ב- 1 לאוקטובר, 1984 "U2" הוציאו את אלבומם הרביעי "The Unforgettable Fire". באלבום הזה שינתה "U2" באופן מודע את הסאונד והסגנון שלה, תוך שהיא מציגה גישה אטמוספרית וניסיונית יותר בהשוואה לאלבומיה הקודמים. הלהקה רצתה ללכת לכיוון מוזיקלי חדש שיתרחק מהרוק הבוסרי יותר של אלבומה הקודם, "War". לשם כך שיתפה הלהקה פעולה עם המפיקים Brian Eno ו- Daniel Lanois, על-מנת שיסייעו לה להתרחק מהרוק הגולמי וההימנוני שהגדיר את "War", ולהתנסות בסאונד אווירתי יותר, מה שגרם בסופו של דבר לאלבום להישמע כמו סוג של פסקול. האלבום "The Unforgettable Fire" סימן את השינוי המוזיקלי הגדול ביותר של "U2" עד אותה עת, הוא הציג צליל עשיר ותזמורתי יותר והפך לאלבומם הראשון עם תחושה מגובשת. בהדרכתו של Daniel Lanois, הפך התיפוף של Larry Mullen Jr. משוחרר ומעודן יותר, בעוד נגינת הבס של Adam Clayton זרמה בצורה חלקה יותר, והעניקה לחטיבת הקצב נוכחות קולחת יותר. שיר הפתיחה של האלבום, "A Sort of Homecoming" ממחיש את השינוי בסאונד של "U2". התיפוף המלחמתי של Larry Mullen Jr. מהאלבום "War" מוחלף במקצבים מעודנים יותר, גיטרת הבס של Adam Clayton פחות בולטת במיקס. השיר נותן מיד את הטון למנעד המוזיקלי הרחב יותר של האלבום. עבודת הגיטרה של The Edge מתמקדת פחות בריפים חדים ויותר ביצירת רקע עם אפקט אקו שמתערבל עם האווירה, בעוד שהשירה של Bono נקייה ומופנמת, אך בכל זאת מצליחה לחדור בסיוע קולות הרקע המדהימים של The Edge דרך שכבות הסאונד האמביאנטי ולחדור לנו ללב. מעניין לציין שניתן למצוא גרסת הופעה של השיר ב-EP בן ארבע הרצועות, "Wide Awake in America" שהוציאה הלהקה בשנת 1985, ולדעתנו אפילו מתעלה בכמה רמות על גרסת האלבום. שיר הנושא, "The Unforgettable Fire", מייצג באופן מדהים את מהות השינוי שעבר "U2" באלבום: הוא מהפנט ומעורר תקווה כאחד, עם מילים בהשראת ההרס של הירושימה והרצון לשלום. הרצועה נבנית באינטנסיביות, רוכבת על הבאס המלודי של Adam Clayton ועל כלי ההקשה המניעים של Larry Mullen Jr., כשהלהקה חוקרת את האיזון בין ייאוש לגאולה, על רק צלילים אמביינטים ותזמורתיים עשירים. השיר התחיל מלחן פסנתר קצר של The Edge במהלך סשן שערך עם Jimmy Destri מלהקת "Blondie". למרות שהוא נכתב ללא מטרה ספציפית, The Edge ציין שכבר מהרגע הראשון הוא ראה בו קטע פוטנציאלי לפסקול של סרט. אולי השיר האיקוני ביותר של האלבום הוא "Pride (In the Name of Love)", נכתב כשיר מחווה למרטין לותר קינג ג'וניור. הלחן המלודי והקליט של השיר והביצועים הווקאלי הנלהב הופכים את השיר לאחד מההמנונים הנצחיים של "U2", אשר ממזגים את התודעה הפוליטית של הלהקה עם הצליל האטמוספרי החדש שלהם. עבודת הגיטרה הייחודית של The Edge, המשלבת ריפים מצ'קצ'קים ועמוסי אקו, מועצמת על ידי השירה העוצמתית של Bono. הלחן והאקורדים נכתבו בנובמבר 1983 במהלך סאונד צ'ק שהלהקה ערכה לפני הופעה בהוואי. רצועות אחרות כמו "Bad" שנכתב על התמכרות להרואין, מציגות את היכולת של הלהקה לתעל רגשות גולמיים אל תוך מבנה של שיר ארוך ומדיטטיבי. עם ההתחלה המינימליסטית שלו, "Bad" מתקרב לאט לשיא הרגשי, מה שהופך אותו לחלק בלתי נפרד מההופעות החיות של "U2". גם במקרה הזה, גרסת הלייב של השיר מופיעה במיני אלבום "Wide Awake in America" ​משנת 1985, כאשר ביצוע ההופעה הזה הפך אפילו לפופולרי יותר בתחנות הרדיו. הביצוע של "U2" לשיר במהלך Live Aid 1985 הפך לאחד הרגעים הבלתי נשכחים של האירוע כאשר Bono קפץ מהבמה כדי לחבק ולרקוד עם מעריצה במהלך ביצוע של 12 דקות לשיר. למרות שהביצוע המורחב גרם להם לזנוח שיר אחד מהסטליסט המתוכנן, הביצוע האייקוני הזה סימן רגע של פריצת דרך עבור הלהקה. השפעתו של Brian Eno על הסאונד החדש של הלהקה מורגשת במיוחד ברצועות כמו "MLK", שיר ערש דליל שמוקדש אף הוא למרטין לותר קינג ג'וניור, "Elvis Presley and America", עם הסאונד המעוות והמהפנט, וכמובן "4th of July" האינסטרומנטלי והאמביינטי שהגיע כמעט כולו דרך רגע של השראה של אינו, כאשר בסוף אחד הסשנים לחץ ברגע הנכון על כפתור ההקלטה כששמע את קלייטון מאלתר ליין בס פשוט. למרות שהקטעים הללו מופשטים וניסיוניים יותר, הם תורמים לכיוון החדש שחיפשה הלהקה ולאווירה הכללית של האלבום. נכון, האלבום "The Unforgettable Fire" חסר אולי את הגיבוש והאחידות שהצליחה "U2" להביא עם "War", אבל ההתנסות, החדשנות והשאפתנות שלו הכינו את הבמה להישגים הבאים של הלהקה. האלבום הזה היווה צעד אמיץ קדימה, חיזק את "U2" כלהקה שמוכנה לקחת סיכונים, והניח את הבסיס ליצירת המופת שלהם "The Joshua Tree". למעשה, "The Unforgettable Fire" הוא אלבום שמראה את הצמיחה של "U2" כמוזיקאים וככותבי שירים. נופי הסאונד האטמוספריים, הטקסטים הטעונים פוליטית והנכונות שלהם להתנסות ולהתחדש, הפכו את האלבום לרגע מרכזי בקריירה של "U2", והציב אותה על הדרך שתהפוך אותה לאחת הלהקות המשפיעות ביותר בדורה. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 30.09.1985 התמונה המגדירה את הקריירה המוקדמת של טום ווייטס היא תמונה שצילם Mitchell Rose עבור "Rolling Stone" במוטל "Tropicana" במערב הוליווד בשנת 1977. הזמר-יוצר שכר שם חדר במשך כמה שנים, אך התמונה נראית כאילו עבר דירה לפני שעה. בקבוקי בירה פזורים על שולחן הקפה שלפניו. נרתיק הגיטרה מונח על קופסת קרטון גדולה. ווייטס רוכן קדימה, ידיו שלובות. הוא נראה ספקן, אולי קצת מבואס, אך בהחלט לא נבוך ממצבו הרעוע של ביתו. הוא יושב בכיסא נוח מתקפל שלא ראה קרן שמש הרבה מאוד זמן. בשנה שלאחר מכן, ווייטס הוציא את אלבומו השישי, "Blue Valentine", בלייבל "Asylum", שהוקם על ידי David Geffen ו-Elliot Roberts בשנת 1971 והיה חלון ראווה לכישרונות מדרום קליפורניה שהגדירו את נוף הזמרים-יוצרים שלאחר וודסטוק. מוזיקאים כמו Judee Sill, Jackson Browne וג'וני מיטשל. ווייטס הכיר חלק מהאנשים האלה מהופעות משותפות ומהסצנה שסבבה סביב מועדון "The Troubadour" בלוס אנג'לס, שם התגלה על ידי המנהל Herb Cohen. אבל הוא לא ממש השתלב. הסגנון שהיה רווח בקרב הזמרים-יוצרים דאז היה דרך ביטוי אישי. היית אמור לשאוב כל פרט מהחיים שלך היישר אל השירים שלך, לכתוב על החברים והאוהבים שלך ולשנות את הפרטים רק במידה מספקת כדי שלא יהיה ניתן לזהותם. ווייטס לא היה מעוניין בסוג כזה של שיתוף. במקום זאת, הוא הפך את כל הרעיון על פיו וביסס את חייו על שיריו. מוזיקה, לפי טום ווייטס, הייתה דרך טובה להפוך למישהו אחר. ווייטס קיבל חוזה הקלטות, ובהשראת דור הביט ודמויות מתרבות הנגד כמו Charles Bukowski, הוא כתב על דמויות שוליים ועל חיי הרחוב של העלובים. ככל שקולו של ווייטס הפך למעושן וחרוך יותר, הכתה בו ההכרה שהוא לא יכול להמשיך להיות זמר ברים נווד ועצוב ששר לנצח על עלובי החיים. הוא חש תקוע באותו המקום. כל זה עמד להשתנות כאשר הוא פגש את Kathleen Brennan, מנהלת תסריטים שפגש מספר פעמים. הם התאהבו זה בזה קשות ותוך שבוע היו מאורסים. מאותו רגע ואילך, התפוקה היצירתית שלו התפצלה ל"לפני קתלין" ו"אחרי קתלין". אחד משיאיה של התקופה השנייה היה ללא ספק "Rain Dogs", שיצא ב-30.09.1985. תרומתה הגדולה ביותר של ברנן הייתה אולי לאופן שבו חיזקה את ביטחונו העצמי. אם ווייטס חשש לשחרר את הפרסונה שהגדירה את קריירת ההקלטות שלו, ברנן שכנעה אותו שמשהו טוב יותר נמצא בהישג ידו. היא גם הרחיבה את הגיוון המוזיקלי שלו והכירה לו אמנים אוונגרדיים כמו Captain Beefheart, Harry Partch ו-Gavin Bryars, שהיו חשובים בשלב הבא בקריירה שלו. עם סיום החוזה שלו ב"Asylum", ווייטס עבר ל"Island Records". כבר לקראת "Swordfishtrombones" מ-1983 הוא פנה אל חנות הגרוטאות המוזיקלית: אקורדיון רוטט, מפוחית זכוכית שבירה, תופים אפריקאיים מסורתיים, מרימבה וכלי הקשה רבים. הצלילים האלה המשיכו להתפתח ב"Rain Dogs". עבודותיו הקודמות הושפעו מתיאטרון וקולנוע, אך שיריו החדשים התבססו גם על קהילה יצירתית מסצנת המוזיקה הניסיונית של מרכז ניו יורק. ווייטס הרגיש קרבה לכמה מנגניה. הוא התיידד עם הסקסופוניסט והמלחין John Lurie מלהקת "The Lounge Lizards". דרך לורי, הוא פגש את גיטריסט הג'אז Marc Ribot. ווייטס צירף את המתופף Stephen Hodges והבסיסט Larry Taylor, ששניהם כבר עבדו איתו על "Swordfishtrombones". הודג'ס נדהם מהמהירות והיסודיות שבה נוצרה קבוצת הנגנים סביב ווייטס. "הוא נראה כמו האפיפיור הארור של ניו יורק", אמר לביוגרף Barney Hoskyns. "הוא טיפל בעניינים. הוא היה בכל מקום". ווייטס התגבר סוף סוף על הפחדים שלו כאשר אזר אומץ וביקש מקית' ריצ'רדס לנגן בתקליט שלו, והאגדה החיה הסכימה. אחרי שנים שבהן אמר לגיטריסטים שהוא מחפש תחושה של "The Rolling Stones", לווייטס היה הביטחון העצמי לבקש מהאיש בעצמו. האלבום הוא סוג של מחווה לאנשי הרחוב של ניו יורק, הדחויים והשבורים, עם הסיפור הקטן והמוזר שלהם. הנגנים ברובם הם אנשים שווייטס הכיר מסצנת האוונגרד הניו יורקית. ווייטס כתב את רוב האלבום כשהוא מסתתר במרתף במנהטן, ויצא להסתובב מדי פעם בעיר כדי להקליט את הצלילים ששמע. כל אלה השפיעו על האווירה המלוכלכת של התקליט. הפרויקט התברר כחלק האמצעי של טרילוגיה המורכבת מ"Swordfishtrombones", "Rain Dogs" ו"Franks Wild Years" משנת 1987. במובן מסוים, "Rain Dogs" הוא אלבום קונספט על עלובי החיים בעיר ניו יורק. אבל למרות הקשרים הנושאיים בין 19 שיריו, הוא מתחבר בצורה הדוקה יותר כדיוקן מוזיקלי ממוקד של אמן בעיצומה של המצאה מחדש שלקחה אותו מחוף אחד למשנהו. מגוון רחב של כלים שימשו להשגת הצליל של האלבום, כולל מרימבה, אקורדיון, קונטרבס, טרומבון ובנג'ו. האלבום בולט בצליל האורגני שלו ובאמצעים הטבעיים שבהם הושג. ווייטס, כשדיבר על חוסר האמון שלו בטכניקות האולפן האופנתיות דאז, אמר: "אם אני רוצה צליל, אני בדרך כלל מרגיש טוב יותר אם רדפתי אחריו והרגתי אותו, הסרתי את עורו ובישלתי אותו. את רוב הדברים אפשר להשיג בימינו עם כפתור. אז אם הייתי מנסה להשיג צליל תוף מסוים, הטכנאי שלי היה אומר, 'אוי, למען השם, למה אנחנו מבזבזים את הזמן שלנו? בואו פשוט נכה בכוס קטנה עם מקל, נדגום משהו ונגדיל אותו במיקס'. הייתי אומר, 'לא, אני מעדיף להיכנס לשירותים ולהכות בדלת עם חתיכת תוף חזק מאוד'." בשיר "Clap Hands" ווייטס משתמש בטריק פשוט. הוא לוקח את קצב הקול והמזמור של שיר הילדים "The Clapping Song" ומשקף אותם דרך הרגישות הסוריאליסטית שלו, כשהוא תמיד מתמקד בשם השיר. אם תמצאו את עצמכם יום אחד בעולם סיוטי שבו שום דבר לא הגיוני, ותראו כמה ילדים בפינת רחוב מדלגים על חבל, "Clap Hands" הוא השיר שהם ישירו. ווייטס מציג את חוש ההומור המטורף שלו בשיר "Cemetery Polka", כשהוא שר על קרובי משפחה מזדקנים שרובם מטורפים, גוססים או שניהם יחד. "זמן הוא מצרך יקר", אמר טום ווייטס בהקדמה לשיר "Time" בקלטת הפרומו של "Rain Dogs". זה מסכם את מהות הסיפור כאן. כל בית בשיר עוסק בדמות מהרחוב ובקשיים שהיא מתמודדת איתם. שיר הנושא מתייחס להרגל שיש לכלבים לעזוב את הבית ואז ללכת לאיבוד כשיורד גשם, משום שהגשם שטף את הסימנים שהשאירו כדי לזהות את עקבותיהם. על פי ראיונות משנת 1985, טום ראה בביטוי "Rain Dogs" מטאפורה לבני אדם אבודים, אנשים הסובלים מכאבים ללא תחושת כיוון. אנשים שישנים בפתחי דלתות, אנשים שאין להם מקום חברתי או פיזי להשתייך אליו. רגע של אתנחתא מהעגמומיות האופפת את האלבום מגיע בשיר "Downtown Train", שיר שרבים מהמבקרים לעגו לו וכינו אותו קונפורמיסטי ולהיטי. כנראה שהם לא היו רחוקים בדברי הביקורת: רוד סטיוארט, שחידש אותו לקראת סוף העשור, הגיע איתו עד למקום השלישי במצעד הבילבורד האמריקאי ולטופ 10 במצעד הבריטי. עטיפת האלבום נלקחה מסדרת צילומים שצילם הצלם השוודי Anders Petersen בשנות השישים בבית הקפה "Café Lehmitz" בשולי המבורג. למרות שהאיש על העטיפה דומה באופן בולט לווייטס, התצלום הוא למעשה של גבר ואישה בשם רוז ולילי. תום יורק מלהקת "Radiohead" נזכר באחד מאלבומי המופת שלו: "נרדמתי תוך כדי האזנה לו בווקמן שלי, רק כדי להתעורר בבוקר כשהוא עדיין בתוך ראשי. כל רצועה הייתה סרט קצר המתרחש באמריקה המסתורית, דמוית הקרקס והמדוכדכת שכמעט ולא הבנתי אותה, עם דמויות שונות הן במילים והן בכלים. יקום שלם נחשף בפניי לכמה דקות רק כדי להפיל אותי בקצה השני של הבלוק בלי מושג איך הגעתי לשם". "כל מילה הייתה חרוז קליל שאפשר היה רק לחלום שאוכל לכתוב בעצמי. נופל מהלשון בצורה כל כך יפה, אבל אף פעם לא מוותר בקלות, שומר חצי מהסיפור לעצמו. ווייטס גילם דמות עם חושך והומור שהרגישו הרבה יותר אמיתיים מכל דבר שניסה להיות. האלבום הזה מעולם לא נמאס לי, למרות שניגנתי אותו שוב ושוב לאורך חיי, וכך גם ילדיי שגדלו". להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 30.09.1982 תחילת שנות השמונים לא היטיבה עם ארצות הברית. Ronald Reagan נבחר לנשיאות, וכעבור 69 ימים בתפקיד שרד ניסיון התנקשות. המדינה התמודדה עם מיתון קשה, אבטלה גואה ומתיחות סביב סכסוכי עבודה. מדיניות המס של הממשל ודיכוי שביתת פקחי הטיסה הוסיפו לתחושה שבין הבית הלבן לבין האנשים העובדים נפתח מרחק גדול. אל תוך אמריקה הזאת נכנס Bruce Springsteen, שכבר ביסס את עצמו כמי שיודע לתת קול למעמד הפועלים. שנתיים אחרי "The River" רחב היריעה, הוא בחר להוציא אלבום אקוסטי קודר, כמעט בודד, ובו סיפורים על אנשים שהחלום האמריקאי חלף על פניהם. אחרי שנים של הפקות רוק עשירות, "הבוס" הרגיש שדרך העבודה שלו נעשתה מסורבלת. בתחילת 1982 הוא הקליט בביתו בניו ג'רזי דמואים בטייפ ארבעה ערוצים, כשהוא שר ומנגן בעצמו בעיקר בגיטרה ובמפוחית, ובחלק מהשירים גם בכלים נוספים. התוכנית היתה להביא את החומרים לאולפן ולפתח אותם עם הלהקה. הם אכן ניסו להקליט גרסאות מלאות יותר, אך העוצמה החמקמקה של הדמואים אבדה בדרך. בעזרתו של Mike Batlan הצליח ספרינגסטין להעביר את ההקלטות הביתיות אל האלבום. ההחלטה להשאיר את השירים כמעט כפי שנולדו, עם החספוס והחלל שסביב הקול, הפכה את "Nebraska" לקלאסיקת פולק על זמנית. זו אינה האזנה קלה. "Nebraska" נכנס לראשו של הרוצח Charles Starkweather, מבלי להציע למאזין את הנחמה של הסבר פשוט. "Johnny 99" מספר על אדם שהאבטלה והייאוש דוחפים אותו למעשה נורא. מאחורי המנגינות החשופות עומדים אנשים קשיי יום, זרים בתוך החברה שבה הם חיים, שנאחזים במה שעוד נותר להם. גם "Atlantic City" מביט באדם שנקלע אל העולם התחתון כשהפרנסה נשמטת מידיו. השיר נע בין ייאוש להבטחה עמומה שאולי עוד אפשר להינצל, והקליפ הרשמי שלו מצלם את רחובות העיר בשחור ולבן, ממש כמו העולם ש-ספרינגסטין ברא באלבום. ב-"Highway Patrolman" ניצב שוטר מול הבחירה בין חובתו לבין נאמנותו לאחיו Frank, שחזר מהצבא וממשיך להסתבך בצרות. הסיפור הזה נתן השראה לסרטו של Sean Penn, "The Indian Runner". כאן די בכמה שורות ובגיטרה אחת כדי להניח מולנו דילמה ששום הפקה גדולה לא היתה הופכת לכואבת יותר. לקראת הסוף, "My Father's House" נשמע כמו ניסיון מאוחר לשוב אל בית הילדות, ואולי אל אב שכבר אי אפשר להשיב. ואז מגיע "Reason to Believe": לא פתרון, רק סדק קטן שדרכו נכנס אור אל החשכה של האלבום. מי שיקשיב היטב ימצא כאן גם את הזרעים של "Born in the U.S.A.", שיצא כעבור שנתיים. הצליל שם יהיה גדול וצבעוני יותר, אבל מבטו של ספרינגסטין על אמריקה ועל האנשים שהיא משאירה מאחור לא נעלם. "Nebraska" הגיע למקום השלישי במצעד האלבומים האמריקאי וזכה למעמד פלטינה בארצות הברית, הישג מרשים לאלבום כה קשה ונטול פשרות. בשנת 2025 יצאה "Nebraska '82: Expanded Edition", מהדורה שהחזירה לאור גם את ניסיונות ההקלטה החשמליים עם "E Street Band", קטעים שלא נכללו באלבום וביצוע מלא שלו שצולם כעבור יותר מארבעה עשורים. היא מאפשרת לשמוע כמה דרכים היו פתוחות בפני השירים, וכמה מדויקת היתה הבחירה בגרסה החשופה. את עטיפת האלבום צילם David Michael Kennedy מבעד לחלונו של טנדר ישן ביום חורפי. הכביש השומם הנעלם בשלג אינו רק תפאורה לשירים; הוא כמעט אחד מגיבוריהם. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-30 בספטמבר 1996 הוציאה להקת "Porcupine Tree" את אלבומה הרביעי, "Signify". את השינוי שחל ב- "Porcupine Tree" באלבום הזה שומעים כבר בכניסה של התופים לקטע הנושא "Signify". עד שהאלבום הזה יצא Steven Wilson בנה כמעט לבדו יקומים שלמים מגיטרות, הדהודים וסינתיסייזרים. ב-"Signify" מישהו פתאום עונה לו וכבר מרגישים שיש כאן להקה שמתחילה להתגבש. לפתע יש מולו בס שמושך לכיוון אחר, תופים שדוחפים קדימה וקלידים שעוטפים את הכל ומייצרים אווירה. בשנים הראשונות "Porcupine Tree" היתה בעיקר יציר כפיו של ווילסון. האלבום הקודם, "The Sky Moves Sideways", כבר הציג את Richard Barbieri בקלידים, Colin Edwin בבס ו-Chris Maitland בתופים, אבל הוא עדיין נשמע בחלקו כמו יצירה של אדם אחד שהזמין נגנים להצטרף אליו לאולפן. ההבדל הוא שב-"Signify" הם נמצאים שם כבר מתחילת הדרך. כל אחד מוסיף משהו כדי ליצור את השלם וזה כבר ממש מרגיש כמו להקה. המגע המאופק של Edwin, הצלילים המשונים של Barbieri ובעיקר הנגינה של Maitland, שיודעת מתי להסתער ומתי לפנות מקום ליתר הכלים. ולמרות זאת, זו עדיין להקה של איש אחד. ווילסון סיפר שהביא דמואים מפורטים, וחברי הלהקה הקליטו על גביהם את התפקידים שלהם. למעט קטע אלתור משותף, ששימש בסיס ל-"Intermediate Jesus", כמעט לא יצא לחברי הלהקה לנגן יחד באולפן בזמן ההקלטות. שיטת העבודה הזו מסבירה חלק מהאופי של "פרקיופיין טרי", כשכמעט הכול נשמע מתוכנן עד לפרט האחרון. האלבום נפתח עם הדיבור המקוטע של "Bornlivedie", אשר מוביל לקטע הנושא "Signify". הריף העיקש (כמעט בסגנון הבי מטאל) של ווילסון מכניס אותנו לקצב, אחרי כמה תיבות הקלידים מתחילים לעטוף אותו והמקצב ממשיך לדהור קדימה, גם כשהגיטרה חוזרת שוב ושוב על אותו רעיון. שלא תטעו, זה לא רק דמיון סגנוני לסגנון הקראוטרוק. ווילסון החל לעבוד על הקטע מתוך גרסת דמו לשיר "Hallogallo" של להקת "Neu!", מחלוצות הסגנון בגרמניה. במהלך העבודה הפכה המחווה לשיר מקורי של "Porcupine Tree". אפשר עדיין לשמוע בו את דופק ה-motorik ואת כוח המשיכה של הרפטטיביות, אבל אדווין ומייטלנד מכניסים אליה משקל ועוצמה משלהם. כך מצליחה הלהקה לקחת רעיון שנולד מתוך אהבה לצליל של "Neu!" ולהפוך אותו לפתיחה שנשמעת כמו שלה. ב-"The Sleep of No Dreaming" העוצמה מפנה מקום לאכזבה שקטה. ווילסון שר כמעט בלי להרים את הקול, והשילוב שלומעם הגיטרה וצלילי הקלידים רק מעמיק את תחושת הבדידות. אחריו מגיע קטע הקישור הקצר "Pagan" ומנתק אותנו מהאווירה המלנכולית, ממש כמו מעבר במסדרון חשוך לפני שמגיעים לחדר הבא. שני חלקי "Waiting" ממחישים היטב את שני הצדדים של "Signify". ל-"Waiting Phase One" יש מלודיה שנחרתת בזיכרון כבר אחרי שמיעה אחת. היא עטופה בעצב של הגיטרה האקוסטית של ווילסון וקישוטים של משפטים מהפנטים שיוצאים מהגיטרה החשמלית שלו, עד לכניסה בדקה 1:35 שם הוא כבר סוחט אותה לגמרי. ב-"Waiting Phase Two" אותה תחושה נפתחת כבר אל מרחב שאין בו צורך בפזמון. החלק השני לא חוזר על הראשון, הוא נותן למה שנותר ממנו להדהד הלאה. פה כבר לא ניתן לטעות, המעבר בין שיר מלודי למסע אינסטרומנטלי הוא המקום שבו "Porcupine Tree" נשמעת הכי בטוחה בעצמה. ואז ב-"Sever" משהו מתכווץ. הקצב מתוח, הגיטרה חדה והשירה נשמעת כאילו היא נאבקת למצוא אחיזה בתוך העיבוד. "Idiot Prayer" מותח את המתח הזה על פני דקות ארוכות, זו מיני יצירה שמזכירה במעט את מה שהלהקה עשתה באלבום הקודם. השיר "Every Home Is Wired" פונה לכאורה למקום רך יותר, אך מאחורי הצליל הנעים לכאורה, מסתתרת תחושה של אי נוחות. ב- "Intermediate Jesus" אפשר סוף סוף לשמוע מה קורה כשהנגנים מרפים מעט מהשליטה. הבס מחפש נתיב משלו, התופים מגיבים אליו והקלידים מתפזרים מעל הכול. זו לא הפוגה בין השירים, אלא הזדמנות לשמוע את הרביעייה מקשיבה לעצמה. זהו הקטע היחיד באלבום שהבסיס שלו נולד מאלתור משותף של ארבעתם באולפן. אחריו מגיע "Light Mass Prayers", הקטע של מייטלנד שמנגן כאן גם על קלידים ועושה קולות. זה קטע אווירתי שמוריד את הדופק כמעט עד דממה ומשמש כקטע מעבר אל שיר הסיום. לשיר "Dark Matter" צריך קצת סבלנות, הוא נותן למלודיה להתגלות בהדרגה, ורק אחר כך מרשה לגיטרה לעלות מעליה. התחושה נבנית כאן לאט, וכל מה שנשמע קודם באלבום מתכנס לתוכה. האווירה פשוט מהפנטת. המוזיקה מסרבת להיעלם, גם אחרי כמעט תשע דקות, הצליל האחרון משאיר רצון לחזור להתחלה. עוד לפני ש-"Signify" יצא, הסינגל "Waiting" החל להביא את "Porcupine Tree" למאזינים חדשים. הוא זכה להשמעות ברדיו באירופה, והאלבום עצמו הציג לראשונה תמונה מגובשת של הלהקה. ארבעה מוזיקאים עם צליל משותף, שמסוגלים לעבור משיר מלודי וממוקד לקטע אינסטרומנטלי ארוך תוך גיבוש הזהות המוזיקלית שלהם. גם המבקרים החלו לסקר אותם, והקהל בהופעות הלך וגדל. "Signify" לא הפך אותם בן לילה לכוכבים, אבל הוא הוציא אותם מגבולות קהל הפרוג המסור והעניק להם בסיס לצמוח ממנו. כעבור שנה הוקלט ברומא אלבום ההופעה "Coma Divine", ששמעו בו כבר להקה בטוחה ומנוסה יותר על הבמה. בהמשך הופיעו גם הדמואים ב-"Insignificance", והם מאפשרים לשמוע כמה השתנו השירים בדרך מסקיצות של ווילסון להקלטות של להקה שלמה. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!

היום נספר לכם על הזמר, הגיטריסט והיוצר Marc Bolan: (Image source: Rockandrollgarage.com; photographer uncredited) 1. הוא נולד בלונדון, אנגליה, ב- 30 לספטמבר 1947 שמו בלידה היה Mark Feld. אביו של מארק היה יהודי ממוצא רוסי-פולני ואימו היתה אנגליה. 2. ההשפעות המוזיקליות הראשונות עליו היו בסגנון הרוקנרול עם אומנים כמו Chuck Berry, Gene Vincent ו- Eddie Cochran. 3. את הגיטרה הראשונה שלו קיבל בגיל 9 ומאז לא עזב אותה. הוא נהג לנגן בהפסקות של בית הספר לחבריו התלמידים. 4. בגיל 15 הוא גורש מבית הספר בעקבות התנהגות לא נאותה. 5. בעקבות כך, הוא הצטרף לסוכנות דוגמנות ודיגמן חליפות גברים בקטלוגי אופנה ועל גבי כרזות פרסום. 6. את הקריירה המוזיקלית שלו החל בגיל 17 כשהקליט שיר בשם "All at Once" שדומה בסגנונו לאומן שהעריץ Cliff Richard. 7. בהמשך הוא הושפע מ- Bob Dylan וניגן מוזיקת פולק. בכדי להתאים את החזות שלו למוזיקה הוא שינה את שמו ל- Toby Tyler. 8. בשנת 1965 הוא הוחתם על-ידי חברת התקליטים "Decca Records" ובשלב זה כבר אימץ את שם הבמה Marc Bolan. 9. הסינגל הראשון ששיחרר בשם הבמה החדש היה "The Wizard" ניגן בו בין היתר Jimmy Page כנגן סשנים. 10. בשנת 1967 הוא הצטרף ללהקת "John's Children". אחד מהשירים שכתב ללהקה בשם "Desdemona" הוחרם לשידור ב- BBC משום שכלל את השורה "lift up your skirt and fly". 11. לאחר שעזב את הלהקה הקים בולאן את "Tyrannosaurus Rex" בשנת 1967. אלבומה הראשון של הלהקה בשם הארוך: "My People Were Fair and Had Sky in Their Hair... But Now They're Content to Wear Stars on Their Brows" שוחרר בשנת 1968. 12. הלהקה שסיגנונה פולק-פסיכדלי ורוק אקוסטי שחררה עוד שלושה אלבומים, וב-1969 החליף Mickey Finn את Steve Peregrin Took עד שנת 1970 אז גם הופיעה בפסטיבל "Glastonbury" הראשון. 13. בשנת 1970 הגיע המהפך. שם הלהקה קוצר ל- "T. Rex" ובולאן ולהקתו הפכו "חשמליים" כשהוא מאמץ את גיטרת הגיבסון לס פול שאף הופיעה לראשונה על עטיפת אלבומה החמישי של הלהקה "T. Rex" ששוחרר בשנת 1970. 14. בעזרת המפיק טוני ויסקונטי הקליט ההרכב את הלהיט הגדול הראשון שלו "Ride a White Swan" ששוחרר באוקטובר 1970. השיר נחשב לפורץ דרך, וכאחד הקטעים הראשונים בסגנון הגלאם רוק. 15. בולאן הושפע באותה תקופה מ- David Bowie. הוא הופיע על הבמה באיפור ותלבושות צעקניות שהוסיפו לסגנון המוזיקלי ולפרסונה שלו. 16. בולאן היה חברו של בואי, לשניהם היה אותו מנהל וכן שניהם הופקו באותה תקופה על-ידי Tony Visconti האגדי. 17. בשנת 1970 בולאן אפילו התארח בנגינת גיטרה בשיר "The Prettiest Star" של David Bowie. בשנת 1973 הוקלט השיר מחדש לאלבום "Aladdin Sane", הפעם עם Mick Ronson בגיטרה. 18. המהפך הסגנוני של בולאן הושלם עם האלבום השישי של הלהקה "Electric Warrior" ששוחרר בשנת 1971. האלבום זכה להצלחה רבה וגם לאהדת המבקרים והפך לאלבום הנמכר ביותר באנגליה בשנת 1971. למותר לציין שהאלבום נכלל ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים. 19. בשלב זה בולאן כבר מותג ככוכב רוק מוחצן וראוותני בעל הופעה כריזמטית שלא ניתן להתעלם ממנה. הדבר לובה בהופעות הססגוניות של בולאן והלהקה בהופעות טלוויזיוניות, אחת האייקוניות אפילו לצידו של Elton John. 20. בשנת 1972 המשיך בולאן להנפיק להיטים נוספים שהגיעו למקומות הראשונים במצעדי הפזמונים, ביניהם "Telegram Sam" ו-"Metal Guru". בהמשך שוחרר גם "Children of the Revolution" הגיע למקום השני. ארבעה סינגלים של הלהקה הגיעו למקום הראשון, אך לא ברצף: "Jeepster" הגיע למקום השני כבר ב-1971. 21. בולאן ו- "T. Rex" היו הדבר הגדול באנגליה של אותן שנים. בדיווחים על שיא הצלחתם הוערך כי מכירותיהם היוו כ-6% ממכירות התקליטים בבריטניה ואף הגיעו לכ-100,000 תקליטים ביום. אלו הערכות שפורסמו על התקופה, ולא נתוני מכירות מבוקרים או ממוצע יומי מאומת. 22. באותה שנה שוחרר גם הסרט הדוקומנטרי "Born to Boogie" בבימויו של Ringo Starr, אשר תיעד הופעה חיה של "T. Rex" בוומבלי וכן הקלטות באולפן חברת אפל, בהם התארחו Ringo Starr ו- Elton John. 23. בשנת 1973 חבר בולאן לחברו Jeff Lynne כשהתארח בשני שירים מהאלבום "On the Third Day" של "Electric Light Orchestra". 24. באותה שנה בולאן המשיך לספק להיטים כגון "20th Century Boy" ו- "The Groover", אבל אלו לא הצליחו להגיע למקום הראשון במצעד. 25. אלבומה השמיני של הלהקה "Tanx", כלל כבר שינוי סגנון לכיוון פאנק, סול וגוספל. 26. באלבום "Zinc Alloy And The Hidden Riders of Tomorrow" משנת 1974 העשיר בולאן את הסאונד של הלהקה בין היתר באמצעות צירוף נגנים נוספים, ביניהם הקלידנית וזמרת הליווי Gloria Jones. 27. באותה תקופה הוא נפרד מאשתו וחי עם זמרת הליווי והקלידנית Gloria Jones, אשר בשנת 1975 ילדה את בנו Rolan Bolan. (Photo: Terry O'Neill) 28. בולאן ולהקתו ימשיכו לשחרר אלבומים עד שנת 1977 בה שוחרר אלבומה ה-12 של הלהקה "Dandy in the Underworld". 29. מספר חודשים לאחר שחרורו של האלבום, ב-16 בספטמבר 1977, כשבועיים לפני יום הולדתו ה- 30, נהרג מארק בולאן בתאונת דרכים. בולאן וחברתו Gloria Jones חזרו מבילוי. במהלך הנסיעה גלוריה איבדה את השליטה על הרכב, אשר פגע בעמוד גדר ולאחר מכן בעץ שקמה. בולאן מת במקום, וג'ונס נפצעה באורח קשה וסבלה משברים בלסת ובזרוע. 30. בולאן דיבר לא פעם על פחד ממוות בטרם עת. בזמן התאונה הוא לא נהג ברכב, והוא גם לא החזיק ברישיון נהיגה. 31. בשנת 2020 נכנסה "T. Rex" להיכל התהילה של הרוקנרול, הכרה מאוחרת בהשפעתו של בולאן על הגלאם רוק. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 30 לספטמבר, 1978, Gary Moore הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו "Back on the Streets". טוב, ליתר דיוק, "Back on the Streets" נחשב לאלבום הסולו הראשון של Gary Moore אם מתעלמים מהאלבום "Grinding Stone" שיצא בשנת 1973, תחת השם "Gary Moore Band". האלבום מסמן את תחילת דרכו של Gary Moore כאמן סולו, לאחר שנים של שיתוף פעולה עם להקות כמו "Thin Lizzy" ו- "Colosseum II". לאלבום אין קו מוזיקלי אחיד אבל זה כנראה גם מה שמאוד מיוחד בו. הוא משלב הארד רוק, בלוז וג'אז פיוז'ן, ומציג את הווירטואוזיות של מור כגיטריסט ואת היכולת שלו להתעלות במספר ז'אנרים בקלות. האלבום הוקלט באולפני Morgan בלונדון והופק במשותף על-ידי מור ו-Chris Tsangarides. באלבום מתארחים Phil Lynott על בס ושירה ו- Brian Downey על התופים, שניהם חבריו של Gary Moore מלהקת "Thin Lizzy", מה שהופך את השירים שבהם הם מתארחים למיני איחוד של "Thin Lizzy". האלבום יוצא לדרך עם שיר הנושא, "Back on the Streets", קטע הארד רוק אנרגטי שמציב מיד את עבודת הגיטרה הלוהטת של מור המזכירה את ימיו ב- "Thin Lizzy", בחזית הבמה. השיר עמוס בריפים וסולואים קליטים, ומראה את התעוזה של מור, תוך שמירה על צליל מלודי ונגיש. מור גם מנגן כאן על בס, Simon Phillips על התופים ו- Don Airey בקלידים. השיר השני "Don't Believe a Word", הוא גרסה מחודשת לשיר של "Thin Lizzy" שהופיע במקור באלבום "Johnny the Fox" משנת 1976. בניגוד לעיבוד ההארד רוק המהיר של המקור, לגרסה של מור יש תחושה איטית יותר שמובלת על-ידי הבלוז. הגירסה הזאת מאפשרת לעבודת הגיטרה של מור לזרוח והיא מוסיפה רובד של עומק רגשי שמבדיל אותה מהביצוע המקורי של "Thin Lizzy". מי שמנגן כאן על בס ולוקח את השירה המובילה הוא Phil Lynott, ולצידו Brian Downey מנגן בתופים, ובכך מאחד מחדש את ההרכב "Thin Lizzy" משנת 1974 שהקליט את השירים "Still in Love with You", "Sitamoia" ואת הסינגל "Little Darling". הקטע "Fanatical Fascists" מביא לאלבום אנרגיה בהשראת הפאנק, ומראה את הצד הרוקיסטי והכבד יותר של מור. לעומתו, ב- "Flight of the Snow Moose" האינסטרומנטלי, מור חוזר לשורשי הג'אז פיוז'ן שלו, ומציע עיבוד מורכב ומסובך המשלב בין רוק לבין השפעות פרוגרסיביות. זו עדות לעבר של מור ב- "Colosseum II" ולכישרונו ליצור יצירות מתוחכמות ותובעניות מבחינה טכנית. הצד השני של הוויניל נפתח עם "Hurricane" האינסטרומנטאלי, שכפי ששמו מרמז הוא קטע ג'אזי מהיר המציג את הנגינה הוירטואוזית של מור. אחריו מגיע "Song for Donna" המציג טון רך ומופנם יותר. שינוי הסגנון שומר על הרעננות של האלבום ומדגיש את הרבגוניות של מור כגיטריסט וככותב שירים. גם הקטע "What Would You Rather Bee or a Wasp" הוא קטע אינסטרומנטלי שמשלב ג'אז והארד רוק ומכין אותנו לגולת הכותרת של האלבום, הרצועה הסוגרת אותו והבלדה מלאת הנשמה "Parisienne Walkways", שהפכה לאחד השירים האייקוניים ביותר של מור. השיר נכתב בשיתוף עם Phil Lynott, וכולל את לינוט בשירה, ואת Gary Moore בקולות רקע, מנדולינה ואקורדיון. קווי הגיטרה האיטיים והרגשיים בשילוב עם קולו של לינוט יוצרים מנגינה אטמוספרית מהפנטת שממשיכה להדהד בקרב המעריצים. היכולת של מור למשוך את התווים וליצור סולואים חודרי נשמה מוצגת כאן בצורה מושלמת, מה שהופך את השיר הזה לפנינה נצחית בקטלוג שלו. מעניין לציין שהלחן של "Parisienne Walkways" מבוסס על קטע הג'אז "Blue Bossa" של Kenny Dorham. המהדורה המורחבת משנת 2013 כוללת את רצועות הבונוס "Track Nine", שהינו קטע אינסטרומנטלי נהדר נוסף, ואת "Spanish Guitar" בשלוש גרסאות שונות, אחת מהן כוללת שירה של Phil Lynott. האלבום "Back on the Streets" בולט לא רק בנגינה הוירטואוזית של Gary Moore בגיטרה, אלא גם בשל הגיוון שלו. הוא מאזן בין רצועות הארד רוק, בלדות עדינות וקטעי ג'אז ניסיוניים, והכל תוך הדגשת הרגישות המלודית והמיומנות הטכנית של מור, יחד עם יכולת הכתיבה שלו. זהו אלבום מכונן בקריירה של Gary Moore, אשר מניח את היסודות לקריירת הסולו שלו ומציג את כישרונותיו כגיטריסט וככותב שירים. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום נספר לכם על אחד מהמתופפים הגדולים והמשפיעים ביותר בתולדות המוזיקה - Buddy Rich. (Photo: Uncredited/AP/REX/Shutterstock) באדי ריץ' אומנם לא הגיע מתחום הרוק, הוא ניגן בעיקר ג'אז והוביל להקות ביג בנד, אולם השפעתו על מוזיקת הרוק היתה עצומה. כדי להבין את עוצמת ההשפעה של באדי ריץ' על עולם המוזיקה, נציין שמתופפים גדולים ומשפיעים בפני עצמם כמו ג'ון בונהאם (לד זפלין), איאן פייס (דיפ פרפל), רוג'ר טיילור (קווין), ביל וורד (בלאק סאבאת'), פיל קולינס (ג'נסיס), Carl Palmer ועוד ציינו את באדי ריץ' כמתופף שהכי השפיע עליהם. לא זו בלבד, אלא שהיו מתופפי ענק שממש שינו את סגנון נגינתם ואת מערכת התופים שלהם בהשפעתו של ריץ'. כך לדוגמא, המתופף האגדי ניל פירט (Rush) אשר הושפע מבאדי ריץ', החליט ליטול באמצע שנות התשעים שיעורי ג'אז ממתופף ג'אז נודע אחר Freddie Gruber. בעקבות לימודיו אצל Freddie Gruber, שינה ניל פירט את כל תפיסת הנגינה שלו כאשר בשלב מסוים עבר משני בייס דראם לבייס דראם אחד, ובאלבום "Test For Echo" אפילו ניגן את רוב השירים באחיזת מקלות שונה המוכרת בעיקר מנגינת הג'אז ונקראת "אחיזה מסורתית". ניל פירט אפילו ערך הומאז' לבאדי ריץ', כאשר אירגן והפיק בשנת 1994 את אלבום המחווה - "Burning for Buddy", בו הוא מנגן בעצמו, לצד מתופפים אחרים, מיצירותיו של המתופף האגדי. בעקבות הצלחת האלבום שוחרר בשנת 1997 אלבום ההמשך "Burning for Buddy...Volume 2". באדי ריץ' נולד בשם Bernard Rich ב-30 בספטמבר 1917 בברוקלין, ניו יורק, להורים יהודים, Robert Rich ו-Bess Skolnik, שהיו אמני וודוויל. כבר בגיל מאוד צעיר התגלה כשרונו הייחודי כשהוריו גילו במסעדה שהוא מסוגל לשמור על קצב כשהוא מכה במזלג על השולחן. בגיל 15 בלבד הוא הפך לבדרן הילד בעל השכר השני בגובהו בארה"ב. ריץ' מעולם לא נטל שיעורי תופים ולמרות זאת הוא נחשב לעילוי ולמאסטרו. הוא וירטואוז ובעל יכולת שליטה מושלמת במערכת התופים. יש לו טכניקה מדהימה, עוצמה ומהירות שנחשבים עד היום כחסרי תקדים, גם בהשוואה למתופפים גדולים אחרים בהיסטוריה של המוזיקה. כל זאת הוא עשה עם מערכת תופים צנועה ומינימליסטית ביותר. מה שמדהים הוא, שאפשר לראות גם היום שרוב מתופפי הרוק מציבים את המערכת שלהם בצורה זהה לזו של ריץ', אשר בכלל אופיין כנגן ג'אז. באדי ריץ' הלך לעולמו ב-2 באפריל 1987. אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!! "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט

אלבום הבכורה של "Stone Temple Pilots" שוחרר ב-29 לספטמבר 1992 ונקרא "Core". מדובר באחד מאלבומי הבכורה הנמכרים ביותר בכל הזמנים, עם מכירות של למעלה מ- 8 מיליון עותקים. פי שתיים ממה שמכר האלבום "Dirt" של להקת "Alice in Chains", אשר יצא בדיוק באותו היום. אז סיפורו של האלבום הזה מתחיל אי שם בשנת 1986 כשהזמר Scott Weiland פגש את הבסיסט Robert DeLeo. השניים מיד מצרפים את אחיו הבכור של הבסיסט Dean DeLeo בגיטרה ואת המתופף Eric Kretz ומתחילים להופיע במועדונים באיזור דרום קליפורניה. בשנת 1990 הלהקה שעונה אז לשם "Mighty Joe Young" נכנסת כבר לאולפן ומקליטה דמו. במקביל הלהקה ממשיכה לבנות את קהל המעריצים שלה באיזור קליפורניה, דבר אשר מושך את תשומת ליבה של חברת התקליטים "אטלנטיק" שמיד מחתימה אותם על חוזה הקלטות. במהלך ההקלטות מקבלת הלהקה הודעה מעורך הדין שלה ולפיה קיים אמן בלוז העונה לשם "Mighty Joe Young" והלהקה נאלצת לשנות את שמה ל- "Stone Temple Pilots", את ההשראה הם קיבלו מסטיקרים שעיטרו את סביבת חדר החזרות שלהם ופרסמו את חברת השמנים הידועה "STP" . בין השמות שהועלו ותאמו את ראשי התיבות הנ"ל היו Shirley Temple's Pussy ו- Stereo Temple Pirates. (Photo: Katrina Dickson) קשה מאוד להאמין ,אבל האלבום המופתי הזה שהוקלט במשך חמישה שבועות בלבד וטס הישר לראש מצעדי המכירות, הוא אלבום שיצר דיסוננס קשה בין המעריצים למבקרים, אשר מרביתם קטלו אותו בעת יציאתו עם מילים כמו "גניבה", "העתקה", "חוסר זהות", תוך השוואה ללהקות "פרל ג'אם", "אליס אין צ'יינס" ו"נירוונה". יחד עם זאת, כעבור יותר משלושה עשורים מאז צאת האלבום, ניתן לומר בוודאות שהאלבום של הלהקה הדרומית מסאן דייגו, זכאי לכל הסופרלטיבים הקיימים, "בזכות ולא בחסד" וכי הוא אינו נופל ברמתו מיתר אלבומי המופת של ארבעת הלהקות הגדולות מסיאטל. השיר הראשון שהוקלט לאלבום הוא דווקא הקטע הקצרצר "Wet My Bed" שנולד מאילתור של סקוט ורוברט כשהיו לבד באולפן. בסיום הקטע ניתן לשמוע את המפיק Brendan O'Brien נכנס לאולפן ואומרAll right, now what?. אגב, ברנדן הוא מפיק על חלל שעבד עם להקות כמו: AC/DC", "Red Hot Chili Peppers", "Soundgarden", "Audioslave", "Rage Against the Machine", "Incubus", "Korn", "Mastodon", "Pantera, ועוד. אחרי "Wet My Bed" הכל כבר זרם והאלבום הוקלט בפחות מחמישה שבועות, כאמור. קטע הפתיחה "Dead & Bloated" נפתח במעין אקפלה מחוספסת ומיד לאחריה נכנס הריף הכבד והמלוכלך של דין אשר נותן את הטון לסאונד שנפגוש בהמשך האלבום. השיר מדבר ככל הנראה על בגידה במערכת יחסים, למרות שסקוט לא אישר זאת. נתון מעניין לגבי השיר, כשהלהקה היתה בטור עם לינקין פארק בשנת 2001, Chester Bennington היה עולה לבמה ומבצע את השיר הזה איתם. מאוחר יותר צ'סטר יתפוס את מקומו של סקוט לזמן קצר בלבד לאחר שהאחרון פוטר מהלהקה בשנת 2013. משם אנחנו ממשיכים לשיר "Sex Type Thing" שמתפוצץ עלינו כמו הר געש עם הריף האלמותי והסוחף של דין. כאן המקום לציין שדין הוא הגיטריסט היחיד בלהקה והוא עושה עבודה מדהימה. מי שמאזין לאלבום ולסאונד העבה והמלא, בטוח שיש כאן שני גיטריסטים לפחות. הסאונד הזה עובר אגב היטב גם לבמות, כפי שראינו במו עיננו בהופעת הלהקה בישראל ב-2019. דין הוא ללא ספק אחד הגיטריסטים הגדולים של שנות ה-90, למרות שלטעמנו אינו מוערך מספיק. זה הסינגל הראשון שהלהקה שחררה מהאלבום והוא נכתב על בחורה שסקוט יצא איתה ואשר נאנסה על-ידי שלושה חברי נבחרת פוטבול בתיכון בו למדה. סקוט טען שהשיר הוא הצהרה זועקת נגד מעשי אונס. השיר "Wicked Garden" הינו שיר שלא יצא כסינגל מסחרי, אך נשלח לתחנות הרדיו, עם זאת הוא אחד מהשירים האהובים על מעריצי הלהקה. מילות השיר נכתבו על-ידי סקוט על העליות והמורדות בחיים, בין היתר אלה המגיעות בעקבות השימוש בסמים. הבלדה המקסימה "Creep" הינה בלדת גראנג' מלודית ומלנכולית שהיא פשוט קלאסיקה! המוזיקה לשיר נכתבה דווקא על-ידי רוברט, שציין שהוא הושפע בכתיבה מהשיר "Heart Of Gold" של Neil Young. מבחינת ליריקה סקוט שכתב יחד עם רוברט את המילים ציין שהוא מדבר על האפתיות של נער בגיל ההתבגרות ותחושת האי שייכות בגיל הזה. אגב בשנת 2001 יצאה גירסת הופעה של השיר בשיתוף Aaron Lewis מלהקת "Staind". כמו-כן, השיר הזה נכלל בפסקל הסרט "Black Hawk Down". השיר "Plush" הוא כנראה החותמת המוזיקלית של ההרכב הזה והוא מן הסתם הלהיט הכי גדול של הלהקה. שיר מהפנט עם מבנה אקורדים מאוד מיוחד ומעניין שהושפע מסיפור על צעירה מסן דייגו שנעלמה ומאוחר יותר נמצאה ללא רוח חיים. הן הגירסה האקוסטית והן גירסת האלבום "הורסות" באותה מידה, כאילו הלהקה ציידה אותנו במכוון בשתי גירסאות, אחת לכל עת או מצב רוח. ואי אפשר לסיים את הסקירה בלי מילה על השיר שחותם את האלבום "Where The River Goes". זה השיר הכי ארוך של הלהקה בכל הקריירה שלה אשר נפרש על פני 8:26 דקות, בהחלט לא אופייני לז'אנר ולתקופה. מעניין לציין שהלהקה כתבה את הריף של השיר בפעם הראשונה בה הם פגשו וג'ימג'מו עם דין אשר החליף את הגיטריסט הראשון של הלהקה Corey Hickok. דין האח הבכור והגדול מרוברט בחמש שנים שיחק אותה קשה להשגה ולא נענה בתחילה לבקשות של אחיו ויתר החברים להצטרף ללהקה. ואז כשהוא כבר הגיע, הקסם קרה וכבר במפגש הראשון השיר הזה נכתב. סקוט שיחזר שהוא פשוט היה המום מהנגינה של דין ומיד כתב את המילים לשיר המבוססות על הרגשות שלו ועל ההחלטה לזרום כמו הנהר לאן שהחיים ייקחו אותך. אין ספק, זה אלבום מדהים והוכיח מעל כל ספק שללהקה הזאת יש עוד הרבה מה לתת בהמשך, כפי שאכן עשתה באלבומים נוספים במהלך שנות ה-90. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

הזמר והיוצר Brett Anderson חוגג היום יומהולדת, בואו ונספר עליו 20 עובדות: (Photo: Roberto Ricciuti) 1. הוא נולד בשם Brett Lewis Anderson בעיירה Lindfield שליד Sussex בדרום מזרח אנגליה ב- 29 לספטמבר 1967. 2. בצעירותו הוא גדל על מוזיקה קלאסית ששמע בבית בעיקר מאביו אותו תיאר כאוהד מוזיקה קלאסית אובססיבי. 3. בנערותו ניגן בגיטרה בלהקות גאראג' שונות, ביניהן "The Pigs and Geoff" בה היה חבר גם חבר ילדותו Mat Osman, ומי שיהפוך לבסיסט של להקת "Suede". 4. לאחר לימודי התיכון החל ברט ללמוד ארכיטקטורה ב- "University College" שבלונדון שם פגש את Justine Frischmann שהפכה להיות חברתו. 5. בסוף שנות השמונים הוא הקים יחד עם הבסיסט Mat Osman ועם חברתו הגיטריסטית Justine Frischmann את להקת "Suede". 6. בתחילת דרכם לא היה להם מתופף והם ניגנו בעזרת מכונת תופים גירסאות כיסוי לשירים של אומנים כמו: Roxy Music, "The Smiths", David Bowie ו- "The Cure". 7. בשלב מסוים ג'סטין וברט הבינו כי הם לא מספיק טובים כדי להיות גיטריסטים מובילים ובשלב זה גויס הגיטריסט Bernard Butler ובהמשך גויס גם המתופף של להקת "הסמית'ס" לשעבר Mike Joyce. 8. בשנת 1991 החליף המתופף Simon Gilbert את מייק ג'ויס והפך לחבר קבוע בלהקה. בתקופה זו החלה Justine לפלרטט עם Damon Albarn מלהקת "בלייר". היא הפסיקה להגיע לחזרות הלהקה ובסופו של דבר עזבה אותה באוקטובר 1991 ופנתה להקים את ההרכב "Elastica". 9. עזיבתה של Justine הביאה עימה שינוי בסגנון המוזיקלי של הלהקה וגם שינוי בדינמיקת הכתיבה, כאשר החיבור בין ברט ברנרד בטלר החל להתגבש ככותבים העיקריים של הלהקה. ברט סיפר שאם Justine לא היתה מפוטרת הם כנראה לא היו משנים את הסגנון ומן הסתם גם לא מגיעים לשום מקום. (Photo: Kevin Cummins) 10. בשנת 1992 הוחתמה הלהקה על חוזה להוצאת שני סינגלים על-ידי הלייבל העצמאי "Nude Records". לאחר שיחרורם של הסינגלים החלה הלהקה להיות מחוזרת על-ידי חברות התקליטים הגדולות, ביניהן "Island Records". כך יצא, שעוד לפני שחרורו של האלבום הראשון של הלהקה היא כבר הוכתרה "כדבר החם הבא" ואפילו קיבלו את עמוד השער בעיתון המלודי המייקר עם הכותרת המפרגנת: "Suede: The Best New Band in Britain". 11. בתקופה זו העדפותיו המיניות של ברט העסיקו הרבה את התקשורת בבריטניה. סגנון הלבוש האדרוגני כמו גם ההצהרה שלו כי הוא ביסקסואל שעדיין לא התנסה ביחסים הומוסקסואלים, העניקו ללהקה תשומת לב תקשורתית רבה. הבאזז התקשורתי רק לובה כאשר שוחרר אלבום הבכורה "Suede" והתגלתה העטיפה השנויה במחלוקת בו לא היה ברור מינם של המופיעים בו. 12. אלבום הבכורה "Suede" אשר שוחרר במרץ 1993 העלה את קרנה של בריטניה והיווה קונטרה ראויה למהפיכת הגראנג' שהתחוללה מהעבר השני של האוקיינוס. לפני אואזיס ובוש ובטרם הפריצה של "בלייר" ו"רדיוהד", היו אלו סוויד ששמרו על הגחלת הבריטית בוערת, והיוו אלטרנטיבה לדומיננטיות האמריקאית בשוק המוזיקה. אלבום הבכורה של הלהקה הפך עד מהרה לאלבום הבכורה בעל המכירות המהירות ביותר בבריטניה מזה כעשור. 13. במהלך הקלטת אלבומה השני של הלהקה "Dog Man Star" ששוחרר בשנת 1994, החלו להתגלע חילוקי דעות בין ברט לברנרד באטלר. מה שליבה את החיכוכים ביניהם היה ראיון שהעניק באטלר ובו ציין שאנדרסון מאוד איטי בכתיבה ושהוא לא מוזיקאי בנשמה. באטלר וברט לא נפגשו מאז באולפן, כאשר באטלר מקליט את קטעי הגיטרה בבקרים וברט מגיע בערבים להקליט את השירה. שיאו של החיכוך היה באולטימטום שהציב באטלר לפיטוריו של המפיק שלטענתו לא עשה עבודה טובה. השמועות מספרות שיום אחד באטלר הגיע לאולפן וגילה שלא מאפשרים לו להיכנס ושהגיטרות שלו בחוץ. בסופו של דבר הוא עזב את הלהקה. 14. העזיבה של באטלר עוררה מחשבות האם הלהקה תוכל להמשיך בכלל לאלבום שלישי בהיעדר אחד הכותבים המהותיים שלה. אבל בשנת 1996 הוכיח ברט כי הוא בהחלט מסוגל לכתוב גם בלי ברנרד באטלר ושחרר עם הלהקה את האלבום השלישי "Coming Up", אשר איתו פרצה הלהקה לתודעה כלל עולמית. זהו גם האלבום המצליח ביותר של הלהקה עד היום אשר מתוכו שוחררו חמישה סינגלים מצליחים. 15. ברט וחבריו ירכבו על גל ההצלחה של "Coming Up" ויישחררו עוד שני אלבומים לפני שיתפרקו בשנת 2003. לאחר התפרקותה של סווייד חבר אנדרסון באופן מפתיע, שוב, לברנרד בטלר. השניים הקימו בשנת 2004 את ההרכב "The Tears" ושחררו בשנת 2005 את האלבום "Here Come the Tears", שכלל את הסינגלים "Refugees" ו- "Lovers". 16. בשנת 2007 פצח אנדרסון בקריירת הסולו שלו עם האלבום המצויין שנקרא על שמו - Brett Anderson. האלבום כלל בין היתר את השיר "Colour of the Night", בו הוא הזכיר את העיר תל אביב כמקום עליו חולמת אהובתו. או במילותיו הוא עצמו: "My love she dreams of Tel Aviv". ברט הביע בכך את חיבתו ל"עיר ללא הפסקה" ולישראל. 17. כאן המקום לציין כי ברט הופיע בישראל יחד עם סוויד לא פחות מ- 7 פעמים, האחרונה בהם היתה ביוני 2023. בנוסף, הגיע ברט לארץ במסגרת קריירת הסולו שלו כשהוא מלווה במאט אוסמן, למופע מצוין שנערך בזאפה תל אביב. 18. עוד על הקשר הישראלי, בשנת 2008 שיתף אנדרסון פעולה עם אביב גפן במספר הופעות שהתקיימו בבריטניה ובישראל. 19. ואם גם זה לא מספיק כדי להבין עד כמה אנדרסון קשור לישראל, נציין שבשנת 2012 אנדרסון התארח באלבום של "Blackfield", אשר כידוע הינו פרוייקט של אביב גפן וסטיבן ווילסון, ובשנת 2019 הוא התארח במופע שערך אביב גפן באמפי בראשון לציון. 20. אנדרסון שחרר עד היום 10 אלבומי אולפן יחד עם "סווייד", אלבום אחד עם ההרכב "The Tears", ועוד 4 אלבומי אולפן במסגרת קריירת הסולו שלו. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

אין הרבה אומנים שאנחנו מכירים שהצליחו לעשות את מה ש- "Iron Maiden" עשתה בשנות השמונים. זה אחד ההרכבים היחידים המוכרים לנו שהצליחו לייצר 7 אלבומי מופת ברצף כל-כך מדהים. בלי נפילות, בלי מעידות אפילו לא נקודתיות, בלי "פילרים" או שירים חלשים שניתן היה לוותר עליהם. פשוט מאסטרפיס אחרי מאסטרפיס, אלבומים נצחיים שגם בחלוף כמעט 40 שנה ניתן להקשיב להם מתחילתם ועד סופם בלי להריץ קדימה, בלי לדלג או חלילה להשתעמם בקטע כזה או אחר. ב- 29 לספטמבר 1986 שחררה "Iron Maiden" את האלבום השישי מתוך הרצף הבלתי נתפס הזה, והצליחה להדהים אותנו פעם נוספת. אנחנו חייבים לומר, גם הפעם כשאחזנו בידנו בויניל שנרכש בחנות אלגרו ברח' שינקין בתל אביב, היינו בטוחים שיהיה קשה מאוד להתעלות על המאסטרפיס "Powerslave". הרי זה האלבום שהפך את "Iron Maiden" ללהקת המטאל הגדולה ביותר באותה תקופה. אבל כבר במהלך הנסיעה חזרה באוטובוס מתל אביב לרמת גן, בעודנו לוטשים עיניים באחת העטיפות המיוחדות שנוצרו אי פעם לאלבום כלשהו, הבנו שמשהו מאוד מיוחד מצפה לנו בפנים. על העטיפה התנוסס אדי בדמות סייבורג. הוא עמד עם אקדח לייזר שלוף, בעולם עתידני שנראה לנו כמו שילוב בין הסרט "בלייד ראנר" ל- "בחזרה לעתיד", שני סרטים מהז'אנר הכל-כך אהוב עלינו באותה תקופה. שם האלבום וכותרות השירים השתלבו לנו היטב עם קונספט ה"מדע הבדיוני", וככל שהעמקנו בעטיפה התגלו לנו עוד ועוד פרטים ורמזים הקשורים ללהקה, עד כי היה ברור לנו שלפחות בהקשר הזה האלבום הזה בהחלט מתעלה על קודמו. כשהגענו כבר לכיתובים בלשון הקודש למילה "ג'ין" ולארבע האותיות בעברית שמרכיבות את השם המפורש של "האחד", אשר הדיבר השלישי אוסר עלינו לשאת את שמו לשווא, זו כבר הייתה אהבה ממבט ראשון, וזה עוד לפני ששמענו אפילו תו אחד מהאלבום. זה אולי יישמע לכם טיפשי, אבל תנסו לחשוב על ההרגשה של נער מתבגר שרואה כיתוב באותיות עבריות על עטיפת האלבום של אחת מהלהקות האהובות עליו. הבילד-אפ שעבר אותו נער במהלך הנסיעה הביתה פשוט התפוצץ כשקצה המחט נחתה על הרצועה הראשונה של הויניל, זו כבר היתה התמסרות טוטאלית. צליל אפקט הגיטר סינתסייזר שהציף את הרמקולים לא הותיר מקום לספק, הלהקה האהובה עליו חצתה את מהירות האור וטסה קדימה ב"זמן", גם מבחינת הצליל המעודכן שלה. ולא, לא היתה כאן שום תדהמה או אכזבה כפי שתיארו חלק מחבריו, שלא אהבו בתחילה את הסאונד החדש, אלא להיפך. מספר חודשים קודם לכן שחררה "Judas Priest" את האלבום "Turbo", אשר כלל כבר את צליל הגיטרות המסונתז, והמעבר הזה שעשתה "Iron Maiden" נשמע לו מאוד טבעי, במיוחד כאשר היא עשתה אותו בצורה כל-כך מדהימה ומבלי לאבד אפילו שבריר קטן מזהותה. הסיפור של האלבום הכל-כך מיוחד הזה ברפרטואר של "Iron Maiden", מתחיל בסיום סיבוב ההופעות "World Slavery Tour" שליווה את האלבום הקודם. חברי הלהקה מסיימים אותו מותשים ורצוצים. הסיבוב הזה היה גרנדיוזי בכל קנה מידה. החל בהפקה הבומבסטית ובתפאורה וכלה באורכו ובכמות ההופעות שביצעה הלהקה במהלכו. הוא נמשך כמעט שנה ברציפות וכלל קרוב ל- 200 הופעות, ביניהם הופעה היסטורית אחת שהיתה הראשונה של להקת מטאל מאחורי "מסך הברזל". במהלך הסיבוב הזה הופיעה הלהקה בפני מליוני מעריצים, כאשר רק בהופעה אחת שנערכה בריו שבברזיל נכחו כ- 300,000 איש. במקביל עוד עבדה הלהקה על אלבום ההופעה האייקוני והוידאו "Live After Death", אשר שוחררו בשנת 1985. לאחר סיבוב ההופעות לקחה הלהקה פסק זמן של מספר חודשים למנוחה, לבילוי זמן עם המשפחה, אבל גם לכתיבה ולהתנסות עם ציוד חדש, במיוחד אפקט הגיטר והבס סינתסייזר. הלהקה החליטה לקחת הפעם את הזמן ולא למהר עם ההקלטה וזו גם אחת הסיבות שמדובר באלבום הראשון של הלהקה שלא משוחרר בדיוק בשנה העוקבת לאלבום הקודם. הזמר Bruce Dickinson מאוד רצה להוריד הפעם רגל מהגז ולעשות אלבום שונה. הוא הגיע לאולפן עם שירים אקוסטיים, אך אלו נדחו על-ידי יתר חברי הלהקה. ברוס לא נתן לאגו להוביל אותו ופינה את מקומו לאחרים, מה שתרם בין היתר להתבלטות של הגיטריסט האדיר והמוכשר Adrian Smith באלבום הזה, ולעובדה שהוא כתב באופן בלעדי (מילים ומוזיקה), שלושה מתוך שמונת שירי האלבום, שניים מהם היו הסינגלים המובילים והמצליחים ששוחררו ממנו. הגם שהלהקה מעידה שלא היתה שום כוונה לייצר אלבום קונספט, חלק משירי האלבום עוסקים בנושא "חלל" ו- "זמן" ובעיקר בפחדים ובתסביכים של Steve Harris מעולם העתידני ומהבלתי נודע. האלבום נפתח עם הצהרת הכוונות "Caught Somewhere in Time", שיר שמסכם באופן הטוב ביותר את האווירה הכללית של האלבום. את ההשראה לשיר נטל סטיב Steve Harris מהסרט "Time After Time" משנת 1979, אשר עוסק במסע בזמן. "If I said I'd take you there, would you go, would you be scared?" שר Bruce Dickinson ומצליח להעביר בשירה המרטיטה שלו את הפחד מהמסע בזמן, כאשר בהמשך אנחנו מגלים את המחיר הכבד שהגיבור נדרש לשלם כשהוא מסתכן בלאבד את עצמו בדרך. מצד אחד השיר הזה מגלה לנו את הסאונד החדש והמעודכן של מיידן, ומצד שני הלהקה מוכיחה פה ששום אפקט, גם אם מדובר בסינתסייזר, לא יכול לשנות את ה- DNA שלה. הבס הפועם והדוהר של Steve Harris, הסולואים המדהימים של Dave Murray ו- Adrian Smith והתיפוף העוצמתי והמתגלגל של Nicko McBrain עדיין כאן והם "תקועים חזק בזמן" ולא מתכוונים ללכת לשום מקום. הרצועה השניה באלבום "Wasted Years" היא הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום והלהיט הכי גדול מתוכו. עד אותה עתה זה היה כנראה הקטע הכי קרוב של מיידן למיינסטרים, מבלי לאבד את הסאונד הייחודי שלה. זה השיר הראשון מתוך שלושה שכתב Adrian Smith והוא גם השונה ביותר מבין יתר השירים באלבום. מעבר לעובדה שמדובר בשיר היחיד באלבום שלא נעשה בו שימוש באפקט של גיטר או בס סינתסייזר, זה השיר הכי פחות מיסטי והכי ריאליסטי מתוכו. השיר נכתב בעקבות מסע ההופעות המפרך של הלהקה והזמן שבוזבז בדרכים במקום עם המשפחה. השם המקורי של השיר היה "Golden Years" ואדריאן סמית' מדרבן אותנו כאן שלא להסתכל אחורה על השנים האבודות שבוזבזו, אלא תמיד להביט קדימה. גם הקטע הבא "Sea of Madness" הוא שיר שנכתב בלעדית על-ידי Adrian Smith, אשר פשוט מככב באלבום הזה ומוכיח פעם נוספת שהוא כותב בחסד עליון. מצד אחד הכבדות בריפים שבין הבתים, מצד שני המלודיה שאין שניה לה בגשרים ובפזמון, אשר רק מתעצמת עם ההגשה מדהימה של Bruce Dickinson. ללא ספק אחד מהשירים החזקים והאהובים עלינו באלבום. השיר החותם את הצד הראשון של הויניל "Heaven Can Wait" הוא שיר נוסף של Steve Harris אשר הושפע מסרט באותו השם משנת 1978. שיר מורכב ודינמי שכולל מספר מעברים, ביניהם קטע האיצטדיונים האפי החל מדקה 3:35 בו חברי הלהקה נוהגים להעלות במהלך ההופעות את הקהל ועובדי הבמה לשיר איתם במקהלה "ווהוווו הווו....", ראו לדוגמא כאן: הצד השני של הויניל נפתח עם "The Loneliness of the Long Distance Runner" עוד שיר אדיר של Steve Harris שמתחיל לאט כמו בשלב החימום לפני הריצה, ואז מתפרץ בספרינט אדיר שרק הולך ומתגבר, למרות שלכאורה מדובר כאן בריצה למרחקים ארוכים. כמה יפות ההרמוניות בין גיטרות של Dave Murray ו- Adrian Smith בקטעי המעבר ואיזו שירה אנרגטית של Bruce Dickinson, אשר למרות המקצב מצליח להמחיש לנו את הבדידות של הרץ למרחקים ארוכים, וכל שנותר לנו הוא לתהות האם Steve Harris כתב כאן על עצמו? כנראה שלא... כי סביר להניח שהשיר הושפע מהסרט באותו השם שיצא בשנת 1962. מכאן אנחנו עוברים לסינגל השני מהאלבום "Stranger In A Strange Land" ולשיר השלישי שכתב Adrian Smith. השיר הזה ללא ספק מתחרה עם הסינגל הראשון "Wasted Years" על התואר השיר הכי טוב באלבום. את השיר כתב סמית' בעקבות שיחה עם חוקר ארקטי שגילה גופה קבורה בקרח, אשר השתמרה שם שנים. אדריאן סיפר כאן על אותו "זר בארץ זרה" שיצא לחקור את ארץ הקרח, מת במהלך המסע וגופתו נשתמרה במשך 100 שנים עד שחוקרים עתידנים מצאו אותה. השיר שנפתח עם הבס הפועם של Steve Harris וממשיך עם הריף הקליט של Smith, משופע בצלילי סינתסייזר שמוסיפים לדרמטיות ולאווירת הסיפור, שרק הולכת ומתעצמת דרך השירה מלאת הרגש של Dickinson. זה אחד השירים הבודדים של "Iron Maiden" שמסתיימים בפייד אאוט. אנחנו מתקרבים לסיום עם "Deja-Vu" שמתחיל עם האינטרו המלודי והעצוב של בס-גיטרה ומתפתח לשיר במקצב מהיר ועצבני. עוד שיר קליט שהפזמון שלו פשוט לא יוצא מן הראש באופן שגורם לך להיות בטוח כאילו "היית כבר כאן", או במילות השיר עצמו: "Feel like I've been here before..." בדומה לאלבום הקודם, גם כאן האלבום מסתיים עם קטע אפי - "Alexander the Great", אשר עובר בצורה כרונולוגית בין תחנות בזמן בהיסטוריה של אלכסנדר מוקדון, החל ממקדוניה, דרך אלכסנדריה ומצרים ועד פרס ובבל. גם כאן לא ניתן להתעלם מהתרומה של צלילי הסינתסייזר המוסיפים לאווירת הסיפור, במיוחד בקטע המעבר האינסטרומנטאלי הכולל גם עבודת גיטרות מדהימה של Dave Murray ו- Adrian Smith. עד כמה שהאלבום הזה מושלם ונטול רבב, הוא רק מהווה הכנה ל"אורים ולתומים" של המטאל, לאלבום ששינה את כל התפיסה של הז'אנר - "Seventh Son of a Seventh Son". הקונספט המדומה יהפוך שם לקונספט מלא, אפקט הסינתסייזר יקבל שידרוג לסינתסייזר מלא, והסיפורים האפיים יקבלו מתיחת פנים שתתפרס על-פני אלבום שלם. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום נספר לכם כמה עובדות מעניינות על Alex Skolnick ,הידוע בעיקר כגיטריסט המוביל של להקת הת'ראש מטאל "Testament": (Photo: Reddit) = אלכס סקולניק נולד ב-29 בספטמבר 1968 בברקלי, קליפורניה. = הוא גדל במשפחה יהודית, לא אורתודוקסית. = הוריו, ג'רום סקולניק וארלין, היו שניהם בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת ייל. = הוריו לימדו סוציולוגיה באוניברסיטת ניו יורק ובאוניברסיטת קליפורניה, ברקלי. = סקולניק החל לנגן בגיטרה בגיל תשע. = הוא הושפע מגיטריסטים כמו Eddie Van Halen, Jeff Beck, Jimi Hendrix, Eric Clapton, Johnny Winter, ו- Randy Rhoads. השפעות נוספות כללו את Frank Zappa, Michael Schenker, Yngwie Malmsteen, "Kiss" ו-"Scorpions". = הוא היה תלמידו של וירטואוז הגיטרה Joe Satriani. = בשנת 1984 הצטרף סקולניק ללהקת "Legacy" (שלימים תהפוך ל- "Testament"). הוא היה רק ​​בן 16 והחליף את הגיטריסט Derrick Ramirez. = אלבום הבכורה של "Testament", שנקרא "The Legacy", יצא בשנת 1987. = הוא הוציא את "The New Order" יחד עם "Testament" בשנת 1988. = בשנת 1989, "Testament" הוציאה את "Practice What You Preach", אלבום מצוין שהיווה פריצת דרך עבור הלהקה והוליד את הסינגלים "Greenhouse Effect", "The Ballad" ושיר הנושא "Practice What You Preach". = בשנת 1990, "Testament" הוציאו את "Souls of Black", שהיה אלבום גיטרות רב השפעה, אשר דורג במקום התשיעי ברשימת עשרת אלבומי הגיטרה הגדולים של 1990, של מגזין "Guitar World". = בשנת 1992, סקולניק הוציא יחד עם "Testament" את האלבום "The Ritual" אשר סימן שינוי סגנוני מהותי עבור הלהקה, שהתקדמה לעבר צליל הבי מטאל. = סקולניק עזב את "Testament" בסוף 1992 כדי להמשיך בכיוונים מוזיקליים חדשים. = בשנת 1993, סקולניק הקליט וערך סיבוב הופעות עם "Stuart Hamm Band". = הוא הצטרף ללהקת "Savatage" בשנת 1994, והקליט את האלבום "Handful of Rain". = הוא גם ניגן באלבום "Japan Live '94" של "Savatage". = בשנת 1995, סקולניק ניגן לזמן קצר בלהקתו של Ozzy Osbourne. = במהלך שנות ה-90 המאוחרות, סקולניק הוביל פרויקט Funk בשם "Skol-Patrol". = הוא הקים את להקת "Attention Deficit", עם הבסיסט Michael Manring והמתופף Tim Alexander. הלהקה הוציאה שני אלבומים "Attention Deficit" ב-1998, ו-"The Idiot King" ב-2001. = בסוף שנות ה-90 שיתף סקולניק פעולה עם הכנר Joe Deninzon בלהקת "Stratospheerius". = סקולניק עבר לניו יורק בשנת 1998. הוא נרשם לבית הספר למוזיקה New School for Jazz & Contemporary Music. הוא למד וסיים תואר בנגינת ג'אז. = בשנת 2001, הוא הצטרף לזמן קצר ל- "Testament" כדי להקליט מחדש חומרים ישנים לאלבום "First Strike Still Deadly". = בשנת 2002 הוא הקים את "Alex Skolnick Trio", ששילבה ג'אז עם השפעות רוק ומטאל. אלבום הבכורה שלהם, "Goodbye to Romance: Standards for a New Generation", יצא בשנת 2002. = בשנת 2004, הוא התארח באלבום "Ashes of the Wake" של להקת "Lamb of God". = ההרכב "The Alex Skolnick Trio" הוציא את אלבומו השני "Transformation" בשנת 2004. = בשנת 2005, סקולניק חזר והצטרף רשמית ל- "Testament" לסדרת מופעי איחוד. = סקולניק היה פעיל במיזוג מוזיקה עם יצירות אמנות וספרות. הוא הופיע בגלריות אמנות שונות, כולל עבור האמן המצרי Nader Sadek בשנת 2007. = בשנת 2008, "Testament" הוציאו את האלבום "The Formation of Damnation". = ההרכב "Alex Skolnick Trio" הוציאו את אלבומם השלישי "Veritas" בשנת 2011. = בשנת 2012, "Testament" הוציאו את אלבומם ה- 11 "Dark Roots of Earth". = אלכס שיתף פעולה עם הפסנתרן Randy Klein באלבום הג'אז "What's Next?" בשנת 2012. = האוטוביוגרפיה של סקולניק, "Geek to Guitar Hero", יצאה לאור בשנת 2013. = בשנת 2014, הוא הוציא את "Planetary Coalition", בהשתתפות למעלה מעשרים מוזיקאים מחמש יבשות. סקולניק ניגן בפרויקט הזה בגיטרות שונות, קלאסיות, אקוסטיות וחשמליות. = אלכס סקולניק ייסד את הסופרגרופ "Metal Allegiance" בשנת 2014, עם הבסיסטDavid Ellefson ("Megadeth"), המתופף Mike Portnoy ("Dream Theater"), וכותב השירים Mark Menghi.. = הסופרגרופ = "Metal Allegiance" הוציא את אלבום הבכורה שלו בשם "Metal Allegiance" בספטמבר 2015. Skolnick ניגן בגיטרה באלבום כולו, אשר הציג הופעות אורח של מוזיקאים מלהקות כמו "Pantera", "Slayer" ו-"Lamb of God". = בשנת 2016, "Metal Allegiance" הוציאו את המיני אלבום "Fallen Heroes", המוקדש ל- Lemmy Kilmister, David Bowie, ו- Glenn Frey. = בספטמבר 2018 "Metal Allegiance" הוציאו את אלבומם השני באורך מלא "Volume II: Power Drunk Majesty". = בשנת 2016, "Testament" הוציאו את "Brotherhood of the Snake" - אלבום האולפן ה-12 שלהם. = בשנת 2020, סקולניק ו-"Testament" הוציאו את אלבום האולפן ה-13 שלהם "Titans of Creation". = ב- 10 לאוקטובר 2025 הוציאו סקולניק ו-"Testament" את האלבום "Para Bellum". = בשנת 2009 חברת "Heritage" הוציאה את גיטרת הסיגנצ'ר הראשונה של אלכס. בשנת 2013, "Budda" הוציאו מגבר סיגנצ'ר של סקולניק, שנקרא "the Preceptor". מאוחר יותר באותה שנה סקולניק הוחתם ב-"ESP guitars". "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

פתחנו את היום המטורף הזה עם האלבום "Dirt" של "Alice in Chains", ואך טבעי הוא שנסיים אותו בסגירת מעגל מטורפת עם אלבום האיחוד "Black Gives Way to Blue", אלבומה הרביעי של הלהקה שיצא בדיוק באותו היום ב-29 לספטמבר 2009, בהפרש של 17 שנה מהאלבום "Dirt". הסיפור של האלבום הזה מתחיל למעשה עוד לפני מותו של Layne Staley, בשנת 2000, עת Jerry Cantrell הכיר את William DuVall בלוס אנג'לס דרך חבר משותף. בין השניים נרקמה חברות, כאשר קנטרל מצטרף מדי פעם כאמן אורח בהופעות של להקתו של דובאל "Comes with the Fall", ומנגד דובאל ולהקתו מחממים את קנטרל בהופעות הסולו שלו לקידום אלבומו "Degradation Trip" בשנים 2001 ו-2002. בחלק מן המקרים דובאל ולהקתו שימשו אף כלהקת הליווי של קנטרל, כאשר וויליאם שר את תפקידיו של ליין בשירים של "אליס אין צ'יינס". בפברואר 2005 חזרו שלושת חברי אליס להופיע יחד בפעם הראשונה, לאחר כמעט 10 שנים. זה היה במהלך אירוע התרמה לנפגעי הצונאמי. השלושה המשיכו את המומנטום ויצאו לסיבוב הופעות עם זמרים אורחים רבים ומגוונים, על מנת לחגוג את האהבה שלהם למוסיקה, לכבד את זכרו של ליין סטאלי ולהיזכר בימים היפים שהיו. בחודש מרץ שנת 2006 דובאל הצטרף ללהקה על הבמה לביצוע השיר "Rooster", הביצוע היה מושלם ומשם כבר קצרה הדרך לחברות רישמית בלהקה, כאשר אליס ממשיכה לסיבוב הופעות קצר באמריקה. הופעות האיחוד הללו נתנו ללהקה תיאבון לכתוב ולהקליט מוזיקה חדשה, אך בתחילה הם חשבו שזה לא יהיה ראוי לעשות זאת תחת השם של אליס, אבל עם הזמן ככל שהופיעו יחד ובילו יחד זה כבר הרגיש להם יותר נכון. (Photo: Johnny Buzzerio) בחודש אוקטובר 2008 נכנסה הלהקה לאולפן "Studio 606" של ה"פו פייטרס" בקליפורניה לשם הקלטת האלבום. ללהקה לא היתה חברת תקליטים שתלווה אותה באותה תקופה, ולכן ג'רי ו-Sean Kinney מימנו את ההקלטות מכיסם הפרטי. במהלך ההקלטות ביקרה באולפן אימו של Layne Staley ונתנה ללהקה את ברכתה. אז כבר היה ברור לכל החברים שהפרוייקט הזה הולך לשאת את השם של "אליס אין צ'יינס" ולא כל שם אחר. באופן מיסטי הקלטת האלבום הסתיימה ב-18 למרץ 2009, יום הולדתו של ג'רי שהוא גם יום הולדת בנו של וויליאם דובאל. האלבום שוחרר בסופו של דבר ב-29 לפסטמבר 2009, בדיוק באותו היום בו שוחרר אלבום המופת "Dirt", שהינו אולי היצירה המדהימה ביותר עליה חתום סטאלי, ובכך יש לראות כמעין הומאז' של הלהקה לאחד הזמרים הגדולים של דורנו. גם את שיר הנושא של האלבום "Black Gives Way to Blue" כתב קנטרל כטריביוט לסטאלי ובו מנגן גם Elton John בפסנתר. לפני כתיבת השיר סיפר ג'רי כי חלה במחלה מסתורית של מגרנות ותשישות כשהרופאים לא מצליחים לגלות את המחלה, ג'רי מאמין שזו מחלה פסיכולוגית שנגרמה לו כתוצאה מהכאב הרב שחווה נוכח הפרידה מליין. מהאלבום שוחררו ארבעה סינגלים. הסינגל הראשון "A Looking in View" הכבד והאפל שמדבר על הקשיים לצאת ממצבי רוח קשים, שוחרר ב- 30 ליוני 2009, עוד בטרם יציאת האלבום. זו אחת הרצועות הכבדות באלבום, עם ריפי גיטרה מנסרים ושירה אינטנסיבית. השיר שנפרס על-פני יותר משבע דקות, הוא מסע איטי ומכוון אל נושאים של הרהור עצמי, ניכור וסערה פנימית. השכבות הצפופות של הגיטרות, הבס והתופים מעצימים את האווירה הכבדה של השיר, מה שהופך אותו לאחת החוויות האינטנסיביות באלבום. כחודש לפני יציאת האלבום שוחרר הסינגל השני "Check My Brain" שמספר על המעבר של קנטרל מסיאטל ללוס אנג'לס בשנת 2003, מעבר שהיה קשה עבורו כיליד סיאטל שהתגורר שם את מרבית חייו. השיר הזה בולט עם הריף הסלאדג'/גראנג' שלו והלחן הקליט. עבודת הגיטרה של קנטרל חדה ומדויקת, עם ריף בלתי נשכח שהופך את השיר הזה לאחד משיאי האלבום. אליס המחודשת הציגה גם את הצד האקוסטי שלה עם הסינגל השלישי "Your Decision" שמתייחס גם הוא לכאב שחווה ג'רי לאחר מותו של סטאלי, להתמודדות איתו ועל ההחלטה לא לשקוע בתוכו ולבחור בחיים. זו בלדה אקוסטית, עם שירה רכה של קנטרל שמלווה את עצמו בגיטרה אקוסטית. שיר באווירה קודרת עם מילים כמו "Time to change has come and gone" שמעוררות עצב והשלמה. זה טראק שמציג את היכולת של הלהקה לאזן בין כבדות לרכות ופגיעות. השיר "Lesson Learned" משלב ריפים חזקים עם פזמון קליט, ומביא צליל נגיש יותר בהשוואה לרצועות הכבדות יותר באלבום. המילים מתמקדות בצמיחה אישית ובשיעורים שמגיעים עם כאב וקושי. הלהקה מאזנת כאן בין עוצמה ומלודיה .הקליפ המדהים לסינגל הרביעי הזה הורכב מ- 6,000 תמונות סטילס, צפו בו כאן: אבל האלבום הזה הוא בהחלט לא רק ארבעת הסינגלים ששוחררו מתוכו. יש כאן את שיר הפתיחה עם הסאונד הפשוט מדהים "All Secrets Known", רצועה קודרת שנותנת את הטון הרגשי לאלבום אשר לדעתנו מהווה את אחד מהשירים הטובים של "אליס". הריפים המהפנטים והקצב האיטי יוצרים תחושה של פרידה מהעבר ואופטימיות זהירה לגבי העתיד. ההרמוניות הווקאליות של קנטרל ודובאל מספקות תחושה של המשכיות לאלבומים הקודמים שלהם. יש את "Last of My Kind" השיר היחיד באלבום בו William DuVall שר ללא ההרמוניות של קנטרל. דובאל כתב את המילים ואת הלחן של אחד השירים שנשענים על הצד הכבד והמתכתי יותר של "אליס אין צ'יינס". יש גם את הרצועה האקוסטית "When the Sun Rose Again" שמרגישה מדיטטיבית עם ההרמוניות הווקאליות המלטפות. העיבוד העדין מציג את הוורסטיליות של הלהקה, המשלבת כאן אלמנטים של פולק ורוק בצורה חלקה. יש כאן את "Acid Bubble" שמתכתב עם השורשים האפלים והגראנג'ים של הלהקה, מתפתח לאט, ובונה את המתח עם ריפי גיטרה מרושעים ולחן דיסוננטי. "Take Her Out" שמביא לאלבום סאונד יותר רוקיסטי, אך עדיין שומר על המלנכוליה הבסיסית שעוברת לכל אורך האלבום, וכמובן את "Private Hell" שקנטרל הכחיש שנכתב על ליין סטאלי. עטיפת האלבום כוללת איור של לב המסמל את שיברון הלב של הלהקה על מותו של סטאלי. האלבום כולו גם מוקדש לזכרו כמופיע בעטיפה הפנימית. האלבום הזה היה מועמד לשני פרסי גראמי וזכה בפרס אלבום השנה של המגזינים ריבולבר ומטאל סטורם, ובצדק. אבל יותר מכל, הוא הוכיח שלהרכב המחודש יש עוד הרבה מה לתת, וכי הוא בהחלט ראוי להמשיך לשאת את הלפיד של Layne Staley בגאון. נכון, זו כבר לא אותה "אליס", אבל היא בהחלט מכבדת את זכרונו של ליין, אשר ממשיך לחיות דרכה, והוכחה ניצחת לכך ראינו במו עיננו במהלך הופעות הלהקה בארץ ב-2018. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר