האלבום "Abbey Road" אלבומה השניים עשר של "The Beatles" יצא לאור ב- 26 לספטמבר 1969. קבלו 53 עובדות על האלבום. אז קחו הרבה אוויר ותישארו איתנו, כי לפחות חלק מהעובדות בטוח יהיו לכם מעניינות: 1. זה אלבום האולפן השנים עשר של הלהקה בתוך 7 שנים בלבד (אחד מהם אלבום כפול). 2. זה האלבום הראשון של הלהקה שלא שוחרר בגרסת מונו. 3. בהקלטות האלבום נעשה שימוש נרחב בטייפ של שמונה ערוצים, שאפשר ללהקה לשלב יותר כלים, צלילים ואפקטים. 4. על-מנת להרחיב את קשת הצלילים של הלהקה נעשה באלבום שימוש במגבר Leslie וסינתסייזר Moog. השימוש בסינתסייזר Moog לא היה רק כאפקט רקע, אלא גם ככלי עיקרי כמו בשיר "Because". זו הפעם הראשונה והאחרונה שהביטלס עושים שימוש בכלי זה. 5. יוקו אונו היא זו שהביאה ללנון את הרעיון לשיר "Because" לאחר שנגינה את הסונטה "Moonlight" של בטהובן. 6. הסינתסייזר Moog הוצג ללהקה על-ידי George Harrison שעשה בו שימוש באלבום הסולו שלו "Electronic Sound" משנת 1969. 7. למרות ששוחרר לפני האלבום "Let it Be" זהו למעשה האלבום האחרון שהלהקה הקליטה מבחינה כרונולוגית. 8. ההקלטות לאלבום החלו ב- 22 לפברואר 1969, שלושה שבועות בלבד לאחר סיום ההקלטות של מה שיהפוך לאחר מכן לאלבום "Let it Be". 9. חברי הלהקה היו צריכים לשכנע את George Martin להפיק את האלבום. אחרי החוויה הלא נעימה בעת הקלטת "The White Album" והסשנים שהביאו לאלבום "Let it Be"' מרטין לא רצה יותר עסק עם הרביעייה המופלאה. Paul McCartney נשלח לשכנע אותו ולבסוף מרטין התרצה אבל בתנאי אחד, שתהיה לו שליטה מוחלטת על כל העניינים באולפן. 10. בסופו של דבר האלבום הוקלט באווירה מאוד נעימה ביחס לשני הסשנים האחרונים, כנראה בשל העובדה שהחברים הבינו שזה האלבום האחרון שיעשו יחד. 11. אחד מעוזרי טכנאי ההקלטה היה Alan Parsons שיהפוך לטכנאי/מפיק ואומן בפני עצמו, אשר יעבוד בין היתר על האלבום "The Dark Side Of The Moon" של "Pink Floyd". 12. מיד לאחר שחרורו של האלבום John Lennon עזב את הלהקה. בספטמבר 1969 הוא כבר הקים את ה- "Plastic Ono Band", בעיקר בגלל שיתר החברים לא היו מעוניינים להקליט את השיר "Cold Turkey". 13. למרות שהלהקה כבר לא הייתה קיימת דה פקטו, לא שוחררה בהודעה רשמית על פירוקה עד אפריל 1970, עם הודעתו של Paul McCartney על כך שהוא עוזב את הלהקה. 14. שמו של האלבום היה אמור להיות "Everest" והרעיון היה לצלם את עטיפת האלבום בהר האוורסט. חברי הלהקה היו עצלים מידי לעשות את המסע עד האוורסט ולכן Paul McCartney הציע לקרוא לאלבום על שם הרחוב בו אולפני EMI היו ממוקמים, ואשר בו גם צולמה התמונה המפורסמת. 15. זו העטיפה הראשונה של הלהקה שלא כוללת את שם הלהקה או שם האלבום. 16. לצלם Iain Macmillan ניתנו 10 דקות להשלים את הצילום, כאשר המשטרה עוצרת את התנועה ברחוב. הוא צילם את התמונה המפורסמת כשהוא עומד על סולם שהוצב בצומת. 17. מיד לאחר שחרורו של האלבום הפכה העטיפה לפיסת עובדה נוספת בפאזל של תיאורית הקונספירציה על מותו של Paul McCartney. העובדה שפול הוא הביטל היחיד שמהלך יחף על מעבר החציה המפורסם העידה, כך לדברי תומכי התיאוריה, שפול אכן מת והוא הוחלף על-ידי כפיל. 18. נתון נוסף שתרם לתיאורית הקונספירציה היא העובדה שפול אוחז בסיגריה בצד ימין למרות שהוא שמאלי. 19. פול לעג לתיאוריית הקונספירציה בעטיפה שכללה את הצומת המפורסמת, באלבום ההופעה "Paul is Live" שהוציא במסגרת קריירת הסולו שלו. 20. בשנת 2010 מעבר החציה המפורסם קיבל מעמד של אתר תיירות של הממלכה המאוחדת. 21. לוחית הרישוי של רכב החיפושית (וולקסווגן לבנה) בעטיפת האלבום, נגנבה פעם אחר פעם לאחר יציאת האלבום. 22. להקת "Oasis" עשתה הומאז' לעטיפת האלבום במסגרת אלבומה "Be Here Now" משנת 1997. מספר לוחית הרישוי של רכב האולס רויס שנמצא בתוך הברכה זהה לזה של רכב המשטרה השחור שבעטיפת האלבום "Abbey Road". 23. האלבום נפתח עם צמד המילים "Shoot me" אותן שר John Lennon ארבע פעמים בתחילתו של השיר "Come Together". ג'ון לנון ירצח 11 שנים לאחר מכן. 24. השיר "Come Together" היה בסיס לתביעת זכויות יוצרים על-ידי היורשים של צ'אק ברי בטענה לדמיון לשירו "You Can't Catch Me". 25. כל ארבעת המופלאים בתוספת ג'ורג' מרטין אחד הסכימו פה אחד שהשיר "Something" שכתב George Harrison הוא הטוב ביותר באלבום. 26. זה גם היה השיר הראשון שהריסון כתב לביטלס' אשר שוחרר כצד א' של סינגל. 27. פראנק סינטרה הגדיר את השיר כשיר האהבה היפה ביותר שנכתב ב- 50 שנים האחרונות. 28. הקליפ לשיר כולל את כל חברי הביטלס יחד עם נשותיהם. יחד עם זאת הצילומים של כל זוג נערכו בנפרד, לאור המתח ששרר בין חברי הלהקה. 29. ל- Paul McCartney לקח שבוע שלם להקליט את הקולות לשיר "Oh! Darling" הוא היה מעוניין שהקול יישמע "רזה" ומחוספס ולכן היה מגיע כל בוקר לאולפן חצי שעה לפני יתר החברים בכדי להקליט את השיר. 30. מעניין ש- John Lennon לא אהב בכלל את הרעיון למחרוזת השירים שנמצאת בצידו השני של הויניל. מקרטני ומרטין רצו לאסוף פיסות של שירים ולהפוך אותם למחרוזת אך John Lennon לא אהב את הקונספט. בתחילה חשבו שכל הצד השני יהיה מחרוזת משירים של פול, והצד הראשון עם שירים של לנון, אבל לבסוף ג'ון התרצה והסכים לרעיון כשהוא תורם למחרוזת את השירים "Sun King", "Mean Mr. Mustard" ו- "Polythene Pam". 31. מקרטני שינה את מילות השיר המקוריות של "Golden Slumbers" לאחר שנתקל בספר עם פואמה מתחילת המאה ה-17 בבית אביו. 32. השיר "The End" הוא השיר היחיד של הביטלס שכולל סולו של כל אחד מחברי הלהקה. Ringo Starr לא רצה בתחילה לנגן את הסולו, אבל בסוף התרצה לאחר שהבין שזה כנראה האלבום האחרון של הלהקה ותרם סולו קצרצר בן 15 שניות. 33. זה גם השיר האחרון שהלהקה הקליטה, כאשר ארבעת חברי הלהקה נמצאים יחד באולפן. 34. השיר "Her Majesty" הוא השיר הקצר ביותר של הלהקה ואורכו 0:23 שניות. 35. השיר מצא את מקומו לסוף האלבום כקטע נסתר בטעות. הכוונה הראשונית היתה למקם אותו בין השירים "Mean Mr. Mustard" ו- "Polythen Pam" אבל Paul McCartney החליט שהוא לא אוהב את השיר וביקש להסירו מהמחרוזת. טכנאי ההקלטה John Kurlander שלא רצה למחוק את השיר לחלוטין תקע אותו בסוף סרט ההקלטה, אחרי סיום השיר "The End". מקרטני שהאזין לתוצר הסופי אהב את הרעיון ומה שהתחיל כטעות הפך לעובדה מוגמרת. 36. מקרטני הקליט את זה לפני שחברי הביטלס האחרים הגיעו לאולפן. 37. אותו John Kurlander יהפוך לטכנאי הקלטות הידוע בין היתר בשל עבודתו בפסקולים של סרטי שר הטבעות. 38. חברי הלהקה תיעבו את השיר "Maxwell’s Silver Hammer" של Paul McCartney, לנון אפילו עזב את האולפן לשבועיים בגללו. 39. לנון נעדר תקופה נוספת מהאולפן במהלך הקלטת האלבום, וזאת בעקבות פציעתו בתאונת דרכים בסקוטלנד. 40. השיר "Octopus’s Garden" ששר Ringo Starr הושפע משייט שנטל ובמסגרתו הגישו לו דיונון במקום דג. קפטן הספינה סיפר אז לרינגו כיצד התמנון משתמש בזרועותיו לבניית גינה. 41. צליל הבועות בשיר הוא הקלטה של Ringo Starr עושה בועות עם קש בתוך כוס של חלב. 42. השיר "Here Comes the Sun" נכתב על-ידי George Harrison כשהבריז מפגישה עסקית עם חברי הביטלס בה לא רצה להיות נוכח. 43. השיר נכתב ביום שמשי כאשר George Harrison התארח בגינת הבית של Eric Clapton. 44. השיר "You Never Give Me Your Money" נכתב על-ידי Paul McCartney בעקבות החיכוך עם Allen Klein בשל הקשיים שהיו לחברי הלהקה בזמנו עם חברת אפל. 45. השיר "She Came In Through The Bathroom Window" נכתב על-ידי Paul McCartney בעקבות תקרית בה מעריצה נלהבת פרצה לביתו דרך החלון. 46. השיר "Carry That Weight" כולל שירה של כל ארבעת חברי הביטלס ואלמנטים מתוך השיר "You Never Give Me Your Money". 47. פול מקרטני כתב את השיר על המעמסה והקשיים שלו להחזיק את הביטלס ביחד. 48. במהלך הסשנים של האלבום George Harrison הקליט דמואים לשירים שיהפכו בהמשך לאלבום הסולו המדהים שלו "All Things Must Pass". 49. שיר נוסף שהקליט הריסון באותו מעמד היה "Old Brown Shoe" שיצא תחת שם הלהקה כבי סייד לשיר "The Ballad of John and Yoko". 50. גם Paul McCartney היה עסוק עם הקלטת השיר "Come and Get It" אותו התכוון לכלול באלבום, אך מאוחר יותר השיר ניתן ללהקת "Badfinger" והפך ללהיט. 51. השיר הוקלט במהלך הקלטות המחרוזת ומקרטני ניגן שם על כל הכלים בשיר. 52. מיד לאחר שחרורו של האלבום הקליט האומן George Benson גירסה אלטנטיבית של האלבום שנקראה "The Other Side of Abbey Road". 53. למרות שמדובר במאסטרפיס הביקורות לא ממש היללו את האלבום בעת יציאתו, במיוחד המבקר Ed Ward ממגזין הרולינג סטון שכתב שהביטלס היו מסוגלים ליותר. ואם שרדתם איתנו עד כאן, אתם חייבים עכשיו להאזין למאסטרפיס הזה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 26.9.1994 (אירופה ואוסטרליה), 27.9.1994 (ארה"ב) מתישהו בתחילת 1993 להקת ".R.E.M" היו על גג העולם, שני האלבומים האחרונים שלהם "Out of Time" ו- "Automatic for the People" מכרו יחדיו 36 מיליון עותקים בעולם, והפכו אותם מלהקה עם פוטנציאל, ללהקת ענק בינלאומית. כאשר אתה על גג העולם והכל נראה מבטיח, מה כבר יכול להשתבש? במקרה של הלהקה המבטיחה מאת'נס ג'ורג'יה, כנראה שהקארמה דאגה להפוך עליהם את העולם כולו, רגע אחרי שטיפסו לפסגת העולם, וכמעט גרמה לפירוקו של ההרכב רגע לפני אלבומו התשיעי "Monster" שיצא ב-26.09.1994 באירופה ובאוסטרליה, ולמחרת בארה"ב. חברי ההרכב נפגשו בתחילת 1993 באקפולקו, לסיעור מוחות על המשך דרכה של הלהקה, מפגש שלאחריו היו ברורים שני דברים, לאחר שני אלבומים באווירה מתונה וחייכנית הגיע הזמן לדיסטורשן, ולגיטרה לתפוס פיקוד, ובמקביל שההרכב יחדש את סיבוב ההופעות שלו ברחבי העולם לאחר הפסקה של חמש שנים (1989). כשהם בראש הנכון "לתת בראש" לקהל מאזיניהם, מן הסתם גם בהשראת ז'אנר הגראנג' שהיה חזק באותה התקופה, נכנסו ".R.E.M" להקלטות מוקדמות ומינימליסטיות בניו אורלינס שם כתבה הלהקה לא פחות מ- 45 שירים, כאשר הסשנים היו מינימליסטיים וניסיוניים. בנוסף, Michael Stipe הוקלט ע"י מארק הווארד (עבד עם ההרכב באלבומם הקודם) כשהוא שוכב על ספה ומעלה רעיונות ליריים, שבהמשך עזרו לו לכתוב הרבה משירי האלבום "Monster". לאחר הסשן המינימליסטי, עברה הלהקה מניו אורלינס לאטלנטה שם הקליטו את רוב השירים באלבום. השירים הוקלטו כאשר הלהקה מנגנת בלייב באולפן. המפיק סקוט ליט חשב שמכיוון ש- ".R.E.M" לא יצאו חמש שנים להופעות, ההקלטה בנגינה חיה תהיה הכנה ראויה לסיבוב ההופעות שיגיע בהמשך. בשלב זה, Bill Berry, ו- Mike Mills חלו, Peter Buck, ו- Michael Stipe נאלצו לבקר בני משפחה שחלו, ואם כל זה לא הספיק, השחקן River Phoenix, והמוזיקאי Kurt Cobain חבריו של סטייפ הלכו לעולמם (".R.E.M" הקדישה את השיר הנועל "Let Me In" לזכרו של קוביין, ואת האלבום כולו לזכרו של ריבר פניקס). לאחר ההפסקות המרובות המשיכה הלהקה בהקלטות, ועברה שוב מאטלנטה, לאולפני קריטריה במיאמי, אך גם הפעם ההקלטות הופרעו בשל בעיית מורסה בשיניו של Michael Stipe. אבל זה לא הסוף, המצב הגיע לשיא השפל כשהלהקה עברה להקליט בביתו של ליט בלוס אנג'לס. המתחים בין חברי ההרכב הגיעו לשיא והמריבות גרמו למצב בו כל אחד מחברי ההרכב הלך לחדר אחר, כאשר הם חושבים לעצמם "לעזאזל עם הכל". זו היתה גם נקודת האל חזור, והלהקה החליטה להיפגש, לדבר, ולפתור את המתחים והבעיות יחדיו. על אף כל הבעיות המתוארות, האלבום הזה זינק עם יציאתו היישר למקום הראשון במצעד האמריקאי ובעוד לא פחות מ- 7 מדינות, לא מעט בזכות הסינגל המוביל מתוכו "What's the Frequency, Kenneth?". זהו כאמור האלבום הכי רוקיסטי של ".R.E.M" מתחילת דרכה. הוא משלב בין גלאם רוק, וגראנג', יש בו גווני גיטרה מעוותים אוברדאב מינימלי, והשירה של Michael Stipe נשמעת טיפה חנוקה כי היא נדחקה אחורה במיקס. אם בעבר ".R.E.M" חיפשו לחקור ולנגן על כלים אקוסטיים חדשים, הפעם התברר שגם נגינה על גיטרה חשמלית יכולה להיות מהנה לא פחות. השיר "Bang and Blame" בוודאי יזכיר לכם את "Losing My Religion" מ- "Out of Time" במהלך הבתים. מתארחות בו Rain Phoenix - אחותו של ריבר פניקס, והבסיסטית והזמרת Lynda Stipe - אחותו של מייקל סטייפ, שניהן מלוות בקולות רקע. זה לא השיר היחיד באלבום שיעשה לכם תחושת "דה ז'ה וו". קחו לדוגמא את "Strange Currencies" שמצליח להעביר את התחושות של "Everybody Hurts" מהאלבום הקודם - "Automatic for the People". כמו תמיד בולטת הכתיבה מלאת החידה של Michael Stipe לכל אורך האלבום, שבו אפשר למצוא אורחים גם מהז'אנר האלטרנטיבי, כמו Thurston Moore מלהקת "Sonic Youth" בשיר "Crush With Eyeliner". מעל כולם ניצב לו הדיסטורשן של הגיטריסט Peter Buck, מהדהד לו באלבום, כדי שגם לאוהדי הגראנג' יהיה ברור, ".R.E.M" באו לתת בראש, גם אם במהות שלהם הם לא אחת מהלהקות ההן שצמחו בסיטאל של תחילת הניינטיז. עטיפת האלבום נעשתה ע"י הצלם כריס בילהיימר לאחר שסטייפ הראה לו בלון ירוק שבו הוא רצה להשתמש לעטיפת האלבום, את האלבום המיר בילהיימר בראש של דוב, כאשר את ראש הדוב צילם בכמה וכמה פריימים, חלקם מטושטשים, אחד מהפריימים האלו שימש בסוף לעטיפת האלבום כאשר הצבע שונה מירוק לכתום. אלבום האולפן התשיעי של ההרכב מכר תשעה מיליון עותקים ברחבי העולם. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ה- 25 לספטמבר הוא כנראה יום מיוחד עבור "Black Sabbath", כי אלבום נוסף שלה - "Technical Ecstasy" משוחרר בדיוק היום בשנת 1976. שני אלבומים של אותה להקה הרביעי והשביעי, משוחררים בהפרש של 4 שנים בדיוק, אבל ההבדלים ביניהם פשוט תהומיים. אם סיפרנו לכם שבאלבום "Vol. 4" החלו לבצבץ הסדקים הראשונים בהרמוניה שבין חברי הלהקה, אז הפעם אנחנו עדים לנקודת המשבר הגדולה שסימנה את תחילתו של הסוף. שלא תבינו לא נכון, זו עדיין "Black Sabbath" במלוא הדרה. הבסים של Geezer Butler עדיין מטלטלים, הריפים של Tony Iommi עדיין מעוררי השראה והסולואים שלו עדיין מצמררים. הקול של Ozzy Osbourne עדיין נוגע בשמים והתיפוף של Bill Ward חכם ומדויק. קחו לדוגמא את השיר המדהים "You Won't Change Me", את שיר הפתיחה הסוחף "Back Street Kids" עם הבס הדוהר א-לה Steve Harris, או את שיר הסיום המדהים "Dirty Women" ותבינו על מה אנחנו מדברים. אבל למרות זאת, משהו באלבום הזה בכל זאת לא עבד כמו באלבומים הקודמים וניכר שהלהקה התחילה כאן את תהליך ההתפוררות שלה. היחיד שהתמסר כאן לתהליך הכתיבה והיצירה היה Tony Iommi, הוא נאלץ להתמודד כאן לא רק עם הקשרים המעורערים עם חבריו, אלא גם עם ז'אנר הפאנק שהחל להרים ראש בעולם ובמיוחד בבריטניה ועם הרצון לייצר מוזיקה קליטה יותר לרדיו. איומי היה נחוש להמציא את עצמו מחדש ומוחו הקדחתי ניסה לרקוח באלבום הזה משהו קצת שונה שיצליח להתמודד עם הטרנדים המוזיקלים שרווחו באותו זמן. הוא עבד על האלבום בעיקר עם הקלידן האורח Gerald "Jezz" Woodroffe, אשר נגינת הקלידים ובמיוחד הסינתסייזר שלו מעטרת חלק נכבד משירי האלבום. הניסיון של Iommi וחבריו להמציא את עצמם מחדש התבטא בין היתר בזניחה חלקית של הצליל המטאלי הכבד והקודר שהיה מוכר מאלבומיה הקודמים והמצליחים של הלהקה, לטובת התנסות בסגנונות אחרים כמו רוק מתקדם, פסיכדליה ואפילו פופ. לא מאמינים? תקשיבו לשיר "It's Alright" שכתב ושר סולו לראשונה המתופף Bill Ward ותבינו על מה אנו מדברים. לרגעים ניתן אפילו לחשוב שמדובר באאוטייק עלום מאלבום של Paul McCartney שהלחן המלודי והמתוק לא היה מבייש אותו, בטח לא הגיטרה הקלאסית שמלווה את השיר. באופן נדיר לאותן שנים לשיר הזה שוחרר אפילו קליפ שיווקי, אשר מצליח לפתוח לנו צוהר על איך הלהקה הייתה נראית באותן שנים, ראו כאן: נראה שבמסגרת הניסיון להמציא את עצמה מחדש "Black Sabbath" איבדה קצת את עצמה בדרך. קחו לדוגמא שיר כמו "Rock 'N' Roll Doctor". לחלוטין לא מדובר בשיר רע, אבל זו כבר לא אותה "Black Sabbath" מעוררת ההשראה, אלא ניסיון לחקות את "Kiss". שינוי נוסף שמעיד על ההתנסות החדשה של הלהקה עולה מהתכנים של מילות השירים. אם בעבר היינו מורגלים לנושאים אפלים וקודרים של שטניזם, מלחמות, מוות וכו', הרי שהפעם Geezer Butler כייל את עצמו מחדש ועסק בנושאים כמו סקס, זנות, אלימות, פוליטיקה וכו'. אפילו עטיפת האלבום שנוצרה על-ידי קבוצת המעצבים הבריטית היפנוסיס, מעידה על השינוי בנושאי הכתיבה ובסיגנון, בעודה מציגה שני רובוטים שמקיימים לכאורה יחסי מין על מדרגות נעות - ממש "אקסטזה טכנית". באופן מפתיע האלבום זכה להצלחה יחסית במכירות ואף הגיע למקום ה- 13 במצעד הבריטי. לעומת זאת, מבקרי המוזיקה לא אהבו את האלבום למרות הניסיון של הלהקה לשנות ולהתעדכן עם הצליל והסגנון במטרה להישאר רלוונטים. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 25 לספטמבר 2020, הוציא Fish המוכר בין היתר מחברותו בלהקת הניאו-פרוג "Marillion", אלבום כפול בשם "Weltschmerz". זה אלבום האולפן ה- 11 של הזמר הסקוטי Derek William Dick, אשר נושא את שם הבמה Fish, והוא גם הראשון שלו מזה 7 שנים. בדיעבד, האלבום הזה התברר כ"שירת הברבור" של Fish אשר הביע כבר מספר פעמים בעבר כי בכוונתו לפרוש ממוזיקה. הפעם הוא כנראה באמת התכוון לזה עם אלבום כפול, עשיר במוזיקה המסכמת למעלה מ- 30 שנה של קריירת סולו. שלושת הקליפים ששוחררו מהאלבום מסכמים יפה את עירוב הסיגנונות שניתן למצוא בתוך האלבום, פרוגרסיב, פולק, מוזיקה קלטית ועוד. אבל יותר מכך, למראה כותרות השירים שנבחרו על-ידי Fish לייצג את האלבום, קשה מאוד שלא לתהות האם Fish בחר דווקא בשירים הללו כדי לפזר רמזים על הפרישה המתוכננת והסיבות לה. ב- 13 למרץ 2020 שחרר Fish את הקליפ לשיר הנושא "Weltschmerz" אשר משמעות תרגומו מגרמנית הוא "כאב העולם". המדובר בפרשנות חריפה למצב בעולם, כפי שהיא נתפסת דרך עיניו של Fish. בהמשך שחרר פיש את הקליפ לשיר "Garden of Remembrance" המדבר על מחלת האלצהיימר. שיר מרגש ומלנכולי המובל על-ידי נגינת פסנתר עטופה בקולו המרגיע והמלטף של Fish. כשבוע לפני שחרורו של האלבום יצא הסינגל והקליפ "This Party's Over" אשר נשמע לנו כשילוב של Peter Gabriel עם מוזיקה קלטית, בה התנסה Fish במהלך קריירת הסולו שלו, במיוחד החל מהאלבום "Internal Exile". "המסיבה הזאת נגמרה" שר Fish, והפעם הוא כנראה באמת מתכוון לכך. האלבום כולל גם יצירות ארוכות ומורכבות כמו "The Rose of Damascus" אשר אורכו כמעט 16 דקות והוא מחולק ל- 6 קטעים המספרים את סיפורה של פליטה סורית. השיר "(Waverley Steps (End of the Line" מורכב לא פחות ואורכו מגיע כמעט ל- 14 דקות, כאשר הכותרת שלו שוב גורמת לנו לתהות האם הפעם באמת מדובר ב- "End of the Line"... רשימת השירים: CD 1 (42:12) 1. Grace of God (8:19) 2. Man with a Stick (6:27) 3. Walking on Eggshells (7:18) 4. This Party's Over (4:22) 5. Rose of Damascus (15:45) CD 2 (42:18) 1. Garden of Remembrance (6:07) 2. C Song (The Trondheim Waltz) (4:41) 3. Little Man What Now? (10:54) 4. Waverley Steps (End of the Line) (13:45) 5. Weltschmerz (6:51) להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

האלבום של "Foo Fighters" עם השם הארוך "Echoes, Silence, Patience & Grace" שוחרר ב-25 לספטמבר 2007, וזה אומר שיש לנו סיקור... אז בואו נתחיל בציטוט מאת Dave Grohl שאת ההקשר שלו תגלו בסוף: "Welcome to the greatest fucking day of my whole entire life!" האלבום השישי של הפו'ס יצא ב-2007 שנתיים אחרי האלבום "In Your Honor" שהייתה לו השפעה גדולה מאוד על האלבום הזה. לאחר יציאת האלבום "In Your Honor", יצאה הלהקה לסיבוב הופעות ששילב שתי הופעות, יום אחרי יום באותו לוקיישן, הופעה אחת חשמלית והופעה אחת אקוסטית. זו הפעם הראשונה שהלהקה צירפה כלים שונים ונגנים נוספים לרבעיית ההרכב על הבמה וניתן לראות את השילוב המדהים הזה בעותק הדיגיטאלי של ההופעה שנקרא "Skin & Bones". התוספת הזו פתחה לחברי הלהקה את האופקים (ואת הצ'אקרות) והעניקה להם חוויה מוסיקלית שלא חוו עד אז. דייב לא האמין שאפשר לשלב כל כך הרבה ולנגן בכל כך הרבה כלים בשירי הפו'ס. לא לשכוח שזהו גם האלבום השישי של הלהקה, אז גם הבגרות באה כאן לידי ביטוי ואכן שומעים השפעה ברורה של הקו הזה באלבום. (Photo: Thomas Rabsch) תהליך כתיבת האלבום היה מאוד מעניין, הוא אמנם התחיל כפי שכל אלבום של הפו'ס מתחיל, כשדייב יושב עם Taylor Hawkins על מנת לכתוב את השלדים והדמואים לשירים באלבום, אך הוא מתפתח בכיוון יפה ואחר. גם הפעם דייב גייס את המפיק Gil Norton שהפיק עם הלהקה את אחד האלבומים הגדולים שלה "The Colour And The Shape". לאחר שהוא הרכיב כ- 40 שירים עם טיילור הוא ישב עם גיל וביחד הם הרכיבו את מבנה השירים וחתכו את החלקים המיותרים כך שהוא נשאר עם 20 שירים. את השירים הללו הוא הביא לשאר החברים ובמשך חודשיים כל הלהקה ביחד עבדה על השירים (כולל Pat Smear שחזר מהפסקה ארוכה ושולב בשיר "Let It Die"). בכל יום הם עבדו על שיר אחד, מהצהריים עד הערב. משנים, מתנסים, מבקרים ויוצרים יחד. טיילור טען שזו הייתה הפעם הראשונה שדייב התמודד עם ביקורת על השירים שהוא כותב בזמן אמת מול כולם. דייב סיפר שכשהם סיימו לעבוד על כל השירים הם היו מוגבשים ומאוחדים יותר מאי פעם. לפני שניגע במוסיקה צריך להתייחס קצת לטקסטים. באחת מהכתבות על האלבום טען Stephen Thomas Erlewine (AllMusic) שדייב משקיע את כל חוש ההומור שלו בקליפים של הלהקה, בשיתופי הפעולה שלו עם Queens of the Stone Age או בקליפים שהוא עושה עם Tenacious D ולאלבומים שלו הוא לא משאיר כלום, 100% רצינות!! באלבום הזה העניין בולט הרבה יותר. מלבד השיר "Cheer Up, Boys (Your Make Up Is Running)" שנכתב בהומור, כל השאר הם שירים עם טקסטים רציניים, על אהבה, חיים וכדומה. אולי אפשר להשליך זאת על הולדת הבת שלו Violet באותה התקופה. המעבר מלילות שטופי אלכוהול ומסיבות לתוך הלילה התחלפו בלילות של חיתולים ומטרנה, בכל מקרה מרגישים פה טקסטים משמעותיים וכבדים יותר. מבחינת המוסיקה עצמה אין פה שינוי מאוד גדול מהאלבומים הקודמים של הלהקה, לא חידוש מרענן או גיוון מוסיקלי. אולי הדבר היחיד שמרגישים באלבום הזה מהבחינה הזאת היא המלודיה, זה מרגיש שהלהקה שמה דגש גדול על מלודיה וכל שיר מתנגן לו בצורה מאוד מובנית ומלודית. כן, חזרנו על המילה מלודיה, אנחנו יודעים!! לא תמצאו כאן שבירות פתאומיות, שינוי בקצב או שילוב של מקצבים שונים ומשונים. אבל מה שכן יש באלבום הזה וזה מאפיין מאוד בולט... זה קיצוניות. הוא מניע אותך מצד לצד, פעם בחוזקה ופעם בעדינות, פעם זורק אותך למעלה ופעם מניח אותך בעדינות על הרצפה. אם הייתם לוקחים את האלבום ומחלקים אותו לשניים, קצת כמו "In Your Honor" הייתם מקבלים בצד אחד שירי איצטדיונים כמו: "The Pretender" הענק שפותח את האלבום (ותענוג צרוף למתופפים), "Erase/Replace" המרעיד, "Long Road to Ruin" עם אחד הקליפים היפים והמצחיקים, "Cheer Up, Boys (Your Make Up Is Running)" המעולה ועוד כמה כאלה. כשבצד השני הייתם מקבלים בלדות ענוגות כמו: "Let It Die", "Come Alive", "Stranger Things Have Happened" המופתי עם המטרונום ברקע, "Ballad of the Beaconsfield Miners" שקיבל השראה משני כורים שהיו מעורבים בקריסת המכרה בטנזניה ב-2006 ואותו הוא מנגן עם Katherine "Kaki" King שהיא גיטריסטית אמריקאית וירטואוזית שמלווה את דייב עם טכניקת ה-fingerpicking וכמובן גם "Statues" ועד "Home" סוחט הדמעות. זה מה שמייחד את האלבום הזה, הוא פשוט שילוב של שני הקצוות הפופולרים ברוק. האגרסיביות והטרוף אל מול הבלדות והרכות. לכן הוא מתאים את עצמו או שאתה מתאים את עצמך אליו. בטקסי הגראמי של 2008, האלבום הזה העניק לפו'ס 5 מועמדויות שונות וזכייה בשתיים מהן, Best Rock Album ו- Best Hard Rock Performance. אם אנחנו לא טועים אז בטקס הזה אמר דייב מעל במת הגראמי שהם מקבלים את הפרס כי פשוט אין להקות רוק אחרות. זה כמובן הופנה כנגד מארגני הטקס ולא כנגד הלהקות. לאלבום הזה יש השפעה משמעותית על חיינו ואיך שהוא ליווה אותנו תקופה ארוכה ולכן הוא זכור לנו מאוד, בצורה חזקה. היופי שלו הוא בדיוק במצבי הקיצון הללו שלוקחים אותך מצד לצד ואתה בוחר את הצד המתאים לך לפי המצב רוח שלך ומה שעובר עלייך באותו הרגע. אז אל תרגישו מחוייבות להקשיב לאלבום מהתחלה ועד הסוף, אלא תלחצו על Shuffle ותנו לו להפתיע אתכם !! להאזנה ב: Spotify, Apple Music רגע שנייה... מה עם הציטוט??? אז ככה... לאחר יציאת האלבום, באוקטובר 2007 יצאה הלהקה לסיבוב הופעות לקידום האלבום. בהמשך לסיבוב ההופעות הזה, הפו'ס קיימו את אחת ההופעות הגדולות ביותר בהיסטוריה שלהם באיצטדיון ווימבלי ב-7 ביוני 2008. הופעה שניתן למצוא גם כעותק דיגיטאלי. הם אירחו את את Jimmy Page ו- John Paul Jones מ- Led Zeppelin ולאחר שהם ירדו מהבמה ולפני ביצוע ההדרן, דייב הנרגש לא הצליח להתאפק ופשוט שאג את המשפט שציטטנו, "זהו היום הגדול ביותר בחיי!!!" ב-2020 העלתה הלהקה את ההופעה במלואה ל-YouTube אז אתם מוזמנים לראות בעצמכם: "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

המלצת המערכת... והפעם... "Into the Light", אלבום הסולו השלישי של David Coverdale שיצא ב- 25 לספטמבר, 2000. האלבום הזה אולי עבר מתחת לרדאר של חלקכם, אז הנה ההמלצה שלנו אליכם להאזין לו. הסיפור של "Into the Light" מתחיל לאחר יציאתו של האלבום "Coverdale/Page" משנת 1993. קוברדייל בדיוק החל לעבוד על אלבום סולו חדש, אך ככל שהעבודה על האלבום התקרבה לכדי סיום חברת התקליטים EMI Records התעקשה שהוא יצא תחת השם "Whitesnake". כתוצאה מכך, האלבום "Restless Heart" משנת 1997 יצא בסופו של דבר תחת הכותרת "David Coverdale & Whitesnake". לאחר סיבוב ההופעות שקידם את האלבום, פירק קוברדייל את "Whitesnake" באופן רשמי, על-מנת להתמקד בקריירת הסולו שלו ולהתנסות בכיוונים מוזיקליים שונים. קוברדייל ביקש לחזור לשורשים שלו ולהתרחק עד כמה שאפשר מצליל ההארד רוק הבומבסטי שאפיין את רוב שנות הקריירה שלו. אלבומי הסולו הראשונים שלו, "White Snake" משנת 1977 ו- "Northwinds" משנת 1978, היו מכוונים יותר לסגנון הבלוז, ועם "Into the Light" - אלבום הסולו הראשון שלו מזה יותר משני עשורים - ניצל קוברדייל את ההזדמנות כדי להתמקד בסגנון יותר מינימליסטי, מופשט ומופנם. ואכן, "Into the Light" הינו אלבום אישי ומופנם יותר, אשר משקף את המסע של המוזיקאי הוותיק, תוך שהוא חובק צליל מינימליסטי ובלוזי יותר. הפקת האלבום הייתה אינטימית, והיא משקפת את המאמץ המודע של David Coverdale להתרחק מנוסחאות ההארד רוק והגלאם מטאל של "Whitesnake". קוברדייל הפיק את האלבום יחד עם מפיקים נוספים כמוMichael McIntyre והגיטריסט Doug Bossi. הוא יצר אוסף של שירים שהתמקדו יותר ברגש ובסיפורים אישיים, מאשר בריפים עוצמתיים שמתאימים לאיצטדיונים. גישה נינוחה זו אפשרה לקוברדייל להציג את העומק והאיכויות הווקאליות שלו, אשר מעבירות באלבום הזה תחושות של רגש ופגיעות אשר לא נראו בשנותיה האחרונות של "Whitesnake". אחרי האינטרו הקצר והאיסטרומנטאלי "...Into the Light" מגיע "River Song" ומציג את הגוון האישי של האלבום, עם תחושת בלוז-רוק עמוקה, המזכירה את עבודתו המוקדמת של קוברדייל עם "Deep Purple". השיר נועד במקור לאלבום השני של קוברדייל עם Jimmy Page, אבל הפרויקט מעולם לא יצא לפועל. ניצני השיר חוזרים אחורה לשנות ה-80, לדמו שהופיע בהוצאה המיוחדת של "Slide It In", לרגל 35 שנה לאלבום. קוברדייל מתאר את השיר כמחווה ל- Jimi Hendrix, ואכן הוא כולל נגידת קלידים של Mike Finnigan, שניגן עם הנדריקס ב- "Electric Ladyland". פיניגן הובא בתחילה כדי לנגן רק בשיר הזה, אך בסופו של דבר הוא תרם לכמה שירים נוספים באלבום. ההתחלה של "She Give Me..." שמגיע מיד אחר כך, נשמעת בדיוק כמו אאוטייק מהאלבום "Coverdale/Page", אבל אז, בדקה 1:18, השיר משתנה פתאום ולכמה שניות אנחנו מרגישים כאילו אנחנו בהופעה של Bruce Springsteen. השיר שבא אחריו "Don't You Cry" הוא אחד השירים היפים והמרגשים באלבום. קוברדייל תיאר אותו כמחווה לשירים כמו "Many Rivers to Cross" של ג'ימי קליף, "When a Man Loves a Woman" של פרסי סלדג' ו- "No Woman, No Cry" של בוב מארלי ואנחנו ממש מסכימים עם ההגדרה. בלדות כמו "Love is Blind" ו-"Whereever You May Go" בולטות ברוך ובכנות שלהן וממחישות את הכוונה של קוברדייל להתרחק עד כמה שאפשר מההארד רוק והגלאם מטאל של "וויטסנייק". קוברדייל פושט כאן את פרסונת הרוק הבומבסטית שלו כדי לספק עומק רגשי, תוך שימוש בקול האדיר שלו כדי להעביר תחושות של כאב וכמיהה. ההגשה הווקאלית הרכה והאינטימית הזו מהווה שינוי מהותי מהבלדות המתנשאות של "Whitesnake", ומוסיפה רובד של אינטימיות ומגע אישי. למעריצים שמתגעגעים לצד הכבד יותר של קוברדייל, "Cry For Love" ו- "Don't Lie To Me" יספקו בוודאי חלק מההארד רוק שקשור לעברו של קוברדייל. השירים הללו שומרים על בסיס הרוק, ​​אבל עם גישה מאופקת יותר, ללא הבומבסטיות של עידן הגלאם-מטאל של "Whitesnake". השיר "Too Many Tears" הופיע לראשונה באלבום "Restless Heart" של "David Coverdale & Whitesnake" משנת 1997. אך לאחר שהזמר Chris Isaak שמע את הגרסה המקורית, הוא הציע לקוברדייל לעבד את השיר מחדש בסגנון Roy Orbison. קוברדייל אהב מאוד את הרעיון, בהיותו מעריץ גדול של אורביסון, והחליט להקליט את השיר מחדש עם עיבוד בהשראת ההצעה של אייזק. תהליך היצירה של "Into the Light" היה ללא ספק תהליך אישי עבור קוברדייל. הוא ייצג את המאמץ שלו להתרחק מהדימוי של "Whitesnake" ולהוכיח את עצמו מחדש כאמן רב-תכליתי המסוגל לבטא קצת יותר מאשר המנוני הארד רוק ו- Power Ballads. שיתוף הפעולה שלו עם Doug Bossi הביא עבודת גיטרה שהשלימה את הסגנון הבלוזי והנינוח אליו כיוון קוברדייל, בעוד שההפקה של מקינטייר והאחרים הבטיחה שהטון הרגשי והאישי של האלבום נשמר לכל אורכו, מבלי לוותר על האיכות. מעניין לציין, שכמה שירים שהוקלטו במהלך הסשנים לאלבום, כמו "Yours for the Asking", "With All of My Heart" ו-"Let's Talk it Over", יצאו מאוחר יותר באלבום האוסף "Love Songs" של "ווייטסנייק" משנת 2020. בנוסף, השיר "Flesh & Blood" שוחרר כשיר הנושא מתוך האלבום "Flesh & Blood" שיצא בשנת 2019. לסיכום, "Into the Light" היא יצירה בוגרת, רפלקטיבית, המציגה את רצונו של David Coverdale להתפתח כאמן. זה לא אלבום שמיועד למעריצים שמחפשים את ההפגזה של להיטי "Whitesnake", אלא למי שמעריך את הצד המופנם והבלוזי יותר של קוברדייל. התוצאה היא אלבום אישי ומינמליסטי שעומד כהצהרה נועזת של מוזיקאי המבקש להתפתח מבחינה אומנותית. להאזנה: Youtube "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

אחת מהלהקות האהובות עלינו "Alter Bridge" הוציאה את האלבום הרביעי שלה "Fortress" ב-25 לספטמבר 2013 אז בואו נשתפך קצת לפני שנקפוץ למים... זהו ללא ספק אלבום משובח (גילוי נאות בהמשך), עוד צעד קדימה בהתפתחות הלהקה אחרי "AB III". היכולות של כל חברי הלהקה ובמיוחד של Myles Kennedy ו- Mark Tremonti עולות כאן שלב מכובד ומוצגות לתפארת ההארד רוק והמטאל. בכל פעם מחדש הם מצליחים להביא את עצמם למקום אחר וליצור מוסיקה שמצד אחד מאוד נאמנה לסאונד ולדינמיקה של הלהקה ומצד שני מגוונת, מחדשת וקצת שונה. יש באלבום הזה שירים שצריכים להיכנס לפנתאון והוכחה לכך היא שיבוצם של רבים מהשירים בסיבוב ההופעות של הלהקה. מי שמכיר את הלהקה יודע שהם חבורת וורקוהוליקס שאי אפשר לתאר. כשמיילס לא עם אלטר אז הוא בסיבוב הופעות או מקליט עם Slash ובין לבין עובד על אלבום סולו. טרמונטי גם הוא עם קריירת סולו שהולכת ותופסת תאוצה (כשבאותה תקופה גם Creed עוד היו קצת קיימים), Scott Phillips המתופף הקים ביחד עם חברי להקת Sevendust להקה בשם Projected ו- Brian Marshall הבסיסט פשוט עובד קשה בלהנות מהחיים הטובים! אז אחרי הפסקה של 3 שנים כשכל אחד היה עסוק בעיניניו, חברו החברה יחדיו בינואר להתחיל לעבוד על האלבום הבא. ואיזה אלבום גדול יצרו חבורת המוכשרים הללו. (Photo: therockpit.net) האלבום נפתח עם "Cry of Achilles" שהוא מרגיש גדול יותר ממה שהלהקה עשתה אי פעם, מן יצירת מופת מוסיקלית, דרמטית ואפית. ללא ספק יריית פתיחה של מה שצפוי לנו בהמשך. כבר כאן מרגישים שכאילו משהו חדש מתרחש פה ועולם שלם וחדש של יצירות מוסיקליות עומד להגיע אל אוזנינו. אחריו מגיעה פצצת מצרר אימתנית, הסינגל הראשון שיצא מהאלבום "Addicted to Pain". הוא הבחירה המושלמת לסינגל ראשון של האלבום, שמשלב את הריפים האגרסיבים והמתגלגלים עם השירה המלודית של מיילס. רק התחלנו וכבר טרמונטי מגיע לשיר השלישי "Bleed it Dry" עם אחד הריפים הכבדים באלבום ולא רק, אלא גם עם אחד מהסולואים היפים באלבום, כבר הזהרנו מספר פעמים שזה מאוד מסוכן לשחרר לבחור הזה את הרצועה, אפילו בקצת. יופי... עכשיו קצת נרגעים, אמנם פתיח השירה של מיילס קצת מפתיע ומלחיץ בהתחלה, במיוחד לאור המילים על הייאוש והבגידה, אבל אנחנו אוהבים ומתמכרים ל-"Lover" שהוא פשוט מעולה. ה- "The Uninvited" שמגיע אחריו הוא פשוט שילוב קטלני של מיילס וטרימונטי שמרגיש כאילו משחקים אחד עם השני ואנחנו צופים (מאזינים) מהצד ונהנים. ה- "Peace Is Broken" הוא שיר אלטרי צפוי, אך אז מגיע טוויסט קטן עם "Calm The Fire" שמתחיל מאוד שונה וממשיך ומתגלגל בהארד רוק לפנים. אבל אז...אז... מגיע אחד השירים האהובים עלינו באלבום, שיר שבהופעה החיה פשוט העיף לנו את הריסים ואת הגבות יחד. "Waters Rising" שמתחיל עם טרימונטי כזמר ראשי, פעם ראשונה בהיסטוריה של אלטר שטרימונטי הוא זה שמוביל את השיר מבחינת שירה, והשילוב חברים הוא פשוט קטלני!! כבר דיברנו על כך כאן בעמוד שלנו, שטרימונטי מתגלה כזמר מוכשר עם אנרגיות ועוצמות מדהימות. כשהוא מוביל את הבתים וגם את הפזמון ומיילס מצטרף אליו בפזמון ונכנס בקטע השבירה, השיר הזה פשוט פצצתי. איזה עוצמה!! איזו אנרגיה!! אפשר להחליף את הכור בדימונה רק עם השיר הזה!! (אל תתבישו ללחוץ על כפתור הריפיט, אנחנו לחצנו!). אנחנו מאוד מקווים שמדי פעם הם יבצעו כאלה שירים באלבומים הבאים כמו באלבום החדש עם השיר "Forever Falling" !! טוב בואו נשטוף פנים ונמשיך עם "Farther Than The Sun", שוב פעם מישהו שכח לקשור את טרימונטי ועכשיו מתפלאים למה אנחנו צריכים להחזיק חזק שלא ניפול, למרות שהפזמון בשיר הזה קצת מפיל את הדינמיקה של השיר. ה-"Cry a River" שבא אחריו קצת מזכיר אותו אבל בואו נתקדם אל "All Ends Well" שהוא סוג של בלדה שונה שמדברת מגרונה של אמא וגורמת לך לשיר ביחד איתה. השיר שסוגר את האלבום "Fortress" מרגיש כמו סוג של המשך לשיר שפותח את האלבום, זהו השיר האקספרימנטלי ביותר באלבום לפי דברי הלהקה ואכן הוא סיום משובח לאלבום משובח מאוד !! שני דברים שאנחנו מרגישים שחייבים לציין כאן: 1. סגנון המוסיקה של אלטר הוא לא משהו שלא שמענו בעבר אבל... ויש פה אבל גדול. הכשרון המדהים של טרמונטי על הגיטרה והכשרון המדהים של מיילס בשירה (הוא גם גיטריסט מדהים, תראו בהופעות) הם מה שהופכים את הלהקה הזו למיוחדת. השילוב של השניים מביא ליצירות מדהימות שפשוט גורמות לך להתאהב ואין לנו דרך יותר טובה להסביר זאת! 2. גילוי נאות, בתחילה לא אהבנו את האלבום הזה. היה לו ריח של ניילונים, כמו שרוכשים מכונית חדשה או ריהוט חדש. משהו שנוצר בפס ייצור שמורכב בעיקר מרובוטים או מחשבים. משהו באלבום הזה הרגיש יותר מדי מכני, הפקתי ומהוקצע עד לעייפה. כאילו מישהו הכריח את חברי הלהקה ליצור אלבום, אז הם נכנסו לאולפן, זרקו כל מיני רעיונות לפרו טולס במחשב ויצרו מזה אלבום. אך מהר מאוד הבנו או יותר נכון הרגשנו שטעינו וטעינו בגדול!! להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 25 לספטמבר 1972 שיחררה "Black Sabbath" את אלבום האולפן הרביעי שלה, "Vol. 4". אם יש שיר אחד באלבום הזה שמייצג באופן מובהק את מה שאנחנו מקבלים כאן מ- "Black Sabbath", הרי שמדובר בשיר "Changes". הן כותרת השיר והן סגנונו, מבטאים את השינוי המהותי שחל כאן בהלהקה. "I'm Going Through Changes" שר Ozzy Osbourne לצלילי המלוטרון לשיר שהולחן על-ידי Tony Iommi על פסנתר שהיה באולפן, ופשוט אי אפשר שלא להאמין לו, כי השינוי באלבום הזה זועק מכל מקום! נתחיל בזה שמדובר באלבום הראשון של הלהקה שהוקלט מחוץ לאנגליה. הלהקה שכרה אחוזה בבל איר שבלוס אנג'לס, והקליטה את האלבום באולפני Record Plant בעיר. נמשיך בכך שזו הפעם הראשונה בה האלבום לא מופק על-ידי Rodger Bain, אשר הפיק את שלושת אלבומיה הראשונים של הלהקה. Tony Iommi נטל על עצמו את התפקיד של האיש שמאחורי הקונסולה, והגם שגם מנהל הלהקה Patrick Meehan קיבל קרדיט על ההפקה, הרי שהוא לא תרם לה כמעט. שינוי נוסף שניתן למצוא באלבום הזה קשור בסגנון המוזיקלי. הלהקה התנסתה כאן בסגנונות שונים ולא אופייניים לסגנון ההבי מטאל הייחודי שהלהקה יצרה באלבומיה הקודמים. השינוי הזה לא היה חיובי בהכרח והוא תרם לחוסר האיזון ברמת השירים שבאלבום ובסגנונם. השינוי התבטא גם בהרחבת קשת הכלים עליהם ניגנה הלהקה ובעיקר השימוש במלוטרון, כלי שמזוהה בעיקר עם סגנון הרוק המתקדם באותם שנים ואשר מעטר כאן בין היתר את השיר "Changes" עצמו. ואם תרצו, השינוי התבטא אפילו בהעדפות צריכת הסמים של הלהקה, אשר עברה משימוש במריחואנה (עיין ערך "Sweet Leaf" מהאלבום הקודם) לשימוש בקוקאין עליו נכתב השיר "Snowblind". האלבום הזה הוקלט כולו תחת ענני האבקה הלבנה, אשר סופקה לאולפן באופן קבוע, מוחבאת בתוך קופסאות רמקולים. הלהקה אפילו רצתה ששמו של האלבום יהיה "Snowblind", אך חברת התקליטים התאפקה. מי שיאזין היטב לשיר יוכל אפילו לשמוע את Ozzy Osbourne בדקה 0:40 לשיר לוחש את השם המפורש ,Cocaine". ואם בכך לא די כדי להבין עד כמה הלהקה היתה מכורה כאן לאבקה הלבנה, הרי שבעטיפה הפנימית של האלבום נכתב המשפט הבא: "We wish to thank the great COKE-Cola Company of Los Angeles". אבל השינוי המהותי ביותר שהתחולל כאן לטעמנו, היה זה שבין חברי הלהקה לבין עצמם. באלבום הזה החלו הסדקים הראשונים בהרמוניה ובאחדות ששררה בין חברי הלהקה. ניתן לומר כי באלבום הזה נגמרה החברות של ארבעת הנערים מברמינגהאם, כאשר על חורבותיה הוקם המפעל שנקרא "Black Sabbath". אחד הרגעים שמבטאים את הסדקים שנפערו בהרמוניה בין חברי הלהקה, היה בעת הקלטת השיר "Cornucopia". המתופף Bill Ward נאבק עם השיר ולא הצליח לספק את הסחורה לטעמם של יתר חברי הלהקה. התשישות והסמים לא סייעו לוורד אשר שנא את השיר ולא התחבר למקצבים שלו. האירוע הזה גרם לוורד להרגיש שהוא לא מספיק טוב ושיתר חברי הלהקה הולכים לפטר אותו. אבל למרות השינויים המהותיים הללו, חוסר האיזון והיעדר ההרמוניה, האלבום הזה הוא עדיין אחד מאלבומיה הגדולים של הלהקה. "Wheels of Confusion" שנפתח עם הסולו הבלוזי של Tony Iommi גורם לנו לתהות האם אכן מדובר ב"בלאק סאבאת'" עד שהבס של Geezer Butler מגיע ומאתחל הכל מחדש, "Tomorrow's Dream" עם התיפוף רווי הפרקשיין שמהווה את הסינגל היחיד ששוחר מהאלבום, "Supernaut" עם הריף הסוחף שהינו השיר האהוב ביותר של הלהקה על Frank Zappa ועל John Bonham, הקטע המורכב "Under The Sun" שחותם את האלבום ואשר סגנונו הדינמי והמשתנה יאומץ על-ידי להקות כמו "מיידן" ו"מטאליקה", ואפילו הקטע האינסטרומנטאלי "Laguna Sunrise" הפותח את צידו השני של הויניל והולחן על-ידי Tony Iommi תוך שהוא מביט בזריחת השמש בחוף הלגונה, כל אלה ועוד מוכיחים עד כמה האלבום הזה הינו אלבום אדיר. אין פלא אם כן, שהאלבום הזה דורג על-די מגזין ה"רולינג סטון" במקום ה- 14 ברשימת 100 אלבומי ההבי מטאל הגדולים בכל הזמנים, וזה גם לא מפתיע אותנו שהוא נכלל בספר "1001 Albums You Must Hear Before You Die". ועכשיו בואו להאזין לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-25 בספטמבר 1980 הלך לעולמו John Bonham, מתופף להקת "Led Zeppelin", בגיל 32. גדול המתופפים ברוק John Bonham נולד ב- 31 למאי 1948. (Photo: Chris Walter) בונהאם ממוקם במקום הראשון ברשימת 100 המתופפים הגדולים בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון. במכת התוף הראשונה שלו בשיר "Good Times Bad Times" שינה בונהאם לנצח את עולם הרוק ואת כל התפיסה לגבי תיפוף. אין מתופף בעולם הרוק והמטאל שלא הושפע בנגינתו מהמתופף האגדי הזה, שהחל לנגן על קופסאות פח בגיל חמש ומעולם לא לקח שיעורי נגינה. במאמר שכתב Dave Grohl בשנת 2010 על לד זפלין לעיתון "הרולינג סטון" הוא אמר שהחוכמה לא היתה רק ללמוד ולשנן את כל מה שבונאהם עשה באלבומי הלהקה, אלא להכניס את עצמו למקום בו יהיה לו את אותם האינסטינקטים שהיו לבונהם בתיפוף. גרוהל המשיך וציין את הדברים אשר מסכמים היטב את גדולתו של בונהאם: "John Bonham played the drums like someone who didn't know what was going to happen next—like he was teetering on the edge of a cliff. No one has come close to that since, and I don't think anybody ever will. I think he will forever be the greatest drummer of all time" (Photo: Quora.com) ועכשיו סיננו עבורכם 10 עובדות מעניינות על המתופף שכל מכת סנייר שלו משתווה למכת הפטיש של ת'ור: 1. הוא היה השושבין של Tony Iommi בחתונתו שנערכה בשנת 1973. 2. הוא ניגן יחד עם Keith Moon על אותה במה בהופעה של Led Zeppelin שנערכה ב- 23 ליולי 1973. 3. הוא בין המתופפים הראשונים שהשתמשו בטכניקת Triplet בה הוא דחס 3 מכות בייס דרום רצופות עם הרגל במקום בו במקצב רגיל היה מקום למכת בייס דרום אחת. הוא עשה זאת כבר בשיר הראשון מהאלבום הראשון של לד זפלין - "Good Times Bad Times". 4. השיר "Four Sticks" מהאלבום "Led Zeppelin IV" קיבל את שמו הואיל ובונהאם באמת משתמש בו בארבע מקלות. בונהאם לא אהב איך שהשיר נשמע ובתסכולו פשוט היכה בתופים עם 4 מקלות. 5. התיפוף של בונהאם בשיר "When the Levee Breaks" עוקב אחרי ריף הגיטרה ולא מסונכרן באופן מסורתי עם מקצב הבס של פול ג'ונס. 6. הקטע האינסטרומנטאלי "Moby Dick" מציג את היכולות האדירות של ג'ון בונהם על התופים. הקטע נמשך בהופעות החיות של זפלין למעלה מ- 20 דקות, במהלכן מתופף בונהאם גם עם כפות ידייים חשופות ממש עד זוב דם. הקטע נקרא "Moby Dick" הואיל ובנו Jason Bonham היה מבקש ממנו לנגן את "השיר הארוך" וכשבונהאם שאל את בנו למה, הבן ענה כי הוא ארוך כמו "Moby Dick". 7. הוא מנגן בתופים בחלק מהשירים באלבום "Back to the Egg" של Wings - להקתו של Paul McCartney. 8. הוא גם כמעט והופיע באלבום נוסף של Paul McCartney & Wings בשם "Wings at the Speed of Sound" משנת 1976. גירסת דמו לשיר "Beware My Love" מתוך האלבום בה הוא מתופף שוחררה בגרסת הדלוקס של האלבום משנת 2014. 9. הוא עלה לבמה באחת מההופעות של "Damned" בשנות השבעים וזכה לקריאות בוז של הפאנקיסטים שלא אהבו את התיפוף המורכב שלו. 10. הוא הופיע בסרט "Son of Dracula" משנת 1974. בסרט השתתפו גם Ringo Starr, Keith Moon, Peter Frampton, Harry Nilsson ועוד. עובדת בונוס: בתאריך 5 לאוגוסט 1970 הוא התארח במופע של להקת "Skid Row" (זו של Gary Moore) אשר נערך במועדון המפורסם ויסקי א-גוגו בלוס אנג'לס. הם ביצעו יחד את השיר "Whole Lotta Love". ג'ון בונהאם הלך לעולמו ב- 25 לספטמבר 1980 והוא בן 32 בלבד! "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!

ב-25 בספטמבר 1989 הוציאה להקת "Marillion" את אלבומה החמישי, "Seasons End", הראשון שלה עם Steve Hogarth בעמדת הסולן. היה קל לראות בחילופי הסולנים סוף של תקופה. מאז האלבום הראשון שלה בנתה "Marillion" עולם שלם סביב קולו ונוכחותו של Fish, והאלבומים "Misplaced Childhood" ו-"Clutching at Straws" הפכו אותה לאחת הלהקות הבולטות של הרוק המתקדם בשנות השמונים. אחרי הפרידה מפיש ב-1988, השאלה לא הייתה רק מי יוכל לשיר את החומר הישן, אלא האם ארבעת הנגנים שנשארו יצליחו לכתוב מוזיקה חדשה בלי שהמאזינים יחפשו בכל תיבה את הסולן הכריזמטי והדומיננטי שעזב? אבל דווקא בתוך המשבר הזה הסתתרה התחלה חדשה. Steve Rothery, Mark Kelly Pete Trewavas ו-Ian Mosley החלו לכתוב את האלבום הבא עוד כשפיש היה בלהקה. ריפים, מעברים ומנגינות מההקלטות המוקדמות שרדו את הפירוק, אבל המילים והכיוון הרגשי נאלצו להיוולד מחדש. אפשר לשמוע כמה מאותם רעיונות בגרסאות הדמו שנכללו לימים במהדורה המחודשת של "Clutching at Straws". ההיכרות איתן הופכת את "Seasons End" למרתק עוד יותר. זה היה אותו בסיס מוזיקלי, אבל אישיות אחרת לחלוטין עמדה כבר במרכזו. בתחילת 1989 הגיע לאודישן Steve Hogarth, שבא מלהקות "The Europeans" ו-"How We Live". הוא לחלוטין לא נשמע או נראה כמו תחליף לפיש. החבורה נסעה לכתוב יחד במתחם חזרות שהיה בעבר חוות פטריות ליד ברייטון. חלק מן החומרים כבר חיכו שם, ולצדם הביא הוגארת' רעיונות משלו, ובראשם "Easter". הכימיה נוצרה במהירות. בהמשך עברו החמישה ל-Hook End Manor באוקספורדשייר והקליטו עם Nick Davis, שהפיק את האלבום יחד איתם. John Helmer תרם מילים לחלק מן השירים, והוגארת' הכניס אליהם את נקודת המבט שלו. האלבום נפתח ב-"The King of Sunset Town", כמעט שמונה דקות שמסרבות להציג את הסולן החדש דרך להיט קל לעיכול. הקלידים של קלי פותחים מרחב מהורהר, הבס והתופים בונים תנועה הדרגתית, והגיטרה של Steve Rothery מובילה אל רגעי השיא. נכון הקול לא אותו קול, הנוכחות לא אותה נוכחות, אבל הוגארת' נשמע לחלוטין כמו חלק מההרכב ולא אורח שהוזמן לג'אם סשן. המילים שעוצבו גם על רקע דיכוי ההפגנות בכיכר טיאננמן באותה שנה, נותנות לתחושת חוסר האונים בשיר משמעות חדה יותר. אחריו מגיע "Easter", השיר שמבחינתנו מסמן את רגע הלידה של ההרכב החדש. הוא נפתח בגיטרה אקוסטית עדינה ומתרחב בהדרגה, בלי לאבד את השקט הפנימי שלו. הוגארת' כתב אותו בהשראת הסכסוך בצפון אירלנד, אבל שר על האפשרות לצאת ממעגל הכאב. הסולו של Steve Rothery לא קוטע את הסיפור. הוא אומר בגיטרה את מה שקשה להשמיע במילים, והוא נשמע כל-כך "מריליון". השיר "The Uninvited Guest" מציג את הצד השובב והמאיים של האלבום. הקצב והפזמון קליטים. דוגמה יפה ליכולת של "Marillion" ליצר לעצמה זהות חדשה מבלי לאבד לחלוטין את הישנה. בלב האלבום ניצב "Seasons End", אחד מרגעי השיא של "Marillion" באלבום ובכלל. נקודת המוצא שלו פשוטה וכואבת. מה יקרה אם החורף ייעלם, ואם מה שנדמה לנו כסדר הטבעי של העולם כבר לא יהיה מובן מאליו? הגיטרה מחליפה צבעים לאור 8 הדקות של השיר, הקלידים משאירים הרבה אוויר, והקול של הוגארת' מתקרב אל הטקסט בזהירות. כשהשיר מתעצם הוא הופך לקינה על אותו יופי שאנחנו עלולים להבין את ערכו רק אחרי שנאבד אותו והסולו של רות'רי ננעץ ישר בלב ומשתלב עם תחושת העצב. גם "Holloway Girl" מתרחק מפנטזיה על חיי אדם מושלמים. מאחורי הלחן הזורם עומד סיפורה של Judith Ward, שנכלאה בבריטניה בעקבות הרשעת שווא בפיגועים. השיר לא פותר את העוול. הוא מעניק לה פנים וקול. המעבר ממנו אל "Berlin" מרחיב את המבט מהאינדוידואל לעיר חצויה. הקטע הזה חוזר אל המרחבים הפרוגרסיביים של הלהקה, עם פסנתר, מתח שנבנה לאט וגיטרה שנכנסת ברגע הנכון. חומת ברלין נפלה שבועות ספורים לאחר יציאת האלבום, פרט היסטורי שהפך את תחושת ההמתנה שבשיר למצמררת בדיעבד. אחרי הכובד של "Berlin", השיר "After Me" מציע רגע קצר ואינטימי. מעניין שהוא לא נכלל בגרסת הוויניל המקורית, אבל ברצף הדיסק הוא נותן לאוזן לנוח לפני שהאלבום מקבל פנייה חדה עם "Hooks in You". זהו שיר רוק על גבול הכבד, עם גיטרות ופזמון שנועדו ל"תפוס אותך". זה שיר שנשמע כאילו הגיע מאלבום אחר, אפילו הרכב אחר, והנכונות של הלהקה להכניס אותו פנימה מבהירה שהיא לחלוטין לא מתכוונת להיות שבויה בדימוי הישן שלה. את האלבום חותם "The Space", שמחזיר את השקט ואת תחושת "המרחב". קטעים ממנו נשענים על רעיון שהוגארת' התחיל לפתח עוד בתקופת "How We Live". השירה מתחילה רכה ואישית, ובהמשך המוזיקה גדלה ומתמלאת עד לסיום הדרמטי. עם צאתו הגיע "Seasons End" למקום השביעי במצעד האלבומים הבריטי. מאוחר יותר חזר האלבום במהדורות מחודשות, ובהן מהדורת דלוקס מ-2023 עם מיקס חדש וחומרים נוספים. אבל הנתון החשוב באמת נשמע כבר בצלילים הראשונים: "Marillion" הצליחה לעבור את חילופי הסולן מבלי לאבד את עצמה. זו הייתה יריית פתיחה ראויה לתקופה לא פחות מוערכת בתולדותיה. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

New Releases - פלייליסט של שירים חדשים המתעדכן כל שבוע להקת "Architects" שחררה סינגל חדש בשם "Machine", הראשון שלה מאז אלבומה ה-11, "The Sky, The Earth & All Between", שיצא בפברואר 2025. בהקלטתו השתתף גם Mick Gordon בגיטרות ובסינתיסייזרים. את הקליפ, שעוסק בתפיסת המציאות ובשליטה, ביים Jensen Noen. הסינגל מגיע לקראת סיבוב ההופעות האירופי של הלהקה עם "Korn". בהודעת ההשקה לא נמסר אם הוא ייכלל באלבום חדש. להקת "Falling In Reverse" מארחת את Corey Taylor מלהקת "Slipknot" ואת Serj Tankian מלהקת "System Of A Down" בסינגל החדש "Joseph". זו הפעם הראשונה ששני הסולנים משתתפים יחד באותו שיר, ושניהם מופיעים בקליפ שגם אותו ביים Jensen Noen. השיר, שנקרא על שם שמו האמצעי של Ronnie Radke, סולן הלהקה זהו הסינגל השלישי של הלהקה מאז אלבומה "Popular Monster" משנת 2024, אחרי "God Is A Weapon" עם Marilyn Manson ו-"All My Women" עם HARDY. להקת "Spiritbox" שחררה סינגל חדש בשם "Mourning", לצד קליפ שביימו גיטריסט הלהקה Mike Stringer ו-Alex Bemis. זהו השיר החדש הראשון של הלהקה מאז אלבומה השני, "Tsunami Sea", שיצא במרץ 2025. את ההפקה ביצעה הלהקה עם המפיק Dan Braunstein, שעבד איתה גם על שני אלבומיה. הסינגל מלווה את סיבוב ההופעות של הלהקה בבריטניה ובאירופה עם "Jinjer" ו-"Dying Wish", ובשלב זה אינו משויך לאלבום חדש. להקת "DragonForce" שחררה את "Hunger of the Beast", הסינגל הראשון מתוך אלבומה העשירי, "DragonForce", שייצא ב-19 במרץ 2027 דרך Napalm Records. זהו האלבום הראשון של הלהקה עם הסולנית Alissa White-Gluz, ששרה לצד Alessio Garavello. השיר נכתב במיוחד עבור שני הקולות שלהם ומלווה בקליפ המציג את ההרכב החדש. האלבום הופק בידי Jens Bogren והוקלט בארה"ב, בבריטניה, בקנדה ובשוודיה. הוא יגיע כשלוש שנים אחרי "Warp Speed Warriors" משנת 2024, ויהיה הראשון של הלהקה שנושא את שמה. להקת "Bullet For My Valentine" שחררה את "Social Apocalypse", שיר הנושא והסינגל הראשון מתוך אלבומה השמיני, שייצא ב-19 במרץ 2027 דרך Spinefarm. האלבום הופק בידי Carl Bown ויגיע אחרי "Bullet For My Valentine" משנת 2021. לדברי Matt Tuck, השיר עוסק בהשפעה השלילית של הרשתות החברתיות והטכנולוגיה על הקשרים בין אנשים, ובאופן שבו הן מעודדות פילוג, שנאה ופחד. לצד הסינגל וההכרזה על האלבום, הלהקה הודיעה גם על סיבוב הופעות באירופה ובבריטניה בתחילת 2027, עם "Pendulum" ו-"Dark Divine". להקת "U2" שחררה את "Silencio", הסינגל השני מתוך אלבומה ה-16, "Carnaval De Luz", שייצא ב-13 בנובמבר 2026. השיר מגיע אחרי "Street Of Dreams" ומלווה בקליפ שצולם במקסיקו סיטי בבימוי הצמד Cliqua. האלבום הופק בידי Jacknife Lee, כש-Ryan Tedder תרם הפקה נוספת לסינגל. הוא יכלול 12 שירים ויהיה האלבום הראשון של הלהקה שמורכב מחומר חדש מאז "Songs Of Experience" משנת 2017. ההכרזה מגיעה במסגרת ציון 50 שנות פעילות ללהקה. להקת "Five Finger Death Punch" שחררה קליפ ל-"Legacy", שיר הנושא מתוך אלבומה העשירי, שיצא ב-31 ביולי 2026 דרך Better Noise Music. הקליפ מלווה את הגעת האלבום למהדורות פיזיות, אחרי שיצא כארבע שנים לאחר "AfterLife" משנת 2022. לדברי Zoltan Bathory, שם האלבום מבטא את הדרך שעברה הלהקה ואת המורשת שבנתה יחד עם המעריצים לאורך שני עשורים. במקביל, הלהקה ממשיכה בסיבוב הופעות לציון 20 שנות פעילות, שיגיע לאירופה בתחילת 2027 עם "Lamb Of God" ו-"Bleed From Within". להקת "Anthrax" שחררה קליפ ל-"Cursum Perficio", שיר הנושא והסינגל הרביעי מתוך אלבומה ה-12, שיצא ב-18 בספטמבר 2026. האלבום מגיע עשור אחרי "For All Kings" משנת 2016 והופק בידי הלהקה ו-Jay Ruston. את הקליפ ביים Don Argott, ומשתתף בו המוזיקאי והשחקן London May, לשעבר חבר להקת "Samhain". לדברי Scott Ian, השיר עוסק בהתבוננות על החיים, בזמן שחלף ובשאלה אם המאבקים שעברנו היו שווים את המחיר. שם האלבום בלטינית מתפרש כ"המסע שלי הגיע לסיומו", אך Charlie Benante הבהיר שאין בכך הכרזה שזהו אלבומה האחרון של הלהקה. להקת "Nickelback" שחררה קליפ ל-"Leave Me Behind", הסינגל השלישי מתוך אלבומה ה-11, "Everything Under The Sun", שייצא ב-30 באוקטובר 2026. האלבום יגיע ארבע שנים אחרי "Get Rollin'" ויהיה הראשון של הלהקה דרך Virgin Music Group. הסינגל מגיע אחרי "Bones For The Crows" ו-"Rattle The Cage", שבו התארח John 5. לדברי Chad Kroeger, השיר עוסק ברצון לתמוך באדם שמתמודד עם משברים ולעזור לו להשאיר את הכאב מאחור, לצד הפחד להישאר מאחור בעצמך. את הקליפ ביים Timothy Hiehle. להקת "Queens Of The Stone Age" שחררה את "Where The Goth Girls At?", הסינגל השלישי מתוך אלבומה התשיעי, "Perfecth", שייצא ב-30 באוקטובר 2026 דרך Matador. השיר מגיע אחרי "Easy Street" ו-"Insignificant Other", לקראת אלבום ההמשך ל-"In Times New Roman..." משנת 2023. לדברי Josh Homme, ההשראה לשיר הגיעה מזיכרונות נעוריו באזור Palm Desert, ובמיוחד מהנערות הגותיות שעבדו בדלפק האיפור של JCPenney. את הקליפ ביימו Christopher Gruse ו-Tony Wolski, שעבדו עם הלהקה גם על "Easy Street", ומשתתפים בו בין היתר הקומיקאי Steve Agee והשחקנית Lou Lou Safran. להקת "Royal Blood" שחררה את "Swallow The Bomb", הסינגל השני מתוך אלבומה החמישי, "Dead Company", שייצא ב-13 בנובמבר 2026 דרך Warner Records. השיר מגיע אחרי "Ten Over Ten" ומלווה בקליפ המורכב מצילומי הופעות של הצמד בקיץ האחרון, כולל בהופעת ההפתעה בפסטיבל Reading. האלבום הופק בידי Mike Kerr ו-Ben Thatcher ויגיע שלוש שנים אחרי "Back To The Water Below" משנת 2023. השניים החלו לעבוד עליו ב-2025, ללא מועד סיום מוגדר, ולאחר יציאתו ייצאו לסיבוב הופעות בבריטניה. להקת "Greta Van Fleet" שחררה את הסינגל החדש "Tear It Down". זהו הסינגל השלישי מתוך אלבום האולפן הרביעי שלה, "Palace For The People", שייצא ב-9 באוקטובר 2026, אחרי "Play Your Games" ו-"Saw You Stand". האלבום מגיע שלוש שנים אחרי "Starcatcher" והוקלט בטנסי בהפקה משותפת של הלהקה ו-Mike Elizondo, שעבד בין היתר עם "Turnstile", Eminem ו-Fiona Apple. שמו נבחר בהשראת Alexandra Palace בלונדון, שבו הופיעה הלהקה, והרעיון שמאחוריו כמקום מפגש הפתוח לכולם. חברי הלהקה סיפרו שהרעיון התחבר עבורם לקהילה שנוצרה סביב המוזיקה שלהם. להקת "Sublime" שחררה קליפ חדש לשיר "F.T.R." מתוך אלבומה הרביעי, "Until The Sun Explodes". האלבום יצא ב-12 ביוני 2026, שלושים שנה אחרי אלבומה הקודם, "Sublime" משנת 1996. זהו אלבומה הראשון עם Jakob Nowell, בנו של הסולן המנוח Bradley Nowell, לצד הבסיסט Eric Wilson והמתופף Bud Gaugh מההרכב המקורי. לדברי Gaugh, הצילומים מחזירים אותם לתחילת הדרך, כשהיו להקה שהופיעה במסיבות חצר, ומתעדים בילוי משותף בחגיגות יום העצמאות האמריקאי. המוזיקאית Vana שחררה סינגל חדש בשם "Bleeding Heart". זהו הסינגל השלישי שלה מאז החתימה בחברת Sumerian Records, אחרי "Pray" ו-"In Your Name", לקראת אלבום הבכורה המתוכנן לסוף 2026. היוצרת, שגדלה באוקלנד שבניו זילנד, סיפרה שההשראה לשיר הגיעה מהפרח המכונה "לב מדמם", ומההקבלה בין מחזור הפריחה והקמילה שלו לבין רגשות שצומחים ודועכים. להקת "WARGASM" שחררה סינגל חדש בשם "Swallow". זהו הסינגל השני של הצמד במסגרת חברת Hopeless Records, אחרי "Get Down". חברי ההרכב, Sam Matlock ו-Milkie Way, סיפרו שהשיר עוסק באהבה, בטעויות ובצורך במגע אנושי, וציינו את Peaches כמקור השראה. במקביל, הצמד השלים את העבודה על אלבומו השני, שיגיע אחרי אלבום הבכורה "Venom" משנת 2023, אך שמו ומועד יציאתו טרם פורסמו, ולא אושר אם "Swallow" ייכלל בו. הגיטריסט המוזיקאי והיוצר הדר לוי המכונה גם "GAGI" מייסד ההרכבים "הפסוליה של דייזי" "BZAAT" ו"מכתזית", והגיטריסט של אומנים כמו : פלד ,נס וסטילה, ירמי קפלן, נועה קירל, משחרר את אלבום הסולו הראשון שלו "Vildehay" ביחד עם המתופף ליאור יצחקי שגם ניגן באלבום. אלבום אינטנסיבי מהרגיל שכולל הרים של דיסטורשן, ריפים כבדים וגרוביים עצבניים שישגרו אותכם למאדים וחזרה. להאזנה ב: Spotify להקת "Europe" מוציאה היום את אלבומה ה- 12 "Come This Madness". זה האלבום הראשון של הלהקה מזה 9 שנים, מאז "Walk the Earth" שיצא ב-2017. הלהקה ממשיכה עם ההרכב ההיסטורי והמגובש שלה שמונה את ג'ואי טמפסט (שירה), ג'ון נורום (גיטרות), ג'ון לוון (בס), מיק מיכאלי (קלידים) ואיאן האוגלנד (תופים). האלבום הוקלט באולפני RMV בסטוקהולם בהפקתו של טום דאלגטי (Tom Dalgety), שהפיק בין היתר עבור Ghost, Royal Blood ו-The Cult. דאלגטי היה מעורב עמוקות גם בתהליך הכתיבה, והעניק לאלבום צליל ישיר, כבד ומחוספס שממשיך את הקו הבלוזי-הארד רוקי של הלהקה בעשורים האחרונים. הסינגלים הבולטים: לקראת היציאה שוחררו הרצועות "One on One", "The Cult of Ignorance", "Scandinavian Eyes" ושיר הנושא "Come This Madness". להאזנה: Spotify מופע הפרידה של Ozzy Osbourne ולהקת "Black Sabbath" מגיע למסך הגדול. פורסמו הטריילר ורשימת השירים לסרט "Ozzy & Black Sabbath: Back To The Beginning", שיוקרן בבתי קולנוע ברחבי העולם החל מ-28 באוקטובר 2026, לזמן מוגבל. הסרט מתעד את המופע שנערך בברמינגהם ביולי 2025, רק 17 ימים לפני מותו של Ozzy, וכולל 30 ביצועים לצד תיעוד מאחורי הקלעים. להקת "Slipknot" השיקה עמוד אינטרנט מסתורי שמרמז על הכרזה ב-28 בספטמבר. לאחר הרשמה מופיע לוגו הלהקה כשהוא עולה באש, לצד התאריך, הבזקי תמונות וקטע שמע שבו נשמע לכאורה קולו של Corey Taylor. במקביל, פוסטרים עם לוגו הלהקה וכתובת האתר הופיעו בערים שונות בהן לוס אנג'לס, בוגוטה ובואנוס איירס, ועוררו השערות על סיבוב הופעות חדש. הקמפיין מגיע לאחר שחרור הסינגל "Arsenal", ההקלטה הראשונה של הלהקה עם המתופף Eloy Casagrande. הגיטריסט Jim Root הבהיר שהסינגל אינו חלק מאלבום חדש, אלא שיר שהלהקה הצליחה להשלים ולהוציא מוקדם יותר. unlock.slipknot1.com המוזיקאי Chad Gilbert, גיטריסט וממייסדי להקת "New Found Glory", הלך לעולמו בגיל 45 לאחר שנים של התמודדות עם מחלת הסרטן. בהודעה משותפת של הלהקה ואשתו, Lisa Cimorelli, נמסר כי נפטר בשנתו בבוקר 20 בספטמבר, כשאשתו ואמו לצדו. Gilbert היה שותף להקמת הלהקה ב-1997 ולכתיבת שיריה במשך כמעט שלושה עשורים. לצד פעילותו בה, היה סולן להקת "Shai Hulud" ועבד כמפיק עם להקות ובהן "A Day To Remember" ו-"H2O". Photo: Cindy Ord המוזיקאי Lenny Kravitz זוכה לבובת Ken בדמותו במסגרת סדרת "Barbie Signature Kenbassadors" של Mattel. קרביץ הוא המוזיקאי הראשון שמצטרף לסדרה והשני שנבחר אליה אחרי הכדורסלן LeBron James. הסדרה מוקדשת לגברים שהשפיעו על התרבות, והבובה משחזרת את המראה המזוהה עמו. לדבריו, כילד לא יכול היה לדמיין שיזכה למחווה כזאת, והוא תיאר את הבחירה בו ככבוד גדול וכחוויה שקשה להאמין שהיא מתרחשת. הבובה מוצעת למכירה במחיר של 70 דולר, כחלק מחגיגות 65 השנים לדמותו של Ken. להקת "Rush" ומעריציה הגיעו ליעד גיוס של מיליון דולר להקמת אנדרטה לזכר Neil Peart בפארק Lakeside שבעיר St. Catharines באונטריו, שבה גדל. הגיוס הושלם בזכות תרומה של 785 אלף דולר שהעבירו Geddy Lee ו-Alex Lifeson, מתוך הכנסות חבילות ה-VIP בסיבוב "Fifty Something". האנדרטה, בעיצוב האמן Morgan MacDonald, תכלול שני פסלי ברונזה גדולים מגודל טבעי ושביל שיציג תחנות בחייו וביצירתו של המתופף והתמלילן. מיקומה נבחר בפארק שהעניק השראה לשיר "Lakeside Park". לפי הערכת העירייה, האנדרטה צפויה להיפתח בסוף 2027. הקמפיין יישאר פתוח עד 15 באוקטובר 2026, ובינתיים ניתן עדיין לרכוש לוחות הנצחה עם הקדשות אישיות. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

אין מה לומר, אי אפשר לעצור את "המנסר מטקסס", כמויות היצירה שנשפכות ממנו פשוט לא מפסיקות. ב- 24 לספטמבר 2021 הוא עשה זאת שוב, עם האלבום "Marching In Time", החמישי של ההרכב שלו "Tremonti". אחרי אלבום הקונספט השאפתני "A Dying Machine" החליט Mark Tremonti לעצור רגע בצד, לקחת אוויר ו"לצעוד בזמן" עם חזרה למבנה שירים פשוט ומסורתי יותר. אבל שלא תבינו לא נכון, הגם שלא מדובר באלבום מורכב כמו קודמו, גם הפעם כל אחת מהרצועות ב- "Marching In Time" היא סיפור בפני עצמו, רק שהפעם זה קורה ללא כל ניסיון לטוות איזשהי "תימה" מרכזית או "נרטיב" שיקשרו ביניהם. האלבום "Marching In Time" ממשיך את הקו המוסיקלי הכסחני, החזק, האגרסיבי וחסר הרחמים של Mark Tremonti. כפי שסיפרנו בעבר, ההרכב הזה הוא המקום בו מארק מוציא החוצה את כל האגרסיות אותן הוא לא יכול להוציא ב- "Alter Bridge". כמו באלבומים הקודמים, השירים גם כאן בנויים על ריפים חזקים ומובילים שמשולבים בסולואים עוצמתיים ומופתיים. לדעתנו, טרמונטי לקח פה כמה צעדים קדימה מבחינת יכולת הכתיבה, המלודיה והרכות וזה מתבטא גם בטקסטים. יש כאן מספר שירים שמלווים בקטעים רכים יותר, מלטפים יותר ויש כאן גם טקסטים שמדברים על אבהות, בדידות ונושאים אישיים, יותר מבעבר. אבל יותר מכל, Mark Tremonti פשוט מתעלה על עצמו באלבום הזה מבחינת השירה והיכולות הווקאליות. זהו, אתם כבר לא יכולים להגדיר אותו רק כ"גיטריסט". מארק הוא גם "סולן" והוא זכאי לתואר הזה בזכות ולא בחסד. אנחנו חייבים לציין את התוספת החדשה להרכב, המתופף Ryan Bennett. אנחנו יודעים כמה זה קשה לעמוד בקצב ובעוצמה של מארק והמתופף הקודם Garrett Whitlock עשה זאת בגבורה, אך ריאן פשוט מתעלה על המנהיג שלו. יש שירים באלבום שמרגישים את התופים יותר מאשר את הגיטרות של מארק, דבר שלא קרה מעולם ונחשב לבלתי נתפס. הטכניקה והעוצמה של ריאן משתלבים בצורה מופלאה ולעיתים אפילו מובילים את הריפים של מארק. למרות שאינו מחדש הרבה או מציע משהו ממש שונה, "Marching In Time" בכל זאת מצליח להכניס קצת רעננות וחדשנות לנוסחא המופלאה של "Tremonti" ומאפשר לנו להתמסר לריפים, לתופים ולשחרר אגרסיות ללא רחמים. הנוסחא של טרמונטי החלה להתגבש באלבום "Cauterize" והיא ממזגת בין ת'ראש מטאל מודרני למלודיה. Mark Tremonti הלך ושכלל את הנוסחא הזאת מאלבום לאלבום, אבל נדמה שהפעם הוא מביא אותה לכדי שלמות. מצד אחד יש כאן אלמנטים שמשמשים כ"עמוד השדרה" של הסאונד של הלהקה. שירה נקייה, פזמונים סוחפים ואמוציונליים, וריפים כבדים ואגרסיביים מושפעי ת'ראש וספיד מטאל שמהווים את ה- DNA של ההרכב. אבל הפעם יש כאן גם משהו נוסף. לא ברור איך Mark Tremonti הצליח לעשות זאת, אבל בכל אחד מ- 12 שירי האלבום יש את ה"הוק" הקליט הזה שפשוט תופס את המאזין ולא מרפה. אנחנו מקבלים את כל זה כבר בשיר הפתיחה "A World Away". ריף אפל וכבד שהולך ומתפתח לת'ראש מהיר ועצבני עם סאונד שיזכיר לכם את "מטאליקה", אבל גם את מה ש- "Tremonti" עשה באלבומים כמו "Cauterize" ו- "Dust". ואז מגיעה לה השבירה לקצב איטי יותר שמאפיין את הבתים ומשם אנחנו חוזרים למקצב המהיר במהלך הפזמון, שם מתגלה הגאונות של Mark Tremonti שמצליח להלביש על המקצב הת'ראשי מלודיה של שיר פופ קליט והוא עושה את כל זה מבלי להישמע קיטשי, אפילו לא בקטע המעבר השקט שמתחיל בדקה 2:42 ומדגיש את היכולות הווקאליות שלו שרק הולכות ומשתפרות מאלבום לאלבום. והטקסטים? איזה מילים הורסות ומעוררות מחשבה כתב טרמונטי: "I swear that I will leave today Another life, a world away I've never felt an ounce of love It's not my home, and it never was.." היופי המוזיקלי הזה שמשלב בין ריפים אכזריים למלודיה מתקתקה מלווה אותנו לאורך כל האלבום. ב- "Now and Forever" לא צריך אפילו להמתין לפזמון כדי לחוות את השירה המלודית שמרחפת מעל הריף המנסר. על "If Not for You" אין בכלל על מה לדבר, תעדנו קצת את אפקט הגיטרה ותנו לשיר הזה הפקה יותר רכה והוא יכול להפוך ללהיט בכל מצעד מיינסטרים. הלחנים הקליטים והסוחפים לא פוסחים על אף אחד מהשירים באלבום. בין אם מדובר בבלדה כמו "The Last One of Us" או שיר שבחלקו משדר תחושה מינימליסטית כמו "Bleak", בין אם מדובר בשירים עם "חותמת הסאונד" של ההרכב, כמו "Thrown Further" או "Let That Be Us" ובין אם מדובר בקטעים עם ניחוח פרוגרסיבי כמו שיר הנושא "Marching in Time" שגם סוגר את האלבום. לסיכום, ניתן לומר ש- "Marching In Time" עושה השימוש בהרבה מהמרכיבים העיקריים שמלווים את ההרכב "Tremonti" לפחות מאז האלבום השני, אבל הוא מערבב גם קצת נגיעות יותר חדשניות, בעיקר בהפקה המהודקת שמספקת לאלבום הזה תחושת רעננות. האלבום הזה ללא ספק מציג את תהליך ההתבגרות של Mark Tremonti ככותב, כמבצע וכסולן ולמרות שהוא כנראה לא ייזכר כאחד מהאלבומים הגדולים בקריירה הענפה של הגיטריסט האגדי שהחלה עוד עם "Creed", עדיין מדובר באלבום קליל, קליט וממש כיף להאזנה. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר