ב-13 לספטמבר 2011 יצא "The Sea Of Memories" שהוא אלבומה החמישי של "Bush", כמעט עשור שלם עבר מהאלבום הקודם !! בשנת 2002, לאחר ארבעה אלבומי אולפן, יצאה הלהקה להפסקה, שני האלבומים הראשונים שלה "Sixteen Stone" ו- "Razorblade Suitcase" היוו הצלחות אדירות. למרות הרבה השוואות וביקורות מצד נאמני הגראנג' על חיקויים כאלה ואחרים של הלהקה, לא היה ספק ש- Gavin Rossdale הזמר ומוביל הלהקה הוא כשרון בלתי רגיל ומלבד קולו המהפנט (אין דרך אחרת להגדיר זאת) גם יכולת הכתיבה והעיבוד שלו מדהימים. אבל בואו נתעכב על קולו של גווין רגע... יש אומרים שהוא מחקה את Eddie Vedder, יש שאומרים שמנעד הצלילים שהוא מפיק מאוד מוגבל, יש אומרים שהוא לא מגוון את סגנון השירה שלו באלבומים אבל אי אפשר להתכחש לכך שגווין הוא אחד הזמרים שקולם נוגע בך בדרך קסומה. יש משהו בתדר, בצרידות או אולי בטון שפשוט מהפנט וממכר. בהקשבה לשירים של הלהקה ולא משנה איזה שיר, אתה יכול למצוא את עצמך טובע בקולו מבלי שזכרת מה הגיטרה או התופים נגנו, קולו כל כך דומיננטי עד אשר הוא משפיע על כל חוויית האזנה בצורה מטורפת! עשר שנים עברו מאז אלבום האולפן הקודם של "Bush", ואם נאמר את האמת מלבד שני האלבומים הראשונים ואולי קצת מהשלישי, הלהקה קצת איבדה את כוחה. לאחר שהאלבום הרביעי כשל ב"קופות" הלהקה החליטה להתפרק וכל אחד הלך לדרכו, במקרה של גווין הוא היה עסוק בלהתחתן עם Gwen Stefani מ- No Doubt. אך מעבר לכך הוא גם הקים להקה בשם "Institute" שהוציאה אלבום אחד ולאחר פירוקה הוא הוציא גם אלבום סולו. Photo: vinylmeplease.com ביוני 2010, 8 שנים מאוחר יותר החליט גווין שוב לחזור לעשות מוסיקה והוא ניסה לאחד את הלהקה שוב יחד, שני החברים האחרים מלבד המתופף Robin Goodridge החליטו לא ל"התאחד"" ונגן הבס והגיטרה הוחלפו ב-Corey Britz וב-Chris Traynor בהתאמה. על מנת לחמם את האווירה וליצור כימיה לפני יצירת האלבום יצאו חברי הלהקה לסיבובון חפוז של 10 הופעות כשהם מנגנים שירים מאלבומיה הקודמים של הלהקה. בספטמבר 2011 היה לנו את העונג שוב להתמכר לקולו של גווין, שרצה להוציא אלבום רוק מעולה עם סאונד שיזכיר את שני אלבומיה הראשונים של הלהקה אך עם אלמנטים חדשים ומרעננים. הוא גם רצה שהאלבום הזה יצליח ויחזיר את בוש לימי התהילה הגדולים שלה, אולי לא ממש כמו אז אבל לפחות חצי ולשם כך הוא גייס את אחד המפיקים המפורסמים Bob Rock (האלבום השחור של Metallica ועוד...) ואכן יצא כאן אלבום מעולה !! יש הרבה דברים יפים באלבום הזה, שירים שכיף לשיר איתם, בלדות שאפשר לבכות עימן וגם כאלה שיגרמו לכם לקפוץ כשהידיים באוויר כאילו אתם בהופעה. האלבום נפתח עם "The Mirror of the Signs" שהוא פתיח מדהים לאלבום הזה, פתיחה דרמטית בליווי גיטרה שמכינה אותנו לשילוב המהפנט של קולו של גווין עם הבס ואפקט סינתי המדהים שפשוט מרגש, כבר עכשיו תגבירו למקסימום ותתמכרו. ממשיכים עם "The Sound of Winter" שגם היה הסינגל השני שיצא מהאלבום והוא ממש ההיפוך המוסיקלי של השיר הקודם, כאן גווין מתחיל לתת יותר אנרגיות. השיר הבא "All My Life" מתחיל עם ריף מתעוות וצורמני שהוא שינוי מרענן בסאונד של הלהקה עם פזמון שבא לך לשיר בקולי קולות. אחריו מגיע "The Afterlife" שהוא שיר הופעות מקפיץ וכייפי במיוחד, חוויה שלא מכינה אותנו כלל או שאולי אפילו נעשתה בכוונה כדי לרסק אותנו בשיר הבא. השיר "All Night Doctors" הוא שיר מרסק, הוא נוגע בדיוק בנקודה הזו שנמצאת אי שם בתוך הלב וזה לא משנה אם איבדת מישהו כתוצאה ממחלה, איבדת את אהבת חייך או כל דבר אחר שלא ניתן היה להציל. אתה טובע בתוך ים של רגשות שמציפות אותך בכל פעם שגווין שר: "All night doctors All night preachers All night girls to get you through Lost and wasted Hope is fading And I'm waiting here For You" קחו ממחטה, זה בסדר להזיל דמעה...קחו נשימה עמוקה ונמשיך הלאה. אנחנו נבין אם תרצו רגע להתעכב ולהקשיב שוב לשיר. אז ניגבנו...שתינו כוס מים ועכשיו אפשר לדמיין איזה פסטיבל עצום בעיצומו של גשם זלעפות וכולם מאבדים את עצמם לדעת כשהלהקה מנגנת את "Baby Come Home" שיר מקפיץ וכייפי, אפילו שהוא שיר געגועים. הבא "Red Light" ממשיך קצת את הקו הקודם והכייפי עם גיטרות שמלוות בקצב מתמשך וגווין מדי פעם מרביץ כמה גבוהים. נמשיך ל-"She's a Stallion" שנפתח עם צלילי הגיטרה הצורמים וממשיך לריף קצת תעשייתי עם טקסט הפכפך שגם עושה לך חשק לשיר. שלושת השירים הבאים לא מייצגים משהו מיוחד וקצת מזכירים יצירות של להקות אחרות כמו Placebo, Bad Company וכדומה אבל קולו של גווין נותן להם את חותמת בוש. האלבום מסתיים בבלדה מחממת לב בשם "Be Still My Love" ועד כמה קלישאתי שזה נשמע אתה מאמין שאהבה תנצח, במיוחד כשהכינורות מלווים את הגיטרות ואת קולו של גווין ועבודת התיפוף פה מהפנטת. האלבום אמנם לא הביא ללהקה את ההצלחה שהייתה לה בשני האלבומים הראשונים, אבל ללא ספק הוא החזיר אותם לכותרות ובגדול. האלבום הגיע למקום ה-18 ב-Billboard 200, למקום ה-5 ב-Top Alternative Albums ולמקום ה-8 ב-Top Rock Albums. מאז הוציאה "Bush" חמישה אלבומי אולפן נוספים: "Man on the Run" מ-2014, "Black and White Rainbows" מ-2017, "The Kingdom" מ-2020, "The Art of Survival" מ-2022 ו-"I Beat Loneliness" מ-2025, אלבום האולפן העשירי שלה. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 12 לספטמבר, 1995 ה- "Red Hot Chili Peppers" הוציאה את אלבומה השישי "One Hot Minute": לאחר ההצלחה המונומנטלית של "Red Hot Chili Peppers" עם אלבום המופת "Blood Sugar Sex Magic", נאלצו חברי הלהקה להתמודד עם משבר מהותי בקריירה שלהם. הגיטריסט John Frusciante שהפך לכוח יצירתי מרכזי בלהקה עזב אותה, במפתיע, ממש בשיא הצלחתה. פרושיאנטה היה המום מההצלחה המטאורית הפתאומית של הלהקה. היה לו קשה להכיל את זה והוא הודיע על עזיבתו, לאחר הופעה שהתקיימה בטוקיו במאי 1992. לאחר תקופה סוערת של סיבוב הופעות עם גיטריסטים זמניים, הלהקה מצאה סוף סוף את Dave Navarro, הגיטריסט של "Jane's Addiction" לשעבר, שהגיע ללהקה בהתאם להמלצתו של Chad Smith לאחר שהעניינים לא הסתדרו עם Jesse Tobias גיטריסט להקת "Mother Tongue". הגעתו ללהקה סימנה שינוי בסאונד ובסגנון, אשר בא לידי ביטוי באלבום "One Hot Minute", שיצא בשנת 1995. נבארו הביא ל"צ'ילי פפרס" סאונד אפל יותר, כבד יותר ופסיכדלי יותר אשר השתלב עם סגנון הפאנק-רוק המוכר של הלהקה. השינוי הסגנוני הזה ניכר כבר מהרצועה הפותחת של האלבום, "Warped", אשר משקפת את התמודדותו של הסולן Anthony Kiedis בהתמכרות לסמים. הפגיעות של קידיס מורגשת כשהוא שר, "My tendency for dependency is offending me / It’s upending me". השיר נותן גוון וסאונד שונה ללהקה, אשר מונע על ידי עבודת הגיטרה המורכבת, בעלת הסאונד המטאלי, של נבארו. את הגישה הכבדה יותר הזו שהביא עימו נבארו, אפשר לשמוע גם ברצועות כמו "Shallow Be Thy Game" ו- "Coffee Shop" הכאוטי. למרות הסאונד הכבד והמורכב יותר, יש רגעים באלבום הזה אשר בהם ה"צ'ילי פפרס" חוזרים לשורשים הפאנקיים שלהם. הסינגל המוביל, "Aeroplane" הוא אחד מהם והוא קיבל השראה משיר הבלוז "Jesus Is My Air-O-Plane" של Mother McCollum. הוא מספק גרוב אופטימי, למרות שמבחינה לירית הוא מתעמק בנושאים אפלים יותר. הבס של Flea נמצא בפרונט, הוא מרכזי וסוחף את השיר קדימה. בתו קלרה וחבריה לכיתה תורמים את קולות ילדי המקהלה שמלווים את השיר ומכניסים בו רובד של שובבות. הלהקה עוברת לצד רך יותר בשירים כמו "Tearjerker" שהינו מחווה ל- Kurt Cobain, הזמר ומנהיג להקת "Nirvana", ו- "My Friends" - סינגל בולט נוסף שהגיע לראש המצעדים עם הטון המהורהר והמלודי שלו ומציג את היכולת של "הצ'ילי פפרס" לאזן את האנרגיה האופיינית לה עם רגעים מופנמים יותר. למרות נקודות השיא הללו, תהליך ההקלטה של ​​"One Hot Minute" היה רצוף בקשיים. קידיס חזר להתמכרות לסמים במהלך הסשנים, ובנוסף ללהקה הייתה דרושה תקופת הסתגלות בכדי ללמוד כיצד לעבוד עם נבארו. בעוד שעבודת הגיטרה של נבארו הביאה מימד חדש, הסגנון שלו לא השתלב במלואו עם האתוס מבוסס ה-Fאנק של הלהקה, כפי שהוא הודה בראיון למגזין Guitar World, כך במילותיו: "It doesn't really speak to me, but when I'm playing with three other guys who I love, it's enjoyable". הנסיבות הפכו את Flea לכוח יצירתי מרכזי במהלך ההקלטות. מעבר לעבודת הבס הנפלאה שלו, הוא תרם לרצועות כמו "Transcending", שהינו מחווה לחברו ריבר פיניקס שהלך לעולמו. בנוסף הוא לקח על עצמו את תפקיד השירה ב-"Pea", ושירה משותפת עם קידיס ב-"Deep Kick". עם זאת, הכימיה בין חברי הלהקה לא תמיד הייתה חלקה. קידיס הודה מאוחר יותר שתהליך כתיבת השירים עם נבארו לא היה אינטואיטיבי כפי שהיה עם פרושיאנטה. האלבום "One Hot Minute" הופק על ידי Rick Rubin, שהמשיך לדחוף את הלהקה לטריטוריה מוזיקלית חדשה. רובין עזר ל-"Chili Peppers" ליצור סאונד שמיזג את ריפי הגיטרה המטאליים של Navarro עם תוספת פסיכדלית, תוך שמירה על כמה מהמקצבים הפאנקיים שהלהקה הייתה ידועה בהם. התוצאה הייתה אלבום ניסיוני ושאפתני יותר מקודמו, אם כי לא מגובש באותה מידה. מבחינה מסחרית, "One Hot Minute" השיג הצלחה בינונית והגיע למעמד פלטינה כפול. עם זאת, הוא נמכר בפחות מחצי מהעותקים בהם נמכר קודמו - "Blood Sugar Sex Magic" ולא הצליח ליצור את אותה השפעה תרבותית. סיבוב ההופעות שליווה את האלבום היה רצוף אתגרים, כולל פציעות של קידיס לצד מאבקיו המתמשכים בהתמכרות לסמים, אשר הובילו לעיכובים וביטולים. בשנת 1998 הסתיימה כהונתו של Dave Navarro בלהקה, וה-"Chili Peppers" החלו פרק חדש בדרכם לאלבום מופת נוסף עם John Frusciante שיצא רק שנה לאחר מכן - "Californication". בעוד שיש לעיתים נטייה להתעלם מ- "One Hot Minute" כחלק מהדיסקוגרפיה של "Red Hot Chili Peppers", ולמרות שרק לעיתים רחוקות שירים מתוכו נכללים בסטליסטים של ההופעות החיות של הלהקה, האלבום הזה נותר כסוג של תמונת מצב מרתקת של להקה, בתהליך של למידה ושינוי. האלבום, שהקלטתו לוותה בסערות אישיות ויצירתיות, בולט בהתנסות הנועזת שלו, בנושאים האפלים ובהשפעה הייחודית של נבארו. למרות שאולי אין בו את האחידות והשלמות של יצירות קודמות ומאוחרות יותר של הלהקה, "One Hot Minute" מציע פרספקטיבה ייחודית באבולוציה של ה- "Chili Peppers", והוא חושף את חוסנה של הלהקה ואת נכונותה לקחת סיכונים. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-12 בספטמבר 2008 שחררה "Metallica" את אלבום האולפן התשיעי שלה "Death Magnetic". אלבום שפתח פרק חדש של הלהקה בעידן המודרני, אלבום שבא אחרי האלבום החוצץ "St. Anger" אז הנה 30 עובדות מעניינות: 1. לאחר 4 אלבומים רצופים, זהו האלבום הראשון שלא הופק ע"י המפיק Bob Rock, אשר חטף הרבה מאוד ביקורת והאשמות על הכיוון "החדש" של מטאליקה באלבום השחור. 2. האלבום הופק ע"י המפיק המפורסם Rick Rubin שלפי דברי הלהקה העניק להם חופש מוחלט ביצירה ובכתיבה של השירים, דבר שנשמע קצת הזוי כשמדובר בארבעת ותיקי המטאל ובמיוחד ב- James Hetfield ו- Lars Ulrich 3. מה שכן, רובין לא נתן ללהקה את האפשרות להיכנס לאולפן להקליט, עד שכל שיר היה מוכן ב-100%. רק לאחר שכל השירים היו מוכנים במלואם הוא אפשר להם להיכנס לאולפן. כך שהם היו עוברים מלהתרכז בצד היצירתי להתרכז בצד הטכני של ההקלטה. 4. זהו אלבום הבכורה של הבסיסט Robert Trujillo שהצטרף למטאליקה בשנת 2003, שנתיים לאחר עזיבתו של Jason Newsted את הלהקה. 5. העבודה על "Death Magnetic" החלה בתחילת 2004, זמן קצר לאחר שיצא "St. Anger". 6. עד אוקטובר 2004, ל"מטאליקה" היו 50 שעות של ג'אם סשנים עם מאות ריפים ובייסלינים. 7. במרץ 2006 היו ללהקה שישה עד שבעה שירים מוכנים מהקלטות הג'אם סשן האלה, ועד מאי 2006, "Metallica" כבר כתבו 15 שירים לאלבום. 8. "מטאליקה" הקליטה 11 שירים, אך רק 10 הגיעו לגרסה הסופית של האלבום בגלל אילוצים של אורך ה- CD. 9. שם הרצועה שלא נכנסה לאלבום "Shine" שונה מאוחר יותר ל- "Just a Bullet Away". 10. שירים אחרים שלא נכנסו לאלבום הם "Hell and Back", "Hate Train" ו-"Rebel of Babylon". 11. "מטאליקה" ביצעו את כל ארבעת השירים הללו בהופעות לרגל יום השנה ה-30 ללהקה. 12. לשיר "The Day That Never Comes" נקרא ""Casper" במהלך העבודה על האלבום. לארס אמר שמילות השיר נוצרו בהשראת מערכת יחסים של אב ובן. 13. לג'יימס הטפילד ולארס אולריך היו חילוקי דעות לגבי שם השיר "Broken, Beat & Scarred". 14. השיר "All Nightmare Long" הושפע מהסיפור הקצר "The Hound" של H.P. Lovecraft. 15. השיר "The Unforgiven III" הוא חלק מטרילוגיה של שירי הלהקה שנכתבו על חטא, סליחה ותוצאה. 16. השיר "The Judas Kiss" מתייחס לבגידה של יהודה איש קריות בישו. 17. זהו האלבום השני בלבד שבו כל חברי הלהקה קיבלו קרדיט על הכתיבה והיצירה בניגוד לאלבומים האחרים שבהם לארס וג'יימס קיבלו קרידט על רוב השירים. 18. לאחר האלבום "St. Anger" הידוע לשמצה בו הלהקה קיבלה החלטות שערורייתיות לדעת רבים, לגבי האופי המוסיקלי של כלים מסויימים, האלבום הזה הוא חזרה לסגנון שלפני האלבום השחור, שירים ארוכים, מורכבים, סולואים ארוכים ופעם ראשונה מאז האלבום "And Justice For All" שיש קטע אינסטרומנטלי "Suicide & Redemption". 19. האלבום טס היישר למקום הראשון בבילבורד 200 והפך לאלבום החמישי ברציפות של הלהקה שכובש את המקום הראשון. בנוסף הוא כבש 10 מצעדים שונים במקום הראשון וכיכב בראש המצעדים של 33 מדינות שונות. 20. בזכות האלבום הזה, הלהקה קיבלה שישה מועמדיות לפרסי הגראמי וזכתה בשלושה מהם, ביניהם ביצוע המטאל הטוב ביותר עבור "My Apocalypse". 21. ריק רובין זכה גם בגראמי של מפיק השנה, בגין על עבודתו על האלבום. 22. האלבום הגיע הישר למקום הראשון ב-Billboard 200, ונמכר ב-490,000 עותקים בתוך שלושה ימים. 23. האלבום "Death Magnetic" היה האלבום החמישי ברציפות של "מטאליקה" שהגיע למקום הראשון, וקבע בכך שיא ללהקה. 24. האלבום זכה פעמיים בפלטינה על מכירות של למעלה משני מיליון עותקים. 25. אחד האולפנים בהם הוקלט האלבום היה האולפן המפורסם Sound City Studios. 26. ארבעה שירים שהוקלטו במהלך העבודה על האלבום, לא נכנסו לאלבום ויצאו שלוש שנים מאוחר יותר תחת השם - "Beyond Magnetic". 27. האלבום קיבל את שמו בהשראת Layne Staley. ג'יימס סיפר שתמונה של ליין תלויה שנים רבות ב-HQ שלהם וכשהם חשבו על שם לאלבום משהו בתמונה דיבר אליהם באופן חזק. ג'יימס סיפר ששם האלבום הוא מחווה לאנשים המוכשרים בתעשיית המוסיקה שהלכו לעולמם, אנשים "שהתמגנטו" למוות ולא הצליחו לברוח ממנו בגיל כל כך צעיר. 28. האלבום כמעט זכה לשם "Songs of Suicide and Forgiveness". 29. חנות תקליטים צרפתית הדליפה את האלבום עשרה ימים לפני יציאתו. 30. באוקטובר 2008 יצאו חברי הלהקה לסיבוב הופעות חובק עולם שנמשך יותר משנתיים וכלל את ההופעה האחרונה של הלהקה בארץ הקודש במאי 2010 מול 25 אלף צופים. אתם מוזמנים לצפות בדוקומנטרי שמתעד את העבודה על האלבום: להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-12 בספטמבר 1980 שחרר Ozzy Osbourne את אלבום הסולו הראשון שלו "Blizzard Of Ozz". בואו נספר כמה עובדות מעניינות על אלבום הבכורה של "נסיך האופל": 1. האלבום שוחרר כשנה לאחר שאוזי פוטר מ- "Black Sabbath". 2. אוזי היה פגוע מאוד בעקבות סילוקו מהלהקה, במיוחד לאחר שראה את להקתו ממשיכה הלאה וזוכה להצלחה גדולה עם האלבום "Heaven And Hell" ועם הסולן Ronnie James Dio. 3. השיר הראשון שכתב Ozzy Osbourne לאלבום היה "Goodbye to Romance", זו הייתה דרכו לומר שלום ללהקת האם שלו. 4. אוזי ידע שאם הוא רוצה להמשיך הלאה בקריירת סולו הוא חייב בראש ובראשונה למצוא גיטריסט מחונן שייכנס לנעליים של טוני איומי וידע לנגן ריפים סטייל "Black Sabbath". 5. את האודישן לרנדי רודס הוא ערך בחדרו בבית מלון בו התאכסן. Randy Rhoads הגיע עם גיבסון לס פול ומגבר גיטרה והתחיל לנגן, ולאוזי פשוט נפלה הלסת מהסאונד וטכניקת הנגינה של רודס, אשר כמובן קיבל את התפקיד בו במקום. 6. כבסיסט ללהקה ההולכת ומתהווה גייס Ozzy Osbourne את Bob Daisley אשר ניגן קודם לכן בלהקת "Rainbow". 7. גם הקלידן שנבחר לאלבום Don Airey הגיע מלהקת "Rainbow". הוא גם ניגן באלבום "Never Say Die!" של להקת האם "Black Sabbath". 8. אוזי, Randy Rhoads ו- Bob Daisley כתבו את מרבית החומר לאלבום. 9. המתופף Lee Kerslake מלהקת "Uriah Heep" היה האחרון להצטרף להרכב לאחר שמרבית השירים לאלבום כבר נכתבו. הוא היה מתופף מיוחד עם רגש אדיר אשר היה גם כותב בחסד עליון וגם זמר לא רע בכלל. (Photo: Fin Costello) 10. השיר "No Bone Movies" היה השיר האחרון שנכתב בסשנים לאלבום. בכתיבתו השתתף גם Lee Kerslake. הכוונה היתה לשחרר את השיר כבי-סייד אבל בסופו של דבר הוחלט להכניסו לאלבום בכדי להעניק ל- Lee Kerslake קרדיט על כתיבת שיר אחד לפחות מתוך האלבום. 11. במסגרת אותם סשנים נכתב שיר נוסף "You Said It All", שלא הוקלט בסופו של דבר ומן הסתם גם לא נכלל באלבום. ניתן לשמוע גרסה מוקלטת של השיר בהופעה שנכללה ב- "Ozzy Osbourne Live EP" כאן: 12. ההרכב היה אמור להתאגד כלהקה עצמאית ולא כפרויקט סולו של אוזי אוסבורן. Randy Rhoads והחברים היו מאוד מאוכזבים מהעובדה שהאלבום שוחרר בסופו של דבר כאלבום סולו של Ozzy Osbourne, במיוחד לאור העובדה שהם היו שותפים מלאים לכתיבת הרוב המכריע של החומר. 13. בשנת 1986 תבעו Bob Daisley ו- Lee Kerslake את אוזי בגין אי תשלום תמלוגים בגין חלקם בכתיבת השירים באלבומים הראשונים של אוזי. בתגובה הקליט Ozzy Osbourne את תפקידי הבס והתופים באלבומים הללו מחדש, יחד עם המתופף Mike Bordin מלהקת "Faith No More" ועם הבסיסט Robert Trujillo. 14. את הפתיח לשיר "Mr. Crowley" וקטעים מהשיר "(Revelation (Mother Earth" כתב הקלידן Don Airey. גם איירי לא קיבל קרדיט על-כך. 15. השיר "Mr. Crowley" נכתב על Aleister Crowley המיסטיקן האנגלי ומייסד הפילוסופיה הדתית ת'למה אותו Ozzy Osbourne העריץ. 16. הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום היה "Crazy Train" עם הריף האגדי ועבוד הגיטרה המדהימה של Randy Rhoads. השיר הפך מיד להמנון ולחותמת הסאונד של Randy Rhoads ואוזי. השיר בוצע במסגרת אלבום הטריביוט לרנדי רודס משנת 2005 על-ידי "סופרגרופ" חד-פעמית שכללה את Serj Tankian , Tom Morello, Rudy Sarzo, ו- Vinny Appice. 17. השיר "Crazy Train" נבחר במקום ה- 9 במצעד ה- VH1 לשירי המטאל הגדולים בכל הזמנים והוא גם שיר הכניסה של קבוצת הבייסבול "Atlanta Braves". 18. השיר "Suicide Solution" היווה בסיס לתביעה משפטית משנת 1984 של משפחתו של נער אשר נטען כי התאבד כשהוא מאזין לאלבום "Blizzard Of Ozz". ההורים האומללים טענו שהנער לחץ על ההדק לאחר ששוכנע על-ידי מילות השיר לעשות כן. בשנת 1986 הוגשה נגד Ozzy Osbourne תביעה נוספת בגין מקרה דומה. שתי התביעות נדחו תוך העדפת חופש הביטוי של אוזי. 19. השיר "Suicide Solution" נכתב בכלל על-ידי אוזי ובוב דייזלי בהשפעת מותו של Bon Scott - חברו של Ozzy Osbourne וזמר להקת "AC/DC", אשר נפטר בעקבות שתייה מוגזמת של אלכוהול בפברואר 1980. 20. בסופו של דבר ידו של Ozzy Osbourne הייתה על העליונה בתחרות עם להקתו הקודמת. האלבום "Blizzard Of Ozz" מכר יותר עותקים מאשר אלבומה המצליח של להקת האם "Paranoid" שסוקר על-ידנו שלשום. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 12.09.1980 חבר מכוכב אחר, בא אותנו לבקר, הוא אנושי אבל תמיד מחופש, עושה רושם שזה אף פעם לא נמאס, בכל זאת, מייג'ור טום תמיד במרכז העניינים, אז כדאי שאת זה כולנו נפנים. אלבומו הארבעה עשר של David Bowie, "Scary Monsters (and Super Creeps)", יצא ב- 12.09.1980. דיוויד רוברט ג'ונס נולד בבריקסטון שבלונדון. המראה השונה של עיניו נבע מאישון שמאלי שנשאר מורחב בעקבות אגרוף שחטף מחברו George Underwood, במהלך מאבק על לבה של בחורה. תחילת הדרך של בואי, תאמינו או לא, הייתה ברית'ם אנד בלוז. אחרי ששמע את Elvis Presley ואת Little Richard שרים, הוא היה חבר בכמה להקות רית'ם אנד בלוז. לפני שהוציא את אלבומו הראשון שינה את שם משפחתו מג'ונס לבואי, מחשש לדמיון בין שמו המקורי לסולן "The Monkees", Davy Jones. את השם Bowie לקח משמו של James Bowie, איש הגבול האמריקאי וגיבור קרב אלמו, שעל שמו נקראת גם סכין Bowie. בתחילת דרכו התמקד במוזיקת פופ ופסיכדליה. את ההצלחה הראשונה טעם עם פרסומו של הסינגל "Space Oddity", המספר על האסטרונאוט מייג'ור טום שאבד בחלל. את ההשראה לכך הוא לקח מהסרט של Stanley Kubrick, "2001: A Space Odyssey". לאחר מכן חתך בואי לכיוון הרוק הכבד, ובשנת 1971 הוציא את אלבומו הרביעי "Hunky Dory", שהיה האלבום הראשון שלו שיצא בחברת התקליטים RCA. כעבור תשע שנים ו-11 אלבומים, ייפרד בואי מחברת התקליטים כאמן מוערך איכותית וגם כמותית. כאמור, בשנות השבעים קנה לעצמו דייויד בואי מקום של כבוד. המוזיקה שלו לעיתים הייתה ניסיונית, לעיתים התחברה עם הקהל, והדמויות והתחפושות הרבות שלו, מזיגי סטארדאסט ועד מייג'ור טום שחזר שוב ושוב בשיריו, הפנו את תשומת הלב לבואי. הצופים בהופעותיו לא ידעו איך לאכול את האיש שהגיע ממאדים. במקביל לאלבומיו שיצאו למכביר, 11 אלבומים במהלך הסבנטיז, הוכיח דייויד בואי שהוא חבר טוב, כאשר עזר לחברי הלהקה האהובה עליו "Mott the Hoople" לשרוד בזכות השיר שכתב להם "All the Young Dudes", ובאותה המתכונת עזר גם ל-Iggy Pop ול-"The Stooges". הסמים שבהם השתמש במקביל גרמו לזיגי להראות את הצד המכוער שבו, ובואי עבר למערב ברלין יחד עם Iggy Pop. בתקופה הזאת נולדה הטרילוגיה הברלינאית שלו, "Low", "Heroes" ו-"Lodger", אף שהאלבומים עצמם הוקלטו במקומות שונים באירופה ורק "Heroes" הוקלט בברלין. הסבנטיז נגמרו, בואי נטש את ברלין, וגם הפרידה מחברת RCA נראתה באופק. במקום Brian Eno שעזב, חזר לשתף פעולה Robert Fripp, כמו גם Pete Townshend מ-"The Who", שבא לעזור. בואי הפיק אלבום פוסט-פאנק רוק מלוטש יחד עם המפיק הבלתי נלאה Tony Visconti, וכאשר יצא הסינגל הראשון מתוכו, "Ashes to Ashes", לא היה ספק שמייג'ור טום חזר בענק. ואפילו אם כולנו יודעים עכשיו שהוא ג'אנקי, בואי דווקא היה כעת במקום אחר. הוא כבש את פסגת המצעד הבריטי עם השיר הזה. ניתן לראות בשיר זה המשך ללהיטו של בואי משנת 1969, "Space Oddity". הוא מבקר מחדש את האסטרונאוט הבדיוני מייג'ור טום, שנמצא כעת בחלל. הוא חזר לקשר עם בקרת הקרקע ואומר להם שהוא מאושר, אך בעיניהם הוא כבר נרקומן שתקוע בשמיים ומגיע לשפל של כל הזמנים. מעריצים מאמינים שזוהי היצירה האוטוביוגרפית של בואי על מאבקו בהתמכרות לסמים ובשדים אישיים אחרים. פזמון הסיום של השיר, שבו אמא מזהירה שלא להתעסק עם מייג'ור טום, מרמז שכדי להפיק את המיטב מהעתיד, אין להתעכב על העבר. זווית אחרת הציעה ש-"Space Oddity" היה התייחסות סמויה למסע סמים, וכי "Ashes to Ashes" רומז שכדי להמשיך הלאה, בואי חייב להיפטר מהרגלי הסמים שלו. בואי הסביר כי השיר "Inchworm", ששר Danny Kaye בסרט "Hans Christian Andersen" משנת 1952, השפיע רבות על "Ashes to Ashes". הוא סיפר שאהב את השיר כילד, חזר אליו שוב ושוב, ושירים רבים שלו נשענו עליו במידה מסוימת. הקליפ ל-"Ashes to Ashes" היה בין הקליפים ששודרו ביום השידורים הראשון של MTV, ערוץ המוזיקה החדש שהחל לשדר וידאו קליפים באוגוסט 1981. מקורות רבים מציינים כי בקליפ הושקעו כרבע מיליון ליש"ט, אם כי קיימות גם הערכות נמוכות יותר. בכל מקרה, הוא נחשב לאחד הקליפים המושקעים ביותר של תקופתו. הקליפ משלב סצנות בצבע ושחור-לבן במספר מקומות, כאשר בואי עצמו מופיע בתחפושת פיירו צעקנית על רקע המפלצות המפחידות. בקליפ משתתפים חברים מסצנת ה-Blitz, כמו Steve Strange מ-"Visage" ו-Darla Jane Gilroy מהתנועה הניאו-רומנטית. בשנת 1983 הוציא Peter Schilling את "Major Tom (Coming Home)", המבוסס על דמותו של מייג'ור טום. זה היה מקרה נדיר של מישהו שהפיק המשך לשיר של אמן אחר. השירים לאלבום נכתבו על ידי בואי, כאשר חלקם היו שירים שכתב כמה שנים קודם לכן ולא נכנסו לאף אלבום, ואת חלקם כתב במיוחד לאלבום הזה. החריג הוא "Kingdom Come", שנכתב על ידי Tom Verlaine. בשיר הפותח "It's No Game (Part 1)" קטע היפנית מבוצע על ידי Michi Hirota, כאשר בואי צורח את התרגום לאנגלית כמעט כאילו הוא קורע את המעיים שלו. בואי הסביר שהבחירה בקול נשי חד נועדה לשבור גישה סקסיסטית מסוימת כלפי נערות ונשים יפניות. בשיר הנושא של האלבום, "Scary Monsters (and Super Creeps)", בואי שר מנקודת מבטו של בחור שמקיים מפגש מוזר עם אישה, כנראה מפתה אותה, מעניק לה מוח מסוכן במקום אהבה, ואז משגע אותה. בואי הסביר את השיר בראיון פרסומי ששלח לתחנות רדיו כמעין תמונה של הצד האפל של לונדון. הדמות בשיר היא מבחינתו פושע עם מצפון, שמבין כיצד השחית מוח צעיר וטוב. לשיר יש צליל אימה שנוצר על ידי המפיק Tony Visconti. בהערות ההקלטה של "A New Career in a New Town (1977-1982)" תיאר ויסקונטי את קולות הרקע כמקהלה דמונית כמעט, אפקט שנוצר באמצעות ניסויי קול ודחיפת גבולות ההקלטה. לפני שהפך ל-"Scary Monsters", השיר הזה התחיל את דרכו כ-"Running Scared" בסביבות 1975. לדברי Iggy Pop, בואי ניגן אותו עבורו בגיטרה בבית בשדרות סאנסט, בתקווה שפופ יוכל לעשות איתו משהו. כשפופ לא הצליח להפיק ממנו דבר, בואי המשיך לעבוד עליו במשך מספר שנים עד שהתפתח ל-"Scary Monsters (and Super Creeps)". בואי לא היה מאלה שנותנים לרעיון להתבזבז, גם אם נאלץ להניח אותו על המדף לכמה שנים. בואי שאב השראה מ-"The Kinks" ב-"Fashion", וחיבר אותו רעיונית ל-"Dedicated Follower of Fashion" שלהם. בואי גינה את האופי הרדוד של תעשיית האופנה, אך יחד עם זאת הביע סקרנות חולנית בנושא. בואי סיפר שכאשר החל ללכת לדיסקוטקים בניו יורק בתחילת שנות ה-70 הייתה בסצנה התלהבות טבעית מאוד, ואילו בהמשך נדמה היה לו שהיא הוחלפה בנחישות קודרת ומערמומית להיות אופנתיים, עם הילה מוזרה שסבבה את הכול. השיר מאפשר גם לקרוא אנלוגיה מרומזת בין אופנה לפשיזם. חוליות הבריונים המוזכרות במילים הן קבוצות שמגיעות לעיר לבצע את רצונו של הבוס שלהן, אם כי בואי עצמו לא הציג את השיר כהצהרה פוליטית חד-משמעית. בהקשר של השיר הזה, אפשר לראות גם חיבור ל-New Romantics, תת-תרבות מסוף שנות ה-70 שהייתה ידועה בחוש האופנה הראוותני שלה. יתר על כן, הקטע בשיר שמורה לפנות שמאלה ולפנות ימינה אינו מתייחס רק לתנועות המכניות של דוגמניות אופנה, אלא יכול להישמע גם כהדרכה צבאית. שנים רבות לאחר שיצא, השיר נוגן בתצוגות אופנה ונדגם בתחילת שנות ה-90 על ידי RuPaul ללהיטו "Supermodel (You Better Work)". את הקליפ לשיר "Fashion" ביים David Mallet, שביים קודם לכן את הקליפ פורץ הדרך של בואי לשיר "Ashes to Ashes". קליפ הקידום של "Fashion" צולם במועדון הלילה ומקום המוזיקה הניו יורקי Hurrah, שם בשנת 1978 נקלע Sid Vicious לקטטה עקובה מדם עם אחיה של Patti Smith, Todd Smith, מה שהביא את Vicious לחודשיים בכלא. הקליפ מציג את בואי מופיע בפני קהל ריק, שבסופו של דבר מתחיל לחקות את תנועות הריקוד הנדושות של הזמר. חברתו לשעבר של John Lennon, May Pang, ו-Alan Hunter, שלימים היה לאחד ה-VJs הראשונים של MTV, הופיעו שניהם בקליפ זה. לדברי המפיק Tony Visconti, קו הבס והמנגינה של השיר קיבלו השראה מלהיט הסול של בואי משנת 1975, "Golden Years". בואי מחדש באלבום את "Kingdom Come", שכתב חבר "Television", Tom Verlaine. בואי הביע הערכה גדולה ל-Verlaine וראה בו אחד הכותבים החדשים הטובים ביותר בניו יורק. "Kingdom Come" היה אחד השירים האהובים עליו מאלבום הסולו של Verlaine משנת 1979, ו-Carlos Alomar הציע להקליט אותו במהלך הסשנים של "Scary Monsters" בתחילת 1980. בואי מדבר ממקום של ניסיון בשיר "Because You're Young", שנכתב על שני צעירים חולי אהבה, מעיניו של איש בעל ניסיון באהבה. בואי הקדיש את השיר לבנו Duncan. קשה שלא לחבר את השיר למציאות חייו, בידיעה שגירושיו של בואי מ-Angie Barnett הושלמו ב-8 בפברואר 1980, בסמוך לתחילת מפגשי ההקלטה ל-"Scary Monsters" בניו יורק. הוא קיבל משמורת על בנם Duncan, והיא קיבלה פיצוי של 500,000 ליש"ט בתשלומים, לצד הסכם שתיקה לעשר שנים. לפעמים כל מה שאמן צריך הוא דווקא את הדרייב שבתחרות מול אמן אחר. אחרי הטרילוגיה הברלינאית שלו, בואי השפיע על אמנים רבים כמו "Joy Division", "Talking Heads", "The Human League", Paul Simon וגם Gary Numan. ההצלחה של Numan ושל דור הניו-וייב החדש הייתה חלק מהאקלים שבואי התמודד איתו, ויש ביוגרפים שקושרים אותה בעקיפין לכיוון הממוקד והנגיש יותר של "Scary Monsters". הגיטרות הרועשות של Fripp יחד עם הסינתיסייזרים ששולבו לצד הגיטרות, הבס והפסנתר האלקטרוני, רקחו תבשיל מרתק של צלילים וקולות במגוון סגנונות. לסיכום, תמיד חשוב להקשיב לאמא שממליצה לא להסתבך עם מייג'ור טום. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום נספר לכם על אחד המתופפים האהובים עלינו ביותר - "הפרופסור" Neil Peart . (Photo: Fin Costello) פירט נולד ב-12 בספטמבר 1952 בהמילטון שבאונטריו, קנדה, ובשנותיו הראשונות התגורר בחווה המשפחתית ליד Hagersville. הוא היה הבכור מבין ארבעה אחים. הוא התחיל לגלות עניין במוזיקה דרך רדיו טרנזיסטור שהיה מכוון לתחנות האיזוריות בטורונטו קנדה ובבאפלו ארה"ב. הכלי הראשון עליו ניגן היה פסנתר אבל הוא לא ממש התחבר והגיש שזה לא הכלי עליו הוא רוצה לנגן. ההתעניינות בתופים הגיעה מדודו Richard אשר היה חבר בלהקה שניגנה R&B. בתחילה היה Peart מנגן על הברכיים, עם צ'ופסטיקס בכל הבית. הוא נשאב לזה כל-כך חזק והיה מפזר מגזינים של מתופפים על המיטה ומתופף עליהם. הוריו ראו את הערגה שלו לתופים וקנו לו מערכת קטנה ובסיסית ליומולדת 13. הם שלחו אותו ללמוד לנגן עם הבטחה שאם יתמיד במשך שנה הם יקנו לו מערכת מקצועית יותר. ניל כמובן התמיד וקיבל את המערכת כמובטח. בשלב זה כבר ראו הוריו את הכישרון שיש לו, והחליטו לשלוח אותו לשיעורים ב- "Peninsula College of Music in British Columbia" שם הוא התחזק במגינה עוד יותר. ניל כמובן לא הסתפק בזה והיה ממשיך להתאמן בבית שעות על גבי שעות, מאזין לגדולי המתופפים שהעריץ ומנסה לחקות אותם. הוא מימן את לימודי התופים בעבודות מזדמנות. (Photo: Cygnus-x1.net) ניל פירט עשה את ההופעה הראשונה שלו כבר בגיל 14 בבית הספר. בהמשך הוא עבר בין להקות מקומיות שונות, כולל "Mumblin’ Sumpthin", "the Majority", "JR Flood" אבל אף אחת מהן לא פרצה. בגיל 18 טס Peart ללונדון, מתוך תקווה להצליח שם מוזיקלית. במהלך שותו בלונדון נחשף פירט בין היתר לכתביה של הסופרת היהודיה Ayn Rand, שהפילוסופיה שלה השפיעה עליו מאוד. לאחר 18 חודשים בלונדון ללא הצלחה חזר ניל לקנדה והתחיל לעבוד בעסק המשפחתי עם אבא שלו, במכירת חלקי חילוף לטרקטורים. במקביל הוא מצטרף ללהקה מקומית בשם "Hush". באותו זמן, John Rutsey, המתופף המקורי של להקת "Rush" מסיים את דרכו בלהקה הואיל והוא לא יכול היה לעמוד בקצב התובעני של ההופעות עם מחלת הסכרת ממנה סבל. הבסיסט Geddy Lee והגיטריסט Alex Lifeson ערכו אודישנים למציאת מתופף שיחליף את John Rutsey. באחד הימים מגיע לאודישנים מגיע בחור צנום עם מכנסיים קצרים ותספורת קצרה. הוא יצא ממכונית Ford Pinto, הוציא ממנה מערכת תופים קטנטנה, שחלקיה היו מאוחסנים בקופסאות והרכיב אותה לאט ובנחת. Alex Lifeson זכר שניל לא עשה עליו רושם טוב והוא חשב שהוא לא מתאים לסגנון הרוק של הלהקה. כשניל החל לנגן נשמטו הלסתות של שני חבריו המוסיקאים שעמדו מולו מפיהם, הם שמעו בתיפוף שלו את העוצמות והוירטואוזיות של קית' מון ואת ג'ון בונהאם והיו בשוק. הוא ניגן בצורה מוטרפת ומושלמת והם כמובן קיבלו אותו מיד ללהקה. התאריך המדויק בו הצטרף פירט ללהקה היה 29/7/1974. זה היה יום הולדתו של Geddy Lee ופירט היה אז בן 21. לניל היו בדיוק שבועיים לפני סיבוב ההופעות של הלהקה בארה"ב והוא נאלץ ללמוד במהירות את כל החומר לקראת הסיבוב המתוכנן מראש. (Photo: Cygnus-x1.net) ההופעה הראשונה של פירט עם "Rush" הייתה בפיטסבורג ב- 14 לאוגוסט 1974. זו היתה הופעת חימום ללהקות מנפרד מאן ואוריה היפ, בפני 11 אלף איש. כניסתו של פירט ללהקה הביאה עימה לא רק מתופף מעולה, אלא גם בחור אינטיליגנטי שידע גם לכתוב תמלילים לא שיגרתיים. הוא היה חובב קריאה מושבע וידע להתנסח במילים גבוהות, לפיכך הוחלט באותו רגע שפירט יהיה אחראי על המילים בעוד לייפסון ולי יהיו אחראים על הלחנים. יכולת הכתיבה וההתנסחות המדהימים של פירט אף זיכו אותו בעינוי "פרופסור". פירט משך את הלהקה קדימה ואילץ את גדי ואלכס לאתגר את עצמם מוזיקלית. יתכן שבלעדיו הלהקה היתה נשארת עדיין בהארד רוק הבלוזי. זה קרה בגלל סגנון התיפוף שלו. דומיננטי, מאוד כוחני ועם זאת חכם ואינטלגנטי. אבל זה קרה בעיקר בגלל יכולות הכתיבה שלו. איך מילים משפיעות על מוזיקה ? כשאתה כותב על נושאים כמו טולקין ואיאן ראנד זה ברור שהמוזיקה לא יכולה להיות במסגרת הקבועה של בית פזמון בית פזמון. כשאתה כותב בשפה גבוהה דברים פילוסופיים קשה ללוות אותם עם לחן הבנוי על מקצב 4/4. אפשר לשמוע את השינוי שהביא עימו פירט כבר באלבום הראשון שלו עם הלהקה "Fly By Night" משנת 1975. הוא משך את הלהקה לכיוון הפרוגרסיבי, כאשר גם באלבום הזה שרובו הארד רוק ובולז הוא מכניס את המיני יצירה "By-Tor & the Snow Dog" שאורכה 8:37 דקות. באלבומו השני עם הלהקה Caress of Steel הוא כבר לקח את זה צעד אחד קדימה. הוא פיתח עוד יותר את רעיון יצירות הקונספט הארוכות וכלל באלבום השאפתני הזה, לא יצירה אחת אלא שתי יצירות אפיות ארוכות, הראשונה "The Necromancer" - יצירה בשלושה חלקים שהתפרסה על מחצית הצד הראשון של האלבום, והשניה - "The Fountain of Lamneth", יצירה בת שישה חלקים שהתפרסה על כל צידו השני של האלבום. השיא הגיע באלבום הבא - "2112" לו כתב פירט סוויטה בת 20 דקות המורכבת מחמישה חלקים. סיפור מדע בידיוני-דיסטופי, המתרחש בשנת 2112 ומבוסס על הספר "Anthem" של הסופרת איאן ראנד. ה- Inner Sleeve של האלבום משלב בין מילות השירים לבין קטעי קריאה נוספים המשלימים יחד את המארג המלא של סיפור המעשה. הסולואים של פירט היו חלק מהותי מההופעות של "Rush" הקהל הגיע לראות אותו מפליא בנגינתו. התיעוד המוקלט הראשון באלבום רשמי של הלהקה לקטע סולו כזה היה בשנת 1976 עם אלבום ההופעה All The World’s A Stage. הסולו המדהים שם הפך למסורת כאשר בכל 40 שנות פעילות הלהקה לא הייתה הופעה בלי סולו תופים של פירט, אשר מסיבוב הופעות אחד למשנהו היה מכניס למערכת התופים ולסולו עוד ועוד כלי הקשה תופים ומיכשור, עד שהוא הגיע למצב בו היה מפעיל עם הרגל טריגרים עם צלילים של סינתסייזרים. בשנת 1977 משחררת הלהקה את האלבום A Farewell To kings, ועם הרצון להתרחב ולהתפתח מוזיקלית, כך גם מערכת התופים של פירט אשר הוסיף לה מגוון של כלי הקשה, ממשולש הקשה ופעמוני רוח ועד גונג ופעמון צינורי. אחד הקטעים הבולטים באלבום הוא המיני אפוס "Xanadu" אותו כתב פירט בהשפעת הפואמה" קובלה חאן" של סמואל טיילור קולרידג'.קטע מורכב ודינמי עם הרבה שינויי מקצבים. פירט ממלא פה תפקיד של מתופף ופרקשיוניסט. מנגן פה על קשת רחבה של כלי הקשה. בשנת 1978 שחררה הלהקה את אלבום האולפן השישי שלה – Hemispheres. היצירה המרכזית באלבום הזה "Cygnus X-1 Book 2: Hemispheres" הינה הספר השני ביצירה "Cygnus X-1" והמשך ישיר לספר הראשון שממוקם ברצועה האחרונה של האלבום "A Farewell to Kings" ונקראת "Cygnus X-1 Book 1: The Voyage". הגאונות של פירט הצליחה לחבר בין מדע בידיוני למיתולוגיה היווונית בשני חלקים של יצירה שנפרסת על שני אלבומי אולפן עוקבים. באלבום "Permanent Waves" משנת 1980 החל פירט לשלב סגנונות מוזיקליים נוספים. את השיר "The Spirit of the Radio" כתב פירט כמחווה לכל מה שהיה טוב ברדיו. "זו חגיגה של הערכתי הרבה לרגעי הקסם שהיו לי מאז ילדותי ברדיו, של שמיעת השיר הנכון בזמן הנכון", אמר פירט על אותו השיר. הרעיון היה לעבור דרך מגוון רחב של סגנונות (רגאי, פאנק, ניו ווייב, הארד רוק) בתוך זמן קצר, ממש כמו שברדיו עוברים בין שלל סגנונות, ופירט עשה זאת בצורה מושלמת. צפו בו דרך ה- Drum Cam כאן: באלבום "Moving Pictures" משנת 1981 מתגלה הגאונות של פירט בין היתר בשל חלקו ביצירת הקטע האינסטרומנטאלי "YYZ" אותו ביסס על קוד מורס שמרכיב את האותיות Y-Y-Z שהן הקוד של נמל התעופה פירסון בטורונטו. פירט יצר את המקצב לקטע המדהים על בסיס קוד המורס כאשר הקווים (-) מנוגנים תוך שימוש ב- 8 תווים והנקודות (.) מנוגנות תוך שימוש ב- 16 תווים, וכל זאת במשקלים חריגים שמובילים את הגיטרה, הבס והקלידים אחריהם ולא להיפך. בהמשך שנות השמונים לא יחשוש פירט להתנסות בנגינה על תופים אלקטרוניים והוא אף יתחיל לשלב במערכת התופים שלו פדים שהקשה עליהם תפעיל תכנותים, סימפולים וצלילים שונים. פירט ימשיך להתנסות ולאתגר את עצמו במהלך השנים, כך לדוגמא, בשיר "Territories" מתוך האלבום Power Windows הוא ניגן בלי תוף סנייר, באלבום Roll The Bones הוא השתעשע עם סגנונות כגון Fאנק ואפילו קצת ראפ ובאלבום Counterparts שהושפע בעיקרו מסצינת הגראנג' הוא ישלב אפילו נגינה בסגנון ג'אזי. אחרי הסיבוב Counterparts לקחה הלהקה הפסקה ארוכה שהתארכה מעבר למצופה. בתקופה זו החל ניל פירט לעבוד על אלבום המחווה למתופף הג'אז האגדי באדי ריץ' - "Burning for Buddy" וניצל את תקופת הפגרה כדי להתמקצע בנגינה בסגנון ג'אז, כשהוא נוטל שיעורים מהמתופף הנודע Freddie Gruber. שיעורי הג'אז שנטל ניל גרמו לו לשנות את כל תפיסת הנגינה באלבום Test For Echo, כאשר את רוב השירים באלבום הזה הוא ניגן באחיזת מקלות שונה מהרגיל המוכרת בעיקר מנגינת הג'אז ונקראת "אחיזה מסורתית". באוגוסט 1997 לאחר סיום סיבוב ההופעות של האלבום "Test For Echo" נהרגה בתו בת ה- 19 של פירט בתאונת דרכים. 10 חודשים לאחר מכן נפטרה בת זוגתו של פירט ממחלת הסרטן. פירט סיפר בספרו "Ghost Rider" שבלוויית בתו הוא הודיע לחבריו, גדי ואלכס, שהוא פורש מהלהקה. גדי ואלכס נתנו לניל את כל הזמן שהיה דרוש לו כדי להתאושש מהאסונות שנחתו עליו. פירט עבר תהליך ריפוי לא קל שארך מספר שנים. כחלק מתהליך הריפוי שעבר פירט הוא חצה את ארה"ב לאורכה ולרוחבה על אופנוע, במשך 14 חודשים ולאורך 55,000 מייל. בשנת 2001 התאחדה Rush והחלה לעבוד לראשונה על חומר חדש שיהפוך לאלבום "Vapor Trails" ששוחרר בשנת 2002. האלבום הזה נפתח עם “One Little Victory” וזה אכן ניצחון, אבל לא "קטן" של ניל פירט כאשר באופן סימבולי השיר נפתח עם אינטרו תופים כמחווה לניל פירט. כאן המקום לציין שבעקבות תהליך הריפוי שעבר פירט על האופנוע הוא פיתח אהבה גדולה לכלי והחל מסיבוב ההופעות של האלבום "Vapor Trails" הוא נהג לוותר על טיסות או נסיעות באוטובוס הלהקה במהלך סיבובי ההופעות לטובת נסיעה באופנוע בין היעדים השונים. בשנת 2012 שחררה הלהקה את אלבומה האחרון Clockwork Angles. פירט הגה את הרעיון לאלבום קונספט שבאופן "שעוני" לגמרי האלבום כולל 12 קטעים שמסמלים את 12 השעות שמציג השעון המופיע על גבי עטיפת האלבום. השעה שמראה השעון על עטיפת האלבום היא 9:12, כלומר 21:12, מעין קריצה של הלהקה לאלבום המופתי שלה 2112 משנת 1976 ואכן האלבום הזה היווה סגירת מעגל לא רק מבחינת הסגנון המוזיקלי, אלא בעיקר מבחינת התוכן ששוב עוסק בסיפור מדע בדיוני אותו פירט יצק לאלבום. בסיום סיבוב ההופעות שליווה את האלבום הביע פירט באזני חבריו את רצונו לפרוש מהופעות. העומס על גופו בסיבובי ההופעות היה עצום והוא חשש שהדבר יפגע ברמת הנגינה שלו. הופעות הלהקה נמשכות כ- 3 שעות שכוללות תיפוף מורכב ומסיבי וסולואי תופים. הדבר הכביד מאוד על גופו של פירט שביקש לפרוש בשיא ורצה לבלות זמן עם אשתו וביתו הקטנה אחרי כל הטרגדיות שעבר. לאלכס ולגדי היתה בקשה אחרונה, לצאת לסיבוב הופעות גרנדיוזי אחרון. Alex Lifeson הזכיר לפירט את דלקת הפרקים ממנה הוא סובל אשר עלולה להשפיע גם על נגינתו, והתחנן לסיבוב אחרון. פירט הסכים לסיבוב מוגבל ומצומצם בארה"ב בלבד. הסיבוב כלל שירים מכל התקופות של הלהקה. ההופעות ארכו כ- 3 שעות והחלו בתקליט האחרון של הלהקה כאשר הלהקה חוזרת באופן כרונולוגי הפוך בזמן עד לתקליט הראשון ולקטע בן 16 תיבות מהשיר "Garden Road" שהלהקה הקליטה לפני צאת אלבומם הראשון. במהלך ההופעות ביצעה הלהקה שיר שמעולם לא ביצעה בהופעות "Losing It" מהאלבום "Signals" משנת 1982 בו מילות השיר של פירט מדברות על אומנים שמאבדים את זה והם כבר לא בשיא היצירה שלהם – רמיזה של פירט למצב אליו הוא חושש להגיע. ההופעה האחרונה של ניל פירט על הבמה היתה ב- 1 לאוגוסט 2015, אז הסתיים סיבוב ההופעות "R40". בסיום ההופעה ירד פירט בהפתעה גמורה מהבמה עליה יושב סט התופים שלו, והצטרף אל שני חבריו לקידה אחרונה בפני הקהל. זו הייתה מחווה חריגה ביותר שהפתיעה גם את שני חבריו, שכן פירט הביישן מעולם לא ירד מסט התופים אל קידמת הבמה בסיום ההופעות ובמשך כמעט 40 שנה של הופעות הוא נופף בסיום ההופעות לקהל לשלום מאחורי סט התופים שלו. (Photo: 2112.net) בהמשך אותה שנה הודיע פירט באופן רשמי כי הוא פורש ממוזיקה. למרות ההודעה היתה תקווה כי הלהקה תתאחד מתי שהוא להופעות קצרות או להקלטה של אלבום, אך בשנת 2018 הודיע Alex Lifeson כי אכן פירט פרש באופן סופי בשל מצבו הבריאותי. ב- 10 לינואר 2020 הודיעה משפחתו של פירט על מותו בטרם עת מסרטן אלים במוח, ביום 7 לינואר 2020, בעודו בן 67 בלבד. ההודעה התקבלה בהלם מוחלט בעולם המוזיקה. מסתבר שפירט נאבק באופן הירואי במחלה האלימה במשך שלוש וחצי שנים. הוא ביקש שדבר מחלתו יישמר בסוד וכך היה, בראיונות שהעניקו גדי ואלכס במהלך השנים הם שמרו באדיקות רבה על פרטיותו. ניל פירט היה מתופף ענק ותמלילן אדיר שהשפיע על דור שלם של מתופפים. לא לחינם אמר Mike Portnoy שפירט הוא האלוהים שלו וחילק את חייו ללפני פירט ולאחריו. Dave Grohl אמר שפירט הוא "חיה מסוג אחר, מתופף מזן אחר לגמרי". פירט שחרר חמישה סרטי DVD של הדרכה למתופפים כיצד לתופף ביניהם: "A Work in Progress + Anatomy of A Drum Solo" ו- "Taking Center Stage". הוא כתב 7 ספרים שלא עוסקים במוזיקה. בנוסף היה שותף לכתיבת ספרי מדע בדיוני ביניהם הספר שמספר את הסיפור של האלבום האחרון "Clockwork Angels". פירט הגיע למקום הרביעי ברשימת 100 המתופפים הגדולים של הרולינג סטונס. תכלס זה המקום הכי נמוך כי אין רשימה אחרת שהוא לא בשלושת הגדולים, גם לא רשימות של מגזינים של מתופפים כמו מגזין "Modern Drummer" שם הוא שלישי. (Photo: Jesse Grant) רשימה חלקית של פרסים והשיגים אישיים, בין היתר: · Hall of Fame: 1983 · Best Rock Drummer: 1980, 1981, 1982, 1983, 1984, 1985, 1986, 2006, 2008 · Best Multi-Percussionist: 1983, 1984, 1985, 1986 · Best Percussion Instrumentalist: 1982 · Best Instructional Video: 2006, for Anatomy of a Drum Solo · Best Recorded Performance: בכל אחד מהאלבומים של Rush "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

האלבום "Wish You Were Here", אלבום האולפן התשיעי של "Pink Floyd", יצא ב- 12 בספטמבר 1975. להלן 15 עובדות מעניינות על המאסטרפיס: 1. אחרי ההצלחה המטאורית של "The Dark Side Of The Moon", הלהקה חשבה ליצור אלבום בשם "Household Objects", אשר יכלול צלילים שינוגנו באמצעות כוסות יין, מערבלי מזון וכלי בית שונים. 2. האלבום הוא סוג של מחווה לזמר, היוצר והגיטריסט Syd Barrett, שמצבו המידרדר הוביל את הלהקה להמשיך בלעדיו בתחילת 1968, לפני שהצדדים נפרדו רשמית במרץ אותה שנה. 3. היצירה "Shine on You Crazy Diamond" מהווה מעין קינה ל- Syd Barrett, וראשי התיבות שלה מאייתים את השם "Syd" באופן הבא: Shine On You Crazy Diamond. אורכה הכולל של היצירה הוא 26 דקות. היצירה מפוצלת לשתי רצועות שונות, אחת פותחת את האלבום והשנייה סוגרת אותו, והיא מחולקת לתשעה חלקים אומנותיים. (Photo: wordpress.com) 4. במהלך ביצוע המיקסים לשיר "Shine on You Crazy Diamond", הופיע פתאום Syd Barrett באולפן. הוא היה שמן, קרח, גבותיו היו מגולחות וחברי הלהקה בקושי זיהו אותו. זו גם הייתה הפעם האחרונה שבה הם ראו אותו בחיים. 5. זה היה השיר האחרון בו Richard Wright קיבל קרדיט כתיבה לפני שווטרס העיף אותו מהלהקה במהלך הקלטות האלבום "The Wall". 6. סממן נוסף שמרמז על כך שהאלבום הזה סימן את תחילת הסוף של הלהקה כיחידה מוצקה אחת היא העובדה ש- Nick Mason נמחק מרשימת הקרדיטים לאלבום, לאחר שתרומתו הייתה שולית. 7. עדות נוספת להתפוררות שהחלה כבר באלבום הזה היא העובדה ש David Gilmour סירב לשיר את השיר "Have a Cigar", לאחר שרוג'ר ווטרס עייף את קולו במהלך הקלטת השיר "Shine on You Crazy Diamond". זו הסיבה שהזמר והיוצר Roy Harper הובא לאולפן כדי להקליט את תפקידי השירה ברצועה זו. 8. גם השיר "Wish You Were Here" נכתב על Syd Barrett. מדובר בשיתוף פעולה בלעדי של ווטרס וגילמור שלא היה נפוץ כל-כך. Gilmour הגיע לאולפן עם קטע הגיטרה שבפתיחת השיר. ווטרס ביקש ממנו לנגן אותו לאט יותר ומשם הכל התפתח כששניהם כתבו את הבתים והפזמון יחד. 9. בפתיחת השיר נשמע אפקט של החלפת תחנות ברדיו AM. הקטע הזה הוקלט ברכבו של David Gilmour כשהוא החליף תחנות ברדיו. 10. קטע הסיום המוזיקלי באותו אפקט החלפת תחנות הרדיו, ממש לפני תחילת השיר, לקוח מהסימפוניה הרביעית של צ'ייקובסקי. 11. בסיום השיר, כשנשמע אפקט הרוח, חדי האוזן מביניכם יוכלו לשמוע נגינת כינור של נגן הג'אז Stéphane Grappelli. הוא היה באולפן סמוך, יחד עם הכנר יהודי מנוחין, והלהקה ביקשה ממנו לנגן בקטע הסיום של השיר. הוא קיבל תשלום של 300 פאונד, אך לא זכה לקרדיט כי הלהקה חשבה שההקלטה שלו כל כך נמוכה במיקס שכמעט שלא ישמעו אותה. 12. השיר "Welcome to the Machine" הוא מחאה כנגד "מכונת הכסף" של חברות התקליטים שהפעילה לחץ על הלהקה ואשר ווטרס תולה בה בין היתר את האשמה בהידרדרות במצבו של Syd Barrett. (Photo: Redferns) 13. גם השיר "Have a Cigar" מפנה אצבע מאשימה כנגד תעשיית המוזיקה שווטרס שנא כל-כך. זה היה השיר האחרון שנכתב והוקלט לאלבום. 14. רוי הארפר, שכאמור שר את השיר, הקליט באולפן הסמוך את אלבומו המצוין "HQ" בו תרם David Gilmour נגינת גיטרה. 15. עטיפת האלבום, שבה נראים שני אנשים לוחצים ידיים ואחד מהם עולה באש, מסמלת אף היא סוג של מחאה על תעשיית המוזיקה. מאחורי לחיצת היד חברת התקליטים "שורפת" את האומנים. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר עריכה לשונית: אורי ענבי/Ori Anabi

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 11.09.1995 התאריך היה 14 באוגוסט 1995, וכל אזרח בריטי שמכבד את עצמו כסס את ציפורניו מרוב עצבים. יש עדויות שראו את שמלוק מחרובסקי, מנהלה המיתולוגי של מכבי ת"א, יוצא מחדרים כי לא יכול היה לשאת את המתח שהיה בממלכה, כאילו היו אלה דקות ההכרעה של משחק חשוב בגביע אירופה לאלופות. את היום הזה אף אחד לא ישכח בממלכה הבריטית המנומנמת בדרך כלל, והכול בגלל שתי להקות שהפכו לשני קרחונים שאיימו להתנגש זה בזה, שני מתאגרפים עצומים. בצד האחד "Oasis" של האחים גלאגר, ובצד השני "Blur" של Damon Albarn ו-Graham Coxon. נציגי מעמד הפועלים, מול אלה שדיברו אל ליבם של צעירי בריטניה. "Oasis" תכננו להוציא את הסינגל "Roll With It", שהיה השני שלה מתוך אלבומה השני, "(What's the Story) Morning Glory?", שעתיד לצאת כמעט חודשיים לאחר מכן. אבל אז הלייבל הבריטי "Food Records" החליט לטרוף את הקלפים, במעשה שהרגיז מאוד את נואל גלאגר, ולשחרר באותו יום את "Country House", שהיה הסינגל הראשון של להקת "Blur" מתוך אלבומה הרביעי, "The Great Escape", שיצא ב-11.09.1995. וכך, לכמה ימים בריטניה חיה תחת צלו של מה שכונה The Battle of Britpop, קרב מוזיקלי שהוכרע בניצחונה של "Blur", לאחר ש-"Country House" נכנס היישר לפסגת המצעד, לעומת "Roll With It", שנכנס למקום השני. בסופו של דבר, "Country House" מכר 274,000 עותקים ואילו "Roll With It" רק 216,000 עותקים. אך זה היה ניצחון במערכה הראשונה. כמעט חודשיים לאחר מכן, כאשר "Oasis" שחררה את אלבומה השני, התחוור שהיא ניצחה במערכה הכוללת כשנתנה נוקאאוט ל-"Blur" בהצלחת האלבום. הקרב הזה גם היה הרגע שסימל את שיאו של ז'אנר הבריטפופ, וגם הרגע שסימן את תחילת הדעיכה של הז'אנר. כך גם במקרה של "The Great Escape", שהיה החלק השלישי והאחרון בטרילוגיית הבריטפופ של "Blur", שתחילתה ב-"Modern Life Is Rubbish", ושיאה ב-"Parklife". ב-17 ביוני 1995, הסולן Damon Albarn והבסיסט Alex James דיברו ב-BBC Radio 1 על הניסיונות שלהם למצוא שם לאלבום. "יש לנו זמן עד יום רביעי הקרוב, כך הודיעה לנו חברת התקליטים שלנו, לחשוב על שם", אמר אלברן. "ניסינו לזרז את התהליך, אבל שום דבר לא היה טוב במיוחד - Wifelife, Darklife, Nextlife", הוסיף ג'יימס. הלחץ הזה למצוא שם מתאים תוך כדי שילוב של המילה "Life", כמו בשני האלבומים האחרים בטרילוגיה, גרם להם לחשוב על דרך מילוט מהלחץ, מה שהוביל לשם "The Great Escape", אלבום קונספט שמשלב נושאים של בריחה, בדידות וניתוק מהחברה. המשמעות של "The Great Escape" היא הכמיהה העזה לברוח אל חיי הזוהר והחופש, הרחק מחיי היומיום והעבודה השוחקת, בדומה לחופשת קיץ שוברת שגרה. בהמשך Damon Albarn גילה לאחר מכן שחלק גדול מהאלבום עוסק בו, כמו בשיר "Dan Abnormal", שהוא אנגרמה של Damon Albarn. השיר עוסק בבדרן שלמרות שבחיי היום-יום שלו צופה בטלוויזיה ויוצא לשתייה עם חברים בפאב, הוא מרגיש מנותק באופן מהותי מהחברה עקב תפקידו הציבורי. עד ל-"The Great Escape" היה נהוג שכל שיר שפותח אלבום של "Blur" יצא כסינגל הראשון. כך היה עם "She’s So High" באלבום "Leisure", "For Tomorrow" באלבום "Modern Life Is Rubbish", ו-"Girls & Boys" עבור "Parklife". במקרה של "Stereotypes", למרות שהיה שיר הפתיחה של האלבום, היה זה "Country House", השיר השני באלבום, שנבחר כסינגל הפותח. אולי העיסוק בנושא של חילופי זוגות (סווינגרים) גרם לחברת התקליטים לחכות עם היציאה שלו כסינגל. הסולן Damon Albarn שר על אישה ששוכבת עם גבר אחר בזמן שבעלה לא נמצא, כשהם עושים זאת במכוון במקומות שונים בבית ובטווח ראייה מלא של השכנים. אלברן מבקש לחיות קצת, להביא עוד זוג כדי לתבל את העניינים. אז "Country House" נבחר בסופו של דבר לסינגל שקידם את האלבום, וגם הפך להיסטורי עם הקרב ההוא מול "Oasis". השיר מספר על אדם עשיר שחי חיים משעממים באחוזה בכפר. במאמר שפורסם ב-"The Guardian" התברר שהשיר נכתב על המוזיקאי David Balfe, שהיה אחד מבעלי חברת התקליטים של "Blur", "Food Records", בין השנים 1983-1994. כששאלו את באלפה על כך שהשיר נכתב עליו הוא אמר: "כשהשיר יצא הילדים שלי היו בני שש וארבע. כל פעם שהשיר היה מתנגן הם היו אומרים, 'אה, זה השיר על אבא'. החברים שלי היו שמים אותו בפאב של הכפר". לדבריו, "Blur צילמו את הקליפ בארמון אוסטרי וסיפרתי לכולם שזה הבית שלי. במציאות הבית אינו כה מפואר. זהו בית חווה שצבר יומרות עם השנים", התבדח באלפה. אם השם שלו נשמע לכם מוכר, הרי זה משום שהוא היה חבר בלהקת הפוסט-פאנק "The Teardrop Explodes". גיטריסט הלהקה Graham Coxon בז לקליפ של "Country House" ואמר: "זה הכעיס אותי, הקליפ נראה כמו שילוב זול של דימויים בסגנון עמוד 3 בצהובונים, ותחייה של סקסיזם וחוליגניזם ממגרש הכדורגל". לעיתים קרובות אנו נוטים לחשוב שחיינו לא יכולים להשתפר יותר ממה שהם, בזמן שאנחנו עסוקים מדי בעבודה ובחיי היומיום. אנו חושבים שהשינוי יאיים עלינו יותר מאשר ייתן הזדמנות, אבל האם זה באמת כך? האם אלה באמת הימים הטובים ביותר בחיינו או שאנחנו נפרדים מהרכבת האחרונה לאושר אמיתי? על כך בדיוק מדבר השיר "Best Days". במקרה של "Charmless Man" הסתובבו תיאוריות שלמות שקבעו שהשיר נכתב על מוריסי או על ברט אנדרסון, האקס של חברתו של Albarn, ג'סטין פרישמן, אך אלברן דחה את השמועות והסביר שהשיר הוא תוצר של "תקופה אפלה ומבלבלת" לאחר שהחל לסבול מהתקפי חרדה, מה שהוביל לבסוף לכך שהלהקה קיבלה פרחים מהגנגסטר Ronnie Kray משום שהזכירו אותו במילות השיר. ההשראה לשיר הייתה ביקור של Damon Albarn אצל סבתו בלינקולנשייר. הוא עצר בתחנת הרכבת גרנת'אם, וכשהיה בתוך שירותי הגברים הבחין בגרפיטי בנושא דומה לשם השיר. מבחינה לירית, השיר מספר על אדם מהמעמד הגבוה שנוטה לכעוס לעיתים קרובות. קטע כלי מיתר יפהפה פותח את השיר שהוא כנראה היצירה המושלמת ביותר של "בלייר", "The Universal", שיר שלכל אורכו מתלווים אליו רביעיית כלי מיתר, כלי נשיפה ומקהלה. קרדיט גדול מגיע ל-Graham Coxon, שהגיטרה שלו משתלבת בצורה מדהימה עם כלי המיתר. השיר "The Universal" נוסה לראשונה במהלך מפגשי ההקלטה של "Parklife" כשיר סקא. במהלך הפקת "The Great Escape" השיר קם לתחייה על ידי הבסיסט Alex James, שמציין באוטוביוגרפיה שלו, "Bit of a Blur", שהלהקה כמעט ויתרה על השיר, כש-Albarn הגה את קטע כלי המיתר ברגע האחרון. השיר מתמקד ספציפית בסם, ככל הנראה נוגד דיכאון (פרוזאק), תוך כדי מבט על חייהם של התושבים במאה ה-21. הקליפ התבסס על סרטו של Stanley Kubrick, "התפוז המכני". עם זאת, באותה תקופה, הגיטריסט Graham Coxon חש אי נוחות עם הצלחתה של הלהקה והכיוון שאליו הלכה המוזיקה שלהם. הייתה גם מחלוקת מסוימת בינו לבין חברי הלהקה האחרים. כאשר צילמו את הקליפ הוא היה מגיע לעיתים קרובות לצילומים באיחור של כמה שעות, ורק לעיתים רחוקות נשאר יותר משעה. השיר הראשון שהוקלט לאלבום, "Mr. Robinson's Quango", הוא שיר שמבקר את הבירוקרטים מהצד הימני של המפה, מה שמסביר איפה היה Damon Albarn נטוע פוליטית עוד בימים ההם. אלברן ממשיך לכתוב על בריחה ב-"He Thought of Cars". השיר מתמקד באומללותו של אדם לא ידוע שחווה חיים שגרתיים ורוצה לברוח. ואפרופו בריחה מהמציאות, מה יותר מסמל את זה מאשר זכייה בלוטו שמצוינת בשיר "It Could Be You". עם זאת, יש משמעות מעט אפלה יותר. השורות "All we want is to be happy / In our homes like happy families" הן לעג סאטירי לאלו שמאמינים שהם צריכים כסף כדי להיות מאושרים. שם השיר נקרא על שם הסלוגן שבו השתמשו בהגרלה הלאומית. בשיר "Ernold Same" משתתף חבר הפרלמנט הבריטי דאז Ken Livingstone. הוא זוכה בקרדיט בהערות העטיפה כ-"The Right-On Ken Livingstone". המפיק Stephen Street ציין: "זה היה הרעיון שלי להכניס אותו כי אני לא מעריץ גדול שלו. היינו צריכים מישהו עם קול ממש מאנפף ומשעמם שיעשה את הקריינות והצעתי אותו. הוא נכנס וחשב שאנחנו מעריצים שלו, ממש לא היינו! (צוחק) לא יכולתי לסבול אותו". ב-"Globe Alone" אנחנו מקבלים שיר עם גיטרות אינטנסיביות שמתמקד באדם אובססיבי לדברים חומריים. ההתמקדות בכל הפריטים החומריים הללו גרמה לאדם להיות מבודד משאר העולם, והותירה אותו לבדו על כדור הארץ. האופן שבו המילים מציירות עולם של נוחות חסרת טעם בעולם רווי פרסומות, כל זה מתרחש ב-"Entertain Me", ומקרב אותנו לחזון דיסטופי של תרבות מלאה באנשים שיש להם את מה שהם רוצים, ועדיין רוצים עוד, או שלא יודעים איך למלא את החלל שעדיין קיים. השיר החותם "Yuko and Hiro" נקרא במקור "Japanese Workers". השיר עוסק בעובד משרד שכיר, המבלה את רוב שעות יומו בעבודה בנאמנות בלתי מתפשרת למקום עבודתו. כשמקשיבים שוב לאלבום עם ידיעה על איך התנהלו שני העשורים הבאים עבור "Blur" ואלברן, הכתובת כבר על הקיר. הפרשנות החברתית ש-"Blur" הציעה בשני האלבומים הקודמים הפכה כאן להיפר-מציאותית, אבל גם יותר קודרת ומעוותת, שקבעה בחשאי את הטון לאלבום הבא שלהם. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-11 בספטמבר 2009 יצא לראשונה "The Resistance", אלבום האולפן החמישי של להקת "Muse". האלבום "The Resistance" מציג את הכישרון של השלישייה הבריטית למזג רוק אלטרנטיבי עם השפעות סימפוניות, אלקטרוניות ופרוגרסיביות. האלבום חושף את השאיפה הנועזת של הלהקה, כשהיא צוללת לנושאים של דיסטופיה, מרד, רומנטיקה ותסיסה פוליטית, והכל תוך התנסות ביצירות מורכבות והפקה גרנדיוזית. ההשפעה המרכזית על "The Resistance" היא ללא ספק הנוכחות התיאטרלית של "Queen". השפעה הזו מתבטאת בשימוש של "Muse" בהרמוניות אופראיות, עיבודים ראוותניים ובשכבות על שכבות של ערוצים וכלי נגינה. החל מההרמוניות הווקאליות, דרך רובד הכלים ועד לדינמיקה הדרמטית, האלבום הזה נותן כבוד לסגנון הגרנדיוזי של "Queen", במיוחד ברצועות כמו "United States of Eurasia (+Collateral Damage)". השיר הזה בנוי כמו אופרת רוק מודרנית, עם קטעים המובלים על-ידי פסנתר ותיזמור שופע, שמזכירים את "Bohemian Rhapsody" של "Queen" כשהיא פוגשת את Frédéric Chopin. המבנה הבומבסטי והאפי לוכד את הצליל הגדול מהחיים ש- Freddie Mercury וחבריו שכללו, עם צליל גיטרה של Brian May ושירה אופראית. קטע הפסנתר, שאחרי "(+Collateral Damage)" הוא גרסה שונה של Nocturne in E-flat Major Op. 9 No. 2, בביצוע Matt Bellamy. הוא כולל שילוב קולות של ילדים משחקים וקולות מלחמה, אשר מסמלים את ההשלכות של אסטרטגיה פוליטית. שיר הפתיחה של האלבום, "Uprising", נותן טון מרדני עם הקצב המדבק והמקפיץ שלו, וריף גיטרה שיזכיר לכם בוודאי את "Call Me" של "Blondie". השיר תואר על ידי הסולן Matt Bellamy כ"heavy-rock take on Goldfrapp". השיר מתחבר לנושא הכללי של האלבום. הוא מתייחס למרד נגד בנקאים ופוליטיקאים מושחתים, וקורא לאנשים "להחזיר את הכוח" לידיהם ולהתחיל ליהנות מהחיים. שיר הנושא "Resistance", מדגים את היכולת של "Muse" למזג רוק עם סימפוניה. השיר משקף את הנושאים הליריים של הסולן Matt Bellamy, במיוחד את הרעיון ש"אהבה היא ההתנגדות שלנו", בהשראת הרומן "1984" של ג'ורג' אורוול. בלאמי הסביר שבעוד שההיבטים הפוליטיים של הרומן השפיעו עליו, מה שריגש אותו במיוחד הוא הרעיון של הצגת האהבה כצורה של חופש במשטר של דיכוי. הנושא הזה השפיע על חלק גדול מהאלבום ועובר כחוט השני בין השירים. החיבוק התיאטרלי של "Muse" מגיע לשיאו בסוויטה הסימפונית השאפתנית בת שלוש, חלקים, "Exogenesis: Symphony". זה המקום בו "מיוז" מאמצת באומץ רב מוזיקה קלאסית, עם תזמורים סוחפים, מנגינות מובלות בפסנתר ושירה אופראית. אמנם, היצירה הזו לא תתאים לכולם, במיוחד לא למעריצים שמעריכים את האלבומים הראשונים של הלהקה, אבל היא ללא ספק ממחישה את נכונותה של הלהקה לפרוץ גבולות ולהעלות את המוזיקה שלה לרמות השמורות ליצירות קלאסיות ולפסי קול אפיים לסרטים. שוב, גם כאן הלהקה מקבלת השראה גדולה מ- "Queen" לפרוץ את גבולות מוזיקת ​​הרוק עם גיחות הרפתקניות לז'אנרים שונים, למתוח את המנעד הקולי וליצור סימפוניית רוק שמעלה את האלבום לרמה אחרת. זאת הרצועה האחרונה של האלבום והיא מספרת סיפור מדע בדיוני על האנושות שעוזבת את כדור הארץ כדי לאכלס כוכב לכת אחר. הסימפוניה, שנכתבה על פני מספר שנים, משלבת אלמנטים קלאסיים ורוקיסטיים. בשנת 2012 כותב השירים Charles Bollfrass תבע את "מיוז", בטענה שהם גנבו את הרעיון שלו לאופרת רוק מדע בדיוני בשם "Exogenesis", אבל "מיוז" הכחישו את ההאשמות וכינו אותן "חסרות בסיס". התביעה נדחתה באפריל 2013 על ידי בית משפט פדרלי בניו יורק. אבל "The Resistance" הוא לא רק אלבום בהשפעת "קווין". "Guiding Light" הוא בלדת רוק שכמו מספר רצועות באלבום, הושפעה כנראה מסיפור האהבה בין וינסטון סמית' לג'וליה ברומן מהרומן "1984" של ג'ורג' אורוול. האינטרו של "MK Ultra" נשמע לנו כמו גרסה כבדה של "Clocks" של "Coldplay". שם השיר נקרא על שם תוכנית השליטה המוחית, לכאורה, של ה-CIA משנות ה-50 וה-60. גם כאן, המילים של Matt Bellamy, מושפעות מנושאים של תשוקה ששרדה כוחות מדכאים, והן מהדהדות את "1984" של ג'ורג' אורוול, עם סיפור על זוג שנלחם לשמור על מערכת היחסים שלו למרות הלחץ של השליט. רצועות כמו "Undisclosed Desires" והחצי הראשון של "I Belong to You (+Mon Cœur S'ouvre a ta Voix)" מציגים את "Muse" מתנסה בהשפעות אלקטרוניות ופופ, ומציעות רגעים של אינטימיות וגרוב בתוך הבומבסטיות. המנעד הווקאלי של בלמי, מהפלסט ועד העומק האופראי, נותר אחד משיאי האלבום. עבודת הגיטרה שלו, למרות שלפעמים קצת מאופקת, מספקת רגעים של אנרגיה נפיצה בדיוק כשצריך. המחצית השנייה של השיר בשם "(Mon Cœur S'ouvre a ta Voix)" הושאלה מהאופרה "שמשון ודלילה" של Camille Saint-Saëns. הסולן מאט בלאמי שר את השורות האחרונות של האריה בצרפתית. המוזיקאי האיטלקי Enrico Gabrielli מנגן בסולו קלרינט בס ברצועה הרומנטית הזו, אותה בלאמי השווה לשיר קליל יותר בסגנון שנות ה-60 שמזכיר את "Sgt. Pepper's" ואת "Pet Sounds". האלבום "The Resistance" יכול להרגיש "מפנק" מדי, במיוחד ברגעים הגרנדיוזיים ביותר שלו. הגרנדיוזיות והשאפתנות של חלק מהרצועות עלולים להיראות לעיתים כמוגזמים או דרמטיים מדי, וכבדים עבור מאזינים שמעדיפים צליל רוק פשוט יותר. עם זאת, לחובבי ההשפעות הפרוגרסיבית של "מיוז" ולמי שמעריך את ההשפעה של "קווין", האלבום הזה עומד כהומאז' נועז לצד התיאטרלי של הרוק. בסופו של דבר, "The Resistance" הוא אלבום נועז, פורץ דרך, ייחודי ואקלקטי שמבסס עוד יותר את מעמדה "Muse" כאחת מלהקות הרוק החדשניות ביותר בדורה. הוא ממזג ז'אנרים שונים ונושאים מעוררי מחשבה לכדי אמירה מגובשת, אם כי לפעמים סוחפת, של מרד ואהבה בעולם מסוכן ולא בטוח. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-11 לספטמבר 2015 יצא אלבומה החמישי של "Bring Me The Horizon", האלבום שנקרא "That’s the Spirit" הוא המשך ישיר להתפתחות הלהקה ולשינוי שהיא עברה מהאלבום הקודם. ישנו סיכוי גדול מאוד שמעריצי הלהקה המוקדמים מאוד לא אוהבים את השינוי הזה שעברה הלהקה, והאלבום הזה מבחינתם הוא הסוף. שני מובילי הלהקה Oliver Sykes (זמר) והקלידן Jordan Fish לוקחים את המושכות לידיהם, כפי שהם יעשו גם באלבום הבא של הלהקה, וממשיכים את מסע ההתנסות שלהם בעולמות האלקטרוניקה. אם באלבום הקודם היו מעט אלמנטים אלקטרונים ועדיין שמענו את שאגותיו או יותר נכון צרחותיו של סייקס, כאן כבר האלקטרוניקה תופסת נפח גדול יותר וצרחותיו של סייקס הופכות לשאגות יותר מדודות ומתונות. באלבומים הראשונים של הלהקה, הכאוס, הצרחות והטרוף שלטו ביד רמה. טקסטים קודרים וכבדים עם צלילים חסרי רחמים מעולמות הדת'קור והמטאלקור שלא משאירים פיסה אחת של אדמה לא חרוכה. לדעתנו האישית, כאן האיזון בין האלקטרוניקה, המלודיה והקטעים הנקיים לבין הגיטרות המכסחות, התופים והשאגות הוא איזון מושלם. יש כאן שילוב מאוזן שבכל שיר נותן לך משהו אחר, כמו מתנה חדשה. אז בואו תקשיבו ותקראו על מה אנחנו מדברים... (Photo: unraveled.eu) השיר הראשון שפותח את האלבום "Doomed", מכניס אותך לאווירה. מתחילים נעים ורך עם תופים מתגלגלים שמושכים אותך לאט עם הצלילים של שאיפת הסמים ברקע ואז מתפוצץ הפזמון, אנחנו אבודים !! שוב פעם שקט... נוסחה מנצחת ! עוברים לאחד השירים החזקים באלבום "Happy Song", עם טקסט חזק שנותן לך בעיטה בבטן. אי אפשר שלא לקפוץ באוויר עם התופים והגיטרות, תשירו עם סייקס ביחד!! סיפור מצחיק שקשור לשיר הזה... בטקס פרסי ה-NME שהתקיים באנגליה BMTH הוזמנו להופיע. במהלך ההופעה סייקס הרגיש דחף בלתי מוסבר לקפוץ מהבמה והוא החל לקפוץ בין שולחנות האורחים. שולחנות האורחים אינם של מעריצים משולהבים אלא של אומנים ולהקות שנכחו באירוע. סייקס מחליט לעצור על השולחן של "Coldplay" ופשוט להחריב את כל מה שעליו, כשהוא מסיים בקפיצה ששוברת את השולחן לשניים. סוג של אמירה? הארוע יצר הרבה מאוד רעש תקשורתי סביב שתי הלהקות מה שתרם לקידום האלבום, תראו בעצמכם: נעבור לעוד שיר מעולה "Throne", הסינגל השני שיצא מהאלבום. אחד השירים היותר חיוביים ואופטימיים באלבום יש לציין. פיש סיפר שממש מההתחלה הם הרגישו שהשיר הזה יהיה סינגל, הכתיבה והיצירה שלו זרמו מאוד טוב בין חברי הלהקה וזה הרגיש להם פשוט נכון. בכלל באלבום הזה ישנם משפטים, בתים ופזמונים שאפשר ליצור מהם סיסמאות לחיים. “So you can throw me to the wolves Tomorrow I will come back, leader of the whole pack Beat me black and blue Every wound will shape me, every scar will build my throne!” בשיר הבא "True Friends", סייקס פשוט סוגר חשבון עם כל אלה שפגעו בו במהלך חייו. הוא מספר להם שהוא נפגע מהם, הוא מודע לזה, מסתכל להם ישר בעיניים ולא שוכח, הוא סולח אבל לא שוכח ותמיד הוא יסתכל עליהם באור הזה. אם דיברנו על השינוי המוסיקלי אז באלבומים הקודמים של הלהקה לא היה רגע אחד של מנוחה. מניעים את הרכב, לוחצים על הדוושה עד הסוף ושורפים את הצמיגים. כאן כבר יש אתנחתא קלה, "Follow You". אחד השירים הרומנטיים הבודדים של הלהקה, שסיפרה שהשיר נכתב כמכתב לנשים של חברי הלהקה. אני בטוח שהמעריצים הותיקים של הלהקה תופסים את הראש ולוחצים על האיקס בצידו העליון של המסך. אבל אנחנו נמשיך... אם השיר הקודם היה שונה, השיר "What You Need" מציג מלודיה וסגנון שונה ממה שהכרנו אצל BMTH, בעיקר בקטעים של הבתים ובמעברים. כאן סייקס מעביר ביקורת על האנשים שתקועים מחשבתית במה שלימדו אותם בבית או בבית הספר ואינם נפתחים או מאמצים דברים חדשים. הנה מגיעה לה עוד פצצה, איזה יופי של פתיחה, בדיוק כמו שם השיר "Avalanche". אחד השירים האהובים עלינו באלבום, תקשיבו איזה יופי של תופים, איזה מקצב מדהים ואיזה סאונד משגע יש ל-Matt Nicholls על התופים. בשיר הזה סייקס מספר על הגילוי שיש לו ADHD, על ההבנה שיש לו קצר במוח וההתמכרות שלו לסמים וחומרים אחרים היא על מנת להשלים את החוסר הזה. התהליך הזה היה הצעד הראשון שלו בדרך להחלמה מההתמכרויות הקשות שהיו לו לסמים. "I need a cure for me, 'cause a square doesn't fit the circle Give me a remedy, 'cause my head wasn't wired for this world" השיר "Run" נפתח עם סימפולים ומקצב בהשראת מוזיקת הדאנס של שנות ה-90 ומתפתח למקצב עם תיפוף שמזכיר מקצבים של שבטים וטקסי פולחן. זה אחד השירים המגוונים והמפתיעים באלבום. כאן החבורה יוצאת מהנוסחה הקבועה ומותחת את הגבולות. את השיר הבא "Drown" כתב סייקס לאצטדיונים. הוא חיפש שיר שיוכל להרים קהל של עשרות אלפי אנשים. שיר שישמע עבה, חזק, גדול עם עוצמה, ושיהיה מעין חותמת של הלהקה לקראת המעבר לליגה של הענקים. המלצה חמה, תגבירו חזק !! בשיר הבא, "Blasphemy", מרגישים ממש חזק את הצעד הזה שעשתה הלהקה, עם השילוב של הסימפולים, האפקטים והצלילים האלקטרוניים. תצוגת תכלית מדהימה על איך השילוב הזה נותן נפח ומעניק למוסיקה מימד אחר. אנחנו אוהבים !! השיר "Oh No" שחותם את האלבום הוא מעין פרודיה על שירי ריקודים, גם מבחינת המלודיה שלו וגם מבחינת הטקסט. סייקס סיפר שהוא כתב את השיר הזה על אנשים שהם בגיל שלו, בסביבות ה- 30 ועדיין מבלים ומנסים לחיות כמו בני 18. האלבום הגיע למקום השני ב-Billboard 200 ולמקום הראשון במצעדי Top Alternative Albums, Top Hard Rock Albums ו-Top Rock Albums של Billboard והוא ללא ספק צעד נוסף בשינוי המוסיקלי של הלהקה, אשר נטשה לגמרי את הסגנון הקשוח והכסחני מהאלבומים הראשונים וממשיכה בהתנסויות המוסיקליות ובטקסטים, ואנחנו אוהבים את זה !! (כבר הדגשנו את זה?) להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 21 באוגוסט 1986 הוציאה "Triumph" לאור את אלבומה השמיני "The Sport of Kings". האלבום הזה הגיע אחרי האלבום "Thunder Seven" משנת 1984, אחד האלבומים המצליחים של הלהקה, אשר הכניס לחברת התקליטים תיאבון גדול ליצור אלבום שיהיה אפילו ממוסחר יותר מהאלבום הקודם. ואכן, האלבום הזה מצא את הזמר והגיטריסט Rik Emmett, הזמר והמתופף Gil Moore ואת הבסיסט והקלידן Mike Levine, מתכופפים לטרנדים המסחריים של הרדיו והטלוויזיה ונכנעים ללחצים העסקיים שהופעלו עליהם מצד חברת התקליטים. הבסיסט מייק לוין ציין אחר כך שהאלבום הזה גרם לחברי הלהקה לשאול את עצמם מה הם עושים וכיצד הם מאפשרים לחברת התקליטים, בפעם הראשונה, להיות חלק מ- "Triumph". הוא ציין שהתהליך כולו לא היה "כיף" וכל חברי הלהקה הרגישו כאילו הם עוברים טיפול שורש כל יום במהלך ההקלטות. ההתערבות של חברת התקליטים לא היתה עניין של מה בכך, הם אפילו אילצו את הלהקה לכלול באלבום גירסת קאבר לבלדה הסכרינית "Just One Night" של Eric Martin אותה כתב בשיתוף עם Neal Schon המוכר בין היתר מלהקת "Journey". לוין הוסיף כי "The Sport of Kings" היה אלבום "פופי" וכי היו בו כמה קטעים שהוא אפילו סירב לנגן בהם. בסופו של דבר הנהלת הלהקה נאלצה להביא שלושה קלידנים שונים שייכנסו בנעליו Lou Pomanti, Michael Boddicker ו- Scott Humphrey. היום ניתן כבר לומר שהלחצים שהפעילה חברת התקליטים לא השפיעו רק על התוצר של האלבום הספציפי, אלא גם על גורלה של הלהקה כולה, שכן הם החלו, הלכה למעשה, את ההתדרדרות של ההרכב הקלאסי של "Triumph", אשר סופה בעזיבתו של הגיטריסט Rik Emmett את הלהקה בשנת 1988. ועם כל זאת, האזנה לאלבום תגלה שהוא אלבום "כייפי" לשמיעה, אומנם לא כאלבום של "Triumph" הקלאסית, אבל יותר כאלבום פופ-רוק או "AOR" עם לחנים מתקתקים וידידותיים לרדיו. מעניין לציין שהתוצאה הזאת הגיעה למרות נוכחותו של המפיק Mike Clink, שהמשימה הבאה שלו תהיה שונה לגמרי - הפקת האלבום "Appetite for Destruction" של "Guns n' Roses". האלבום כולל כמה להיטים ושירים מעניינים, אבל גם הם לא משתווים לרפרטואר האדיר של הלהקה. בין השירים היותר טובים באלבום ניתן למצוא שתי הרצועות הפותחות, "Tears in the Rain" שמובל על ידי אקורדי הכוח של אמט והקולות העוצמתיים של Gil Moore ו- "Somebody's Out There" המלודי והקליט אותו שר Rik Emmett, שניהם זכו ללא מעט השמעות ברדיו באותה תקופה. כאן המקום לציין שבדומה לאלבומיה הקודמים של הלהקה, תפקידי השירה מחולקים בין הזמר והגיטריסט Rik Emmett לבין הזמר והמתופף Gil Moore, כאשר אמט שר שירה מובילה בשישה מתוך עשרת שירי האלבום, מור שר בארבעה שירים מהאלבום, בעוד שברצועה אחת השניים שרים במשותף, בדואט. מי שיאזין לאלבום יצליח לגלות שהסאונד והסגנון מזכירים לו לפעמים להקות כמו "Journey", "Foreigner", "Boston" ועוד, כמו לדוגמא סאונד הגיטרה בפתיחת השיר "Don't Love Anybody Else but Me" שמאוד מזכיר את הרמוניות הגיטרה ושכבות הצליל של "Boston". עם זאת, יש רגעים שהאלבום הזה יזכיר לכם במקצת את הסאונד הקלאסי של "טריומף" כמו בשירים "What Rules My Heart" אותו שר גיל מור ו- "Hooked on You" שהינו השיר היחידי באלבום בו אמט ומור חולקים שירה. שירים מעניינים נוספים ששווים האזנה הם הבלדה "If Only" אותה שר Rik Emmett, שיר פופ-רוק אטמוספרי עם קלידים סימפוניים ושכבות של גיטרה, "Take a Stand" עם הגיטרה שהוויב שלה מזכיר קצת את הבס של Tom Hamilton מ"אירוסמית'" בשיר "Sweet Emotion", הרוקר הקשוח "Play With Fire" עם עבודת הגיטרה המדהימה, הסולו האדיר (אל תפספסו) והיללות הגבוהות של Rik Emmett, הקטע האינסטרומנטאלי המדהים שלו "Embrujo" שכולל נגינה בגיטרה ספרדית וקלאסית' שמשאירה אותך חסר נשימה ושיר הסיום הידידותי לרדיו "In the Middle of the Night"' שכולל גם את השירה הכי רגשית של אמט בכל האלבום. עבור רבים ממעריצי הלהקה הותיקים, "The Sport of Kings" ישמע אולי מסחרי מדי, אבל למרות זאת לבטח לא ירשו לעצמם לדלג עליו. אם אתם מחבבים הארד רוק אייטיזי או מוזיקת "AOR" אנחנו סבורים שתוכלו להנות מהאלבום הקסום הזה, גם אם אינכם נמנים על מעריצי הלהקה המושבעים. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 09.09.1996 (Europe/UK) / 10.09.1996 (US) בעקבות יציאת האלבום "Monster" ב-1994, שזכה להצלחה מסחרית גדולה, מכר מיליוני עותקים והמשיך את התנופה האדירה של הרביעייה מאת'נס, ג'ורג'יה, יצאה להקת "R.E.M." לסיבוב הופעות, לראשונה מזה שבע שנים, מאז מסע ההופעות המפרך בן השנה שנערך לקידום האלבום "Green" משנת 1988. סיבוב הופעות זה, שנחשב לאחד המצליחים והרווחיים ביותר בתעשייה באותה שנה, כלל למעלה מ-100 הופעות בשלוש יבשות, ובהן אחת בלתי נשכחת ב-9.8.1995 ברמת גן. המופעים, שנערכו באולמות ענק, כללו גם הופעות חימום של אמנים בולטים ומוערכים, ובהם "Radiohead", "Sonic Youth" ו-"Grant Lee Buffalo". על הנייר, לוח הזמנים של הסיבוב נראה תובעני ומאיים דיו, אך הוא לא הכין איש לרצף של מצבי החירום הרפואיים, שחלקם היוו סכנת חיים ממשית, שפקדו את חברי הלהקה במהלך התקופה ואיימו לפרק אותה לחלוטין. המקרה המפורסם ביותר אירע כאשר אצל המתופף ביל ברי אובחנה מפרצת מוחית, בעת שהסיבוב הגיע לעיר לוזאן שבשווייץ. עם זאת, גם מייק מילס נזקק בהמשך לניתוח בטן להסרת הידבקות במעיים במהלך ההופעות באירופה בחודש יולי, ומייקל סטייפ נאלץ לעבור ניתוח חירום לתיקון בקע, הליך שהתבצע ללא צורך לדחות אף אחת מההופעות המתוכננות. בהשראת ההחלטה של "Radiohead" להקליט חלק מהתפקידים הבסיסיים לאלבום "The Bends" תוך כדי סיבוב הופעות, וכן בהשראת אלבום ההופעה של ניל יאנג משנת 1973, "Time Fades Away", החליטה "R.E.M." לקחת עמה לדרכים מכשירי הקלטה בני שמונה ערוצים. הלהקה השתמשה במכשירים אלה כדי לתעד את השירים החדשים שעליהם עבדה, ובמקביל הקליטה במרץ את ההופעות החיות, את בדיקות הסאונד ואפילו קטעי נגינה מאולתרים ולא רשמיים בחדרי ההלבשה. שיטה זו הניבה בסופו של דבר את ההקלטה הרשמית של הקטע האינסטרומנטלי "Zither", המאופיין בקצב מתנדנד ובסגנון המזכיר מוזיקת סרף. ההקלטות החיות הללו היו הבסיס העיקרי לאלבום העשירי של הלהקה, "New Adventures in Hi-Fi", שיצא ב- 09.09.1996 באירופה ובבריטניה וב- 10.09.1996 בארה"ב. עם זאת, לא מדובר באלבום הופעה רגיל, שכן כל החומרים בו היו חדשים לגמרי, והאלבום הורחב באמצעות ארבעה שירים נוספים שהוקלטו בסשן פורה שנערך לאחר סיום סיבוב ההופעות, באולפני "Bad Animals" בסיאטל. "נכנסנו לאולפן בתחושת שמחה והקלה גדולה מכך שכולם בסדר, ובמיוחד ביל", אמר מייק מילס בראיון שנערך בנובמבר 1996. "החוויה הזו קירבה בינינו מאוד וגרמה לנו להבין עד כמה אנחנו חשובים זה לזה. אחרי שעברנו משבר כזה, הקלטת האלבום הייתה משחק ילדים. דיברנו על יצירת אלבום שיכלול חומרים מתקופת סיבובי ההופעות עוד שנה וחצי לפני שיצאנו לסיבוב ההופעות של האלבום 'Monster'. רצינו ללכוד משהו מהתחושה המשוחררת והספונטנית של בדיקת סאונד, הופעה חיה או חדר ההלבשה". האלבום סימן את תחילת ההרפתקאות האלקטרוניות של הרביעייה, שיימשכו ביתר שאת באלבום הבא, "Up". הדבר בא לידי ביטוי בשיר "Leave", שנפתח בדקה של נגינת גיטרה ואורגן, ולאחריה מפלח את האוויר צליל סירנה אלקטרוני. הסירנה הקודרת, כמו גם הפתיחה ומבנה האקורדים המשרים תחושת עצבות, יוצרים אווירה מדכאת במיוחד, המשמשת רקע לדמות שבמרכז השיר, המשתוקקת לעזוב את מצבה הנוכחי ולזכות בחיים טובים יותר. המוזיקה באלבום, שהייתה תוססת ואקלקטית, התפרסה לכיוונים רבים ומגוונים. שיר הפתיחה, "How the West Was Won and Where It Got Us", שהיה פרי הקלטות האולפן בסיאטל, הציג את סטייפ כשהוא נשמע עייף מהעולם באופן יוצא דופן, כשהוא שר: "זהו סיפור עצוב שסופר פעמים רבות", על רקע קצב נינוח של המתופף ביל ברי ומוטיב גיטרת בריטון בסגנון אניו מוריקונה שניגן הגיטריסט פיטר באק. השיר משמש גם לקביעת האווירה עבור שאר האלבום. אזכורים מעולם הבוקרים והמערב הפרוע שזורים בו ומעניקים לו תחושה מחוספסת ופראית, המשתלבת היטב עם המוטיב של האלבום, העוסק בתהליכי עבודה ויצירה. השיר המינימליסטי "Be Mine" מכיל וריאציות על המשפטים הקלאסיים המופיעים על סוכריות הלב הקטנות של ולנטיין דיי. כמו כן, השיר המלנכולי והמחוספס "E-Bow the Letter", שבו ביצע סטייפ דואט עם הגיבורה הוותיקה שלו, פטי סמית', נשא הדים לסגנון הפולק הפסטורלי והקודר שאפיין את האלבום "Automatic for the People". המכשיר האלקטרוני "E-Bow" משמש לנגינה בגיטרה חשמלית. הוא יוצר שדה אלקטרומגנטי המניע את המיתרים, במקום השימוש באצבעות או במפרט. השיר נכתב בהשראת מכתב שסטייפ כתב אך מעולם לא שלח לחברו, השחקן ריבר פיניקס, שהתמודד עם קשיים אישיים. פיניקס הלך לעולמו ב-1993, בגיל 23, ממנת יתר של קוקאין והרואין. פטי סמית' ביצעה קולות רקע בשיר הזה, חוויה ששינתה את חייו של פיטר באק. הוא הסביר: "ראיתי את פטי סמית' מופיעה לראשונה ב-1976, ואני זוכר שחשבתי שאשמח לוותר על עשר שנים מחיי כדי להיות הבסיסט בלהקה שלה. אני יודע שגם מייקל קיבל השראה רבה מפטי". השיר האחרון באלבום שהוקלט באולפן, "New Test Leper" הנוגה, משתמש בשפה מקראית כדי להציג את האורחים בתוכנית אירוח יומית כדמויות מנודות בנות ימינו. שמו הוא משחק מילים המשלב בין המונח המקראי "מצורע" לבין "הברית החדשה", New Testament. השיר מתאר את התגובות להופעתו של אדם טרנסג'נדר בתוכנית אירוח. המנחה, הקהל ושאר האורחים מתייחסים אליו כאל אדם מנודה. בשיחה שנערכה ב-2008 סיפר סטייפ כי הדמות בשיר נוצרה בהשראת אישה טרנסג'נדרית שראה בתוכנית אירוח, כשהיא "מנסה להסביר ולהגן על הבחירות ועל הנטייה המינית שלה. היה כואב לראות אותה מושפלת, למעשה, רק מעצם ההחלטה להשתתף בתוכנית. וכל זה עם הפסקות הפרסומות. לא יכולתי שלא לתהות מה נאמר כשהמצלמות כבו". שלושת רבעי האלבום הנותרים, שעברו ליטוש קל במסגרת עבודת הפוסט-פרודקשן הדיסקרטית של סקוט ליט, נלקחו מהופעות חיות מלאות או מבדיקות סאונד שנערכו במועדים שונים ברחבי ארה"ב במהלך סיבוב ההופעות העצום של הלהקה ב-1995. חלק ניכר מהחומרים המשיך בקו הגראז'-רוק שאפיין את האלבום "Monster", אם כי ההופעות עצמן זכו לעיבוי מוזיקלי. ארבעת חברי הלהקה תוגברו בשני נגנים רב-כליים נוספים, סקוט מקאוגי וניית'ן דצמבר. הרעיון של התנערות מסממני התהילה חוזר ועולה לאורך האלבום. כך למשל בשיר "Bittersweet Me", שיר בעל אנרגיה סוחפת המייצג את אחד הרגעים הפופיים יותר באלבום, בזכות ריף הגיטרה שפותח אותו וחוזר לאורך הבתים. השיר יצא כסינגל השני מתוך האלבום, ועל העטיפה צוין כי הוא לקוח מתוך הסרט "Stanco e Nudo". למעשה, סרט כזה אינו קיים. השיר "The Wake-Up Bomb" הוא למעשה הצד האפל של השיר "Crush with Eyeliner". בעוד האחרון הוא חגיגה של יצירתיות והעמדת פנים סגנונית, הראשון מושר מנקודת מבטו של אדם יהיר וריקני, המעצב את דמותו ככוכב אך ורק למען הפרסום. היציאה לסיבוב הופעות הרגישה לחברי הלהקה כמו מצב של טביעה. על כך נכתב השיר "Undertow", שנוצר בהשראת להקת הרוק "Sonic Youth". כותרת השיר האפל והסוריאליסטי "Binky the Doormat" לקוחה מהקומדיה האפלה משנת 1992, "Shakes the Clown", והוא עוסק במערכות יחסים ובשמירה על הזהות העצמית. מבחינה מוזיקלית מדובר ביופי מלודי טהור, המשלב ארפג'ו גיטרה בעל צליל מחוספס, צליל אורגן אנרגטי ופזמון המבוסס על מבנה של קריאה ותגובה בין מייקל סטייפ לבין מייק מילס. לסטייפ לקח זמן רב להתאושש ממותו של חברו הטוב ריבר פיניקס, והוא התמודד עם כך בין השאר בכתיבת שירים עליו, כמו "So Fast, So Numb", המשחק עם הקלישאה מעולם הרוקנרול של "לחיות מהר ולמות צעיר". על "Electrolite", שחותם את האלבום, אמר סטייפ רגע לפני הופעה: "השיר הבא הוא מעין מכתב אהבה קטן שלנו למאה ה-20. אני כל כך שמח באופן אישי להיות במאה ה-21 כרגע, כי המאה ה-20 הציעה דברים נהדרים באמת, אבל גם דברים שלא היו כל כך טובים". סטייפ סיפר: "יש סיפור מצחיק על השיר הזה. חשבתי שהוא לא מספיק טוב כדי להיכנס לאלבום, אבל פיטר ומייק שכנעו אותי אחרת. הם צדקו, וכיום זהו אחד השירים האהובים עליי. עבורי, השיר מגלם את התקופה שבה גרתי בסנטה מוניקה במשך כמה שנים". השיר מהווה המנון לרעיון שלוס אנג'לס מייצגת שילוב של זוהר חיצוני וריקנות פנימית. "שם השיר מתייחס ל'שמיכת האלקטרוליטים', המראה הנשקף כשמביטים על לוס אנג'לס בלילה מהגבעות, או צופים בה מלמעלה מתוך מטוס", אמר סטייפ. הביקורת של מגזין "Rolling Stone" על האלבום ציינה בחדות כי התקליט עשוי להיות "שירת הברבור של R.E.M. או היום הראשון של שארית חייהם". במקביל, מבקרים רבים שמו לב לכך שהשיר "Electrolite" מסתיים כשמייקל סטייפ שר בהדגשה: "אני לא מפחד... אני עף מכאן", משפט שפורש כרמז לכך שימיו בלהקה עשויים להיות ספורים. בפועל, לסטייפ לא הייתה כל כוונה לעזוב את ההרכב, אך הדברים השתנו באופן דרמטי לאחר צאת האלבום. הלהקה נפרדה מהמנהל שלה, ג'פרסון הולט. ואז ביל ברי הטיל פצצה כאשר הודיע לחבריו ללהקה שבכוונתו לפרוש, בדיוק במועד שבו היו אמורות להתחיל ההקלטות לאלבום הבא שלהם, באוקטובר 1997. ההחלטה של ברי, שלא התקבלה בקלות ראש, באה לאחר חודשים של חשבון נפש ודיונים ממושכים עם מייק מילס וברטיס דאונס. עם זאת, הבשורה המטלטלת הותירה את ההרכב, שהתאפיין בהרמוניה יוצאת דופן, במצב של דילמה קשה. הרי "R.E.M." התנהלה באופן דמוקרטי מאז הקמתה, וחבריה הצהירו בעבר כי יתפרקו אם אחד מהם יעזוב. בסופו של דבר, ברי אמר לחבריו שלא יפרוש אם יחליטו להתפרק בעקבות עזיבתו. כך שבאק, מילס וסטייפ החליטו להמשיך כהרכב של שלושה וזכו לברכתו של ברי. ייתכן שזה לא היה סוף העולם, אך זה בהחלט היה סופה של "R.E.M." כפי שהכרנו אותה. הלהקה נאלצה לעבור תהליך של המצאה מחדש לפני ששבה לפעילות עם האלבום "Up" בשנת 1998. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר