Search Results

ב- 11 ביוני 2008 "The Offspring" הוציאו את אלבום האולפן השמיני שלהם - "Rise and Fall, Rage and Grace". לאחר הפסקה של חמש שנים, "The Offspring" חזרו עם "Rise and Fall, Rage and Grace", אלבום שהופק על-ידי המפיק האגדי Bob Rock ומנסה לשחזר את הסאונד הקודם שלהם, תוך שילוב השפעות מרוח התקופה. למרות שהאלבום מציע רגעים של נוסטלגיה שמזכירים את התקופה הקלאסית של הלהקה לצד כמה כיוונים מוזיקליים חדשים, הוא עדיין לא מצליח לשחזר את תהילתה של "The Offspring" ולא מצליח לבסס זהות מובהקת בנוף המוזיקה המתפתח של התקופה. האלבום נפתח עם "Half-Truism", שמיד מעלה זיכרונות מימי הזוהר של הלהקה. עבודת הגיטרה העוצמתית של Noodles, השירה המורכבת של Dexter Holland והתיפוף המוצק של Josh Freese, שזוהי הופעתו השנייה כמתופף הסשן של הלהקה, מציב רף גבוה להמשך האלבום. עם זאת, ככל שהאלבום מתקדם, מתברר שחלק מהרצועות חסרות את אותה אנרגיה ודינמיקה של שיר הפתיחה. השירים "Trust in You" ו-"Takes Me Nowhere" שניהם קטעים מהירים, שמזכירים את התקופה שלאחר "Ixnay on the Hombre" של הלהקה, אבל בעוד שהרצועות הללו מציגות את סגנון הפופ-פאנק המובהק של הלהקה, הן חסרות את הרעננות והמקוריות שאפיינו את השירים שנכתבו עשור ויותר קודם לכן. הסינגל "You're Gonna Go Far, Kid" בולט במיוחד עם הפזמון המדבק והבתים הקליטים שלו. למרות שהוא נופל מהלהיטים הראשוניים של הלהקה, השיר עדיין מצליח להדהד ולהיתפס באזני המאזינים, במיוחד לאור סגנונו המרדני-הימנוני. באופן דומה, "Hammerhead", הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום, מספק ריפים מהירים ועצבנים, שמלווים את הליריקה המתייחסת למציאות הקשה בארה"ב בכל הקשור לנשיאת נשק, כאשר השיר נכתב מנקודת מבטו של הרוצח במהלך ירי בבית ספר. השיר "Nothingtown" מציג סולו בס ייחודי של Greg K. ועבודת גיטרה שלקוחה בכלל מעולם הרוק נ' רול. "Stuff Is Messed Up" מנסה לבקר את החברה האמריקאית, אבל לא מצליח להמריא מבחינת יצירתיות לירית, ולא מציע שום דבר חדש או פורץ דרך. הניסיונות של הלהקה ליצר מודעות חברתית מרגישים במקרה הזה חסרי השראה וחיוורים בהשוואה ליצירותיה הקודמות. האלבום מקבל תפנית אישית עם "Kristy, Are You Doing Okay?" שבוחן את הנושא הרגיש של התעללות מינית בבני נוער. השיר נכתב כסוג של מכתב התנצלות לילדה שהזמר Dexter Holland הכיר בילדותו. היא עברה התעללות מינית וכולם בשכונה, כולל דקסטר עצמו, לא נקטו בשום פעולה כדי לסייע לה. אבל גם כאן, בעוד שהשיר מתמודד עם נושא מאוד משמעותי, הביצוע שלו מרגיש קצת חסר בצד הלירי שלדעתנו מפספס קצת את המסר. בדומה, גם "Fix You" מתקשה למצוא עומק והוא כנראה נכלל על אחד מהרגעים החלשים באלבום, הן מבחינה לירית והן מבחינה מוזיקלית. הרצועות האחרונות, "Let's Hear It for Rock Bottom" ו- "Rise and Fall", מביאות שילוב של סגנונות והשפעות. הראשון לא מצליח להשאיר רושם לאורך זמן והשני נפתח בריף מהדהד בסגנון "Green Day", אבל גם הוא משאיר את הרושם שאולי "The Offspring" מיצתה את הרעיונות היצירתיים שלהם. למרבה המזל, הרצועות הללו מופיעות לקראת הסוף, ומונעות מהאלבום לרדת לחלוטין מהפסים. לסיכום, "Rise and Fall, Rage and Grace" מציג אוסף מעורב של שירים המציגים את הניסיון של "The Offspring" להתכתב עם עברם, תוך שילוב השפעות של להקות עכשוויות. לאלבום יש את השיאים שלו, עם רצועות כמו "Half-Truism" ו-"You're Gonna Go Far, Kid" אשר מדגימים את הפוטנציאל הגלום בלהקה. עם זאת, אין ספק שהאלבום סובל גם מניסיון למחזר את ההצלחה מתקופת השיא של "The Offspring" ומחוסר עומק לירי ברצועות מסוימות. למרות שהאלבום עשוי לפנות בעיקר למעריצים ותיקים שמחפשים טיול נוסטלגי בנבכי זיכרונות הנעורים שלהם, הוא לא באמת מצליח להשאיר חותם משמעותי בהשוואה לרפרטואר של הלהקה וגם לא על נוף המוזיקלי של התקופה. אבל הנה החדשות הטובות. בשלב הזה של הקריירה שלהם "The Offspring" לא צריכים להמציא את עצמם מחדש. הם לא צריכים למצוא כיוון מוזיקלי רענן כדי לרתק את המאזינים ולהחזיר את מעמדם כאייקוני פאנק-רוק משפיעים, כי הם מזמן כבר כאלה והם צריכים להמשיך לעשות את מה שהם עושים הכי טוב. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

אנחנו ממשיכים בסדרת הסיקורים "Class Of 91" במסגרתה אנחנו כותבים לכם על אלבומי המופת שיצאו בשנת 1991 המדהימה, עם "Slave to the Grind", אלבום האולפן השני של "Skid Row", אשר שוחרר ב- 11 ליוני 1991. האלבום הזה מציג שינוי בסאונד של הלהקה שהוקשח, חוספס והפך לכבד יותר, עם קטעים על גבול הספיד מטאל, וזאת בהשוואה לאלבום הבכורה של הלהקה ששוחרר בשנת 1989 וכלל להיטי הארד רוק ובלדות הבי מטאל כמו "I Remember You", "18 and Life" ו- “Youth Gone Wild”. גם נושאי הכתיבה הפכו לבוגרים יותר וזנחו את הצד היותר רך ורומנטי, לטובת נושאים כמו פוליטיקה, דת וכיוצ"ב. ניתן לומר ש"סקיד רו" הלכה כאן נגד הזרם, ובניגוד לכיוון התנועה של להקות אחרות בז'אנר באותה תקופה, כמו "Motley Crue", "Ratt", "Dokken" ועוד. אפשר גם לומר שהתהליך שעברה סקיד רו באלבום הזה דומה לתהליך שעברה "Pantera" עם האלבום "Cowboys from Hell" זמן ממש קצר לפני כן. ואם את פנתרה כינינו כ"רובוטריקים של המטאל" בגלל היכולת שלהם ל"שנות צורה" ולהמציא את עצמם מחדש, אז סקיד רו הם ה- "Werewolves" של ההבי מטאל. "זאבי-אדם" שמסוגלים לשנות צורה מאדם לזאב, אבל זה קורה רק בליל ירח מלא. למה ההקבלה ל- "Werewolf" ולא לרובוטריקים? כי להבדיל מפנתרה השינוי הזה שעברה כאן "סקיד רו" לא החזיק מים והתאדה תוך זמן קצר ובהמשך הדרך. אז כדי להבין את הדמיון מצד אחד ואת ההבדל המהותי מצד שני, בין "סקיד" ו"פנתרה", אתם מוזמנים לקרוא את הפרק הראשון מתוך ארבע בסדרת "הרובוטריקים של המטאל" כאן: ההקבלה הזאת לפנתרה אינה מקרית כלל וכלל. Sebastian Bach ציין ש"סקיד רו" חיפשה שינוי בסאונד בדומה למה שעשתה פנתרה. הם אהבו מאוד את האלבום "Cowboys from Hell" של "פנתרה" שיצא שנה קודם לכן, ובהמשך אפילו הזמינו את פנתרה לסיבוב הופעות משותף. נראה כי התעוזה והחוצפה של "פנתרה" קרצה לבאך ולחבריו והביאה אותם לסרב לדרישות חברת התקליטים להמשיך בקו מסחרי ורך יותר, ואפילו לקבל החלטה מודעת להקשיח את הסאונד שלהם ולהפוך אותו לכבד יותר, תוך הליכה נגד הזרם המוזיקלי שרווח אצל להקות דומות. בעולם המטאל התרחש באותה תקופה תהליך של תנועה דו-כיוונית. מצד אחד להקות שריככו את הסאונד שלהם נחשפו לקהל חדש תוך פניה למיינסטרים, ומצד שני אותן להקות איבדו חלק מהמעריצים הוותיקים שלהם. בדיוק לנישה הזאת נכנסו "פנתרה" ו"סקיד רו", כל אחת בתחומה. הם עברו ככח מאסף בין כל אוהדי אותן להקות וליקטו את כל אותם מעריצים שהתאכזבו מהלהקות אותן העריצו, תוך שהן מטפחות את מעריציהם הוותיקים שרק למדו להעריך אותן יותר. ההימור הזה של "סקיד רו" השתלם להם מאוד. היו הרבה מאוד להקות מטאל והבי מטאל שריככו את הסאונד שלהם באותה תקופה, תוך קריצה למיינסטרים. לעומת זאת נראה כי "פנתרה", "ג'ודאס פריסט" ו"סקיד רו" היו כמעט היחידות באותה תקופה שנעו בכיוון ההפוך, והתנועה הזאת נגד הזרם רק ייחדה אותן ובידלה אותן ביחס ללהקות האחרות. כך יצא, שלמרות שהאלבום הזה היה כבד יותר מקודמו וכלל פחות "להיטים" ממנו, הוא הצליח בסופו של דבר הרבה יותר. מהאלבום שוחררו חמישה סינגלים: "Monkey Business" ששוחרר כסינגל הראשון והפך למצליח ביותר ממנו,"Slave to the Grind" האלמותי שזכה בין היתר לגרסאות כיסוי של "Rage" ו- "Halestorm", הסינגל השלישי "Wasted Time" שנכתב על ההתמכרות של חברו של באך - מתופף גאנז Steven Adler, השיר "In a Darkened Room" והשיר "Quicksand Jesus". אומנם מדובר בכמות גדולה יותר של סינגלים בהשוואה לאלבום הקודם, אבל הם הצליחו פחות וקיבלו זמן אוויר ומסך מועטים ביחס ללהיטים מאלבום הבכורה. הלהקה הוכיחה כאן שזמן אוויר ברדיו או זמן מסך ב- MTV לא מלמדים בהכרח על התוצאה הסופית ואינם מעידים על גודל ההצלחה של אלבום כזה או אחר. האלבום הזה הפך לאלבום ההבי מטאל הראשון שהגיע למקום הראשון בבילבורד 200 האמריקאי בשנות ה- 90, הוא מכר 134,000 עותקים בשבוע הראשון ליציאתו וקיבל תואר של "פלטינה כפולה" עם מכירות של למעלה מ- 2 מיליון עותקים הארה"ב לבדה. יש לזכור שהשנה בה האלבום יצא היא אחת מהשנים הגדולות במוזיקה אי פעם, ולכן ההישגים הללו אפילו עוצמתיים יותר. מאסה של אלבומי מופת שיצאו באותה שנה כמו Nevermind", "Ten", "Use Your Illusion", "Metallica", Achtung Baby", "Blood Sugar Sex Magik", "Out of Time", "Mama Said" ועוד הקשו על "סקיד רו" להתבלט, ובכל זאת הם הגיעו להשגhם כל-כך משמעותיים עם אלבום מצוין. בולאן ו- Dave Sabo הוכיחו באלבום הזה שהם כותבים בחסד עליון, וסבסטיאן באך הראה לעולם המטאל שהוא הרבה יותר מאשר "פנים יפות". הלהקה כולה הוכיחה שעל-אף שמדובר רק באלבום השני שלה, היא בוגרת, מקצועית ומנוסה לא פחות מהלהקות הוותיקות בז'אנר. את אחת ההוכחות לכך ניתן למצוא בדרך בה הוקלט ומוקסס שיר הנושא "Slave to the Grind". הוא הוקלט בלייב ומוקסס בתוך פחות משעה. יותר מכך, הגירסה שמצאה את מקומה באלבום היא בכלל גירסת הדמו שהלהקה הקליטה באופן חי באולפן. הלהקה ניסתה לשחזר את הביצוע על-מנת להקליט את השיר עם ציוד מתקדם יותר, אך לא הצליחה להגיע לאותו ווייב ודרייב שהיו בהקלטת הדמו, כך שזו ההקלטה שנכנסה בסופו של דבר לאלבום. יאללה מספיק חפרנו, עכשיו בואו נאזין קצת לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!

ב- 10 ליוני 2013 הדהימה אותנו "Black Sabbath" כששחררה את האלבום "13", אלבום האולפן הראשון שלה עם Ozzy Osbourne מזה 35 שנה!!! אנחנו חייבים להודות, כששמענו בשנת 2011 שחברי הלהקה המקוריים חוברים לאוזי אוסבורן ועובדים על אלבום חדש, התגבר אצלנו החשש ועלתה רמת החרדה שהפעם השלם הולך להיות קטן מסך חלקיו, שזה הולך להיות אלבום חלש ומביך, של להקה מזדקנת ועייפה שכבר מיצתה את עצמה. השמועות על מצב בריאותו של Tony Iommi והפרסומים על חיכוכים עם המתופף Bill Ward, רק חיזקו את התחושות השליליות. האהבה העזה לאוזי וללהקה גרמו לנו לחרדה ומתח, מהולים בתקווה גדולה שהדינוזאורים הוותיקים האלה לא יפשלו ושזקנתם לא תביך חלילה את נערותם. בהמשך התבשרנו שהחיכוכים עם ביל וורד לא מאפשרים לו להיות חלק מהאלבום ההולך ומתהווה, ושמי שהולך לתפוס את מקומו הוא לא אחר מאשר Brad Wilk של "Rage Against the Machine". מחד, התאכזבנו כי בכל זאת קיווינו לאיחוד מלא של כל הרביעיה המקורית, אבל מצד שני עברה בנו צמרמורת רק מהמחשבה על השילוב בין Geezer Butler האגדי ל- Brad Wilk בחטיבת הקצב. ואז מגיע לו האלבום ומיד כשהמחט נוגעת בחריץ הראשון של תקליט הויניל, ניתן היה לשמוע את אנחת הרווחה עד לבירמינגהם שבאנגליה הרחוקה. לשמחתנו הרבה חששותינו התבדו ! אחרי שאוזי מתמודד עם השאלה האם זה "הסוף של ההתחלה" או "ההתחלה של הסוף"? שיר הפתיחה "End of the Beginning" מבשר לנו שאין לנו מה לדאוג כי אנחנו הולכים להיות עדים כאן רק ל"סוף של ההתחלה". פתיחה אולטימטיבית לאלבום שייתכן ויהפוך לאלבומה האחרון של להקה ענקית, שביקשה לעשות את זה עוד פעם אחת בגדול. המוזיקה והאווירה בשיר מתכתבת ללא ספק עם שיר הפתיחה של אלבומה הראשון, שגם נושא את שמה של הלהקה. הריף המחוספס והמנסר של Tony Iommi מפלח לך את הלב לשניים, ובאיזשהו אופן למרות שחלפו 43 שנה מאז הוא עדיין נשמע רלוונטי, חדשני ורענן כאילו הוא מנוגן כאן עכשיו לראשונה. "ההשאלה" הזאת של הלהקה מעצמה תחזור גם בהמשך האלבום. הריף של "Loner" כאילו הושאל מ- "N.I.B." האלמותי, הגיטרה והשירה ב- "Zeitgest" מזכירים את "Planet Caravan" והבלוז בשילוב מפוחית בשיר Damaged" Soul" מחזיר את "בלאק סאבאת'" לשורשים שלה. אבל למי בכלל איכפת אם "סאבאת'" קצת "גונבת" מעצמה ? הלהקה הצליחה לשחזר את האווירה הקודרת והאפלה מאלבום הבכורה שלה, אבל עם חיות והתלהבות של להקה צעירה, וזה מדהים וזה טוב! הפתיחה של "God Is Dead?" מזכירה לנו מיד למה אנחנו כל-כך אוהבים את הלהקה הזאת. הפריטה הכבדה, האיטית והשבורה של Tony Iommi מעבירה בך מיד רעד בכל הגוף. כל מיתר נוגע בתורו בחוליה אחרת בעמוד השידרה שלך, מהצוואר כלפי מטה, ואז מגיעה הכניסה שמטלטלת אותך, מנערת אותך, חובטת בך, ממש כמו שגיזר באטלר חובט על הבס הפראי שלו, ואתה מכור!, מכור לצליל המנסר, מכור לקצב האיטי, מכור לאווירה האפלה ואתה רק רוצה עוד ועוד מזה. באופן מאוד סימבולי האלבום שמתחיל עם "End Of The Beginning" וההכרזה שאנחנו בעצם נמצאים רק "בסוף של ההתחלה", מסתיים עם צלילי הגשם הניתך ארצה וצלצול הפעמונים, בדיוק כפי שנפתח אלבום הבכורה של הלהקה 43 שנים קודם לכן ביום שישי ה- 13 של חודש פברואר 1970. אם האלבום הזה יתברר בסופו של דבר כאלבומה האחרון של הלהקה, זוהי ללא ספק סגירת מעגל מטורפת וסיום אדיר לקריירה מפוארת של להקה אגדית, אשר לבטח תירשם בדפי היסטוריה כאחת האחראיות להולדת ז'אנר המטאל. אנחנו כמובן דבקים בדעה ש"זה לא נגמר עד שזה לא נגמר" ומצפים בכיליון עיניים ואוזניים למספר "14". להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

פינה בקטנה... ב-10 ליוני נולדו שני חברי להקת הפיקסיז + האחות... האחיות נולדו ב-1961 וג'ואי נולד ב-1965 (Photo: Pixies) ראשונה היא Kim Deal, זמרת ויוצרת אמריקאית היא גדלה על להקות כמו "סקס פיסטולס", אלביס קוסטלו, אנדרטונס ועוד... בינואר 1986 היא הייתה היחידה שענתה למודעה בעיתון Boston Phoenix שחיפשה בסיסט. קים הייתה גיטריסטית בניגוד לאחותה שהייתה בסיסטית אך היא לקחה את הגיטרה של אחותה והגיע לאודישנים. מיותר לציין שהיא עברה ואז הוקמה לה להקת ה- "Pixies". היא הייתה חברה בלהקה עד שנת 2014 והייתה מעורבת בארבעה אלבומים של ההרכב בהם היא אימצה את שם הבמה "Mrs. John Murphy". לאחר שה"פיקסיז" יצאו להפסקה היא הקימה את ה-"Breeders", שלאחר יציאת אלבום הבכורה הצטרפה אליהם אחותה התאומה קלי. ה"ברידרז" הוציאו חמישה אלבומים וזכו להצלחה מכובדת. השני הוא Joey Santiago, גיטריסט ומלחין אמריקאי סנטיאגו ידוע בעיקר כגיטריסט הראשי של להקת הרוק האלטרנטיבית האמריקאית ה- "Pixies" מאז שנת 1986. לאחר שהם יצאו להפסקה בשנת 1993, הפיק סנטיאגו קטעים מוסיקליים לסרטים תיעודיים קולנועיים וטלוויזיונים והוא גם הקים עם אשתו לשעבר לינדה מאלארי את להקת "The Martinis". הוא גם תרם לאלבומים של צ'רלס דאגלס וחבר להקת הפיקסיז לשעבר פרנק בלאק (Black Francis). סנטיאגו חידש את תפקידו כגיטריסט הראשי של הפיקסיז כאשר הם התאחדו בשנת 2004. השלישית היא Kelley Deal, מוזיקאית וזמרת אמריקאית, אחותה התאומה של קים !! היא הייתה גיטריסטית ראשית וזמרת של להקת הרוק האלטרנטיבית "The Breeders" עם אחותה קים מאז 1992, והקימה פרוייקטים צדדיים משלה עם להקות כמו "R. Ring" וה- "Kelly Deal 6000". "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 10 ליוני 1982 הוציאה "Rainbow" את אלבומה השישי "Straight Between The Eyes". שם האלבום הגיע ממשפט שג'ף בק אמר לריצ'י בלקמור כדי לתאר את נגינתו של ג'ימי הנדריקס. ואכן עטיפת האלבום מציגה צוואר גיטרת "פנדר סטראטוקסטר" (הגיטרה המועדפת על ג'ימי וריצ'י) מגיחה מבין עיניה של דמות מצויירת. זה אלבומה השני של הלהקה בתקופתו של הסולן Joe Lynn Turner, תקופה אשר אופיינה בריכוך צליל הלהקה, פזילה למיינסטרים ולמצעדי הפזמונים וריבוי בלדות. ההרכב באלבום הזה זהה לחלוטין לזה מאלבום הקודם "Difficult to Cure" שיצא בשנת 1981, מינוס הקלידן David Rosenthal אשר החליף את קודמו Don Airey. רוג'ר גלובר חברו של בלקמור מ"דיפ פרפל" ונגן הבס של "ריינבו" משנת 1979, הוא שהפיק את האלבום. האלבום נפתח עם השיר "Death Alley Driver" וכבר מהתו הראשון של הגיטרה המגיחה בין הלמות התופים, אפשר להבחין בכך שמדובר פה למעשה בגירסה צנומה, כחושה ורזה של "Highway Star". צליל מנוע האופנוע הרועם בתחילת השיר, הריף עם המקצב המונוטוני ובמיוחד סולו הגיטרה מלמדים שאכן מדובר כאן בניסיון לשחזר את רגעי הקסם של שיר המקור מלהקת האם, "דיפ פרפל". הבלדה הראשונה פוגשת אותנו כבר בשיר השני "Stone Cold", שהיה גם הסינגל הראשון ששחררה הלהקה מהאלבום. אין ספק שמנעד הקול של טרנר תפור על בלדות מסוג זה והוא נשמע כאן מצוין. על הנגינה המהוקצעת של Ritchie Blackmore אין מה להוסיף, והקלידים של רוזנטל רק מוסיפים ל"קלאסיות" של השיר. אבל החוזקה של השיר הזה נמצאת דווקא על כתפי חטיבת הקצב של Roger Glover והמתופף Bobby Rondinelli. אגב, Roger Glover שכאמור הפיק את האלבום, הכיר בסגנון התיפוף הדומיננטי של רודינלי ודאג להביא את ערוצי התופים קדימה במסגרת ההפקה, אפילו בבלדות כמו זו וכמו "Tearin’ Out My Heart". סגנון התיפוף המוצק והאגרסיבי של רודינלי מניע את השירים וסוחף את יתר חברי הלהקה אחריו. ויש כאן גם את "הכח השקט" בדמות הקלידן המדהים David Rosenthal, שעל אף שנכנס זה עתה להרכב תרם כל-כך לסאונד הכללי של האלבום, במיוחד כפי שנשמע בשיר המדהים "Eyes of Fire" עם הנגיעות המזרחיות שמזכירות את ריינבו הישנה של ימי Ronnie James Dio. רוזנטל גם זכה להשתתף בכתיבת אחד השירים היפים באלבום "MISS Mistreated" ובלקמור אפילו פירגן לו עם אינטרו ממש קצר שפותח אותו. אין ספק שהאלבום הזה הוא אינו אחד מהשיאים היצירתיים של "ריינבו", אולם יחד עם זאת הוא כנראה האלבום הטוב ביותר בתקופת Joe Lynn Turner. מה שבכל זאת מציל את האלבום הזה היא הנגינה הבלתי מתפשרת של Ritchie Blackmore, אשר בולטת לא רק בסולואים הוירטואוזיים והמלודיים שלו, אלא בעיקר בריפים הקלאסיים שמחזיקים שירים כמו "Power" ו- "Rock Fever". הפעם בחרנו לצרף לכם קישור להופעה שלמה של הלהקה שנערכה בסאן אנטוניו במהלך סיבוב ההופעות לקידום האלבום בשנת 1982. ההופעה כוללת שירים מאלבומי "ריינבו" לצד קלאסיקות של "דיפ פרפל". Ritchie Blackmore נראה ונשמע כאן בשיאו: להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

האם אתם מוכנים לסוף העולם?????? ב-10 ביוני 2022 שחררה להקת "Motionless In White" את אלבום האולפן השישי שלה, "Scoring The End Of The World". באותה תקופה עמדה הלהקה בנקודת מפנה משמעותית בקריירה שלה. במשך יותר מעשור היא בנתה את שמה דרך תמהיל שנע בין ז'אנרים שונים של מטאל תעשייתי, תיאטרליות גותית ועוצמת מטאלקור בלתי מרוסנת. כשהיא מגיעה לשנת 2020, היא כבר מחזיקה בזהות מוזיקלית חדה וברורה וקהל מעריצים נאמן שגדל בהתמדה. האלבום הקודם שלה, "Disguise" מ-2019, פתח בפניה דלתות חדשות מבחינת סגנון, אך קיבל תגובות מעורבות —חלק מהמעריצים התגעגעו לכאוס, בעוד אחרים קיבלו בברכה את המלודיה. כשמגפת הקורונה התפשטה ברחבי העולם ב-2020, גם הלהקה, כמו כולם, נכנסה למצב של עצירה, התבוננות פנימית, ולבסוף — המצאה מחדש. Photo: Motionless in White העבודה על "Scoring The End Of The World" החלה תחת עננה של חוסר ודאות עולמית. הכתיבה וההפקה נמשכו ממאי 2020 ועד פברואר 2022, והסשנים נעו בין אולפנים בלוס אנג'לס ופנסילבניה. הסולן Chris Motionless הוביל את הקו הלירי, שעסק בטלטלות אישיות ובחוסר השקט העולמי, בעוד הגיטריסט Ricky "Horror" Olson והבסיסט Justin Morrow הניחו את הבסיס המוזיקלי, בסיוע המפיקים Drew Fulk ו-Justin DeBlieck. בשלבים המאוחרים של ההפקה הצטרף גם Mick Gordon (מהפסקול של DOOM), שהוסיף תכנותים ונגינה לקטעים שונים באלבום. סדרת היוטיוב של הלהקה, “THE MAKING OF SCORING THE END OF THE WORLD”, מציעה הצצה נדירה וגלויה לתהליך היצירה: הקלטות שירה מבודדות בזום, סשנים ליליים של כתיבה, ורגעים של אחווה מוזיקלית בעבודה על ברייקדאונים ושכבות של סינתיסייזרים. העליות והמורדות שתועדו על המסך שיקפו את הקשת הרגשית של האלבום כולו. צעד אחר צעד נבנה האלבום בהדרגה באולפנים שונים, כשהעבודה מרחוק הפכה לכלי מרכזי, אתגר שהלהקה הודתה שהיה לא פשוט, אך בסופו של דבר הפך למתגמל. דווקא התהליך המפוצל הזה הוא אולי מה שמקנה לאלבום את הגיוון ועומק הסאונד שבו. הכאוס נפתח עם "Meltdown", פתיח עוצמתי שמתפוצץ כמו אזעקת חירום. הסינתים מבעבעים כמו חשמל סטטי, ו-Chris פורץ בזעם טהור. זו הצהרת כוונות: כבד, ובלתי מסונן. השיר "Sign of Life" מגיע מיד אחריו, עם יותר מלודיה אך לא פחות כובד. פזמון המנוני וליריקה נוגעת—זעקה למשמעות בעולם שהפך לאפור. יש כאן ייאוש, אבל גם התנגדות. אנחנו נסחפנו כאן ללא שליטה... ואז מגיע "Werewolf", הקלף הלא צפוי שתפס את כולם לא מוכנים. טראק דאנס-גותי עם אווירה של סרט אימה מהאייטיז וסווינג מעולם הערפדים. זה לא אמור לעבוד—אבל זה עובד וזה עובד חזק מאוד!! היה אצלנו בריפיט לתקופה לא קצרה. השיר "Porcelain" חושף את הצד הפגיע. עיבודי מיתרים, שירה נקייה ויופי שבור יוצרים רגע נדיר של שקט מתוך הסערה. אבל השקט הוא זמני—"Slaughterhouse", בהשתתפות Bryan Garris מ-"Knocked Loose", נכנס ומכה בכל הכוח. זהו אחד השירים האכזריים ביותר ש-MIW הוציאו, עם ברייקדאונים קיצוניים וטקסטים ארסיים נגד מניפולציה תקשורתית ושחיתות. השיר "Masterpiece" מגיע לאחר מכן, ואולי מדובר בקטע הרגשי ביותר באלבום. הוא נוגע בחרטה, במורשת, בצורך להשאיר משהו אמיתי מאחור. פאוור באלד איטית עם פוטנציאל חוצה ז'אנרים—והפכה ללהיט מובהק. השירים "Cause of Death" ו-"Burned at Both Ends II" מחזירים אותנו למחוזות הכבדים יותר. הראשון עוסק בבגידה ובפירוק חברתי, השני משמש כהמשך רגשי מפתיע—אפל יותר, חד יותר ונואש יותר. ואז מגיע הטיטאן: "Cyberhex". זה היה הסינגל הראשון מהאלבום, וברור למה. שילוב של אלקטרוניקה תעשייתית וריפים אימתניים. שיר שמתמצת את ה-DNA של האלבום—אפוקליפטי, קולנועי וטעון באנרגיה הישרדותית. חברי הלהקה סיפרו שבחית השיר כסינגל מוביל שיציג לקהל את האלבום החדש, הייתה פה אחד, כולם הסכימו שהשיר הזה מייצג את העידן החדש של הלהקה באופן מובהק. השיר "Red, White & Boom", עם Caleb Shomo מ-"Beartooth", לוקח אותנו לכאוס מוחלט. סרקזם פוליטי מובהק, ציני, פרוע ומודע לעצמו. שיר שהוא גם בדיחה וגם אזהרה. שיר הסיום, "Scoring The End Of The World", סוגר את הכל בגרנדיוזיות. בהשתתפות Mick Gordon, הוא משלב נפח תזמורתי עם כוח תעשייתי. כמו סצנה אחרונה בסרט מלחמה עתידני—מרגש, אפל ועם נגיעה של תקווה. סיום ראוי לאלבום שנולד ממשבר עולמי. עטיפת האלבום, שעוצבה על ידי האמנית Crystal Johnson, לוכדת את התיאטרליות הקודרת שבו. דמות חסרת פנים בגלימה שחורה, עומדת באור לבן חזק—סמל ללידה מחדש, אנונימיות וקריסה. זו לא רק בחירה עיצובית—זו מטאפורה חזותית לנושאים כמו משבר זהות, דעיכה טכנולוגית והיופי שבהתמרה מתוך החושך. האלבום הזה הוא נקודת שיא בקריירה של "Motionless In White". הוא הגיע למקום ה-12 בבילבורד 200 וכבש את המקום הראשון ברשימת אלבומי ההארד רוק. הסינגל "Masterpiece" הגיע למקום הראשון במצעד הרוק הראשי של בילבורד. בספטמבר 2023 יצאה מהדורת דלוקס עם ארבעה שירים חדשים, ובחגיגות השנה לאלבום כבר היה ברור שהוא נחשב לאלבום הכי מגובש, נועז ומשמעותי של הלהקה. הוא תפס את כאוס העולם והפך אותו לטיהור רגשי. זה לא היה רק אלבום—זו הייתה הצהרת קיום. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 10 ליוני 2022, ענקית הת'ראש מטאל הגרמנית "Kreator" חזרה עם אלבום האולפן ה- 15 שלה "Hate Über Alles". זהו אלבום האולפן הראשון של הלהקה מאז "Gods of Violence" ששוחרר בשנת 2017, הפער הארוך ביותר בין אלבומי אולפן בקריירה שלהם, והראשון בהשתתפות הבסיסט Frédéric Leclercq המוכר בין היתר מ- "DragonForce", שהחליף בשנת 2019 את Christian Giesler הוותיק שליווה את הלהקה במשך למעלה משני עשורים לאורך שמונת אלבומיה האחרונים. האלבום הזה מהווה המשך ישיר למה שקיבלנו באלבום "Gods of Violence", רק שעושה רושם שאפילו אגרסיבי יותר. אחרי הקדמה קצרה בשם "Sergio Corbucci Is Dead" שנשמעת כאילו נלקחה מפסקול מערבון ישן, אנחנו נכנסים למתקפה ברוטאלית של ת'ראש מטאל קלאסי, אשר נדמה שמעט מאוד להקות ממשיכות לייצר גם היום. שיר הנושא "Hate Über Alles" הוא הדוגמא הקלאסית לכך, עם הצרחה המצמררת של Mille Petrozza על הפתיחה, שהחזירה אותנו לסלון הקטן ברמת-גן ארבעים שנה אחורה צורחים במלוא גרוננו "Slayerrrrrrrrrrrrrrrrrrrrr". כותרת השיר בתרגום חופשי היא "שנאה מעל הכל" וזוהי כמובן הביקורת והתוכחה של "Kreator" כנגד השנאה הפושטת בעולם ובמולדתם גרמניה ונראה שהשורה מהפזמון: "Hate is the virus of this world" אומרת הכל, שכן "Kreator" היא להקה שלא מפחדת להתבטא בחריפות בנושאים שונים ובעניין זה די שנזכיר את "Second Awakening" שיוצא בחריפות נגד אנטישמיות, "Side By Side" שעוסק בזכויות הלהט"בים, "Suicide Terrorist" בטרור המתאבדים, "People Of The Lie" בהתנגדות ומחאה כנגד הפאשיזם בגרמניה ועוד. מתקפת הת'ראש הברוטאלית נמשכת לאורך כל האלבום בשירים כמו: "Killer Of Jesus", "Demonic Future" ,"Pride Comes Before The Fall" "Strongest Of The Strong" ,"Dying Planet" ועוד, עם טוויסט קטן בעלילה עם "Midnight Sun", שמציגה את השירה המלודית והמרגיעה של אמנית האינדי פופ הגרמנית Sofia Portanet. אחד הרגעים הטובים והמרגשים באלבום הוא השיר "Become Immortal", שהוא מעין מחווה למטאל והצדעה ל-40 שנות "Kreator", כפי שניתן לראות בקליפ: ואי אפשר בלי הפינה הישראלית. את העטיפה המהממת של האלבום עיצב האמן הישראלי אלירן קנטור שחי בשנים האחרונות בגרמניה. הלהקה הגיעה לארץ ממש לאחר הוצאת האלבום, ב- 15.8.22, וזה היה ביקורה השישי בארץ מאז שנחתה כאן לראשונה על במת "הרוקסן" בשנת 1992, אז גם צילמה במדבר יהודה קליפ לשיר "Renewal". רשימת השירים: 01. Sergio Corbucci Is Dead 02. Hate Über Alles 03. Killer Of Jesus 04. Crush The Tyrants 05. Strongest Of The Strong 06. Become Immortal 07. Conquer And Destroy 08. Midnight Sun 09. Demonic Future 10. Pride Comes Before The Fall 11. Dying Planet להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 10 ליוני, 1983, "Pantera" הוציאה את אלבום הבכורה שלה, "Metal Magic". כדי להבין את "Metal Magic", צריך להחזיר את השעון לתחילת שנות ה-80, לימים בהם "Pantera" הייתה להקה מקומית ורעבה מטקסס שרק החלה להתפתח. הרבה לפני שהגדירו מחדש את המטאל עם ריפים כבדים, גרוב ואגרסיביות גולמית, הלהקה - שנודעה אז בשם "Pantera Metal Magic" - הייתה הרכב מקומי של בני נוער שהיו אובססיביים לאייקוני ההבי מטאל של התקופה: "Van Halen", "Judas Priest" ו- "KISS". בלב ההרכב עמדו שני אחים: המתופף Vinnie Paul וילד הפלא של הגיטרה Dimebag Darrell (שנקרא אז Diamond Darrell). השניים יצרו את הגרעין של הלהקה שתהפוך מאוחר יותר לאגדת מטאל. הקלטת "Metal Magic" הייתה סוג של DIY (עשה זאת בעצמך). האלבום הופק על ידי Jerry Abbott - אביהם של Vinnie ו- Dime- תחת השם The Eld'n, באולפן הסאונד המשפחתי "Pantego Sound Studio" בטקסס. ואם בכך לא די, אז האלבום גם יצא בלייבל הפרטי שלהם, "Metal Magic Records". הרכב הלהקה באותה תקופה כלל גם את הסולן Terry Glaze והבסיסט Rex Rocker (שנודע מאוחר יותר בשם Rex Brown), והוא הציג צליל גלאם מטאל שורשי שהיה מוכר בתחילת שנות ה-80, בשילוב סולואי גיטרה נוצצים והמנונים מלוקקים. האלבום נפתח עם "Ride My Rocket" באנרגיה צעירה ותוססת - שתזכיר לכם בוודאי את "KISS" ו-"Motley Crüe". זה שיר גולמי, מחוצף, וספוג ברוקנרול. גם המילים מרגישות כלקוחות מפנטזית נעורים. אחריו, "I’ll Be Alright" מנסה לעבור לטריטוריית קצת יותר קצבית אבל עם פזמון מלודי יותר. השירה של גלייז נקייה וגבוהה, כמעט מתקתקה, והיכולות הטכניות של דיימבאג כבר מורגשות פה. הקטע הבא "Tell Me If You Want It" מציע גרוב סליזי שנוטה לכיוון "סוואגר" בסגנון "ואן הלן", במיוחד בפילים ובסולואים של הגיטרה. משהו שם גם הזכיר לנו את "דף לפארד" המוקדמת. השירים "Latest Lover" ו- "Biggest Part of Me" ממשיכים את מצעד הגלאם-רוק עם ריפים מלוטשים, וקלישאות רומנטיות במיוחד בבלדה "Biggest Part of Me" שמשופעת בקלידים מתקתקים. ניתן ממש לחוש כאן את החיבוק הלא מתנצל של האתוס המוגזם של הגלאם. גלייז ממש מפתיע ביכולותיו לשנות את הקול והסגנון בין השירים השונים, בעוד שדימבאג ממשיך לרמוז על הקסם בנגינת הגיטרה שהוא הולך לשחרר במלואו באלבומים הבאים. שיר הנושא, "Metal Magic", מציג הבי מטאל קלאסי מהסוג שדורש מכונת עשן ומכנסי עור, אבל עדיין לא כזה שיתאים למוש פיט. הקטעים "Widowmaker" ו- "Nothin’ On (But the Radio)" הם פינוק טהור של הייר מטאל, משולב בלידים הרמוניים וסגנון נוצץ. "Sad Lover" מחזיר אותנו לטיריטוריה של הבי מטאל קלאסי ו- "Rock Out!", מאוד דינמי ושונה בנוף של האלבום, לעיתים רגוע ולעיתים מעלה מקצב על גבול הספיד מטאל. למרות ש-"Metal Magic" לא היכה גלים במצעדים ומבחינה מסחרית, הוא מאפשר הצצה נדירה לתקופת גיל ההתבגרות (המביכה במקצת) של להקה שתהפוך מאוחר יותר לאחת המובילות והמשפיעות ביותר במטאל. באותה תקופה, הוא נמכר בצניעות ומפה לאוזן, בעיקר בטקסס. לא, זו לא ה- "Pantera" שאנחנו מכירים מ- "Cowboys from Hell" ואילך - אבל זה הבסיס שממנו בסופו של דבר דימבאג, ויני ורקס צמחו לגדולה. להאזנה: YouTube "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 9 ביוני 2003 שחררה "Radiohead" את אלבום האולפן השישי שלה, "Hail to the Thief". בזמן שהמעריצים והמבקרים תהו אם "Radiohead" תחזור אי פעם מהמסע האלקטרוני שלהם, הגיע האלבום הזה והציע מיזוג במקום המשכיות. הוא מגשר בין תחושת הניכור הדיגיטלי של "Kid A" ו- "Amnesiac" לבין הגיטרות החדות והאנרגיה החיה שהגדירו את "The Bends" ו־ "OK Computer". האלבום נכתב על רקע הבחירות לנשיאות ארה"ב והמלחמה בטרור שפרצה בעקבות מאורעות ה- 11 בספטמבר. Thom Yorke שזר טקסטים עמוסים ומורכבים – שברי נאומים פוליטיים, דו-משמעויות תקשורתיות, רעיונות דיסוטופיים משולבים עם דימויים מעולם אגדות ילדים. כותרת האלבום מרמזת על מה שקורה בפנים מבחינה לירית. משחק מילים ציני על המשפט הנשיאותי האמריקאי "Hail to the Chief", רומזת על מרמה, שחיתות ואובדן תחושת ביטחון. האלבום נפתח עם "2 + 2 = 5", שמתחיל בשקט מתעתע ומתפרץ לאנרגיה ולבהלה. זה לא סתם שיר – זו אזהרה. Yorke משתמש באורוול כדי לחשוף עד כמה קל לעוות את האמת לפי רצון הכח והשלטון. אחריו מגיע "Sit Down. Stand Up" עם ביטים קופצניים ותחושת חרדה אלקטרונית. "Sail to the Moon" הוא סוג של תפילת לילה לפני השינה שנכתבה לבנו של Yorke. זה שיר ערש לעולם שכבר אבד. "Backdrifts" לוקח אותנו אל שטח זר, סינתטי, חלקלק ומנותק. "Go to Sleep" מחזיר אותנו לעולם האנלוגי. הגיטרה של Jonny Greenwood חותכת בדיוק מתמטי דרך העיבוד והסאונד. אנו ממשיכים "Where I End and You Begin" - שיר פרימיטיבי ומהפנט, שמונע על ידי ליין הבס הלולאתי שלColin Greenwood, אחריו "We Suck Young Blood" מציג סוג של "מארש ערפדי איטי" ו- "The Gloaming" פורץ כמו רעש סטטי על מסך שחור, עם לחישות ושדים דיגיטליים. Yorke מזהיר: “You have not been paying attention,” ןהוא מה זה צודק! ואז מגיע השיא – "There There", שיא פואטי עם תיפוף שבטי, שמגשר בין טראנס רוחני לקתרזיס רוקיסטי. המשפט “Just ’cause you feel it doesn’t mean it’s there” הוא גם קינה אבל הוא גם משדר האשמה. אנחנו ממשיכים עם "I Will" הקצר והמצמרר. זה הימנון שקט לנקמה או לאבל - תבחרו אתם. "A Punchup at a Wedding" מלא סרקזם ומזריק לנו סוג של רעל שקט. "Myxomatosis" מתפרץ בזעם – רעשני ונוטף פאז, עם אנרגיה עוצמתית. "Scatterbrain" מציע אותו רגע שקט בתוך כל הכאוס – ממש כמו לצפות בסופה מאחורי זכוכית – אנחנו מרגישים מוגנים, אך לא מחסונים. ולבסוף, "A Wolf at the Door" מסכם את האלבום עם אימה משתלטת וזעם פיוטי. Yorke נע בין לחישה לנשיכה, ומשלב בין סיפור ילדות אגדתי לאימה פוליטית. הזאב לא בדרך – הוא כבר בפנים. האלבום "Hail to the Thief" אולי אינו האלבום האחיד והשלם ביותר של "Radiohead", אבל הוא בהחלט אחד האמיצים שבהם. הוא מתעד להקה שחיה על הגבול שבין אנלוגי לדיגיטלי, פוליטי ואישי, מוקפד וכאוטי – תמצית של כשהוא שואב מהפשטות הקפואה של "Kid A" והעוצמה הוויראלית של "The Bends", הוא טווה נוף סאונד עשיר, מורכב, ולעתים קרובות קוטבי. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום נספר לכם על הקלידן והיוצר הכל-כך ייחודי ומשפיע Jon Lord. (Photo: Pinterest.com) ג'ון לורד הינו אחד מנגני הסינתסייזר מוג ואורגן ה"האמונד" הגדולים ביותר בעולם הרוק ואחד מהקלידנים הגדולים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים. הוא נולד בלסטר אנגליה ב- 9 ליוני 1941 בשם John Douglas Lord. אביו היה סקסופוניסט שדחף את לורד אל תוך עולם המוזיקה כבר מגיל צעיר. לורד ידוע והתפרסם בעיקר כקלידן של Deep Purple, אך הוא היה גם חבר בהרכבים The Artwoods", "Whitesnake", Paice Ashton Lord", "The Flower Pot Men" והסופרגרופ "WhoCares" בהם היו חברים גם Ian Gillan, Tony Iommi, Jason Newsted ו- Nicko McBrain. בשנת 1968 הוא ייסד יחד עם Ritchie Blackmore ו- Ian Paice את "Deep Purple" והוא ללא ספק היה אחד מעמודי התווך שהשפיעו באופן מהותי על הסאונד שלה. (Photo: Pinterest.com) לורד היה גם מלחין מחונן ובין הראשונים והבולטים בשילוב של מוזיקה קלאסית עם רוק. בין יצירותיו הגדולות אשר שילבו בין שני הסגנונות הללו ניתן למנות את הקטעים "April",‏ "Blind" ו-‏ "Anthem" מהאלבומים השני והשלישי של דיפ פרפל וכן את היצירות המלאות "Concerto for Group and Orchestra" ו- "Gemini Suite". בשנת 1970 היה לורד שותף עיקרי בשינוי הסגנון הדרמטי שעברה להקת "דיפ פרפל" עם האלבום "In Rock", והוכיח את עליונותו גם בסגנון ההארד רוק. בשנת 1974 הוא עשה זאת שוב והיה אחראי למהפכת הסאונד הנוספת של דיפ פרפל עם הרכב MKIII שלה והטבעת אלמנטים מסגנונות מוזיקה כמו בלוז, סול, בוגי ו- Fאנק באלבום "Burn". לורד היה שותף בכתיבת להיטיה הגדולים של הלהקה ואחראי בין היתר לנגינה המושלמת ולסולואים האלמותיים בשירים "Child In Time", "Highway Star", "Burn", "Perfect Strangers", "Might Just Take Your Life", הפתיח המדהים לשיר "Knocking at Your Back Door" ועוד. גם בלהקת "Whitesnake" לורד הטביע את חותמו בנגינה דומיננטית ונוכחות מדהימה בשירים כמו Here I Go Again", Wine, Women and Song", "Ready an' Willing" ועוד. לורד נחשב לקלידן פורץ דרך עם סגנון נגינה ייחודי, עוצמתי, פראי ואגרסיבי בעיקר באורגן האמונד אותו היה מטלטל במהלך ההופעה כעלה נידף ברוח. לג'ון לורד גם קריירת סולו ענפה במסגרתה שחרר בין היתר את האלבום המופתי "Sarabande" בשנת 1976. פשוט לא ניתן למנות את כל שיתופי הפעולה של לורד, אבל המעניינים שבהם הינם: נגינה על פסנתר בשיר "You Really Got Me" של "The Kinks", השתתפות באלבום "About Face" של David Gilmour ונגינה באלבומים "Gone Troppo" ו- "Brainwashed" של George Harrison. בשנת 2011 אובחן לורד כחולה בסרטן הערמונית. הוא עבר טיפולים באנגליה ובישראל, אך אלו לא עזרו והוא מצא את מותו ב- 16 ליולי 2012 והוא בן 71. חבריו ל"Deep Purple" כתבו והקדישו את השיר "Above and Beyond" לזכרו. גם ריצ'י בלקמור כתב והקדיש את "Carry On... Jon" לזכרו. לאחר מותו, בשת 2016, נכנס לורד להיכל התהילה של הרוקנרול יחד עם חבריו ללהקת "דיפ פרפל". אין ספק שלורד הותיר חותם כבד על דורות של קלידנים בעולם אשר מושפעים ומחקים את נגינתו הייחודית והמושלמת גם כיום. בשנת 2014 נערך ערב מחווה לכבודו בהשתתפות הרבה אמנים גדולים כמו: Bruce Dickinson, Glenn Hughes, Rick Wakeman, Micky Moody, Bernie Marsden ועוד. אנחנו מזמינים אתכם להאזין לאלבום שיצא בעקבות מופע המחווה כאן: "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

יובל בנאי חוגג היום יומהולדת. הנה 20 עובדות מעניינות עליו: תמונה: PARGIT 1. הוא נולד בתל אביב ב- 9 ליוני 1962. 2. הוא בנם הבכור של אילנה ויוסי בנאי - שחקן, זמר, קומיקאי ויוצר. 3. שירת בחיל התותחנים במהלך מלחמת לבנון הראשונה והשתתף בקרב ואף נשפט ל–21 ימי מאסר בכלא שש לאחר שסטר לקצין. 4. המלחמה השפיעה עליו ועל שיריו עמוקות, הוא כתב על כך בין היתר את השירים "התותח מצלצל פעמיים" מאלבום הבכורה של "משינה", שמדבר על הלם קרב של חבר ואת "לא יכול לעצור את זה" שמספר על חוויותיו ממלחמת לבנון הראשונה. 5. אחרי המלחמה הוא הדריך טירונים בבסיס הטירונים של התותחנים (שבטה), בשבי שומרון, שם הוא הכיר את שלומי ברכה. תמונה: ערן 6. השניים נהגו לבלות בחופשות במועדון "הפינגווין", ובהשפעת הלהקות שניגנו שם כמו "מינימל קומפקט" ו"ז'אן קונפליקט" החליטו להקים להקה. 7. במהלך שרותם הצבאי, הם כתבו בבסיס שבטה את כל האלבום הראשון של "משינה". 8. לאחר שחרורם מהצבא, בשנת 1983, הם הקימו את להקת "משינה" והחלו להופיע במועדון "הפינגווין". 9. בשנת 1984 הוא לוהק לסרט "מכת שמש" בכיכובה של ענת עצמון ושר את שיר הנושא שלו. 10. בהמשך אותה שנה הוא פרוייקט מוזיקלי בשם "שלום הציבור" שכלל גם את חברו ללהקת משינה - איגי דיין. 11. בשנת 1985 שוחרר אלבום הבכורה של להקת "משינה", מאז הוא שחרר איתם עוד 9 אלבומי אולפן, ביניהם נכסי צאן ברזל כמו "העמותה לחקר התמותה", "מפלצות התהילה", "להתראות נעורים שלום אהבה" ועוד. 12. בשנת 1991 הפיק את אלבומה של אשתו דאז אורלי זילברשץ - "הקברט של מירנדה" והלחין את רוב שיריו. 13. בשנת 1995 הפיק מוזיקלית את האלבום "מסעותי עם עצמי" של להקת "איפה הילד" והשתתף בעיבודי השירים. 14. בשנת 1997 הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו "יובל בנאי". בו הלחין את כל שירי האלבום וכתב את רובם. מאז שחרר יובל עוד 4 אלבומי סולו: "רש"י דאב" (1999, בהפקת יוסי פיין), "נשאר במקום" (2001), "מעבר להרים" (2008), ו"עוד שיר אחד" (2015) 15. בשנת 1998 השתתף בפרויקט המוזיקלי "עבודה עברית". הוא ביצע גרסת כיסוי לשיר "אני אוהב לישון" של אריק איינשטיין יחד עם להקת שורשי אפריקה. (Photo: Last.fm) 16. הוא שימש כמנטור לצד שלומי ברכה ב–The Voice Israel (עונות 2–3) ב–2012–2013. 17. בשנת 2016 הוא התארח באלבומו של שלמה ארצי "קצפת". הוא שר איתו את השיר "לנצח יחד". 18. בשנת 2019 העלה בנאי את המופע "יובל שר יוסי" בו ביצע את שיריו של אביו, יוסי בנאי. 19. בשנת 2020 השתתף בסרט "מאמי" ושיחק גם בסרטים נוספים כמו Summertime Blues, Nadia (האחים Fox) ובסדרה Chunt Lee ב–2002 20. הוא אביו של אלישע בנאי - בנו הבכור הידוע כסולן בלהקות "אלישע בנאי ו-40 השודדים" ו- "Got No Shame". "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כן, זהו Matt Bellamy - גיטריסט, קלידן, זמר, יוצר ומנהיג להקת "Muse". אז בואו נספר קצת על הזמר בעל מנעד הקול המדהים, הנגן הווירטואוז והכותב הראשי של "Muse": (Photo: Gigwise.com) 1. הוא נולד ב- 9 ליוני 1978 בקיימברידג' לונדון בשם Matthew James Bellamy. 2. אביו George Bellamy היה גיטריסט קצב בלהקת The Tornados, להקת פופ-רוק מהסיקסטיז. 3. בלמי החל לנגן בפסנתר כבר בגיל 6. 4. הקטע הראשון שלמד לנגן בפסנתר היה אות הפתיחה של הסידרה "דאלאס". 5. בגיל 11 הוא כבר עבר לנגן בגיטרה. 6. הופעתו הראשונה היתה כשהיה בן 12, הוא ניגן בפסנתר במופע בבית הספר. 7. כבר בבית הספר הוא היה שותף למספר להקות ושם גם הכיר את המתופף Dominic Howard. 8. בהמשך השניים הזמינו את Chris Wolstenholme להצטרף אליהם כבסיסט. כריס היה אז מתופף והוא לקח שיעורי נגינה בגיטרת בס על-מנת להצטרף ללהקה. 9. בשנת 1994 השלושה הקימו את ההרכב "Rocket Baby Dolls" ונצחו בתחרות להקות בבית הספר. 10. ההרכב ישנה בהמשך את שמו ל- "Muse" לאחר שהשלושה חשבו שהם צריכים שם יותר בוגר ללהקה. (Photo: Altpress.com) 11. יחד עם מיוז הוא ישחרר 8 אלבומי אולפן במהלך 20 שנות פעילות הלהקה. 12. לבלמי קול טנור עם מנעד מאוד רחב. הוא נוהג לשלב בשירה פלצטים וויברטואים, כשבמקרים אלה הוא מושפע בין היתר מ- Jeff Buckley אותו העריץ. 13. השנה הוא אף רכש את גיטרת ה- "Fender Telecaster" בה באקלי השתמש במהלך הקלטת האלבום "Grace". 14. בנגינת הגיטרה שלו בלמי מושפע בין היתר מג'ימי נדריקס, טום מורלו ועוד. 15. הקומפוזיציות של בלאמי מורכבות בדרך כלל ומושפעות ממלחיני מוזיקה קלאסית. כך לדוגמא, ניתן לשמוע השפעות מ- Sergei Rachmaninov בשירים כמו "Space Dementia" ו- Butterflies and Hurricanes, "Camille" Saint-Saëns בשירים כמו "I Belong to You (Mon Coeur S'ouvre À Ta Voix)" ו- Frédéric Chopin בשירים כמו "United States of Eurasia". 16. כשמאט מקליט את תפקידי השירה שלו הוא לא מאפשר לאף אחד להיות בסטודיו, גם לא חבריו ללהקה. 17. הגיטרות של מאט מעוצבות ומתוכננות על-ידי Devon’s Hugh Manson והן כוללות בין היתר טריגרים ואפקטים מובנים אל תוך הגיטרה. 18. הוא חובב כבשים ופעם היו ברשותו 160 כאלה. היו מקרים שהוא אפילו הביא אותו כבשה לראיון. 19. הוא גם חובב צלילה וטוען שפעם אחת כמעט מת בתאונת צלילה כאשר המדריך שהיה מאוהב בחברתו מילא לו רק חצי מיכל של חמצן. 20. הוא כתב את השיר "Soaked" לאלבום הסולו הראשון של Adam Lambert משנת 2009. 21. באותה שנה הוא כתב את המוזיקה לקטע הסיום של הסרט "The International". 22. הוא אוחז בשיא גינס לכמות הגיטרות ששבר בסיבוב הופעות אחד. מדובר ב- 140 גיטרות. 23. החל משנת 2017 הוא חלק מלהקת קאברים בשם "Jaded Hearts Club" שמנגנת שירי ביטלס. הוא מנגן שם על גיטרת בס. 24. הקטע הראשון שכתב מחוץ ל"מיוז" היה "Pray" לאלבום האוסף "For the Throne" שהושפע מסדרת המופת "Game of Thrones". 25. בספטמבר 2020 והוא שחרר את הסינגל "Bridge Over Troubled Water". השיר נכלל בין עשרת שירי ה- EP שקיבל את השם "Cryosleep", יחד עם שיר מקורי "Pray" שכיכב בסדרת הפולחן "Game Of Thrones" ו- "שיר הקורונה" שלו “Tomorrow’s World". 26. עד כה שיחרר בלאמי 9 אלבומי אולפן עם "Muse", האחרון "Will Of the People" שיצא ב- 26 לאוגוסט 2022. אז קדימה ליחצו פליי, תרימו לכבודו את הידיים באוויר ויחד עם תוף הסנר כנסו למקצב: קלאפ אחד, שני קלאפים, קלאפ אחד, שלושה קלאפים וחוזר חלילה. האמינו לנו זה סוחף, מהנה ומשחרר... "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר