פינה בקטנה... ב- 8 לאוקטובר 2013 שוחרר "High Rise", ה- EP היחיד של "Stone Temple Pilots" עם Chester Bennington. זהו ה-EP הראשון של הלהקה וגם האלבום הראשון או ההוצאה הרשמית הראשונה עם הזמר "המחליף" שלהם Chester Bennington. הוא לא נחשב לאחד מחברי הלהקה אלא כתוספת, בקרדיט של האלבום כתוב: "Stone Temple Pilots with Chester Bennington". בפברואר 2013 פיטרו שלושת חברי להקת STP את הזמר, הכותב ומקים הלהקה Scott Weiland. וויילנד שטען כי זכה לראות את פיטוריו דרך כתבה בעיתון החליט להילחם בשלושה. מספר חודשים של קרבות משפטיים בין חברי הלהקה הקפיאו את פעילותה עד שהגיעו החברים להסכם מחוץ לכותלי בית המשפט. שלושת החברים הנותרים החליטו לפנות לבחור צעיר שחלומו הגדול ביותר היה להיות חלק מלהקת הגראנג' המפורסמת. Chester Bennington כמובן חיבק את ההצעה בשתי ידיים והרביעייה קיימה הופעת בכורה בארוע של תחנת הרדיו המפורסת KROQ במאי 2013. (Photo: Chapman Baehler) מאחר שלכל הצדדים לא היה ברור עם השילוב הזה הוא ארוך טווח הם לא מיהרו להיכנס לאולפן לעבוד על אלבום סטודיו מלא. Chester Bennington סיפר שהם החליטו לקחת את כל העסק, צעד אחר צעד ולא לקפוץ קדימה. על מנת לעשות ניסוי כלים הם נכנסו לאולפן והקליטו חמישה שירים בלבד שיצאו כ-EP בשם "High Rise". שנתיים לאחר מכן החליט צ'סטר שהוא מעוניין להתמקד ב- "Linkin Park" ולכן הוא עוזב את STP. חודש לאחר מכן Scott Weiland נמצא ללא רוח חיים ב- Tour Bus שלו במהלך סיבוב הופעות העצמאי שלו. שנתיים לאחר מכן הודיעה "STP" כי היא מצאה זמר חדש וצירפה לשורותיה את Jeff Gutt. במרץ 2018 הם שחררו את אלבומם הראשון עם ג'ף והעניקו לו את שם הלהקה. התחלה חדשה ! להאזנה: Youtube, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-9 ביוני 1978 יצא בבריטניה "Dire Straits", אלבום הבכורה של להקת "Dire Straits". בשנת 1978 הרוק הבריטי היה עסוק מאוד בשאלה מה צריך להרוס כדי להתחיל מחדש. הפאנק בעט בדלת, הדיסקו מילא את הרחבות, וארבעה מוזיקאים מלונדון נכנסו לאולפן עם גיטרות, בס, תופים וסיפורים על אנשים שבדרך כלל לא כותבים עליהם שירים. הם נשמעו כמעט אדישים למתרחש סביבם, אבל היה בנגינה שלהם משהו שדרש להטות אוזן. בתוך כל הרעש, דווקא הגיטרה הצלולה והקול המחוספס הזה הצליחו לתפוס אותנו. ההרכב התגבש ב-1977 סביב Mark Knopfler, אחיו David Knopfler בגיטרת הקצב, הבסיסט John Illsley והמתופף Pick Withers. נופלר כבר עבד כעיתונאי וכמורה, צבר ניסיון בהרכבים קטנים והגיע עם כישרון של מספר סיפורים ועם לא מעט קילומטרים באצבעות. השם "Dire Straits", ביטוי למצוקה קשה, התאים היטב למצבם הכלכלי. לפני האצטדיונים וההצלחה העצומה היו דירה בדרום לונדון, הופעות בפאבים וניסיון להחזיק מעמד. הדמו שהקליטו הגיע לשדרן Charlie Gillett, שהשמיע את "Sultans of Swing" בתוכניתו ב-"BBC Radio London". מה שנשמע כמו עוד שיר רוק של להקה אלמונית התחיל לפתוח דלתות. בפברואר 1978 נכנסו הארבעה לאולפני "Basing Street" בלונדון עם המפיק Muff Winwood וטכנאי ההקלטה Rhett Davies. כל תשעת השירים נכתבו והולחנו בידי נופלר, וההפקה השאירה להם מרחב לנשום. זאת אחת ההחלטות היפות באלבום. אפשר לעקוב אחרי הבס, לשמוע את עבודת המצילות ולגלות כמה גיטרת הקצב מוסיפה גם כשהיא לא תופסת את קדמת הבמה. וית'רס מנגן בגמישות נהדרת, אילסלי מחזיק את התנועה, ודיוויד יודע לפנות מקום למארק בלי להיעלם. מעליהם משוטטת הגיטרה של נופלר, עם הפריטה באצבעות, ההדגשות הקטנות והיכולת להפוך משפט קצר לדבר שאי אפשר לשכוח. יש כאן טכניקה בשפע, אבל קודם כל יש הקשבה ומקום לכל אחד מהכלים. השיר "Down to the Waterline" פותח את האלבום בצלילים מרוחקים, כמעט מהוססים, ואז הלהקה נכנסת והנוף מתבהר. הזיכרונות מהרציפים של ניוקאסל, הנשיקות בפתחים החשוכים והקור שעל גדת הנהר מקבלים חיים דרך הגיטרה. היא זריזה ובהירה, בעוד שהשירה נשארת מעט מאחור, כאילו המספר עדיין מתעכב על משהו שראה בדרך. כבר בפתיחה מתגלה היחס המיוחד בין המילים לנגינה. שתיהן מספרות את אותו הסיפור מזווית אחרת. בשיר "Water of Love" הקצב מתרווח, והצליל של גיטרת ה-"National" מעניק לבדידות מרקם יבש ומחוספס. האהבה היא מים שאינם בנמצא, וההמתנה להם מתחילה להרגיש כמו עניין של הישרדות. נופלר שר בלי להפעיל לחץ על הרגש. דווקא האיפוק שלו מאפשר לכאב לחלחל, בזמן שהלהקה ממשיכה לנוע בנינוחות שיש בה משהו מתעתע. הגוף רוצה להתנדנד, והמילים משאירות צביטה. ואז מגיע "Sultans of Swing", שפותח את הצד השני של התקליט המקורי. שיר אלמותי שעבר אצלנו אינספור השמעות, שכדאי לחזור אל הסיפור שבתוכו. בפאב מנגנת להקת ג'אז מול קהל שלא ממש מתעניין. למוזיקאים יש עבודות, הרגלים וחיים מחוץ לבמה, ובכל זאת הם באים לנגן. השם המפואר שלהם כמעט מצחיק בתוך המקום הצנוע הזה, אבל השיר מתייחס אליהם בחיבה ובכבוד. הוא מכיר את העונג שבנגינה גם כשאיש לא מבטיח לך דבר. מה שמפתיע הוא כמה השיר הזה סוחף גם בלי להישען על פזמון המנוני. הסיפור, התנופה של חטיבת הקצב ומשפטי הגיטרה הקצרים מחזיקים אותנו בתוכו, אנחנו יונקים ומתענגים על כל תו, עד שאנחנו מזמזמים את התשובות של הגיטרה כמעט כמו את המילים. היופי הוא שהביצוע נותן לסיפור הזה את כל הכוח שחסר לו במציאות. הבס והתופים דוחפים בעדינות, גיטרת הקצב שומרת על התנופה, והגיטרה המובילה עונה לשירה במשפטים שהפכו לחלק מהזיכרון המוזיקלי שלנו. בסולו הסיום נופלר מגביר את הקצב, מחבר עוד רעיון ועוד אחד, ועדיין שומר על תחושה של שיחה. קשה לחשוב על הרבה להיטים שהפכו נגינה כל-כך אישית לשפה שכולם מבינים. הסולו הזה הוא שיעור בבניית שיא. מתיחות המיתרים והצלילים הממושכים מפנים בהדרגה מקום לריצות מהירות ולרצפים החוזרים של הסיום, אבל גם כשהאצבעות מאיצות, המלודיה נשארת ברורה. הצליל הנקי חושף כל נגיעה וכל הדגשה, ואנחנו זוכרים לא רק כמה מהר הוא מנגן, אלא בדיוק מה הוא מנגן. עם זאת, האלבום הזה חי גם מחוץ לצלו של הלהיט האלמותי. בשיר "In the Gallery" נכנסת מרירות אל הגרוב, דרך העיסוק באמן שלא זוכה להכרה ובאנשים שמחליטים למי מותר להיכנס למועדון. בשיר "Wild West End" המבט מתרכך. הרחובות, החנויות והמפגשים החטופים הופכים לטיול שיש בו סקרנות, משיכה ואיזו שמחה קטנה בעצם השיטוט. הנגינה האקוסטית נותנת לעיר חמימות, ונופלר מוכיח כמה אפשר להוציא מפרטים יומיומיים כשבאמת מסתכלים עליהם. לא כל רצועה מציעה תפנית גדולה, ולעיתים האלבום מתעכב באותה אווירה קצת יותר מהנדרש. אבל הרצף הזה גם בונה את אופיו. אחרי כמה שירים אנחנו כבר מכירים את האור, את הרחובות ואת האנשים, ונעים להישאר שם עוד קצת. השיר "Lions", שסוגר את האלבום, משאיר אותנו בתוך העיר הזאת כשהערב יורד, עם תחושת בדידות שלא נפתרת בסולו חגיגי. ההצלחה הלכה ונבנתה בחודשים שאחרי ההוצאה. האלבום הגיע למקום החמישי בבריטניה ולמקום השני בארצות הברית, ו-"Sultans of Swing" הגיע למקום השמיני במצעד הבריטי ולרביעי באמריקאי. להקת "Dire Straits" מצאה קהל עצום באמצעות צליל שנראה בתחילה רחוק מהאופנה. בהמשך היא תרחיב את ההפקות ואת השאיפות, אבל יש באלבום הבכורה קרבה שקשה לשחזר. ארבעה נגנים, תשעה שירים, וכל כך הרבה חיים בין הצלילים. אפשר להתפעל ממנו בגלל הגיטרה, ואפשר לחזור אליו בגלל האנשים. בעינינו, הסיבה שהוא עדיין עובד כל כך טוב היא שאי אפשר באמת להפריד ביניהם. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-7 באוקטובר 1996 יצא "Stoosh", אלבום האולפן השני של להקת "Skunk Anansie". באמצע שנות התשעים, כשהרוק הבריטי עסק לא מעט בגאווה לאומית ובקרבות בין להקות, "Skunk Anansie" נשמעה כאילו הגיעה ממקום אחר לגמרי. הגיטרות היו כבדות, הבס ידע לרקוד, ומול המיקרופון עמדה Skin, זמרת שהצליחה להיות מאיימת, חושנית ושברירית בתוך אותו משפט מוזיקלי. ב-"Stoosh" כל התכונות האלה התחברו לשירים שידעו להגיע רחוק, גם אל מי שלא היה מעלה בדעתו להקשיב ללהקה שהאלבום שלה נפתח בהכרזה "Yes It's Fucking Political". וזה חלק גדול מהיופי שלו. אפשר להגיע לכאן בזכות הפזמון של "Hedonism (Just Because You Feel Good)", ולגלות בהמשך להקה שלא תיתן לנו להתרווח יותר מדי. גם כשהמלודיה מזמינה אותנו פנימה, משהו בקול של סקין מסרב להירגע. היא שרה על געגוע, על תשוקה ועל יחסים שמתפוררים באותה רצינות שבה היא מתקוממת נגד אדישות. אצלה לכל אלה יש משקל, והלהקה יודעת בדיוק איך לתת לו צליל. ההרכב נוסד בלונדון ב-1994, עם סקין, הגיטריסט Martin "Ace" Kent, הבסיסט Richard "Cass" Lewis והמתופף Robbie France. במהלך 1995 הצטרף Mark Richardson במקום פראנס, וכך התגבש ההרכב שמנגן כאן. אלבום הבכורה "Paranoid & Sunburnt" כבר הפגיש בין זעם פוליטי, רוק כבד, גרוב ושירים עם פזמונים חזקים. ההופעות וההצלחה נתנו להם ביטחון, אבל גם חשפו אותם לניסיון המתמשך של התקשורת להסביר את הלהקה באמצעות המראה והזהות של הסולנית שלה. המוזיקה עצמה הייתה מעניינת בהרבה מהתוויות שניסו להדביק לה. על ההפקה הופקד Garth Richardson, המוכר בשם GGGarth, וההקלטות נערכו באולפני "Great Linford Manor" במילטון קינס. בראיון שנערך לקראת היציאה סיפרה סקין שעמדו לרשותם חמישה שבועות בלבד להקלטת האלבום. הלחץ היה גדול, אבל הרצון שלה היה ברור, לפשט את השירים כדי שהרגש יגיע אל המאזין. הכתיבה נשענה על סקין, אייס וקאס, ולצדם Len Arran, שותפה של סקין לכמה מהשירים הבולטים. במקומות המתאימים נוספו גם כלי מיתר, וההפקה אפשרה למוזיקה להתרחב מעבר להתפרצויות שאפיינו את הבכורה. קל להתפעל מסקין ולשכוח לרגע כמה טובים שלושת האנשים שמנגנים מאחוריה. אייס לא חייב למלא כל חלל בסולו, הוא יודע לתת לריף צורה ולהשאיר לקול מקום. קאס מעניק לבס נוכחות שאפשר לעקוב אחריה גם כשהגיטרה משתלטת, וריצ'רדסון מחבר בין הכוח של רוק כבד לתנועה של גרוב. לכן המעברים בין שיר שדוחף אותנו לקפוץ לבין שיר שמשאיר אותנו לבד עם המילים נשמעים טבעיים כל כך. זו להקה שמקשיבה לסולנית שלה, וגם יודעת מתי להפריע לה. הפתיחה עם "Yes It's Fucking Political" לא משאירה ספק לגבי עמדתם. הריף הקצר, התופים וההגשה החותכת הופכים את הכותרת לתשובה ישירה למי שטען שמוזיקה ופוליטיקה לא צריכות להתערבב. סקין הבהירה כבר אז שהיא כותבת מתוך מה שחוותה וראתה, ושלא תיתן למבקר מוזיקה להחליט עבורה אילו נושאים ראויים לשיר. במובן הזה, הבחירה להציב אותו בפתח האלבום מדויקת. לפני שהלהקה תחשוף את הצדדים הרכים יותר שלה, היא מבהירה שלא ויתרה על שום דבר. השיר "All I Want" ממשיך את התנופה עם גיטרה מחוספסת, חטיבת קצב מצוינת ופזמון שנדבק מהר. מתחת לכותרת שאפשר לטעות ולשמוע בה הצהרת אהבה, מסתתר שיר על חמדנות, בהשראת אנשים שהלהקה פגשה בארצות הברית ושכסף היה מרכז עולמם. יש כאן הנאה כמעט חצופה מהנגינה, וסקין נשמעת כאילו היא גם מפתה וגם לועגת. כבר בשני השירים הראשונים אפשר לשמוע עד כמה הכעס שלהם מוזיקלי, כמה מחשבה הושקעה בדרך שבה הוא זז. אבל הלב של "Stoosh" נמצא דווקא בשירים שבהם הביטחון הזה נסדק. ב-"Infidelity (Only You)" הגיטרה מפנה מקום לאווירה אינטימית יותר, והעיבוד מעניק לקול זמן להתפתח. סקין יכולה לשיר בעדינות בלי שהמתח ייעלם, וכשהיא מרימה את הקול אנחנו מרגישים כמה מאמץ היה דרוש כדי להחזיק אותו קודם. זה אחד הרגעים שמבהירים שהעוצמה שלה נמצאת גם בשליטה, ביכולת לעכב את ההתפרצות עד שהיא באמת נחוצה. ואז מגיע "Hedonism (Just Because You Feel Good)", השיר שהפך לאחת מנקודות הכניסה הגדולות למוזיקה שלהם. הגיטרה האקוסטית והמלודיה הבהירה כמעט מתעתעות. קל לזכור את הפזמון, קל להצטרף אליו, אבל קשה לפספס את העלבון שנשאר בקול. המילים פונות אל אדם שממשיך בחייו בזמן שמישהו אחר עוד מנסה להתאושש, וההערה על ההנאה שלו מקבלת צליל מריר במיוחד. אנחנו מכירים את הפער הזה, בין מי שנראה שכבר הסתדר לבין מי שעדיין מחפש מה לעשות עם הזיכרונות. סקין קשרה את השיר גם לחיים בתוך ההצלחה, לציפייה המתמדת לבלות וליהנות ולצורך לעצור ולבדוק מה כל זה עושה לנו. ההסבר הזה מרחיב את מה שאפשר לשמוע בו, בלי לפגוע בפשטות שלו. זה שיר שמחזיק כאב גדול בתוך מילים נגישות, והפזמון מצליח להיות גם קליט מאוד וגם לא נוח. אנחנו יכולים לשיר אותו בקול רם, ואחר כך להיתקע דווקא עם מה שנאמר בו בשקט. השיר "Twisted (Everyday Hurts)" מציע סתירה מעניינת אחרת. חטיבת הקצב מניעה אותו קדימה עם תחושת תנועה כמעט משוחררת, בזמן שהמילים נשארות בתוך מצוקה. בפזמון סקין מרחיבה את הקול והגיטרה מוסיפה משקל, אבל הגרוב ממשיך לעבוד מתחת לכל זה. הגוף רוצה לזוז, הראש קולט משהו קשה יותר. השילוב הזה מעניק לשיר חיים מעבר לתקופה שבה הוקלט, ומזכיר כמה הלהקה טובה בלשמור על תנועה גם כשהתוכן מכביד. ב-"Brazen (Weep)" העימות נעשה קרוב וחריף יותר. הבתים נותנים מקום להצטברות של מתח, והפזמון פותח אותו לרווחה. סקין נשמעת פגועה וכועסת, אבל גם נחושה להוציא מהאדם שמולה תגובה, לפגוש סוף סוף רגש במקום ההתגוננות. יש זמרים שהיו הופכים את החומר הזה לבלדה מפוארת מדי. היא משאירה בו חספוס, והגיטרות מספקות לו את העוצמה שהוא דורש. כשהקול עולה, אנחנו שומעים גם את הסדק בתוכו. הצד הפוליטי חוזר ב-"We Love Your Apathy", שמכוון את הזעם אל האדישות המאפשרת למצב הקיים להימשך. המשקל של הריף מעניק לו תחושה מאיימת, וזו תזכורת לכך שהלהקה לא איבדה את השיניים בדרך אל תחנות הרדיו. לעומתו, "Pickin On Me" מצמצם את האמצעים ומראה כמה מעט נדרש לפעמים כדי לעורר אי נוחות. הרגעים האלה חשובים לאלבום כולו, הם מונעים ממנו להסתכם באוסף של סינגלים ומחזירים אותנו אל הקול העיקש שמחבר ביניהם. יש גם מקומות שבהם העוצמה קצת מעייפת, במיוחד כשההגשה נשארת דרוכה לאורך זמן. המלודיות החזקות ביותר כאן מציבות רף שחלק מהקטעים האחרים לא מגיעים אליו. ועדיין, הגיוון בתוך האלבום נותן לו מרחב נשימה, והפער בין רוק תוקפני לשירה חשופה הוא מה שמחזיר אותנו אליו. אנחנו מאמינים לסקין גם כשהיא מגזימה, מפני שההגזמה נשמעת חלק מהרגש. האלבום "Stoosh" הגיע למקום התשיעי במצעד האלבומים הבריטי ושהה בו במשך תקופה ארוכה. הסינגלים, ובעיקר "Hedonism (Just Because You Feel Good)" ו-"Brazen (Weep)", הרחיבו את הקהל של הלהקה ועזרו לבסס את מעמדה באירופה. המשמעות של ההצלחה הזאת חורגת ממספרים. להקה עם צליל כבד, עמדה עצמאית וסולנית שאי אפשר להתעלם ממנה הצליחה להגיע אל קהל רחב בלי להחליק את כל מה שהפך אותה למסקרנת. גם העטיפה מתאימה היטב לחוויה. הפנים של סקין נדחפות אל קדמת התמונה, גדולות, מעוותות ומטרידות, ושלושת חברי הלהקה נראים מאחוריה. כמו במוזיקה, המבט נמשך מיד אליה, אבל ההרכב כולו נמצא שם. קשה להישאר אדישים לתמונה הזאת, וקשה עוד יותר להישאר אדישים לקול שיוצא ממנה. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 7 לאוקטובר 1986 שחררה "Slayer" את אחד האלבומים הגדולים והמשפיעים בז'אנר הת'ראש מטאל "Reign in Blood". קבלו 38 עובדות מעניינות על האלבום: 1. זה אלבומה השלישי של הלהקה. אלבום הבכורה שלה שוחרר 3 שנים קודם לכן, בשנת 1983. 2. באלבום 10 שירים, אך אורכו 28:58 דקות בלבד לפי אתר הלהקה, מה שמעיד בין היתר על המהירות הממוצעת של הנגינה בו. ה"הישג" הזה מתעצם נוכח העובדה ששיר הפתיחה "Angel of Death" נמתח על פני 4:51 דקות. 3. הלהקה סיפרה שכשסיימה את ההקלטות היא היתה בשוק מהעובדה שעשרת השירים מסתכמים בפחות מחצי שעה של הקלטות. המפיק Rick Rubin לעומת זאת כל-כך אהב את התוצאה שהוא אפילו לא ביקש מהלהקה לכתוב ולהקליט שירים נוספים. 4. בשל העובדה שהאלבום היה כל-כך קצר, הוא נכנס בצד אחד של קסטה בשלמותו. הלהקה דאגה שהאלבום יוקלט גם בצד השני של הקסטה כך שמי שהקשיב לאלבום יוכל להפוך את הקסטה ולהקשיב לו שוב. 5. זה האלבום הראשון של "Slayer" עם המפיק האגדי ריק רובין, אשר השפיע רבות על התפתחות הסאונד של הלהקה. 6. אחד הדברים שריק רובין שכנע את הלהקה לעשות הוא לוותר לחלוטין על אפקט ה- Reverb בכדי לייצר צליל ישיר וחד, ממש כמו המוזיקה של הלהקה. 7. זה היה האלבום הראשון של הלהקה שהוקלט בשעות היום. את שני אלבומיה הקודמים היא הקליטה בשעות הלילה המאוחרות כשאף אחד לא היה באולפן, במטרה לחסוך בכסף, הואיל ושני אלבומים אלו הופקו במימון עצמי. 8. הלהקה התכוונה מראש לייצר את האלבום הכי מהיר עלי אדמות. באותו זמן היא היתה בתחרות מול "מטאליקה" והתכוונה לייצר את האלבום הכי מהיר והכי כבד. התכוונה ומימשה! (Photo: Steamcommunity.com) 9. מי שהשפיע על הסגנון המופרע של האלבום היה בעיקר הגיטריסט Jeff Hanneman אשר שכנע ו"האיץ" בחברי הלהקה להקשיב ללהקות Hardcore Punk. 10. הלייבל "Def Jam Recordings", שהקימו ריק רובין ו-Russell Simmons, היה מזוהה אז בעיקר עם היפ הופ. העבודה עם "Slayer" חיברה את רובין לעולם המטאל, לצד הפקותיו ל-"Run DMC" ול-"Beastie Boys". העבודה עם "Public Enemy" שייכת לפרק מאוחר יותר: אלבום הבכורה שלהם יצא בשנת 1987. 11. באותה שנה שריק רובין הפיק את האלבום, הוא גם הפיק את "Licensed to Ill" - אלבום הבכורה של ה- "Beastie Boys". 12. ריק גם ידאג לכך שהגיטריסט Kerry King יתארח בסולו בשיר "No Sleep Till Brooklyn" הלקוח מתוך האלבום "Licensed to Ill". 13. הפצת האלבום נתקלה בקשיים בעקבות שיר הפתיחה "Angel of Death" שעוסק ב-Josef Mengele ובניסויים האכזריים שביצע באסירי אושוויץ. חברת "Columbia", שהפיצה את אלבומי "Def Jam" במסגרת "CBS", סירבה להפיץ את האלבום בשל תוכנו השנוי במחלוקת. בראש חטיבת התקליטים של "CBS", שהיתה אחראית גם על "Columbia", עמד אז Al Teller. לפי כתבה ב-"Houston Press", הוריו נספו בשואה. לבסוף נמצא פתרון להפצת האלבום באמצעות "Geffen". 14. התדמית הניאו-נאצית של הלהקה בעקבות השיר לובתה בכך שהאות "S" בלוגו של הלהקה מזכירה את זו בה עשו שימוש הנאצים ללוגו של ה- SS. 15. הנמן כתב את השיר בהשראת ספרים שקרא על מנגלה. הוא דחה את הטענה שהשיר מביע תמיכה בנאציזם והסביר שהוא מתאר את הזוועות מתוך הנחה שהרוע שבהן מובן מאליו. עם זאת, בראיון ל-"Guitar World" הבהיר שהשיר גם אינו שיר מחאה מפורש נגד הנאציזם. לכן מדויק יותר לתאר אותו כתיאור מזעזע של פשעי מנגלה, ולא לקבוע באופן גורף שהוא שיר אנטי-נאצי. 16. את הצרחה הארוכה והמצמררת החל משניה 0:19 ועד 0:27 בשיר "Angel of Death" ביצע הבסיסט והזמר Tom Araya בשני טייקים בלבד. זו אחת הצרחות המצמררות והאייקוניות בעולם המטאל. 17. השיר "Angel of Death" היה השיר האחרון שניגנה הלהקה בהופעת סיום סיבוב הפרידה שלה באינגלווד, קליפורניה, ב-30 בנובמבר 2019. זו הייתה סגירת פרק, ולא ההופעה האחרונה בתולדות הלהקה: "Slayer" חזרה לבמות בהמשך. 18. השיר נכלל בסרטים "Gremlins 2: The New Batch" ו-"Jackass: The Movie". 19. את השיר ניתן למצוא גם במשחקי המחשב "Tony Hawk's Project 8". 20. גם את השיר "Raining Blood" ניתן למצוא בפסקולי המשחקים "Grand Theft Auto: Vice City" ו- Guitar Hero" III: Legends of Rock". 21. השיר "Altar of Sacrifice" נכתב בהתבסס על קטע ישן של הלהקה בשם "Ice Titan". את הגירסה המקורית ניתן למצוא בקופסא משנת 2003 - "Soundtrack to the Apocalypse". 22. הגיטריסט קרי סיפר שאת כל הסולואים שלו באלבום הוא אילתר במהלך ההקלטות. הוא היה המום מהביקורת החיובית כלפיו, כי הוא עצמו הרגיש שהוא סתם מקשקש סולואים לא קשורים ובלתי מושקעים. 23. השיר "Angel of Death" סומפל בשיר "She Watch Channel Zero?!"" של להקת הראפ Public Enemy". השיר גם סומפל על-ידי הרכב האינדסטריאל - "KMFDM" בשיר "Godlike". 24. גם השיר "Raining Blood" מתוך האלבום סומפל על-ידי Lil' Jon במסגרת הסינגל "Stop Fuckin' Wit Me" משנת 2004. 25. הזמרת Tori Amos עשתה קאוור לשיר "Raining Blood" בגירסה שאורכה 6 וחצי דקות, מתוך האלבום Strange" Little Girls" שהוציאה בשנת 2001, לאחר אסון התאומים, ובו הפרשנות שלה לשירים של גברים מנקודת המבט שלה. 26. ההרכב "Body Count" ביצע מחרוזת קאבר של "Raining Blood" ו-"Postmortem" באלבום "Bloodlust", שיצא ב-31 במרץ 2017. 27. המתופף Dave Lombardo עזב את הלהקה במהלך סיבוב ההופעות של האלבום בשל מחלוקת כספית. ריק רובין ניסה לשכנעו לחזור ואף הציע לו משכורת. לפי לומברדו, אשתו שכנעה אותו לבסוף, והוא חזר בשנת 1987. 28. בשנת 2004 ניגנה "Slayer" את האלבום מתחילתו ועד סופו בסיבוב הופעות שלה. בשיר "Raining Blood", האחרון באלבום ובמופע, ירד על הלהקה גשם של דם. 29. קטע התיפוף בפתיחה לשיר "Criminally Insane" נכתב בכלל על--ידי הנמן. 30. הבי סייד לשיר כלל רמיקס בו המתופף לומברדו מנגן על תוף אלקטרוני שהפעיל סימפול של הקלטה שלו עצמו מנגן בתופים אנלוגים. 31. את העטיפה אייר Lawrence "Larry" Carroll. בתחילה היא עוררה התנגדות בתוך הלהקה: קרי סיפר שלא רצו בה, וקרול זכר שאחד מחברי הלהקה או ההנהלה הסתייג ממנה. היחס השתנה בהמשך, וקרול המשיך לעבוד עם הלהקה על עטיפות נוספות. 32. למרות שהאלבום לא זכה להשמעות בכלל בתחנות הרדיו, זה האלבום הראשון של הלהקה שנכנס למצעד הבילבורד 200 האמריקאי והביא ללהקה הכרה בקרב קהילת המיינסטרים מטאל. 33. זה אחד מהאלבומים החשובים במטאל והוא ממוקם במקום ה- 6 ובמכובד ברשימת 100 אלבומי המטאל הגדולים בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון. 34. בשנת 2006 מגזין "Metal Hammer" דירג את האלבום במקום הראשון ברשימת האלבומים ששוחררו ב- 20 שנים האחרונות. 35. המגזין 'Kerrang!" הגדיר את האלבום כאלבום הכבד ביותר בכל הזמנים. 36. בשנת 2016 מגזין "Loudwire" דירג את האלבום במקום הראשון מבין 12 אלבומי הלהקה. 37. בהקלטות ניגן הנמן בגיטרת "Jackson Soloist" שחורה עם פיקאפים של "EMG", ואילו קרי ניגן בגיטרת "B.C. Rich Warlock". שניהם השתמשו במגברי "Marshall JCM800". הגיטרות באלבום כוונו חצי טון נמוך מהכיוון הסטנדרטי, ל-Eb. 38. הריף האיטי והמפורסם באמצע השיר "Angel of Death" נולד מצירוף תווים שהנמן אהב את הצליל שלו. קרי הסביר בראיון שאין מדובר בסולם מוגדר, אלא במהלך יוצא דופן שהנמן הרכיב. בניגוד לנגינת הטרמולו המהירה ברוב השיר, הריף הזה מנוגן בפריטות כלפי מטה. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 06.10.1982 פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שבא לו שתהיה לו להקה משלו. זה בדיוק מה שקרה ליזם והמיליונר ההולנדי Stanley August Miesegaes. זהו סיפורה של להקת "Supertramp", שאלבומה השביעי "...Famous Last Words..." יצא ב- 6 לאוקטובר 1982. מיסגאס תמך בלהקה בשם "The Joint", שלא ממש תאמה את ציפיותיו. הוא שלף מתוכה את הקלידן המבטיח Rick Davies, שהיה חבר בעבר בלהקה יחד עם Gilbert O'Sullivan, על מנת להקים סביבו להקה חדשה במימונו. דייויס צירף ללהקה, שנקראה בתחילה "Daddy", את נגן הבס והזמר Roger Hodgson, הגיטריסט Richard Palmer ואת נגן כלי ההקשה Keith Baker. בייקר עזב בתחילת 1970, ובמקומו הצטרף המתופף Robert Millar, שניגן באלבום הבכורה. בעצתו של פאלמר, שכתב בהמשך חלק מהמילים ללהיט היורופופ של Sandra, השיר "(I'll Never Be) Maria Magdalena" משנת 1985, שינתה "Daddy" את שמה ל-"Supertramp", כדי למנוע בלבול עם להקה בשם "Daddy Longlegs". את השם "Supertramp" לקחו חברי הלהקה מספרו של William Henry Davies שנקרא "The Autobiography of a Super-Tramp", האוטוביוגרפיה של נווד העל. שני חברי הלהקה המרכזיים הם דייויס והודג'סון. שניהם הגיעו מרקע שונה. דייויס, שהגיע ממעמד הפועלים, התחבר לבלוז ולג'אז. הודג'סון לעומתו, שהגיע מרקע מבוסס יותר, התחבר למוזיקת הפופ והרוק. להקת "Supertramp" היתה אחת מהלהקות הראשונות שהוחתמו בסניף הבריטי של A&M Records. ב-1970 יצא אלבום הבכורה שלהם, "Supertramp", שנטה לכיוון הפרוגרסיב רוק. למרות שזכה לשבחים, הוא לא משך קהל גדול. גם האלבום השני, "Indelibly Stamped", שיצא כעבור שנה ביוני 1971, לא הצליח מסחרית. במהלך שני האלבומים הראשונים חוותה הלהקה שינויים תכופים. למעשה, למעט דייויס והודג'סון, הוחלפו כל חברי ההרכב. ואם זה לא הספיק, המיליונר ההולנדי החליט שהוא מיצה את החלום שלו והפסיק את התמיכה בלהקה. דייויס והודג'סון לא אמרו נואש והחליטו לצוות אליהם חברים חדשים ללהקה. הם צירפו את נגן הבס Dougie Thomson, אותו הכירו מהופעות שבהן מילא מקום. לאחר מכן צורפו המתופף Bob Siebenberg והסקסופוניסט והקלידן John Helliwell. אם כך, לקראת אלבומה השלישי, "Crime of the Century", שיצא בספטמבר 1974, הצליחה "Supertramp" לגבש הרכב שירוץ עשור שלם, העשור המוצלח שלהם, מ-1973 עד 1983. השותפות המוזיקלית בין דייויס והודג'סון הזכירה את John Lennon ואת Paul McCartney. שניהם כתבו והלחינו, והקרדיטים ניתנו לשניהם במשותף, גם כאשר כתבו בנפרד וכל אחד מהם חי אורח חיים שונה לחלוטין. לאחר אלבום שלישי שהעלה אותם על הדרך הנכונה ויציאה למסע הופעות, חברת התקליטים דרשה להכות בברזל כשהוא חם. כך נוצר אלבומם הרביעי, "Crisis? What Crisis?", שחלק ניכר ממנו נשען על שירים שנותרו מתקופת האלבום הקודם ומתקופות מוקדמות יותר. אלה היו הקלטות חדשות של חומרים ישנים, והעבודה בלחץ גררה תגובות לא מרוצות מחברי הלהקה. גם התנאים להקלטת האלבום הבא לא היטיבו עם חברי הלהקה, שהיו מבודדים בהרים בקולורדו, בגובה רב. אולי זה גם מה שעזר ליצירתיות לפרוץ. אלבומם החמישי, "Even in the Quietest Moments...", התקבל היטב והיה לפריוויו לאלבום הנמכר ביותר של "Supertramp", אלבומם השישי, "Breakfast in America". לאחר המעבר לסגנון הפופ וההצלחה ההיסטרית שבאה בעקבותיו, רצה הודג'סון לשמר את ההצלחה של "Breakfast in America", בעוד דייויס העדיף לחזור אחורה ולחתור לימים הראשונים של הלהקה, לכיוון הפרוג והרוק. כך נוצר אלבום כלאיים בין הרצונות של דייויס והודג'סון, שבניגוד לעבר כבר לא הסכימו על הכיוון המוזיקלי המשותף. יצירה ארוכה בת כעשר דקות של דייויס בשם "Brother Where You Bound" מצאה את דרכה בסופו של דבר לאלבום הבא, שהוקלט לראשונה ללא הודג'סון. כשהופיעה ב-1985 כבר התארכה לכ-16 וחצי דקות. כל שירי האלבום נכתבו רשמית על ידי דייויס והודג'סון בקרדיטים. אבל מי שרוצה לקבל תשובה מדויקת לגבי איזה שיר נכתב על ידי מי מהם, ידע ששיר שמבוצע על ידי דייויס גם נכתב על ידו, וכנ"ל בהקשר של הודג'סון. עיקר ההקלטות של האלבום השביעי, "...Famous Last Words...", היו בביתו של הודג'סון באולפני "Unicorn" בנבאדה סיטי שבקליפורניה. כל זאת מכיוון שהודג'סון לא רצה להשאיר את אשתו לבדה בטיפול בשני ילדיו הקטנים, ילדה בת שנתיים ותינוק שנולד. ואילו דייויס הקליט את קטעי הקול והקלידים שלו באולפנו הביתי "The Backyard" באנצ'ינו שבקליפורניה, כאשר השלמות נוספות הוקלטו באולפנים באזור לוס אנג'לס. בשם האלבום אפשר בהחלט למצוא משמעות לפרידה של דייויס והודג'סון. האלבום הזה היה שירת הברבור של השותפות ביניהם ושל ההרכב הקלאסי של "Supertramp". הודג'סון עזב לאחר סיבוב ההופעות ב-1983, והלהקה המשיכה בלעדיו, אך בעיניי לא הצליחה לשחזר את הקסם שהיה שם בעשור ההוא. את הרעיון לעטיפת האלבום הגה Mike Doud, שעיצב אותה יחד עם Norman Moore. על הצילום חתומים Jules Bates ו-Tom Gibson. נראה בה לוליין על חבל בקרקס, כאשר יד האוחזת במספריים מאיימת לחתוך אותו. עוד רמז לרגעיה האחרונים של "Supertramp" בהרכבה המצליח. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

הזמר והיוצר Thom Yorke חוגג היום יום הולדת! הנה כמה עובדות מעניינות עליו: (Photo: Jim Dyson) 1. הוא נולד במחוז Northamptonshire שבאנגליה ב- 7 באוקטובר 1968. 2. בילדותו גרה משפחתו בסקוטלנד וכשהיה בן 7 הם עברו לאוקספורדשייר שבאנגליה. 3. אביו של תום היה פיזיקאי גרעיני וגם מתאגרף חובב. 4. הוא נולד משותק בעינו השמאלית. עד גיל 5 הוא עבר חמישה ניתוחים, כאשר האחרון שבהם הותיר אותו עם עפעף צונח. 5. את הגיטרה הראשונה שלו הוא קיבל בגיל 7. 6. הוא הושפע מאוד מ- Brian May גיטריסט להקת "Queen" וכבר בגיל 10 בנה לעצמו גיטרה, בדומה לגיטרת ה "Red Special" של בריאן. 7. תום ציין גם את John Lennon ואת "The Plastic Ono Band" כמי שהשפיעו על המוזיקה שלו. 8. הוא הפך לצמחוני בעקבות האלבום "Meat Is Murder" של "The Smiths". 9. כבר בגיל 11 הוא הקים את להקתו הראשונה וכתב את שירו הראשון. 10. להקתו הראשונה של תום עם Colin Greenwood נקראה "TNT". 11. את אחיו של קולין Jonny Greenwood ואת יתר חבריו ללהקת "Radiohead", הוא הכיר בבית הספר לבנים "Abingdon". (Photo: bbc.co.uk) 12. הוא סיפר שהסיבה שהתחבר אליהם מלכתחילה הייתה העובדה שכולם היו באותו ראש מוזיקלי ובין היתר אהבו את "Joy Division". 13. בשנת 1985 הקים איתם את להקת "On a Friday", שנקראה על שם היום שבו נהגו לערוך חזרות בחדר המוזיקה של בית הספר. 14. בתוך זמן קצר היה ללהקה דמו ראשון והם קיבלו הצעה לחוזה הקלטות מחברת "Island Records". 15. בהמשך פנו רוב חברי הלהקה ללימודים באוניברסיטה, בעוד ג'וני עדיין למד בבית הספר. הם המשיכו להיפגש בחופשות וחזרו לפעילות סדירה בשנת 1991. 16. בתקופת לימודיו באוניברסיטת אקסטר היה תום חבר בלהקת "Headless Chickens", ניגן גם בהרכב הטכנו "Flickernoise" ועבד כדי-ג'יי. 17. עם חזרתם לפעילות הם שינו את שמם ל "Radiohead" וחתמו על חוזה הקלטות עם חברת "Parlophone". 18. בשנת 1992 הוציאה הלהקה את הלהיט הראשון שלה, "Creep", אשר פרסם אותה מאוד. 19. תום כתב את הלהיט על אהבה נכזבת שהייתה לו בזמן לימודיו באוניברסיטה. 20. הקהל הישראלי גילה את הלהקה בזמן אמת כאשר השיר "Creep" שימש לפרסומת של "קסטרו" ששודרה בערוץ 2. 21. מי ששר את השיר באותה פרסומת היה ירמי קפלן, בשל ענייני זכויות יוצרים והרצון לחסוך בעלויות. 22. תום הודה שההצלחה האדירה של אלבום הבכורה, "Pablo Honey", עלתה לו לראש וגרמה לו להתנהגות משולחת רסן. 23. בשנת 1993 הגיע תום עם הלהקה לשלוש הופעות בישראל במועדון "רוקסן" המיתולוגי. תום חזר עם הלהקה לישראל זמן קצר לאחר מכן בשנת 1995, להופעה באצטדיון רמת-גן, בשנת 2000 לשלוש הופעות נוספות ולהופעה מיתולוגית נוספת בפארק הירקון שנערכה בשנת 2017. 24. הוא צוטט אומר שהשיר "High and Dry" מהאלבום "The Bends" הוא לא שיר גרוע, אלא גרוע מאוד! 25. המספר 1426148550 המופיע על עטיפת ה "EP Airbag" הוא מספר הביפר של תום. 26. תום הושפע מאוד מ-Jeff Buckley. לאחר הופעה של באקלי חזרו חברי "Radiohead" לאולפן, ותום הקליט את "Fake Plastic Trees" עם גיטרה אקוסטית. לפי קולין, הוא ניגן את השיר בשלושה טייקים ואז פרץ בבכי. 27. הוא אמר שלהקת ה "PIXIES" היא הלהקה הטובה בעולם. 28. את השיר "Exit Music (For A Film)" תום כתב כשכבר ידע שהשיר הולך להיות חלק מפסקול הסרט "רומיאו ויוליה" ולכן השתמש במילים שתאמו את המחזה. 29. בנוסף להיותו זמר, תום מנגן בכלים רבים. בין היתר הוא מנגן על גיטרה חשמלית, גיטרה אקוסטית, פסנתר, גיטרה בס ותופים. 30. בשנת 1987 עבר תום תאונת דרכים יחד עם חברתו. האירוע גרם לו למעין פוביה מכלי תחבורה שבעקבותיה הוא כתב בין היתר את השירים הבאים: "Airbag", "Killer Cars", "Stupid Car", ו "The Drunkk Machine". את ההשפעות הללו אפשר לראות גם בווידאו לשיר "Karma Police". (atoms.for.thom Instagram) 31. תום צוטט אומר שהוא מתחרט על הצירוף של השיר "Electioneering" לאלבום "Ok Computer". 32. הוא חווה התמוטטות עצבים לאחר הוצאת האלבום "Ok Computer". 33. תום הקליט את הקולות לרוב שירי האלבום "Ok Computer" בטייק אחד. 34. את הקולות לשיר "Planet Telex" הוא הקליט כשהוא שוכב על הרצפה, שיכור. 35. תום לא אוהב את צליל קולו. זו אחת הסיבות שבשירים "Myxomatosis" ו "A Wolf At The Door" אפשר לשמוע אותו מדבר ולא שר. 36. יחד עם להקתו "Radiohead" הוא הוציא עד היום תשעה אלבומי אולפן, שישה אלבומי EP, ארבעה אלבומי אוסף ואלבום הופעה אחד. 37. בשנת 2006 הוא הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, "The Eraser" שזכה לביקורות חיוביות. מאז הוא הוציא במסגרת קריירת הסולו שני אלבומים נוספים. האחרון, "Anima", יצא בשנת 2019. 38. את האלבום "The Eraser" הוא הקדיש לבתו Agnes ואת האלבום "Amnesiac" לבנו Noah. 39. החל משנת 2009 הוא משמש כסולן של הרכב העל "Atoms For Peace" יחד עם הבסיסט Flea מ"רד הוט צ'ילי פפרס" ועם המפיק Nigel Godrich שמנגן בקלידים וגיטרות. 40. תום אחראי, יחד עם Stanley Donwood, על עיצוב חלק מעטיפות אלבומי הלהקה ואלבומי הסולו שלו. הוא משתמש לשם כך בשמות בדויים כגון: "The White Chocolate Farm", "Dr. Tchock", "Tchocky" ועוד. 41. בשנת 2021 הקים תום את "The Smile" יחד עם ג'וני והמתופף Tom Skinner. 42. "The Smile" הוציאה את אלבום הבכורה "A Light for Attracting Attention" ב-13 במאי 2022. אחריו הגיעו "Wall of Eyes" ב-26 בינואר 2024 ו-"Cutouts" ב-4 באוקטובר 2024, שהוקלטו באותה תקופה באוקספורד ובאולפני "Abbey Road". 43. לצד אלבומי הסולו והלהקות, תום המשיך לכתוב מוזיקה לקולנוע: הפסקול שלו לסרט "Confidenza" של הבמאי Daniele Luchetti יצא ב-26 באפריל 2024. 44. ב-9 במאי 2025 יצא "Tall Tales", אלבום משותף של תום ושל המוזיקאי והמפיק Mark Pritchard, בלייבל "Warp". 45. בשנת 2025 השתתף תום ביצירת "Hamlet Hail to the Thief" עם הבמאים Christine Jones ו-Steven Hoggett. הוא עיבד מחדש את שירי אלבומה השישי של "Radiohead" עבור מופע תיאטרון המבוצע בידי מוזיקאים ושחקנים, ולא בידי הלהקה. לאחר ההפקות במנצ'סטר ובסטרטפורד הוכרז על מעבר ל-"Barbican" בלונדון, החל מ-31 באוקטובר 2026. עריכה לשונית: אורי ענבי/Ori Anabi "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

לצד הסיקור שלנו על "Blackbird", הנה עוד אחד של הלהקה המופלאה הזאת. ב-7 לאוקטובר 2016 יצא האלבום "The Last Hero", האלבום החמישי של "Alter Bridge" אז בואו ונפתח עם ציטוט (אנחנו אוהבים לעשות זאת מדי פעם) של Mark Tremonti על האלבום... "It is similar to Fortress and Blackbird but with a darker sound” אחרי שקראתם קצת על שני האלבומים הקודמים, הנה קצת מידע על האלבום הנ"ל: 1. זהו האלבום הרביעי ברציפות של הלהקה בו משתתף המפיק Michael "Elvis" Baskette , אשר הפיק את כל אלבומי הלהקה מאז "Blackbird" כמו גם את כל אלבומי ההרכב "Tremonti". 2. האלבום יצא דרך "Napalm Records" מחוץ לצפון אמריקה, ובארצות הברית ובקנדה דרך "Caroline", במסגרת הלייבל העצמאי "Alter Bridge Recordings". זהו שלב נוסף בשינויי חברות התקליטים שעברה הלהקה. 3. באלבום הזה הלהקה עושה לראשונה שימוש בגיטרות 7 מיתרים. 4. האלבום כולל 13 שירים כשמהם יצאו 4 סינגלים לפי הסדר: "Show Me a Leader", "My Champion", "Poison In Your Veins" ו- "Cradle to the Grave". 5. האלבום נכתב במהלך שנת 2015 כששני הכותבים העיקריים Myles Kennedy וטרמונטי היו בסיבוב הופעות עם הפרוייקטים שלהם. מיילס עם "Slash featuring Myles Kennedy and the Conspirators" במסגרת קידום האלבום "World On Fire" ומארק עם "Tremonti" בסיבוב הופעות לקידום האלבום שלו "Cauterize". 6. האלבום עוסק בנושאים פוליטיים וחברתיים, אף שמיילס ציין שלא התכוונו להרגיז איש באמירות ישירות. שם האלבום נובע מהרעיון של גיבור חברתי שיצמח מתוך הציבור ויציב חלופה למנהיגות הקיימת. 7. את הריפים לשיר הנושא כתב בעיקר מיילס. בניגוד ל- 90% מהחומר לאלבום שהוכן ונכתב מראש, השיר הזה, למרות מורכבותו, נכתב באולפן במהלך ההקלטות. 8. את מילות השיר "Show Me a Leader" כתב מיילס בעקבות תסכולו ממצב העולם ומהיעדרה של מנהיגות אמינה ויעילה. מיילס הביא את הפתיחה, מארק הביא את הפזמון, ואת יתר השיר הם בנו יחד. הריף לבית נולד כשמארק ניגן במהלך העבודה על השיר. 9. את מילות השיר "My Champion" כתב מיילס על תקופת ילדותו, ועל תסכולו של ילד קטן ולא מפותח שלטענתו נאלץ להתאמץ מאוד בכדי לעמוד בקצב של חבריו. את הריף לשיר טרמונטי ניגן למיילס לראשונה על גיטרה אקוסטית. מיילס אמר שהריף היה כל-כך טוב שזה לא שינה את הווייב של השיר למרות שהוא נוגן על אקוסטית. 10. את השיר "Poison In Your Veins" כתב מיילס על הרצון להשתחרר ולהתעלות מעל פחד המרעיל והמשתק שעוצר הרבה אנשים מלהתקדם ולהשיג דברים בחיים. השיר בא לעודד אנשים לחיות עם הרבה אומץ, לקחת סיכונים ולהאמין בעצמך. הפזמון לשיר הזה הוא אחד מהאהובים על טרמונטי מבחינת לחן. טרמונטי ציין שהוא מאוד אוהב כשהפזמון מתפוצץ עליך בפנים, כי פזמון אמור להיות משהו אנרגטי שתמיד תרצה לחזור אליו, והפזמון בשיר הזה היה לדעתו בדיוק כזה. אבל מה שהפך את השיר הזה לשלם ואהוב גם על יתר חברי הלהקה ועל המפיק באסקט לדברי טרמונטי, היה הרגע בו הוא הגה את הריף לבתים. לטענתו כולם התאהבו מיד בשילוב בין הריפים של הבתים והפזמון. 11. הלוגו באלבום הזה עובר שינוי למראה יותר נקי ופשוט, ללא קווים נוספים לאותיות, בעיקר כשהאות הראשונה והאחרונה משנות את העיצוב שלהן ללא תוספות הקווים המתעגלים. 12. זהו האלבום הראשון שבו מיילס כתב והכין את הסולואים שלו מראש בניגוד לאלבומים הקודמים בהם הוא אילתר תוך כדי החזרות וההקלטות של האלבום. 13. זה אחד האלבומים הכבדים של הלהקה שלא נותן למאזין מנוחה, אפילו לא לרגע אחד. כמו במלחמה הקרב נמשך עד הסוף עד הגיבור האחרון. יש אומרים שהאלבום ארוך מדי ואף מתיש אבל אנחנו אוהבים אותו ככה. 14. אין באלבום הזה שיר מתחת ל- 4 דקות, כשהאלבום כולו הוא באורך של 66 דקות. 15. עטיפת האלבום עוצבה על-ידי האח של מארק, Dan Tremonti, שהוא גם מעצב הבית של הלהקה ושל ההרכב "Tremonti". דן טרמונטי עיצב את עטיפת האלבום בהשראת גיבורי העל של Marvel עם שילוב של ספרטה. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-6 באוקטובר 1986 יצא "The Dark", אלבום האולפן השני של להקת "Metal Church". בשנה שבה המטאל האמריקאי העלה את רף המהירות, הכובד והשאפתנות, קל היה לפספס את "The Dark". הוא לא זכה למעמד של "Master Of Puppets", ולא היה בו המרד הפוליטי המזוהה עם "Peace Sells... But Who's Buying?". אבל היה בו דבר שקשה מאוד לזייף, תחושה שמישהו באמת מפחד. מתחת לריפים ולצרחות מסתתרים אנשים שמאבדים שליטה, מחפשים מוצא ומגלים שהדלת כבר נסגרה מאחוריהם. אחרי אלבום הבכורה "Metal Church" מ-1984, הלהקה הגיעה להקלטות עם מוניטין של הרכב שמחבר היטב בין ההבי מטאל המסורתי לאגרסיביות של הת׳ראש. הגיטריסט Kurdt Vanderhoof, הגיטריסט Craig Wells, הסולן David Wayne, הבסיסט Duke Erickson והמתופף Kirk Arrington היו הרכב שכבר ידע לנגן יחד בעוצמה, אבל גם לבנות שיר מעבר למפגן כוח. הגיטרות שמרו על מלודיה ועל תחושת מבנה, גם כשחטיבת הקצב דחפה אותן קדימה בלי רחמים. ההבדל הגדול הפעם היה התנאים. חברת "Elektra", שכבר הוציאה מחדש את הבכורה, העמידה לרשות הלהקה תקציב משמעותי יותר, ואת Mark Dodson כמפיק. האלבום הוקלט באולפני "Steve Lawson Productions" בסיאטל במהלך 1985 ו-1986, עם Terry Date בצוות ההקלטה. עיקר הכתיבה נשען שוב על ונדרהוף, ויין וולס. התוצאה הייתה צליל מסודר ומעובד יותר, שמבליט את ההפרדה בין הכלים ואת הדרמה של השירה. המעבר הזה לא היה פשוט. בריאיון מ-2022 אריקסון סיפר שבדיעבד היה מעדיף לשמור על הפשטות של הבכורה ולהמשיך עם דייט. גם ונדרהוף, בריאיון מ-2026, תיאר את ההפקה כמוזרה מעט לאוזניו, אבל הזכיר שזו הייתה הפעם שבה למד לעבוד באולפן עם מפיק ותקציב של ממש. אפשר לשמוע את שני הצדדים האלה באלבום. הוא מרוויח בהירות ובנייה מוקפדת, ולעיתים מאבד מעט מהפראות הבלתי אמצעית של קודמו. דווקא הפתיחה לא משאירה מקום להתלבטויות. השיר "Ton of Bricks" מתנפל עם תיפוף קדחתני, גיטרות חותכות וצרחה שמבהירה היטב מי עומד מולנו. ויין לא היה זמר שקל להחליק אל תוך הפלייליסט. לקול שלו יש חספוס כמעט צורם, וגם כשהוא מטפס גבוה הוא נשמע כאילו העלייה דורשת ממנו מאמץ פיזי. כאן זה בדיוק מה שצריך. הטקסט מציג כוח מתפרץ וביטחון תוקפני, והמוזיקה מספקת להם גיבוי מלא. מיד אחריו מגיע "Start the Fire", שמראה עד כמה ריף טוב יכול לעשות את העבודה בלי להזדקק למבנה מסובך. יש כאן דחיפה קצבית נהדרת, פזמון שקל להצטרף אליו וגיטרות שמוסיפות תנועה גם בתוך החזרה. הקריאה להצית את האש נשמעת כמו הזמנה לקהל לשחרר את האנרגיה שצבר. השיר מחבר בין הישירות של המנון מטאל לבין העוקץ של להקה שמגיעה מהשוליים הקשוחים יותר של הז׳אנר. אבל מרכז הכובד של האלבום נמצא ב-"Watch the Children Pray". הגיטרה הנקייה בתחילתו מפנה מקום לשירה חשופה יחסית, וכשהלהקה נכנסת במלוא העוצמה היא לא מוחקת את העצב. היא מגדילה אותו. ויין נשמע כאן פחות כמו מי שמאיים על העולם ויותר כמו מי שמבין שהעולם עומד להתמוטט, ואין לו דרך לעצור זאת. המילים מחברות בין בחירות אנושיות הרסניות לבין תפילה לישועה, והדימוי של ילדים המבקשים מאלוהים להציל אותם מכניס לשיר פגיעוּת שקשה להשתחרר ממנה. אפשר לשמוע בו את החרדה מפני חורבן שאפיינה את שנות המלחמה הקרה, גם בלי לצמצם אותו לאירוע או להסבר יחיד. זו בלדה כבדה מאוד, עם פזמון גדול וסולו שממשיך את תחושת המצוקה. כוחה נובע מכך שהרוך והאלימות נשארים בה כרוכים זה בזה. מכאן גם מתבהר החיבור בין כמה מהשירים. בשיר הנושא "The Dark" הפחד מקבל צורה של סיפור אימה, עם בית נטוש ונוכחות מאיימת שרודפת את המספר. הריף נותן לסיפור הזה תנועה עצבנית, והקול של ויין הופך את האימה למשהו גופני, אפילו מזיע. בשיר "Line of Death" האיום יוצא מהבית ונכנס אל הזירה הפוליטית, על רקע העימות בין ארצות הברית ללוב במפרץ סידרה. בשני המקרים התחושה דומה, אדם שנמצא בתוך מצב אלים שגדול ממנו. אחד הרגעים המוצלחים בחלקו השני של האלבום הוא "Burial at Sea". הסיפור על נוסע שמנסה להתריע בפני רב חובל המוביל את הספינה לאבדון מעניק לשיר עלילה של ממש. המוזיקה משאירה מקום לבנייה ולמתח, והגיטרות המלודיות מחזקות את תחושת המסע. ככל שהספינה מתרחקת והקור מתגבר, המחאה מתחלפת בייאוש. בתוך אלבום עמוס התקפות קצרות יחסית, זה רגע שמזכיר כמה טוב הלהקה יכולה לספר סיפור כשהיא נותנת לו זמן. עם זאת, האלבום לא שומר לכל אורכו על הרמה של השיאים האלה. חלק מהקטעים המהירים בחציו השני נשענים על תנופה מוכרת, ופחות על רעיון שנשאר בראש אחרי שהשיר נגמר. גם השירה של ויין, שכל-כך מתאימה לרגעי האימה והמצוקה, עלולה להכביד כשהיא נשארת לאורך זמן באותו מתח. הבחירה בהפקה מהודקת מדגישה את הכוח של ההרכב, אבל גם חושפת את הפער בין שיר מצוין לביצוע נמרץ של שיר פחות מעניין. האלבום הגיע למקום ה-92 במצעד "Billboard 200", והלהקה הרחיבה את החשיפה שלה בהופעות לצד "Metallica". הוא גם הוקדש לזכרו של Cliff Burton, שנהרג ב-27 בספטמבר 1986. ההקדשה מוסיפה להאזנה רובד כואב, אבל חשוב לזכור שהשירים נכתבו והוקלטו לפני מותו. הם אינם תגובה לאסון, גם אם בדיעבד קשה להפריד את התפילה והפחד שבו מן התקופה שבה יצא. זה היה גם האלבום האחרון של החמישייה הזאת לפני חילופי ההרכב. ויין עזב בהמשך, וונדרהוף התרחק מהופעות עם הלהקה אך המשיך להיות מעורב בכתיבה. בפרק הבא, עם "Blessing in Disguise" מ-1989 והסולן Mike Howe, נפתחה תקופה אחרת. כך נשאר "The Dark" מסמך מרתק של הרכב בשיא כוחו, שכבר מתחיל להתמודד עם המחיר של צעדיו קדימה. בעינינו, "The Dark" ראוי להאזנה מחדש בזכות המקום שבו ההתקפה פוגשת חרדה. הוא לא אחיד, ולפעמים הוא עובד קשה מדי כדי לשמור על העוצמה, אבל ברגעיו הטובים יש בו שילוב נפלא של ריפים, מלודיה ושירה שאי אפשר להיות אדישים אליה. כשויין שר את "Watch the Children Pray", נשארת התחושה שהפחד האמיתי מתחיל דווקא כשהצרחה מתחלפת בתפילה. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 6 לאוקטובר 1974 שחררה "King Crimson" את אלבום האולפן השביעי שלה "Red". זהו אלבום אפל וקודר, ויחד עם זאת נושך ועוצמתי, אשר ללא ספק הקדים את זמנו. אחת משתי פסגות היצירה של הלהקה, אשר את הגלגול הראשון שלה ניתן לתאר כשני הרים אימתניים המצויים בתחילתו ובסופו של המסלול, כאשר גשר מיתרים ענק בדמות מיתרי הגיטרה של Robert Fripp מחבר ביניהם. ההר הראשון הוא ה"אוורסט" של הלהקה, יצירת מופת נצחית, מאסטרפיס במלוא מובן המילה בדמות אלבום הבכורה של הלהקה, ואחד האלבומים הגדולים במוזיקה בכלל - "In The Court Of The Crimson King" משנת 1969. השני הוא ה"אנפורנה" של הלהקה, הפסגה השניה בגובהה, קצת יותר נמוכה מהאוורסט, אבל עדיין, חדה, משוננת, מחוספסת, אכזרית. כזו שלא הייתם רוצים ליפול ממנה. עד כמה מחוספסת ואכזרית? כזו עם להבי סלע משוננים, בדמות אפקט ה- Fuzz של גיטרת הבס של John Wetton, כזו שבה הדיסטורשיינים האכזריים של הגיטרה החשמלית של פריפ נושפים בך בעוצמה רבה כמו רוח במהירות 120 קמ"ש ומשייפים לך את העור, כזו שרעמי התופים המתגלגלים של Bill Bruford מתדרדרים לכיוונך במהירות אדירה, כמו מפולת שלגים. היא עד כדי-כך עוצמתית, עד כי Kurt Cobain הגדיר את האלבום הזה כאחד המשפיעים עליו ביותר, וחברי להקת "Tool" הצהירו בגלוי כי הוא היווה את ההשפעה הגדולה ביותר על היצירה שלהם. העוצמה של האלבום הזה משתקפת היטב אפילו מהכותרת שלו. חברי הלהקה הרבו לחצות את גבול הווליום המותר אל מעבר לקו האדום, במהלך הקלטות האלבום. הם הבינו שבשהייה הממושכת הזאת באיזור האדום של הסקאלה יש משהו עמוק יותר מאשר כפתור הווליום של "Spinal Tap" שמגיע עד הסיפרה 11. הם קלטו שהאלבום הזה הולך להיות עוצמתי יותר מכל אלבום אחר שהם עשו עד אותה עת, ולכן הכתירו אותו בשם "Red". באנלוגיה ל"גשר המיתרים" שמחבר בין פסגות הקריירה של הלהקה, גם האלבום הזה, נשען על שתי יצירות אדירות, הממוקמות בתחילתו ובסופו של התקליט. יצירות שגשר המיתרים שמחזיק את האלבום כולו מעוגן אליהן ביתדות של "מתכת". הראשונה היא "Red", פסגת ה"אנפורנה" אשר פותחת את האלבום. קטע אינסטרומנטאלי מוטרף ומהפכני שהיה הראשון שהוקלט לאלבום. פריפ הגאון כתב את הקטע שמבוסס על ריף הגיטרה הכבד שהוקלט באוברדאבינג עם שלוש שכבות של גיטרה ליצירת הצליל המטאלי והמנסר. הקטע היה קשה מאוד להקלטה ובשלב מסוים כמעט אפילו נגנז. ביל ברופורד לא הבין בתחילה מה פריפ רוצה ממנו ומה לעזאזל הוא אמור לנגן שם. הוא לא מצא תפקיד לתופים והיה מאד מתוסכל מכך. פריפ כבר חשב לוותר על הקטע, אבל ווטון שמאוד אהב את הקטע התעקש, וברופורד ביקש שיתנו לו עוד צ'אנס. לבסוף ברופורד תפס באופן מושלם את הקטע והוא פשוט מנגן כאן באופן גאוני על תופים וכלי הקשה. קטע המעבר כאן מנוגן על-ידי צ'לו שהועבר דרך אפקט שמקנה לו את הצליל המחוספס, וזו ההזדמנות הראשונה לספר לכם, שהגם שבשלב ההקלטות של האלבום "King Crimson" הפכה כבר לפאוור טריו, כפי שמסגירה עטיפת האלבום, הרי שהלהקה נעזרה באולפן בלא מעט נגנים אורחים, בינהם הכנר David Cross שפוטר מהלהקה זמן קצר קודם לכן, חברי הלהקה בעבר, Ian McDonald ו- Mel Collins ונגנים שכירים נוספים. היצירה השניה היא ה"אוורסט" של האלבום ואולי גם של הלהקה כולה - "Starless". יצירה גאונית אשר אין בה אפילו רגע אחד מיותר ואשר כל הכלים בה משתלבים בצורה פשוט מושלמת. המלוטרון עליו מנגן פריפ שעוטף את כל היצירה הזאת בצמר גפן רך, השילוב המדהים בין האלט סקסופון של מקדונלד והסופרן סקסופון של קולינס, כלי ההקשה של ברופורד שעטים עליך בפתאומיות משום מקום, חריקות הגיטרה המתפרצות של פריפ והדיסוננס האדיר בין נגינת הבס הפסיכית, הצורמת והמוטרפת לשירה הרכה והמלטפת של ווטון. היצירה היתה אמורה להיקרא בתחילה "Starless and Bible Black", כפי שמסגירות מילות השיר, אך בכדי למנוע בלבול עם אלבומה הקודם של הלהקה ששוחרר בתחילת השנה ועונה לאותו השם, קוצר שמה ל- "Starless". בין שתי הפסגות האדירות הללו נמצאים שני קטעים מצויינים לכשלעצמם וקטע טוב אחד, אשר כל "חטאם" היה בכך שעמדו קרוב מידיי לשתי הפסגות הגבוהות שאותן הזכרנו. הראשון, "Fallen Angel", סוג של בלדה המספרת את סיפור חייו של ילד שנגרר על-ידי אחיו הבוגר לכנופיה ולבסוף מוצא את מותו במלחמת כנופיות מיותרת. שיר דינמי שלאחר האינטרו הצורם ונגינת הצ'לו מתחיל רך ושקט, אך הולך ומפתפתח בהדרגה עם ההתקדמות בעלילת הסיפור. פריפ מנגן כאן גם על גיטרה אקוסטית, זו אחת הפעמים הבודדות בהן עשה זאת ולמיטב זכרוננו האחרונה עד היום. ראויות לציון נגינת האבוב של Robin Miller ונגינת הקורנית של Mark Charig שמוסיפות לשיר קסם טהור. השני הוא השיר שחותם את הצד הראשון של הויניל - הקטע "One More Red Nightmare" שמובל על-ידי הריף הכל-כך טיפוסי של פריפ. התיפוף של ברופורד בשיר הזה הוא פשוט בית ספר למתופפים. איזה דריבלים, אילו מעברים מטורפים בין מקצבים, פשוט בית ספר למתופפים וללא ספק אחד מהרגעים הגדולים שלו. ואיזה סאונד יש כאן לאחת המצילות, אתם בטוח תזהו על מה אנחנו מדברים, צליל שלא ניתן בכלל לשחזור. ולמה? מספרים שברופורד מצא את המצילה בפח האשפה של האולפן, חבוטה ומכוסחת. הוא סידר אותה קצת והשתמש בה במהלך ההקלטה של השיר הזה. גם בשיר זה מקדונלד שהיה בהרכב הראשוני של הלהקה והיה בין מקימיה מנגן בסקסופון. השיר הושפע מהקושי של הלהקה בסיבובי ההופעות והטיסות המרובות מנקודה לנקודה במהלכן, אשר ווטון מתאר אותן כ"עוד סיוט אדום". לא ברור אם ווטון כתב את המילים על מקרה אמיתי, אך הדמות בסיפור נרדמת במהלך הטיסה ומתעוררת במהלך צלילת המטוס לכיוון הקרקע... השלישי הוא הקטע הפותח את הצד השני של האלבום ואולי הקטע החלש מתוכו. "Providence" הוא סוג של קטע אילתור שהוקלט בהופעת הלהקה מאותה שנה, אשר יובא לאלבום לאחר שנמחקו ממנו רעשי הקהל. קטע שאולי מוכיח את הגאונות והווירטואוזיות של הלהקה במהלך הופעות, אך הוא נשמע תלוש מהאלבום המושלם הזה. האלבום לא הצליח כל-כך במכירות בזמן אמת, אך זכה לשבחים רבים של המבקרים השנים. הוא מדורג ברשימת 100 האלבומים הטובים של שנות ה-70 של מגזין הרולינג סטון, כאשר "שיר" הנושא מדורג ברשימת 100 שירי הגיטרות הטובים בכל הזמנים של אותו מגזין. באופו מצער עוד בטרם יציאת האלבום פריפ פשוט פירק את ההרכב לתדהמתם הרבה של ברופורד ווטון אשר סברו ובצדק שזה האלבום הטוב ביותר של הלהקה. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 5 באוקטובר 2007 יצא האלבום "Blackbird", האלבום השני של "Alter Bridge". בארצות הברית יצא האלבום ב-9 באוקטובר 2007. אנחנו מתרגשים מאוד לספר לכם קצת על האלבום הכל-כך מיוחד הזה... כפי שנחש משיל את עורו ועובר תהליך התחדשות, בו הוא משאיר מאחור את העור הישן ולובש עור חדש ורענן, כך גם החברים המוכשרים של "אלטר" עברו תהליך טרנספורמציה באלבום הזה. למרות שהם ניסו להתנער מכל השפעה או קשר ללהקה הקודמת, "Creed", הם לא כל-כך הצליחו ליישם זאת באלבום הראשון "One Day Remains". עם זאת, באלבום שלפנינו ארבעת החברים עשו צעד משמעותי בדרך לבגרות ועצמאות מוזיקלית. הם התנערו מכל המגבלות, האלמנטים וההשפעות של "Creed", שעדיין נכחו באלבום הראשון ובפעם הראשונה הצליחו לגבש לעצמם צליל טהור וייחודי כלהקה עצמאית שמנותקת מהעבר שרדף אותה. המנסר מטקסס, Mark Tremonti ,די הצליח להשתחרר משלשלותיו של Scott Stapp באלבום הקודם, אך עדיין היה אפשר להבחין פה ושם במשקעים פסיכולוגיים שהגבילו אותו. כאן הוא השלים את תהליך השחרור וביחד עם הטייס המשנה שלו, Myles Kennedy, הוא עבר למצב שיגור ונסק אל על. מיילס, שהתברר כגיטריסט מוכשר עם טכניקה מאוד גבוהה, אפשר למארק לטוס למקומות רחוקים וחדשים, לא רק בגלל שהוא תפס את מקום הליווי והקצב אלא גם בגלל שהוא בעצמו הביא רעיונות ויצירתיות שהוסיפו לצמיחה של מארק ממש כמו דשן. זה אלבום האולפן הראשון שבו מיילס מצטרף לטרמונטי בנגינת הגיטרות. באלבום הראשון טרמונטי ניגן את כל תפקידי הגיטרה, ומיילס החל לנגן לצד טרמונטי בהופעות בהמשך. התוספת של מיילס נראית אולי זניחה במבט ראשון, כי הרי טרמונטי כל-כך מדהים והסתדר כל-כך יפה לבד, כך שלא נראה שמיילס יכול לתרום במשהו. אך זה הרבה יותר מורכב ממה שחושבים, כי התוספת הקטנה הזאת עשתה שינוי גדול מאוד. קיבלנו פתאום את מארק פתוח ויצירתי יותר, עם אלמנטים ונגיעות שלא ראינו ממנו בעבר, עם נגינה משוחררת יותר, סולואים ארוכים עם קומפוזיציה מורכבת יותר וכמובן גיוון בצלילים ובגיטרות אקוסטיות. טרמונטי עבר באלבום הזה תהליך ושינה את מיקומו מ"טייס משנה" של סקוט ונגן הליווי שלו למוביל בפני עצמו, עם חופש יצירתי מוחלט. (Photo: NME.com) אבל לא רק טרמונטי עבר כאן תהליך. גם מיילס, שבאלבום הראשון היה הסולן הקבוע של הלהקה אך תרומתו לכתיבה היתה מוגבלת יותר, הרחיב כאן את תפקידו והפך לשותף מלא בתהליך הכתיבה והיצירה. גם הקול של מיילס עבר שינוי ומרגישים את זה. הוא ידע לקחת את הריפים החזקים של מארק ולשלב בהם את הנגיעות שלו עם מנעד מדהים והרבה עוצמה שדחפו עוד יותר למעלה את היכולות של הלהקה. גם בצד הנגינה מיילס הלך כאן צעד אחד קדימה כשקיבל את ההובלה בגיטרה בשני שירים מתוך האלבום, "Blackbird" ו- "Rise Today", יחד עם טרמונטי. למען האמת, כל חברי הלהקה באו פה לידי ביטוי ונתנו את כל כולם, אך ללא ספק מיילס וטרמונטי הובילו כאן את המכונה המשומנת שנקראת "אלטר" ודחפו אותה קדימה. ההובלה בכתיבה וביצירה אומנם עדיין של טרמונטי, אבל זה ישתנה בהמשך והשניים יובילו יחד את האלבומים הבאים של הלהקה. כשהשתמשנו בדימוי של הנחש שמשיל את עורו התכוונו גם לעובדה שחברי הלהקה השלימו את תהליך ההתחדשות עם התנתקות חד-צדדית מחברת התקליטים שלהם, "Wind-up Records", אשר הכתיבה להם את הכיוון המוזיקלי, דחפה אותם לשמור על האלמנטים של "Creed" ואף לחצה עליהם ללא הפסקה לקיים איחוד של להקת האם ולהוציא אלבומים נוספים שלה. החברים ב"אלטר" חתמו עם חברת התקליטים "Universal Republic", השתחררו מהכבלים שעצרו אותם ולא הותירו שום מקום לספק. תהליך השחרור הושלם. יש כאן ארבעה חברים כישרוניים בטירוף שהולכים לתת לכם בראש וניגשים לכתוב את האלבום שהם כל-כך השתוקקו ליצור. האלבום "Blackbird" הוא פרי יצירה משותפת של כל הארבעה ומרגישים בו את החלק של כל אחד ואחד מהם, גם אם הוא לא בא לידי ביטוי בכתיבה עצמה. היינו רוצים לקרוא לו אלבום הפריצה או אפילו לציין שזהו למעשה האלבום הראשון של "אלטר" כ"להקה", אך כפי שהזכרנו כבר בסיקורים קודמים שלנו, התהליך הזה היה חייב לקרות כדי שהלהקה תתגבש באופן שבו היא התגבשה כדי שהאלבום המופלא הזה יצא לאור. (ואנחנו גם יודעים שיש הרבה מעריצים שאוהבים את האלבום הראשון ורואים בו כאלבום הטוב ביותר של הלהקה) בשונה מהאלבום הראשון, "One Day Remains", האלבום הזה פשוט עף על כנפי הריפים המטאליים והמכוסחים, כמו שאפשר לשמוע כבר בשיר הפתיחה, "Ties That Bind". זה לא שבאלבום הראשון לא היו כאלה, פשוט כאן הם דחוסים, מנסרים ונושכים יותר כמו בשירים "Come to Life", בשיר "Coming Home" אחרי הפתיח או בשיר "White Knuckles", שאהוב עלינו במיוחד. נכון, האלבום הזה לא כולו ריפים חזקים ומכסחים. יש בו גם קטעים שקטים ,כמו השיר "Watch Over You" שכתבו טרמונטי ומיילס והוא הסינגל השני שיצא מהאלבום. השיר הזה הוא בין השירים הקבועים ברשימת השירים של הלהקה בהופעות, שם מיילס מנגן גרסה אקוסטית שלו. נהר שלם של רגשות יציף אתכם כשתקשיבו לשיר אז אל תופתעו. אבל העוצמה של האלבום הזה נמצאת דווקא בשילוב בין השניים. הקטעים הדינמיים (שקט-רועש), המורכבים יותר מבחינת קומפוזיציה, באותם רגעים בהם "אלטר" עוברים בין הריפים המטאליים לאקורדים המלודיים וחוזר חלילה. כך לדוגמה, בשיר "Wayward One" שכולל במהלך הבתים מלודיה שהושאלה מהקטע "Bourrée ב- E מינור" של באך או ברצף השירים "Before Tomorrow Comes", שהיה הסינגל האחרון שיצא מהאלבום, "Rise Today", שטרמונטי כתב על הרצון להפוך את העולם למקום טוב יותר וכמובן שיר הנושא: "Blackbird" העצום והאלמותי. ובאמת אי אפשר לסיים את הסיקור בלי לומר כמה מילים על שיר הנושא האלמותי, "Blackbird", שהוא לא פחות מאשר שמונה דקות של אושר צרוף. את המילים כתב מיילס לחברו Mark Morse, אשר היה בעל חנות גיטרות. הוא מכר למיילס את הגיטרה הראשונה שלו ומת תוך כדי תהליך הכתיבה של השיר. מיילס ראה לנגד עיניו את מארק מורס מתייסר בכאבו ודרך מילות השיר הוא למעשה מאחל לו שימצא את הנחמה וישתחרר מכל הכאב. "May you never be broken again" כותב מיילס ופשוט אי אפשר להישאר אדיש לכמות הרגש שמתפרצת מתוך התווים והמילים בשיר הזה. באשר לקומפוזיציה, מיילס העיד שהיא לא באה להם בקלות וכי הוא וטרמונטי התייסרו עד שהגיעו לתוצאה הסופית, בעיקר בקטע של הפזמון. אבל כשהדברים התחילו להתחבר הם מייד ידעו שזה הולך להיות שיר מפוצץ. הוא גם ציין שהשיר הזה הוא נקודת השיא מבחינתו במהלך הופעות הלהקה. בגרסת ההופעה, הלהקה נוהגת לפתוח את השיר הזה עם קטע שמיילס מנגן מתוך השיר "Blackbird" של "הביטלס". אנחנו חוששים לדבר על הסולו כי מבחינתנו הוא אחד הסולואים הגדולים בעולם המוסיקה. מיילס הוא זה שמתחיל ולוקח את החלק הראשון ותוך כדי מארק נכנס וממשיך את החלק השני. יצירת מופת ושלמות של סולו גיטרה! האלבום הזה לא הגיע למקום הראשון (לו הוא כל כך ראוי) ולא שבר שיא מכירות בשבועיים הראשונים. הוא הגיע למקום ה-13 במצעד Billboard 200 בארצות הברית ואף פחות מכך במדינות אחרות. זאת בעיקר בגלל חוסר פעילות שיווק וניהול כושל של חברת התקליטים, שתוחלף באלבום הבא. זאת הסיבה העיקרית לכך שהאלבום הזה לא כבש את ראשי המצעדים! ואחרי כל זה, איך לא תקדישו שעה להקשיב לאלבום? להאזנה ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר עריכת לשון - אורי ענבי/Ori Anabi

הוא ייזכר כאחד מהגיטריסטים הגדולים והמשפיעים בתולדות המוזיקה. (Photo: Larry Marano) בואו נספר כמה עובדות על Eddie Van Halen, האיש והאגדה: 1. הוא נולד ב-26 בינואר 1955 בניימכן שבהולנד בשם Edward Lodewijk Van Halen. שמו האמצעי ניתן לו בהשראת המלחין הקלאסי לודוויג ואן בטהובן. 2. הוא נכנס לעולם המוזיקה בהשראת אביו שניגן בקלרינט, סקסופון ופסנתר. 3. הוא האח הצעיר של המתופף Alex Van Halen. 4. בשנת 1962 משפחתו היגרה לארה"ב והתיישבה, בפסדנה קליפורניה. 5. אדי ואלכס החלו ללמוד פסנתר כבר בגיל 6. 6. למרות שהם התחנכו על מוזיקה קלאסית, אדי מעולם לא למד לקרוא תווים והיה מנגן משמיעה ומאלתר. 7. הוא היה כל כך טוב בנגינה על פסנתר עד כי זכה בתחרות לפסנתרנים של Long Beach City College ארבע שנים רצופות, מ-1964 עד 1967. 8. בסופו של דבר כשהכלי לא היה מספיק מאתגר עבורו, הוא החל לנגן בתופים אותם רכש מכספו הפרטי, בעוד שאחיו אלכס התחיל לנגן בגיטרה. 9. כשאדי היה יוצא מהבית אלכס היה מתגנב לחדרו ומנגן על התופים. יום אחד אדי חזר הביתה וראה את אלכס מנגן סולו תופים. מתוך תסכול לאחר שהבין שהוא לא טוב כמוהו, הוא החליט לעבור לגיטרה כשאלכס מחליף לתופים. 10. הוא הקדיש לנגינה בגיטרה שעות רבות כשהוא מסתגר בחדרו ומתאמן, ולעתים מסתובב עם הגיטרה תלויה על צווארו בבית ומנגן. 11. אדי ואלכס הקימו את להקתם הראשונה "The Broken Combs" כשאדי היה בכיתה ד'. הוא סיפר שכבר אז הוא הבין שהוא רוצה להיות מוזיקאי. 12. הגיטריסטים שהכי השפיעו עליו היו Eric Clapton ו- Jimmy Page. הוא ציין שלמד את כל הסולואים של קלפטון מלהקת "Cream" על בוריים. 13. את "Genesis", ההרכב שיהפוך ללהקת "Van Halen", הוא הקים יחד עם אלכס בשנת 1972. בהמשך הם שינו את השם ל- "Mammoth" ושנתיים לאחר מכן הם החליפו את השם ל- "Van Halen". 14. הם החלו לצבור הערכה וקהל בסצינת הפאבים של לוס אנג'לס, כאשר בשנת 1976 גילה אותם Gene Simmons מלהקת "Kiss" והחליט להפיק להם קלטת דמו. 15. סימונס העביר את הקלטת עם המלצה לחברת התקליטים של קיס, אך הם השיבו בטיפשות שללהקה אין סיכוי להצליח. 16. אגב, אלכס ואדי ניגנו בדמו של השיר "Christine Sixteen" מהאלבום "Love Gun" של "Kiss". 17. בסופו של דבר בשנת 1977 החליטה חברת וורנר להחתים אותם על חוזה הקלטות. 18. אלבום הבכורה "Van Halen" שוחרר בשנת 1978 וכבר אז התגלו היכולות הוירטואוזיות של אדי, בין היתר בקטע הסולו "Eruption" שהציג את הנגינה המדהימה שלו ובעיקר את טכניקת הנגינה עם נקישות אצבע על הגיטרה המכונה Tapping, שהפכה למאוד פופולרית בזכותו. 19. האלבום הפך לאחד מאלבומי הבכורה המצליחים ביותר, אשר ההשפעה שלו על סצינת ההארד רוק וההבי מטאל היתה מהותית. 20. בשנת 1984 הוכיח אדי את יכולות הנגינה שלו בקלידים עם האלבום "MCMLXXXIV (1984)", ובמיוחד ריף הקלידים בלהיט "Jump" מתוכו, אשר הפך ללהיט הראשון והיחיד של הלהקה שהגיע למקום הראשון בבילבורד Hot 100. 21. "Jump" זיכה את הלהקה במועמדות לגראמי בשנת 1985, בקטגוריית ביצוע הרוק הטוב ביותר של צמד או להקה עם שירה. האלבום "MCMLXXXIV (1984)" הגיע למקום השני בבילבורד 200, כשלא הצליח להוריד את האלבום "Thriller" של Michael Jackson מהפסגה. 22. אדי ניגן סולו גיטרה מדהים בשיר "Beat It" של מייקל ג'קסון, מאותו אלבום. ראו כאן: 23. אדי ולהקתו הצליחו לכבוש את המקום הראשון בבילבורד 200 עם אלבומם הבא - "5150", שהיה האלבום הראשון ששחררה הלהקה עם הזמר Sammy Hagar. המספר 5150 מתייחס לשם האולפן הפרטי של אדי וגם לסעיף בחוק קליפורניה העוסק בהחזקה פסיכיאטרית כפויה לצורך הערכה וטיפול, למשך עד 72 שעות. 24. הלהקה זכתה בגראמי בשנת 1992 עבור אלבומה משנת 1991 "For Unlawful Carnal Knowledge", בקטגוריית ביצוע ההארד רוק הטוב ביותר עם שירה. ראשי התיבות של שם האלבום הם F.U.C.K. 25. צליל השריקה של הגיטרה בפתיח לשיר "Poundcake" מתוך האלבום הושג על-ידי מברגה חשמלית שאדי ואן הלן הפעיל קרוב מאוד לפיקאפים של הגיטרה. ראו כאן: 26. בשנת 2001 הודיע אדי בתקשורת שחלה בסרטן בלשון ושנה לאחר מכן הוא הודיע שהחלים לאחר שחלק ממנה נכרת. הוא טען שהסרטן נבע מכך שהחזיק מפרטי גיטרה ממתכת בפיו במשך שנים. בהמשך הסרטן יחזור, הפעם בגרון. 27. בשנת 2004 לאחר ששמע עד כמה הגיטריסט Dimebag Darrell העריץ אותו, הוא דאג שבארון הקבורה של דימבאג תונח אחת הגיטרות שלו (גיטרת ה- Bumblebee המפורסמת עם הפסים בצהוב ושחור) אותה דיימבאג אהב. אדי התכוון ליצור העתק לדיימבאג אך לאחר הירצחו אדי ציין שנגינתו של דיימבאג היתה כל-כך מקורית, ולכן הוא ראוי רק לגיטרה המקורית. 28. בשנת 2006 הצטרף בנו של אדי - Wolfgang Van Halen ללהקת "Van Halen". הוא החליף את Michael Anthony בנגינה על בס. 29. המונח "Brown Sound" הומצא על ידו. המונח מתאר את סאונד הגיטרה הייחודי של אדי אשר ניסה להישמע כמו תוף הסנייר של אלכס, חם וגדול. אדי הגדיר אותו כסאונד חום. 30. על שמו של אדי רשומים שלושה פטנטים מתחום הגיטרה. "musical instrument support", "stringed instrument with adjustable string tension control" ו- "guitar peghead". 31. אדי ואלכס כתבו יחד עם הגר ו-אנתוני את השיר "Humans Being" לפסקול הסרט "Twister". בנוסף אדי ואלכס כתבו עבור הסרט את הקטע האינסטרומנטלי "Respect the Wind". 32. אדי התארח באחד הפרקים של הסדרה "Two and a Half Men", ראו כאן: 33. אדי השתתף גם בפרויקט "Star Fleet Project" של גיטריסט להקת "Queen" Brian May. 34. לפי Tony Iommi, אדי השתתף בחזרות של "Black Sabbath" ותרם רעיונות לשיר "Evil Eye" מהאלבום "Cross Purposes". הוא גם הקליט סולו במהלך החזרות, אך הסולו הזה לא נכלל באלבום שיצא; איומי סיפר שניסה לשחזר חלק מהנגינה שלו. (מקור: Wordpress.com) 35. אדי שחרר עם "Van Halen" 12 אלבומי אולפן. לפי חברת Rhino, עד 2017 נמכרו יותר מ-80 מיליון תקליטים של הלהקה - נתון המתייחס למכירותיה הכוללות, ולא רק לאלבומי האולפן. 36. במהלך הקריירה הצליחו אדי והלהקה להצעיד 13 שירים למקום הראשון במצעד Mainstream Rock Airplay של בילבורד. 37. בשנת 2007 נכנסה "Van Halen" להיכל התהילה של הרוקנרול, ואדי נכלל בין חברי הלהקה שהוכנסו להיכל. 38. הלהקה ממוקמת במקום ה- 7 ברשימת 100 להקות הארד רוק הגדולות של VH1. 39. על פי ספר השיאים של גינס, "Van Halen" קיבלה 1.5 מיליון דולר עבור הופעתה ב-"US Festival" ב-29 במאי 1983. 40. בשנת 2012 נבחר אדי במקום הראשון במשאל קוראי מגזין "Guitar World" לבחירת הגיטריסט הגדול בכל הזמנים. 41. קטע הסולו שלו "Eruption" נבחר במקום הראשון במשאל קוראי "Guitar World" לבחירת סולו הגיטרה הגדול בכל הזמנים בשנת 2013. 42. אדי ואן הלן הלך לעולמו ב- 6 לאוקטובר 2020 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן, והוא בן 65 בלבד. 43. ב- 16 לנובמבר 2020 שחרר בנו של אדי - וולפגנג את השיר "Distance" תחת השם "Mammoth WVH". השיר הוקדש לאביו והוידאו קליפ כולל קטעי צילום משפחתיים מרגשים של השניים. 44. ב-23 בספטמבר 2022 הוציאה "Red Hot Chili Peppers" את השיר "Eddie", שהוקדש לאדי. הגיטריסט John Frusciante התייחס לאהבתו לאדי וציין שהוא מאוד אוהב נגני גיטרה כמוהו בגלל הדרך שבה הם יכלו לגרום לגיטרה להתפוצץ באמצעות טכניקות נגינה. 45. ב-14 ביולי 2023 יצאה מהדורה מורחבת של "Star Fleet Project" מאת מיי וחברים, ובה הקלטות נוספות מהסשנים המקוריים של אפריל 1983 עם אדי. כך נחשפו עוד ביצועים וסולואים שלו מהמפגש המיוחד הזה. 46. באוקטובר 2024 פרסם אלכס את ספר הזיכרונות "Brothers", שנכתב עם Ariel Levy. הספר חוזר אל ילדותם, דרכם המוזיקלית והקשר בין האחים, כמחווה אישית לאדי לאחר מותו. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום נספר לכם כמה עובדות מעניינות על המתופף האגדי Ginger Baker, הידוע בעיקר כמקים וחבר בהרכבים: "Cream", "Blind Faith", "בייקר's Air Force" ועוד: (Photo: David Redfern) = הוא נולד ב-19 באוגוסט 1939 בלואיסהאם, דרום לונדון, אנגליה. שמו המלא הוא Peter Edward "Ginger" Baker. = בייקר החל לנגן תחילה בחצוצרה, אך עבר לתופים בגיל 15, לאחר שהצטרף ללהקה מקומית. = הוא הושפע מאוד ממתופפי ג'אז כמו Max Roach, Art Blakey, ו- Phil Seamen, אשר עצבו את סגנון התיפוף הייחודי שלו. = ההקלטה הראשונה שלו הייתה עם "The Storyville Jazz Men and the Hugh Rainey Allstars", באלבום "Storyville Re-Visited" משנת 1958, שבו השתתף גם Bob Wallis. = בשנת 1962 הצטרף בייקר ל-"Blues Incorporated", בראשותו של Alexis Korner, עם הבסיסט Jack Bruce. ההקלטות שלהם נכללו בין היתר ב-"קורנר and Friends". = בשנת 1963 הצטרף בייקר ל-"The Graham Bond Organisation" עם ברוס. שם התפתח סגנון התיפוף האגרסיבי שלו. שני אלבומי האולפן "The Sound of 65" ו-"There’s a Bond Between Us" יצאו ב-1965; "Live at Klooks Kleek" מתעד הופעה מ-1964, וההקלטה יצאה בנפרד. = בשנת 1966 הוא ייסד את אחת מהסופרגרופס והפאוור טריו הראשונות - "Cream" יחד עם Eric Clapton ו- ברוס, והפך לחלוץ תיפוף הפיוז'ן שממזג רוק ובלוז יחד עם סגנון הג'אז ממנו הושפע מאוד. = סגנון התיפוף של בייקר מאופיין בין היתר בשימוש שהוא עשה בשני תופי בס במקום הסינגל שהיה מקובל בזמנו. (מקור: Fanart.TV) = במהלך שלוש שנות הקריירה הקצרה שלהם, הוציאו "Cream" ארבעה אלבומים: "Fresh Cream" (1966), "Disraeli Gears" (1967), "Wheels of Fire" (1968), ו- "Goodbye" (1969) שניים מתוכם מדורגים ברשימת "מגזין רולינג סטון" של "500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים" וברשימת "All Time Top 1000 Albums" של Colin Larkin. = חוץ מנגינה בתופים ובכלי הקשה בייקר גם שר קולות רקע ואפילו שירה מובילה בחלק משירי הלהקה. = בנובמבר 1968 "Cream" התפרקה עקב מתחים בין בייקר לברוס, זאת למרות ואולי בגלל הצלחתם המטאורית. = בשנת 1969 הקים בייקר סופרגרופ נוספת - "Blind Faith", עם קלפטון, Steve Winwood, ו- Ric Grech. הלהקה הוציאה אלבום אחד לפני שהתפרקה. = בשנת 1970 הקים בייקר את "בייקר’s Air Force", ​​להקת פיוז'ן ג'אז-רוק המשלבת רוק, ג'אז ומוזיקה אפריקאית. הם הוציאו שני אלבומים עוד באותה שנה. = הוא עבר לניגריה בשנת 1971 כדי לשתף פעולה עם Fela Kuti ולטפל בהתמכרותו להרואין. שיתופי הפעולה שלהם נשמעים בין היתר ב-"Fela’s London Scene" ובאלבום ההופעה "Live!", ובהמשך גם ב-"Stratavarious". = בשנת 1972 יצא אלבום הסולו הראשון שלו, "Stratavarious". "בייקר at His Best", שיצא גם הוא ב-1972, היה אלבום אוסף ולא אלבום הסולו הראשון שלו. = בשנת 1973 הקים בייקר את אולפן ההקלטות "Batakota ARC" בלאגוס, ניגריה. Paul McCartney ו-"Wings" הקליטו שם את "Picasso’s Last Words (Drink to Me)" מהאלבום "Band on the Run"; יתר הקלטות האלבום בלאגוס נערכו באולפן EMI. = בשנת 1974 היה בייקר מעורב ב-"Baker Gurvitz Army", שהוציאו את אלבומם הראשון בעל אותו השם. עד 1976 הם הוציאו שני אלבומי אולפן נוספים. = בשנת 1976 חזר בייקר לאירופה לאחר שמיזם האולפן הניגרי שלו נכשל. = בשנת 1980 ניגן בייקר עם "Hawkwind" באלבומם "Levitation". הקלטות שבהן השתתף הופיעו גם ב-"Zones" משנת 1983 וב-"This Is Hawkwind, Do Not Panic" משנת 1984. = בשנת 1981 עבר בייקר לאיטליה ועסק בגידול זיתים ובהפקת שמן זית. בהמשך הסתבך, לפי סיפוריו, עם המאפיה המקומית. = בשנים הבאות בייקר הופיע באלבומים של אמנים אחרים כמו "Masters of Reality", "Public Image Ltd" Andy Summers, Jens Johansson ועוד. = בשנת 1993 "Cream" הוכנסה ל"היכל התהילה של הרוקנרול" והתאחדה מחדש לרגל האירוע החגיגי. = בשנת 1994 יצא "Around the Next Dream", האלבום היחיד של הפאוור טריו "BBM" ("Baker Bruce Moore"). ההרכב נוסד ב-1993 על ידי בייקר, הבסיסט ברוס והגיטריסט Gary Moore. = בשנת 1999 עבר בייקר לדרום אפריקה כדי לחיות חיים שקטים יותר ולגדל סוסי פולו. = בשנת 2005 "Cream" התאחדה למופעי ענק ב"רויאל אלברט הול" וב"מדיסון סקוור גארדן" שהוקלטו ושוחררו כאלבום הופעה ובפורמטי וידאו שונים. = כבר בימיו הראשונים ביצע בייקר סולואים ארוכים בתופים, בעיקר בשיר "Toad" של "Cream", שמהווה את אחת הדוגמאות המוקלטות הראשונות במוזיקת ​​רוק. = בשנת 2009 פורסמה לראשונה האוטוביוגרפיה שלו "Hellraiser"; מהדורה נוספת יצאה ב-2010. = בשנת 2012 יצא הסרט התיעודי "Beware of Mr. Baker", שהתמקד באישיותו ההפכפכה של בייקר. = הוא נשקל כמחליף למתופף Bill Ward באלבום "13" של "Black Sabbath" שיצא בשנת 2013. המפיק Rick Rubin היה זה שהציע אותו כמחליף אבל הגיטריסט Tony Iommi סירב, מכיוון שהוא חשב שזה לא יסתדר עם ג'ינג'ר באולפן. = בשנת 2014 הוציא בייקר את "Why?" עם "בייקר’s Jazz Confusion", אלבום שהחזיר לקדמת הבמה את אהבתו לג׳אז ולמקצבים אפריקאיים. = בשנת 2016 הודיע בייקר שעליו להפסיק להופיע בעקבות בעיות לב, לצד דלקת הפרקים הכרונית שממנה סבל. = בנו של בייקר, Kofi Streatfield Baker, הוא גם מתופף, ומנגן בין היתר עם Uli Jon Roth ו- Glenn Hughes. = ג'ינג'ר בייקר הלך לעולמו ב- 6 באוקטובר שנת 2019 והוא בן 80 במותו. = סגנון התיפוף הייחודי של בייקר השפיע על מתופפים רבים, וביניהם: John Bonham, Peter Criss, Neil Peart, Stewart Copeland, Ian Paice, Terry Bozzio, Dave Lombardo, Tommy Aldridge, Bill Bruford, Alex Van Halen, Nick Mason ועוד. = המגזין "Modern Drummer" תיאר אותו כ"אחד מכוכבי התיפוף הראשונים המשפיעים של הרוק הקלאסי בשנות ה-60" ו"אחד מאלוהי התופים האמיתיים של הרוק הקלאסי". = מגזין "Drum!" דירג את בייקר בין "50 המתופפים החשובים בכל הזמנים" והגדיר אותו כ"אחד ממתופפי שנות ה-60 המשפיעים ביותר". = הוא דורג במקום השלישי בכל הזמנים בסקר קוראי הרולינג סטון. = בשנת 2016, הוא דורג במקום השלישי ברשימת "100 המתופפים הגדולים בכל הזמנים" של רולינג סטון. = המתופף האגדי פירט אמר עליו את המילים הבאות: "His playing was revolutionary - extrovert, primal and inventive. He set the bar for what rock drumming could be... Every rock drummer since has been influenced in some way by Ginger - even if they don't know it". "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר