אז הפעם נעשה את זה קצר וממוקד יותר... פשוט תיכנסו לסיקור על " Psycho Ward Fest, Vol.1 " תקראו ותגבירו... מה זה תגבירו? כל מה שנאמר שם תגדילו ותעצימו, כי "Psycho Ward Fest, Vol.2" הוא למעשה " Psycho Ward Fest, Vol.1 " על אוברדרייב. אז הנה, אנחנו חוזרים בדיוק על אותם ראשי הפרקים מהסיקור הקודם, רק מדייקים לכם את הפרטים כך שיתאימו לפלא המוזיקלי שהתחולל אמש במועדון ה"גגרין" בתל אביב. ההפקה הייתה מופתית... אם סברנו שההפקה בפסטיבל הקודם היתה מופתית, אז הפעם Vladislav Mazourenko וצוות "Hotbox" פשוט התעלו על עצמם בכל אספקט מקצועי. לנהל פסטיבל שנמשך 12 שעות וכולל 14 להקות זה לא עניין של מה בכך. רק תחשבו על זה שלא פחות מ- 14 הרכבים שונים עולים ויורדים מהבמה במהלך הפסטיבל. לכל הרכב יש את הכלים שלו, את ציוד ההגברה שמתאים לו, הסאונד היחודי לו, הוידיאו-ארט והתאורה שמתאימה למופע שלו. בפסטיבל הזה היו יותר להקות מהפסטיבל הקודם והוא נפרש על פני יותר זמן, ובכל זאת ההפקה המורכבת מאחורי הדבר האדיר הזה נוהלה בצורה מקצועית ומדוייקת להפליא. בנוסף ומעבר לוידיו-ארטים המושקעים של הלהקות בפסטיבל הזה, קיבלנו גם תוספת של פירוטכניקה. ממש "אש ותמרות עשן" שהגיעו היישר מ"ההגדה של פסח" אל הבמה, ליוו והעצימו את המופעים ואפילו הצליחו להפתיע חלק מהלהקות עצמן. קיבלנו יותר דוכנים, יותר גיוון והירידה לפרטים הקטנים היתה מורגשת הפעם במיוחד, החל מקבלת הפנים של רופאי "המחלקה הסגורה", אשר קיבלו אותנו בחלוקים לבנים, ועד הצמידים שחולקו בכניסה בהם הוסתר קוד מספרי שסייע לאיתור הזוכה בהגרלת הגיטרה, בסיום המופע האחרון בפסטיבל - של להקת " Scardust ". איך התבטא הזמר אילייה בדרוב במהלך ההופעה של " The Fading " ? ולאד הוא גאון!!! ואנחנו בהחלט מסכימים איתו. הלהקות היו אדירות... כמה להקות מדהימות היו בפסטיבל הזה... יש לנו כישרונות אדירים כאן בארץ, "לא צריך לחפש שום דבר בחו"ל", וכן, אנחנו שוב משתמשים בציטוט של אילייה בדרוב מ- " The Fading " והוא כל-כך צודק!!! מי שהיה שם ראה לנגד עיניו רמות כתיבה וביצוע ברמה גבוהה ביותר, של כל אחת ואחת מ- 14 הלהקות שהופיעו על הבמה. אין לנו במה להתבייש, יש לנו כאן להקות מטורפות שראויות להכרה והצלחה בינלאומית! ומה שמדהים הוא, שלמעט " SaffeK ", " HotBox ", ו- " Walkways " שהופיעו גם בפסטיבל הקודם, קיבלנו הפעם 11 להקות אדירות שלא היו חלק מ- " Psycho Ward Fest, Vol.1 ", כך שאם נוסיף הרכבים ישראלים מעולים שלא היו חלק משני הפסטיבלים, אין לנו ספק שניתן להפוך את הפרויקט האדיר הזה לפסטיבל אחד גדול של כמה ימים, ממש כמו הפסטיבלים המיתולוגיים הגדולים בחו"ל. אז הפעם היו שם גם: Scardust " ," Clapsodra ", " Sinnery " ," StormbounD ", " The Fading ", " Revision The Dream ", " Serpentale ", " MATRICIDE ", " Desert Band ", " Cyclops ו- " Structural ", אשר עלו, כל אחת בתורה ,על הבמה הקטנה של ה"גגרין" וגרמו לנו להרגיש כאילו אנחנו מינימום בפסטיבל "Wacken" האגדי. (תמונות: אופיר אברהמוב) אתם קולטים איזה להקות מטורפות יש לנו כאן בארץ??? כמות הכישרון שהיתה על במה אחת, בטווח יחסית קצר, הייתה פשוט בלתי נתפסת!!! לא לחינם התבשרנו (רק במהלך הפסטיבל הזה), על-כך שאנחנו כבר מייצאים מטאל לחו"ל 😍 " Scardust " הולכת לשלב כוחות עם לא אחרת מאשר להקת "Blind Guardian", אותה היא מתעתדת לחמם בהופעותיה באירופה בסתיו הקרוב, " SaffeK " מתעתדת לחרוך את הבמה בפסטיבל "Masters of Rock" בצ'כיה ביולי הקרוב ו- " Walkways " קופצת בחודש מאי, בקטנה, ללונדון כאורחים מיוחדים של "The Omnific" ובהמשך מארחים אותם בהופעה כאן בארץ, יחד עם "Shell Beach" מהונגריה, במועדון "רידינג 3". הקהל היה מדהים... כן, כן, לא הפסח וגם לא המצב המורכב בארץ עצרו את הקהל שהגיע בהמוניו והצביע ברגליים (שלבטח שרפו מכאבים לאחר 12 שעות רצופות של הופעות). לתחושתנו (ואת זה רק המארגנים של האירוע יוכלו לאשש), מספר הנוכחים היה אפילו גדול יותר מהפסטיבל הקודם. את זה ניתן היה לראות הן באולם עצמו והן מחוצה לו, בצפיפות שהייתה ברחבת הכניסה ומול דוכני המרץ' במהלך ההפסקות הקצרות בין המופעים. אפילו השעה הקשוחה - 13:00 בצהריים, לא הרתיעה את באי הפסטיבל. כבר בדקות הראשונות של המופע הפותח של " Serpentale " נצפתה נוכחות מכובדת של קהל, אשר ברובו נכח לאורך כל 12 שעות הפסטיבל, עד למופע האחרון של " Scardust " וההגרלה שנערכה בסיומו. (תמונות: אופיר אברהמוב) כמו בפסטיבל הקודם, הקהל הגיע ליהנות, לחוות את הדבר המדהים הזה שנקרא מוזיקה, לעוף באוויר, לשאוג במלוא גרון ולשכוח לכמה שעות מהבעיות, מהצרות ומהדאגות. אבל יותר מכל, כמו בפסטיבל הקודם, גם הפעם הרגשנו יותר מכל שהקהל שפקד אתמול את מועדון ה"גגרין" הגיע לתמוך בלהקות האהובות עליו, להיות חלק מהסצנה המדהימה של המטאל בישראל, להתמנגל עם שכמותו וגם לחנוך את הדור הבא. כן, ראינו בקהל גם לא מעט משפחות שהגיעו עם הילדים וחלקו את החוויה המטורפת הזאת יחד וזה בהחלט היה מראה מאוד מרגש!!! לסיכום... כל מי שהיה חלק מהדבר המטורף הזה, להקות, אמרגנים, מפיקים, מפעילי דוכנים וכמובן הקהל הגדול שזרם בהמוניו כבר יודע!!!! יש בארץ סצינת מטאל מטורפת וכולנו צריכים להיות גאים בה. תרשו לנו להשתמש בכינוי מפיו של אלון קרניאלי מ- " Sinnery " אתם ה- "AntiTribe". או במילים אחרות, השבט השונה והאחר, מיעוט שנועד לגדול ולהפיץ קצת אור בימים חשוכים. כל מה שנשאר לעשות הוא להמתין בסבלנות ל- "Psycho Ward Fest, Vol.3" ולדמיין אילו עוד הפתעות מכינים לנו Vladislav Mazourenko וצוות "Hotbox" בהמשך הדרך... "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

בשנת 1994 האלבום "Smash" הפך להיות האלבום ה-9 הנמכר ביותר בארה"ב, עם מכירות שגם פרצו לכל מדינות העולם. יחד עם האלבום "Dookie" של להקת "Green Day" כבשו להקות ה-Punk Rock את המיינסטרים האמריקאי בפעם הראשונה מזה 18 שנים !! ב-8 באפריל 1994 שוחרר האלבום "Smash". ההבדל היחיד בין שתי הלהקות הללו הוא שגרין דיי שחררה את "Dookie" תחת הלייבל הגדול "Warner Bros" ולעומתה אוף ספרינג שחררה את האלבום "Smash" תחת הלייבל העצמאי "Epitaph" וזה הבדל משמעותי במונחים אמריקאיים וגם בינלאומיים, עוד מעט תבינו למה... בשנת 1988 חתמה הלהקה עם לייבל קטן ועצמאי בשם "Nemesis", היא לקחה את המפיק Thom Wilson שהיה בעל ניסיון עם להקות פאנק ושחררה עימם את אלבום הבכורה שנשא את שם הלהקה ושוחרר במספר מאוד מוגבל של קלטות ותקליטים. הם הופיעו במועדונים וניסו לקדם את האלבום באופן עצמאי אך ללא הצלחה מיוחדת. כבר באותה תקופה ניסה טום להביא אותם ללייבל יותר גדול וכיוון ל- "Epitaph", אך הם לא ממש התלהבו מהחבורה ולא הסכימו להחתים אותם. שלוש שנים לאחר מכן הם נכנסים שוב לאולפן ההקלטות והפעם המטרה היא ליצור EP חזק שיביא להם חוזה עם לייבל קצת יותר גדול ממה שיש להם היום. שוב עם המפיק טום הם משחררים EP בשם "Baghdad 7". ה-EP מצליח הפעם למשוך את תשומת ליבו של Brett Gurewitz, גיטריסט להקת הפאנק "Bad Religion" וגם נשיא ובעלים של חברת התקליטים "Epitaph". ברט מרגיש שיש דברים בגו והפעם הוא מחליט להחתים את הלהקה הצעירה בלייבל שלו. בסוף 1991 נכנסת הלהקה יחד עם טום להקליט את האלבום השני "Ignition". האלבום משוחרר בתקופה שבה מתחילים הניצנים של הפאנק לסחוף יותר ויותר מאזינים ואוף ספרינג מצליחה ליצור לעצמה קהל מעריצים ולמלא מועדונים בהופעות. הם אפילו יוצאים לסיבוב הופעות יחד עם להקות (פאנק רוק דומות) "Pennywise", "Lunachicks" ו- "NOFX" בארה"ב ובאירופה. האלבום מצליח מעל למצופה בעיני הלהקה וגם בעיני הלייבל ומכניס בהם מוטיבציה ותשוקה להמשך. (Photo: Courtesy Of Offspring) בינואר 1994 נכנסת הלהקה לאולפן להקליט את האלבום השלישי שלה "Smash". חברי הלהקה סיפרו שהרבה דברים באותה תקופה התרחשו באופן ספונטני וקבלת החלטות רגעית, ללא חשיבה לטווח הארוך או תוכניות וחזון ארוכי טווח. אחת הדוגמאות היא שעם כניסתם לאולפן מחליטים חברי הלהקה לרכוש ציוד חדש וטוב יותר ממה שהיה להם, הם רכשו מגבר אחד כפול ושדרגו את מערכת התופים, לא יותר מזה. בדיעבד סיפר Dexter Holland שזה מה שאיפשר להם להישמע כל כך טוב באלבום, כי אם הם היו משתמשים בציוד הקודם שלהם רוב הסיכויים שהסינגלים לא היו מושמעים ברדיו. גם הפעם מצטרף לחבורה המפיק טום ותוך חודשיים עם תקציב זעום של 20 אלף דולר מקליטה הלהקה את האלבום. מאחר והם היו מוגבלים בתקציב, טום המפיק ישן בקרוואן מחוץ לאולפן וחברי הלהקה היו מקליטים בעיקר בזמן שאמנים אחרים היו מבטלים כי אז המחיר היה הרבה יותר נמוך מהרגיל. חברי הלהקה מסיימים את ההקלטות ומגישים לברט (נשיא הלייבל) את החומרים הגולמיים, ברט נכנס לרכב, מכניס את הקלטת למערכת הרכב ומגביר למקסימום. לאחר שעתיים ויותר מעשרים סיבובים סביב ביתו, יוצא ברט מהרכב, נכנס לביתו ומודיע לאישתו בהתרגשות "מתוקה, חיינו הולכים להשתנות מעכשיו". הסינגל הראשון מהאלבום "Come Out and Play" נשלח לתחנות הרדיו השונות וכעבור מספר ימים ברט מקבל שיחת טלפון מתחנת הרדיו "KROQ" (תחנת הרוק הגדולה בארה"ב) שמודיעה לו כי השיר כל כך טוב שהוא הולך להיכנס ל-"power rotation". תוך פחות מ-24 שעות השיר משודר ללא הפסקה בתחנת הרדיו, מתפשט לשאר התחנות בלוס אנג'לס ומיד הופך ללהיט היסטרי. זהו שיר הפריצה של הלהקה שכבש את המקום הראשון בבילבורד ושיגר אותה ישר לעננים וגם לווה בוידאו הקליפ הראשון שצילמה הלהקה ושודר ללא הפסקה ב-MTV. דקסטר סיפר שאת ההשראה לשיר הוא קיבל בזמן שהוא היה נוסע ברכב ללימודים וצופה מהצד בפרעות שהתקיימו בלוס אנג'לס ב-1992. בהמשך השיר קיבל את הכינוי "Keep 'Em Separated". במקביל משוחרר הסינגל "Welcome to Paradise" של להקת גרין דיי ושני הסינגלים הללו מהווים את ירית הפתיחה של השתלטות הפאנק רוק על המיינסטרים בארה"ב ובעולם כולו. תחנות הרדיו לא מספיקות להירגע ועם יציאת הסינגל השני "Self Esteem" מתרחשת התפוצצות נוספת שמפרקת את גלי האתר. השיר כובש גם הוא את פסגת המצעדים אך הפעם לא רק בארה"ב אלא גם בעולם כולו, הוא נכנס לראש הטבלה במצעדים באירופה ובמדינות רבות נוספות בעולם. דקסטר סיפר שהוא לא כתב את השיר מנסיון אישי אלא מחבר קרוב שחווה מערכת יחסים משתלטת בגלל חוסר בטחון עצמי. אגב, מספר חודשים לפני כן משוחרר הסינגל השני של גרין דיי "Basket Case". כמעט שנה לאחר יציאת האלבום משוחרר הסינגל השלישי "Gotta Get Away", גם הסינגל הזה זוכה להצלחה אדירה וממשיך את הנסיקה של הלהקה אלעל. הוא אמנם מגיע רק למקום ה-6 בבילבורד אך זוכה להשמעות בלתי פוסקות בתחנות הרדיו. עם יציאת האלבום יצאה הלהקה לסיבוב הופעות שנמשך שנתיים על מנת לקדם את האלבום ברחבי העולם. הם מאוד אהבו להופיע במועדונים ורצו לשמור על ההופעות שלהם קרוב לקהל, הם סירבו מספר פעמים להיות מופע פותח ולהופיע באיצטדיונים עם להקות כמו מטאליקה ואליס אין צ'יינס. בנוסף לכך הם גם נמנעו מלהופיע בתוכניות טלוויזיה מפורסמות ודחו הצעות שהגיעו מתוכניות ארוח כמו SNL. כפי שכבר הבנתם, ראיתם או אפילו חוויתם בעצמכם ההצלחה היתה מטורפת, לא היה ניתן להאזין לרדיו מבלי לשמעו את אוף ספרינג, לא היה ניתן להעביר לילה במועדון רוק מבלי לרקוד לצליליה של הלהקה לפחות מספר פעמים ולא ניתן היה להעביר שעה ב-MTV מבלי לראות את "Noodles" לפחות עשר פעמים. חברי הלהקה שמכרו קרוב ל-15 אלף עותקים מהאלבום השני שלהם וראו את להקת הדגל של הלייבל "Bad Company" מוכרת כ-100 אלף עותקים שאפו להגיע במקסימום ל-80 או 90 אלף עותקים. אבל הם לעולם לא דימיינו שההצלחה תהיה כה גדולה והאלבום ימכור למעלה מ-11 מיליון עותקים ברחבי העולם, האלבום הנמכר ביותר בעולם תחת לייבל עצמאי. ( Photo: IMDB.com) חברי הלהקה סיפרו שבזמן ההצלחה של האלבום הם עדיין עבדו במשרות חלקיות כי הייתה להם מחוייבות. סיפור מצחיק היה לנודלס שהיה שרת בבית הספר "Earl Warren School" והתחייב לסיים את העבודה רק בסיום שנת הלימודים. הוא סיפר שזה היה מוזר כשתלמידים היו פונים אליו ונדהמים כשבבוקר הם רואים אותו בבית הספר ובערב הם רואים אותו ב-MTV. ברט סיפר שלאור הביקוש המטורף לאלבום, הוא היה צריך למשכן את הבית שלו על מנת לייצר את הכמות המבוקשת. מספר חודשים לאחר יציאת האלבום כל החניון של הלייבל היה מלא במשטחים של דיסקים של האלבום וכל המחסנים בעיר הושכרו ע"י ברט ואיחסנו משטחים נוספים של האלבום. המכירות היו כל כך מרשימות עד שחברת "Sony Music" הציע לברט לרכוש אחוזים מהלייבל, ברט החליט לדחות את ההצעה. אנחנו לא רוצים להיכנס להשוואות, כי אין דבר כזה "יותר טוב" במוסיקה, זו אמנות וכל אחד יכול לתפוס אותה בצורה אחרת. אבל אי אפשר להתעלם מכך שאוף ספרינג הצליחה עם האלבום הזה תחת לייבל קטן ועצמאי לעומת גרין דיי שלה היה גב חזק בלייבל ענק. זוהי נקודה ששווה לזקוף לזכותה אבל בסוף של דבר שתיהן הצליחו לפוצץ את הפאנק רוק חזרה באוזניים שלנו !!! להאזנה לאלבום ב: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 08.04.1975 "כשהתחלנו לייצר את "Toys in the Attic", הביטחון שלנו נבנה מסיבוב ההופעות האחרון שלנו. שני האלבומים הראשונים כללו שירים שניגנו במשך שנים בהופעות חיות במועדונים, עם Toys, התחלנו מאפס" מספר Joe Perry חבר להקת "אירוסמית'", ומוסיף: "כשעשינו את התקליט הזה, למדנו להיות אמנים מקליטים, ולכתוב שירים תחת דד-ליין. תוך כדי כך, התחלנו בסיעור מוחות. כולם זרקו רעיונות לצורת הכתיבה, והנגינה" האלבום "Toys in the Attic" שיצא ב- 08.04.1975, היווה את פריצת הדרך של להקת "אירוסמית'", ועל פריצת הדרך הזו ניצח היטב המפיק ג'ק דאגלס שבאולפן הנחה את חברי הלהקה, ותפקד כחבר השישי בלהקה. על תהליך הבניה, וההקלטה של האלבום מפרט המפיק ג'ק דאגלס, שגם התחיל את דרכו כטכנאי הקלטות ( ג'ון לנון , "The Who", מיילס דייויס, "צ'יפ טריק" ועוד). "הלהקה נכנסה למפגשי ההקלטה עם שלושה או ארבעה שירים בלבד, ובפעם הראשונה, כתבה את רוב החומר תוך כדי ההקלטה. לפני מפגשי ההקלטה, הלהקה הזמינה שעות אולפן לחזרות, ולכתיבת החומרים, עיצוב השירים, והכנה למפגשי ההקלטה" דאגלס מסביר, "בילינו לפחות חודשיים בפרה-פרודקשן. הבנתי שהם לא יכולים לכתוב במהלך סיבוב ההופעות. היינו מבלים הרבה זמן בסיטואציה של טרום-הפקה ויכולנו להמציא הרבה חומרים טובים. הבנתי מה כל אחד מחברי הלהקה מביא איתו לשולחן, כלומר את האיכויות של כל אחד מהם" "סטיבן באמת מבריק, הוא היה כותב את המילים לאחר שהמוזיקה הושלמה. דאגלס מסביר, "סטיבן היה תמלילן מבריק, ומצחיק מצד אחד, אבל מיוסר, וככל שחלף הזמן, הוא נעשה יותר ויותר מיוסר, והתקשה לכתוב מילים" "הוא היה מזלזל בעצמו ומודע למה שקורה בעולם, ולמה שקורה ברחובות, אבל הוא הציב לעצמו רף כל כך גבוה שהיה לו ממש קשה" הגיטריסט Joe Perry בא לעזרתו של Steven Tyler כשהוסיף, "זה באמת קשה לספר סיפור בצורה קצבית, לחרוז, ויש לו שדים משלו שהוא צריך לספק. הוא בעצם היה לוקח את ערוצי ההקלטה, שם אוזניות ופשוט מסתובב בכל מקום שהוא יכול, עד שהצליח למצוא את המילים הנכונות" אפרופו שדים, Steven Tyler לא אהב את אליסיה ג'ארט אשתו של Joe Perry , הוא טען שהיא כמו יוקו אונו בשעתה, היא מפרידה את פרי מהלהקה, וכתב עליה את השיר " Sweet Emotion ". את " Adam's Aplle " כתב Steven Tyler כגרסה המודרנית לסיפור אדם וחוה מהתנ"ך. טיילר התייחס גם במרומז לבעיית צריכת הסמים שלו בשיר הנושא שהיה בעצם שם נרדף לאדם המאבד את שפיותו. את " No More No More " טיילר כותב מנקודת מבטו של מוזיקאי שמצוי בסיבוב הופעות, עם כל המשתמע מכך, החל ממלונות, גרופיות ושעמום. טיילר מכנה את השיר "היומן שלי". לאחר שהאלבום כמעט והושלם, היה חסר ל"אירוסמית'" עוד שיר אחד. הם החליטו לנסות את השיר שג'ו פרי הלחין בהוואי, אבל עדיין לא היו לו מילים או שם. דאגלס מסביר, "אמרתי ללהקה שאנחנו צריכים עוד שיר אחד בקצב גבוה, הקלטנו את זה, ולא הצלחנו להמציא מילים או חרוזים, וכבר חשבנו להפוך אותו לאינסטרומנטלי" אבל השיר היה כל כך טוב ופ'אנקי. וחברי "אירוסמית'" החליטו לקחת הפסקה מההקלטה, ולנקות את הראש. יחד עם המפיק ג'ק דאגלס הם ירדו ל"טיימס סקוור" לראות את הסרט "פרנקנשטיין הצעיר" של מל ברוקס. כשחזרו לאולפן, הם כתבו את המילים שהיו חסרות להם בהשראת הקטע שבו מרטי פלדמן ששיחק את איגור, צלע במורד המדרגות של רציף הרכבת, ואמר לג'ין ויילדר " Walk This Way " דאגלס מיד הציע את המשפט הזה מתוך הסרט ככותרת לשיר שלהם. אבל הם עדיין היו צריכים מילים. במלון באותו לילה, טיילר כתב את המילים לשיר, אבל שכח אותם במונית בדרך חזרה לאולפן למחרת בבוקר. טיילר חשב לעצמו "הם בטח יסקלו אותי באבנים. כל הדם התנקז מהפנים שלי, אבל אף אחד לא האמין לי. הם חשבו שמעולם לא יצא לי לכתוב אותם". נסער, הוא לקח קלטת עם הרצועה האינסטרומנטלית שהקליטו, ונגן טייפ נייד עם אוזניות ונעלם לחדר המדרגות. הוא כתב את המילים על הקיר בקומה העליונה של חנות התקליטים "פלאנט". לאחר שעתיים הוא הצליח להשלים מחדש את הכתיבה של " Walk This Way ". המילים, המספרות את סיפורו של נער מתבגר המאבד את בתוליו. פרי חשב שהמילים שכתב טיילר היו כה נהדרות, ועמד לזכותו הרקע שלו כמתופף, טיילר אהב להשתמש במילים כאלמנט כלי הקשה. המילים צריכות לספר סיפור, אבל עבור סטיבן יש להן גם תחושה קצבית, קופצנית. טיילר מחפש מילים בעלות משמעות כפולה, שיוצאות ממסורת הבלוז. פרי זכר כיצד הגיב דייויד יוהאנסן מה"ניו יורק דולז" כששמע את " Walk This Way ". "הוא קרא לי, ואמר "זה השיר הכי מטונף ששמעתי ברדיו. סטיבן תמיד רצה להכניס לשירים שלנו משמעות כפולה כדי לראות כמה קרוב לקצה אנחנו יכולים להגיע, בלי שיצנזרו אותנו" השיר הפך ללהיט השני של "אירוסמית'" בארה"ב אחרי " Dream On ". יותר מעשור לאחר מכן, כשהקריירה של "אירוסמית'" היתה בהתרסקות, היתה זו גרסת היפ הופ של "Run-DMC" שהחזירה את הלהקה חזרה לעניינים. טיילר הסביר את ההשראה לשם האלבום בספר הזיכרונות שלו: "המצאתי את הכותרת בגלל המשמעויות הברורות שלו. התייחסתי לתקליט הזה כתקליט שגם בעוד שנים רבות אנשים יעריכו, ויחושו אליו געגועים כמו שהם חשים לצעצועים הישנים שלהם בעליית הגג. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

ב- 8 לאפריל, 1977, "Judas Priest" הוציאו את אלבומם השלישי "Sin After Sin". האלבום "Sin After Sin" מציג את "Judas Priest" מגובשת יותר בעודה יוצאת מהשלב הניסיוני של חיפוש הזהות אל עבר השלב הו היא מתחילה לעצב את הסאונד שיהפוך לשלה וישפיע על ז'אנר ההבי מטאל כולו. המעבר ללייבל גדול והעבודה עם Roger Glover כמפיק הובילו לצליל חד, מגובש ומדויק יותר, תוך הסרת חלק גדול מערפל הבלוז שריחף מעל החומרים המוקדמים שלהם. זהו האלבום היחיד של הלהקה עם המתופף Simon Phillips, נגן סשנים שהובא להחליף את Alan Moore. אחרי " Sad Wings of Destiny " שיצא שנה קודם לכן, השינוי בסאונד ובסגנון מורגש מיד. הריפים מרגישים חדים יותר, מבני השירים ממוקדים יותר, והעוצמה של האלבום נשענת על דיוק ולא על התנסות. עדיין יש כאן האווירה האפלה של האלבומים הקודמים, אבל הוא כבר לא מתפזר, הוא ממוקד ומכוון מטרה. הפתיחה של האלבום מבהירה זאת היטב. "Sinner"  מתפתח מתוך נוכחות איטית ומאיימת אל משהו עוצמתי בהרבה. הוא נבנה על הכימיה ההולכת ומתהווה בין Glenn Tipton ל- K. K. Downing. מתקפת הגיטרות התאומות כאן מתחילה להפוך למאפיין מגדיר של הלהקה ולא רק לבחירה סגנונית. Rob Halford מעגן את הקטע עם ביצוע שנע בין איפוק להתפרצות, ומעניק לשיר תחושת מתח מתמשכת שאינה נרגעת. אחריו מגיע "Diamonds and Rust"  ומשנה את הפרספקטיבה. במקום להמשיך עם הכיוון האגרסיבי, "Judas Priest" מכנסים את העיבוד פנימה ומעצבים את המקור של Joan Baez מחדש לכיוון קר יותר. זוהי תזכורת לכך שיכולת שליטה יכולה להיות אפילו עוצמתית יותר מנגינה מהירה ואגרסיבית. ככל שהאלבום מתקדם, התבנית למה שהמטאל יהפוך להיות, מתחילה להתגבש. "Let Us Prey / Call for the Priest"  נפתח בקטע האיטי שמזכיר קצת את "קווין" - " Let Us Prey ", ואז מתפוצץ להתקפה חדה ומהירה יותר ב- " Call for the Priest ". השיר "Last Rose of Summer"  סוגר את הצד הראשון של התקליט באווירה איטית עם ניחוח בלוזי. יחד עם "Here Come the Tears" , הוא מאט את הקצב של האלבום מבלי לאבד מהמשקל שלו, ומוסיף שכבת עומק ואווירה שמעצימה את הרגעים הכבדים יותר. אין ספק, "Sin After Sin" הוא אלבום שממלא תפקיד מרכזי בעיצוב הבסיס הקצבי של ההבי מטאל. הוא מציג גישה הדוקה וטכנית יותר, המבוססת על נגינת בס מהיר, ריפים מנסרים ושימוש בדאבל בס בתופים. ההתפתחות הזו מגיעה לשיאה בקטע הסיום, "Dissident Aggressor" , שם העלייה במהירות ובעוצמה מובילה את הלהקה לטריטוריה אגרסיבית יותר ומניחה את היסודות לסגנונות המהירים והכבדים שיגיעו בהמשך. המהירות והאינטנסיביות שלו רומזות על הכיוונים שהז'אנר יחקור במלואם רק שנים מאוחר יותר. הנגינה של Simon Phillips ממלאת כאן תפקיד מרכזי ומעניקה לשיר המהיר דיוק שמרגיש טכני ולא רק אנרגטי. האלבום "Sin After Sin" הוא הרגע בהיסטוריה של "Judas Priest" שבו חיפוש הכיוון הסתיים והפך לזהות. הוא עדיין טומן בחובו שרידים מהתקופה המוקדמת ו"החקרנית" יותר של הלהקה, אך הוא כבר מצביע בבירור על הדיוק, המהירות והסגנון שיגדירו את ההבי מטאל. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

פינה בקטנה... והיום, על "אקורד הפתיחה" לקריירה הקצרה אך מפוארת של להקת "The Police". ב- 7 לאפריל 1978 שחררה פוליס את הסינגל הראשון שלה בהרכב הקלאסי של הלהקה - " Roxanne ". למה בהרכב הקלאסי? כי בשנת שנה קודם לכן ב- 1 במאי 1977 שחררה הלהקה את הסינגל הראשון שלה " Fall Out ", אך זה היה עם הרכב להקה אחר הכולל את הגיטריסט Henry Padovani. הסינגל נכשל וללהקה לקח שנה שלמה לאסוף את עצמה מחדש, לחתום עם חברת התקליטים "A&M Records" ולהתחיל לעבוד על אלבום הבכורה שלה - "Outlandos d'Amour". את הסינגל הזה שחררה הלהקה עוד לפני שסיימה את ההקלטות לאלבום הבכורה, אשר שוחרר רק בחודש נובמבר 1978. השיר הזה נכנס לרשימת 500 השירים הגדולים בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון, להיכל התהילה של הגראמי ואפילו נכנס להיכל התהילה של הרוקנרול, אך זה לא היה המצב בעת הוצאתו. השיר נכשל במצעדים ולא זכה בכלל להיכנס לפלייליסט של ה- BBC ברדיו. חברת התקליטים ראתה בעובדה שהשיר לא נכלל בפליילסיט של ה- BBC הזדמנות שיווקית והחלה לפרסם פוסטרים של הסינגל עם הכיתוב "הוחרם על-ידי ה- BBC". הסיבה ל"החרמה" לכאורה, היתה העובדה שהשיר עסק בסיפור אהבה בין גבר ל"יצאנית", כשהגבר מנסה לשכנע אותה שהיא לא צריכה לעסוק בזנות. הטריק השיווקי עבד והלהקה מיד נחשבה ללהקת פאנק רוק מהפכנית. את הרעיון לשיר קיבל סטינג ברובע האורות בפריז לאחר הופעה של הלהקה במועדון The Nashville. סטינג הביט בזונות וחשב לעצמו איך הוא ירגיש אם יתאהב באחת. שם השיר מגיע משמה של הדמות בהצגה "סיראנו דה ברז'רק", פוסטר ישן שהיה תלוי במלון בו שהתה הלהקה נתן לסטינג את הרעיון. גירסה אחרת מספרת כי סטיג בחר בשם "Roxanne", הואיל וזה היה שמה של אשתו של אלכסנדר הגדול. סטינג כידוע היה מורה להיסטוריה לפני שהחל לעסוק במוזיקה. הצחוק באינטרו לשיר הוא תוצאה של תאונה. בזמן הקלטת הקולות סטינג התיישב בטעות על פסנתר שהיה באולפן. הוא חשב שהמכסה שלו סגור אבל הוא היה פתוח ולכן נשמע צליל פסנתר יחד עם הצחוק של סטינג. המפיק והלהקה חשב שזה יהיה נחמד להשאיר את זה בגירסה הסופית. להאזנה לשיר: לחצו כאן . "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

ב- 7 לאפריל 1978 שוחרר אלבום ההופעה "The Last Waltz" של להקת "The Band". זה כנראה מופע המחווה הגדול ביותר שאנחנו מכירים בהיסטוריה המוזיקלית. לא "גדול" מבחינת מכירות. גם לא "גדול" מבחינת כמות הצופים או כמות ההרכבים שמנגנים בו, אבל בהחלט הכי גדול מבחינת הקונספט וההפקה. ולמה הכוונה? בכל מופעי המחווה שאנחנו מכירים האומנים וההרכבים מבצעים שירים של עצמם או של האומן נשוא המחווה. לעומת זאת, במופע הזה, קרה משהו אחר לגמרי. "הלהקה" - "The Band", הצטרפה לכל אחד מהאמנים האורחים בשירים של אותו אומן. לשם כך "הלהקה" היתה צריכה להתאים את עצמה, את סגנונה, את הסט, את העיבודים ואפילו את הסולם כך שיתאים לשירה של האומן הספציפי אותו היא ליוו. זה גם אחד מאלבומי ההופעה הגדולים, אשר צולם גם לסרט בבימויו של Martin Scorsese, והוכתר מאוחר יותר לאחד מסרטי ההופעה הדוקומנטריים הגדולים בכל הזמנים. ההופעה האלמותית הזאת נערכה באולם "Winterland Ballroom" שבסן פרנסיסקו, בערב "חג ההודיה" ב- 25 לנובמבר 1976. כשמו של האלבום, המופע הזה נועד להיות מופע פרידה של הלהקה ולכבוד המאורע "הלהקה" אירחה איתה על הבמה אומנים וחברים מצמרת המוזיקה העולמית מאותם שנים, וביניהם: Bob Dylan , Eric Clapton , Neil Young , Joni Mitchell, Van Morrison, Muddy Waters, Neil Diamond, Ringo Starr ועוד ועוד. הנה כמה עובדות מעניינות על המופע המדהים הזה והסרט המופתי שליוו אותו: 1. העיתוי של המופע בערב "חג ההודיה" לא היה מקרי. המופע הזה ממש נערך כמו "הסעודה האחרונה". רוכשי הכרטיסים הוזמנו ל"ארוחת מלכים" שנערכה לפני המופע ושלמו מחיר הגבוה פי חמש ממחירי הכרטיסים שהיו נהוגים אותה עת. הם הגיעו לבושים בהתאם וסעדו לצלילי וואלס שהתנגן ברקע ורקדנים שהופיעו בפניהם. 2. כאלמנט הפתעה, רוכשי הכרטיסים לא היו מודעים לסדר הגודל של האומנים שיתארחו במופע. על הכרטיסים נרשם פשוט שההופעה היא של "הלהקה" וחברים: "Bill Graham presents The Last Waltz: the Band and friends". 3. החדר בו המתינו האומנים האורחים להופעה לא היה "Green Room" אלא "White Room" – הוא עוצב בלבן ואבקה לבנה (קוקאין) חולקה על השולחנות בשפע. 4. זו היתה הפעם הראשונה שהבמאי מרטין סקורסזה הסכים לעבוד על סרט דוקומנטרי המסקר הופעה. זו היתה בקשתו האישית של Robbie Robertson מסקורסזה, ששה שבועות בלבד לפני המופע. 5. צוות הצילום של המופע יכלול אנשי קולנוע מפורסמים לעתיד, כגון: Michael Chapman (נהג מונית והשור הזועם), Vilmos Zsigmond (מפגשים מהסוג השלישי וציד הצבאים) ועוד. 6. סקורסזה קיבל את אישור בעל האולם ומפיק המופע - Bill Graham לחפור בריצפת האולם כדי להקים מגדל עליו עמד Vilmos Zsigmond והמצלמה שלו. 7. לעיצוב האולם השתמש סקורסזה בנברשות שהיו בשימוש בסרט המופת "חלף עם הרוח". 8. במהלך ההכנות לצילומי המופע סקורסזה עבד במקביל על הסרט "ניו יורק, ניו יורק". 9. סקורסזה לא צילם את הקהל באופן מכוון. הוא רצה שהקהל יתרכז במופע ולא במצלמות. בנוסף הוא חשב שאחרי שוודסטוק נתן סיקור כה גדול על הקהל, זה כבר לא מעניין אף אחד. 10. חמש עשרה דקות בלבד לפני המופע הגיע בוב דילן והודיע שהוא לא מעוניין להשתתף במופע. הוא חשש שזה יתנגש עם סרט נוסף שלו שהיה אמור לצאת באותו זמן - "Renaldo & Clara". (Photo: Courtesy of MGM) 11. בסופו של דבר מפיק המופע והבעלים של האולם – ביל גרהאם, הצליח לשכנע אותו לעלות למופע, אך התנאי של דילן היה שרק שני השירים האחרונים שלו יצולמו, ואכן בזמן הביצוע של השירים הראשונים המצלמות לא כוונו לבמה. 12. המתופף Levon Helm לא רצה את Neil Diamond בין האורחים, הוא סבר שהוא לא מתאים לסגנון של יתר האורחים. רוברטסון הביא אותו רק בגלל שהוא הפיק לו את האלבום "Beautiful Noise" וכתב איתו את השיר " Dry Your Eyes " שבוצע גם במופע. 13. כנראה שגם Neil Young חשב כמו לבון הלם כי הוא הציג את עצמו בפני Neil Diamond מאחורי הבמה כך: "Nice to meet you. I'm Neil Sedaka". 14. מנהלו של Neil Young סירב שהשיר " Helpless " יכלל בסרט. הסיבה, על אחד מנחיריו של ניל יאנג נראה אבקת קוקאין לבנה. בסופו של דבר השיר נכלל בסרט לאחר שסקורסזה עשה קסמים והצליח לטשטש את הגרגר. 15. הצילום של המופע של Muddy Waters כמעט ופוספס. סקורסזה חשב שהמופע הסתיים והורה לצלמים לכבות את המצלמות. צלם אחד סורר שלא חבש את אוזניות המשיך לצלם ולכן הקטע הזה בסרט כולל רק זווית אחת של צילום. 16. עוד סיפור על Muddy Waters. כמות האורחים במופע היה כה גדולה ולכן שקלו לוותר על הופעתו של Muddy Waters. המתופף לבון הלם התעקש ואיים לא לנגן ובסופו של דבר ווטרס עלה. 17. אחד הקטעים המדהימים במופע היה במהלך הסולו הראשון של אריק קלפטון בשיר " Further on Up the Road ", כאשר רצועת הגיטרה שלו התנתקה. באותו רגע קלפטון הסתכל על Robbie Robertson ואמר "Rob!" ורוברטסון פשוט המשיך את הסולו מבלי לפספס תו. 18. לבון הלם והחברים לא אהבו את הסרט. הם חשבו שרובי רוברטסון קיבל שם יותר מידי פוקוס. 19. השיר האחרון שנוגן בהופעה היה " I Shall Be Released " בו כל חברי "הלהקה" והאורחים היו על הבמה. 20. לאחר השיר האחרון על חלק מהחברים והאורחים לג'אם סשנים מאולתרים. Stephen Stills שלא היה חלק מהמופע והגיע מאוחר לאולם השתתף בג'אם סשן השני. 21. בסיום הג'אמים עלתה "הלהקה" בשעה 2:15 לפנות בוקר לשיר אחד אחרון נוסף - " Don't Do It ". זו היתה הפעם האחרונה בה "הלהקה" הופיעה בהרכב הקלאסי שלה. (Photo: Steve Gladstone and Brian D. Hardin) 22. השיר הזה היה השיר עימו נפתח הסרט של סקורסזה כאשר משם חוזרים אחורה בפלאשבק לראשיתו של הערב. 23. זה בכלל שיר של מרווין גיי שהלהקה ביצעה לו גירסת כיסוי ובחרה לסיים איתו את הערב. 24. במהלך עבודת העריכה של הסרט רוברטסון התיידד מאוד עם סקורסזה. הדבר הניב שיתופי פעולה נוספים שלהם בעתיד, בין היתר בסרטיו של סקורסזה כמו השור הזועם, צבע הכסף ועוד. 25. זה לא היה באמת המופע האחרון של "הלהקה". זה רק המופע האחרון של רוברטסון איתה. הלהקה המשיכה להופיע החל משנת 1983 בלעדיו. להאזנה לאלבום בגירסת הדלוקס: Spotify , Apple Music . "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

ב- 7 לאפריל, 1975 Ritchie Blackmore ערך את הופעתו האחרונה במדי הליינאפ MK III של "Deep Purple". בתחילת אפריל 1975 היתה "Deep Purple" בשלבי סיום סיבוב ההופעות שלה בארה"ב, בתמיכה באלבום "Stormbringer", אלבום שדחף את הלהקה עוד יותר לתוך השפעות הסול והFאנק - טריטוריה שלא התאימה כל-כך לאג'נדה של Ritchie Blackmore . מאוכזב מהכיוון המוזיקלי שבו בחרה הלהקה, הפך בלקמור אט אט למתוסכל ומנוכר מחבריו ללהקה. הוא קיבל החלטה שתזעזע את הלהקה ואת עולם ההארד רוק: הוא עוזב את "Deep Purple", הלהקה שהיה שותף להקמתה ולעיצוב הסאונד והסגנון שלה במשך שנים. בלקמור, הגיטריסט המייסד, הריף מאסטר של הלהקה והרוח מאחורי קלאסיקות כמו "Smoke on the Water" ו- "Burn", הפך מתוסכל מהחומרים החדשים והכיוון המוזיקלי של הלהקה. בזמן שהזמר David Coverdale והבסיסט/זמר Glenn Hughes אימצו סאונד מלא יותר, מבוסס Fאנק וגרוב, בלקמור השתוקק לרוק הכבד הישן והטוב בהשראה קלאסית, כזה שהגדיר אלבומי מופת של הלהקה, כמו " Machine Head " ו-" In Rock ". נקודת המפנה התבשלה כבר חודשים קודם לכן. במהלך ההקלטות של האלבום "Stormbringer" ביקש Ritchie Blackmore  להקליט גירסת כיסוי לשיר "Black Sheep of the Family" של להקת "Quatermass" משנת 1970, אך יתר חברי הלהקה התנגדו. בלקמור מחליט כי הגיעו מים עד נפש וכבר בפברואר 1975 הוא חובר אל Ronnie James Dio , ממנו התרשם מאוד שעה שחימם יחד עם להקתו "ELF" את " Deep Purple" , ויחד עימו הוא מתחיל להרכיב את הלהקה שתסייע לו להגשים את חזונו. בלקמור מקליט עם Ronnie James Dio , בחשאי, את מה שיהפוך בקרוב ל- " Ritchie Blackmore's Rainbow ". האלבום ההוא, שיצא מאוחר יותר ב-1975, היווה הוכחה לכך שהעזיבה של בלקמור הייתה יותר מסתם תגובה. זה היה מהלך מחושב לעבר חזון חדש. עם סיום סיבוב ההופעות בפריז, ב-7 באפריל 1975, בלקמור הודיע ​​ללהקה שהוא עוזב. בלי מסיבת עיתונאים, בלי הצהרות פומביות - רק החלטה סופית וברורה. הוא לא יהיה יותר חלק מ"דיפ פרפל" וכל הפכה ההופעה הזו שנערכה ב- Palais des Sports לאחרונה שלו עם הלהקה, עד לאיחוד המחודש כמעט עשור לאחר מכן. שאר חברי "דיפ פרפל" היו המומים, אך נחושים להמשיך. בתוך חודשים הובא הגיטריסט Tommy Bolin כדי למלא את החלל העצום שהותיר בלקמור אחריו, וכל החל עידן "Come Taste the Band" של הלהקה. אבל המעריצים והמבקרים כאחד ידעו שמשהו מהותי השתנה ב"דיפ פרפל". הכימיה שהזינה את ההרכבים הקלאסיים של Mark II ו-III הייתה קשורה עמוקות לצליל ולנוכחות הייחודיים של בלקמור, אשר היה אחד מעמודי התווך שעיצבו את סגנונות הלהקה על הרכביה השונים. עבור בלקמור, העזיבה היוותה גם בריחה אמנותית וגם סיכון גדול. אבל היא הובילה לפרק חדש ומוצלח לא פחות עם " Rainbow " - הרכב שהביא לנו הארד רוק אפי בשילוב ניאו-קלאסי ומורשת אדירה שתהפוך לאגדה בפני עצמה. למרבה המזל, ההופעה האחרונה של בלקמור עם הרכב MKIII הוקלטה ותוכלו להאזין לה כאן: "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

המלצת המערכת... או דיס המלצה?? אנחנו ממעריצי "Thirty Seconds To Mars", אפילו היינו בהופעה היחידה שלהם בארץ כשהם היו רק בתחילת דרכם... אנחנו גם מאמינים שאנחנו עם ראש פתוח ואוהבים שינויים, גיוונים ותופעות לוואי כאלה ואחרות, אבל... קשה לנו כשלהקה מאבדת את ה-DNA שלה והופכת להיות מוטציה לא מוכרת, כזו שהכרומוזומים שלה לובשים צורה אחרת כאילו השתלט עליהם נגיף מסוג כלשהוא... (מישהו אמר קורונה?) האלבום החמישי שלהם "America", הוא כזה שהשתלט עליו נגיף מרושע. האלבום הזה הוא נקודת מפנה חדה מאוד בסגנון של הלהקה, בעיקר שינוי בסגנון המוסיקלי (נשמע לכם הזוי?). כי מבחינת הטקסטים והשירה של " Jared Leto " שמוביל את הלהקה (הוא ואחיו " Shannon Leto " ) הם מדברים על נושאים דומים ונוגעים באותם רגשות וחוויות. (Photo: Thirty Seconds To Mars on Spotify) ג'ארד הוא כשרון פנומנאלי, הן כשחקן , הן כזמר והן כמוסיקאי. הוא כותב, הוא מלחין, הוא מעבד והוא מפיק. הקול שלו חודר, סוחף ומרגש. אז אם תקחו את המוסיקה שעוטפת את האלבום הזה ותחליפו אותה עם מוסיקה שהלהקה יצרה בשלושת אלבומיה הראשונים זה יתאים בול !! שירים כמו "Walk On Water", "Rescue Me", "Great Wide Open" ו-"Hail To The Victor" היו יכולים להיות רוקרים חזקים מרגשים ואגרסיביים. אבל באלבום הזה ג'ארד הלך לכיוון האלקטרוני באופן טוטאלי, אלקטרוני נעים, רך, פופי וקצת קליט אפילו, היינו אומרים. ת'אמת... אותנו זה ביאס. כי חסרה העוצמה, חסרה הכוחניות, חסרה האותנטיות וזה מרגיש מאוד מופק, ארוז וממותג, בדיוק כמו שם האלבום - "אמריקה" ! אם בכל זאת בא לכם להבין על מה אנחנו מדברים, האזינו לאלבום Apple Music Spotify "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

האם Black Francis הוא אחד הכותבים הגדולים ברוק האלטרנטיבי ? (Photo: George Pimentel) אם תשאלו את Kurt Cobain ואת David Bowie התשובה היא כן, אז מי אנחנו שנגיד אחרת ? למה שאלנו ? כי רצינו לספר לכם כמה עובדות מעניינות על הזמר, הגיטריסט והיוצר Black Francis: 1. הוא נולד בשם Charles Michael Kittridge Thompson IV בבוסטון מסצ'וסטס, אך גדל בלוס אנג'לס הואיל ואביו עבר לשם בעקבות עסקי המסעדנות שלו. 2. בצעירותו הוא גדל על מוזיקת פולק ואת הגיטרה הראשונה שלו קיבל בעודו בן 11. 3. כשהיה בן 12 אמו וסבו הצטרפו לכנסיה אוונגליסטית, צעד שהשפיע רבות על פרנסיס כפי שמשתקף משירים רבים של ה- "Pixies". 4. הוא הקים את ה- "Pixies" בשנת 1986 יחד עם Joey Santiago אותו פגש במהלך לימודיו באוניברסיטה. (Photo: Rob Verhorst) 5. פרנסיס פגש בלימודים גם את J. Mascis אך למרות ששניהם התעניינו באותו סוג של מוזיקה דרכיהם נפרדו ו- J Mascis הלך להקים את ".Dinosaur Jr". 6. בתחילת הדרך פרנסיס ניסה לגייס את אחותה של Kim Deal כדי שתשמש כמתופפת הלהקה. בהמשך Kelly תשמש כגיטריסטית בלהקה שלה ושל Kim Deal ה- "Breeders". 7. את שם הבמה שלו הוא אימת בעקבות בדיחה של אביו שאמר לו שאם יוולד לו עוד ילד הוא יקרא לו Black Francis. 8. פרנסיס משמש ככותב העיקרי בלהקה מאז הקמתה ועד היום. 9. קלטת הדמו הראשונה של הלהקה הידועה בשם "The Purple Tape" ששוחררה בשנת 1987 כללה 18 שירים והקלטותיה מומנו בעזרת אביו של פרנסיס. 10. חלק מהשירים בקלטת נכתבו בחופשה של פרנסיס בפורטו ריקה, אליה נסע במהלך לימודי האוניברסיטה. 11. הוא למד שם לדבר בספרדית וחלק משירי "הפיקסיז" יושפעו מהביקור הזה בהמשך הדרך. 12. בעקבות קלטת הדמו הלהקה The Purple Tape הוחתמה ושחררה עוד באותה שנה את המיני אלבום - "Come On Pilgrim". 13. שמו של ה- EP הגיע מביטוי של אמן המוזיקה הנוצרי Larry Norman אותו אהב פרנסיס בילדותו. 14. הגאונות של פרנסיס באה לידי ביטוי כבר באלבום הראשון שהלהקה שיחררה בשנת 1988 – " Surfer Rosa ". פרנסיס כתבו ושר בכל השירים למעט "Gigantic". 15. הזמר Thom York מ"רדיוהד" ציין ש- " Surfer Rosa " הוא האלבום הכי סקסי ששמע בחייו. 16. גם Kurt Cobain שהפיקסיז היו ההשראה הגדולה שלו וכי האלבום " Nevermind " היה ניסיון להעתיק את המלודיות של הפיקסיז מהאלבום " Surfer Rosa ". 17. אפילו David Bowie היה שיבח את האלבום ושל הלהקה והקליט קאבר לשיר "Cactus" מתוכו, אותו שחרר בשנת 2002 במסגרת האלבום "Heathen". 18. את מילות השיר "Where Is My Mind?" כתב פרנסיס בעקבות טיול צלילה בקריביים, במהלכו רדפו אחריו דגיגים קטנים. 19. אבל פרנסיס והלהקה אפילו התעלו על עצמם באלבום הבא - " Doolittle " ששוחרר בשנת 1989. גם כאן היה אחראי פרנסיס לכתיבת כל השירים למעט אחד, וביניהם ניתן להזכיר נכסי צאן ברזל כמו Debaser", "Wave of Mutilation", "Here Comes Your Man", "Monkey Gone to Heaven ועוד. 20. את השיר "No. 13 Baby" מתוך האלבום הוא כתב על הכנופיות עליהן שמע בילדותו בלוס אנג'לס. 21. פרנסיס המשיך לשלוט בלהקה ובכתיבה ביד רמה, כאשר את שירי האלבום " Bossanova " משנת 1990 הוא כתב באופן בלעדי, למעט שיר הפתיחה "Cecilia Ann" שנכתב על-ידי "The Surftones". 22. בעקבות חיכוכים ופיצוצים בין פרנסיס לבין קים דיל שהלכו והתעצמו בתקופה זו, נערכה בשנת 1990 פגישה בנוכחות עורכי הדין של הלהקה בניסיון לשכנע אותו לא לפטר אותה. 23. החיכוכים הלכו וגברו לאחר שחרור האלבום " Trompe le Monde " בשנת 1991. את מרבית האלבום הזה כתב פרנסיס באופן ספונטני באולפן. 24. בשנת 1993 פרנסיס הודיע במהלך ראיון לרדיו BBC על פירוקה של "הפיקסיז". ההודעה לא היתה מתואמת עם יתר החברים. בהמשך לראיון הוא התקשר ל- Joey Santiago בטלפון והודיע לו על הפירוק, כאשר Kim Deal ולאברינג קיבלו את ההודעה באמצעות הפקס. 25. אחרי פירוקה של "הפיקסיז" Joey Santiago המשיך עם פרנסיס, שבינתיים שינה את שמו שוב ל- Frank Black. 26. את אלבום הסולו "Teenager of the Year" הוא כינה אחר תחרות בה זכה במסצ'וסטס בצעירותו. 27. בשנת 2003 הוא איחד את "הפיקסיז" ומאז הלהקה שחררה 3 מיני אלבומים ועוד 5 אלבומים מלאים (הראשון מורכב משירים שנכללו במיני אלבומים). 28. קים דיל היתה חלק מהאיחוד עד שנת 2013, אז יצאה הודעה שהיא עזבה את הלהקה. פרנסיס גייס קים אחרת במקומה - Kim Shattuck מלהקת "The Muffs", אך הוא פיטר גם אותה בהמשך. 29. פרנסיס הוא מכונה משומנת של יצירה. במהלך קריירת הסולו שלו כ- Frank Black הוא שחרר החל משנת 1993 לא פחות מ- 6 אלבומי אולפן. 30. בנוסף הוא שחרר עוד 6 אלבומים נוספים במסגרת ההרכב "Frank Black and the Catholics", ועוד 3 אלבומים כ- Black Francis. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

פינה בקטנה... האלבום "Come an' Get It" הרביעי במספר של "Whitesnake" שוחרר ב- 6 לאפריל 1981. באופן מדהים זה האלבום של הלהקה אשר הגיע למקום הגבוה ביותר במצעד הבריטי, כשהוא אפילו עוקף את האלבום "1987". כנראה שהאנגלים האלה "אניני טעם" ומעדיפים את הבלוז-רוק השורשי, מאשר להיטי הייר מטאל "מתקתקים". זה האלבום השני של הלהקה בהרכב הקלאסי שלה הכולל 3/5 של להקת האם "Deep Purple", עםDavid Coverdale, Ian Paice, Jon Lord, Bernie Marsden, Micky Moody ו- Neil Murray. מי שהיה אחראי על ההפקה הוא מפיק העל Martin Birch, מה שמבטיח תוצר מוגמר ברמה הפקתית גבוה ביותר. (Photo: Fin Costello) הרצועות באלבום כוללות שילוב של שירי בלוז קצביים באוקטן גבוה, רצועות הארד רוק קלאסי ובלדות בלוזיות ממיסות. קוברדייל מעלה כאן הילוך ואחראי באופן בלעדי על כתיבה והלחנה של 4 מתוך 10 השירים באלבום, אבל שלא תבינו לא נכון, הוא שותף גם לכתיבת 6 השירים האחרים. את השיר "Don't Break My Heart Again" כתב קוברדיל בעקבות התפרקות חיי הנישואין שלו. מדהים לחשוב שסולו הגיטרה של Bernie Marsden הוקלט בטייק הראשון. הגיטריסט דאג אולדריך (שניגן עם הלהקה בין השנים 2003 ל -2014) ציין שזה אחד משירי "וויטסנייק" האהובים עליו. השיר שוחרר כסינגל המוביל עוד לפני הוצאת האלבום, במרץ 1981. האלבום כולל כמה שירים בלתי נשכחים של הלהקה, ביניהם שיר הנושא, "Come an' Get It" שנפתח עם התיפוף העוצמתי והמדויק של Ian Paice שממש מחזיק את השיר, "Would I Lie to You" שמהווה מעין המשך ישיר שלו הן מבחינת המילים והן מבחינת המקצב, "Hot Stuff" המהיר והבלתי אופייני לאותה תקופה של הלהקה, "Girl" שנשמע כמו "האחות הצעירה" של השיר "Sail Away" של להקת דיפ פרפל, "Till the Day I Die" שאנחנו מוכנים להמר ש- Mark Knopfler הושפע מנגינת הגיטרה שבו בשיר "The Man's To Strong" מהאלבום "Brothers in Arms" וכמובן "Hit an' Run" ו- "Child of Babylon" שמבחינתנו מהווה את אחד מהשיאים של האלבום. אז בואו להאזין לקוברדייל וחבריו בתקופה הקלאסית שלהם. לקול המדהים והעמוק של David Coverdale, לפני הצרידות והניתוח, לצליל ההאמונד המענג של Jon Lord, לתיפוף המדויק והעוצמתי של Ian Paice ולדאבל גיטר של Bernie Marsden ו- Micky Moody. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום נכתוב לכם על Udo Dirkschneider אחד הזמרים העוצמתיים, המשפיעים והפוריים במטאל. (Photo: Andreas Lawen, Fotandi) מי זה Udu חלקכם שואלים ? ובכן, Udo Dirkschneider נולד ב- 6 לאפריל 1952. הוא היה הזמר המוביל של להקת המטאל הגרמנית "ACCEPT", - להקה חשובה ומוערכת מאוד שהשפיעה על סצינת המטאל העולמית, ובין האחראיות להתפתחות ז'אנרי הספיד והת'ראש מטאל. למרות שמוצאה ומרכז פעילות בגרמניה, הצליחה הלהקה להשפיע על להקות גדולות מחוץ לגרמניה, כמו Metallica" ,"Annihilator" ,"Pantera" ,"Testament" ,"Anthrax ועוד. החל מראשית שנות ה- 80 הלהקה זכתה להכרה רבה בסצינת המטאל והצליחה לפרוץ גם מחוץ לגרמניה עם הצלחה מסחרית בכל רחבי אירופה, ארה"ב ואפילו ביפן, שם הקליטה את אחד מאלבומי ההופעה שלה "Kaizoku-Ban" בשנת 1985. הלהקה הוקמה בגרמניה בשנת 1968, על-ידי Udo והגיטריסט המצוין Wolf Hoffmann אשר עד היום מנהיג את הלהקה, אך את האלבום הראשון שלה הצליחה להוציא רק בשנת 1979. (Photo: Accept-archive.ru) החל מראשית שנות השמונים החלה הלהקה לשחרר רצף של אלבומים שהם בגדר נכסי צאן ברזל בעולם המטאל. אלבומים שהכרנו וחרשנו באותם שנים והיו ניתנים לרכישה בזמן אמת, בין היתר, בחנויות כמו פאז ואלגרו בתל אביב. קולו של Udo היה ייחודי ועוצמתי ותרם לא מעט לתוצר הסופי של ההימנונים שיצרה הלהקה. בין האלבומים האדירים שהלהקה שחררה באותם שנים ניתן למנות את Breaker " (1981), " Restless and Wild " (1982), " Balls to the Wall " (1983), " Metal Heart " (1985) ו- Russian Roulette (1986). אבל אז קורה דבר מוזר. בשנת 1987, ממש בשיא ההצלחה של הלהקה, נפרד Udo מ- "Accept" ומחליט לפתוח בקריירת סולו. חברי Accept לא רק תמכו בהחלטה אלא גם סייעו ל Udo לכתוב את החומר לאלבום הסולו הראשון שלו "Animal House" שיצא בשנת 1987, תחת שם ההרכב "U.D.O". חברי הלהקה ישמרו עם Udo על קשר והוא יתאחד איתם בהמשך הדרך, במקביל לקריירת הסולו המפוארת שלו, בין היתר ברצף של שלושה אלבומים החל מהאלבום "Objection Overruled" ששוחרר בשנת 1993. יחד עם "Accept" שחרר Udo כמות מכובדת של 10 אלבומי אולפן, שני EPs ושני אלבומי הופעה. במסגרת קריירת הסולו שלו עם ההרכב U.D.O. שחרר הזמר האגדי לא פחות מ- 19 אלבומי אולפן ו- 8 אלבומי הופעה. במקביל לפעילותו עם U.D.O. תיחזק Udo Dirkschneider את ההרכב "Dirkschneider", אשר הופיע ברחבי העולם עם חומרים של להקת האם "Accept". בשנת 2018 שחרר Udo עם ההרכב U.D.O. את האלבום המצוין "Steelfactory", אלבום הבי מטאל שורשי מצוין וממומלץ להאזנה. חברי הלהקה ציינו שכתיבת החומר לאלבום הנ"ל הושפעה מלהקת האם "Accept" והדברים ניכרים מאוד בסאונד ובחומר המוזיקלי באלבום. בשנת 2020 שחרר Udo יחד עם להקתו את "We Are One", בו הוא משתף פעולה עם תזמורת כוחות הצבא הגרמני, ליצירת אלבום מטאל סימפוני ייחודי ומעניין. באותה שנה שיתף Udo פעולה עם שניים מחבריו ללהקת "Accept", הבסיסט Peter Baltes והגיטריסט (מתופף לשעבר) Stefan Kaufmann שהיה גם שותף לכתיבה. השלושה שחררו את השיר "Where The Angels Fly" תחת שם ההרכב "Dirkschneider & The Old Gang". מי שליווה את השלישייה בתופים היה Sven Dirkschneider בנו של Udo שמשמש גם כמתופף ההרכבים של אביו. במרץ 2021 שחררו U.D.O. את אלבום ההופעה החמישי שלהם - " Live in Bulgaria 2020 - Pandemic Survival Show ". זה היה אחד מהמופעים היחידים שהתקיימו בסדר גודל שכזה בפני קהל בתקופה הקורונה והמופע היחידי שגם הוקלט והוסרט בתקופה זו. ב -27 באוגוסט 2021 שחרר ההרכב ההרכב "Dirkschneider & The Old Gang" מיני אלבום בשם "Arising". ב- 22 לאפריל 2022 שחרר Udo Dirkschneider את האלבום "My Way, בו הוא מבצע גירסאות כיסוי לשירים שהושפע מהם. באפריל 2023 הצטרף הבסיסט Peter Baltes, חברו שלו Udo ללהקת "Accept" לשעבר, כחבר קבוע בהרכב "U.D.O.". תחת ההרכב המחודש הוציאה הלהקה את האלבום "Touchdown" ב- 25 לאוגוסט 2023. במהלך השנים ומעבר לפעילותו בהרכבים לעיל, שיתף Udo פעולה עם לא מעט אומנים. בין המעניינים שבהם: זוכת האירוויזיון "Lordi" באלבום The Arockalypse", "HammerFall", Doro, Aria, Raven" ועוד. בשנת 2019 ביקרו U.D.O. בארץ בפעם השניה והעניקו לנו מופע מדהים ובלתי נשכח במועדון הוואנה, אותו סיקרנו כאן : לאלה מכם שאל מכירים, הכנו פלייליסט שיסייע לכם להכיר אותו, כאן : "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

אלבום הבכורה של Tool שוחרר ב- 6 לאפריל 1993, אז הנה מספר עובדות שאולי לא ידעתם על האלבום האדיר הזה שנקרא "Undertow": 1. יש אומרים שהאלבום הזה הוא אחד הגורמים שהחזיקו את המטאל בחיים בתקופה שבה סצנת הגראנג' הייתה בשיא פריחתה והפאנק-פופ הידידותי נראה באופק. האלבום הזה הביא בשורה יותר משמעותית והיה לו גם תוכן ולא רק מטאל סטייל. 2. מחצית משירי האלבום הוקלטו בכלל במהלך הסשנים ל- EP הראשון של הלהקה "Opiate", שיצא שנה קודם לכן וארכו ארבעה ימים בלבד. 3. הגיטריסט של הלהקה Adam Jones היה מאחסן את ראש המגבר שלו במקרר!! הוא שמע מאחד המהנדסים של פנדר שבונה מגברים, שהם מאחסנים את חלקי המגבר שלא בשימוש במקרר על מנת לשמר את הרכיבים שלו. הואיל ולאדם היה מגבר מארשל וינטג' משנת 76 שהיה אחראי על הסאונד המיוחד כל-כך של הגיטרה שלו ולא היה ניתן למצוא כאלה, הוא היה מאחסן אותו במקרר על מנת לשמר אותו. 4. הזמר Maynard James Keenan סיפר שהטקסטים לאלבום נכתבו עם הרבה ביקורת ותגובה למה שהוא חווה מתעשיית המוסיקה והסרטים באותה תקופה. מצד אחד הוא חווה את תעשיית הסרטים כשעבד כפועל הפקה בסרטי הוליווד וקרע את התחת תוך כדי זלזול מחפיר וכסף קטן, ומצד שני הוא ניסה לפלס את דרכו עם להקתו החדשה במועדוני לוס אנג'לס שנשלטו ע"י להקות הייר מטאל. 5. לטובת ההקלטות של השיר האחרון באלבום "Disgustipated", ג'יימס רצה לייצר צלילים של פסנתרים אשר נורו ע"י רובי צייד, נשמע הזוי? הביצוע היה עוד יותר... חברי הלהקה רכשו שני פסנתרים יד שנייה ומיקמו אותם בחניה של האולפן Grand Master Studio. ג'יימס פשוט לקח רובה צייד וירה מספר כדורים אל הפסנתרים והקליט את הצלילים. אומרים שעדיין יש חורים באיזור החניה מהכדורים של הירי. 6. אבל זה לא הספיק כי בהמשך חברי הלקה פשוט ריטשו את הפסנתרים בעזרת פטישים כבדים. הצטרף אליהם גם Chris Haskett הגיטריסט של " Rollins Band", אשר זכה בעטיפת האלבום לכינוי "Sledge Hammer". 7. מקורו של הסיפור המוזר שמסופר בסוף השיר "Disgustipated" הוא בהודעה שהשאיר בעל הבית של ג'יימס על המשיבון שלו. הוא אפילו קיבל על-כך קרדיט בעטיפת האלבום כך: "phone message: bill the landlord". 8. מי שמחזיק את הדיסק של האלבום בגירסתו האמריקאית יודע כי השיר " Disgustipated " מגיע אחרי 59 קטעים ריקים, כך שהוא מופיע כקטע 69 של הדיסק. 9. אורכו של "הקטע" 15:47 דקות אבל השיר עצמו מנוגן החל מדקה 2:33 עד 6:45 כאשר שאר הרצועה כוללת הקלטות של רעשים, דיבורים, צרצרים וכמובן ההודעה מהמשיבון. וזו החלוקה הפנימית של הקטע: כלי הקשה והקלטה של חיות - 0:00 - 1:10 כרוז - 1:11 - 2:32 ה"שיר" כולל הירי בפסנתרים - 2:33 - 6:45 צרצרים - 6:46 - 13:50 הודעה במשיבון - 13:51 - 15:47 (Photo: Gie Knaeps) 10. למי שתהה מה פשר כותרת שם השיר "4°", אז ג'יימס הסביר שהיא נובעת מהעובדה שחלל פי הטבעת חם יותר בארבע מעלות מנרתיק הוגינה. מילות השיר לעומת זאת אינן עוסקות במין אלא בתהליך ההיפתחות הרגשית. 11. השורה בשיר הפתיחה "Intolerance" - החוזרת כמנטרה "Lie, cheat, and steal" מושפעת מקוד הכבוד של האקדמיה הצבאית ווסט פוינט, שאומר כך: "I will not lie, cheat, steal, or tolerate those who do". הנחת העבודה בבסיסו של השיר היא שמי שיושב בחיבוק ידיים בזמן שאחרים מבצעים פשעים הוא גרוע באותה מידה כמו הפושע עצמו. 12. כבר בתחילת דרכם הבסיסט Paul D’Amour רצה להיות גיטריסט ולא בסיסט. במהלך העבודה על האלבום הרצון שלו לעבור לגיטרה התגבר והוא ביקש מהלהקה להביא נגן בס על מנת שהוא יוכל לעבור לגיטרה. חברי הלהקה התנגדו באופן נחרץ להכניס מישהו חדש להרכב ופול נאלץ להישאר עם הבס. בנוסף לכך הוא ניסה גם לכוון את הלהקה לסאונד יותר כבד מאשר זה שהם רצו. שני הגורמים הללו גרמו לבסוף לפיטוריו במהלך העבודה על האלבום השני. 13. בשיר "Bottom" יש קטע של ספוקן וורדס שמבצע Henry Rollins. במקור ג'יימס כתב את הטקסט והיה אמור לעשות זאת בעצמו, אך כשהנרי היה במקרה באולפן הוא ראה את הטקסט וכתב חלק משלו. הם הקליטו את שני הקטעים אך הואיל והקטע של הנרי עבד יותר טוב, הוא זה שנכנס בסוף לתוך השיר. 14. הלהקה השתמשה באופן מכוון באנימציה/הנפשה מעוותת בשני הקליפים שליוו את האלבום, "Sober" ו- "Prison Sex". ג'יימס סיפר שבאותה תקופה הקליפים ב-MTV היו תמיד סביב הלהקה עצמה, על איך שהיא נראת ומנגנת ומכך הצופים היו משליכים על השיר ועל האופי של הלהקה. על מנת להימנע מכך שהמראה של חברי הלהקה ישפיע על הצופים הם השתמשו באנימציה/הנפשה מעוותת. 15. השיר "Sober" נכתב על חבר של אחד מחברי הלהקה שהיה אמן אך היה מסוגל לתפקד במיטבו רק כשהוא על סמים. הגיטריסט אדם ג'ונס ציין שהשיר לא בא לבקר את אותם אלה שנוטלים סמים, אבל כן לקחת אחריות על מה שקורה אם הם מתמכרים להם. 16. הפרשנות המתבקשת ממילות השיר "Prison Sex" היא כי הוא עוסק בהתעללות בילדים. בראיונות מוקדמים, ג'יימס דיבר על חוסר אהבתו לאביו החורג, והסרטון יכול לתמוך בתיאוריה זו, אך עם זאת מדובר בספקולציה בלבד. 17. עטיפת האלבום עוצבה ע"י Adam Jones שאוהב מאוד תמונות שמצד אחד גורמות אי נוחות ומצד שני יפות. הן ללא ספק עוררו פרובוקציות כשהאלבום יצא, וולמארט וקיי-מארט הורידו את האלבום מהמדפים והחרימו אותו לאור התמונות. למי שלא מכיר, האלבום כולל תמונות של: גבר רזה וערום מחובק ע"י אישה שמנה וערומה, צילום רנטגן של גבר עם ויברטור שממוקם בפי הטבעת וחזיר מגולח עם שם האלבום מונח על מזלגות. לאור ההחרמה של הרשתות הוציאה הלהקה גרסה נוספת של האלבום עם עטיפה לבנה וכיתוב שחור שמודיע לרוכש שאם הוא ישלח את טופס הבקשה שבאלבום הוא יקבל את העטיפה המקורית בדואר ללא עלות. 18. אגב, החזיר המופיע על עטיפת האלבום הוא של הגיטריסט Adam Jones . 19. באותה תקופה לא היה שימוש בתוכנת ה-Pro Tools המפורסמת וג'יימס סיפר שהיו להם חיים מאוד קשים בהקלטת האלבום. כשהם עבדו על ה-EP הכל זרם ועבד מהר מאוד אך כשהם חזרו לעבוד על השירים וליצור את האלבום, הם גילו שההתעסקות הנוספת בשירים גורמת להם ליותר תיסכולים ועבודה קשה. 20. חברי הלהקה לא יכלו לשמור את כל הגרסאות שהן יצרו לכל שיר ושיר ולכן הגרסה האחרונה שנוגנה היא הייתה הקובעת. ג'יימס סיפר שבכל גרסה היה חסר משהו ובכל פעם הם מחקו והקליטו מחדש וההתעסקות הרבה עם כל שיר לעיתים קרובות הייתה מוציאה אותם משיווי משקל ומהיעד אליו הם רצו להגיע. להאזנה לאלבום ב: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר