כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 12.10.1979 "הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר כאשר האנשים מוורנר בראדרז ינגנו את האלבום בחדר הישיבות שלהם, ויאזינו לו בפעם הראשונה", סיפר Lindsey Buckingham. הוא דיבר כמובן על "Tusk", אלבומה השנים עשר של להקת "Fleetwood Mac", יצירה מופרעת וכפולה שהוא הגה כמענה לאופוס מגנום שלהם, "Rumours", ושיצאה ב-12.10.1979. יש אלבומים כל כך טובים, כל כך גדולים, שההמשך עלול להיתפס כאכזבה. זו היתה נקודת המוצא של "Tusk". והאמת שאפילו כאשר מבינים את משמעות שמו של האלבום, כינוי סלנג לשמוליק שבו השתמשו חברי הלהקה, אפשר להבין עד כמה היה מוכן בקינגהאם ללכת הכי רחוק מההצלחה של "Rumours". אם תשאלו את Stevie Nicks, היא לא היתה חותמת על השם הזה לאלבום של "Fleetwood Mac", אבל בקינגהאם בשלב הזה לא ממש ספר את חוות דעתה. ובכלל, בהינתן הטלטלה הרגשית שחוו חברי הלהקה בינם לבין עצמם, ניקס ובקינגהאם שנפרדו, Christine McVie ו-John McVie שנפרדו, הרומן של ניקס עם Mick Fleetwood, הרומן המוקדם יותר של אשתו עם חבר הלהקה לשעבר Bob Weston, הקשר של כריסטין עם מעצב התאורה Curry Grant, והקשר של פליטווד עם חברתה של ניקס, Sara Recor, ולצד צריכה היסטרית של קוקאין, אפשר להתייחס ל-"Tusk" כסוג של נס. בקינגהאם הלך רחוק, כמעט רחוק מדי. במתכוון הוא חיפש לקחת את ההרכב הכי רחוק מ-"Rumours", אולי בגלל שהאלבום הזה הזכיר לו יותר מדי את מערכת היחסים המתפוררת שלו עם ניקס, ואולי הוא ראה כאן הזדמנות לשנות את הסגנון של הלהקה בפעם השלישית. בכל מקרה, בקינגהאם שכתב כמחצית משירי האלבום הכפול, 9 מתוך 20, דאג שייבנה אולפן מיוחד שמותאם אישית לכל צורכי הלהקה. האולפן שכונה "Studio D" נבנה במתחם "The Village Recorder", ועלות הפקת האלבום כולו הוערכה בזמנו בכמיליון דולר. לאחר בניית האולפן, בקינגהאם שאל את פליטווד לגבי הקלטת כמה שירים באולפן הביתי שלו. פליטווד הסכים, אבל אמר לבקינגהאם שהחברים האחרים צריכים להשתלב בהקלטות בשלב מסוים. עבור שירים מסוימים, בקינגהאם ניגן בקופסת קלינקס כתוף סנר, וביקש מפליטווד להקליט את התופים שלו כשכבה נוספת על הדמו. מספר שירים הוקלטו כאשר בקינגהאם מנגן בכל הכלים, כולל "The Ledge", "Save Me a Place" ו-"That's Enough for Me". המפיק Ken Caillat התייחס לאופי האובססיבי של בקינגהאם באולפן. "הוא היה מטורף. ביום הראשון הקמתי את האולפן כרגיל. ואז הוא אמר, 'סובב כל כפתור 180 מעלות מהמקום שבו הוא נמצא עכשיו ותראה מה קורה'. הוא היה מדביק מיקרופונים על רצפת האולפן ונכנס למעין תנוחת שכיבת סמיכה כדי לשיר. מוקדם יותר הוא נכנס, התחרפן במקלחת וחתך את כל השיער שלו עם מספריים", סיפר קאילה. בקינגהאם הביע את רצונו להתחיל בקריירת סולו במהלך יצירת "Tusk", אז במאמץ לפייס אותו, שאר חברי הלהקה השלימו עם רצונו ליצור אלבום ניסיוני יותר, אלבום ששיקף מהומה אישית כל כך קלסטרופובית ואינטנסיבית. בקינגהאם, שהעריך מאוד את להקת "Talking Heads" וכיוון לעבר הפוסט Pאנק, נשא את עיניו לעבר האלבום "Smiley Smile" של להקת "The Beach Boys" כאחד ממקורות ההשראה שלו. הוא נותן לשירים של כריסטין, שכתבה 6 שירים, ושל ניקס, שכתבה 5, איכות נימוחה לפרקים ארוכים, ואז מתפרץ לרווחה בפיצוצים מאניים ותזזיתיים, כמו המתח הגובר ב-"The Ledge". בעוד שכריסטין וניקס תורמות כמה שירים מצוינים, בקינגהאם הוא הבעלים של האלבום הזה, עם האנרגיה התזזיתית וההפקה האובססיבית שלו. זהו טירוף מיינסטרים, מטורף יותר מהאליל של בקינגהאם, Brian Wilson, בהפקה רזה. אם "Rumours" היה שיא תהליך הקריסה של מערכות היחסים בלהקה, אזי "Tusk" מביא עמו מצב מסובך עוד יותר, איך להפוך זוגיות רומנטית לשותפות יצירתית בלבד, תוך הקפדה על כל הדרכים המסוכנות שבהן אהבה מטפחת אמנות, ולהיפך. רבים מהשירים באלבום נכתבו על מערכות היחסים בתוך הלהקה. בין בקינגהאם לניקס אפשר לשמוע את המטען ב-"Save Me a Place", ב-"What Makes You Think You're the One" וב-"That's Enough for Me". השיר "Storms" נקשר לרומן בין ניקס לפליטווד, שפגע בנישואיו לג'ני. בשיר ניקס מכה על חטא על מה שעשתה. אחד משני הלהיטים הגדולים היה "Sara", שיר שאותו כתבה ניקס בפסנתר לבדה. לדבריה, הגרסה המקורית היתה באורך 16 דקות וקוצצה כמה פעמים, לכשש דקות וחצי בגרסת האלבום ולכארבע דקות וארבעים שניות בגרסת הסינגל. יש כמה גרסאות על מה נכתב השיר הזה. באחת מהן נטען שמדובר על הרומן בין פליטווד לשרה, שקטע את מערכת היחסים שלו עם ניקס. ניקס עצמה הסבירה שהשיר כולל חלקים ממנה, משרה, מפליטווד וממערכות היחסים שסבבו אותם. את "Sisters of the Moon" כתבה ניקס לפני שיצא "Tusk", והשיר כבר בוצע בהופעות ב-1978. ניקס סיפרה שהשיר נכתב על מצב בריאותה המידרדר בזמן שהיתה בסיבוב הופעות עם להקת "Fleetwood Mac". אחרי חודשים של הופעות מתישות היא ראתה את עצמה במראה, חיוורת ושברירית, ונבהלה מהדמות שנשקפה אליה. כריסטין כתבה שישה שירים לאלבום. אחד מהם היה "Brown Eyes". כריסטין טענה במקור שהשיר היה על הכלב שלה, אם כי מאוחר יותר היא סיפרה לקאילה שהשיר עוסק ב-Dennis Wilson מלהקת "The Beach Boys", חברה דאז, שלמעשה היו לו עיניים ירוקות. הלהקה השלימה בסופו של דבר 37 טייקים לפני שייצרה את הקלטת המאסטר שלה. במהלך תהליך ההקלטה, דניס נכח בחדר הבקרה וסיפק דעות כיצד לגשת לשיר, למרות שכמה אנשים, כולל פליטווד וג'ון, דחו את הרעיונות הללו. גם Peter Green, אחד ממייסדי הלהקה, השתתף במפגשים של "Brown Eyes". נגינת הגיטרה שלו אינה מופיעה בקרדיטים של האלבום המקורי, אבל נשמעת בפייד אאוט של השיר. גרסה מורחבת שבה ניתן לשמוע יותר מנגינתו נכללה במהדורה המחודשת מ-2015. את "Beautiful Child" תיארה ניקס כ"שיר ערש" וכאחד השירים המיוחדים שלה. לדבריה, השיר נכתב על הרומן שלה עם Derek Taylor, ששימש בעבר כמנהל דרכים ואיש יחסי הציבור של להקת "The Beatles", והיה מבוגר ממנה בכ-16 שנים. למרות שהוא מכר פחות עותקים משני האלבומים הקודמים, "Tusk" בכל זאת מכר כ-4 מיליון עותקים, ובילה 37 שבועות במצעד האלבומים האמריקאי. הוא הגיע למקום הראשון בבריטניה ולרביעי בארה"ב, וניפק שני להיטי טופ 10, "Tusk" ו-"Sara". פליטווד תיאר את "Tusk" כאלבום האהוב עליו, ושיבח את בקינגהאם על כך שהלהקה לא יצרה העתק של "Rumours". פליטווד האשים את רשת הרדיו "RKO" באכזבה המסחרית היחסית של האלבום, לאחר שהשמיעה אותו במלואו לפני יציאתו, ובכך אפשרה הקלטות ביתיות המוניות. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-11 באוקטובר 1977 יצא "Point of Know Return", אלבומה החמישי של להקת "Kansas", אחד האלבומים שמצליחים להכניס סערה של רוק מתקדם, גיטרות וכינור לתוך תקליט שכבש גם את המצעדים. ספינה עתיקה מתקרבת אל קצה העולם, אל המקום שבו המפות נגמרות והלא נודע מתחיל. על עטיפת האלבום החמישי של "Kansas" הסכנה הזאת נראית כמעט מוחשית, אבל בתוך התקליט עצמו מתרחשת הרפתקה מרתקת לא פחות. שישה מוזיקאים שנמצאים בשיא הצלחתם מותחים את הגבולות של הרוק האמריקאי, משחקים במקצבים, מעמתים כינור עם גיטרות חשמליות, ולצד כל המורכבות הזאת מצליחים לגעת בנצח דווקא באמצעות מנגינה אקוסטית פשוטה. זהו אלבום שמזמין אותנו להפליג הרחק, ובאותה נשימה מזכיר לנו כמה קצר המסע. שנה קודם לכן הצליחה הלהקה לפרוץ עם "Leftoverture", אלבום שהוכיח שאפשר להלביש את התחכום של הפרוג הבריטי במעיל העור של הרוק האמריקאי. "Carry On Wayward Son" הזניק את החבורה למעמד חדש, אבל גם הכניס אותה לסחרור של סיבובי הופעות וציפיות. פתאום, הנגנים שנאלצו להיאבק על כל מאזין היו צריכים להחליט כיצד ממשיכים אחרי הצלחה כזאת, מבלי להפוך לחיקוי של עצמם. במרכז היצירה ניצבו שני כותבים שונים באופיים. Kerry Livgren, הגיטריסט שאהב קומפוזיציות גדולות וחיפוש רעיוני ורוחני, ומולו Steve Walsh, הזמר והקלידן עם הלהט הבימתי והיכולת להעניק לכל מנגינה כוח אנושי כמעט בלתי נתפס. המתחים הגיעו לכך שוולש התרחק זמנית מן ההרכב במהלך הכנת האלבום, אך לבסוף חזר. סביבם פעלו הגיטריסט Rich Williams, הבסיסט Dave Hope, המתופף Phil Ehart והכנר והזמר Robby Steinhardt. בלי הכינור של האחרון, שהפך את ההרכב למזוהה כל-כך, קשה לדמיין את הצליל של "Kansas". העבודה החלה ביוני 1977 ב-Studio in the Country שב-Bogalusa, לואיזיאנה, אולם בעיות בציוד הובילו להעברת עיקר ההקלטות ל-Woodland Sound Studios שב-Nashville. Jeff Glixman חזר לעמדת המפיק. בתוך הקשיים והמעברים נוצר אלבום שנשמע מדויק, מגובש ומלא חיים, כזה שבו שום כלי אינו מסתפק בתפקיד של קישוט. הפתיחה עם "Point of Know Return" היא הצהרת כוונות מרשימה. בתוך קצת יותר משלוש דקות נדחסים חילופי משקלים, משפטי כינור, גיטרות נמרצות ופזמון שאפשר לשיר בקול. הכותרת מחליפה את ה-No ב-Know, משחק מילים שהופך את נקודת האל-חזור למסע אל גבולות הידע. ואולי דווקא כאן נמצא הקסם של הלהקה: סיבוך מוזיקלי שנשמע כאילו נועד מלכתחילה להתנגן ברדיו. ב-"Paradox" הגיטרות והקלידים מסתבכים זה בזה בעוד הקצב מושך קדימה; "The Spider", קטע אינסטרומנטלי קצר שכתב וולד, מעניק לתופים ולקלידים הזדמנות להשתולל כמעט ללא מעצורים. אין כאן הדגמת כושר לשם הדגמה. גם כשהלהקה משחקת במשקלים ובמעברים, אפשר לחוש מאחורי הכל תשוקה אמיתית לגלות עוד נתיב מוזיקלי. אנחנו ממשיכים ל- "Portrait (He Knew)" ששואב השראה מדמותו של Albert Einstein ומהמרחק שבין ידע מופלג להבנה מלאה של הקיום. הלהקה יוצרת מתח בין ריפים חדים לפזמון מרחף, כאילו המדע והדמיון מתחרים על אותה פיסת שמיים. ב-"Closet Chronicles" מתפשטת אווירה תיאטרלית וכמעט מסתורית, והנגינה בונה סיפור גדול מהחיים. זהו הפרוג של "Kansas" במיטבו. מתוחכם, מלודי, ובה בעת נגיש במידה מפתיעה. ואז מגיע "Dust in the Wind", ומזכיר שלפעמים די בכמה מיתרים ובמחשבה אחת בלתי נוחה כדי להגיע אל לב האדם. Kerry Livgren נהג לתרגל בביתו פריטת אצבעות על גיטרה אקוסטית. אשתו Vickie שמעה את המנגינה ושכנעה אותו להוסיף לה מילים, אבל הוא לא חשב שהקטע השקט הזה יתאים ל-"Kansas". כאשר התבקש להביא עוד חומר לאלבום, הוא ניגן אותו בפני חבריו בחוסר ביטחון, אבל להפתעתו הם ממש התלהבו והתעקשו להקליטו. אין כאן גיטרות חשמליות מתפרצות, אלא מרקם אקוסטי שקוף ונגינת כינור אלמותית שחודרת בדיוק למקום הנכון. ההשראה למילים הגיעה מקריאה בשירה של ילידי אמריקה, ממנו נבע ההרהור על הזמניות של חיי האדם. העיבוד מחביא גם פרט מוזיקלי יפהפה. לצד הגיטרה האקוסטית בכיוון רגיל הוקלטה גיטרה ב-Nashville Tuning, שהמיתרים הנמוכים שלה מכוונים באוקטבה גבוהה יותר, וכך נוצר הברק העדין בפריטה. "Dust in the Wind" הגיע למקום השישי במצעד Billboard Hot 100, אבל עוצמתו האמיתית לא תלויה במספרים, זה המנון מצחי שכל דור מגלה מחדש, משום שכולנו מכירים את התחושה שהזמן חולף מהר מדי. בצדו השני של הויניל "Lightning's Hand" ו- "Sparks of the Tempest" מכניסים שוב חשמל למערכת. הלהקה מאיצה, נושכת ומזכירה שגם אחרי כל הדיונים על פילוסופיה וגאונות, זו קודם כל חבורת נגני רוק שיודעים להעיף גגות. הבס והתופים מחזיקים את הבניין כולו בזמן שהכינור והגיטרות מטפסים על הקירות. לקראת הסיום האור מתעמעם. "Nobody's Home" מתארת עולם בלי בני אדם, רעיון שמקבל צבע מצמרר דווקא כשהלחן נשמע מרהיב כל כך. "Hopelessly Human" חותם את האלבום במפגש נוסף בין מוזיקה שאפתנית לבין חולשה אנושית. אחרי מסע אל מעבר לאופק, התשובה לא מחכה בקצה העולם, היא נמצאת דווקא בהכרה במגבלות שלנו. העטיפה המפורסמת משלימה את המסע. Peter Lloyd צייר ספינה הנראית כאילו היא מתקרבת לשפתו של עולם שטוח, דימוי שהלהקה הגתה ברוח שיר הנושא. לדברי חברי "Kansas", דווקא מנהלם Budd Carr הציע את משחק המילים שבכותרת. האלבום "Point of Know Return" הגיע למקום הרביעי במצעד האלבומים של Billboard והוסמך לארבע פעמים פלטינה בארצות הברית. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 11 לאוקטובר 1985 הוציאה "Rush" את "Power Windows", אלבום האולפן ה- 11 שלה. האלבום הזה ממשיך את שינוי הקו המוזיקלי שהחל עוד באלבום "Signals" משנת 1982 והמשיך באלבום "Grace Under Pressure" משנת 1984, והוא מעמיק עוד יותר את הכניסה של Rush לעידן הדיגיטלי של שנות ה- 80. אם חשבתם שהשימוש בסינתסייזרים באלבום "Grace Under Pressure" היה מוגזם, אז "Power Windows" לקח את זה אפילו צעד אחד רחוק יותר, ומעבר לשימוש בסינתסייזירים ובתופים אלקטרוניים, שהייתה מנת חלקו של האלבום הקודם, הלהקה הכניסה כאן לראשונה סמפלרים, כלי מיתר ואפילו מקהלה, לשם הרחבת קשת הכלים והצלילים בהם נעשה שימוש. המתופף Neil Peart העיד שהאלבום הזה היה שונה מכל קודמיו, בין היתר בשל העובדה שהלהקה החליטה לא להגביל את עצמה מבחינת השימוש בכלי נגינה ואפקטים. ניל הסביר שבעוד שבאלבומים הקודמים הלהקה חשבה במהלך הכתיבה גם על היכולת לנגן את השירים בהופעה, הרי שהפעם הלהקה החליטה להתפרע בשלב הכתיבה, ולהותיר את הדאגה לאופן בו יבוצעו השירים בהופעה ללא סיוע של נגנים אורחים לשלב מאוחר יותר. ואכן הסאונד באלבום הזה היה שונה ועשיר יותר מאשר כל קודמיו. ממש בבחינת שכבות על שכבות של כלים מוזיקליים ואפקטים שיצרו "חומת סאונד" אם נשתמש בביטוי וברעיון של המפיק הנודע Phil Spector. בכדי לממש את חזונה ,מסתייעת הלהקה לראשונה במספר נגנים ומוזיקאיים חיצוניים אשר סייעו לה בבניית "חומת הסאונד" שקיימת באלבום הזה. Andy Richards מנגן לצד Geddy Lee על קלידים ואחראי על תכנותי הסינתסייזרים, Jim Burgess אחראי גם הוא על תכנותים, Anne Dudley מנצחת ומעבדת של להקת כלי המיתר ו- Andrew Jackman המנצח והמעבד של המקהלה. התוצאה שהתקבלה באמת לא נשמעת כמו שום דבר אחר שהלהקה עשתה עד אותה עת. שילוב של כלים ואפקטים שמתמזגים זה בזה ויוצרים זרם קולח של מפלי צלילים שמרכיבים את הסאונד הכל-כך ייחודי של האלבום. ההפקה הנקייה והצלולה של Peter Collins היא ללא ספק אחת הטובות הקיימות בין אלבומי הלהקה, ולהבדיל מהאלבום הקודם האיזון בין הקלידים לגיטרות במקרה זה פשוט מדהים ומעניק לאלכס הרבה יותר מקום להתנסות ולהתפתח. האלבום נפתח בעוצמה בשיר "The Big Money", עם שטיחי הסינתסייזרים דמויי החצוצרות של Geddy Lee, סופת התופים האלקטרונים של Neil Peart ושכבות הגיטרה הניסיוניות של Alex Lifeson, אשר מהר מאוד משאירות את ההובלה של השיר לנגינת הסלאפינג המופרעת של Geddy Lee על הבס. מעניין לציין שסימפול מקולו של Neil Peart נשמע בשיר הזה והוא מופעל באמצעות מערכת התופים שלו. שמו של השיר לקוח מהספר השלישי בטרילוגיה USA של הסופר John Dos Passos הנושא את אותו שם. Neil Peart שהינו מעריץ של Passos הושפע ממנו בכתיבת שיר נוסף של הלהקה - "The Camera Eye" מהאלבום "Moving Pictures". מילות השיר "The "Big Money מדברות על הכח של "הכסף הגדול" ועל המסחר בכלכלה המודרנית, בעיקר בשנות השמונים. כאן המקום לציין שהחוט המקשר בין מרבית שירי האלבום היא המילה"Power" ובמקרה הזה, כאמור, כח הכסף. אנחנו מורידים קצת את הקצב עם "Grand Designs" אשר נפתח באפקט סינתסייזר וממשיך עם ה"פאוור קורדס" של Alex Lifeson והתיפוף המינימליסטי והחכם של פירט. השימוש בסינתיסייזרים הוא באמת מה שמניע את השיר הזה. זו באמת רצועה של Geddy Lee, נגינת הסינתסייזר שלו, נגינת הבס וקולו המצויין הם הכח המוביל ברצועה הזאת, ויחד עם זאת לייפסון נותן כאן סולו גיטרה נהדר ושופע רגש. גם בשיר הזה קיים מוטיב הכח אותו ניתן למצוא בין היתר במילים: "So much poison in power…" הרצועה השלישית היא אחד מהשירים היפים והמיוחדים של האלבום "Manhattan Project". השיר עוסק ב"פרויקט מנהטן" שהיה שם הקוד לפיתוח וייצור הפצצה הגרעינית הראשונה בזמן מלחמת העולם השניה. Neil Peart כתב את מילות השיר לאחר קריאה של ספרות בנושא והוא הצליח יחד עם גדי ואלכס ליצור סיפור מוזיקלי קצר על הנושא. השיר נפתח בתיפוף הצבאי של Neil Peart והאקורד המפורק של Alex Lifeson כשהנגינה במהלך הבתים מאוד מינימליסטים ומאפשרת לגדי לי לספר את סיפור המעשה. בשיר הזה ניתן לשמוע את העבודה היפה של להקת כלי המיתר שמנתה 30 חברים ונטלה את ההובלה בסולו מלודי ויפייפה (דקה 3:20). קטע הבס בשיר הזה מנוגן על-ידי Andy Richards באמצעות Roland JP-8 סינתסייזר ובכדי לשחזר את הצליל הזה בהופעה היה צורך לסמפל את הסאונד הזה למקלדת של Geddy Lee. השיר מסתיים בהטלת הפצצה ממטוס ה- "Enola Gay" על הירושימה ובאמירה המאוד חזקה שהמצאת נשק יום הדין שינתה את מהלך ההיסטוריה לעולמים, והקשר ל- "כח" שמחבר בין שירי האלבום, ברור. "The pilot of "Enola Gay", flying out of the shockwave on that August day. All the powers that be, and the course of history. Would be changed for evermore..." צידו הראשון של האלבום מסתיים עם השיר המצויין "Marathon", אשר לכאורה מדבר על אדם שמתמודד עם הקשיים בריצת מרתון כמטאפורה על החיים ועל כך שהם מלאים בקשיים ומכשולים המצריכים כח סיבולת ודבקות במטרה בכדי לצלוח אותם. השיר מציג נגינה פנטסטית של שלושת החברים, בעיקר הבייסליין של Geddy Lee במהלך הבתים. בשיר הזה ניתן לשמוע את המקהלה המונה 25 חברים, מלווה את כלי הנגינה ומעשירה את הסאונד (בעיקר החל מהדקה החמישית לשיר). כמו-כן הקטע גיטרה-בס-תופים החל מדקה 2:50 לערך לחלוטין מזכיר מאוד את הסאונד הישן והטוב של Rush אשר מבצבץ לו מתחת להפקה העשירה ולשכבות הסאונד. הצד השני של האלבום נפתח עם "Territories" אשר שוב מבטא את השימש בכח, הפעם לכיבוש עוד ועוד שטחי אדמה. Neil Peart עושה כאן עבודת כתיבה מצויינת בהעברת המסר נגד מלחמות וכיבוש אדמות עם קריצה קלה לסין ומדיניותה בקשר לשטחים שמסביב להונג קונג. עבודת הבס של Geddy Lee והגיטרה של לייפסון בקטע המעבר החל מדקה 4:00 פשוט מדהימה והמילים שם פשוט ננעצות כמו סכין בבטנם של המנהיגים: "They shoot without shame In the name of a piece of dirt For a change of accent Or the color of your shirt" וכשלייפסון יוצא מקטע המעבר החל מדקה 5:20 הנגינה שלו וסאונד הגיטרה פשוט מזכירים את אלו של The Edge מלהקת "U2". מעניין לציין שפירט מנגן את השיר הזה ללא תוף הסנייר וכי השיר כולל קטע שירה מסומפל של Geddy Lee אומר את המילים "Round and round". השיר "Middletown Dreams" הוא שיר יחסית שקט שנכתב בעקבות ביקורו של Neil Peart במספר עיירות אמריקאיות במהלך סיבוב ההופעות של האלבום הקודם. ניל נהג לבלות את הימים בין ההופעות ברכיבה על אופניים דרך עיירות שהלהקה חלפה על פניהם בדרך. הוא סיפר שכשאתה חולף על פני עיירה ברכיבת אופניים אתה רואה הרבה יותר מאשר בנסיעה ברכב. הוא בחן את האנשים וניסה לדמיין מה הם חושבים, מה עבר עליהם בעבר ומה הם חולמים לעתיד ומכאן הרעיון לשיר. מבחינה מוזיקלית השיר כולל את אחד מהסולואים היפים של Alex Lifeson באלבום ומנגד את הסינתסייזרים הכי "פופיים" מבין כל השירים, החל מדקה 2:00. השיר "Emotion Detector" נולד מתוך כוונה של הלהקה ליצר באלבום הזה בלדה. זה לא ממש עבד כי המילים שכתב פירט מתוך כוונה שיתאימו לבלדה, השתלבו דווקא יפה עם קטע מוזיקלי יחסית קצבי שגדי ואלכס כבר כתבו. השיר נפתח אולי לאט עם צליל סינתסייזר מהמזרח הרחוק, אבל מאוחר יותר המקצב עולה לצלילי התוים האלקטרוניים של Neil Peart והארפג'ו של Alex Lifeson. השיר החותם את האלבום "Mystic Rhythms" הוכתר על-ידי Geddy Lee כשיר הכי "סינתטי" באלבום. כל כלי הנגינה בו נשמעים "מסונתזים" כמו הגיטרה האקוסטית של Alex Lifeson שנצבעה עם אפקט סינתסייזר, אבל איזה מקצבים יש כאן, איזה יופי של מלודיה ואיזה מילים של Neil Peart. לסיכום, באלבום הזה Rush בהחלט עושה צעד גדול אל תוך הניו ווייב והשימוש המוגבר בסינתסייזרים וציוד אלקטרוני, תוך שינוי מהותי בסאונד של הלהקה. זהו האלבום שלמעריצי Rush הוותיקים היה קשה מאוד לעיכול בשמיעה הראשונה, אבל הוא בהחלט אלבום מצוין שכולל כמה מהרגעים המיוחדים של הלהקה הכל-כך מגוונת הזאת, אלבום שאנחנו תמיד נהנים לחזור אליו. בחלוף למעלה משלושים שנה, ניתן לומר שיש באלבום הזה הרבה מעבר למה שנראה בהתחלה. אפילו הלהקה שהתעלמה ממנו כמעט לחלוטין בסטליסטים של שנות ה- 90 והאלפיים, למדה להעריך אותו יותר עם השנים והעניקה לו את הכבוד המגיע לו בזכות ולא בחסד, כאשר במהלך סיבוב הופעות שליווה את אלבומה האחרון Clockwork Angels, חמישה מתוך שמונת שירי האלבום כיכבו בסטליסטים השונים של סיבוב ההופעות, ואלו הם: "Middletown Dreams", "Grand Designs", The Big Money" ו- "Manhattan Project". גם "Territories" נכלל בסיבוב ההופעות הזה. סיבוב ההופעות הזה שכלל גם להקת כלי מיתר שליוותה את Rush לראשונה על הבמה, תועד באלבום ההופעה הכפול "Clockwork Angels Tour" ומומלץ לכם לשמוע את הביצועים המאוד מיוחדים לשירי האלבום מתוכו. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-11 לאוקטובר 2005 יצא האלבום "Live In Cuba", אלבום ההופעה של להקת "Audioslave". האלבום מתעד את הופעת הלהקה שנערכה ב 6 למאי אותה שנה בפני קהל של 70,000 צופים במתחם "José Martí Anti-Imperialist Platform" שבעיר הוואנה, קובה. להופעה הזאת יש חשיבות היסטורית גדולה יותר מאשר החותם המוזיקלי שהיא הותירה, הואיל ומדובר בהופעה הראשונה של להקת "רוק" אמריקאית על אדמת קובה. הדגש על "להקה" ו-"רוק" שכן עוד בשנת 1979 הופיעו Billy Joel וסטפן סטילס בקובה במסגרת פסטיבל המוזיקה "Havana Jam", אשר נמשך שלושה ימים ובשנת 1981 הופיעה בקובה להקת "Fabulous Titans", שבאה מתחום הרגאיי. עשור לאחר ההופעה, ב-20 ביולי 2015, חידשו ארה"ב וקובה את היחסים הדיפלומטיים והעלו את הנציגויות שלהן למעמד שגרירויות. הבניין האמריקאי בהוואנה פעל מאז 1977 כמשרד אינטרסים, ולכן לא היה סגור בשנים 1977-2005 כפי שניתן היה לחשוב. המהדורה המקורית של "Live In Cuba" יצאה כ-DVD של ההופעה, לצד סרט תיעודי שצולם במהלך הביקור. במהדורה המיוחדת צורף תקליטור אודיו של הקלטות Sessions@AOL, ולא אלבום אודיו מלא של ההופעה בקובה. (Photo: Alejandro Ernesto) בתחילת הסרט הדוקומנטרי פונה הגיטריסט Tom Morello לאזרחי קובה ומזמין אותם להופעה שנערכה ללא תשלום והוא מבטיח שתי הבטחות: 1. זו הולכת להיות ההופעה הארוכה ביותר שאודיוסלייב ערכה אי פעם. 2. זו גם תהיה ההופעה הטובה ביותר שהלהקה נגנה מאז ומעולם. לפחות את החצי הראשון של ההבטחה מורלו קיים ללא ספק. הלהקה ניגנה סט של כמעט שעתיים וחצי, שתואר בדיווחים בני הזמן ככולל 26 שירים, בעוד ה-DVD כולל 18 רצועות בעיקר משני אלבומיה הראשונים של הלהקה, סט ארוך יחסית בהתחשב בעובדה שהאלבום השני של הלהקה "Out of Exile" שוחרר רק מספר שבועות לאחר קיום ההופעה. בנוסף כוללת ההופעה שירים של להקות האם "Soundgarden" ו- "Rage Against The Machine" אותם הלהקה סירבה בעבר לנגן כסופרגרופ, הואיל וחשבה שזה יפגע בזהות של "Audioslave" כלהקה, אך לכבוד המאורע ההיסטורי חרגה הלהקה ממנהגה. כמו שכנראה כבר הבנתם, למרות ההערצה העיוורת ל"אודיוסלייב" ול-Chris Cornell, והגם שמדובר בסופרגרופ מדהים, אין באלבום ההופעה הזאת כל חידוש מוזיקלי והוא גם לבטח לא אחד מהשיאים של הסופרגרופ האדיר הזה. אנחנו אומרים את הדברים בלב כבד אבל התוצאה הבינונית של ההופעה הזאת מיוחסת בעיקר לביצועיו של Chris Cornell, אשר ברוב השירים לא נשמע במיטבו. אולי זו ההתרגשות מהמאורע ההיסטורי, אולי היו אלה התקלות בציוד שליוו את ההופעה כבר מתחילתה (ההופעה החלה עם תקלה במוניטור של Brad Wilk אשר עיכבה את המופע למשך דקות ארוכות) ואולי זה סתם לא היה היום שלו. איך שלא תסתכלו על זה ולמרות שאנחנו כותבים את הדברים באצבעות רועדות, כריס היה החוליה החלשה במופע הזה, כאשר כל יתר החברים בהחלט נתנו עבודה. יחד עם זאת, עדיין מדובר בתיעוד היסטורי חשוב מההופעה היחידה של אחד מההרכבים הגדולים וכנראה גם הסופרגרופ הגדול של שנות האלפיים. קבלו כמה קליפים של ההופעה: "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 11 לאוקטובר 1990 ערך Dave Grohl את הופעתו הראשונה כמתופף להקת "Nirvana". (Photo: Thelegendsofmusic Instegram) ההופעה התקיימה במועדון "North Shore Surf" בעיר אולימפיה (הנמצאת דרומית לסיאטל), שבמדינת וושינגטון, ארה"ב. בשלוש שנות קיומה של הלהקה, עד לסתיו 1990, החליפה "נירוונה" לא פחות מחמישה מתופפים שונים, עד שהגיעה אל המנוחה ואל הנחלה עם Dave Grohl. המפגש הראשון של Kurt Cobain ו- Krist Novoselic עם Dave Grohl היה בהופעה של להקת "Scream" שנערכה בסן פרנסיסקו. גרוהל שהיה מתופף להקת "Scream" הרשים מאוד את השניים, וכאשר להקתו התפרקה זמן קצר לאחר מכן, קורט וקריס "קפצו על המציאה" והזמינו את דייב לג'מג'ם יחד איתם. ה"קליק" היה כמובן מיידי וכבר לאחר מספר שבועות של חזרות, ערך גרוהל את "טבילת האש" הראשונה שלו עם נירוונה. זה היה בתאריך ה- 11/10/1990 במועדון North Shore Surf דרומית לעיר סיאטל. בקטע המצולם שלפניכם אפשר לשמוע ארבעה שירים: "Love Buzz", גרסת הכיסוי ללהקת "Shocking Blue", ו-"Scoff" מתוך אלבום הבכורה "Bleach"; "Sliver", שיצא כסינגל בספטמבר 1990 ובהמשך נכלל ב-"Incesticide"; ו-"Turn Around", גרסת הכיסוי ללהקת "Devo", שהקלטת האולפן שלה נכללה ב-EP "Hormoaning" בשנת 1992. דייב גרוהל סיפר מאוחר יותר כי קורט וקריס בחרו אותו גם בשל העובדה שהוא ידע לשיר. פחות משנה לאחר המאורע ההיסטורי הזה "נירוונה" תשנה לחלוטין את פני עולם המוזיקה כשתשחרר את אלבום המופתי "Nevermind". "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היא אחת הווקלסטיות הגדולות ביותר בדורנו, ולא רק שהיא זמרת ענקית היא גם יוצרת וגיטריסט מטורפת !! Lzzy Hale נולדה ב-10 לאוקטובר 1983, אז קבלו כמה עובדות מעניינות עליה ועל הלהקה שלה "Halestorm"... (Photo: Stephen J. Cohen) 1. בגיל 5 היא למדה לנגן על פסנתר כשבשלב מאוחר יותר היא למדה לנגן על Keytar (סינטיסייזר עם רצועה) ואחיה Arejay למד לנגן על תופים. 2. רק בגיל 16 היא למדה לנגן על גיטרה. 3. בשנת 1999 כשעודה בת 16 היא ואחיה הוציאו EP בשם "Don't Mess With the Time Man". 4. בשנת 2003 הם צירפו את הגיטריסט Joe Hottinger כשאביהם של האחים Roger Hale מנגן על הבס. 5. בשנת 2004 הצטרף להרכב נגן הבס Josh Smith, שנה לאחר מכן הם חתמו על חוזה תקליטים עם Atlantic Records והפכו באופן רשמי ללהקת "Halestorm". (Photo: loudersound.com) 6. בשנת 2006 הם שחררו את ה-EP הרשמי הראשון שלהם בשם "One and Done" שכלל 5 שירים בביצועי הופעה חיה. 7. בשנת 2009 הם שחררו את אלבום הבכורה שנושא את שם הלהקה. הסינגל הראשון שיצא מהאלבום היה "I Get Off" והכניס את האלבום למקום ה-40 בבילבורד 200. 8. בשנת 2012 שחררה הלהקה את אלבומה השני "The Strange Case Of..." אפשר לומר שזהו אלבום הפריצה של הלהקה. הסינגל "Freak Like Me" נכנס היישר למקום הראשון במצעד ה-Mainstream Rock, הסינגל "Here's to Us" בוצע בסדרה המפורסמת Glee והסינגל "Love Bites (So Do I)" העניק ללהקה זכיה בגראמי בקטגוריית ה-Best Hard Rock/Metal Performance. 9. הזכייה בגראמי בשנת 2012 הייתה הפעם הראשונה שלהקה שבראשה עומדת אישה הייתה מועמדת וזכתה בקטגוריה הנ"ל. 10. במרץ 2014 השתתפה הלהקה באלבום קאברים כמחווה ליצירותיו של Dio בשם "Ronnie James Dio – This Is Your Life". הלהקה ביצעה באלבום את השיר "Straight Through the Heart". 11. שנה לאחר מכן שחררה הלהקה את אלבומה השלישי "Into the Wild Life". האלבום המשיך את ההצלחה של האלבום הקודם והגיע למקום ה-5 בבילבורד 200. 12. בשנת 2018 שחררה הלהקה את אלבומה הרביעי "Vicious". האלבום הגיע למקום ה-8 בבילבורד 200 אך כבש את המקום הראשון במצעדים אחרים בארה"ב. ליזי סיפרה שזהו האלבום הראשון שאפשר להרגיש אותם כלהקה, להקה שמורכבת מארבעה אנשים ולא אדם אחד. 13. הלהקה שחררה שלושה EPs שמכילים קאברים ללהקות עליהן הם גדלו והעריצו. "Reanimate: The Covers EP" (2011), "Reanimate 2.0: The Covers EP" (2013) ו-"Reanimate 3.0: The Covers EP" (2017). 14. ליזי היא הכותבת העיקרית והמנהיגה של הלהקה, היא תמיד סיפרה שהיא אוהבת לכתוב וליצור את השירים כשהיא מדמיינת אותם בהופעה. היא תמיד אוהבת להרגיש איך השיר יבוא לידי ביטוי בהופעה, זה מה שמנחה אותה ביצירה. 15. אפרופו הופעה...Halestorm היא להקה של הופעות חיות. הם אוהבים להופיעה ומשתדלים להופיע כמה שיותר, ממוצע ההופעות שלהם בשנה הוא יותר מ-250 הופעות, מטורףףףף. מה שעוד יותר מטורף הוא שראינו אותם בלייב בפסטיבל Rock Am Ring 2023 וזו הייתה חוויה חוץ גופית!!! (Photo: ultimate-guitar.com) 16. בשנת 2019 חברת Gibson יצרה גיטרה מיוחדת על שמה של ליזי: Limited Edition Lzzy Hale Signature Explorer Outfit. דגם של Epiphone Explorer בה ליזי השתמשה ברוב הקריירה שלה. 17. באוגוסט 2020, מוציאה הלהקה EP מיוחד. בתקופת הקורונה, לאור הריחוק, חוסר היכולת להיפגש ולסנכרן כלים ואלמנטים רבים, הרבה אמנים לקחו את השירים שלהם, הפשיטו אותם ויצרו ביצועים שונים על כלים אקוסטים או דיגיטליים, ביצועים שחושפים את הכשרון והיכולות האמיתיות שלהם. להקת Halestorm עושה בדיוק את זה ב-EPי "Reimagined". ב-EP הזה הם לוקחים חמישה שירים גדולים מהרפרטואר שלהם (ויש להם לא מעט) ומבצעים אותם בצורה וסגנון מעט אחר. 18. בשנת 2021 חברת Gibson הכריזה על ליזי כשגרירת המותג!! כשגרירת המותג, היא תסייע ביצירת דגמי חתימה חדשים של Gibson, Epiphone ו-Kramer. היא נוספה גם למועצה המייעצת של גיבסון, שבה אמנים מציגים הזדמנויות פילנתרופיות המגשימות את ייעוד קרן גיבסון שמאפשרת ליצור, לפתח ולתמוך בארגונים ללא מטרות רווח לקידום מוזיקאים, חינוך ממוקד נוער ויוזמות בריאות. 19. ליזי ידועה בשיתופי הפעולה שלה עם אמנים אחרים, הנוכחות והווקלית והבימתית שלה מעניקה מימד אחר, מרגש ומהפנט. היא שתפה פעולה בין היתר עם: Sinedown, Black Stone Cherry, Stone Sour, Dream Theater, In This Moment ועוד רבים. 20. באוגוסט 2021 שחררה "Halestorm" סינגל חדש שעם יציאתו שיתפה ליזי ברשתות החברתיות את מאבקיה המנטליים. ליזי ציינה שזהו שיר אישי שנכתב מנקודת מבט של בריאות הנפש שלה. היא סיפרה שהיא היתה ממש "על הקצה", אבל במקום לתת לעצמה לשקוע ולצלול לחושך ולדכאון היא החליטה לכתוב שיר הארד רוק כדי שכולם יוכלו לצרוח אתו בקול רם ולזכור שהם אינם לבד. 21. במאי 2022 מוציאה הלהקה את אלבומה החמישי "Back from the Dead", לאחר שבשנתיים שקדמו ליציאתו הלהקה עברה תהליך התפתחות ופריחה של יותר מ-5 שנים. בשנת 2025 הוציאה הלהקה את אלבומה השישי והמצוין "Everest" אלבום שבשונה מקודמיו נכתב כולו באולפן. להאזנה לאלבום האחרון של הלהקה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

הוא אולי מוכר לכם כפרונטמן האנרגטי של "Van Halen" אבל הוא הרבה יותר מכך. הזמר David Lee Roth חוגג היום יומהולדת ואנחנו כאן כדי לספר לכם כמה עובדות מעניינות עליו: (Photo: Larry Hulst) 1. הוא נולד בבלומינגטון, אינדיאנה שבארה"ב ב- 10 לאוקטובר 1954 למשפחה יהודית מסורתית. 2. דייויד לי רות' הוא חיית במה פרועה ואנרגטית. הוא החל להופיע כבר כנער על הבמות. אחת הלהקו הראשונות בה היה חבר היה "Red Ball Jets". 3. בשנת 1973 הוא הצטרף ללהקת "Mammoth" שהוקמה שנה קודם לכן על-ידי האחים - הגיטריסט Eddie Van Halen והמתופף Alex Van Halen. (Photo: Wallpapersden.com) 4. בשנת 1974 הלהקה שינתה את שמה ל- "Van Halen". דייויד היה זה שהציע לאחרים את השם. הוא חשב שהשם הזה ייצור זהות ארוכת טווח כמו מותג בעל יתרונות אמנותיים ושיווקיים. 5. הלהקה החלה לבסס את מעמדה בסצינת המועדונים והפאבים של לוס אנג'לס, לא מעט בזכות הפרפורמיות של דייב בשילוב עם הנגינה הייחודית של הגיטריסט Eddie Van Halen. 6. בשנת 1976 גילה אותם Gene Simmons מלהקת "Kiss" והחליט להפיק להם קלטת דמו. סימונס העביר את הקלטת עם המלצה לחברת התקליטים של "Kiss" , אך הם השיבו בטיפשות שללהקה אין סיכוי להצליח. 7. בשנת 1977 החליטה חברת "Warner Bros." להחתים אותם על חוזה הקלטות. 8. אלבום הבכורה "Van Halen" שוחרר בשנת 1978 וייצר סנסציה גדולה בעולם המוזיקה. 9. תשומת הלב שהלהקה קיבלה הקנתה להם את תפקיד להקת החימום בסיבוב ההופעות של להקת "Journey" ובהמשך של "Black Sabbath" וגם שם הם הצליחו "לגנוב את ההצגה" משתיהן. 10. בסיבוב ההופעות עם "Journey" הוא הצליח לגרום לזמר Steve Perry לבכות, לאחר קרב אוכל שנערך מאחורי הקלעים. 11. בשנות השמונים הוא השתייך לקבוצה שקראה לעצמה "Jungle Studs" ויצאה להרפתקאות אקסטרים ברחבי העולם, בין היתר באמזונס ובנפאל. 12. בסוף שנות התשעים דייויד הוכשר כפראמדיק (EMT) ועסק בכך גם בשנות האלפיים. בשנת 2004 הוא אפילו ציין בראיון למגזין "People" שלהיות פראמדיק זו עבודה מושלמת. 13. הוא רווק נצחי שמעולם לא התחתן. הוא חי את חיי ה"רוק סטאר" עד הסוף ולא לחינם יצר את הפרסונה של ""Diamond Dave". הוא בין היתר טען שהתנה אהבים עם 5 נשים בבת אחת. 14. היתה לו תוכנית בונוסים לאנשי צוות ההופעות שלו. הוא איפשר לכל אחד מהם לחלק חמישה כרטיסים מאחורי הקלעים. מי שחילק את הכרטיס למישהי שדייב שכב איתה זכה ב -100 דולר. 15. כרווק הולל הוא החזיק בפוליסת ביטוח לזרע שלו. הפוליסה נועדה לשפות אותו במקרה של הריון בלתי רצוי על סכום של מיליון דולר. הביטוח של לוידס מלונדון נועד לכיסוי מזונות הילדים למקרה שדייב יכניס מישהי להיריון בטעות. 16. כדי לתחזק את גוף של "רוק סטאר" פרוע, דייב הרבה לעסות בספורט ובין היתר רץ וסיים את מרתון ניו יורק. 17. הוא גם מתמחה במספר אומנויות לחימה, ביניהם "ג'ו ג'יטסו", "kenjutsu" (לוחמת חרבות) ועוד. 18. למרות זאת, בשנת 2003 הוא עצר פולש שפרץ לביתו עם רובה ציד. הוא עיכב אותו עד לבוא המשטרה. 19. את המילים ללהיט "Jump" הוא כתב אחרי שראה בחדשות כתבה על מישהו שאיים להתאבד בקפיצה מבניין גבוה. 20. דייויד היה סולנה של "Van Halen" בשנים 1974 עד 1985, בשנת 1996 והחל משנת 2006 עד לפירוקה בשנת 2020. במהלך חברותו בלהקה שחרר עימה 7 אלבומי אולפן ואלבום אוסף שכלל 2 שירים חדשים שלא נכללו באף אלבום. 21. בשנת 2007 הוא נכנס להיכל התהילה של הרוקנרול יחד עם להקת "Van Halen". 22. בנוסף, הוא שחרר 6 אלבומי אולפן ועוד מיני אלבום במהלך קריירת הסולו שלו. לאורך כל הקריירה הוא דאג להקיף עצמו בנגנים מוכשרים ביניהם הגיטריסטים Jason Becker ו- Steve Vai והבסיסט Billy Sheehan. (Photo: Fanart.tv) 23. רות' הוא גם איש עסקים מפולפל. יש לו ליין של מוצרי מוצרי טיפוח לעור המגנים על עור מקועקע. 24. דייב הוא גם אמן חזותי שמצייר ומבצע ומבצע רישומים בזמנו הפנוי. בנובמבר 2020 הוא אפילו הוציא ספר קומיקס אינטרנטי בן 17 פרקים שנקרא "The Roth Project", שנכתב וצויר על ידו וגם צייר את עטיפת הסינגל "Giddy-Up" ששוחרר מתוכו. 25. באוקטובר 2021 הודיע דייויד על פרישתו מעולם המוזיקה, כנראה בגלל בעיות רפואיות. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 10.10.1995 "אנחנו חייבים להיות מוכנים להיפרד מהחיים שתכננו, כדי לחיות את החיים שמחכים לנו", אמר הוגה הדעות והסופר האמריקאי Joseph Campbell. זהו ציטוט שמקפל בתוכו בצורה מופלאה את התהליכים שהובילו להקת סקא אנונימית מאנהיים, קליפורניה, ממעמד של להקה שזכתה להתעלמות מוחלטת מתחנות הרדיו, כזו שנאמר עליה שרק מעשה אלוהי יכניס אותה לרדיו, ועד למצב של הוצאת אלבום שימכור כ-16 מיליון עותקים ברחבי העולם. זהו הסיפור של "Tragic Kingdom", אלבומה השלישי של להקת "No Doubt", שיצא ב-10.10.1995. אמצע שנות ה-80, ונגן הקלידים Eric Stefani רושם אותו ואת אחותו Gwen Stefani לתחרות כישרונות בבית הספר באנהיים, קליפורניה. השיר המועדף עליהם היה "On My Radio", להיט משנת 1979 של להקת הסקא "The Selecter". גוון לבשה שמלה תוצרת בית שדמתה לזו שלבשה Julie Andrews ב"צלילי המוזיקה", המחזמר האהוב עליה. היתה זו יריית הפתיחה של צמד האחים ללהקה שהם הקימו בשנת 1986 לצד John Spence, עמיתם לעבודה ברשת המזללות האמריקאית "Dairy Queen". ספנס, שתגובתו הקבועה היתה "אין ספק!", נתן את ההשראה לשם הלהקה, חלק את תפקידי השירה עם גוון, והוסיף את הקול הצרוד שלו. בהשראת להקות סקא בריטיות כמו "The Selecter", "Madness" ו-"The Specials", חברי "No Doubt" נתנו דרור לתסכולים היומיומיים שלהם לצאת החוצה. מי שחשו לכודים במחוז אורנג' שטוף השמש, הידוע כביתו של דיסנילנד, החלו לנגן בסבב מסיבות מקומיות, ומצאו במהרה קהל מעריצים, תוך כדי שהם מצרפים אליהם את הבסיסט Tony Kanal, שבקרוב יתחיל לצאת עם גוון בסתר. אבל טרגדיה היכתה בהם כאשר, בשנת 1987, ספנס שם קץ לחייו. זה היה הראשון מבין שלושה אירועים מטלטלים שישנו את מהלך הקריירה והעתיד של "נו דאוט", להקה שתוגדר בהמשך באופן טוטאלי על ידי הדרמה הבין-אישית שלה. לאחר ש-Alan Meade, נגן החצוצרה שהפך לסולן שותף, עזב את "נו דאוט", גוון היתה מוכנה להוביל את הלהקה בכוחות עצמה. עד 1990, ההרכב התגבש עם המתופף Adrian Young וגיטריסט המטאל המקומי Tom Dumont, שהיו מעריצי הלהקה לפני שהצטרפו אליה, לצד חטיבת כלי נשיפה חזקה. הפופולריות שלהם במועדונים ובמכללות בדרום קליפורניה גדלה, עד שלבסוף הם תפסו את עינו של Tony Ferguson, מגלה הכישרונות בחברת "Interscope", שהביא את מנהל התקליטים המפורסם Jimmy Iovine לאחת מהופעות "נו דאוט". איובין העריך שהבחורה הזאת תהיה כוכבת בתוך חמש שנים. כמה שהוא צדק. אך בינתיים, עד לרגע ההוא בעתיד, תחילת הדרך של "נו דאוט" באינטרסקופ היתה קשה, עם אלבום סקא-פופ קברטי שנכתב ברובו על ידי אחיה של גוון, אריק, כשמסביב שלט הגראנג' בצורה אבסולוטית. מכירות גרועות גרמו לאינטרסקופ לחכות עם אלבום המשך, והלייבל לקח יד חזקה יותר בהכוונת הסאונד של הלהקה, בעיקר עם המפיק החדש שהם הצמידו להם, הזמר Matthew Wilder. מי זוכר את "Break My Stride" שלו? אריק לא אהב את זה, ועם הזמן הוא בודד את עצמו מהלהקה, למרות שהחזרות נערכו בביתו. לאחר שפרש ב-1994 כדי לעבוד כאנימטור בסדרה "משפחת סימפסון", שאר החברים קיבלו על עצמם את תפקידי כתיבת השירים מעתה והלאה. בערך באותו הזמן, הבסיסט טוני נפרד מהסולנית גוון לאחר שבע שנים ביחד. עד אז, לגוון היה ניסיון מועט בכתיבת מילים, אבל הקשיים שהיא עברה במהלך אותן שנים מילאו אותה לפתע בכאב עצום. היא היתה מבולבלת ומאוכזבת, ולא הבינה כיצד כל הגברים בחייה נוטשים אותה לפתע. היא היתה, במובנים רבים, בחורה עם ערכים מסורתיים. בראיונות מאותה תקופה היא סיפרה שהופתעה מהעובדה שהקימה להקה והתפרסמה, במקום הנטייה הטבעית שלה, שהיתה להקים משפחה. חלק מהשירים שכתבה מביעים את אותה כמיהה של גוון לסוג של חיים פשוטים. אותה אישה קטנה וצנועה שחינכו למטרה מאוד ברורה, אבל זה ללא ספק מטעה, ורחוק מלסכם את הרצונות והדרך להתבגרות של אישה דומיננטית, שמוכיחה לכל אורך האלבום את היכולת שלה להיות חלשה וחזקה בו זמנית. הרושם הראשוני שמקבלים מ-"Tragic Kingdom" נפתח עם "Spiderwebs", שיר מרגש על בחורה שמסננת את שיחות הטלפון שהיא מקבלת מגבר שמציק לה באופן קבוע. היה מתקשר אמיתי שהיווה השראה לשיר הזה. גוון הסבירה שתמיד היה לה חבר, ולכן מעולם לא היתה צריכה להתמודד עם בחורים שמנסים לצאת איתה. היא סיפרה שנתנה את מספר הטלפון שלה לבחור שהתקשר באמצע הלילה, ניסה לשיר לה בטלפון או לנגן בגיטרה אקוסטית במשך רבע שעה, והיא לא ידעה כיצד להפסיק את זה. לדברי טוני, הוא וגוון ניסו לעשות משהו בסגנון גרסת הכיסוי של "בלונדי" לשיר "The Tide Is High", עם שינוי בטמפו בין הפתיח לחלק המרכזי של השיר. הפזמון, המבקש להשאיר הודעה ומבטיח לחזור למתקשר, הפך בהמשך לקטע פופולרי שאנשים השאירו כהודעה במשיבון שלהם. פרט מעניין, בארה"ב, "Just a Girl" היה השיר היחיד מתוך "Tragic Kingdom" שיצא כסינגל מסחרי פיזי. שירים נוספים נשלחו לרדיו ויצאו כסינגלים בשווקים אחרים, אבל אם רציתם לקנות את "Spiderwebs" בארה"ב, הייתם חייבים לקנות את האלבום כולו. בשיר "Excuse Me Mr." גוון משדרת מסר הפוך מהאישה החזקה של "Spiderwebs", כשהיא מנסה באופן פעיל ללכוד את תשומת ליבו של גבר. הגרסה המקורית של השיר היתה מלודית ורכה יותר, לדברי טוני, אך החברים העדיפו את הגרסה הקשה יותר. חברי "נו דאוט" לא הסכימו עם המפיק ויילדר, שרצה שהלהקה תקליט גרסה בסגנון קאנטרי. חבר הלהקה אדריאן סיפר שכשהקליטו את השיר, הם נהגו לנגן אותו בסגנון חזק יותר, אך ויילדר רצה שינגנו אותו כמעט כמו קאנטרי-שאפל, אז הם ניסו. מאוחר יותר הם החליטו שאינם אוהבים את הגרסה שלו, אבל הגרסה שלהם כבר נמחקה מהסרט, והם נאלצו לחזור ולנגן אותה מחדש כמו שהיו רגילים. הסינגל המסחרי הפיזי היחיד שיצא בארה"ב היה כאמור "Just a Girl", שגוון כתבה כשהיתה מתוסכלת מאביה, שהיה מגונן עליה יתר על המידה בזמן שאחיה אריק קיבל יד חופשית. גוון הסבירה שלא היתה מחליפה את היותה אישה בשום דבר, אבל הגברים אינם מבינים איזה נטל זה יכול להיות לפעמים. השיר הפך להמנון כוח נשי, אבל זה לא מה שהתכוונה אליו כשכתבה אותו. היא היתה בלהקה של גברים בלבד, וכל החברים שלה היו גברים. היא רצתה לכתוב על נקודת המבט האישית הזאת, שהרגישה כי מתארת אותה בצורה הטובה ביותר. הקליפ, בבימויו של Mark Kohr, היה המבט הראשון שרוב המעריצים קיבלו על גוון, והוא ביסס את התדמית שלה בעיני רבים ממעריציה הצעירים שניסו לחקות אותה. קוהר היה ידוע בזכות בימוי קליפים ללהקות כמו "Green Day", עם "Longview" ו-"Basket Case". הוא ביים גם קליפים לזמרות חזקות ובטוחות בעצמן, ובהם "Hand in My Pocket" של Alanis Morissette ו-"Ojos Así" של Shakira. כשהאלבום יצא, הזוגיות של גוון וטוני כבר היתה היסטוריה. חלק מהשירים באלבום נכתבו על אותה מערכת יחסים מהמבט שלה, פעם כשבורת הלב ופעם כאקסית שמתכננת את הנקמה המושלמת, כמו בשיר "Happy Now?". טוני כתב את המוזיקה לשיר עם הגיטריסט טום, מבלי לעבד באותו זמן שמדובר בשיר נקמה נגדו. הדבר חלחל אליו מאוחר יותר, כששמע את השיר ברדיו והשדרן הציג אותו כעקיצה המכוונת אליו. אחד השירים הראשונים שגוון כתבה היה "Different People". היא סיפרה בראיון שברגע שהחלה לכתוב, הפכה לאדם אחר. לפני כן, לדבריה, לא הרגישה שיש דבר שהיא טובה בו, ופתאום היה משהו שהרגישה כלפיו תשוקה גדולה. היא זכרה את אביה מקשיב לשירים הראשונים שהקליטו בדרכו לעבודה, אומר שהם טובים ומעודד אותה להמשיך. השיר הוא חגיגה של מגוון רחב של אנשים המתאספים יחד בעולם טבעי ומלא פלאים. חגיגה של גיוון אנושי, והוא אף נכלל בפלייליסט של Barack Obama לקראת הבחירות ב-2012. גוון סיפרה עד כמה מוזר ומרגש היה לגלות שאחד השירים הראשונים שכתבה הגיע גם אל הפלייליסט של הנשיא. בשיר "Sixteen" היא פונה לבני הנוער ולחרדות ההתבגרות שלהם. הריף הפותח שונה משאר השירים באלבום, ונוטה לצליל מרדני יותר. אינטרלוד מדובר מתנגן ממש לפני סולו הגיטרה, ונותן קריצה לבני הנוער שמרגישים שלא הבינו אותם. אחד השירים האהובים באלבום הוא "Sunday Morning", שגם יצא כסינגל הרביעי. בו גוון שרה על איך חשבה שהיא מכירה את בן זוגה, טוני, כל כך טוב, עד שללא אזהרה מוקדמת הופתעה כשנפרד ממנה. זהו שיר שמח שבו היא מסתכלת על המצב הרגיש הזה במבט מפוכח ומפויס. ומצד שני, אחריו מופיעה אותה גוון, הפעם כבת הזוג לשעבר שבאה ממקום של כאב, בשיר "Don't Speak". היא כתבה אותו עם אחיה אריק לפני שעזב את הלהקה. במקור זה היה שיר אהבה. אחרי שטוני נפרד ממנה, הוא הפך לשיר על שברון לב. בשיר "World Go 'Round" אנחנו יוצאים לרגע מהנושא המרכזי של האלבום כדי להסתכל בפריזמה גדולה יותר על כדור הארץ. אנחנו כל כך שקועים בחיינו כל הזמן, שאנחנו שוכחים להעריך את מה שסביבנו, שרה גוון, ומוסיפה שהגיע הזמן לדאוג לעצמנו ולכדור הארץ לפני שיהיה מאוחר מדי. שיר הפרידה הרשמי "End It on This" הוא שיר נוסף על אישה שמאוהבת עמוקות בבן זוגה, אבל מתחילה להבין שהוא לא כל כך נלהב ממנה. היא מחליטה לקחת את העניינים לידיים ולסיים את הקשר בעצמה, בידיעה שאין להם מה להציל במערכת היחסים שלהם. ברצועה האחרונה אנו רואים כיצד שברון לב מגיע בכל מיני צורות. הוא כועס, עצוב, מבלבל ומתוח, וגוון דואגת לזרוק אותו בפנינו. שיר הנושא "Tragic Kingdom" משחק על הכינוי "ממלכת הקסמים" של דיסנילנד. למרות שמדובר בביקורת על הפארק עצמו, הוא יכול לשמש גם כמטאפורה לשחיתות שעשויה להתקיים בעולם. שם האלבום נבחר בהשראת הכינוי הלא מחמיא לדיסנילנד שנתן המורה של טום בכיתה ז'. הכינוי משקף כאן את מצבו של העולם בעיניהם של חברי "No Doubt". עם 16 מיליון עותקים שנמכרו מהאלבום ברחבי העולם עד שנת 2004, יש סיכוי טוב שדעתם על העולם השתנתה מאז מעט. עטיפת האלבום והפורטרטים צולמו על ידי הצלם והאמן Daniel Arsenault. גוון מופיעה בחזית התמונה בשמלה אדומה, בעוד שאר חברי הלהקה עומדים במטע תפוזים ברקע. השמלה האדומה שגוון לובשת על העטיפה הושאלה בהמשך ל"הארד רוק קפה", והוצגה מאוחר יותר בתערוכה במוזיאון פולרטון. השמלה, ששוויה הוערך ב-5,000 דולר אמריקאי, נגנבה מהתערוכה בינואר 2005. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 10.10.1994 בסוף שנת 1993, לאחר אלבום בכורה מכונן, מגזיני המוזיקה הכתירו את להקת "Suede" כלהקה המובילה באי הבריטי. זה קרה רגע לפני שלהקות כמו "Blur", "Oasis" ו-"Pulp" יפרצו קדימה. כמו שקורה להרבה להקות שזכו להצלחה מטאורית עם אלבום בכורה יוצא דופן, ההצלחה הביאה עימה קשיים בהתמודדות של חברי הלהקה. ב-1993 הם יצאו לכבוש את ליבם של האמריקאים, כאשר "The Cranberries" מחממים אותם. "סווייד" הגיעו לארה"ב בתחושה של כוכבי על. העיתונות הבריטית פינקה אותם יותר מדי. במהלך סיבוב ההופעות השני, בסתיו 1993, הם ראו להפתעתם את "הקרנבריז" זוכים להצלחה עם "Linger" ועוברים בכמה הופעות ממעמד של להקת חימום למופע המרכזי, כאשר "סווייד" מופיעה לפניהם. אם זה לא הספיק, לקראת תחילת הסיבוב השני הגיעו הבשורות הרעות מבריטניה, שם אביו של Bernard Butler הלך לעולמו. הלהקה נאלצה לבטל את השבוע הראשון של סיבוב ההופעות האמריקאי וטסה חזרה ללונדון מניו יורק. כשהסיבוב אכן התחדש, באטלר, ששכל את אביו והתארס עם חברתו אליסה, התרחק משאר חברי הלהקה הרבה יותר מבעבר. לדברי באטלר, הם התרעמו על העובדה שהם היו בסיבוב הופעות עם מישהו שלא רצה לחגוג. הוא אפילו נסע בנפרד, או לבד, במונית, או באוטובוס של "הקרנבריז". בתחילת 1994, כש"סווייד" עמדה להוציא את הסינגל שלא נכלל באלבום "Stay Together", המורל בקבוצה היה בשפל של כל הזמנים. לדברי המתופף Simon Gilbert, באטלר הפך לבלתי נסבל ובלתי אפשרי היה לעבוד איתו, והלהקה לא יכלה לתפקד יחד יותר. כדי להקליט את האלבום הבא שלהם ולהתרחק ממרכז הרעש והרכילות, עבר Brett Anderson לדירה מבודדת בהייגייט, בצפון לונדון. ביתו החדש של אנדרסון, דירת גן ברחוב שפרדז היל, נבחר בחלקו מתוך אמונה תפלה, 16 הוא מספר המזל של הזמר, ובחלקו כדי לברוח מעליית הבריטפופ, תנועה שלהקתו הייתה מהחלוצות שלה. הכרוניקה של החיים האנגליים המעוותים הפכה למשהו ש"סווייד" לא רצתה להיות חלק ממנו. העולם שלהם היה בודד ושבור מבפנים עקב סכסוכים פנימיים. מהנקודה הלא אידיאלית הזו החל אנדרסון לכתוב את המילים לאלבום הבא, "Dog Man Star", שיצא ב-10.10.1994. אנדרסון, שבודד את עצמו בכוח מהתקשורת, צפה בהרבה סרטים וטען שהסאונד המופרז של האלבום נבע מהשימוש שלו בסמים פסיכדליים. לדבריו, הוא צרך הרבה מאוד אסיד באותו זמן, והדבר נתן להם את הביטחון לפרוץ גבולות. אנדרסון פשוט פרח בסביבה הסוריאליסטית שבה חי באותה תקופה. בסמוך אליו הייתה קהילה הידועה בשם המנוניטים, זרם נוצרי אנבפטיסטי הקרוב בשורשיו לאמיש, שחבריה היו שרים לעיתים קרובות מזמורים בזמן בולמוס הסמים של אנדרסון. בעודו סגור בהייגייט, אנדרסון שאף להתאים את עצמו לשאיפה המטורפת של שותפו לכתיבה באמצעות דיאטה של סמים פסיכוטרופיים, סרטים ישנים ומגוון רחב של חומרי קריאה, החל ממשוררים בעלי חזון רומנטי כמו William Blake ועד נביאי אבדון דיסטופי כמו George Orwell ו-J. G. Ballard. אם האלבום הקודם שלהם נדד במחוזות הגלאם רוק בואכה David Bowie פינת "The Smiths", הרי ש-"Dog Man Star" היה אפל וניסיוני מקודמו, בין השאר בשל הנטייה של באטלר לנגינת סולואים ארוכים, כמו במקרה של האפוס בן תשע הדקות "The Asphalt World". לפי הבסיסט Mat Osman, הקטע ארך במקור לא פחות מ-25 דקות, עם סולו גיטרה בן שמונה דקות של באטלר. היה זה אחד מהשירים שאנדרסון כתב בהשראת חברתו בת ה-17 אניק. הוא סיפר שלא התעניין במונוגמיה בשלב הזה, ושקנאה מינית יכולה גם לעורר השראה. באותה תקופה כתב באטלר עיבודים מורכבים נוספים, התעניין ברוק מתקדם והופיע בתוכנית של ה-BBC על "Pink Floyd". מאוחר יותר הביע אוסמן את התחושה שהיצירות של באטלר היו ניסיוניות מדי, ושהרעיונות המוזיקליים דרשו מהמאזינים יותר מכפי שרבים מהם היו מוכנים לתת. הוויכוחים בין באטלר לחברי הלהקה, שהחלו ב-"The Asphalt World", גלשו לשאר האלבום, כאשר באטלר הפך יותר ויותר לא מרוצה מההפקה של Ed Buller. באטלר רצה להדיח את בולר, מה שיאפשר לו להפיק את האלבום בעצמו. באטלר הציב ללהקה ולהנהלתה אולטימטום, או שהם יפטרו את בולר, או שהוא יפרוש. שאר חברי הלהקה סירבו להיענות לדרישותיו של באטלר והחליטו להיפרד ממנו לפני שההקלטות נגמרו. באטלר התעקש שסולק מהלהקה, כי הגיע לאולפן יום אחד וגילה שאסור לו להיכנס. לפי גרסתו, הוא חזר למחרת כדי לאסוף את הגיטרה שלו, ונאמר לו דרך האינטרקום שהגיטרה תועבר אליו החוצה לרחוב. בולר חלק על התיאור הזה וטען שהגיטרות הושארו בדלפק הקבלה של האולפן. אחת מהתכונות הבולטות באלבום הייתה הליריקה הדרמטית שלו. הדבר אינו מפתיע, שכן אנדרסון אימץ גישה של כתיבה בזרם תודעה, לצד צריכת סמים פסיכדליים וצפייה במספר רב של סרטי נואר במהלך תהליך הכתיבה. למעשה, המילים כאן הרבה יותר מלודרמטיות מבאלבום הקודם. קחו לדוגמה את הסינגל השני, "The Wild Ones", שנכתב אף הוא בהשראת חברתו אניק. הבלדה הזו נקראה על שם סרט האופנוענים של Marlon Brando משנת 1953, "The Wild One". אנדרסון תיאר את היחסים שלהם כלוהטים ושבורים, מהסוג שיש לך כשאתה צעיר. באותה תקופה הוא הקשיב לזמרים ולזמרות כמו Scott Walker, Édith Piaf, Frank Sinatra ו-Jacques Brel, מוזיקאים עם טווח רגשי ומוזיקלי שמסוגל להפוך שיר לדרמה. זה היה הכיוון שאליו שאף כאן. אנדרסון הצהיר שהרבה מהמיניות של האלבום נוצרה בהשראת Prince. באטלר, לעומתו, שאב השראה מ-"The Queen Is Dead" של "הסמית'ס", מ-"Closer" של "Joy Division", מ-"Torment and Toreros" של "Marc and the Mambas" ומ-"The Righteous Brothers". אלמנטים מהמילים של אנדרסון הושפעו מהשימוש שלו בסמים, והוא ציין את בלייק כבעל השפעה גדולה על סגנון הכתיבה שלו. הוא הוקסם מהשימוש בחזיונות ובמצבים דמויי טראנס כאמצעי ליצירה, וטען שחלק ניכר מהדימויים המפוצלים בקטע הפותח "Introducing the Band" היה תוצאה של התת-מודע שלו שהשתלט עליו. השיר היה מנטרה שכתב לאחר ביקור במקדש בודהיסטי ביפן. גם Lewis Carroll, מחבר "עליסה בארץ הפלאות", שאנדרסון קרא באותה תקופה, השפיע על המילים. הייתה בהן גם נימה אורווליאנית שחלחלה אל השיר השני והסינגל המוביל "We Are the Pigs", המתאר את חזיונותיו של אנדרסון על מרד אזרחי והתפרעויות ברחובות. אנדרסון תיאר את ההבנה שבית הקלפים הגרוטסקי שהם בנו סביב עצמם מתמוטט, ושהדרך היחידה להתמודד עם זה הייתה לחבק ולחגוג את ההרס שלו ולרקוד סביב המדורה. החזון שלו היה של נוף פוסט-אפוקליפטי שבו החברה התפוררה והאדם מצטמצם לצורתו החייתית הראשונית. שם השיר נוצר בהשראת להקת תלמידי בית ספר ותיקה של אנדרסון בשם "The Pigs". שירים נוספים מהאלבום נגעו בנושאים אישיים כמו בדידות על רקע העושר והתהילה. השיר "The 2 of Us" מציג זוג מצליח שאינו מסוגל להתחבר רגשית. השיר "This Hollywood Life" עוסק בחוק האוניברסלי בעסקי המוזיקה, שבו אמן נדרש להקריב מעצמו ולעיתים להשפיל את עצמו במהלך הקריירה, על מנת לזכות בהצלחה ובהכרה. ואפילו בחייו ובמותו של James Dean, תוך פנטזיה שהזמר יוצר לעצמו ביחסים מדומיינים עם כוכב הקולנוע המת, בשיר "Daddy's Speeding". מסוכסכים עם העולם, עם המציאות, עם הבריטפופ ואחד עם השני, "סווייד" היו במקום נוראי בזמן שכתבו והקליטו את "Dog Man Star", אלבום שאיים לפרק אותם. מי ידע אז שהוא יהפוך ליצירה הכי משמעותית שלהם. אנדרסון דיבר על שם האלבום כמעין דרוויניזם קצרצר, המשקף את המסע שלו מביב השופכין אל הכוכבים. המעריצים, בינתיים, ציינו את הדמיון לסרטו של יוצר הסרטים הניסיוני Stan Brakhage משנת 1964, "Dog Star Man". עטיפת האלבום נלקחה מתמונה שצולמה על ידי הצלמת האמריקאית Joanne Leonard בשנת 1971, ובה ניתן לראות גבר עירום שרוע על מיטה. התמונה נלקחה מתוך ספר משנת 1972 בשם "Frontiers of Photography". להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 7 בנובמבר 1975 (לפי חלק מהמקורות ב- 10 לאוקטובר, 1975ׂ) יצא בבריטניה "Come Taste the Band", אלבומה העשירי של להקת "Deep Purple" והיחיד שהקליטה בהרכב Mark IV עם Tommy Bolin בגיטרה. קשה לחשוב על מבחן אכזרי יותר לגיטריסט צעיר מאשר להיכנס ללהקה שהקהל שלה עדיין מחכה לשמוע את Ritchie Blackmore. אבל בולין הגיע עם מספיק רעיונות וכישרון כדי לתת ל"דיפ פרפל" סיבה טובה להמשיך. האלבום הזה מלא חיים, קצב ותיאבון לנגינה. כשמקשיבים לו בלי לחפש בכל סולו את האיש שעזב, מגלים כמה מוזיקה נהדרת הספיק ההרכב קצר הימים הזה להשאיר אחריו. המשבר הגיע אחרי "Stormbringer". השפעות הסול והFאנק שקידמו David Coverdale והבסיסט והזמר Glenn Hughes הרחיקו את הלהקה מהכיוון שבלקמור רצה, וב-1975 הוא עזב והקים את "Rainbow". הקלידן Jon Lord והמתופף Ian Paice שקלו לסיים את הסיפור, אבל קוברדייל ויוז רצו להמשיך. לשני המייסדים שנותרו היה עכשיו אתגר כפול, למצוא גיטריסט שיוכל לעמוד על הבמה הזאת ולגלות אם יש להרכב החדש משהו משלו לומר. בולין היה בחירה מסקרנת. הגיטריסט האמריקאי, שהגיע בין היתר מלהקות "Zephyr" ו-"James Gang", כבר הפגין נגינה מסחררת באלבום הפיוז'ן "Spectrum" של Billy Cobham. היו לו מהירות וטכניקה, אבל גם חוש קצב, גישה בלוזית ויכולת לגרום לגיטרה להשתלב בתוך גרוב. האודישן שלו הפך לג'אם שהבהיר שיש כאן חיבור. הוא לא היה שותף למטען ההיסטורי של הלהקה, והמרחק הזה העניק לו חופש שהחברים הוותיקים כבר התקשו למצוא. ההקלטות נערכו באולפני "Musicland" במינכן, מ-3 באוגוסט עד 1 בספטמבר 1975. Martin Birch הפיק עם הלהקה, ופייס השתתף איתו במיקס. בולין היה שותף לכתיבת שבעה מתשעת הקטעים, בעיקר לצד קוברדייל, ולא הסתפק בהוספת סולואים לחומר מוכן. הגיטרות שהקליט בשכבות והאפקטים שבהם השתמש העניקו לאלבום צבע עשיר יותר, בעוד שהתופים שמרו על צליל פתוח ועל תנועה טבעית. אפשר לשמוע כאן נגנים שמגיבים זה לזה גם בתוך שירים קצרים וממוקדים. עם זאת, האווירה היצירתית לא ביטלה את הבעיות שמסביב. יוז התמודד עם התמכרות לקוקאין, ובולין עם שימוש בסמים שרק ילך ויחמיר בהמשך. כשכל זה יגיע לבמה, המחיר יהיה כבד. באולפן, לפחות בחלק ניכר מהזמן, הם הצליחו לתעל את החיבור ביניהם למוזיקה טובה. ולכן, דווקא הפער בין החיוניות של התקליט לבין מה שקרה אחריו הופך את ההאזנה אליו למרגשת כל כך. השיר "Comin' Home" פותח בהתנפלות תופים וגיטרה ופידבק גיטרה-קלידים. קוברדייל שר על החזרה הביתה אחרי החיים בדרכים, ופייס דוחף את השיר קדימה עם אותה קלילות מופלאה שבה הוא יכול להישמע עוצמתי בלי להכביד. בולין מנגן כאן גם בבס, נוסף על הגיטרות. הסולו שלו חד, משוחרר ומלא תנופה, והקטע כולו משמש היכרות מצוינת עם ההרכב החדש. אבל את הכימיה החדשה שומעים אפילו טוב יותר ב-"Gettin' Tighter". יוז לוקח את המיקרופון, הבס והתופים מתיישבים בתוך גרוב הדוק, והגיטרה של בולין קופצת ביניהם עם משפטים קצרים ומסונקפים. המילים מזמינות להשתחרר ולהיסחף לתוך המוזיקה, והביצוע עושה בדיוק את זה. יוז יכול לטפס גבוה מאוד, אבל כאן הוא גם יודע להישען על הקצב ולהפוך את הקול לכלי נוסף בתוך הלהקה. זה אחד הרגעים שבהם הFאנק והרוק מתחברים בטבעיות מוחלטת, בלי שאף אחד מהם יאבד את העוקץ. לצד ההנאה הזאת מגיע "Dealer", והצליל מקבל משמעות מטרידה יותר. מתחת לריף ולעיבוד המלודי יש אזהרה מפני מי שמוכר הבטחות ומוליך את הקונה לאבדון. בולין מוסיף כאן גם קטע שירה בקולו, והנוכחות שלו מעניקה לשיר צבע שונה מזה של קוברדייל. קשה להקשיב למילים בלי לחשוב על מה שעבר על חברי ההרכב, אבל גם בלי הידיעה הזאת זה שיר מצוין, שהמעברים שלו מחזיקים אותנו דרוכים. האלבום לא אחיד ברמתו. יש רגעים שבהם "I Need Love" נשען יותר על הגרוב ועל הביטחון של קוברדייל מאשר על רעיון מלודי שמחזיק מים. מצד שני, "Lady Luck", שבולין הביא מימי "Energy" ושקוברדייל כתב לו מילים חדשות, מראה כמה יעילה הלהקה יכולה להיות כשהיא מהדקת הכל לפחות משלוש דקות. בצד השני, "Drifter" מחזיר את החספוס ואת הדחף של ההארד רוק, ואילו "Love Child" מאפשר ללורד להטביע חותם בולט יותר. הקלידים המחוספסים שלו מול הגיטרה של בולין מזכירים שהעימות הפורה בין שני הכלים עדיין קיים גם אחרי תקופת בלאקמור. הוא פשוט מתנהל בשפה אחרת. בכלל, לורד מפנה באלבום הזה לא מעט מקום לגיטרה, וכשהוא יוצא קדימה מבינים כמה חשובה הנוכחות שלו גם ברגעים שבהם אינו במרכז. הרגע העדין ביותר מגיע עם "This Time Around". לורד בונה ליווי קלידים רך, ויוז שר על פחד, בדידות ורצון לקבל הזדמנות נוספת. אחרי כל התנועה והחום, השקט הזה מאפשר לנו לשמוע את הפגיעות בקולו. משם זורמת המוזיקה ומתחברת אל "Owed to 'G'", הקטע האינסטרומנטלי של בולין ששמו הוא מחווה ל-George Gershwin. הגיטרה מקבלת מרחב להאריך משפטים ולשנות כיוון, והתופים של פייס מעניקים להם תנופה. החיבור בין שני החלקים חושף צד נוסף של ההרכב, רגיש ומעודן, עם חופש של נגני פיוז'ן. ואז מגיע "You Keep on Moving", הסיום שבשבילו כדאי להישאר עד התו האחרון. קוברדייל ויוז כתבו אותו עוד לפני הצטרפות בולין, ושני הקולות שלהם נפגשים בו באופן שמצדיק כמעט לבדו את המשך חייה של הלהקה. ליין הבס, הקלידים והגיטרה יוצרים תחושת תנועה אטית, כמעט מהפנטת, בזמן שהמילים נעות בין מרחק, געגוע והתקווה להיפגש שוב. הקול העמוק של קוברדייל והגובה של יוז משלימים זה את זה בלי להיאבק על המקום. היופי ב-"You Keep on Moving" נמצא גם באיפוק. בולין לא ממהר להעמיס, וכשהגיטרה שלו מתרחבת היא ממשיכה את המתח הרגשי שהשירה כבר יצרה. לורד מחזיק את האווירה, ופייס יודע מתי להוסיף כוח ומתי להשאיר אוויר. זה סיום שיש בו משהו של פרידה, אף שהשיר נכתב לפני שסופה של התקופה הזאת היה ידוע. בדיעבד הוא נשמע כמו רגע אחרון שבו כל החלקים מתחברים בדיוק למקומם. מבחינה מסחרית הגיע האלבום למקום ה-19 בבריטניה ולמקום ה-43 בארצות הברית. אלה היו הישגים צנועים ביחס לשיאי הלהקה, והצליל החדש פיצל את הקהל. סיבוב ההופעות חשף את חוסר היציבות של ההרכב, ובמרץ 1976 נערכה הופעתו האחרונה. הלהקה התפרקה, וב-4 בדצמבר אותה שנה מת בולין בגיל 25. אלבומו "Teaser", שיצא בסמוך ל-"Come Taste the Band", משאיר עוד עדות כואבת למנעד האפשרויות שהיה פתוח בפניו. מהדורת 35 השנים שיצאה ב-2010 כללה רימאסטר, מיקס חדש של Kevin Shirley ושני קטעים אינסטרומנטליים שלא פורסמו קודם. היא העניקה הזדמנות נוספת להקשיב לפרטים ולחיבור בין הנגנים. גם אם חלק מהשירים פחות חזקים, יש כאן יותר מדי רעיונות טובים וביצועים נהדרים מכדי לראות באלבום רק "הערת שוליים". בעינינו, "Come Taste the Band" ראוי למקום משלו בסיפור של "דיפ פרפל". הוא מציג להקה ותיקה שנהנית לרגע מהאפשרות להתחיל מחדש, וגיטריסט צעיר שמצליח להכניס אליה הרבה מעצמו. ההמשך העצוב אינו מוחק את ההנאה הזאת. הוא רק גורם לנו להצטער שלא הספיקו לעשות ממנה עוד. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-10 באוקטובר 1973 יצא בבריטניה "Ashes Are Burning", אלבומה הרביעי של להקת "Renaissance". יש רגע נהדר בסיום האלבום הזה באיזור דקה 8:30, שבו גיטרה חשמלית נכנסת לתמונה ומרגישה כמו משהו שחיכינו לו כל הזמן. במשך רוב ההאזנה, הפסנתר, הבס והקול האלוהי של Annie Haslam מספקים את כל הדרמה הדרושה. כשהסולו מגיע, הוא מתחיל קטן ואז משחרר בבת אחת את כל המתח שנצבר לאורך כל האלבום. זה גם סוד הקסם של "Ashes Are Burning", אלבום שיודע להוליך אותנו רחוק מאוד באמצעות מלודיה ולחן ולבחור בדיוק מתי לתת להם להתלקח. הדרך אל האלבום המצוין הזה עברה דרך להקה שכבר החליפה כמעט את כל פניה. Keith Relf ו-Jim McCarty, יוצאי להקת "The Yardbirds", הקימו את "רנסאנס" ב-1969, אבל עד תחילת שנות השבעים ההרכב המקורי פינה את מקומו למוזיקאים אחרים. השם נשאר, וגם השאיפה לחבר בין רוק למוזיקה קלאסית, אך הקול שעתיד להגדיר את הלהקה הגיע עם Annie Haslam. באלבום "Prologue" מ-1972 כבר היה אפשר לשמוע את הכיוון החדש. כאן הוא קיבל עומק, ביטחון ובעיקר אוסף שירים שמצדיק את השאפתנות. לצדה של הסלאם ניצבו הקלידן John Tout, הבסיסט והזמר Jon Camp והמתופף Terry Sullivan. אחרי עזיבתו של הגיטריסט Rob Hendry, חזר Michael Dunford לנגן גיטרה אקוסטית בהקלטות כאורח, עוד לפני שהתבסס שוב כחבר בהרכב. דנפורד כבר היה הכוח המרכזי בכתיבת הלחנים, יחד עם התמלילנית Betty Thatcher. החיבור ביניהם העניק למוזיקה הזאת שפה שבה נופי טבע, אור, ים וזיכרונות נעשים חלק מחיי הנפש. גם כשהמילים מופשטות, הסלאם מצליחה לתת להן נוכחות של המחשבה שעוברת בה ברגע השירה. ההקלטות נערכו באולפני "De Lane Lea" בוומבלי במהלך 1973, בהפקה משותפת של הלהקה ו-Dick Plant. Richard Hewson הוסיף עיבודי מיתרים לשני קטעים, "Can You Understand?" ו-"Carpet of the Sun", והרחיב את המרחב האינסטרומנטי של ההרכב בלי להעמיס עליו. יש כאן צליל פתוח שמאפשר לשמוע את הפריטה האקוסטית, את התנועה של הבס ואת המשקל של כל אקורד בפסנתר. התזמורת נכנסת אל תוך מוזיקה שכבר יודעת לעמוד בכוחות עצמה. כדאי להתעכב על קאמפ. הבס שלו מטייל בין המלודיות, מגיב לפסנתר ומושך את המוזיקה קדימה. הוא יכול לתמוך בשירה ואז להפוך, כמעט בלי שנבחין במעבר, לקול מוביל נוסף. סאליבן משאיר לתנועה הזאת מקום, עם תיפוף מדוד שמבין מתי להדגיש ומתי להניח לשיר לנשום. מעליהם הסלאם שרה בצלילות יוצאת דופן. העוצמה שלה מורגשת גם כשהיא שרה בשקט, ודווקא האיפוק מאפשר לרגעים הגבוהים שלה לפגוע עמוק כל-כך. השיר "Can You Understand?" פותח במסע אינסטרומנטלי מבריק של כמעט שלוש דקות. טאוט מניח מוטיב בפסנתר, קאמפ נכנס לתוכו, והלהקה מפתחת ביניהם תנועה שסוחפת הכל קדימה. ואז אחרי א-קאפלה קצרה מגיעים השירה והקוסטית, והיצירה הגדולה הזאת נעשית פתאום אישית. המילים מזמינות להתבונן מעבר לפחד ולבלבול, והמעבר מן הפתיחה התובענית אל המלודיה בשירה נותן להזמנה הזאת משמעות מוזיקלית. אנחנו כבר בתוך העולם של השיר לפני שהסלאם מסבירה לנו מה לחפש בו. בתוך הקטע משולב גם מוטיב מפסקול "Doctor Zhivago" של Maurice Jarre. הוא משתלב בטבעיות בצבע העממי של המוזיקה, אבל מה שמחזיק את היצירה הוא האופן שבו ההרכב מחבר בין חלקיה. הפסנתר חוזר, הבס מתעקש על תנועה משלו והמיתרים מרחיבים את האופק. כמעט עשר דקות חולפות כאן עם תחושה ברורה של דרך, יציאה, התרחקות וחזרה. זו פתיחה שיש בה מספיק רעיונות לאלבום שלם, ובכל זאת היא מותירה את המאזים עם הרבה מקום לסקרנות. אחרי הפתיחה הזאת, השיר "Let It Grow" מקרב את המיקרופון אל הלב. הפסנתר והגיטרה האקוסטית מלווים מנגינה שמתפתחת לה בנחת, והסלאם שרה על אהבה וצמיחה בלי להפוך אותן להצהרה גדולה מדי. יש יופי בביטחון של הלהקה לעבור מבפתיחה הגרנדיוזית לשיר פשוט יחסית. בעינינו, הרכות הזאת חיונית לאלבום ומגלה צד שונה של הלהקה. היא גם מאפשרת לנו להכיר גם גוון קצת שונה של הסלאם. השיר "On the Frontier", שהלחין מקארטי למילותיה של תאצ'ר, משמר חוט המחבר אל הגלגול הקודם של הלהקה. קאמפ חולק כאן את השירה עם הסלאם, והמפגש בין הקולות מעניק לשאיפה אל עתיד טוב יותר אופי חם. זהו אחד הרגעים שבהם האלבום נשמע קרוב במיוחד לפולק. אין בו אותה תחושת גילוי שיש בשתי היצירות הארוכות, אבל הוא מוסיף צבע אנושי נחוץ בין שתי הפסגות שלו. השיר "Carpet of the Sun" הוא הפסגה השניה של האלבום. התפרצות קטנה של אור. בשלוש דקות וחצי, הפריטה האקוסטית, המיתרים וביצוע הקולי המופלא של הסלאם מתחבר אליהם בקלילות מופלאה. המילים מפנות את המבט אל העולם שסביבנו ואל האפשרות לקחת בו חלק, והביצוע הנפלא מצליח להעביר את התחושה הזאת בלי להתאמץ. אחריו מגיע השיר "At the Harbour" ומחליף את האור בהמתנה עצובה. טאוט פותח בקטע מתוך "La cathédrale engloutie" של Claude Debussy, והפסנתר יוצר מרחב שקט וכבד לפני שהסלאם מתחילה לשיר. תמונת הנמל, האנשים הממתינים והסכנה הנשקפת מן הים מקבלת כאן משקל של אובדן. הקול של הסלאם נשאר צלול, אבל הצלילות הזאת רק מחדדת את הכאב. המעבר בין דביסי לשיר עצמו עשוי להרגיש חד בהאזנה הראשונה. אבל עם הזמן, דווקא המרחק בין שני העולמות נעשה עבורנו קרוב מתמיד. ואז מגיעה יצירת הנושא, "Ashes Are Burning". דימויי האפר והאש מאפשרים לקרוא את המילים כמפגש עם עבר שממשיך לחיות בתוכנו, עם הדברים שנגמרו אבל עדיין משנים את הדרך שבה אנחנו רואים את העתיד. הפתיחה נותנת להסלאם מקום לספר, וההתרחבות מגיעה בהדרגה. האורגן והפסנתר של טאוט, הבס הפעיל של קאמפ והשירה שנעשית נועזת יותר בונים תחושה של דחף שקשה לבלום. כל חזרה על הלחן מגיעה טעונה יותר מקודמתה. אל הסיום מצטרף Andy Powell מלהקת "Wishbone Ash", עם סולו גיטרה חשמלית שמעניק ליצירה את השחרור שחיכתה לו. טאוט התארח קודם לכן באלבום "Argus" של "ווישבון אש", וכאן נוצר חיבור נוסף בין שני העולמות כשפאוול החזיר ל"רנסאנס" טובה. פאוול מנגן במשפטי גיטרה קצרים, עם משיכות צליל ותחושה בלוזית שמוסיפה חספוס למרקם המעודן. הגיטרה שלו חודרך דרך העיבוד ומרחיבה אותו. כשאנחנו מגיעים לפייד-אאוט, נדמה שהמוזיקה עוד ממשיכה להתפתח מעבר למה שההקלטה מאפשרת לנו לשמוע. האלבום היה הראשון של "רנסאנס" שנכנס למצעד האלבומים האמריקאי, והגיע למקום ה-171. זהו הישג צנוע במספרים, אבל צעד משמעותי עבור להקה שהקשר שלה עם הקהל האמריקאי ילך ויתחזק. שיר הנושא הפך בהופעות למרחב של התפתחות ואלתור. בעינינו, "Ashes Are Burning" נשאר אחד המקומות הטובים ביותר להיכנס בהם לעולם של "רנסאנס". יש בו לחנים שנשארים איתנו כבר בהאזנה הראשונה, ופרטים בנגינה שמתגלים הרבה אחריה. הוא מסוגל להיות גרנדיוזי ואפי, ואז פתאום להתכנס אל משפט קטן בקול של הסלאם. וכשהמגבר של הגיטרה החשמלית נדלק בסופו, אנחנו מרגישים כמה יפה הלהקה הזאת ידעה להכין לנו את הקרקע לקליימקס של התפרצות. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 10 לאוקטובר 1969 עשתה "King Crimson" היסטוריה עם אלבום הבכורה המופתי שלה "In The Court Of The Crimson King". האלבום הזה הוא לא פחות ממאסטרפיס, אלבום פשוט מושלם מכל הבחינות, שגם לאחר יותר מ- 50 נשמע שונה, חדשני, נועז ומיוחד כמו שהוא נשמע בעת יציאתו. זה אחד מהאלבומים הראשונים ברוק המתקדם ולבטח אחד החשובים והמשפיעים ביותר בז'אנר. אלבום שלא משנה איזה סגנון מוזיקה אתם אוהבים, אתם חייבים, פשוט חייבים, שהוא יהיה חלק מספרית המוזיקה שלכם, נקודה! קשה להצביע על סיבה אחת שהופכת את האלבום הזה לכל-כך קסום ומיוחד, כי אין אחת כזאת. זה היה פשוט מפגש קוסמי, מטאורי וחד-פעמי בין כמה גורמים, אשר הוליד את היצירה המדהימה וההיסטורית הזאת. השילוב בין הגאונות המוטרפת של Robert Fripp, הקול השמיימי והמלטף של Greg Lake, צלילי המלוטרון הקטיפתיים של Ian McDonald והתיפוף המהפנט של Michael Giles, הם בגדר נס מוזיקלי המסופר דרך הטקסטים הדיסוטופיים והדימיוניים של Peter Sinfield על עולם כאוטי, קר ומנוכר. פיוז'ן מטאורי, בין מוסיקה קלאסית, רוק, פסיכדליה, בלוז וג'אז שיצר את "המפץ הגדול" אשר הוליד את ז'אנר הרוק המתקדם. האלבום הזה כל-כך חשוב ומשפיע, שאפילו חברי להקת "Genesis" האדירה תלו אותו על קיר חדר החזרות בכדי שיזכיר להם כל הזמן לאן הם צריכים לשאוף להגיע. (Photo: Michael Ochs) האלבום נפתח בעוצמה עם השיר "21st Century Schizoid Man" ועם הריף המוטרף שמשלב בין הגיטרה של פריפ וכלי הנשיפה של McDonald. הריף נכתב על-ידי לייק ומקדונלד למרות שכל ארבעת החברים קיבלו עליו קרדיט. הריף הזה מלווה אותנו עד לכניסה החזקה והעוצמתית של Greg Lake בשירה מונוטונית שנשמעת כאילו עברה דרך אפקט דיסטורשיין, אך למעשה הושגה באמצעות העלאת ה- Gain בקונסולה למקסימום. מילותיו של Peter Sinfield הינן חיבור של משפטים לא קשורים אשר מכניסים אותנו למוחו של אדם מוטרד עם דימויים אפלים והתייחסויות למלחמת וייטנאם כך: "Politicians' funeral pyre/Innocence raped with napalm fire". השיר הזה כולל קטע מעבר אלתורי ומיוחד שנקרא "Mirrors" וכולל את אחד הסולואים המעניינים של Robert Fripp באלבום הזה, אשר אפילו ראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, אמר שהוא הסולו האהוב עליו בכל הזמנים. קשה להאמין אבל השיר הזה הוקלט בטייק אחד לאחר חזרה מאומצת שערכה הלהקה. מעניין לציין שאמן הראפר Kanye West סימפל את השיר הזה במסגרת השיר Power באלבומו החמישי My Beautiful Dark Twisted Fantasy שיצא בשנת 2010. עטיפת האלבום שצוירה על-ידי חבר טוב של סינפילד - Barry Godber מציגה ככל הנראה את אותו Schizoid Man. בארי האזין קודם כל להקלטות מתוך האלבום ורק אז פנה לצייר את העטיפה, לאחר שקיבל השראה מבבואה שלו עצמו פוער פה מול המראה באמבטיה. זו אחת העטיפות המרשימות והמפורסמות ביותר בעולם המוזיקה אשר הפכה ממש לאייקון תרבותי ולשם נרדף לאלבום. "הפרצוף הצועק", "האלבום עם הפרצוף" או "הפרצוף האדום הצועק", כך נהגנו לקרוא לאלבום המופתי הזה בזכות אותה עטיפה מטלטלת. הרצועה השניה באלבום "I Talk to the Wind" הינה הנגטיב המושלם לשיר הפותח. שיר שקט, רגוע, פסטורלי ומהפנט, אשר הלחין Ian McDonald למילותיו של Peter Sinfield. השיר מציג לנו לראשונה את קולו הרך והמלטף של Greg Lake והוא נפתח עם החלילים של מקדונלד, אשר מנגן כאן גם בקלרינט ובפסנתר ומלווה בקולות רקע. נגיעות הגיטרה של Robert Fripp עם המיתרים הסתומים מספקים ליווי מינימליסטי וגאוני לגיטרת הבס וחלילים, והתיפוף של Michael Giles כאילו מרחף מעל כולם. במרכז השיר סולו חליל מדהים ביופיו של Ian McDonald אשר גם מלווה אותנו בסולו נוסף עד לסיומו של השיר. מעניין לציין, ששתי גירסאות שונות וראשוניות של השיר קיימות בדמו בשם "The Brondesbury Tapes (1968)" שהקליט הפרויקט הקודם של פריפ "Giles, Giles and Fripp", באחת מהן Judy Dyble מההרכב "Fairport Convention" היא הזמרת. צפו במקדונלד מבצע את השיר והסולו הקסום יחד עם John Wetton שיהפוך לחבר הלהקה בשנת 1972, המתופף Chester Thompson (ג'נסיס) והגיטריסט Steve Hackett: צידו הראשון של האלבום מסתיים עם "Epitaph", קטע אלמותי, קסום ומהפנט, אשר ללא ספק הינו גם אחד מהקטעים הייחודיים והמדהימים ביותר בז'אנר הרוק המתקדם. השיר שנפתח עם תופי הדוד המתגלגלים ומתפרצים כרעם ביום סגריר, מציג לנו גם לראשונה שימוש כבד בכלי המלוטרון, כלי מיוחד ונדיר אשר יהפוך לאחד מהסממנים שיגדירו את הצליל של הלהקה. מילות השיר הדיסוטופיות מתייחסות לפחדים של הכותב מתוכן הכתובת שתהיה על מצבתו. Greg Lake ציין שהשיר הזה הוא פשוט הסתכלות מבולבלת על עולם שהשתגע. הצד השני נפתח עם השיר "Moonchild" יצירה בת 12 דקות המורכבת משני חלקים: "The Dream" ו-"The Illusion". הקטע הראשון הוא מעין בלדה קצרה שנמשכת כשתיים וחצי דקות ומובלת על ידי צלילי המלוטרון והוויבראפון של Ian McDonald, משולבים בגיטרה המייללת של Robert Fripp. התיפוף של Michael Giles ועבודת המצילות שלו כאן פשוט ראויים לציון. חלקו השני של השיר הינו אלתור אינסטרומנטלי ארוך שנמשך עד לסיומו. מעניין לציין שלהקת ה- Doves השתמשה בקומפוזיציה מתוך חלקו הראשון של השיר במסגרת השיר "M62 Song", אשר נכלל באלבומה השני "The Last Broadcast". האלבום נחתם בשיא עוצמתי עם שיר הנושא ויצירת המופת "The Court of the Crimson King". השיר שנכתב על-ידי Peter Sinfield והולחן על-ידי Ian McDonald הוא חגיגה מוזיקלית סוחפת. נהרות של מלוטרון, עם זרמי חלילים, מפלי מיתרים וטפטופי תופים ומצילות שסוחפים איתם את המאזין יחד עם הזרם השוטף, לעולם שכולו קסם. החלק העיקרי של השיר מורכב מארבעה בתים וקטע אינסטרומנטלי בשם "The Return of the Fire Witch", אשר נחתך עם דריבל התופים המפורסם (דקה שמינית) ומוביל אותנו לקליימקס הסיום המסתיים בפתאומיות שלאחריו מגיעה רפריז קצרצר בשם "The Dance of the Puppets". גם כאן צפו בביצוע של McDonald, John Wetton, Chester Thompson ו- Steve Hackett לשיר: אנחנו מניחים ששמעתם את זה כבר בהקשר של לא מעט אלבומים, אבל במקרה הזה אין מדובר בקלישאה. האלבום הפנומנלי הזה עיצב כמובן את ז'אנר הפרוג לדורותיו, אך הוא גם שינה את עולם המוזיקה כולו. היה כאן מפגש מטאורי וחד-פעמי בין מוזיקאים אדירים שיצרו את הקסם המופלא והנצחי הזה. הנגינה החדשנית והמוטרפת של Robert Fripp, השירה האלוהית של Greg Lake, הגאונות של Ian McDonald אשר נחבא בצילו של פריפ אך תרומתו לאלבום הזה היתה אדירה וכמובן Michael Giles שאת סיגנון התיפוף שלו באלבום הזה מנסים לחקות גם היום. אנחנו יודעים שאתם מכירים אותו כבר על בוריו, אבל לו רק לכבוד יום הולדתו, תלחצו על פליי ובואו להקשיב למאסטרפיס: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר