Search Results

ב- 8 ליוני 2018 הוציאו "Tremonti" את אלבום האולפן החמישי שלו "A Dying Machine". זה כנראה האלבום הטוב ביותר של הלהקה, למרות שכותבי שורות אלה מחזיקים קצת יותר מאלבום אחר של ההרכב. מדובר באלבום קונספט, אשר במקביל לו יצא לאור גם ספר העונה לאותו השם, אשר נכתב על-ידי Mark Tremonti והסופר John Shirley. הספר נועד להשלים למאזין את מארג סיפור העלילה, המתרחש בתחילת המאה הבאה, בעולם עתידני בו טכנולוגיה מאפשרת יצירה מסונתזת של בן אנוש. יציר הבריאה הזה נקרא "Vessel" והוא כולל ברובו חלקים אנושיים, אך הוא למעשה סוג של אנדרואיד (כמו בסרט "בלייד ראנר") עמוס בנתונים ותכונות שנבחרו במיוחד על ידי בעליו שנקראים "Primaries". ה- "Vessels" נוצרים לפי דרישת בעליהם (ה- "Primaries"), באמצעות DNA אנושי והם ייחודיים כמו בני אדם, אבל לא ממש.... עם הזמן, חלק מה- "Vessels" מתחילים להתנגד ולא לציית לבעליהם. החברה היצרנית מוציאה "ריקול" לאותם "Vessels", אבל זה דווקא מניע אותם למלחמה הניטשת בין האדם לפרי בריאתו. גיבור הסיפור הוא אחד מאותם "Vessels", אשר נוצר ותוכנת על ידי בעליו לאהוב רק אותו, כל זאת על מנת למלא חלל כואב שנגרם לו בעקבות מותה של אשתו. טרמונטי ציין שהוא תמיד חלם לכתוב רומן, כך שהיצירה של האלבום הזה אפשרה לו "להרוג שתי ציפורים" במכה ולהוציא לאור אלבום עם ספר. הרעיון לסיפור העלילה התחיל אצלו דווקא במהלך חימום לפני הופעה של "Alter Bridge" בהונגריה. הוא התחיל לנגן מהלך אקורדים מסוים שהפך בסופו של דבר לשיר הנושא. Mark Tremonti סיפר שהעלילה פשוט נוצרה לו בראש והוא המשיך לפתח אותה. הוא זוכר שהוא היה על הבמה במהלך ההופעה והשיר והרעיון ישבו לו בראש וצצו כל פעם בין השירים שניגן בהופעה. הוא לא יכול היה לחכות כבר לחזור לחדר ההלבשה כדי לכתוב את השיר. מבחינה מוזיקלית האלבום הזה מהווה המשך ישיר למה שקיבלנו באלבומים הקודמים, רק שמאלבום לאלבום Mark Tremonti רק הולך ומשתפר. תמיד ידענו שטרמונטי הוא כישרון מוזיקלי פנומנלי. ידענו שהוא גיטריסט מצוין, ידענו שהוא כותב מחונן ואפילו ידענו שהוא זמר לא רע בכלל. אבל באלבום הזה הוא פשוט מתעלה על עצמו, מכל הבחינות. הן ברמת הכתיבה (אלבום קונספט מלא), הן מבחינת איכות הנגינה, ההפקה והסאונד ומעל הכל השירה! איזה יופי של קול, פשוט לא יאומן מה הגיטריסט המדהים הזה מסוגל להוציא מהגרון שלו וזה בהחלט מוסיף להנאה מהפרויקט הצדדי הזה של "המנסר מטקסס" (הוא לא באמת, אנחנו רק נהנים לכנות אותו כך), אשר אט אט הופך ליותר משמעותי ומרכזי. אז מה יש לנו באלבום הזה? אחרי תופי ה"מארש" באינטרו של קטע הפתיחה "Bringer Of War", טרמונטי פשוט מסתער ל"קרב" עם ריף פתיחה מפלצתי ותופים רועמים שמגדירים את הקצב האדיר של המלחמה הניטשת בין ה- "Primaries" ל- "Vessels". השירה המלודית והנקיה של Mark Tremonti משתלבת בצורה מדהימה עם הריפים החדים כסכין ועם הקצב הברוטלי, עד שהיא הופכת בפזמון לשאגה עוצמתית. עוד לא נרגענו מסערת המלחמה וטרמונטי מנחית עלינו הפצצה מ"השמים", עם "From The Sky". הגדולה של טרמונטי היא בשילוב המדהים בין ריפים נושכים למלודיה מתוקה וממיסה וזה בדיוק מה שקורה בין הבית לפזמון בשיר הזה, אשר במקום לכלול מילים, כולל את זעקת המלחמה "ווואווו הווווו....." ואנחנו כבר מכורים... ואם חשבתם שזה לא יכול להשתפר יותר, אז מגיע שיר הנושא "A Dying Machine" ופשוט מפרק לנו את כל העצמות בגוף. לא סתם בחרנו בשיר הזה כשיר שיפתח את התוכנית הראשונה של "עימות חזיתי" ששידרנו אי פעם. התיפוף העוצמתי של Garrett Whitlock משמש כבסיס מוצק ויציב לריפים המנסרים של טרמונטי, כאשר השיר הזה נע בגלים של רוגע וכאוס שזורמים לכל אורכו ומשם היישר לתוך הוורידים שלנו. איזו עבודת גיטרה חדה כתער, איזה שירה מדהימה, טרמונטי נאנק, מתפתל, שואג וזועם כשחטיבת הקצב מזיעה ומתייסרת לנוכח "רכבת ההרים" המוזיקלית. והקטנות האלה, איזה קטנות שמרסקות אותנו. תקשיבו לרצף הטריפלטים שוויטלוק מבצע לסירוגין החל מדקה 0:57, פשוט גאוני! השבירה ל- C-Part בדקה 3:57 והמעבר בין השירה הנקיה והמלטפת לזעקות השבר הזועמות בדקה 4:30 - "פרייסלסססססס".... ואז מגיע לו "Trust" וטורף לנו בבת אחת את כל הקלפים. האווירה משתנה מקצה לקצה בקטע קליט ונגיש, עם פזמון ממכר. טרמונטי נוקט כאן בגישה יציבה ובוגרת יותר על גבול Nu-Metal עם עבודת בס בולטת ומודגשת של Eric Friedman וסאונד תופים מלא ועוצמתי. השיר "Throw Them To The Lions" בונה את המתח עם ריף מכני ו"מעוות" שמכניס אותנו למערבולת תזזיתית של קצב סוחף ומטורף. גם כאן טרמונטי יודע לשלב בין מהירות ועוצמה למלודיה קליטה וזה עובד לו פשוט מצוין. "Make It Hurt" כבר מציג לנו שדרוג של הנוסחא הטרמונטית כשהמלודיה בפזמון יושבת דווקא על מקצב מהיר שמאלץ את קולו של טרמונטי לרדוף אחרי קצב התופים הפסיכי. הגיטרה האקוסטית נשלפת לה לראשונה עם "Traipse" והטונים הנקיים והמזמינים בקולו של טרמונטי זורמים לתוך מקצבי רוק קשיחים מונעי אדרנלין, והם כל-כך ממריצים. כמה כישרון יש לטרמונטי בנגינה על גיטרה וכמה יפה הוא מתרוצץ ללא מאמץ בין מטח של ריפים לסולואים עם נגיעות בלוז. "The First The Last" מחזיר את טרמונטי לאקוסטית ומבליט את הרגש העצום שיש לו בשירה חשופה שמתארת ​​תחושה של שברון לב ואובדן. טרמונטי מוכיח כאן את הגדולה שלו כזמר בעל יכולת לשאוג מעל ריפים כבדים, אך גם להוביל בלדות נוקבות בעוצמה וברהיטות. השיר "A Lot Like Sin" מעיר אותנו מהחלום על עולם טוב יותר ומחזיר אותנו לריפים הכבדים והאכזריים שמוגשים לנו על מצע של קצב תופים מבעבע ושירה אגרסיבית. "The Day When Legions Burned" מגביר את הקצב קרוב לדרגת "ספיד" או "ת'ראש", אבל השירה נקיה והמלודית של טרמונטי מחברת אותנו למציאות קצת שונה, אם כי לא בהכרח פחות עוצמתית. "As Silence Becomes" מחזיר אותנו שוב לאקוסטית ולשירה השברירית והמרגשת של טרמונטי שזועק את ליבו ומספר לנו שכל מה שהוא רצה הוא חבר לידו להעביר איתו את הזמן. "Take You With Me" שוב מעלה את הקצב עם אווירת פאנק-רוק, צעירה, מלאת חיים וכייפית ולכן אין זה ממש מפתיע שהרצועה הזו נבחרה לשמש כסינגל הראשון שיצא עוד לפני השקת האלבום, ככל הנראה מכיוון שהוא קליט וידידותי. אנחנו מתקרבים לסיום עם הקצב הקודר והבלוזי של "Desolation" שמשום מה השרה עלינו גם אווירת "גראנג'". האלבום מסתיים עם "Found" רצועה אינסטרומנטאלית עם השפעות אינדסטריאל, הכוללת צלילים עתידניים, מכאניים ומבשרי רעות על קצב מכונת תופים. הרצועה הזאת ככל הנראה נועדה לשמש כקטע סיום מלווה לספר או לסרט, אם טרמונטי יחליט להפוך את סיפור הקונספט לכזה. אין ספק! "A Dying Machine" הוא פסגת היצירה של טרמונטי, עד כה. יכולת הכתיבה של אלבום קונספט מלא המשתלב אל תוך ספר שנכתב במקביל, אינה עניין של מה בכך. אבל נראה שבכל זאת משהו חסר כדי שהאלבום הזה יגיע לכדי שלמות. להבדיל מאלבומי קונספט אחרים כמו: "2112", Metropolis Pt. 2: Scenes from a Memory" "Operation: Mindcrim, סיפור המעשה לא ממש ברור מתוך האזנה לאלבום בלבד. המילים דו-משמעיות, חסרות בהן אבני בניין חיוניות להבנת סיפור המעשה, דמויות, מקום, שפה וזמן, ולעיתים אפילו לא ברור הקשר בין המוזיקה לסיפור עצמו. על-מנת לשדרג את ההנאה מהאלבום יש צורך לקרוא את הרומן שנכתב במקביל וזה קצת מוריד מהעוצמה של ההישג הייחודי הזה של טרמונטי. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 7 ליוני 2005 הוציאה "Dream Theater" את אלבומה השמיני "Octavarium". כאלבום השמיני של הלהקה, הנושא המרכזי שלו עוסק בספרה 8 ומכאן גם שמו. כידוע "אוקטבה" מציינת מרווח של שמונה תווים בין תו דו לזה שאחריו וכך גם מספר השירים באלבום. כשהלקה התחילה לעבוד על האלבום Mike Portnoy ציין בפני חבריו כי זה יהיה אלבום האולפן השמיני שלהם וכי הואיל ועד כה הם הוציאו לאור חמישה אלבומי הופעה, זה הזכיר לו פסנתר שמכיל בתוך אוקטבה אחת 8 קלידים לבנים (טון מלא) ו- 5 שחורים (חצאי טון). הרעיון הזה כבר הספיק לשאר חברי הלהקה כדי לקדם את הקונספט של האלבום. האלבום כאמור כולל 8 קטעים, כאשר כל אחד מהם נכתב על-ידי הלהקה בסולם אחר, לפי הרצף הקיים באוקטבה. באופן זה, שיר הפתיחה "The Root of All Evil" נכתב בסולם פה (F), השיר שאחריו "The Answer Lies Within" בסולם סול (G) וכן הלאה, עד ליצירה החותמת את האלבום "Octavarium" הסוגרת את המעגל (ואת האוקטבה) ונכתבה גם היא בסולם פה (F), כמו שיר הפתיחה. אך הלהקה לא הסתפקה בכך. היא דאגה להציב בין השירים קטעי מעבר קצרים שסימנו את חצאי הטונים (הקלידים השחורים בפסנתר). כך לדוגמא, בסוף השיר הראשון מסתתר קטע בן 18 שניות שנקרא "Nature Sounds" שמחבר בינו לבין השיר הבא ונכתב בסולם פה דיאז (#F). יש באלבום 5 קטעי מעבר קצרים כאלה, כמספר הקלידים השחורים באוקטבה. על המיקום של חמשת הקטעים הללו על פני האלבום, ניתן ללמוד ממיקום הקלידים השחורים בעטיפה האחורית של האלבום. בדומה לאוקטבה שסוגרת מעגל בין שני תווי דו, גם הנושא המשני של האלבום הזה קשור ב"סגירת מעגלים". זה האלבום האחרון של הלהקה שהוקלט באולפן "The Hit Factory" שבניו יורק והאחרון של הלהקה עם "Elektra Records". בנוסף, האלבום הזה סוגר את הרצף של ה"מגה אלבום" שהלהקה התחילה במסגרת "Metropolis Pt. 2: Scenes from a Memory", בו קטע הסיום של האלבום הקודם הוא גם קטע הפתיחה של האלבום הבא. באופן זה, שיר הפתיחה "The Root of All Evil" מתחיל עם התו האחרון של האלבום הקודם "Train of Thought" שהתחיל עם התו האחרון מ- "Six Degrees of Inner Turbulence", שבתורו התחיל עם הרעש הסטטי שסיים את "Metropolis Pt. 2: Scenes from a Memory". המתופף Mike Portnoy סיפר שהוא הבין שחפר לעצמו בור עמוק שהוא לא ידע איך לצאת ממנו, כי הוא הרגיש שמצפים מהלהקה לעשות זאת בכל אלבום שוב ושוב. פורטנוי מצא לבסוף הזדמנות פז לפתור את העניין באלבום "Octavarium", שהקונספט המשני שלו הוא "סגירת מעגל". וכך, הקטע האחרון באלבום מסתיים עם אותו צליל פתיחה של הקטע הראשון. זה הפך את האלבום למחזורי בפני עצמו, מה שאפשר ללהקה להתחיל עם "דף חלק" באלבומה הבא. אם כבר הזכרנו את הקונספט של האלבום ואת הספרות "8" ו- "5", אז מעניין שגם העטיפה שעיצב Hugh Syme מתכתבת עם הנושאים הנ"ל, כאשר המטוטלת של ניוטון כוללת 8 כדורים ובשמיים מתעופפים להם 5 ציפורים. אשר לחומר המוזיקלי. אחרי אלבומים אפיים כמו "Metropolis Pt. 2: Scenes from a Memory" ו- "Six Degrees of Inner Turbulence" החליטה הלהקה לייצר אלבום "Dream Theater" קלאסי, שישען על הסגנונות והלהקות מהן הושפעה הלהקה. לכן, תמצאו באלבום הזה ובעיקר ביצירת הנושא השפעות ברורות מלהקות כמו "Yes", "Pink Floyd", "Genesis" ועוד. במקביל הלהקה עשתה כאן ניסיון להפוך את המוזיקה שלהם לפחות מורכבת (זאת להוציא כמובן את יצירת הנושא). הם שאפו לשירים שלמאזינים יהיה קל יותר לקלוט ולהעריך. על-מנת להשיג זאת, הלהקה ביססה את הכתיבה שלה בעיקר על נגינת הפסנתר של Rudess והגיטרה של John Petrucci. למרות הכיוון הברור והבחירה המודעת ליצור מוזיקה יותר קליטה, המתופף Mike Portnoy דחה את הטענות שהאלבום הזה היה ניסיון לכתוב אלבום מסחרי יותר. הוא ציין שחברי הלהקה אוהבים גם להקות כמו "U2" או "Coldplay" וכי אין להם בעיה עם שירים קצרים יותר, להיפך, הוא טען שדווקא יותר קל להם לכתוב יצירות ארוכות. ואכן, שירים כמו "The Answer Lies Within" ו-"I Walk Beside You" הן דוגמאות לרצועות קצרות ש- Rudess ראה בהן כשירים "ידידותיים" מכווני רדיו שעדיין שומרים על הסגנון הבסיסי של "Dream Theater". האלבום נפתח עם "The Root of All Evil" ותו פסנתר בודד ויחיד של Rudes שנותן את האות לפתיחת מתקפת התופים של Portnoy. איזה קצב מדהים ואיזה ריף מטורף של Petrucci. שיר פתיחה אדיר שהינו החלק השלישי ב"סוויטת שנים עשר השלבים" של פורטנוי, המתארת את מסעו דרך שיטת הגמילה של "אלכוהוליסטים אנונימיים". השיר מכיל את החלק השישי והשביעי מהסוויטה: "Ready" ו-"Remove" בהתאמה. כזכור, הקטע The "Glass Prison" מהאלבום "Six Degrees of Inner Turbulence" מתייחס לשלושת השלבים הראשונים של השיטה, הקטע "This Dying Soul" מהאלבום "Train of Thought" מתאר את השלבים הרביעי והחמישי, השיר "The Root of All Evil" מתייחס לחלקים שש ושבע של השיטה, הקטע "Repentance" מהאלבום "Systematic Chaos" מייצג את חלקים שמונה ותשע שלה, והשיר "The Shattered Fortress" מהאלבום "Black Clouds & Silver Linings" מסיים את הסאגה עם שלושת הקטעים האחרונים בסיפור. מיד אחריו מגיעה הבלדה "The Answer Lies Within" המובלת על-ידי נגינת הפסנתר של רודס ושוברת אותנו לרסיסים בכל שמיעה מחדש. לא לחינם בחר רודס לכלול גירסה של השיר באלבום הסולו שלו "Notes on a Dream" משנת 2009. מעניין לציין שהלהקה נעזרת כאן ברביעיית כלי מיתר שמלווה את היצירה המופלאה הזאת. הרצועה השלישית "These Walls" היא אחד הקטעים האדירים באלבום שמסבירים הכי טוב למה התכוונה הלהקה כשהחליטה לייצר אלבום "דרים" קלאסי. יש כאן את כל "אבות המזון" המוכרים לנו היטב מהלהקה המדהימה הזאת ו"דרים" מצליחה לחבר את כולם בצורה כל-כך יפה, אשר לחלוטין לא מביישת את נעוריה וגם לא נשמעת כמו חזרה על דברים שהלהקה כבר עשתה בעבר. השיר "I Walk Beside You" הוא הקצר באלבום ואולי גם בין הקצרים של הלהקה מאז ומעולם. שיר שנועד לשמש כלהיט ולפרלרטט עם הרדיו, אבל באמת שאין לנו כל בעיה עם זה. בעיקר בשל העובדה שהלהקה מצליחה לעשות זאת מבלי לאבד טיפה מה- DNA או הכבוד שלה. קטע המעבר שמוביל לפזמון הוא אחד המלודיים והיפים של הלהקה, פשוט עונג צרוף! על "Panic Attack" נראה לנו שלא צריכה להיות בכלל מחלוקת. החל מהבס העצבני של John Myung, דרך הריף האכזרי של Petrucci והנגינה הוירטואוזית של רודס, זה מפגן אדיר ונדיר של יכולת נגינה ודיוק, ש"דרים" ביססה עליו קריירה שלמה ואשר הרבה להקות והרכבים רק יכולים להתקנא בו. בשיר "Never Enough" ניתן לשמוע השפעות ברורות מלהקת "Muse" החל מהסאונד של הקלידים והגיטרה ועד לאפקט המולבש על השירה של James LaBrie. פורטנוי כתב את המילים לשיר כתגובה למעריצים שלטענתו היו להם תלונות על הלהקה. הוא ציין שמחד הוא מעריך את המסירות של מעריצי "Dream Theater", אבל מצד שני הוא היה מתוסכל מכיוון שהרגיש שהוא נותן הכל מעצמו כדי לספק את המעריצים, אבל עדיין חלק מהם מתלוננים שהם הלכו להופעה ולא שמעו את "Pull Me Under". השיר "Sacrificed Sons", הינו למעשה יצירה באורך כמעט 11 דקות. מילותיו נכתבו על ידי הסולן James LaBrie, והן עוסקות בפיגועי ה-11 בספטמבר. הקלידן Rudess ציין שהלהקה הרגישה נח לפעמים לכתוב על נושאים רציניים יותר. לאברי ציין שבמהלך העבודה על המילים היו הרבה דיונים על הנוסח של השיר ועד כמה ישיר הוא צריך להיות. תקשיבו לקטע הסיום החל מדקה 10:18 הוא הזכיר לנו סיום לשיר אחר "Diary of a Madman" של Ozzy Osbourne האזינו שם החל מדקה 5:24. יצירת הנושא, "Octavarium", היא הרצועה הארוכה ביותר באלבום. אורכה 24:00 דקות. והיא מחולקת לחמישה חלקים. Petrucci הצהיר שהלהקה רצתה לכתוב שיר אפי שילווה בתזמורת. ואכן, כך היה. זו הפעם הראשונה ש- "Dream Theater" עבדה עם תזמורת, בניצוחו של ג'משיד שריפי (שלמד במכללת ברקלי למוזיקה יחד עם פורטנוי, פטרוצ'י וג'ון מיונג). התזמורת נבחרה על סמך יכולת קריאת התווים שלה, מה שאפשר להקליט את כל החלקים שלהם בשני טייקים בלבד, למרות שהם מעולם לא ראו או ניגנו את המוזיקה לפני כן. האפוס הזה מהווה מחווה לכל להקות הפרוג הקלאסי שעליהם גדלה הלהקה ובעיקר "ג'נסיס", "יס" ו"פינק פלויד" אבל גם מאזכר חלק מהשירים האחרים באלבום וקטעים אינסטרומנטליים מאלבומים אחרים של "Dream Theater". החל מההקדמה האינסטרומנטלית, שמתכתבת עם "Shine On You Crazy Diamond" מהאלבום "Wish You Were Here" ומבוצעת על-ידי Rudess באמצעות מכשיר בשם "Continuum Fingerboard" שמחקה צליל גיטרת lap steel (שגם עליה הוא מנגן כאן באופן חריג), זהו אפוס הצדעה לענקיות הפרוג עליהם גדלה הלהקה. היצירה הזו מלאה גם בהתייחסויות ואזכורים לשירי רוק מתקדם אחרים, גם במילים. כך לדוגמא: "sailing on the seven seize the day tripper diem's ready jack the ripper owens wilson phillips and my supper's ready lucy in the sky with diamond dave's not here I come to save the day for nightmare cinema show me the way to get back home again". איך שלא תסתכלו על זה, זה אחד האלבומים היותר יפים ומענגים של הלהקה ובאמת שאין לנו כל בעיה עם הטענה "להתמסחרות", ולו רק בשביל יצירת נושא פנומנלית שמכילה את כל אבות המזון של הרוק המתקדם. אנחנו חושבים שמאז "Images and Words" אף אלבום של הלהקה לא זרם לנו בצורה חלקה וקולחת כמו "Octavarium", ואנחנו לחלוטין לא מדברים כאן דווקא על רמת הכתיבה והתחכום, על חדשנות, על "איכות מוזיקלית", או עורכים חלילה השוואה לאלבומים כמו "Metropolis Pt. 2: Scenes from a Memory" ו- "Six Degrees of Inner Turbulence". הכוונה שלנו היא שהאלבום הזה פשוט זורם ולנו ממש טוב מתחילתו ועד סופו וזאת למרות הגיוון הרב בין השירים שנע בין מטאל בועט לבטן ( "The Root of All Evil" ו- "Never Enough"), דרך הפרוג-מטאל השורשי והמוכר של "דרים" ("These Walls", "Panic Attack"), בלדות שקטות ("The Answer Lies Within"), "להיטים" ידידותיים ("I Walk Beside You") וכמובן יצירה אפית פרוג-סימפונית ("Octavarium"). להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

מכירים את "סינדרום האלבום השני" ? סינדרום האלבום השני הוא מצב אליו נקלעת להקה אחרי שאלבומה הראשון זכה להצלחה מסחררת. להקה שקיבלה פירסום ותהילה מהירים מאוד, להקה שנכנסה באופן מיידי לתודעת הקהל. הלחץ על להקה כזאת ליצור, לכתוב, להקליט ולשחרר את האלבום השני לפני שה"הייפ" מסביבה ידעך הוא אדיר, ולכן יש לא מעט להקות שלא עומדות בלחצים ומשחררות אלבומים שלא מתקרבים ברמתן לאלבום הבכורה. הסינדרום הזה בהרבה מן המקרים חורץ גם את גורלה של הלהקה לאבדון. אז האלבום "Purple" של "Stone Temple Pilots" שעליו אנחנו מבקשים לספר לכם היום, ושוחרר ב-7 ליוני 1994, מתייחס ללהקה שלמרות כל הלחצים שהופעלו עליה צלחה את הסינדרום ושחררה אלבום לא פחות טוב מאלבום הבכורה שלה, ואם תתפסו אותנו בימים מסויימים אנחנו נודה שהוא אפילו טוב יותר. את זה עשתה הלהקה תוך נקיטת סיכון, שהיה כרוך בהחלטה מודעת לא לחזור על המתכון המנצח מהאלבום הקודם. תוך שינוי וגיוון החומר המוזיקלי שכלל הפעם השפעות של רוק פסיכדלי, פרוגרסיב, פולק, Fאנק, רוק דרומי, בלוז ואפילו ג'אז. יותר מכך, סטון עשתה זאת למרות בעיות ההתמכרות הקשות של Scott Weiland אשר השפיעו מאוד על תהליך היצירה וההקלטה. התוצאה הזאת מרשימה במיוחד, נוכח העובדה שהלחץ על הלהקה כאן היה כפול. מצד אחד, היא מכרה יפה והצליחה מאוד במצעדים, שני קריטריונים שמתלבשים בול על "הסינדרום" הקלאסי. מצד שני, הלהקה חטפה ביקורת נוקבת מהמבקרים אשר מרביתם קטלו את אלבומה הראשון בעת יציאתו, עם מילים כמו "גניבה", "העתקה", "חוסר זהות", תוך השוואה ללהקות: פרל ג'אם, אליס אין צ'יינס ונירוונה. המוסר הכפול הזה התבטא בצורה הכי טובה בסקרים שערך מגזין הרולינג סטון בשנת 1992 בו מצד אחד הקהל בחר בלהקה כ- “Best New Band” ומצד שני מבקרי אותו מגזין בוחרים בה כ- "Worst New Band”. (Photo: Jeff Kravitz) עכשיו שוו לנפשכם את מה שעובר על להקה לא מנוסה, בתחילת דרכה, שמתמודדת עם כל הלחצים, הביקורת והבעיות המתוארות לעיל, ותבינו שבנסיבות המתוארות לעיל האלבום הזה הוא פשוט נס מוזיקלי, לא רק בגלל התוכן המדהים שבו אלא על עצם העובדה שהלהקה הצליחה לשחרר אותו כנגד כל הסיכויים. באופן מדהים סקוט הצליח לתעל את ההתמכרויות שלו אל תוך המילים אשר מרביתן כוללות איזכורים למצבו, בעיות ההתמכרות והנזק ההיקפי שהן הותירו, בעוד ששלושת החברים הנותרים עטפו אותן בקומפוזיציות מדהימות שרק העצימו את הכח האדיר שמאחורי המילים. האלבום נפתח עם הריף האיטי והכבד של "Meatplow" ועם אמירה נוקבת של הלהקה כלפי כל אלה שביקרו אותה לאחר שחרורו של האלבום הראשון. זה לא מקרה שהלהקה בחרה לפתוח דווקא עם השיר הזה את האלבום, סקוט מפנה כאן אצבע משולשת כלפי אותם מבקרים שירדו על הלהקה עם ביקורות שליליות ואומר להם, אנחנו פה למרות שניסיתם "לשבור אותנו "They got these pictures of everything/To break us down, to break me down”. האלבום מקבל תאוצה עם הגיטרה המייללת של Dean DeLeo והפייד אין לתוך הריף הכל-כך מונוטוני של "Vasoline". באופן מדהים, לריף הזה יש את כל מה שצריך כדי להטריד, להטריף ולעצבן, אבל הוא עושה בדיוק את ההיפך!!! ואתה מוצא את עצמך נסחף אחרי שני התווים שחוזרים על עצמם בצורה רפטטיבית. עבודת כלי ההקשה של Eric Kretz שבמקרה חוגג היום יומהולדת פשוט ראויה לשבח, היא מעשירה וממלאת את השיר בדיוק במקומות הנכונים. ואי אפשר בלי מילה על הסולו הקצרצר אך גאוני של Dean DeLeo ששובר לחלוטין את המונוטוניות של מקצב 4/4. שיר אדיר ששוחרר כסינגל השני מתוך האלבום וזינק היישר אל המקום הראשון בבילבורד. סקוט סיפר שהשיר הזה נכתב על החרקים שנדבקים לווזלין ומתים לאיטם בניסיון שנועד מראש לכישלון להשתחרר ממנו. וויילנד סיפר בתוכנית "VH1's Storytellers" שאחרי שחרורו של אלבום הבכורה הוא הרגיש כמו חרק מתחת לזכוכית מגדלת. ילד היומהולדת Eric Kretz ממשיך להתעלות על עצמו עם עבודת תופים וכלי הקשה מדהימים שמובילים את השיר "Lounge Fly". שיר שנפתח עם Backwards-Effect עם הגיטרה המייללת של Dean DeLeo ומופרע על-ידי התופים המתגלגלים, לפני שהוא חוזר להארד-רוק הבסיסי שלו. במהלך קטע המעבר השיר הזה עובר לפולק אקוסטי טהור ומיד לאחר מכן מגיעה הסלייד גיטאר של Paul Leary מלהקת "Butthole Surfers" שמתארח כאן. הרצועה הרביעית "Interstate Love Song" מציגה לנו את אחד מהלחנים הכי יפים של הלהקה הזאת ואת הסינגל המצליח ביותר מהאלבום. אחרי אינטרו אקוסטי קצר מגיעה הכניסה הסוחפת עם הריפים הFאנקיים של DeLeo. סקוט פשוט מתעלה כאן על עצמו עם שירה מדהימה ועוצמתית, אשר ככל הנראה נובעת מהסיפור האישי העולה ממילות השיר בו וויילנד מספר על חוסר הכנות שלו בניסיון להסתיר את בעיות ההתמכרות. שתי הרצועות הבאות "Still Remains" ו- "Pretty Penny" מדגישות את הגיוון המוזיקלי שיש באלבום הזה. הראשונה מתכתבת קצת עם קאנטרי מהול ברוק דרומי בעוד שהשניה עטופה בפולק מזרחי שמזכיר לפרקים את הקטעים האקוסטיים של "Jethro Tull" שמגיעה בכלל מתחום הפרוגרסיב. אמרנו פרוגרסיב ? אז הקטע השביעי "Silvergun Superman" כולל מעברים השמורים לאותו ז'אנר, אך עם זאת הוא כל-כך רחוק משם. זה אחד מהשירים האהובים עלינו באלבום. קטע מאוד דינמי שנפתח עם הריף המטאלי והאיטי ומגיע לקליימקס עם הסולו המדהים של DeLeo ושבירת המקצב הביזארית לקראת הסוף. מכאן אנחנו עוברים לשיר הראשון שהוקלט לאלבום, או בעצם לא הוקלט לאלבום אלא לפסקול הסרט "The Crow" בו כיכב Brandon Lee בנו של ברוס לי. הלהקה כתבה את השיר הזה במיוחד לפסקול הסרט, אך הואיל והם מאוד אהבו אותו, הם הכניסו אותו גם לאלבום. השם המקורי של השיר היה "Only Dying" אך לאחר מקרה המוות של ברנדון לי על הסט של הסרט, החליטה הלהקה לשנות את שמו ל-"Big Empty". יש לציין שהשיר נוגן במקור בהופעת האנפלאגד של הלהקה שנערכה עוד לפני שיצא פסקול הסרט, אך השיר לא הוקלט שם וראה אור רק בפסקול ולאחר מכן באלבום. השיר החותם את האלבום "Kitchenware & Candybars" הוא כנראה המלודרמטי ביותר מבין כל הרצועות באלבום, ושוב אחד מהאהובים עלינו. הכניסה הראשונה עם הדיסטורשיין המלוכלך והלא מעובד מרגשת אותנו כל פעם מחדש. איזו הפקה אדירה ומדוקדקת הכוללת כלי מיתר ואפקטים תזמורתיים שמוסיפים לייחודיות של השיר. הקטע כולל גם Hidden Track "מוטרף" בשם "My Second Album", קטע ג'אזי שהשילוב בין השיגעון והגאונות שבו שמורות רק ליחידי סגולה כמו מייק פאטון. זו למעשה הרצועה השנים עשר של האלבום הכוללת הופעת אורח של ריצ'רד פיטרסון בשירה. הקטע הזה מספק הסבר לתמונה בעטיפה האחורית של האלבום, המציגה עוגה עם הביטוי “12 Gracious Melodies”. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

המלצת המערכת... והפעם זו לא רק המלצה שלנו. ב- 7 ליוני 2001 שחררה "Rockfour" (רוקפור) את אלבום האולפן החמישי שלה "One Fantastic Day". הידעתם שאחד ממבקרי מגזין הרולינג סטון - Richie Unterberger בחר בו כאחד מעשרת אלבומי השנה שלו? האלבום ממשיך עם הקו הפסיכדלי/מתקדם שהחל עם אלבום המופת "האיש שראה הכל" והמשיך עם "Supermarket" שסימן את המעבר של הלהקה לכתיבה ויצירה בשפה האנגלית. אם "Supermarket" היווה את יריית הפתיחה לקריירה הבינלאומית של רוקפור כלהקה ישראלית ש"חובת ההוכחה" על כתפיה, הרי שבאלבום הזה אנחנו מקבלים כבר להקה בוגרת ומנוסה המתנהלת כהרכב בינלאומי איכותי ומוערך. הזינוק של רוקפור קדימה באלבום הזה התבטא בכל פרמטר אפשרי. יכולת כתיבה והתבטאות באנגלית, רמה גבוה של נגינה ואיכות הפקה. שילוב מדהים של גיטרות עם צליל פסיכדלי, עטופות בשטיחי מלוטרון והאמונד והרמוניות ווקאליות שיובאו הישר מהסיקסטיז והשפעות של "פינק פלויד", ה"בירדז", ה"ביטלס" ועוד. האלבום נכתב במהלך סיבוב ההופעות של הלהקה בארה"ב, אשר נועד לקידום האלבום "Supermarket" ששוחרר שנה קודם לכן. חברי רוקפור ציינו כי האלבום מגולל את סיפורה של הלהקה באחת מהתקופות האינטנסיביות שלה המבטא דרך השירים "קוקטייל לא פשוט המורכב מתשוקה, נחישות וסיפוק וכל זאת לצד בדידות, געגועים ושחיקה". האלבום הזה הוכיח כי הניסיון של הלהקה עם "Supermarket" לא היה חד-פעמי וכי הלהקה ראויה ויכולה לתחזק קריירה בינלאומית מצליחה. צריך לחשוב על הסיכון שנטלה הלהקה, אשר אחרי שני אלבומים מוערכים ומצליחים בעברית, "האיש שראה הכל" ו- "בחזרה לשבלול", יצאה מאזור הנוחות שלה והחלה ליצור באנגלית. אבל הסיכון הזה הוכיח את עצמו עם אלבום אשר זכה לביקורות מהללות, ואף נכלל ברשימת עשרת אלבומי השנה של מבקר המוזיקה של מגזין המוזיקה "רולינג סטון" - Richie Unterberger. כאן המקום לציין שלאלבום הזה היתה השפעה מהותית על יוצרים ישראלים שהבינו שהחלו לכתוב וליצור באנגלית עם פזילה לשוק הבינלאומי לאחר שצפו בהצלחה של "רוקפור". אבל האלבום הזה עשה טוב גם ל"רוקפור". הודות לאלבום החלה הלהקה להופיע באינטנסיביות ברחבי ארה"ב והמשיכה לשחרר עוד 2 אלבומים נוספים בשפה האנגלית - "Nationwide" משנת 2004 ו- "Memories of the Never Happened" משנת 2007. מהאלבום שוחררו 3 סינגלים: "Seatbelts" שכלל גם גירסת כיסוי בהופעה לשיר "Tomorrow Never Knows" של הביטלס,, "President of Me" שכלל קאבר בהופעה לשיר "Pop Song '89" של "R.E.M." ו- "Where The Byrds Fly". כאן המקום לציין כי בעקבות אירועי 11 בספטמבר הלהקה ומנהליה הרגישו שלא יהיה נכון לשחרר את האלבום עם השם "One Fantastic Day", מחשש לפגיעה ברגשות הציבור האמריקאי. לאור זאת, הוחלט לשנות את השם והאלבום שוחרר תחת הכותרת "Another Beginning" אשר היוו שילוב של שני אלבומי הלהקה באנגלית. להאזנה לאלבום: לחצו כאן. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

האלבום "ציירי לך שפם" הוא אלבום האולפן השני של להקת נוער שוליים. האלבום שוחרר ב-7 ליוני 1990 והופץ על ידי חברת התקליטים הד ארצי. נפתח בכך שזהו אחד האלבומים של פסקול חיינו, אבל לא סתם אלבום, בכל פעם שאוזנינו נפגשות באחד מהשירים באלבום, כמו מתג חשמלי, הגוף שלנו בשבריר שנייה מוצף ברגשות, תחושות ומחשבות שפותחות לנו דלת לנוסטלגיה מענגת. אנחנו לא ממש מתכוונים לחוויה ספציפית או ארוע אלא תקופה. האלבום הזה על שלל שיריו המגוונים ליווה אותנו במשך תקופה ארוכה ואוצר בתוכו רגעים קסומים של אושר צרוף. (תמונה: נוער שוליים) האלבום נוסע בין מסלולי הרוק, הפופ, האלקטרוני. לוקח מכל אחד מה שמתאים כאילו הכל מכוון לטקסטים. הטקסטים מכתיבים את המוסיקה ולא להפך. התופים האלקטרוניים, האפקטים, הדיסטורשן של הגיטרה וגם התופים האקוסטיים מתאגדים יחד כדי להגיש את מיקיאגי שר עם קולו המלטף. אפילו רוב הטקסטים באלבום נכתבו ע"י חנה גולדברג, מרגישים כאילו מיקיאגי כתב אותם בעצמו. יחד עם עובד אפרת, דודי לוי ומיקיאגי מובילים את האלבום הזה שלוקח את הלהקה לכיוון היותר פופי של הרוק מאשר האלבום הראשון שהושפע בעיקר מהניו-וויב. ללהקה לא הייתה הצהרה מכוונת ללכת לכיוון הפופ אחרי התקליט הראשון, אלא הבנה פנימית שצריך להיות קלילים יותר. דודי לוי סיפר שדווקא האלבום הראשון היה איזה טריפ שלהם, אבל אח"כ הם קילפו כל מיני דברים חיצוניים כמו הלבוש השחור והפכנו ללהקת פופ-רוק כמו שהם הכירו ממקומות אחרים. הם התחילו לעבוד קשה על כיוון לסאונד חדש והשיר "ציירי לך שפם" היה אחת הנקודות שהתוו את הכיוון. הם היו כותבים לחנים שעליהם הלבישו טקסטים בג'יבריש ואותן סקיצות עברו לחנה גולדברג שכתבה את הטקסטים. האלבום הוקלט בארבעה חלקים, בכל פעם שהאולפן של רונן בן-טל היה פנוי, הם ניצלו את הלילה להקלטה של 2-3 שירים. חברי הלהקה מספרים שהם היו תמימים בהתחלה, הם לא חשבו שמשהו ייצא מההקלטות האלה. אבל פתאום זה קרה בבום !! האלבום יוצא ומהרגע הראשון הוא הופך ללהיט היסטרי, זוכה להצלחה מסחרית גדולה ומוכר למעלה מ-70,000 עותקים. דודי לוי, מיקיאגי, ארן אמיר, קובי פיטרו ורועי שקד שרפו את תחנות הרדיו והמצעדים עם השירים: "ציירי לך שפם" שנבחר כ"שיר השנה" במצעד הפזמונים העברי השנתי של רשת ג', "ענוג", "סיזיפה", "אמסטרדם" ו"לילה" שהוא הגרסה העברית לשיר "Young Girl". ארבעה שירים של הלהקה צעדו בו זמנית בעשרת המקומות הראשונים ונוער שוליים נבחרה כ"להקת השנה". (תמונה: יוסי אלוני) אך האלבום הזה הוא גם מה שהביא לפירוקה של הלהקה. לא כולם אהבו את מה שההצלחה הביאה איתה, את הטרוף, המעריצות, תשומת הלב ואהבה ללא הגבולות. מי שבעיקר סבל מהעניין היה מיקיאגי. מבחינתו זו הייתה תקופה מאוד קשה, עם ההצלחה, סיפר מיקיאגי כי הרגיש כמו תוצר של מפעל ייצור שעטוף בהמון רעש. הוא רצה רק לשמח אנשים עם האומנות שלו אך הרגיש כמו חיה פצועה שמתמודדת מול הזאבים סביבה. הוא מצא את עצמו מתרחק ממוסיקה ואמנות ומתעסק באינטריגות, הצלחה, מעריצות והטרדות. מאחר והרגיש שאף אחד לא מגן עליו ושהוא בודד במערכה, הוא חיפש דרכים להגן על עצמו והדרך היחידה שהייתה לנגד עיניו היא פירוק הלהקה שנה לאחר מכן. דודי לוי סיפר מהצד שלו סיפר שבהתחלה הם נהנו מזה, זה היה נעים וכיף, אבל בשלב מסוים זה נהיה מטריד. כשהיה יורד מהבמה היו מחכות לו 30 ילדות עם מכתבים וטלפונים בלי סוף. בשלב מסוים זה נהיה אינטנסיבי מדי והוביל לנקודת החיכוך בינו לבין מיקיאגי לקראת הקלטות האלבום השלישי. זהו אלבום שהוא אבן חן, לא משנה לאיזה ז'אנר תשייכו אותו, הוא ישראלי, הוא נוסטלגי, הוא מרגש והוא אבן דרך במוסיקה הישראלית. עכשיו תלחצו פליי ב: Spotify, Apple Music ותתחילו לשיר, אל תחששו מאף אחד פשוט תשירו בקול !!!! "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

אלבומה השלישי של להקת "מופע הארנבות של ד"ר קספר", יצא ב-7 ליוני 1995. נתחיל קצת אחורה בזמן כדי להבין את משמעות האלבום הזה ומה קרה אחריו. הצלחתו המטורפת של אלבום הבכורה שנשא את שם הלהקה ושיגר להיטים כמו "בשמלה אדומה", "בואי דינה" ו"יום שני השמח", הפך את הקספרים ללהיט בעולם הרוק הישראלי עוד כש"רוק עצמאות" היה אחד הארועים הגדולים. שנה לאחר מכן יצא אלבומה השני של הלהקה שלא נשא שם רשמי אך קיבל את השם "מופע הארנבות של ד"ר קספר 2". האלבום שהתבסס על קונספט המספר את סיפורה של שילה, בחורה שככל הנראה צורכת סם הזיה ומצויה ב"טריפ". גם הוא בהפקתו המוזיקלית של דודי לוי חברי הלהקה ניסו "להתבגר" בכל שיצרו אלבום קונספט, אך העניין לא נחל הצלחה. בלשון המעטה האלבום קרס, מעריצי הלהקה נטשו וההרכב חטף ביקורות לא נעימות. חצי שנה לאחר מכן, עם רצון עז לשחזר את ההצלחה של האלבום הראשון ולחזור לפסגת המוסיקה הישראלית, החליטו הקספרים לחזור אחורה לאלבום הראשון. בהפקתו של עובד אפרת שהעניק חופש יצירתי לחברים אך התווה קו ברור שבו תמכה הלהקה, חוזרים אחורה לשירים העשויים ממלודיות מתוקות שעוטפות טקסטיים קליטים. רק שהפעם ניסו הקספרים ליצור טקסטים יותר אישיים שמשקפים חוויות אישיות כדי ליצוק יותר עומק. היום אתם בוודאי מכירים את "אחלום לנצח", "מתוק יום הדבש", "הו הו", "השיר שלי" ו"תראו אותי" שהפכו לאבני דרך בפסקול הישראלי אך עם צאתו, גם האלבום הזה נכשל. זה הרגיש כאילו פיית המוסיקה הקטנה נגעה עם מקל הקסם שלה בקספרים ב-1994 אך הכריחה אותם להחזיר אותו בתום 12 חודשים. נסיון הלהקה לחזור לסגנון המוסיקלי ולשחזר את ההצלחה של האלבום הראשון נכשלו והשיר האחרון באלבום "רוח גדולה" היווה את אקורד הסיום. הקספרים התפרקו חצי שנה לאחר יציאת האלבום וכל אחד מהם הלך לדרכו, שי להב ואורן ברזילי פצחו בקריירת סולו ופרוייקטים אחרים. לאחר מספר שנים זכה האלבום לפרסום רב, מה שנתן לו את הבוסט היה השימוש בשירים דרך תוכניות טלוויזיה ופרסומות כמו: הסדרה "בית משותף" והסדרה "זבנג". מהר מאוד האלבום שהיווה כשלון והביא לפירוק הלהקה מצא אבק כוכבים והחל להיות נוכח לא רק בתחנות הרדיו אלא גם בטלוויזיה. כפי שהזכרנו השירים בו הפכו ללהיטי רוק ישראלים מובהקים. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום אנחנו חוגגים יום הולדת לגיטריסט המוכשר והמגוון Dave Navarro, אז הנה לכם מספר עובדות מעניינות על הגיטריסט וגם השחקן: (Photo: Tim Mosenfelder) 1. שמו המלא הוא David Michael Navarro והוא נולד ב- 7 ליוני 1967 בסנטה מוניקה, קליפורניה. 2. כשהוא היה בגיל 16 אימו נרצחה ע"י חברה לשעבר, דייב היה אמור לשהות עם אימו באותו ערב אך ברגע האחרון החליט להישאר עם אביו. 3. המוות של אימו היה קשה מאוד והכניס את דייב למערכת יחסים עמוקה וארוכת שנים עם סמים. בשנת 2015 הוא הוציא סרט דוקומנטרי בשם "Mourning Son" המתאר את רצח אימו והשנים שאח"כ בהם הוא התמודד עם המוות שלה. 4. שלוש שנים לאחר מכן החל דייב את הקריירה שלו עם להקת חייו "Jane's Addiction". הוא הגיע ללהקה דרך חבר ילדות Stephen Perkins איתו הוא ניגן יחד בתזמורת בית הספר בו למדו יחד. סטפן המליץ ל- Perry Farrell הזמר והמקים של ג'יײנס על דייב ואחרי אודישן הוא הצטרף להרכב שיחד עם Eric Avery הם החלו את הקריירה של ג'יינס. 5. מהר מאוד הפכה ג'יינס לסנסציה במועדוני לוס אנג'לס ובמיוחד במועדון "Scream" שם הם היוו מופע פותח באופן קבוע. לאחר חיזור מממספר חברות תקליטים חתמה הלהקה עם "Warner Bros. Records" אבל התנתה את יציאת אלבום "הבכורה" שלה בחרבת תקליטים עצמאית מקומית בשם "Triple X". 6. בשנת 1987 שיחררה הלהקה את אלבום הבכורה שלה, שהיה אלבום הופעה חיה שהוקלט במהלך הופעה של הלהקה במועדון המפורסם "Roxy Theatre" שבלוס אנג'לס. 7. בשנת 1988 שיחררה הלהקה את אלבום האולפן הראשון שלה "Nothing's Shocking". הסינגל הראשון שיצא מהאלבום "Jane Says" הגיע למקום השישי בבילבורד והאלבום זכה להצלחה רבה. הוא החל לפלס את דרכה של הלהקה כאחת המשפיעות והמצליחות בהתפתחות הרוק האלטרנטיבי שבתחילת שנות ה-90. 8. אבל... ההתחלה לא היתה רק חיובית אלא גם מאוד שלילית !! האלבום נוצר ע"י כל חברי הלהקה, לכולם היה חלק בכתיבה וביצירה של האלבום אך Farrell החליט שהוא רוצה 50% מתמלוגי על כתיבת הטקסטים ועוד 25% מהחמישים הנותרים על התרומה לכתיבת המוסיקה, סה"כ 62.5% מתמלוגי הלהקה מה שהשאיר לשאר חברי הלהקה 12.5% כל אחד. למרות שהלהקה כמעט התפרקה, חברת התקליטים התערבה ופתרה את הסכסוך כשפארל מקבל את מה שביקש. הסכסוך וה"פתרון" יצרו קרע עמוק בין חברי הלהקה שילווה אותה כל חייה. 9. בשנת 1990 שחררה הלהקה את האלבום השני שלה "Ritual de lo habitual". אלבום שדייב טען שהוא לא זוכר כלל את תהליך יצירתו מאחר והוא היה עמוק בסמים וכל התקופה הזו נמחקה מהזיכרון שלו. האלבום מחולק לשניים כשהחלק הראשון, שירים 1-5, מורכב משירי הארד רוק חזקים והחלק השני, שירים 6-9, כולו מוקדש לחברתו לשעבר של פארל Xiola Blue שמתה ממנת יתר של סמים ומושפע בעיקר מרוק פרוגרסיבי. שני סינגלים שיצאו מהאלבום "Been Caught Stealing" ו- "Stop!" זכו להשמעות רבות והעניקו לאלבום הצלחה רבה. 10. לאחר יציאת האלבום דייב החליט שהוא מתנקה מסמים שהחלו לשלוט בחייו והצליח להתנקות ולשמור מרחק מהם יחד עם חברו ללהקה הבסיסט אריק. השניים היו מסיימים כל הופעה כשהם חוזרים למלון נפרד ולא לטור באס עם שאר חברי הלהקה וצוות ההופעות. 11. במהלך סיבוב ההופעות לקידום האלבום החל הקרע בין חברי הלהקה לגדול, במיוחד בין דייב לפארל שתועדו הולכים מכות על הבמה במספר רב של הופעות. פארל סיפר שבתום סיבוב ההופעות הוא הבין שטקסי הסמים והנרקסיסטיות שלו שלא מאפשרת לו להסתדר עם אף אחד הם שגרמו להעמקת הקרע ואכן בסוף 1991 החליטו אברי ודייב להשלים את המחויבויות שלהם בחוזה ולעזוב את הלהקה. 12. באותה שנה עזב Izzy Stradlin את "Guns N’ Roses" ו-Axl Rose חיזר רבות אחרי דייב לבוא להחליף אותו. למרות הזמנות רבות מצד אקסל לבוא לנגן עם Slash הוא אף פעם לא הופיע. שנה לאחר מכן קיבל דייב הצעה מ- "Red Hot Chili Peppers", אך הוא סרב להם באלגנטיות. 13. בשנת 1993 הקים דייב יחד עם חברו לעזיבה, אברי, את ההרכב "Deconstruction" שכלל גם את המתופף Michael Murphy. יחד הם שחררו בשנת 1994 את אלבומם היחיד שנושא את שם הלהקה והיווה מעין ניגוד ישיר לאלבום של ההרכב שפארל הקים "Porno for Pyros" מיד אחרי הפירוק של ג'יינס. 14. באותה שנה, כשהפעם הוא מסכים להצעה, הצטרף דייב ללהקת "Red hot Chili Peppers" יחד עימם הוציא את אלבומה השישי של הלהקה "One Hot Minute". האלבום זכה להצלחה רבה ומכר מילוני עותקים. דייב שלא ממש התחבר לצד הפאנקי של הלהקה העניק לה סאונד יותר כבד ואפילו פסיכדלי. 15. במהלך סיבוב ההופעות לקידום האלבום היחסים בין חברי הלהקה החלו להתדרדר כשדייב וקידיס תורמים להתדרדרות ע"י שימוש באופן כבד בסמים. בשנת 1998 עזב דייב את הלהקה, יש אומרים באופן הדדי ויש אומרים שפוטר עקב השימוש המוגבר בסמים שהביא אותו לחוסר תפקוד כללי. 16. בשנת 1995 הקליט דייב את ה-EP הראשון שלו בשם "Rhimorse". את ה-EP הוא כתב, יצר והקליט לגמרי לבד באופן עצמאי. ה-EP מכיל 5 שירים שנמצאים על רצועה אחת ללא הפרדה. ה-EP לא יצא באופן רשמי או מסחרי אך דלף באינטרנט. 17. באותה שנה השתתף דייב בהקלטות של השיר "You Oughta Know" של הזמרת Alanis Morissette שיצא באלבום המטורף שלה "Jagged Little Pill". 18. בשנת 2001 הוציא דייב את אלבום הסולו הבכורה שלו "Trust No One". את האלבום הקליט דייב עוד ב-1988 כשהוא מנגן בכל הכלים באלבום. האלבום מתמקד בחוויות אישיות קשות של דייב כמו הסמים, הגירושים וחייו הבודדים של כוכב רוק (הזלנו דמעה). דייב סיפר שזו הייתה חוויה מאוד קשה ותובענית שגרמה לו להבין שהוא מעדיף להיות חלק מהרכב ולא סוליסט. 19. בשנת 2002 ג'יינס הורכבה מחדש ודייב חזר לנגן עם פארל וסטפן כשעל הבס מצטרף Chris Chaney. שנה לאחר מכן הם משחררים את האלבום השלישי שלהם "Strays" שלושה עשר שנים לאחר יציאת האלבום הקודם שלהם. הסינגל הראשון שיצא מהאלבום "Just Because" העניק ללהקה מועמדות לגראמי. 20. באותה שנה דייב הקים להקת קאברים בשם "Camp Freddy" בשיתוף חברו לג'יינס Chris Chaney והמתופף Matt Sorum. הלהקה נהגה לארח אומנים רבים וטובים כמו: Scott Weiland, Chester Bennington, Sebastian Bach, Jerry Cantrell, Fred Durst, Tom Morello, Corey Taylor, Zakk Wylde, Steven Tyler, Ozzy Osbourne, Lemmy Kilmister ועוד ועוד... בשנת 2014 שינתה הלהקה את שמה ל- "Royal Machines". 21. בשנת 2003 הופיע דייב יחד זוגתו אז Carmen Electra בתוכנית של MTV בשם "Til Death Do Us Part" בה תועדה החתונה של השניים. (Photo: Pinterest) 22. בשנת 2004 השתתף דייב בתוכנית "Celebrity Poker Showdown", השם אומר הכל אז אין צורך להסביר. 23. לאחר סיבוב הופעות אינטנסיבי ב-2003 שוב התפרקה ג'יינס מסיבות לא ידועות, כשדייב כתב באתר שלו שהפירוק נבע מאותן סיבות שפירקו אותה אז. 24. בשנת 2005 הקים דייב יחד עם שאר חברי להקת ג'יינס המפורקת הטרייה ועם הזמר Steve Isaacs את ההרכב "The Panic Channel". הם שחררו יחד אלבום אחד בשם "One" שנה לאחר מכן. 25. בשנת 2006 דייב היה מגיש יחד עם הדוגמנית Brooke Burke בתוכנית הריאליטי "Rock Star". בעונה הראשונה Rock Star: INXS הם קיימו אודישנים/תחרות לתפקיד הזמר של להקת "INXS" ובעונה השנייה "Rock Star: Supernova" הם קיימו אודישנים/תחרות לתפקיד הזמר של להקת "Supernova" שבעצם הורכבה מלהקתו הקודמת "The Panic Channel". (Photo: Ollie Millington) 26. בשנת 2007 ביים דייב סרט למבוגרים בלבד בשם "Broken" כחלק מתוכנית ריאלטי שבה סלבריטאים מביימים סרטי מבוגרים (פורנו למי שלא הבין). 27. בשנת 2008 התאחדה ג'יינס בפעם השלישית והחלה בסיבוב הופעות קטן בצפון ארה"ב יחד עם "Nine Inch Nails". 28. בשנת 2011 שיחררה ג'יינס את אלבומה הרביעי והאחרון "The Great Escape Artist". האלבום משלב סגנונות של פוסט פאנק עם השפעות של להקות כמו "Muse" ו- "Radiohead". 29. בין שאר הופעותיו השונות על המסך בסרטים וסדרות טלוויזיה השתתף דייב בשנת 2012 בארבעה פרקים בסדרה המעולה "Sons Of Anarchy". סידרה מעניינת נוספת בה השתתף היא הריאליטי "Ink Master" בה הוא בין היתר מציג ומדבר על הקעקועים הרבים שיש לו. 30. הוא שיתף פעולה עם עוד הרבה אמנים מעולמות שונים כמו: מייקל ג'קסון, ג'נט ג'קסון, Marilyn Manson, כריסטינה אגילרה ועוד רבים. 31. בשנת 2022, לאחר שדייב חלה בנגיף הקורונה הוא סבל באופן קיצוני במשך שנתיים מתופעות נלוות שלאחר הנגיף והושבת מכל פעילות מוזיקלית. 32. בשנת 2023 חברי ג'יינס נכנסו לאולפן ללא דייב והחלו לעבוד על חומר חדש כשבמאי 2024 הם עלו יחד על הבמה בפעם הראשונה מזה 14 שנה וביצעו מספר שירים כולל שניים חדשים. 33. האיחוד לא החזיק מעמד זמן רב וכבר לאחר מספר הופעות (ספטמבר 2024) דייב וזמר הלהקה פרי פארל ערכו קרב אגרופים על הבמה. במהלך ביצוע אחד השירים בהופעה פרי החל לתקוף את דייב באלימות ללא הפסקה, אפילו מאבטחי ההופעה ניסו להפריד בין השניים, בתחילה ללא הצלחה עד שבסופו של דבר הצליחו לפנו את פרי מהבמה וההופעה נפסקה. מאז אותו מקרה הלהקה לא שבה להופיע או להקליט יחד וכנראה שהארוע חתם את קיומה. אתם מוזמנים להאזין לאלבום הסולו היחיד שלו "Trust No One" . "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 06.06.1978 בני אדם רבים חשים רגש למכונית שלהם, ככל שהיא ברשותם זמן רב יותר כך מצטברות להן החוויות, וגדל ערכה הסנטימנטלי, ישנם אנשים שאפשר לתהות על קנקנם לפי סוג המכונית שיש ברשותם. אין זה המקרה של להקת "The Cars" להקה שבחרה את שמה כשם כללי שלא מזוהה עם תקופה או סגנון מוזיקלי מסוים, כך גם היה גורלו של אלבום הבכורה המגוון מוזיקלית שלה שיצא ב- 06.06.1978. "הקארז" הם: ריק אוקייסיק (שירה וגיטרה), בנג'מין אורז'צ'ובסקי (שירה, וגיטרה בס), גרג הוקס (קלידים, סקסופון, קולות רקע), אליוט איסטון (גיטרה, קולות רקע), ודיויד רובינסון (תופים, כלי הקשה, קולות רקע). "הקארז" הוקמו בשנת 1976 בבוסטון, בשנת 1965 פגש ריק אוקייסיק בבנג'מין אור, זה קרה בקליבלנד כאשר אור הופיע עם להקתו דאז "Grasshoppers". אוקייסיק כיאה למשפחה ממוצא פולני זכר היטב את בנג'מין אור (אף הוא רבע פולני), וכעבור שלוש שנים הם התחברו מחדש בקולומבוס, אוהיו, החלו להופיע, והקימו יחד את להקתם הראשונה "ID Nirvana". לאחר שהופיעו בלהקות שונות בקולומבוס, ובאן ארבור, מישיגן, עברו אוקייסיק ואור לבוסטון בתחילת הסבנטיז כדי להקים את להקת "מילקווד", להקת פולק-רוק בסגנון "CSN". הם הספיקו להוציא אלבום אחד יחד עם הקלידן גרג הוקס חברם ללהקת "הקארז" לעתיד, לפני שפירקו את הלהקה, אך השלד של השלישיה (אוקייסיק/אור/הוקס) המשיך לנגן יחד גם בפרוייקט הבא שלהם שנקרא "Richard and the Rabbits". אוקייסיק ואור הופיעו במקביל גם כצמד אקוסטי, חלק מהשירים שהם ניגנו יהפכו בעתיד לשירים המוקדמים של "The Cars". בהמשך חברו אוקייסיק ואור לגיטריסט אליוט איסטון בלהקת "Cap'n Swing" שניגנה רוק סטייל להקת "Television". התקליטן מאקסן סארטורי ששמע דמו שלהם החל לנגן אותם בתחנת הרדיו WBCN בבוסטון אך חברות התקליטים עדיין סירבו להחתים אותם. לאחר שהחליפו את המתופף, ושינו את שמם "לקארז", הוציאו דמו בן תשעה שירים שמתוכו התנגן היטב בתחנות הרדיו "Just What I Needed" ואכן זה מה שהם היו צריכים, וחברות התקליטים אלקטרה, ואריסטה הציעו להחתים אותם כאשר "הקארז" מעדיפים בסוף את אלקטרה בשל העדר אומני ניו וייב חתומים בחברה שנתנה להם חוזה יותר נוח. בפברואר 1978 נכנסו "הקארז" להקלטות אלבום הבכורה, אלבום המשלב פאוור-פופ, ניו וייב, ורוק משולב עם Pאנק, נתון שהיה חריג לאותה התקופה כאשר רוק ומוזיקה אלקטרונית פחות הלכו ביחד. תוסיפו לזה את הכתיבה המיוחדת של מנהיג הלהקה ריק אוקייסיק ששר מילים מלאות סרקזם ואירוניה שמודעת לעצמה. בשל ההערכה של הלהקה לציוד חדש זכו "הקארז" לנסות כמות גדולה של כלי נגינה טכנולוגים חדשים מהחנויות. האלבום נפתח עם "Good Times Roll" שנותן פרשנות סרקסטית על התקופות הטובות במוזיקת הרוק. על הסינגל הבולט "My Best Friends Girl" נכתב שריק אוקייסיק כתב מחווייה אישית אבל הוא הכחיש והסביר "שום דבר בשיר הזה לא קרה לי אישית, כתבתי על ארוע שיכול לקרות לכל אחד, גניבת החברה ע"י החבר הכי טוב שלך". אוקייסיק מרבה לכתוב על יחסים כל פעם מזוית טיפה שונה, פעם מנקודת המבט של היחסים האינטימיים, ופעם ממבטו של גבר שאין לו אף אחת, אז הוא יחיה אם זו שפוגעת בו העיקר שתהיה מישהי לצידו. השיר הנועל "All Mixed Up" מגיע מנקודת מבטו של ריק אוקייסיק על יחסיו עם הדוגמנית התורנית, והדרדרות היחסים עקב עבודת הדוגמנות השוחקת והרגשת ההזנחה החוזרת שהוא חווה פעם אחר פעם. אלבום הבכורה של "הקארז" הפך לאחד מרבי המכר של הסבנטיז עם מכירות של למעלה מ 6 מיליון עותקים ברחבי העולם. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 6 ליוני, 1986 בארה"ב וב- 9 ליוני בבריטניה "Genesis" הוציאה את אלבומה ה- 13 "Invisible Touch". אין זה מפתיע שדווקא האלבום "Invisible Touch", אשר נבנה כולו מאלתורים וג'אם סשנים באולפן, הוא האלבום הכי מצליח של הלהקה שגם מהווה רגע מכונן בז'אנר הפופ-רוק של שנות ה-80. הוא עמוס בלחנים קליטים, רווי בהפקה מלוטשת ושופע סינגלים מצליחים שהגיעו לראש מצעדי הפזמונים. לאחר הפסקה קלה שנטלה הלהקה עם סיום סיבוב ההופעות שליווה את אלבומם המצליח "Genesis" משנת 1983, חזרו Phil Collins, Tony Banks ו- Mike Rutherford לשתף פעולה בלהקת "Genesis". קודם לכן, הם התנסו בקריירות הסולו שלהם, רות'רפורד הקים את "Mike + The Mechanics" וזכה להצלחה עם אלבום הבכורה שלה, בנקס הוציא את "Soundtracks", וקולינס הוציא את אלבום הסולו השלישי שלו "No Jacket Required". הפרויקטים הצדדיים הללו של כל אחד מחברי הלהקה, השפיעו באופן מהותי על נקודות המבט המוזיקליות שלהם, בבואם לכתוב את החומרים לאלבום, במיוחד "No Jacket Required" של קולינס, שהשפיע על המעבר של הלהקה למוזיקה קליטה וידידותית לרדיו, אפילו יעוד יותר מהאלבום הקודם. כשהשלישייה התכנסה שוב באולפן הפרטי שלהם, "The Farm" בסארי, הם הגיעו ללא חומר כתוב מראש. במקום זאת, הם הסתמכו על ג'אם סשנים ארוכים, וחילצו רעיונות מוזיקליים במהלך הנגינה הספונטנית שלהם באולפן. כמו באלבומם הקודם, "Invisible Touch" נבנה מאפס - הוא הוקלט בין אוקטובר 1985 לפברואר 1986. במהלך העבודה על האלבום הצליחה הלהקה ללכוד את הרגעים הכי טובים מתוך האלתורים שלהם, באמצעות דגימות (בינהם עם ה-E-mu Emulator של בנקס, שאיפשר 17 שניות בלבד של זמן הקלטה). לפני שהדגימות הללו הפכו לשירים מלאים, הוסיף כל אחד מחברי הלהקה מילים לשירים, מה שהעניק לאלבום ליריקה מגוונת שהשתלבה יפה בתוך המסגרת המוזיקלית המגובשת. האלבום הזה הוא סינתזה של הפקה חדשנית משנות ה-80, כתיבה מלודית של שירי פופ הבנויה בעיקר על כלי נגינה אלקטרוניים וטכניקות אולפן דיגיטליות. התיפוף של Phil Collins - הן על הסט האקוסטי והן על הסט האלקטרוני של סימונס - מספק לאלבום את צליל ה "Gate Reverb" המוכר שהוא התפרסם כחלוץ בו. ארסנל הסינתיסייזרים ומרקמי הסימפולים של Tony Banks שולטים ביד רמה בעיבוד ובהפקה, בעוד ש- Mike Rutherford לוקח כאן צד מינימליסטי יותר בנגינת הגיטרה, תוך שהוא מקפיד על קווי בס מלודיים יותר. מכונות התופים Roland TR-727 ו- Roland Pad-8 וכלי ההקשה של Phil Collins הוסיפו נופך לטיני משהו למספר שירים, ותרמו לגרוב האלקטרוני ההדוק של האלבום. למרות היותם קליטים ותמציתיים יותר מהיצירות האפיות הקודמות של הלהקה, עדיין הצליחו חברי "ג'נסיס" להכניס לאלבום הזה שירים עם רגעים מורכבים יותר. האלבום נפתח בשיר הנושא "Invisible Touch" שנולד באופן ספונטני במהלך העבודה על הקטע "The Last Domino" - החלק השני של השיר "Domino". כאשר Rutherford החל לנגן ריף עם אפקט אקו, Collins החל לשיר את המלודיה הכל-כך אייקונית וכך נולד השיר שנכתב בהשראת אשתו הראשונה של קולינס, עם המילים שמדברות על מערכות יחסים שאי אפשר לעמוד בפניהן, אך הן עדיין מזיקות. מבחינת סאונד, השיר מונע על ידי שטיחי הסינתיסייזרים של Banks ועל המקצבים החדים של Collins. פשוט שיר פופ מושלם, שהפך ללהיט היחיד של הלהקה שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי. אחריו מגיע "Tonight, Tonight, Tonight" – אחת הרצועות האפלות והאטמוספריות ביותר באלבום. השם המקורי "Monkey/Zulu" מרמז על הדרך בה השיר נולד. הוא התפתח מאלתורים של Banks על הקלידים, אשר נשענו על גבי הגרוב הכל-כך היפנוטי של השיר. ההגשה הקולית העזה של Collins והמילים על התמכרות, נפרשים על פני שטיחי הסינתיסייזרים. במהלך השיר מגיע קטע אינסטרומנטלי מהפנט שמנסה להתכתב עם "Genesis" הישנה יותר של הפרוג, רק במעטפת אייטיזית. הקטע השלישי "Land of Confusion" הוא המנון פוליטי נושך וקצב עם ביצוע ווקאלי מושלם של קולינס. Rutherford כתב את מילות השיר כמחאה פוליטית, כפי שגם מעיד הקליפ המונפש שלו (בהשתתפות בובות מ- Spitting Image). זה אחד הלהיטים הגדולים מתוך האלבום אשר גם זכה לגירסת כיסוי מעניינת של להקת "Disturbed". משם אנחנו מגיעים לבלדה הראשונה של האלבום "In Too Deep", אשר נכתבה במקור לסרט "מונה ליזה". Phil Collins כתב את הפזמון בסידני בזמן סיבוב הופעות במסגרת קריירת הסולו שלו, ולאחר מכן הוסיפה את מילות הבתים במהלך ההקלטות. פסנתר עדין וגיטרה מאופקת תומכות באחת מהביצועים הווקאליים העדינים והיפים ביותר של Collins. אחריו מגיע "Anything She Does" – בהשראת תמונות של דוגמניות פינ-אפ שהלהקה פיזרה בבדיחות הדעת ברחבי האולפן. זהו ללא ספק הרגע השובב ביותר של האלבום. בנקס השתמש כאן בסימפולים של כלי נשיפה (לא אלו לא היו ה- Phenix Horns למרות הסאונד), מה שנתן לשיר תחושה של קטע פופ- סול עוצמתי מקריירת הסולו של Phil Collins. הקטע "Domino" הוא אולי המורכב והמתקדם ביותר באלבום. זו סוויטה בת שני חלקים ("In the Glow of the Night" / "The Last Domino") שנמשכת על פני 11 דקות. Tony Banks כתב את המילים כביקורת על רשלנות פוליטית. למרות שהוא קבור מתחת לערמת הלהיטים הבלתי נתפסת שהאלבום הזה ייצר, "Domino" הוא אחד הקטעים המוזיקליים השאפתניים ביותר של "ג'נסיס" בשנות השמונים, הוא מלא בשינויים דינמיים ובמתח אפל. אין זה פלא ש- Mike Rutherford כינה אותו בזמנו כאחד הטובים ביותר של הלהקה. והנה אנחנו מגיעים לבלדה השניה של האלבום "Throwing It All Away". מעניין שהשיר שנבנה על ריף גיטרה עדין של Mike Rutherford, התחיל בכלל כיצירה כבדה יותר לפני שהפך לשיר אהבה עדין. אין לנו מושג מה הסיבה, אבל Phil Collins תיאר אותו כ"סמבה חד-תווית". האלבום נחתם עם "The Brazilian" – הקטע האינסטרומנטלי היחיד בו, אשר מונע על-ידי לופ הסאמפלים של Tony Banks (שהופעל באמצעות סכין שננעצה במקלדת!) ועל התכנות הניסיוני של Phil Collins של מערכת תופי הסימונס. השיר התחיל בכלל כ"ניסוי כלים" באולפן והוא מסיים את האלבום בנימה תוססת ומעניינת שניתן להגדיר כיצירת פרוג מעודכנת לתקופה. שלושה שירים נוספים הוקלטו במהלך הסשנים לאלבום - "Do the Neurotic", "Feeding the Fire" ו- "I'd Rather Be You". הם לא נכללו באלבום אך מאוחר יותר הופיעו כבי סיידים ובקופסאות "Genesis Archive 2" ו- "Genesis 1983–1998". האלבום "Invisible Touch" הפך לאלבום המצליח ביותר מבחינה מסחרית של "Genesis", כשהוא כובש את ראש המצעד הבריטי ומגיע למקום השלישי בארה"ב. הוא מכר למעלה מ-6 מיליון עותקים בארה"ב בלבד והפיק חמישה סינגלים מצליחים שהגיעו לטופ 5 בארה"ב - הישג שאף להקה זרה אחרת לא השיגה באותה תקופה. למרות הצלחתו, האלבום זכה לביקורות מעורבות, כאשר מבקרים שיבחו וביקרו את נטיותיו הפופיות הגלויות ואת הדמיון שלו לקריירת הסולו של קולינס. למרות זאת, "Invisible Touch" הוא לא רק הוכחה ניצחת של יכולת ההסתגלות הבלתי נתפסת של "Genesis" - אלא בית ספר לאומנות בכתיבה וביצוע של פופ אייטיזי. זה אלבום מלוטש וקליט שלוכד את רוח התקופה ואת הצליל של אמצע שנות השמונים, תוך הצגת הכימיה והאבולוציה המוזיקלית של השלישייה ומתן כבוד לשורשיהם הפרוגרסיביים. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 6 ביוני 1981 פורסם גיליון "Kerrang!" הראשון אי פעם. הגיטריסט Angus Young מלהקת "AC/DC" הופיע על השער. המגזין הוקם על ידי ג'וף ברטון, והוא פורסם לראשונה כמוסף חד פעמי בעיתון Sounds. המגזין נקרא על שם המילה שנובעת מהצליל שנשמע בעת השמעת אקורד חזק על גיטרה חשמלית עם דיסטורשן, המגזין בתחילה הוקדש ל- New Wave של ה- Heavy Metal הבריטי ועליית ה- Hard Rock. ⁣⁣⁣⁣ המגזין הושק על בסיס חודשי בשנת 1981, והחל להופיע על בסיס דו-שבועי מאוחר יותר, ובשנת 1987 זה עבר לבסיס שבועי. ⁣⁣ ⁣⁣⁣⁣ במהלך שנות השמונים ותחילת שנות התשעים העמיד המגזין על השער להקות מעולם Thrash Metal ו- Glam Metal (כמו "Mötley Crüe", "Slayer", "Bon Jovi", "Metallica", "Poison", "Venom") אך מאוחר יותר התעלם מהם כאשר סצינת הגראנג' ולהקות כמו Nirvana עלו לתהילה. לאחר מכן המגזין הפך להיות יותר "טרנדי" והעלה את הלהקות / ז'אנרים החמים ביותר בעמוד הראשון. להקות גדולות רבות מתחו ביקורת על כך שהמגזין מתעסק יותר בנושאים "צהובים" ולא מתמקד במוזיקה, אחת הביקורות המפורסמות הייתה של להקת "Guns N 'Roses" בשיר "Get In The Ring" "And that goes for all of you punks in the press That want to start shit by printin' lies instead of the things we said That means you andy secher at hit parader, circus magazine Mick wall at kerrang, bob guccione jr. at spin What you pissed off 'cause your dad gets more pussy than you? Fuck you! suck my fuckin' dick!" היום "Kerrang!" הוא יותר ממגזין מודפס... מאז 1993 קיים המגזין טקס פרסים שנתי לציון הלהקות המצליחות ביותר בעיני קוראיהם וזה הפך לאחד האירועים המוכרים ביותר בבריטניה. בשנת 2000 השיקה תחנת רדיו דיגיטלית, אתר האינטרנט של "Kerrang!" הושק בקיץ 2001. כמו כן בשנת 2001 הושקה ה- "Kerrnag! TV" כמו בתחנת הרדיו, ערוץ הטלוויזיה מתמקד בעיקר במיינסטרים של מוזיקת הרוק כמו גם להקות רוק קלאסיות. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

אגדת הגיטרה Steve Vai חוגג היום יומהולדת ואנחנו כאן כדי לספר לכם עליו כמה עובדות: 1. הוא נולד בניו יורק ב- 6.6.1960 למשפחת מהגרים מאיטליה. 2. כשהיה בגיל 6 גילה את הגיטרה ולטענתו כבר אז ידע שהוא יהיה גיטריסט. 3. בגיל 13 הוא החל לקחת שיעורי גיטרה מגיטריסט וירטואוז אחר - Joe Satriani. כאן המקום לציין שבהמשך סטריאני יודה שהתלמיד התעלה על רבו... 4. במהלך לימודי התיכון הוא היה חבר במספר הרכבים צעירים וביניהם: "The Ohio Express", "Circus" ו- "Rayge". 5. ואי הושפע באותה תקופה מהגיטריסטים Jimmy Page, Brian May, Ritchie Blackmore, Jeff Beck, Jimi Hendrix, Allan Holdsworth ו- Al Di Meola . 6. בשנת 1978 הוא החל ללמוד במכללת "Berklee" למוזיקה. 7. באותה שנה וואי שלח ל- Frank Zappa תעתיק של יצרתו של זאפה "The "Black Page וכן הקלטה שלו ושל להקתו. זאפה שהתרשם מאוד מהיכולות של וואי שכר את שירותיו בכדי שייצור תעתיקים של יצירותיו. 8. בשנת 1980 ואי הצטרף ללהקתו של זאפה כנגן מן המניין. 9. בשנת 1983 עזב ואי את זאפה רכש בית בלוס אנג'לס בו בנה אולפן הקלטות והחל להקליט את אלבום הסולו הראשון שלו "Flex-Able", אשר שוחרר בינואר 1984. הקטע "The Attitude Song" מתוכו פורסם במגזין Guitar Player כיצירה חריגה שהריף המרכזי שלה מנוגן במשקל 7/16 על מקצב 4/4 בסיסי. 10. בשנת 1984 החליף ואי את הגיטריסט Yngwie Malmsteen בלהקת "Alcatrazz" והקליט איתם את האלבום "Disturbing the Peace" אשר שוחרר בשנת 1985. 11. בשנת 1985 הוא הצטרף ללהקתו של David Lee Roth לצידו של הבסיסט Billy Sheehan והמתופף Gregg Bissonette. נבחרת החלומות הזאת הקליטה את האלבום "Eat 'Em and Smile" ששוחרר בשנת 1986 וכלל בין היתר את הלהיט "Yankee Rose" שסטיב ואי היה שותף לכתיבתו. 12. ואי המשיך בלהקתו של David Lee Roth ובאלבומו הבא "Skyscrper" ששוחרר בשנת 1988 גם שימש בתפקיד מפיק. 13. בשנת 1986 השתתף ואי בהקלטת האלבום החמישי של ההרכב "Public Image Limited". 14. באותה שנה השתתף בסרט "Crossroads", כאשר בסצינת השיא האייקונית של הסרט, הוא עורך דו קרב גיטרות עם כוכב הסרט Ralph Macchio. 15. בתקופה זו המשיך ואי ללמוד מוזיקה ותאוריה והתמקצע ההפקה וציוד נגינה. כחלק מההתנסות של ואי הוא החל להשתמש בגיטרה בעלת 7 מיתרים שנבנתה במיוחד בשבילו על-ידי חברת "Ibanez". ואי גם היה שותף בעיצוב דגם ה- JEM של גיטרות איבנז, ובהמשך גם של דגם "Universe" ודגמים נוספים. 16. בשנת 1989 הצטרף ואי להרכב של להקת "Whitesnake". הוא החליף את הגיטריסט Adrian Vandenberg אשר נפצע, והקליט את תפקידי הגיטרה באלבום "Slip of the Tongue". 17. בשנת 1990 שחרר ואי את אחד מאלבומי הסולו הגדולים שלו "Passion and Warfare". האלבום נחשב לאחד מהאלבומים האינסטרומנטליים המצליחים והוא זכה בתואר אלבום השנה במגזינים הנחשבים "Guitar World" ו- "Guitar Player". 18. באותה שנה הרכיב ואי את להקתו בה היו חברים גם Devin Townsend ו- Terry Bozzio. יחד עם ההרכב הזה שחרר ואי את האלבום "Sex & Religion" בשנת 1993. 19. בשנת 1991 התארח ואי באלבום "Hey Stoopid" של Alice Cooper. 20. בשנת 1992 השתתף ואי בקונצרט "Guitar Legends" יחד עם Joe Satriani, Brian May, Nuno Bettencourt, Gary Cherone ועוד. 21. בשנת 1994 החל ואי לעבוד עם Ozzy Osbourne על האלבום "Ozzmosis" והיה שותף לכתיבת השירים בו. בשל חילוקי דעות האלבום נכתב והוקלט מחדש יחד עם הגיטריסט Zakk Wylde. 22. החל משנת 1996 השתתף ואי במופעי הגיטרה "G3" יחד עם Joe Satriani, Eric Johnson, Yngwie Malmsteen, John Petrucci ועוד. 23. ואי היה מועמד 8 פעמים פרסי גראמי וזכה פעמיים בשנים 2006 ו- 2008. 24. בשנת 2004 השתתף ואי בשני שירים מתוך האלבום "Inferno" של "Motörhead". 25. ואי הוא בין אלה שמקריאים את המילים בשיר "Repentance" מהאלבום "Systematic Chaos" של "Dream Theater". להאזנה לאלבומו האחרון "Inviolate" הקליקו: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!

אחרי מעט מחשבות והרהורים החלטנו להיות בוטים, ישירים וללא עקבות, בדיוק כמו האלבום הזה האלבום השמיני של מטאליקה שיצא ב-5 ביוני 2003. אז נתחיל עם סיפור המעשה כפי שהוא נתפס בעיניים שלנו... אם "Load" ו- "ReLoad" היו אלבומים שנויים במחלוקת שפילגו סופית את מעריצי מטאליקה לשתי קבוצות, האחת אהבה, אימצה וחיבקה את השינוי שהביאה הלהקה והשניה שנאה, דחתה וזעמה על המטמורפוזה בצליל ובסגנון, הרי שבאלבום "St. Anger" לקחה מטאליקה את שתי הקבוצות הללו על כל המטענים שלהם, הכניסה אותם לשני דליי מים ובעטה בעוצמה אדירה בשני הדליים, כשהיא שופכת את המעריצים יחד עם המים... מאז הוצאת ה"אלבום השחור" החלה מטאליקה לאסוף מטענים שליליים. אמינות הלהקה הוטלה בספק, היושר היצירתי שלה הוטל בספק והרצון שלה להצליח על חשבון האינטגריטי המקצועי ישבו על כתפיה כמו סלעי בזלת ענקיים. מי שכמובן הועלה על המוקד בכל הזדמנות ועליו הוטלה האחריות הכמעט בלעדית היה Bob Rock, שהפיק את האלבום השחור ומאז הפיק את כל אלבומי מטאליקה עד ל- "St. Anger" כולל! המטענים הללו גרמו לקונפליקטים רבים בתוך הלהקה, שבחלקם מתוארים בסרט "Some Kind Of Monster" המספר את סיפור הקלטתו של האלבום "St. Anger". זהו סרט חשוב מאוד במהותו בכדי להבין את מה שעבר על הלהקה בתקופה שמאז צאת האלבום השחור ולא סתם מטאליקה החליטה לשתף אותו עם המעריצים, שזה דבר נועז לכשעצמו. להיכנס לחדר של הלהקה כשהיא עוברת טיפול פסיכולוגי זה חושפני, מביך ואפילו כואב. הסרט מרכך קצת את פעולת העיכול של האלבום "St. Anger" שכן החשיפה של מה שקורה מאחורי הקלעים עוזרת לנו להבין את המשברים שלהקה הזאת עברה בדרך ובכך מעורר איזושהי אמפתיה שמסייעת לנו לנסות וקבל את האלבום למרות הקושי הרב להכיל אותו. הסיפור של מטאליקה והאלבום "St. Anger" מורכב מאוד ויש בו הרבה אלמנטים לא פשוטים כמו... העזיבה של הבסיסט, Jason Newsted, את הלהקה שנגרמה כתוצאה מהתעללות ויחס משפיל של חברי הלהקה במשך שנים רבות. הוא סיפר באחד הראיונות שאף פעם הוא לא הרגיש חלק מהלהקה, תמיד זכה ליחס מזלזל והתנהגות פוגענית מצד הטפילד ולארס. התקופה הזו השפיעה עליו בצורה מהותית וגרמה לו לנזק נפשי עמוק ולכן הוא החליט שהוא לא יכול להמשיך (הרי מי עוזב את אחת הלהקות הגדולות בתבל ועוד בשיאה ?). הטפילד סבל מהתמכרות קשה לאלכוהול ויש אומרים שגם סמים. במהלך העבודה על האלבום הוא נכנס למכון גמילה למשך שנה והמשיך לאחר יציאתו. לאחר שיצא מהגמילה המצב היה אפילו יותר קשה מאחר והוא היה צריך להתמודד עם המציאות כמו שהיא. בסרט יש רגעים שבהם ממש כואב לראות את הטפילד נאבק בעצמו ובמציאות המתרחשת סביבו. ישנם אף רגעים שאתה כצופה חושש לחייה של הדמות הראשית והיא הלהקה. (Photo: Kevin Winter) בוב רוק שכבר היווה חלק בלתי נפרד מהלהקה היה שותף לכל התהליך שהם עברו. הואיל וציבור המעריצים האשים אותו בהתדרדרות של מטאליקה, הוא היה צריך להתמודד עם שדים לא קטנים. שדים שבאו מבחוץ אך גם שדים שבאו מבפנים. כשהמצב התלהט, דבר שקרה יותר מפעם אחת, חברי הלהקה הפנו אליו אצבע מאשימה על מצבם. (עכשיו תדמיינו את הטפילד ולארס מפנים אליך מבטים מאשימים). היה די ברור שזוהי סופה של חברות נהדרת (חלקכם יגדירו את זה אחרת) ובוב שהקליט את תפקידי הבס באלבום הזה סיים את דרכו עם מטאליקה לאחר יציאת האלבום. על מנת להתמודד עם כל הבעיות, התככים, המשקעים והצרות, לקחו מטאליקה מאמן שליווה אותם לאורך התהליך. דעה אישית: הרבה מאוד מהאופי, הסגנון והסאונד של האלבום קשור לאותו מאמן. הוא לחץ על חברי הלהקה להיות אמיתיים, להוציא הכל החוצה, ללא עקבות, ללא מסננים. גס, חד-משמעי, לא מתפשר ולא מהונדס. אחד מסימני ההיכר הבולטים ביותר באלבום הזה, מלבד סגנון המוסיקה ומבנה השירים הוא הסאונד של הסנר של לארס. צליל מאוד קשה לעיכול שמתופפים משתמשים בו לעיתים נדירות. רק לצורך ההבנה הטכנית של איך ניתן להוציא סאונד כזה (שלדעתנו היא חשובה כאן), מתחת לסנר יש סלילים שעשויים מברזל ונצמדים על ידי מנגנון לתחתית התוף. הסאונד הרגיל של הסנר הוא כשהסלילים הללו מתוחים וצמודים לתחתית עור הסנר ע"י אותו המנגנון. כשהמנגנון הזה פתוח הסלילים אינם נוגעים בעור הסנר ומתקבל צליל שהוא שילוב של תוף טמטם עם הד מתכתי. באחת מהחזרות לארס שכח לסגור את המנגנון ולהצמיד את הסלילים, כשהוא ניגן הוא אהב מאוד את הצליל, הוא עשה לו עוד כיוונון קטן (הצמיד את הסלילים באופן מאוד רפוי) והחליט להשאיר אותו לאורך כל הקלטת האלבום. באחד מהראיונות הוא סיפר שהוא הרגיש שהתוף "שר אליו" בצורה מאוד יפה! בטח שמתם לב שבאלבום הזה אין סולואים גרנדיוזים או פיוטי גיטרה מהודרים, למען האמת אין בכלל סולואים באלבום בניגוד לאלבומים הקודמים. הטפילד וקירק החליטו שהם לא רוצים ליצור סאונד מהונדס או לרקוח ריפים וסולואים עם מתכונים מעובדים, אלא ללכת על קו גס, אמיתי בסגנון של "מה שיוצא אני מרוצה". ללא עיבודים, אפקטים מיוחדים או דאבינג. הגיטרות היו נקיות ונשמעו כמו משהו שבוקע מלהקה שמנגנת במוסך של הבית או בחדר חזרות אפלולי בדרום תל אביב שראה ימים טובים יותר לפני עשרות שנים. השיר הפותח את האלבום, "Frantic" הוא בדיוק מה שצריך כדי להבין מה מחכה לנו בהמשך. וכשמו של השיר צריך להיות ממש "מטורף" כדי להמשיך להקשיב למה שקורה בהמשך. פרנטיק הוא הסינגל השני שיצא מהאלבום ובעצם מסכם את מה שהטפילד עבר בשנתיים של כתיבת האלבום או אולי אפילו הרבה לפני? השיר השני באלבום הוא שיר הנושא את שם האלבום ולא סתם, הוא בעצם תמציתו של האלבום הן מבחינת הסאונד והן מבחינת המילים. הוא הסינגל הראשון שיצא מאלבום וזיכה את מטאליקה בזכיה בגראמי ב-2004. הקליפ לשיר צולם ב- "San Quentin State Prison" שנמצא בקליפורניה והוא אחד מבתי הכלא הקשים והידועים לשימצה בארה"ב. זוהי למעשה הופעתו הראשונה של רוברט טרוחיליו, הבסיסט החדש של מטאליקה שהצטרף עם יציאת האלבום. השיר השלישי הנושא את שם הסרט הדוקומנטרי "Some Kind Of Monster", אורך כ-8 דקות ומייגע את המאזין בסאונד הקשוח והבלתי מתפשר של מטאליקה באלבום הזה והוא בעצם תחילתו של המסע. אם שרדתם עד כאן ונהנתם אז מכאן אתם על רכבת הרים שמדי פעם יורדת מהפסים. אם לא שרדתם הנכם מתבקשים לרדת ולנסות לקבל החזר כספי על הכרטיס בקופה. בכל הזדמנות שהייתה לחברי הלהקה לדבר על האלבום הם סיפרו שהם רצו שהאלבום הזה יהיה כמו פעם, ארבעה חברים נפגשים במוסך, כותבים ומנגנים מוסיקת רוק. ללא הפקה מצוחצחת וללא ליטוש הסאונד, הקולות, הגיטרות או התופים. מוזיקה עם סאונד גולמי שיוצאת מהבטן ואיך שהיא נשמעת במציאות ככה להקליט אותה. ועל-פי רוב כך זה אכן היה. אלבום שנכתב עם הרבה מאוד רגש, הרבה מטענים ושיקף בדיוק את מה שהלהקה חוותה באותה תקופה. בדומה לפוסט על הלהקה מאתמול, אנחנו בטוחים שגם היום יהיו פה עימותים לגבי האלבום (אנחנו אוהבים עימותיים, בעיקר "חזיתיים"), אתם בטח שייכים לאחד מהדליים שנבעטו על-ידי הלהקה, אבל השאלה היא האם חזרתם לאחד הדליים או שהתייאשתם סופית ויצאתם לחפש דברים אחרים? להקה היא דבר חי ונושם, אנשים שעושים מוסיקה ויוצרים אותה מהבטן, מבפנים. אז גם אם אנחנו לא אוהבים, כועסים, דואגים או אפילו נפגעים ממה שהלהקה עושה, צריך לזכור שבסוף מדובר כאן באנשים כמונו שמושפעים ממה שעובר עליהם בחיים. כשההשפעות האלה בדרך כלל מוצאות עצמן לתוך יצירת האומנות, וברוב המקרים זה חיובי וזה טוב. האם זה קרה גם ב "St. Anger" ? אתם בטח כבר מנחשים מה אנחנו חושבים, אבל שכל אחד מכם יקח את זה מכאן לכיוון שמתאים לו! להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר