ב- 18 לספטמבר, 1981 "Genesis" הוציאה את אלבומה ה- 11 "Abacab". האלבום הזה מסמן רגע מרכזי בהיסטוריה של "Genesis" והשלמה של תהליך המעבר שלהם מסגנון הרוק המתקדם לכיוון צליל פופ-רוק נגיש יותר. "Abacab" הוא אלבום נועז שחילק את בסיס המעריצים של הלהקה לשנים, אבל הוא גם איפשר ל- "ג'נסיס" להתחבר לקהל חדש ולעצב את זהותה במהלך שנות ה-80. שינוי הסאונד והסגנון ב- "Abacab" היה כל-כך קיצוני עד כי בקושי ניתן לשמוע את הברק הפרוגרסיבי של "ג'נסיס" דרך הסינתיסייזרים, מכונות התופים וכלי הנשיפה, ממש כאילו מדובר כאן בלהקה אחרת. זו הייתה תחילת שנות ה-80, יצירות פרוג ארוכות ומורכבות נחשבו ארכאיות, כך ש"ג'נסיס" הייתה צריכה להשתנות ולהסתגל כדי לשרוד. ולכן, היא הייתה חייבת לסיים את השינוי המוזיקלי אותו התחילה באלבום "Duke", רק שנה קודם לכן. עם השפעתו הגוברת של Phil Collins בעקבות הצלחת אלבום הסולו הראשון שלו "Face Value", "ג'נסיס" אימצה גישה חדשה ושיתופית במהלך ההקלטות של ​​"Abacab". קולינס ציין שזו הייתה תקופה בה חברי הלהקה באמת התחילו לתקשר והפתיחות הזו אפשרה התנסות מוזיקלית חדשה, שהובילה לשירים פשוטים וקליטים יותר. שיר הנושא "Abacab" מציג בצורה מושלמת את השינוי אותו עברה "ג'נסיס" באלבום, עם המבנה המינימליסטי והקצבי, ההפקה החדה והמודרנית והסאונד הסינתי של שנות ה-80. שם השיר משקף את הפשטות המבנית שלו, אשר נגזרת מסדר הקטעים של השיר: A (בית), B (פזמון) ו-C (גשר), למרות ש- Mike Rutherford אמר שהגרסה הסופית של השיר דומה יותר ל-"Accaabbaac". השיר התפתח מג'אם סשן בו חברי הלהקה ניגנו על רקע רצועת תופים אלקטרונים שנוגנה בלופים. השיר "No Reply at All" בולט כדוגמה מצוינת נוספת לכיוון החדש שאימצה הלהקה. הוא נשמע יותר כמו שיר סולו של Phil Collins מאשר של "Genesis". קולינס הביא איתו את "Phenix Horns" שהינה להקת כלי הנשיפה של "Earth, Wind & Fire", רעיון שהוא הביא עמו מאלבום הסולו "Face Value". בתחילה, היסס Tony Banks מהצעד הזה, במיוחד כאשר זו הפעם הראשונה (מאז אלבום הבכורה) שהלהקה מצרפת נגנים מבחוץ. בנקס רצה להשתמש בצליל כלי הנשיפה שהפיק מהקלידים שלן בחלקים מסוימים ב- "Duke", אבל בסופו של דבר "Phenix Horns" העניקו לשיר גרוב Fאנקי ומדבק, אשר סימן התרחקות מהעבר הפרוגרסיבי של "Genesis". קולינס הודה שהוא חשש מתגובת נגד של חברי הלהקה למהלך הנועז הזה, אבל בסופו של דבר הוא היה מרוצה מאוד מהתוצאה. הגישה המינימליסטית החדשה נמשכת לאורך רוב רובו של האלבום. ב- "Keep It Dark" שמספר את סיפורו של אדם שנחטף לכוכב זר סוריאליסטי ושליו, הלהקה לוקחת שתי תיבות של קטע תופים אשר הוקלט בעבר ומנגנת את השיר מעליהן. "Man on the Corner", מונע על ידי המלודיות הווקאליות החזקות והעיבודים האטמוספריים של קולינס, ומגובה במכונת תופים פשוטה של ​​רולנד TR-808 וסינת'ים מינימליסטיים, המדגישים את המשקל הרגשי של השיר. למרות הכיוון החדש, "ג'נסיס" לא נטשה לחלוטין את השורשים הפרוגרסיביים שלהם. "Dodo/Lurker" ו-"Me and Sarah Jane" מציעים הצצה קטנה למורכבות הקודמת של הלהקה. הקטעים הללו כוללים שינויים דינמיים, עיבודים קצת יותר מורכבים, שכבות של כלי נגינה ונושאים ליריים אפלים יותר. השירים הללו מתכתבים עם חלק מהגישה המורכבת ש"ג'נסיס" נודעה בה בעבר, אבל הם עדיין תמציתיים וממוקדים יותר מהאפוסים הגרנדיוזים של קטלוג שנות ה-70 שלהם. שינוי הכיוון של הלהקה הועצם עוד יותא על ידי עזיבתו של המפיק הוותיק David Hentschel, שעבד עם "ג'נסיס" מאז 1975. הוא הוחלף על ידי Hugh Padgham, אשר שיתף פעולה Phil Collins באלבום "Face Value" ובאלבום השלישי של Peter Gabriel בו קולינס ניגן בתופים. השפעתו של Padgham מורגשת במיוחד בצליל התופים של קולינס, והיא הוסיפה מימד חדש לאלבום. השימוש של הלהקה במכונות תופים בתהליך כתיבת השירים העניק לקולינס יותר חופש לאלתר בשירה, מה שהביא לתחושה משוחררת וניסיונית יותר. זו הייתה חריגה מהנוהג הקודם של הלהקה במהלך החזרות שלפני ההקלטות. העיתוי של יציאת "Abacab", שיחק תפקיד מכריע בהצלחתו באמריקה. הוא שוחרר זמן קצר לאחר שערוץ ה- MTV עלה. הקליפים של "Abacab" ו- "No Reply at All" עזרו ל"ג'נסיס" להגיע לקהל רחב יותר, והלהקה צברה מעריצים חדשים שנמשכו לסאונד המלוטש והידידותי שלהם. מעניין לציין שהסשנים של "Abacab" הולידו עוד שירים שנשארו מחוץ לאלבום. "Paperlate", "You Might Recall", ו-"Me and Virgil", נכללו באלבום ההופעה השלישי "Three Sides Live", שיצא בשנת 1982, בעוד ש- "Naminanu" ו-"Submarine", היו במקור חלק מהסוויטה המתוכננת של ארבעה שירים, יחד עם "Dodo"/"Lurker", אשר בסופו של דבר שוחררו כ-B-sides לסינגלים של האלבום. הביקורות בעקבות יציאת "Abacab" היו מעורבות. בעוד שחלק מהמבקרים שיבחו את האבולוציה של הלהקה, אחרים התלהבו פחות. "הרולינג סטון" הדגיש את האירוניה שהצלחת הסולו של Phil Collins השפיעה על הסאונד של "Genesis", בעוד ש- "NME" היה אפילו קריר יותר וציין שהאלבום מופק בצורה טובה, אבל מעבר לכך אין באלבום שום דבר ששווה לדבר עליו. למרות הדעות החלוקות, "Abacab" הוא אלבום טוב שהראה ש"ג'נסיס" עדיין רלוונטית ויצירתית ושיש לה עוד הרבה מה לתת. בסופו של דבר, "Abacab" הוא אלבום נועז של להקת "ג'נסיס". הנכונות שלה לאמץ סגנון פשוט ומסחרי יותר אולי הרחיקה חלק מהמעריצים הוותיקים שלה, אבל היא גם אפשרה לה לשגשג בשנות ה-80. האלבום נותר רגע מרכזי באבולוציה של "ג'נסיס", ומגשר על הפער בין עברם המתקדם לעתידם כאייקוני פופ-רוק. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 18 לספטמבר 1970 שחררה "Black Sabbath" את אלבומה השני "Paranoid". כתבנו לא מעט על שנת 1970 ועל הסיבה שבגינה אנו סבורים שיש להכתיר אותה כשנה בה נולד ז'אנר ה- Heavy Metal. ובכן, "Paranoid" הוא אחד מאלבומי המופת ששוחררו באותה שנה היסטורית והיסטרית. הוא אחד מהיסודות היציבים של הז'אנר ומן הסתם גם אחד החשובים והמשפיעים עליו. ארבעה חודשים לאחר שחרור אלבום הבכורה Black Sabbath נכנסת הלהקה לאולפן, במטרה לשמור על המומנטום וההצלחה היחסית לה זכתה עם אלבום הבכורה, ובתוך 6 ימים בלבד מצליחה לייצר את אחד האלבומים המעצבים בהבי מטאל. פשוט לא יאומן, אבל הלהקה נכנסה לאולפן עם חומר שכתבה במהלך סיבוב ההופעות ועוד לפני שהיו באמתחתה מספיק שירים לאלבום שלם, כאשר מרבית החומר מנוגן ומוקלט בלייב, באולפן. זה לא נתפס בכלל ששיר הנושא "Paranoid", אשר נחשב כאחד משירי ההבי מטאל הטובים בכל הזמנים, נכתב באולפן בתוך 25 דקות!!! המתופף Bill Ward ציין בראיון איתו משנת 1996 כי לא היו להם מספיק שירים לאלבום, אז Tony Iommi ניגן איזה ריף גיטרה קצר וזהו זה. הבסיסט Geezer Butler הוסיף כי המוזיקה נכתבה בתוך 5 דקות וכי מיד אחר כך הוא ישב וכתב את המילים בתוך 20 דקות, כאשר כל תהליך היצירה וההקלטה שלו נעשה בתוך שעתיים. השיר הקצר והמונוטוני עם הריף המנסר בעל התבנית המחזורית יצר סטנדרטים חדשים במוזיקה והפך לאחד השירים המשפיעים על ז'אנר ההבי מטאל. השיר זכה למספר גירסאות כיסוי, בינהן זו של "Megadeth" באלבום " Hidden Treasures" משנת 1995. הדוגמא המתוארת לעיל ממחישה את הגדולה של "Black Sabbath" באותם שנים. לפני שהסמים והאלכוהול החלו לפורר אותה מבפנים, לפני המאבק המשפטי שליווה את הקלטת האלבום Sabotage, הצליחה הלהקה המדהימה הזו לייצר בתוך 3 שנים רצף של חמישה אלבומי מופת!! קשה לדמיין את עולם המטאל ללא Black Sabbath וממש לא ניתן לדמיין את Black Sabbath ללא "Paranoid", האלבום בו הלהקה גיבשה את הסגנון שלה, ליטשה את הצליל שמאפיין אותה ועיצבה את ה- DNA שלה. קטע הפתיחה "War Pigs" הוא אחד הגדולים של הלהקה. כל אחד מהחברים נמצא פה בשיאו. הבס הדומיננטי והמוביל של Geezer Butler, הריפים הכבדים והאימתנים של Tony Iommi והסולו המדהים שלו, התיפוף המגוון של Bill Ward שיודע מתי להיות אגרסיבי ומתי לעצור ולקחת קצת אחורה עם מעברים קטנים ויפים ועם עבודת האי-האט חכמה וכמובן צורת ההגשה המדהימה של Ozzy Osbourne. זה שיר אנטי מלחמתי שיוצא נגד שרי הצבא, הגנרלים והפוליטיקאים ששולחים את החיילים אל מותם בקרב. הבסיסט Geezer Butler אשר כתב את המילים בהם הוא מתאר בצורה גרפית את הזוועות של שדה הקרב, סיפר כי מדובר בשיר מחאה כנגד מלחמת וייטנאם, אך הזמר Ozzy Osbourne ציין שבאותה תקופה לא היה להם מושג מה התרחש במלחמת וייטנאם וכי זהו פשוט שיר אנטי מלחמתי. השיר נקרא במקור "Walpurgis", אשר Geezer תיאר כטקס חג המולד של כת השטן, אך חברת התקליטים חשב שהשם "שטני" מידי ולכן השם שונה ל- "War Pigs". זה היה אמור להיות גם שם האלבום, אך אותה חברת תקליטים החליטה לשנותו ברגע האחרון ל- "Paranoid". כאן המקום לציין כי השיר שאורכו כ- 8 דקות חולק בגירסה האמריקאית של האלבום לשניים, כאשר כל קטע האאוטרו האינסטרומנטאלי קיבל את השם "Luke's Wall". על מנת להמחיש עד כמה השיר והאלבום הזה השפיעו על הדורות הבאים, נזכיר את גירסת הכיסוי המצויינת של "Faith No More" מהאלבום "The Real Thing" לשיר. הרצועה השלישית "Planet Caravan" היא קטע רוק פסיכדלי מובהק. שיר אסיד-טריפ מרחף. צלילי הבס העצל של Geezer ותופי הקונגס של Ward משמשים קרקע פורה לשירה ה"סטלנית" של Ozzy Osbourne המועברת דרך מגבר Leslie לשם יצירת האפקט הטריפי והרועד. מילות השיר מספרות על זוג אוהבים המרחפים להם להנאתם בחלל היקום. Tony Iommi מנגן כאן בחליל ועל הפסנתר מנגן הטכנאי Tom Allom. גם במקרה זה מעניין להזכיר את ההשפעה על הדורות הבאים, אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, בגירסת הכיסוי של "Pantera" מתוך אלבומם "Far Beyond Driven". את הצד הראשון של הויניל מסיים לא פחות מהמנון, ואנחנו מדברים על "Iron Man" עם הריף האייקוני והאלמותי שהפך לכל-כך מזוהה עם הלהקה. הריף הזה הוא גם זה שהביא לשיר את שמו ואת תוכנו. הוא נשמע לאוזי אוסבורן כמו יש ברזל שצועד לאיטו, וזה מה שהביא לגיזר את הרעיון למילות השיר שמדבר על אדם שנוסע בזמן ובעתיד רואה את "סוף העולם". הוא מחליט לחזור להווה כדי להזהיר את בני האדם מסוף העולם המתקרב, אך נכלא בתוך שדה מגנטי שהופך את גופו לברזל. כשהוא מגיע סוף סוף להווה הוא נראה לאנשים כל-כך מעוות ומוזר שהם מסרבים להאמין לסיפור שלו. בכעסו הוא הורג את כל אותם חסרי אמונה ובכך מביא בעצמו לסוף העולם. השיר נכנס ללא מעט פסי קול של סרטים וסדרות, ביניהם הסרט הראשון והשני בסדרת "Iron Man" של מארוול. הצד השני של הויניל נפתח עם "Electric Funeral" שיר שמהווה סוג של המשך לשיר הקודם ומדבר על "סוף העולם" מזווית קצת אחרת, של שואה גרעינית. השיר מתחיל איטי ו"סטלני" עם ריף מונוטוני שמחוזק על-ידי אפקט וואה- וואה של Iommi, אך בהמשך מתפתח לג'אם סשן מהיר ועצבני עם עבודת בס ותופים מצויינת של Geezer ו- Ward, רק כדי לחזור שוב לריף האיטי והמהפנט של Iommi שמלווה אותנו עד לסיומו של השיר בפייד אאוט. גם השיר הזה זכה לגרסת כיסוי של "Pantera". מילות השיר "Hand of Doom" נכתבו על-ידי Butler לאחר שצפה בחיילים האמריקאים מגיעים לאנגליה ממלחמת וייטנאם, כשהם מכורים לסמים קשים שנועדו להשכיח אותם את מראות המלחמה. השיר נשמע ממש כמו הכלאה של שני קטעים לא קשורים לכאורה, אשר הולחמו להם יחד. הוא נפתח שקט ואיטי עם הבס הכבד והעייף של Butler ותיפוף מינימליסטי Ward, אך לאחר בית מתפרץ החוצה עם בית רועש וחוזר חלילה, עד לדקה 2:06 בה נכנס ריף ומקצב שונה לחלוטין, כאילו מתחיל לו שיר חדש לגמרי, אך הסיום החל מדקה 5:00 סוגר לנו את המעגל עם אותה המלודיה שפתחה את היצירה. השיר זכה למספר גרסאות כיסוי, ביניהן של "Slayer", "Danzig" ו- "HIM". (Photo: Warner Bros. Records) הקטע "Rat Salad" הוא קטע אינסטרומנטאלי קצר שמובל בעיקר על-ידי סולו התופים של Bill Ward בחל מדקה 1:20, אך יש לו ריף מעניין של Tony Iommi ועבודת בס ראויה לציון של Geezer Butler. הקטע הזה התחיל להתגבש בהופעות המוקדמות של הלהקה כאשר לא היה להם מספיק חומר והם היו צריכים למלא הופעות ארוכות לפעמים של כמה שעות, שאת חלקן מילא וורד עם סולו תופים ארוך. האלבום מסתיים עם "Fairies Wear Boots" האלמותי, אשר האינטרו שלו קיבל בהוצאות בארה"ב את השם "Jack the Stripper". הרעיון מאחורי מילות השיר לא ברור, אך אחת הגרסאות מספרת כי הוא מדבר על "גלוחי ראש" אשר קראו לאוזי "fairy" בגלל מראהו ושערו הארוך. גם במקרה זה השיר זכה ללא מעט גרסאות כיסוי, ביניהם של ,Floatsam and Jetsam" ממנה הגיע Jason Newsted. הקשיבו לליין הגיטרה של Iommi החל מדקה 5:41 של השיר, הוא בוודאי יזכיר לכם את זה שמתחיל בדקה 1:17 מהשיר "For Whom the Bell Tolls" של "מטאליקה", מתוך "Ride The Lightning". האלבום "Paranoid" נותר עד היום כאחד המצליחים ביותר של הלהקה מבחינה מסחרית. הוא נמצא ברשימת "500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים" של מגזין הרולינג סטון, הוא נכלל ברשימת "100 אלבומי הגיטרה של כל הזמנים" של מגזין "Guitar World". אין ספק שהוא אחד מאלבומי המטאל המשפיעים בכל הזמנים. לא לחינם כתב עליו המבקר Steve Huey מהאתר "Allmusic" כי זהו אלבום שהגדיר את הסאונד והסגנון של ההבי מטאל יותר מכל אלבום אחר בהיסטוריה של הרוק, או במילותיו הוא עצמו, כך: "Paranoid defined the sound and style of heavy metal more than any other record in rock history". להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

אלבום הבכורה של Eddie Vedder יצא ב- 18 לספטמבר 2007. זהו אלבום שאדי כתב לפסקול הסרט "Into The Wild". הפעם בסיקור לא נתמקד דווקא באלבום אלא בשילוב של הסרט והפסקול. אתם מכירים את זה שלעיתים יש ספרים שמאוחר יותר יוצרים להם סרטים וברוב המקרים הסרטים פחות טובים מהספרים עצמם? יש גם מקרים בהם הסרטים עולים על הספרים ויוצרים עולם שלם שלא דמיינו אותו כשקראנו את הספר. עכשיו תנסו להשליך את החוויה על הפסקול. להאזין לאלבום לבד לא מתקרב אפילו לחוויה של לצפות בסרט ו"לראות" את המוסיקה. השניים מתחברים בצורה מופלאה ויוצרים חוויה מרגשת, מטלטלת ונדירה. כשמבינים שמדובר על סיפור אמיתי החוויה מקבלת משמעות חזקה הרבה יותר. הסרט יצא בשנת 2007 ומבוסס על ספר באותו שם שכתב Jon Krakauer. הסרט מספר את סיפורו של Christopher McCandless, שמתרחש בתחילת שנות התשעים. כריסטופר מסיים את הלימודים ב- "Emory University" בהצטיינות, אך מחליט להשאיר מאחור את החיים הנורמטיביים והמודרניים ולצאת אל הטבע הפראי. הוא תורם את כל כספו, משמיד את כרטיסי האשראי ואת המסמכים המזהים שלו, לוקח רכב (שנהרס ומוחלף בטרמפים) ויוצא לכיוון צפון ארצות הברית. בדרך הוא פוגש אנשים, צובר חוויות וריגושים, אך המטרה הסופית שלו היא הטבע. הוא מגיע לשמורה באלסקה, "Denali National Park and Preserve", ושם הוא בוחר להשתקע, לבדו, באוטובוס ישן שאותו הוא מכנה "The Magic Bus". לא נספר לכם מה קורה במהלך הטיול או איך מתפתחים העניינים בשמורה, אבל זה מדהים לראות את האומץ, הנחישות, היכולת ותפיסת העולם של הבחור. את הסרט ביים שון פן ואת כריסטופר משחק Emile Hirsch. שון כבר עבד עם Eddie Vedder בסרט "Dead Man Walking" ורצה רק אותו גם לסרט הזה. שון לא רצה שוודר יכתוב רק את שיר הנושא, אלא את כל פסקול הסרט. ההקלטות התבצעו באולפן "Studio X" המפורסם בסיאטל כשבעמדת המפיק ניצב Adam Kasper, שעבד על מספר אלבומים עם "Pearl Jam". לאחר הטיוטה הראשונית של הסרט שלח שון את החומרים לוודר וביקש ממנו לכתוב מספר קטעים לסרט. תוך שלושה ימים שלח וודר לשון מספר שירים כדי שיוכל להתאים אותם לסרט. השניים התלהבו מאוד מהתוצאה. שון אימץ את החומרים של וודר וביקש ממנו להמשיך לעבוד על קטעים נוספים. וודר סיפר שהוא פשוט ישב באולפן יחד עם Adam Kasper וכמו בפס ייצור של מפעל הוא החל לכתוב ולהקליט ללא הפסקה. בין שיר לשיר אדם החליף לו את הכלים לגיטרה, בס, מנדולינה, פסנתר, תופים ועוד ועוד. וודר הוסיף ששון נתן לו חופש פעולה מלא והיה ביניהם אמון הדדי ולכן לא היו לו כל מגבלות ביצירה. לוודר היה קל מאוד ליצור, כי הסצנות בהם צפה הובילו אותו אל המוסיקה. ללא ספק רואים זאת בצורה מושלמת בסרט. מי שניצח על השילוב של המוסיקה בסרט הוא המפיק המוסיקלי שלו, Michael Brook, אשר לפי דברי וודר עשה עבודה מדהימה. אנחנו מחזקים את דבריו. לכל השירים באלבום יש ניחוח של מוסיקת פולק, בעיקר עם המנדולינה שמככבת ברובו. Eddie Vedder כתב והלחין את כל 11 השירים באלבום, מלבד שניים. את השיר "Hard Sun", שיצא גם כסינגל ראשון מהאלבום, כתב Gordon Peterson ואת השיר "Society" כתב Eddie Vedder יחד עם היוצר Jerry Hannan. וודר סיפר שהוא נדהם מהקלות שבה הצליח להיכנס לראש של כריסטופר, להרגיש את תחושותיו ולהתנסות בחוויותיו כאילו הוא עצמו עבר את המסע. לאחר יציאת האלבום Eddie Vedder יצא לסיבוב ההופעות הראשון שלו כאומן סולו. הוא הופיע בארצות הברית ובאירופה. האלבום היה מועמד במספר קטגוריות בטקסי הגראמי ב- 2008 ו- 2009, אך לא זכה באף פרס. כפי שסיפרנו, אי אפשר לנתק את האלבום הזה מהסרט. החוויה המלאה מחייבת צפייה, אז אנחנו נחרוג ממנהגנו ולא נניח לכם הפעם קישור לאלבום, אלא נמליץ לכם ללכת לצפות בסרט בווליום גבוה. קחו איתכם הרבה מאוד ממחטות ומישהו או מישהי להחזיק להם את היד. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר עריכת לשון: אורי ענבי/Ori Anabi

ב- 18 לספטמבר 2015 שחרר Chris Cornell את אלבום הסולו הרביעי שלו "Higher Truth", ועד כמה שקשה לנו לכתוב את המשפט הזה, זה היה גם אלבומו האחרון ! זה אלבום מרגש ומיוחד בו כריס פשוט מגיש לנו את הלב ואת הנשמה שלו על מגש של כסף. האלבום הזה מגיע אחרי תהליך התנקות ארוך שעבר קורנל מאז אלבומו הקודם "Scream", שיצא שש שנים קודם לכן. ולא, אנחנו לא מדברים חלילה על התנקות מחומרים נרקוטים, אלא התנקות מוזיקלית שנועדה להרחיק אותו עד כמה שאפשר מההרפתקה הניסיונית ההיא עם Timbaland. זה התחיל עם "Songbook" שיצא בשנת 2011 והציג לנו שירים מכל התקופות וההרכבים של קורנל בגירסה מינימליסטית ואקוסטית והמשיך עם אלבום האיחוד המטורף של "Soundgarden" שיצא שנה לאחר מכן וסיבוב ההופעות שבא לאחריו. במקביל השתתף קורנל בהופעות ובפרויקטים שונים ביניהם מיני מופע איחוד של "Temple Of The Dog" במסגרת סיבוב ההופעות "PJ20" של פרל ג'אם והשתתפות במופע האיחוד של "Mad Season". במחשבה לאחור נראה שכל מה שקורנל עשה מאז "Scream" נועד כדי להכין אותו לרגע המכונן בו הוא יעמוד בפנינו ערום, מופשט וחשוף כפי שהוא מוצג באלבום הזה. מרבית שירי האלבום עוסקים בנושאים כבדים ועמוקים, כמו משמעות החיים, אהבה וכאב, אובדן ותקווה. השיר "Nearly Forgot My Broken Heart" המובל על ידי נגינת המנדולינה המיוחדת של קורנל, מספר על אדם שדעתו כל-כך מוסחת ממפגש חדש, עד שהוא שוכח את ייאושו ואת העובדה שהוא כבר ויתר על החיים. הקליפ ששוחרר לשיר מציג באופן פשוט מצמרר את קורנל כאסיר המובל לגרדום וחבל תליה מונח על צווארו. מספר שבועות לאחר שקורנל תלה את עצמו הסרטון הוסר מהפלטרפורמות השונות. בשיר "Dead Wishes" קורנל מהרהר באכזריות של הזמן וברצון לשלוט בכל שנייה בחיים מתוך ידיעה שהזמן יחמוק בסופו של דבר באופן בלתי נמנע. קורנל גם מלמד אותנו להביט באור בקצה המנהרה כשבסיום השיר הוא מצהיר שלא משנה כמה פעמים נפיל אותו הוא ימשיך לקום. ובמילותיו: "Come and knock me over, I'll keep getting up". באחד השירים המרגשים באלבום "Before We Disappear" קורנל מדרבן אותנו לאחוז באהבה בחוזקה ולא להרפות ממנה, אך הוא גם מזכיר לנו שהחיים והאהבה לא יחזיקו מעמד לנצח. "Josephine" הוא שיר ישיר וכנה על גבר שפונה לאישה שהוא אוהב ומבקש ממנה להתחתן איתו ו- "Let Your Eyes Wander" מספר על אהבה אבודה. ויש שיר אחד שהתנגן לנו ברקע בזמן כתיבת שורות אלה והוא לא נכלל באלבום המקורי, אלא רק בגירסה המורחבת. שמו "Wrong Side" והוא נכלל בגירסת הדה לוקס של האלבום, אבל הוא שיר מרגש, קסום ומיוחד שעזר לנו במהלך הכתיבה, ממליצים גם לכם להקשיב לו גם בזמן הקריאה: כאן. ואל תיבהלו אם הדמעות יזלגו מעצמם, זו ההשלמה שלעולם לא נשמע עוד את הקול האדיר הזה משחרר מוזיקה חדשה. אבל היופי של האלבום הזה הוא שלמרות הדיון בנושאים כבדי משמעות, קורנל עדיין מצליח להישאר חיובי ומלא תקווה. הוא מתמודד עם הקשיים המתוארים בשיריו לא בעצבות, רחמים או הלקאה עצמית, אלא באמפתיה, הזדהות ואופטימיות זהירה. ובדומה לצד הלירי, כך גם המוזיקה באלבום. היא נעה בין המלנכוליה של שיר הנושא "Higher Truth" ושל "Let Your Eyes Wander", לאפ-ביט של "Our Time In The Universe" ו- "Only These Words". מרבית השירים מציגים את קולו של קורנל דומיננטי, כואב וחודר ויחד עם זאת ערום וחשוף, עם הפקה מינימליסטית וכמעט ללא כלי נגינה מלווים. אין באלבום הזה כמעט שירים עם תופים, ובאלו שיש מדובר ב"לופים" שקורנל יצר בעזרת מכשיר אלקטרוני שנקרא Looper. מי שהיה באחת משתי הופעות של כריסקו בארץ בשנת 2012, ראה כיצד הוא מופיע לבד עם אותו המכשיר, מקליט קטעים שלו ושל הגיטרה ומשמיע אותם שוב ושוב באופן רפטטיבי שבסופו של דבר נשמע כמו להקה שלמה שמלווה אותו. (Photo: Chris Cornell) שירת הברבור של אחד הזמרים הגדולים בדורנו מהווה השתקפות מלאה של חייו. כשם שהמילים והמוזיקה באלבום משתלבים ויוצרים יחד ניגודיות של אהבה וכאב, אובדן ותקווה, כך גם נפשו הפצועה של היוצר המרגש הזה נעה בין שמחה לכאב, בין תקווה לייאוש, טרובדור מודרני, נסיך הגאות והשפל שהצליח להציל כל-כך הרבה נפשות באמצעות היצירה שלו, אך באופן מאוד עצוב ומצער לא הצליח להציל את נפשו שלו עצמו. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום נספר לכם על גדול הגיטריסטים Jimi Hendrix: (Photo: David Redfern) להלן עובדות על אגדת הגיטרה : 1. הוא נולד ב- 27 לנובמבר 1942, בסיאטל וושינגטון, בזמן שאביו לחם באירופה בזמן מלחמת העולם השניה. השם שניתן לו בלידה היה בשם John Allen Hendrix. 2. אימו היתה אינדיאנית משבט הצ'רוקי. 3. כשאביו חזר מהמלחמה בשנת 1945 הוא שינה את שמו ל- James Marshall Hendrix. 4. הכלי הראשון עליו למד הנדריקס לנגן היה יוקלילי. 5. ג'ימי החל לנגן בגיטרה בגיל 15 כשאביו קנה לו את הגיטרה הראשונה (אקוסטית) ב- 5 דולר. 6. הנדריקס היה אוטודידקט, הוא לימד את עצמו לנגן ולא ידע לקרוא תווים. 7. ג'ימי הודה שמי שהשפיע עליו הכי הרבה בנגינת הגיטרה היה Muddy Waters. 8. הוא היה שמאלי, אך במקום לרכוש גיטרה מיוחדת לשמאליים הוא פשוט הפך את הגיטרה. 9. אחרי שנתפס גונב מכוניות השופט בפניו הובא נתן לו לבחור בין שתי אפשרויות, ללכת לכלא או להתגייס לצבא. הנדריקס בחר באפשרות השניה ובשנת 1961 הוא התגייס ליחידה מוצנחת בצבא ארה"ב. (Photo: US Army) 10. הוא שבר את קרסולו בצניחה ה- 26 שלו. 11. השמועה מספרת שהוא הועף מהיחידה לאחר שנתפס מאונן בזמן שהיה אמור להיות בשמירה. 12. לפני שהתפרסם הוא שימש תחת השם Jimmy James כנגן סשנים באולפנים ותרם את כשרונו להרכבים רבים, ביניהם Ike And Tina Turner, Sam Cooke, "The Isley Brothers", Little Richard. 13. את שם הבמה Jimi Hendrix העניק לו הבסיסט Chas Chandler מלהקת "The Animals" בשנת 1966' לאחר שהביא אותו איתו לאנגליה. Chas הפך גם בהמשך למנהלו הראשון של ג'ימי והיה זה שסייע לו להקים את ההרכב "The Jimi Hendrix Experience". 14. האלבום הראשון של להקתו "Are You Experienced" נבחר לאחד מהאלבומים שזכו ל"משמרת עולם" בספריית ההקלטות הארצית של הקונגרס האמריקאי. 15. ג'ימי שכח מחצית מהקלטות המאסטר של אלבומו השני "Axis: Bold As Love" במונית דבר שאילץ את הלהקה להקליטם מחדש. 16. ג'ימי העריץ את חברי להקת "Cream" והסכים להגיע עם Chas Chandler לאנגליה רק לאחר שהבטיח לו שיפגיש אותו עם אריק קלפטון. צ'אס קיים את הבטחתו והנדריקס זכה לעלות על הבמה עם חברי להקת "Cream" במהלך הופעה שהתקיימה ב- 1 לאוקטובר 1966, שבוע בלבד אחרי שהגיע לאנגליה. החיבור החד פעמי הזה הותיר את חברי הלהקה ובעיקר את אריק קלפטון בהלם מוחלט מביצועיו של הגיטריסט הצעיר בן ה- 24. 17. הוא השתמש בטכניקות נגינה לא שגרתיות, כגון נגינה עם השיניים, מאחורי הגב, מבלי לגעת במיתרים וכו' ויכל לנגן גם ביד ימין וגם בשמאל. (Photo: Public Domain) 18. הנדריקס היה מזוהה בעיקר עם גיטרת ה- "Fender Stratocaster" שלו, אך הוא ניגן גם ב- "Gibson SG", "Les Paul" וב- "Gibson Flying V". 19. הוא הגדיר את המוזיקה שלו כ"כנסיה חשמלית". הוא רצה שהיא תהיה כמו דת שתקרב בין האנשים ותהווה מפלט עבורם. 20. ג'ימי נחטף פעם לאחר הופעה. מי שהיה אחראי לחטיפה היה מנהלו Michael Jeffrey אשר עשה זאת כדי לשמור על מקומו כמנהל האישי של הנדריקס. הוא דאג שכנופיה ניו יורקית תחטוף אותו ושחרר אותו לאחר יומיים. 21. בהופעתו המפורסמת ב- Monterey International Pop Music Festival בשנת 1967, הוא עלה לבמה אחרי להקת המי. Pete Townshend גיטריס להקת "The Who" ריסק את הגיטרה שלו וזרק אותה לקהל בסיום ההופעה ובתגובה הנדריקס העלה את שלו באש. הוא חזר על התעלול עוד 3 פעמים במהלך הקריירה הקצרה שלו. 22. נגינת ההמנון האמריקאי "Star Spangled Banner" של הנדריקס בפסטיבל Woodstock, לא היתה מחווה פטריוטית אלא אקט של מחאה נגד מלחמת וייטנאם. 23. הוא היה האמן שקיבל את השכר הכי גבוה במסגרת פסטיבל Woodstock הוא שלשל לכיסו סך של 18,000 דולר. 24. בדצמבר 2011 מגזין "Guitar World" בחר בביצוע שלו ל- "Star Spangled Banner", במקום הראשון ברשימת 100 ביצועי הגיטרה הטובים בכל הזמנים. 25. במהלך שנות פעילותו משנת 1966 ועד למותו בשנת 1970 הוא ניגן בלמעלה מ- 600 הופעות, רבות מהן במסגרת פסטיבלים בהם התארח. 26. במהלך הקריירה המוזיקלית הקצרה של הנדריקס הוא הספיק לשחרר 4 אלבומי אולפן. 27. עם זאת לאחר מותו שוחררו עוד מספר רב של אלבומים שנשאים את שמו, ביניהם 13 אלבומי אולפן, 28 אלבומי הופעה ו- 19 אלבומי אוספים. 28. הנדריקס נפטר בלונדון - 18 לספטמבר 1970 ממנת יתר של כדורי שינה שגרמה לחנק מהקיא של עצמו. הוא היה בין הראשונים להיכנס למועדון ה- 27 המפוקפק. 29. גופתו הוטסה לארה"ב והוא נקבר בוושינגטון ליד קבר אימו. 30. המצבה שעל קיברו כוללת בין היתר חריטה של גיטרת הפנדר סטרטוקסטר עימה הוא היה כל-כך מזוהה, אך הגיטרה מצויירת בצורה הפוכה מהאופן בו הנדריקס ניגן איתה. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

בספטמבר 1971 (אין תאריך מדוייק) שחררה "Fuzzy Duck" את אלבומה היחיד והחד-פעמי "Fuzzy Duck". האלבום הזה הינו ללא ספק אחד מהאוצרות הכמוסים של ראשית שנות השבעים. אנחנו בכלל אוחזים בדעה שאין אלבום שיצא בין השנים 1967 ל- 1973 שהוא אלבום רע, והאלבום הזה הוא ההוכחה הניצחת לכך שגם להקה יחסית אנונימית שלא זכתה לפירסום, מסוגלת לשחרר תחת ידה אלבום שאם היה יוצא בזמן קצת אחר, היה בוודאי זוכה להצלחה גדולה. פשוט יצאו כל-כך הרבה דברים מעולים בתקופה הזאת שגם אלבום מצוין ומדהים כמו האלבום הזה נבלעו בתוך גן העדן המוזיקלי ששרר באותה תקופה קסומה. זה אלבום אחד ויחיד של להקה ייחודית שעשתה אחלה מוזיקה בראשית שנות השבעים, חיה תקופה קצרה והתפרקה מבלי להותיר אחריה שובל בוהק של אש כמו שעשו הרבה אחרות בתקופתה, כך שקשה עד מאוד על חובבי המוזיקה להתחקות אחריה. על האמור יש להוסיף את העובדה שמאלבומה היחיד של הלהקה הודפסו במקור 500 עותקים בלבד, והרי לך אסון תרבותי-מוזיקלי שגורם לכך שאך ורק יחידי סגולה מכירים את האוצר הבלום הזה. אז בואו נתחיל בלספר קצת על הלהקה. "Fuzzy Duck" הייתה להקת הארד רוק - פרוגרסיב מלונדון, אשר הוקמה בשנת 1970. היא כללה את Mick Hawksworth, הידוע בין היתר מלהקות כמו "Killing Floor" ,"Andromeda" ו- "Crazy World of Arthur Brown" - בבס, גיטרה, צ'לו חשמלי ושירה, את Roy Sharland - בקלידים ושירה, את Grahame White בגיטרות ושירה ואת המתופף Paul Francis מלהקת "Tucky Buzzard". התמזל מזלה של הלהקה ותוך זמן קצר היא חתמה על חוזה הקלטות בחברת MAM של המפיק Gordon Mills, הידוע כמי שעבד עם אמנים כמו טום ג'ונס ואנגלברט האמפרדינק. מילס שרצה לגדול ולהתפתח בתחומי מוזיקה נוספים, חיפש להקת מחתרת שתחתום בלייבל החדש שזה עתה הקים וההרכב ההולך ומתהווה של הברווז המטושטש התאים לו כמו כפפה ליד. האלבום הופק על-ידי הבסיסט Mick Hawksworth אשר סבר שהלהקה עצמה תעשה את עבודת ההפקה טוב יותר ממפיקים חיצוניים שלא חיים ונושמים את הסגנון הייחודי של הלהקה, והוא אכן צדק! האלבום הזה הוא מפגש פסיכי בין בלוז-הארד-רוק-Fאנקי לפסיכדליה ורוק מתקדם בריטי משובח ברוח להקות כמו "Soft Machine", "Caravan" ודומיהן והוא במאוד מומלץ להקשבה לאוהבי הרוק הקלאסי, חובבי אורגני ההאמונד וסולואי גיטרה חשמלית מלודיים ומחוספסים. האלבום נפתח עם "Time Will Be Your Doctor" שיר שנכתב על-ידי המתופף Paul Francis יחד עם שני חבריו ללהקתו הקודמת Tucky Buzzard - הבסיסט David Brown והקלידן Nick Graham, ואכן ניכר שמדובר בשיר שמתופף וקלידן היו שותפים לכתיבתו עם צליל ההאמונד העבה והבשרני ותיפוף אנרגטי ומשובח. תפקידי השירה באלבום הזה מחולקים בין הבסיסט Mick Hawksworth לבין הגיטריסט Grahame White שממלא את תפקיד השירה במקרה הזה. האלבום ממשיך עם הגרוב הייחודי של ההרכב החד-פעמי הזה ושינויי קצב אנרגטיים. השיר "Mrs. Prout" הוא מפגן טכני מדהים של כל החברים עם אורגן האמונד קלאסי, תיפוף מדויק שמחזיק את הקצב למרות שינויי המקצבים התכופים ועבודת גיטרה חדה וממוקדת. הלהקה משנה את הצבע המוזיקלי ככל שהשיר מתקדם, ממש כמו זיקית, מקטע קצבי סוער לקטע מתקדם מדהים פשוט נגינה מבריקה. אבל מה שהופך את הקטע הזה לכל-כך מיוחד הוא הקטע האינסטרומנטלי באמצע השיר שמוכיח כמה החבר'ה האלה מקצועיים. הרצועה החמישית "More Than I Am" שנכתבה על-ידי הבסיסט Mick Hawksworth ומושרת על-ידו הינו אחד השירים הבולטים באלבום עם ריף גיטרה מגניב, לחן אורגן קליט במיוחד ושירה הרמונית בלתי נשכחת, זה שיר שללא ספק היה צריך לייצג את הלהקה עם סינגל, וליין הגיטרה השקט בפתיחה שלו מזכירה לנו מאוד את להקת ה- Strawbs. הקטע השישי "Country Boy" הוא שיר טוב, מלודי וקצבי. מה שהופך אותו למעניין יותר הוא החיתוך הפתאומי והמעבר לקצב איטי עם סולו הגיטרה והתיפוף ה"לד זפלינים" המובהקים. ואז השיר תופס שוב מהירות ולפני שאתה מבין מה קורה אתה שוב חוזר ללחן הפותח, אבל הפעם עם איזה סולו אורגן מטורף. פשוט שלמות טהורה. יש באלבום הזה גם את "Just Look Around You" שכתב ושר Mick Hawksworth וכולל את אחד הפזמונים הקליטים באלבום ועבודת גיטרה מדהימה של Grahame White, עם סולואים קצרים ומדליקים. "In Our Time" כולל עבודת גיטרה שמזכירה את Ritchie Blackmore האגדי, קלידים ושירה שבהחלט מחזירים אותנו להרכב הראשון של "Deep Purple". האלבום נחתם עם "A Word From Big D", קטע אינסטרומנטלי הומוריסטי, סוחף וקצבי עם צלילים ואפקטים של ברווז המלווה את המוזיקה, פשוט קטע פסיכי-פסיכדלי ודרך ממש מקורית לסיים אלבום מיוחד כזה. האלבום הזה הפך עם השנים לקלאסיקה נדירה ומחתרתית שמי שהחזיק בעותק הויניל המקורי שלה היה משול לבעליה של ביצת זהב. הביקוש לאלבום הזה הלך וגבר עד כי חברת התקליטים החליטה לשחרר גירסאות רימסטר של האלבום אשר כוללות גם ארבעה שירי בונוס חדשים שלא פורסמו קודם לכן. באופן מצער הלהקה הזאת הוציאה רק אלבום אחד בודד ואז נעלמה מהזירה של הרוק הקלאסי. הלהקה התפרקה רק 18 חודשים לאחר הקמתה ועזבה אותנו תוהים מדוע הפוטנציאל האדיר שהיה טמון בה נותר מבוזבז ולא ממומש. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Noam Asulin תאריך הוצאה - 18.9.2020 זה באמת לא משנה באיזו עונה של השנה או באיזה מקום על פני כדור הארץ אתם, כי להקת "Sunken" תדאג להביא לכם צמרמורת של קור מקפיא עם אלבום מלנכולי ואטמוספרי. להקת "Sunken" מגיעה אלינו מדנמרק והיא הוקמה בשנת 2012. נכון למועד כתיבת שורות אלה, ללהקה יש שני אלבומים, הראשון יצא בשנת 2017 ואלבומה השני הוא האלבום נושא הסיקור "Livslede" אשר יצא לאור בשנת 2020. להקת "Sunken" (לשקוע , להיות מכוסה במים) היא להקת בלאק מטאל אטמוספרי שמושפעת מהטבע, הים ומשלל נושאים מלנכוליים. זוהי למעשה הלהקה שהכניסה אותי לתת הז'אנר המאוד לא סטנדרטי הזה. חברי הלהקה הם: Simon Skotte Krogh (גיטרות) Kasper Deichmann (גיטרות, קלידים) Martin Skyum Thomasen (קולות) Jonas Faghtmann (בס) Jakob Ridder (תופים, קלידים) האלבום כולל בסך הכל חמישה קטעים, באורך כולל של 43 דקות. הקטע הראשון "Forlist" הוא אינטרו שנועד להכניס אותנו לאווירה המלנכולית שאליה חברי הלהקה מעוניינים ש"נצלול", תרתי משמע. הקטע מתחיל בקולות גלים, פסנתר וכינור איטי ומלנכולי. הקטע הבא "Ensomhed" ("בדידות") כולל כבר קטעי שירה. הוא מלווה באותם מוטיבים מלנכוליים, ים וטבע, שנועדו להכניס אותנו לתחושה הקודרת ול"בדידות", אבל אז מגיע הבלאסט-ביט הזועם, צרחות ייסורים, ועלייה איטית ברגש ובאנרגיה שנמשכת לאורך שתים עשרה דקות של השיר. משום מה למרות זעקות הזעם הקר והייאוש, האווירה בשיר הזה עדיין מרגיעה והיא לא משתנה גם כשהסולן נכנס עם קולות צרודים וגבוהים. כל חמשת הקטעים בעלי אותו מוטיבים אווירתיים וסוחפים, אבל הם כאמור, משולבים עם בלאסט-ביטס וצווחות שמשרים תחושת זעם מאופקת. אני חושב שמדובר באלבום שעלול שלא להיות קל לעיכול, במיוחד אם הז'אנר הזה הוא לא כוס התה שלכם. עם זאת, המלנכוליות ותחושת הטבע שמועברת יפה בשירים מחברת אותי לאלבום הזה. ללא קשר לסביבה או לטמפרטורה בה אני נמצא כשאני מאזין לו, הוא יגרום לי להרגיש כאילו אני עטוף בחושך, בתנוחת עובר בחורף. לכן, גם אם אתם מתקשים בהתחלה להכיל את הסגנון, תנו לאלבום הזה צ'אנס. מי יודע, אולי תופתעו. להאזנה: Deezer, Apple Music, Spotify, YouTube Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 17 באוקטובר 1996, "Tool" הוציאו את אלבומם השני "Ænima". כשסצנת הרוק העולמית נעה בחוסר אונים בין גסיסתו האיטית של הגראנג' להתמסחרות המהירה של הרוק האלטרנטיבי, שחררו "Tool" את "Ænima" - אלבומם השני שהוא הרבה מעבר לנקודת מפנה בהיסטוריה של להקה אחת. האלבום הזה ייצג רעידת אדמה תרבותית ששינתה את כל מה שידענו על גבולותיו של המטאל. לא לחינם האלבום נכלל ברשימות האלבומים הטובים ביותר לשנת 1996 של המגזינים "Kerrang!" ו- "Terrorizer. בנוסף, המגזין "Kerrang!" דירג אותו כאלבום השישי המשפיע ביותר בכל הזמנים ובשנת 2017, המגזין "רולינג סטון" דירג את האלבום במקום ה-18 ברשימת "100 אלבומי המטאל הגדולים ביותר בכל הזמנים". אחרי ההצלחה המפתיעה, הזועמת והמחוספסת של אלבום הבכורה "Undertow" משנת 1993, אפשר היה לצפות מ-"Tool" להמשיך לחפור באותו בוץ מטאלי-אלטרנטיבי כבד. אבל Maynard James Keenan, Adam Jones, Danny Carey ו- Justin Chancellor (שהצטרף אל הלהקה והכניס לתוכה דם חדש ומכשף עם קווי בס מהפנטים ועמוקים), בחרו לקחת את המאזין למסע מסוכן שאין ממנו דרך חזרה. הם לקחו את האגרסיה הגולמית, סיננו אותה דרך שכבות של פוליריתמיקה מורכבת, פסיכדליה אפלה, מתמטיקה מוזיקלית והשפעות פרוגרסיב מתקדמות, ובראו צליל שהוא כולו שלהם. ייחודי, מהפנט ומאוים! מבחינה מוזיקלית, "Ænima" הוא פלא של בנייה דינמית ומורכבות קצבית. היכולת של הלהקה לנוע בקלילות בין משקלים לא סטנדרטיים (כמו 7/8, 9/8 או מעברים מורכבים בתוך אותו השיר) בלי לאבד לרגע את הגרוב הסוחף היא שהופכת את האלבום לכל-כך ייחודי. התיפוף של Danny Carey מתפקד כמערכת פוליריתמית שלמה המשלבת השפעות ג'אזיות עם עוצמה אדירה, בעוד שנגינת הבס של Justin Chancellor משמשת כעמוד שדרה מלודי ועוצמתי שעליו נבנים הריפים של Adam Jones. ההפקה המבריקה של דייוויד בוטריל (David Bottrill) עוטפת את האלבום במעטה כבד, כמעט קלסטרופובי, שבו כל כלי נגינה נושם, חי ובועט ברמת פירוט פסיכוטית. ממארג התופים המסחרר והמדויק להפליא של דני קארי ב-"Stinkfist" דרך הבס המתפתל כמו נחש של ג'סטין צ'נסלור ועד לריפים המנסרים, המטונפים ומלאי הגרוב של אדם ג'ונס ב- "Forty Six & 2". זהו אלבום קונספטואלי במהותו שנע ביד אמן בין קתרזיס אישי עמוק לפסיכוזה חברתית רחבה. מיינארד מנווט את הקול הייחודי שלו מלחשושים שבירים ועד לצרחות זעם שקורעות את הנשמה, כשהוא מטיף ללא פשרות נגד צביעות, שטיפת מוח תרבותית והתמכרויות בעידן מודרני מנוכר. השיא הבלתי מעורער מגיע בשיר הנושא "Ænima", שבו הלהקה קוראת מתוך אירוניה שחורה לאפוקליפסה מטאפורית שתשטוף את לוס אנג'לס המזוהמת עד היסוד ותחזיר את האנושות אל התחלה נטולת זיוף, עם השורה האלמותית והמצמררת: "Learn to swim, I'll see you down in Arizona bay". האלבום הזה הציג להקה שמתפתחת בצעדי ענק ולא מפחדת לשבור את הכלים. שירים כמו "H." ו-Hooker with" a Penis" מציגים את הניגוד הקיצוני והמרתק שבין פגיעות נפשית חשופה ופצועה לציניות מחוספסת ותוקפנית כלפי תעשיית המוזיקה והמאזינים עצמם. האלבום כולל קטעי מעבר אקספרימנטליים ואלטרנטיביים שמשלימים את המארג הקונספטואלי. הם שוברים את הקצב פעם אחר פעם ומותירים את המאזין חסר נשימה אל מול המפלצת המוזיקלית הייחודית שנבנתה מתוך מראות הנפש האפלים ביותר. במבט לאחור, "Ænima" לא רק הגדיר מחדש את סגנונו של המטאל המתקדם המודרני, אלא הוכיח שמוזיקת רוק יכולה להיות אינטליגנטית, מאתגרת, מורכבת עד אימה ועדיין להכות בבטן הרכה בעוצמה. זהו מופת מוזיקלי נצחי שלא מאבד טיפה מהרלוונטיות שלו. להיפך! ככל שהעולם המוזיקלי הולך ומשתנה על פני השנים, כך הצעקה של "Ænima" נשמעת קרובה ומדויקת מתמיד. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 17 לספטמבר, 1977, "Camel" הוציאה את אלבומה החמישי "Rain Dances". האלבום הזה סימן רגע מהותי באבולוציה של "Camel". הוא הביא לשינוי מובהק בסאונד של הלהקה, תוך מיזוג האלמנטים של הרוק המתקדם האופייניים לה עם השפעות ג'אז-פיוז'ן והפקה מלוטשת יותר. עם עזיבתו של הבסיסט Doug Ferguson והגעתם של Richard Sinclair מלהקת "Caravan", כמו גם Mel Collins מלהקת "קינג קרימזון" על סקסופון וחליל, אימצה "קאמל" פלטה קשת כלים רחבה יותר, והוסיפה רבדים חדשים למוזיקה שלה, תוך שמירה על הגישה המלודית המורכבת שלהם. האלבום נפתח עם "First Light", האינסטרומנטלי שכבר מההתחלה מציג את האבולוציה של "Camel". תווי הבס הג'אזי של Richard Sinclair גונבים את ההצגה מהלחן היפה של Peter Bardens ושל Andrew Latimer. סולו הסקסופון של Mel Collins מתמזג עם הגיטרה של אנדי לטימר והקלידים האטמוספריים של פיטר ברדנס, ויוצר מיזוג של טקסטורות פרוג-רוק וג'אז. המבנה הדינמי של הרצועה, המתחלף בין רגעים שלווים לפרצי אנרגיה, נותן את הטון לגישה הניסיונית של האלבום. הקטע הבא, "Metrognome", מתחיל עם צלילי מטרונום ומציג לראשונה את השירה של Richard Sinclair, שמהווה שינוי בולט מהאלבומים הקודמים. הקול החלק והנינוח שלו משלים את הקצב המשובב של השיר ואת קטעי הג'אז. עבודת הגיטרה של Andrew Latimer זורחת כאן, ומספקת לידים מלודיים וסולואים בטוב טעם שמרחפים מעל קווי הבס של סינקלייר ונגינת הקלידים המושלמת של ברדנס. החלק האמצעי של הרצועה מתפוצץ לקטע אינסטרומנטלי תוסס, המשלב שינויי מקצב יחד עם מורכבות ג'אזית. הקטע השלישי - "Tell Me" הוא בלדה מלנכולית שמשנה את מצב הרוח של האלבום. סינקלייר מספק כאן ביצוע ווקאלי מרגש לצלילי ה- fretless bass עליו מנגן Andrew Latimer. הנגינה כאן מאוד מאופקת, כאשר הקלידים של בארדנס מספקים רקע שופע שמשתלב עם נגינת החליל של לאטימר ונגיעות הסקסופון של קולינס, אשר מוסיפות מגע עדין ופסטורלי. הפשטות של השיר עומדת בניגוד למורכבות של רצועות אחרות, ומציעה רגע עדין ומופנם בתוך הלחנים ההרפתקניים יותר של האלבום. אחריו מגיע "Highways of the Sun" שסוגר את הצד הראשון של הויניל. זו אחת הרצועות הנגישות ביותר באלבום שנוקטת בגישה ידידותית יותר לרדיו. שיר אופטימי ומלודי שנוטה לצליל פופ-רוק, אך עדיין שומר על המוזיקליות האופיינית של "קאמל". הפזמון הקליט, מונע על ידי השירה החמה של Andrew Latimer ושכבות הקלידים של Bardens, ומציג צד יותר קליל ונגיש יותר של הלהקה. הצד השני נפתח עם אחת מהרצועות הבולטות באלבום, "Unevensong". זה קטע רוק מתקדם קלאסי, מלא בשינויי מקצב, לחנים מורכבים ומלודיות מרתקות. המבנה של השיר זורם בצורה חלקה בין מצבי רוח שונים, החל מקטעים מהירים ומורכבים ועד לרגעים שלווים יותר. הגיטרה של לאטימר והסקסופון של קולינס משתלבים זה בזה בצורה יפה, בעוד שהקלידים של ברדנס מעניקים לרצועה עומק ומרקם עשיר. עבודת הבס של סינקלייר בולטת כאן במיוחד, ומוסיפה בסיס קולח וקצבי שמעגן את הדינמיקה המשתנה של הרצועה. אחרר כך מגיע "One of These Days I'll Get an Early Night" ומציג צד גרוב Fאנקי לאלבום, שמונע על ידי הבס של סינקלייר והריפים הג'אזיים של הקלידים של ברדנס. הרצועה אופטימית ושובבה, כשהסקסופון של קולינס תופס את מרכז הבמה לצד סולאי הגיטרה של לאטימר. הלהקה נעזרת כאן בשני שחקני חוץ, Martin Drover בחצוצרה ו- Malcolm Griffith בטרומבון. זה קטע מהנה וקליל שמדגים את הגיוון והנכונות של הלהקה לחקור טריטוריה מוזיקלית חדשה. הקטע "Elke" מציג שיתוף פעולה עם חלוץ האמביאנט Brian Eno. הסאונד החלומי שלו מאופיין על ידי נגינה דלילה, כשהקלידים של ברדנס, החליל של Latimer והטקסטורות האלקטרוניות העדינות של Eno יוצרות אווירה אטמוספרית. הגיטרה של לאטימר בקושי נוכחת כאן, מה שמאפשר לאלמנטים הסביבתיים לתפוס את מרכז הבמה. הקטע הזה מהווה שינוי מהותי ונועז משאר האלבום, אשר מציג את הנכונות של "Camel" לפרוץ גבולות ולהתנסות בז'אנרים שונים. ב- "Skylines", "קאמל" מאמצת את השפעות הג'אז-פיוז'ן שלהם במלואן, ליצירת אינסטרומנטל מהיר המונע על ידי הקלידים של ברדנס והסקסופון של קולינס. לרצועה יש תחושה אנרגטית, כמעט אילתורית, כשהגיטרה של לאטימר לוקחת תפקיד מעט אופק יותר, ומאפשרת לחטיבת הקצב לזרוח. משחק הגומלין בין הנגנים, הדוק וקולח, והוא מראה את היכולות הטכניות של כל אחד מחברי הלהקה. רצועת הנושא, "Rain Dances", סוגרת את האלבום בנימה רכה. זה קטע אינסטרומנטלי קצר אך יפהפה שמשתמש בחלקים מהלחן של הרצועה הפותחת "First Light" ובכך מעניק לאלבום תחושה מעגלית עם התחלה וסוף. הסקסופון של קולינס והגיטרה העדינה של לטימר יוצרים תחושה רכה ואווירתית המנוגדת לרצועות היותר אנרגטיות באלבום, ומסיימת אותו בנימה של שלווה ורוגע. האלבום "Rain Dances" הוא אלבום מעבר של "Camel" אשר מדגיש את הנכונות שלהם להתפתח. הוא סימן אמנם סטייה מהסגנון היותר פרוגי של היצירות הקודמות כמו "Moonmadness" ו-"The Snow Goose", אבל הוא לא התרחק יותר מדי מהשורשים של הלהקה, אלא הוסיף מימד חדש לצליל שלהם, עם אלמנטים של ג'אז-פיוז'ן שהעשירו את היצירות שלהם. ההחלטה של ​​"Camel" להרחיב את ההרכב שלהם ולהתנסות בצלילים חדשים הובילה לאחת מההוצאות השאפתניות והחושבות ביותר שלהם. למרות שהוא אולי לא השיג את ההצלחה המסחרית של כמה מיצירותיהם הקודמות, "Rain Dances" נותר אלבום מרתק וחשוב בדיסקוגרפיה של "Camel", אשר פונה לחובבי רוק מתקדם וג'אז פיוז'ן כאחד. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-17 בספטמבר 1991 הוציא Ozzy Osbourne את אלבום האולפן השישי שלו "No More Tears". הישארו איתנו לסיקור נוסף בסדרת "Class of 91'" על אלבומי המופת ששוחררו בשנת 1991. זה אלבום הסולו השישי של Ozzy Osbourne ואחד המצליחים ביותר שלו מסחרית בצפון אמריקה. זה גם האלבום הראשון שאוזי הקליט כשהוא גמול מסמים ואלכוהול אחרי 20 שנה של התמכרות. כנראה שהגישה "הנקיה" של אוזי השפיעה גם על העטיפה החיצונית שלראשונה נראית מיינסטרימית לגמרי, וגם על החומר באלבום שאינו כולל מילים על שדים, אופל או שגעון והינו מעט יותר נגיש וקליל מקודמיו. הגיטריסט Zakk Wylde היה שותף לכתיבת כל שירי האלבום יחד עם המתופף Randy Castillo ועם Ozzy Osbourne, כאשר Lemmy Kilmister מלהקת "Motorhead" כתב את המילים לארבעה מתוכם. זה האלבום האחרון בו המתופף Randy Castillo והבסיסט Bob Daisley היו חלק מההרכב. Bob Daisley אמנם ניגן בבס בכל הטרקים באלבום, אך רוחו של הבסיסט Mike Inez היא זו שמרחפת מעל חלק נכבד מתפקידי הבס, והוא אף זה שכתב את ריף הבס המפורסם והבלתי נשכח של שיר הנושא. Mike Inez השתתף גם בכתיבת שיר הנושא וגם קיבל קרדיט בעטיפת האלבום כ- Michael Inez, כאשר ליד שמו נרשמו המילים הבאות: "bass/inspiration and musical direction". בשנת 1989 היה Mike Inez אחד מתוך 50 בסיסטים שנבחנו לתפקיד הנחשק של נגן בס בלהקתו של Ozzy Osbourne. אינז הצעיר קיבל את התפקיד והפך לנגן הבס של "נסיך האופל" בהופעות החיות של הלהקה בין השנים 1989-1993. כידוע אינז הצטרף בשנת 1993 ללהקת "Alice in Chains" והקליט עימם בין היתר את האלבום האלמותי MTV Unplugged. האלבום "No More Tears" ייצר לא פחות מארבעה סינגלים מטורפים שנכנסו ל- Top 10 בבילבורד האמריקאי. “Mama, I’m Coming Home” (מקום 2), “Road To Nowhere” (מקום 3), “Time After Time” (מקום 6) ו- "No More Tears" (מקום 10). יותר מכך, האלבום הזה ייצר כמה מהשירים הגדולים ביותר של Ozzy Osbourne שהיו חלק מהסטליסטים שלו בהופעות במשך שלושה עשורים. השיר "Mr. Tinkertrain" אשר פותח את האלבום מספר על פדופיל שמפתה ילדות קטנות בעזרת ממתקים וצעצועים, כאשר הסיומת של שם השיר (Train) נועדה להמחיש כיצד הוא עובר בין ילדה לילדה כמו רכבת. השיר "I Don't Want to Change the World" זכה בגראמי על ביצוע ההופעה הטוב ביותר לשנת 1993 מתוך האלבום "Live And Loud". השיר "Mama, I'm Coming Home" נכתב על אישתו של Ozzy Osbourne, שרון אוסבורן שאוזי נהג לכנות "Mama". אוזי סיפר שהלחן התנגן לו בראש שנים אבל הוא לא הצליח לכתוב את השיר עד שהגיע Zakk Wylde ועזר לו עם זה. זאק החל לכתוב את השיר על פסנתר ובהמשך הציע לאוזי להעביר אותו לגיטרת 12 מיתרים. זה אולי יהיה קשה לכם להאמין כי זה ממש לא מתיישב עם הפוזה המסוקסת שלו, אבל את מילות השיר כתב לא אחר מאשר Lemmy Kilmister מ"מוטרהד". השיר "Desire" הינו אחד היפים, הקליטים והקצביים באלבום. גם כאן מדבר בשיתוף פעולה נוסף בין Lemmy Kilmister, Zakk Wylde, Ozzy Osbourne ו- Randy Castillo. הפזמון של השיר כולל את המילה "Crazy Train" ונראה שאכן נעשה כאן ניסיון לייצר להיט קליט בסגנון ובאוויר של "Crazy Train" האלמותי מאלבום הבכורה "Blizzard Of Ozz". הכתיבה של שיר הנושא "No More Tears" התחילה בג'אם סשן אקראי כאשר Mike Inez החל לנגן את ליין הבס המפורסם והמתופף Randy Castillo הצטרף בתופים. למרות שכאמור מי שמנגן על הבס בהקלטה הוא Bob Daisley, מי שמופיע בקליפ של השיר הוא Mike Inez. נושא השיר מדבר על יצאנית ברובע האורות האדומים שמעונה על-ידי עוקב אובססיבי. מיד אחר כך מגיע "Won't Be Coming Home (S.I.N.)" קטע שנפתח עם סולו בלוזי שקט ומלודי של Zakk Wylde אך בהמשך מתפתח לשיר קצבי עם פזמון קליט וסוחף. את השיר "Hellraiser" כתב Ozzy Osbourne יחד עם Lemmy Kilmister מ"מוטרהד". גירסה של השיר מופיעה גם באלבום "March ör Die" של מוטורהד משנת 1992. צפו בגירסת המצויינת של "Motorhead" כאן: מי שיאזין לתווי הבס הראשונים שפותחים את השיר "Zombie Stomp" בוודאי ישים לב לדמיון לתווים הפותחים את השיר "Would?" של "Alice in Chains". למרות שהשיר האלמותי של "Alice in Chains" שוחרר כשנה לאחר מכן, לא נראה לנו שיש כאן קשר כל שהוא, במיוחד לאור העובדה שהבסיסט Mike Inez יצטרף ל"אליס" כשנה לאחר שהבסיסט Mike Starr יקליט בעצמו את הקטע. משמעות ראשי התיבות של השיר "A.V.H." הינם "Aston Villa Highway". המדובר במחווה של Ozzy Osbourne לקבוצת הכדורגל שהוא וחברין ללהקת "Black Sabbath" אהדו בצעירותם. השיר שנפתח בנגינת סלייד בסגנון קאנטרי הופך מהר מאוד קטע מהר עם ריף ועבודת גיטרה שהזכיר לנו את זו של Nuno Bettencourt מלהקת "Extreme". בשיר "Road to Nowhere" שחותם את האלבום Ozzy Osbourne מביט אחורה על חייו לאחר שנגמל לראשונה מזה 20 שנה של התמכרויות. זה גם שיר תודה לאשתו שרון על שהצילה את חייו, כך לטענתו. במהלך הקלטת האלבום הוקלטו שני שירים נוספים ששוחררו כבי-סיידים לסינגלים ששוחררו מהאלבום - "Don't Blame Me" ו- "Party with the Animals". שני השירים נכללו בגרסה המחודשת של האלבום ששוחררה בשנת 2002. האלבום "No More Tears" מכר 4 מליון עותקים בארה"ב בלבד ונחשב כאלבום הנמכר ביותר שלו בצפון אמריקה, יחד עם אלבום הבכורה "Blizzard Of Ozz". עם יציאתו קיבל האלבום ביקורות טובות והוא נחשב עד היום כאחד מאלבומים הטובים והמצליחים של אוזי. כך לדוגמא, מגזין "Classic Rock" דירג אותו במקום השלישי מבין כל אלבומיו של Ozzy Osbourne (אחרי שני אלבומי הסולו הראשונים שלו) והמגזין "Loudwire" דירג אותו במקום ה- 22 מבין 100 האלבומים הגדולים במטאל של שנות התשעים. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-17 לספטמבר 1991 עשתה "Guns N' Roses" מהפיכה בעולם המוזיקה, כששחררה את צמד האלבומים הכפולים "Use Your Illusion I" ו- "Use Your Illusion II". הישארו איתנו לסיקור נוסף בסדרת אלבומי המופת ששוחררו בשנת 1991 - "Class of 91'". אחרי שלוש שנים של ציפייה דרוכה (ארבע אם לא סופרים את האלבום "G N' R Lies"), הר הגעש הפעיל והמסוכן שנקרא "Guns N' Roses" סוף סוף התפרץ. ב- 17 לספטמבר 1991 בחצות הלילה, שחררה הלהקה כמות מטורפת של חומר מוזיקלי. שני אלבומים כפולים (מקביל לארבעה תקליטי ויניל), 30 שירים ולמעלה משעתיים וחצי של מוזיקה!!! האלבומים נמכרו בכמות מטורפת של 500,000 עותקים כבר בשעתיים הראשונות למכירה. מיד עם שחרורם התמקמו האלבומים במקום הראשון והשני במצעדי הבילבורד 200 ונאחזו בפסגה למשך תקופה ארוכה. את הבכורה תפס דווקא האח הצעיר "Use Your Illusion II", עם מכירות של כמאה אלף עותקים יותר מאשר אחיו הבכור. שני האלבומים יחד הגיעו בסופו של דבר למכירות של למעלה מ- 14 מליון עותקים וסייעו ללהקה לבסס את מעמדה כלהקת הרוק הגדולה ביותר באותה תקופה. אמרנו הר געש ובאמת התכוונו לכך. כמות החומר שהלהקה אספה מאז צאת אלבום הבכורה שלה, הלכה וגדלה, נאספה והצטברה למימדי ענק, כאשר כבר בחודש ספטמבר 1990 היו ללהקה למעלה מ- 30 שירים מוכנים והחברים היו צריכים לשבור את הראש כיצד הם משחררים את כל החומר הזה החוצה. והלחצים על הר הגעש האימתני הזה לא היו רק מבפנים, מתוך הלהקה, אלא גם מחוץ. אחרי ההצלחה המסחררת של "Appetite For Destruction" הציפייה מהלהקה לשחרר חומר חדש היתה עצומה. הציפייה הזו רק הלכה והתעצמה כאשר החל מחודש אפריל 1990 קיבלנו טעימות ורמזים על חומרים שאמורים להיכלל באלבום. בוטלגים מהופעות של הלהקה החלו להימכר בכמויות, כאשר הלחץ הזה גורם ללהקה לצאת לסיבוב הופעות עולמי חובק עולם עוד לפני שהאלבום יצא. את הטיזר הראשון קיבלנו ב- 7 לאפריל 1990 (יותר משנה לפני צאת האלבומים), במסגרת הופעה של הלהקה בפסטיבל "Farm Aid IV". הלהקה מבצעת שם לראשונה את השיר "Civil War" וכבר אז ניתן היה להבין שרובה הקרבין M1 0.3 החצי אוטומטי של Guns, הפך למקלע מאג 7.62 וכי הלהקה כבר מוכנה לכבוש את העולם. מה שהעיב על ביצוע הבכורה של השיר "Civil War" היתה העובדה שזו תהיה ההופעה האחרונה של הלהקה עם המתופף וחבר ההרכב המקורי Steven Adler, אשר זמן קצר לאחר מכן פוטר מהלהקה. Axl Rose סיפר אחר כך שהלהקה נתנה לאדלר אין ספור הזדמנויות לפתור את בעיית הסמים שלו, ורק לאחר ששום דבר לא עזר הם נאלצו לפטרו מהלהקה. Izzy Stradlin סיפר בראיון מחודש נובמבר 1992 כי היה מעדיף להמשיך עם אדלר אבל הם לא יכלו להמתין עוד עד שהוא יסדר את עצמו. הנסיבות שנוצרו זימנו ללהקה מתופף מוכשר לא פחות Matt Sorum. כחודשיים לאחר מכן ב- 26.6.90 שחררה הלהקה את הביצוע שלה לשיר של דילן "Knockin' On Heaven's Door", כחלק מפסקול הסרט "Days of Thunder", בכיכובם של טום קרוז וניקול קידמן. השיר זכה להצלחה מטאורית והפך בין ליל להמנון ההמונים. בהמשך... במסגרת ראיון ל- MTV עם Kurt Loder שנערך ב- 31.8.1990 גילה Axl Rose שהלהקה עבדה על גרסת כיסוי נוספת של Paul McCartney ולהקת "Wings" משנת 1973 - "Live And Let Die". אקסל סיפר שהם ניגשו לבצע את השיר ביראת קודש וכי בתחילה הם בכלל חשבו שלא יכלו לנגן אותו בשל מורכבותו, אבל אחרי כמה חזרות דברים התחילו להתחבר להם. שיר נוסף עליו דיבר קורט באותו ראיון היה "Coma" אותו כתב יחד עם Slash על מנות היתר שנטלו. Axl Rose סיפר שהשיר הזה הוא הבייבי של Slash וכי הוא שיר מוזר ללא פזמון שנמתח על פני למעלה מ- 10 דקות. בינואר 1991 קיבלנו שלוש פיסות מידע חדשות על האלבום בדמות השירים Double Talkin' Jive", "You Could Be Mine", "Estranged ו- "Dead Horse" שנוגנו בהופעות הלהקה בריו. בהמשך בחודש יוני 1991 שוחרר "You Could Be Mine" שמדבר על מערכת היחסים של Izzy Stradlin עם Angela Nicoletti חברתו לשעבר. זה היה גם שיר הנושא של הסרט המצליח שליחות קטלנית 2 כסינגל הראשון מתוך האלבום, השיר זכה לקליפ מרהיב בכיכובו של ארנולד שוורצנגר, שלא הפסיק להתנגן ב- MTV. בקליפ נראה שורצנגר "בשליחות קטלנית" לאיתור וחיסול חברי הלהקה. בנקודה זו, אחרי שחרור כל-כך הרבה רמזים, גם לקטני האמונה היה כבר ברור שהאלבום הזה הולך להיות מטאורי. הר הגעש עמד להתפרץ! והוא אכן התפרץ, ובגדול. ב- 17 לספטמבר משוחררים שני האלבומים הכפולים במקביל, ובעת ובעונה אחת גם משוחרר הסינגל לשיר "Don’t Cry". האלבומים הללו מציגים להקה מנוסה ובוגרת אשר הלכה כברת דרך ארוכה מבחינת הסגנון והצליל שלה מאז אלבום הבכורה "Appetite For Destruction". הלהקה לא נטשה אמנם את צליל ההארד רוק האגרסיבי והמחוספס שלה, אבל היא הוסיפה לשיריה אלמנטים של בלוז, פאנק, פולק, רוקנרול, פרוגרסיב ואפילו מוזיקה קלאסית. חלק משירי הלהקה הפכו למורכבים וארוכים יותר בהשוואה לאלבום הראשון ובחלק אחר נעשה שימוש בפסנתר ככלי נגינה עיקרי ומהותי בחלק משירי הלהקה. כחלק מתהליך ההתפתחות המוזיקלית והרחבת קשת הצלילים, צירפה הלהקה לשורותיה את הקלידן Dizzy Reed כחבר קבוע. כאן המקום לציין שההתבגרות של הלהקה באה גם לידי ביטוי בפתיחות, שבמסגרתה אפשרו חבריה את כניסתם של אומנים נוספים לאולפן במהלך הקלטת האלבומים. אחד מהאומנים הבולטים הללו היה Shannon Hoon שהיה הזמר המוביל של "Blind Melon". הון שהיה חברו של Axl Rose הוזמן לאולפן והתארח במספר שירים כזמר קולות רקע, ובינהם "Live and Let Die", "November Rain", "You Ain't the First" ו- "The Garden", כאשר בשיר "Don’t Cry" הוא חולק שירה מובילה עם Axl Rose ואפילו מופיע בוידאו קליפ שליווה אותו. (Photo: Ilpo Musto) אם נחזור רגע לשינויים שעברה "Guns N' Roses" במהלך הקלטות האלבומים, הרי שאלו לא התקבלו פה אחד בין כל חברי הלהקה. הם תוצאה של חילוקי דעות במהלך הכתיבה וההקלטות, בין Slash ו- Izzy Stradlin מצד אחד לאקסל מצד שני. Slash ואיזי סברו שהלהקה צריכה לשמור על הסאונד המוכר והאהוב שלה מהאלבום הראשון ואילו Axl Rose ביקש שהלהקה תתנסה בכיוונים חדשים ותאמץ לעצמה צליל נקי יותר אשר ינגיש אותה להמונים ויהפוך אותה ללהקה הגדולה בעולם. ידו של Axl Rose היתה על העליונה, אך היה זה ניצחון בקרב קטן אשר זמן לא רב לאחר מכן יהיה אחד הגורמים להפסד הקולוסאלי שלו במערכה כולה. הסינגלים ששוחררו מהאלבום הפכו בין רגע ללהיטים היסטריים שכבשו את צמרת המצעדים השונים בעולם והוכיחו את הדומיננטיות של הלהקה בשוק המוזיקה של ראשית שנות התשעים, האחרון שבהם "Estranged" האלמותי ואולי השיר הטוב ביותר של הלהקה, שוחרר בינואר 1994 כמעט שנתיים וחצי לאחר יציאת האלבומים. כחלק מגיוון הסגנונות שיש באלבום, ניתנה גם הזדמנות לחברי להקה נוספים להשמיע את קולם בשירה. Duff McKagan שר את "So Fine" שהוקדש על-ידו ל- Johnny Thunders חבר להקת ה"New York Dolls" שהלך לעולמו באותה שנה. גם Izzy Stradlin הפתיע לא רק ככותב מחונן אלא גם כזמר מוביל בשירים "Dust N' Bones" ו- "14 Years" אותו כתב עוד בהיותו ילד על מערכת יחסים מורכבת עם אישה. Izzy Stradlin משתתף גם כזמר סוליסט יחד עם Axl Rose בשירים "Double Talkin' Jive" ו- "You Ain't The First". חלק משירי האלבום נכתבו עוד בימיה הראשונים של הלהקה ולפני הוצאת אלבום הבכורה ואפילו ניתן למצוא אותם בבוטלגים ישנים. וביניהם: "Back Off Bitch" שנכתב על חברתו של אקסל Gina Siler אשר עברה איתו בשנת 1982 ללוס אנג'לס אך זרקה אותו בשנת 1983, "Bad Obsession" שמדבר על גמילה מסמים ואשר בו Michael Monroe מלהקת "Hanoi Rocks" מנגן בסקסופון והרמוניקה, "Don't Cry" שמתייחס ל- Monique Lewis שהיתה חברתו של אקסל ואשר פניה מקועקעות על כתף ימין שלו ו- "November Rain" שהינו השיר הארוך ביותר שזכה להיכנס אי פעם לעשרייה הראשונה במצעד הבילבורד. שירים בולטים נוספים עם עובדות מעניינות הם: "Right Next Door to Hell" שפותח את האלבום הראשון ומספר על שכנתו של אקסל Gabriella Kantor אשר גרמה למעצרו לאחר שהאשימה אותו שחבט בה באמצעות בקבוק יין, "The Garden" בו Alice Cooper משתתף, "Dead Horse" בו אקסל כתב את ריף הגיטרה האקוסטית, "Get In The Ring" שנכתב על המבקרים שנתנו ל"גאנז" ביקורות רעות בתחילת דרכם ו- "Pretty Tied Up" בו Izzy Stradlin מנגן על סיטאר. באופן מאוד מצער דווקא ההצלחה המטאורית שהביאו צמד האלבומים הכפולים ללהקה הייתה גם זו שהביאה בסופו של דבר להתפוררות האיטית שלה. לאחר יציאת האלבומים המשיכה הלהקה בסיבוב ההופעות העולמי, אותו החלה עוד לפני שחרורם. הסיבוב הזה כלל אומנם הופעות אדירות של למעלה משלוש שעות אך הוא ייזכר בעיקר כסיבוב שבו Axl Rose פשוט איבד את זה. הוא איחר להופעות, זייף בשירה, היכה מעריצים, נטש הופעות באמצע, נעלם מהבמה לדקות ארוכות מותיר את חבריו לאלתר בחוסר ודאות עד לחזרתו ואפילו גרם לביטולן של הופעות. התנהגותו של Axl Rose לא פסחה גם על ישראל בהופעת הלהקה בפארק הירקון בשנת 1993, כאשר Axl Rose סירב בתחילה לעלות לבמה ורק לאחר הפצרות רבות הואיל בטובו לעלות באיחור. ההתנהגות הבריונית הזאת של Axl Rose אשר החלה עוד בשלב של כתיבת החומר לאלבום, היא זו שככל הנראה הביאה את Izzy Stradlin לנטוש את הלהקה בשיא ההצלחה שלה. עזיבתו של Stradlin הותירה בור עמוק בקרב חברי הלהקה ומעריציה, אך יותר מכל בליבו של Axl Rose שהיה חברו הטוב עד מימי התיכון. חור שאפילו הגטריסט המוכשר Gilby Clarke לא יכול היה למלא. למרות שכתוצאה מהסכסוך המיותר הפסיד עולם המוזיקה שנים רבות של יצירה מופלאה שהחבורה המוכשרת הזאת יכלה להוציא תחת ידה, הוא עדיין הרוויח חומר מוזיקלי שווה ערך לארבעה אלבומים עם שירים אלמותיים שנחקקו לנצח בהיסטוריה של המוזיקה להאזנה לאלבום הראשון: Spotify, Apple Music להאזנה לאלבום השני: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 17 לספטמבר 1975 הוציאה "Scorpions" לאור את אלבומה השלישי "In Trance". יש שקוראים לו האלבום הראשון האמיתי של "Scorpions". זה היה האלבום הראשון של הלהקה בו היא נטשה לחלוטין את סגנונות ה"קראוטרוק" וה"פרוגרסיב" שאפיינו את האלבומים "Lonesome Crow" ו- "Fly to the Rainbow". האלבום הראשון בו החל להתגבש הסאונד שלה עם שירים מהודקים וקצרים יותר מאופייני "הארד רוק" והראשון שלה לכלול את הלוגו הכל-כך מוכר שילווה אותה בארבעת העשורים הבאים. זה גם האלבום הראשון של הלהקה עם המפיק החדש Dieter Dierks, שימשיך לסייע ללהקה להוציא רצף ארוך של אלבומים מצליחים בינלאומיים עד שנות ה-80. השינוי בסגנון המוזיקלי מיוחס גם לא מעט להצטרפותו של הגיטריסט Uli Jon Roth, אשר אומנם השתתף גם באלבום הקודם "Fly to the Rainbow", אבל השפעתו היתה שם מינימלית וכמעט לא מורגשת. לאחר ההקלטות של "Lonesome Crow" יצאה הלהקה לסיבוב הופעות, במהלכו שימשה כמופע החימום של להקת "UFO" הבריטית. Phil Mogg - סולן "UFO" התרשם מאוד מנגינתו והופעתו הכריזמטית של Michael Schenker והוא הציע לו להצטרף ללהקה. מייקל הסכים ועזב את "הסקורפיונס" כבר בשנת 1973, עוד לפני שהלהקה התחילה להקליט את האלבום "Fly to the Rainbow". עזיבה זו התגלתה כמכרעת, לא רק בגלל שמייקל שנקר התפתח והתפרסם בסופו של דבר כאחד הגיטריסטים הגדולים בתחומו, אלא גם בגלל הכניסה של Uli Jon Roth ללהקה, אשר סייעה לעצב את הצליל של "Scorpions" בארבעת אלבומי האולפן הבאים ובאלבום ההופעה המופתי "Tokyo Tapes". רות', שסגנונו הושפע מאוד מהסגנון של Jimi Hendrix, הביא איתו מצד אחד עוצמה וכח ומצד שני הילה מיסטית וקלאסית אשר יחד עם Rudolf Schenker ו- Klaus Meine, השלישייה הפכה לכוח המניע מאחורי הלהקה. האלבום הראשון של ההרכב החדש, "Fly To The Rainbow", יצא אומנם בשנת 1974, כאשר Uli Jon Roth היה כבר חלק מהלהקה. ואולם, תרומתו של רות' הצטמצמה לכתיבה של שני שירים, רק אחד מהם לבדו, לעומת חמישה שירים שנכתבו על-ידי Rudolf Schenker ו- Klaus Meine, שלושה מהם בשיתוף עם Michael Schenker, כחלק מהעסקה שלו עם "Scorpions", לפני שעזב אותם לטובת "UFO". שינוי הסגנון וההשפעה של Uli Jon Roth ניכרים כבר בשיר הפתיחה של האלבום "Dark Lady" אותו כתב רות'. הגיטרה המובילה והריף האכזרי שלו הופכים את "Dark Lady" לאחד השירים הכי אגרסיביים שהקליטו "Scorpions". השירה של רות' במהלך הבתים מהווה ניגוד מוחלט לשירה העוצמתית והצרחות המצמררות של Klaus Meine בפזמון. מיד לאחר מכן מגיעה הגאונות של Rudolf Schenker ו- Klaus Meine אשר כתבו את שיר הנושא "In Trance". בלדה אפלה, בעלת גוון פסיכדלי עם כניסות חזקות ופזמון מתכתי. הוא לא נשמע כמו שום דבר שהם הקליטו עד אז ואולי אפילו מאז. את השיר כתבו קלאוס ורודולף במהלך המתנה להופעת הלהקה בכנסייה בעיירה Ligneuville שבבלגיה. השניים סיפרו שהאווירה במקום הייתה בלתי נתפסת. הכנסייה נתנה להם את ההשראה והסאונד המיוחד לכתיבת השיר במהלך הסאונד צ'ק שלפני ההופעה. רות' סיפר שבתחילה הסתייג מהשיר, הוא נשמע לו חשוף מידי ולכן גם בחר לבצע סולו מינימליסטי שנשמע לו בכלל כמו שינוי טון. בקטע השלישי מגיעה הבלדה העצובה "Life's Like a River", המתייחסת לתהליך ההזדקנות ולחיים שפשוט חולפים להם כמו זרם הנהר. השיר הזה משתלב היטב עם הקו הדי מלנכולי של האלבום שהתחיל עם הלחן המהורהר של "In Trance" ובהמשך ישתקף גם בליריקה של שירים כמו "Living and Dying". "סקורפיונס" ידועים ביכולת המדהימה שלהם לשלב בלדות נוגות ומתקתקות עם הבי מטאל קראנצ'י ומכסח, אז זהו, שהכל התחיל כאן, באלבום הזה, והדוגמא הבולטת לכך היא ה"נדנדה" המוזיקלית שחווינו למן תחילת האלבום וממשיכה עם "Top of the Bill". ריף פשוט וסוחף של Rudolf Schenker עם שירה עוצמתית של Klaus Meine אשר גם כתבו את השיר וכמובן עבודת גיטרה מובילה וסוחפת של Uli Jon Roth, אשר מייצרים כאן את "חותמת הסאונד" הכל-כך ייחודית של הלהקה. הנדנדה המוזיקלית נמשכת עם בלדה נוספת שחותמת את הצד הראשון של האלבום - "Living and Dying", אשר כמו שכתבנו הינה אחת המלנכוליות של הלהקה הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינה לירית: "Nothing really looks pretty and I’ve been alone, I’ve been alone, I’ve been alone And in my heart many wishes are crying, living and dying" השיר נכתב אומנם על-ידי Rudolf Schenker ו- Klaus Meine אבל אין שום ספק שהוא לא היה נשמע כפי שהוא לולא הנגינה המדהימה של Uli Jon Roth, אשר מעצבת את האווירה הכללית של השיר. אמרנו כבר "נדנדה מוזיקלית"? אז הרצף הזה נשמר עם "Robot Man" שפותח את הצד השני של האלבום. השיר נשען על הריף ה"קראנצ'י" והמוזר משהו של Rudolf Schenker, על הקצב המהיר שנשמר על-ידי חטיבת הקצב היציבה של Rudy Lenners ו- Francis Buchholz ועל השירה עם האפקט ה"רובוטי" של Klaus Meine. אבל גם כאן, השיר לא היה נשמע כפי שהוא לולא משפטי הגיטרה והגיטר ליקס של Uli Jon Roth שמוסיפים כל-כך לאווירה. האלבום ממשיך עם שני שירים שנכתבו על-ידי Uli Jon Roth באופן בלעדי. הפתיחה של "Evening Wind" הזכירה לנו במשהו את זו של "White Room" של "Cream", אבל ההמשך שונה בתכלית והוא טובע בים של מלנכוליות עם קצב איטי של Doom "בלאק סאבאתי" אשר מנווט את דרכו בין הסולואים הצורבים והשוברים של רות'. אחריו מגיע "Sun in My Hand" הבלוזי אותו שר Uli Jon Roth על בסיס המלודיה של הגיטרה שמלווה את קולו, ממש בדומה למנטור האישי שלו Jimi Hendrix אשר רוחו שורה גם על עבודת הגיטרה בשיר. בוא נאמר את האמת, היכולות הווקאליות של רות' אינן מדהימות וזו גם כנראה הסיבה שהן מצומצמות לשירים אותם כתב באופן אישי. לפני סיום, מגיע לו "Longing for Fire" שכתבו Rudolf Schenker ו- Klaus Meine, אשר הדרייב שלו הזכיר לנו במקצת את "This Is My Song" שהשניים כתבו לאלבום הקודם. שימו לב לנגינת הבס המאלפת של Francis Buchholz שעושה כאן עבודת מדהימה, כמו גם לסולו המדהים של Uli Jon Roth. הנדנדה המוזיקלית שהחלה עם "Dark Lady" העוצמתי והכבד של Uli Jon Roth, מסתיימת באווירה מלנכולית עם הקטע האינסטרומנטאלי "Night Lights" שגם אותו כתב רות'. זה ללא ספק אחד הקטעים המלודיים הטובים ביותר שהגיטריסט הגדול הזה כתב אי פעם ודרך מצוינת לסיים את האלבום. האלבום "In Trance" היה האלבום הראשון בו עיצבה "סקורפיונס" את הסאונד הייחודי שלה, והאמינו לנו שעד כמה שהוא מצוין, זה רק הלך והשתפר משם. עטיפת האלבום שכללה, לראשונה, את הלוגו המפורסם של הלהקה שמלווה אותה עד היום, אבל היא כן היתה הראשונה שייצרה ביקורת, הכל הודות תמונת השד החצוף המופנה לכיוון גיטרת הסטרטוקאסטר הלבנה של אולי רות', שהעז לבצבץ לו מתחת לחולצה של הדוגמנית. זה האלבום הראשון ולא האחרון של "Scorpions" בו העטיפה תצונזר, שכן בהוצאות מאוחרות שלו השחירו את השד הסורר, כך שהוא לא נראה עוד. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר