כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 15.04.1974 "לנרד סקינרד" היתה להקה עם גאווה דרומית, הם ידעו לאהוב, הם ידעו לשנוא. תשאלו את ליאונרד סקינר המורה לספורט השנוא עליהם שעל שמו נקראה הלהקה, והם ידעו לנגן רוק (עם נגיעות בלוז וקאנטרי). רוני ואן זאנט שהיה ידוע כמנהיג והבריון הרשמי בלהקה היה איש שדרש מקסימום מחבריו להרכב, הוא ממש העביד אותם בפרך בחזרות, מבודדים מכל ציוויליזציה. זה השתלם להם בהמשך כשהם שכללו את איכות הנגינה שלהם. הגיטריסטים של הלהקה, התאפיינו בנגינת גיטרה טכנית במיוחד, ואן זאנט הדביק להם את הכינוי "Three Guitar Army״ ולסגנון הנגינה התייחס כ ״Triple Guitar Attack". אם כבר סיפרתי על רוני ואן זאנט, אז לאיש היתה גאוה, הוא לא יתן שידרכו עליו, בטח לא Neil Young "חשבנו שניל ירה בכל הברווזים במקום להרוג אחד או שניים" סיפר ואן זאנט כשהוא מתייחס לשירים "Alabama" ו- "Southern Man" של יאנג שעסקו בגזענות ועבדות בדרום ארה"ב. בסתר ליבו הקשוח, רוני דווקא די העריך את Neil Young , הוא ראה בו אומן חסר פשרות, שכיסח לדרומיים את הצורה, העמיד אותם במקומם. התשובה של ואן זאנט וחבריו לא איחרה לבוא עם " Sweet Home Alabama " המנון רוק דרומי שהיווה תשובה ניצחת ליאנג מחד, ומאידך תמכה ברעיון הכללי שלו כנגד גזענות. חברי הלהקה היו מזוהים עם חלקה הדרומי של ארצות הברית, וסולן הלהקה, רוני ואן זאנט, נהג להתעטף בהופעות עם דגל קונפדרציית המדינות של אמריקה, מנהג אשר אימצו לאחר מכן גם מעריצי הלהקה. למרות אלה חברי הלהקה הכחישו כל האשמה בגזענות שהדביקו לה וטענו כי הלהקה היא להקה דרומית-מסורתית ואין מאחוריהם שום מניע גזעני. לאחר אלבום הבכורה " Pronounced 'Lĕh-'nérd 'Skin-'nérd " שכלל את "Free Bird" האלמותי, בסיס המעריצים שלהם המשיך לצמוח במהירות לאורך 1973, בעיקר בשל היותם הנאמבר הפותח לסיבוב ההופעות "Quadrophonia" של להקת "המי" בארצות הברית. אלבומם השני "Second Helping", כלל את אד קינג, אלן קולינס, וגארי רוסינגטון, ששיתפו פעולה פעולה עם ואן זאנט בכתיבת השירים. הלהקה שפיתחה זה מכבר את הסטייל המוזיקלי שלה, חיזקה אותו ב- "Second Helping" על ידי כתיבתו של ואן זאנט, שהייתה פואטית מפורשת, מפתיעה וחושפנית מתמיד. השירה שלו סיפרה סיפורים בעלי חשיבות עכשווית והיסטורית, כולל מחוות לניל יאנג, וקאבר מרענן לג'יי ג'יי קייל (" Call Me the Breeze "). ב - " I Need You " בלדת בלוז ארוכה ואיטית ואן זאנט מצהיר על אהבה לאהובתו ללא תנאים רגע לפני שהוא יוצא לנסיעה לעוד סיבוב הופעות. ב - " Don't Ask Me No Questions " הלהקה מעבירה את תחושת חוסר הנסיון שהיה להם בתחילת הדרך כשהם התמודדו עם דרישות עצומות מצד סוכנים, מנהלים, וחברות התקליטים. למרות הביקורות והלחץ שהופעל עליהם היה ל"לנרד סקינרד" גם כמה מילים טובות על הלייבל שלהם "MCA". מפיק האלבום אל קופר, בספר הזיכרונות שלו "Backstage Passes and Backstabbing Bastards", מתאמץ מאוד לתאר את האולפן שבו הוקלט "Second Helping", כסמל הוליוודי של דקדנס ונהנתנות, עם כל סממני ההיכר של שנות ה-70, ג'קוזי וחדרי שינה בבניין, גרופיות צווחות המתקרבות עירומות במסדרונות, וצוות שקיבל הוראות קבע לתת מענה לכל גחמה של האורחים. את סיפורו של האיש השחור בשם קרטיס לו (" The Ballad of Curtis Loew ") שהיה מנגן בלוז על גיטרת התהודה שלו, הדוברו והיה נחשב "ה- Picker הטוב ביותר שאי פעם ניגן בלוז". כתבו רוני ואן זאנט, והגיטריסט אלן קולינס. לדברי קינג, שהצטרף ללהקה ב-1972, קרטיס לו הוא חיבור של כמה אנשים, כולל שורטי מדלוק, סבו של ריקי מדלוק, שניגן בגיטרה בהרכב מוקדם של "לינרד סקינרד". בשיר " The Needle and the Spoon ", הסולן רוני ואן זאנט מזהיר מפני הסכנות של התמכרות לסמים מסוכנים, אתגר שהלהקה בדיוק התנשאה בו. האלבום נחתם עם הקאבר ל- " Call Me the Breeze " של J.J.Cale. השיר עוסק בבחור שהולך לאן שמזג האוויר לוקח אותו, ללא הכובד של כל העולם על כתפיו. זו הייתה אמירה הולמת עבור קייל, שיצא מגדרו כדי לשמור על דברים פשוטים ולהתרחק מאור הזרקורים. הרעיון שלו היה להתענג על הפשטות, וללכת לאן שהרוח נושאת אותך. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

היום נספר לכם על הזמר והיוצר Phil Mogg המוכר לנו מלהקת "UFO". (Photo: Frank Schwichtenberg) 1. הוא נולד ב- 15 לאפריל 1948 בשם Phillip John Mogg, בפרבר של לונדון, אנגליה. 2. בשנת 1968 הוא הקים את UFO ביחד עם שני חבריו, הבסיסט Pete Way והמתופף Andy Parker. 3. בתחילת דרכה הלהקה הוגדרה תחת ז'אנרי ה- Space Rock וה- Boogie, אך בהמשך הסגנון השתנה להארד רוק והבי מטאל. 4. האלבום הראשון של הלהקה שוחרר בשנת 1970. 5. מי ששימשה כלהקת החימום של "UFO" בתחילת דרכה היתה להקת "Scorpions". 6. בשנת 1973 עשה פיל מוג את עסקת חייו. הוא הציע לגיטריסט הצעיר והכריזמטי של הסקורפיונס - Michael Schenker להצטרף ל- "UFO". מייקל הסכים, עזב את ה"סקורפיונס" והצטרף ל- "UFO". 7. מיד עם כניסתו של Schenker ל- "UFO" הוא החל לשנות את הצליל שלה, כאשר מוג היה חכם מספיק בכדי לאפשר לו להשפיע על הסאונד והסגנון של הלהקה. 8. שיתוף הפעולה בן מוג לשנקר נמשך בשנים 1974 ועד 1979, במהלכן שחררה UFO שישה אלבומים חשובים משפיעים שהאחרון בהם הינו אלבום ההופעה המופתי " Strangers in the Night ". 9. עם זאת, למרבה הצער, מוג לא הסתדר עם שנקר ובעקבות סכסוך שבו כל אחד מאשים את השני, מייקל שנקר עזב את הלהקה בתאריך 29 לאוקטובר 1978, לאחר הופעת הלהקה בקליפורניה. 10. מוג ימשיך להנהיג את UFO ביד רמה והוא החבר הקבוע היחיד בלהקה מאז ראשיתה, שגם הופיע בכל אחד מאלבומיה. 11. במסגרת מדיניות הדלת המסתובבת של מוג יעברו דרך הלהקה לא פחות מ- 41 חברים במהלך השנים, ביניהם כמה מוכרים יותר כמו Bernie Marsden, Simon Wright, Jason Bonham , Aynsley Dunbar ו- Billy Sheehan. 12. במהלך הקריירה שלו שחרר מוג 22 אלבומי אולפן יחד עם "UFO", האחרון בהם בשנת 2017, ובנוסף עוד אלבום קאברים אחד, 14 אלבומי הופעה ו- 16 אלבומי אוסף. (Photo: IMDB) 13. מוג היה גם חלק מההרכב Mogg/Way יחד עם חבאו - הבסיסט Pete Way , במסגרתו שחרר שני אלבומים בשנים 1997 ו- 1999, וכן ההרכב S$ign of 4 אתו שחרר אלבום אחד בשנת 2002. 14. בשנת 2018 הודיע מוג כי הוא יוצא לסיבוב הופעות אחרון עם "UFO" לרגל 50 שנה ללהקה וכי לאחר מכן הוא פורש. 15. סיבוב ההופעות שהחל בשנת 2019 עדיין לא הסתיים לאור משבר הקורונה. ההופעה האחרונה בהחלט של "UFO" תתקיים ב- 29 באוקטובר 2022 באתונה, יוון, שם הלהקה ביצעה לראשונה את הופעתה עם הגיטריסט הנוכחי ויני מור שמונה עשרה שנים קודם לכן. 16. רשימת המוזיקאים שהושפעו ממוג ו- "UFO" מגוונת ביותר וביניהם (וזו רשימה חלקית בלבד) Slash , Tom Morello , Mike McCready , "Def Leppard", Kirk Hammett , Steve Harris , Billy Corgan ועוד. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

פינה בקטנה... והיום על אלבום ההופעה "Snakes & Arrows Live" של להקת "Rush", אשר שוחרר ב- 14 לאפריל 2008. החומר לאלבום הזה הורכב משתי הופעות שביצעה הלהקה במהלך החלק הראשון של סיבוב ההופעות "Snakes & Arrows Tour", אשר נועד לקידום האלבום ששוחרר במאי שנת 2007. שתי ההופעות מהם נבחרו החומרים לאלבום נערכו באולם "Ahoy Arena" ברוטרדם, הולנד בתאריכים 16 ו- 17 לאוקטובר 2007. זה אלבום ההופעה הראשון של הלהקה אשר התמקד בשירי האלבום שהוא נועד לקדם, מאז הוידאו שסיכם את סיבוב ההופעות " Grace Under Pressure " ושוחרר מאוחר יותר גם באלבום. באופן זה, 9 מתוך 27 השירים בהופעה הזאת הינם שירים מתוך האלבום "Snakes & Arrows". כלומר, במהלך ההופעה הזו נוגנו 70% מתוך 13 שירי האלבום. ההופעה הזאת שוחררה גם בגרסת DVD ובלוריי, ומי שמחזיק בגרסה האחרונה יודע לספר שאיכות השמע והצפייה שם פשוט מדהימה. מה שמעניין בהופעה הזאת הוא שהיא כוללת כמה שירים שהלהקה לא נהגה לבצע הרבה במהלך הקריירה שלה, ואין הרבה גרסאות מוקלטות שלהם מהופעות, כמו: " Entre Nous " שנוגן לראשונה אי פעם, " Natural Science ", " Witch Hunt ", " Circumstances " שלא נוגן מאז הסיבוב של האלבום " Hemispheres " וכן " A Passage to Bangkok " שלא נוגן מאז סיבוב החימום לפני הוצאת האלבום " Moving Pictures ", השיר " Between the Wheels " ועוד. האלבום הזה מסכם את אחד מהטורים הארוכים של Rush אשר כידוע לא נהגה לצאת הרבה מגבולות צפון אמריקה. הוא כלל 114 הופעות, מה שהופך אותו לסיבוב ההופעות הארוך ביותר של הלהקה, למעט הסיבוב של האלבום " Hemispheres ". סיבוב ההופעות הזה היה גם אחד המצליחים של הלהקה מבחינה מסחרית והכניס לכיסה של הלהקה למעלה מ- 65 מיליון דולר. ואיך אפשר בלי סולו התופים של Neil Peart האגדי. הפעם הוא חלק מתוך הקטע האינסטרומנטאלי " Malignant Narcissism " והוא כולל בתוכו קטע מ- " Cotton Tail " - שיר שפירט הקליט עם להקתו של באדי ריץ' עבור הפרויקט "Burning For Buddy, Vol. 1". להאזנה לאלבום: Spotify . "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

אלבום נוסף של "Judas Priest" ששוחרר ב- 14 לאפריל 1986 הוא "Turbo". כן, כן, זהו יום קסום עבור ג'ודאס ששחררו היום שני אלבומים בהפרש של 6 שנים אחד מהשני. אבל איזה פער יש בין שני האלבומים הללו, והפער הזה זועק במיוחד בהשוואה לאלבום הקודם והמצוין שהוציאה הלהקה שנתיים קודם לכן - " Defenders of the Faith ". זה אולי האלבום הכי ממוסחר של ג'ודאס, הוא משופע סינתסייזרים, לא אמיתיים, כאלה שמיוצרים באמצעות אפקט גיטרה שנקרא "גיטר סינתסייזר". הוא היה מושא לחיצי ביקורת של מעריצים ומבקרים, אבל אנחנו "מתים" עליו ובאנו לשנות כאן דעה. האלבום הזה היה אמור בתחילה להיות אלבום כפול. הוא היה אמור אפילו להיקרא "Twin Turbos". לאחר סיום סיבוב ההופעות התובעני שנועד לקידומו של האלבום הקודם " Defenders of the Faith " בשנת 1984, נטלה הלהקה פסק זמן ארוך ללא הופעות. במהלך שנה שלמה הלהקה לא הופיעה, למעט נטילת חלק במופע המחווה " Live Aid ". התקופה הארוכה הזאת איפשרה ללהקה לכתוב חומרים שיספיקו כאמור לאלבום כפול. החומר שנכתב לאלבום תאם את השינוי בעולם המוזיקה של אמצע שנות השמונים. מחד נושאי הכתיבה היו יותר יומיומיים והתייחסו בין היתר לאהבה ורומנטיקה. שנית, "ג'ודאס" שמה כאן את הדגש על צליל ממוסחר ומסונתז. מעניין לציין כי גם הפעם השינוי בסגנון המוזיקלי לווה בשינוי חיצוני של הלהקה. שערות נופחו ובגדי העור עודנו והתארכו כדי להתאים לטרנדים הרווחים של שנות השמונים. (Photo: Theriffrepeater.com) בסופו של דבר הוחלט לסנן את החומר הרב שהוקלט ולשחרר רק אלבום אחד שיכלול בתוכו את החומר הכי נגיש וקליט, ויקרא פשוט "Turbo", כאשר יתר החומרים נשמרו לאלבום הבא "Ram It Down". מי הטוב מבין השניים? לדעתנו ללא ספק "Turbo", למרות הסינתוז והמיסחור! במהלך תקופת הכתיבה חווה Rob Halford משבר בחיי הזוגיות, אשר גם לווה בשימוש מוגבר בסמים ואלכוהול. הוא עבר תהליך גמילה מהיר ויעיל ממנו יצא מחוזק עוד יותר, אך הדבר עיכב מן הסתם את ההקלטות. כפי שציינו, האלבום הזה הוא כנראה האלבום הכי ממוסחר ומסונתז של הלהקה, אך לחלוטין אין לנו בעיה עם זה, ואפילו להיפך. אנחנו מאוד אוהבים את הגיוון הזה בצליל של הלהקה הכל-כך מוערכת ואהובה עלינו. אין עוד אלבום כזה לג'ודאס בכל הרפרטואר האדיר שלה ולכן הוא תמיד עומד כ"שושנה בין החוחים" וכאלבום שתמיד כיף לנו לחזור אליו. לגבי הסינתסייזרים, צריך קודם כל להבין את התקופה בה האלבום הזה יצא, רוב הלהקות עברו בתקופה הזו איזה תהליך וג'ודאס בחרו לעשות את זה בצורה מקורית ובמקום לצרף קלידים העבירו את הגיטרות של Tipton ו- K. K. דרך אפקט גיטאר סינתסייזר. גם "Iron Maiden" עשו את זה כחצי שנה מאוחר יותר עם האלבום " Somewhere in Time ", כאשר Dave Murray , Adrian Smith ואפילו Steve Harris מעבירים את "כלי המשחית" שלהם דרך "האפקט הממסחר", ואיזה אלבום פצצה!!! יצא להם. את אפקט הסינתסייזר ניתן להרגיש כבר מהתו הראשון של האלבום, באינטרו של " Turbo Lover ". מי מאוהדי הלהקה שהקשיב לאלבום בזמן אמת לא הבין מה נחת עליו באותו רגע, במיוחד לא אחרי אלבום חזק ועוצמתי כמו " Defenders of the Faith " , אבל ככל שהעמקנו אל תוך הקרביים של האלבום, כך נשבנו בקסם המתקתק הזה. זה השיר הראשון שנכתב לאלבום. הלהקה שכרה בית ליד הים בעיר "Marbella" שבספרד והחלה לכתוב את החומרים לאלבום. Tipton הביא איתו לבית הקיט את אפקט הגיטאר סינת' ו- Halford משחזר שהוא לחץ על הפדאל והצליל שיצא מהגיטרה הוא בדיוק הצליל שנשמע ממש בפתיחה של השיר. הלסתות של החברים פשוט נפערו לרווחה והם מיד הבינו שזה הכיוון שהם רוצים לקחת את האלבום אליו. הצליל הזה נשמע להם כמו מנוע של טורבו שהוצת זה עתה והיה ברור להם שזה גם הולך להיות שמו של השיר ושל האלבום. הצליל הזה של אפקט הגיטרה כל-כך סוחף שאפילו המעריצים הכי קשוחים של הלהקה אשר מחו על הסגנון המסחרי באלבום הזה, שואגים את נשמתם החוצה ברגע שהוא נשמע בחלל האולם בהופעות הלהקה. הלחן והביצוע של השיר הזה כל-כך טובים שגם המתנגדים הגדולים לצליל ולפוזה מצליחים לשכוח ולסלוח. הרצועה השניה באלבום - " Locked In " היא שיר קליט נוסף ששוחרר כסינגל השני מהאלבום. וכמה יפה הסולו "הקלאסי" והמלודי בשיר הזה, שמנוגן בתחילה על-ידי שני הגיטריסטים באופן סימולטני, ובהמשך מתפצל עם הובלה של Tipton, ללא ספק אחד מהסולואים הגדולים שהנפיקה הלהקה. ואיזה טכניקה מדהימה של sweep picking יש כאן. ואם נהיה כנים לרגע, אז להוציא את סולו הסינת' באינטרו של השיר וקולות הרקע, הרצועה הזו זועקת " Screaming For Vengeance " מהלחן ומהווייב הכללי. השיר " Parental Guidance " שוחרר כסינגל השלישי מהאלבום ונכתב כמחאה על הצנזורה ומלחמת החורמה שהפעילו Tipper Gore וארגון "Parents Music Resource Center" בהובלתה, על "ג'ודאס פריסט" ודומיה, רק בשל העובדה שהעזו לכתוב על נושאים לא שמרנים ולכלול בשיריהם מילים עם שפה בוטה. מעניין לצין שגם השיר " Eat Me Alive " מהאלבום הקודם כוון נגד אותה גברת גור ואותו אירגון. הלהקה בחרה לפתוח את הצד השני של הויניל עם בחירה מעניינת - " Out in the Cold ". שיר שקט עם הכי הרבה צלילי סינתסייזר שתשמעו בין כל שירי האלבום. איזה אינטרו ארוך ומיוחד, אפילו צלילי התופים כאן עברו דרך אפקט שנועד להתאים אותם לצלילי הסינתסייזר. אבל כשהשיר מתפרץ החוצה בדקה 1:29, גן העדן מתפרץ יחד איתו. איזה שיר אדיר, כמה רגש בשירה של Halford , איזה לחן מדהים וסוחף ואיזה סאונד מלא והפקה עשירה. השיר " Reckless " התבקש על-ידי יוצרי הסרט "Top Gun" על-מנת שיכלל בפסקול הסרט, אך ג'ודאס סירבו, הואיל וחשבו שהסרט יכשל וכן בשל העובדה שהמשמעות היתה לוותר על השיר ולא לכלול אותו באלבום. רק דמיינו את טום קרוז רוכב על האופנוע לצלילי השיר שחותם את האלבום המיוחד הזה. מיותר לציין שהאלבום הזה היה האלבום המצליח ביותר של "פריסט" וכי הוא החזיק בתואר הזה כמה עשורים טובים עד שנת 2015, אז שחררה הלהקה את "Angel of Retribution". שירים מתוכו צעדו גבוה במצעדי הפזמונים והקליפים מתוכו שטפו את ה- MTV. מה שיפה בפריסט הוא שלמרות ההצלחה היחסית של האלבום הזה והגם שהוא העלה את פריסט למרכז הכביש המהיר עם החומרים הקליטים וההפקה המסחרית, ההצלחה הזאת לא עלתה להם לראש, והם מיד התעשתו וחזרו לשוליים הקיצוניים של האוטוסטרדה בכדי לייצר את המאסטרפיס הגדול שלהם " Painkiller ". להאזנה לאלבום: Spotify , Apple Music . "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

עוד אלבום אדיר בעולם המטאל ששוחרר ב- 14 לאפריל 1980 הוא "British Steel" של "Judas Priest". זה האלבום השישי של הלהקה והראשון שלה עם המתופף Dave Holland שהגיע מלהקת "Trapeze". האלבום הזה מגיע שנתיים אחרי האלבום " Stained Class ", שעליו כתבנו לכם כי לדעתנו הוא הפיח רוח חדשה בעולם המטאל. כזכור, "ג'ודאס" עברה שם סוג של מהפך חיצוני ופנימי, שלא רק שביסס את זהותה המוזיקלית, אלא גם היווה סמן ימני לכל להקות המטאל שיבואו לאחר מכן. הם זנחו את הג'ינס והטי שירט לטובת בגדי עור, ניטים ואקססוריז, הם שינו הלוגו לטובת הלוגו הקלאסי עם הכתב המשונן והכי חשוב K. K. Downing ו- Glenn Tipton עיבו והקשיחו את צליל הדואל גיטאר שלהם בעוד שהזמר Rob Halford משחיז את הצרחות שלו. אז המגמה הזאת של עיבוי הצליל והשחזת טכניקת הטווין גיטאר נמשכה גם באלבום "Killing Machine", רק ששם הצטרף גם הרצון של "ג'ודאס" ללכת לכיוון יותר מסחרי, רצון שאת המימוש שלו אנחנו מרגישים היטב באלבום הזה. "ג'ודאס" השתנתה לא מעט עם השנים. השירים שלה הלכו והתקצרו, ההשפעות הבלוזיות הלכו ונזנחו, הטקסטים האפלים הוחלפו בנושאים אופטימיים יותר והמקצב הכבד הפך לשמח וקליל יותר. (Photo: Paul Natkin) תהליך האבולוציה הזה של ג'ודאס במהלך השנים הגיע באלבום הזה לשיא חדש. "ג'ודאס" הצליחה להכניס את המלודיה ואפילו את הפופ אל תוך הריפים המנסרים של המטאל. היא הצליחה לעשות כאן את מה שאף אחת מלהקות המטאל לא הצליחו בו עד אותו זמן. היא הצליחה למצוא את הנוסחא שתהפוך את המטאל לקליט ונגיש להמונים, והנוסחא הזאת זועקת כמעט מכל שיר באלבום הזה. היא קיימת בשיר " Breaking the Law " שכולל את אחד הריפים הכי קליטים במטאל, ריף שפשוט אי אפשר להפסיק לזמזם וכולל גם שירה כל-כך מלודית ויפה בבתים שהמלודיה שלה יכולה לשמש בקלות כשיר ערש. השיר הזה שוחרר כסינגל השני מהאלבום והוא אחד משירי הפריצה של ג'ודאס אשר הביא אותה להמונים, בעזרה קלה של הוידאו קליפ שהלהקה צילמה עבורו. באופן מפתיע השיר הזה אינו כולל סולו גיטרות, כנראה באופן מכוון וכדי להפוך את השיר הזה לנגיש יותר ולרדיו פרנדלי. הוא כולל גם אפקטים של זכוכית מתנפצת, אפקט שהושג באמצעות ניפוץ בקבוקי נחלב שהונחו בפתח דלת האחוזה של רינגו סטאר בה הוקלט האלבום, ואפקט של סירנה משטרתית שאולי יפתיע אתכם לגלות הושג אך ורק באמצעות הגיטרה של קיי, קיי. השיר הזה שמנוגן כמעט בכל הופעות הלהקה, עבר עם השנים התפתחות בדמות סולו של קיי קיי שלא היה כאמור בגרסת האלבום, והוא מצליח להקפיץ את הקהלה בהופעות הלהקה גם היום 40 שנה אחרי. הנוסחא המדוברת קיימת גם בשיר " Living After Midnight " עם תיפוף ה- 4/4 שלו שבקלות יכול היה להפוך ללהיט פופ, לולא הגיטרות המנסרות של טיפטון ו- Downing וללא הקול המחוספס של Halford . השיר הזה נוצר ממש באותה חוזה של רינגו סטאר בה הוקלט האלבום, לאחר שטיפטון העיר את Halford באמצע הלילה עם ריפים מכסחים מהגיטרה המנסרת שלו. Halford הביט בשעון ואמר לטיפטון את המשפט "really living after midnight" אשר הפך לשיר המצוין הזה מתוך האלבום. ואיזה יופי של קליפ יש לשיר הזה, עם מערכת התופים הבלתי נראית של דייב הולנד, עם הכניסה המופלאה של Halford לבמה עם אופנוע ונותנת להמונים הצצה על האופן בו נראית הופעה של הלהקה, ועם האייר גיטאר של המעריצים שמחליפים את Tipton בסולו המלודי והמצויין שלו. היא גם משתקפת בשיר כמו " United " – הימנון האיצטדיונים שהקדים את "Radio Ga Ga" של "Queen" עם תיפוף ה"קלאפ" ונועד לגרום לקהל למחוא כף ולהצטרף בשירה. השיר הזה שוחרר כסינגל השלישי מתוך האלבום והוא נכתב בהשראת המחאה כנגד הממשל בבריטניה באותם שנים. ואם הרעיון עדיין לא היה ברור אז " Metal Gods " מגיע ומוכיח לכולם מה היתה כוונת המשורר ועל הדרך שם את החותמת שמכתירה את "ג'ודאס" ל"אלוהי המטאל". באופן מפתיע Halford לא כתב את השיר על הלהקה אלא על עולם מדע בדיוני בו שולטים הרובוטים וכמחאה על ההשתלטות ההולכת וגוברת של "האח הגדול" שנשלטת על-ידי אלוהי המטאל – הרובוטים. האלבום כולל גם את " Grinder " עם הריף ש"טוחן" את האוזן עד דק, אשר הושפע מ- "AC/DC" איתה הלהקה היתה בסיבוב הופעות בשנת 1979. Halford גם יודה בהמשך שהם הושפעו מהכנופיה האוסטרלית במהלך כתיבת האלבום. מה שיפה הוא שההשפעה הזאת היתה במובן מסוים דו כיוונית כי "AC/DC" לקחו גם קצת חזרה מ"ג'ודאס" עם האלבום " Back In Black " שיצא מספר חודשים לאחר מכן וכלל ריפים מלודיים להפליא. ויש כאן גם את " Don't Have to Be Old to Be Wise " שהריף שלו הושאל על-ידי "Mötley Crüe" לטובת השיר "Looks That Kill" מהאלבום " Shout at the Devil ", ואת " Rapid Fire " המהיר והעצבני שמזכיר לנו מי הביאה לעולם את אחד משירי הספיד מטאל הראשונים עם " Exciter " שנתיים קודם לכן ועוד ועוד... האלבום "British Steel" היה הראשון של "ג'ודאס" שהפך לאלבום זהב ובהמשך לפלטינה. הוא האלבום שחשף אותה לקהל הרחב והפך אותה לאחת הלהקות הכי מוכרות במטאל העולמי, כאשר הלפורד, טיפטון וקיי. קיי. מועלים לדרגת "אלילי מטאל" ממש כמו בשיר מתוך האלבום. החשיבות של האלבום הזה היתה בהמצאת הנוסחה שתנגיש בהמשך את המטאל להמונים. השילוב של המלודיה עם החיספוס. נוסח שתשוכלל עוד יותר בהמשך על-ידי להקות כמו "Def Leppard" ודומותיה ותעביר אט אט את המטאל שהיה אז לחלוטין בשוליים לכיוון המיינסטרים. זו כנראה גם הסיבה שהאלבום הזה נמצא במקום השלישי ברשימת 100 אלבומי המטאל הגדולים בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון וכן ברשימת 1001 האלבומים שאתה צריך לשמוע לפני מותך . להאזנה לאלבום: Spotify , Apple Music . "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

הוא מכונה "האיש בשחור". הוא אחד הגיטריסטים הגדולים והמשפיעים על ז'אנרי ההארד רוק וההבי מטאל. הוא כנראה גם הגיטריסט שיצר את זרם הניאו-קלאסי במטאל. והוא בעל צליל דיסטינקטיבי, מדויק ומרגש שפשוט חודר לנו לעצמות. (Photo: Bob King) אז בואו נרים קצת לגיטריסט האגדי Ritchie Blackmore ונספר עליו כמה עובדות מעניינות: 1. הוא נולד ב- 14 לאפריל 1945 ב- Weston Super Mare שבאנגליה בשם Richard Hugh Blackmore. 2. בגיל 11 קיבל את הגיטרה הראשונה שלו כשהתנאי של אביו היה שהוא יקח את לימודי הגיטרה ברצינות. ואכן בלקמור החל ללמוד שיעורי נגינה קלאסיים במשך שנה. 3. בלקמור שנא את בית הספר, הוא עזב את הלימודים בגיל 15 והחל לעבוד בנמל התעופה הית'רו כעוזר לטכנאי קשר. 4. הוא המשיך ללמוד לנגן בגיטרה, כאשר את שיעורי הגיטרה חשמלית הוא נטל מנגן הסשנים הנודע דאז Big Jim Sullivan. 5. בתחילת שנות השישים החל לעבוד כנגן סשנים עבור המפיק Joe Meek כשבמקביל הוא מופיע עם כמה להקות ביניהן להקת "The Outlaws". 6. הוא היה שותף להקמת "Deep Purple" בשנת 1968 יחד עם הקלידן Jon Lord , לאחר שקיבל הזמנה מהמתופף והזמר Chris Curtis. ( Photo: John Minihan) 7. ריצ'י היה זה שהציע את השם "Deep Purple" עבור הלהקה, זה היה שם השיר האהוב על סבתו, אשר נכתב על-ידי הפסנתרן Peter DeRose עוד בשנות העשרים של המאה הקודמת. 8. בשנים הראשונות של הלהקה נהג בלקמור לנגן על גיטרת "גיבסון ES-335" אך החל משנת 1970 הוא עבר ל"פנדר סטרטוקאסטר" שבה הוא מנגן עד היום. (Photo: Jorgen Angel) 9. הוא ציין שבשנים אלה Eric Clapton היה זה שסייע לו לפתח את סגנון נגינת הויברטו שלו. 10. בשנים הראשונות "דיפ פרפל" שילבה מוזיקה קלאסית, רוק פסיכדלי, רוק מתקדם ופופ. בשנים אלה ג'ון לורד היה זה שהוביל את הלהקה וכתב את מרבית החומרים, אך הנגינה של בלקמור ללא ספק הותירה חותם על הצליל של הלהקה, כפי שניתן לשמוע בין היתר באלבום " Deep Purple " משנת 1968. 11. לאחר שלושה אלבומים עם ההרכב הראשון של "Deep Purple" שכלל את בלקמור, Jon Lord , Ian Paice , Rod Evan s ו- Nick Simper, החליטו בלקמור, לורד ופייס על שינוי הכיוון המוזיקלי של הלהקה. ואכן, בשנת 1970 מגויסים הבסיסט Roger Glover והזמר Ian Gillan ומשוחרר אלבום האולפן הראשון של הרכב MKII של הלהקה - " In Rock " . כבר בשיר הראשון "Speed King" ניתן לשמוע כיצד בלקמור הפך לדומיננטי ולזה שאחראי באופן מהותי על הצליל הכבד של הלהקה. (Photo: Chris Walter) 12. במהלך תקופה זו החל בלקמור לשלב יותר ויותר מוטיבים קלאסיים בנגינתו, תוך שהוא משלב בין סולמות בלוז וסולמות מינורים בסולואים שלו, כפי שניתן לשמוע בין היתר באלבום " Machine Head " . 13. החיכוכים שהיו קיימים בין בלקמור לזמר Ian Gillan הלכו וגברו במהלך הקלטת האלבום " Who Do We Think We Are " משנת 1973, דבר שהוביל לעזיבתם של גילאן וגלובר את הלהקה. 14. בשנת 1974 המציאו בלקמור ודיפ פרפל את עצמם מחדש, עם צירופם של David Coverdale ו- Glenn Hughes , כשהם משלבים בהארד רוק מוטיבים של תוספת של בלוז, סול, Fאנק ובוגי עם האלבום המצוין " Burn ". בלקמור ממשיך להיות אחד החברים הדומיננטיים בלהקה והוא מתאים את הנגינה שלו לסגנון, תוך שמירה על השילוב בין המוטיבים הקלאסיים לבין הריפים הכבדים. 15. לאחר שחרור האלבום "Stormbringer" בשנת 1974, הביע ריצ'י את חוסר שביעות רצונו מהאלבום בפומבי. הוא סלד מהכיוון המוזיקלי שאליו משכה הלהקה, ומהעובדה שהוא כלל מרכיבים של Fאנק וסול. (Photo: Fin Costello) 16. מה שהביא לבסוף לעזיבתו של בלקמור היה קשור בעובדה שהלהקה סירבה להקליט גרסאות כיסוי לשני שירים שבלקמור הציע: "Black Sheep of the Family" של ההרכב "Quatermass" ו- Sixteenth Century" Greensleeves", שניהם יופיעו באלבום הבכורה של Rainbow . 17. את שם הלהקה "Rainbow" קרא בלקמור על שם הבאר המפורסם "Rainbow Bar and Grill" בלוס אנג'לס בו בילה יחד עם הזמר Ronnie James Dio עת הקימו את ההרכב. 18. ההרכב הראשון של "ריינבו" כלל את כל חברי להקת "ELF" ממנה הגיע Dio , אך בלקמור פיטר את כולם למעט דיו לאחר הקלטת אלבום הבכורה , כשהוא מגייס את המתופף Cozy Powell ואת הבסיסט Jimmy Bain לצורך הקלטת האלבום השני של הלהקה: " Rising ". (Photo: Fin Costello) 19. לאחר שחרורו של האלבום השלישי של ריינבו " Long Live Rock 'n' Roll " החלו מחלוקות מקצועיות בין בלקמור ל- Ronnie James Dio באשר לכיוון המוזיקלי של הלהקה. מחלוקות אלו הביאו בסופו של דבר לעזיבתו של דיו. 20. החל מתקופה זאת השתנה ההרכב של ריינבו תחת מדיניות "הדלת המסתובבת" של בלקמור אשר שלט בהרכב ביד רמה ואשר שם לו למטרה להנגיש את החומרים של הלהקה לקהל גדול יותר. 21. כבר באלבום הראשון לאחר עזיבתו של דיו - " Down to Earth " נכללו להיטים שצעדו במצעדי הפזמונים כדוגמת השיר " Since You Been Gone ". 22. המגמה המשיכה באלבומים הבאים כמו " Difficult to Cure " שהניב את הלהיט הגדול ביותר של הלהקה " I Surrender ", אך יחד עם זאת בלקמור דאג לשמור על השורשים הקלאסיים, עם קטעים כמו שיר הנושא שכלל חלקים מהסימפוניה התשיעית של בטהובן. 23. בשנת 1984, לאחר שני אלבומים נוספים עם ריינבו - " Straight Between The Eyes " ו- " Bent Out Of Shape ", הצטרף בלקמור לאיחוד המצליח של "דיפ פרפל" בהרכב MKII שלה אשר הניב בין היתר את האלבום המצוין "Perfect Strangers". הוא נשאר בהרכב עד 1993 כשבשנת 1990 הוא מצרף להרכב את Joe Lynn Turner סולן להקת "ריינבו" לשעבר, עימו הלהקה משחררת את האלבום " Slaves and Masters ". 24. במהלך תקופה זו של בלקמור עם "דיפ פרפל" הוא הופיע פעמיים בישראל. ההופעה הראשונה נערכה ב- 28.9.91 בפארק הירקון בתל אביב והשניה בחוף צמח. למרות שהציפיות מהמופע היו גבוהות, נרשמה אכזבה בלשון המעטה בקרב הקהל הישראלי. בלקמור לא היה מאופס ובהופעה בצמח הוא אפילו לא עלה להדרן. 25. לאחר שעזב את "דיפ פרפל" הקים בלקמור הרכב חדש של "ריינבו" ושחרר בשנת 1995 את האלבום " Stranger in Us All ". 26. בשנת 1997 נטש בלקמור את עולם הרוק ואת ה"פנדר סטרטוקאסטר", תוך שהוא מקים יחד עם בת זוגתו היהודיה Candice Night את ההרכב "Blackmore's Night", בו הוא מנגן בעיקר מוזיקת רנסאנס ומוזיקה עממית, גם מוזיקה יהודית כמו "הבה נגילה" ו- "מעוז צור". (Photo: JewishJjournal.com) 27. את הקטע " Carry On… Jon " של ההרכב הוא כתב לזכר חברו ל"דיפ פרפל" – Jon Lord , לאחר שהלך לעולמו. 28. בשנת 2016 חזר בלקמור לפעילות עם "Rainbow". הוא קיים מספר הופעות באירופה ואפילו הקליט שני שירים חדשים עם ההרכב החדש - " Waiting For a Sign " בשנת 2018 ו- " The Storm " בשנת 2019. 29. בלקמור מדורג במקום ה- 16 ברשימת הגיטריסטים הגדולים ביותר במטאל של מגזין "Guitar World" משנת 2004. 30. בשנת 1993 המוזיקולוג Robert Walser הגדיר אותו כגיטריסט החשוב ביותר לפיתוח הז'אנר הניאו-קלאסי, בכך ששילב בין מוזיקה קלאסית למטאל. 31. הסולו שלו בשיר “ Highway Star ” מדורג במקום ה- 19 ברשימת הסולואים הגדולים בכל הזמנים של מגזין Guitar" World". 32. הוא הצהיר שהוא אוהב מוזיקת פופ ובין היתר את להקת "ABBA". 33. בלקמור שחרר במהלך הקריירה שלו 13 אלבומי אולפן יחד עם "דיפ פרפל", 8 אלבומי אולפן יחד עם "ריינבו" ועוד 11 אלבומי אולפן יחד במסגרת הפרויקט "Blackmore's Night". 34. הוא השפיע על דור שלם של גיטריסטים, במיוחד כאלו מהז'אנר הניאו קלאסי, כמו Yngwie Malmsteen ו- John Petrucci . "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

אלבום הבכורה של "Iron Maiden" שוחרר ב- 14 לאפריל 1980. זה לא סתם עוד אלבום בכורה. זה אחד מאלבומי הבכורה המשפיעים ביותר בעולם המטאל. יודעים למה ? כי האלבום הזה התחיל תקופה חדשה. כי עולם המטאל מחולק לשניים, זה שלפני "מיידן" וזה שלאחריו. וכי לא ניתן אפילו לדמיין כיצד עולם המטאל היה נראה לולא "איירון מיידן". לא, לא הגזמנו! אם האלבום הראשון של "בלאק סאבאת'" הצית את מנוע המטאל, אז בדיוק 10 שנים אחר-כך, עם האלבום הזה, "מיידן" לחצה על הכפתור שהעביר אותו למצב טורבו. "מיידן" עשו למטאל את מה ש"הביטלס" עשו לרוק. כשם שאין אוהב מוזיקת רוק שלא שמע על הביטלס, אין חובב מטאל שלא שמע על "מיידן". כמו שלא תמצא חובב מוזיקת רוק ללא אלבום של "הביטלס" בספריית התקליטים שלו, כך לא תמצאו "מטאלהד" שלא מחזיק אלבום של " איירון מיידן" בבית. 40 אלבומים, מהם 17 אלבומי אולפן, אחד מהם כפול, למעלה מ- 2000 הופעות בפני מיליוני אנשים, אשר רק אחת מהן לבדה היתה בפני 300,000 איש, מכירות של למעלה ממאה מיליון אלבומים ברחבי העולם. אין שום מקום לטעות, "מיידן" היא להקת המטאל הגדולה בעולם, נקודה! זה לא שההצהרה הזאת ממעיטה בערכן של להקות גדולות אחרות במטאל. ממש לא! זה גם לא שהיא מוחקת את תרומתן והשפעתן האדירה של הלהקות הגדולות של דור המייסדים, שהביא לעולם את ההארד רוק והמטאל, דוגמת "Black Sabbath", "Deep Purple" ו- "Led Zeppelin". היא גם חלילה לא מזלזלת בהשפעה הגדולה של להקות הדור הבא, חלוצות הדואל גיטאר, כמו "AC/DC", "Judas Priest", "Thin Lizzy" ועוד. אלא ש"מיידן" יצרה מהפיכה. היא העלתה את עולם המטאל לרמה אחרת לגמרי. והכל התחיל ב- 14 לאפריל 1980! נכון, האלבום הזה הוא לא מיידן הקלאסית שתתחיל להתגבש שנתיים לאחר מכן עם אלבום המופת " The Number of The Beast " , אבל יש באלבום הזה את כל המרכיבים החשובים שיהפכו אותה לכזאת. יש כאן את הבס הדומיננטי והפועם של Steve Harris , שאומנם לא מצא עדיין את הנוסחה הסופית לסגנון "הדהירה" הכל-כך מזוהה איתו, אבל הוא ממש ממש קרוב לשם, כמו בשיר " Runnin' Free " – הסינגל הראשון מהאלבום אשר נכתב על-ידו יחד עם הזמר Paul Di'Anno ואשר מילותיו הן מעין אוטוביוגרפיה על חייו של הזמר, כילד מופרע בן 16, מורד, שובר מוסכמות וחופשי. יש את ההרמוניות המפורסמות של ה"דואל גיטאר" שרוכבות אחת על השניה, כמו ה"ליינים" הקטנים של " Prowler " - שיר הפתיחה הכוחני והעוצמתי של האלבום, ויש את הסולואים המתחלפים בין שני הגיטריסטים כמו בשיר " Charlotte the Harlot " (הקשיבו החל מדקה 2:57), אשר נכתב על-ידי Dave Murray לבדו והינו החלק הראשון מתוך ארבע בסידרת שירי "היצאניות" של "איירון מיידן". יש כאן גם את הניצנים הפרוגרסיבים עם חילופי המקצבים התכופים, ואת השורשים ליצירות האפיות מבוססות הסרטים, הספרים או המאורעות, כמו בשיר " Phantom of the Opera ", המבוסס על הנובלה המפורסמת משנת 1910 של Gaston Leroux, אשר התפרסמה מאוחר יותר דרך המיוזיקל בברודווי. זה אחד השירים האהובים על האריס אשר עד היום מחזיק בדעה שזהו אחד השירים הגדולים שכתב אי פעם. יש גם את הקטעים האינסטרומנטאלים כמו " Transylvania " שיפותחו בהמשך לקטעים כמו " Genghis Khan " ו- " Losfer Words (Big 'Orra) ". ויש כאן אפילו את הקטעים המורכבים והדינמיים איטי-מהיר, שקט-רועש כמו " Remember Tomorrow " האלמותי, שיהווה את נוסחת הבסיס שתייצר קטעים בלתי נשכחים באלבומים הבאים, כמו " Hallowed Be Thy Name ", " Revelations " ואפילו " Fear of the Dark ". את השיר כתבו האריס ודיאנו, כאשר דיאנו מבסס את המילים על משפט שאמר סבו על ערש דווי כשסבל ממחלת הסכרת. "זכור את המחר" הוא אמר לפול. "זכור אותו כי הוא יכול להיות יום טוב יותר...". אבל למרות קיומם של כל "צבעי היסוד" שיוצרים את הסיגנון של "מיידן", עדיין החומר המוזיקלי והסאונד הכללי של האלבום הזה, אינם משדרים מטאל טהור. סגנון השירה של Paul Di'Anno שיקף את מה שקרה באותן שנים בבריטניה. הוא הכניס ללהקה השפעות של פאנק, הן בסגנון המוזיקלי ובשירה היותר אגרסיבית והן במראה ובהופעה החיצונית. ההשפעה הזאת התבטאה גם בצליל הגיטרות הבוסרי, המלוכלך והמחוספס כמו זה שנשמע כבר בריף הראשון באלבום אשר פותח את השיר " Prowler ". על אף שה- DNA של "מיידן" זועק פה כמעט מכל שיר כפי שפירטנו לעיל, זו עדיין אינה "מיידן" הקלאסית אשר תזדקק לעוד שנתיים כדי להגיע לשם. Paul Di'Anno הוא זמר אדיר, אבל הוא לא Bruce Dickinson והיכולות הווקאליות שלו, כמו גם המנעד הקולי היחסית מוגבל, מתאימים אולי כמו כפפה לשירים באלבום הזה, אך הם עדיין לא הספיקו על-מנת להפוך את "איירון מיידן" לאחת הלהקות החשובות במטאל. זה כבר כנראה יקרה רק בצרחה המפורסמת של Bruce Dickinson ב- " Hallowed Be Thy Name ", אשר תפער לרווחה את אוזניהם של כל מאזיני המטאל בעולם, ותגרום להם לשנות לגמרי את התפיסה באשר לתפקידו ומעמדו של זמר בלהקה. (Photo: Kerrang) גם Dennis Stratton הוא אינו Adrian Smith , ועל אף שתרם לאלבום כמה סולואים יפים, הוא לא התאים ללהקה ושוחרר ממנה בשל חילוקי דעות מוזיקליים, כאשר חבריו מעידים עליו שהוא לא ניגן את הסולואים הרועשים באותה תשוקה כמו את אלו בקטעים השקטים כמו בשיר " Strange World "' שהוא ללא ספק אחד השירים היפים באלבום, אבל הוא "עוף שונה ומוזר" ביחס לרפרטואר של "מיידן". ועם כל זאת, כפי שאמרנו, זה אחד מאלבומי הבכורה החשובים במטאל, לאו דווקא בשל האיכויות שלא וגם לא בשל ההשפעה שלו, אלא בגלל המה]יכה שנוצרה בעקבותיו. האלבום זכה מיד לתשבחות של המבקרים והתקבל בידיים פתוחות אצל הקהל. אפילו הלהקה עצמה מתייחסת לאלבום הזה ביראת כבוד כאשר 4 מתוך 8 שיריו (בהוצאה המקורית) הינם בין השירים שנוגנו הכי הרבה פעמים בהופעות של הלהקה עד היום: " Phantom of the Opera ", " Running Free ", " Sanctuary " ו- " Iron Maiden ", כאשר האחרון נוגן בכל הופעות הלהקה אי פעם. מעניין לציין שבשלב מאוחר יותר כל שירי האלבום למעט " Strange World " הוקלטו על-ידי Bruce Dickinson , בין במהלך הופעות ובין במסגרת B-Sides, מה שממחיש עוד יותר את הכבוד שהלהקה רוחשת לאלבום החשוב הזה, שלא רק שסימל את אות הפתיחה לקריירה האדירה של הלהקה, אלא אף היווה את אבן הדרך שתבשר את תחילת מהפיכת ה- NWOBHM ותעמיד את עולם המטאל בפרספקטיבה שונה לגמרי! להאזנה לאלבום: Apple Music , Spotify . "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

ב- 14 לאפריל 1983 הוציא David Bowie לאור את אלבומו ה- 15 "Let's Dance". זה האלבום שיהפוך את David Bowie לאליל וסופרסטאר בקנה מידה עולמי, האלבום שיקנה לו את ההצלחה המסחרית הגדולה ביותר מאז תחילת הקריירה שלו, אבל זה גם האלבום שיכניס את המקוריות והיצירתיות של בואי לתרדמת ארוכה בניסיון לרצות את הקהל והמעריצים החדשים. להלן 40 עובדות שאולי לא ידעתם על האלבום: 1. זה האלבום הנמכר ביותר של David Bowie עם מכירות של למעלה מ- 10 מליון עותקים. 2. זה האלבום הראשון של בואי בו הוא רק שר ולא ניגן על שום כלי אינסטרומנטלי. 3. בואי גייס להפקת האלבום את Nile Rodgers מלהקת הFאנק-דיסקו "Chic". הוא נתן לו הוראה אחת "אני רוצה להיט" והוא קיבל הרבה יותר מכך. 4. הבחירה ברודג'רס כמפיק שגם ניגן בגיטרה, היה אחראי על המיקס ועל העיבודים לכלי נשיפה, הביאה איתה גם שינוי מהותי בסגנון המוזיקלי של האלבום שהוגדר כפוסט-דיסקו, עם אלמנטים של דאנס-רוק, דאנס-פופ וגל חדש. 5. רוג'רס היה ידוע בין היתר כמי שהפיק ל- Diana Ross שירים כמו "Upside Down" ו- "I'm Coming Out" ובהמשך יפיק למדונה את האלבום "Like a Virgin". 6. רוג'רס יביא איתו להקלטת האלבום מוזיקאים כמו המתופף Omar Hakim והגיטריסט Stevie Ray Vaughan אותו בואי זיהה בפסטיבל הג'אז במונרטיי שנערך בשנת 1982 וביקש ממנו לנגן עימו באלבומו הבא. ווהן היה אז עסוק בהקלטת האלבום שלו "Texas Flood". 7. האלבום הוקלט מתחילתו ועד סופן בתוך 19 ימים בלבד! 8. האלבום מכיל שלושה שירים שמהווים גירסאות כיסוי: " China Girl " אותו כתב בואי בשיתוף Iggy Pop , השיר " Criminal World " של הרכב הניו ווייב "Metro" ועיבוד מחודש של " Cat People (Putting Out Fire) ", שהוקלט במקור על ידי בואי ו- Giorgio Moroder ב-1982 לסרט בעל אותו השם. 9. מהאלבום שוחררו 4 סינגלים. " Let's Dance ", " China Girl ", " Modern Love ", " Without You ". 10. כותרת השיר " Let's Dance " נשמעת אולי כתמימה ועוסקת בריקוד עם מאהב, אבל יש לו משמעות עמוקה יותר. בואי חשב על "הריקוד" שאנשים עושים בחיים. הריקוד הרעיוני של לא להיות כנה עם עצמך. הוא שר, "תלבשי את הנעליים האדומות שלך ותרקדי בלוז" והוא התכוון שלפעמים אנחנו מעמידים פנים כאילו אנחנו שמחים אבל עמוק בפנים אנחנו עצובים. 11. זה היה זה הלהיט הטרנס-אטלנטי הראשון והכי גדול בכל הקריירה של בואי. 12. זה היה סינגל חריג באורכו שמגיע כמעט ל- 8:00 דקות. השיר שילב סגנונות מוזיקליים שונים כמו רוק, Fאנק, דאנס, גל חדש ופוסט-דיסקו. הסינגל כולל סולואים רבים, של חצוצרה, סקסופון, גיטרה וכלי הקשה. 13. האינטרו הווקאלי בפתיח לשיר הושפע מהגרסה של "הביטלס" לשיר "Twist and Shout". 14. זה היה השיר הראשון שבואי ורוג'רס הקליטו לאלבום. רוג'רס ציין שהגרסה הראשונה שבואי הביא איתו נשמעה כמו Donovan פוגש את Anthony Newley. הוא שינה את הסגנון, הוסיף את הבייסליין המקפיץ וכך נולד הלהיט הענק הזה. 15. הסינגל השני " China Girl " הוא כאמור שיר שנכתב על ידי Iggy Pop ו- David Bowie במהלך שנותיהם בברלין והוא הופיע לראשונה באלבום הסולו הראשון של פופ, The Idiot" (1977)". 16. השיר נוצר בהשראת ההתאהבות של Iggy Pop ב- Kuelan Nguyen, אישה וייטנאמית, והוא נכתב כמטאפורה לקריירה שלו ב"סטוג'ס". 17. ההפקה בהקלטה המקורית שהופיעה ב- "The Idiot" יותר גולמית ולא מלוטשת בהשוואה ללהיט המחודש של בואי, אשר העניק לו גירסה מרוככת. 18. הקליפ המקורי שיצא לשיר צונזר וקוצצה ממנו סצינה בה בואי מתנה אהבים על החוף, בעירום מלא, עם מי שהיתה חברתו דאז - הדוגמנית Geeling Ng. 19. הסינגל השלישי " Modern Love " היה השיר השני שבואי ורוג'רס הקליטו לאלבום. 20. בואי אמר ש- Little Richard, "גיבור הרוק הקדום ביותר שלו", היווה השראה לשיר, במיוחד העיבוד הקולי. הוא ציין כרגע מכונן בילדותו את הרגע בו אבא שלו חזר הביתה עם עותק של "טוטי פרוטי". 21. קטע הדיבור בתחילת השיר מתכתב עם מילות הסיום של השיר "Ashes to Ashes" במיוחד השורה "get things done". 22. השיר היה השיר החותם את הסט בסיבוב ההופעות שליווה את האלבום ואיפשר לבואי "להניף ביי-ביי" לקהל לפי המילות השיר. 23. בשנת 1987 בואי הקליט את השיר הזה מחדש עם טינה טרנר לפרסומת לפפסי, שבה הוא מגלם מדען שיוצר את האישה המושלמת (טרנר), עם קצת עזרה מפפסי. 24. השיר זכה לגרסת כיסוי מעניינת "תוצרת ישראל", אשר הוקלטה על ידי גבע אלון בשנת 2007. מדובר בגרסת פולק הורסת... 25. לאחר מותו של בואי השיר " Modern Love " הוגדר על-ידי מספר מגזינים כאחד מהשירים הגדולים שלו. "רולינג סטון" רשם אותו כאחד מ- 30 השירים החיוניים של בואי,"Ultimate Classic Rock" דירג אותו ברשימת 10 השירים הגדולים ביותר של בואיו- "NME" בחר אותו למקום השמיני מבין שירין הגדולים של בואי. 26. בסינגל הרביעי " Without You " בואי כיוון לפופ-רוק של שנות ה- 60 והוא מתכתב עם העבודות המוקדמות שלו. 27. השיר כולל נגינת בס של Bernard Edwards חברו של רוג'רס מלהקת "Chick". רוג'רס התערב עם בואי שברנרד יסיים את הקלטת התפקיד שלו בתוך 15 דקות, זה לקח אפילו פחות, הוא הגיע, עשה את זה בטייק אחד, הסתכל על בואי ורוג'רס ושאל "זה מה שרציתם?". 28. השיר שפותח את הצד השני של הויניל - " Ricochet " הוא כנראה היחיד שמזכיר את האופי הניסיוני של המוזיקה של בואי מסוף שנות ה-70. 29. בואי הצהיר שהוא חשב שזה שיר נהדר אבל הקצב לא היה ממש נכון. הוא לא התגלגל כמו שצריך, עד שהגיע רוג'רס ועשה את שלו, אבל זה לא היה בדיוק מה שבואי חשב עליו כשכתב אותו. 30. השיר " Criminal World " הוא כאמור שיר מקורי של להקת "Metro" משנת 1977. הגרסה שלהם נאסרה על ידי ה-BBC לשידור בשל הנימה הדו-מינית שלה. 31. בואי ציין שלדעתו הסולו של Stevie Ray Vaughan בשיר הזה הוא הטוב ביותר שלו באלבום. 32. השיר " Cat People (Putting Out Fire )" הוקלט ב- 1981 על ידי בואי ו- Giorgio Moroder כשיר הנושא של הסרט "אCat People" משנת 1982. בואי לא היה מרוצה מהגרסה המקורית וביקש מרוג'רס לעשות אותה מחדש עבור האלבום. 33. בשנת 1989, האלבום דורג במקום ה-83 ברשימת "100 האלבומים הטובים ביותר של שנות השמונים" של "רולינג סטון". 34. בשנת 2013, "NME" דירג את "Let's Dance" במקום ה-296 ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים. 35. בשנת 2018, "Pitchfork" דירג את האלבום במקום ה-127 ברשימת "200 האלבומים הטובים ביותר של שנות השמונים". 36. האלבום היה מועמד לפרס הגראמי עבור אלבום השנה בטקס פרסי הגראמי השנתי ה-26 שנערך בשנת 1984, אך הפסיד ל- "Thriller" של מייקל ג'קסון. 37. הצלחת האלבום גרמה לבואי להגיע לנקודת שפל יצירתית בקריירה שלו שנמשכה בשנים הבאות. 38. הוא הצהיר שהוא התכוון שזה יהיה פרויקט חד פעמי בלבד. היתה לו כל כוונה להמשיך לעשות חומר יוצא דופן לאחר מכן. אבל ההצלחה של האלבום הזה אילצה אותו להמשיך "להאכיל את המפלצת". 39. לאחר שאלבומי ההמשך שלו "Tonight" ו- "Never Let Me Down" נקטלו ביקורתית, בואי יכנה מאוחר יותר את התקופה הזו בתור "שנות פיל קולינס" שלי. 40 בשלהי שנות השמונים בואי יקים את להקת הרוק "Tin Machine" כניסיון להחזיר לעצמו את החזון האמנותי שלו. להאזנה לאלבום: Spotify "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

ב- 14 לאפריל, 2023 "Metallica" הוציאו לאור את "72 Seasons" והוכיחו ש"אלי הת'ראש הוותיקים" עדיין רועמים מעל האולימפוס של המטאל... זה האלבום ה- 11 של "Metallica" ומכל תו בו זועק כוח ההתמדה של הלהקה לאורך השנים. עם יותר מ-77 דקות של מוזיקה, זהו אלבום האולפן הארוך ביותר של "Metallica" והוא ללא ספק גם האישי ביותר שלהם מבחינת כתיבה. הוא אמנם מהדהד את אלבומי העבר - המהירות של " Kill 'Em All ", הגרוב של " Load ", החספוס של " St. Anger ", והליטוש של "Hardwired", אבל עדיין, "72 Seasons" עומד כאלבום "מפלצתי" בזכות עצמו. זה לא אלבום "נוסטלגי" טהור שיתרפק אך ורק על העבר, אלא כזה שגם חוגג את ההווה עם מסע ארוך ובלתי מתנצל של ריפים כבדים ונושאי כתיבה עמוקים על זמן, טראומה, הזדקנות וחוסן אישי. ג'יימס הטפילד תיאר את שם האלבום כמטאפורה ל-18 שנות החיים הראשונות של אדם - "72 עונות של כאב, שמחה, צמיחה ואובדן". המטאפורה הזו קובעת את הטון הרגשי של האלבום כולו. המילים של James Hetfield אישיות מתמיד ונוגעות בנושאים הללו בפתיחות ובבגרות. הזעם ההטפילדי עדיין קיים, אבל עכשיו הוא גם מושפע מהתפכחות, ניסיון ומחיפוש עמוק יותר אחר משמעות. שיר הנושא " 72 Seasons " פותח את האלבום בסערה ונותן את הטון להמשך האלבום, ממש כמו "אוברטורה" לירית. האינטרו הארוך והדרמטי מרגיש לנו כמו קפיץ של "פינבול" שנמתח לאט לאט, עד השחרור שלו בדקה 0:50, ואז כמו "רכבת קליע" שנורית מהתחנה, הריפים האכזריים נכנסים להילוך גבוה ולא מרפים במשך יותר משבע דקות. זה שיר ת'ראש קלאסי של "מטאליקה" - צפוף, דחוס ומלא ב"אש ותמרות עשן". הטפילד נוהם ורושף על צלקות ילדות ועל משבר זהות, הברייק? כבד!!! הסולו? לוהט!!! זו הצהרת כוונות רצינית, על הפתיחה!!!! השיר זכה בפרס על "Best Metal Performance" בטקס פרסי הגראמי של שנת 2024. זה היה הגראמי התשיעי של "מטאליקה". ה- "Bullet Train" של "מטאליקה" לא עוצרת בתחנה ולא אוספת נודעים בדרך... " Shadows Follow " נוחת עלינו כמו פטיש. הוא יותר גרובי, אבל עדיין נושך. תחשבו על " Reload " פוגש את " Justice ". הטפילד מוכיח איזה זמר גדול הוא, ונדמה שהוא רק משתבח עם השנים. הוא עדיין זועם ושואג, אבל כנראה שהגיל מביא אתו גם רגישות מלודית נפלאה, עם מילים שנוגעות באפלה הפנימית - נושא ש"מטאליקה" מעולם לא התחמקה ממנו, אבל כאן הוא מרגיש לנו אפילו יותר ישיר ועמוק. הקטע השלישי " Screaming Suicide " הוא הסינגל השני מהאלבום, ובהחלט אפשר להבין את הבחירה של הלהקה. הוא בולט מבין שירי האלבום הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינה נושאית. הקצב הדוהר והשאגות של הטפילד כאילו נתפרו לשלב ההופעות החיות, אבל מתחת לעוצמה ולזעם מסתתרים נושאים רגישים במיוחד: בריאות נפשית, התאבדות והרס עצמי, בהם עסקה הלהקה כבר בעבר בשירים כמו " Fade To Black " ו- " Sad But True ". אבל הפעם "מטאליקה" הופכת כנה מתמיד, וזה עובד. "Don’t ever speak that word" הטפילד מגחך, ואז מתמודד עם זה בהתרסה. זה טראק המנוני, גס ואנושי כאחד. ומה עם הסולו של Kirk Hammett ??? האם זו גניבה או הומאז' ל- "Speed ​​King" של "Deep Purple"? תאזינו לו בדקה 3:32 ותחליטו בעצמכם. הקטע הרביעי " Sleepwalk My Life Away " הוא רצועת גרוב-מטאל מאסיבית המונעת על ידי הבס הרועם של Robert Trujillo. בחלקים מסוימים (במיוחד בקטע המעבר האינסטרומנטלי) הוא מזכיר את "Sabbath", אבל עם אגרוף מודרני לפרצוף. המילים מדברות על קהות וניתוק, מה שגורם לריפים האיטיים להרגיש כמעט היפנוטיים - וכשהפזמון מתרסק פנימה, השיר הזה פשוט ממריא. ועכשיו מגיע האבדון - " You Must Burn! " - אולי הרצועה הכבדה ביותר באלבום. מבחינה "ריפית", השיר מרגיש לנו כמו הבן דוד האבוד של " Sad But True " ו- " The Thing That Should Not Be ". הטפילד נשמע כאן מאיים מתמיד, התופים של Lars Ulrich דופקים בכבדות מסונכרנת עם טרוחיו שגם עושה כאן (לראשונה אי פעם באלבום של "מטאליקה") קולות רקע. וכשתגיעו לקטע המעבר האינסטרומנטלי כבר תבינו לבד. זו "Metallica" הכי מרושעת שתשמעו באלבום. "מטאליקה" בחרה לשחרר את השיר הזה כסינגל המוביל מהאלבום וניתן להבין למה. " Lux Æterna " הוא פצצת ת'ראש מטאל שמחזירה את הלהקה לשורשים, אבל במקביל מראה שהמורשת של "מטאליקה" "תאיר לנצח". לא פלא שפירוש שם השיר בלטינית הוא "אור נצחי". הוא מהיר, מהנה ומרגיש כמו אגרוף לבטן. בפחות מארבע דקות, זו חזרה על מלא לימי " Kill 'Em All ", תוך התכתבות עם ההשפעות של "Diamond Head" ו- "Motörhead". אדרנלין טהור וקלאסיקה מידית ברפרטואר של "מטאליקה". לא הרבה זמן אחרי שהשיר שוחרר, Kirk Hammett התחיל לחטוף אש באינטרנט, כשמעריצים מחליפים את הסולו שלו בגרסאות משלהם. נו אז מה? זה שיר מעולה! המחצית השנייה של האלבום מתחילה עם " Crown of Barbed Wire ". "מטאליקה" נשענת כאן על איפוק וכבדות על-פני מהירות וזעם. זה לא סינגל, זה גם לא השיר הכי נוצץ באלבום - אבל הוא אחד הדחוסים ביותר מבחינה רגשית. הוא נבנה עם אווירה מהפנטת שנותנת לאלבום הרבה מהעומק שלו. זה הסאונד של להקה שמתעמתת עם השדים הפנימיים שלה - לא על ידי גירושם, אלא על ידי חבישתם על הראש, ממש כמו "כתר של תיל". השיר " Chasing Light " מרגיש כמו "מטאליקה" במנוסה - לא מהעבר, אלא לעבר משהו: וודאות, ריפוי, שלווה. זו אחד הרצועות האנרגטיות והטעונות מבחינה רגשית באלבום. היא משלבת ת'ראש שורשי עם הבי מטאל קלאסי. הקצב עולה ויורד, אבל הוא תמיד נשען על מתקפת הסנייר הבלתי פוסקת של Lars Ulrich , מגובה בריפים חזקים שמתכתבים ומהדהדים את "... And Justice for All " ו- "Hardwired", אבל עם טוויסט רענן ומודרני. קטע המעבר האינסטרומנטלי ראוי לציון: הוא מאט לתוך שוחה עמוקה לאתנחתא קלה לפני השיגור לעבר המתקפה האחרונה. Kirk Hammett משחרר כאן את אחד הסולואים הטובים ביותר שלו באלבום - כאוטי, מהיר ומלודי בבת אחת. הקטע הבא - " If Darkness Had a Son " הוא מפלצת מטאל עוצמתית שרוקעת ברגליים, ממש כמו קצב התופים של לארס בפתיח והדקלום המהפנט: "Temptation! Temptation!" הריף המוביל אמנם פשוט אבל הוא גם אחד המדבקים באלבום. יש כאן התכתבות ברורה עם " האלבום השחור ", אבל במעטפת מעודכנת ובוגרת יותר. האווירה הכללית מרגישה כמו “ The God That Failed ” פוגש את “ Leper Messiah ”. תגידו מה שתגידו, אבל גם כאן הסולו של האמט פשוט נהדר! חד וקצת כאוטי. הקטע " Too Far Gone? " הוא שילוב היברידי של פאנק-ת'ראש עם אחלה ריפים ופזמון בלתי נשכח. זה אחד הרגעים היותר "קומפקטיים" ומלודיים באלבום, ובין הקליט שבו. הוא יוצר את האיזון המושלם של "מטאליקה" הישנה והחדשה ומשלב בין עוצמה ברוטאלית ורגישות מלודית.. אנחנו מתקרבים לסיום עם " Room of Mirrors " ואווו ואיזו הפתעה מוחלטת... איזה אינטרו מלודי ויפה... לא זוכרים כזה מבית היוצר של "מטאליקה". אבל אז בדקה 0:20 הכל חוזר למקום - מקצבים דוהרים, הרמוניות גיטרה רב-שכבתיות שיכולות היו להיכנס בקלות לאלבום " Ride the Lightning ". זה קטע מהיר ומורכב שמציג עד כמה הלהקה האדירה הזאת עדיין "נותנת בראש" גם אחרי 40+ שנה. הקטע שסוגר את האלבום " Inamorata " הוא מפלצת בת 11 דקות. השיר הארוך ביותר בדיסקוגרפיה של "מטאליקה", אשר למרות אורכו מצליח עדיין לרגש. סיום אפי לאחד האלבומים הגדולים של הלהקה במילניום הנוכחי. זוהי "מטאליקה" במלוא תפארתה. עמוקה, מנוסה וכבדה יותר מאי פעם - רגשית ומוזיקלית. רצועת דום-מטאל, במיד-טמפו, שנשענת על צער, חרטה והרבה רגש. ממש בלדת מטאל בהילוך איטי. סוג של המשך ל- " My Friend of Misery " (" האלבום השחור "), אבל גם שואבת השראה מ- The Outlaw Torn " (" Load ")" ו- Fixxxer " (" Reload ")" - רצועות ארוכות, מהורהרות, רגשיות, ששמות את האווירה לפני העוצמה. אבל "Inamorata" מוסיפה להן רמה חדשה של בגרות. הריף האיטי והזוחל שפותח את הרצועה הוא ללא ספק בהשראת "סאבאת'", נשמע לנו כמעט כמו הלוויה... כבד, מהפנט ועוצמתי. בסביבות אמצע היצירה, השיר מקבל תפנית שקטה ונקייה שבה השירה של הטפילד מיוסרת וכואבת. הקטע הזה - עם הבס הפועם של Robert Trujillo, הוא אחד הרגעים היפים והמהפנטים ש"מטאליקה" הקליטו בעשורים האחרונים ומיד לאחריו מגיע סולו גיטרה איטי והרמוני שנבנה אט אט באווירה מדיטטיבית ומהפנטת שמזכירה את " To Live Is to Die " מהאלבום".. And Justice for All "). באלבום "Seasons"72" "מטאליקה" לא ממציאה את עצמה מחדש, היא פשוט מאשררת את עצמה מחדש. הלהקה נשענת כאן על מה שהם תמיד ידעו לעשות הכי טוב: ת'ראש מטאל לפנים, ריפים כבדים ומקצבים סוחפים. אבל הפעם הם עושים את זה עם בגרות, תובנה וניסיון, מלווה בחדשנות במינון מספיק כדי להישמע רעננים. אמנם, אורך האלבום עשוי להרתיע, אבל אנו חותמים לכם שהוא לחלוטין לא מרגיש משעמם. לכל רצועה יש מה לומר - ומשהו להציע ולהוכיח. "מטאליקה" נשמעת פה פשוט מעולה!!! ההפקה לא פחות ממדהימה!!! למרות ביקורות המעריצים, הסולואים של Kirk Hammett , ברוב המקרים, נשמעים יותר ספונטניים ומגוונים. Robert Trujillo זורח לכל אורך האלבום, ו- Lars Ulrich מספק את אחת ההופעות הכי עקביות שלו מזה שנים. אבל בפער גדול מעל כולם, מתייצב James Hetfield כליבה הרגשית-גולמית של האלבום, עם יכולת כתיבה וביצוע מדהימים. הוא נותן עבודת גיטרה מטורפת, ריפים בלתי נשכחים ושואג כמו מלך האריות... להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

ב-14 באפריל 1982 הוציאה להקת "Van Halen" את אלבום האולפן החמישי שלה, "Diver Down". חמש גרסאות כיסוי, שלושה קטעים אינסטרומנטליים ובקושי חצי שעה של מוזיקה. על הנייר, "Diver Down" נראה כמו אלבום שצריך להסביר את עצמו. אלא שאז מגיע הריף הראשון, ופתאום מתחשק לנו להניח לו לעשות את שלו. להקת "ואן הלן" מקפצת כאן בין הארד רוק, מוטאון, פלמנקו וג'אז של פעם, עם החוצפה והביטחון של מי שמשוכנעים שהכל מותר להם. לפעמים זה עובד נהדר. לפעמים אנחנו רק רוצים שיישארו עוד קצת עם הרעיון הטוב שכבר מצאו. אחרי הכובד והאפלולית של "Fair Warning", שינוי האווירה בולט מיד. האלבום ההוא נתן ל-Eddie Van Halen מרחב לחפש צליל קשוח והרפתקני יותר, אבל לא הניב אף סינגל שנכנס לארבעים הגדולים בארצות הברית. ל-David Lee Roth היתה תפיסה אחרת של הקסם הלהקתי. הוא ידע מה אפשר לעשות עם שיר מוכר, חיוך ממזרי והופעה שנותנת לקהל תחושה שהוא חלק מהמסיבה. ב-"Diver Down" שתי הגישות האלה נפגשות באותו אולפן, והמפיק טד טמפלמן מסייע להפוך את אוסף החומרים הלא צפוי הזה לאלבום עם כוח משיכה מסחרי לא מבוטל. האלבום הזה בכלל לא היה אמור להגיע כל-כך מהר. אחרי סיבוב ההופעות של "Fair Warning", חברי הלהקה התכוונו לקחת הפסקה. דייוויד לי רות' הציע להוציא סינגל עם גרסת כיסוי, רק כדי להזכיר לקהל שהם עדיין בסביבה, ובתחילה חשב על "Dancing in the Street". אדי ואן הלן העדיף את "(Oh) Pretty Woman" של רוי אורביסון. הריף המוכר שלו נתן לו נקודת פתיחה ברורה יותר. הסינגל הוקלט באולפני "Sunset Sound" בלוס אנג'לס, הפך ללהיט, ובחברת "Warner Bros." רצו מיד גם אלבום. ההקלטות שבאו בעקבותיו נדחסו לשנים עשר ימים. החיפזון הזה מסביר לא מעט מהמבנה של התקליט, אבל לבדו הוא לא מסביר כמה כיף אפשר למצוא בו. כדאי להבחין כאן בין מיעוט שירים חדשים לבין מחסור בדמיון. מתוך שתים עשרה הרצועות של "Diver Down", רק ארבע הן שירים מקוריים עם שירה, אבל כמה מהרעיונות המעניינים ביותר שלו נמצאים דווקא בקטעי המעבר. אדי ואן הלן משתמש בהם כדי לשנות את האווירה, להפתיע ולנסות משהו אחר. המעברים החדים אמנם קוטעים לפעמים את התנופה, אבל הם גם מגלים מוזיקאי שהסקרנות שלו חורגת הרבה מעבר לתפקיד המצופה ממנו כגיבור גיטרה. קחו למשל את "Cathedral". באמצעות הקשות על המיתרים ביד שמאל, תנועות מהירות של כפתור הווליום ואפקטים של אקו וקורוס, אדי ואן הלן מעלים כמעט לגמרי את צליל הפריטה. הגיטרה מתרככת ונשמעת לפתע כמו עוגב בכנסייה. יש בקטע הזה עדינות מפתיעה, רגע של רוגע שמגיע דווקא מנגן המזוהה כל-כך עם מהירות. הקטע "Intruder" הולך לכיוון ההפוך, עם חריקות, גניחות ופידבק שבונים אווירה מטרידה. הוא הוקלט משום שהקליפ של "(Oh) Pretty Woman" היה ארוך מהשיר ונזקק לתוספת מוזיקה. גם אם הסיבה היתה מעשית לגמרי, המעבר מהפתיח המאיים אל הריף המוכר יוצר ניגוד מוזר ומשעשע להפליא. גרסת הכיסוי ל-"(Oh) Pretty Woman" פשוטה יחסית, וזה חלק מהחן שלה. אדי ואן הלן מכביד את הריף בלי לפגוע בקפיציות שלו, ודייוויד לי רות' מחליף את הכמיהה של רוי אורביסון בפלרטוט מלא ביטחון. אין כאן צורך בסולו ראוותני. הצליל, התזמון והאופי של המבצעים עושים את העבודה. לעומתו, "Where Have All the Good Times Gone!", שפותח את האלבום ומגיע מהרפרטואר של להקת "The Kinks", מחוספס וחסר סבלנות יותר. הגעגוע לימים טובים יותר הופך כאן לקיטור על הבר, מפי חבורה שנשמעת מאושרת למדי מכל הרעש שהיא עושה. השיר "Dancing in the Street" חושף יותר מהמתרחש מאחורי הקלעים. מתחת למנגינה המוכרת, אדי ואן הלן בונה תבנית פועמת במינימוג ומכפיל אותה בגיטרה, ומעניק לקלאסיקת המוטאון ברק אלקטרוני. המילים עדיין מזמינות את כולם לצאת לרקוד, אבל הרחוב נשמע עכשיו כאילו הוא עובר דרך אולם משחקי וידאו של תחילת שנות השמונים. בעינינו זה עיבוד מבריק שלא לגמרי מממש את ההבטחה שלו. יש בו צבע וגרוב מצוין, אבל משהו מהשמחה הסוחפת של המקור הולך לאיבוד בין האפקטים. גם השימוש ברעיון מוזיקלי שאדי ואן הלן רצה לשמור לשיר מקורי הפך למוקד חיכוך. השאלה למי שייך השיר היתה כאן חשובה כמעט כמו הצליל שלו. עם כל תשומת הלב שמקבלות גרסאות הכיסוי, השירים המקוריים הם הסיבה הטובה ביותר לחזור לאלבום. השיר "Hang 'Em High" דוהר קדימה על ריף מתפתל, כש-Alex Van Halen ו-Michael Anthony דוחפים אותו מתחת לסיפור פורע החוק של דייוויד לי רות'. המוזיקה שלו צמחה מהשיר המוקדם "Last Night", והמילים נכתבו מחדש לגרסה הזאת. ואז מגיע "Secrets", אחד השירים היפים ביותר שההרכב הזה הקליט. גיטרת שנים עשר המיתרים של אדי ואן הלן מעניקה לאקורדים צליל רחב ובהיר, וההרמוניות הקוליות של מייקל אנתוני מרימות את המנגינה בלי להעמיס עליה. דייוויד לי רות' מתאר אישה שהחופש שלה כרוך בחוסר הנכונות להישאר במקום אחד, ולשם שינוי הוא נשמע מוקסם ממנה יותר מכפי שהוא מנסה להרשים אותה. הסולו משתלב באווירה הזאת באיפוק ובחום. אדי ואן הלן רצה לכלול את השיר כבר ב-"Fair Warning", אבל אז הוא נשאר בחוץ. כאן הוא מעניק לאלבום עומק רגשי שקל לפספס כשזוכרים ממנו בעיקר את המסיבה. את הקטע "Little Guitars (Intro)" ואת השיר "Little Guitars" כדאי לשמוע ברצף, אבל חשוב להבחין ביניהם. הפתיח האקוסטי הקצר נולד מההתלהבות של אדי ואן הלן מנגינת הפלמנקו של קרלוס מונטויה. במקום להעתיק במדויק את הטכניקה, הוא מצא דרך משלו לשלב טרמולו זורם עם תנועה במיתרים הנמוכים. בשיר עצמו הוא עובר לגיטרה חשמלית זעירה שבנה דייוויד פטשולט, והמעבר נהדר. תבנית גיטרה קלילה וזריזה נפתחת לאחת המנגינות הכובשות של הלהקה, עם כמיהה בקול וקצב שמחזיק את הכל באוויר. הנגינה מסחררת, אבל דווקא המנגינה נשארת איתנו. זה הרגע שבו אנחנו הכי מצטערים שלא ניתן באלבום יותר מקום לחומרים המקוריים. הסטייה המוזרה ביותר מהמסלול היא גם אחת החמות והאנושיות שבו. השיר "Big Bad Bill (Is Sweet William Now)", שיר הומוריסטי ותיק על בריון אימתני שהנישואים מרככים אותו, מביא לאולפן את יאן ואן הלן, אביהם של אדי ואן הלן ואלכס ואן הלן, לנגן בקלרינט. בניו עוברים לנגינת ג'אז אקוסטית, ודייוויד לי רות' נכנס לתפקיד המספר המשועשע. מי שבא לקבל רצף של ריפים עלול להרגיש שהחגיגה נעצרה. אנחנו שומעים כאן רגע משפחתי יפה, שמזכיר שהחינוך המוזיקלי של האחים התחיל הרבה לפני שפתחו את המגברים. השיר "The Full Bug" מחזיר את החספוס והלכלוך. דייוויד לי רות' מנגן בפתיח האקוסטי ובמפוחית, נוסף על השירה, ואז הלהקה מסתערת על בלוז רוק מהיר ורועש. אלכס ואן הלן דוחף את הקצב בעוצמה כזאת שגרסאות הכיסוי המלוטשות נשמעות פתאום רחוקות מאוד. אחריו מגיע "Happy Trails" בא-קפלה ושולח אותנו הביתה בחיוך. הבדיחה הזאת עובדת, גם מפני שההרמוניות הקוליות היו תמיד חלק מהקסם של הלהקה. ובכל זאת, הסיום הקצר משאיר תחושה שעוד שיר מקורי משמעותי היה יכול לתת לאלבום הזה צורה שלמה יותר. גם העטיפה מרמזת על מה שמסתתר בפנים. הרקע האדום והפס הלבן האלכסוני מציגים דגל המסמן שצולל נמצא מתחת לפני המים. זה עיצוב פשוט ונהדר לאלבום שהחזות העליזה שלו מסתירה מחלוקות על בחירת השירים ועל השליטה ביצירה. המחלוקות האלה יקבלו משקל גדול יותר כשאדי ואן הלן יבקש לעצמו עצמאות רבה יותר באולפן, לקראת האלבום השישי, "1984". מבחינה מסחרית, ההימור השתלם. האלבום "Diver Down" הגיע למקום השלישי במצעד ה-Billboard 200, המיקום הגבוה ביותר של הלהקה עד אז. השיר "(Oh) Pretty Woman" הגיע למקום השנים עשר במצעד ה-Hot 100, ו-"Dancing in the Street" למקום השלושים ושמונה. לקהל לא היה קשה להתחבר לאלבום שחיבר שירים מוכרים לצליל שאי אפשר לטעות בזהות הלהקה שמנגנת אותו. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

המלצת המערכת... והפעם, האלבום "Ember" - השישי של "Breaking Benjamin" , ששוחרר ב- 13 לאפריל 2018. זהו אלבום התגבשות של להקה, הרכב חדש שלא מזמן החל לעבוד יחד והפעם הם גם יוצרים יחד כשאת היצירה לא מוביל או אחראי רק אדם אחד, אלא ההרכב כולו. לאחר תקופה ממושכת של מאבקים משפטיים ומאבקים בריאותיים במחלה מיסתורית יוצא Benjamin Burnley לדרך חדשה שזכויותיו בכיסו וראשו עמוס בהשראה. הוא מגבש הרכב חדש לחלוטין שעימו הוא מקליט את האלבום החמישי של הלהקה "Dark Before Dawn" . כל היצירה והכתיבה של האלבום נעשתה ע"י ברנלי בלבד כששאר חברי הלהקה רק הקליטו את תפקידיהם של כל הכלים באלבום. שיר אחד בלבד מתוך האלבום, "Never Again", נכתב ע"י כל חברי הלהקה יחד. העבודה על השיר יצרה שיתוף פעולה ודרך עבודה פורה ויצירתית בין החברים. ברנלי שנמאס לו להיות זאב בודד וחיפש את ההרכב המתאים לעבוד יחד אחרי כל כך הרבה מאבקים, הרגיש שהוא מצא את מבוקשו. העבודה על השיר נתנה לו את הבטחון שיש איתו אנשים ויוצרים מוכשרים שאפשר לעבוד וליצור איתם. אנחנו לא נשקר לעצמנו ולכם, זהו אלבום עם טביעת האצבע של ברנלי ללא ספק, הסאונד המוכר של הלהקה כל השנים. אך יש פה משהו מיוחד יותר, קצת שונה ומגוון מהאלבומים הקודמים. מרגישים שזהו אלבום שנעשה ע"י הרכב שלם, אלבום בשלות של הרכב שהחל את דרכו רק באלבום הקודם. הסינגל הראשון שיצא מהאלבום היה "Red Cold River" שאחריו יצא "Torn In Two" ואחריו "Tourniquet" אך באלבום יש עוד מספר לא קטן של שירים חזקים ועוצמתיים כמו "Psyco" הקטלני, "Feed The Wolf" הכבד, "Down" המרגש ו-"Close Your Eyes" המקפיץ !! האלבום הגיע למקום השלישי במצעד הבילבורד 200 וכבש גם את המקום השני במצעד הסינגלים עם השיר Red Cold River. אתם מוזמנים להאזין לאלבום ב- Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

ב- 13 באפריל 2000 הגישה מטאליקה תביעה נגד חברת שיתוף הקבצים "נאפסטר". מטאליקה טענה כי נאפסטר אשמה בהפרת זכויות יוצרים ובסחיטה, כהגדרתם בחוק Racketeer Influenced and Corrupt Organizations Act (החוק הפדרלי של ארצות הברית). התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי בארה"ב במחוז צפון קליפורניה. מקרה זה הגיע לאחר תיק נוסף שהוגש נגד נאפסטר, על ידי חברת "A&M Records, Inc", שכללה 18 חברות תקליטים גדולות. אולם התביעה של מטאליקה הייתה המתוקשרת ביותר, מכיוון שבפעם הראשונה מדובר באמן שתבע חברת Peer to Peer. L ars Ulrich היה הפנים של מטאליקה באותה תביעה וכולנו מכירים את דרכיו המילוליות. הופעתו בתקשורת גרמה למטאליקה להראות כמו צבא הנמצא במסע צלב נגד מעריציה ומנסה לצוד את "הפושעים". (Photo: Playvox.com) עבור מי שלא יודע זאת, "Napster" הייתה החברה הפופולרית הראשונה לשיתוף קבצים בטכנולוגיית Peer-To-Peer, שהוקמה על ידי שון פאנינג, שהביא שיתוף מוסיקה מקודדת דיגיטלית כקבצי שמע MP3. כך אנשים ברחבי העולם יכלו לחלוק את אוסף המוסיקה שלהם עם אחרים, בדיוק כמו שהחלפתם תקליטורים עם השכנים שלכם בעבר! כל הסיפור התחיל כשמטאליקה שמעה את הדמו הלא גמור והלא ממוקסס שלהם לשיר "I Disappear" שהיה חלק מפסקול הסרט: "Mission Impossible II" בתחנות הרדיו ברחבי ארה"ב. מטאליקה שכרה חברת אינטרנט ועקבה אחר ההדלפה לקובץ ברשת שיתוף הקבצים peer-to-peer, לתדהמתם הם גילו כי כל קטלוג שירי הלהקה זמין להורדה בחינם. מטאליקה טענה כי "Napster" מאפשרת למשתמשים להחליף קבצי MP3 המוגנים בזכויות יוצרים. אז "מטאליקה" כמו "מטאליקה" אמרה לעצמה, "אתם מתעסקים איתנו, אז אנחנו נתעסק איתכם" ומה שהתחיל כ"קרב רחוב" על פי דבריו של לארס, הפך מהר מאוד לפיאסקו גדול מימדים. (Photo: Playvox.com) במארס 2001, שופט בית המשפט המחוזי הפדרלי שפסק את המקרה הוציא צו לטובת "מטאליקה". הצו, הורה לנאפסטר ליצור פילטר בתוכנה תוך 72 שעות או להיסגר. נאפסטר נאלצה לחפש במערכת שלה ולהסיר את כל השירים המוגנים בזכויות יוצרים של מטאליקה. אמנים אחרים, כולל "Dr. Dre", מספר חברות תקליטים ו- RIAA הגישו לאחר מכן תביעות משלהם שהובילו לסגירה של 230,142 חשבונות נאפסטר נוספים. נאפסטר הגיעה להסדר עם מטאליקה ו-"Dr. Dre" לאחר ש- AG BMG התעניינה ברכישת הזכויות על נאפסטר תמורת 94 מיליון דולר. למרות שמטאליקה זכתה בתיק, היא איבדה רבים מהמעריצים שלה. המקרה הפך לאחד הכתמים השחורים של מטאליקה בהיסטוריה שלה. זה השפיע גם על ה-peer-to-peer שצנח באופן דרמטי לזמן מה אבל חזר חזק יותר וגדול יותר זמן קצר לאחר מכן. היו הרבה יותר תוכנות זמינות ויותר אנשים היוו חלק מהמערכת ההולכת וגדלה. אפילו נטען שמשתמשים שמורידים מוזיקה בחינם מוציאים יותר כסף על רכישת מוסיקה, מכיוון שהם יכולים להיחשף ולטעום יותר וריאציות מוסיקליות. בשנים האחרונות גברה האכיפה לצד עלייתם של שרותי הסטרימינג ולכן הטכנולוגיה והשימוש בה פחות פופולארית כבעבר. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר