היום נספר לכם על המוזיקאי The Rev - שהיה בין היתר מתופף להקת "Avenged Sevenfold" ואחד ממקימיה: (Photo: Ethan Miller) 1. הוא נולד ב- Huntington Beach שבקליפורניה ב- 9 לפברואר 1981. שמו המלא James "Jimmy" Owen Sullivan. 2. ההשפעות המוזיקליות עליו היו של Frank Zappa ו- "King Crimson" מצד אחד ו- "Pantera", "Metallica", ו- "Slayer" מצד שני. 3. הוא ציין שהמתופפים שהכי השפיעו עליו הם: Vinnie Paul Abbott, Mike Portnoy, Dave Lombardo, Lars Ulrich ו- Terry Bozzio. אגב, הוא ציין גם שלמתופף Tommy Lee היתה השפעה ויזואלית עליו. 4. ג'ימי קיבל את מערכת התופים הראשונה שלו (מצעצוע) כבר בגיל 5, אמו ציינה כי רכשו לו את המערכת כדי למנוע נזק מהרהיטים עליהם היה מתופף ברחבי הבית. 5. כבר מגיל צעיר הוא היה עילוי בנגינת תופים. הוא תימלל ולימד את עצמו לנגן קטעי מטאל קשים במיוחד, כולל "Pantera", "Metallica", ו- "Slayer", כשבסופו של דבר הוא גם ניגן קטעים של "Dream Theater" ו- "Rush" וכל זאת משמיעה ועל מערכת התופים החובבנית שקיבל בילדותו. 6. ההורים שלו לקחו אותו לראות הופעה של "מטאליקה" כשהיה בן 12. 7. את מערכת התופים הרצינית הראשונה שלו הוא קיבל רק בגיל 11, כאשר עד גיל 13 הוא כבר היה מסוגל לנגן קטעי סולו מורכבים שכתב בעצמו. ראו כאן: 8. כבר בתיכון הוא החל לנגן במספר להקות, אך הההרכב הרציני הראשון בו ניגן ושאתו גם הקליט אלבום בשם "Origin Edition" בשנת 1999, היתה "Suburban Legends". 9. באותה שנה הוא גם הקים יחד עם M. Shadows שהיה שכן שלו, את "Avenged Sevenfold". 10. את האלבום הראשון שלו עם הלהקה - "Sounding the Seventh Trumpet" הוא שחרר בשנת 2001 כשהיה בן 19 בלבד. (Photo: My Space) 11. במקביל היה Rev שותף להרכב צדדי בשם "Pinkly Smooth", יחד עם גיטריסט אוונג'ד סבנפולד Synyster Gates. 12. הלהקה שחררה בשנת 2001 אלבום אחד בשם "Unfortunate Snort", כאשר ג'ימי משמש שם גם כזמר וקלידן. 13. ג'ימי פיתח טכניקת נגינה ייחודית בשם "the double-ride thing" או "the Double Octopus" כפי שהוא כינה אותה, אשר כוללת הכפלה מהירה של הקצב בין הדאבל בס לשתי מצילות רייד בו זמנית. את הטכניקה ניתן לשמוע בין היתר בשירים כמו "Critical Acclaim", "Crossroads" ,"Dancing Dead" ועוד. רוצים לראות למה הוא כינה את הטכניקה "תמנון כפול"? ראו לדוגמא בשניה 25 ו- 2:14 לשיר "Almost Easy", כאן: 14. מעבר לנגינת התופים המדהימה שלו ג'ימי היה גם סולן ופסנתרן של הלהקה. השירה שלו מופיעה במספר שירים של "Avenged Sevenfold" כמו: "Afterlife", "A Little Piece of Heaven", "Almost Easy", "Scream", "Critical Acclaim" ועוד. 15. בנוסף ג'ימי היה גם שותף מלא בכתיבת השירים בלהקה. הוא הביא רעיונות לפסנתר, למילים לשירה לריפים של הגיטרה ועוד. כך לדוגמא הוא כתב 4 מתוך 10 השירים באלבום "Avenged Sevenfold", ביניהם המאסטרפיס הגאוני והמושלם "A Little Piece of Heaven" אותו Rev כתב לבדו ותרם גם שירה, פסנתר ועיבודים תזמורתיים. 16. ג'ימי ציין שבמהלך השנים קיבל שיעורי גיטרה מ- Synyster Gates. הוא ידע גם לנגן על גיטרה בס. 17. הוא אהב את הסרט "Jacob’s Ladder" משנת 1990. הסרט ישמש מאוחר יותר השראה לוידאו קליפ של השיר "Nightmare". 18. בת הזוג שלו Leana “Silver” Mcfadden מופיעה יחד איתו בסצינת "הלוויה" בקליפ לשיר “Seize the Day”. 19. לג'ימי הייתה מערכת תופים שכללה שלושה תופי בייס דראם. בשלב מסויים המערכת כללה גם 11 מצילות שונות ו- 7 טם טמים. (Photo: Unknown) 16. סאליבן הלך לעולמו ב- 28 בדצמבר 2009. תחילה סיבת מותו לא הייתה ידועה והחוקרים לא הצליחו להגיע לקביעה חד-משמעית. אך שנה לאחר מכן הוכרז כי מותו הוא תוצאה של שימוש במספר רב ומגוון של סמים וחומרים מסוכנים בבת אחת. לא ידוע אם צריכת הסמים נעשתה שלא במכוון, כניסיון התאבדות, או פשוט צריכה מוגזמת. 18. אלבומה החמישי של הלהקה - "Nightmare" שוחרר כחצי שנה לאחר מותו והוא כולל מספר מחוות ל- Rev. 19. הבלדה המרגשת "So Far Away" נכתבה כולה ע"י הגיטריסט Synyster Gates, במקור השיר היה אמור להיכתב כמחווה לסבא של Syn אך בפועל לאחר מותו של Rev הוא שינה את המילים והקדיש את השיר למתופף האגדי והאהוב. 20. הוידאו קליפ של השיר מתרחש בדיוק במקום בו הוקמה הלהקה "Huntington Beach" ומשם הוא עובר לאולפן בו שאר חברי הלהקה מנגנים את השיר, כשתמונות וסרטונים של Rev מופיעים ברקע. 21. גם השירים "Victim" ו- "Save Me" הם בעצם שירי קינה ואבל על Rev. 22. את השיר "Fiction" כתב Rev שלושה ימים בלבד לפני מותו. במקור היה שמו של השיר "Death", אך חברי הלהקה שינו אותו במהלך ההקלטות. המשפט האחרון שהוא כתב בשיר והוא גם האחרון שכתב לפני מותו, פשוט מצמרר: “I know you’ll find your own way when I’m not with you”. 23. בעטיפת האלבום יש מחווה למתופף האגדי, כשעל המצבה המופיעה בחזית העטיפה, יש את הכיתוב של המילה FOREVER כשהאותיות Rev מודגשות ובולטות. 24. מי שהקליט את תפקידי התופים אותם Rev לא הספיק להקליט לאלבום, הינו לא אחר מאשר Mike Portnoy שהיה אז חבר ב- "Dream Theater" ואשר אותו Rev העריץ. 25. לאחר מותו זכה Rev בפרס המתופף הטוב ביותר בתחרות "Revolver Golden God Awards". "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 9 לפברואר 1972 שחררה "Scorpions" את אלבום הבכורה שלה "Lonesome Crow". זה אלבום שונה ומיוחד שלא נשמע כמו שום דבר אחר שיצא באותה תקופה, ערבוב של רוק כבד, רוק מתקדם ופסיכדליה, מעין סלט מוזיקלי שככל הנראה נעוץ בעובדה שהלהקה היתה עדיין בתחילת דרכה ועדיין לא מצאה לעצמה כיוון מוזיקלי, אבל היי, למי איכפת, יצא להם אחלה סלט. "סקורפיונס" הוקמה על-ידי Rudolf Schenker בעיר התעשייתית הנובר שבגרמיה המערבית בשנת 1965, אבל הגרעין הקשה של הלהקה החל להתגבש רק בשנת 1970' עם הצטרפותם של הזמר Klaus Meine ואחיו של רודולף, הגיטריסט Michael Schenker שהיה אז רק בן 15. בהמשך הצטרפו גם Lothar Heimberg בבס וקולות ו- Wolfgang Dziony בתופים, כלי הקשה וקולות. בשנת 1972 זכתה הלהקה בתחרות כישרונות צעירים ובעקבות כך גם הם זכו להקליט סינגל שכלל את השירים " Action " ו- " I'm Going Mad ". למרות שהסינגל לא שוחרר בסופו של דבר, ההקלטה התגלגלה לחברת התקליטים "Brain", חברה מהאמבורג שהתמחתה במוזיקה מחתרתית, ניסיונית, פרוגרסיבית הידועה כז'אנר ה- "Krautrock". אותה "Brain" עבדה בין היתר עם להקות שהפכו למובילות בזאנר כמו "Neu!", "Cluster" ו- "Guru Guru". הלייבל הזה שהיה ידוע ביד החופשית שהוא מעניק לאמנים שהוא מלווה, התהלהב מהסגנון הפראי והייחודי שהביאו החברים מהנובר ומהעובדה שהם בחרו לשיר באנגלית, והחליט לממן להם אלבום. הוא הצמיד להם את המפיק Conny Plank שהפיק גם את "Cluster" ו- "Neu!" ומלאכת יצירת האלבום שיביא לעולם את "סקורפיונס" יצאה לדרך. כאן המקום לציין, שהמפיק Conny Plank הינו מפיק מוערך וידוע בסצינת הקראוטרוק, הפרוג והפסיכדליה בגרמניה, אך לא רק, ובהמשך הוא גם יפיק אלבומים להרכבים כמו "Kraftwerk" ואפילו "Killing Joke", "Eurhythmics" ו- "Ultravox". אז כמו שאמרנו בפתח הדברים, יצא כאן סלט סגנונות מוזיקלי שקשה מאוד להגדיר אותו, אבל למי איכפת מהגדרות אם זה נשמע טוב. האלבום נפתח עם " I'm Goin' Mad " והתיפוף הרועם והמתגלגל בליווי כלי ההקשה של וולפגנג, אליהם מצטרפים לאחר כ- 20 שניות גיטרת הקצב של Rudolf Schenker והבס הפועם של Lothar. לא ברור לנו למה, אבל הפתיחה הזאת המשלבת את התופים וכלי ההקשה, מזכירה לנו פתיחה מדהימה אחרת לאלבום השלישי של Deep Purple והשיר "Chasing Shadows". אבל הקסם האמיתי של השיר מתחיל דווקא כש- Michael Schenker , האח הצעיר של רודולוף שהיה בעת ההקלטות רק בן 16, נכנס עם סולו הגיטרה הראשון, עם צליל גיטרה שכל-כך מזכיר את Tony Iommi בתחילת הדרך. משם אנחנו ממשיכים עם הקצב המונוטוני וקולות הרקע הכנסייתיים מלווים אותנו לסולו שני של מייקל וההרגשה שהבחור הצעיר הזה רק הולך ומשתפר, ככל שאנחנו מעמיקים אל תוך השיר. ואיזו עבודת בס מדהימה של Lothar שדואג לשבור את המונוטוניות ואת מקהלת הקולות מידי פעם עם ליינים מעניינים. רק ב- 2:30 דקות אל תוך השיר אנחנו מתוודעים סוף סוף לשירה של Klaus Meine שדואג להבהיר לנו שהוא צועד במדבר הצחיח, בשמש החמה והקופחת והוא פשוט "הולך ומשתגע לו..." ועוד סולו מדהים של Michael Schenker ועוד אחד והשיר הזה הוא טריפ רוק פסיכדלי מדהים. ברצועה השניה " It All Depends " אנחנו כבר מעלים מקצב ומורידים כפפות לקראת קרב גיטרות תופים שמופרע לשתי שניות על-ידי הצרחה של קלאוס “Yeahhhhhhh” והגיטרה-תופים חוזרים לסיבוב השני של קרב האימתנים ביניהם. וכשקלאוס מתחיל לשיר נכנסים לשירה שלו מאפיינים ג'אזיים שמתערבבים עם הריף המטאלי של Michael Schenker וזה פשוט לא נשמע כמו שום דבר אחר, כבר אמרנו את זה, נכון ? וסורי, אבל הצ'קצ'וקים של הגיטרה של רודולף ב- 0:45 לתוך השיר שוב מזכירים לנו את "דיפ פרפל" השלישי, ואנחנו נכנסים לקטע אינסטרומנטאלי שנשמע אולי כמו אילתור, אבל הוא פשוט מדוייק ונפלא ועובודת הבס שם פשוט מבריקה. ב- 2:45 לשיר, פתאום, משום מקום, ברייק, ועוד ברייק, והרולים המוטרפים של Wolfgang על מערכת התופים שמגיעים מיד אחר כך, מרעידים ומהדהדים גם חמישה עשורים אחרי. הרצועה השלישית " Leave Me " נפתחת עם אפקט הרוח הנושבת וצלילי המיתרים הסתומים. אווירה פסיכדלית שמועצמת עם הגניחה הפתאומית של הגיטרה וליין גיטרת הבס שמגיע מיד אחריו. אבל משם הכל מתהפך והשיר הופך למעין שנסון גרמני עם משפטי גיטרה ג'אזיים, שירה בלוזית וקולות רקע מתקתקים הנטועים אי שם בפופ של שנות החמישים, כאשר ברקע ממשיכים רעשי הגיטרה הפסיכדליים. לקראת אמצע השיר מייקל שוב מפליא בנגינתו עם סולו בלוזי וסאונד גיטרה מלוכלך, כשרעשי הגיטרה הפסיכדליים נמשכים כל הזמן ברקע. בדקה 4 לשיר לערך, ברייק, שינוי מקצב וכולם לוקחים הרבה אוויר לקראת ריצת האמוק שתלווה אותנו עד סוף השיר. הרצועה הרביעית שגם סוגרת את הצד הראשון של הויניל - " In Search of the Peace of Mind " הוא אולי השיר הכי פרוג-רוק באלבום. הוא נפתח במקצב מארש וסולו גיטרה ואז מוריד הילוך לקראת השירה של Klaus Meine שמלווה בגיטרת בס, והשיר פתאום הופך לשקט ומלנכולי עם אקורדים מפורקים וסולו חשמלית. השיר הולך ומתפתח בהדרגה ועד שאנחנו כבר בטוחים שהולך להגיע איזה קליימקס, אנחנו נשאבים חזרה דרך חור שחור שוב לקטע רגוע ומלנכולי, כשברקע הרוח המנשבת באוזניים. אבל בפרוג, כמו בפרוג, זה לא נגמר עד שזה לא נגמר והשירה של קלאוס הופכת מרגועה לזועקת ועכשיו כבר ברור שהחיפוש אחר שקט נפשי הוכתר ככישלון גדול... ואם זה מעניין אתכם, אז בראשית שנת 2021 Michael Schenker סגר מעגל וכלל באלבומו "IMMORTAL" ביצוע מטריף לשיר שכתב כמעט 50 שנה קודם לכן. הצד השני של האלבום נפתח עם " Inheritance " וממשיך את הנוסחה של קטעים ווקאליים קצרים עם המון סולואי בגיטרה, ליינים של בס פועם וג'ימג'ומים מדויקים. ושוב Michael Schenker הצעיר נשמע לנו בסולו הראשון שיוצא לדרך באיזור 1:35 כמו Ritchie Blackmore כשהיה צעיר בהרכב הראשון של "דיפ פרפל". אבל איזו נגינה מדהימה וזה פשוט לא נתפס שהילד הזה היה בן 16 כשהאלבום הוקלט. ושוב אנחנו עדים לשינויים דינמיים במקצבים ובסגנון, אשר מלווים אותנו עד לסופו של השיר. הקטע " Action " נפתח בסגנון ג'אז ופחות או יותר באזור 1:20 עושה הסבה לבלוז, ועוד שינוי סגנון ועוד החלפת מקצב והאקורדים הרכים מוחלפים בסולו עצבני והשירה הנינוחה מתחלפת בזעקות "איאן גילניות" וסולו גיטרה מוטרף שמלווה אותנו עד סוף השיר. האלבום מסתיים עם שיר הנושא " Lonesome Crow ", שהוא מסע מוזיקלי ארוך. הוא מתחיל בצלילים ואפקטים מוזרים המופקים מהגיטרות של השנקרים ונמתח על-פני למעלה משלוש-עשרה דקות, בקטע פרוג פסיכדלי שכולל ג'אם סשן ארוך ושופע באפקטים של ריברב ודיליי וקטע ווקלי מוזר ללא מילים. הג'אם הולך ומתפתח, מתגבר ומתעצם עם הסולו האדיר של Michael Schenker שפשוט משגר אותנו לחלל החיצון ומוביל אותנו לקטע ווקלי נוסף של Klaus Meine ומסתיים, איך לא, בסולו קצרצר נוסף. לאחר הוצאת האלבום יצאה הלהקה לסיבוב הופעות במהלכו שימשה בין היתר כמופע החימום של להקת "UFO" הבריטית. Phil Mogg - סולן "UFO" התרשם מאוד מנגינתו והופעתו הכריזמטית של הנגן הצעיר והוירטואוז, Michael Schenker והוא הציע לו להצטרף ללהקה. מייקל הסכים ועזב את "הסקורפיונס" כבר בשנת 1973, עוד לפני שהלהקה התחילה להקליט את אלבומה השני. את מקומו של Michael Schenker יתפוס גיטריסט ענק אחר Uli Jon Roth שבסיועו תעצב הלהקה את הסגנון שלה ותגבש אותו לקראת הפריצה הגדולה שבוא תבוא. להאזנה לאלבום: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

ב- 9 בפברואר 1961 ערכה "The Beatles" את הופעת הבכורה שלה במועדון "The Cavern Club" בליברפול, אנגליה. (Photo: Beatles Random Facts Facebook) הלהקה ביצעה כבר לא מעט הופעות במועדוני הלילה בהמבורג, אך זו הפעם הראשונה בה הם הופיעו במועדון המיתולוגי שבעיר הולדתם. מי שהצליחה להשיג לחברי הביטלס את ההופעה היא מונה בסט, אמו של מתופף הלהקה דאז Pete Best. השמועה מספרת שהיא אפילו נאלצה להתחנן בפני הבעלים של המועדון בכדי שיאפשר ללהקה להופיע שם, וגם אז זו היתה הופעת צהריים. מועדון הקאוורן ששכן ברח' Mathew שבליברפול נוסד בשנת 1957 כמועדון בו נוגנה מוזיקת ג'אז. John Lennon ניגן שם בשנת 1957 עם להקתו "The Quarrymen" שניגנה בעיקר סקיפל. באותה תקופה המועדון אסר על נגינה של מוזיקת רוקנרול וכשבאחת ההופעות לנון השחיל שיר של אלביס הבעלים פשוט התרעם עליו. עם זאת שנות השישים הביאו איתם רוחות של שינוי, הבעלים שינה את המדיניות ובשנת 1961 הביטלס התייצבה במועדון האייקוני וניגנה שם רוקנרול קשוח. (Photo: Dick Matthews) ג'ורג' הריסון סיפר שבהפסקות הלהקה אכלה סנדוויצ'ים על הבמה ושתתה תה. הם קיבלו על ההופעה 3 פאונד בלבד. פול מקרטני ציין בספר האנתולוגיה של הביטלס משנת 1995 כי בהופעות הראשונות של הלהקה בקושי נכחו אנשים, אבל בהמשך השמועה פרשה כנפיים ולא חלף הרבה זמן עד שהלהקה עברה להופיע בשעות הלילה כשהמועדון מפוצץ עד אפס מקום. החל מאותה הופעה היסטורית שנערכה ב- 9 לפברואר 1961 ביצעה הלהקה במועדון הזה קרוב ל- 300 הופעות, וזאת בתקופה של כשנתיים בלבד. אחר כך המועדון הפך כבר "קטן עליהם". להופעה שנערכה במועדון בדיוק 9 חודשים לאחר מכן, ב- 9 לנובמבר 1961, יגיע בריאן אפשטיין . במהלך ביקור אקראי של לקוח בחנות התקליטים שלו בריאן נשאל אם יש לו את התקליטון "My Bonnie" של טוני שרידן והביטלס. זה הספיק לעורר את סקרנותו של בריאן אשר הגיע למועדון הקאוורן בכדי לצפות בהופעתה. לאחר ההופעה הוא ייפגש עם חברי ה"ביטלס" וזמן קצר לאחר מכן הוא יהפוך לאמרגנה של הלהקה. מעניין לציין ששנה לאחר מכן ב- 5 לפברואר 1962 יערוך Ringo Starr את הופעתו הראשונה עם הביטלס בדיוק באותו מועדון. זה היה ביום בו פיט בסט היה חולה ורינגו הצטרף להופעת הצהריים. בהמשך אותו ערב הוא הצטרף ללהקה להופעה בעיר Southport השוכנת צפונית לליברפול. אנחנו קופצים 6 חודשים קדימה ל- 14 לאוגוסט 1962 זה היום בו רינגו נענה להזמנתו של ג'ון לנון והצטרף ללהקה באופן רשמי. הוא יעשה את הופעתו הראשונה איתה ב- 18 לאוגוסט 1962. גם הופעה זו נערכה במועדון ה"קאוורן". ארבעה ימים לאחר מכן תונצח חלק מהופעה דומה שנערכה שם בוידאו: ה- 9 לפברואר הוא כנראה תאריך "קוסמי" עבור ה"ביטלס" הואיל וביום זה בשנת 1964 הם ערכו את הופעתם הראשונה החיה בטלוויזיה אמריקאית, במסגרת התוכנית "Ed Sullivan Show" . זו היתה הופעה "היסטורית" והיסטרית שסחפה אומה שלמה אל תוך שיגעון ה"ביטלמניה". חברי הלהקה נגנו במהלך התוכנית 5 שירים לקול צווחות ושאגות הקהל. ה"ביטלס" ומנהלם בריאן אפשטיין הצליחו להסתיר היטב את העובדה שג'ורג' הריסון היה חולה באותו יום בדלקת שקדים. הוא קדח מחום, רעד ולא הצליח להגיע בכלל לסאונד צ'ק. למרות האמור, ההופעה הזאת כבשה את אמריקה והפכה את הלהקה למטאורית. מאז ייזכר ה- 9 לפברואר כתאריך מאוד מיוחד בהיסטוריה של ה"ביטלס". יותר מכך, הסיפרה 9 תהפוך למעין אובססיה של ג'ון לנון ולהלן רשימה חלקית בלבד בה הסיפרה מתקשרת עימו: הוא נולד ב- 9 לאוקטובר. גם בנו של לנון שון נולד ב- 9 לאוקטובר וחולק איתו יומהולדת. הבית הראשון בו גר היה ברח' ניוקאסל מס' 9. ההופעה הראשונה בקאוורן כפי שכתבנו כאן ב- 9 לפברואר. בריאן אפשטיין ראה אותם לראשונה כפי שכתבנו בדיוק 9 חודשים לאחר מכן ב- 9 לנובמבר. החוזה של הלהקה עם חברת EMI נחתם ב- 9 למאי 1962. השיר "Dream #9". השיר "Revolution #9". השיר "One After 909". לנון ויוקו גרו בדירה 72 בבניין דקוטה 72 מכפלה של 9 וכן 7+2 = 9. לנון הלך לעולמו ב- 8 לדצמבר אבל בזמן ליברפול זה היה ב- 9 לדצמבר. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 09.02.2004 "אני לא רוקד, אני לא רוקד כשעצוב. "אני לא רוקד, אני לא רוקד כשעצוב" שר ארקדי דוכין למילותיהם של מיכה שטרית ואלון אולארצ'יק. השאלה איך אפשר להיות עצוב, במיוחד עם שירי רוק שנותנים חשק לקרוע את רחבת הריקודים, כן, כן כאלה כמו של "פרנץ פרדיננד", שאלבום הבכורה שלהם יצא ב- 09.02.2004. תמיד טוענים שהסקוטים רציניים ומדוכדכים וגם כשהגיטרות בידיים שלהם מנסרות את הלילה, עדיין המלנכוליה מרוחה על התמונה הכללית. אבל זה רחוק מלהיות המקרה של אלכס קפרנוס, ניקולס מקארת'י, בוב הארדי, ופול תומסון. ההתחלה של המלחמה הזאת הייתה מגוחכת עד אימה, עם תוצאות טרגיות – וזה בדיוק הסיפור. זו מלחמה מגוחכת, לא הגיונית טרגית וקטלנית. הכול התחיל ביום יפה ובשישה חברי מחתרת סרביים שהחליטו להתנקש ביורש העצר האוסטרו-הונגרי פרנץ פרדיננד, או יותר נכון נבחרו כי היו חולי שחפת, מחלה סופנית בימים ההם, ולכן משימת ההתאבדות הזאת הייתה קטנה עליהם. השיירה של פרנץ פרדיננד עברה ברחובות סרייבו. הראשון שהיה אמור לירות עליו, לא עשה זאת כי לא מצא עמדה טובה. השני, זרק מקל דינמיט על השיירה, קפץ לנהר ובלע גלולת ציאניד. רק שהגלולה לא עבדה. שלו אותו מהמים ופוצצו אותו במכות. פרנץ פרדיננד יצא שלם לחלוטין מהפצצה והמשיך ליעדו. בדרך חזרה הנהג שלו טעה בפניה ונכנס לרחוב ללא מוצא. בזמן שהנהג עשה רברס, גבריאלו פרינציפ, שלף אקדח וירה ביורש העצר ואשתו מטווח קצר. הכדור שפגע בפרנץ פרדיננד היה יריית הפתיחה לאירוע שישנה את פני הכדור - מלחמת העולם הראשונה. 90 שנה מאוחר יותר רביעיה סקוטית חביבה מגלאזגו החליטה שהסיפור של יורש העצר חשוב מספיק כדי לקרוא ללהקה על שמו. "אחד הדברים שהפגישו את חברי הלהקה הזו היא שנאה משותפת לאליטיזם", מספר הזמר והגיטריסט אלכס קפרנוס. "אני מתעב אליטיזם במוזיקה, זה אחד הדברים המכוערים, גם לילדות בנות 13 מגיע לשמוע מוזיקה הגונה!" אני אוהב חתרנות ואני אוהב מוזיקת ​​פופ", הוא מרחיב. "חבר אותם יחד ותקבל רגעי קסם". אנחנו בסך הכל ארבעה בחורים שעוסקים במוזיקה וצחוקים" מספר קפרנוס שמוכיח שהחיים יכולים להיות עם וייב חיובי גם לרוק סטארים מסוגו. "פרנץ פרדיננד" הביאו איתם הרבה הרמוניות והומור בהשראת בריטפופ (מזכירים מעט את "בלר" של הניינטיז) גיטרות מהנות ופאנקיות והרבה גרוב שמותאם לרחבת הריקודים. האלבום מלא הפוטנציאל משופע בטקסטים הנושאים סאטירה מפתיעה, שנינות ורומנטיקה חסרת בושה. אף אחד מהטריקים האלה לא היה חדש ב- 2004 כשהם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם ב"דומינו רקורדס". עם זאת, מעטים השתמשו בשטיקים האלה טוב יותר מקפרנוס, תומסון (הסקוטי היחיד בלהקה), בוב הארדי וניק מקארתי. אלכס קפרנוס ופול תומסון נפגשו במסיבה והחלו בחברות קרובה וניגנו יחד ב- "Yammy Fur", ולאחר מכן החלו לכתוב ביחד שירים. בערך באותו זמן, קפרנוס לימד את חברו בוב הארדי לנגן בס לאחר שהאחרון קיבל גיטרה בס ממיק קוק מלהקת בל וסבסטיאן. קפרנוס פגש את גיטריסט הקצב ניק מקארתי, שחזר לסקוטלנד לאחר שלמד נגינה על גיטרת בס וניגן בלהקת פיוז'ן ומוזיקת עולם אתנית במינכן, גרמניה. הוא גם ניגן בקונטרבס, צ'לו ובלוטה ערבית.  לאחר שהחברים התאחדו, הם התקבעו על השם "פרנץ פרדיננד" עבור הלהקה שלהם. השם נוצר במקור בהשראת סוס מירוץ בשם הארכידוכס פרדיננד. לאחר שראתה את הסוס זוכה בלוח נורת'מברלנד ב-2001, הלהקה החלה לדון בארכידוכס פרנץ פרדיננד וחשבה שזה יהיה שם להקה טוב בגלל הנימול של השם וההשלכות של מותו של הארכידוכס. עד אמצע 2002, "פרנץ פרדיננד" הקליטו חומר ל EP שהם התכוונו לשחרר בעצמם, אבל השמועה על הלהקה עברה מפה לאוזן והם חתמו בדומינו במאי 2003. זמן קצר לאחר מכן, הלהקה עזבה למאלמו, שבדיה לעבודה עם המפיק השבדי טורה יוהנסון שהפיק בהצלחה את כל האלבומים של להקת הרוק השבדית "הקרדיגנז". לאחר התחלה מאופקת עם סינגל הבכורה " Darts of Pleasure ", הגיע הסינגל השני " Take Me Out " שמתחיל כמו אינדי רוק סטנדרטי בסגנון פוסט-סטרוקס, שמעביר הילוך באופן דרמטי, מאיט באופן בלתי צפוי, מציג קצב פאנקי, פזמון פנטסטי וריף גיטרה בלתי נשכח שגורם לך לזוז אוטומטית מצד לצד לפי הקצב. כותב השיר אלכס קפרנוס אמר שהרעיון לנושא השיר הגיע מצפייה בדו-קרב צלפים ב- Enemy at the Gates סרט בבימויו של ז'אן ז'אק אנאוד וכי "זה הרגיש כמו מטפורה טובה מאוד לסוג המצבים הרומנטיים שאנו מוצאים את עצמנו בהם לפעמים". ריף הגיטרה השיחה והתשובה והמנגינה הווקאלית נוצרו בהשראת מוזיקאי הבלוז Howlin' Wolf. "התמונה הזו של שני הצלפים הותירה עליי השפעה לא קטנה; זה הרגיש כמו מטפורה טובה מאוד לסוג המצבים הרומנטיים שאנו מוצאים את עצמנו בהם לפעמים", אמר. "אתה יודע, איפה ששניכם יודעים שאתם בעניין של האחר אבל אף אחד לא רוצה לחשוף את הפגיעות שלו ולעשות מהלך, ולתת לשני לדעת איך הם מרגישים. בסינגל השלישי - " The Dark Of The Matinee ", הם יצרו להיט רדיו ענק על "הסביבה האוטופית" של תיאטרון אמצע אחר הצהריים. בעוד ש- " Michael " הוא שיר אהבה המכוון ישירות לגבר. הסולן אלכס קפרנוס הצהיר בראיון למגזין הבריטי "Boyz" שהשיר נכתב על שני חברים שלו: "זה היה לילה אחד כשאני והלהקה יצאנו עם חברים מגלזגו, והלכנו למסיבת ריקודים במחסן שנקראת דיסקו X. ושני החברים האלה התחברו לזה בצורה מאוד סקסית." השיר מכיל הודעה סודית מ-1:35 עד 1:39 האומרת (אם מנוגנת לאחור), "היא דואגת לך, התקשר לאמא שלך" כהומאז' לדאגה של הבסיסט בוב הארדי שטרח לציין שהוא חייב להתקשר דחוף לאימו. השיר הפותח את האלבום " Jacqueline " נוצר בהשראת חברה של הסולן אלכס קפרנוס שסיפרה לו על מפגש עם גבר מבוגר. הוא נזכר: "כשהיא תיארה את זה, יכולתי לראות את המבוכה והדחייה שהוא סבל כשהבין איך היא באמת ראתה אותו, לעומת איך שהוא חשב שהיא רואה אותו". האלבום שמורכב בעיקר ממוזיקה שמחה, נחתם למרבה האירוניה עם מבט מהורהר אל העתיד. ההתייחסויות המבשרות רעות להיווצרות דם ו- 40 רגל בשיר " 40' " שנותרו נראות כהתייחסויות שקופות להתאבדות. הלהקה טוענת שזה קשור יותר להשלכת עצמך למצב קשה מאשר מגשר רכבת. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

ב- 9 לפברואר 1970 שוחרר האלבום" Morrison Hotel", אלבום האולפן החמישי של "The Doors". אז "Morrison Hotel" הוא מלון אמיתי בדאונטאון של לוס אנג'לס' שם גם צולמה העטיפה הקדמית של האלבום. האלבום מוכר גם כ -"Hard Rock Café" - כשמו של הצד הראשון של תקליט הויניל שם צולמה גם העטיפה האחורית – ברשת הארד רוק קפה הממוקמת ב- East 5th Street לוס אנג'לס. באלבום הזה הלהקה עזבה את השפעות הפסיכדליה כמעט לחלוטין וחזרה אל שורשיה, אל סגנון הבלוז, זאת לאחר שספגה ביקורת בעקבות אלבומה הקודם " The Soft Parade " שיצא בשנת 1969. שינוי הצליל הזה של "הדלתות" השתלם, שכן הלהקה זכתה להצלחה ביקורתית ומסחרית כאחד, כשהאלבום הגיע לטופ 5 במצעד האלבומים בארה"ב והפך גם לאלבום של הלהקה שצעד הכי גבוה בבריטניה. עם זאת התוצאות המרשימות הללו לא השתקפו מתוך תהליך היצירה וניתן לומר שבאלבום הזה החלה ההתפוררות של הלהקה. Jim Morrison היה מעורב בהלחנת כל השירים באלבום ולמעשה כתב לבדו כמחצית משירי האלבום. עם זאת, יתר חברי הלהקה לא יכלו כבר לסבול אותו בתקופה ההיא. החזרות וההקלטות לא היו קלות. ג'ים מוריסון והגיטריסט Robby Krieger נקלעו אפילו לתגרה' כי מוריסון התעקש להכניס לקרדיט הכתיבה באחד השירים את שמו של חברו מימי בית הספר לקולנוע, לאחר שעזר לו לכתוב אותו. מהאלבום הזה לא שוחררו סינגלים או להיטים גדולים, עם זאת, למרות שהוא לא כלל "להיטים" יש בו כמה שירים טובים ובפרט " Roadhouse Blues ", שיר הפתיחה המדהים, אשר ללא ספק ממקום גבוהה ברפרטואר העשיר של הלהקה. השיר נפתח בריף הגיטרה המחוספס, הסוחף והקליט אליו מתלווים הבס של נגן הסשן Lonnie Mack, המוכפל על-ידי הבס מהפסנתר של Ray Manzarek והמפוחית של ג'ון סבסטיאן מלהקת ה- "Lovin’ Spoonful". השיר הזה ללא ספק נותן את טון לסגנון הבלוז-רוק שחולש על שאר השירים האלבום. נכון, " Roadhouse Blues " הוא גם כנראה נקודת השיא של האלבום אשר רק הולך ונחלש ככל שמתקדמים עם השירים, אך עדיין מדובר באחד מאלבומיה הקלאסיים של הלהקה. האלבום כולל גם שני שירים שהוקלטו בזמן הקלטות שניים מאלבומיה הקודמים של הלהקה: הראשון, " Indian Summer " שהינו אחד מהשירים הראשונים שהלהקה הקליטה עוד בשנת 1966 - בזמן הקלטת אלבום הבכורה של הלהקה. השיר הושפע מתאונת דרכים שאותה ראה ג'ים מוריסון כילד בן ארבע כשהיה בדרכו למקסיקו יחד עם משפחתו. בתאונה נהרגו מספר אינדיאנים ומוריסון צוטט כאומר שנשמותיהם התרוצצו שם בטירוף ופשוט קפצו אל תוך נשמתו. השיר השני, " Waiting for the Sun " הוקלט כדמו בזמן הקלטת האלבום "Waiting For The Sun" שיצא בשנת 1968, רק שהלהקה לא אהבה איך שהוא נשמע בזמנו והפעם חזרה לעבוד עליו ביתר מרץ וחשק. שירים מעניינים נוספים: הרצועה הרביעית " Peace Frog " עם ריף הגיטרה הFאנקי של רובי קרייגר אשר נכתב באולפן וכולל את המילים "Blood in the streets of the town of New Haven" המתייחסות למעצרו של מוריסון על הבמה בניו הייבן שנת 1967. הרצועה החמישית " Blue Sunday " שהינה בלדה טהורה עם האורגן הקליל של Ray Manzarek והמשפטים היפייפיים הבוקעים מהגיטרה של Robby Krieger. השיר השמיני " The Spy " שלוקח את הלהקה הכי רחוק שאפשר מבחינת סיגנון אל סצנת מועדוני הלילה של הג'אז. השיר הזה פשוט מקסים והוא שונה מכל דבר אחר שהדלתות הקליטו מעולם. השירה של Jim Morrison ממוקדת וחזקה, וכך גם המילים שמהלכות על הגבול הדק שבין אהבה למניפולציה. להאזנה לאלבום: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 09.02.1984 “You can't always get what you want, but if you try sometimes, you might find, you get what you need.” ב- 09.02.1993 הוציא Mick Jagger את אלבום הסולו השלישי שלו "Wandering Spirit". שנות השמונים לא היטיבו עם מיק ג'אגר והאבנים המתגלגלות, ככל שהאייטיז התקדמו, הם פחות ופחות מצאו את מקומם, החיכוכים בלהקה גברו בעיקר בין Mick Jagger ל- Keith Richards עד למצב של נתק כמעט מוחלט ביניהם, זה ניכר היטב גם באלבומים שלהם שיצרו פחות ופחות רגעים טובים באייטיז, זה ניכר היטב ב- "Undercover" ו- Dirty" Work". 1988, האייטיז עמדו להיגמר, ו- Mick Jagger המסוכסך, והמתוסבך מקבל טלפון מחברו ללהקה Keith Richards , הם משוחחים ביניהם ומשלימים "מרווח הנשימה זה דבר מבורך, אבל ניסיתי לשמור על הלהקה ביחד" אמר אחר כך ריצ'ארדס, ג'אגר מצידו שחטף כמה מכות לאגו באייטיז (סרטים שהופיע בהם ונכשלו, ושני אלבומים שהותירו רושם מינורי), היה כעת במקום אחר, מפויס יותר. וכך, לאחר הפיוס ביניהם "הרולינג סטונס" מוציאים בשנת 1989 את האלבום שמחזיר אותם לשליטה מלאה על ההגה "Steel Wheels". במקביל, אחרי האלבום "הרולינג סטונס" יוצאים למסע הופעות שלאחריו הם נפרדים מביל ויימן שעוזב את הלהקה רשמית בינואר 1993, ולאחר מסע ההופעות חברי הלהקה לוקחים פסק זמן על מנת לעבוד אלבומים אישיים. ג'אגר שנכנס לתוך הניינטיז הוא כבר אומן בשל ורגוע יותר. הוא מחפש לבסס את עצמו מחדש כאומן סולו, והוא מסמן את ריק רובין כמפיק הבא של אלבומו. רובין מפיק יהודי אמריקאי שייסד בתחילת האייטיז את חברת התקליטים "דאף ג'אם" שהפכה לכח חשוב בפריצת הראפ וההיפ הופ לזרם המרכזי ("ביסטי בויז", "פאבליק אנמי", "ראן די.אמ.סי") היה בדיוק לאחר ההפקה המוצלחת לאלבום "Electric" של "הקאלט", וההצלחה המטאורית שלו בהפקת "Blood Sugar Sex Magic" - האלבום שהפך את "הרד הוט צ'ילי פפרז" מלהקת Fאנק רוק די קטנה, להרכב רוק חשוב. רובין שעבד באותה תקופה על אלבום הבכורה ללהקת הברים "The Red Devils" שניגנה בלוז עבור הלייבל שלו "Def American Recordings", משכנע את ג'אגר לשיר כמה שירים יחד עם "הרד דווילס", ליתר דיוק 13 שירי בלוז ישנים, כאשר מיק שר בלייב. רובין שהאזין להקלטות קלט שג'אגר פורח ושר היטב בסגנון הבלוז, ולמרות שג'אגר לא אהב את החיבור שלו ל"רד דווילס", ואף שיר מההקלטות לא נכנס לאלבומו השלישי "Wandering Spirit" הפור נפל, רובין כיוון את ג'אגר לאלבום שברובו מתמקד בFאנק (" Sweet Thing "), בלוז ( " Don't Tear Me Up " ), גוספל ( " Out of Focus ") , קאנטרי (" Evening Gown ") רוקבילי וגם רוקנרול ( " Wired All Night " ). רובין ציוות לאולפן כמה מוזיקאים שמשדרגים את האלבום, חלקם מוכרים יותר ( Lenny Kravitz ששר איתו ב- " Use Me " שהינו קאבר לביל ווית'רס, Flea מ"הצ'ילי פפרז", ובילי פרסטון, ומוזיקאים פחות מוכרים כמו הסקסופוניסט קורטני פיין שנותן כאן כמה נאמברים נפלאים (" Sweet Thing ", " Use Me ", " Think "), ו- Benmont Tench מ"טום פטי וההארטברייקרז". וג'אגר נשמע כאילו הוא עבד על הקול שלו, זה מורגש בעיקר בלהטטנות שבה הוא יורד ועולה לגבהים בסינגל הפותח של האלבום והמלא גרוב " Sweet Thing " שקצת מזכיר את "Miss U" של "הסטונז". החלק השני של האלבום הוא החלק של ג'אגר הבודד, שמחפש אהבה, ומתחנן לאהובתו, ושר לה שהיא חסרה והוא מתגעגע אליה כשהיא לא נמצאת בבלדה היפיפיה " Angel in My Heart ", והאלבום נחתם באופן מפתיע בשיר פולק אירי כפרי קצר בשם " Handsome Molly ", קטע שהוא יצר בהשראת שיר של מייק סיגר. את עטיפת האלבום יצרה צלמת הפורטרטים, והסלבס האמריקאית אנני לייבוביץ שבין יצירותיה אפשר למנות עטיפות לאלבומי ברוס ספרינגסטין , אמ.סי האמר, סינדי לאופר, וגם תמונה אינטימית של ג'ון לנון , ויוקו אונו, תמונה שצולמה על ידה ביום שלנון נרצח. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

טוב, עכשיו זה כבר ברור! מאז פיתחו של העשור החדש הגיבורים שלנו החליטו לאתגר אותנו מוזיקלית: "Pearl Jam", "Incubus", "Foo Fighters", "Smashing Pumpkins" וגם "Stone Temple Pilots" נושא סיקורנו, שחררו אלבומים אחרים, שונים מ"איזור הנוחות" שלהם! להקות שדהרנו איתן שנים על הדרך המהירה לקחו את היציאה החוצה ממנה וירדו מכביש 6 במחלף "קסם". אלו מביננו שהשתהו, מיצמצו ולא היו מהירי החלטה, פספסו את היציאה ויאלצו להמתין ליציאה הבאה כדי לחבור להמשך המסע המוזיקלי של האומנים הללו ועוד אחרים, שעוברים בשנים האחרונות תהליך של שינוי, יש שיאמרו מבורך ויש שיגידו פסול. ב- 7 לפברואר 2020 שחררה "Stone Temple Pilots" את אלבום האולפן השמיני שלה – "Perdida". אנחנו מודים, הפעם לא נמננו על אותם יחידי הסגולה שירדו מהדרך המהירה בזמן, אולי זה הטעם, אולי זה הגיל שעובד באופן שלילי על הרפלקסים המוזיקליים שלנו, אבל אנחנו חייבים להודות שבשמיעה ראשונה זה נשמע לנו תלוש, לא מחובר, "אבוד" ממש כמו התרגום של הכותרת "Perdida" מספרדית. אבל ככל שהאזנו יותר לאלבום הזה, הרגשנו שאנחנו מצליחים להתאושש מההלם הראשוני ומצמצמים לאט לאט טווח לקראת חבירה עם הלהקה ועם האלבום, ולאט לאט מצטרפים לאותם יחידי סגולה, מהירי החלטה שמעולם לא ניתקו מגע. Photo: Michelle Shiers החברים מסן דיאגו עברו לא מעט טלטלות במהלך השנים. ההתמכרויות, המריבות, בעיות ההתנהגות, הפרידה לא מזמר אחד אלא שניים. אבל בשנת 2018 נראה שהדברים הולכים ומתחברים עבור וותיקי סצינת הגראנג', עם האלבום שנשא את שם הלהקה ועם הזמר החדש יוצא האקס פקטור Jeff Gutt. נראה כי הבחירה להכתיר את האלבום משנת 2018 בשם של הלהקה לא היתה סתמית, והיא סימנה סוג של התחלה חדשה עבור STP. מאוחר יותר קיבלנו אותם להופעה כאן בתל אביב וחזינו במו עיננו בחיבור ההולך ומתגבש ובכימיה ההולכת ונרקמת בין החברים הוותיקים לפרונטמן החדש שלהם. אבל בדיוק כשחשבנו שנמשיך לקבל עוד מאותה STP ישנה ומוכרת, הגיע Perdida, טרף את הקלפים והבהיר לנו כמה צדק ג'ון לנון כשכתב שהחיים הם מה שקורה לך כשאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות. באלבום הזה לא מצאנו זכר ל- STP החצופה והנושכת של שנות התשעים. זו אפילו לא ממש אותה להקה שהכרנו בקטעים האקוסטים מהאלבום " Purple " ודומיהם, וזה יצר אצלנו אכזבה מסוימת. אבל אז פתאום קרה דבר מופלא. בהאזנה השלישית או הרביעית הצלחנו להבין מה הם רוצים להגיד לנו. הצלחנו לשמוע את Chris Cornell האקוסטי של " Euphoria Mourning " ושל " Higher Truth " בלחן של " Fare Thee Well " ובגיטרות ובכלי ההקשה של " Three Wishes ". זיהינו את סגנון הנגינה הקלאסי והייחודי של Steve Howe בשיר הנושא " Perdida ", וקיבלנו דה ז'ה וו מהאלבום " Led Zeppelin III " למשמע הפתיחה של " She's My Queen ". העלנו זיכרונות ענוגים לצלילי סולו הכינור ב- " Miles Away " הוואלסי שהצליח להחזיר אותנו לכינור אלמותי אחר מהשיר "One More Cup of Coffee" של Bob Dylan , מהאלבום המופתי "Desire", והחלילים ? כן, כן יש גם חלילים שלעיתים מרחפים מעל המוזיקה ומזכירים את "Camel" או "Focus" כמו בקטע " I Didn't Know the Tim e" ולעיתים תוקפנים וחוצפנים שמזכירים את "Jethro Tull" כמו בשיר " She’s My Queen ". המלודיה והשירה ב- " Years " נשמעו לנו כמו Lenny Kravitz וסולו הסקסופון שם זרק אותנו לקטעים פרוגרסיביים משנות השבעים. ויש כאן אפילו קטע אינסטרומנטאלי לא רע - " I Once Sat at Your Table ". אז נכון זה לא אלבום "STP" טיפוסי ולא תצליחו לשמוע כאן אפילו ריף מחוספס אחד או פאוור קורד קטן לרפואה. נכון, אין פה שום דבר שונה או חדשני, אבל עדיין יש פה אלבום שמצליח לעורר בנו געגועים לתקופות אחרות ויפות, מצליח לפרוט על נימי הרגש ולהזכיר לנו כמה כיף לפעמים ללחוץ באופן פתאומי על הבלם, סתם כך באמצע הדרך המהירה, ולשבור החוצה לדרך צדדית, לראות את הנוף, להריח את הטבע ולחיות את הרגע, אתנחתא קסומה, באמצע כל ההמולה והרעש שמסביב. אז בואו תלחצו לרגע על הבלם, תעצרו לשלושת רבעי שעה את השגרה התובענית ותקשיבו לאלבום הקסום הזה ב: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

פינה בקטנה... והפעם על הפעם הראשונה בה "R.E.M." נכנסה לאולפן. ב- 8 לפברואר 1981 נכנסו הזמר Michael Stipe , הגיטריסט Peter Buck, המתופף Bill Berry והבסיסט Mike Mills, בפעם הראשונה לאולפן הקלטות. זה קרה בסטודיו "Bombay" שבעיר Smyrna במדינת ג'ורג'יה בארה"ב, והמטרה היתה הקלטת הסינגל הראשון שלהם שיהפוך לסנונית הראשונה בקריירה מופלאה: "Radio Free Europe". במהלך הסשנים יוקלטו שלושה שירים: "Gardening At Night", "Radio Free Europe" ו- "(Don't Go Back To) Rockville", כאשר "Radio Free Europe" ישוחרר כאמור כסינגל הראשון של הלהקה ויזכה להצלחה מקומית בתחנות הרדיו של הסטודנטים באזור. (Photo: Soundonsound.com) ההצלחה המקומית הזו תמשוך את תשומת הלב של חברת התקליטים "I.R.S. Records", אשר תמהר להחתים את הלהקה על חוזה הקלטות, במסגרתו תשחרר הלהקה בשנת 1982 את האי.פי. "Chronic Town". בהמשך תשחרר הלהקה בשנת 1983 את אלבום הבכורה שלה "Murmur", אשר זכה לתשבחות מהמבקרים ואפילו זכה בסקר המבקרים של מגזין ה"רולינג סטון" כאלבום השנה כשהוא עוקף את "Thriller" של מייקל ג'קסון. להאזנה לשיר: Spotify "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

פינה בקטנה... והפעם על רגע היסטורי ומכונן שהיווה את אקורד הפתיחה לקריירה המפוארת של "Iron Maiden". ב- 8 לפברואר 1980, שחררה "Iron Maiden" את הסינגל הראשון שלה אי פעם - "Running Free". הסינגל שוחרר כחודשיים לפני שיצא אלבומה הראשון של הלהקה באפריל 1980 והוא נכתב על-ידי הבסיסט Steve Harris והזמר Paul Di'Anno. מילות השיר הן מעין אוטוביוגרפיה על חייו של הזמר, כילד מופרע בן 16, מורד, שובר מוסכמות וחופשי. גם עטיפת הסינגל הינה היסטורית הואיל והיא מציגה לראשונה את דמותו של אדי שתלווה את הלהקה עד היום. רגע היסטורי נוסף הקשור בסינגל הזה היא העובדה שחברי הלהקה סירבו לנגן אותו עם פלייבק בתוכנית הבריטית "Top Of The Pop" ששודרה בערוץ BBC. המדובר היה בתוכנית מוזיקה שבועית שבה האומנים המופיעים היו מבצעים את שיריהם עם פלייבק. נוכח התנגדות חברי הלהקה התרצו מנהלי התוכנית לבסוף ואפשרו ללהקה לבצע את השיר בלייב. בכך הפכה הלהקה לראשונה שביצעה שיר בתוכנית "TOTP" בלייב מאז להקת "The Who" עשתה זאת בשנת 1974. בהקלטה ניתן לראות את אחת מההופעות המוקלטות הבודדות עם הגיטריסט Dennis Stratton שיוחלף בהמשך על-ידי Adrian Smith . להאזנה לשיר: Spotify "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

ב- 8 בפברואר 1993, במהלך ההופעה של "Alice in Chains" באולם ה- "Cirkus" בשטוקהולם, שבדיה, עמד הזמר Layne Staley באופן נחרץ נגד נאציזם וגזענות. (Photo: Tim Mosenfelder) האירוע התרחש במהלך סיבוב ההופעות האירופי של "Alice in Chains" יחד עם "Screaming Trees", וכחודש לאחר שהבסיסט Mike Inez החליף את Mike Starr . בתקופה שבה הלהקה הייתה בשיא הצלחתה עם " Dirt ", ההופעה קיבלה תפנית בלתי צפויה כאשר סקינהד נאצי שהיה בקהל החל להצדיע במועל יד ולתקוף פיזית מעריצים אחרים במוש פיט. סטאלי, שידוע בגישה הבלתי מתפשרת שלו, לא התכוון לתת לאירוע הזה לעבור בשקט. מיד לאחר שהלהקה סיימה לנגן את השיר " It Ain't Like That " עצר סטיילי את ההופעה והפנה את תשומת לבו אל המעריץ המתפרע. במקום פשוט לקרוא אותו לסדר או לבקש מאנשי הביטחון ללוות אותו החוצה מהמקום, הוא הזמין אותו לעלות לבמה, לעיניהם מלאות הפליאה של הקהל וחבריו ללהקה. לאחר שהאבטחה עזרה לאותו סקין-הד לטפס לבמה, סטאלי הנחית שני אגרופים לפניו של הסקין-הד לפני שדחף אותו מהבמה. הקהל פרץ בתשואות ותרועות, ותמך באופן מלא בפעולה הנחרצת של סטאלי. לפני שחידש את ההופעה, רכן סטאלי למיקרופון וצעק: " Fucking Nazis die! ". באופן מדהים יש עותק וידאו של ההופעה המלאה, כך שתוכלו לצפות ברגע ההיסטורי בסביבות הדקה ה- 47:00 של הסרטון: למרות שהתקרית זכתה לתמיכה גורפת מצד מעריצים, הסקין-הד התלונן נגד סטאלי במשטרה, אשר פתחה בחקירה. בזמן שהרשויות השבדיות מנסות לאתר אותו, ליין סטאלי וטכנאי הגיטרה של הלהקה, רנדי בירו, כבר עלו על מעבורת לפינלנד בניסיון לברוח מהמקום. עם זאת, שאר חברי "Alice in Chains" - הגיטריסט Jerry Cantrell , המתופף Sean Kinney והבסיסט Mike Inez נעצרו, והדרכונים שלהם הוחרמו עד לחזרתו של סטאלי. עם זאת, החקירה קיבלה תפנית בלתי צפויה כאשר דווקא אחיו של הסקין-הד שהיה בקהל יצא נגד אחיו והגן על סאלי ועל הלהקה. זמן קצר לאחר מכן משטרת שבדיה ביטלה את החקירה. הסטליסט המלא שנוגן באותו ערב: Dam That River We Die Young Them Bones Would? Love, Hate, Love Junkhead God Smack Bleed the Freak Put You Down Sickman It Ain't Like That Rooster Dirt Hate to Feel Encore: Angry Chair Man in the Box "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 08.02.1974 "אני אוהב מלנכוליה ומעולם לא מצאתי שזה אותו דבר כמו עצבנות או עצבות. תמיד נהניתי להיות מלנכולי, אולי בגלל שמצב הרוח הזה הוא מאפיין של הסביבה שבה גדלתי. זה מקום עגום מאוד ורוב המבקרים מוצאים אותו די עלוב. אני לא חושב שהוא עלוב אבל זה בהחלט סוג של מקום אבוד בזמן אבוד - שום דבר לא השתנה בחלק הזה של אנגליה במשך מאות רבות של שנים" הוא נולד במאי 1948 בעיירה מלטון במחוז סופולק, אנגליה, השם המלא שלו בריאן פטר ג'ורג' סנט ז'ן לה בפטיסט דה-לה סאל אינו...שם שובר שיניים ללא ספק, אנחנו נסתפק בשמו המקוצר בריאן אינו. הוא תמיד יהיה ידוע בעיקר בזכות המצאת הז'אנר "מוזיקת ​​אווירה", ובשל עבודתו כמפיק יוצא דופן מאחורי קלאסיקות כמו "Remain In Light", " The Joshua Tree " ו"טרילוגיית ברלין" של בואי, אבל עוד לפני שהפך למפיק פורץ דרך, הוא יצר את המוזיקה של המחר כאן ועכשיו. אינו לקח את חוקי המוזיקה, ומתח אותם עד לקצה הגבול האנושי. הוא לקח שירי פופ ביסודם ופירק אותם על מנת לחקור צלילים יחודיים, ויוצאי דופן באלבום הסולו הראשון שלו "Here Come the Warm Jets" שיצא ב- 08.02.1974. זה קרה זמן קצר לאחר שעזב את להקת "רוקסי מיוזיק" איתה הוא הקליט שני אלבומים. אינו הצעיר למד בבית הספר הדקדוק הקתולי באיפסוויץ' שם החל להאזין למספר תקליטים של אמני אר אנד בי אפרו אמריקאים, בלוז ודו וופ; הוא שאב השראה במיוחד ממשפחת לאפייט, צמד המוזיקאים הניו יורקי דון וחואן, "הצלליות", וריצ'רד הקטן אותן העריך כדמויות מפתח אמריקאיות מוזיקליות. הוא קיבל השראה גם מהצייר ההולנדי פיט מונדריאן. אינו גילה אותו לראשונה בזמן שהותו בבית דודו קרל אוטו אינו, שם היה אוסף יצירות אמנות. עד 1964, לאחר שרכש השכלה באמנות ומתמטיקה, פיתח אינו עניין באמנות ובמוזיקה ולא היה לו עניין עוד בעבודה קונבנציונלית. ב- 1966 למד אינו בבית הספר לאמנות וינצ'סטר, ממנו סיים את לימודיו ב- 1969. בווינצ'סטר אנו השתתף בהרצאה של Pete Townshend גיטריסט "The Who", הוא מציין זאת כרגע שבו הבין שהוא יכול ליצור מוזיקה ללא הכשרה רשמית. בזמן הלימודים, אנו השתמש ברשמקול ככלי נגינה. בסוף 1967 הקים אינו את ה- "Merchant Taylor's Simultaneous Cabinet", שלישיית אומני מוזיקה ופרפורמנס אוונגרדית עם שני בוגרי וינצ'סטר. לאחר מכן הגיעו קדנציות קצרות במספר להקות אוונגרד, שבחלקן הציג אינו את עצמו בתור סולן עם פרסונה תיאטרלית על הבמה, ובמקביל ניגן בגיטרה. ב- 1969, לאחר שנפרד מאשתו, עבר אינו ללונדון, שם החלה לנסוק הקריירה המוזיקלית שלו. הוא החל להיות מעורב בתזמורת הסקראצ' ובסימפוניה של פורטסמות'. בשלב מסוים, אינו נאלץ להרוויח כסף כעוזר הדבקה למדור הפרסומות בעיתון מקומי. כעבור שנתיים (1971) הצטרף אינו ל"רוקסי מיוזיק" עם בריאן פרי ואנדי מקאיי. אינו התבטא על אלילת המזל שהעירה לו פנים הפעם. "הייתה לי הזדמנות להיפגש עם הסקסופוניסט אנדי מקאיי בתחנת רכבת, מה שהוביל אותי להצטרף ללהקה, אם הייתי הולך עשרה מטרים יותר על הרציף, או מפספס את הרכבת הזו, או שהייתי עולה בקרון הבא, כנראה שהייתי מורה לאמנות עכשיו". אינו שהכיר את מקאיי עוד מתקופת הלימודים באוניברסיטה חלק איתו חיבה משותפת לאוונגרד ומוזיקה אלקטרונית. לאחר שסיבוב ההופעות "For Your Pleasure" הסתיים באמצע 1973, אנו עזב את הלהקה עקב חילוקי דעות עם בריאן פרי, מה שהשפיע על יכולתו של אינו לשלב את הרעיונות שלו. לאחר שעזב את "רוקסי מיוזיק" שיתף אינו פעולה עם Robert Fripp הגיטריסט והמייסד של להקת "קינג קרימזון", על האלבום עבדו יותר משנה לקראת יציאתו, במיוחד עם מערכת פורצת דרך שלימים נודעה בשם "Frippertronics". השיא נחשב כפורץ דרך להתפתחויות עתידיות במוסיקה ניסיונית ואמביינט. ב- 1973, אלפי סינגר ביים והפיק את "Eno", סרט תיעודי בריטי בן 24 דקות על בריאן אינו, שבמרכזו מפגשי ההקלטה לאלבום האולפן הראשון שלו, "Here Come the Warm Jets". באותה תקופה, אינו היה קלידן ומלחין אוונגרדי שזה עתה עזב את "רוקסי מיוזיק" כדי להפוך לאמן סולו. כפי שהסרט מראה, האלקטרוניקה המופשטת, עידן החלל והרבדים הקוליים שאותם הוא יצר, היו חדשים יחסית לרוק בתחילת שנות ה-70. הסינתיסייזר איתו ניגן בתקופת "רוקסי מיוזיק" ה- EMS VCS 3 שימש את אינו גם באלבום הסולו הראשון שלו. הסינטיסייזר כלל ג'ויסטיק מובנה ליצירת אפקטים קוליים, וניתן היה לחבר מקלדת חיצונית וכלים אחרים לעיבוד תווים. בנוסף ל- VCS 3, השתמש אינו במקלדות אלקטרוניות, אלקטרוניקה לשינוי קול ו- Tape Loops כדי ליצור טקסטורות שובות לב ואפקטים של זמזום. צלילי מדע בדיוני אינם שולטים באלבום. בלב כל שיר שולט סגנון הגלאם רוק. השימוש של אינו באלקטרוניקה נועד לצביעה, לטקסטורה ולהחלפת מצבי רוח על ידי הוספת אימה לשיר אופטימי, למשל, או היסטריה להחזרת רוקנ'רול. האלבום " Here Come the Warm Jets " עוסק בניגודים וקפיצה הלוך ושוב בין העבר לעתידו של הרוק. הוא הוקלט בתוך 12 ימים בלבד כאשר אינו מקבץ להקלטות שורה של מוזיקאים מגוונים ביניהם Phil Manzanera , ו- Andy Mackay ששיתפו איתו פעולה ב"רוקסי מיוזיק". Robert Fripp שגמל לו על שיתוף הפעולה ביניהם שנה קודם, Simon King מתופף להקת "Hawkwind", הבסיסט John Wetton והבסיסט Busta Jones (אלברט קינג, "טוקינג הדס", "Gang of Four"). "הסינתיסייזר, איך שאני מנגן בו, לא מצריך שום מיומנות ידנית. אתה לא צריך להיות חכם כדי לסובב כפתור." האמנות הופקה על ידי שיקול דעתו של אינו, בחירת הצלילים שלו וההתמזגות שלהם עם כלי נגינה מסורתיים. בסרט תיאר את עצמו אינו אומנותית כ"דקדנטי", כלומר המוזיקה שלו הייתה בין "חצי מתרבות אחת שפשוט גוססת וחצי מתרבות אחרת שרק נולדת". רוב השירים באלבום נתונים לפרשנות למעט שיר כמו " The Paw Paw Negro Blowtorch " המספר את סיפורו של וויליאם אנדרווד אפרו אמריקאי צעיר מפאו-פאו, מישיגן שהתיימר בזמנו להיות בעל יכולות פירוקינטיות, מה שהפך אותו לסלבריטאי מקומי (1882). לאחר שיצא האלבום ראיינה את אינו עיתונאית NME צעירה בשם Chrissie Hynde (אולי מכירים?) ושאלה אותו: מה עם השיר " On Some Faraway Beach " ששילב 27 פסנתרים? – זה שנכתב בהשראת חלום... אינו ענה לה על כך: "זה לא היה רק ​​בהשראתו - כל המילים לכך התרחשו בחלום. לעתים קרובות אני מתעורר ורושם את החלומות שלי כי אני מוצא אותם כל כך מסתוריים". "אני מוצא שהחלומות הם תמיד הרבה יותר מבריקים בבנייתם ​​מכל דבר שאני חושב עליו במודע. על האחד הספציפי הזה, הרגע התעוררתי עם כל המילים האלה בראשי וכתבתי אותן ישר בחושך. כשכותבים מתוך חלומות, אתה לא מרגיש שום אחריות על מה שאתה עושה, וזה חשוב לי". שם האלבום נחשד זמן מה בהקשר של מתן שתן, אך בראיון למגזין Mojo ב- 1996, אמר אינו שזה בא מתיאור שכתב לגיטרה המטופלת ברצועת הכותרת; הוא קרא לזה "'גיטרת סילון חמה'... כי הגיטרה נשמעה כמו סילון מכוון." להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

המלצת המערכת... והפעם, האלבום "Marquee Moon" של להקת "Television" אשר שוחרר ב- 8 לפברואר 1977. מדובר באלבום הבכורה של הלהקה ונחשב לאחד מהאלבומים המשפיעים על התפתחות הרוק האלטרנטיבי, הפאנק, האינדי ואפילו הניו ווייב. טלוויז'ן הינה להקה אמריקאית מניו יורק שהוקמה בשנת 1973 והיתה בין מובילה סצינת הפאנק של שנות ה- 70 בניו יורק. הלהקה הופיעה בקביעות במועדון ה- CBGB המיתולוגי בניו יורק החל משנת 1974, ואט אט בנתה לה קהל מעריצים שמשך את עיניה של חברת התקליטים אלקטרה. הגם שסיגנון הלהקה והאלבום מוגדרים תחת ז'אנר הפאנק, הלהקה רקחה כאן תמהיל מוזיקלי גאוני שהוא הרבה מעבר לכך, עד כדי כך שהוא פשוט לא ניתן לקיטלוג. אם הרעיון של סגנון הפאנק היה ליצור מוזיקה פשוטה, לא מורכבת, עם מבנה מוזיקלי בסיסי, שלא כולל יותר משניים שלושה אקורדים, אז "Television" לקחו את זה כמה צעדים קדימה והכניסו למוזיקה שלהם מוטיבים של רוק קלאסי, ג'אז, פסיכדליה, גראג' ואוונט-גארד. אך הדיסוננס שבין ההגדרה של הלהקה והאלבום תחת ז'אנר הפאנק לבין תוכנו של האלבום, אינו מסתיים בזה. רוב השירים באלבום הזה הינם שירים של מעל מ- 5 דקות, כאשר שיר הנושא עולה על 10 דקות. פשוט אנטיתזה מושלמת לפאנק. זה גם אלבום של גיטרות, אבל לא כאלה של שניים שלושה "פאוור קורדס" בסיסיים, אלא של מלודיות, ליינים וסולואים של שני גיטריסטים מוכשרים ווירטואוזים, שהופכים את האלבום הזה לאלבום הגיטרות הטוב ביותר שידעה סצינת הפאנק (אם בכל זאת ניצמד להגדרה). השילוב בין Richard Lloyd ל- Tom Verlaine פשוט אלוהי, הם מחליפים ביניהם את תפקידי הגיטרות, מצליבים ליינים וסולואים, חולקים מלודיות ומכפילים הרמוניות. קשה מאוד עד בלתי אפשרי להגדיר את סגנון האלבום. הוא ייחודי, מיוחד ושונה מכל דבר אחר. הוא זכה לשבחים רבים מצד הקהל והמבקרים וקיבל ציון מושלם מכל אחד ואחד מהמגזינים והמדרגים השונים. "הרולינג סטון", "Q מגזין", "Mojo", "Sputnikmusic", "Allmusic" ועוד, כולם העניקו לאלבום הזה ציון 5/5, בזכות ולא בחסד. האלבום "Marquee Moon" השפיע על להקות כמו "Sonic Youth", "REM", "Pixies", "Echo & the Bunnymen" ואפילו "Joy Division", כאשר עבודת הגיטרות המצוינת בו היוותה מודל לחיקוי לגיטריסטים כמו The Edge , John Frusciante ועוד רבים וטובים. האלבום הזה גם נמצא מן הסתם ברשימת 500 האלבומים הגדולים של מגזין "הרולינג סטון". ועכשיו אתם פשוט חייבים להאזין לו: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!