George Harrison - Cloud Nine
ב- 2 בנובמבר 1987 יצא "Cloud Nine", אלבום הסולו האחד עשר של George Harrison, והראשון שלו אחרי חמש שנים של שתיקה כמעט מוחלטת.
על העטיפה מחזיק האריסון גיטרה שחורה וישנה, ובה כבר נמצא כל הרעיון של האלבום. זו Gretsch Duo Jet משנת 1957, הגיטרה האמריקאית הראשונה שלו, שקנה בליברפול ב-1961. הוא נתן אותה לחברו Klaus Voormann, שהחזיק בה כעשרים שנה, ואז ביקש אותה בחזרה, שיפץ אותה והעמיד אותה מול המצלמה של Gered Mankowitz. אלבום שנפתח בגיטרה של 1961 לא מתיימר להתחרות בהווה.
וזה אכן הרעיון. "Cloud Nine" הוא אלבום געגוע שהוקלט בכלים של 1987. ברדיו של אותה שנה שלטו סינתיסייזרים ותופים שנשמעים כמו דלתות פלדה, והאריסון, שחזר מחמש שנים מחוץ למשחק, החליט לעשות את מה שהוא מכיר. שירים קצרים, מלודיים ומחויכים, עם קצת אור של פעם. זה בדיוק הקסם של האלבום, וגם הבעיה שלו.
חמש השנים האלה לא היו ריקות, אבל הן היו שקטות. אחרי שהאלבום "Gone Troppo" מ-1982 התקבל בפושרות, האריסון איבד עניין בעסק התקליטים והעביר את האנרגיה לחברת הקולנוע שלו, HandMade Films, שהוקמה כדי לממן את "חיי בריאן" של "מונטי פייתון" והפיקה אחר כך גם את "Time Bandits" ואת "Mona Lisa". ב-1986 הוא כתב שירים לסרט "Shanghai Surprise", אחד מסרטי החברה, עם Madonna ו-Sean Penn בתפקידים הראשיים. הסרט נכשל, אבל שניים מהשירים שכתב לו, "Someplace Else" ו-"Breath Away from Heaven", זכו לגרסה חדשה באלבום הזה.
בסוף 1986 הוא פנה אל Jeff Lynne והציע לו להפיק איתו אלבום. הייתה בזה פואטיקה כמעט מוגזמת, כי לין בנה את "Electric Light Orchestra" על הרעיון להמשיך מהנקודה שבה "I Am the Walrus" נעצרה, ומי ששמע את "Out of the Blue" של הלהקה יודע כמה רחוק אפשר היה להגיע עם החלום הזה. עכשיו הוא התבקש לעבוד עם אחד מהאנשים שהחלום הזה נולד מהם.
ב-5 בינואר 1987 נכנסו השניים לאולפן הביתי של האריסון בבית Friar Park שבהנלי און תמז, והקליטו עד מרץ רצועות בסיס לשבעה עשר שירים. את התוספות סיימו באוגוסט. בראיון לעיתון Creem סיפר האריסון שאת הבס והקלידים ניגן לין, את הגיטרות ניגנו שניהם, וכל הקישוטים הקטנים, מהאוטוהארפ ועד קולות הרקע, הם עבודה של שני האנשים האלה בלבד. כלומר, אלבום של שני גברים וחדר מלא חברים.
החברים הגיעו לפי הצורך. את הגיטרה בארבעה מהשירים הוסיף Eric Clapton, אותו חבר שניגן בשעתו את הסולו של "While My Guitar Gently Weeps" באלבום "The White Album". את הפסנתר והפנדר רודס ניגן Elton John, בתקופה שבה התאושש מניתוח בקול. את התופים חילקו ביניהם Ringo Starr ו-Jim Keltner, בקלידים ניגן גם Gary Wright, שהיה שותף לכתיבה של "That's What It Takes", כלי ההקשה הגיעו מ-Ray Cooper והסקסופונים מ-Jim Horn.
האלבום נפתח ב-"Cloud 9", רוקר בקצב בינוני וקשוח באופן מפתיע, עם ריף בלוזי כהה שבו מתכתבים האריסון וקלפטון. הספרה 9 בכותרת נועדה, לפי הדיווחים, למנוע בלבול עם "Cloud Nine" של "הטמפטיישנס" מ-1968. שנים אחר כך אמר האריסון שאילו "הביטלס" עוד היו קיימים, השיר הזה היה מופיע באחד האלבומים שלהם. אולי זו התפארות, אבל במגזין "Rolling Stone" כתב David Wild ב-1987 שזה האלבום הטוב ביותר של האריסון מאז "All Things Must Pass", והשיר הראשון הזה לא עושה שום דבר כדי להפריך אותו.
אבל השיר שמסביר את האלבום כולו הוא "When We Was Fab", שנכתב עם לין ונקרא בראשיתו "Aussie Fab", כי נכתב בקווינסלנד שבאוסטרליה. זו פסיכדליה בשירות געגוע לימי "הביטלס". סיטאר, צ'לו, אפקטים שמנוגנים לאחור, ובסוף נשמע ציטוט קצר מהלחן של "Drive My Car". רינגו ניגן בו תופים ושר ברקע, ועטיפת הסינגל שילבה את ציור הקו של וורמן מעטיפת "Revolver" מ-1966 לצד ציור חדש שלו, שנעשה 22 שנה אחר כך.
הקליפ, בבימוי Kevin Godley ו-Lol Creme, הציג את האריסון כנגן רחוב בעל ידיים רבות מול קיר לבנים, כשחולפים על פניו חברים ותיקים. הוא לובש את המדים מעטיפת "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band", רינגו מופיע בו קודם כעוזר ואחר כך כמתופף, אלטון ג'ון מטיל מטבע לכובעו, ויש גם דמות בתחפושת וולרוס. האריסון רמז בראיון שמתחתיה מסתתר פול מקרטני, אבל מקרטני עצמו סיפר ב-1995 שלא היה פנוי, והציע לשים שם מישהו אחר ולהגיד שזה הוא. הקליפ קיבל שש מועמדויות בטקס MTV Video Music Awards של 1988.
זה החצי המנצח. החצי השני הוא ההפקה. לין מעטר כל שיר בשכבות של סנר מהודק וסינתיסייזרים נוצצים, ומי שמחפש את הגיטרה הרכה של פעם מוצא אותה לפעמים רק מאחורי הזוהר. כבר ב-1987 טען העיתון Chicago Tribune שההשפעה של לין חזקה מדי, ובמגזין Mojo כתבו ב-2011 שההפקה התיישנה אבל השירים מצוינים. הבלדות הן החוליה החלשה, ובראשן "Breath Away from Heaven", שנשמע כמו מי שמתאמץ להיות עדין.
מנגד, "Just for Today" מציל את הצד השקט של האלבום בעזרת סולו סלייד מהסוג שרק האריסון יודע לנגן, "Someplace Else" היה יכול לשבת בנוחות ב-"All Things Must Pass", ו-"This Is Love", הסינגל השלישי מהאלבום, הוא תכשיט של פופ מנגינתי. "Devil's Radio" הוא שיר על כוחה של רכילות, ו-"Wreck of the Hesperus" שאל את שמו מהבלדה המפורסמת של Longfellow.
ואת האלבום חותם "Got My Mind Set on You", השיר שהכי קל לזלזל בו והכי קשה להוציא מהראש. הוא אפילו לא של האריסון. את השיר כתב Rudy Clark, ו-James Ray הקליט אותו ב-1962. האריסון שמע אותו לראשונה ב-1963, בביקור אצל אחותו בבנטון שבאילינוי, כשקנה שם תקליטים, חמישה חודשים לפני ש"הביטלס" הופיעו בתוכנית של Ed Sullivan. עשרים וארבע שנים אחר כך הוא הקליט אותו עם לין על בס וקלידים, וקלטנר על תופים.
הסינגל יצא ב-12 באוקטובר 1987, שבועות ספורים לפני האלבום, והגיע ב-16 בינואר 1988 למקום הראשון בבילבורד, המקום הראשון של האריסון מזה חמש עשרה שנה, מאז "Give Me Love (Give Me Peace on Earth)" מ-1973. בבריטניה הוא נתקע במקום השני ארבעה שבועות. זה גם השיר היחיד מבין שלושת להיטי המקום הראשון שלו שלא כתב בעצמו, וכנראה גם הרגע האחרון שבו מי שהיה ביטל הגיע לפסגת המצעד כאמן סולו. אפילו "Weird Al" Yankovic הבחין בו, והפרודיה שהקליט, "(This Song's Just) Six Words Long", עוקצת את חזרתיות המילים.
לשיר צולמו שני קליפים. המפורסם שבהם, בבימוי Gary Weis ובהשראת הסרט "Evil Dead II", מציג את האריסון בחדר עבודה שבו הרהיטים והקישוטים, ובהם סנאי ממולא, שריון וראשי חיות ציד, פורצים בשיר וברקוד, והקליפ היה מועמד לשלושה פרסי MTV.
אבל התרומה הגדולה ביותר של "Cloud Nine" נולדה מבדיחה. במהלך ההקלטות, כשציוד פגום יצר טעויות, אמר האריסון ללין "We'll bury 'em in the mix", ומאז כל פליטה קטנה כונתה "Wilbury".
באפריל 1988 ביקשה חברת Warner Bros. מהאריסון צד ב' לסינגל השלישי מהאלבום, "This Is Love". הוא הקליט עם לין את "Handle with Care", יחד עם Roy Orbison ו-Bob Dylan ו-Tom Petty, במוסך שהפך לאולפן הביתי של דילן במאליבו. השיר היה טוב מכדי להיקבר בצד ב', וכך נולדו "Traveling Wilburys". את סיפור ההקמה שלהם כבר סיפרנו בסיקור על "Traveling Wilburys Vol. 1".
האריסון לא ישוב להוציא אלבום סולו חדש בימי חייו. הוא הלך לעולמו ב-29 בנובמבר 2001, ו-"Brainwashed" יצא ב-2002, אחרי מותו.
ב-"Cloud Nine" ביקש האריסון לקבור את הטעויות במיקס. מה שלא נקבר הוא הנימה. חמימה, מחויכת ושרויה בגעגוע, ואותה אפשר לשמוע גם היום, בכל פעם שגיטרת הסלייד נכנסת בדיוק ברגע הנכון.
להאזנה: Spotify או Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות