האלבום "Gold Cobra" החמישי של "Limp Bizkit" שוחרר ב-28 ליוני 2011 ! זה אלבומה החמישי של הלהקה שהגיע אחרי 8 שנים של הפסקה (נכון אנחנו יודעים שבדרך היו EP ולפחות שני אוספים אבל אנחנו אנשים של אלבומים), והראשון מאז "Chocolate Starfish and the Hot Dog Flavored Water" עם כל חברי ההרכב המקורי. בשנת 2001 Wes Borland עזב את הלהקה והגיטריסט Mike Smith מלהקת "Snot" מגויס בכדי להקליט את האלבום "Results May Vary" שיצא בשנת 2003. ואז... Wes Borland חזר... ו- Fred Durst היה מיליונר משועמם, אז הם החליטו להוציא אלבום. החברה האלה החליטו שהם מתפוצצים ומוציאים את כל מה שיש להם על האלבום הזה, הגיטרות המכסחות של ווס, המילים ה"עמוקות" והחותכות של פרד, הבומים של אוטו (לא המגזין), הבס של סם והשריטות של התקליטן ה"קטלני", כולם מגיעים לתת בראש, להעיף לכם את הסכך ולפרק לכם את הצורה!! (אנחנו יודעים שלא מדברים ככה היום אבל אנחנו מבוגרים). כפי שהזכרנו מספר פעמים בתוכניות שלנו, למרות היותו בחור אינטיליגנט ויוצר מוכשר, לרוב הכתיבה של פרד שיטחית והטקסטים שלו הם אוסף של מילים מגובבות, ללא כל תכלית. נכון, לעיתים יש עומק ולעיתים יש אפילו מסרים, אך לרוב הם שם כדי להביע את "הערכתו" של פרד לאדם מסוים או בכדי לתאר יחסי "אהבה" בין אנשים או יותר נכון מינים. בואו נשים דברים על השולחן, המוסיקה של "Limp Bizkit" היא לא מוסיקה להירהורים, מחשבות עמוקות או רגשות והארות (למרות שפה ושם היו יציאות). המוסיקה שלהם היא בעיקר לתת בראש, לגרום לך להתעצבן, להוציא אגרסיות ואפילו לאבד את העשתונות. להתפרק ככל שאפשר לצלילי המטאל והראפ ושאף אחד לא יגיד לך מה לעשות. לכן הרשינו לעצמנו "להחליק" לפרד על מחסום הכתיבה שלו והתמקדנו בעיקר במוזיקה. ואכן, גם הפעם, אחרי 8 שנים של הפסקה הם ללא ספק מספקים את הסחורה, נותנים לנו אלבום מאוד חזק שמזכיר את האלבום הראשון שלהם, ומוציאים את כל האגרסיות בריפים, בסקראצ'ים, בתכנותים ובסימפולים. זה נשמע כאילו הם חזרו לתקופת הנעורים שלהם ומתעלמים לחלוטין מכך שכבר יותר מ- 20 שנה חלפו מאז. (Photo: Ryan Burchfield) ובאשר לטקסטים, אל תצפו גם הפעם לשיפור מהותי. פרד כנראה בטוח שהוא נער מתבגר שמוציא את כל תסכולו וזעמו דרך המילים על כל מי שיוצר איתו אינטראקציה. הוא זועם וכועס על ה- "”Autotunage", הוא יורד על ה- “Douche Bags” בבברלי הילס "90.2.10", הוא שולח את המאזינים "למצוא חיים" ב- “Get A Life” ומדרבן אותם לקנות “Shotgun” כדי להיות מוכנים ל-“Shark Attack”. לבסוף הוא מבהיר לך חד-משמעית שאם אתה לא רוצה לצאת “Loser”, אז פשוט תעזוב הכל ותתרחק עם “Walking Away”, כי אחרת הוא יבוא, כן ה- “Gold Cobra” יבוא ויכיש אותך. אז “Why Try” ?? פשוט תתמסר לזעם, לעוצמה, לפורקן ולאגרסיות ותוציא את ה- “Killer In You” ! עכשיו כשהבנתם את הקישור בין השירים אתם מוזמנים להאזין לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

האלבום "Fly On The Wall" - התשיעי (או העשירי אם סופרים את האלבומים שיצאו באוסטרליה) של "AC/DC" שוחרר ב- 28 יוני 1985. האלבום הזה נחשב בעיני רבים כאחד מאלבומיה הפחות טובים של הלהקה האדירה הזאת. אנחנו סבורים קצת אחרת. אז נכון, שנת 1985 מוצאת את "AC/DC" במצב לא פשוט בכלל. זן חדש של להקות מטאל צעירות כמו "Ratt", "Motley Crue", "Def Leppard" ו- "Twisted Sister" מושלות בכיפה ומוכרות מליוני אלבומים בסיוע ה- MTV, ופתאום "AC/DC" צריכה להיאבק על מקומה בפיסגה. עכשיו תוסיפו על זה את הבעיות הפנימיות הכרוכות בעזיבה של Phil Rudd - המתופף הקבוע שלה מזה עשור ומלאכת האיתור של המתופף החדש Simon Wright. חמש שנים קודם לכן הלהקה היתה בשיא הצלחתה עם אלבום הקאמבק הכי מושלם שיכול להיות Back In Black, ופתאום אחרי אלבום "חזרה לשורשים" בינוני שקיבל ביקורות מעורבות ("Flick Of The Switch"), היא פתאום צריכה להוכיח את עצמה מחדש מול דור צעיר שצמח אל תוך הגלאם וההייר מטאל של ראשית שנות ה- 80. "AC/DC" עומדת בפני פרשת דרכים. היא צריכה לבחור האם ללכת עם הזרם ולהתמסר לאלוהי ה- MTV, כדי למשוך את תשומת הלב של הדור החדש של "הרוקרים", או להישאר נאמנה לעצמה ולהאמין שהיא יכולה לעשות זאת שוב (הרי היא כבר הצליחה למות ולקום מחדש). תודו שלא הייתם מוכנים לזה, אבל "AC/DC" בחרה שלא לבחור. היא נותרה עומדת בצומת הדרכים פוזלת ימינה ושמאלה ללא יכולת להחליט לאן היא רוצה לפנות. מחד, "AC/DC" מנסה להתחבב על קהל ה- MTV ומשחררת קלטת VHS הכוללת חמישה קליפים של השירים: "Fly on the Wall", "Danger", "Sink the Pink", "Stand Up", "Shake Your Foundations". מנגד, Angus Young ו- Malcolm Young מחליטים להפיק את האלבום בעצמם, בניסיון לשחזר את הצליל הבוסרי והפשוט מהאלבומים הראשונים שלהם (עובדה שכנראה תפגע קצת בסאונד של האלבום). באופן מפתיע, למרות חוסר ההחלטיות ואולי דווקא בזכותו, יצא ל- "AC/DC" אלבום שכנראה הציל את הקריירה שלה. הלהקה מצליחה לייצר (באופן לא מכוון) את הנוסחא, שמצד אחד תשמור על הקהל הוותיק והנאמן שלה, ומצד שני תמשוך אליה קהל צעיר יותר. שירים מקלטת ה- VHS מקבלים זמן אוויר בתוכניות המוזיקה השונות, במיוחד ב- "Headbangers Ball" והדבר חושף את הלהקה לבני דור ה- MTV, אבל לא רק. הלהקה מקבלת הצעה מפתיעה להיות חלק מהפסקול לסרטו של סטפן קינג "Maximum Overdrive". הפסקול שיוצא שנה מאוחר יותר נקרא "Who Made Who" והוא כולל שירים מתקופות שונות של הלהקה לצד שירים מהאלבום "Fly On The Wall", אשר מקבלים הפקה מחודשת ובעיקר תיקון הבאלנס והגברת קולו של Brian Johnson שלא נשמע טוב באלבום המקורי. אוסף השירים שבפסקול יכלול גם את "Who Made Who", סינגל שיביא ללהקה הצלחה יחסית במצעדי המכירות, אך הוא בעיקר ייתן ללהקה חשיפה גדולה יותר בשל העובדה שהוא למעשה מעין אלבום Greatest Hits שמאפשר לקהל חדש להכיר כמה מרגעיה הגדולים. כך יצא, שלמרות ש- "Fly On The Wall" אינו נחשב לאחד מאלבומיה הגדולים של הלהקה, הוא דווקא זה שכנראה הצליח להציל אותה. ההפקה המחוספסת של Malcolm Young ו- Angus Young, הקליפים ששוחררו ל- MTV וכן, כן, אפילו הסיפור שהגיע לכותרות באותה תקופה על הרוצח הסדרתי Richard Ramirez שלכאורה היה מעריץ של הלהקה, הותירו את הלהקה עמוק בתודעה וכנראה גם גלגלו לפתחה את ההצעה להיות חלק מפס הקול של סרטו החדש של סטפן קינג "Maximum Overdrive" בשנת 1986. אז נכון שבעת יציאתו האלבום "Fly On The Wall" זכה לביקורות צוננות. גם המכירות הדלות (רק מיליון עותקים בארצות הברית) העידו שאין מדובר באחד משיאיה של הלהקה. יחד עם זאת, יש באלבום הזה שירים מעולים שהצליחו להתעלות על בעיות ההפקה ולהישאר רלוונטים גם למעלה משלושה עשורים לאחר מכן. שירים כמו שיר הנושא, ""Shake Your Foundations", "Playing with Girls", "Sink the Pink ועוד הם חלק בלתי נפרד מהפסקול הבלתי נגמר של הלהקה האדירה הזאת ויישארו איתנו לנצח. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

האלבום "These Days", השישי של "Bon Jovi", שוחרר ב-27 ליוני 1995 אז בואו נספר עליו 25 עובדות: 1. שני שמות נשקלו לשמש ככותרת האלבום: "Open All Night" ו- "Strip", אך הם נדחו לטובת כותרת שייצגה שם של שיר מתוכו "These Days". 2. זה האלבום הראשון של הלהקה ללא הבסיסט Alec John Such. 3. מי שהחליף אותו באופן לא פורמלי בלהקה היה הבסיסט Hugh McDonald. 4. החברות הלא פורמלית של יו מקדונלד הסתיימה בשנת 2016, לאחר שהפך לחבר קבוע בלהקה. 5. האלבום בכללותו נוטה לכיוון אפל יותר מהאלבומים הקודמים של הלהקה. 6. לדברי בון ג'ובי האלבום הושפע מעידן הגראנג' והאלטרנטיב ומלהקות כמו "Pearl Jam", "Tool" ו- "Nine Inch Nails". 7. את האלבום הפיק Peter Collins אשר נבחר על-ידי הלהקה בעקבות הישגיו עם להקות כמו Rush", "Queensrÿche ו- Alice Cooper. 8. הקלטות האלבום החלו באולפן הפרטי של "בון ג'ובי" - Sanctuary" -I", בוודסטוק ניו יורק. 9. ההקלטות הופסקו באמצע והלהקה המשיכה להקליט את האלבום בלוס אנג'לס, בשל העובדה שבסמיכות לאולפן הקליטה להקת המטאל "Fear Factory" את אלבומה "Demanufacture" והרעש האדיר הפריע ללהקה ולהקלטות. 10. עם יציאתו זינק האלבום הישר למקום הראשון במצעד הבריטי, תוך שהוא מדיח משם את האלבום "History" של מייקל ג'קסון. 11. מאז שהה האלבום 4 שבועות רצופים בפסגה. 12. מהאלבום שוחררו חמישה סינגלים מצליחים שנכנסו לעשירייה הראשונה במצעדים. 13. זה המספר הגבוה ביותר של סינגלים שנכנסו לעשירייה הראשונה במצעד הבריטי, מבין כל האלבומים של "בון ג'ובי". 14. שיר הפתיחה "Hey God" הושפע ממקרה בו סמבורה צפה מחלון הלימו שלו בהומלס שגר בתוך קופסת קרטון. הוא חש רגשות אשם, סיפר לבון ג'ובי על המקרה והשניים כתבו על כך את השיר. 15. שיר הנושא "These Days" הוא השיר המנוגן ביותר בהופעות הלהקה מתוך האלבום. 16. השיר "(It's Hard) Letting You Go" נכתב על-ידי "בון ג'ובי" לסרט "Moonlight and Valentino" בו הוא גם הופיע. 17. השיר "Diamond Ring" נכתב במקור לאלבום "New Jersey" משנת 1988. 18. השיר "My Guitar Lies Bleeding In My Arms" נכתב במהלך סשן בו "בון ג'ובי" חווה מחסום כתיבה, ולכן הוא נשען על השיר "Bed of Roses" כעוגן ממנו החל לכתוב. 19. השיר "Damned" מבוסס על רומן של גבר עם אישה נשואה. 20. בשל ההצלחה הגדולה במצעדים ובמכירות באירופה, יצא האלבום שנה לאחר מכן בגרסה מורחבת שנקראה "These Days Special Edition" וכללה דיסק עם 8 קטעי בונוס. 21. הגרסה המקורית של האלבום כללה 12 קטעים, 6 מתוכם נכתבו בשיתוף של בון ג'ובי וסמבורה, שניים על-ידי בון ג'ובי לבדו וארבעה בשיתוף עם Desmond Child. 22. הגרסה היפנית של האלבום כללה 2 שירים נוספים: "All I Want Is Everything" ו- "Bitter Wine". 23. בון ג'ובי וריצ'י סמבורה כתבו כ- 40 שירים לאלבום, מתוכם נבחרו כאמור רק 12. 24. האלבום הגיע למקום השני במצעד האלבומים הגדולים לשנת 1995 של מגזין "Q". 25. הוא גם זכה בתואר אלבום השנה של מגזין "Kerrang". להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כמה שאנחנו אוהבים את האלבום הזה... "Rage for Order" של "Queensrÿche" ששוחרר ב- 27 ליוני 1986. זה אלבום האולפן השני של הלהקה, אשר שוחרר לפני הגלישה לפרוג-מטאל ובטרם הפריצה הגדולה שתגיע שנתיים מאוחר יותר עם אלבום הקונספט "Operation: Mindcrime". כנראה שזו גם הסיבה שלמעריצים יש נטיה לדלג עליו. אנחנו כאן כדי לספר לכם שמדובר באלבום אדיר שאין בו אפילו רגע אחד מיותר, ושמבחינתנו הוא נמצא אפילו באותה רמה של המאסטרפיס שיגיע שנתיים אחריו. האלבום הזה שונה מאוד משאר הרפרטואר של הלהקה וזה גם ייחודו. יש באלבום הזה הפקה "ניו ווייבית", מעט "דארקית", שמתבטאת בין היתר בהעמסת אקו וריברב, בהעברת סאונד התופים והגיטרות דרך אפקטים והבאת הקלידים קדימה במיקס. יש בו אווירה אפלה, ואנחנו לא יודעים להסביר למה, אבל כשאנחנו מקשיבים לו אנחנו מיד מריצים במוחנו תמונות מסרטי מדע בידיוני על עולמות דיסוטופיים עתידני. יתכן שאלודמויות הלהקה בעטיפה הפנימית אשר הלבוש שלהם נראה כאילו לקוח מסרט מדע בידיוני. מה שללא סופק תורם לתחושה שמדובר ביצירה שלמה שמלווה סיפור שיכול לשמש כפסקול לסרט עתידני, היא העובדה שחלק ניכר משירי האלבום מתחברים אחד לשני בקרוס פייד באופן שמעניק למאזין הרגשה שמדובר כאן בסיפור אחד שלם להבדיל משירים פרטניים ונפרדים. דוגמא מצויינת להבנה עד כמה האלבום הזה שונה משאר הקטלוג האדיר של הלהקה, נציין כי הלהקה עשתה כאן אפילו קאבר לזמרת Dabello – אמנית פופ קנדית ששחררה את "Gonna Get Close to You". לא רק שחברי הלהקה בחרו לבצע גירסת כיסוי לשיר, אלא שהם אפילו בחרו לשחרר אותו כסינגל הראשון מתוך האלבום. מי שיקשיב לשיר המצוין ולביצוע האדיר של הלהקה, יבין מיד למה כוונתנו, הקלידים, הבס המודגש, סאונד התופים המעוות, השירה, הגיטרות, האפקטים, כל אלה לא מזכירים לחלוטין להקת מטאל אלא לקת ניו ווייב או פוסט פאנק משנות השמונים. הלהקה הגדילה עשות ואפילו שחררה לשיר הזה גירסת 12 אינטש עם רימיקס ארוך, שמעצים את האלקטרוניקה והאפקטים, ממש כמו להקת ניו וויב. כמו שאמרנו האלבום הזה לא נשמע דומה לשום דבר אחר שהלהקה הזאת שחררה במהלך כמעט 40 שנות פעילותה, אבל זה טוב, זה גדול, זה אדיר ואנחנו ממש אוהבים את זה. החל מקטע הפתיחה "Walk in the Shadows" אנחנו נכנסים למסע קדימה בזמן, כי כמו שאמרנו עבורנו האלבום הזה יכול לשמש כפסקול מושלם לסרט על עולם עתידני. השיר הזה עם ריף הגיטרה הקצבי והדומיננטי, צווחות הפלצט של Geoff Tate וההרמוניות הווקאליות א-לה "Queen", נכתב על-ידי הגיטריסט Chris DeGarmo בשיתוף טייט ווילטון, בהשראת סרטי וספרי ערפדים, ביניהם "Vampire Chronicles". מיד אחריו מגיע "I Dream in Infrared" שנכתב על-ידי טייט והגיטריסט השני Michael Wilton. השיר נפתח רגוע על-ידי פעימות הבס של Eddie Jackson והאקורדים המפורקים של הגיטרה, והולך ומתפתח ליצירה מהפנטת ודינמית שנעה בין ריפים מחוספסים לאקוסטיות רכות ונקיות, ובין צווחות הכאב של Geoff Tate לקולו המלטף והענוג. השיר בהחלט מוכיח את היכולות הווקאליות של טייט ואת מנעד הקול האדיר שלו. סולו הגיטרה בשיר הזה מנוגן על-ידי Michael Wilton שכאמור גם כתב אותו. השיר הזה קיבל גירסת רימיקס אקוסטית ומעניינת במהדורה המורחבת של האלבום שיצאה בשנת 1991. הקטע השלישי "The Whisper" מתחבר לפייד אאוט של השיר הקודם ונפתח עם משפטי הגיטרה המוכפלים בסגנון מזרחי של Chris DeGarmo ו- Michael Wilton. לאחר האינטרו הקצר השיר פשוט מתפוצץ עם מקצב מקפיץ ומדליק ועם ריף קליט וסוחף. השירה של טייט פה מרקיעה שחקים, כמה גבוה הוא מגיע במעבר לפזמון. פשוט שליטה מדהימה בקול. אנחנו מדלגים על "Gonna Get Close to You" אליו התייחסנו לעיל, בכדי להגיע ל- "The Killing Words", הבלדה הטהורה הראשונה באלבום הזה. ושוב השילוב המדהים בין האקוסטיות לחשמליות, בין הקלידים לאפקטים ובין השירה המלודית והשקטה לצווחות השורקות של טייט, כל אלה פשוט מעיפים לנו את הראש. ואיזה סולו מלודי ויפה נותן פה Chris DeGarmo שמראה כמה רגש יש לו בנגינה. השיר שחותם את הצד הראשון של הויניל "Surgical Strike" ונכתב על-ידי שני הגיטריסטים, הוא גם אחד המהירים באלבום. עבודת גיטרות מדהימה שמשולבת בתופי הדוד הרועמים והמתגלגלים של Scott Rockenfield שגם מובילים את הבתים. בקטעי המעבר אנחנו מכפילים את המקצב שרק הולך ומתגבר במהלך הסולו המדהים של Michael Wilton, כאשר האפקטים שמשולבים במהלכו רק מעצימים את ההנאה ממנו. הצד השני של הויניל נפתח עם "Neue Regel" וצליל גיטאר סינת' שמזכיר לנו את צליל הגיטרה המסונתז שפותח את השיר "Out in the Cold" של "Judas Priest" מהאלבום "Turbo". הכותרת "Neue Regel" משמעותה בתרגום חופשי מגרמנית "New Rule" או "New Order". השיר הזה משופע בגיטרות חורקות, צלילים מוזרים ואפקטים מדהימים שפשוט הופכים אותו ליצירה מפלצתית. האפקטים הללו חולשים על כל הכלים ואפילו על קולו של Geoff Tate ששר את כל הבית הראשון דרך מעין מגפון, עד הפריצה בדקה 1:45 עם הצעקה Now! זה גם אחד הקטעים היפים בשיר שאנחנו מסוגלים לשמוע שוב ושוב בריפיט. אנחנו ממליצים לכם מאוד לשים אוזנית ולהקשיב לשיר הזה בווליום גבוה, עד הסוף הקליימקסי בשאגה של טייט והאפקטים שמגיעים אחריו, פשוט הנאה צרופה שנשמעת עם הפקה רלוונטית ועדכנית ועם סאונד מדהים גם היום למעלה משלושים שנה אחרי. הקטע "Chemical Youth (We Are Rebellion)" נולד כתוצאה משיתוף פעולה נוסף בין טייט לבין וולינגטון. כמה יפה עבודת הגיטרות כאן, ללא ספק אחת מהטובות באלבום, אשר לפרקים מזכירה לנו את הנגינה של Akira Takasaki מלהקת "Loudness". הקטע "London" הוא כנראה אחת הסיבות שגורמות לנו להרגיש שהאלבום הזה מהווה פסקול לסרט עתידני. כשאנחנו מקשיבים לקלידים האפלים שפותחים את השיר, לגיטרות שמגיחות בפייד אין ולצליל הבס המסונתז שנותן את הקצב לשיר, אנחנו לא יכולים שלא לדמיין את לונדון בעולם עתידני, תחת אפר והריסות שלאחר מלחמה גרעינית. למרות שמילות השיר לא ממקמות את השיר הזה בזמן (למעט תאריך ה- 4 לנובמבר), אין לנו ספק שדה גרמו, טייט וולינגטון שכתבו אותו התכוונו ללונדון עתידנית ולא עכשווית. הקטע הבא "Screaming in Digital" מתחבר שוב בקרוס פייד עם השיר הקודם, ושוב הוא נפתח באפקטים עתידניים שמשתלבים היטב עם השם הדיגיטלי של השיר שנכתב בעידן אנלוגי. איזה מקצב סוחף עם הדאבל בייס דרום של Scott Rockenfield ואיזה שילוב יפה בין "שטיח" הקלידים לגיטרות בסולו, ובין קולו של טייט לקולות הרקע של יתר החברים שיוצרים כאן חגיגה ווקאלית מדהימה. השיר מסתיים בפיצוץ עם הצרחה של טייט והשקט שלאחריה מתחבר לשקט של השיר הבא שהינו ללא ספק אחד מהפנינים באלבום. הבלדה "I Will Remember" שחותמת את האלבום, הינה אחד השירים היפים בו. ליין הגיטרה החשמלי הקצר בליווי האקוסטית בפתיחת השיר הזכיר לנו קצת את הסקורפיונז (ואולי גם השריקה של טייט בסיום הפזמון הראשון). כמה רגש מועבר דרך השירה של טייט, כמה כישרון בנגינה המדהימה של דה גארמו, שגם כתב את השיר לבדו. מעניין לציין שבמהלך הקלטות האלבום הלהקה הקליטה שיר נוסף – "Prophecy", אשר שוחרר כבי סייד לסינגל הראשון "Gonna Get Close to You". כמו-כן, הלהקה עבדה על דמואים של שני שירים נוספים "From the Darkside" ו- "The Dream", אשר נותרו על שולחן העריכה. הלהקה גם כתבה במהלך ההקלטות את שיר הנושא "Rage for Order" אשר לא נכנס לאלבום. קטעי המוזיקה מהשיר התגלגלו בסופו של דבר אל תוך השיר "Anarchy-X" מהאלבום "Operation: Mindcrime" שיצא שנתיים אחר כך. לפני סיום נציין שעטיפת האלבום "Rage for Order" היא הראשונה להציג את סמל הלהקה שילווה אותה בהמשך הדרך. ועכשיו בואו להאזין לאלבום אבל רק עם אוזנית ובווליום גבוה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

הבסיסט האגדי Chris Squire היה אחד ממקימה של להקת הרוק המתקדם "Yes", והוא היה ידוע בנגינה דינמית ואגרסיבית. הוא השתמש בגיטרת הבס ככלי סולו להבדיל מכלי מלווה שמהווה חלק מחטיבת הקצב. (Photo: Richard E. Aaron) בוא נספר עליו 20 עובדות חשובות: 1. הוא נולד ב- 4 למרץ 1948 בצפון מערב לונדון בשם Christopher Russell Edward Squire. 2. עיסוקו הראשוני במוזיקה החל עוד כשהיה ילד, כששר במקהלת הכנסייה המקומית. 3. כשהיה בן 16 הוא הושעה מבית הספר בשל העובדה שגידל שיער ארוך. הנהלת בית הספר נתנה לו כסף לתספורת, אך הוא לקח את הכסף ולא הסתפר, מאז הוא לא שב לבית הספר. 4. את ההשראה להיות מוזיקאי הוא קיבל מלהקת "הביטלס". 5. במהלך שנות השישים היה סקווייר חובב של הסם LSD. באחד מהמקרים בהם נטל את הסם הוא אושפז בבית החולים וההחלמה מהמנה הגרועה הזאת ארכה עוד מספר חודשים בהם שהה בבית של ידידה. במהלך אותה תקופה התאמן סקווייר בנגינה על גיטרת הבס שלו, ופיתח את סגנונו הכל-כך ייחודי שהשפיע על רבים אחריו. 6. הלהקה הראשונה שלו היתה "the Selfs". היא הוקמה בראשית שנות השישים וניגנה מוזיקת רית'ם אנד בלוז. 7. בשנת 1965 הוא הקים הרכב נוסף - "the Syn", להקה שפעלה עד שנת 1967 ואחד מהשיאים שלה היה לחמם את "The Jimi Hendrix Experience". 8. הלהקה הזאת התאחדה עם סקווייר במהלך שנות האלפיים ושחררה עימו שני אלבומים – "Original Syn" משנת 2004 ו- "Syndestructible" משנת 2005. 9. את להקת "Yes" הוא הקים יחד עם הזמר Jon Anderson בשנת 1968. 10. הם צירפו אליהם את פיטר בנקס, ביל ברופורד וטוני קיי ושחררו את אלבומם הראשון בשנת 1969. 11. סקווייר הוא החבר היחיד בלהקה שניגן בכל 21 אלבומי האולפן שלה. 12. הוא גם נטל חלק מהותי וחשוב בלחנים של הלהקה ובהרמוניות הווקאליות שלה. 13. את קריירת הסולו שלו החל סקוויר בשנת 1975 עם האלבום המצויין "Fish Out of Water". 14. האלבום הזה כמו גם השיר "The Fish Schindleria Praematurus" מהאלבום "Fregile" של "Yes" משנת 1971, זיכו את סקווייר בכינוי "Fish". 15. בשנת 1981 הצטרף סקוייר לפרויקט "XYZ" שכלל את יוצא "לד זפלין" Jimmy Page, ואת Alan White מתופף "יס". ההרכב הקליט כמה דמואים, אך בסופו של דבר הפרוייקט לא יצא לפועל בשל העובדה ש- Robert Plant סירב להצטרף אליו. שניים משירי יס "Mind Drive" ו- "Can You Imagine?" נולדו בהל העבודה על הפרויקט. 16. סקווייר היה זה שחיבר את Trevor Rabin להרכב המחודש של להקת יס אשר התחיל כלהקת "Cinema" ובסופו של דבר שחרר את האלבום הנמכר 90125. 17. לסקווייר שיתופי פעולה עם מספר אומנים, המשמעותי מביניהם עם סטיב האקט – גיטריסט ג'נסיס שבחלק מאלבומיו הוא התארח. ההקלטה האחרונה של סקוויר עם האקט שוחררה במסגרת אלבומו של האקט משנת 2015 - "Wolflight". 18. השניים שחררו גם בשנת 2012 את האלבום המדהים "A Life Within a Day" תחת השם "Squackett". 19. ב- 19 למאי 2015 הוציאה "Yes" הודעה לפיה סקווייר אובחן כחולה בסרטן הלוקמיה. ב- 27 ליוני 2015 הלך סקווייר לעולמו והוא בן 67. 20. סיגנון נגינתו המאוד ייחודי של סקוויר ואופן נגינתו הסוליסטית על הבס, היוותה השראה לנגני בס רבים וטובים ואף השפיעה באופן מהותי על הדרך בה הכלי הזה נתפס בעיני מוזיקאים. בין האומנים עליהם השפיע סקווייר בנגינתו ניתן למנות את Geddy Lee, Billy Sheehan, Steve Di Giorgio, Steve Harris, Les Claypool, John Myung, Robert DeLeo, John Deacon ועוד ועוד... "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!

המלצת המערכת... והפעם על אלבום מופת של להקה מצויינת, אך לטעמנו לא מספיק ידועה ומוערכת. ב- 27 ליוני 1989 שוחרר "Gretchen Goes to Nebraska", אלבום האולפן השני של "King's X". זה אחד מהאלבומים החשובים בהשפעתו על התפתחות ז'אנר הפרוגרסיב מטאל. אלבום קונספט המגולל סיפור קצר שהגה מתופף הלהקה Jerry Gaskill. אז למי שלא מכיר "King's X" היא פאוור טריו מיוסטון ארה"ב, אשר נוסדה אי שם בשנת 1979 בספרינגפילד מיזורי על-ידי הבסיסט והזמר Doug Pinnick, המתופף Jerry Gaskill והגיטריסט והזמר Ty Tabor. השלושה קראו לעצמם "the Edge" וצירפו את גיטריסט הקצב Dan McCollam אשר זמן קצר לאחר מכן הוחלף על-ידי, Kirk Henderson – חברו של טאבור. הרביעיה נגנה בפאבים כלהקת קאברים שנגנה בעיקר שירי קלאסיק רוק. בשנת 1983 הנדרסון עוזב את הלהקה, ופיניק, גסקיל וטאבור מחליטים להמשיך כשלישייה. הם משנים את שם הלהקה ל- "Sneak Preview" ומשחררים את אלבומם הראשון הנושא את אותו השם, עוד באותה שנה, במימון עצמי ובלייבל עצמאי. ואולם, האלבום הזה לא מצליח לעורר התעניינות והלהקה מוצאת את עצמה ללא אפשרות לשחרר אלבום נוסף ללא מימון של חברת תקליטים. בשנת 1985 הלהקה מעבירה את מרכז פעילותה ליוסטון בניסיון להתחבר לחברת התקליטים "Star Song Records" שמקום מושבה היה ביוסטון. הניסיון הזה לא צלח אולם הלהקה פגשה ביוסטון את Sam Taylor שהיה חבר בהנהלת "ZZ Top". סאם הפך עד מהרה למנהל הלהקה, למפיק ולמנטור שלה, עד כי רבים רואים בו כחבר הרביעי בלהקה. סאם היה זה ששכנע את השלישייה לשנות את שמה ל- "King's X" ואף דחף אותם לשנות את סיגנונם למוזיקה יותר מורכבת ואקספירמנטאלית. בעזרת סאם הצליחה הלהקה לחתום על חוזה עם חברת "Megaforce Records". (Photo: Soundcloud.com) בשנת 1988 משחררת הלהקה, בפעם הראשונה, תחת השם "King's X", את האלבום "Out of the Silent Planet", אשר קיבל את שמו מספר באותו שם של הסופר הבריטי C. S. Lewis. האלבום זכה לשבחים מצד מבקרי המוזיקה, אך גם מאומנים שהעריכו מאוד את הצליל המקורי והסגנון החדש שהלקה הביאה איתה. כך לדוגמא, Rex Brown ו- Dimebag Darrell מלהקת "Pantera" ציינו שזה היה הסאונד שהם חיפשו עבור "פנתרה" וכי באותה תקופה הם הקשיבו לאלבום הזה ללא הפסקה. הדוגמא הזאת ממחישה היטב מדוע בהמשך יצא ל- "King's X" שם של להקה שמעריציה הם אומנים בעצמם. באלבום נושא סיקורנו לקחה הלהקה את הצליל והסגנון הכל-כך ייחודיים שלהם צעד קדימה. השילוב בין הפרוגרסיב הכבד של פאוור טריו אחר - "Rush", יחד עם שירה ששואבת מההרמוניות והמלודיות של "הביטלס", קיבל פה טוויסט נוסף עם תוספת של כלים חדשים כמו סיטאר, dulcimer וחלילים. גם הסגנון המוזיקלי התפתח וקיבל גיוון נוסף, עם שילוב של מוטיבים פסיכדליים, הארד רוק וגוספל מהולים בפרוגרסיב. מבחינה לירית האלבום סובב בגדול סביב נושא דת ונצרות, מה שבהמשך הדרך יביא לקיטלוג הלהקה תחת הז'אנר של "Christian Rock", מהלך שככל הנראה ישפיע על עתידה ויחבל בפרסום ובהצלחה שלה. כך לדוגמא, "Over My Head" הינו שיר שאווירת הגוספל והכנסייה פשוט נוטפת ממנו. את השיר נכתב על-ידי פיניק חמש שנים לפני שהוקלט לאלבום הוא הקליט אותו על קסטה באולפן הביתי שלו וכשהלהקה עברה על חומרים לאלבום הוא נתקל בה. הוא מאוד הופתע שחבריו ללהקה מאוד אהבו אותו. מילות השיר הושפעו מסבתו של פיניק שהביאה את המוזיקה לחייו. פיניק הינו אפרו-אמריקאי וסבתו חשפה אותו בילדותו לשירת גוספל בכנסיה ובבית. פיניק ציין שהמבנה של השיר מושפע מהשיר "Let Love Rule" של Lenny Kravitz. הוא סבר שלשיר של קרביץ יש ווייב של "הביטלס", הוא הולך ונבנה ומתפתח, אבל דווקא כשהוא מגיע לפזמון יש מן סוג של נפילה. הוא ציין שזו הפעם הראשונה בה שמע פזמון אנטי-קליימקסי שעדיין הצליח לעשות את העבודה. בשיר "Pleiades" הלהקה מתעמתת עם העוולות שניתן לעשות בשם הדת ובאופן ספציפי שריפתו של Giordano Bruno, פילוסוף, מתמתיקאי וקוסמולוג איטלקי מהמאה ה- 16 שנשרף רק בשל דעותיו. ביקורת מכיוון אחר ניתן לשמוע בשיר "Mission", שמתייחס לשטיפת המח שמעבירים המטיפים את הצופים בטלוויזיה בשם הנצרות. מעניין לציין ששיר הפתיחה המהפנט של האלבום - "Out of the Silent Planet" זהה לשמו של האלבום הקודם של הלהקה, ובכך נוצר מעין רצף של המשכיות בין שני האלבומים. כותרת השיר והאלבום הגיעה כאמור מכותרת שם ספרו של הסופר הבריטי C. S. Lewis הנושא את אותו השם ומהווה חלק ראשון בטרילוגיית מדע בדיוני שלו. ובכן, שמו של שיר נוסף באלבום - "(The Difference (In the Garden of St. Anne's-on-the-Hill" לקוח מפרק בספר השלישי באותה טרילוגיה אשר נקרא - "That Hideous Strength". האלבום כולל גם את "Summerland", סוג של בלדה עם רצף אקורדים מפורקים קליט, מלודי וסוחף, "Fall on Me" עם ההרמוניות הווקאליות המדהימות, "Don’t Believe It" עם עבודת כלי הקשה המצויינת של גסקיל וצליל הגיטרה החדשניים של טאבור, אשר נשמע בסולו כפי שסאונד הגיטרה של Dimebag Darrell ישמע מספר שנים לאחר מכן, וכמובן "The Burning Down" המדהים שחותם את האלבום ומחזיר אותנו לאותה אווירה בשיר שפתח אותו. האלבום הזה הוא כנראה פסגת היצירה של הלהקה. יצירת מופת שתרמה רבות לפיתוחו של ז'אנר הפרוג-מטאל, ומהווה חוט מקשר בין אלבומי הפרוג של "Rush" משנות השבעים, ליצירות של "Dream Theater" בשנות התשעים ואילך. אלבום עם סאונד וסגנון ייחודיים שהינו בגדר חובה לחובבי הז'אנר. ועכשיו כל מה שנותר לכם הוא להאזין: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כמובן שגם אנחנו לא יודעים מי רצח אותה או מי זו בכלל "אגנתה" ( טוב אנחנו כן זה רק נשמע טוב יותר 😁), למה לעזאזל הלהקה הזו לא החזיקה מעמד יותר מאלבום אחד ומה הקשר בכלל לאלבום "מפלצות התהילה" של "משינה" ??? אז אנחנו ננסה לספר לכם קצת על אחד האלבומים שהיה חלק בלתי נפרד מהרוק הישראלי של שנות ה-90 ועם הזמן הפך לאבן דרך במוזיקה הישראלית. כמו מספר גדול של להקות ישראליות (או בינלאומיות) של שנות ה-90, גם חברי "נושאי המגבעת" היו עשויים מחומר אחר. לא משהו מיינסטרימי או פופי דביק (למרות שיהיו כאלה שיגדירו את המוזיקה שלהם כ"פופ"), ודרך האלבום הזה, שיצא ביוני 1991 והיה היחיד שלה (אם לא נחשיב את "הקסטה" המיתולוגית), אנחנו קצת נכיר את הלהקה שפרצה להצלחה קצרה ב-1991. ישנן כמה עובדות חשובות ומעניינות שאתם צריכים להכיר בשביל להבין את הסיפור של האלבום. דמות חשובה ומעניינת היא קובי אור, שהיה עיתונאי, משורר, מוציא לאור אך בעיקר פילוסוף-רוק, מאוד אהבנו את התואר הזה, אולי בויקיפדיה שיהיה לנו יום אחד יהיה כתוב "פילוסופים של רוק", נא לא לסתות מהסיפור... קובי היה דמות מאוד מפורסמת במוזיקה האלטרנטיבית. כשהיה בן 31, הוא החל להוציא "פנזין" (לכו לויקי לקרוא מה זה) עצמאי בשם "חמור" על מוזיקה וספרות שאותו הוא כתב, ערך ואפילו הדפיס. ה"חמור" יצא בצורה לא סדירה במשך השנים וחולק חינם בחנויות תקליטים בודדות. עשרת הגיליונות הראשונים, מהשנים 1979–1983, נחשבים ליקרי ערך ולפריטי אספנות. יואב קוטנר היה הראשון שדיווח על כתיבתו יוצאת הדופן של קובי והביא לו חשיפה מאוד גדולה. כתיבתו של קובי אופיינה בסגנון מופשט ואסוציאטיבי, השם דגש על ציטוטים והתייחסויות לדת, למוות, להיסטוריה ולפילוסופיה והשפיעה על דור שלם של יוצרים ומבקרים, בהם יוסי בבליקי, בועז כהן, אהד פישוף, גלעד כהנא ועוד רבים אחרים. אם פיספסתם את השם במשפט האחרון אז אתם בטח שואלים את עצמכם, עם כל הכבוד, ויש כבוד (לפחות אנחנו מקווים שיש) מה הקשר לסיקור????? אז רגע לפני שנגיע לזה, נספר על עוד עובדה מעניינת... בשנת 1984 במתנ"ס שבשכונת מוסררה שבירושלים הוקם בית הספר התיכון לאומנויות ע"ש צ'ארלס א' סמית'. בשנת הקמתו מנה בית הספר כ-90 תלמידים, והיו בו שלוש מגמות אמנות. בית הספר שכן בשכונת מוסררה כשלוש שנים. לאחר מכן הוא כבר גדל והתפתח ועבר ליד גן הפעמון שבעיר. במחזור הראשון של אותו בית ספר קטן ואומנותי בירושלים ב-1984 למדו אהד פישוף, אלון כהן וישי אדר. כשהם בני 14 בלבד, השלושה מקימים את "נושאי המגבעת של קובי אור" (כן, אותו קובי אור מהפסקה השלישית). הם מנגנים יחד בהפסקות כשאהד משמש כזמר וגיטריסט, אלון מתופף וישי אדר קלידן. שנה לאחר מכן מצטרף להרכב תמיר אלברט כגיטריסט מוביל וזמר נוסף והארבעה משנים את שם הלהקה ל"נושאי המגבעת". אז מאותו בית הספר, נשרו השלושה מהלימודים מלבד ישי אדר והחזרות של הלהקה נערכו בבית הוריו של פישוף במוצא עילית. פישוף, כהן ואדר עברו להתגורר יחד בירושלים ונהגו לנסוע מדי שבוע לתל אביב כדי לבלות בחנויות תקליטים ולספוג מוזיקה חדשה שתשמש השראה ליצירתם ההולכת ומתגבשת. בשנותיה הראשונות הופיעה הלהקה בעיקר בירושלים בתיאטרון "פרגוד" ובמועדון "אמדיאוס" בכיכר ציון ("מועדון האנדרגראונד"). הלהקה לא הסתפקה במוזיקה לא שגרתית, ושמה דגש על פרפורמנס יצירתי ואוונגרדי. "בהופעה הראשונה קישטנו את הבמה בנייר טואלט ובבובות סמרטוטים עם איבר מין גדול", מספר פישוף. "אנשים חשבו שהשתגענו. למזלנו הקהל היה ברובו חברים שלנו שתמכו והתלהבו מהרעיון הדי פרוע". את הדחיפה הראשונה ברדיו הם קיבלו באותם ימים מיוסי כסיף (אושיית רדיו מפורסמת), שהשמיע אותם בתוכנית "קצת אחרת" שערך ברשת ג'. בשנת 1987 המפיק-אמרגן התל אביבי מוטי שהרבני החל לנהל את הלהקה ולארגן לה הופעות מחוץ לירושלים, את הופעותיהם הם כינו "Live in Beit Shemesh" וגם הקליטו קלטת דמו מיתולוגית בהפקה עצמאית שנמכרה ב"אוזן השלישית" עוד כשהיתה ממוקמת ברחוב שינקין. באחד הראיונות מוטי סיפר שההופעות של הלהקה היו אטרקציה, "לאהד הייתה כריזמה מחשמלת, אלברט היה מופיע בתחתונים ולפעמים היה קורע את מיתרי הגיטרה ומנגן סולואים מטורפים עם שני מיתרים. זה היה קסם בלתי מוסבר". בשנת 1988 מתכנסים חברי הלהקה באולפן הביתי של חזי דוידיאן בתל אביב (חבר להקת "מע"צ" ששימש כמנטור ללהקה), מקליטים את "הקסטה" תחת הפקתו של חזי ומוציאים אותה תחת הלייבל "האוזן השלישית". הקסטה (שהפכה למוצר קאלט נדיר) נמכרה בכ-1,500 עותקים, וכללה בין השאר את השירים: "קול של אלוהים אחר", "ביקור בהר" ו"נושאי המגבעת". הלחנים נכתבו על ידי כל חברי הלהקה במשותף ואת רוב הטקסטים לשירים כתב פישוף, מלבד שיר אחד "האלוהים שלי עייף" שנכתב על ידי אמיר זידנר, חבר של פישוף ממוצא עילית. אמיר נהרג בהתפוצצות מטען צד כשהיה בטנק בדרום לבנון ב- 1988. השיר "ביקור בהר" נכתב לזכרו. סיבוב ההופעות של הלהקה באותה עת נקרא "אל תדאגו בקשר לממשלה". (Photo: Eran Bendhaim) ראשית שנות ה-90 כפי שאתם יודעים, לא רק בארה"ב אלא גם בארץ הייתה אחת מתקופות הזהב הבולטות של הרוק הישראלי. להקות צעירות חדשות, חלקן בועטות, חלקן מלטפות, חלקן כובשות את המיינסטרים וחלקן יוצרות שוליים כבשו את הארץ כמו "מגפה", "אבטיפוס", "מופע הארנבות של ד"ר קספר", "איפה הילד?", "זקני צפת", "תערובת אסקוט", "היהודים", "רוקפור" ועוד ועוד ועוד. אז גם ההרכב הצעיר הזה בסוף מקבל את תשומת הלב המגיעה לו... באותה תקופה הופיעה הלהקה גם בתל אביב, בעיקר במועדון "הפינגווין" הנודע, כשלאחת ההופעות הזדמן המוזיקאי שלומי ברכה מלהקת משינה. הוא הרגיש מיד שמה שהוא רואה ושומע לא נראה כמוהו בארץ, וזה הדהים אותו. ברכה שזיהה מיד את הפוטנציאל, החליט לשדך את הלהקה לחברת התקליטים הד ארצי במטרה להפיק להם אלבום. אבל זה לא קרה כל כך מהר... ורק לאחר שנה של מאמצים מצד שלומי ומוטי ומשא ומתן מתיש, חותם ההרכב הצעיר והמחתרתי בלייבל הגדול של אותה תקופה "הד ארצי" (אגב, הלייבל שאסף לעצמו את כל אותן להקות רוק). כשבאותה שנה ישי אדר עוזב את הלהקה בשל גיוס לצה"ל ואת מקומו תופס נגן הבס אדם הורוביץ כשבנוסף ומאוחר יותר באותה שנה מצטרף ללהקה הגיטריסט רם אוריון. בהמשך הדרך יעידו חברי הלהקה שלחתום בהד ארצי הייתה הטעות הכי גדולה שלהם שאפילו הביאה בסופו של דבר לפירוק הלהקה. עם החתימה בלייבל הגדול, ההרכב מתחיל לעבוד על אלבום הבכורה שלו ושלומי ברכה לוקח את מושכות המפיק המוזיקלי. כן כן שלומי, שמגיע היישר מהשיא של משינה שרק באותה שנה מוציאים את האלבום "העמותה לחקר התמותה" שזוכה להצלחה אדירה. העבודה על האלבום עובדת לשני הכיוונים, כששלומי מנסה ליצוק את החומר השונה והמיוחד של ההרכב הצעיר לתוך שירים מלוטשים שניתנים להשמעה ומצד שני הצעירים חושפים את שלומי לסאונד בוסרי, מחוספס ושונה מכל מה שהוא הכיר עד לאותו רגע. שלומי העיד שהעבודה עם "נושאי המגבעת" פשוט פתחה לו את הראש. הוא התחיל להאזין למוזיקה אחרת, שונה ומגוונת וזה מה שהוליד בעצם את "מפלצות התהילה", אלבום שהיה רחוק שנות אור בסגנון שלו מחקר התמותה אך התאים כמו כפפה למה שהתרחש במוזיקה באותה תקופה. אבל זה לא היה כל כך פשוט, או בעצם זה יותר נכון לומר שזה היה סיוט מתמשך!! בינואר 1991 כשברקע סדאם חוסיין מאיים על השמדת מדינת ישראל, עם שלומי ברכה כמפיק מוזיקלי ותמיכה מאחד הלייבלים הגדולים בארץ נכנסת הלהקה לאולפן ההקלטות "המון" ברמת גן כדי לעבוד על אלבום הבכורה הרשמי שלה. באחד הראיונות סיפר אוהד שהחוויה באולפן הייתה נוראית!! חברי הלהקה היו אנשים רעשניים ודעתניים שלא סותמים את הפה סיפר תמיר, יעקב מורנו שהיה הטכנאי לא היה רגיל לעבוד כך והוא גם לא ממש האמין במה שהלהקה עושה וזה מאוד עיצבן אותו, אז שלומי כל הזמן היה צריך להרגיע אותו כל הזמן. חברי הלהקה סיפרו שהייתה תחושה של מונה דופק ולא הוואי יצירתי במיוחד, כולם רבו כל הזמן וזה הרגיש שיש אובדן שליטה אומנותי. אך עם כל הבלגן האלבום הוקלט במשך יומיים בלבד!! הלהק הכינו את החומרים בבית לפני ההקלטות והגיעו לאולפן להקליט, כל שיר לקח בערך שלוש-ארבי שעות, רוב הזמן בוזבז על מריבות בין שלומי ומורנו שניסו לגרום להם להישמע גדולים אל מול הרצון של הלהקה להיצמד לסאונד ולצורה שבה הם ניגנו. ואכן ב-27 ביוני 1991 יוצא אלבום הבכורה "מי רצח את אגנתה פאלסקוג". אהההה כן, אגנתה פלאסקוב, הוא שיבוש השם של "אנייטה פלטסקוג" שהיא הזמרת השוודית המפורסמת מלהקת "אבבא" הרכב הפופ השוודי המצליח ביותר בכל הזמנים. האלבום כולל גרסאות מחודשות לשירים ישנים של הלהקה שיצאו קודם לכן בקלטות (כמו "Live in בית שמש" ו"מתנה לחג") וגם שירים חדשים. רוב שירי האלבום נכתבו על ידי אהד פישוף, "בום וטראח" ו"פיקציה" נכתבו על ידי אדם הורוביץ ו"אני טקסט פוליטי?" נכתב על ידי אהד פישוף במשותף עם רותי אשורי. את המוזיקה כתבו כל חברי הלהקה. את יציאת האלבום הקדימו ארבעה סינגלים: "הבא בתור הוא סוס", "לייב אין בית שמש" (שהופיע גם ב"קסטה") והוקלט בגרסה חדשה, "איש, קופה ומשאית" ו״אני טקסט פוליטי?" (גם הוא בגרסה חדשה). בהמשך יצאו עוד ארבעה סינגלים ("זיפים", "בום וטראח", "מתנה לחג" ו״פיקציה"). האלבום הניב מספר להיטים, בהם "הבא בתור הוא סוס", "אני טקסט פוליטי", "מתנה לחג" ו"נגד כיוון הזיפים" ובעקבותיו יצאה הלהקה לסיבוב הופעות ברחבי הארץ, כולל הופעה בבמה המרכזית ב"פסטיבל ערד" בקיץ 1991. למרות סיבוב ההופעות המצליח וההשמעות הרבות ברדיו, האלבום לא ממש מצליח ואף נחשב לכשלון. בזמן ששאר הלהקות הצעירות מוכרות עשרות אלפי עותקים, פלאסקוג מצליח למכרו חמשת אלפים בלבד. את ההצלחה הגדולה שלו והפיכתו לאבן דרך ברוק הישראלי מקבל האלבום רק בתחילת שנות ה-2000 שבו הוא מגיע למעמד אלבום זהב. הסוף כבר החל להתבשל... בסוף שנת 1991 כשהחברים מתחילים לעבוד על האלבום הבא שלהם, מתעוררות מחלוקות בין חברי הלהקה לגבי הכיוון המוזיקלי. מה שיצר את הסאונד והטקסטים הכל כך מיוחדים ושונים הוא זה שגם הביא לפירוקה. כל אחד מחברי הלהקה מגיע עם רעיונות מטורפים משלו והפעם הם לא מצליחים לרתך את הכל ביחד, פישוף העיד באחד הראיונות שזו הייתה המהות של הלהקה "לכל האורך הסיפור היה דיסהרמוני, היתה בו איזושהי חוסר אפשרות להגיע להבנה, לתקשורת, זה היה כל הזמן דיסוננסי וצורם". מוטי סיפר שההצלחה הרסה אותם והאגו חיסל אותם, כולם רבו עם כולם והוא לא ידע איך לפתור את זה "כולם מוכשרים, והמרדף אחר ההצלחה והתהילה לצד האגו סנוורו אותם". ההופעה האחרונה של הלהקה נערכה במועדון "ליקוויד" בתל אביב, ב-22 בנובמבר 1991. לאחר הפרוק התפצלה הלהקה לשני הרכבים: הראשון נקרא "הבא בתור הוא כלום" וכלל את פישוף, רם אוריון, וישי אדר (שחזר להרכב), שקיימו מספר הופעות פרידה בשם זה, בהם ביצעו גרסאות אלקטרוניות־תעשייתיות לשירי הלהקה. פישוף ואוריון נשארו חברים בלהקת "הפה והטלפיים" ומקפידים להוציא תקליט כל שש שנים, בהתאם ל"קוד" שקבעו לעצמם. החלק השני של הלהקה, ששמר על שמו המקורי, הקליט עם צביקה פיק את תקליט ה"קאמבק" שלו ויצא עם פיק לסיבוב הופעות, שנקרא "צביקה פיק ונושאי המגבעת". סיבוב ההופעות זכה להצלחה והמשיך כשנה וחצי, שבמהלכו הצטרפו אליו המתופף של "דורלקס סדלקס" וענבל פרלמוטר. במהלך סיבוב ההופעות הקליטו חברי הלהקה בשיתוף עם פיק גרסאות חדשות לכמה משיריו, ששלושה מהם יצאו כתקליטי שדרים, בהם "לגור איתו", ו"שיר הפריחה" המפורסמים. (Photo: Yitzhak Elharar) בשנת 1996 יצא האלבום "נושאי המגבעת", את האלבום הוציא מוטי שהרבני (שחווה משבר כלכלי עמוק בעקבות פירוק הלהקה) ונכללו בו שירים מתקופות שונות של הלהקה, בעיקר שירים שיצאו קודם לכן רק בקלטות. שלושה מהשירים באלבום הופיעו גם באלבום מי רצח את אגנתה פאלסקוג, אך בגרסה שונה, ושבעה שירים נלקחו מה"קסטה". שני השירים הפותחים את האלבום, כמו גם השיר "חומר חדש", הוקלטו בצוותא במהלך בסיבוב ההופעות האחרון של הלהקה בשנת 1992. השיר "רדיו" הוקלט בהופעה חיה ב"רוקסן" באוגוסט 1991. ב-26 בדצמבר 2013 התאחדו ארבעת חברי ההרכב המקורי לראשונה, לכבוד ההוצאה המחודשת של הקסטה הראשונה בלייבל אנובה, לראשונה בפורמט דיגיטלי. בדצמבר 2015, יצאה הקסטה כתקליט ויניל באישור הלהקה, לאחר שקודם לכן יצא ללא אישור ובתגובה קראו לציבור לא לרכוש אותה. בשנת 2018 יצאו אלברט ואוריון, בליווי נגנים נוספים, לסיבוב הופעות מיוחד לרגל 30 שנה לצאת הקסטה. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-, 27 ליוני 1970, אירע מאורע היסטורי ומהותי בהיסטוריה של להקת "Queen". (Photo: Flickr.com) פרדי בולסרה (Freddie Mercury) עולה בפעם הראשונה על הבמה עם חברי להקת "Queen" שנקראה עד אז "Smile". הלהקה מנתה אז את Brian May על הגיטרה, Roger Taylor על התופים, Freddie Bulsara בשירה ו- Mike Grose על הבס. גרוס החליף את הבסיסט/זמר הקודם של הלהקה Tim Staffell, אשר עזב והצטרף ללהקה בשם Humpy Bong. המופע ההיסטורי הזה אשר התרחש כאמור ב- 27 ליוני 1970, קרה בבניין העירייה של העיר Truro שבמחוז Cornwall באנגליה, אשר בהמשך יהפוך לאולם "Hall For Cornwall". המתופף Roger Taylor היה בן העיר טרורו, אליה עבר יחד עם משפחתו בעודו בן 7. מי שאירגנה את המופע היתה אימו של Roger Taylor. מדובר במופע צדקה של הצלב האדום שנערך בפני כ- 200 איש וחברי הלהקה השתכרו בגינו 50 פאונד כל אחד, סכום יפה לתקופה ולנסיבות. אימו של Roger Taylor פרסמה שתי מודעות בעיתון ברייטון בכדי לקדם את ההופעה. המודעות פורסמו אומנם עדיין עם שם הלהקה כ- Smile, אך ממש לפני ההופעה כבר החליטו חברי הלהקה לעלות לבמה עם השם "Queen" לאחר התעקשותו של פרדי. המופע נפתח עם "Stone Cold Crazy" אשר 4 שנים מאוחר יותר יהיה חלק מאלבומה השלישי של הלהקה "Sheer Heart Attack". שאר השירים במופע היו עירבוב של חומר מקורי כמו "Father to Son" שישוחרר מאוחר יותר באלבום "Queen II", יחד עם גירסאות כיסוי לשירי Little Richard. בריאן מיי ציין אחר כך שלאור האופי של המופע הם נגנו יותר גרסאות כיסוי מאשר חומר מקורי. אנשים בקהל יספרו שההופעה של פרדי היתה אדירה, זה נשמע כאילו הוא עושה את זה כבר שנים. היתה לו נוכחות בימתית אדירה וכריזמה נשפכת שסחפה את הלהקה קדימה. רוג'ר טיילור ציין שנים לאחר מכן שאימו שאירגנה את המופע היתה פשוט בהלם מהביצועים של פרדי. היה לו קול אדיר והוא אפילו עדיין לא פיתח באותה תקופה את טכניקת השירה המוכרת והעוצמתית שלו. גרוס יוחלף בהמשך על-ידי John Deacon, פרדי בולסרה ישנה עד מהרה את שם משפחתו ל- Mercury וכל השאר היסטוריה. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

לא כל יום אנחנו מספרים לכם על חיבור מטאורי בין שני אמנים גדולים, משני דורות שונים ומשני קצוות הקשת המוזיקלית. נדירים גם המקרים שחיבור שכזה, עד שהוא כבר קורה, יהיה פורה ויוליד אלבום מלא, סינגל כפול, ואפילו סיבוב הופעות משותף. זהו סיפורו של האלבום "Mirror Ball", אלבום האולפן ה- 21 של Neil Young אשר שוחרר ב-27 ליוני 1995, ואשר בו שיתפו פעולה חברי להקת "Pearl Jam" עם ניל יאנג. הסיפור שלנו מתחיל בשנת 1993, כשלהקת פרל ג'אם היתה בעיצומו של סיבוב ההופעות לאלבום "Vs." "פרל ג'אם" שימשה במהלך אותה תקופה גם כמופע הפותח של Neil Young בהופעות שלו. ההערצה של חברי "פרל ג'אם" לניל יאנג היתה ידועה. זה לא סוד שלהקות בסצנת הגראנג' הושפעו ממנו והעריצו אותו, אך מסתבר שההערצה הזאת היתה הדדית. Neil Young המכונה "סנדק הגראנג'" נהג להעלות את חברי "פרל ג'אם" לבמה במהלך ההדרנים, בכדי לבצע איתו את השיר "Rockin’ in the Free World". זה עבד כל-כך טוב שלכולם היה ברור שההערצה ההדדית הזאת תניב בסופו של דבר יצירה משותפת, אך זה לא הסתדר עם לוח הזמנים העמוס של שני הצדדים. בסופו של דבר, נפתח לצדדים חלון הזדמנויות צר בראשית שנת 1995 והם החליטו לנצל אותו בצורה המיטבית. 11 ימים לאחר שהופיע עם חברי "פרל ג'אם" במופע צדקה בוושינגטון, טס Neil Young לסיאטל ומתייצב באולפן ההקלטות המפורסם "Bad Animals", שם הוקלטו בין היתר אלבומים כמו "Superunknown" של סאונדגארדן, "Above" של "מד סיזן" ו- "Vitalogy" של "פרל ג'אם". ההקלטות נערכו במשך ארבעה ימים בלבד, בסוף חודש ינואר 1995 ובראשית חודש פברואר. יאנג ציין שלמעט שני שירים "Act of Love" ו- "Song X", כל יתר השירים נכתבו במהלך אותם ארבעה ימי ההקלטות. כל השירים באלבום נכתבו על-ידי יאנג למעט "Peace and Love" שנכתב בשיתוף עם Eddie Vedder, כך שלמעשה מדובר באלבום של יאנג עם פרל ג'אם שמשמשת כלהקת הליווי שלו, בדומה ל- "Crazy Horse". יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שחברי להקת "פרל ג'אם" הם אלה שהיו אחראים על הסאונד, הסגנון המוזיקלי והאווירה הכללית של האלבום, ובכך תרמו לא מעט לתוצאה הסופית. האלבום הוקלט כמעט כולו בלייב וללא תעלולי הפקה מיוחדים. הצליל מאוד בוסרי ומחוספס, עם לא מעט פידבקים של גיטרות ודיבורים של החברים לפני ואחרי השירים, ממש תחושה של הופעה ולא של אלבום. אדי וודר לא היה נוכח כמעט בהקלטות בשל העובדה שבאותה עת היה נתון למעקב של מטרידן סדרתי, ולא עזב כמעט את ביתו. במהלך הסשנים להקלטת האלבום נכתבו שני שירים נוספים על-ידי Eddie Vedder, אשר לא מצאו את דרכם לאלבום עצמו: "I Got Id" ו- "Long Road". השירים הללו יצאו בסופו של דבר כדאבל סינגל של "פרל ג'אם" העונה לשם "Merkin Ball", אשר יצא גם הוא בשנת 1995. הסיבה ששני השירים הללו לא נכנסו לאלבום נעוצה כנראה בעובדה שבכל זאת מדובר באלבום של ניל יאנג ולא ביצירה משותפת, ולכן ההפרדה בין השירים היתה מחויבת המציאות. עם זאת, כשם ש"פרל ג'אם" שימשה כלהקה המלווה של יאנג באלבום, ניל יאנג מחזיר כאן טובה ומלווה את פרל ג'אם בשני השירים הללו, כך שאפשר להתייחס לכל 13 השירים מהאלבום ומהסינגל הכפול כמקשה אחת. לאחר הוצאת האלבום יצאו Neil Young ו"פרל ג'אם" (מינוס Eddie Vedder ופלוס מפיק האלבום Brendan O'Brien שניגן על קלידים) יצאו לסיבוב הופעות קצר באירופה. במהלך סיבוב ההופעות ההוא זכינו לראות אותם גם כאן בישראל, בבריכת הסולטן ובקיסריה. היינו שם בירושלים באותו ליל קיץ חם, יום אחרי הפיגוע המזוויע בקו 26 בירושלים, ולאחר מופע חימום ממש לא קשור של רונית שחר. חזינו בחיבור המיוחד הזה בין שני דורות, הוותיק בחולצה המשובצת והצעירים במכנסי הברמודה, חולקים במה אחת בשם המוזיקה. אגב, החיבור המיוחד הזה נמשך גם לאחר סיבוב ההופעות, שכן השותפות עם יאנג השפיעה על הסאונד של פרל ג'אם בהמשך דרכה. ניצנים לכך ניתן למצוא כבר באלבומה הבא של הלהקה "No Code" שיצא בשנת 1996. הקשיבו לדוגמא לשירים "Red Mosquito” ו- “Smile" ותשמעו בהם את ההשפעות הברורות של יאנג, בעיקר בנגינת המפוחית בשיר האחרון. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 26 ליוני 1990 שחררה "Sonic Youth" את אלבומה השישי "Goo". האלבום כלל שינוי בצליל של הלהקה והתרחקות מסוימת מסגנון ה- No Wave שאפיין אותה. זה אולי האלבום הכי נגיש של הלהקה, עם צליל נקי ומעובד יותר מזה שהיה ללהקה עד כה. האלבום שילב ז'אנרים כמו נויז, פופ, פסיכדליה ואפלו קצת ראפ, (Chuck D מלהקת "Public Enemy" מתארח בשיר "Kool Thing"). באלבום מתארחים גם אמנים נספים כגון J. Mascis מ"דינוזאור ג'וניור" ודון פלמינג. בעקבות הצלחת האלבום "Daydream Nation" משנת 1988, יצאו "סוניק יות'" יצאו לסיבוב הופעות גדול בשיתוף נירוונה (שהיתה אז בראשית דרכה) וניל יאנג. סיבוב ההופעות הזה הביא ללהקה את חוזה ההקלטות המיוחל עם Geffen שיסייע לה לפרוץ החוצה להצלחה עולמית. למרות הפיכת הצליל של הלהקה לנגיש יותר (בסיוע חברת התקליטים), הצליחה "סוניק יות'" לשמור על הזהות שלה. השפעות הפוסט-פאנק ולעיתים גם ה"אוונגרד", שמתכתב עם ה"וולווט אנדרגראונד" (אפילו בעטיפת האלבום), קיימים גם באלבום הזה, למרות ההפקה "הידידותית". הצליל המחוספס והבוסרי מהאלבומים הקודמים נשמע עדיין בשירים כמו "Cinderella’s Big Score" ו- "Mary-Chris". נגיעות הדארק המוכרות בולטות בשיר "Song For Karen", שיר על קארן קרפנטר מה"קרפנטרס" שמתה מאנורקסיה, והחדשנות והניסיוניות שהיוו את סימן ההיכר של הלהקה מצויים בין היתר בשיר "Scooter And Jinx". אגב, מעניין לציין שמספר שנים לאחר מכן "סוניק יות'" ישלימו את המחווה לקארן קרפנטר עם גירסת כיסוי לשיר "Superstar" שנכלל בפסקול הסרט "Juno". אין ספק שהאלבום הזה היווה נדבך חשוב ומהותי בחדירה של המוסיקה האלטרנטיבית לכיוון המיינסטרים, מהלך אשר יתפרץ במלוא עוצמתו שנה לאחר מכן. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 26 ביוני 1970 הוציאו "Free" את אלבומם "Fire and Water" !! זהו אלבומה השלישי של הלהקה ואלבום הפריצה שלה שזכה להצלחה מסחרית אדירה. האלבום שהצליח להכניס אותם לרשימת האמנים המובילה שהופיעו בפסטיבל "האי וייט" באוגוסט של אותה השנה, בפני למעלה מ -600,000 איש. מי לא זוכר את הקליפ של המגה-להיט "All Right Now" שצולם באותה הופעה מיתולוגית. אז למי שלא מכיר את "Free", מדובר בלהקת הארד-רוק / בלוז-רוק שהוקמה בשנת 1968 על ידי הגיטריסט Paul Kossoff שהגיע מלהקת "Black Cat Bones" והזמר Paul Rodgers. השניים הוסיפו את המתופף Simon Kirke והבסיסט Andy Fraser מה- John Mayall's Bluesbreakers, אליהם הוא הצטרף כשהיה בן 15 בלבד. הם הקליטו את אלבומם הראשון - "Tons of Sobs" בסוף שנת 1968 והוא שוחרר במרץ 1969. הם היו ממש צעירים וחסרי ניסיון, כולם מתחת לגיל 20, כשאנדי פרייזר היה אז רק בן 16, וזה מורגש בתוצאות. האלבום לא הצליח לעורר תשובה מצד הקהל והמבקרים. למרות שהאלבום השני הנושא את שם הלהקה - "Free" יצא רק כמה חודשים אחר כך, אפשר היה כבר להרגיש את ההבדל, במיוחד בקולו של פול רוג'רס שנשמע כמו שילוב של קולו של James Brown עם העומק של Robert Plant והצרידות של Rod Stewart. שינוי משמעותי נוסף היה באיכות החומר, שנכתב כמעט לחלוטין על ידי רוג'רס והבסיסט פרייזר שלמדו מוסיקה קלאסית וידעו גם לנגן בפסנתר. יחד עם זאת, גם אלבום זה לא עורר שום עניין משמעותי, וגם לא נכנס למצעדים. בינואר 1970, "Free" פתחה את העשור באולפן ההקלטות Trident בלונדון, לשם נכנסו לצורך הקלטת אלבומם השלישי. הם מחליטים לעשות שינוי ולראשונה להפיק את האלבום בעצמם. הם ידעו שהם צריכים "להיט" הפעם. אחרי שני אלבומים שלא הצליחו להמריא באמת, היה להם ברור שאם הם לא יצליחו לייצר להיט רציני, גורלם נחרץ ואף חברת תקליטים לא תהיה מעוניינת להמשיך ולממן אותם. ההזדמנות להפיק את ה"להיט "אליו כל-כך ייחלו, הגיעה דווקא לאחר הופעתה הכושלת של הלהקה בדורהאם אנגליה. המתופף סיימון קירק נזכר שהם ירדו מהבמה למשמע צעדיהם מכיוון שהקהל אפילו לא מחא כפיים. הם נכנסו לחדר ההלבשה והבינו שהם זקוקים נואשות לשיר רוק טוב שבעזרתו הם יכולים לסיים את הופעותיהם. וכך לפתע, ההשראה נפלה על הבסיסט הצעיר אנדי פרייזר והוא התחיל לרקוד בזמן ששר את המשפט "All Right Now". קירק ציין כי השיר כולו נכתב באותו חדר הלבשה תוך עשר דקות. השיר "All Right Now" זכה להצלחה מטאורית וזינק היישר למקום הראשון במצעדים ביותר מ -20 מדינות שונות. זהו אחד מהימנוני הרוק הגדולים בכל הזמנים שיש לו מקום של כבוד לצד המנונים גדולים אחרים כמו "Smoke On The Water", "Satisfaction", "Love Lotta Love" ועוד. בשנת 2006, ארגון זכויות האמנים האמריקאי BMI הודיע ​​כי השיר הושמע למעלה מ -3,000,000 פעמים בתחנות הרדיו מאז צאתו לאור. תעשו את המתמטיקה בעצמכם, זה אומר שהשיר הזה הושמע 10 פעמים בשעה, כל יום, כל חודש, במשך 26 שנים !!! השיר הזה כמובן הציל את "Free" מאבדון, אך הוא זה שהוביל בסופו של דבר גם לחיסולה. הלהקה לא הצליחה לשחזר להיט כה גדול ובסופו של דבר זה הוביל להתפרקותם לאחר שנתיים ושני אלבומי אולפן. גם היום, יותר מ -50 שנה לאחר צאתו, ניתן לשמוע ב- "Fire and Water" את התעוזה והחידוש שהלהקה הביאה איתה. בשונה מלהקות הבלוז-רוק/הארד-רוק האנגליות שהופיעו באותה תקופה, כמו "Cream", "Blind Faith" , Derek and the Dominos", להקת "Free" ידעה לשלב נשמה וגרוב במוזיקה שלהם, אשר היו חסרים ללהקות האחרות. האזינו לשיר הנושא "Fire and Water" שפול רוג'רס ציין שכתב מתוך מחשבה שזמר נשמה יצטרך לשיר אותו. הוא ציין שכאשר כתב אותו, במהלך סיבוב ההופעות של הלהקה בארצות הברית בו חיממו את "Blind Faith", הוא הרגיש סלי סטון וג'יימס בראון נכחו למעשה בחדר, אך ברור שהוא הכי קרוב שם לווילסון פיקט שגם שחרר גרסת כיסוי לשיר שנה לאחר מכן. נגינת הגיטרה בשיר הזה הינה גאונות של פשטות, פשוט זהב טהור. הקטע "Mr. Big" נכתב על ידי כל ארבעת חברי הלהקה. שיר נהדר שמציג את הכישרון של כל אחד מחברי הלהקה. הסולו המדהים של קוסוף על סף הפידבק והבס האכזרי של פרייזר עם התיפוף המדויק של קירק - א-לה Charlie Watts, מוכיחים עד כמה החבר'ה האלה מוכשרים. השיר נתן השראה לשמה של להקת הרוק האמריקאית "Mr. Big", שאף ביצעה גרסת כיסוי שלו, שנכנסה לאלבומה השלישי מ -1993 - "Mr. Big". השיר "Remember" יכול היה בקלות להיות חלק מהרפרטואר של Rod Stewart and the Faces. שיר געגועים, שנכתב על ידי רודג'רס ופרייזר בדירתו של פרייזר לאחר שפול עבר לגור בה. זוהי גרסה מחודשת של Outtake מהאלבום הראשון של הלהקה בשם "Woman by the Sea". ואיך אפשר בלי להזכיר את בלדות הבלוז-סול "Heavy Load" עם הנגינה בפסנתר של פרייזר, "Don’t Say You Love Me" המהפנט ו- "Oh I Wept" שהגיטריסט פול קוסוף הוביל את כתיבתו. עכשיו מה שנשאר זה להאזין לאלבום המדהים הזה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 26 ליוני, 1974, הוציאה "Bad Company" את אלבום הבכורה שלה הקרוי על שמה. האלבום הזה הוא קלאסיקה נצחית שמציגה את העוצמה והכישרון של הסופרגרופ האדיר "Bad Company". האלבום, שהופק על ידי הלהקה עצמה לצד Ron Nevison האגדי, הוא בית ספר לבלוז רוק והארד רוק, המתאפיין בשירה מלאת הנשמה של Paul Rodgers, בריפי הגיטרה המחוספסים של Mick Ralphs, בתיפוף המוצק של Simon Kirke, ותווי הבס העמוקים של Boz Burrell. הסיפור של הקמת "Bad Company" מסקרן ממש כמו המוזיקה שלהם. הלהקה הוקמה ב-18 בינואר 1973 על ידי Paul Rodgers ו- Simon Kirke, שניהם חברים לשעבר בלהקה עטורת השבחים "Free". הקול העוצמתי של רודג'רס והתיפוף הדינמי של קירק כבר הקנו להם מקום בתולדות הרוק, אבל הם חיפשו כיוון חדש לאחר פירוקה של "Free". הם איחדו כוחות עם Mick Ralphs, הגיטריסט וכותב השירים הראשי של "Mott the Hoople", ועם Boz Burrell, נגן הבס של "King Crimson". השילוב האדיר הזה של כישרון וניסיון, שאיחד אומנים שהגיעו מרקעי מוזיקה שונים התברר כמתכון להצלחה, וכך נולדה לה "Bad Company". את שמה קיבלה הלהקה בהשראת מערבון של Jeff Bridges משנת 1972 באותו השם, אשר גם שיקף את הרוח המרדנית ואת הפוזה שהלהקה רצתה לשדר. הכימיה בין החברים הייתה מיידית, והכבוד ההדדי שלהם זה ליכולות המוזיקליות של זה הניח את הבסיס למה שיהפוך לאחד ההרכבים האדירים של הרוק. האלבום הוקלט ב"Headley Grange", האחוזה בה "Led Zeppelin" עשתה שימוש כאולפן. "Bad Company" הוחתמה בלייבל "Swan Song" של "Zeppelin" באותו זמן בו "לד זפלין" עבדה על האלבום "Physical Graffiti" ב-"Headley Grange". "לד זפלין" נאלצה לעזוב את האחוזה בהתאם להוראת המנהל שלהם, פיטר גרנט, כדי לאפשר ל- "Bad Company" להקליט שם תוך שימוש באותו סט-אפ בדיוק ויחד עם Ron Nevison, שעבד על "Physical Graffiti", בתור מהנדס. האלבום נפתח עם ההמנון "Can't Get Enough", פתיחה מושלמת שמציגה לנו את הסאונד הכל-כך ייחודי של הלהקה. הריף האיקוני של Mick Ralphs וההגשה הנלהבת של Paul Rodgers הופכים את הרצועה הזו לקלאסיקה מיידית. זה שיר על תשוקה שאינה יודעת שובע ולוכדת את האנרגיה חסרת המעצורים של הלהקה. זהו הסינגל הראשון שלהם והלהיט הגדול ביותר שלהם, שנחשב לשיר הפופולרי ביותר שלהם, אשר הקרדיט ליצירת הסאונד הייחודי שלו מיוחס לגיטריסט Mick Ralphs, שדאג לכוון את הגיטרה שלו בכיוון C פתוח (C-C-G-C-E-C). הקטע השני "Rock Steady", כשמו כן האו. שיר ששומר על המומנטום עם קצב הנהיגה והפזמון המדבק שלו. הפלירטוט בין הגיטרה של ראלף לבס של בורל יוצרים גרוב שפשוט קשה לעמוד בפניו. ואז מגיע "Ready for Love" האדיר ומאט את העניינים, עם בלדה מלאת נשמה שנכתבה במקור על ידי ראלף עבור "Mott the Hoople" ויצאה לאור לראשונה באלבומם "All the Young Dudes" משנת 1972. הגרסה של "Bad Company" מעודנת יותר, טעונה בהמון "נשמה", ומציגה את יכולתו של רודג'רס להעביר תחושות של עומק ורגש. ל- "Don't Let Me Down" (לא זה של "הביטלס") יש פזמון קליט עם קולות רקע בסגנון "גוספל". זה שיר בלוז קלאסי הורס, עם סולו סקסופון (וגיטרה) שמדבר על חוסן וחוזקה, נושאים שתמיד מצליחים לרגש. שיר הנושא, "Bad Company", הוא אפוס בוער שהפך לאחד מהשירים שמגדירים את הסאונד והסגנון של הלהקה. עם המילים המרתקות והנגינה העוצמתית שלו, הוא מספר את סיפורו של עריק המחפש גאולה. הביצועים הווקאליים של רודג'רס כאן ראויים לציון במיוחד, ומשדרים תחושה של התרסה והתבוננות פנימית כאחד. השיר נכתב במשותף על ידי הסולן Paul Rodgers והמתופף Simon Kirke, והרעיון שלו מגיע מספר על מוסר ויקטוריאני ובהשראת המערבון של ג'ף ברידג'ס משנת 1972 באותו השם. ואכן לשיר הזה יש ווייבים חזקים של "מערבון". הלהקה ממשיכה לחקור את הסודות הקסומים של הבלוז-רוק עם "The Way I Choose", רצועה שמדגישה את הרבגוניות של הלהקה וכוללת הופעת אורח של Mel Collins בסקסופון. האווירה הרכה של השיר והמילים המופנמות מספקות ניגוד יפה לרצועות הקשוחות יותר של האלבום. אחריו מגיע "Movin' On" הוא עוד "רוקר" אנרגטי, עם קצב טוב ומסר מרומם שדוחף אותנו לקום על הרגליים ולהמשיך הלאה למרות הקשיים והמכשולים. עדות נוספת להשקפת העולם של הלהקה, לאופטימיות שלה ולנחישותה. מי שיאזין לשירה במהלך הבתים בוודאי ייזכר בלחן של "תנו לי רוקנרול" של להקת "תיסלם" שלנו, הלקוח מהאלבום "רדיו חזק". האלבום נסגר עם "Seagull", בלדה אקוסטית שמציגה את הצד הרך יותר של הלהקה. הפריטה העדינה והמילים המופנמות יוצרות סיום שליו ומהורהר לאלבום המחוספס ועתיר האנרגיה. Paul Rodgers אמר בראיון ל"Classic Rock Revisited" את הדברים הבאים: "Every song that we have done has it's own story. 'Seagull' was written sitting on the beach. Music is about atmosphere. The best way to create the atmosphere is to actually be there". אלבום הבכורה של "Bad Company" הוא נקודת ציון חשובה בתולדות הרוק. השילוב של בלוז, הארד רוק ובלדות מלאות נשמה עמד היטב במבחן הזמן והשפיע על אינספור להקות ומוזיקאים. הכימיה בין החברים מורגשת, וכישרונותיהם המשולבים יוצרים צליל עוצמתי וניואנסי כאחד. אלבום חובה להאזנה לכל חובב רוק והזמנות מעולה להיכרות מושלמת עם המורשת המתמשכת של "Bad Company". להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר