זהו האלבום השנוי במחלוקת "AMO" של הלהקה הבריטית "Bring Me The Horizon" ונפתח בציטוט מאת Oliver Sykes הזמר של הלהקה: “Everything boils down to love in the end" בהתאם למשפט השנוי במחלוקת הזה גם האלבום הוא כזה, אוליבר והקלידן Jordan Fish לוקחים את הקו הניסיוני והאלקטרוני שהחל ב-2013 באלבום Sempiternal והתחזק ב-2015 באלבום That's the Spirit למחוזות חדשים ומעניקים לו נפח הרבה יותר גדול ומגוון מבעבר. השניים לוקחים פה את מושג ה"אהבה" ומפרקים אותו בין השירים, כשהוא נע על הקו שבין רומנטיקה טהורה לתשוקה רעילה ומה שקורה ביניהם. אוליבר סיפר שהמקור לכך הם הגירושין שלו ב-2016 והנישואין השניים שלו ב-2017. הוא סיפר שהוא הרגיש כאילו עבר חיים שלמים בשנה אחת והכל התרכז סביב אהבה. היו לו הרבה רגעים קשים ומלחיצים וגם הרבה רגעים טובים ושמחים וזה מה שהביא אותו לכתוב על אהבה (זה אמנם נשמע קצת דביק על הנייר אבל באלבום פחות). אם בשני האלבומים הקודמים האלמנט האלקטרוני היה נוכח כדי לשרת את העוצמה של התופים והגיטרות ושולב במינון שלא העניק לו דומיננטיות יתרה, כאן כבר המצב הפוך והכיוון שונה. ישנם שירים כמו הפתיח "I Apologise If You Feel Something", "Nihilist Blues", “Ouch”, "Why You Gotta Kick Me When I'm Down?", "Fresh Bruises" שהאלמנט האלקטרוני שולט בהם באופן מובהק והוא זה שמוביל את השיר עצמו. (Photo: Pretty Puke) לא בכדי הסינגל הראשון שיצא מהאלבום היה Mantra שהוא ללא ספק המטאל המובהק באלבום, הלהקה רצתה להראות למעריציה שהיא עדיין נאמנה למקור, אבל הוא לגמרי לא נותן הצצה לכל מה שהאלבום מכיל. אליו התלוו גם הסינגלים Wonderful Life עם האורח Dani Filth, Sugar Honey Ice & Tea, In the Dark, Medicine ועוד. יש פה עילה לעזיבה ואפילו לכעס מצד המעריצים כי מי שהתחילה כאריה טורף, מקבלת היום יותר צורה של כלב דלמטי ! נשמע רע, אבל זו הפרספקטיבה שלנו וזאת למרות או בעצם בהתאם לכך שהאלבום הגיע הישר למקום הראשון במצעד הבריטי. בכל אלבום שהלהקה הוציאה היא עברה טרנספורמציה מסויימת, אחד הדברים היפים של הלהקה הזאת (מעבר לכך שהם מוכשרים ואמיצים בטרוף) הוא שכל אלבום שלה שונה מקודמו. אם תיקחו את Count Your Blessings שיצא ב-2006 ומתאים לז'אנר ה-Deathcore ותשוו אותו ל-Amo אתם לא תאמינו שזו אותה להקה. בואו נאמר שאפילו ה-DNA שלה עבר מעט טרנספורמציה בעצמו. אי אפשר להתכחש לכך שהחברה המוכשרים האלה אמיצים ולא דופקים חשבון לאף אחד וחופש היצירה שלהם חשוב להם יותר מכל. הם דוחפים ומאתגרים את עצמם בכל הקשור ליצירה וניתן לראות זאת בצורה ברורה בהופעות שלהם, שעד לפני שנה נראו כמו הופעת רוק רגילה לחלוטין והיום זה נראה כמו שילוב צבעוני בין סליפנוט וסלייר שפגשו את ג'סטין ביבר, ללא ספק צריכה להיות חוויה. לא סתם אוליבר שר בשיר "Heavy Metal": "I'm afraid you don't love me anymore 'Cause a kid on the 'gram in a Black Dahlia tank Says it ain't heavy metal" אז אל תקשיבו לאף מילה מאף אחד. תקשיבו לאלבום ותשפטו בעצמכם, להאזנה ב: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

מה עושה אומן שרואה את המציאות המוזיקלית הולכת ומשתנה לנגד עיניו? אם תשאלו את Matt Johnson, הכח המניע מאחורי "The The" והחבר הקבוע היחיד בה, הוא יענה לכם: "ממציא את עצמו מחדש". ב- 25 לינואר 1993 שחררה "The The" את אלבום האולפן הרביעי שלה "Dusk" והשלימה את המהפך המוזיקלי שלה מהסינת'-פופ של שנות ה- 80 לאלטרנטיב של שנות ה- 90. לקראת סוף שנות ה- 80, מבין Matt Johnson שהגישה שנקט בעשור האחרון פשוט לא עובדת יותר. הוא קלט שאם ימשיך בקו של אלבומי הניו ווייב והדאנס-פופ המצויינים, "Soul Mining" ו- "Infected", זו פשוט תהיה התאבדות מסחרית. הוא מסתכל ימינה, פונה שמאלה ורואה לנגד עיניו את האלטרנטיב מרים ראש, הוא רואה כיצד הגיטרות מחליפות את המקלדות ואיך התופים תופסים את מקומם של הסמפלרים והסיקוונסרים. הוא מבין שבנוף המוזיקלי הקיים אין עוד מקום להרכבים של איש אחד ושהקהל דורש בסופו של דבר גם לראות להקה שמנגנת על הבמה את השירים שהיא מקליטה באולפן. בקיצור, ג'ונסון הבין שהוא חייב לשנות גישה ולייצר משהו מופשט וגולמי, משהו שונה בתכלית מהחומרים המוקדמים של שנות ה-80 שלו, עם דגש על פורמט רוק בסיסי של גיטרה/בס/תופים. אז מה מאט עושה? הוא מתחיל לבנות להקה. הוא מביא את Johnny Marr , הגיטריסט לשעבר של "The Smiths", אותו הוא הכיר מאז תחילת שנות ה-80. מאט ניסה בזמנו לפתות אותו להצטרף לגרסה מוקדמת של "The The", אבל זה לא צלח כי Marr בחר לייסד את "The Smiths", שבינתיים התפרקה ואפשרה את האיחוד המרגש בין שני החברים. ג'ונסון מצרף גם את נגן הבס James Eller ואת המתופף David Palmer והוא אפילו מנסה לגייס את הקלידן Steve Hogarth שניגן באלבום "Infected", אבל מגלה כי איחר קצת את המועד, שכן הוגארת' כבר הצטרף ללהקת "Marillion", במקומו של Fish . יחד עם ההרכב הזה נכנס ג'ונסון לאולפן ומשחרר בשנת 1989 את "Mind Bomb", האלבום הכי שאפתני שלו עד אותה עת והראשון שהקליט בליווי להקה מלאה. אין ספק שבאלבום הזה הלך ג'ונסון כברת דרך מהדאנס-פופ של האלבומים הקודמים, אבל המהפך המוזיקלי שלו יושלם רק עם "Dusk". (Photo: uncut.co.uk) אם "Mind Bomb" התפרש אצל הקהל והמבקרים כסטייה זמנית והתנסות חד-פעמית, הרי שעם "Dusk" ג'ונסון זכה כבר ל"תעודת הכשר" ולחיבוק של קהילת האלטרנטיב. ג'ונסון בוחר להמשיך עם אותו הרכב שליווה אותו באלבום הקודם ובסיבוב ההופעות שנועד לקדם אותו ומייצר פה את אחת הפנינות הקסומות של שנות ה- 90, תערובת מוזיקלית ייחודית המשלבת אלטרנטיב, רוק, פופ, בלוז, גוספל ועוד. כל שיר באלבום הזה צבוע בצבע אחר של אווירה וסגנון. התחושה המתקבלת בהאזנה ל- "Dusk" מרגישה כמו טיול בחבל ארץ לא מוכר, בו הנוף הבתולי והמתחלף לא מפסיק לרגש ולהפתיע אותך. המסע שלנו מתחיל לאור "דמדומים" עם " True Happiness This Way Lies " ונאום הצהרת הכוונות של ג'ונסון, אשר מנסה לזקק לנו בכמה משפטים את עצם המהות של "האני מאמין" שלו. עוד לפני שקטר הרכבת מניע, משיב אותנו Matt Johnson לשיחת "פנינו לאן". בשילוב בין הטפה ודקלום מלא פאתוס, מסביר לנו ג'ונסון ש"החופש האמיתי היחיד הוא החופש ממשאלות הלב". למה? כי בכל פעם שאנחנו משיגים את מה שאנחנו רוצים, במקום לעצור לרגע וליהנות ממה שהשגנו, אנחנו מיד מפנים את תשומת הלב שלנו לריגוש הבא. נהג הקטר מחמם מנועים לקראת נסיעה וברקע מלווה אותנו " Love Is Stronger than Death ", אחד השירים היפים והמרגשים בכל הרפרטואר של ג'ונסון. שיר שנכתב בעקבות מותו הפתאומי של אחיו הצעיר Eugene, באמצע סיבוב ההופעות של "Mind Bomb" בשנת 1989. לצלילי האורגן הנוגה והאקוסטית של Johnny Marr , מאט מעביר לנו מסר חיובי של "אהבה" – אהבת חינם אינה תלויה בדבר. אהבה שעוצמתה חזקה יותר המוות. Matt Johnson מצא תרפיה בתהליך הכתיבה שסייע לו להתגבר על מותו של אחיו והשירה הנסדקת והמרגשת שלו משקפת את יכולתה של האהבה לפרוח בצל התמותה. כותרת השיר מגיעה מהשיר הכי גדול שנכתב אי פעם. שיר מלא סודות, רמזים וקדושה. "שיר השירים" אותו כתב שלמה המלך. הפסוק שממנו נטל ג'ונסון השראה הינו: "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל-לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל-זְרוֹעֶךָ כִּי-עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה". שהתרגום שלו לאנגלית "For love is strong as death". צלילי המפוחית של Johnny Mar אשר פותח את " Dogs of Lust " נשמעים כמו אדי הקיטור שעוברים דרך ארובת הקטר. Matt Johnson מודיע לנו ש"החום עולה לאט...", המסיק מוסיף פחם לדוד, הקטר נושף, נושף ומחרחר והבוכנות מניעים את גלגלי הרכבת לצלילי המונוטוניים של הגיטרה של של Johnny Mar, אשר ההשפעה שלו על סגנונו של האלבום מורגשת במיוחד בקטע המצוין הזה. השיר הבלוזי והמהפנט הזה זכה לרוטציה ב- MTV. שיר "נוטף זיעה" ממש כמו הקטר השמן והלוהט, בו ג'ונסון מצליח לתרגם לנו בהצלחה רבה את האופי הטוטאלי של "התשוקה". המסע המגוון והצבעוני נמשך עם פסנתרי ההונקי טונק של " This is the Night " - בלדת פסנתר סלונית" שמשמשת כמנהרה חשוכה דרכה דוהרת רכבת הקיטור שלנו לקראת האור הזוהר והבוהק של " Slow Emotion Replay " - יופי טהור ומזוקק ואולי השיר המפורסם ביותר של הלהקה. בית ספר לנגינת מפוחית ​​של Johnny Mar, עם מקצב מקפיץ ולחן מתקתק וקליט, אשר לעיתים נשמע מנוגד לליריקה הרצינית שלו, עם מילים כמו "אל תשאל אותי על מלחמה, דת או אלוהים, אהבה, מין או מוות...". הנוף ממשיך להתחלף לנו לאורך המסע עם " Helpline Operator " שצלילי החצוצרה והכינורות שפותחים אותו נשמעים לנו כמו חריקת גלגלי הרכבת על הפסים, אבל אז מגיע לו ליין הגיטרה של Johnny Mar ושוב מגביר את הקצב, כאשר הבס הפועם של James Eller והתיפוף היציב של David Palmer שומרים שהרכבת לא תסטה מהמסילה. אנחנו מאיצים את הקצב עם " Sodium Light Baby ". הפעם, Johnny Marr מגייס את אפקט ה- Wah-Wah ההנדריקסי כדי לדחוף את הרכבת הכבדה הזו במעלה ההר וג'ונסון דואג להסביר לנו ש"זו ההרגשה הכי מוזרה שהייתה לו אי פעם"... השליש האחרון של האלבום שקט יותר. כאילו מותאם ללוות אותנו בשלבים האחרונים של המסע באווירת "אמביאנט" כמעט מהפנטת. קטר הרכבת העייף מאט את הדהירה שלו עם " Lung Shadows " שנשמע לנו כמעט כמו קטע מאלבום של "7 Zero", הוא מתקרב לעצירה לצלילי החצוצרה הנוגה של " Bluer Than Midnight " ואז... הדלתות נפתחות בתחנה הסופית והתמונה האחרונה שנגלית לעיננו היא של " Lonely Planet ". "הכוכב הבודד" הזה מותיר אותנו עם מסר חזק ו"ירוק" שמסכם לנו את המסע: "If you can't change the world. Change yourself"... להאזנה לאלבום: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

ב- 25 לינואר 1975 התחולל קרב אגרופים בין חברי להקת "AC/DC" לבין אנשי הצוות של להקת "Deep Purple". איך והיכן זה קרה? הישארו להמשך הסיקור. (Photo: Violet Hamilton Collection) קרב האגרופים הזה התרחש ב- "Sunbury Pop Festival" - פסטיבל שנתי שנערך בשטח חקלאי צפונית מערבית לעיר מלבורן שבאוסטרליה. זו היתה השנה השלישית ברציפות של הפסטיבל, שנערך החל משנת 1972 במה שנקרא "סוף השבוע הארוך", אשר במהלכו נערכות חגיגות העצמאות של אוסטרליה. אורחת הכבוד של הפסטיבל בשנה זו הייתה "Deep Purple" אשר הגיעה במיוחד לאוסטרליה לצורך הופעה אחת ויחידה. "דיפ פרפל" בדיוק שחררה את האלבום "Stormbringer", אשר יצא לאור כחודשיים לפני ההופעה, ואף אחד לא שיער ששמו של האלבום יהווה מעין נבואה שהגשימה את עצמה, בכל הנוגע למה שהתחולל באותה הופעה. נתחיל בכך שחודש ינואר באוסטרליה הינו חודש קייצי, אך ביום בו "דיפ פרפל" היתה אמורה להופיע התחוללה סערת גשמים אדירה שהפכה את השטח החקלאי לאמבטיית בוץ אחת גדולה. הדבר השפיע על כמות הכרטיסים שנמכרו באותו היום 16,000 בלבד, לעומת עשרות רבות של אלפים בפסטיבלים שנערכו בשלוש השנים הקודמות. נמשיך בכך שמחיר כרטיס כניסה לפסטיבל עמד על 20$, סכום גבוה במונחים של אז ופי שתיים ממה שנגבה בשנה החולפת. המחיר הגבוה נקבע בעיקר על-מנת לכסות את העלות הגבוה שגבתה "דיפ פרפל" עבור הופעתה - סך של 60,000 דולר שהינם שווה ערך לסכום של כחצי מליון דולר במונחים של ימינו. זה היה השכר הגבוה ביותר ובפער גדול מבין יתר הלהקות, כאשר הנהלת הלהקה דורשת כי סכום זה ישולם ללא קשר לכמות באי הפסטיבל. בסופו של דבר, בעקבות המכירות הדלות של הכרטיסים נאלצו מארגני הפסטיבל לשלם את כל הסכום שהתקבל בידיהם ל"דיפ פרפל "כאשר ליתר האומנים, לאנשי ההגברה, התאורה וכו' לא שולם דבר. אבל מזג האוויר וסכום הכרטיסים המופקע לא יהיו הדברים היחידים שיזכרו לרעה מאותו פסטיבל. במהלך הפסטיבל פרצה על הבמה תגרה בין חברי להקת "AC/DC" לאנשי הצוות של "Deep Purple". הדעות חלוקות באשר לסיבה בעטייה פרצה התיגרה, אך כולם מסכימים פה אחד שזו אכן התרחשה בפועל. הגירסה הרווחת במחנה של "דיפ פרפל", כפי שהיא הובאה מפיו של David Coverdale , היתה כי לאחר ש"דיפ פרפל" סיימה את הופעתה, עלתה לבמה "להקה אוסטרלית" שהתחברה לציוד של "דיפ פרפל" ללא אישור, מה שהביא לפרוץ התגרה עם אנשי הצוות של "דיפ פרפל" אשר ניסו לנתקם ממערכת ההגברה. לעומת קוברדייל, המתופף Ian Paice העניק גירסה שונה לחלוטין, לפיה "AC/DC" הופיעה לפני "דיפ פרפל", אך חרגה באופן מהותי מהזמן שהוקצב לה ובכך לא הותירה ל"דיפ פרפל" מספיק זמן להופעה מלאה, הואיל והם היו מתוכננים לעזוב מיד בסיומה לשדה התעופה. Paice סיפר שמנהל הלהקה פשוט כיבה את מערכת ההגברה של "AC/DC" בכדי לגרום להם לסיים את ההופעה, ובעקבות כך פרצה התגרה. (Photo: Guitar Interactive Magazine) לעומת זאת, במחנה "AC/DC" הגירסאות היו שונות. נטען שם ש"דיפ פרפל" היתה זו שחרגה באופן מהותי מהזמן שהוקצב לה רק כדי למנוע מלהקת "AC/DC" להופיע אחריהם ולסיים את יום ההופעות, ובעקבות כך פרצה תיגרה בין שני הצדדים. גירסה נוספת מספרת שחברי "דיפ פרפל" לא רצו לעלות לבמה, בין אם בשל מזג האוויר הקיצוני ובין אם כי לא רצו להופיע לפני "AC/DC". בנסיבות אלה עלו חברי "AC/DC" לבמה ונגנו עם ציוד ההגברה של "דיפ פרפל", מה שגרם בסופו של דבר לתגרה. תהיה הסיבה לפרוץ התגרה אשר תהא, מה שבטוח הוא שהמנצחת הגדולה בקרב ענקי ההארד רוק היתה דווקא "AC/DC", להקה שהייתה אז רק בחיתוליה, אשר עלתה לבמה כחודש לפני ששוחרר אלבום הבכורה שלה "High Voltage". התקרית הזאת העלתה את קרנה של הלהקה הצעירה בעיני הקהל האוסטרלי, אשר מאוד העריך את התעוזה שלה ואת העובדה שהם לא התכוונו "לצאת פראיירים" אל מול הנפילים "הסגולים". "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

היינו מוכנים לתת הרבה על מנת להיות זבוב על הקיר בהקלטות של האלבום המופלא הזה, אנחנו בטוחים שקסם התרחש במהלך ההקלטות... האלבום הזה שוחרר ב-25 בינואר 1994. נראה שזה קורה הרבה, במיוחד בעולם המוסיקה, שכשלא מתכוונים או מתכננים, כשדברים נעשים בספונטניות וללא לחץ, נוצרים דברים מדהימים. זה גם סיפורו של האלבום הזה, שבהיסטוריה של הלהקה הוא מוגדר כ- EP אך הוא חורג מחוק ה- 25 דק' שמוגדר ל- EP. אם כבר מזכירים את ההגדרה של EP אז רק נציין שב- 1994 האלבום הזה היה אלבום ה-EP הראשון בהיסטוריה שהגיע למקום ה-1 בבילבורד 200. כמה "כיף" זה לחזור מסיבוב הופעות ארוך, מטורף ומתיש, כשאתה במומנטום מדהים מבחינת הצלחה ועשייה ולגלות שהבית סגור. איזשהוא כשל טכני במערכת גרם לכך שהלהקה, אם עד עכשיו לא כתבנו את שמה... "Alice in Chains", שכחה לשלם שכ"ד וכשהם חזרו מסיבוב ההופעות לא היה להם היכן לגור. הואיל והם הזמינו מראש מקום באולפן ההקלטות London Bridge Studio בסיאטל, הם החליטו להישאר שם עד שהם יתאפסו על עצמם וימצאו להם מקום לגור. (Photo: Chris Caroll) מבחינה פנימית בלהקה זו הייתה תקופה לא כל-כך קלה, למרות ההצלחה של האלבום "Dirt" . במהלך הסיבוב הם איבדו את הבסיסט שלהם Mike Starr לסמים וצרפו את הבסיסט של אוזי Mike Inez . הוא השתלב מדהים עם הלהקה ואף הקליט עימם שני שירים לפסקול הסרט של ארנולד שוורצנגר "The Last Action Hero" אבל הם עדיין לא עבדו איתו יחד ביצירת אלבום. בנוסף לכך, סיבוב ההופעות האינטנסיבי והעוצמתי שחק מהם הרבה והם הגיעו לאולפן די גמורים ושבעים מדיסטורשנים ומכות תופים. מסתבר שזה בדיוק מה שהם היו צריכים באותו הרגע וזה היה רגע חשוב בהיסטוריה של הלהקה. מבחן החיבור של מייק עם חברי הלהקה ביצירה ומבחן היכולת של כולם ליצור עכשיו דבר חדש אחרי האלבום המופתי "Dirt". לפני סיום סיבוב ההופעות תכננו חברי הלהקה להקליט איזשהו EP והם ביקשו מ Jerry Cantrell לא לכתוב כלום, הם רצו שזו תהיה עבודה משותפת של כולם. למרות שלא תוכנן להוציא את החומרים הללו על אלבום, אלא רק להקליט אותם כדמואים או חומר עתידי. אז ללא מקום לישון, משועממים, שחוקים מסיבוב ההופעות ועם בסיסט חדש הם צרפו אליהם את המפיק Toby Wright רק כדי לעזור קצת, הם נכנסו לאולפן ההקלטות ו... ...בום !!! אחרי שבוע אלבום מופתי !! האלבום נפתח עם השיר "Rotten Apple" כשכבר בתו הראשון מייק נותן את החותמת שהוא שייך ללהקה המדהימה הזו ומשתלב בה בצורה מופלאה. קנטרל עם הוואוו וואוו מרגיש כאילו הוא בוכה לפני שההרמוניה של השניים נכנסת והאווירה הופכת לקודרת ומלנכולית. 7 דק' שיר פתיחה לאלבום EP רק מוכיח שהם עשו מה שהם רצו ומה שעושה להם טוב. אז היו לכם 7 דק' שלמות להתכונן לאחד השירים האהובים והמרגשים ביותר של הלהקה "Nutshel" . הפתיחה של הגיטרה גורמת למין תחושה בלתי הגיונית של אושר ועצב מהולים יחד כאילו אף אחד מהם לא מוכן לעזוב ולהשאיר את השני לבד. היו לנו הרבה דיונים לגבי איזה שיר מרגש ביותר, אם זה "Black" של "Pearl Jam" או "Nutshel" אבל נשאיר את זה לפוסט אחר. Layne Staley כמו תמיד שם את נישמתו ואת כנותו במילים, אם בשיר הראשון למדנו איך הבחור מתמכר לסמים והופך לתפוח רקוב, כאן הוא מגלה כמה המציאות החדשה שלו שטחית והכל מלאכותי כשהוא נשאר לבד מנסה להילחם בשדים שלו. ב- "Stay Away" הגיבור שלנו כבר ניצח והתנקה מכל הסמים אך הוא מנסה להמשיך להילחם ולהימנע מאותם סמים ושדים שרודפים אותו ולא נותנים לו מנוחה. השילוב של קנטרל עם נגיעות הגיטרה החשמלית והכינורות הנוספים יוצרים פה אווירה מאוד דרמטית שכאילו נלקחה מסצנה של סרט הוליוודי. הפתיחה המדהימה של ליין ב- "No Excuses" מכניסה אותנו לאווירה קצת יותר מעודדת ופחות קודרת אך המשמעות עדיין קשה והיא מתייחסת לחזרתו של ליין לסמים ולהתמודדות שהייתה לו רוב חייו. אגב, זהו השיר היחיד של הלהקה עם ליין שהגיע למקום הראשון. הקטע הבא "Whale & Wasp" הוא קטע אינסטרומנטלי יפייפה, הכשרון של קנטרל כגיטריסט עולה כאן מעל ומעבר וסוחף אותנו ללא מילים. השיר "Don’t Follow" מקבל אווירה מעט פולקית דרומית עם שיתוף הפעולה של David Atkinson על המפוחית והוא רגוע ואיטי, כנראה שכאן הגיבור המסומם שלנו כבר לא חוזר הביתה ומבקש שלא יעקבו אחריו פיסית וגם מנטלית. השיר שסוגר את האלבום "Swing On This" מאוד שונה בסגנון הבלוז שלו מהשירים האחרים, מוצא את הגיבור המרוחק שלו מבקש שיעזבו אותו במנוחה למרות שמשפחתו וחבריו קוראים לו לחזור הביתה. (Photo: Frank Micelotta) ליין סיפר שזו הייתה חוויה מאוד מרגשת ומגבשת ליצור את האלבום הזה, הוא סיפר שהוא ישב בקומה העליונה של האולפן בהמתנה מורטת עצבים לקבל את הסקיצה של השיר משאר חברי הלהקה. לאחר שחברי הלהקה הרכיבו את המבנה הם הביאו לו את הדמו, הוא כתב את המילים והלחן ועם זה הוא ירד לשאר החברים להקליט את השיר במלואו. ככה הם עבדו במשך שבוע שלם יותר מ-15 שעות ביום. האלבום הוקלט על בסיס הקונסולה המפורסמת Neve בצורה אנלוגית מלאה ללא שימוש ב-Pro Tools, ליין דרש במיוחד שלא יהיה שימוש בתוכנה במהלך הקלטת האלבום. שם האלבום נלקח מניסוי שקנטרל ביצע במסגרת בית הספר בכיתה ג' בה השווה שתי צנצנות של זבובים כל אחת בתנאים אחרים. ליין סיפר שהניסוי השאיר על קנטרל רושם גדול ולכן הוא ביקש להשתמש בו כאילו מסתתר בו מסר כלשהוא. האלבום הביא ללהקה שתי מועמדויות בגראמי של 1995, Best Recording Package ו- and Best Hard Rock Performance. להאזנה לאלבום ב: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

ב- 21 לינואר 1977 שחררה "Pink Floyd" את אלבום האולפן העשירי שלה: "Animals". מדובר באלבום קונספט שהושפע מספרו של הסופר האנגלי ג'ורג' אורוול: " חוות החיות ". הספר, אשר פורסם ב- 17 באוגוסט 1945, בסמוך למועד סיום מלחמת העולם השנייה, הוא סיפור סאטירי על המשטר הקומוניסטי בברית המועצות ועל מעמדו של היחיד אל מול המשטר. אורוול הציג בספרו כיצד הרעיון הקומוניסטי של שוויון וצדק חברתי וכלכלי עלול להפוך למשטר של שחיתות וניצול, כל זאת באופן אלגורי, ציני וסאטירי. כך, בסיפורו של אורוול חבורה של חיות מחליטה למרוד בבעל החווה האכזר. הן מצליחות לגרש אותו מהחווה והעתיד החופשי והוורוד נראה באופק. ואולם, בחלוף זמן קצר החזירים מנצלים את חוכמתם, עולים לשלטון בחוות החיות ולאט לאט נראה כי אין כלל שוני בינם לבין בני האדם או בעל החווה האכזר. הם מעבידים את יתר החיות, מנצלים אותן ואפילו עוברים לגור בבית של בעל החווה, באופן שמעמיד בסימן שאלה גדול את כדאיותו של המרד ותוצאותיה של המהפכה שביצעו החיות. את הרעיון לאלבום הגה Roger Waters, שנולד בסמוך למועד יציאת הספר. ווטרס לקח את הרעיון מספרו של אורוול, התאים אותו לזמן ולמקום ופיתח אותו ליצירת מחאה מוזיקלית אנטי קפיטליסטית המשמשת כמראה לחברה הבריטית וכמעין קונטרה למהפכת הפאנק שהתחוללה באנגליה באותה תקופה. האלבום הזה היה, רובו ככולו, פרויקט סולו של רוג'ר ווטרס אשר סימל, במובן מסוים, את תחילת הסוף של "פינק פלויד" כלהקה. ווטרס כתב את כל השירים באלבום למעט " Dogs " שנכתב במשותף עם David Gilmour . הקלידן Richard Wright והתופף Nick Mason לא היו שותפים כלל לכתיבה ולמעשה שימשו כנגני אולפן לכל דבר. מה שאִפשר את תהליך ההשתלטות של ווטרס הייתה, בן היתר, העובדה שהקלידן Richard Wright הפך באותה תקופה לצל של עצמו, עם התפרקות חיי הנישואין שלו והתמכרות כבדה לסמים. ווטרס, שזיהה את החולשה של רייט, מילא מייד את החלל בדומיננטיות כמעט מלאה שריחפה מעל תהליך היצירה. ההשתלטות הזאת של ווטרס השפיעה גם על הסגנון המוזיקלי של האלבום. בהעדרו של Richard Wright , שמשך את הלהקה לכיוונים פרוגרסיביים, האלבום הזה נטה לכיוון רוקיסטי יותר. היצירה מחולקת לחמישה חלקים, כאשר ווטרס מציג לנו את השחקנים הראשיים שיככבו במהלך סיפור המעשה: החזירים - בני המעמד העליון, בראש הסולם, בעלי עושר וכוח, שולטים בחברה ביד חזקה. הכלבים – בני מעמד הביניים, תוקעי סכינים, בוגדים, מתרפסים שיעשו הכל כדי לעלות בסולם החברתי. הכבשים - בני מעמד הפועלים, הולכים כעדר פסיבי, הכלבים והחזירים מנצלים אותם שוב ושוב. האלבום מתחיל ומסתיים בקטע " Pigs on the Wing ", על שני חלקיו. אלו קטעים השונים באופן מהותי מיתר הקטעים האפלים והקודרים באלבום והם נועדו לתחום אותו במסר אופטימי של תקווה ואחווה. לפי המסר הזה, האהבה יכולה להגן על האנשים מפני כל רעות העולם, בין היתר, מפני הרעות המתוארות ביתר שירי האלבום של ההתנהגות האנושית הצבועה והנצלנית. את השיר, על שני חלקיו, כתב ווטרס לאשתו דאז, קרוליין, והוא מחליף הלכה למעשה את הסוף הפסימי של אורוול במסר אופטימי. הקטע השני באלבום " Dogs ", הוא כאמור הקטע היחיד באלבום שבו קיבל קרדיט חבר נוסף בלהקה – David Gilmour . השיר עוסק באיש עסקים רע ואכזר שבסופו של דבר מוצא את מותו ממחלת הסרטן, בודד וערירי. גילמור ורוג'ר ווטרס כתבו את הקטע בשנת 1974 ושמו המקורי היה "You've Got to Be Crazy". ווטרס שינה קצת את המילים, החליף את הכותרת כדי שתתאים לקונספט של האלבום ושינה קצת את הטון כדי שהשירה תוכל להתאים גם לו וגם לגילמור. זה השיר הארוך ביותר באלבום, מעל 17 דקות. מעניין לציין שבאזור דקה 15:30 בשיר ווטרס אומר את המילים "Who was trained not to spit - in a fan". ואכן, ווטרס ירק בסופו של דבר על מעריץ במהלך סיבוב ההופעות "In The Flesh" שנועד לקידום האלבום, בהופעה שנערכה במונטריאול בשנת 1977. ווטרס, שהיא המום מתגובתו שלו, קיבל באותו רגע את הרעיון לבודד את עצמו מהקהל באמצעות חומה שתוצב לאורך הבמה וכך נוצר הקונספט של האלבום " The Wall ". הקטע השלישי הפותח את צדו השני של התקליט, הוא " (Pigs (Three Different Ones ". יש בשיר 3 בתים כאשר כל אחד מהם מייצג "חזיר" אחר. אחד מאותם "חזירים" היא מרי ווייטהאוס, פעילה ציבורית בריטית שיצאה כנגד מה שלטענתה נחשב כהידרדרות הדור במוזיקה, בטלוויזיה ובקולנוע. השיר הזה כולל את אחד מהסולואים היפים של David Gilmour , אשר עושה שימוש באפקט "Talk Box" שמתיימר לחקות את קולו של ה"חזיר". זו הפעם הראשונה שבה גילמור עשה שימוש באפקט זה באלבום של "פינק פלויד". David Gilmour גם ניגן בשיר הזה בגיטרת בס, כמו גם בשיר הבא " Sheep ". הרצועה " Sheep " מייצגת, כאמור, את מעמד הפועלים. השיר כולל מסר סמוי ופרודי בדמות ציטוט ממזמור כ"ג בתהילים: "מזמור לדוד ד' רועי לא אחסר..." או כפי שנשמע מתחת למוזיקה בקול מעוות ורובוטי: "The Lord is my shepherd, He converteth me to lamb cutlets". בדומה לשיר " Dogs ", גם השיר הזה נכתב ואף בוצע כבר בהופעות עוד בשנת 1974, אז היה שמו "Raving and Drooling". האלבום נסגר כאמור עם חלקו השני של השיר " Pigs on the Wing " ועם מסר אופטימי של אהבה, תקווה ואחווה. העטיפה האייקונית של האלבום, עוצבה ונוצרה ע"י הסטודיו האייקוני "Hipgnosis" שבראשו עמדוStorm Thorgerson ו- Aubrey Powell, והיא צולמה בתחנת הכוח "Battersea" שבלונדון. החיה המתנוססת בין ארובות תחנת הכוח היה בלון ענק בדמות חזיר (אותו יצר ווטרס) שמולא בגז הליום ונקשר באמצעות כבלים לבסיס מאולתר על האדמה. מלאכת הצילום לא הייתה פשוטה כלל ולצוות נדרשו שלושה ניסיונות בכדי להשיג את התמונה הרצויה, כפי שהיא מופיעה על העטיפה, וגם זה קרה לבסוף רק בעזרת תעלולי עריכה. צוות הצילום שכר צלף שתפקידו היה לירות בחזיר במקרה של ניתוק הבלון מכבליו. ביום הראשון הצוות לא הצליח להרים את החזיר ולמקם אותו בין הארובות ולכן הצוות נדרש לחזור לשם ביום המחרת. ביום השני החזיר ניתק מכבליו, אך הצלף החליט שהוא לא מגיע כי לא שילמו לו על היום הראשון וכך קרה שהחזיר עף אל-על ונסחף בשמי לונדון. הוא התקדם לכיוון נתיב הטיסות של נמל התעופה הית'רו וגרם לעיכובים בטיסות. לבסוף נחת החזיר בחווה חקלאית ובעליה התקשר לדווח למשטרה שהחזיר נחת בשטחו ומפחיד את הפרות שלו. בסופו של דבר תמונת חזיר שצולמה בנפרד הודבקה על תמונה מיום הצילומים הראשון. למרות הניסיון של ווטרס לעטוף את היצירה הכבדה והאפלה שלו במסר חיובי, נוצר כאן דיסוננס גדול מאוד בין ווטרס היוצר לבין ווטרס האדם. היצירה המופתית הזאת הפכה לפרודיה נוקבת שחיציה מופנים כלפי היוצר שלה. השתלטנות והעריצות של ווטרס כלפי חבריו ללהקה במהלך הקלטת האלבום פשוט זעקו לשמים, באופן שהפך את ווטרס לגיבור הטראגי של היצירה שאותה הוא עצמו יצר. השתלטנות של ווטרס תאלץ את גילמור ורייט להוציא בשנת 1978 אלבומי סולו. במהלך סיבוב ההופעות שנועד לקידומו של האלבום יתבודד ווטרס ויתרחק יותר ויותר מחבריו ללהקה. העריצות והניכור ילכו ויגברו ושיאן יגיע בהתפוררות טוטאלית של ההרכב האדיר הזה. למרות שמדובר באלבום מופת, "Animals" ייזכר בדפי ההיסטוריה כאלבום שסימן את תחילת הסוף של "פינק פלויד". להאזנה לאלבום: Spotify , Apple Music להאזנה לאלבום בגירסת הרמיקס: Spotify "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!   עריכה לשונית: אורי ענבי/Ori Anabi

האלבום "Nude", אלבום האולפן השמיני של להקת "Camel", שוחרר ב- 23 לינואר 1981. זה האלבום הראשון איתו פתחה "קאמל" את שנות השמונים, והאחרון שלה עם המתופף Andy Ward. אחרי האלבום הזה הלהקה תהפוך למעשה ללהקה של איש אחד, כאשר Andrew Latimer יוותר כחבר ההרכב המקורי היחיד בלהקה. האלבום הזה מגיע קצת יותר משנתיים לאחר עזיבתו של הקלידן האגדי Peter Bardens את הלהקה, בשנת 1978. במהלך הקלטת האלבום "Breathless" מביע בארדנס את כוונתו לעזוב את הלהקה וזאת על רקע חילוקי דעות שהיו לו עם הגיטריסט, החלילן והזמר Andrew Latimer. עם זאת, בארדנס מסכים לסיים את הקלטת האלבום, אך לא להתלוות לסיבוב ההופעות שנועד לקדם אותו. עזיבתו של בארדנס היוותה סוג של זעזוע עבור קאמל, שכן הוא היה אחד מכותביה העיקריים וממובילי הכיוון המוזיקלי שלה. עזיבתו של בארדנס הותירה את הגה "ספינת המדבר" בידי לאטימר, אשר בחר לנווט אותה לכיוון המיינסטרים. וכך, לאטימר וחבריו ייצרו בשנת 1979 את האלבום הכי מסחרי של הלהקה עד אותה עת - "I Can See Your House From Here", בו יתארחו בין היתר Phil Collins ו- Rupert Hine, אשר בהמשך יפיק גם שניים מאלבומיה של להקת "Rush". אבל הפלירטוט הקצר של לאטימר עם המיינסטרים לא עלה כפי שהוא תכנן והאלבום לא זכה להצלחה לה קיווה, מה שגרם ללאטימר "לחזור למקורות" עם אלבום קונספט פרוגרסיבי משופע בקטעים אינסטרומנטאליים. אלבום הקונספט מבוסס על סיפור אמיתי על חייל יפני בשם Hiroo Onoda, אשר נותר על אי במשך שנים במהלך מלחמת העולם השניה, וחזר שנים לאחר שהמלחמה הסתיימה. אונודה החזיק מעמד בתחילה עם שלושה חיילים נוספים שלא האמינו שהמלחמה הסתיימה. הם שרדו מפירות בר, ציד ואורז גנוב, ומדי פעם ניהלו קרב יריות עם מקומיים ועם המשטרה. אונודה, הוכרז כמת על ידי ממשלת יפן ב-1959, אך לאחר שאותר והשתכנע שהמלחמה הסתיימה, זכה לקבלת פנים של גיבור עם שובו ליפן ב-1974. וזה סיפור העלילה כפי שהוא עולה מהאלבום: בעיצומה של מלחמת העולם השניה, בשנת 1942, מצא הירו אונודה (Nude) את עצמו חי במשטר קיסרי קשוח ובחברה הנשלטת על ידי חוקים נוקשים, אשר שינו את האופן בו הוא צריך לחיות את חיי היום יום שלו (" City Life/ Nude "). יום אחד מקבל הירו מעטפת דואר ובה צו גיוס המחייב אותו לשרת בצבא היפני ולתרום למאמץ המלחמתי הלאומי. בהכירו את המשטר האכזרי ואת הצפוי לו במידה ויתנגד, הירו אינו מהסס לרגע, וממלא מיד אחר צו הגיוס (" Drafted "). זמן קצר לאחר מכן הירו מוצא את עצמו לצד חיילים צעירים נוספים על ספינה ששמה פעמיה לעבר שדה הקרב (" Docks "). הספינה נקלעת לקרבות באוקיינוס השקט ובאחד מהם היא נפגעת ומוטבעת כאשר הירו מצליח להינצל, תוך שהוא נסחף לאי בודד (" Beached "). כשהירו מתעורר הוא מוצא עצמו לבד על האי. הוא נאחז בתקווה שיחולץ בקרוב על ידי היחידה שלו ואינו מודע כלל לעובדה שהוא נותר מאחור עם נופי האי, לגמרי לבד, וכי אף אחד אינו מחפש אותו (" Landscapes "). הזמן עובר והשנים חולפות. הירו התייאש מחיפוש נטושים נוספים על האי. הוא גר במערה ליד לגונה, ומסייר כל הזמן בין הג'ונגלים (" Changing Places "). מדי פעם הירו מטפס אל פסגת הר גבוהה מדקלם את ההמנון הלאומי של יפן ויורה כדור לשמיים (" Pomp & Circumstance "). יום אחד מטוס טס מעל האי והירו מקבל תוכן גדול של עלונים, מכתבים ותצלומים המעידים על סיום המלחמה ומאיצים בו לחזור לארצו (" Please Come Home "). עם זאת, הירו מפקפק באמיתות המסמכים ומניח שכוחות בעלות הברית מהתלים בו. אך עם הזמן הירו מרגיש שינוי ברגשותיו ומגיע למסקנה שהמלחמה באמת הסתיימה (" Reflections "). שנים אחר כך הירו נלכד ונזרק לסירה שלוקחת אותו חזרה ליפן (" Captured "). כשהירו חוזר לארץ מולדתו, מקבלים את פניו המוני אנשים בשמחה ובהתרגשות גדולה (" The Homecoming "). למרות קבלת הפנים החמה, שנות בדידותו וחוסר התקשורת שלו עם הצוויליזציה מובילות את הירו להתמוטטות. במקביל הוא גם חווה גל של פרסומים שקריים עליו (" Lies "). תהילתו הקצרה של הירו מומרת במהרה בבידול מהחברה והחיים (כאילו שב לאי הבודד). ביום הולדתו ה -50 קבוצה קטנה ערכה לו מסיבה ונתנה לו עוגה. הירו הנרגש מהמחווה נותר לבד להרהר בעברו (" The Last Farewell: The Birthday Cake/ Nudes Return "). האלבום הזה אומנם לא משתווה ליצירות המופת של "Camel" משנות ה- 70, אבל הוא בהחלט אלבום ראוי ואהוב עלינו. השילוב בין קטעי השירה לקטעים האינסטרומנטאליים באלבום, מושלם. שיר הפתיחה הקצבי " City Life ", הרצועה המלנכולית " Drafted " עם הלחן המלודי וקטעי הגיטרה הקלאסיים של לאטימר והקטע ה"פינק פלוידי" " Lies " נשזרים באופן מושלם עם הדרמה והאווירה שמייצרים הקטעים האינסטרומנטליים. השילוב הזה יוצר תמונת סאונד סוחפת שממחישה באופן מוזיקלי את סיפור המעשה בצורה פנטסטית. קטעים מלודיים ושקטים לתיאור המצב הנפשי של הגיבור או הנוף ואפילו מקצבים אתניים כדי להמחיש את הג'ונגל בו הוא חי מהווים קטעי קישור שמחברים את מילות השירים ומשלימים מארג שלם של סיפור המעשה, וההשוואה ל- "The Snow Goose" האלמותי, לפחות בהקשר לרעיון ולביצוע, גם אם לא ברמה, פשוט מתבקשת. להאזנה לאלבום: Spotify , Youtube "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

אז מה קורה כשמנתקים ללהקת מטאל חזקה ועוצמתית את החשמל? מה שקורה נקרא בפשטות "Aurora" , אלבום אוסף מיוחד של "Breaking Benjamin" ששוחרר ב- 24 לינואר 2020!! ונפתח בציטוט קצת ארוך אבל שווה: "This album is a celebration of our incredible fans; for those who have been there since hearing ‘So Cold’ for the first time in 2004, and the new ones who have joined us on this amazing journey along the way. We’ve always shared a unique emotional connection to our music with our fans, and this album attributes to those dark times and euphoric ones. From wherever you joined along the road to Aurora, this one is for you. Thank you." אז מה קורה כאן בעצם? מה שקורה הוא שהאלבום של Breaking Benjamin בשם "Aurora" לוקח 9 שירים, שרובם סינגלים בולטים מהאלבומים הקודמים, ופשוט הופך אותם לביצועים אקוסטים. נשמע די רגיל ופשוט אבל דווקא לא !! החבריה העליזה לא לקחה את השירים הטובים והמפורסמים הללו ונתנה להם אינטרפטציה שונה או ביצוע אקוסטי מלנכולי ומלבב. לא, לא, לא!! הם לקחו את השירים ופשוט ביצעו אותם עם כלים אקוסטיים, אתם בטח אומרים לעצמכם שגם זה נשמע פשוט, אפילו יותר פשוט ממקודם ואין פה שום "קונץ פטנט" !! אז זהו שלא !! מאוד קשה לקחת את המוסיקה העוצמתית עם קירות הדיסטורשנים והמשקל העצום ופשוט לנגן אותם עם גיטרות אקוסטיות. זה דיי ברור שזה ישמע אנמי, רדוד וחסר נשמה. כאן הלהקה עשתה משהו יפה ומיוחד ועל מנת לתמוך בגיטרות האקוסטיות שחסרות את העוצמה של הדיסטורשנים, היא שילבה איתן כלי מיתר שונים ומספר כלי נשיפה. וזה נשמע פשוט מדהים!! בחלקים שאתה מחכה לעוצמה של הגיטרות או בקטעי השבירה והפתיחה שצריכה להגיע העוצמה, נכנסים כלי המיתר והופכים את זה לעוצמתי אך במימד אחר !! בדיוק !! האלבום הזה הוא Breaking Benjamin במימד אחר. ויש עוד יציאה יפה באלבום, התופים! בד"כ בהרכבים אקוסטים התופים לוקחים צעד אחד אחורה, כשהמתופפים עושים שימוש במברשות או מקלות קלים/דקים והתופים עצמם משתנים בעומק ובכיוון על מנת לתת צליל יותר שטוח ופחות עמוק וחזק וזאת על מנת להתאים לצליל האקוסטי והנמוך של הגיטרות. אבל לא כאן!! המתופף Shaun Foist עובד עם אותו מבנה של תופים, עם אותם מקלות ונותן את כל מה שצריך לתת בהתאם לביצועים המקוריים וזה נשמע פשוט פגזזזזזז !! מלבד תשעת הקטעים שהם ביצועים לשירים קודמים, ישנו שיר אחד חדש בשם "Far Away" שבו משתתף Scooter Ward הזמר של להקת Cold. בחמישה מתוך עשרת השירים מתארחים אמנים אחרים. (Hollywood Records) האלבום נפתח עם השיר "So Cold" שהוא הסינגל השני שיצא מהאלבום השני של הלהקה "We Are Not Alone" שיצא ב-2004 הוא ללא ספק פתיחה מדהימה לאלבום. אחריו מגיע אחד השירים החזקים והכבדים של הלהקה "Failure" . הוא הסינגל הראשון שיצא מהאלבום החמישי של הלהקה " Dark Before Dawn " שיצא ב-2015 והוא האלבום הראשון של הלהקה עם ההרכב הנוכחי והחדש שיצא לאחר 5 שנים של הפסקה והרבה מלחמות. בשיר מתארח הזמר Michael Barnes של להקת ה- Christian rock האמריקאית "RED" והשילוב של שניהם פשוט מפיל. השיר השלישי באלבום הוא "Far Away" וכפי שהזכרנו הוא שיר חדש שנכתב לאלבום ומשתתף בו הזמר של "Cold". השיר הרביעי הוא "Angels Fall" ששוחרר כסינגל שני אחרי "Failure" מהאלבום " Dark Before Dawn " . אחריו מגיע השיר "Red Cold River" שהיה הסינגל הראשון שיצא מהאלבום האחרון של הלהקה "Ember" שיצא ב-2018 והוא אחד השירים הקשים לביצוע עם גיטרות אקוסטיות, בגלל העוצמה של החשמליות בשיר המקורי, כשכאן מרגישים את התופים עושים עבודה מעולה. בשיר הזה מתארח הזמר Spencer Chamberlain של להקת "Underoath". מאותו אלבום מגיע השיר הבא, "Tourniquet" שהוא הסינגל השלישי והאחרון שיצא מהאלבום והוא גם אחד השירים היפים באלבום. בשיר השביעי "Dance With The Devil" מרגישים את העוצמה וההשפעה של כלי המיתר במיוחד בפתיחה, שיר שמתחיל עם הקול של ברנלי והגיטרה האקוסטית ומיד נכנס לכלי המיתר, פשוט ביצוע מעולה. השיר הוא מהאלבום השלישי " Phobia" שיצא ב-2006 ובו מתארח הזמר שהיה בעבר ב- "Three Days Grace" והיום הוא במין סופרגרופ קנדי אמריקאי בשם "Saint Asonia". כאן אנחנו חייבים לומר שמאוד מסקרן ומאוד חסר לנו ביצוע של שיר נוסף מהאלבום והוא "The Diary of Jane". השיר הבא הוא "Never Again" מהאלבום " Dark Before Dawn " ומיד אחריו מגיע "Torn in Two" עם פתיחה קטלנית של בס אקוסטי ותופים, השיר מהאלבום האחרון של הלהקה "Ember" . השיר שסוגר את האלבום הוא "Dear Agony" , שיר מדהים מתוך האלבום הרביעי של הלהקה שנושא את אותו השם והאלבום הראשון שברנלי כתב כשהוא פיכח לחלוטין אחרי תקופת שכרות קשה וארוכה. בשיר משתתפת הזמרת Lacey Sturm שהקימה את להקת Flyleaf והיום היא כובשת את המצעדים עם קריירת סולו. למעריצי הלהקה באמת מצפה מתנה מדהימה שתיקח אותם בין אלבומי הלהקה ותכניס בהם תחושה שונה ומיוחדת, ממש מימד אחר של הלהקה. למי שלא מכיר זו הזדמנות טובה להאזין למשהו שהוא קצת שונה מבחינת ההרכב האקוסטי שלו ומעניק חוויה מיוחדת. אסור לפספס את האלבום הזה גם אם אתם לא נמנים עם מעריצי הלהקה, להאזנה ב: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

המלצת המערכת... זהו האלבום השלישי של ההרכב "Of Mice & Men" שיצא ב-24 בינואר 2014, אפשר לומר שזה האלבום הטוב ביותר של ההרכב לפני המהפך והשינוי הגדול. לאחר יציאת האלבום השני "The Flood", בשנת 2011, עברה הלהקה שינוי משמעותי. היא ראתה את זמר ה-Clean והגיטריסט/בסיסט שלה Shayley Bourget מתפרק לה מול העניים כתוצאה מדיכאון ואלכוהוליזם. בפניה מרגשת למעריצי הלהקה ב- YouTube הוא הודיע שהוא עוזב כי הוא מרגיש שהוא מדרדר את שאר חברי הלהקה. הלהקה צירפה את Alan Ashby כגיטריסט נוסף שגם שימש כבסיסט והתכוונה להפוך את Austin Caralile השואג האימתני לזמר המוביל. במהלך ההופעות לקידום האלבום הצטרף בסיסט "חמוד" בשם Aaron Pauley שיהפוך במהרה מגור אריות קטן וחמוד לאריה מטורף על סטרואידים ויהפוך לכוכב הלהקה. לאחר סיום סיבוב ההופעות לקידום האלבום השני נכנסה הלהקה לאולפן הקלטות בניו-ג'רזי והחלה לעבוד על האלבום השלישי. פאולי תפס מהר מאוד חלק משמעותי בכתיבה, ביצירה ובשירה באלבום, מה שהתחיל במהלך סיבוב ההופעות הפך לרשמי בסופו ופאולי לקח את תפקיד זמר ה-Clean. (Photo: Rise Records) האלבום הזה נמצא אצלנו גבוה מאוד ברשימת האלבומים המתפוצצים !! הוא קטלני, חזק, בלתי מתפשר ואגרסיבי כמו הוויקינגים כשהם בדרך לוולהאלה !! הוא נפתח עם פצצת מימן כשאוסטין שמכריז על "Public Service Announcement" הוא ממשיך עם השילוב הראשון בין שני הזמרים, אוסטין ופאולי, שילוב מדהים ב- "Feels Like Forever" . עוד לא הסדרנו נשימה ואנחנו כבר נופלים על השיר החזק ביותר באלבום "Bones Exposed" , בית ספר לדינמיקה, מלודיה מתפרצת וסאונד של תופים וגיטרות שיגרום לכם לשבור את "העצמות החשופות" שלכם. האלבום ממשיך עם "Would You Still Be There" המעולה, "Glass Hearts" החזק ואז אנחנו מקבלים את החלק הרך של הכוכב העולה, פאולי, בשיר "Another You" וממשיכים אחד אחרי השני, כל שיר הוא פצצת מצרר שהיא חלק מדבר גדול !! זהו האלבום הלפני אחרון של אוסטין שחולה במחלה נדירה ועוזב את הלהקה אחרי האלבום הבא "Cold War". משם פאולי לוקח את המושכות והופך לזמר ומנהיג דומיננטי שלוקח את הלהקה לשני אלבומים חזקים יותר, אגרסיביים יותר וכבדים יותר מכל מה שהלהקה ביצעה עד לאותו רגע. אתם מוזמנים להאזין לאלבום ב: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 23.01.1981 "Girls have got balls. They're just a little higher up, that's all". ( Joan Jett) האם שאלתם את עצמכם פעם מדוע כשמדברים על המוזיקאים שנולדו עם הגיטרה ביד, מאז ומעולם דיברו על גברים? הכינוי הוא "גיבור גיטרה" בדיוק לנישה הסגורה הזאת נכנסה Joan Jett "גיבורת הגיטרה" שאלבום הבכורה שלה "Bad Reputation" יצא ב- 23.01.1981. כשמדברים על אומנית חסרת פשרות עם כוחות על להזיז דברים Joan Jett נמצאת שם למעלה בראש הרשימה או כמו שהיא אמרה כבר על עצמה "אני נולדתי בעלת כח רצון עצום, זה לא משהו שאפשר ללמוד" ג'ואן מארי לארקין נולדה בספטמבר 1958 בויינווד (פרבר בפילדלפיה), פנסילבניה, למשפחה פרוטסטנטית, היא למדה בכנסייה אך לא הקפידה באמונה כמו משפחתה. בשנת 1967 עברה עם משפחתה לרוקוויל, מרילנד, בגיל 13 קיבלה ג'ואן הצעירה את הגיטרה הראשונה שלה, והחלה ללמוד נגינה, דבר שהיא זנחה במהרה כי המדריך התעקש על שירי עם, וג'ואן..לה היו חלומות גדולים, והרבה יותר מסעירים. הוריה התגרשו לאחר שהמשפחה עברה לקליפורניה, אבל לוס אנג'לס היתה טובה אל ג'ואן שהחלה להתעסק במוזיקה שעניינה אותה, היא שינתה את שם משפחתה מלארקין לג'ט, והתחברה למועדון הלילה של רודני בינגנהיימר שבו ניגנו את סגנון הגלאם רוק האהוב עליה. בגיל 16 הקימה יחד עם סנדי ווסט את להקת הגלאם רוק הנשית "The Runaways" בה היו שותפות גם מיקי סטיל ("הבנגלס"), וליטה פורד, הלהקה הוציאה ארבעה אלבומים, במהלכם ג'ט כתבה, שרה, וניגנה על גיטרה. ה- "Runaways" חיממו בסיבובי ההופעות את "ואן הלן", "הראמונס", "צ'יפ טריק", ו"טום פטי ושוברי הלבבות", עד אשר התפרקו בשנת 1979. ג'ט שסיגלה לעצמה במהלך הופעתה בהרכב לבוש של מעיל עור שחור עם אייליינר שחור, ותספורת חתוכה בשכבות הודתה שאת המראה האייקוני והסאונד שלה היא שאבה מהרוקרית סוזי קווטרו. "סוזי היא זו שגרמה לי להבין שבנות יכולות להצליח לנגן רוקנ'רול" הודתה ג'ט. באביב 1979 שהתה ג'ט באנגליה שם הקליטה שלושה שירים עם המתופף Paul Cook , והגיטריסט Steve Jones , אחד מהם היה גרסה מוקדמת לשיר שהפך בהמשך ללהיט הגדול ביותר שלה " I Love Rock 'n' Roll " (המקור של ה- "Arrows"), ולאחר מכן חזרה ללוס אנג'לס על מנת להשלים סרט באורך מלא שהיה ההתחייבות האחרונה שלה תחת החוזה ללהקתה הקודמת, שם פגשה ג'ט במפיק והתמלילן Kenny Laguna שנשכר על מנת לעזור לג'ט בכתיבת הפסקול לסרט. לאחר סיומו של הפרוייקט המשיכו לגונה וג'ט את השת"פ ביניהם גם לעבר אלבום הבכורה שלה שכלל את שלושת השירים שהקליטה זה מכבר, ועוד שירים נוספים בסגנון רוקנ'רול קלאסי של שנות ה 50/60, דרך Pאנק רוק, גלאם רוק, ואפילו ניו וייב, כאשר חצי מהשירים הם קאברים. בין המוזיקאים שהשתתפו אפשר למנות את קלם ברק, ופרנק אינפנטה מ"בלונדי", סטיב ג'ונס, ופול קוק מ"הסקס פיסטולס", וגם חברי להקת ה- "Roll-Ups" שהיו להקת הליווי שלה לפני ה "Blackhearts". בתחילה נדחו לאגונה וג'ט ע"י כל חברות התקליטים והוציאו את האלבום תחת שמה של ג'ואן ג'ט בהוצאה פרטית, לחנויות התקליטים, ובהופעות, רק לאחר שהאלבום נמכר במתכונת הראשונה שלו בהצלחה, חתמה ג'ט על חוזה בחברת התקליטים "Boardwalk Records", והאלבום יצא מחדש הפעם בצורה רשמית תחת השם "Bad Reputation", תואר שיוחס לג'ואן ג'ט בזמן חברותה ב- "Runaways". להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

הוא היה חבר ילדות של Slash ועלה לגדולה עם "Guns N' Roses", אבל פוטר ממנה בעקבות התמכרות להרואין. הוא ניסה לחזור למוזיקה ואפילו שיחרר מספר אלבומים במסגרת הרכביו השונים, אבל ללא הצלחה משמעותית. היום נספר לכם על המתופף והמוזיקאי היהודי-אמריקאי Steven Adler: (Photo: Marc S. Canter) 1. הוא נולד בקליבלנד אוהיו ב- 22 לינואר 1965, בשם Michael Coletti. 2. אביו מייקל קולטי היה איטלקי-אמריקאי ואמו דיאנה הייתה יהודייה אמריקאית. 3. לאחר שאביו עזב את המשפחה, עברה אמו עם מייקל ואחיו ללוס אנג'לס, קליפורניה. 4. הואיל ובלידתו מייקל נקרא על שם אביו, דבר שלא מקובל ביהדות, אימו שינתה את שמו לסטיבן כשחזרה לגור עם הוריה. 5. את שם המשפחה אדלר הוא קיבל לאחר נישואיה של אמו למלווין אדלר, שגם אימץ את שני ילדיה. 6. אדלר גדל בעמק סן פרננדו עד גיל 13, אז נשלח לגור עם סבו וסבתו בהוליווד, עקב התנהגותו בעייתית. 7. בחטיבת הביניים "Bancroft" התיידד אדלר עם Saul Hudson, שלימים נודע כגיטריסט Slash . הם נפגשו כשאדלר עבר תאונת סקייטבורד וסלאש עצר לעזור לו. 8. לאחר שסיים כיתה ט' חזר אדלר לגור עם אמו ואביו החורג, בעמק סן פרננדו, שם שהה עד לסוף התיכון. בתקופה זו אדלר למד לנגן בתופים. 9. בשנת 1983 אדלר חזר להוליווד והקים יחד עם Slash ו- Duff McKagan את "Road Crew". ההרכב לא החזיק מעמד זמן רב הואיל ושלושת החברים לא הצליחו למצוא סולן. 10. לאחר פירוק הלהקה הצטרך אדלר ללהקת "Hollywood Rose" בה היו חברים Izzy Stradlin ו- Axl Rose . 11. הלהקה עברה מספר גלגולים עד שביוני 1985 הפכה להרכב הקלאסי של "Guns N' Roses", אשר מנה את Steven Adler, Slash , Duff McKagan , Izzy Stradlin ו- Axl Rose . (Photo: Paul Natkin) 12. לאחר חזרות של יומיים בלבד, התחילה הלהקה את דרכה בהופעות במועדונים קטנים בלוס אנג'לס. 13. בשנת 1986 חתמה הלהקה על חוזה הקלטות עם חברת התקליטים Geffen Records ושיחררה את ה-EP הראשון שלה בשם "Live ?!*@ Like a Suicide" 14. ביולי 1987 הוציאה הלהקה את אלבום הבכורה שלה " Appetite for Destruction " שהפך להיות אלבום הבכורה הנמכר ביותר בכל הזמנים בארה"ב. אדלר מקליט את כל תפקידי התופים באלבום בתוך 6 ימים בלבד. 15. האגדה מספרת שקולות הגניחה והסקס במהלך השיר "Rocket Queen" הם של Axl Rose מתנה אהבים באולפן עם חברתו של סטיבן אדלר, Adriana Smith. 16. בנובמבר 1988 הוציאה הלהקה את האלבום G N' R Lies שגם הוא הגיע לפסגת המצעד וכבש את המקום ה-2. 17. בתחילת 1990 החלה גאנז לעבוד על אלבומה הבא אשר ימים יהפוך למפלצת המרובעת " Use Your Illusion I ו- Use Your Illusion II ". אדלר היה עדיין חלק מהלהקה ואפילו השתתף בהקלטת אחד השירים הגדולים מתוכו " Civil War ". 18. יתרה מכך, ב- 7 לאפריל 1990 אדלר ביצע את השיר על הבמה יחד עם הלהקה, במסגרת פסטיבל "Farm Aid IV". באופן מצער זו היתה ההופעה האחרונה של הלהקה עם Steven Adler, שכן זמן קצר לאחר מכן הוא פוטר, בשל בעיות סמים. 19. הגיטריסט Slash סיפר שאדלר היה מגיע לחזרות ובוהה במשך שעות במקרר שניצב באולפן, לפעמים לסנן מבין שיניו "מגש חמאה" לעיתים "ספגטי". לימים התברר ששם הוא היה מחביא את ההירואין שלו. 20. הזמר Axl Rose סיפר שהלהקה נתנה לאדלר אין ספור הזדמנויות לפתור את בעיית הסמים שלו, ורק לאחר ששום דבר לא עזר הם נאלצו לפטרו. 21. הגיטריסט Izzy Stradlin סיפר בראיון מחודש נובמבר 1992 כי היה מעדיף להמשיך עם אדלר, אבל הם פשוט לא יכלו להמתין עד שהוא "יסדר את עצמו". 22. לאחר פיטוריו סטיבן תבע את אקסל על פיטורים לא חוקיים. הוא זכה במשפט וקיבל פיצויים בסך 2.5 מיליון דולר ותמלוגים בשיעור 15%. 23. במהלך המשפט עורך דינו של אדלר ביקש מחברי "גאנז" להתייחס ל"תקרית הספגטי" אדלר טענתם היה שם קוד לסמים שלו. השאלה הזאת תהפוך לכותרת האלבום " The Spaghetti Incident? ", אלבומה החמישי של הלהקה משנת 1993. 24. בהמשך אדלר הקים מחדש את "Road Crew", בהרכב חדש שכלל את Davy Vain מלהקת "Vain". הם הקליטו אלבום ומשכו את תשומת הלב של מספר חברות תקליטים, אך בשל בעיותיו המתמשכות של אדלר עם הסמים, בסופו של דבר הלהקה פורקה. חומרים מההרכב כולל ערוצי התופים של אדלר זלגו מאוחר יותר לאלבומיה של "Vain", ביניהם האלבום "Enough Rope" משנת 2011. 25. בעיות הסמים של אדלר רק הלכו והסתבכו. בשנת 1995 נעצר אדלר בביתו בגין החזקת הרואין. 26. בשנת 1996 הוא קיבל שבץ מוחי שגרם לו לשיתוק בצד השמאלי של פניו וליקוי בדיבור, לאחר שנטל "ספידבול" - שילוב של הרואין וקוקאין בהזרקה לווריד. (Photo: whatsmyscene.com) 27. בשנת 1998 הוא הצטרף ללהקת "BulletBoys", יחד עם DJ Ashba. הלהקה הקליטה אלבום, אבל שוב בשל בעיותיו של אדלר לא הצליחה לממש את הפוטנציאל שלה. הפעם הוא הואשם באלימות ונידון ל-150 יום מאסר ושלוש שנות מאסר על תנאי, בתנאי שיעבור שנה של ייעוץ לאלימות במשפחה ואיסור שימוש בסמים לא חוקיים. 28.בשנת 2003 הקים אדלר את הלהקה "Suki Jones" אשר בהמשך שינתה את שמה ל- "Adler's Appetite". הלהקה ניגנה שירים מאלבום הבכורה של גאנז " Appetite for Destruction ". 29. יחד עם הלהקה שחרר אדלר שני מיני אלבומים, הראשון "Adler's Appetite" משנת 2005 והשני "Alive" משנת 2012 כלל שירים מקוריים. 30. בשנת 2010 התארח אדלר באלבום הסולו של Slash , לצידם של Flea , Alice Cooper ועוד. 31. בשנת 2011, הקים אדלר להקה חדשה בשם "Adler". הלהקה שחררה בשנת 2012 את האלבום "Back from the Dead" בו התארח Slash . 32. באותה שנה נכנס אדלר יחד עם חברי "Guns N' Roses" להיכל התהילה של הרוקנרול. 33. בשנת 2016 הצטרף אדלר לסיבוב האיחוד של "גאנז" - "Not in This Lifetime Tour", באוהיו וניגן את הלהיטים "Out Ta Get Me" ו "My Michelle". "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

היום נספר לכם על הבסיסט הוירטואוז John Myung המוכר מלהקת "Dream Theater". (Photo: Dream Theater Official Site) 1. מיונג נולד ב- 24 לינואר 1967 בשיקגו אילינוי בארה"ב בשם John Ro Myung . 2. הוא קוריאני-אמריקאי והחבר המייסד בלהקת המופת "Dream Theater". הוא אחד משני חברי ההרכב שנמצאים בו מראשיתו יחד עם הגיטריסט עם John Petrucci . 3. הוא ניגן בכינור כבר מגיל חמש, עד שהתבקש בגיל 15 לנגן על גיטרת בס בהרכב מקומי. 4. לאחר שסיים את לימודי התיכון הוא נרשם יחד עם חברו הגיטריסט John Petrucci ל- Berklee College of Music , שם הם פגשו את המתופף Mike Portnoy . השלושה הקימו את ההרכב "Majesty", אליו צירפו את הקלידן Kevin Moore ואת הסולן Chris Collins. 5. הלהקה תשנה את שמה ל- "Dream Theater" זמן קצר לפני יציאת אלבומה הראשון. 6. במסגרת האלבום הראשון של הלהקה "When Dream and Day Unite" משנת 1989, ניגן מיונג עדיין על גיטרת בס רגילה עם 4 מיתרים. בהמשך מיונג יעבור לגיטרת בס עם 6 מיתרים ובכך ירחיב את מנעד הצלילים שהוא מפיק מהכלי. 7. החל מהאלבום השני השתתף מיונג בכתיבת שירי הלהקה, וביניהם: "Learning to Live", "Lifting Shadows Off a Dream", "Trial of Tears", "Scene Three: II. Fatal Tragedy ועוד. 8. למרות ש- "Dream Theater" נמצאת במרכז פעילותו של מיונג, הוא שיתף פעולה והופיע במספר פרויקטים אחרים במהלך הקריירה שלו. אחד מהם הוא הסופרגרופ "Platypus", עם Rod Morgenstein, Ty Tabor וחבר "דרים" לשעבר הקלידן Derek Sherinian. 9. לאחר ש- "Platypus" התפרקה בשנת 2000, מיונג, תבור ומורגנשטיין הקליטו ארבעה אלבומים במסגרת ההרכב "Jelly Jam". 10. מלבד חברותו בלהקות אלה, הוא הופיע כאורח במספר אלבומים כמו: "Gordian Knot" של להקתו של Sean Malone ו- "Raising the Mammoth" של "Explorers Club". 11. בסיבוב ההופעות של "דרים" "Falling Into Infinity Tour", שימש מיונג כקלידן של "Nightmare Cinema", להקה בדיונית המציגה את חברי "דרים" המנגנים בכלי נגינה שאינם הכלים המקוריים שלהם. 12. מיונג הושפע מלהקות כמו The Beatles", "Black Sabbath", "The Who", "Iron Maiden", "Rush", "Yes", "Jethro Tull", "Genesis. 13. הוא ציין את הבסיסטים הבאים ככאלה שהשפיעו על נגינתו: Geezer Butler , John Entwistle , Chris Squire , Steve Harris , Geddy Lee וכמובן Jaco Pastorius. 14. אשתו של מיונג היתה בסיסטית להקת המטאל הנשית "Meanstreak" בה כיכבו גם בנות הזוג של John Petrucci ו- Mike Portnoy חבריו ל"דרים ת'יאטר". 15. מיונג שחרר במסגרת "דרים" 15 אלבומי אולפן ו- 9 אלבומי הופעה. 16. בשנת 2010 זכה במשאל הקוראים של "מיוזיק ראדאר" כבסיסט הטוב בכל הזמנים. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

כתב: Noam Asulin האלבום "Arcane Rain Fall" הוא השני של להקת הדום "Draconian" והוא יצא לאור ב- 24 לינואר 2005. אלבום הדום הזה נחשב לאחד האלבומים הטובים בז'אנר, גם כיום כשני עשורים לאחר יציאתו. להקת "Draconian" מגיעה אלינו משבדיה ונוסדה בשנת 1994 על-ידי המתופף והסולן Johan Ericson, הבסיסט והסולן Jesper Stolpe והגיטריסט Andy Hindenäs. בתחילה הם קראו לעצמם "Kerberos" וניגנו דת' מטאל מלודי עם השפעות בלאק מטאל. זמן קצר לאחר מכן הצטרף אליהם הסולן Anders Jacobsson ושמה של הלהקה שונה ל-"Draconian". מאז הקמתה "Draconian" היתה במצב חיפוש אחר הזהות שלה, אבל נראה היה שהדברים מתחילים להתחבר עבורם ברגע שהם הוסיפו את הזמרת Lisa Johansson. יחד עם Anders Jacobsson הם הצליחו לפנות גם לקהל הגותי עם שילוב מושלם של קונספט ה- " Beauty and the Beast". המהלך הזה אפשר להם "לרקוד על שתי חתונות", כאשר מצד אחד הם לא איבדו את הקהל של מעריצי ה- Doom ומצד שני הכניסו קהל חדש בעל נטייה גותית ובכך הם עיצבו לעצם את ה- DNA הנישתי שיגדיר אותם. האלבום שבסקירה, כאמור, אלבומה השני והוא אלבום קונספט שמתאר את נפילתו של לוציפר מגן עדן ויצירת הגהנום. האלבום מתחיל באינטרו " A Scenery of Loss " שלא משאיר מקום לספק. זהו אלבום קודר ומלנכולי, גם לפי שמו. טיפות גשם ורעמים נשמעים, מכינים אותנו למה שהולך לקרות בהמשך. השיר הבא " Daylight Misery " מתחיל בגיטרות שלא מרחמות על המאזין. הסולן, Anders Jacobsson מציג את קולו הנקי, למרות שלרוב הוא אחראי על הגראולים, כאשר על השירה הנקייה אחראית Lisa Johansson, הסולנית השנייה בהרכב, שעושה עבודה נפלאה לאורך כל האלבום. בפזמון Anders מבטא את העוצמה שבשיר בעזרת גראולים שחודרים עמוק לנשמה. (Photo: HD Wallpapers und Hintergründe - Wallpaper Abyss) ברצועה הרביעית " Expostulation " מחכה לנו הפתעה בדמות שפת הקודש. Anders מתחיל במילים "אדוני אלוהים אל שדי" וקטע המעבר הזה בונה דרמטיות לקראת השיר הבא. כל שיר ושיר באלבום הזה מבטא עצב ואפשר לשמוע את זה גם במלודיה של השירים וגם בטמפו האיטי . קלידים וגיטרות שמפיקים סאונד שלטעמי מאוד גורם לרגש העצב לעלות. על המילים כמובן אין מה לדבר. מילים עצובות שמדברות על כל מה שעצוב בעולם הזה. האלבום "Arcane Rain Fall", הוא אחד האלבומים האהובים עליי, בעיקר בגלל השיר האחרון, " Death, Come Near Me ". יצירה של 15 דקות שהיא למעשה רימייק לשיר של הלהקה מתוך דמו שנקרא “Dark Oceans We Cry”. היצירה הזו מאוד ורסטילית ומדהימה בעיניי. השיר הזה כל-כך מרגש אותי, דווקא בגלל שהוא חודר עמוק עמוק לרגש ונוגע בדברים אישיים שאנחנו חווים בחיינו, קשיים ועצב. לקראת סוף השיר מתחיל סולו קלידים נפלא שרק מגביר את העצב שהאלבום הזה משדר. לסיכום , לטעמי מדובר באלבום הדום האולטימטיבי ולא בכדי. דום מטאל מטרתו להעביר עצב ומלנכוליה והאלבום הזה עושה את זה בצורה מדהימה מכל אספקט. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!