 שחררה הלהקה את האלבום השלישי שלה "Post Orgasmic Chill". באלבום הזה הלהקה משנה קצת את הסגנון שעובר מפאנק/אלטרנטיב רוק ליותר קשוח ומחוספס כמו הארד רוק ומטאל. סינגלים שיצאו מהאלבום: "Secretly", "Lately" ו-"You'll Follow Me Down". 8. שנתיים לאחר מכן התפרקה הלהקה וסקין פצחה בקריירת סולו. היא שינתה את הסגנון המוסיקלי למשהו יותר רך יחסית לסקאנק ואפילו החליפה את הקרחת המפורסמת שלה בשיער. (Photo: partyflock.nl) 9. שנה לאחר מכן היא שחררה את האלבום הראשון שלה "Fleshwounds". את האלבום היא יצרה יחד עם חברה Len Arran אך משום שלא הייתה מרוצה מהגרסה הראשונה, האלבום יצא בגרסה נוספת. 10. סקין לא הייתה מרוצה בעיקר מהעטיפה של האלבום ועל הדרך החליפה שיר אחד והוסיפה קאבר אחר. הניסיון לנצל את הצלחת הלהקה על מנת למנף את קריירת הסולו שלה לא ממש צלח, הסינגלים לא זכו להשמעות רבות ברדיו והאלבום לא נחל הצלחה למרות שבמדינות מסוימות באירופה הוא כן התברג לעשרת הגדולים. 11. לאחר יציאת האלבום היא החלה בסיבוב הופעות באירופה כשבין ההופעות היא מהווה מופע פותח לרובי ווילאמס ופלסיבו. 12. בשנת 2006 היא משחררת את האלבום השני שלה "Fake Chemical State". הפעם בכתיבה משתתפים איתה בנוסף לארן, גם Gary Clark, John Blackburn ו-Ben Christophers. 13. בשנת 2009 חברה Damian Lazarus נתן לה במתנה מיקסר, לא מיקסר של בישול ואפייה אלא מיקסר של מוסיקה. היא התאהבה בכלי ופרצה בקריירת DJ תחת שם הבמה D-Dyer. (Photo: GoffPhotos) 14. היא שילבה בסטים שלה את הנוכחות הבימתית והקול המדהים שלה, מה שהעניק לה יחוד בעולם ה-DJs כשהיא הופכת לשם דבר בלונדון ולוס אנג'לס. 15. בשנת 2009 אוחדה שוב להקתה של סקין והחלה סיבוב הופעות בשם "Greatest Hits".סיבוב ההופעות לווה באלבום אוסף להיטים בשם "Smashes and Trashes". 16. לאחר 11 שנים שחררה הלהקה את האלבום הרביעי שלה "Wonderlustre", שקודם בעיקר ע"י הסינגל "My Ugly Boy". באלבום הזה בשונה לקודמים כל חברי הלהקה שותפים לכתיבה. 17. אחת החוויות המפחידות ביותר בחייה של סקין היה מקרה של טורנדו בפסטיבל Pukkelpop שבבלגיה ב-2011, במהלך הופעתה של הלהקה. המיני טורנדו גרם לכאוס מוחלט כשאנשים רצים על נפשם, 5 אנשים נהרגו ועוד עשרות נפצעו. 18. בשנת 2012 שחררה הלהקה את אלבומה החמישי "Black Traffic". זהו האלבום הראשון של הלהקה שיוצא תחת הלייבל העצמאי שלה. 19. בשנת 2016 שחררה הלהקה את האלבום השישי שלה "Anarchytecture". באלבום הזה הלהקה משנה את סגנונה למשהו קצת יותר מלודי ורך כשהטקסטים של סקין גם הם מקבלים רכות מסויימת. (Photo: Enda Madden) 20. בשנת 2015 הוציאה הלהקה את אלבומה השביעי "The Painful Truth", הראשון מזה תשע שנים. בשנים האחרונות הלהקה מקבלת משמעות חזקה ועמוקה בנוף המוסיקלי של בריטניה, הם ממשיכים בסיבובי ההופעות וסקין מקבלת במה לא רק לפן המוסיקלי שלה אלא גם לצד הפוליטי והחברתי, כשהיא מופיעה ומתראיינת בתוכניות מובילות לקידום הדעות שלה ושל חבריה. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

לפני שבוע הבאנו לכם את סיפורו של "הפניקס השחור", סיפורה של להקת "AC/DC" אשר עלתה לתהילה מטאורית עם האלבום "Highway To Hell", התרסקה זמן קצר לאחר מכן בעקבות מותו של הסולן הכריזמטי שלה Bon Scott, וכמו הפניקס עלתה מהאפר של עצמה כדי לחזור בגדול ובשחור עם "Back In Black" – אחד האלבומים הגדולים שנוצרו בהארד רוק ובכלל. היום אנו מביאים לכם סיפור מרתק נוסף עם לא מעט קווי דימיון לסיפורו של "הפניקס השחור", סיפורה של להקת "Def Leppard" ושל האלבום "Hysteria", אשר שוחרר ב- 3 לאוגוסט 1987. נתחיל בכך שאנו ממליצים לכם לקרוא את שני הסיקורים שהעלנו לפני שבוע (בהפרש של יומיים), כאן באתר, על האלבומים "Highway To Hell" ו- "Back In Black", בכדי להתחבר יותר בקלות לסיפור הנוכחי. סיפורו של האלבום "Hysteria" מתחיל למעשה עוד בשנת 1982 במהלך ההקלטות של אלבומה השלישי של דף לפארד – "Pyromania". מפיק האלבום הוא לא אחר מהמפיק Robert John "Mutt" Lange, אשר גם הנגיש את הצליל של AC/DC לקהל הרחב באלבום "Highway To Hell" והביא להצלחתה המטאורית. בדומה למה שעשה במסגרת עבודתו עם "AC/DC", דאג לאנג אף כאן להפוך את הסאונד של דף לפארד לקליט ונגיש יותר. גם במקרה זה דחף לאנג את "דף לפארד" למצויינות בהרבה עבודה קשה ושעות אולפן לא מבוטלות, והוא אפילו נטל את העניינים לידיים וסייע ללהקה בכתיבת חלק מהשירים ב- "Pyromania", עליהם קיבל גם קרדיט. בדומה לנוסחא שעבדה היטב עם "AC/DC", שם לאנג דגש על צליל הדואל גיטר של "דף לפארד" ובפרט על ההרמוניה הווקאלית וקולות הליווי של חברי הלהקה, כאשר אף הוא עצמו תורם את קולו כזמר מלווה. התהליך הזה החל אמנם כבר באלבום הקודם, "High 'n' Dry" משנת 1981, אך הוא הושחז והודק על-ידי לאנג לכדי שלמות באלבום "Pyromania", אשר שוחרר בחודש ינואר 1983. כך יצא, שלאחר שני אלבומים בסגנון הבי מטאל מסורתי, סייע מאט לאנג לדף לפארד לבצע את המטאמורפוזה הנדרשת לצליל הבי מטאל / גלאם רוק ידידותי, אשר יביא לפריצה הגדולה שלה לארה"ב ויקנה לה הצלחה מסחררת, עם מכירות של למעלה מעשרה מליון עותקים, בארה"ב בלבד. אך הדמיון הרב בין סיפור ההצלחה המטאורי של "AC/DC" עם האלבום "Highway To Hell" לבין זה של Def Leppard עם האלבום "Pyromania" לא נגמר בזה. בערב השנה האזרחית החדשה 31.12.84, בעיצומם של הסשנים לקראת הקלטת האלבום החדש, עובר מתופף הלהקה Rick Allen תאונת דרכים קשה עם רכב הקורבט שלו. הוא אמנם ניצל בנס, אך הוא איבד את ידו השמאלית באופן טראגי שמאיים "לגדוע" גם את עתידה של הלהקה, כפי שקרה ל- "AC/DC" בעקבות מותו של Bon Scott. לאחר תהליך החלמה והתאוששות ארוך, מחליט Rick Allen כי הוא מעוניין לחזור לנגן על תופים, וזאת למרות קטיעת היד אותה עבר. בנקודת הזמן הזו עושה הלהקה את המעשה הכי "מענטשי", אנושי וחברי בתולדות המוזיקה, מכבדת את רצונו של אלן למרות המגבלה שלו, נותנת לו את הזמן ומאפשרת לו בכדי למצוא פתרון יצירתי שיאפשר לו לחזור להיות המתופף של הלהקה. בינתיים ממשיכה הלהקה לעבוד על חומר לאלבום החדש ללא התקדמות משמעותית, בין היתר נוכח היעדרו של מאט לאנג אשר החליט לפרוש מהסשנים בשל תשישות, כך לטענתו. בשנת 1986 מודיע Rick Allen ללהקה שהוא פיתח מערכת תופים שתאפשר לו לנגן רק עם יד אחת והוא מעוניין להציג אותה בפניהם. הלהקה מגיעה ל"מבחן הבד" של אלן במטרה לבחון האם אכן הדבר אפשרי. מערכת התופים שפיתח אלן הייתה שילוב של תופים אלקטרוניים ואקוסטים וכללה פדאלים אלקטרונים, שבאמצעות רגליו של אלן הפעילו דרך MIDI את הצליל שהיה אמור לבקוע כתוצאה מתיפוף בידו השמאלית. במהלך אותו "מבחן בד" Rick Allen מנגן ללהקה את הפתיח לשיר "When the Levee Breaks" של "לד זפלין" וחברי הלהקה פשוט המומים מהיכולות שלו. הם מחליטים בו במקום שלאלן לא ימצא שום תחליף, הוא ממשיך עם הלהקה. זמן קצר לאחר מכן חוזר מאט לאנג לעמדת המפיק, לאחר שפרש והוחלף על-ידי Jim Steinman. לאנג נאלץ להתחיל את הכל מהתחלה וממש עבד עם הלהקה על כל השירים מחדש, כאילו נכתבו רק כעת. בינתיים השחיז Rick Allen את יכולת הנגינה שלו על מערכת התופים החדשה והלהקה הרגישה שסוף סוף הם בדרך הנכונה. אך התוכניות של הלהקה השתבשו שוב בעקבות שני אירועים שגררו דחיה נוספת בסשנים של ההקלטות. הראשון, תאונת דרכים שעבר גם המפיק מאט לאנג, והשני, מחלת החזרת שבה חלה הזמר Joe Elliott. למרות כל הבעיות והמהמורות בדרך מצליחים לאנג והלהקה ליצר אלבום מצוין. המטרה של לאנג והלהקה היתה לייצר את גירסת ההארד רוק לאלבום "Thriller" של מייקל ג'קסון. אלבום שכל אחד מהשירים בו יהיה סינגל פוטנציאלי מצליח, וכפי שנראה מיד להלן, התוצאה לא היתה רחוקה בהרבה. (Photo: Andre Csillag) ההקלטות לאלבום הסתיימו רק בחודש ינואר 1987, למעלה משלוש שנים לאחר שהחלו, עם חריגה משמעותית מהתקציב המקורי שהעמידה את העלויות על כחמישה מיליון דולר. כיום זה אולי נראה לכם זמן קצר, אך בזמנו זה היה נצח בעבור להקה שהיתה בשיא הצלחתה ובמקום להמשיך ברצף ההצלחה היא נעלמת מהשטח למשך כמעט ארבע שנים, בזמן שלהקות דומות לה ממלאות את החלל שאותו הותירה. עם זאת, היום כבר ניתן לומר שההמתנה הארוכה הזו היתה משתלמת עבור לאנג והלהקה. בדומה למקרה "הפניקס" שחזר בשחור עם האלבום "Back In Black" שהתעלה על השיא של קודמו, גם כאן "דף לפארד" שברה את שיאה שלה עצמה ויצרה אלבום שחרך את המצעדים בכל העולם והגיע למכירות של למעלה מ- 25 מיליון עותקים ברחבי העולם, 12 מיליון מהם בארה"ב בלבד. שבעה מתוך 12 השירים שבאלבום שוחררו כסינגלים מצליחים וצעדו במצעדים השונים, אפילו שלוש שנים לאחר יציאת האלבום. למרות ששם האלבום (היסטריה) נבחר נוכח כל התגובות בתקשורת על התאונה שעבר ריק אלן, אין ספק שהשם מתאים גם למה שקרה לאחר הוצאתו, כאילו ששמו ניבא את העתיד לבוא. איכות הסאונד וההפקה של האלבום הזה היא "היסטרית" בכל קנה מידה, פשוט שלמות אבסולוטית, מעשה ידיו של "הקוסם" מאט לאנג. עשרות רבות של שכבות גיטרות, קלידים אפקטים, תופים אלקטרונים וקולות רקע, שנדחסים לתוך ערוצי ההקלטה, שכבה אחר שכבה, ומייצרים צליל שלא נשמע כמותו עד אז בסצינת ההארד רוק והמטאל. בליל של קולות וצלילים שתוקפים אותך, עוטפים מכל עבר ומייצרים יחד חווית שמיעה בלתי רגילה. במהלך ההקלטות השתמשה הלהקה בין היתר במגבר ה- "Rockman" אותו פיתח Tom Scholz מלהקת "Boston". מאט לאנג חשב שהמגבר הזה ייצר צליל יותר נגיש, מסחרי וקליט לגיטרות. שנים עשר שירי האלבום נפרשים על-פני למעלה מ- 61 דקות והופכים את האלבום הזה לארוך ביותר של הלהקה, כמו גם לאחד הארוכים בעולם שיצאו על תקליט ויניל יחיד. מאט לאנג קיבל קרדיט על כתיבת השירים לאלבום, לאחר שתרם וסייע ללהקה רבות במהלך יצירתו. יש אפילו שציינו שהוא היה החבר השישי בלהקה במהלך ההקלטות. מהרגע בו המחט נופלת על החריץ הראשון של האלבום אנחנו נכנסים לרצף בלתי נתפס של להיטים שנכנסו למצעדים בכל העולם. אין אפילו שיר אחד מתוך 6 השירים בצידו הראשון של הויניל שלא צעד והצליח במצעדים. השיר הפותח "Women" היה גם הסינגל הראשון ששוחרר בארה"ב. השיר "Rocket" כולל בתוכו סימפולים מהשירים "Gods of War" ו- "Love Bites" מאותו אלבום. המשפט "We're fighting with the gods of war" מושמע לאחור לאורך כל השיר והמילים "Love" ו- "Bite" משמשים ליצירת אפקט שיגור של טיל בקטע המעין פסיכדלי באמצע השיר. השיר "Animal" שוחרר כסינגל הראשון באנגליה והפך ללהיט הטופ טן הראשון מהאלבום. זה השיר שהיה הכי קשה להקלטה. הלהקה החלה להקליט אותו עוד בשנת 1984 וקיימים דמואים שלו בהם ריק אלן מתופף עדיין עם שתי ידיו על סט טופים רגיל. מבחינה מוזיקלית הוא הקרוב ביותר מבין שירי האלבום לסגנון המוזיקלי של האלבום הקודם "Pyromania". את הבלדה "Love Bites" החל לכתוב מאט לאנג כשיר קאנטרי, הלהקה הוסיפה לו את העוצמה הנדרשת והפכה אותו לבלדת רוק. בשניות האחרונות של השיר לאחר המילים "If you got love in your sights, Watch out, Love Bites" נשמע מלמול שזמן רב סברו שנאמרו בו המילים: "Jesus of Nazareth, Go to Hell". בסופו של דבר התברר כי זהו המפיק מאט לאנג שמדבר דרך ווקודר ואומר במבטא כבד את המשפט: "Yes it does, Bloody Hell". זה הלהיט הגדול ביותר של הלהקה עד היום והשיר שפתח אותה להקהל רחב וגדול יותר במיינסטרים. הלהיט "Pour Some Sugar on Me" הוא מעין מחווה ל- "Walk This Way" של "אירוסמית'" ו- "Run DMC". זה השיר האחרון שנכנס לאלבום כשהלהקה כבר היתה בטוחה שהיא סיימה את ההקלטות. לאנג שמע ריף של Joe Elliott על גיטרה אקוסטית והחליט לפתח אותו למשהו קצת שונה בכדי לגוון את הסגנון המוזיקלי של האלבום. הקטע "Armageddon It" הוא הסינגל השישי ששוחרר מהאלבום בינואר 1989 כמעט 17 חודשים לאחר הוצאת האלבום. השירה בו מוגדרת על-ידי Joe Elliott כהכלאה בין "T-Rex" ל- Eddie Cochran. השיר נוצר כבדיחה על האמירה של מאט לאנג לגיטריסט Steve Clark במהלך ההקלטות "Are you getting it?" וכותרת השיר מצטלצלת באופן דומה לאותו משפט. שיר הנושא "Hysteria" - השלישי ששוחרר כסינגל מהאלבום, הוא שיר אהבה שהמלודיה בו מושפעת מהשיר "Goodbye Blue Sky" של "פינק פלויד". השיר נולד מריף של הבסיסט Rick Savage וכותרתו הגיעה מהמתופף Rick Allen כהתייחסות לכל ההמולה שסבבה את התאונה שעבר. טכניקת ההקלטה בה השתמש מאט לאנג בשיר במהלך הקלטת תפקידי הגיטרה הנקייה בפזמון, ראויה לציון. במקום להקליט פריטה רגילה של האקורד הקליט מאט לאנג בכל פעם תו אחד בלבד מתוך האקורד וחיבר אותם יחד ליצירת אפקט מיוחד וחדשני. יתר השירים באלבום, כולם מהצד השני של הויניל, אינם מגיעים לרמה של שבעת השירים שוחררו כסינגלים. "Gods of War" מתחיל יפה באינטרו מעניין של Steve Clark אך בהמשך מאבד את זה. "Don’t Shoot Shotgun" הוא אולי השיר הכי פחות טוב באלבום ו- "Run Riot" ו- "Excitable" הם לא יותר מנחמדים. השיר החותם את האלבום "Love and Affection" הוא הטוב ביותר ברצף הזה והוא מייצר לנו סיום ראוי לאלבום. האלבום "Hysteria" מהווה את שיא היצירה של "דף לפארד". הלהקה לא הצליחה לשחזר את ההצלחה וההידרדרות החלה כבר עם מותו של הגיטריסט Steve Clark בשנת 1991. Vivian Campbell שיחליף אותו הוא גיטריסט ענק אשר תרם והשפיע מאוד על הצליל של Ronnie James Dio, אך כנראה שהוא לא מה שהלהקה היתה צריכה בשביל להמשיך את המומנטום. האלבום היסטריה הוא אלבום מצויין, אך הוא ללא ספק היה יכול להיות מושלם אם הלהקה הייתה מסתפקת ב- 8 מתוך 12 השירים שבו. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום אנחנו הולכים לספר לכם כמה עובדות על המוזיקאי והזמר האמריקאי Arthur Lee, הידוע בעיקר כמקים ומנהיג להקת "Love": (Photo: Michael Ochs Archives) = הוא נולד בשם Arthur Porter Taylor, ב- 7 במרץ, 1945 בממפיס, טנסי. = כבר מילדותו המוקדמת הוא היה מוקסם ממוזיקה בזכות אביו, מוזיקאי ג'אז מקומי ונגן קורנט. = הכלי הראשון שלו היה אקורדיון; מאוחר יותר הוא שכנע את הוריו לקנות לו אורגן ומפוחית. = הוא עשה את ההופעה הפומבית הראשונה שלו בגיל ארבע, בכנסייה בפטיסטית, כשהוא מדקלם שיר קטן. = הוריו התגרשו עוד כשהיה ילד. לי ואמו עברו ללוס אנג'לס בשנת 1952. אמו נישאה בשנית לקלינטון לי ב-1955; ארתור אומץ על-ידו רשמית בשנת 1960 וכך גם קיבל את שם משפחתו Lee. = לאחר הגירושים לי ראה את אביו רק שלוש פעמים במהלך כל חייו. = הוא לומד בבית הספר היסודי בשדרה השישית, בתיכון מאונט ורנון ובתיכון סוזן מילר דורסי. במהלך לימודיו התעניין בספורט, מוזיקה וקריאה. = הוא זוכר שהושפע מאוד מלצפות ב- Johnny Echols מבצע את "Johnny B. Goode" במופע של בית ספר. = הוא גם טוען שקיבל השראה מלהקות כמו "The Byrds" ו-"Rolling Stones" ומלצפות ב- Jimi Hendrix מופיע בקליפורניה קלאב. = בשנת 1963 לי ערך את ההקלטה הידועה הראשונה שלו עם "The LAGs", להקה אינסטרומנטלית, שכללה את Johnny Echols (future co-founder, guitarist, and vocalist of "Love"), Lee (organ), Allan Talbert (saxophone), ו- Roland Davis (drums). = לי התגלה מיד ככותב שירים נהדר. הוא הלחין את שירי ה"סרף" "White Caps" ו-"Ski Surfin' Sanctuary". = השיר ""My Diary" נכתב כשארתור היה נער, על אהובתו המתבגרת אניטה בילינגס. מאוחר יותר הייתה זו זמרת ה-R&B רוזה לי ברוקס שפרסמה את השיר בהקלטה שכללה את Jimi Hendrix בגיטרה חשמלית. = באותה תקופה לי גם כתב שירים לאמנים אחרים, "I've Been Tryin'" ל-Little Ray ו-"Everybody Jerk" ו-"Slow Jerk" ל- "Ronnie and the Pomona Casuals", להקה שהוציאה אלבום בן ארתור לי קיבל קרדיט על שירה. = באמצע שנות ה-60 לי כתב את "Luci Baines", שיר על בתו של הנשיא לינדון ג'ונסון. השיר בוצע והוקלט עם הלהקה החדשה של לי, "The American Four". = מאוחר יותר הקים לי להקה בשם "The Grass Roots", ששינתה את שמה ל-"Love" בשנת 1965, כי כבר הייתה להקה אחרת בשם "The Grass Roots". (Photo: Michael Ochs Archives) = בשנת 1966 לי הוציא עם להקתו "Love" את אלבום הבכורה "Love" הכולל את "My Little Red Book". = בשנת 1966 הוציאו "Love" את אלבומם השני "Da Capo", ובו השיר "7 and 7 Is". = בשנת 1967, "Love" הוציאה את אלבום המופת שלה "Forever Changes", שהפך מאוחר יותר לקלאסיקה ולאלבום קאלט. = בשנת 1968 "Love" הוציאו סינגל בשם "Your Mind and We Belong Together", לפני שהלהקה המקורית התפרקה. = בשנת 1969 הוציא ארתור לי את האלבום "Four Sail and Out Here" עם הרכב חדש של "Love". = בשנת 1970 הוציאה "Love" את "False Start", שכלל הופעת אורח של Jimi Hendrix בשיר "The Everlasting First". = בשנת 1972 הוציא ארתור לי את אלבום הסולו הראשון שלו "Vindicator". = בשנת 1973 ארתור לי הקליט את "Black Beauty" עם "Love", האלבום לא יצא עד 2012. = בשנת 1974 יצא "Reel to Real" עם הרכבחדש של "Love", אשר כלל את הגיטריסט John Sterling. = בשנת 1981 הוציא לי את אלבום הסולו השני שלו בשם "Arthur Lee". = בהמשך הוא הוציא את אלבום ההופעה "Love Live" ואת האוסף "Studio/Live". = בשנת 1992 הוא חזר עם "Arthur Lee & Love" - "​​Five String Serenade". = בשנת 1995 יצא האוסף "Love Story" על ידי "Rhino Records". = בשנת 1996 לי נידון ל-12 שנות מאסר, בגין שימוש רשלני בנשק חם. הוא היה בכלא 5 וחצי שנים. = בשנת 2001 שוחרר לי מהכלא ותכנן לבצע את "Forever Changes" במופע לרגל יום השנה ה-35 לאלבום. = בשנת 2003 לי הוציא CD ו-DVD בהופעה של "Forever Changes". = בשנת 2005 לי אובחן כחולה בלוקמיה חריפה. = לי מת בשנת ב- 3 באוגוסט 2006 מסיבוכים של הלוקמיה. = בשנת 2008 "Forever Changes" נכנס ל"היכל התהילה של הגראמי". = בשנת 2012, המגזין "Rolling Stone" דירג את "Forever Changes" במקום ה-40 ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים. = באותה שנה נכנס "Forever Changes" למרשם ההקלטות הלאומי של ארה"ב. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר