New Releases - פלייליסט של שירים חדשים המתעדכן כל שבוע להקת "Mastodon" הכריזה על אלבומה החדש "Marrow Deep", שייצא ב 28 באוגוסט דרך Loma Vista Recordings. זהו אלבום האולפן התשיעי של הלהקה והראשון מזה חמש שנים, לאחר "Hushed and Grim" משנת 2021. במקביל נחשף הסינגל החדש "Snakes For Dinner", שבו מתארח Josh Homme מלהקת "Queens Of The Stone Age". זו הפעם השנייה שבה Homme משתף פעולה עם "Mastodon", לאחר השתתפותו בשיר "Colony Of Birchmen" מ 2006. האלבום יהיה הראשון של הלהקה ללא Brent Hinds, והוא גם מציג את ההרכב החדש הכולל את Nick Johnston בגיטרה ואת João Nogueira בקלידים. לדברי חברי הלהקה, העבודה על האלבום סימנה עבורם התחלה חדשה והחזירה את תחושת הרעב וההתלהבות של הימים הראשונים. אפרופו Josh Homme... להקת "Queens Of The Stone Age" חוזרת עם הסינגל החדש "Easy Street", הראשון שלה מאז האלבום "In Times New Roman..." שיצא ב 2023. השיר, שבו מתארחת הזמרת Nikki Lane, הושמע לראשונה במהלך הופעות ה "Catacombs" של הלהקה וכעת זוכה לגרסת אולפן רשמית. Josh Homme סיפר שהשיר הוקלט בגישה לא מלוטשת בכוונה, ללא קליק ועם טעויות שנשארו בהקלטה, כדי לשמור על התחושה האנושית והטבעית. להקת "Bury Tomorrow" פתחה עידן חדש בקריירה שלה עם הסינגל "Sx", שהוא ההוצאה הראשונה דרך הלייבל העצמאי החדש שהקימה, Dea†h Records. לאחר ארבעה אלבומים שיצאו תחת Music For Nations, הלהקה בחרה לצאת לדרך עצמאית ולהחזיק בשליטה מלאה על המוזיקה והפעילות שלה. לדברי הסולן Dani Winter-Bates, השיר "Sx", קיצור של "Symptom", עוסק במאבק היומיומי בין הצדדים השונים שבאישיות שלנו ובהבנה שאף אחד אינו מורכב משחור או לבן בלבד. להקת "Anthrax" שחררה את הקליפ הרשמי לסינגל החדש "The Edge Of Perfection", הסינגל השני מתוך אלבומה החדש "Cursum Perficio", שייצא ב 18 בספטמבר. השיר, שאורכו יותר משבע דקות, זכה לשבחים מיוחדים מצד הגיטריסט Scott Ian, שהגדיר אותו כ"שיר הטוב ביותר שכתבנו אי פעם". לדבריו, הוא עוסק במשפחה ובשאיפה המתמדת להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמך. הקליפ, שביים זוכה האוסקר Joel Harlow, משלב עלילה קולנועית עם קטעי הופעה של הלהקה. "Cursum Perficio" יהיה אלבום האולפן ה 12 של "Anthrax" והראשון מאז "For All Kings" שיצא בשנת 2016. להקת "Nickelback" הכריזה על אלבום האולפן החדש "Everything Under The Sun", שייצא ב 30 באוקטובר. זהו אלבום האולפן ה 11 של הלהקה והראשון מאז "Get Rollin" משנת 2022. במקביל שחררה הלהקה את הסינגל הראשון "Rattle The Cage", שבו מתארח הגיטריסט John 5. לדברי הסולן Chad Kroeger, השיר נבחר להוביל את קמפיין האלבום בזכות האנרגיה שהוא שואב מההופעות החיות של הלהקה. האלבום יכלול 12 שירים, ולטענת Kroeger יציג את כל הצדדים המוזיקליים של "Nickelback", משירי רוק כבדים ועד קטעים מלודיים יותר. להקת "Cage The Elephant" חזרה עם הסינגל החדש "Beaches In Tennessee", השיר הראשון שלה מאז האלבום "Neon Pill" שיצא ב 2024. השיר מסמן את תחילתו של פרק חדש עבור הלהקה ואת ההוצאה הראשונה שלה דרך Big Loud Rock. הסולן Matt Shultz סיפר כי "Beaches In Tennessee" נכתב בהשראת המשבר הנפשי שעבר לפני מספר שנים, אך בוחר להסתכל עליו ממקום של החלמה ותקווה ולא של כאב. תופעת הטבע הבלתי מוסברת "Lorna Shore" שחררה את הקליפ החדש לשיר "War Machine", מתוך אלבומה "I Feel The Everblack Festering Within Me", שיצא בספטמבר 2025. הקליפ מורכב מצילומים מסיבוב ההופעות האירופי האחרון של הלהקה, שבו הופיעה לצד "Whitechapel", "Shadow Of Intent" ו "Humanity's Last Breath". השיר הוא הסינגל הרביעי מתוך האלבום, לאחר "Oblivion", "Unbreakable" ו "Prison Of Flesh".לקראת פסטיבלי הקיץ הקרובים. להקת "Ninth Key" שחררה את הסינגל החדש "HAPPY FEELS LIKE", בשיתוף הראפר Ekoh והזמר Lø Spirit. הלהקה הוא פרויקט חדש יחסית, שהחל לצבור תאוצה עם "Hello Løneliness" ב 2023. למרות שההרכב עדיין לא חשף את חבריו באופן רשמי, הוא כבר זוכה לחשיפה בזכות שיתופי הפעולה הקבועים עם Ekoh ו Lø Spirit. להקת "Skillet" שחררה את הסינגל החדש "Scream", הסינגל הראשון מתוך אלבום האולפן ה 13 שלה, שצפוי לצאת בהמשך השנה תחת השם הזמני "SK13". זהו האלבום הראשון מאז "Revolution" משנת 2024. לדברי הסולן John Cooper, השיר נכתב מתוך תחושת כאוס ורצון למצוא משמעות גם בתקופות קשות. הלהקה חזרה לעבוד בממפיס עם מפיק שליווה אותה עוד לפני אלבום הבכורה, במטרה ליצור סאונד כבד יותר שמסמן את תחילתו של עידן חדש. המוזיקאי Flea מלהקת "Red Hot Chili Peppers" הגיע לבמת Tiny Desk של NPR עם The Honora Band, במסגרת סיבוב ההופעות של אלבום הסולו הראשון שלו "Honora". בהופעה ביצע את השירים "Traffic Lights", "Morning Cry" ו "A Plea", כשהוא מחליף בין חצוצרה, גיטרת בס ושירה. לצדו ניגנו Jeff Parker, Josh Johnson, Anna Butterss ו Deantoni Parks, מהשמות הבולטים בסצנת הג'אז של לוס אנג'לס. ה"Honora", שיצא במרץ 2026, הוא אלבום הסולו הראשון של Flea אחרי יותר מארבעה עשורים עם "Red Hot Chili Peppers", ומציג צד שונה לחלוטין מהצליל המזוהה איתו, עם דגש על ג'אז, אלתור ומוזיקה אינסטרומנטלית. אפרופו שולחן זעיר, לא הספקנו לשים לכם פה את ה-Foo Fighters שהתארחו שם. אז גבירותי ורבותי, בפעם הראשונה מאז הוקמה הלהקה, הפוס משתתפים בשולחן זעיר !!!! ואם חשבנו שההשתתפות של הפוס בשולחן זעיר היא הזויה, אז קבלו עכשיו השתתפות עוד יותר הזויה שיצאה השבוע של להקת Naplam Death... להקת "Motionless In White" זוכה לביקורות חיוביות על אלבומה החדש "Decades", שיצא היום ומציין 20 שנות פעילות של הלהקה. האלבום "Decades" הוא אלבום האולפן השביעי של הלהקה והראשון מאז "Scoring The End Of The World" משנת 2022. בין השירים הבולטים בו נמצאים "Afraid Of The Dark", "R.I.P." ו "Playing God", שבו מתארח Corey Taylor מלהקת "Slipknot". להאזנה ב: Spotify להקת "Boundaries" הוציאה את אלבומה החדש "Yearning: The Unbeautiful After". זהו אלבום האולפן הרביעי של הלהקה והראשון מאז "Death Is Little More" משנת 2024. האלבום כולל 14 שירים, בהם הסינגלים "Skies Cast Amber Black", "Death Will Follow Me", "May This Pain Never Leave" ו "Only Endless". בנוסף מתארחים בו חברי "Make Them Suffer" ו Landon Tewers מלהקת "The Plot In You". להאזנה ב: Spotify להקת "Green Day" חשפה את הטריילר החדש לסרט הקומדיה "Nimrods", שיגיע לבתי הקולנוע ב 14 באוגוסט. הסרט, בבימויו של Lee Kirk, מספר את סיפורם של שלושה חברים שיוצאים למסע ללוס אנג'לס לאחר שהם משוכנעים בטעות שלהקתם נבחרה לחמם את "Green Day" בערב השנה החדשה. עלילת הסרט שואבת השראה מהשנים הראשונות של הלהקה, כשחבריה חרשו את ארצות הברית בהופעות במועדונים קטנים. חברי "Green Day" מופיעים בסרט בתפקידי אורח ומשמשים גם כמפיקים בפועל. לצד הטריילר נחשף כי הסרט יוקרן בהקרנות מיוחדות ברחבי העולם ב 11 באוגוסט, לפני שייצא להפצה רחבה בארצות הברית ב 14 באוגוסט. המוזיקאית Lzzy Hale מלהקת "Halestorm" נבחרה להיות חלק מהתערוכה החדשה "Women In Metal: You Will Know My Name" במוזיאון היכל התהילה של הרוקנרול בקליבלנד. התערוכה, שנפתחה ב 10 ביולי, מוקדשת לנשים שעיצבו את עולם המטאל לאורך השנים וכוללת פריטים של אמניות כמו Lita Ford, Alissa White-Gluz, Taylor Momsen ו Courtney LaPlante. לרגל הפתיחה הופיעה Lzzy Hale יחד עם גיטריסט "Halestorm" Joe Hottinger במופע אקוסטי מיוחד. בריאיון ל Loudwire אמרה Hale כי מדובר בהכרה חשובה לכל הנשים שפעלו בז'אנר לאורך השנים, והוסיפה שהיא גאה להיות חלק מתערוכה שמעניקה להן את המקום הראוי בהיסטוריה של המטאל. המוזיקאי Eric Bass מלהקת "Shinedown" הודיע כי ייעדר מפתיחת סיבוב ההופעות הקרוב בעקבות משבר נפשי משמעותי. באסס סיפר כי החליט לקחת פסק זמן כדי להתמקד בהחלמה, וציין שהוא עובר בימים אלה טיפול בגירוי מגנטי מוחי. לדבריו, היה חשוב לו לשתף את המעריצים באופן גלוי ולא ליצור רושם שהוא מסתיר את מצבו. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום נספר לכם על הקלידן והיוצר הכל-כך ייחודי ומשפיע Jon Lord. (Photo: Pinterest.com) ג'ון לורד הינו אחד מנגני הסינתסייזר מוג ואורגן ה"האמונד" הגדולים ביותר בעולם הרוק ואחד מהקלידנים הגדולים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים. הוא נולד בלסטר אנגליה ב- 9 ליוני 1941 בשם John Douglas Lord. אביו היה סקסופוניסט שדחף את לורד אל תוך עולם המוזיקה כבר מגיל צעיר. לורד ידוע והתפרסם בעיקר כקלידן של Deep Purple, אך הוא היה גם חבר בהרכבים The Artwoods", "Whitesnake", Paice Ashton Lord", "The Flower Pot Men" והסופרגרופ "WhoCares" בהם היו חברים גם Ian Gillan, Tony Iommi, Jason Newsted ו- Nicko McBrain. בשנת 1968 הוא ייסד יחד עם Ritchie Blackmore ו- Ian Paice את "Deep Purple" והוא ללא ספק היה אחד מעמודי התווך שהשפיעו באופן מהותי על הסאונד שלה. (Photo: Pinterest.com) לורד היה גם מלחין מחונן ובין הראשונים והבולטים בשילוב של מוזיקה קלאסית עם רוק. בין יצירותיו הגדולות אשר שילבו בין שני הסגנונות הללו ניתן למנות את הקטעים "April",‏ "Blind" ו-‏ "Anthem" מהאלבומים השני והשלישי של דיפ פרפל וכן את היצירות המלאות "Concerto for Group and Orchestra" ו- "Gemini Suite". בשנת 1970 היה לורד שותף עיקרי בשינוי הסגנון הדרמטי שעברה להקת "דיפ פרפל" עם האלבום "In Rock", והוכיח את עליונותו גם בסגנון ההארד רוק. בשנת 1974 הוא עשה זאת שוב והיה אחראי למהפכת הסאונד הנוספת של דיפ פרפל עם הרכב MKIII שלה והטבעת אלמנטים מסגנונות מוזיקה כמו בלוז, סול, בוגי ו- Fאנק באלבום "Burn". לורד היה שותף בכתיבת להיטיה הגדולים של הלהקה ואחראי בין היתר לנגינה המושלמת ולסולואים האלמותיים בשירים "Child In Time", "Highway Star", "Burn", "Perfect Strangers", "Might Just Take Your Life", הפתיח המדהים לשיר "Knocking at Your Back Door" ועוד. גם בלהקת "Whitesnake" לורד הטביע את חותמו בנגינה דומיננטית ונוכחות מדהימה בשירים כמו Here I Go Again", Wine, Women and Song", "Ready an' Willing" ועוד. לורד נחשב לקלידן פורץ דרך עם סגנון נגינה ייחודי, עוצמתי, פראי ואגרסיבי בעיקר באורגן האמונד אותו היה מטלטל במהלך ההופעה כעלה נידף ברוח. לג'ון לורד גם קריירת סולו ענפה במסגרתה שחרר בין היתר את האלבום המופתי "Sarabande" בשנת 1976. פשוט לא ניתן למנות את כל שיתופי הפעולה של לורד, אבל המעניינים שבהם הינם: נגינה על פסנתר בשיר "You Really Got Me" של "The Kinks", השתתפות באלבום "About Face" של David Gilmour ונגינה באלבומים "Gone Troppo" ו- "Brainwashed" של George Harrison. בשנת 2011 אובחן לורד כחולה בסרטן הערמונית. הוא עבר טיפולים באנגליה ובישראל, אך אלו לא עזרו והוא מצא את מותו ב- 16 ליולי 2012 והוא בן 71. חבריו ל"Deep Purple" כתבו והקדישו את השיר "Above and Beyond" לזכרו. גם ריצ'י בלקמור כתב והקדיש את "Carry On... Jon" לזכרו. לאחר מותו, בשת 2016, נכנס לורד להיכל התהילה של הרוקנרול יחד עם חבריו ללהקת "דיפ פרפל". אין ספק שלורד הותיר חותם כבד על דורות של קלידנים בעולם אשר מושפעים ומחקים את נגינתו הייחודית והמושלמת גם כיום. בשנת 2014 נערך ערב מחווה לכבודו בהשתתפות הרבה אמנים גדולים כמו: Bruce Dickinson, Glenn Hughes, Rick Wakeman, Micky Moody, Bernie Marsden ועוד. אנחנו מזמינים אתכם להאזין לאלבום שיצא בעקבות מופע המחווה כאן: "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 16 ליולי 1970, שוחרר "Cosmo's Factory", אלבומה החמישי של "Creedence Clearwater Revival". זה האלבום בחמישי של הלהקה בתוך שנתיים, נתון מטורף בכל קנה מידה, אשר בהחלט לא מעיד על איכות נמוכה של חומרים, אלא להיפך. שמו של האלבום הגיע מהמתופף Doug “Cosmo” Clifford אשר התייחס למחסן שהוסב לאולפן הקלטות כ"מפעל" - ומכאן "Cosmo's Factory". זה אולי האלבום המצליח ביותר של הלהקה מבחינת מכירות והוא בהחלט אחד מהשיאים היצירתיים שלה. יש הסוברים, בטעות, שהלהקה הגיעה להצלחה מטאורית בתוך זמן קצר, כאשר שנה אחת בלבד אחרי ששחררה את אלבום הבכורה שלה, היתה בין הלהקות הראשונות שלוהקו לפסטיבל Woodstock האגדי, אך לא כך הדבר. בראשית דרכה קרידנס הייתה צריכה להיאבק על מקומה. היא החלה כהרכב בשם "the Blue Velvets", אשר הוקם עוד בסוף שנות החמישים על-ידי שלושה חברי בית ספר - הגיטריסט/זמר John Fogerty, המתופף Doug Clifford והפסנתרן Stu Cook. בהמשך הפכה בראשית שנות השישים ללהקת הליווי של Tom Fogerty, אחיו הבכור של ג'ון, אך גם שישה סינגלים ששחררה בראשית שנות השישים לא הצליחו להשיג להם את חוזה ההקלטות המיוחל. בשנת 1964 הלהקה מצליחה לקבל סוף סוף חוזה הקלטות בחברת "Fantasy Records", הם משנים את שמם ל- "the Golliwogs" ומחליפים כלי נגינה כאשר Stu Cook עובר מפסנתר לגיטרת בס, Tom Fogerty עובר מעמדת הזמר המוביל לגיטרת הקצב ו- John Fogerty נטל את תפקידי השירה והפך לכותב העיקרי שלה. אבל דווקא אז, דאג וג'ון מקבלים צווי גיוס לצבא ארה"ב והלהקה נאלצת לדחות את הקלטת אלבום הבכורה שלה עד להודעה חדשה. לאחר שדאג וג'ון השתחררו הלהקה משנה את שמה בינואר 1968 ל- "Creedence Clearwater Revival" ומחליטה "להחזיר עטרה ליושנה", תוך שהיא משנה את סגנונה ומתרכזת ברוק האמריקאי השורשי שהשפיע על להקות כמו הביטלס והרוינג סטונס בתחילת דרכם. עם זאת, בניגוד למגמת השינוי של הביטלס והסטונס, שבאותן שנים נעו לכיוון הפסיכדליה והרוק המתקדם, נאחזה "CCR" בשורשי הרוק האמריקאי שהשפיע על אותן להקות בריטיות. ואכן, רבים משירי הלהקה כמו גם שני הסינגלים הראשונים ששחררה, "Susie-Q" ו- "I Put a Spell on You", היו גרסאות כיסוי לשירי בלוז ורוקנ'רול בסיסי משנות החמישים והשישים. האלבום "Cosmo's Factory" שחוגג היום יומהולדת ממשיך באותה נוסחה שאפיינה את ארבעת האלבומים הקודמים, שילוב בין גרסאות כיסוי לקלאסיקות רוק ובלוז לחומר חדש ומקורי. כך, מצד אחד אנחנו נהנים מביצועים מחודשים לקלאסיקות רוקנרול ורית'ם אנד בלוז כמו: "My Baby Left Me" של Arthur Crudup, אשר הוקלט עוד בראשית שנות החמישים והתפרסם בזכות אלביס, "Before You Accuse Me" של Bo Diddley משנת 1957 ו- "Ooby Dooby" של Allen Richard Penner & Wade Lee Moore משנת 1955, אשר התפרסם על-ידי רוי אורביסון, לצד ביצוע מדהים לקלסיקאת הסול של מוטאון משנת 1966 - "I Heard It Through the Grapevin", אשר התפרסמה הודות ל- Marvin Gaye. מצד שני, אנחנו עדים ללהיטים מקוריים מבית היוצר של John Fogerty, אשר מעבר לעובדה שכתב את כל השירים המקוריים, הוא מנגן כאן על מגוון רחב של כלים מעבר לגיטרה, כמו מפוחית, פסנתר וסקסופון. בנוסף לכל זאת, פוגרטי גם הפיק את האלבום. בין השירים המקוריים ניתן למנות את שיר הפתיחה "Ramble Tamble" שמושך לכיוון הפסיכדלי וחוצה את קו ה- 7 דקות למרות שהוא מבוסס על ריף אחד שהתפתח מג'אם סשן לשיר המדהים הזה. הקטע "Travelin' Band" הושפע מהאומן Little Richard והוא מזכיר את השיר "No Time" של להקת "The Monkees". פוגרטי קיווה לבצע את השיר "Good Golly, Miss Molly" של ריצ'רד, אך בשל בעיות זכויות יוצרים כתב את השיר, מתוך מחשבה שיש לו מאפיינים דומים לשיר של ריצ'רד. הרצועה "Lookin' Out My Back Door" אשר נפתחת עם צליל "הרכבת" שמפיק פוגרטי מהגיטרה שלו, נחשבה שנים כשיר על סמים, אך פוגרטי הסביר שכתב אותו לבנו ג'וש בהשראת הספר "And to Think That I Saw It on Mulberry Street" של ד"ר סוס. הקטע "Run Through the Jungle", אשר שימש כחלק מפסקול סרטי וייטנאם, ונכתב בכלל בהשראת התיקון השני של חוקת ארה"ב ותרבות הנשק המסוכנת שלה. השיר "Who'll Stop the Rain" אשר נכתב בעקבות הגשם הבלתי פוסק בפסטיבל וודסטוק והנסיונות של הקהל לשיר בכדי לגרום לו להפסיק. השיר קיבל משמעות שונה לחלוטין נוכח רוח המחאה של אותה תקופה כאשר הוא הופך למעין שיר של תמימות ותקווה, שאולי הדור הצעיר יצליח לעצור את הרוע והזוועות. השיר "Long as I Can See the Light" הינו שיר נדודים אולטימטיבי ,אשר הושפע מהדמות של ירמיהו ומפרק כז' בתהילים. עם השנים הפך "Cosmo’s Factory" לקלאסיקה, כאשר שירים רבים מתוכו הפכו ללהיטים בלתי נשכחים. באופן מאוד מצער, הלהקה האדירה הזאת לא שרדה זמן רב לאחר מכן. דווקא בשיא הצלחתה נתגלו אצלה סימני המשבר הראשונים עם חיכוכים ומריבות. חברי הלהקה לא אהבו את הפוקוס שקיבל John Fogerty והתייחסות המבקרים אליהם כלהקת הליווי שלו. מספר חודשים לאחר מכן, בדצמבר 1970 שוחרר האלבום השישי של הלהקה - "Pendulum". האלבום הגיע לראש מצעדי המכירות בין היתר בזכות "Have You Ever Seen the Rain?" אשר גם ניבא את סופה של הלהקה. בשנת 1971 פרש Tom Fogerty מהלהקה, והיא המשיכה כשלישייה והוציאה בשנת 1972 את אלבומה האחרון "Mardi Gra", אשר נחל כישלון מוחלט. באוקטובר 1972 הכריזה הלהקה באופן רשמי על פירוקה. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום נספר לכם על אגדת הגיטרה Johnny Winter: (Photo: Gijsbert Hanekroot) 1. הוא נולד בשם John Dawson Winter, III בטקסס, ב- 23 לפברואר 1944. 2. הוא ואחיו הצעיר Edgar נולדו לבקנים. 3. אדגר הוא גם מוזיקאי ומולטי אינסטרומנטאליסט הידוע בין היתר מההרכב The Edgar Winter Group בעלת הלהיט "Frankenstein". 4. הוא גדל בבית מוזיקלי, אביו שר, ניגן בגיטרה ובסקסופון. 5. כבר בגיל 5 הוא החל לנגן בקלרינט. 6. בגיל 10 ג'וני הופיע יחד עם אדגר בתוכנית טלוויזיה מקומית כשהוא מנגן ביוקיליילי. 7. הוא גילה את אהבתו לבלוז בגיל 12 כשהלך לקולנוע וצפה בסרט שהפסקול שלו כלל קטעי בלוז. הוא סיפר שפחות התעניין בסרט אבל הוקסם מהמוזיקה. 8. את הקריירה המוזיקלית של הוא החל בגיל 15, כשהקליט במסגרת ההרכב שלו "Johnny and the Jammers" את שירו הראשון "School Day Blues". 9. בגיל 17 הוא הלך להופעה של B.B. King במועדון "Beaumont" שבטקסס, יחד עם אחיו אדגר. במהלך ההופעה איפשר לו בי בי קינג לעלות לבמה ולנגן איתו. 10. בשנת 1968 הוא שחרר את אלבומו הראשון "The Progressive Blues Experiment". 11. את ההזדמנות הרצינית הראשונה שלו הוא קיבל כשהגיטריסט Mike Bloomfield הזמין אותו להופיע יחד איתו ועם Al Kooper בקונצרט שהשניים ערכו בניו יורק. נציגים מחברת התקליטים קולומביה היו באולם, זיהו את הכישרון, ובתוך ימים החתימו אותו על חוזה הקלטות שהיה אחד "השמנים" לאותה תקופה – 600,000 דולר, פי שלוש מהחוזה עליו הוחתמו לד זפלין זמן קצר קודם לכן. 12. אלבומו הראשון עם חברת התקליטים קולומביה - "Johnny Winter" שוחרר באפריל שנת 1969. אחיו אדגר הצטרף להרכב של ג'וני וניגן איתו באלבום. 13. האלבום זכה להצלחה ולביקורות טובות וג'וני הופיע באותה שנה בפסטיבל וודסטוק. הוא היה בין האמנים היחידים שקיבלו תשלום עבור ההופעה בפסטיבל המיתולוגי. 14. בספטמבר 1969 שחרר וינטר את אלבומו השני - "Second Winter", מדובר באלבום כפול עם שלושה צדדי ויניל כאשר הצד הרביעי היה ריק. ווינטר היה הראשון בהיסטוריה לשחרר אלבום כזה. 15. ג'וני פיטר במהלך ההקלטות את המפיק האגדי Eddie Kramer לאחר שסבר שהוא לא עושה עבודת הפקה טובה. כזכור קריימר עבד עם שמות גדולים כמו Led Zeppelin", Jimi Hendrix" ו- "The Rolling Stones", אך גם "AC/DC" לא הסתדרו איתו ופיטרו אותו במהלך הקלטת אלבום המופת "Highway To Hell". 16. באותה תקופה הוא ניהל מערכת יחסים עם ג'ניס ג'ופלין ואף הופיע איתה בהופעה שנערכה ב"מדיסון סקוויר גארדן". 17. בשנת 1996 ג'וני וינטר ואחיו אדגר תבעו את חברת הקומיקס "DC Comics" על שהדפיסו חוברת בשם "Jonah Hex: Riders of the Worm and Such", ובה שתי דמויות של פורעי חוק בשם ג'וני ואדגר הדומות להם. הם הפסידו במשפט כאשר בית המשפט בפסק דין תקדימי העדיף את חופש הדיבור של חברת הקומיקס. 18. וינטר סבל מהתקפי חרדה במהלך חייו ונהג ליטול תרופות לטיפול בפחד הבמה שהיה לו. 19. הוא החייה את הקריירה של גיבור נעוריו Muddy Waters כשבשנת 1977 הפיק עבורו את האלבום "Hard Again" שזכה להצלחה גדולה ולזכיה בגראמי. וינטר המשיך להפיק עבור ווטרס עוד שני אלבומים, גם הם זיכו את ווטרס בפרסי גראמי. (Photo: Bill Green) 20. בשנת 1980 ג'וני הופיע על תמונת השער של המגזין הראשון של "Guitar World". 21. בשנת 1988 הוא הפך לאמן הלבן הראשון שנכנס להיכל התהילה של הבלוז. 22. ווינטר המשיך לשחרר מוזיקה ולהופיע עד יום מותו. 23. הוא הלך לעולמו ב- 16 ליולי 2014, יומיים לאחר הופעה שנתן בציריך. ווינטר היה בן 70 במותו. 24. גיטריסטים רבים ציינו את ג'וני ווינטר כהשפעה על נגינתם, ביניהם: Joe Perry, Frank Marino, Michael Schenker, Adrian Smith ו- Alex Skolnick. 25. במהלך הקריירה המוזיקלית שלול שיחרר ווינטר 19 אלבומי אולפן 9 אלבומי הופעה ועוד שלל אלבומי אוסף וסינגלים. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!

הוא נמנה על גדולי המתופפים בהיסטוריה של המוזיקה. נגינתו השפיעה אפילו על Neil Peart, שגם הפך לחבר קרוב מאוד שלו. הוא אחד ממקימיה של להקת "Police" וסגנונה הייחודי קשור לא מעט לנגינה הוורסטילית שלו, אבל הוא גם מוזיקאי בפני עצמו ואפילו הלחין אופרת רוק. הנה כמה עובדות מעניינות על Stewart Copeland: (Photo: Joby Sessions/Future Publishing) 1. הוא נולד באלכסנדריה שבמדינת וירג'יניה בארה"ב, ב- 17 ליולי 1952. שמו המלא Stewart Armstrong Copeland. 2. הוא הצעיר מבין ארבעה ילדים. בן לאב ששירת בביון האמריקאי במזרח התיכון בעת מלחמת העולם השנייה ושל אם סקוטית ששירתה במודיעין הבריטי במזרח התיכון באותה תקופה. 3. קופלנד העביר את רוב שנות ילדותו במזרח התיכון. כמה חודשים לאחר לידתו, המשפחה עברה לקהיר שבמצרים ובגיל 5 עברה המשפחה לביירות שבלבנון. 4. קופלנד התחיל לקחת שיעורי תופים בגיל 12 וכבר בגיל 13 הוא ניגן תופים כחלק מלהקת בית הספר. 5. בילדותו קופלנד האזין לשילוב של מוזיקה לבנונית, רוקנרול, ג'אז ורגאיי. המתופף שהכי השפיע עליו הוא Mitch Mitchell שהיה חלק מההרכב של Jimi Hendrix, אבל הוא הושפע גם מ- Sandy Nelson ו- Ginger Baker. 6. יחד עם זאת, קופלנד הצהיר כי מרוב "ההאזנה כפויה" שלו ל- Buddy Rich, הוא מחשיב את עצמו כ"אלרגי" לג'אז. 7. למרות היותו שמאלי, קופלנד מנגן בערכת תופים ימנית. הוא ממקם את ההיי-האט משמאל ואת מצילת הרייד והפלור טומס מימינו. 8. בגיל 15 חזר קופלנד לאנגליה שם השלים את לימודי התיכון שלו ובהמשך עבר לארה"ב ולמד בין היתר באוניברסיטת ברקלי. 9. בשנת 1974 חזר לאנגליה והפך למנהל סיבוב ההופעות של להקת הרוק המתקדם "Curved Air". בהמשך, בשנת 1975 הוא הפך למתופף הלהקה, שם הכיר גם את הזמרת Sonja Kristina לה יינשא בשנת 1982. (Photo: deezer.com) 10. בשנת 1977, לאחר פירוקה של "Curved Air", הקים קופלנד את "The Police" יחד עם הבסיסט והזמר Sting והגיטריסט Henry Padovani, אשר תוך זמן קצר הוחלף על-ידי Andy Summers. קופלנד היה החבר הצעיר ביותר בלהקה. 11. השירים הראשונים של "Police" (עוד לפני אלבום הבכורה שלה) היו בעיקר יצירות שכתב קופלנד, כולל הסינגל הראשון של הלהקה "Fall Out" משנת 1977 והבי-סייד שלו "Nothing Achieving". 12. בהמשך תרומתו של קופלנד בכתיבת השירים הלכה והצטמצמה, כאשר במקביל חלקו של סטינג בכתיבה הלך וגדל. 13. בין השירים הבולטים שכתב קופלנד באופן בלעדי ללהקה ניתן למצוא את: "On Any Other Day" (בו הוא גם שר), "Does Everyone Stare", "Contact", "Bombs Away", "Darkness" ו- "Miss Gradenko". 14. קופלנד גם כתב כמה שירים במשותף עם סטינג, ביניהם: "Peanuts", "Landlord", "It's Alright for You" ו- "Re-Humanize Yourself". (Photo: Themoviedb.org) 15. סגנון הנגינה של קופלנד מאוד ייחודי והוא כולל שימוש מוגבר ומורכב במצילות ההאי-האט. למעשה, בחלק גדול מהשירים של "פוליס" קופלנד משתמש רק בהאי-האט ובבייס דרום כדי לשמור על הקצב. 16. נגינת ההאי-האט המיוחדת שלו משכה את תשומת ליבו של Peter Gabriel אשר הזמין אותו לנגן עליהם בשיר "Red Rain". 17. קופלנד הוא גם אחד ממתופפי הרוק הבודדים שמשתמשים באחיזה מסורתית ולא באחיזה תואמת. 18. בשנות ה-80, כשמוסיקאים רבים חיפשו סאונד גדול יותר עם תופים גדולים יותר, קופלנד הוסיף למערכת התופים שלו את ה- "Octobans" - שמונה תופים בגודל 6" בצורת צינורות צרים שהומצאו על-ידי "Tama Drums" בשנת 1978. 19. קופלנד גם השתמש בחידוש נוסף, מצילת "ספלאש" המבוססת על צעצוע שלו אותה עזר ל- "Paiste" לעצב. 20. מחוץ ללהקת "פוליס", קופלנד הקליט תחת השם הבדוי Klark Kent, והוציא כמה סינגלים, ביניהם "Don't Care" שנכנס למצעד הסינגלים הבריטי באותה שנה. בהמשך הוא גם שחרר בשנת 1980 אלבום מלא בשם "Klark Kent: Music Madness from the Kinetic Kid" בו נכלל השיר. קופלנד ניגן בכל הכלים ושר בעצמו. 21. בשנת 1983 הוא השתתף בכתיבת שיר הנושא לסרט "Rumble Fish" - סרט, בבימויו והפקתו של פרנסיס פורד קופולה. השיר "Don't Box Me In" הכולל שיתוף פעולה בין קופלנד והזמר והיוצר Stan Ridgway, מנהיג להקת "Wall of Voodoo" העניק לקופלנד מועמדות לגלובוס הזהב בשנת 1983. 22. בשנת 1985 הוא הוציא את הפסקול לסרט "Rhythmatist" שהושפע מביקור שלו באפריקה. הוא כולל תופים וכלי הקשה מקומיים. קופלנד נראה בסרט מנגן בתופים בתוך כלוב ומספר רב של אריות מקיפים אותו. 23. לאחר פירוקה של "פוליס" קופלנד החל בקריירה של הלחנת פסי קול לסרטים, סדרות, אופרות ומופעי בלט ביניהם: Wall Street, Highlander II: The Quickening, Taking Care of Business, Star Wars: Droids, Babylon 5 ועוד. 24. הוא גם תרם את קולו לסרט " South Park: Bigger, Longer & Uncut", בו דיבב חייל אמריקאי. 25. ואם בכך לא די, אז בשנת 1998 הוא הוזמן על ידי "Insomniac Games" ליצור את הפרטיטורה המוזיקלית למשחק הפלייסטיישן המצליח "Spyro the Dragon". קופלנד יצר גם את הפרטיטורות למשחקי ההמשך "Insomniac Spyro 2: Ripto's Rage!", "Spyro: Year of the Dragon", "Spyro: Enter the Dragonfly". 26. בשנת 1989 הקים קופלנד את "Animal Logic" עם בסיסט הג'אז Stanley Clarke והזמרת-יוצרת Deborah Holland. השלישייה זכתה להצלחה עם אלבומה הראשון וסיבוב ההופעות העולמי שבא בעקבותיו. 27. בשנת 2000 הוא חבר לבסיסט Les Claypool לאחר שהפיק שיר אחד מתוך האלבום "Antipop" של "Primus". שיתוף הפעולה הזה הוליד את הסופרגרופ "Oysterhead" שכללה גם את Trey Anastasio מלהקת "Phish". 28. בשנת 2002, קופלנד נשכרה על ידי Ray Manzarek ו- Robby Krieger מלהקת "the Doors" כדי לנגן איתם באלבום חדש וסיבוב הופעות שילווה אותו, אך פציעה לא איפשר לו לעמוד בהתחייבותו והעניין הסתיים בתביעות הדדיות. 29. בשנת 2005, קופלנד הוציא את האלבום "Orchestralli", הקלטה חיה של מוזיקת אנסמבל קאמרית שהלחין במהלך סיבוב הופעות קצר באיטליה בשנת 2002. 30. עוד בשנת 2005, קופלנד הקים את "Gizmo", פרויקט חדש עם הגיטריסט David Fiuczynski, המולטי אינסטרומנטליסט Vittorio Cosma, הזמר Raiz והבסיסט Max Gazzè. 31. בטקס פרסי הגראמי לשנת 2007, קופלנד, אנדי סאמרס וסטינג ביצעו יחד את השיר "Roxanne". זו היתה ההופעה הפומבית הראשונה של הלהקה מאז שת 1986 (למעט סט מאולתר בחתונה של סטינג בשנת 1992 והופעה במסגרת כניסתם להיכל התהילה של הרוקנרול בשנת 2003). 32. יום אחד לאחר מכן הודיעה הלהקה כי לרגל חגיגות ה-30 של "Police", הם יצא לסיבוב איחוד חד-פעמי ב- 28 במאי 2007. הסיבוב כלל 151 הופעות על פני חמש יבשות. 33. בשנת 2017, הקים קופלנד את הסופרגרופ "Gizmodrome" עם Adrian Belew, Vittorio Cosma, ו- Mark King. הם הוציא אלבום באותו השם בו קופלנד גם נוטל את תפקיד השירה. 34. בשנת 2021 הוא הוציא לאור את האלבום "Divine Tides" יחד עם Ricky Kej, האלבום זיכה את קופלנד בגראמי השישי שלו. 35. אחיו של קופלנד - Miles Copeland III הקים את הלייבל "I.R.S. Records" והיה גם מנהלה של "The Police". 36. בשנות ה- 80 קופלנד מנע את הופעתה של "פוליס" בישראל, על רקע התנגדותו למעורבותה במלחמת לבנון הראשונה (אתם זוכרים שהוא גדל בבירות, נכון?). 37. קופלנד הפיע בנגינתו על מזיקאים רבים, ביניהם Neil Peart - מתופף להקת "Rush". 38. השניים הפכו לחברים מאוד קרובים. למעשה קופלנד היה חלק מהמעגל הכי קרוב ל- Neil Peart אשר כלל רק את משפחתו והחברים הקרובים ביותר שלו, אשר ידעו על האבחנה הסופית של סרטן המוח שלהביא למותו. 39. במסגרת חברותו בלהקת "פוליס" הוציא קופלנד לאור 5 אלבומי מופת בין השנים 1978 ועד 1983, 4 מהם נמצאים ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של מגזין ה"רולינג סטון". 40. מעבר לתפקידו כמתופף הלהקה, קופלנד גם אחראי לשירת קולות רקע, הוא מנגן בקלידים, מפיק ואחראי לעיבודים. 41. ב- 22 ליולי 2022 עלתה לראשונה אופרת רוק שהלחין, בשם "The Witches Seed". סייעה לו בהפקה Chrissie Hynde שתרמה גם כמה שירים לאופרה שמביאה את סיפורן של 3 נשים המואשמות בכישוף בתקופת ציד המכשפות באירופה. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 15 ליולי, 1973 "Grand Funk Railroad" הוציאה את אלבום האולפן השביעי שלה "We're An American Band". זהו אחד מהאלבומים הגדולים של "Grand Funk Railroad", אשר ללא ספק ממחיש את האבולוציה המוזיקלית שלהם. האלבום סימן נקודת מפנה עבור הלהקה, הן מבחינת הכיוון המוזיקלי והן מבחינת הביקורות. השינוי בכיוון המוזיקלי ובסאונד הושג הודות לשלושה גורמים עיקריים. הגורם הראשון, היה צירופו של הקלידן Craig Frost שהשתתף באלבום הקודם "Phoenix" כנגן סשן בלבד וכעת הפך לחלק מהלהקה, אשר הפכה מפאוור טריו לרביעייה. קרייג ניגן באלבום הזה על אורגן האמונד, קלאוינט ועל מוג ובכך תרם לשינוי הסאונד הכללי של הלהקה מהצליל הגולמי של גיטרה-בס-תופים לצליל מלא ועשיר יותר. הגורם שני, היה הגידול בכמות השירים בהם המתופף Don Brewer לקחת את ההובלה בשירה. הוא שר מחצית משירי האלבום, כולל שני הסינגלים שיצאו מהאלבום - שיר הנושא "We're An American Band" שיצא ב-2 ביולי, 1973 ו- "Walk Like a Man", שיצא ב-29 באוקטובר 1973. הגורם השלישי, הינו המפיק והמולטי אינסטרומנטליסט Todd Rundgren. טוד היה ידוע במגוון הסגנונות המוזיקלים בהם התנסה, הן כאומן סולו והן כחבר בלהקות "Nazz" ואחר כך "Utopia". הוא נודע בזכות המוזיקה המתוחכמת והלא שגרתית שלו, כך שהתוספת שלו כמפיק (האלבום הקודם הופק על ידי הלהקה עצמה) סייעה ל- "Grand Funk Railroad" לאמץ צליל מהודק ומלוטש יותר, ולייצר אוסף של שירים קלאסיים ברוח הרוק של שנות ה-70. האלבום נפתח עם שיר הנושא "We're An American Band", שמגלם בתוכו את הסגנון הכל-כך ייחודי של "Grand Funk Railroad". הריף הקטלני והבס הרועם מושכים מיד את תשומת הלב של המאזין, בעוד שהשירה המדהימה של Don Brewer משדרת עוצמה וקסם. סולו הגיטרה של Mark Farner, פעמון הפרה האיקוני של Don Brewer ונגינת האורגן הפסיכדלית-פופית מבססים את האנרגיה והעוצמה של השיר, מוסיפים לאופיו הקליט והמדבק ומגבשים את מעמדו כהמנון רוק לכל דבר. מיד לאחר מכן מגיע "Stop Lookin' Back" ומצית מחדש את האנרגיה של האלבום עם הריפים הקליטים והגרובים שלו. יכולות הג'אם ההדוקות של הלהקה מוצגות כאן במלואן, וממחישות את יכולתה לשמור על מבנה שיר מגובש תוך מתן במה לאילתור. אורגן האמונד המקפץ ומשפטי הגיטרה הקצרים, מעצימים את החוויה עם סולואים ראש בראש. מיד אחר כך אנחנו מתוודעים ל- "Creepin'" שמאט קצת את העניינים עם האווירה הבלוזית שלו, שוב אורגן ההאמונד תופס את מרכז הבמה ומוסיף לאווירה הגרובית והמסתורית של השיר. זוהי הרצועה הראשונה באלבום בה Mark Farner לוקח את השירה המובילה עם קול וסגנון מלא נשמה. סולו הגיטרה שלו לא פחות ממרשים, והג'מינג בסוף השיר מוסיף נופך של רוק פסיכדלי. השיר "Black Licorice" מסיים את הצד הראשון של הויניל עם ריף הבס המדבק שלו וקצב גיטרה Fאנקי. ברואר לוקח שוב את השירה המובילה ומגיע לצלילים גבוהים שאיכשהו מתחברים לרמיזות המיניות של המילים, במיוחד בפזמון. התיפוף האכזרי של Brewer, מניע את השיר קדימה בעוצמה, סולו הגיטרה של Farner נהדר בעוד שסולו האורגן האינטנסיבי של Craig Frost מצליח להזכיר לנו לפרקים את הרגעים הגדולים של Jon Lord. הצד השני של הויניל נפתח עם "The Railroad" אותו שר Mark Farner. שילוב קסום של לחן בלוזי, אורגן פסיכדלי, שירה מלאת נשמה ועבודת גיטרה מהפנטת. המעבר מהאינטרו הרועש לנגינת הגיטרה השקטה מוסיפה דינמיות מעניינת לשיר. הג'אם סשן הקצר במהלך קטע המעבר מציג את הכישורים הקולקטיביים של הלהקה, עם עבודת הגיטרה המפוארת של Mark Farner, התיפוף השבטי של Don Brewer, ושטיח ההאמונד של Craig Frost. הקטע "Ain't Got Nobody" שומר על גרוב יציב, אם כי הוא עשוי להישמע די סטנדרטי בהשוואה לכמה מהרצועות הבולטות של האלבום. ההרמוניות הווקאליות בהובלת Don Brewer מוסיפות שכבה של מתיקות לאווירה הג'אזית של השיר, בעוד שסולו הגיטרה של Mark Farner מניע את השיר לכיוון כבד יותר. השיר "Walk Like a Man" מחזיר את הקליטות המדבקת, עם הפזמון הסוחף ונגינת הפסנתר החשמלי הבולטת שלו. השירה של ברואר משתלבת עם משפטי הגיטרה הגואים, ושניהם יחד יוצרים המנון רוק בלתי נשכח. קטע המעבר מציג סולואי גיטרה בלוז-רוק מרשימים, שמעלים עוד יותר את האנרגיה והעוצמה של השיר. האלבום מסתיים עם "Loneliest Rider", שלמרות שכנראה לא ימשיך להדהד לחלק מהמאזינים כאחד מהימנוני האלבום, אבל הוא עדיין מחזיק את עצמו כקטע סיום מצוין לאלבום אדיר. נגינת הקלאוינט של Craig Frost מחדירה גרוב שמשתלב היטב עם סאונד הגיטרה עם אפקט הריברב הכבד ועם טכניקות ההפקה הנהדרות של Todd Rundgren, שמעניקות לשיר אלמנטים Fאנקיים-פסיכדליים. חמישה עשורים לאחר יציאתו, ניתן כבר לומר בוודאות שהאלבום "We're An American Band" עומד במבחן הזמן כעדות לכישרון היצירה, עוצמת הביצוע וחדוות הרוקנ'רול של "Grand Funk Railroad". סגנון השירים המגוון של האלבום, החל מהמסתורי והאטמוספרי ועד למדבק והגרובי, מציגים את ההתפתחות, את החדשנות ואת היכולת של הלהקה לרתק את המאזינים שלה. עם לחנים בלתי נשכחים, קטעי ג'אם אינסטרומנטליים מרשימים ותחושת גרוב שאי אפשר להישאר אדיש אליה. האלבום הזה ללא ספק מגבש את מקומה של "Grand Funk Railroad" בהיסטוריה של מוזיקת הרוק הבלתי מתנצלת של שנות ה-70. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 15 ליולי 2017 עלתה "Guns N' Roses" בפעם השלישית על במת "פארק הירקון" בתל אביב, והפעם זו כבר הייתה חוויה מתקנת עם אחת ההופעות המדהימות שנראו כאן אי פעם, אשר אף שברה מספר שיא של צופים בהופעה אחת בישראל - 61,000 במספר. זה היה יום שבת חם במיוחד, ואנחנו לא מדברים רק על מזג האוויר. שערי פארק הירקון נפתחו בשעות הצהריים ומהחום הכבד ששרר במקום היה נדמה שאלו שערי הגיהנום. זו היתה ההופעה, האחרונה בסיבוב ההופעות האירופאי של הלהקה "Not in this Lifetime" וחברי גאנז בחרו לסיים את ה"לג" הזה של הטור בארץ הקודש, וזה לא היה סתם סיום, זה היה "פיצוץ אטומי". הלהקה עלתה לבמה כמתוכנן בדיוק בשעה 20:02 ובמשך שלוש שעות רצופות המטירה עלינו בהפגזה בלתי פוסקת "פצצות מצרר" בדמות מיטב "הלהיטים", לצד גירסאות כיסוי של "Wings", "AC/DC", "Soundgarden", "The Who", Pink Floyd" ועוד. את השינוי מההופעה מעוררת המחלוקת משנת 1993 ניתן היה לחוש כבר מרגע עליית הלהקה לבמה. זה קרה בדיוק מופלא, ללא מניירות מיותרות וללא איחורים, ואם נשפוט את המופע רק מכך, אז נראה כי Slash, Duff McKagan ובמיוחד המאחר הכרוני Axl Rose התבגרו הרבה מעבר ל- 24 השנים שחלפו מאז הם חלקו את אותה במה בישראל. זו היתה חווייה מטורפת ומחשמלת, החל מהוידאו ארט המושקע, דרך הזיקוקים והפירוטכניקה ועד לאנרגיות המטורפות שהלהקה שחררה לקהל ואשר החזיר בחזרה לבמה ממש כמו ב"פינג פונג". הסטליסט היה פשוט מושלם. הלהקה התפוצצה פשוט על הבמה כבר מקטע הפתיחה עם "It's So Easy", דרך "Mr.Brownstone" ו- "Welcome to the Jungle", עם אתנחתא קלה בדרך לביצוע "Chinese Democracy", שרק הוכיח לכולם שאנחנו אכן חוזים כאן במופע "איחוד", כאשר Slash ו- Duff מבצעים בפעם הראשונה (ולא האחרונה) לאותו ערב, חומרים מהאלבום הנושא את אותו השם, אשר ניתן היה בקלות להכתיר אותו כאלבום סולו של Axl Rose. (Photo: Datathistle.com) למעט "Patience" קיבלנו כמעט את כל ה"להיטים" המתבקשים של גאנז. סלאש, דאף, אקסל, דיזי ריד, פרנק פרר, ריצ'רד פורטוס והקלידנית מליסה ריסלא לא עצרו לרגע, ומעבר לשירים שכבר פורטו לעיל, הפגיזו אותנו עם "You Could Be Mine", "Sweet Child o' Mine", "Nightrain", "My Michelle וכמובן "Don't Cry" שמקומו נפקד מההופעה מעוררת המחלוקת משנת 1993, ובכך נסגר החשבון של גאנז עם הקהל 24 שנים לאחר שנפתח. אבל זה בהחלט לא נגמר בזה, זכינו לחזות בקטעים אפיים של ההרכב המדהים ובינהם: "Estranged", "November Rain", "Civil War" ו- "Coma" שנחשב לשיר הארוך ביותר של הלהקה שאורכו למעלה מ- 10 דקות. במהלך ההופעה נרשמו כמה רגעים מיוחדים ומרגשים, ובינהם הביצוע המהפנט לנעימה מתוך סרט "הסנדק", ההומאז' ל- "AC/DC", אשר עד לא מכבר היתה להקתו של אקסל, הפירגון לדאף מק'גאן את הביצועים ל- "You Can't put your Arms Around a Memory" ו- "Attitude", קאבר של "Misfits" מתוך האלבום "The Spaghetti Incident" וכמובן הביצוע לשיר "Black Hole Sun" לזכרו של Chris Cornell שהתאבד כחודשיים קודם לכן. וזה היה הסטליסט של הערב ההיסטורי: It's So Easy Mr. Brownstone Chinese Democracy Welcome to the Jungle Double Talkin' Jive Better Estranged Live and Let Die (Wings) Rocket Queen Whole Lotta Rosie (AC/DC) You Could Be Mine Attitude (Misfits) (with "You Can't Put Your Arms) This I Love Civil War (with "Voodoo Child" outro) Yesterdays Coma Slash Guitar Solo (with "Johnny B. Goode" snippet) Speak Softly Love (Love Theme From The Godfather) Sweet Child o' Mine Used to Love Her My Michelle Wish You Were Here (Pink Floyd) November Rain (with "Layla" piano exit intro) Black Hole Sun (Soundgarden) Knockin' on Heaven's Door (with "Only Women Bleed" intro) Nightrain Sorry Don't Cry The Seeker (The Who) Paradise City * You Know My Name (Chris Cornell) "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 15 ליולי, 1977, "Yes" הוציאו את אלבומם השמיני "Going for the One". אחרי השאפתנות (יש שיאמרו אפילו מוגזמת) של "Tales from Topographic Oceans" והשפעות הג'אז פיוז'ן של "Relayer", הגיע האלבום "Going for the One" וסימן שינוי כיוון מחושב של "Yes" לעבר חומרים קצרים וממוקדים יותר. האלבום ציין את האיחוד המחודש של חברי ההרכב הקלאסי של הלהקה שכלל את Jon Anderson, Steve Howe, Chris Squire, Rick Wakeman ו- Alan White, זאת לאחר שהקלידן Patrick Moraz עזב את הלהקה במהלך החזרות. האלבום, שהופק במשותף על ידי חברי הלהקה, ויתר על המבנים הקונספטואליים רחבי ההיקף, צמצם את המורכבות והחל מעבר לכיוון כתיבת שירים ממוקדת יותר, כל זאת מבלי לאבד את התחכום המוזיקלי שהגדיר את "Yes" לאורך שנות השבעים. האלבום נפתח עם שיר הנושא "Going for the One" עם אחד מביצועי הגיטרה הבלתי שגרתיים של Steve Howe עם פתיחה המבוססת על קטע שנהג לאלתר בבדיקות הסאונד במהלך הופעות הלהקה. נגינת הסלייד שלו מעניקה לשיר תחושת חספוס עם ניחוח קאנטרי, שמייצגת שילוב די מפתיע במיוחד ללהקת רוק מתקדם. נגינת הבס של Chris Squire ממשיכה לרעום מתחת לפני השטח, בעוד ש- Alan White מצליח לחבר את מקצבי השיר המשתנים באיפוק די מרשים. הזמר Jon Anderson כתב את השיר כשנתיים לפני הקלטת האלבום, אך הוא נדחה בתחילה על ידי שאר חברי הלהקה. רק לאחר ש- Chris Squire מצא מחדש את ההקלטה על קלטת והביא אותה לאולפן, הוחלט לפתח אותה. אנדרסון סיפר שהשיר הושפע ממגוון רעיונות, בהם ספורט, מרוצי סוסים, מסע בנהר הגרנד קניון ותפיסות רוחניות. לדבריו, זהו אחד השירים המוערכים פחות בקטלוג של "Yes", למרות עוצמתו המוזיקלית. אחרי הפתיחה הרועמת של האלבום, מגיע "Turn of the Century" ומוכיח את היכולת של "Yes" לאזן בין דיוק טכני לבין מלודיה, רוך וסיפור מרגש. הבנייה ההדרגתית של הקטע, החל מגיטרה אקוסטית ופסנתר עדין ועד להתפרצות המלאה של הלהקה, מרגישה טבעית ומשכנעת. אנדרסון מספק כאן את אחת מהופעות השירה החמות ביותר שלו, בעוד שווייקמן נמנע מהפגנת וירטואוזיות מיותרת על הפסנתר ומעדיף אלגנטיות עדינה. השיר מספר את סיפורו של Roan, פסל המתאבל על מות אשתו במהלך החורף. מתוך כאבו הוא מפסל פסל בדמותה, שלמרבה הפלא מתעורר לחיים. העלילה שואבת השראה מהאופרה "La bohème" ומהמיתוס היווני של פיגמליון. ואז מגיע "Parallels" שנפתח לצלילי עוגב כנסייה שעליו ניגן ווייקמן בכנסיית "St. Martin" בעיר Vevey. השיר, שנבנה סביב אחת מביצועי הבס החזקים ביותר של סקווייר, משלב בין ניחוח סימפוני לרוק עוצמתי. הוא היה חלק מקבוצת שירים שסקווייר כתב עבור אלבום הסולו שלו "Fish Out of Water" משנת 1975, אך נותר מחוץ לאלבום בשל מגבלות האורך של תקליטי הוויניל. צדו השני של האלבום נפתח עם הפריצה המסחרית הגדולה שלו, "Wonderous Stories", שנכתב כולו על ידי אנדרסון בתקופה שבה התגורר בשווייץ. בתוך פחות מארבע דקות הצליחה "Yes" לזקק את האסתטיקה השמימית שלה לשיר נגיש, מבלי לוותר על הזהות המוזיקלית הייחודית שלה. שכבות הקולות של אנדרסון מרחפות מעל המרקם האקוסטי של סטיב האו ויוצרות תחושה של התרוממות. אבל אל תתנו לפשטות של השיר להטעות אתכם, שכן היא נשענת על עיבודים קוליים מורכבים ועל דיאלוג עדין ומדויק בין כל כלי הנגינה. השיא של האלבום מגיע עם קטע הסיום האפי "Awaken", שנחשב בעיני רבים לאחת היצירות המכוננות של הרוק המתקדם. השיר נולד כאשר Jon Anderson שמע את Steve Howe מנגן שוב ושוב רצף אקורדים במלון בו שהו, והחל לאלתר מעליו מנגינות ומילים. בהשראת הספר" The Singer" של Calvin Miller וביוגרפיה על Rembrandt, השיר התפתח למסע רוחני רחב יריעה. סולו הגיטרה של האו, הקלידים העשירים של ווייקמן, צלילי הנבל של אנדרסון ומקהלות הרקע מעניקים לו אופי סימפוני מרשים. לאורך יותר מ- 15 דקות היצירה מתפתחת בסבלנות דרך מעברים מוזיקליים מגוונים, כאשר קטע עוגב הכנסייה של ווייקמן (שהוקלט אף הוא בכנסיית St Martin's) מהווה את השיא הרוחני של היצירה. אם אלבומיה המוקדמים של "Yes" ביקשו לא פעם להרשים את המאזין באמצעות מורכבות גרנדיוזית, אז עם "Going for the One" הלהקה מוכיחה שבגרות מוזיקלית מתבטאת לפעמים בידיעה מתי לא חייבים להגזים. נכון, גם כאן כל אחד מהנגנים מפגין וירטואוזיות מרשימה, אך היא תמיד משרתת את השירים ולא את האגו. התוצאה היא אלבום שנשמע נגיש ומיידי יותר, אך גם כזה שעומד היטב במבחן הזמן. האלבום "Going for the One" מציג אולי את הדיוקן המאוזן ביותר של "Yes". הוא משלב בין יכולת טכנית יוצאת דופן, כתיבת שירים בלתי נשכחת, עומק רגשי ונגינה מופלאה של כל אחד מחברי ההרכב הקלאסי של הלהקה, וכל זה נדחס אל תוך חמישה שירים בלבד, שאינם מבזבזים למאזין אף רגע. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 14.07.1978 זאב נחמה סולן להקת אתניקס מספר "באלבום השני ידענו שהפרויקטים נכשלים, ניסינו להבין למה אלבומים שניים נכשלים בארץ ואז גילינו שברוב המקרים הבעיה היא בתקשורת - באלבום השני פחות מפרגנים, ניסינו לחשוב על דרך מעקף" "תסמונת האלבום השני" הוא מושג שכמעט כל מוזיקאי נתקל בו בתחילת הקריירה, במיוחד עם אלבום הבכורה הצליח או יצר שק של ציפיות, העבודה על אלבום הבכורה בדרך כלל באנונימיות וללא לחץ מאפשרות לאומן ליצור המון חומרים, ולסנן מתוכם את הטובים ביותר, להשקיע בפרטים הקטנים עד לקבלת התוצר המוגמר. לאחר יציאת אלבום הבכורה לאויר העולם, יש נטיה בדרך כלל להכות בברזל בעודו חם, ולהוציא אלבום שני בפרק זמן קצר, נתון שמגביל את האומן בעבודה על יצירת חומר איכותי חדש, ומנתב אותו לעבר חלק מהחומרים שנופו בזמן ההקלטות של אלבום הבכורה. תהליך זהה עברה להקת "טוקינג הדס" או בעברית "ראשים מדברים" שחבריה הם דייויד ברן, כריס פרנץ, טינה ויימאות', וג'רי האריסון. במרץ 1978 חצי שנה לאחר יציאת אלבום הבכורה "77" נכנסו חברי "טוקינג הדס" לאולפן ההקלטות בנסאו באיי הבהאמה על מנת להקליט את אלבומם השני "More Songs About Buildings and Food" או במילים אחרות "השאריות של האלבום הראשון" - אלבום שיצא ב- 14.07.1978. בשונה מהשם המזלזל לכאורה בפוטנציאל החומרים מהאלבום, שם האלבום שיקף את התחושות של חברי "טוקינג הדס" במעבר המהיר מהאלבום הראשון לעבר האלבום השני. בפרק הזמן הקצר שהיה להם הספיקה הלהקה לצאת לסיבוב הופעות באירופה יחד עם "הראמונס", ולקראת סיום סיבוב ההופעות ניגנו במופע סולו קטן בלונדון בו צפו בריאן אינו וג'ון קייל, קייל היה זה ששכנע את אינו לבוא להופעה. אינו שבתקופה זו שמו הלך למרחוק כמוזיקאי סקרן שלא מהסס ליצור ולחבר בין השפעות מוזיקה שונות (עבד זה מכבר עם "רוקסי מיוזיק", דייויד בואי, רוברט פריפ, וג'ון קייל) פגש מאחורי הקלעים את דייויד ברן, והזמין אותו יחד עם קייל לביתו, שם האזינו לתקליט האפרוביט של המוזיקאי הניגרי פלה קוטי, אלבום שבעיני אינו היה הסאונד של העתיד. המפגש בין שלושת המוזיקאים יצר שותפות אמיצה בין דייויד ברן ו"הטוקינג הדס" לבריאן אינו שהפך מרגע זה למפיק שלהם לשלושת האלבומים הבאים. אינו הניח באלבום את תחילת היסודות לשינוי המוזיקלי שעבר על חברי "טוקינג הדס", אינו הביא איתו אחדות מוזיקלית שקשרה את האלבום יחד. במיוחד באחידות ובקצב של השירים, אם באלבום הראשון דייויד ברן קיבל את מירב תשומת הלב, אזי אצל אינו ב- "More Songs About Buildings" הועברה תשומת הלב באופן חלקי לתפקידי הבס והתופים של צמד החברים (לימים בעל ואישה) ווימות'/פרנץ, שיקימו כעבור שנתיים כפרוייקט צד את להקת הניו וייב/אר אנד בי "טום טום קלאב". אינו גרם לאלבום להשמע כחטיבה אחת של שירים רקידים וקצביים, עם הפסקות קצרות בין שיר לשיר פרט שהדגיש את הכוונה של אינו לתת לאנשים להכנס לתוך הקצב. וכל זאת תוך כדי גיוון וקפיצה מפוסט Pאנק ל Fאנק פסיכדלי. אינו לא מסתפק בהפקה ומנגן באלבום בגיטרה, פסנתר, קלידים, וסינתי, ותורם קולות רקע. ברן מצידו ממשיך ברעיון של הקו המחשבתי שבו החל באלבום הבכורה הוא ממשיך לעסוק בשירי האלבום בשאלות קיומיות, ובפראנויה נושא שלבש צורות חדשות בשנותיה הבאות של הלהקה. הלהיט הראשון של הלהקה "Take Me to the River" היה דווקא קאבר לזמר הסול והגוספל אל גרין. עטיפת האלבום היתה רעיון של דיויד ברן שיצר הצלם האמריקאי ג'ימי דה סאנה והיא כוללת פסיפס של 529 תצלומי תקריב פולארויד של הלהקה. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 14 ליולי 1992 שוחרר האלבום "Countdown to Extinction", אלבום האולפן החמישי של "Megadeth". אם את "Rust In Peace" הגדרנו כקלאסיקת מטאל שהיא גם כנראה האלבום הטוב ביותר של הלהקה, אז "Countdown to Extinction" הוא האלבום המצליח ביותר של הלהקה מבחינה מסחרית. למרות שקיים שוני מהותי ואפילו תהומי ביניהם, אנחנו בהחלט מוצאים קשר הדוק בין שני האלבומים העוקבים הללו, אשר הוקלטו על-ידי אותו "הרכב קלאסי" של הלהקה, הכולל את Dave Mustaine ,Marty Friedman, David Ellefson ו- Nick Menza. רק הרכב מגובש, מקצועי, מהודק ומהוקצע כמו ההרכב האדיר הזה, היה מסוגל ליצר תחת ידיו שתי מפלצות כאלה. האחת, בדמות האלבום הטוב ביותר של הלהקה והשניה מתבררת כאלבום הכי גדול של הלהקה מבחינה מסחרית עד היום! נכון, האלבום הזה עורר הרבה מחלוקות ואף פילג את בסיס המעריצים של הלהקה, אשר חלקם ראו בו סימן להתמסחרות, במיוחד אחרי שני אלבומי מאסטרפיס של ז'אנר הת'ראש מטאל: "Peace Sells... but Who's Buying?" משנת 1986 ו- "Rust In Peace" משנת 1990. יחד עם זאת, זה אלבום מצויין אשר בזכות ולא בחסד הפך לאלבום הנמכר ביותר של הלהקה בכל הקריירה שלה וזינק למקום השני במצעד הבילבורד הכללי בארה"ב. האלבום הזה הוא מייצג שינוי מהותי בסאונד ובסגנון של הלהקה, המתבטא בין היתר במעבר מהת'ראש מטאל לכיוון ההבי מטאל הנגיש והמסחרי. בשנות התשעים, להקות הת'ראש הורידו רגל מהגז, הנמיכו מהירות RPM, והכניסו לאלבומים שלהם ריפים ידידותיים יותר, הקורצים לרדיו ופונים לקהל רחב יותר. השינוי הזה נשמע בדרך כלל כמו הבי מטאל קלאסי, אבל עם טוויסט נשכני וכבד יותר. "Metallica" היתה הראשונה לעשות זאת עם "האלבום השחור", אשר במובן מסוים הצל הכבד שהוא הותיר אחריו, האפיל על הז'אנר כולו ושימש כסמן הימני שלו. צריך לזכור שבאותה תקופה המטאל השורשי היה בסוג של דעיכה, אל מול הגראנג' והאלטרנטיב שהרימו ראש ומשלו בכיפה. דייב מאסטיין ומגאדת' קראו את המפה והבינו שהם לא יכולים לייצר עוד אלבום כמו "Rust In Peace". הם החליטו באופן מודע ללכת עם השינויים שעבר עולם המוזיקה והושפעו ישירות גם מהתהליך שעברה מטאליקה זמן קצר לפניהם. זו הייתה בחירה מודעת לכתוב חומרים יותר קליטים ופחות מורכבים שיפנו לקהל רחב יותר ויתאימו לטרנדים הרווחים בשוק המוזיקלי של אותם שנים. ניק מנזה ציין בראיון איתו שנערך בספטמבר 1992 ל- "Spin" מגזין, שמטאליקה פתחה את הדלת לשינוי ללהקות שבאו אחריה. "כמובן שאנחנו היינו הלהקה הבאה לחצות את מפתן הדלת", ציין מנזה. אבל למרות השינוי שעברה הלהקה, היא לא איבדה לחלוטין את הזהות שלה. מאסטיין וחבריו שינו את הצליל והסגנון שלהם, אך הם עשו זאת בצורה ייחודית ואינטיליגנטית מבלי שהדבר ישמע כחיקוי. הם מצאו את נקודת האיזון בה הם משלבים ריפים פשוטים, קליטים ונגישים של הבי מטאל, עם המיומנות הווירטואוזית והמורכבות של הת'ראש. "Countdown to Extinction" היה פחות מורכב מהאלבום הקודם - "Rust In Peace"' אבל הוא בכל זאת זה הרגיש כמו ההתפתחות טבעית של הלהקה ולא כמו ניסיון מאולץ לחיקוי. לנקודת האיזון הזו הגיעו בכוחות משותפים, כאשר כל הארבעה תורמים לתהליך הכתיבה עם נוכחות מוגברת של מרטי פרידמן וניק מנזה בהשוואה לאלבום הקודם. שירים כמו שיר הנושא, "Captive Honour" ו- "This Was My Life", הציגו את הצד החדש והיותר מלודי של הלהקה, כאשר שירים כמו "Ashes in Your Mouth", "Pyschotron" ו- "Architecture of Aggression" מייצגים את הצד הכבד יותר של הלהקה. האלבום הזה כולל כמה מהשירים הבלתי נשכחים של הלהקה. שיר הפתיחה "Skin o' My Teeth" ששוחרר כסינגל הרביעי מהאלבום והושפע מפסוק כ', פרק יט' בספר איוב, שזה נוסחו: "בְּעוֹרִי וּבִבְשָׂרִי, דָּבְקָה עַצְמִי; וָאֶתְמַלְּטָה, בְּעוֹר שִׁנָּי". השיר הזה יצר למגדת' הרבה בעיות עם MTV לאחר שנחשד להיות שיר המעודד התאבדות והרשת סירבה לשדר אותו. הצדדים הצליחו להגיע לפשרה לאחר שדייב לשכנע את בכירי הרשת שלא מדובר בהתאבדות וכי הוא יצהיר על-כך בכל פעם שישאל. הקטע השני באלבום, "Symphony of Destruction", עם הפתיחה האופראית הכל-כך מצמררת והסולו המדהים. שיר אלמותי שהושפע מהסרט "השליח ממנצ'וריה", סרט משנות ה- 60 המוקדמות שיצא בתקופה של משבר הטילים עם קובה ולפני רצח קנדי ומספר על מזימה קומוניסטית לגרום לבחירת נשיא אמריקאי שיהיה סוכן סובייטי. הרצועה השלישית "Architecture of Aggression" שמבוססת על ספר באותו השם ומתייחסת לבונקרים התת קרקעיים בזמן המשטר הנאצי. מאסטיין ואלפסון לקחו את הנושא חמישים שנה קדימה, כשהם מקבלים השראה ממשטרו של סדאם חוסיין בעיראק של ראשית שנות ה- 90, בזמן מלחמת המפרץ. זה השיר האהוב ביותר על-ידי Marty Friedman מהאלבום. השיר "Sweating Bullets" שכולל את אחד מהביצועים הווקאליים המדהימים של מאסטיין שנכנס לתפקיד הסכיזופרן באופן מושלם ומנהל עם עצמו דו שיח "מוטרף". דייב ציין שכתב את השיר על עצמו לאחר שהעירו לו שהוא סוג של סכיזופרן שחי בתוך הראש של עצמו. יחד עם זאת, בתוכנית "That Metal Show" של VH1 הוא ציין שהשיר נכתב על חברה של אשתו שסבלה מהתקפי חרדה. Dimebag Darrell אהב מאוד את השיר ולקחת את אחת מהשורות מתוכו ברצינות, כשעשה לעצמו קעקוע של שן שחורה המבוססת על המילים: "Someday you too will know my pain and smile its black tooth grin". שיר הנושא "Countdown to Extinction" שנכתב על-ידי כל ארבעת חברי הלהקה לאחר שקראו מאמר בטיים מגזין על ציד של חיות. קטע הדיבור שמגיע 3 דקות לתוך השיר בערך מבוצע על-ידי חברה של דייב שעבדה בבר סושי ליד אולפני ההקלטה בברבנק קליפורניה. וכמובן, הקטע שחותם את האלבום "Ashes in Your Mouth" שגם הוא נכתב על-ידי כל ארבעת החברים ואף הוא מבוסס על התנ"ך וליתר דיוק על פסוק מספר יואל, פרק ד', פסוק ט': "כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת, וּמַזְמְרֹתֵיכֶם לִרְמָחִים; הַחַלָּשׁ, יֹאמַר גִּבּוֹר אָנִי" מאסטיין וחבריו מציירים כאן תמונה עגומה על עתיד האנושות. מה שהיה הוא שיהיה כי האנושות תמיד תחיה על חרבה. האלבום "Countdown to Extinction" היה הצעד הראשון של מגדת' לכיוון המיינסטרים, כיוון שהלהקה תמשיך ללכת בו גם באלבומים הבאים. למרות ריכוך הסאונד, התוצאה עדיין מדהימה, תוך שהלהקה שומרת עדיין על זהותה, ואולי זה מה שהופך את האלבום הזה לאלבום הכי נמכר של הלהקה אי פעם. הוא נהנה משני העולמות, מחד הגרעין הקשה של המעריצים שעדיין לא נטש למרות הריכוך בסאונד, ומנגד קהל חדש שנחשף ללהקה בעקבות השינוי המוזיקלי שעברה. ועכשיו בואו להאזין לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום, 14 ליולי שנת 1789, הסתער המון פריזאי זועם על הבסטיליה, שחרר את אסיריה ולקח את כמויות הנשק והתחמושת הגדולות שהיו בה, ובכך החל את המהפכה הצרפתית. נפילת הבסטיליה הפכה לסמל המהפכה, למודל של מאבק לחירות, לשחרור מעמדות, לשאיפה לשיויון ולהכרה בזכויות האדם. היום ההיסטורי הזה שכונה "יום הבסטיליה" הפך לימים ליום העצמאות הרשמי של צרפת. שנים לאחר מכן, בשנת 1975, כתבה להקת "Rush" שיר על היום המכונן הזה. השיר הפותח את אלבומה השלישי של הלהקה "Caress Of Steel" משתמש באקט ההסתערות על הבסטיליה, כאלגוריה ללהט מהפכני הנדרש במאבק נגד כל שלטון רודני. מתופף להקת "Rush" - ניל פירט האגדי, הצליח ליצוק אל תוך מילות השיר בצורה כל-כך חכמה ושנונה, את המסר שכסף וכח אינם יכולים לעמוד בפני צדק ושוויון, ומילות השיר רלוונטיות היום בדיוק כפי שהיו בשנת 1975!!! שורה אחת עומדת מעל מילות השיר המדהים הזה, וממשיכה להדהד פני מאות השנים והדורות שחלפו מאז: "Guide the future by the past" אומר Neil Peart, ומלמד אותנו שיש ללמוד מהעבר בכדי לעצב את העתיד שלנו. השיר שימש במשך שנים כקטע הפותח בהופעות הלהקה כפי שניתן לשמוע בין היתר באלבום ההופעה הכפול "All the World's a Stage" משנת 1976. מספר שנים אחר כך, לא רחוק מהמקום בו נכתב השיר, מעריץ אדוק ומתופף אגדי בפני עצמו, Mike Portnoy מאזין לשיר האלמותי הזה, בעיקר לקטע הסיום, ומפיו יוצאת המילה "Majestic". זה מה פורטנוי חשב על הסיום של השיר וזה השם שהוא החליט להעניק ללהקתו - "Majestic", אשר זמן קצר לאחר מכן הפכה ל- "Dream Theater". ועכשיו אתם חייבים להאזין לשיר: הקליקו כאן. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

פינה בקטנה... מה דעתכם על סופרגרופ שמאגד בתוכו חברים מהלהקות "Deep Purple", "Black Sabbath", "Iron Maiden", "Metallica" ו- "HIM"? אז, ב- 13 ליולי 2012 יצא לאור אלבום בשם "WhoCares" שכולל שיתוף פעולה בין Ian Gillan (שירה), Tony Iommi (גיטרות), Jon Lord (קלידים), Jason Newsted (בס), Nicko McBrain (תופים) ו- Mikko Lindström (גיטרות). האמת שאחרי האלבום "Born Again" משנת 1983 לא חשבנו שנראה עוד את Ian Gillan ו- Tony Iommi משתפים פעולה לעולם, אבל כנראה שסיוע לבניה מחדש של בית ספר למוזיקה ב- "Gyumri", ארמניה, שנהרס ברעידת האדמה בשנת 1988, היא מטרה מספיק חשובה כדי לאחד בין השניים. הם התכנסו לכתוב את השיר "Out Of My Mind" והצליחו לרתום את החבורה המכובדת שהזכרנו לעיל כדי להקליט אותו. השיר שוחרר כסינגל ב-24 למאי 2011 יחד עם שיר חדש נוסף בשם "Holy" Water” אותו כתב Ian Gillan יחד עם Steve Morris ואשר Tony Iommi השתתף בהקלטתו. לאור הצלחת הפרוייקט החליטו השניים להרחיב אותו לאלבום מלא שבסופו של דבר יצא לאור כאלבום כפול תחת הכותרת "Ian Gillan & Tony Iommi: WhoCares". למעט שני השירים החדשים שהוזכרו, האלבום כולל שירים מוכרים בגרסאות שונות ונדירות, אותם גילן ואיומי אספו וקיבצו במיוחד לאלבום. כך לדוגמא, תוכלו לשמוע את הטייק המקורי של "Zero The Hero" מ- "Born Again", את "Trashed" מאותו אלבום, בהקלטה מחודשת לאלבום "Gillan's Inn" בהשתתפות Roger Glover ו- Ian Paice, שנשמעת הרבה פחות כמו "בלאק סאבאת'" ויותר כמו טראק של "דיפ פרפל", את "Slip Away" ו- "Let It Down Easy" שהוקלטו במהלך הסשנים לאלבום "Fused" של Tony Iommi ו- Glenn Hughes, את השיר "Don't Hold Me Back" הלקוח מאלבום הסולו "Toolbox" של גילאן אותו אסור לכם לפספס, את "Smoke On The Water" שהוקלט עם "Deep Purple" והתזמורת הפילהרמונית של לונדון וכולל הופעת אורח של Ronnie James Dio, את השיר "Anno Mundi" של "Black Sabbath" עם המתופף Cozy Powell והזמר Tony Martin ועוד ועוד הפתעות. מעניין לציין שגירסת האלבום בספוטיפיי כוללת 13 שירים בלבד, בעוד את האלבום הכפל המלא ניתן למצוא באפל מיוזיק. באופן מצער הקלידן Jon Lord הלך לעולמו שלושה ימים בלבד לאחר יציאת האלבום, מה שהפך את "WhoCares" להקלטה האחרונה שיצאה לאור בחייו. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר