ב- 14 בספטמבר 1984 הוציאה "Dokken" את "Tooth and Nail", אלבום האולפן השני שלה והאלבום שהפך אותה מהבטחה כמעט אבודה לאחת מלהקות המטאל המלודי הבולטות של שנות ה- 80. שנה קודם לכן הוציאה "דוקן" בארה"ב את "Breaking the Chains". האלבום לא סיפק את המכירות שלהן ציפתה חברת התקליטים "Elektra", ובכיריה לא מיהרו לממן ניסיון נוסף. הנהלת הלהקה נאלצה להילחם כדי להשיג הזדמנות שנייה, והמאבק הזה נמצא כבר בשם "Tooth and Nail": הפעם הם התכוונו להיאחז בחיים בציפורניים ובשיניים. גם ההרכב השתנה. Juan Croucier עזב לטובת "Ratt", ואת מקומו תפס Jeff Pilson. לצדם ניצבו Don Dokken בשירה, George Lynch בגיטרה ו-Mick Brown בתופים. זה היה ההרכב הקלאסי של הלהקה, ארבעה מוזיקאים שהכימיה ביניהם הייתה מסעירה כמעט כמו המתחים שאיימו לפרק אותם. האלבום הוקלט בין אפריל לאוגוסט 1984 ב-"Cherokee Studios" שבהוליווד. המפיק Tom Werman ניסה להפריד בין דון דוקן לבין ג'ורג' לינץ', עד כדי עבודה בשעות שונות כדי שלא יימצאו יחד באולפן. לאחר עימות חריף סביב הסולואים של לינץ', וורמן עזב. Roy Thomas Baker, שכבר עבד עם "Queen" ו-"The Cars", הצטרף בניסיון להחזיר את העבודה למסלול, בעוד Michael Wagener סייע להשלים את ההקלטות ולמקסס את האלבום. מתוך הבלגן נולד סאונד מדויק להפליא. מצד אחד נמצא המטאל האירופאי שדון דוקן אהב, עם השפעות של "Judas Priest" ו-"Saxon". מצד אחר יש מלודיות גדולות, קולות רקע עשירים ופזמונים שמתאימים לרדיו ול-MTV. מעל הכול מרחפת הגיטרה של ג'ורג' לינץ', פראית ומחושבת בעת ובעונה אחת, מלאה בריפים חדים ובסולואים שמספרים סיפור במקום רק להפגין מהירות. הקטע "Without Warning" הוא פתיח אינסטרומנטלי קצר שבונה מתח, לפני שהריף של "Tooth and Nail" פורץ פנימה בלי לבקש רשות. שיר הנושא הוא הצהרת הישרדות מהירה ואגרסיבית, כשמיק בראון דוחף קדימה ולינץ' יורה סולו מסחרר שמסמן מיד כי מדובר בגיטריסט מסוג אחר. השיר "Just Got Lucky" מאזן את הכוח עם מלודיה בהירה ופזמון ממכר, אבל הגיטרה עדיין נושכת. הקליפ שלו צולם בהוואי בזמן שהלהקה הופיעה עם "Dio". לינץ' ניגן את הסולו על הר געש פעיל, וכשהחום והאדים החלו לעלות אנשי הפארק הורו לצוות לעזוב. זמן קצר לאחר שהמריאו, הר הגעש התפרץ, והמצלמים הקיפו אותו מהאוויר כדי ללכוד גם את הרגע הזה. השיר "Heartless Heart" ממשיך עם הארד רוק מלודי וישיר, בעוד "Don’t Close Your Eyes" מאט מעט את הקצב ונותן מקום לצד הרגיש יותר של דון דוקן. שלא תתבלבלו, אלו לא קטעי מילוי. גם בין הלהיטים הגדולים הם שומרים על העניין באלבום ומדגישים עד כמה הלהקה כבר ידעה לבנות מתח בין קשיחות לרגש. השיר "When Heaven Comes Down" מחזיר את האלבום לאזור הכבד והמאיים, עם ריף עצבני ואווירה כמעט אפוקליפטית. מיד אחריו מגיע "Into the Fire", אחד השירים המזוהים ביותר עם "דוקן". המלודיה הקודרת, העלייה בפזמון והסולו המלוטש של לינץ' יוצרים שיר כבד ואפל עם פזמון שקל להיסחף איתו. הוא הגיע למקום ה- 21 במצעד הרוק של בילבורד, ובהמשך שולב בסרט "A Nightmare on Elm Street 3: Dream Warriors". השיר "Bullets to Spare" הוא קטע מחוספס יותר, עם קצב כבד ובלי הפזמון הקליט שמאפיין את הסינגלים. הוא מפנה את הדרך אל "Alone Again", הבלדה ששינתה את מסלולו של האלבום. דון דוקן כתב את גרסתו הראשונית כבר ב- 1975, והחזיר אותה לחיים כמעט עשור לאחר מכן יחד עם ג'ף פילסון. השיר לא מנסה להסתיר את השברון. הקול נשמע בודד באמת, הקלידים משאירים מרחב, והסולו של לינץ' הופך כאב למלודיה. הסינגל הגיע למקום ה- 64 במצעד מאה הסינגלים של בילבורד ולמקום ה- 20 במצעד הרוק, והקליפ שלו העניק לאלבום את הדחיפה המסחרית שהיה זקוק לה. השיר "Turn on the Action" סוגר את האלבום בריצה אחרונה, מהירה ורועשת. אחרי הבלדה הגדולה, הלהקה בוחרת לא להיפרד ברכות אלא להזכיר מאין היא הגיעה. ארבעה נגנים רעבים, חברת תקליטים ספקנית, והרגשה שזו אולי ההזדמנות האחרונה שלהם. האלבום "Tooth and Nail" לא הפך ללהיט בן לילה. הוא טיפס בהדרגה עד למקום ה- 49 במצעד האלבומים האמריקאי, קיבל מעמד זהב באוגוסט 1985 ולבסוף הוכתר כפלטינה במרץ 1989. ההצלחה המאוחרת הוכיחה כי הקהל לא גילה רק כמה סינגלים טובים, אלא להקה בעלת זהות. החיבור בין קולו המלודי של דון דוקן לבין האש של ג'ורג' לינץ' יצר מתח שאי אפשר היה לזייף. ארבעה עשורים לאחר צאתו, "Tooth and Nail" עדיין נשמע כמו הרגע שבו "דוקן" הבינה שהסתירה הפנימית שלה היא גם מקור הכוח שלה. זהו אלבום מלודי בלי להיות רך, וירטואוזי בלי לאבד את השירים, ומלא ברעב של להקה שיש לה עוד הרבה להוכיח. לעיתים דווקא להקה שנמצאת עם הגב לקיר מנגנת כאילו חייה תלויים בכל תו, וכאן זה בדיוק מה שקרה. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-13 בספטמבר 2011 הוציאה להקת "Opeth" את "Heritage", אלבום האולפן העשירי שלה. יש אלבומים שמשנים את הכיוון של להקה, ויש אלבומים שמאלצים את הקהל להחליט אם הוא באמת אוהב את הלהקה או רק את מה שהתרגל לקבל ממנה. "Heritage" שייך לסוג השני. אחרי שנים שבהן "Opeth" חיברה בין דת' מטאל, רוק מתקדם, מלנכוליה אקוסטית ויופי כמעט קלאסי, היא הסירה כאן כמעט לחלוטין את אחד המרכיבים המזוהים איתה ביותר: השירה המחוספסת של Mikael Åkerfeldt. לא כגימיק ולא כניסוי צדדי, אלא כהצהרה על זהותה החדשה. המהלך לא נולד מתוך רצון להקל על עצמה. להפך. Mikael Åkerfeldt כתב תחילה שני שירים שנשמעו כהמשך טבעי ל-"Watershed", אבל הבסיסט Martín Méndez אמר לו שיתאכזב אם כל האלבום ימשיך באותו כיוון. ההערה הזאת נתנה לו את האישור שהיה זקוק לו כדי למחוק את החומר ולהתחיל מחדש. אחרי שכתב את "The Lines in My Hand", התמונה התבהרה: האלבום הבא לא ינסה לשכלל את הנוסחה של "Opeth", אלא לפרק אותה. ההחלטה הזאת נשמעת בכל פרט. הגיטרות עדיין אפלות וכבדות כשהן צריכות להיות, אבל הן כבר אינן קיר שסוגר על המאזין. הן משאירות אוויר לבס, לתופים, לפסנתר, להאמונד, לרודס ולמלוטרון. ההפקה של Mikael Åkerfeldt, ההקלטה באולפני Atlantis שבסטוקהולם והמיקס של Steven Wilson מעניקים לאלבום חום אנלוגי, מעט מאובק ומאוד חי. זהו צליל של נגנים הנמצאים באותו חדר, מקשיבים זה לזה ומרשים למוזיקה לנשום, להסס ולשנות כיוון. כבר בקטע הפתיחה "Heritage" אין גיטרה שמבקשת להוכיח דבר. הפסנתר של Joakim Svalberg, בהשראת הפסנתרן השוודי Jan Johansson והמוזיקה העממית של שוודיה, פותח דלת לעולם אחר: קריר, עתיק ומוכר באופן שקשה להסביר. זהו מבוא קצר, אבל הוא מבצע את הניתוק מהעבר בצורה מושלמת. במקום התפרצות מגיעה הזמנה להיכנס פנימה. השיר "The Devil's Orchard" הוא ההצהרה הברורה ביותר של האלבום. המשפט "God is dead" תופס מיד את האוזן, אבל הכוח האמיתי נמצא בתנועה של הלהקה: ריף זוויתי, אורגן שמזכיר את שנות השבעים, קצב שמחליף קרקע מתחת לרגליים ושירה נקייה שאינה מנסה להיות יפה בכל רגע. זהו שיר אפל בלי להזדקק לשאגה אחת, וזו אולי ההוכחה הראשונה לכך שהכבדות של "Opeth" מעולם לא הייתה תלויה רק בדיסטורשן. בהמשך, האלבום מסרב לבחור בין שיר לבין מסע. "I Feel the Dark" מתחיל כמעט כלחש פולקי, אבל תחושת האיום מחלחלת אליו לאט עד שהעיבוד כולו נראה כאילו האדמה זזה מתחתיו. "Nepenthe" לוקח את הזמן, משאיר מרווחים גדולים בין הצלילים ומעדיף מתח פנימי על פני שיא מיידי. אלה קטעים שמבקשים סבלנות, אבל בתמורה הם חושפים שכבות חדשות כמעט בכל האזנה. השיר "Slither" הוא יוצא דופן גם בתוך האלבום יוצא הדופן הזה. הוא נכתב כמחווה ל-Ronnie James Dio, שמת בזמן העבודה על האלבום, ולכן הוא ישיר, מהיר וקרוב יותר להארד רוק של "Rainbow" ו-"Dio". אבל גם כאן "Opeth" אינה מסתפקת בחיקוי. הסיום האקוסטי משנה לפתע את האור בחדר ומשאיר את המחווה תלויה בין כוח לאבל. בלב האלבום נמצאים הרגעים שבהם החופש החדש הופך כמעט לחוסר יציבות. "Häxprocess" נע בין גיטרות אקוסטיות, צלילים מרחפים ותחושה של זיכרון שמתפרק. "Famine" מרחיק עוד יותר: כלי ההקשה של Alex Acuña והחליל של Björn J:son Lindh מעניקים לו צבע פולחני, לפני שהגיטרות מתעוררות ונכנסות בכוח. זהו קטע עמוס, מוזר ולא תמיד נוח, אבל דווקא משום כך הוא מבטא היטב את רוח האלבום. "Heritage" אינו מבקש להיות מלוטש עד אובדן הסיכון. השיר "The Lines in My Hand" הוא הרגע שבו כל הרעיונות האלה מתכווצים לפחות מארבע דקות חדות. עבודת התופים של Martin Axenrot נפלאה, הבס של Martín Méndez מקבל מקום אמיתי בחזית, וההרכב כולו נשמע משוחרר מהצורך לבנות יצירה ארוכה רק מפני שמדובר ברוק מתקדם. לפעמים דווקא הקטע הקצר ביותר הוא זה שמסביר את השינוי בצורה הטובה ביותר. לקראת הסיום מגיע "Folklore", אולי השיר שבו הזהות הישנה והחדשה של הלהקה נפגשות באופן הטבעי ביותר. המלודיה עממית, האווירה מלנכולית, הבס והפסנתר מנהלים שיחה שקטה, ואז הגיטרה נפתחת לסולו שמעניק לקטע את השיא הרגשי שחלקים אחרים באלבום נמנעים ממנו במכוון. הקטע האינסטרומנטלי "Marrow of the Earth" חותם את האלבום והוא פשוט מהפנט. הגיטרות האקוסטיות נפרשות באיטיות, המלודיה עוברת בין הכלים כמעט בלי שנרגיש והעיבוד כולו מרחף בין חמימות לעצב עמוק. אין כאן שיא גדול או ניסיון לסכם את המסע במילים. במקום זאת, הקטע הולך ומתרחק כמו זיכרון שנשאר תלוי באוויר גם אחרי שהצליל האחרון נעלם. זהו סיום עדין, יפהפה ומדויק לאלבום שביקש לגלות מחדש כמה כוח יכול להיות דווקא באיפוק. במהדורה המיוחדת נוספו שני קטעי בונוס שמרחיבים את העולם של האלבום. "Pyre", שנכתב בידי Mikael Åkerfeldt יחד עם Fredrik Åkesson, ממשיך את החיבור בין ריפים חמים, קלידים ישנים ואווירה אפלה, בעוד "Face in the Snow" עדין ומלנכולי יותר, עם שירה שמעניקה לו תחושה של אפילוג נוסף. שניהם נשמעים שלמים ומשמעותיים מכדי להיחשב רק לשאריות שנשארו מחוץ לאלבום. גם העטיפה של Travis Smith מספרת את אותו סיפור. עץ החיים נושא את פניהם של חברי הלהקה, בעוד שורשיו יורדים אל עולם תחתון אדום ומאיים. הגולגולות בבסיס מייצגות חברים מן העבר, וראשו של Per Wiberg הנופל מן העץ רומז לעזיבתו לאחר ההקלטות. העבר לא נמחק, הוא נמצא בשורשים. אבל הצמיחה מתרחשת מעל פני האדמה, במקום אחר. העזיבה של Wiberg, שהוגדרה כהחלטה משותפת, הפכה את האלבום גם לסיום תקופה בתוך ההרכב. במקביל, הצלחתו המסחרית הוכיחה שהקהל אולי כעס, אבל לא נעלם: "Heritage" הגיע למקום ה-19 במצעד האלבומים האמריקאי, למקום הראשון במצעד הרוק הבריטי ולעשירייה הראשונה בכמה מדינות באירופה. עם הזמן התברר שהוא אינו סטייה רגעית. הוא הניח את היסודות ל-"Pale Communion", ל-"Sorceress" ול-"In Cauda Venenum", ושינה את המסלול של הלהקה לשנים. לא כל רגע באלבום מושלם, ולעיתים האהבה של Åkerfeldt לרוק המתקדם של שנות השבעים גלויה כל-כך עד שההשפעות כמעט משתלטות על האישיות של הלהקה. אבל גם החולשה הזאת היא חלק מהכנות שלו. "Heritage" נשמע כמו אמן שמוכן להיראות אבוד כדי למצוא שפה חדשה, ולא כמו להקה שממחזרת את הניצחון הקודם. במבחן הזמן, זהו אלבום חשוב יותר משהוא נוח. הוא לא ניסה לפייס את מעריצי "Opeth" ולא ביקש רשות לשנות את חוקי המשחק. הוא סימן את הרגע שבו הלהקה הפסיקה לעמוד בין דת' מטאל לרוק מתקדם ובחרה לצעוד עמוק אל תוך הצד השני. גם מי שמעדיף את העוצמה של התקופה המוקדמת מוכרח להכיר באומץ: בלי "Heritage", סיפורה של "Opeth" היה אולי עקבי יותר, אבל בוודאי פחות אנושי ומסקרן. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 14.09.1998 "הוא היה כוכב רוק מדהים, ומוזיקאי פנומנלי, ואני מתגעגע אליו כחבר וכמוזיקאי עם עתיד מזהיר שירד לטמיון" ביום בהיר, ב-1 בפברואר 1995, ריצ'י ג'יימס אדוארדס, גיטריסט הקצב של להקת "Manic Street Preachers", יצא מהמלון שבו שהה, לקח את המכונית ומאז נעלמו עקבותיו. בשנת 2008 הוא הוכרז כמת, אף שגופתו לא נמצאה מעולם. חברו הטוב ועמיתו ללהקה ניקי וייר התקשה להשלים עם האובדן, והאלבום הבא של הלהקה, "Everything Must Go", הוקדש לריצ'י, כשחלק משירי האלבום נכתבו על ידו. במהלך העבודה על האלבום תחושות האובדן והצורך של הלהקה להתגבר עליו היו עדיין טריות, אך הזמן, כמו שאומרים, מרפא את הפצעים ואת הכאב, ולאלבום הבא שלהם התייצבו ג'יימס דין ברדפילד, ניקי וייר ושון מור כשהם ממוקדי מטרה. הזמן עשה את שלו גם בפן המוזיקלי. הגראנג' והרוק הסטנדרטי של גיטרה-בס-תופים החלו לקבל לתוכם עזרים אלקטרוניים. "Radiohead" היו מהראשונים ליצור רוק אלקטרוני, ו"Manic Street Preachers" לא קפאו על השמרים, וצירפו את המלוטרון והפסנתר האלקטרוני וורליצר לרשימת כלי הנגינה של אלבומם החמישי, "This Is My Truth Tell Me Yours", שיצא ב-14 בספטמבר 1998. זה אלבום שהפך את להקת הרוק הוולשית החביבה להרכב שמושמע בכל בית שני בישראל, בזכות הכתיבה החריפה והכנה עד כאב של ניקי וייר, שלראשונה כתב את כל שירי האלבום, ויכולת ההלחנה הגבוהה של ג'יימס דין ברדפילד ובן דודו, המתופף שון מור. למרות היותו של האלבום מאוד מלודי וקליל כביכול, המילים מוכיחות שניקי וייר עדיין לא התגבר על אובדנו של חברו הטוב ללהקה. וייר חושף את כל אשר על ליבו כשהוא לא מהסס להעביר ביקורת. ווינסטון צ'רצ'יל, חיילי הצבא הוולשי ואפילו שוטרי משטרת יורקשייר, כולם חוטפים, ותסמכו על ניקי וחברי "המניקס" שאם מישהו נכנס לרדאר המצפוני-ביקורתי שלהם כנראה שיש לכך סיבה טובה. השיר "The Everlasting" פותח את האלבום. את כותרתו השאיל ניקי מאחיו, המשורר פטריק ג'ונס, ובו נכתב על אדם שהולך ומזדקן ולאט לאט שוכח את המטרה שהוא שם לעצמו לנגד עיניו כשהיה צעיר. השיר הבא, שהיה גם לסינגל הראשון מהאלבום, תפס כמה ציפורים במכה אחת. ביד אחת הוא מתריע מפשיזם ומשנאה, כאשר מקור ההשראה הוא מלחמת האזרחים בספרד והאידיאליזם של המתנדבים הוולשים שהצטרפו לבריגדות הבינלאומיות כדי להילחם לצד הרפובליקה ונגד כוחותיו של פרנקו. שם השיר "If You Tolerate This Your Children Will Be Next" לקוח מכרזת תעמולה רפובליקנית, ואני אוסיף שיש משפט תנ"כי ידוע שמתבסס על אותו הרעיון: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". השיר "You Stole the Sun from My Heart" רומז על סלידתו של ניקי מסיבוב ההופעות, בשל החיים בבתי מלון והגעגועים הביתה. לראשונה בהיסטוריה, שיר של "המניקס" מתבסס ברובו על לופ של מכונת תופים אלקטרונית. השיר "Ready for Drowning" עוסק בעיירה הוולשית הקטנה קאפל סלין, שבמהלך שנות ה-60 הוטבעה כדי להקים מאגר מים שסיפק מים לעיר הגדולה ליברפול. שיר שמייצר ביקורת ברורה על מקבלי ההחלטות ששוב נתנו לחזק את מה שהוא צריך על חשבון החלשים והקטנים. אך שום סיפור כמעט לא ישתווה לסיפורו של השיר "Tsunami". לכאורה מילה ביפנית שמשמעותה גל גדול, אך השיר אינו עוסק בתופעת הצונאמי כי אם בסיפורן הטראגי של התאומות השקטות, The Silent Twins, ג'ון וג'ניפר גיבונס, תאומות זהות שמוצאן מברבדוס שסבלו מהתעללות בבית ספרן בוויילס בשל צבע עורן, עד שהחלו לשתוק ולתקשר ביניהן בשפה לא ברורה שרק הן הבינו. במהרה הן הפכו למראה של אחת מול השנייה ולסופרות, אך בהמשך הסתבכו בעבירות פליליות, וב-1982 נשלחו לבית החולים הפסיכיאטרי ברודמור, שבו שהו שנים רבות. הסוף הטראגי הגיע כאשר, לפי ג'ון, השתיים האמינו שאחת מהן חייבת למות כדי שהשנייה תוכל להשתחרר מהשקט שכפו על עצמן כלפי הסביבה. ג'ניפר מתה ב-1993, בגיל 29, מדלקת חריפה בשריר הלב. ואפרופו העולם הסודי שהיה בין שתי האחיות גיבונס, השיר "My Little Empire" ממשיך את הקו הזה ממבט של ההשלכות והנפילה לדיכאון שעלולות להיווצר כתוצאה מהבידוד. גם השיר "I'm Not Working" מדבר מתוך גרונו ומוחו של ניקי וייר, שהתקשה להתאושש פסיכולוגית מהיעלמותו של חברו, נתון שבא לידי ביטוי בחוסר היכולת לעבוד. גם השיר "You're Tender and You're Tired" מחטט בפצעים ובעצבות של ניקי, כמו גם במצוקה ובאובדנות של ריצ'י ג'יימס אדוארדס. בשיר "Born a Girl" מודה ומתוודה ניקי שהוא היה מרגיש טוב יותר אם היה נולד כאישה, שהרי מדובר באמן שהיה מרבה להופיע על הבמה כשהוא מאופר בכבדות ולעיתים לבש בגדי נשים. ג'יימס דין ברדפילד הודה בהמשך שלא התחבר למילים והתקשה לבצע אותו. בשיר "Be Natural" וייר מזכיר לכל בעלי התחפושות בעולם שטבעי ונכון להיות מי שאתה, גם אם מי שאתה לא מחליק בגרון למישהו אחר. בשיר "Black Dog on My Shoulder" וייר חוזר לדיכאונות שלו, כאשר הכלב השחור על כתפו והיובש בפיו, כתוצאה משימוש נרחב בתרופות נוגדות דיכאון, מרמזים על מצבו הקשה. האלבום מתקרב לסיום עם "Nobody Loved You", שבו נזכר וייר בחברות עם ריצ'י ג'יימס אדוארדס. השיר מייצג את השחרור הרגשי והמוזיקלי, ואולי זהו חלק מתהליך הפרידה הנפשי שוייר כה זקוק לו על מנת לא לעמוד בצילו של חברו. השיר שנועל את האלבום, "S.Y.M.M.", הוא המרגש ביותר מבחינתי האישית. הייתי בן 14 כאשר קבוצת ליברפול העפילה לחצי גמר הגביע מול נוטינגהאם פורסט של המאמן בריאן קלאף. האצטדיון הנבחר היה אצטדיונה של קבוצת שפילד וונסדיי, "הילסבורו". ביום המשחק פתחה המשטרה שער יציאה בשל הלחץ שנוצר בחוץ, וכמות גדולה של אנשים נכנסה בבת אחת ליציע העמידה לאפינגס ליין, שהיה מגודר מקדימה. כתוצאה מהצפיפות שנוצרה החלו האוהדים שהיו ממוקמים מקדימה להימחץ לתוך הגדרות. השוטרים הגיבו באיטיות ובאדישות, והתוצאה המחרידה הייתה אסון שגבה בסופו של דבר את חייהם של 97 אוהדים. וייר ו- "Manic Street Preachers", שהופיעו שנה לפני האלבום באצטדיון אנפילד כחלק מהקונצרט לזכר הנספים, הושפעו מהסיפור וכתבו שיר שכולו ביקורת על התנהלות המשטרה בפרשה. אני מזכיר שמדובר בשנת 1998, שנה שבה הפרשה הגיעה לסוג של מבוי סתום, ואולי, רק אולי, גם השיר של וייר עזר מעט להניע את תחנות הצדק לכיוון הזיכוי המלא שקיבלו האוהדים והמועדון בהמשך. את שם האלבום "This Is My Truth Tell Me Yours" לקחו "המניקס" מנאום של הפוליטיקאי הוולשי ממפלגת הלייבור אנרין ביוואן. האלבום הפך למצליח ביותר של המניקס כשהוא כובש את המקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי, ובהמשך זוכה בפרס הבריט בקטגוריית "האלבום הבריטי הטוב ביותר". להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

המלצת המערכת... והפעם "War of Words" אלבום הבכורה של ההרכב "Fight", שיצא ב-14 בספטמבר 1993. מעניין אתכם לדעת איך היה יכול להישמע שילוב בין הזמר Rob Halford ללהקת "Pantera" ? בין הבי מטאל שורשי לגרוב מטאל עצבני? אז האלבום הזה הוא כנראה הדבר הכי קרוב לשילוב כזה שתשמעו, והוא טוב! לפני שבועיים סיקרנו לכם את אחד האלבומים הגדולים בהבי מטאל -"Painkiller" של "Judas Priest", וסיפרנו לכם שדווקא אחרי שחרור האלבום המופתי ההוא החלו להתגלע חיכוכים בין Rob Halford לחברי הלהקה, על רקע רצונו של הלפורד לעבוד על אלבום עם הרכב צדדי. יתר חברי הלהקה חשבו שהלפורד צריך להקדיש את כל כולו ללהקה, והלחץ הגובר עליו הביא אותו להודיע ללהקה בשנת 1992 כי הוא עוזב. אז העזיבה הזאת של Rob Halford את "הכמרים", היתה קשורה בין היתר בעובדה שהלפורד רצה להתנסות בתחומים קיצוניים של מטאל. להקת "Pantera" חיממה את "Judas Priest" במהלך סיבוב ההופעות של האלבום "Painkiller" והלפורד אהב מאוד את מה שהוא שמע, והחליט לייצר אלבום שהושפע מהסאונד והסגנון של "הרובוטריקים של מטאל" המכונים גם ה- Cowboys from Hell. בעת עזיבתו את "Judas Priest", הלפורד לקח עימו את המתופף Scott Travis, ובכך הוא כבר הבטיח את הדבל בס העצבני, את העוצמה והטכניקה ששמע אצל Vinnie Paul. הוא המשיך וגייס נגנים צעירים להרכב ההולך ומתהווה, את הבסיסט Jay Jay ואת שני הגיטריסטים המוכשרים, Brian Tilse ו- Russ Parrish אשר שנים מאוחר יותר ישנה את שמו ל- Satchel ויקים את ההרכב "Steel Panther". הלפורד כתב את כל 12 שירי האלבום, לרבות כל תפקידי הגיטרה, מה שמעיד על המחוייבות שלו לפרויקט ועל הרצון שלו לשינוי בסאונד ובסגנון. האלבום הזה בהחלט מציג לנו פן שונה של הלפורד, אשר בחלקים מסויימים פשוט קשה היה לנו להאמין שזה הקול שלו, ומבחינתנו כבר כאן הרווחנו ובגדול! האלבום הזה גרם לנו לגלות שהקול של הלפורד אפילו "אלוהי" יותר ממה שסברנו. שהוא הרבה יותר מגוון ועם מנעד קולי רחב משמעותית ממה שחשבנו. תקשיבו לדוגמא לשירה שלו ב- "Contortion" שהיתה גורמת ל- Phil Anselmo להתגאות, תאזינו לו ב- "Kill It" או ב- "Nailed to the Gun" ותבינו על מה אנחנו מדברים. גם מבחינת הסגנון המוזיקלי אנחנו מקבלים כאן אלבום הרבה יותר כבד, אגרסיבי ומחוספס, עם תיפוף מאסיבי ועצבני ועם עבודת גיטרות מוטרפת של שני הגיטריסטים, Parrish ו-Tilse, שלפרקים מצליחים לאמץ לעצמם את הסאונד הצווחני והשרקני של הגיטרה של Dimebag Darrell. ויש לנו כאן אפילו בלדה מדהימה "For All Eternity" שרק בשבילה כל הפרויקט הזה היה כדאי. טוב, הבנתם את הרעיון. עכשיו רוצו להאזין: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

האלבום הרביעי של "Linkin Park", אלבום אמצע הדרך "A Thousand Suns" שוחרר ב-14 בספטמבר 2010. אלבום שהתחיל את דרכו כאלבום קונספט מצא את עצמו בהמשך הדרך כאחד האלבומים האקלקטים והניסיוניים ביותר של הלהקה. קצת יותר משמונה חודשים לאחר יציאת האלבום השלישי של הלהקה "Minutes to Midnight" שיצא ב- 2007 והיווה שינוי מהותי בסגנון של הלהקה, התכנסו חברי לינקין פארק לעבוד על האלבום הבא. מחוזקים במפיק Rick Rubin, (אם שמתם לב החודש הוא מככב בסיקורים) חמושים בהרבה רעיונות ויצירתיות, במצב חופשי ללא מעצורים החליטו חברי הלהקה שהם שוב פעם רוצים לעשות משהו שונה. הם רוצים ליצור מהבטן, ללא מגבלות וללא היצמדות לסגנון כזה או אחר. הם החליטו ביניהם שאם משהו לא נראה להם, הם לא ינסו לעבוד עליו ולנסות לשנות ולשפר אותו עד שיצא טוב אלא הם פשוט יזרקו אותו ויעברו הלאה. מי שלקח את המושכות יחד עם רובין היה Mike Shinoda והוא החליט בצעד אמיץ ליצור אלבום קונספט, אלבום שיש בו נרטיב אחד שמוביל אותו מהתחלה עד הסוף. תחילה הנרטיב דיבר על הנושא מלחמה גרעינית כקונספט. מה מוביל למלחמה כזו, מה ההשלכות שלה ומה ההשפעות שלה על עתיד האנושות. פרץ יצירתיות מכל חברי הלהקה הביא חומרים רבים ומגוונים לשולחן. השירים הראשונים באמת נצמדו לנרטיב אך עם הזמן הרגישו החברים שקורה בדיוק ההפך ממה שהם רצו שיקרה והנרטיב כופה עליהם את היצירה. מספר חודשים לתוך ההקלטות הם מוצאים את עצמם נלחמים לשמור על הנרטיב ומשנים את הדברים רק כדי שיתאימו לנושא. בשלב מסויים מייק ו- Chester Bennington החליטו שהגיעו מים עד נפש ובהחלטה משותפת עם שאר חברי הלהקה הם שברו את ההגדרות ומחקו את הסימונים על הכביש. באלבום הזה יש הרבה מאוד מהכל, אבל בניגוד לאלבום הקודם אין פה ליטוש של פסי העץ. השבבים בולטים, שורטים ופוצעים, לא החליקו אותם וגם לא מרחו עליהם לכה. הם נערמו אחד על השני וחוברו בדבק מגע, בחבלים ובמסמרים ונעטפו בחומר מבודד. הדבק בא לידי ביטוי בקטעי קישור מאולצים, רובם הקלטות של אנשים בולטים בהסטוריה האמריקאית, שמאלצים את הקשר בין פסי העץ ויוצרים מקבץ קשה, מחוספס אך מלוכד. אנחנו מאוד אוהבים את האלבום הזה, למרות שנדיר שתצליחו לזהות בו ריף של גיטרה" צליל של סנייר או אפילו ליין גיטרת בס. האלקטרוניקה פה שולטת אבל היא מבוצעת בחספוס תעשייתי שמזכיר לעיתים את "Nine Inch Nails". יש באלבום הזה משהו שלוקח אותך למסע מטורף בין מחאות חברתיות, תשוקה לאהבה, חמלה וארמגדון שמאיים להחריב את עולמנו. מהאלבום יצאו הסינגלים "The Catalyst", "Waiting for the End", "Burning The Skies" ו- "Iridescent" והוא כמובן טס היישר למקום הראשון בבילבורד 200. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

האלבום "August and Everything After", שיצא ב-14 בספטמבר 1993, הוא אלבום הבכורה של להקת "Counting Crows" שסימן את כניסת הלהקה למיינסטרים המוזיקלי, והצלחתו הייתה לא פחות ממדהימה. אתם בטח כבר מזמזמים את "מר ג'ונס ואני"... ההרכב החל כשיתוף פעולה בין הסולן Adam Duritz והגיטריסט David Bryson בתחילת שנות ה-90. שני המוזיקאים, שפעלו באזור ברקלי וסן פרנסיסקו, הופיעו בתחילה כצמד אקוסטי, תוך התמקדות בשירי רוק בהשפעת פולק. המוזיקה שלהם הייתה אינטרוספקטיבית ועשירה מבחינה לירית, ושיקפה את המאבקים האישיים של דוריץ עם זהות ושייכות, נושאים שיהפכו למרכזיים ביצירה המאוחרת של הלהקה. דוריץ, היה במספר הרכבים לפני שהקים את "Counting Crows". באחד הפרויקטים המוקדמים שלו, "The Himalayas", הוא כתב גרסאות מוקדמות של מה שיהפכו לשירי הלהקה הבולטים, כולל "Round Here". בינתיים, ברייסון עבד כמפיק וטכנאי בסצנת המוזיקה של סן פרנסיסקו. כשהשניים החלו לשתף פעולה בשנת 1991, הם פיתחו כימיה שתהווה את הבסיס ל-"Counting Crows". (Photo: Dave Tonge) ההופעות המוקדמות שלהם כדואו ברחבי המפרץ משכו תשומת לב של מוזיקאים אחרים, והובילו לגיוסם של הקלידן Charlie Gillingham, הבסיסט Matt Malley והמתופף Steve Bowman, מה שגיבש את ההרכב ללהקה מלאה. בזכות ההופעות והדמואים שלהם שרצו ברחבי המפרץ, זכתה הלהקה במהירות די מפתיעה בפופולריות ובסיס מעריצים שהלך והתרחב. השמועות תיפסו גבוה ותפסו את תשומת הלב של החברות הגדולות, עד לרמה כזו שהחלה מלחמה בין החברות על הפקת האלבום הראשון של הלהקה. "גפן רקורדס" החתימה אותם בסופו של דבר, והם נכנסו לאולפן כדי להקליט את "August and Everything After" עם T Bone Burnett כמפיק. להקת "Counting Crows" עשתה את הופעת הבכורה הלאומית שלה בשנת 1993, כשהם מילאו את מקומו של Van Morrison בטקס היכל התהילה של הרוקנרול. הופעה זו עזרה ללהקה להשיג חשיפה עוד יותר גדולה לפני יציאת האלבום, מה שהזניק אותם לתהילה מאוחר יותר באותה שנה. הסאונד שלהם היה יוצא דופן ובלט על רקע סצנת הגראנג' הדומיננטית של אותה תקופה, הוא שאב השראה משנות ה-60 וה-70, עם השוואות לעתים קרובות לאותו Van Morrison. השילוב הזה של סגנונות עזר לאלבום להתבלט, ויצר הייפ כבד לקראת יציאתו. הסינגל המוביל של האלבום, "Mr Jones", הזניק את הלהקה לתהילה באופן כמעט מידי. הלחן המדבק שלו ומילות הווידוי של דוריץ על תהילה וחוסר ביטחון תפסו את המאזינים, והוא הושמע באופן בלתי פוסק בתחנות הרדיו, גם בארצנו הקטנטונת, לא יכולת להעביר שעה מבלי לשמוע את השיר בוקע מהרדיו או הטלוויזיה. השיר הגיע למקום ה-5 במצעד הסינגלים של בילבורד ובמקום השני במצעד הרוק של בילבורד. שירים כמו "Round Here" ו-"Rain King" חיזקו עוד יותר את המשיכה של הלהקה, והפגינו את העומק הלירי של דוריץ ואת היכולת ליצור שירים עםן אווירה מלנכוליות ומלאת תקווה כאחד. האלבום גם הצליח מסחרית באופן משמעותי, הוא מכר למעלה משבעה מיליון עותקים ברחבי העולם, הגיע למעמד רב פלטינה במספר מדינות כולל בארה"ב, שם הגיע לשיא במקום ה-4 במצעד ה- Billboard 200 וזכה לשבחי המבקרים על האותנטיות והתהודה הרגשית שלו. רצועות כמו "Anna Begins", "Omaha" ו-"Salivan Street" משקפות את נושאי הליבה של האלבום של גילוי עצמי, רצונות לא ממומשים, והמציאות הקשה של התבגרות. המגע של המפיק T Bone Burnett העניק לאלבום תחושה גולמית ואנלוגית, שאיזנה את הרגעים הקודרים יותר של הלהקה עם סאונד עשיר ומלודי. עטיפת האלבום מורכבת מ​​מילים בכתב יד לשיר שנושא את שם האלבום, אך לא הוכנס לגרסתו הסופית של האלבום, רק למעלה מעשור לאחר מכן הוא הושמע באחת מהופעות הלהקה והוא שוחרר ב-24 בינואר 2019. המסע של "Counting Crows" מצמד אקוסטי קטן להצלחה בינלאומית הוא עדות לשילוב הייחודי של כתיבת שירים מופנמת ומוזיקליות עשירה, מה שהופך אותם לאחת הלהקות הזכורות ביותר של שנות התשעים. מגזין ה-Rolling Stone הכניס את האלבום למקום ה-67 ברשימת "100 האלבומים הטובים ביותר של שנות ה-90". להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-14 בספטמבר 1993 יצא פסקול הסרט "Judgment Night". פסקול הסרט "Judgment Night" עומד כאחד מהיציאות החדשניות והמתריסות במוזיקה של תחילת שנות ה-90. הוא היה תוצאה של מיזוג פורץ דרך בין ז'אנרי הרוק והמטאל עם עולם הראפ וההיפ הופ. הפרויקט התחיל ברעיון הפשוט של זיווג בין אמני ראפ והיפ הופ ללהקות רוק ומטאל. מפיקי הפסקול של הסרט ביקשו ליצור משהו חדש ורענן לחלוטין, ללכוד את האנרגיה והעוצמה של שני הז'אנרים, תוך שימוש ברוח המרדנית ובתרבויות המנוגדות שלהם. שיתוף פעולה חוצה הז'אנרים נוצר בעיקר בהשראת ההצלחה של שיתוף הפעולה משנת 1986 בין "Run-D.M.C." ו- "Aerosmith", בשיר "Walk This Way", אבל עם כיוון כבד וניסיוני יותר. שיתופי הפעולה באלבום הזה היו פרי חזונו של מפיק הפסקול Happy Walters, שראה לנגד עיניו אלבום שירכז את השמות הגדולים ביותר ברוק ובהיפ הופ כדי ליצור משהו נפיץ וקטלני. וולטרס פנה למגוון רחב של אמנים, כמה מהטובים ביותר בשני הז'אנרים, רבים מהם מעולם לא עבדו יחד לפני כן, אך היו להוטים לקחת חלק בניסוי המוזיקלי חסר התקדים הזה. ההתלהבות משני הצדדים הייתה מורגשת, ומה שהתחיל כקונספט מסוכן הפך לשילוב יצירתי ואגרסיבי של סגנונות. שיתופי הפעולה בפסקול הזה מעניינים ביותר והם כוללים בין היתר את "Slayer" ו-ICE-T, את "Pearl Jam" עם "Cypress Hill", את "Faith No More" ו-"Boo-Yaa T.R.I.B.E.", את "Living Colour" יחד עם ו-"Run-DMC", את "Therapy?" יחד עם "Fatal", את "Sonic Youth" עם "Cypress Hill", את ".Dinosaur Jr" יחד עםDel the Funky Homosapien, את "Biohazard" עם "Onyx", את "Mudhoney" ו- Sir Mix-A-Lot ועוד. מה שיפה בשיתופי הפעולה האלה, זה שהאמנים לא נפלו לנוסחא של "Run-D.M.C" ו- "Aerosmith", ובמקום לבצע שירים קיימים, הם יצרו שירים חדשים שחולקים נושאים של חוסר צדק ואלימות, אשר התאימו לנושא הסרט. כמובן ששיתופי הפעולה מרגישים טבעיים יותר עם אומנים שיש להם כבר נטייה מורגשת לשני הז'אנרים, כמו "House of Pain" ו- ICE-T, "Faith No More" ו- "Living Colour", אבל אלו לא המקרים היחידים שבהם האלבום הזה זורח ובועט. האלבום יוצא לדרך עם השיר "Just Another Victim" של "Helmet" ו-"House of Pain's", רצועה שנותנת את הטון לעוצמתו הבלתי מתפשרת של הפסקול. ריפי גיטרה המנסרים והסוחפים של "Helmet" השתלבו בצורה מושלמת עם הזרימה המחוספסת של "House of Pain", המשלבת רוק וראפ עם המנון אגרסיבי שנותן בראש. השילוב הייחודי בשיר הזה משקף את ההצלחה היצירתית הכוללת של הפסקול - כזו שבה שני ז'אנרים שונים לכאורה מוצאים מכנה משותף. אנחנו בטוחים שלפרקים הסאונד והסגנון יזכירו לכם את מה ש- "Korn" יעשו כמה שנים אחר כך. שיתוף פעולה בולט נוסף הוא של "Teenage Fanclub" ו- "De La Soul's" ב- "Fallin'". הגיטרות העדינות והמלודיות של "Teenage Fanclub" יוצרות רקע מהורהר ומנומנם לחרוזים הנינוחים ולשירת הראפ של "De La Soul". הרצועה הזו מציגה את הגיוון של הפסקול, שבו לא כל השירים נופלים לנוסחא האגרסיבית. במקום זאת, יש באלבום הזה רגעים של תהודה רגשית, עם ליריקה מהורהרת ומוזיקליות עדינה. שיר הנושא "Judgment Night" הנפיץ של "Biohazard" ו- "Onyx" מדגיש את המהות של העוצמה המתפרצת של שיתופי הפעולה בפסקול הזה. המיזוג האגרסיבי של סאונד ההארדקור פאנק של "Biohazard" עם סגנון הראפ "אין יור פייס" של "Onyx" הוא חגיגה כאוטית ומלאת אדרנלין שממחישה את האנרגיה הגולמית שהפרויקט הזה ביקש לגלם. רצועה אכזרית נוספת היא "Disorder" של ICE-T ו-"Slayer". היא דוחפת את הגבולות של הפסקול הזה עוד יותר, ומשלבת את המהירות והתוקפנות של הת'ראש מטאל עם הראפ העוצמתי של ICE-T, מה שמוביל לאחד הרגעים הכבדים של האלבום. השילוב של "Cypress Hill" ו-"Sonic Youth" שמבצעים את "I Love You Mary Jane", הוא עוד קטע שקט יחסית, שילוב מושלם של הנויז הניסיוני של "Sonic Youth" עם הזרימה הנינוחה של "Cypress Hill". שיתוף הפעולה הזה מראה את עומק הניסוי המוזיקלי שמביא הפסקול הזה. הוא ממזג אווירה של סטון רוק עם אוונגרד וראפ, ויוצר נוף סאונד מעורפל ופסיכדלי שבולט בתמהיל הכבד והעוצמתי של האלבום. מעניין שרבים משיתופי הפעולה בפסקול הזה נעשו יחד בסטודיו, מה שאיפשר יצירה אורגנית ומיזוג אמיתי של האומנים והסגנונות. הגישה היצירתית הזו הבטיחה שהשירים לא היו רק גימיק של מאשאפ'ים חלולים אלא שיתופי פעולה אמיתיים שדחפו את הגבולות של מה שגם רוק וגם ראפ יכולים להשיג ביחד. פס הקול של "Judgment Night" היה סוג של קול קורא לתנועת הנו-מטאל שתתפוצץ בהמשך העשור. הוא ללא ספק השפיע על אמנים כמו "Limp Bizkit" ו-"Korn" והדגיש את הפוטנציאל האדיר של מיזוג ז'אנרים מוזיקליים מנוגדים, לכאורה. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-14 בספטמבר 2004 הוציאה "Megadeth" את אלבום האולפן העשירי שלה "The System Has Failed". רק אתמול חגגנו לו יומהולדת, והיום אחד מאלבומיו - "The System Has Failed" שיצא בשנת 2004 חוגג גם הוא יומהולדת. לא, זו לא הייתה טעות קולמוס, האלבום אומנם נושא את שמה של להקת "Megadeth" אבל ניתן לומר שזהו למעשה אלבום סולו של Dave Mustaine. מעבר לעובדה שדייב כתב והלחין את כל שירי האלבום ללא יוצא מן הכלל, זה האלבום היחידי של "Megadeth" בו Mustaine משתתף כחבר הלהקה היחידי, כאשר כל יתר הנגנים הינם נגני סשן שאינם חברים רשמיים בלהקה. אמנם Chris Poland מנגן כאן בגיטרה מובילה, אולם הוא עושה זאת כנגן שכיר ולא כחבר בלהקה. זה אלבום החזרה של Mustaine לאחר פציעת היד שלו משנת 2002, עליה סיפרנו לכם אתמול במסגרת הפוסט לכבוד יום הולדתו. כזכור, בשנת 2002 חווה Mustaine פציעה מאוד מוזרה כשנרדם בתנוחה חריגה על היד שלו באופן שכמעט וגרם לו לנמק. בהודעה ששחרר דייב בראשית שנת 2002 הוא הודיע כי הוא מפרק את "Megadeth" נוכח פציעת יד שאינה מאפשרת לו לנגן. דייב ציין שרופאים סבורים שייקח לו שנה להחלים מהפציעה וגם אז לא ברור האם הוא יוכל להמשיך לנגן. בסופו של דבר Mustaine החלים מהר מהמצופה ואף חזר לכושר נגינה משביע רצון. מיד לאחר שדייב חזר לכושר נגינה הוא החל לכתוב את החומר לאלבום חדש אותו התכוון להוציא כאלבום סולו. ואולם, מחויבות חוזית לחברת התקליטים אילצה אותו להוציא את האלבום תחת הכותרת "Megadeth" וזו הסיבה היחידה שהאלבום הזה לא יצא כאלבום סולו שלו. דייב פנה לחברו ללהקה ואחד ממקימיה - הבסיסט David Ellefson בכדי שינגן באלבום, אך אלפסון סירב בשל מחלוקות כספיות. אלפסון יחזור ללהקה רק שני אלבומים מאוחר יותר, בשנת 2010. במובן מסויים האלבום הזה של Mustaine מהווה ניסיון שלו "לחזור למקורות", אחרי מספר אלבומים מעט יותר ממסוחרים ששחררה מגאדת' בשנות ה- 90, והוא גם כנראה האלבום הכי ת'ראשי של מגאדת' מאז "Rust In Peace". מהאלבום שוחררו שלושה סינגלים: "Die Dead Enough" שנכתב עבור פסקול הסרט "Tomb Raider II", אך בסופו של דבר לא נכנס לשם בשל בעיות תקציב, "Of Mice and Men" בו Mustaine מספר על תקופת ההתבגרות, השאיפות הגדולות שלו ועל הסילוק שלו ממטאליקה כשהיה בן 25 ו- "The Scorpion" בו Mustaine אפילו מנגן את הסולו הראשון שלו אחרי החלמת מהפציעה. האלבום כולל שני קטעים אינסטרומנטאליים: "Shadow of Deth" בו יש ציטוט מפרק כ"ג בספר תהילים ו- "I Know Jack" הקצר שכולל ציטוט מתגובתו של סנטור Lloyd Bentsen לסנטור Dan Quayle במהלך עימות במערכת הבחירות משנת 1988. ויש כאן גם את "Back in the Day" שכולל כמה ריפים שהזכירו לנו את "Iron Maiden" ומתייחס לימים של תחילת סצינת המטאל בלוס אנג'לס (ראו בקליפ קטעי וידאו מהתקופה), "Blackmail The Universe" שמתחיל עם כותרות החדשות שמבשרות על הפלת מטוס הנשיא "Air Force One", לכאורה, במזרח התיכון, "Something That I'm Not" שאף הוא מתייחס לתחושות של דייב בעקבות סילוקו ממטאליקה, תחושות איתן הוא עדיין מתמודד גם במועד כתיבת השיר ו- "Tears in a Vial" אותו Mustaine כתב זמן קצר לאחר שפירק את הלהקה בשנת 2002 ועל המחשבות שלו להחליף "הצלחה" ב"אושר". גם עטיפת האלבום משדרת "חזרה למקורות" שכן היא מזכירה בסגנונה את עטיפות האלבומים הראשונים של הלהקה, במיוחד "Rust In Peace", אשר גם בו הופיעו על העטיפה תמונות של מנהיגי עולם, כאשר במקרה זה מדובר בבכירי הממשל בארה"ב, הנשיא ג'ורג' בוש, הנשיא קלינטון ואשתו הילרי, דונלד רמספלד, ג'ון אשקרופט וסגן הנשיא דיק צ'ייני. מאסטיין ציין שהעבודה על האלבום היתה "משחררת", הוא הרגיש חופשי יותר בתהליך היצירה וההקלטה ועם הרבה יותר שליטה על התוצאה הסופית, משהו שלטענתו לא קרה מאז שני האלבומים הראשונים של הלהקה. והתוצאה היתה בהתאם. האלבום זכה על-פי רוב לביקורות חיוביות ונכנס הישר למקום ה- 18 ברשימת הבילבורד 200. לאחר שחרורו בנה Mustaine הרכב חדש ללהקה ויצא לסיבוב הופעות לקידום האלבום. במהלך סיבוב ההופעות הוקלט גם אלבום ההופעה הכפול והמצליח "That One Night: Live in Buenos Aires", ששוחרר בשנת 2007 גם כ- DVD להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-13 בספטמבר 1984 הוציאה להקת "Kiss" את "Animalize", אלבום האולפן ה-12 שלה. שנה בלבד אחרי "Lick It Up", האלבום שבו "Kiss" חשפה לעולם את הפנים שמאחורי האיפור וחזרה למסלול, הגיע "Animalize" כדי להוכיח שהקאמבק לא היה רגע חולף. זהו אלבום קצר, מהיר, נוצץ ואגרסיבי יותר, שמכניס את הלהקה עמוק אל תוך הצליל של אמצע שנות השמונים, אבל גם מתעד הרכב שנמצא שוב בתנועה מתמדת. הדרך אליו התחילה בעוד שינוי בהרכב. אחרי המתחים שליוו את התקופה סביב "Lick It Up", הגיטריסט Vinnie Vincent עזב, ובאפריל 1984 נכנס במקומו Mark St. John. סיינט ג'ון היה גיטריסט טכני ומהיר במיוחד, בדיוק מה שסצנת המטאל של אותה תקופה דרשה, ו-"Animalize" הפך לאלבום האולפן היחיד של "Kiss" שבו הוא מופיע כחבר רשמי. את ההפקה הוביל Paul Stanley, כש-Gene Simmons קיבל קרדיט כמפיק שותף ו-Michael James Jackson טיפל בהפקת התופים. ההקלטות נערכו באולפני "Right Track" בניו יורק בין מאי ליולי 1984. אבל מאחורי הקרדיטים הסתתרה חלוקת עבודה הרבה פחות מאוזנת. סימונס הפנה באותה תקופה חלק גדול מהזמן והאנרגיה שלו לקריירת המשחק ולסרט "Runaway", וסטנלי נשאר בפועל להחזיק את העבודה היומיומית על האלבום. סטנלי תיאר זאת מאוחר יותר בצורה חדה: "הרגשתי נטוש כשהגיע הזמן לעשות את Animalize". לדבריו, סימונס הודיע לו בלי התראה או דיון מוקדם שהוא לא יהיה בסביבה לעבודה על האלבום, נכנס לאולפן והקליט במהירות כמה דמואים ואז יצא לצילומי הסרט. בפועל, סטנלי הפך באותה תקופה למנהיג הלא רשמי של "Kiss", ונשא באחריות העיקרית לניהול תהליך הכתיבה, ההפקה והכיוון המוזיקלי. לכן "Animalize" הוא במידה רבה האלבום שבו סטנלי מחזיק כמעט לבדו את ההגה של הלהקה. גם בתוך האולפן ההרכב היה פחות קבוע ממה שמרמזת התמונה שעל העטיפה האחורית. Jean Beauvoir ניגן בס בכמה מהקטעים, Bruce Kulick התארח בגיטרה עוד לפני שהפך לחבר רשמי בלהקה, Mitch Weissman הוסיף גיטרות ו-Desmond Child חזר לשיתוף פעולה בכתיבה. התוצאה היא אלבום ששייך ל-"Kiss", אבל נבנה בעזרת לא מעט ידיים נוספות. מבחינה מוזיקלית "Animalize" לוחץ על דוושת הגז. אם "Creatures of the Night" היה כבד ומאיים ו-"Lick It Up" החזיר את הביטחון, כאן הלהקה נשמעת כאילו היא מנסה לעמוד בקצב של דור חדש של גיטריסטים ולהקות מטאל. התופים של Eric Carr גדולים וחזקים, הסולואים של סיינט ג'ון רצים במהירות מסחררת, וההפקה של סטנלי שומרת את השירים קצרים וישירים. השיר "I've Had Enough (Into the Fire)" פותח את האלבום בלי הקדמות. סטנלי שר גבוה וכמעט על הקצה, הקצב דוהר והגיטרה של סיינט ג'ון שולחת מיד מסר ברור: "Kiss" של 1984 לא מתכוונת להישמע כמו הלהקה של 1977. זהו אחד מקטעי הפתיחה האגרסיביים ביותר שלה בתקופה הזאת, ושיתוף הפעולה עם Desmond Child מעניק לפזמון בדיוק את "הקרס" המלודי שצריך כדי לאזן את המהירות. השיר "Heaven's on Fire" הוא הרגע שבו כל המרכיבים מתחברים ללהיט מושלם. הריף פשוט, הפזמון נדבק מהרגע הראשון וההפקה משאירה מספיק מקום לקול של סטנלי להוביל את השיר. הוא הגיע למקום ה-49 במצעד הסינגלים האמריקאי ולמקום ה-11 במצעד הרוק, והפך במהירות לשיר המזוהה ביותר עם האלבום ולאחד מהשירים הבודדים מתקופת הלהקה ללא האיפור שנשארו קבועים ברפרטואר שלה. השיר "Burn Bitch Burn" מחזיר את המיקרופון לסימונס ואת "Kiss" לצד המלוכלך והפרובוקטיבי שלה. יש כאן ריף כבד ואיטי יותר, שירה נמוכה ואווירה מאיימת, אבל גם טקסט שהתיישן הרבה פחות טוב מהמוזיקה. זהו סימונס ללא פילטרים, לטוב ולרע, ובתוך אלבום מהיר כל כך הקצב הכבד שלו דווקא מעניק שינוי נחוץ. השיר "Get All You Can Take" הוא אחד הקטעים הפחות מדוברים באלבום, וחבל. סטנלי כתב אותו עם Mitch Weissman ומי שמנגן בו בס הוא Jean Beauvoir. הפזמון הגדול שלו יושב בדיוק בין הארד רוק אמריקאי לבין הגלאם מטאל שהלך והשתלט על התקופה. זה לא שיר שמנסה להמציא משהו מחדש, אבל הוא מציג את הלהקה במצב התקפי, בטוח ומדויק. השיר "Lonely Is the Hunter" הוא אחד הרגעים האפלים יותר של סימונס באלבום. הקצב פחות דוהר, הבס והריף עובדים יחד בצורה כבדה יותר, ומעליהם מגיע סולו של Bruce Kulick. בדיעבד קשה שלא לשמוע כאן סוג של הקדמה לעתיד, שכן קוליק עדיין לא היה חבר ב-"Kiss", אבל בתוך חודשים ספורים הוא יהפוך לאחד האנשים היציבים ביותר בהרכב המשתנה שלה. השיר "Under the Gun" שנכתב בידי סטנלי, Eric Carr ו-Desmond Child הוא אולי הרגע הכבד והמהיר ביותר באלבום. קאר דוחף את הקצב קדימה ללא הפסקה, הגיטרות כמעט מתחרות זו בזו, והפזמון נזרק החוצה כמו קריאת קרב. אם מחפשים את החיבור של "Kiss" לבי מטאל של אמצע שנות השמונים, זה אחד המקומות הברורים ביותר למצוא אותו. השיר "Thrills in the Night" מוריד מעט את המהירות ומעלה את המלודיה. סטנלי כתב אותו עם Jean Beauvoir, והאווירה הלילית והדרמטית שלו מעניקה לאלבום עומק שחסר בכמה מהקטעים האחרים. הוא נבחר לסינגל השני, וגם אם לא שיחזר את ההצלחה של "Heaven's on Fire", הוא נשאר אחד השירים הבשלים והשלמים ביותר באלבום. השיר "While the City Sleeps" מחזיר את סימונס למרכז עם גרוב כבד יותר ותחושה מעט אפלה. הוא כתב אותו עם Mitch Weissman, והחוזקה שלו נמצאת פחות בפזמון ענק ויותר באווירה. בתוך אלבום שמכוון שוב ושוב למהירות ולשיאים, זהו קטע שמעדיף לזחול וללחוץ. השיר "Murder in High-Heels" סוגר את האלבום עם כל מה שסימונס אהב באותה תקופה: ריף מלוכלך, טקסט מלא רמיזות וקצב שמחבר בין הארד רוק לגלאם. Bruce Kulick מופיע גם כאן בגיטרה, עוד רמז לאדם שייכנס מיד לאחר מכן לתמונה באופן קבוע. זה לא הסיום החזק ביותר בקריירה של הלהקה, אבל הוא מתאים מאוד לעולם הנהנתני והצבעוני של "Animalize". גם העטיפה הפכה לאחד הסמלים המזוהים עם התקופה. במקום תמונת להקה בחזית, "Animalize" מציג ערבוב של דוגמאות פרווה של זברה, נמר וחיות נוספות, עם לוגו הלהקה והשם באדום. היא כמעט לא מספרת דבר על חברי ההרכב, אבל אומרת הכול על האינסטינקט, הצבע והראוותנות שהאלבום ביקש לשדר. מבחינה מסחרית, ההימור הצליח. "Animalize" הגיע למקום ה-19 במצעד האלבומים האמריקאי ולמקום ה-11 בבריטניה. בדצמבר 1984 הוא כבר קיבל מעמד זהב בארה"ב, וב-1990 הוסמך רשמית לפלטינה. ההצלחה של האלבום, ובעיקר של "Heaven's on Fire", הוכיחה שהתקופה ללא האיפור לא הייתה רק ניסיון הישרדות, אלא פרק מסחרי אמיתי בקריירה של "Kiss". אבל דווקא האיש שאמור היה להיות הפנים החדשות של הגיטרה לא הצליח ליהנות מההצלחה לאורך זמן. במהלך ההכנות וסיבוב ההופעות החל Mark St. John לסבול מבעיה רפואית שפגעה בידיו והקשתה עליו לנגן. הוא הצליח להשתתף רק במספר מצומצם של הופעות, בזמן ש-Bruce Kulick נכנס בהדרגה כמחליף ובדצמבר 1984 הפך לחבר רשמי. ההופעה מדטרויט מאותה תקופה תועדה מאוחר יותר בווידאו "Kiss: Animalize Live Uncensored" והפכה למסמך מצוין של ההרכב החדש בפעולה. האלבום "Animalize" אינו האלבום המאוזן ביותר של "Kiss" וגם לא הכבד ביותר שלה. הצד של סטנלי מרגיש ממוקד וחזק יותר, בעוד שחלק מהחומרים של סימונס פחות אחידים. אבל דווקא חוסר האחידות הזה מספר היטב את הסיפור של הלהקה באותה נקודת זמן: להקה ותיקה שנאלצה להמציא את עצמה מחדש, אימצה את חוקי המשחק של 1984 והצליחה שוב להישמע רעבה. כשהוא פוגע, ובעיקר בשלישייה "I've Had Enough (Into the Fire)", "Heaven's on Fire" ו-"Under the Gun", הוא מזכיר עד כמה "Kiss" ידעה להפוך שינוי וכאוס לדלק. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-13 בספטמבר 1972 יצא בארה"ב "Close to the Edge", אלבום האולפן החמישי של להקת "Yes", חמישה ימים לאחר שיצא בבריטניה. זהו האלבום שבו כל מה ש-"Yes" בנתה עד אותו רגע התחבר ליצירה אחת כמעט מושלמת, שבה וירטואוזיות, מלודיה, מורכבות, רוחניות והרפתקנות נשמעות כאילו מעולם לא הייתה ביניהן סתירה. עבור רבים זהו לא רק אחד משיאי הלהקה, אלא אחת מנקודות השיא של הרוק המתקדם כולו. שנה קודם לכן כבר היה ברור שמשהו מיוחד מאוד קורה אצל "יס". "The Yes Album" הציל למעשה את הקריירה של הלהקה, ואילו "Fragile" הציג את ההרכב הקלאסי עם Jon Anderson, Chris Squire, Steve Howe, Rick Wakeman ו-Bill Bruford, והפך את "Yes" לאחת הלהקות החשובות ביותר ברוק המתקדם. לאחר סיבוב ההופעות של "Fragile", החמישה הגיעו לאולפני "Advision" בלונדון עם ביטחון עצום ועם תחושה שהם כבר לא חייבים להוכיח שמוזיקה מורכבת יכולה לעבוד מול קהל. עכשיו הם רצו לבדוק עד כמה רחוק אפשר לקחת אותה. ההקלטות, יחד עם המפיק והטכנאי Eddy Offord, הפכו למבצע כמעט הנדסי. הלהקה לא הסתפקה בהקלטת קטעים מתחילתם ועד סופם. חלקים הוקלטו בנפרד, סרטי הקלטה נחתכו וחוברו פיזית, לופים נבנו ביד ורעיונות עברו אינספור שינויים עד שנכנסו למקום הנכון. זו הייתה תקופה שבה לא היה מחשב שיכול לתקן חיבור בלחיצת עכבר. אם רצית להעביר קטע למקום אחר, היית צריך לחתוך את סרט ההקלטה ולקוות שלא הרסת יצירה שעליה עבדת במשך ימים. התהליך הזה גם גבה מחיר. ברופורד הרגיש שבסיומו כבר נתן ללהקה את כל מה שהיה מסוגל לתת. עוד לפני יציאת האלבום הוא הודיע על עזיבתו לטובת "King Crimson". בדיעבד, קשה לחשוב על אלבום מתאים יותר לפרידה. ברופורד עזב בדיוק ברגע שבו ההרכב הזה הגיע לשיאו. האלבום נפתח עם "Close to the Edge". זו לא רק יצירה ארוכה, אלא עולם שלם שנדחס לכמעט 19 דקות ולארבעה חלקים. צלילי מים, ציפורים וטבע מתקרבים בהדרגה עד שהם נבלעים בתוך סערה מוזיקלית. הגיטרה של האו נזרקת קדימה, התופים של ברופורד מסרבים להתיישר למסלול פשוט, הבס של סקווייר כמעט מתפקד כגיטרה נוספת, ווייקמן ממלא כל חלל באורגן, מלוטרון ומוג. במקום מבוא שמכין את המאזין, "Yes" פשוט זורקת אותו אל המים העמוקים. אנדרסון והאו החלו לפתח את היצירה כבר לקראת סוף סיבוב ההופעות של "Fragile". אנדרסון הושפע באותה תקופה עמוקות מ-"Siddhartha" של Hermann Hesse, והמסע הרוחני של הספר חלחל אל המילים. לכן גם קשה לחפש כאן סיפור רגיל. המילים פועלות יותר כמו רצף של תמונות, רעיונות ומצבי תודעה, בעוד שהמוזיקה עוברת בין כאוס, שלווה, התעלות וחזרה אל נקודת ההתחלה. נקודת השיא מגיעה בחלק "I Get Up I Get Down". אחרי המתקפה האינסטרומנטלית, הכול כמעט נעצר. ההרמוניות הקוליות מרחפות, והאורגן הכנסייתי הענק של ווייקמן הופך את האולפן לקתדרלה. את האורגן הוא הקליט בנפרד בכנסיית "St Giles-without-Cripplegate" בלונדון, ולאחר מכן היה צורך לשלב את ההקלטה בתוך המאסטר. כשהמוג של ווייקמן פורץ מתוך השקט ומחזיר את היצירה אל "Seasons of Man", התחושה היא של יציאה מחושך אל אור. אחרי מסע כזה, כמעט בלתי אפשרי לפתוח את הצד השני של התקליט מבלי להישמע קטן יותר. ואז מגיעה "And You and I" ומוכיחה של-"Yes" הייתה באותה תקופה יותר מדרך אחת להגיע לפסגה. היצירה התחילה כרעיון פשוט הרבה יותר, כמעט שיר פולק אקוסטי, אבל בהדרגה גדלה לארבעה חלקים וליצירה סימפונית בת יותר מעשר דקות. הפתיחה עם גיטרת 12 המיתרים של האו היא מהיפות שהוקלטו ברוק המתקדם. אפילו ההרמוניות הראשונות שהוא מנגן היו במקור אילתור לפני הטייק, אבל אופורד אהב את הרגע והשאיר אותו בהקלטה. מכאן הקטע הולך ונפתח, והקלידים של ווייקמן מרימים את המלודיה הפשוטה לכיוון כמעט תזמורתי. דווקא כאן מתברר עד כמה האלבום הזה גדול לא בגלל המורכבות שלו, אלא בגלל מה שהלהקה עושה איתה. "And You and I" לא מנסה להרשים אותנו במספר שינויי המקצב. היא פשוט מרגשת. הגיטרות האקוסטיות והחשמליות נעות זו לצד זו, הבס והתופים יודעים מתי להיעלם ומתי להחזיר את היצירה לקרקע, והקול של אנדרסון נשמע כאילו הוא מטפס בכל פעם עוד קצת מעל הלהקה. זה אחד מאותם רגעים שבהם היכולת הטכנית העצומה של "Yes" מפסיקה להיות הנושא, ונשארת רק המוזיקה. האלבום נחתם עם "Siberian Khatru", הקטע הקצר באלבום, אם אפשר לקרוא ליצירה של כמעט תשע דקות "קצרה". אחרי שתי היצירות הגדולות שלפניה, כאן "Yes" נשמעת ישירה יותר, כבדה יותר ובעיקר קצבית יותר. ריף הגיטרה המשונן מניע את הקטע קדימה, ברופורד וסקווייר הופכים את המקצב למגרש משחקים, ווייקמן מוסיף מלוטרון וסולו צ'מבלו שמכניס צבע כמעט בארוקי אל תוך הרוק המתקדם. גם Roger Dean הגיע כאן לנקודת מפנה בעבודה שלו עם הלהקה. החזית כמעט מינימליסטית, מעבר הדרגתי מירוק לשחור, אבל פתיחת עטיפת התקליט חושפת עולם של צוקים, איים, מים ומרחבים דמיוניים. חשוב לא פחות, על "Close to the Edge" הופיע לראשונה הלוגו המפורסם של "Yes", ומאותו רגע היה קשה להפריד בין העולם החזותי של דין לבין המוזיקה של הלהקה. העטיפה הפנימית של "Close to the Edge", בעיצוב Roger Dean העזיבה של ברופורד הייתה יכולה לפרק את הלהקה דווקא ברגע הגדול ביותר שלה, אבל Alan White נכנס לתפקיד והלהקה יצאה לסיבוב הופעות גדול לקידום האלבום. מבחינה מסחרית, הסיכון השתלם. "Close to the Edge" הגיע למקום השלישי בארה"ב ולמקום הרביעי בבריטניה ובהמשך זכה למעמד פלטינה בארה"ב. אלבום עם שלושה קטעים בלבד, ללא שום ניסיון אמיתי להתאים את עצמו לרדיו, הפך לאחד האלבומים המצליחים והחשובים של הלהקה. בשנת 2025 האלבום קיבל חיים חדשים עם מהדורת Super Deluxe שכללה מאסטר חדש, קטעים נדירים והקלטות שלא פורסמו קודם לכן, לצד מיקסים חדשים של Steven Wilson בסטריאו, 5.1 ו-Dolby Atmos. העובדה שיותר מחמישה עשורים לאחר ההקלטות עדיין ממשיכים לפתוח שכבות חדשות בתוך שלוש היצירות האלה אומרת לא מעט על העומק שנמצא בהן. בסופו של דבר, "Close to the Edge" אינו רק אחד האלבומים הגדולים של "Yes". הוא אחד מאותם אלבומים שמסבירים למה בכלל נולד הרוק המתקדם. לא כדי לכתוב יצירות ארוכות יותר, ולא כדי להראות כמה מהר אפשר לנגן, אלא כדי להשתמש בכל מה שהרוק, המוזיקה הקלאסית, הג'אז, הטכנולוגיה והדמיון יכולים להציע ולבנות מהם משהו שלא היה קיים קודם. שלושה קטעים, פחות מ-38 דקות וכמעט שום רגע מיותר. "Yes" הגיעה כאן כל כך "קרוב לקצה", שבמשך שנים אחר כך כמעט כל להקת פרוג ניסתה להבין איך בדיוק היא הצליחה לא ליפול ממנו. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

קבלו מספר עובדות מעניינות על Vinny Appice - מתופף אמריקאי הידוע בעיקר כמתופף של ההרכבים "Dio", "Black Sabbath", ו- "Heaven & Hell": (Photo: thevinylguide.com) = הוא נולד בשם Vincent Samson Appice ב-13 בספטמבר 1957 בברוקלין, ניו יורק. = הוא אחיו הצעיר של המתופף Carmine Appice. = ויני התחיל לתופף בגיל 9, ולמד עם אותו מורה שאיתו למד אחיו Carmine Appice. = בגיל 16 הוא ולהקתו "BOMF" הכירו את John Lennon, ובהמשך ליוו אותו בהופעת "A Salute to Sir Lew Grade" בניו יורק ב-18 באפריל 1975, שהייתה הופעתו הפומבית האחרונה של לנון. = ויני גם השתתף בהקלטת "Whatever Gets You Thru the Night" של John Lennon מ-1974, כשחברי "BOMF" תרמו מחיאות כפיים להקלטה שנכללה באלבום "Walls and Bridges". = בשנת 1976 ויני הקליט את האלבום "Derringer" עם Rick Derringer. הוא ימשיך להקליט עמו את האלבומים, "Sweet Evil" ו-"Derringer Live" שניהם משנת 1977. = הוא הקים את "Axis" עם חברי להקת "BOMF" והוציא את האלבום "It's A Circus World" בשנת 1978. = ויני הצטרף ל-"Black Sabbath" בשנת 1980 במהלך סיבוב ההופעות שנועד לקידום האלבום "Heaven And Hell". הוא החליף את המתופף Bill Ward. המופע הראשון שלו עם "Black Sabbath" היה באצטדיון אלוהה בהוואי. = ויני השתתף באלבומים "Mob Rules" משנת 1981 ו- "Live Evil" משנת 1982 של "בלק סאבאת'". = הוא עזב את "Black Sabbath" יחד עם Ronnie James Dio בסוף שנת 1982 כדי להקים את "Dio". = בשנים 1983-1987 Appice הקליט עם "Dio" את אלבומי המופת "Holy Diver" שיצא ב-1983, "The Last In Line" משנת 1984, "Sacred Heart" שיצא ב-1985, "Intermission" משנת 1986 ו-"Dream Evil" משנת 1987. = בשנת 1985, ויני אפיסי השתתף בפרויקט "Hear 'n Aid", שיתוף פעולה של כוכבי ההבי מטאל לגיוס כסף לסיוע לרעבים באפריקה. = אפיסי עזב את "Dio" בדצמבר 1989 והצטרף לזמן קצר ל"Flesh & Blood" עם Jeff Pilson. = ויני היה חלק מהפרויקט "World War III" של הזמר הגרמני Mandy Lion, יחד עם הבסיסט Jimmy Bain. הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם בשנת 1990. = הוא הצטרף מחדש ל"Black Sabbath" בשנת 1992 כדי להקליט את האלבום "Dehumanizer". = בהמשך אפיסי חזר ל-"Dio", והקליטה את "Strange Highways" מ-1994 ואת "Angry Machines" שיצא ב-1996. = ויני ניגן באלבום "Circle of Tyrants'" של "The Circle of Tyrants" בסגנון ראפ-מטאל משנת 2005, יחד עם הגיטריסט Alex Skolnick. = אפיסי ניגן שתי הופעות בלאס וגאס עם "Sin City Sinners" בחודש אוקטובר 2009. = ויני התאחד עם חברי "Black Sabbath" תחת שם "Heaven & Hell" בשנת 2006, והוציא עמם את אלבום ההופעה "Live from Radio City Music Hall" ב-2007 ואת "The Devil You Know" בשנת 2009. = הוא הקליט את "Dinosaurs" עם "Power Project" (שכלל את Carl Sentance, Carlos Cavazo ו- Jeff Pilson), בשנת 2006, תוך שילוב של סגנונות הארד רוק קלאסי והבי מטאל. הוא ימשיך להוציא איתם את האלבום "Revolution" בשנת 2014. = אפיסי ייסד את להקת "3 Legged Dogg" בשנת 2006. הלהקה כללה מוזיקאים בולטים כמו הגיטריסט Brian Young, הבסיסט Jimmy Bain והסולן Chas West. להקת "3 Legged Dogg", תוציא את האלבום "Frozen Summer" עוד באותה שנה. = הוא הקים את "Kill Devil Hill" בשמת 2011 יחד עם בסיסט "Pantera" לשעבר, Rex Brown, הלהקה שילבה אלמנטים של הארד רוק, הבי מטאל ורוק דרומי. הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם הקרוי על שמם בשנת 2012 ואת "Revolution Rise" בשנת 2013. = אפיסי הקים את "WAMI" בשנת 2013 עם Doogie White ו- Marco Mendoza והוציא יחד איתם את האלבום "Kill the King" בשנת 2014. = הוא הופיע באלבום "Revolution" של "Martiria" שיצא בשנת 2014. =ויני ניגן באלבום "Mainly Songs About Robots" של "Toehider", שיצא בשנת 2015. = הוא גם תרם לאלבום "Dunsmuir" של ההרכב באותו השם, בשנת 2016. = אפיסי עבד עם "Ian Ray Logan & Serpent's Ride" על "Between Lights and Shadows" שיצא בשנת 2016 כמו גם על האלבום "Reaching Dreams" מ-2017. = הוא הקים את "Joel Hoekstra's 13" עם הגיטריסט Joel Hoekstra מלהקת "Night Ranger" (ובהמשך "וויטסנייק") והוציא את "Dying to Live" בשנת 2015 ואת "Running Games" בשנת 2021. = ויני תרם לאלבום "When the Devil Comes" של "Stonehand", שיצא בשנת 2015. = בשנת 2016 הוא ניגן באלבום "Resurrection Kings'" של ההרכב באותו השם. = בשנת 2011 הקים Appice את "Last in Line", והתאחד עם חברי "Dio" המקוריים. הוא הקליט איתם את "Heavy Crown" משנת 2016, את "II" משנת 2019 ואת "Jericho" משנת 2023. = אפיסי ניגן באלבום "Frozen in Time" של Adrian Raso שיצא בשנת 2017. = הוא תרם לאלבום "Symptom of the Universe" של "The One Man Electrical Band" משנת 2017 והאלבום "Dark Things" משנת 2018. = בשנת 2017 ויני הוציא את האלבום "Sinister" תחת השם "Appice" בשיתוף פעולה עם אחיו Carmine Appice. = ויני הקליט עם "Stagma" את אלבומם בשם "Stagma" משנת 2018. = הוא ניגן עם "Concreto" (להקה הברזילאית) והוציא את המיני אלבום "Lama" בשנת 2018. = אפיסי עבד עם "Leviathan Project" בשנת 2018 והוציא איתם את האלבום "MCMLXXXII" בשנת 2024. = הוא הקים את "Sabbath Knights" בשנת 2023, איתם ביצע מוזיקה מהלהקות "Black Sabbath" ו-"Dio". "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

הג'ינגי' האימתני הזה חוגג היום יומהולדת ואנחנו מאחלים לו עוד הרבה שנים בריאות של מטאל לפנים!!! (Photo: Amy Harris) בואו נספר עליו 20 עובדות מעניינות: 1. אמו היתה יהודיה מגרמניה, אך הוא גדל על ברכי הארגון המשיחי יוצא הנצרות Jehovah's Witnesses. 2. שם להקתו הראשונה היה "Panic". 3. בשנת 1981 הוא הגיב למודעה שפרסם לארס אולריך בעיתון מקומי, על להקה שמחפשת גיטריסט מוביל ועזב את "Panic" בכדי להצטרף ל- "Metallica" . 4. הוא פוטר ממטאליקה בהפתעה גמורה מבחינתו, עוד לפני ששוחרר האלבום הראשון של הלהקה "Kill 'Em All" בשנת 1983, בשל בעיות סמים, אלכוהול ואלימות שנקט כלפי חברי הלהקה. 5. לפני שעזב את מטאליקה, הוא הספיק להקליט עימה בשנת 1982 קלטת דמו שנקראת "No Life ’Til Leather". בשנת 2015 Lars Ulrich ויתר חברי "Metallica" הוציאו את הדמו לראשונה באופן מסחרי במהדורת קסטה מוגבלת לרגל Record Store Day. באותה עת הוכרזו גם מהדורות מורחבות על CD ותקליט, אך הן לא יצאו כמתוכנן. 6. למרות פיטוריו מהלהקה הוא קיבל קרדיט ככותב שירים באלבומים הראשון והשני של מטאליקה. 7. הוא טען לקרדיט על השיר "Leper Messiah" מאלבומה השלישי של מטאליקה ואמר שהוא מבוסס על שיר ישן של הלהקה "The Hills Ran Red". 8. לאחר שפוטר ממטאליקה הוא עבד בטלמרקטינג. במקביל הוא הקים הרכב שנקרא "Fallen Angels", אך הוא לא החזיק מעמד זמן רב. 9. הוא הכיר את Dave Ellefson ו- Greg Handevidt בדרך מקרה. הם התגוררו בדירה מתחתיו וניגנו את השיר "Runnin' with the Devil" של להקת "Van Halen", אחרי לילה של שיחות על מוזיקה הם החליטו לחבור יחד ולהקים את "Megadeth". 10. מאסטיין וחבריו קיבלו מחברת התקליטים קומבאט 8,000 דולר בכדי להפיק ולהוציא לאור את אלבומם הראשון. החברים בזבזו את מרבית הסכום על סמים ואלכוהול, דבר שגרם לכך שלא היה להם כסף לשלם למפיק והם נאלצו להפיק את האלבום בעצמם. 11. בשנת 2002 הוא כמעט איבד את היכולת שלו לנגן בגיטרה בגלל תאונה מוזרה, כשנרדם בתנוחה חריגה על היד שלו באופן שכמעט וגרם לו לנמק. לקחו לו ארבעה חודשים להחלים מהתאונה המוזרה ובתקופה הזו הוא היה מאוד קרוב לפרק את "מגאדת'". 12. הוא בעל דרגה גבוהה בשלוש אומנויות לחימה שונות, ביניהם טאקוואנדו וחגורה שחורה בקראטה. 13. מאסטיין האמין ב"מאגיה שחורה" ואף טען שהשתמש בכשפים. חלק משירי הלהקה נכתבו בהשראת האמונות הללו, בעיקר באלבום השני "Peace Sells... but Who's Buying". מאסטיין לא מנגן היום את השירים הללו בשל שינוי באמונה הרוחנית שלו, כך לטענתו. 14. את הרעיון לאלבום "Rust In Peace" הוא קיבל מסטיקר שבו נכתב" “May all your warheads rust in peace”. 15. בשנת 1998 הוא "נכשל" באודישן בתוכנית הקומדיה "The Drew Carey Show", ראו כאן: 16. לאחר שחרור האלבום "So Far, So Good... So What!" ובעקבות עזיבתו של הגיטריסט Jeff Young, ערך מאסטיין אודישן לגיטריסט Jeff Loomis שבהמשך יהיה ידוע בין היתר מחברותו בהרכבים "Nevermore" ו- "Arch Enemy". מאסטיין לא קיבל אותו ללהקה למרות שהתרשם מאוד מביצועיו וזאת בשל העבודה שהוא היה רק בן 16. 17. בשנת 1988 הוא הציע ללא אחר מאשר Dimebag Darrell את תפקיד הגיטריסט של "מגאדת'". דארל הסכים ובתנאי שגם אחיו Vinnie Paul Abbott יצטרף גם הוא ל"מגאדת'". מאסטיין לא נענה לבקשה כי רק לפני זמן קצר שכר את שירותיו של Nick Menza ולכן בסופו של דבר החיבור הזה לא קרה. מאוחר יותר מאסטיין ציין שהוא היה צריך להיענות לבקשתו של דימבאג ואז הייתה לו להקה הכי טובה בעולם. 18. בשנת 2001 הוא גילם תפקיד קטן בסדרה "Black Scorpion", ראו כאן: 19. בשנת 2014 הוא דורג יחד עם חברו ללהקה Marty Friedman במקום ה- 19 והמכובד ברשימת 100 הגיטריסטים הגדולים בהבי מטאל של מגזין "Guitar World". 20. בינואר 2026 הוציאה "Megadeth" את אלבום האולפן ה-17 והאחרון שלה, "Megadeth", שהפך לאלבום הראשון של הלהקה שהגיע למקום הראשון ב-Billboard 200. מאסטיין הוציא גם אלבום במסגרת "MD.45", וכן היה שותף להפקה ולכתיבת המילים באלבום הבכורה של "Red Lamb". "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר