אלבום המופת "Déjà Vu" שוחרר ב- 11 למרץ 1970, והוא כולל שיתוף פעולה ייחודי של ארבעה יוצרים ומבצעים מופלאים. הסיפור של האלבום הזה מתחיל במקום בו הסתיים סיפורו של אלבום הבכורה המדהים של השלישיה "Crosby, Stills & Nash", עליו הנכם מוזמנים לקרוא כאן . אלבום הבכורה של "CSN" זכה להצלחה רבה ולביקורות משבחות. הוא נמכר בכמויות גדולות ומשוחררים ממנו מספר להיטים שיוצרים אצל חברת התקליטים והקהל ציפייה לעוד חומרים מהשלישיה. הואיל ובאלבום הבכורה רוב הכלים נוגנו על-ידי Stephen Stills , קיבלו החברים החלטה להגדיל את מעגל הנגנים לקראת האלבום הבא. הבחירה הראשונה היתה Steve Winwood, אולם הוא לא היה זמין והלהקה המשיכה בחיפושיה אחר נגנים שישלימו את ההרכב ויאפשרו לו להעביר את החומרים שהוקלטו באולפן גם אל הבמה. בהמלצתו של מיסד חברת התקליטים אטלנטיק Ahmet Ertegün, מצורף Neil Young להרכב והרביעייה יוצאת לסיבוב הופעות בקיץ 1969. באופן זה, כשלושה חודשים לאחר שחרורו של אלבום הבכורה, מופיעה כבר השלישיה בפסטיבל וודסטוק האגדי, כאשר Neil Young עלה כאורח לבמה לחלקו השני וה"חשמלי" של המופע, והחיבור המטורף הזה רק מגביר את הציפייה לאלבום פרי עיטם של ארבעת המופלאים, וכך נולדה לה "Crosby, Stills, Nash & Young". (Photo: Last.FM) הרביעייה נכנסת לאולפן מחוזקת במתופף Dallas Taylor ובבסיסט Greg Reeves אשר אפילו קיבלו קרדיט בכותרת עטיפת האלבום. ואולם, באולפן האווירה לא היתה שמחה וצוהלת כשם שהייתה במהלך החיבור הראשוני בין החברים. עצב ואווירת נכאים ריחפו מעל הקלטות האלבום, לאחר שמרבית החברים חוו תחושה של אובדן עובר לכניסתם לאולפנים. Graham Nash נפרד בדיוק מאהובתו הזמרת והיוצרת ג'וני מיטשל, Stephen Stills נפרד מחברתו הזמרת ג'ודי קולינס ו- David Crosby איבד את בת זוגו קריסטין הינטון בתאונת דרכים טראגית שנגרמה עת אחד מהחתולים של השניים זינק עליה כשהיתה בדרכה עם הרכב לוטרינר. קיימת מחלוקת באשר למספר שעות האולפן שהושקעו בהקלטת האלבום, הנע בין 500 ל- 800 שעות לפי גירסתו של Stephen Stills , אך ברור שבמונחים של התקופה מדובר בנתון חריג אשר נבע ככל הנראה מהמצב הנפשי בו היו נתונים מרבית החברים. האלבום כולל עשרה שירים. כל אחד מארבעת החברים תרם שיר אחד לכל צד של האלבום, אותו הוא כתב באופן מלא, כאשר מרבית השירים מוקלטים בדרך כלל סולו, על-ידי האומן שיצר אותו, בעוד יתר החברים מגיעים בשלב מאוחר יותר לאולפן בכדי להוסיף ולקשט בנגינה ובהרמוניות קוליות. הדבר תרם כמובן לגיוון ולוורסטיליות של השירים באלבום. שני השירים הנוספים שהשלימו את האלבום היו " Woodstock " שסוגר את צידו הראשון של הויניל, ו- Everybody I Love" You " החותם את האלבום, אותו כתבו סטילס ויאנג. באופן מפתיע, למרות האווירה הקשה ששררה באולפן והגם שמרבית ההקלטות בוצעו באופן עצמאי ובהיעדר נוכחות מלאה של כל הרביעייה באולפן, האלבום הזה עדיין שלם, אחיד וכל-כך מגובש עד כי לא ניתן להבחין כלל בסיפורי הרקע שאפפו אותו ובחוסר שיתוף הפעולה המלא בין החברים. התוצאה הסופית היא אלבום עם נגינה מושחזת ומדויקת, הרמוניות עשירות ומקצבים חזקים, אשר מתוכו שוחררו שלושה סינגלים מצליחים ואשר יתר השירים בו ממשיכים להדהד גם חמישה עשורים לאחר מכן. השיר " Carry On " הוא שיר פולק קצבי עם הרמוניות מדהימות אתו כתב סטילס לבקשת נאש, שאמר שחסר להם שיר קצבי לפתוח איתו את האלבום. בנוסף לגיטרה Stephen Stills מנגן כאן גם על בס, כלי הקשה וגם על אורגן ההאמונד. השיר הזה מורכב למעשה משני שירים, כאשר החלק השני הינו ווריאציה של השיר " Questions " המופיע באלבום "Last Time Around" של להקת "Buffalo Springfield". הרצועה השניה " Teach Your Children " הינה שיר קאנטרי חביב שנכתב על ידי Graham Nash ומתייחס ליחסיו המורכבים עם אביו שבילה זמן בכלא. Jerry Garcia מה"גרייטפול דד" מנגן כאן בפדאל סטיל גיטאר באופן מדהים. בתמורה לנגינתו העניקו לו החברים שיעורים בהרמוניות ווקאליות אותם יישם בהצלחה באלבומים הבאים של "גרייטפול דד" - "Workingman's Dead" ו- "American Beauty". השיר השלישי " Almost Cut My Hair " הינו המנון בלוז היפי של David Crosby , והוא כולל מתקפת גיטרות מדהימה של קרוסבי, סטילס ובעיקר יאנג שמנגן כאן את הסולו. זה הקטע הכי ספונטני באלבום, אשר הוקלט בזריזות בשעות האחרונות שנותרו ללהקה באולפן ולכן הוא כמעט ולא כולל אובר דאבינג והרמוניות קוליות, אלא בעיקר את קולו השבור של David Crosby שהושפע אותה עת ממות חברתו קריסטין. האלבום משנה כיוון עם " Helpless " המלנכולי והמדהים של Neil Young אשר וגע בזיכרונות הילדות של יאנג, בעיקר מחלת הפוליו שתקפה אותו כשהיה בן שש. Neil Young הקליט את השיר במקור יחד עם ה"קרייזי הורס" ובגרסה הנוכחית הוא מנגן כמעט על כל הכלים. הצד הראשון של הויניל נחתם עם " Woodstock " אותו כתבה ג'וני מיטשל לאחר ששמעה מנאש, קרוסבי ואחרים חוויות על מה שהתחולל שם. מיטשל לא הופיעה בפסטיבל Woodstock המיתולוגי, הואיל ונקבעה לה באותו זמן הופעה בתוכנית טלוויזיה. השיר נכתב על-ידה במקור כשיר פולק, אך ארבעת החברים העניקו לו פרשנות חשמלית שעשתה עמו חסד ושלחה אותו הישר לראש המצעדים, כסינגל הראשון ששחררה הלהקה מהאלבום. מיטשל הקליטה בהמשך גירסה משלה לשיר אשר הופיעה באלבומה "Ladies of the Canyon". הצד השני של הויניל נפתח עם " Déjà Vu " – שיר הנושא שמשלב פולק עם בלוז אותו כתב David Crosby על חווית דה ז'ה וו שחווה כשהוזמן להצטרף לשיט על סירה של חבר. David Crosby השיט את הסירה וציין שהרגיש כאילו עשה זאת כבר בעבר. קרוסבי שהושפע אז מהבודהיזם, האמין שהחיים הם כמו גלגל מחזורי. הרצועה השניה בצד השני של הויניל " Our House " הינה אחת מהקסומות באלבום. Graham Nash כתב את השיר על יום אחד בחיי הזוגיות שלו עם ג'וני מיטשל, בקוטג' המשותף שלהם בלוס אנג'לס. הקטע השלישי בצד השני - " 4 + 20 " נכתב על-ידי Stephen Stills . קטע פולק אקוסטי שמספר סיפור עצוב על ילד שנולד למשפחה עניה ומוצא את עצמו ערירי בערוב ימיו, מיחל כבר שהמוות יבוא. הכלי היחיד בו נעשה שימוש בשיר הזה הוא הגיטרה האקוסטית של Stephen Stills . השיר הבא " Country Girl " הוא יצירה קצרה של Neil Young , מחרוזת במקצב כמעט וואלסי, עם אורגן עמוק והרמוניות ווקאליות, המורכבת משלושה חלקים. החלק הראשון "Whisky Boot Hill" מבוסס על קטע שיאנג כתב עוד בשנת 1967 לאלבום הסולו הראשון שלו. הקטע השני "Down Down Down" מבוסס על קטע שיאנג כתב ל"בופאלו ספרינגפילד", אך לא ראה אור והקטע האחרון נקרא "Country Girl (I Think You're Pretty)". האלבום נחתם בנימה חיובית ו"היפית" כיאה לתקופה, עם " Everybody I Love You ", שהינו השיר היחיד שלא נכתב סולו על-ידי חד החברים. סטילס ויאנג משתפים כאן פעולה בכתיבה, כאשר כל אחד מששת חברי הלהקה תורם כאן בשירה או נגינה. בשנה שלאחר הוצאת האלבום, ישחרר כל אחד מארבעת המופלאים אלבום סולו משלו. ניל יאנג יוציא את " After the Gold Rush ". דייויד קרוסבי משחרר את " If I Could Only Remember My Name ". גרהאם נאש משחרר את האלבום "Songs for Beginners". סטפן סטילס ישחרר את אלבום הבכורה שלו "Stephen Stills". העובדה שהאלבומים משוחררים זמן מאוד קצר לאחר יציאתו של "Déjà Vu" מאפשרת לנו לומר שבמקרה הזה השלם גדול יותר מסך חלקיו, וכי עד כמה שאלבומי הסולו של הרביעייה מדהימים, כל אחד בזכות עצמו, עדיין באלבום נושא סיקורנו קיים הערך המוסף שנובע מהחיבור המטאורי בין ארבעה יוצרים, כל-כך מוכשרים והופך אותו לקלאסיקה חוצת מקום וזמן. להאזנה: Spotify , Apple Music . "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

כתב: Noam Asulin תאריך הוצאה – 11.3.2022 לפני שניגשתי לכתוב את הסקירה הזו ידעתי שעליי לעשות מחקר מעמיק על להקת "Ghost". לא כי אני לא מכיר את הלהקה, אלא כי ב -16 שנות קיומה "Ghost" עברה לא מעט והצלחתה היתה מטאורית. "גוסט" הוקמה בשנת 2006, על-ידי הזמר והמולטי אינסטרומנטליסט Tobias Forge בעיר Linköping שבשבדיה. עד כה הלהקה הוציאה 5 אלבומים. קשה להגדיר את הסגנון של הלהקה הזו. אפשר לומר שהיא מנגנת הארד רוק, גלאם, דום, הבי, פרוגרסיב מטאל ועוד כמה וכמה ז'אנרים. מלבד טוביאס, מקים הלהקה, שאר חבריה אינם מוכרים בשמם האמיתי אלא קרויים ”Nameless Ghouls" שאף מתלבשים באופן זהה מלבד טוביאס שדמותו השתנתה והוא היחידי שזהותו האמיתית ידועה. דמותו של טוביאס השתנתה כאמור מספר פעמים, כאשר מסביבו אותם ”Nameless Ghouls" שככל הנראה מתחלפים במהלך השנים. בין השנים 2010-2017 הדמויות של טוביאס היו “Papa Emeritus /II/III”, כאשר בשנת 2018 דמותו השתנתה ל- “Cardinal Copia” ושנתיים לאחר מכן שוב השתנתה ל- "Papa Emeritus IV". חברי הלהקה מדמים חברי כנסייה קתולית. הם סוגדים לשטן ולא לשילוש הקדוש. לכל אחד מחברי הלהקה (למעט טוביאס) יש על הבגד סמל שמסמל את הכלי שעליו הוא מנגן (גיטרה מובילה-אש, גיטרה בס-מים, קלידים-רוח, תופים-ארץ, גיטרת קצב- האלמנט החמישי). משנת 2015 לכל החברים יש את כל הסמלים על התלבושת שלהם, כאשר הסמל שמייצג את הכלי עליו הם מנגנים מודגש. בשנת 2018 הצטרפו ללהקה גיטריסט נוסף, שתי קלידניות שמכונות “Ghoulettes" וסקסופוניסט שמכונה "Papa Nihil", כאשר הדמות של טוביאס ”Papa Emeritus" מייצגת למעשה כומר שטני. לפני שניגש לביקורת עצמה כדאי להתעכב על העלייה המטאורית של הלהקה. את אלבומה הראשון, “Opus Eponymous” הלהקה הקליטה במרתף של טוביאס והוציאה אותו תחת חברת התקליטים העצמאית "Rise Above Records". האלבום הצליח לסחוף רבים וזכה לביקורות טובות, מה שהביא לכך שאת האלבום הבא “Infestissumam” הלהקה כבר הוציאה תחת לייבל גדול - "Loma Vista", חברת בת של "אטלנטיק רקורדס"/"יוניברסל". מאז הלהקה רק זוכה ליותר ויותר הצלחה ואפילו הופיעה עם אחד מהסינגלים מהאלבום "Impera" בתוכנית של ג'ימי קימל בארה"ב. כל חברי הלהקה הוחלפו בשנת 2018, לאחר שחברי הלהקה הקודמים הגישו תביעה נגד טוביאס עקב סכסוך. (Photo: Fanart.TV) לאחר ההקדמה הזו, שמנסה להסביר מה בדיוק קורה בלהקה, ניגש לאלבום החמישי במספר "Impera". נושא האלבום הוא עלייתן ונפילתן של אימפריות. האלבום מוגדר ככזה שמתרחש אלפי שנים לאחר המאה ה-14, התקופה עליה מבוסס אלבומה הקודם של הלהקה “Prequelle". כשנשאל על הרעיון לכתיבת האלבום, הסביר טוביאס שההשראה הגיעה אליו לאחר שקרא ספר בשם "The Rule of Empires: Those Who Built Them, Those Who Endured Them, and Why They Always Fall" אותו כתב הסופר Timothy Parsons. האלבום מתחיל עם " Imperium ", קטע אינטרו מספיק מעניין כדי למנוע מכם להעביר אותו. השיר הבא " Kaisarion " מדגיש דבר מאוד דומיננטי באלבום הזה. ההפקה. כבר ברצועה זו אפשר לשמוע כמה ההפקה גרנדיוזית ועשירה. מבחינת המיקס כל דבר במקום, אפילו הבס שתמיד מאוד חשוב לי לשמוע. לאורך כל האלבום קיימת תחושה שהשירים מאוד מושפעים מהרוק של שנות השמונים. הרצועה השישית “ Watcher In the Sky ” היא בעיניי הרצועה החזקה באלבום. היא מתחילה עם מנגינה רגועה, כאשר לאחר מספר שניות מגיעות גיטרות עם ריף ממכר. טוביאס נשמע נפלא והבס בועט ומאוד מודגש. הפיזמון קליט והקלידים מאוד דומיננטיים גם הם. הסולו ב- C-Part פשוט מהמם. הרצועה הבאה “ Dominion ” שמשמשת כקטע מעבר לטעמי מאוד משעממת ואני תמיד מדלג עליה. הרצועה שלאחריה " Twenties " יצאה כסינגל השלישי מהאלבום. כששמעתי אותה בפעם הראשונה הרמתי גבה. השיר הזה הוא עוף מוזר באלבום. הוא מתחיל עם חצוצרות במין טמפו מזרחי (לא בסאונד, רק באופן הנגינה). הנקודה היא שככל ששמעתי אותו יותר התאהבתי בו יותר וזהו השיר השני הכי אהוב עליי באלבום. יש בו קסם ממכר והסולו לקראת אמצע השיר בכלל מדהים. אם כבר הזכרתי את הסולו אז סולואים באלבומי רוק ומטאל הם בעיניי חלק מאוד משמעותי מהחוויה וכשמדובר בסולואים ממכרים האלבום מקבל אצלי כמה נקודות נוספות, כמו במקרה הזה. לסיכום, מדובר באלבום נפלא שרוב שיריו יכולים לתפקד כשרי איצטדיונים כיפיים. נכון , זה עדיין לא "Meliora", אחד מאלבומי המופת שלהם משנת 2015 שמאופיין בסאונד יותר פרוגרסיבי ואולי פסיכדלי, אבל האלבום הזה בהחלט ממשיך להראות כמה כישרון טמון בטוביאס ובחבריו ללהקה. להאזנה לאלבום: Spotify , Apple Music , Deezer "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

פינה בקטנה... זהו אלבום ה"פופ" הראשון של Chris Cornell , שהוא גם האלבום השלישי ששחרר במסגרת קריירת הסולו שלו ב- 10 למרץ 2009. כפי שעטיפת האלבום מרמזת, תמונה של כריס עם גיטרה מונפת באוויר לכיוון ריסוק טוטאלי על הקרקע, כריס רוצה באלבום הזה להודיע לכם, לפני שאתם לוחצים פליי, שאתם לא הולכים לקבל מוסיקה מבוססת רוקנרול כבעבר אלא משהו אחר לגמרי. אנחנו יכולים להריץ פה הרבה קלישאות כמו...השלם קטן מסך חלקיו...שני אמנים ענקיים בתחומם נפגשים על מנת להחריב אחד את השני...שינוי מוסיקלי הוא לא תמיד דבר מבורך...ועוד ועוד אבל בואו נדבר רגע תכלס... האלבום הזה הוא שיתוף פעולה של אמן ענק בעולם הרוק, כריס קורנל, עם קול חודר שריון, כריזמה שקורצה מפצצת מימן וכשרון מוסיקלי אדיר עם... אמן ענק בעולם הפופ, Timbaland, שהסימפולים הדיגיטליים שלו חורצים ממברנות, העיבודים שלו יגרמו לכם לפזז גם אם אתם מתכחשים לז'אנר ואמנים רבים הופקו תחת ידיו. (Photo: YouTube) אבל מה לעשות, לא תמיד כישרונות מוסיקלים ענקיים מתחברים ולא תמיד מה שתוכנן הוא מה שיוצא בפועל. השניים ניסו לצאת כל אחד מאזור הנוחות שלו אבל מאחר והם החזיקו כל כך חזק בקרנות המזבח, לא היה כאן שיתוף פעולה או יצירה משותפת מלאה. כל אחד ניסה להתאים את השני לצד שלו. כריס סיפר שתהליך העבודה לא היה משותף והתחיל מאפס אלא, טימבלנד היה מגיע עם הקצב ומנגינה וכריס היה כותב מילים ולחן, כך נכתב האלבום תוך 6 שבועות בלבד. ב-All Music הגדירו את השילוב הזה יפה "זה אינו שיתוף פעולה אלא תאונת דרכים". האלבום כולל 14 שירים אותם כתבו והפיקו כריס וטימבלנד אך שותפים עוד מספר לא קטן של כוכבים מעולם הפופ כמו: Jim BEANZ שהוא מפיק, פיזמונאי וזמר, המפיק Johnkenun Spivery, הזמר Ryan Tedder מההרכב One" Republic", המוסיקאי Justin Timberlake ועוד... אנחנו חייבים לציין, שבניגוד לגרסאות האלבום, יש בו כמה שירים שנכנסו לסטליסט בהופעות של כריס וזכו לביצועים פנומנאליים, בסגנון המוסיקאלי הכל כך אהוב של כריס. אתם מוזמנים להאזין לאלבום ב- Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

הוא ללא ספק אחת מהדמויות המוכרות והמשפיעות ביותר על סצינת הגראנג' של סיאטל. קוראים לו Jeff Ament ואנחנו ממש רוצים לספר לכם עליו מספר פרטים מעניינים: (Photo: Kevin Mazur) 1. אמנט נולד ב- 10 למרץ 1963 בשם Jeffrey Allen Ament בעיירה Havre שבמונטנה ארה"ב. 2. הוא הבן הבכור מבין 5 אחים ואחיות. 3. אמנט גדל בעיירה Big Sandy שבמונטנה המונה 700 תושבים בלבד. העיירה היתה כל-כך קטנה שאביו שימש הן כמנהל סניף הדואר והן בתור ראש העיר. 4. ג'ף היה ילד מאוד ספורטיבי והשתתף בנבחרות כדורסל וכדורגל בבית הספר. 5. עם סיום התיכון בשנת 1981 הוא החל ללמוד אומנות ועיצוב גרפי באוניברסיטת מונטנה. 6. אמנט שיחק גם בנבחרת הכדורסל של האוניברסיטה, זה גם הספורט האהוב עליו ביותר. 7. הוא עזב את האוניברסיטה ועקר לסיאטל בשנת 1983, לאחר שהאוניברסיטה ביטלה את המסלול של עיצוב גרפי. 8. במקביל מימש אמנט את אהבתו למוזיקה. אחת הלהקות הראשונות בה ניגן נקראה Deranged Diction. 9. בשנת 1984, לאחר שלהקת Deranged Diction התפרקה, התבקש אמנט על-ידי Mark Arm ו- Steve Turner להצטרף להרכב Green River. 10. בהמשך הצטרף גם הגיטריסט Stone Gossard להרכב, במטרה לאפשר למארק להתרכז בשירה. (Photo: Charles Peterson) 11. אמנט וגרין ריבר שיחררו את ה- EP הראשון שלהם "Come on Down" בשנת 1985, כבר אז החל שיתוף הפעולה בין אמנט לגוסארד לעבוד, כאשר הצמד מלחין את מרבית שירי ה-EP. 12. בשנת 1987 שחררה הלהקה EP שני בשם "Dry as a Bone", זו היתה ההוצאה הראשונה של הלייבל המיתולוגי Sub Pop המזוהה כל-כך עם הגראנג'. 13. במסגרת הפרסומים לקידום ה-EP ציין הלייבל לראשונה את המושג Grunge במילים הבאות: "Ultra-loose grunge that destroyed the morals of a generation". 14. בשנת 1988 שחררה Green River, את אלבומה היחיד באורך מלא - "Rehab Doll". בתקופה זו היו היחסים בתוך הלהקה עכורים, כאשר אמנט וגוסארד בצד אחד ומרק ארם והאחרים מנגד. (Photo: Charles Peterson) 15. המחלוקות הללו הביאו לפירוקה של גרין ריבר, אך מקומה בהיסטוריה של המוזיקה נותר כאחת מהלהקות הראשונות והמשפיעות על סגנון הגראנג'. 16. בשנת 1988 הקים אמנט יחד עם חבריו לגרין ריבר – גוסארד ו- Fairweather את להקת Mother Love Bone. השלושה יצרפו אליהם את המתופף Greg Gilmore וכן דמות מוכשרת וכריזמטית העונה לשם Andrew Wood אשר הגיע מלהקת Malfunkshun. 17. אמנט וחברי Mother Love Bone יצרו באז חזק בסיאטל ותוך זמן קצר חברות התקליטים החלו לחזר אחריהם. כבר בנובמבר 1988 חתמה הלהקה על חוזה עם חברת התקליטים Mercury Records/Stardog שהייתה חברת הבת של PolyGram. 18. בתאריך ה- 23 למרץ 1989 שחררו אמנט והלהקה, EP עם שישה שירים בשם "Shine", בכך הפכה Mother Love Bone ללהקה הראשונה בסיאטל שהוציאה אלבום עם חברת תקליטים גדולה. 19. בסוף שנת 1989 חזרו אמנט וחברי הלהקה לסטודיו שבקליפורניה להקליט את אלבום הבכורה שלה "Apple" . האלבום כלל 13 שירים והיה מתוכנן לצאת במרץ 1990, אך מספר ימים בלבד לפני יציאת האלבום המתוכננת, ווד הלך לעולמו כתוצאה ממנת יתר. (Photo: Mother Love Bone) 20. מותו של ווד פירק כמובן את הלהקה אך איים גם לפרק את החברות בין אמנט וגוסארד. אמנט אפילו ניגן תקופה קצרה עם להקת War Babies, לפני שהתעשת וחזר לשתף פעולה עם גוסארד. 21. השניים צירפו אליהם את חבר הילדות של גוסארד - Mike McCready והשלושה ניסו להקים להקה. 22. תוך כדי חיפוש, החברים להרכב ההולך ומתהווה קיבלו הזמנה להצטרף לפרוייקט לזכרו של אנדרו ווד שהובל על-ידי מנהיג להקת סאונדגארדן Chris Cornell ונקרא "Temple of the Dog" . (Photo: Tumblr) 23. בשנת 1990 הקימו אמנט, גוסארד ומקרידי יחד עם הזמר Eddie Vedder את להקת Pearl Jam. 24. באוגוסט 1991 משחררת הלהקה את אלבום הבכורה " Ten " שיהפוך לאחד מהאלבומים הגדולים של שנות התשעים ובכלל. 25. אמנט כמובן היה שותף לכתיבת שירי האלבום ובין היתר כתב את המוזיקה לאחד מהלהיטים הגדולים ממנו " Jeremy ". 26. מעניין לציין שג'ף כמעט ועזב את הלהקה לפני הוצאת האלבום "Ten", כל זאת בשל ויכוח שהיה לו עם גוסארד על השיר " Brother ". אמנט מאוד רצה שהשיר יכלל באלבום, גוסארד התנגד והשיר לא נכנס לגירסה הסופית. השיר ראה אור לבסוף באלבום האוסף "Lost Dogs" ששוחרר בשנת 2003 וכן בהוצאה לרגל 20 שנה לאלבום. 27. כאן המקום לציין שכשרונו של אמנט באומנות ועיצוב אותם החל ללמוד באוניברסיטה באו לידי ביטוי כבר בחולצות הראשונות של פרל ג'אם אשר עוצבו על ידו. 28. כמו כן, כתב ידו המאוד מיוחד מעטר את העטיפות הפנימיות והמילים בחלק מאלבומי הלהקה. סגנון הכתיבה המאוד יחודי הפך ל"פונט" הכי מזוהה עם אלבומי הגראנג' של סיאטל. (Photo: Paul Bergen) 29. אמנט יקים בהמשך עם אחיו בארי חברה לעיצוב אומנותי בשם "Ament founded Ames Bros". החברה תהיה אחראית בין היתר לעיצוב הפוסטרים והעטיפות של פרל ג'אם. 30. החברה תעצב גם את עטיפת אלבום האוסף והקופסא ששוחררה לאחר מותו של Chris Cornell בשנת 2018. 31. בשנת 1992 גילם אמנט את תפקיד עצמו בסרט הקאלט על סצינת הגראנג' בסיאטל - "Singles" . 32. הוא גם הועסק ע"י במאי הסרט - קמרון קרואו, כמנהל אומנותי שהיה אחראי על עיצוב התפאורה. 33. יתרה מזאת, השחקן מאט דילון שמשחק את קליף בסרט, לבש את בגדיו האמיתיים של ג'ף ואפילו, כל הפריטים בדירתו של קליף שייכים לג'ף. 34. ואם בכך לא די, במהלך צילומי הסרט עיצב ג'ף קלטת אמיתית ועליה שמות פיקטיבים של שירים.קורנל נענה לאתגר של ג'ף וחיבר קלאסיקות מדהימות לשירים הפיקטיביים שג'ף העניק להם שמות. בין השירים הללו ניתן למנות את " Flutter Girl ", " Seasons ו- " Spoonman ". 35. על " Spoonman " קיבל אמנט אפילו קרדיט במסגרת עטיפת האלבום " Superunknown " של סאונדגארדן עליו כתבנו רק לפני מספר ימים. 36. בשנת 1993 ישחרר אמנט יחד עם פרל ג'אם את אלבומם השני " Vs". אשר שבר את שיא המכירות של אלבום לשבוע הראשון (יותר נכון חמישה ימים), והוא החזיק בתואר הזה במשך 5 שנים !!! 37. שנה לאחר מכן שחררו אמנט ופרל ג'אם את האלבום " Vitalogy " . אמנט כתב מתוכו בין היתר את המוזיקה לשיר "Nothingman". 38. תרומתו של אמנט לכתיבת השירים בפרל ג'אם התמצתה במרבית המקרים בכתיבה של הלחנים. החל מהאלבום החמישי של הלהקה " Yeild " החל אמנט להשתתף גם בכתיבת חלק ממילות השירים. 39. אמנט מנגן בגיטרה בשניים משירי פרל ג'אם להם גם כתב את המוזיקה. " Smile " מהאלבום "No Code" ו- " Bee Girl " שנכלל רק באלבום האוסף "Lost Dogs". 40. ג'ף הינו גם הזמר המוביל בשני שירים של פרל ג'אם - " Sweet Lew " ששוחרר אף הוא רק במסגרת אלבום האוסף "Lost Dogs" וכן בגירסת הכיסוי לשיר של הראמונס - " I Just Want To Have Something To Do ". 41. סה"כ שחרר אמנט עם פרל ג'אם 12 אלבומי אולפן כולל "Gigaton" ששוחרר בשנת 2020 ו- "Dark Matter" ששוחרר ב-2024. 42. אמנט ידוע בחיבתו לכובעים מוזרים שאת חלקם עיצבה מי שהייתה בת זוגתו. 43. בשנת 1995 ליוו אמנט וחבריו לפרל ג'אם את סנדק הגראנג' Neil Young באלבום " Mirror Ball " ובסיבוב ההופעות התומך בו. 44. בשנת 2008 פצח אמנט בקריירת הסולו שלו עם אלבום הבכורה "Tone". באלבום הופיעו שירים אותם ג'ף כתב במהלך 12 השנים שקדמו להוצאת האלבום. 45. אמנט ישחרר בהמשך עוד שלושה אלבומי סולו "While My Heart Beats" בשנת 2012, "Heaven/Hell" בשנת 2018 בו התארחו גם חבריו מייק מקרידי ו- Matt Cameron ו- "I Should Be Outside" בשנת 2021. 46. אמנט היה שותף גם בהרכבים נוספים כמו Three Fish עימו שחרר שני אלבומים בשנים 1996 ו- 1999 ו- RNDM עימם שחרר גם כן שני אלבומים בשנים 2012 ו- 2016. 47. אמנט היה גם שותף בפרוייקט Tres Mts. אשר כלל בין היתר את חברים מ- King's X ו- Fastbacks. 48. בשנת 2004 טיפס אמנט לפסגת הר הקלימנג'רו במטרה לסייע לעמותה לילדים במצוקה. 49. אמנט ידוע כנגן בס מאוד ורסטילי והוא אוהב לגוון את נגינתו בכלי נגינה לא רגילי כמו פרטלס בס, קונטרה בס ובס 12 מיתרים. 50. בשנת 2017 נכנס אמנט להיכל התהילה של הרוקנרול יחד עם להקת פרל ג'אם. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

הוא מגיע ממאדים, הוא אח של... והוא מתופף עוצמתי וחסר גבולות מוסיקליים... (Photo: Vater.com) 1. הוא האח הגדול של Jared Leto והוא נולד ב-9 למרץ 1970. 2. הוריו התגרשו כשהיה ילד קטן ואביו התאבד כשהוא היה בן 10 בלבד. 3. אימו שהייתה היפית, יצרה בסביבת המשפחה אווירה חופשית של יצירה והתנסות וזה כמובן השפיע רבות על שני האחים. 4. מתוך כל הכלים המוסיקליים שהיו פזורים בבית, שאנון התחבר במיוחד לתופים. בתחילה הוא ניגן על סירים ודליים ובגיל 10 הוא קיבל את מערכת התופים הראשונה שלו. יחד עם אחיו הם החלו לנגן וליצור מוסיקה יחד. 5. כנער הוא חווה חיים מאוד קשים כשהוא מרגיש לא שייך ואינו מתאים לאף מסגרת. הוא עזב את בית הספר והחל להשתמש בסמים כשהוא "שובר את הכלים" בכל דרך אפשרית. 6. אחיו הוא זה שעזר לו, תמך בו והצליח להוציא אותו מהתסביכים הנפשיים וממעגל הסמים. 7. בשנת 1998 האחים לטו הקימו את להקת Thirty Seconds To Mars. השניים גייסו נגנים נוספים והחלו להופיע במועדונים קטנים ברחבי לוס אנג'לס כשבמקביל הם מקליטים דמואים. הדמואים הגיעו למספר חברות תקליטים וב- 1999 חתמה הלהקה בלייבל Virgin Records. (Photo: thirtysecondstomars.com) 8. בשנת 1999 הוא הקים את הסופרגרופ The Wondergirls, ההרכב כלל מספר רב של אמנים כמו: Scott Weiland , Mark McGrath, Ian Astbury, Doug Ardito ועוד כמה. הם הקליטו שני שירים בלבד "Let's Go All the Way" "Drop That Baby". 9. בשנת 2002 יצא אלבום הבכורה של מאדים שנשא את שם הלהקה. האלבום שהוקלט בבקתה מרוחקת ומנותקת מציוויליזציה, הופק ע"י שני מפיקים גדולים Bob Ezrin ו- Brian Virtu. האלבום הינו אלבום קונספט שמתמקד במאבק האנושי ובהגדרה עצמית. באלבום הזה שאנון הקליט את רוב קטעי התופים על מערכת אלקטרונית. 10. לאור הקריירה העמוסה של ג'רד כשחקן קולנוע נאלצה הלהקה לנדוד בהקלטות לאלבום הבא. בשנת 2005 יצא אלבומה השני של הלהקה "A Beautiful Lie" . אלבום שונה גם בסגנון המוסיקלי וגם בכתיבה מהאלבום הקודם. זהו האלבום שהביא ללהקה את הפריצה הבינלאומית ומכר למעלה מ-4 מיליון עותקים. באלבום הזה שאנון משתמש במערכת משולבת של תופים אקוסטיים ואלקטרוניים, הרכב שהיום הפך מאוד פופולרי. 11. בשנת 2009 יצא אלבומה השלישי של הלהקה "This Is War". האלבום שלוקח את האחים להתנסות באזורים כמו פרוג, מטאל וניו-ווייב. הטקסטים באלבום הושפעו בעיקר מה"מלחמה" שהייתה ללהקה כנגד חברת התקליטים EMI. האלבום לוו בסרט דוקומנטרי בשם "Artifact" שבויים ע"י ג'רד ומתעד את התקופה של המאבק. גם האלבום הזה קטף מספר לא קטן של פרסים וזכה אפילו להיכנס לספר השיאים של גינס תחת שיא של מספר ההופעות הגדול ביותר תחת סיבוב אחד של האלבום. הלהקה ביצעה יותר מ-300 הופעות. 12. באלבום הזה שאנון כתב וביצע באופן מלא ובלעדי את השיר "L490". 13. בשנת 2013 יצא אלבומה הרביעי של הלהקה, "Love, Lust, Faith and Dreams". אלבום שהוא מעין אלבום קונספט המתמקד בארבעת האלמנטים המופיעים בשמו. כאן הלהקה כבר מתחילה לעשות שימוש יותר גדול באלמנטים אלקטרוניים. האלבום ממשיך את הצלחתה של הלהקה ומביא אותה למקום ה-6 בבילבורד 200. 14. כבר באלבום הזה מרגישים את השינוי שעובר ההרכב כששאנון מותח את הגבולות האלקטרוניים של השיר ושל התופים שלו. הוא נחשב למתופף מאוד מגוון שאוהב להתנסות ולנסות מרחבים חדשים על התופים. 15. במרץ אותה שנה נשלח העתק של השיר "Up in the Air", הסינגל הראשון מהאלבום אל החלל עם החללית SpaceX CRS-2 של NASA. זהו העתק ראשון בעולם של מוסיקה מסחרית שנשלח לחלל. 16. בשנת 2018 יצא אלבומה החמישי של הלהקה "AMERICA" . זהו אלבום שונה לחלוטין מהאלבומים הקודמים של הלהקה. הסגנון המוסיקלי משתנה דרמטית כשצלילים אלקטרוניים, אפקטים ומלודיה רכה תופסים את מקומם של הגיטרות והתופים. גם כאן האלבום הוא אלבום קונספט שעוסק במושגים חברתיים כמו סקס, תהילה ואינדוידואליות. למרות הביקורות המעורבות ואכזבה מצד המעריצים הוותיקים של הלהקה, הוא כובש את המקום השני בבילבורד וזוכה להצלחה גדולה. 17. בשנת 2023 מוציאה הלהקה את אלבומה השישי "It's the End of the World but It's a Beautiful Day". האלבום ממשיך את הקו המוזיקלי של הלהקה מהאלבום הקודם ובכך משלים באופן סופי את הטרנספורמציה המוזיקלית שלה. 18. על הבמה שאנון הוא חיה רעה !! הוא מתופף כריזמטי בעל נוכחות משמעותית ומנגן כחלק בלתי נפרד מהתצוגה על הבמה. האנרגיות שלו על מערכת התופים המשולבת שלו היא מראה מהפנט, אנחנו חווינו זאת באוגוסט 2010 כשהם הופיעו בביתן 1 בתל-אביב. (Photo: thirtysecondstomars.com) 19. לפני הופעה שאנון נוהג לעשות מדיטציה שאח"כ מלווה בלפחות 20 דק' האזנה למוסיקת מטאל כדי להיטרף ובסוף כל הופעה הוא אוהב להתבודד לחצי שעה על מנת לספוג את האנרגיות והחוויה שהתרחשה. 20. במהלך סיבובי הופעות הוא נוהג לאכול מסודר ולישון לפחות 8 שעות לפני הופעה. 21. הוא לא שחקן מקצועי כמו אחיו אבל הוא הופיע בשלושה סרטים Prefontaine (1997), Sol Goode (2001), ו- Highway (2002). להאזנה לאלבום האחרון של הלהקה ב: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

ב- 25 למרץ, 2011, "Whitesnake" הוציאה את אלבומה ה- 11 "Forevermore". יותר משלושה עשורים לאחר ש- David Coverdale הקים את "Whitesnake" בעקבות פרישתו מ- "Deep Purple", הוכיחה הלהקה פעם נוספת שהאש שלה עדיין בוערת בה. "Forevermore" הגיע אחרי אלבום הקאמבק המוצלח "Good to Be Bad" משנת 2008 והראה שהגרסה המחודשת של הלהקה אינה רק אקט נוסטלגי שמביט לאחור על השנים הגדולות של הלהקה, אלא מכונת הארד רוק יצירתית, רלוונטית, פעילה ומלאת אנרגיה. עד סוף שנות ה-2000 הצליח David Coverdale להרכיב את אחד הליינאפים החזקים ביותר של "Whitesnake" בעידן המודרני. הגיטריסטים Doug Aldrich ו- Reb Beach כבר ביססו את עצמם כצמד גיטרות עוצמתי, שמשלב ריפים קלאסיים המבוססים על בלוז עם טוויסט חד ומודרני יותר. לצדם פעלו הבסיסט Uriah Duffy, המתופף Brian Tichy והקלידן Timothy Drury. יחד הם יצרו סאונד הדוק ובשרני שהצליח לאזן בין שורשי הבלוז של הלהקה לבין העוצמה של רוק אצטדיונים. האלבום הוקלט בעיקר בנבאדה, כאשר David Coverdale משמש כמפיק לצד Doug Aldrich ו- Reb Beach. המטרה הייתה ברורה: לשמור על ה- DNA הקלאסי של "Whitesnake", אך להעניק לו הפקה עכשווית שתשתלב היטב לצד אלבומי הארד רוק מודרניים. השיר "Steal Your Heart Away"  פותח את האלבום עם פתיחה נפיצה שמונעת על ידי ריף קלאסי בסגנון "Whitesnake" ופזמון גדול ובטוח בעצמו. כבר מהרגע הראשון מתבססת האווירה של האלבום: גיטרות דומיננטיות, מלודיות קליטות ונוכחות קולית שלא ניתן לטעות בה של האחד והיחיד - David Coverdale . בהמשך מגיע "All Out of Luck"  עם גרוב כבד יותר ועבודת גיטרות אגרסיבית, בעוד ש- "Love Will Set You Free" , הסינגל המוביל מהאלבום, פונה דווקא לצד המלודי יותר של הלהקה. השיר משלב פזמון ידידותי עם שכבות של גיטרות ומדגים היטב את היכולת של קוברדייל לאזן בין עוצמה גולמית להגשה רגשית. אחד הרגעים המעניינים באלבום מגיע עם "Tell Me How" , קטע ספוג בלוז שמחזיר את המאזין אל ה- DNA המוקדם של "Whitesnake" רק עם צליל גיטרות מעודכן. הגרוב והאופן שבו השירה נפרשת מעל המנגינה מהדהדים את שורשי הלהקה מסוף שנות השבעים, תוך שהם נהנים מהפקה מודרנית ומהודקת. קטע בולט נוסף הוא "I Need You (Shine a Light)" , שמציג את אחת המלודיות הקליטות ביותר באלבום. השירה של קוברדייל נשמעת כאן קצת מתאמצת אבל היא זוכה לחיזוק של הרמוניות קוליות ועבודת גיטרות תאומות שהפכה עם השנים לאחד מסימני ההיכר של "Whitesnake". השיר "Forevermore"  שנועל את האלבום, הוא גם כנראה הטוב ביותר בו. הקטע שנמשך למעלה משבע דקות, נבנה בהדרגה עם גיטרות אווירתיות ומילים מהורהרות. קוברדייל נמצא כאן באזור הנוחות שלו ומספק כאן את אחד מהביצועים הווקאליים המרשימים ביותר באלבום, בעוד שהגיטרות מתפתחות לאט אל סיום כמעט אפי שמעניק לאלבום חתימה עוצמתית. עם צאתו התקבל " Forevermore" בחום הן על ידי המעריצים והן על ידי המבקרים. האלבום הגיע לעשירייה הראשונה במספר מדינות באירופה ונכנס למצעדים גם בבריטניה ובארצות הברית. אף שהוא לא הוליד להיטי רדיו גדולים, הוא חיזק את המוניטין של "Whitesnake" כאחת מלהקות ההארד רוק הקלאסיות הבודדות שעדיין מסוגלות להוציא חומרים חדשים חזקים ומשכנעים. להאזנה : Spotify "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

ב- 9 למרץ 2018 שחררה "Judas Priest" את אלבום האולפן ה- 18 שלה "Firepower". לא רק שזה האלבום הטוב ביותר של הלהקה מאז " Painkiller ", אלא שהוא גם האלבום המצליח ביותר של "Judas Priest" בארה"ב אי פעם והאלבום הראשון של הלהקה שנכנס לעשרת הגדולים בבריטניה מאז " British Steel ". שמו של האלבום בהחלט מעיד על תוכנו. "כוח האש" של "Judas Priest" ממטיר עלינו "הבי מטאל" בעצימות גבוה, עם סאונד וחומר מוזיקלי שמצליחים לשחזר את תקופת "תור הזהב" של הלהקה. הזמר Rob Halford ציין, שהמטרה המוצהרת של "Judas Priest" באלבום הזה, היתה "להמציא מחדש כמה מהרגעים הקלאסיים של פריסט" ולשם כך הם התחקו אחר השורשים של הלהקה. ניתן לומר שהמטרה הזו הגיעה לכדי מימוש עם אלבום "Judas Priest" קלאסי, שנשמע ונראה (כן גם לעטיפה יש חלק) כמו האלבומים הגדולים ברפרטואר של הלהקה. ואכן, האלבום הזה משלב את הסגנון הקלאסי והשורשי של הלהקה, עם סאונד מודרני ומעודכן, באדיבות המפיק האגדי Andy Sneap הידוע בקסמים שהוא עשה עם להקות מטאל ותיקות דוגמת "Accept" והמפיק Tom Allom אשר הפיק את אלבומי הלהקה בשנות ה- 80. "ג׳ודאס פריסט״ אשר שלטה בסצינת המטאל הקלאסי במשך שלושה עשורים, החלה לאבד את הרלוונטיות שלה בשנות ה- 90 עם עזיבתו של Rob Halford . הלהקה שהוקמה בשנת 1969 (אפילו לפני השנה בה נולד המטאל עם האלבומים " Black Sabbath " ו- " In Rock "), הוציאה את אלבום הבכורה שלה רק בשנת 1974, אבל מאז, בעיקר במהלך שנות השבעים, היא היתה אחראית על עיצוב ז'אנר ה"הבי מטאל", לא פחות מלהקות "דור המייסדים", עם אלבומי מופת כמו "Sin After Sin" ו- " Stained Class ". בראשית שנות ה- 80, עם עליית להקות ה- "New Wave Of British Heavy Metal", הצליחה "פריסט" להמציא את עצמה מחדש, עם סאונד נגיש וקליט כמו באלבום " British Steel ", אך עדיין לא לאבד את הזהות שלה ולשמור על ה- DNA הכבד שהגדיר אותה. גם כשגל הת'ראש מטאל שטף את מפת המטאל העולמי, הצליחה "Judas Priest" להישאר רלוונטית ולתת לגל החדש (השני) של להקות המטאל פייט רציני, עם אחד מהאלבומים הגדולים במטאל " Painkiller ". אבל אז, בדיוק בשיא, החליט Rob Halford לפרוש וגדע את ההצלחה בעודה באיבה. גם לאחר חזרתו של ה- "Metal God" "ג'ודאס פריסט" לא הצליחה לשחזר את ההצלחה וכשלה בייצור אלבומי מופת, כגון אלה שהעלו אותה לצמרת המטאל העולמי, החל משנות ה- 70. לכן, "Firepower", במובן מסוים, הוא חגיגה עצומה לחובבי המטאל באשר הם. וכמו שציינו, לדעתנו מדובר באלבום הטוב ביותר של "Judas Priest" מאז " Painkiller ". כל 14 השירים נכתבו על-ידי Rob Halford , Glenn Tipton ו- Richie Faulkner, אשר לא רק שנכנס לנעליו הגדולות של K. K. Downing בהצלחה רבה, אלא אפילו מצליח לחפות על Glenn Tipton שיכולות הנגינה שלו נפגעו בשל מחלת הפרקינסון. שיר הנושא " Firepower " פותח את האלבום "בצעקה", תרתי משמע, ונותן את הטון לכל מה שיבוא אחרי כך. הריף הכבד וקצב התופים האכזרי של Scott Travis מהווים תצוגת תכלית של הפגנת עוצמה ו"כח אש" אדיר. Richie Faulkner ציין שחבר שלו אמר לו שהשיר נשמע כמו " Painkiller ", אבל מהיר יותר ולכן זה כנראה השיר המהיר ביותר של "פריסט", במיוחד מבחינת קצב התופים. אין ספק, זו בהחלט פצצת אנרגיה מטורפת בקצב מהיר, אבל עדיין סוחפת וקליטה, במיוחד בסולו המלודי על גבול הניאו-קלאסי, עם הצליל ההרמוני של הטווין גיטאר. האלבום ממשיך ב"קצב אש" גבוה עם " Lightning Strike " - הסינגל הראשון והמצוין ששוחרר מהאלבום. Rob Halford ציין שהרעיון הכללי של השיר היה להשתמש ברעיון של "מכת ברק" כדי להראות שיש לנו את הזכות "להתפרק" כמו ברק על אדם או ארגון שמוביל אותנו למקום הרסני. בדומה לשיר הפתיחה, מדובר בקטע עוצמתי ומלודי שמציג את כל מה שמאפיין את "פריסט" הקלאסית כמו גם את יכולת הביצוע של כל חברי הלהקה. ואז מגיע " Evil Never Dies " שמתחיל כבד ואיטי יותר, עם ריף אפל במהלך הבתים, שיושב לנו על המשבצת של "בלאק סאבאת'". זה קטע דינמי, מפתיע ומורכב שמקבל תפנית ראשונה בקטע המעבר לפזמון שנשמע כמו "פריסט" קלאסית, משתנה שוב עם סולו הגיטרה שיושב על הסי פארט וממשיך להתפתח עם הקטע האווירתי השקט שמחזיר אותנו למגרש של "Black Sabbath". זה ללא ספק אחד הקטעים המעניינים באלבום שמוכיח את יכולת הכתיבה המדהימה של המשולש הלפורד-טיפטון-פולקנר. אגב, זה לא הקטע היחיד באלבום שהריפים והוייב הכללי שלהם יזכירו לכם את "בלאק סאבאת'". קחו לדוגמא את " Children of the Sun ", " Spectre " או " Lone Wolf " ותבינו למה אנחנו מתכוונים. רצף השירים המדהים ממשיך עם " Never the Heroes ", הסינגל השלישי ששוחרר מהאלבום. הוא נפתח עם אפקט סינת' שלרגע החזיר אותנו לימי " Turbo ", אבל מיד מגיע הריף הכבד וטורף את הקלפים עם אחד מההמנונים היותר קליטים של האלבום. "פריסט" מצליחים לשמור על רמה גבוה של כתיבה וביצוע לאורך כל האלבום. ההבי מטאל המקפיץ של "Flame Thrower", המורכבות הדינאמית של " Traitors Gate " והמטאל הקליט של " No Surender " מוכיחים שאין באלבום הזה נפילות. גם שירים שנשמעים בתחילה כקצת פחות קליטים כמו " Necromancer " או " Rising from Ruins " בסופו של דבר נדבקים ולא מרפים. מעניין לציין שהאלבום כולל קטע אינסטרומנטאלי קצר וסימפוני בשם " Guardians ", שחותך את האלבום לשניים וכן בלדת מטאל אפית בשם " Sea of Red ", אשר מסיימת את האלבום בקול תרועה רמה. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 09.03.1983 "אני שר על אהבה, ועל אלוהים, ועל אחדות, אני שר על החיים, ואנשים מעדיפים להתמקד בבגדים שלי". לני קרביץ הוא זמר ועדות חיה לכך שתרבויות שונות, ואנשים שונים יכולים להסתדר יחדיו, כאומן שנולד לאמא נוצריה, ואבא יהודי, הוא היה בבחינת מיזוג גלויות, ותמיד חיפש את הרוחניות, ואת המסר שיאחד בין אנשים, אפשר לשמוע חלק מזה גם באלבומו השלישי "Are You Gonna Go My Way" שיצא ב- 09.03.1993. לני קרביץ מעיד על עצמו שהוא אהב מוזיקה מגיל צעיר "מוזיקה היתה התשוקה שלי מאז שנולדתי, וכבר בגיל 7 ידעתי שמוזיקה זה מה שאני רוצה לעשות בחיי" האירוע המכונן שגרם לו להכרה שהוא יעסוק בזה היתה הופעה של "חמישיית הג'קסונים" "יום אחד אבי הפתיע אותי עם כרטיסים להופעה של הג'קסונים במדיסון סקוור גארדן, כשראיתי את האנרגיות של הקהל מסביב, הכל נהיה אצלי מאוד ברור, נהייתי אובססיבי למוזיקה" לאונרד אלברט קרביץ נולד במאי 1964 במנהטן, ניו יורק, אביו סיי קרביץ היה מפיק יהודי-אוקראיני ברשת הטלוויזיה NBC ואימו רוקסי רוקר היתה שחקנית (השתתפה בסדרה המהפכנית משפחת ג'פרסון) ובאה ממשפחה נוצרית אפרו אמריקאית מאיי הבהאמה. בגיל צעיר עבר יחד עם הוריו מניו יורק לקליפורניה שם לימד את עצמו לנגן בגיטרה, גיטרה בס, תופים, ופסנתר, הוא למד פיתוח קול והחל להופיע תחת השם Romeo Blue בהשראת פרינס שאותו אהב, קרביץ צבע את שערו בכחול, והתאפר בכחול, והחל לנגן פאנק-פופ שהזכיר את פרינס של סוף הסבנטיז. אומנים נוספים שהשפיעו עליו (נחשף אליהם כשבאו לבקר את הוריו) אלה פיצג'רלד, ומיילס דייויס, בעקבות חוויה רוחנית שעבר כנער, החל לני הצעיר להתפלל בקביעות, והפך למאמין אדוק ללא זרם ספציפי. עוד אומנים שהשפיעו עליו מוזיקלית הם "הביטלס", "הסטונס", פלה קוטי, מרווין גיי, ביל ווית'רס, ג'ימי הנדריקס ועוד. בשנת 1985, תחת השם Romeo Blue הקליט Lenny Kravitz דמו באולפן ההקלטות של הקלידן והבסיסט הנרי הירש, בהמשך הוא חזר לשם ילדותו לני קרביץ. הירש המשיך ללוות את קרביץ שנים רבות קדימה, הם החלו יחד לעבוד על אלבום בכורה כאשר הסקסופוניסט קרל דנסון מקבל במה נרחבת באלבום הבכורה של קרביץ "Let Love Rule". בינואר 1989 חתם קרביץ על חוזה הקלטות בחברת "וירג'ין" רבות בזכות חברו סטיבו אלביס סמית שפיקח על המוזיקה בספין אוף למשפחת קוסבי בשם "עולם אחר" בכיכובה של השחקנית היהודיה אמריקאית ליסה בונה שהפכה בהמשך לאשתו של קרביץ הנישואים החזיקו מעמד כמה שנים, ולאלבום השני " Mama Said " שלו קרביץ הגיע שבור לב וזה הורגש בחלק משיריו שהפכו לגעגוע לליסה. בשנת 1990 כתב, והפיק קרביץ את אחד מהלהיטים הכי שערורייתים של מדונה "Justify My Live" (בזכות הקליפ הפרובוקטיבי). לקראת החלק האחרון של 1992 נכנס קרביץ להקלטות אלבומו השלישי "Are You Gonna Go My Way" כאשר במקביל הוא מפיק וכותב את אלבום הבכורה (באנגלית) של הדוגמנית והזמרת הצרפתיה ונסה פאראדי. באלבום אפשר לשמוע את מגוון הסגנונות וההשפעות של קרביץ במהלך השנים והוא כולל אר אנד בי, רוק קלאסי, פופ, רגאיי, וFאנק, כאשר שיר הנושא " Are You Gonna Go My Way " נשמע מאוד ג'ימי הנדריקס סטייל זכה בפרס הגראמי על שיר הרוק הטוב ביותר, ופרס הקליפ הטוב ביותר לזמר. הסינגל השני " Believe " הוא השיר הזכור ביותר ולו בשל סולו הגיטרה (של קרייג רוס) הבלתי נשכח בדקה האחרונה שלו, שיר שהוא בלדה על אמונה, ואמונה עצמית בך ובאל. אחריו מגיע "Come On and Love Me" עם תיפוף סטייל John Bonham , קטע שמחזיר את המאזין שוב לאנרגיה של רוקנרול קלאסי משולב עם הרבה נשמה. כמו לא מעט רגעים באלבום, גם כאן קרביץ מצליח לגרום למוזיקה להישמע בו זמנית רטרואית ומודרנית. גם בהמשך קרביץ נותן למאזין את כל מה שהוא צריך, מתופים בשרניים דרך בס דומיננטי, בשילוב עם הקול שלו שיכול להגיע קרוב לגבהים של פרינס, כשהוא מלחשש על אוזנה של המאזינה שלו שהוא מוכן לאהבה בסינגל השלישי (" Heaven Help "). בהמשך מגיע " Just Be a Woman " שמשום מה מזכיר קצת במעבר האקורדים את "לד זפלין". הדימיון ל"זפלין" נמשך גם בשיר הבא " Is There Any Love in Your Heart " שיצא כסינגל האחרון מהאלבום. בהמשך מגיע "Black Girl" , אחד השירים היותר גרוביים באלבום, שמזכיר שוב עד כמה קרביץ מושפע ממוזיקת הפאנק והסול של הסבנטיז. הבס הבולט והקצב הקופצני נותנים תחושה כמעט ג’יימס בראונית, כשקרביץ משלב בין רוק לפאנק באופן טבעי לגמרי. השיר "My Love"  מציג צד אחר לגמרי של קרביץ. זוהי בלדה עדינה יותר עם נגיעות פסיכדליות, שמדגישה את הצד הרומנטי והמלודי שלו. כאן אפשר לשמוע היטב את ההשפעה של "הביטלס" ובעיקר של ג’ון לנון בתקופת הסולו שלו. בקטע "Sugar"  קרביץ מחזיר שוב את האנרגיה שמשולבת עם הסאונד החם של סוף שנות השישים. זהו אחד הרגעים שבהם האלבום נשמע כמו מחווה מודרנית לרוק הקלאסי. השיר "Sister"  ממשיך את הקו הFאנקי עם גרוב עמוק וסקסי במיוחד, בעוד ש- "Eleutheria"  (שמה של עיר באיי הבהאמה, ממנה מגיעה משפחתה של אמו) הוא שיר בסגנון רגאי ורגע אינטימי באלבום, עם אווירה כמעט רוחנית. השיר עוסק בחופש, בשורשים ובזהות, והוא מחבר בין העולם האישי של קרביץ לבין המסר האוניברסלי שהוא מנסה להעביר במוזיקה שלו. האלבום "Are You Gonna Go My Way" הפך לאלבום הפריצה הגדול של לני קרביץ. הוא הגיע למעמד של אלבום פלטינה במספר מדינות, והפך את קרביץ לאחד מכוכבי הרוק הגדולים של שנות התשעים. האלבום הצליח לגשר בין העבר להווה, בין סול, רוק ופאנק, ולהוכיח שאפשר לקחת השראה עמוקה מהמוזיקה של שנות השישים והשבעים ועדיין ליצור משהו שנשמע רענן ומקורי. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

מהו האלבום עם הפתיחה הגדולה ביותר בהיסטוריה של המוזיקה לדעתכם ? טוב, באמת שקשה לבחור אחד כזה, אבל מה שבטוח הוא שהאלבום "The Joshua Tree" – אלבומה החמישי של להקת "U2" ששוחרר ב- 9 למרץ 1987 נמצא בטופ של אותה רשימה, יחד עם " The Dark Side Of The Moon " ועוד אחרים. כן, כן, שטיח הקלידים המהפנט של Brian Eno, שפותח את " Where the Streets Have No Name ", מתחיל רך ומלטף ואט אט הולך ומתגבר. הגיטרה של The Edge שמגיחה מאחור בטיול מעגלי על המיתרים, סחור, סחור, כאילו בגירוי שהולך ומתחזק ומוביל אותך לקליימקס הבלתי נמנע שמגיע אי שם בדקה 1:06 כשהגיטרה פשוט פורצת את חומת הקלידים הבצורה כמו איל ניגוח רומי, וניתן האות להסתערות של חטיבת הקצב. ראשון, הכח החלוץ עם הבס הפועם של Adam Clayton בדקה 1:09 "טין, בה, בה, בה, בה...." ומיד אחריו דוהר חיל הפילים של Larry Mullen Jr., וכש- Bono שר "I want to tear down the walls.." לכולם כבר ברור על מה הוא שר. ככה נפתח לו אלבום מופת. אלבום שהעלה את "יו 2" לליגת העל של הרכבי הרוק הגדולים בכל הזמנים, אלבום שהפך אותה מלהקה של "ארינות" בגודל בינוני ללהקת איצטדיוני ענק. אם האלבום " War " עליו כתבנו לכם לפני קצת יותר משבוע השפיע על הסאונד האלטרנטיבי של שנות השמונים, אז האלבום הזה פשוט הגדיר אותו מחדש. בין חברי הלהקה לא היה בתחילה קונצנזוס באשר לקו המוזיקלי שילווה את האלבום, אבל מה שהיה ברור לכולם הוא שהם מעוניינים להתרחק מה"סינתפופ" ו"הגל החדש" שמשלו בכיפה במהלך שנות השמונים. בסופו של דבר הצליחו כולם למצוא מכנה משותף, אלבום שיתמקד סביב מה שהם הגדירו כ"צבעי היסוד של הרוק". גיטרה, בס, תופים. זה קרה לאחר שבונו בילה במהלך שנת 1985 עם Keith Richards ו- Mick Jagger מה"רולינג סטונס", אשר השמיעו לו מוזיקת בלוז וקאנטרי ולאחר ש- The Edge גילה את אומני הבלוז והקאנטרי כמו Howlin' Wolf, Robert Johnson ו- Hank Williams. השניים שהרקע המוזיקלי שלהם התבסס על פאנק-רוק היו פשוט נבוכים מהעובדה שלא הכירו את הסגנונות הללו היטב, וקיבלו החלטה לחקור אותם יותר לעומק. ההחלטה באשר לקו המוזיקלי של האלבום, ההשפעות של הבלוז והקאנטרי שהלהקה בחרה באופן מודע ללכת אחריהם ועבודת ההפקה המדהימה של Brian Eno ו- Daniel Lanois בסיוע Flood, שהחליטו לקיים את ההקלטות בבית עתיק באירלנד שהוסב להיות אולפן הקלטות, יצרו שילוב מנצח שהוביל למאסטרפיס. האלבום הזה הגשים את הרומן המתמשך של הלהקה עם אמריקה. סיבובי ההופעות של הלהקה בארה"ב של ראשית שנות השמונים, הביאו את הלהקה לבחור בנושא "אמריקה" כנושא הכללי שילווה את האלבום, והוא אכן קיים שם ובגדול. החל בגוספל של " I Still Haven't Found What I'm Looking For ", דרך הסלייד גיטר והבלוז האקוסטי של " Running to Stand Still " והמפוחית ה"בוב דילנית" של " Trip Through Your Wires ", וכלה בעטיפת האלבום שהלהקה צילמה לראשונה בארה"ב. בדומה לאלבומים הקודמים, גם הפעם ניכרות ההשפעות האיריות-קתוליות של חברי הלהקה ואמונתם הדתית, כמקור השראה לחלק ממילות האלבום. החיפוש הרוחני של " I Still Haven't Found What I'm Looking For " , "גן העדן" עליו נרמז כמקום שאין לרחובות בו שמות ב- " Where the Streets Have No Name ", האזכור למאבק של יעקב במלאך בשיר " Bullet the Blue Sky " וההתייחסות לבני קין בשיר " In God's Country ". יש באלבום הזה רצף להיטים פשוט בלתי נתפס: " Where the Streets Have No Name " שהעבודה עליו כילתה כ- 40% מזמן האולפן שהוקצב להקלטת האלבום כולו ושהמילים שלו הושפעו מסיפור ששמע Bono על כך שבבלפסט ניתן ללמוד על הכנסתו ודתו של אדם רק מהרחוב בו הוא גר, " I Still Haven't Found What I'm Looking For " שהתחיל מג'אם סשן שכלל דפוס תיפוף מאוד מיוחד של לארי מולאן, " With or Without You " שהיה ללהיט הראשון של הלהקה שכבש את צמרת המצעד בארה"ב, " Bullet the Blue Sky " שהושפע ממלחמת האזרחים באל סלוודור בה ביקר Bono וכולל את המילים "Rattle and Hum" שישמשו ככותרת לאלבום הבא, " Running to Stand Still " - הבלדה השקטה והמצמררת על זוג מכורים להירואין מדבלין, " Red Hill Mining Town " שמספר על שביתת הכורים של בריטניה בשנת 1984 ועוד ועוד... האלבום הזה מוקדש לאחד מחברי הצוות של הלהקה, Greg Carroll, שנהרג בתאונת אופנוע בדבלין. חברי הלהקה נסעו לניו זילנד, ארץ הולדתו של קארול, כדי להשתתף בהלוויה שלו. הטרגדיה והחוויה של חברי הלהקה מהתאונה המצערת היוו השראה לשיר " One Tree Hill " מתוך האלבום, אשר כאמור הוקדש כולו ל- Greg Carroll. עם יציאתו זכה האלבום לביקורות מהללות של המבקרים השונים. "The Joshua Tree" נמצא כמעט בכל רשימת דירוג אפשרית של האלבומים הגדולים בכל הזמנים. הוא שבר שיא כאלבום שנמכר הכי מהר בבריטניה, לאחר שבתוך 48 מעת יציאתו הוא קיבל מעמד של פלטינה. זהו האלבום הנמכר ביותר של הלהקה, אשר נמכר בלמעלה מ- 25 מליון עותקים ברחבי העולם, בעודו כובש את פסגת מכירות האלבומים בלמעלה מ- 20 מדינות. מעניין לציין שלמרות הצלחתו הגדולה, חרף הביקורות המשבחות ועל-אף ההשפעה האדירה שלו, עשו חברי הלהקה שנים לאחר מכן את כל שניתן כדי להתרחק ממנו. Bono ציין באחד הראיונות עמו כי האלבום " Achtung Baby " הוא הסאונד של ארבעה גברים המנסרים לחתיכות את "עץ יהושע"... להאזנה לאלבום: Spotify , Apple Music . "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

האלבום הרביעי של Soundgarden הוא "Superunknown" מה נאמר ומה נגיד? איך בכלל נתחיל לתאר את יצירת המוסיקה המושלמת הזו? כל אחד מתוך 15 הקטעים באלבום הזה הוא מושלם, כל דקה מתוך 70 הדקות של האלבום היא עונג צרוף ! זה אלבום שמשלב הכללללל... קטעים ניסיוניים במחוזות חדשים, כיוונוני גיטרה לא שיגרתיים, מלודיות מורכבות, מקצבים הזויים, דינמיקות שיר לא מובנות ושלל מתקני שעשועים. פשוט תענוג לקנות כרטיס הכל כלול, להיכנס לפארק ולעשות חיים עם מפעילי המתקנים המדהימים: Chris Cornell , Kim Thayil , Ben Shepherd ו- Matt Cameron אז בואו נתחיל כבר עם השירים עצמם כי כל מה שקרה מסביב הוא בגדר טפל למה שקורה בפנים... תתחילו להאזין ב: Spotify , Apple Music ותמשיכו לקרוא... האלבום נפתח עם "Let Me Drown" עם הריף אוף ביט, הכל כך מוכר של הלהקה. הפזמון פשוט ממכר ועוד לפני הפזמון השני אתה כבר מדקלם "drown me in you" , אך אז מגיע הברייק המקסים. כאילו מישהו זורק אותך מצוק ואתה מרחף באוויר כשכריס לוחש לך באוזן וה- 16 ביט של מאט כמו מערבולות אויר חמות מרימות אותך עד שמגיע הסולו שמרסק אותך לאדמה. איזה יופי של דבר... כריס סיפר שהנושא של השיר הוא לחזור חזרה לתוך הרחם ולמות, הוא אפילו עשה לשיר השוואה ל- "In Utero" של נירוונה. והיייייייייי הנה מגיע "הגל שלי" !!! בא לנו לקפוץ למים יחד עם הריף המקפיץ הזה, כמה אושר, איזה חיוך יש לנו על הפרצוף עכשיו. זה לא משנה איזו מוסיקה אתה אוהב, מאיפה באת ולאן אתה הולך, זה יחדור לך ישירות לעצבים, יתמזג עם השרירים והגוף שלך יתמלא באנרגיות !! Break, If you like the sound !! איזה בס מטלטל... כמה התיפוף פה משגע... איך הגיטרות מפרקות... ואיזו שירה חודרת !! (Photo: Kevin Westenberg) עכשיו בואו נהיה קודרים קצת, אנחנו בטוח נחזור על עצמנו כאן כמעט בכל שיר אבל אין מה לעשות, זה מה שאנחנו מרגישים באלבום הזה וזה לא יעזור או יניח לנו לעולם. "Fell On Black Days" פשוט לוקח אותך למסע בנבכי נשמתך, מחפש את המקומות הקודרים שלך, את החלקים החשוכים בך ויוצר מין השלמה, קבלה והכלה. אתה מצליח להתחבר למקומות האלה ולקבל אותם בפיוס, מין תהליך פסיכולוגי בארבע דקות וארבעים וארבע שניות. נעבור ל- "Mailman" שמרגיש קודר אף יותר, עם הריף הכבד והנסחב של קים כשכבר בהתחלה גורם לך להרגיש תשוש ומיואש. הפעם אתה מחפש את המקומות החשוכים שלך בחוץ, בסביבה, מחפש את המקומות הלא טובים והרעילים שלך כדי לחסל אותם או לשלוט בהם ורק שהם לא ישלטו בך. אז מספיק... בואו נעבור למשהו שמח יותר... ו"סופר לא ידוע" ! שיר הנושא את שם האלבום "Superunknown" והפתיחה המשגעת של הגיטרה כבר מקפיצה אותך מהמקום כאילו זינקת מהרצפה ישר על טרמפולינה שנמצאת על כדור פורח ואתה ממש לא יודע מה הולך לקרות. כריס מנסה לשכנע אותך במשך כל השיר שאם זה משהו שאתה לא מכיר, זה לא אומר שאתה צריך להדביק לו תבנית מוכרת, תתמודד עם הלא נודע, תתמודד עם הסופר לא נודע. שיר של 5 דקות שלמרות שנשמע קצת מונוטוני אתה יכול להמשיך איתו בריפיט ולא להתעייף. השיר השישי "Head Down" מרגיש כמו אחד מהקטעים שסאונדגרדן ניסו לעשות בהם משהו שונה, הבסיס של הצלילים נשמע דומה אך המקצב של התופים, הפריטה של הגיטרה וקולו של כריס נשמעים שונים ומסקרנים. הצלילים הייחודיים הללו מזכירים קצת את ההתנסות ההודית של הביטלס ובהסתכלות אחורה אלה היו ניצנים של דברים שנשמע אח"כ ב- " Down on the Upside " וזה תענוג... ואז זה מגיע... תגידו מה שאתם רוצים !! נכון, "Black Hole Sun" נטחן מכל הכיוונים בכל הצורות, אבל בכל פעם שהגיטרה הלא מכוונת של קים, משמיעה את צליל הפתיחה של השיר, אי אפשר שלא לחזור ואפילו לשניה אחת לאותו רגע של תדהמה, לרגע הראשון בו שמעתם את השיר. ואיזה אושר מציף אתכם עכשיו, כמו אמבטיית קצף של מרשמלו וקרם שמנת. כן, לפעמים אנחנו הזויים אבל נראה לנו שכאן גם אתם מרגישים כך. אפילו כריס בעצמו היה מופתע, הוא סיפר שבשיר הזה הוא פשוט נתן למילים חופש לצאת ללא שום סדר או היגיון וניסה להרכיב מהם איזושהיא צורה ללא שום מבנה או סיפור, משהו דימיוני והזוי. שירים שהופכים ללהיטים הם בד"כ שירים בעלי טקסט שהקהל מצליח להתחבר אליו ולהזדהות איתו בצורה משמעותית ולכן הוא היה מופתע כיצד אנשים הצליחו להתחבר אל: "Hides the face, lies the snake..." עוד לא נרגענו מהשמש ואז מגיעות הכפיות, עם תיפוף פנומנאלי של מאט, איזה קצב ממגנט, מהפנט ומטריף !!! "Spoonman" הוא עוד קטע שמעיף אותך למעלה ואתה ממש מרגיש את הקצב בידיים שלך. השיר נכתב בהשראתו של אמן כפיות שהיה מנגן ברחוב בסיאטל. בזמן כתיבת השיר כריס אפילו לא פגש את האיש!! הסיפור של השיר התחיל בכלל מהסרט "Singles" , כשנזרקו שמות ללהקה הבדיונית של הסרט, אחד מהשמות היה זה. כריס השתעשע עם הרעיון והלהקה אפילו ניגנה קטע אקוסטי מהשיר בסרט, רק אחרי הסרט השיר הורכב למה שאנחנו מכירים היום. איפה אנחנו?? אההה כן, שיר מספר תשע, "Limo Wreck" , קלאסיקה מבית היוצר של סאונדגרדן, כל האלמנטים הדרושים של רוק, סיאטל ונשמה... כריסקו קיבל את הרעיון לשיר בזמן שישב בפקק בלוס אנג'לס כשהוא מביט על מכוניות היוקרה של העשירים, מול המכוניות החבוטות של מעמד הפועלים. הוא קרא לשיר "shame-on-decadence song" שזה שיר בוז לשקיעתו של הדור. הוא התכוון להזכיר לאליתות שהם לא מעל המוסר. הוא ראה תאונה שלימוזינה היתה מעורבת בה עם העשיר המפונפן שישב מאחורה ובטוח שהשמש זורחת לו התחת והוא מיד נזכר באקסל רוז ובסצינה ספציפית מהקליפ של "Estranged" בו אקסל מצולם יוצא מאחוזה לבנה, כולו לבוש לבן וכל המלווים שלו ושומרי הראש גם הם בלבן, נכנס ללימוזינה לבנה ושוטרים שלבושים לבן מלווים אותו באופנועים לבנים. קורנל חשב לעצמו שהעשיר מהלימוזינה הוא בדיוק אותו סוג של בן אדם שהוא צופה בו בקליפ ואיך הוא מעז לירוק בפרצוף של המעריצים ששמו אותו במעמד האל בו הוא נמצא. (Photo: Kevin Westenberg) עכשיו הם מחליטים לזרוק אותנו שוב למשהו קצת שונה ולא מוכר ואנחנו מחייכים ונהנים. "The Day I Tried to Live" הוא עוד שיר שיש בו משהו קצת שונה, הגלגול של התופים עם הפריטה שבוקעת מתוך טרנזיסטור מכניסה אותך למין תנועה עקבית בלתי פוסקת ואתה רק צועק "One more time around" . כריס סיפר שזה לא שיר התאבדות כמו שהרבה חשבו אלא זה שיר שמדבר על הרצון שלו לעמוד בציפיות או להתאים את עצמו למה שהחברה מצפה ממנו. הוא תמיד הרגיש שהחברה מצפה ממנו כל הזמן להיות נורמלי ולא תמיד זה התאים לו. השיר "Kickstand" הוא מרענן קצר שנועד לנער את הסדינים מהמיטה... "Kickstand, you got loose and I threw up" השיר שבא אחריו, "Fresh Tendrils" גם מרגיש כמו משהו קצת שונה אבל הפזמון שלו מחזיר אותך ישר לתוך ה-DNA של סאונדגרדן. ואז מגיע עוד רגע קודר... עוד ריף כבד, כבד, כבד וכולם הולכים אחריו... "4th of July" הוא שיר שגורם לך להמציא את הרגע בעצמך, אתה זה שכותב את התסריט. כריס סיפר שהוא כתב את השיר הזה על התנסות עם סם ה-Acid, היה לו מקרה שבו הוא נסע ברכב ומאחוריו היו שני אנשים דמיוניים שכל הדרך דיברו וצחקו ובמקום להרגיש מוזר ונרדף הוא הרגיש טוב, הוא הרגיש שיש איתו חברה והוא לא לבד. הוא הסביר שכל אחד אחר שיקרא את המילים לא ממש יבין זאת אך אולי בפזמון תקבלו רמז לכך. (Photo: Michael Tighe) עוד קטע שהוא מבוא לאלבום "Down on the Upside" הוא השיר "Half" , קטע עם אלמנטים הודיים שזורק אותך למקום אחר ונותן לך רגע קצר להתרענן לפני הקטע האחרון. נשמע מוזר לומר זאת על שיר שנושא את השם "Like Suicide" , אבל איזה סיום מושלם לאלבום מושלם וזה יהיה עוד יותר מוזר אם תבינו על מה השיר. בואו נספר רק שהשיר נחלק לשניים, כשהחלק הראשון הוא יחסית שקט עם פריטה ותיפוף קליל כשכריס מספר את הסיפור. החלק השני, הרועש, מעיף אותך למקום אחר וכמו שסאונדגרדן יודעים לעשות, אתה פשוט עףףףףף. את השיר כתב כריס על...ציפור, כן ציפור !! כשהוא כתב את המוסיקה לשיר במרתף שבביתו הוא לפתע שמע חבטה חזקה, הוא עלה לראות מה קרה וגילה שציפור נכנסה בחלון ביתו, שברה את הצוואר שלה ושכבה גוססת מולו. כריס שלא ידע מה לעשות החליט לגאול אותה מיסוריה וריסק את ראשה עם אבן. How she'd fly so sweetly" She lived like a martyr But she died Just like suicide" האלבום הרביעי של סאונדגרדן, העניק להם את ההצלחה המסחרית הגדולה ביותר והוא האלבום היחיד שהגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד בזמן שהמוסיקה מסיאטל הייתה בשיא פריחתה. האלבום היה מועמד לגראמי ושני שירים מתוכו "Spoonman" ו- " Black Hole Sun " זכו בפרסים. העוקב שלנו Shai Zrihan (הבסיסט של להקת Echoes ) ניסח זאת כל כך יפה: זהו אלבום שתמיד היה שם בשבילך, מאז שאתה מכיר את עצמך. אתה זוכר את הצליל הראשון שלו כמו את הנשיקה הראשונה שלך, כמו את שברון הלב הראשון. ששינה לך את החיים והציל אותך לא פעם. כמו החבר הכי טוב, כמו האויב הכי גדול, שגורם לך לגלות בו כל פעם עוד משהו מחדש, משהו שלא הכרת, בעיקר על עצמך... זהו אלבום שאתה תמיד חוזר אליו ובורח ממנו. המילים שחורכות לך את הנשמה, לחנים שלא שמעת עד אז (ומאז) והפקה שאין שלמה ממנה... ומעל הכל, הקול, הקול הכל כך ייחודי, הקול שמרסק אותך לחתיכות בכל פעם מחדש. יומולדת שמח לאלבום הטוב ביותר בכל הזמנים! "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

ב- 8 למרץ 1974 שחררה "Queen" את אלבומה השני, "Queen II". זה כנראה האלבום הכי פחות "נוצץ" מאלבומי הלהקה בתקופת תור הזהב שלה. לא תמצאו בו כמעט "להיטים" וגם לא ממש שירים קליטים, אך למרות זאת האלבום הזה הפך לאלבום קאלט, במיוחד בקרב מעריציה האדוקים של הלהקה. קווין מגיעה לאלבום הזה לאחר הפקת לקחים מאופן הקלטת אלבומה הראשון שיצא ביולי 1973. הלהקה לא היתה מרוצה מהתוצאה הסופית של אותו אלבום והרגישה שהייתה יכולה להגיע לתוצאות טובות יותר לו ניתן לה זמן אולפן רב יותר כדי להפיק את האלבום בצורה מיטבית. עוד על האלבום הראשון של הלהקה, לחצו כאן . לאחר שהלהקה סיימה את הקלטות האלבום הראשון בחודש מרץ 1973, היא נטלה פסק זמן קצר וחזרה לאולפן באוגוסט 1973 בכדי להקליט את אלבומה השני נושא סיקורנו. להבדיל מאלבום הבכורה, הפעם התאפשר ללהקה להשתמש באולפן בשעות הגיוניות ונוחות, והם בהחלט ניצלו זאת במטרה להבדיל את עצמם מיתר להקות הגלאם רוק של אותה תקופה. בכדי לממש את חזונם להתבלט על פני להקות כמו "Roxy Music", "Slade" ו- "Sweet", עמלו חברי קווין על הפקה גרנדיוזית הכוללת שכבות על שכבות של סאונד, הקלטה חוזרת של כלי נגינה ברבדים רבים ושכפול ההרמוניות הווקאליות. חברי הלהקה לא הסתפקו בכך, הם הביאו לאלבום הזה רעיונות חריגים, חומרים מגוונים וקומפוזיציות מורכבות. כחלק מהצעדים שנקטה הלהקה בניסיון להתבלט, היה ניסיון להביא לתפקיד המפיק את לא אחר מאשר David Bowie , אך הוא היה עסוק בהקלטות לאלבום "Pin Ups" ולכתיבת החומרים לאלבום "Diamond Dogs" ולכן הדבר לא יצא לפועל. למרות שהאלבום הזה אינו מוגדר כאלבום קונספט, יש בו רעיון שמקשר חלק מהשירים בו. האלבום מחולק לשני חלקים. צד א' של הויניל נקרא "הצד הלבן" ובבסיסו נמצאת "המלכה הלבנה" שמוזכרת בשיר " White Queen (As It Began) ", בעוד הצד השני של הויניל נקרא "הצד השחור" עליו שולטת "המלכה השחורה" עליה מסופר בשיר " The March of the Black Queen" . אך ההפרדה הברורה בין שחור ולבן שהושאלה ממשחק השחמט לא מסתיימת בכך. "הצד הלבן" כולל שירים בעלי מורכבות מוזיקלית פשוטה יחסית שנכתבו כולם על-ידי הגיטריסט Brian May , למעט השיר " The Loser in the End " אשר נכתב על-ידי המתופף Roger Taylor . לעומת זאת, "הצד השחור" כולל שירים בעלי מורכבות מוזיקלית גדולה יותר ומילים עמוקות יותר שעוסקות בין היתר בסיפורי אגדות ופנטזיה. כל שירי הצד הזה נכתבו על-ידי Freddie Mercury . האלבום נפתח עם האינטרו " Procession " – "תהלוכה" קטע אינסטרומנטאלי קצר בן קצת יותר מדקה של Brian May , בו צלילי הגיטרה שהוקלטה בשלל שכבות וצבעים מבשרים את בואה של "תזמורת המצעדים" כפי שמסגיר שמו של הקטע. האינטרו הפרוגרסיבי הזה מתחבר אל " Father to Son " – קטע הארד רוק קלאסי הכולל השפעות ברורות של "The Who" ו"לד זפלין", תוך שילוב עם הפסנתר הפסטורלי של Freddie Mercury . הרצועה השלישית " White Queen (As It Began) " מהווה את שיאו של "הצד הלבן". זה אחד מהשירים היפים והמרגשים של מיי אותו הוא כתב עוד בשנת 1968. בשיר הזה כבר ניתן לשמוע היטב את עבודת ההכפלות הווקאליות של קולות חברי הלהקה שמשתלבות לכדי מקהלה אופראיות הטכניקה האורה רק תלך ותשתכלל באלבומיה הבאים של הלהקה ותגיע לשלמות ביצירה Bohemian Rhapsody . מעניין לציין שצליל הסיטאר ההודי של Brian May מיוצרים על-ידי גיטרה. השיר עם הווייב של ימי הביניים מספר על הרפתקה בחיפוש אחרי המלכה הלבנה כאשר המסע מסתיים כשם שהתחיל כפי שמרמזת כותרת המשנה של השיר - "As It Began". הקטע הרביעי " Some Day One Day " מושר על-ידי Brian May , אשר זו לו הפעם הראשונה בה הוא נוטל את המיקרופון באלבום של קווין. מיי מתגלה כזמר לא רע בכלל בעל קול מלטף שמשתלב היטב עם הבלדה האמורה. אפקט הריחוף, אפקט הגיטרה ובמיוחד התיפוף המתגלגל, מזכירים לנו קצת את הפסיכדליה של "Tomorrow Never Knows" של "הביטלס". הקטע החותם את "הצד הלבן" " The Loser in the End ", הינו כאמור קטע של Roger Taylor שגם שר אותו. הווייב של השיר הזה מזכיר לנו את "T-Rex" להקת גלאם נוספת שפעלה באותו עשור. השיר מדבר על הבן הסורר שקיבל הכל מאמא שלו אך בבגרותו יוצא "אפס" ועוזב אותה ללא שום היסוס. צידו השחור של האלבום הינו כאמור הצד המורכב והפרוגרסיבי יותר. הוא נפתח עם " Ogre Battle " אחד הקטעים הכבדים באלבום, אשר קטע הפתיחה שלו מדגים את הגאונות ההפקתית של הלהקה. הקטע ההתחלתי של השיר הוא למעשה קטע הסיום של השיר כשהוא מנוגן לאחור, כולל הגונג. בהמשך, הקטע מתחבר עם ההקלטה הרגילה של השיר. זה אחד השירים הבודדים שמרקורי כתב ומנגן על גיטרה. הוא מתחיל ומסתיים עם גונג עצום שהובא לאולפן וכולל תופים רועמים וגיטרות הבי מטאל שמתארים באופן מדהים את הקרב המתחולל בשיר, כולל הצווחות של הטרולים. מעניין לציין שהזמר Paul Di'Anno שהיה חבר בלהקת "Iron Maiden" הגדיר את השיר הזה "שיר הת'ראש מטאל הראשון ששמעתי בחיי". הרצועה השניה בצד השחור- " The Fairy Feller's Master-Stroke " הושפעה מציור בעל אותו שם של הצייר המטורף Richard Dadd. הציור שהוצג ב- "Tate Gallery" בלונדון הקסים את מרקורי והוא החליט לקחת את כל הדמויות אותם הזכיר הצייר בכתביו השונים וליצור מהם שיר. מרקורי מנגן כאן על צ'מבולו וזהו ללא ספק אחד מהקטעים המורכבים שכתב בכל הרפרטואר שלו. הקטע " Nevermore " הוא קטע קצר שנועד לקשר בין שתי היצירות שלפניו ואחריו. הוא מתחבר עם הפסנתר שמסיים את הרצועה הקודמת ויוצר כאן מעין מחרוזת של שלושה קטעים. Freddie Mercury כתב כאן על הרגשות שלאחר שברון לב. כל הקולות בשיר מבוצעים על-ידי מרקורי. הקטע הבא הוא ללא ספק השיא של האלבום וגם אחד השיאים היצירתיים של הלהקה - " The March of The Black Queen ". מפגן מורכב ופרוגרסיבי שמשלב בין רוק ואופרה בצורה מדהימה ומושלמת. מדובר כאן ביצירה שהיא כנראה המבוא למה שיגיע בהמשך עם Bohemian Rhapsody . גם בקטע זה ניתן להבחין בגאונות של הלהקה כאשר במהלכו מנגנת הלהקה בשני משקלים שונים בצורה סימולטנית. האחד של 8/8 והשני של 12/8. כמו-כן, מנעד הקולות של חברי הלהקה מכסה כאן שתיים וחצי אוקטבות. הרצועה " Funny How Love Is " נכתבה באולפן והיא כוללת את טכניקת ההפקה של Phil Spector משופעת השכבות והרבדים- "Wall of Sound". השיר הזה מעולם לא נוגן בהופעות של קווין, בין היתר בשל הקושי לשחזר אותו בהופעה. הקטע החותם את האלבום - " Seven Seas of Rhye " הוא גם הלהיט הראשון של הלהקה. זו גרסה מלאה לקטע האינסטרומנטלי שחותם את אלבום הבכורה של הלהקה, אשר יועד מראש להפוך לסינגל המוביל מהאלבום. ההקלטות לאלבום הסתיימו באוגוסט 1973 אך הוא שוחרר רק במרץ שנה אחר כל בעקבות שגיאה בהדפסה של עטיפת האלבום. עם יציאתו קיבל האלבום ביקורות מעורבות והוא גם לא זכה להצלחה מסחרית גדולה בעת הוצאתו. יחד עם זאת, עם השנים הפך האלבום ליצירת קאלט מוערכת שזכתה לאהדה רבה מצד הקהל והמבקרים. וכמה מילים על עטיפת האלבום האייקונית. מרקורי הושפע כאן מצילום מפורסם של השחקנית מרלין דיטריך, הן במיקום הידיים והן במבט ובאור הזרקור הלבן שמגיע מלמטה. עטיפת האלבום הפכה לאחת מהתמונות המזוהות ביותר עם הלהקה, והיא תצוץ בין היתר בהמשך בקליפ לשיר Bohemian Rhapsody . להאזנה לאלבום: Spotify , Apple Music . "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

ב- 8 במרץ 2024 חזרה "Judas Priest" עם האלבום "Invincible Shield", אלבום האולפן ה- 19 שלה. יותר מחמישים שנה לאחר שהוקמה בבירמינגהאם, ממשיכה "Judas Priest" להוכיח מדוע היא נחשבת לאחת מהאדריכליות המרכזיות של ז'אנר ההבי מטאל. האלבום "Invincible Shield" מגיע שש שנים אחרי " Firepower ", אלבום שהוכיח כי הלהקה עדיין מחזיקה בלפיד "האש" הבוער של ההבי מטאל. במקום להאט את הקצב, בחרה "Judas Priest" לבנות על התנופה הזו ולהגיש לנו אלבום שמרגיש גם קלאסי וגם מחודש. בשלב הזה בקריירה שלהם ההרכב החדש-ישן היה כבר יציב וממוקד. Rob Halford עדיין שולט במיקרופון עם מנעד קול מדהים, Glenn Tipton ממשיך להיות מעורב בכתיבת השירים למרות מאבקו במחלת הפרקינסון, והגיטריסט Richie Faulkner ממשיך להוכיח שהוא אחד התוספות המודרניות הטובות ביותר שהלהקה ידעה. יחד עם Ian Hill על הבס ו- Scott Travis על התופים, נכנסה הלהקה שוב לאולפן עם המפיק Andy Sneap ויצרה הפקה שמצליחה לאזן בין הפקה מודרנית לבין הסאונד הכל-כך מוכר של "פריסט" הקלאסית. האלבום נפתח עם "Panic Attack" , פתיחה רועמת שעושה בדיוק את ההיפך מכותרת השיר, היא מרגיעה את המעריצים ומבהירה שהאנרגיה המטורפת של הלהקה עדיין כאן. הקצב הדוהר, הרמוניות הגיטרה המוכרות והשירה הסמכותית של Halford מעוררים את הרוח של "פריסט" הקלאסית, אך נשמעים חדים מתמיד. זהו שיר שמרגיש כמו הצהרה ברורה: הלהקה הזו רחוקה מאוד מסיום דרכה. אחד מרגעי השיא האנרגטיים ביותר באלבום מגיע מיד לאחר מכן עם "The Serpent and the King" , קטע מהיר ואגרסיבי שמונע על ידי התיפוף הבלתי מתפשר של Scott Travis ועבודת גיטרות חדה כתער של טיפטון את פולקנר. השיר מזכיר את המהירות והעוצמה שאפיינו בעבר אלבומים כמו " Painkiller ", ובו בזמן משתלב באופן טבעי בתוך הצליל המודרני של הלהקה. שיר הנושא "Invincible Shield"  מגיע אחריו עם אווירה אפית יותר. השיר נבנה בהדרגה לפני שהוא מתפוצץ להמנון מטאל קלאסי, המונע על ידי שכבות של גיטרות ואחת מהביצועים הווקאליים הדרמטיים ביותר של Rob Halford באלבום. המילים משקפות עמידות והישרדות, נושאים שמקבלים משמעות עמוקה במיוחד עבור להקה שעברה לאורך השנים חילופי הרכבים, מאבקים בריאותיים ושינויים בנוף המוזיקלי. אחריו "Devil in Disguise"  מביא איתו גרוב אפל יותר. הריף כבד ומאיים, בעוד Rob Halford נשען על הגשה תיאטרלית שמזכירה את החומר הכבד יותר של הלהקה מסוף שנות ה- 70 ותחילת שנות ה- 80. תזכורת לכך ש- "Judas Priest" עדיין מצטיינת בשילוב בין מלודיה לעוצמה מאיימת. עם "Gates of Hell"  הלהקה מאמצת את הצד האפי שלה. הקטע נע בין ריפים אדירים לבין קטעים מלודיים יותר, קטע שמציג היטב את הדינמיקה בין השפעות הכתיבה של Richie Faulkner ושל Glenn Tipton. המבנה הדרמטי כמעט קולנועי בתחושה שלו, ומוכיח שהלהקה עדיין נהנית לפרוץ מעבר לנוסחאןת המטאל הבסיסיות. ואז בא "Crown of Horns"  ומציג את אחד מהרגעים המלודיים ביותר באלבום. השיר בנוי סביב פזמון עוצמתי ומאזן בין ריפים כבדים לבין עומק רגשי. הביצוע של Rob Halford כאן בולט במיוחד וממחיש שגם אחרי עשרות שנים הוא עדיין מסוגל להגיש שיר באופן מושלם שמשלב עוצמה ורוך. בהמשך האלבום מגיע "Trial by Fire" , שמאט מעט את הקצב אך מוסיף משקל דרמטי לאלבום. השיר משלב ריפים קלאסיים של הבי מטאל עם "הוק" מלודי חזק לקטע אפי. לקראת סיום האלבום מופיעים גם "Escape from Reality" שמביא איתו אנרגיה כבדה וריפים חדים, "Sons of Thunder" ה קצר והמהיר שמרגיש כמו התקפת מטאל מרוכזת ו- "Giants in the Sky" , שמסיים את האלבום באווירה אפית ומרשימה. מהדורת הדלוקס מוסיפה גם את "Fight of Your Life" , "Vicious Circle"  ו- "The Lodger" , קטעי בונוס מצויינים שמרחיבים את החוויה למעריצים. עם צאתו זכה האלבום "Invincible Shield" לשבחים רבים הן מצד המעריצים והן מצד המבקרים. האלבום נכנס למצעדים ברחבי העולם וחיזק מחדש את מעמדה של "Judas Priest" כאחת הלהקות היציבות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה של ההבי מטאל. במקום להישמע נוסטלגי, האלבום נשמע כמו להקה שממשיכה להתקדם קדימה עם מטרה ברורה. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר