ב- 22 למאי 1993 עלתה "Guns N' Roses" בפעם הראשונה על במת פארק הירקון בתל אביב. ההתרגשות לפני ההופעה היתה אדירה. קיבלנו את הלהקה בשיא תהילתה, בסיבוב ההופעות האינסופי שבא בעקבות צמד האלבומים הכפולים "Use Your Illusion" ונמשך כמעט שלוש שנים. ההתרגשות אפילו התעצמה כשלפני ההופעה התקבלה ההודעה שהגיטריסט Izzy Stradlin יגיע יחד עם הלהקה כמחליף של Gilby Clarke, אשר נפצע זמן קצר קודם לכן. זו היתה הזדמנות פז לחזות בלהקה בהרכב הכי קרוב להרכב המקורי שלה, מינוס Steven Adler כמובן. ישראל היתה המדינה הראשונה בה הופיעה הלהקה בחלק הזה של הסיבוב. חלק שנועד להיות יותר קטן ופחות בזבזני מהמופעים הגרנדיוזים שבאו לפניו, וענה לשם "Skin n' Bones", כשם השיר המפורסם. הציפייה להופעה הייתה מטורפת. זו היתה אמורה להיות ההופעה הגדולה ביותר בארץ באותה תקופה, עם חמישים אלף מעריצים משולהבים שהקדימו ורכשו לה כרטיסים. הופעה של להקה שנחשבה באותו קיץ כלהקת הרוק הגדולה בעולם. אבל אז הגיע מפח הנפש. הלהקה נתנה את אחת ההופעות החלשות בכל הקריירה שלה בפני 50 אלף צופים. כל-כך חלשה עד כי הגיטריסט Slash והבסיסט Duff McKagan כתבו עליה בביוגרפיה שכל אחד מהם שחרר ו- Axl Rose התייחס אליה במהלך הופעה שלו משנת 2001. סלאש תלה את הסיבה לכך שההופעה היתה גרועה בעיקר על כתפיו של Izzy Stradlin שחזר זמן קצר לפני כן ללהקה כדי למלא את מקומו של גילבי קלארק. הוא ציין שאיזי לא רצה לעשות חזרות, לא רצה לנגן אפילו שיר אחד ולא הכיר טוב את החומרים לפני שעלה לבמה. גם Axl Rose הפיל את האשמה על איזי. הוא סיפר שהסאונדמנים של הלהקה נהגו להחליש את ערוץ הגיטרה שלו למינימום כי הוא פשוט לא היה מסונכרן עם הלהקה. למרות הטענות הללו של אקסל וסלאש, ידוע שהלהקה עשתה חזרות בארץ לפני ההופעה והיו שמועות שזה קרה אפילו בחדר חזרות קטן בתל אביב, אשר בעליו היו פשוט בשוק טוטאלי מהרוק סטארים שהתגלגלו להם פתאום לאולפן. איזי או לא, בשורה התחתונה, קיבלנו הופעה לא טובה. הסאונד היה גרוע, הסטליסט לא היה מגובש ורחוק מלהיות משביע רצון. הוא כלל לא מעט גרסאות אקוסטיות לשירים מוכרים, לצד שירים שמלכתחילה נוגנו כאקוסטיים גם בחלקים הקודמים של הסיבוב, כאשר מעל הכל העיבה העובדה שהלהקה בחרה לא לנגן דווקא את הלהיט "Don't Cry". נושאי בעיות הסאונד ואיכות ההופעה סוקרו אפילו, בזמן אמת, בערוץ 1. ואם בכל זה לא די, הרי שעל קונצרט הפאדיחות הזה ניצחו סולן אגוצנטרי שאיחר לעלות לבמה והצליח לעצבן את הקהל אפילו לפני שנוגן תו אחד, גיטריסט מכור להירואין, בסיסט שיכור מכדי לדבר וגיטריסט ליווי שלא סגור על החומר. וזו היתה רשימת השירים שנוגנו כאן על הבמה היום בשנת 1993: 1. It's So Easy 2. Mr. Brownstone 3. Live and Let Die 4. Welcome to the Jungle 5. Attitude 6. Double Talkin' Jive 7. You Ain't the First 8. You're Crazy 9. Used to Love Her 10. Patience 11. Knockin' on Heaven's Door 12. November Rain 13. You Could Be Mine 14. Sweet Child O' Mine 15. Dead Horse 16. Paradise City לסיכום, ניתן לומר שנקודת האור של אותו ערב הייתה דווקא במופע החימום המצויין שנתן כאן Brian May - גיטריסט להקת Queen, שהגיע לכאן עם להקתו שכללה בן היתר את המתופף האגדי Cozy Powell ואת הבסיסט Neil Murray. ועם כל האכזבה מהמופע ההוא משנת 1993 אי אפשר שלא להזכיר את החוויה המתקנת האדירה שנתנה לנו הלהקה עם אחד המופעים הגדולים שהיו כאן אי פעם כש"גאנז" עלתה בפעם השלישית (השניה עם סלאש ודאף) על אותה במה ב- 15 ליולי 2017. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

יש הופעות שאנשים זוכרים כי הן היו פשוט מושלמות. ויש הופעות שאנשים זוכרים דווקא כי הן היו כאוטיות מדי ומתסכלות מדי מכדי להיעלם מהזיכרון. ההופעה של להקת "Metallica" באצטדיון רמת גן ב- 22 למאי 2010 הייתה בדיוק מהסוג הזה. (Photo: Metallica Official Photo Gallery) הרבה לפני שהלהקה בכלל נחתה בישראל, ההופעה הזאת כבר נשאה איתה מטען רגשי יוצא דופן. ביטול ההופעה של 2008 שנתיים קודם לכן, הותיר אלפי מעריצים כועסים ושבורי לב. אבל אחרי חודשים של ציפייה לראות סוף סוף את להקת המטאל הגדולה בעולם חוזרת לישראל. הכרטיסים נשמרו במגירות, הציפיות רק הלכו ותפחו, וכשסיבוב ההופעות "World Magnetic Tour" הגיע סוף סוף לאצטדיון רמת גן, זה כבר לא הרגיש כמו עוד מופע רוק בינלאומי. זה הרגיש כמו חשבון פתוח. שעות לפני פתיחת השערים, כל האזור מסביב לאצטדיון כבר היה מוצף בחולצות שחורות, מרצ'נדייז ישן של סיבובי הופעות, דוכני בירה וקריאות בלתי פוסקות של “Metallica! Metallica!”. מעריצים שראו את הלהקה בשנות ה-90 עמדו לצד בני נוער שחוו אותה בפעם הראשונה. הייתה באוויר תחושה שמשהו היסטורי עומד לקרות. עוד לפני ש-"Metallica" עלו לבמה, להקת "Orphaned Land" קיבלה את המשימה הכמעט בלתי אפשרית של חימום אחד הקהלים הכי טעונים שישראל ידעה באותן שנים. עבור להקת המטאל הישראלית, זאת הייתה הזדמנות נדירה לעמוד מול עשרות אלפי אנשים רגע לפני אחת מהלהקות הגדולות בעולם. למרות גודל המעמד והלחץ העצום, "Orphaned Land" הצליחו לספק הופעת חימום מכובדת ועוצמתית, עם השילוב המוכר שלהם בין מטאל כבד להשפעות מזרח תיכוניות, והוכיחו פעם נוספת למה הם נחשבים לאחת מהלהקות החשובות והמשפיעות שצמחו מסצנת המטאל המקומית. ואז האורות כבו... כשהצלילים של "The Ecstasy of Gold" של Ennio Morricone מילאו את האצטדיון, המתח כבר היה קרוב לפיצוץ. מסכי הענק נדלקו, הקהל נדחף קדימה, וברגע ש"מטאליקה" הסתערו עם "Creeping Death", אצטדיון רמת גן שחרר סוף סוף שנתיים של תסכול בצרחה אדירה אחת. בדקות הראשונות ההופעה הרגישה בלתי ניתנת לעצירה. זה היה השיר הראשון מתוך רצף של שלושה שירים מהאלבום "Ride the Lightning", וזה לחלוטין לא הרגיש מקרי שהלהקה בחרה לפתוח את ההופעה בישראל דווקא עם סיפור עשרת הדיברות. מיד אחר כך "For Whom the Bell Tolls" נשמע עצום וגדול מתמיד. James Hetfield השתלט על הקהל באופן שרק הוא יודע לעשות, וכל האצטדיון זז יחד כאילו הערב הזה כבר הפך לאחת מהופעות המטאל הגדולות ביותר שישראל אירחה אי פעם. ואז הגיע "Ride the Lightning". פתאום הסאונד נעלם... בהתחלה אנשים חשבו שמדובר בתקלה טכנית רגעית. אבל אז זה קרה שוב. ושוב. חלקים גדולים מהקהל בקושי הצליחו לשמוע את הלהקה במהלך קטעים מתוך "Ride the Lightning", אחר כך ב- "Harvester of Sorrow", וגם ב- "Fade to Black". מערכת הסאונד קרסה פעם אחר פעם לשקט מוחלט, דיסטורשן בוצי או אובדן חלקי של ערוצים, בזמן שהלהקה עצמה המשיכה לנגן כמעט על עיוור בתוך הכאוס. התסכול בתוך האצטדיון הפך למשהו שאי אפשר היה להתעלם ממנו. שריקות הבוז נשמעו מכל עבר, לא נגד הלהקה עצמה, אלא נגד ההתנהלות הטכנית המביכה של אירוע בסדר גודל כזה. במשך כמה שירים, כל ההופעה הרגישה כאילו היא עומדת להתפרק לחלוטין. מה שהציל את הערב מלהפוך לאסון מוחלט הייתה "Metallica" עצמה. ג'יימס הטפילד התמודד עם הסיטואציה בכנות מוחלטת במקום להעמיד פנים שהכול בסדר. הוא התנצל כמה פעמים, ביקש מהקהל להישאר איתם, ולאט לאט הצליח להחזיר את האצטדיון בחזרה להופעה. היה משהו אנושי עד כדי מוזר בלראות את אחת הלהקות הגדולות בעולם נלחמת בזמן אמת נגד כשל טכני כזה. אבל ברגע שהסאונד סוף סוף התייצב, ההופעה התחילה להיראות כמו מה שהיא הייתה אמורה להיות מלכתחילה: חגיגת אצטדיונים ענקית, אגרסיבית ורועמת לכל הקריירה של "Metallica". (Photo: Metallica Official Photo Gallery) זאת הייתה לחלוטין הגרסה של "Metallica" מתקופת "Death Magnetic". פחות מסוכנת ובלתי צפויה מההרכב הפראי של תחילת שנות ה-90 שהחריב את פארק הירקון ב-1993, אבל כבדה יותר, מהודקת יותר וממושמעת יותר. בשנת 2010 "Metallica" כבר פעלה כמו מכונה עצומה. כל מעבר, כל הבזק תאורה וכל תנועה על הבמה הרגישו מחושבים בדיוק של הופעת אצטדיונים. לפעמים המקצוענות הזאת באה על חשבון הפראיות והכאוס שפעם הגדירו אותם. אבל מצד שני, ברגע שהכול סוף סוף התחיל לעבוד, הלהקה פגעה בול ובעוצמה בלתי נתפסת. החומר החדש מתוך "Death Magnetic" השתלב בצורה מפתיעה בתוך הסטליסט. "That Was Just Your Life", "The End of the Line", "The Day That Never Comes" ו- "Broken, Beat & Scarred" נשמעו כבדים ואפלים יותר בהופעה חיה מאשר האלבום עצמו, והוכיחו ש- "Metallica" עדיין ידעה לכתוב חומר מודרני שמסוגל לעמוד לצד הקלאסיקות הגדולות שלה. אבל ההתפוצצויות האמיתיות בתוך האצטדיון הגיעו בכל פעם שהשירים הישנים חזרו לבמה. "Sad but True" התגלגל בתוך רמת גן כמו גוש בטון עצום. "One" הפך את האצטדיון לשדה קרב עם פיצוצים, אפקטים של יריות ותאורה לבנה מסנוורת. כשהגענו ל- "Master of Puppets" הכל כבר הפך לכאוס מוחלט. עשרות אלפי אנשים צרחו כל מילה, בזמן שרצפת האצטדיון רעדה פיזית מתחת לקהל. אחריו הגיע "Blackened", ללא ספק אחד הרגעים הכי אינטנסיביים של הערב. אחרי כל התסכול הטכני של תחילת ההופעה, השיר הזה הרגיש כמעט סמלי: ת'ראש מטאל מהיר, אלים ובלתי מתפשר שבוצע על ידי להקה שסירבה לתת לערב הזה לקרוס לחלוטין. כשהלהק ניגנה את "Nothing Else Matters" ו- "Enter Sandman", ההופעה כבר התאוששה כמעט לחלוטין מבחינה רגשית, גם אם אף אחד לא באמת שכח את הבעיות מתחילת הערב. הקהל שר כל מילה, אבל בניגוד להופעות באולמות קטנים יותר, אצטדיון רמת גן הרגיש עצום, רועש, לפעמים מרוחק, ולעיתים אפילו אגרסיבי מדי מבחינה אקוסטית. זאת הייתה הופעת אצטדיונים ענקית בכל מובן אפשרי, לטוב ולרע. ההדרן סיכם בצורה מושלמת את האיזון המוזר של הערב הזה. בהתחלה הגיע "Stone Cold Crazy", הקאבר הישן של "Queen" שהזכיר לכולם את שורשי הת'ראש ואת חוש ההומור של הלהקה. אחר כך "Whiplash" הצית מחדש לחלוטין את האנרגיה הישנה של תחילת שנות ה-80, לפני ש- "Seek & Destroy" סגר את הערב בדיוק כמו שהופעת אצטדיונים של "Metallica" אמורה להסתיים: כדורי ים ענקיים שעפו מעל הקהל, אלפי אנשים שצורחים את הפזמון בחזרה ללהקה, וכאוס מוחלט משולב בתשישות בכל מקום שהסתכלת עליו. (Photo: Metallica Official Photo Gallery) ההופעה של "מטאליקה" באיצטדיון רמת גן בשנת 2010 לא הייתה ניצחון מושלם. בעיות הסאונד היו אמיתיות, קשות ומביכות עבור אירוע בסדר גודל כזה. היו אנשים שיצאו כועסים. אחרים יצאו מאוכזבים. גם המבקרים עצמם נשארו חלוקים אחרי שהכול נגמר. אבל למרות כל הכשלים הטכניים, "Metallica" הצליחה עדיין לייצר את אחת מהופעות הרוק המדוברות ביותר שהיו בישראל, אולי דווקא בגלל שהפגמים והבעיות הפכו לחלק בלתי נפרד מהסיפור של הערב ההיסטורי הזה. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 22 למאי, 2007 Ozzy Osbourne הוציא את אלבומו העשירי "Black Rain". אלבום הזה סימן את חזרתו של Ozzy Osbourne עם חומרי סולו חדשים לאחר שש שנים של שתיקה, והוא מוצא את נסיך האופל מנווט בין טרנדים מודרניים של מטאל תוך שמירה על סגנונו הייחודי. כפי שמרמז אולי שם האלבום והעטיפה, עם "Black Rain" אוזי הלך על סגנון אפל וכבד יותר מאשר "Down to Earth" שיצא בשנת 2001. מבחינה סגנונית "Black Rain" נמצא בצומת שבין הבי מטאל מסורתי, גרוב מטאל והארד רוק מודרני - עם רמזים לאינדסטריאל ופוסט-גראנג'. גם הפעם אוזי משתף פעולה שותפו הוותיק Zakk Wylde, אשר עבודת הגיטרה שלו שולטת ביד רמה באלבום, תוך שילוב של ריפים עצבניים, כיווני דרופ שונים, פינץ' הרמוניקס צווחניים וסולואים בלוזיים. האלבום נפתח עם "Not Going Away" וכבר מהצלילים הראשונים של הגיטרה ניתן לחוש את אווירת האינדסטריאל, שמיד לאחר מכן מתחלפת בריף כבד ואפל. צליל הגיטרה של ווילד מלא ואגרסיבי והשילוב שלו עם הבס הכבד של Rob "Blasko" Nicholson והתיפוף המכני של Mike Bordin (לשעבר "Faith No More") קובעים את הטון להמשך האלבום. השיר הבא - "I Don’t Wanna Stop" הוא כנראה השיר הבולט של האלבום. הוא רוכב על ריף מוביל סינקופי עם השפעה קלה של נו-מטאל - הדוק, דחוס ועבה. בפזמון אנחנו כבר חוזרים לסגנון היותר קלאסי של אוזי, עם שטיחי סינתיסייזרים התומכים במלודיה בחציו השני של השיר. הסולו של וויילד כאן חד, מהיר וכל-כך חיוני, שפשוט קשה להאמין שחלפו כבר כמעט 20 שנה מאז הוא החל לנגן עם אוזי לראשונה. שיר הנושא "Black Rain" הוא אחד הרגעים האפלים ביותר של האלבום. הוא בנוי סביב ריף מהפנט וכבד על גבול הדום מטאל. ההתקדמות האיטית והדינמית של השיר נתמכת בנגינת קלידים אטמוספריים, אפקטים תעשייתיים, ונגינת המפוחית ​​של אוזי, ובכך יוצרת נוף סאונד כמעט אפוקליפטי. חטיבת הקצב מתאפיינת כאן בנגינה מלאת איפוק שמותירה מרחב לאילתור ולבניית מתח. בקצה הרך יותר של האלבום ניתן למצוא את "Lay Your World on Me" שמנסה לחקות את הבלדות הקודמות של אוזי. אבל במקרה הזה השיר מרגיש לנו מופק יתר על המידה, והוא גם לא ממש מצליח להגיע לקרשנדו הרגשי של “Mama, I’m Coming Home” לדוגמא. באופן דומה, "Here for You" נופל במלכודת תבניתית ונוסחתית, עם הפקה מלוטשת מדי שמטשטשת את הגולמיות שאפיינה את יצירתיו המוקדמת של אוזי. אחריו מגיע "The Almighty Dollar" שנפתח עם עבודת בס פועמת ונדירה שלא שמענו מאז "No More Tears". בהמשך אנחנו נכנסים קצת לטריטוריה של גרוב-מטאל, בשילוב אלמנטים של גראנג' בסגנון "Alice in Chains" עם הכבדות של "Black Sabbath". כיאה לסגנון וויילד דיי רגוע כאן, עם נגינה שנעה בין פילים ספוגי וואה לריפים נמוכים ומנסרים. הקטע "Civilize the Universe" מחזיר אותנו לריפים מהירים עם בתים רועשים ופזמון אפי, כמעט קולנועי. עבודת הגיטרה כאן מזכירה את וויילד של תקופת "No Rest for the Wicked", אבל עם הפקה מודרנית יותר - הדוקה, רועשת ודחוסה. הנגינה לאורך "Black Rain" הדוקה, כבדה ומבוצעת בצורה מקצועית. סאונד הגיטרה של ווילד אכזרי באופן עקבי, וחבל שלעתים קרובות מידיי הוא גונב את ההצגה ליתר החברים. האלבום "Black Rain" הוא אלבום שונה בנוף האוסבורני, אם כי הוא מעט לא אחיד. הוא נהנה מעבודת הגיטרה המרשימה של Zakk Wylde ומסגנון ההפקה המודרני והכבד. אמנם, הוא אינו פורץ דרך, אבל הוא מספק רגעי מטאל קלאסיים ואווירה אפלה שבוודאי תשמח את מעריצי הצד הכבד יותר של אוזי. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!

המלצת המערכת... זהו אלבום הפריצה של להקת "Staind" !! אלבומו של Staind "Break The Cycle" הוא מהדורה עוצמתית ומופנמת שמציגה את יכולתה של הלהקה לחקור לעומק רגשי. אלבום זה, שיצא ב-2001, חיזק את נוכחותו של סטיינד בסצנת המטאל האלטרנטיבי והפך לתקליט הנמכר ביותר שלהם עד כה. המאפיין הבולט של האלבום הוא ללא ספק המילים הגולמיות והלבבות פרי עטו של הסולן הראשי אהרון לואיס. רצועות כמו "זה זמן מה" ו"התגלות" מתמודדות עם נושאים של מאבקים אישיים, התמכרות וטלטלה פנימית בכנות עמוקה. ההגשה הרגשית של לואיס יוצרת חיבור מיידי עם המאזינים, מה שהופך את השירים לניתנים לקשר ולקטרזי. (Photo: crypticrock) מבחינה מוזיקלית, "Break The Cycle" מציג את הסאונד הכבד המיוחד של Staind, המשלב ריפי גיטרה אינטנסיביים והוקים מלודיים. האלבום מאזן בצורה מופלאה בין רצועות כבדות כמו "Open Your Eyes" ו-"For You" עם רגעים מאופקים יותר כמו "Fade" ו-"Outside", שבהם אלמנטים אקוסטיים תופסים את הבכורה. טווח דינמי זה מוסיף עומק לחוויית ההאזנה הכוללת. ביקורת אפשרית אחת על האלבום היא הנטייה שלו לגישה נוסחתית משהו. רצועות מסוימות עשויות להרגיש דומות מבחינת הסאונד והדינמיקה, ללא וריאציה ברורה. עם זאת, זה מקוזז על ידי האיכות העקבית של האלבום והיכולת של הלהקה לספק ביצועים טעונים רגשית. האלבום הוא הישג משמעותי עבור Staind, המציג את הצמיחה שלהם ככותבי שירים ומוזיקאים. המילים המופנמות של האלבום, בשילוב עם המוזיקליות העוצמתית של הלהקה, הופכים אותו לאחד האלבומים הבולטים בז'אנר המטאל האלטרנטיבי ובז'אנר ה-Nu-Metal במיוחד. בסך הכל, "Break The Cycle" הוא אלבום מושך ומופנם שמהדהד עם המאזינים. העומק הרגשי שלה, בשילוב עם התעוזה המוזיקלית של הלהקה, מגבשים את מקומה כשמיעת חובה !!! ההצלחה של האלבום התחילה עוד הרבה לפני שהוא יצא, נשמע הזוי אבל כך היה... בשנת 1999 במהלך סיבוב ההופעות Family Values Tour בו השתתפה "Limp Bizkit" בין יתר הלהקות, Fred Durst הזמר של לימפ שמאוד התחבר ל-Aaron Lewis וללהקה, העלה את ארון לבמה. ואז התרחש משהו קסום !! ארון ביצע את השיר "Outside" וסחף את הקהל העצום באצטדיון, למרות נוכחותו הבימתית היחסית "כבויה" הוא הצליח, בעזרת הקול והמילים לרגש את כולם. השיר שלא הוקלט כמו שצריך הפך ללהיט היסטרי ושודר ללא הפסקה בכל תחנות הרדיו, כשהוא חושף את הלהקה הצעירה למיליוני מאזינים. אתם מוזמנים להאזין לאלבום המעולה ב- Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

טוב, לקח לנו זמן להתאושש ממה שקרה אתמול על הבמה בהיכל מנורה בתל אביב. אז לאלו מכם שאין זמן לקרוא את הסיקור המלא, הכנו "תקציר מנהלים" מיוחד, והוא הולך ככה: "דיפ פרפל פירקה את היכל מנורה תל אביב לגורמים בהופעה בלתי נשכחת, אולי הטובה ביותר שנתנה כאן בישראל". לכל אלו שמיהרו להספיד את הלהקה המזדקנת, אלה שציינו שמרבית חבריה יכולים להיות חברים במשען רמת אביב ולגלגו על "הפסקות החמצן" שהזמר Ian Gillan נוטל בין קטעי השירה, אתם מוזמנים לחנות הכובעים הקרובה למקום מגוריכם. פינקנו אתכם בקופון לרכישת כובע קש, מאלה שלא מחליקים טוב בגרון... לומר את האמת, גם אנחנו לא הגענו להופעה עם ציפיות גבוהות. זו ההופעה השישית של הלהקה בה אנחנו נוכחים כאן בישראל, האחרונה שבהן נערכה לפני 6 שנים, ומה לעשות, גם גיבורי הילדות שלנו הולכים ומזדקנים, כך שהיה לנו חשש כלשהו באשר ליכולות הביצוע של חברי הלהקה. על החששות הללו העיבו פרסום מוקדם לפיו הגיטריסט Steve Morse, המלווה את הלהקה כמעט שלושה עשורים, לא יגיע להופעה בשל סיבות אישיות והעובדה שההופעה נערכת ב"היכל מנורה", אולם שלא היו לנו זיכרונות טובים מאיכות הסאונד שלו. גם הסטליסט המשוער שהיה צפוי להיות מנוגן בהופעה לא עורר בנו התרגשות יתרה, את מרבית השירים כבר ראינו מבוצעים בהופעות הלהקה, אם כי אנחנו חייבים לציין שמאוד התרגשנו לקראת הביצועים של השירים מאלבום האולפן האחרון והמצוין "!Whoosh" ומהמחרוזרת "Caught in the Act" שמסיימת את אלבום הקאברים "Turning To Crime" שיצא לאור בשנה שעברה. אבל אז קרה הדבר שהוכיח לנו פעם נוספת שהמציאות עולה על כל דמיון. אחרי חימום קצר של "Subterranean Masquerade" המצויינים, עלו הדינוזאורים הסגולים על הבמה לצלילי "The Planets Op. 32 I. MARS, the Bringer of War" של המלחין האנגלי Gustav Holst, וזה אכן כבר הרגיש כמו "מלחמה" שמתרגשת עלינו, רק שהפעם לטובה. מיד עם סיום ה"מארש המלחמתי" ניתן האות ו- Ian Paice החל את התיפוף המתגלגל והכל-כך מוכר שפותח את "Highway Star" וכבר אז ניתן היה להרגיש באנרגיות המטורפות שעברו מהבמה לקהל ומיד בחזרה. שלוש דקות לתוך השיר וכבר ניתן היה לומר שכל חששותינו התבדו. הלהקה נשמעה ונראתה אנרגטית, מגובשת ומהודקת מתמיד. קולו של Ian Gillan ברור ועוצמתי, הסאונד היה מעולה ביחס להופעות אחרות באותו אולם ואפילו Simon McBride, שזהו ביקורו השני בישראל (היה כאן בכיתת אומן בשנת 2019) נתן ביצוע מדהים ומדוייק לסולו הכל-כך מוכר של אחד השירים הכי מנוגנים של הלהקה בהופעות. אם כבר הזכרנו את סיימון, אז הוא היה מבחינתנו "הערך המוסף" שרק תרם לשואו המטורף ממילא של הלהקה. כמעט בלי שטיקים וטריקים מיותרים, עם סאונד מדהים מהשמים ומבלי להחליף גיטרה אפילו פעם אחת במהלך כל ההופעה, סיימון פשוט בא לתת עבודה. מה כבר לא אמרו עליו. שהוא עילוי שכבר בגיל 16 הצטרף לאיחוד של "Sweet Savage". שהוא מזכיר בנגינה את Joe Bonamassa. שהוא המחליף של Rory Gallagher, עם יכולות נגינה שהפכו אותו לגיטריסט המוביל בסצנת הבלוז-רוק הבריטית, אבל עד שלא חזינו בו יורק אש מהגיטרה שלו עם טכניקה ויכולת נגינה ללא רבב, הספק שהוא לא יצליח להיכנס לנעליו הגדולות של Steve Morse, המשיך לקנן בנו. לא תוכלו להאשים אותנו בהתלהבות יתרה של בני טיפש עשרה. ממרום גילנו (גם בהופעה ב- 91 לא היינו בני טיפש עשרה, תעשו את החשבון) ואחרי עשרות אם לא מאות הופעות ברחבי הגלובוס מאחורינו, תסמכו עלינו שאנחנו כבר יודעים לסנן את רעשי ההתלהבות ולהתמקד במוזיקה עצמה ובדרך כלל זה גם קורה באופן מאוד ביקורתי. אבל מה שקרה אתמול בהיכל מנורה היה "תצוגת תכלית" מדהימה, שלחלוטין לא מביישת את נעוריה של הלהקה הכל-כך אהובה הזאת, אשר פס הקול שלה נשזר בהיסטוריה של הקהל הישראלי. ברצף בלתי פוסק וכמעט ללא דיבורים, העניקה לנו הלהקה מינון מאוזן של "הלהיטים" הגדולים והקלאסיקות המתבקשות, לצד חומר חדש יותר, בתיבול פיקנטי ממוקד ולא נמרח, של סולואים מהוקצעים. הסטליסט כלל נציגות ראויה ומכובדת מהאלבום "Machine Head" שחוגג 50 שנה. "Highway Star" שכבר הזכרנו, "Pictures of Home" עם אינטרו התופים המתגלגל של פייס, "Lazy" עם סולו המפוחית של גילאן, "'Space Truckin" שהפעם זכה לביצוע לא ארוך במיוחד וכמובן "Smoke on the Water" על רקע וידאו ארט מושקע. על כל אלה ניתן להוסיף את אחת ההפתעות בסטליסט. השיר "When a Blind Man Cries" שהוקלט במהלך הסשנים לאלבום "Machine Head", אבל לא נכנס לאלבום כי Ritchie Blackmore פשוט לא רצה אותו. הלהקה לא מרבה לנגן את השיר בהופעותיה ואנחנו זכינו לראות אותו מבוצע כאן לראשונה, אחרי עשור שהלהקה לא נגנה אותו. מעניין לציין שהשיר הזה נכנס לסטליסט של הלהקה רק לאחר עזיבתו של Ritchie Blackmore, שכן במשך שנים הוא סירב לנגן אותו ופשוט התכחש לו. בנציגות החדשה (יחסית) של השירים בסטליסט, ניתן למנות את "Nothing at All" המעולה, שהביצוע שלו בהופעה היה לא פחות ממדהים, ואת "Throw My Bones" עם הריף הפשוט והסוחף, שניהם מהאלבום המצוין "!Whoosh". היו שם גם "Uncommon Man" שהוקדש ל- Jon Lord, את "Time For Bedlam" ששילובו בסטליסט הפתיע אותנו, וכן שני קטעים מאלבום הקאברים "Turning To Crime" - הקאבר המושלם ל- "Seven and Seven Is" של להקת "Love" וכמובן המחרוזת הסוחפת "Caught in the Act" שממזגת לתוכה חמש קלאסיקות משנות ה-60 למחרוזת מדהימה: "Going Down" של "Jeff Beck Group", האינסטרומנטאלי "Green Onions" של "Booker T. & the MG's" הבלוז הדרומי "Hot 'Lanta" של "Allman Brothers Band", הבלוז הכבד "Dazed and Confused" של "Led Zeppelin" והלהיט "Gimme Some Lovin" של "Spencer Davis Group". מעבר לשירים שכבר מנינו לעיל, נראה שהרגעים שהלהיבו את הקהל בהיכל "מנורה מבטחים" במיוחד, היו "Strange Kind of Woman", אחד השירים היותר מושמעים בסטליסטים של הלהקה, "Perfect Strangers האגדי שהטריף את הקהל, הביצוע ל- "Hush", הסינגל הראשון ששחררה הלהקה אי שם בשנת 1968, הפרשנות לשיר "ירושלים של זהב" שהקלידן Don Airey הכניס לסולו המדהים שלו (מעניין אם ידע ש"יום ירושלים" בפתח), וכמובן "Black Night" שחתם את ההופעה בקול תרועה רמה לשאגות הקהל. ההופעה היתה מצויינת לכל אורכה. רמת הנגינה והוירטואוזיות היו ברמות הגבוהות ביותר המוכרות בעולם המוזיקה. Ian Paice הוא אחד המתופפים הגדולים ברוק הקלאסי ויחד עם Roger Glover הם משלימים את אחת מחטיבות הקצב הכי יציבות של שנות ה- 70. Don Airey הוא פשוט להקה של איש אחד, אשר אין סגנון מוזיקלי שהוא לא יכול לנגן ולגבי Ian Gillan, אנחנו חייבים לציין שאחרי ההופעות האחרונות ממש הופתענו לטובה. אם נתעלם מהגיחות הקצרות לאוהל השחור מאחורי הבמה, הוא הוביל וסחף את הלהקה ואת הקהל אחריו. הוא היה חכם מספיק כדי לא להיכנס למלכודות מיותרות, כשהוא מעדיף לעיתים ביצוע פחות "נאמן למקור" על פני ביצוע "לא מדויק", כאשר אפילו לרגע אחד לא נענו בחוסר נוחות בכיסא למשמע קולו המתאמץ. לסיכום, זו בהחלט אחת ההופעות הטובות של "דיפ פרפל" בהן חזינו בארץ, אם לא ה... אם לא הספקתם אתמול והמופע כבר לא סולד אאוט, אז יש לכם עוד הזדמנות לתקן היום, בירושלים. רוצו... והנה גם הכנו לכם פלייליסט שילווה אתכם בעליות לירושלים כדי שתוכלו להתכונן: Spotify ולאלו מכם שלא הצליחו לחזות בפלא המוזיקלי הזה, הנה כמה קטעים מההופעה: רשימת השירים: Highway Star Pictures of Home Strange Kind of Woman Nothing at All Uncommon Man Lazy When a Blind Man Cries 7 and 7 Is Throw My Bones Time For Bedlam Keyboard Solo Perfect Strangers Space Truckin' Smoke on the Water Caught in the Act Hush Bass Solo Black Night "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 21 למאי, 2010, "Stone Temple Pilots" הוציאו את אלבומם השישי "Stone Temple Pilots". עד שנת 2010, להקת "Stone Temple Pilots" כבר שרדה סוג של קריסה פנימית שביתה מפרקת לצמיתות את רוב להקות הרוק. האיחוד שהחל בשנת 2008 הרגיש בתחילה נוסטלגי, אבל האלבום שקרוי על שם הלהקה "Stone Temple Pilots" הוכיח מהר מאוד משהו חשוב הרבה יותר: הכימיה בין Scott Weiland, Dean DeLeo, Robert DeLeo ו- Eric Kretz עדיין הייתה קיימת, גם אם הסדקים שמתחת לפני השטח כבר היו בלתי ניתנים לתיקון מלא. אולי גם זו הסיבה שהלהקה בחרה להכתיר את שם האלבום כשם הלהקה, האלבום יצא שבע שנים אחרי "Shangri-La Dee Da", ובמקום לרדוף אחרי טרנדים מודרניים של הארד רוק, הלהקה צללה עמוק יותר אל תוך כתיבת שירים קלאסית, עם ניחוח גלאמי, מקצבי בלוז משוחררים ובנייה מלודית בהשראת "הביטלס". עד היום זהו אחד האלבומים הכי לא מוערכים בקטלוג שלהם. מה שמבדיל מיד את האלבום הזה מהעבודות המוקדמות שלהם הוא האיפוק. המשקל האגרסיבי של "Core" והכאוס הפסיכדלי של "Tiny Music... Songs from the Vatican Gift Shop" כמעט נעלמים כאן לחלוטין, ומוחלפים בגרוב ואווירה. האחים DeLeo ניגשו לחומר בבגרות מרשימה, ואפשרו לשירים לנשום במקום לדחוף מלודיות מאולצות לכל פזמון. ההפקה, שנעשתה ברובה על ידי הלהקה עצמה, נשמעת חמימה ואורגנית, והיא מתרחקת מהסאונד הדחוס והסטרילי ששלט באלבומי רוק של אותה תקופה. השיר "Between the Lines" פותח את האלבום בפשטות מטעה. הריף חדור הגלאם של Dean DeLeo נשמע אולי פשוט, אבל מי שמכיר טוב את הלהקה, תמיד מסתתרש שם איזה טוויסט או אקורד מוזר. העוצמה האמיתית מגיעה מההגשה של Scott Weiland. הקול שלו נשמע מלא אנרגיה אך גם שחוק מאלכוהול, סיגריות וסמים. הוא נע בין סוואגר לעייפות בתוך אותו בית. השיר בקושי עובר את שלוש הדקות, אבל מצליח ללכוד בדיוק את מה שהפך את "STP" לייחודיים כל כך: היכולת לכתוב רוק רדיופוני מבלי להישמע מכניים. אחריו מגיע "Take a Load Off" שמיד מתברר כאחד הרגעים המכוננים של האלבום. הריף מתנדנד עם חוצפה משוחררת בהשראת "The Rolling Stones", בעוד שווילנד מספק כאן את אחת מהביצועים הווקאליים החזקים ביותר שלו בתקופת האיחוד. יש בקול שלו עצב עדין שמסתתר מתחת לפזמון, כאילו כל חברי הלהקה מבינים שההזדמנות השנייה הזו לא תיארך זמן רב בשל האופי ההרסני של ווילנד. שירים כמו "Huckleberry Crumble" ו- "Hickory Dichotomy" מאמצים אבסורד בדרך שרק "STP" יכלו לבצע. המילים נסחפות למחוזות סוריאליסטיים וחסרי היגיון, אבל מוזיקלית הלהקה נשמעת מחוברת לחלוטין. נגינת הבס של Robert DeLeo. לאורך האלבום פשוט יוצאת מן הכלל, כשהוא מוסיף תנועה מלודית מתמדת מתחת לגיטרות במקום רק לחזק אותן. מעט מאוד "חטיבות קצב" של להקות רוק מיינסטרים באותה תקופה פעלו ברמת תחכום כזו. דווקא החומרים הרכים יותר הם המקום שבו האלבום באמת מצטיין. "Cinnamon" מביא איתו תחושת פופ עד כי היינו צריכים לנקות את האוזניים שוב ושוב כדי להאמין שזו אותה "STP" של ראשית שנות התשעים. התעוזה כאן הזכירה לנו את תקופת הסוף הניסיונית של "הביטלס", רק דרך פילטר של רוק אלטרנטיבי קליפורני. "First Kiss on Mars" מאט את הכול לכדי זחילה פסיכדלית מעורפלת, ומאפשר לווילנד להישען על פגיעות ורכות במקום על עוצמה ותיאטרליות. השירים האלו חושפים להקה שמתרכזת הרבה יותר באמנות כתיבת השירים מאשר בניסיון לשחזר את תהילת עבר. מה שמונע מהאלבום להגיע לגבהים של הקלאסיקות שלהם משנות ה-90 הוא חוסר עקביות מסוים. כמה מהשירים מתפזרים במקום להתפוצץ, ולעיתים הקצב הכללי רגוע מדי. ועדיין, גם הרגעים הפחות חזקים נשארים עשירים מוזיקלית משום שהלהקה מסרבת לפשט את העיבודים שלה. יש כאן שכבות בכל מקום: טקסטורות אקוסטיות עדינות, הרמוניות קוליות, מעברי אקורדים בהשראת ג'אז ושינויים קצביים שמתגמלים האזנות חוזרות. מבחינה היסטורית, האלבום מקבל כיום משקל רגשי נוסף משום שהוא הפך לאלבום האולפן האחרון של הלהקה עם Scott Weiland. הידיעה על מה שהגיע לאחר מכן, משנה באופן בלתי נמנע את חוויית ההאזנה. ובכל זאת, לצמצם את האלבום לטרגדיה בלבד יהיה עוול להישג האמיתי שלו. זו לא הייתה להקת נוסטלגיה שבורה שניסתה לעשות קופה על גל האיחוד. זו הייתה להקה ותיקה שעדיין ידעה לכתוב רוק אינטליגנטי, הרפתקני ובטוח בעצמו, לפי החוקים שלה בלבד. אלבום האיחוד "Stone Temple Pilots" לא ניסה להמציא את הלהקה מחדש. במקום זאת, הוא ליטש את החוזקות שלה למשהו בוגר יותר, משוחרר ובטוח בעצמו. אולי אין לו את הניצוץ הגאוני של "Core" או את אפקט ההלם האמנותי של "Tiny Music... Songs from the Vatican Gift Shop", אבל הוא בכל זאת אלבום טוב שלא מקבל את הכבוד הראוי לו. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!

זהו אלבום האולפן החמישי של "Soundgarden", אשר יצא בשנת 1996. האלבום היה האלבום האחרון של הלהקה, עד לאיחוד בשנת 2012 והוצאת האלבום "King Animal". כנראה שהלהקה לא ממש התכוונה לכך, אבל דווקא שמו של האלבום מתאר באופן הטוב ביותר את מה שמסתתר מתחת לעטיפה. הכותרת "Down on the Upside" שנלקחה מתוך מילות השיר "Dusty", מציגה לנו להקה שהסדקים הראשונים מתחילים להתגלות בה. להקה שהולכת נגד הכיוון, שוחה נגד הזרם, מחפשת כיוונים חדשים. בשונה מאלבומיה הקודמים של "Soundgarden", המוזיקה ב- "Down on the Upside" ניסיונית יותר, מגוונת יותר, כוללת שימוש בכלי נגינה נוספים (מנדולינות וקלידים) ויש בה הרמוניות מורכבות ומבנים שאפתניים יותר בשירים. באופן מצער, דווקא "השחייה נגד הזרם" והכיוונים החדשים בהם בחרה הלהקה להתנסות הביאו בסופו של דבר לפירוקה. המתח בין הגיטריסט המוביל Kim Thayil לבין Chris Cornell התעצם במהלך הקלטות האלבום, בעקבות רצונו של קורנל להתרחק מהריפים האגרסיביים והכבדים שאפיינו את הלהקה. השינוי שעברה הלהקה והמתחים הגואים בין קים לכריס השתקפו גם בכמות השירים שהביא כל אחד מחברי הלהקה לאלבום. תרומתו היחידה של טאייל לאלבום, שבו 16 רצועות, הייתה שיר אחד בלבד - "Never the Machine Forever". כנראה שלא במקרה זה גם היה השיר האחרון שהלהקה הקליטה לאלבום. על הבעיות המתוארות "מבית" אפשר להוסיף גם צרות "מחוץ". האלבום יצא בתקופה בה הגראנג' היה בדעיכה, רוב האייקונים הגדולים של הז'אנר כבר לא היו או היו "בדרכם למטה" (קוביין וסטיילי) ואחרים הפכו פחות ופחות רלוונטיים. במקביל החלו לבצבץ הניצנים הראשונים של הפוסט-גראנג' והנו-מטאל שעתידים "למשול בכיפה" וליטול מהגראנג' את "כס המלוכה". (Photo: Michael Tighe) למרות כל הקשיים הללו וכנגד כל הסיכויים הצליחה "סאונדגרדן" להראות את כוחה ואת השפעתה המתמשכת על ז'אנר הגראנג' ולהוציא את מה שלימים יתברר כאלבום שהיה, ככל הנראה, "שירת הברבור" של עידן הגראנג'. לאלו מכם שירימו גבה כשיקראו את השורות האלה, נזכיר כי באותה שנה הוציאה "פרל ג'אם" את "No Code" ושקעה עמוק אל תוך ז'אנרים משיקים כמו גאראג'-רוק ואלטרנטיב. אפילו דייב גרוהל, שזכה לתהילה בזכות הגראנג', פסע שנה לאחר מכן עמוק אל תוך הפוסט-גראנג' עם האלבום "The Colour And The Shape". אז מה שהפך את "Down on the Upside" בכל זאת לאלבום רלוונטי ואפקטיבי בז'אנר ההולך וגווע היה דווקא מה שהביא, בסופו של דבר, לפירוק הלהקה: התעוזה לעשות דברים בצורה שונה, האומץ להיפתח לכיוונים חדשים והשאיפה לגיוון. השיר “Burden In My Hand” עושה שימוש מאסיבי במנדולינות. הרצועה "Zero Chance" היא מלנכוליה במיטבה אשר מראה את המורכבות של הלהקה והכיוון החדש בו היא פסעה. הקטע "Tv Cobb" משלב אלמנטים מנוגדים של פאנק וקאנטרי, וליין הגיטרה המונוטוני ברצועה "Applebite" האיטית והאפלה מתכתב עם ליין הגיטרה המפורסם של רוברט סמית' מה- "Cure" (רחמנא ליצלן), בשיר "A Forest", כשהוא מושמע במהירות איטית. חשוב להדגיש: הוורסטיליות באלבום הזה לא מוחקת לחלוטין את הזהות של הלהקה ועדיין אפשר לשמוע פה הרבה קטעי גראנג' שורשיים וטובים. "Pretty Noose" פותח את האלבום עם צלילים כבדים, קודרים ואפלים שמוכרים לנו מיצירות קודמות של הלהקה. לרצועה "Rhinosaur", שמגיעה מייד אחריו ,יש סאונד גראנג'י קלאסי. כך גם "Never Named" ו- "Never The Machine Forever", שמזכירים במקצת את "סאונדגרדן" הישנה. נסכם ונאמר שזה אולי לא האלבום הטוב ביותר של "Soundgarden", אבל זה עדיין אלבום גדול של להקה ענקית, הכולל רגעים בלתי נשכחים.Pretty Noose", “Burden In My Hand”, "Blow Up The Outside World”, “Dusty ואחרים ימשיכו להדהד, בקולו האדיר של Chris Cornell, בתולדות הרוק לנצח. להאזנה לאלבום ב- Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר עריכה לשונית: אורי ענבי/Ori Anabi

ב- 21 למאי, 2002 "Dio" שחררו את אלבומם התשיעי "Killing the Dragon". האלבום "Killing the Dragon" מהדהד את הסגנון הקלאסי של החומרים המוקדמים של "Dio", תוך שהוא שואב מהשורשים שהגדירו את הצליל הכל-כך מוכר של ההרכב, אך עדיין חסר בו את הניצוץ שהפך את אלבומיו הראשונים ליצירות מופת. בניגוד לקונספט השאפתני יותר של האלבום הקודם "Magica", האלבום הזה נוקט בגישה ישירה ומסורתית יותר של הבי מטאל. ובכל זאת, "Killing the Dragon", שהופק על Ronnie James Dio בעצמו, מביא עמו עוצמה מחודשת, בין היתר הודות להגעתו של הגיטריסט Doug Aldrich, שמציג סגנון לוהט של נגינה שמציח להחיות את הצליל הקלאסי של "Dio". לפני עזיבתו את הלהקה עקב פציעה ביד, השתתף הגיטריסט לשעבר Craig Goldy בכתיבת כמה משירי האלבום, ובכך שמר במעט את הקשר הסגנוני ליצירה הקודמת. גולדי יחזור להרכב שנתיים לאחר מכן וישתתף בכתיבה ונגינה באלבום "Master of the Moon" - הוצאת האולפן האחרונה של "Dio". זהו האלבום האחרון של "Dio" בו משתתף Jimmy Bain (בס/קלידים), אשר יחד עם סיימון רייט (תופים) משלימים את חטיבת הקצב המצוינת. Bain הוותיק והמוכשר גם השתתף בכתיבת מרבית משירי האלבום. החל משיר הנושא הפותח, האלבום הזה מתפוצץ באש ובזעם. "Killing the Dragon" אינו רק סיפור פנטזיה - זוהי קריאת קרב סמלית נגד מה שדיו ראה כ"שעבוד טכנולוגי". באמצעות מטאפורות עוצמתיות של "דרקונים" (טכנולוגיות) שגונבים ילדים ואדונים פיאודליים אכזריים, דיו מזהיר אותנו מפני עתיד הנשלט על ידי מחשבים, מכונות ואלים מלאכותיים. זה לא רק סיפור מטאל וינטג', אלא גם ביקורת עתידה של החיים הדיגיטליים המודרניים. דיו ציין מאוחר יותר כי הוא מאמין שהמחשב הפך לאל בחברה המודרנית. "זהו אל קטן עם לב חשמלי והגיע הזמן למרוד בו". הקטע השני "Along Came A Spider" ממשיך עם קצב מהיר וריף עוצמתי, בעוד ש- "Scream" נשען על ליין הבס הכל-כך מוכר דמוי "Heaven And Hell" עם ריף גיטרה קליט. "Better in the Dark" ממשיך בעוצמה וכולל סולואים נהדרים של בס/גיטרה. בניגוד לשמו "Rock & Roll" הוא בלדה מלודית בהשראת הטרגדיה שפקדה את ארה"ב ב-11 בספטמבר. האלבום ממשיך עם "Push" האדיר והקליט שהוליד קליפ בולט, שבו Ronnie James Dio משתף פעולה עם "Tenacious D". במהלך צילומי הקליפ, דיו התיידד עם Jack Black סולן "Tenacious D", שסיפר לדיו על תכוניותיו לעשות סרט וביקש ממנו להופיע בו. הקשר המיוחד הזה הוביל בסופו של דבר להופעת אורח של דיו בסרט האייקוני משנת 2006 "The Pick of Destiny". אחד השירים המיוחדים באלבום הוא "Throw Away Children", אשר כולל שירת רקע של מקהלת ילדים. זה קטע נוגע ללב (באופן אפל) אשר תוכנן במקור כפרויקט המשך ל- "Hear 'n Aid", אשר מעולם לא התממש. דיו מתעמת כאן עם טרגדיה מהעולם האמיתי של ילדים שעוברים סרסור לזנות, מתמכרים לסמים ובסוף מתים מאיידס. לפני סיום מגיע "Before the Fall" ומשרה אווירה של ההרכב "Rainbow" בעיקר בזכות הנגינה הנפלאה שלScott Warren באורגן המונד וקלידים. וורן גם אחראי לסאונד המיוחד של השיר החותם את האלבום "Cold Feet". לסיכום, "Killing the Dragon" הוא שילוב של ישן וחדש - חזרה לשורשים הקלאסיים בשילוב של רעננות וחיוניות. זה "Dio" שמתעמת נגד מפלצות מיתולוגיות ואיומים מהעולם האמיתי, החל מעוול אנושי ועד סגידה טכנולוגית עיוורת. בגיל 60, Ronnie James Dio הוכיח שהוא עדיין כותב שירים נפלאים ובעלי משמעות, שהוא מסוגל לשיר ברגש נוגע ללב ובעוצמה מתפרצת ולהוביל את להקתו בתשוקה כל-כך גדולה למוזיקה. אנחנו מתגעגעים אליך רוני... להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!

המלצת המערכת... להקת California Breed היא שלישייה כוחנית הכוללת את הסולן והבסיסט Glenn Hughes, המתופף Jason Bonham והגיטריסט Andrew Watt. אם אתם מחפשים שילוב של "Led Zeppelin", "AC / DC", "Whitesnake" ו- "Alice in Chains" זה המקום בשבילכם! חטיבת הקצב הגיעה מהפיצול של הסופרגרופ "Black Country Communion" שהתרחש בשנת 2013 אחרי ארבע שנים בלבד (הם חזרו ב-2017), בין השאר בגלל לוח הזמנים הצפוף של הגיטריסט Joe Bonamassa וההתחייבויות התובעניות בקריירת הסולו שלו. גלן ובונהאם החליטו שמה שיש להם ביד יותר מדי טוב לוותר עליו והם מחליטים להקים את ההרכב "California Breed" עם הגיטריסט / הסולן בן ה -23 אנדרו וואט. יוז קיבל שיחת טלפון מג'וליאן לנון שהציע את וואט. במהלך החזרה הראשונה שלו עם יוז, השניים כתבו שני שירים. יוז התרשם מאוד מהכימיה, שיתוף הפעולה מהתוצר הסופי של הפגישה והתקשר לבונהם, שהסכים בהתלהבות. (Photo: Metalhammer) לאחר שהשלושה כתבו כמות משמעותית של חומרים, הם החליטו לצרף את המפיק דייב קוב ולהקליט באולפן שלו בנאשוויל. הם הקליטו, עיבדו, ערכו ועשו הכל לבד, ושני הרצועות שכתבו וואט ויוז באותו היום הראשון "Chemical Rain" ו"Solo " נכנסו לגרסה הסופית של האלבום. התופים של בונהם אמנם דומיננטיים כמו קולו של יוז, אך יחסי הגומלין בין קווי הבס של האחרון לטכניקת הגיטרה הרחבה של וואט הם גולת הכותרת האמיתית. וואט מנגן המון סולואים באלבום, אך הם קצרים וממוקדים, וחושפים ללא בושה את השפעותיו מ- Jimmy Page, Tony Iommi, Jimi Hendrix, ו- Jerry Cantrell. זהו שילוב מהפנט של הארד רוק עם בלוז, פוסט-גראנג 'ופאנק שיצא ב-20 למאי 2014 כאלבום הבכורה והיחיד של ההרכב עד היום. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

להקת "Staind" פרצה לתוך סצנת הנו-מטאל בשנת 2001 עם "Break the Cycle", למרות שזה היה אלבומם השלישי, השני בלייבל גדול, הוא זה שהביא אותם להצלחה עולמית. כבר באלבום הזה הם עברו קצת מנו-מטאל ל-פוסט גראנג', כאן הלהקה כבר שילבה הילוך והשתמשה בכוח החזק שלה לרמה גבוהה יותר. הם מצאו את הנוסחה המנצחת - מיתון האגרסיות והגברת הרגש. מאז "Break the Cycle" והסינגל שלו, "Been a While", הדהירה להצלחה הייתה בלתי נמנעת ועד מהרה הלהקה עברה אפילו את המורה הרוחני שלה Fred Durst מלהקת "Limp Bizkit" הן בפופולריות, והן בהתלהבות לאלבום השלישי של ההרכב שיצא ב-2003 "14 Shades Of Grey". ההרכב הצליח ליצור אלבום שמשלב את השיא של הניאו מטאל עם הפוסט גראנג', עם החשיפה הרגשית ומעט אלמנטים קליטים מתוך האלבום הקודם "Break the Cycle". יש כאן הרבה גיטרות רועשות, אך תחושת התוקפנות הכוללת הונמכה במידה ניכרת כאשר מחשבותיו ורגשותיו של Aaron Lewis תופסות את החזית, כשהמוזיקה משמשת כרקע להתבטאות הרגשית שלו. (Photo: Staind) האלבום הזה בעצם עוסק בעיקר ברגשותיו של לואיס, בין אם מדובר ברגשות על העולם, על אהבה, על בתו זואי ג'יין, או על האליל שלו, Layne Staley. גם כשהמקצב מהיר הוא מאפשר ללואיס לעלות גבוה, והוא עושה זאת עם כל רמח אבריו, דבר שנשמע חזק במיוחד כשהוא שר "FUCK" והוא עושה הרבה. לואיס מעניק חופש מוחלט לרגשות באלבום הזה, והתוצאה עלולה לגרום למאזינים מצד אחד להזדהות איתו לחלוטין או ליצור ניתוק מוחלט. זו הסיבה שאנחנו חושבים שהאלבום הזה מיועד יותר לחובבי הלהקה מאשר לחובבי "Break the Cycle". אתה צריך לאהוב את הלהקה, את הצליל שלה ואת התוכן שלה כדי לאהוב את האלבום הזה. לא תמצאו כאן מנגינות קליטות או "להיטים" חזקים שיתפסו את נשימתכם בתו הראשון, מה שכן תוכלו למצוא כאן זה שירים להקשיב להם, להתחבר אליהם רגשית ולעכל אותם. האלבום הוציא ארבעה סינגלים והגיע לראשונה למקום הראשון בבילבורד 200, עם מכירות של 220,000 עותקים בשבוע הראשון. עד יולי 2003, "14 Shades of Grey" הוסמך לזהב ואחר כך לפלטינה. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 20 למאי, 1977, "Genesis" הוציאה את המיני אלבום "Spot the Pigeon". זהו EP בן שלושה שירים בלבד, שהוקלטו במהלך הסשנים לאלבום "Wind & Wuthering" שיצא בשנת 1976, אך בסופו של דבר לא נכנסו לגרסה הסופית של האלבום. במבט לאחור, ה- EP ציין נקודת מפנה בולטת בקריירה של "Genesis" שכן הוא כלל את הקלטות האולפן האחרונות בהן השתתף הגיטריסט Steve Hackett, לפני שעזב את הלהקה. בשל העובדה שפורמט מיני-אלבום היה יחסית לא פופולרי בארה"ב, "Spot the Pigeon" לא יצא שם רשמית בזמן אמת. האלבום שוחרר בפורמט דיסק בשנת 1988, אך הוא לא יצא מחדש מאז, אם כי שלושת השירים מתוכו צצו באוספים מאוחרים יותר ששחררה הלהקה. הזמר והמתופף Phil Collins הודה מאוחר יותר שלא היה גאה בשיר הפותח את האלבום, "Match of the Day". הוא תיאר אותו כצעד שגוי שבו הלהקה ניסתה (ונכשלה) להחדיר מקצבים עכשוויים לסגנון של "ג'נסיס". הוא אפילו כינה את מילות השיר "מביכות". המבקרים לא היו הרבה יותר אדיבים ממנו. בלוג אחד כינה את השיר המנון כדורגל "שטותי" עם ריף קלידים זול. השיר השני, "Pigeons", בנוי סביב תו אחד שחוזר על עצמו, במכוון, כשבמקביל הקלידן Tony Banks מנסה לנגן כמה שיותר אקורדים שונים. Steve Hackett ציין פעם שפשטות הלחן נתנה לטוני בנקס מקום להתנסות באקורדים מגוונים, ויצרה ניגוד בין הקצב הסטטי להרמוניות משתנות. ה- EP מסתיים עם "Inside and Out", ללא ספק הרגע החזק ביותר של המיני-אלבום, אשר נכתב על-ידי כל ארבעת חברי הלהקה. הקטע משלב טקסטורות של פולק ופרוג וכולל קטעי גיטרה מגוונים וקטע ג'אם פרוגי מעולה בסופו. מבחינה לירית, השיר מספר את סיפורו של אדם שנכלא שלא כדין בגין אונס ושוחרר מאוחר יותר. הוא מחולק בין קטע לירי של "Inside" לקטע אינסטרומנטלי של "Out". זמן רב לאחר שעזב את הלהקה, שיבח Steve Hackett את השיר וציין שהוא מאמין שהוא היה צריך להיות חלק מ-"Wind & Wuthering". הקטע אפילו נוגן בהופעות החיות במהלך סיבוב ההופעות של הלהקה בשנת 1977. במבט לאחור, הבסיסט Mike Rutherford הרגיש שהשארת השירים הללו מחוץ לאלבום "Wind & Wuthering" הייתה אולי טעות בחישוב, שכן החוויה גרמה ללהקה לשאוף לכתיבת שירים קצרים ותמציתיים יותר באלבומם הבא, "...And There Were Three..." המיני אלבום "Spot the Pigeon" אינו אלבום "חיוני" בקטלוג של "ג'נסיס", אבל הוא בוודאי אלבום מרתק עבור מעריצים המתעניינים בשלב המעבר של הלהקה - המגשר בין עברם התיאטרלי יותר לעתידם הנגיש יותר. להאזנה: Youtube "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 20.05.1996 ב- 1 לפברואר 1995 בשעה 07:00 בבוקר עזב הגיטריסט Richie Edwards את חדרו בבית המלון ביזווטר רואד בלונדון, הוא השאיר בחדר מזוודה סגורה וארוזה, ונסע לדירתו בקרדיף, ויילס. אדוארדס שמשך בשבועיים שקדמו סכום של 2800 ליש"ט מחשבון הבנק שלו, המשיך ונסע למשרד הדרכונים בניופורט ובהמשך הסיע אותו נהג המונית אנתוני האת'רהול לסיבוב באזור בו אדוארדס גדל. ב- 14 לפברואר קיבל אדוארדס כרטיס חניה עבור מכוניתו. כעבור שלושה ימים נמצאה מכוניתו של אדוארדס בגשר סוורן שליד העיר האנגלית בריסטול, מקום שהיה מזוהה כמקום שבאים אליו להתאבד, אדוארדס מעולם לא נמצא, ויש מקורות שאומרים שהוא פשוט החליט להשאיר את הקריירה שלו מאחוריו וחי לא פחות ולא יותר בקיבוץ בישראל, אך בשנת 2008 הוא הוכרז רשמית כמת. אדוארדס נעלם ביום בו הוא היה אמור לטוס עם סולן להקת "המניק סטריט פריצ'רז" James Dean Bradfield לארה"ב לקידום אלבומה השלישי של הלהקה "The Holy Bible" ששוחרר באוגוסט 1994. "המניקס" שברגע אחד איבדו את כותב השירים והאיש שהיה המנהיג האמיתי של הלהקה החליטו שלמרות הקושי הרב הם ממשיכים בלעדיו, וכעבור 15 חודשים, ב- 20.05.1996, יצא אלבום האולפן הרביעי שלהם "Everything Must Go". "תמיד שמרנו לריצ'י מקום על הבמה" סיפר בהמשך James Dean Bradfield בראיון, לא רק רוחו של ריצ'י היוותה השראה לשלושת חברי הלהקה הנותרים להמשיך, היו אלה גם שיריו שחלקם מעטרים את האלבום שסימנו את הדרך לג'ימס דין ברדפילד, ניקי וייר (גיטרה בס, קולות רקע), ושון מור (תופים, חצוצרה, קולות רקע). "המניק סטריט פריצ'רז" הוקמו בבית הספר המקיף אוקדייל בבלקווד, וויילס, שם למדו כל חברי הלהקה. מתופף הלהקה ניק מור הוא בן דודו של הסולן James Dean Bradfield והיה גר בבית משפחתו מאז התגרשו הוריו. הלהקה החלה לנגן כלהקת Pאנק בהשראת להקת "הקלאש" שהיתה נערצת ע"י ברדפילד. מיילס וודוורד הבסיסט המקורי של הלהקה עזב אותה בשנת 1988, אז הצטרף ריצ'י אדוארדס שהיה בתחילת הדרך Roadie של הלהקה. הוא תרם רבות לכתיבת השירים ולסגנון הנגינה. אדוארדס, לדברי אחותו רייצ'ל, נולד למשפחה מאושרת עם חינוך מאוד שמח, ובגיל תיכון היה אח תומך שנהג להרגיע את החרדות של אחותו מהלימודים, ממש 180 מעלות ממה שקרה איתו בהמשך. לאחר אי.פי בשם "Suicide Alley" שיצא בשנת 1988, ואי.פי נוסף בשנת 1990, חתמה הלהקה על חוזה הקלטות בלייבל האינדי "Heavenly Records" והחלה להוציא שירים נוספים, בראיון עם העיתונאי סטיב לאמק מ- "NME", חרט אדוארדס את הביטוי "4Real" על זרועו ע"י סכין גילוח כדי להראות את מידת הרצינות של הלהקה, הוא נלקח לבית חולים שם זכה ל- 17 תפרים. כתוצאה מהרעש התקשורתי שחוללו החלה הלהקה להפוך לחביבת התקשורת הבריטית, נתון שעזר להם לבנות קהל מסור. לאחר שני אלבומי בכורה שכללו סאונד רוק מודרני, הגיע האלבום השלישי "The Holy Bible" עם סאונד גותי/אינדסטריאלי, הנפש המעורערת של כותב השירים הראשי ריצ'י אדוארדס נשפכה על פני האלבום כולו שעסק בחופש ביטוי, שואה, הרעבה עצמית, ילדות, פשיזם, התאבדות, ועוד. כאמור בפברואר 1995 "המניק סטריט פריצ'רז" היו על פרשת דרכים, להתפרק או להמשיך, לאחר מחשבה של כמה חודשים הם החליטו להמשיך והצוצאה היא "Everything Must Go" אלבום שחמישה משיריו נכתבו ע"י ריצ'י אדוארדס בעצמו, בשלב זה האמינו חברי הלהקה שהוא עוד יצוץ מתישהו שכן גופתו לא אותרה. למרות העלמותו של אדוארדס "Everything Must Go" הוא האלבום האופטימי ביותר שהוציאו "המניקס" עד לנקודת הזמן ההיא, ניקי וייר הוא זה שכתב את שאר שירי האלבום כשהוא רומז במילות השירים על הציפיה שאדוארדס יתן אות חיים בהמשך. לעומת הסגנון הגותי והפחות ידידותי של האלבום הקודם, "המניקס" הוסיפו סינתי וכלי מיתר שהפכו את חלק משיריהם להמנוני רוק במיוחד הסינגל הפותח, "A Design For Life", אולי השיר הכי זכור של המניקס בכל הקריירה (יחד עם "Motorcycle Emptiness") שנראה כמו שיר מחווה למורשתו של אדוארדס. הנושאים באלבום כוללים את חייו של הצלם קווין קרטר בשיר על שמו "Kevin Carter", התעללות בבעלי חיים ("Small Black Flowers That Grow in the Sky"), וגם הסגידה של בריטניה לתרבות האמריקאית בשיר הפותח "Elvis Impersonator Blacpool Pier", וגם שיר מחווה לצייר ווילם דה קונינג שסבל ממחלת האלצהיימר ("Interiors (Song for Willem de Kooning)"). השיר הנועל באלבום "No Surface All Feeling" מתייחס למצבו הנפשי המעורער של אדוארדס שגם מנגן בשיר. שמו של האלבום "Everything Must Go" נולד בהשראת אי.פי הבכורה של להקת "ג'וי דיוויז'ן" "An Ideal for Living". להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר