ב-10 בספטמבר 1979 "Foreigner" הוציאה את אלבומה השלישי, "Head Games". באלבום הזה "Foreigner" משכללת את הנוסחה האייקונית המשלבת בין הארד רוק ופופ, תוך שהיא נשענת על צליל רוק האצטדיונים שבזכותו התפרסמה. האלבום הופק על ידי Roy Thomas Baker, הידוע בעיקר בזכות עבודתו עם "Queen". האלבום כולל עיבודים הדוקים יותר, עם נטיה לסאונד כבד יותר בהשוואה לאלבומים הקודמים של הלהקה ואולי זו גם הסיבה שהוא דשדש במכירות ביחס לאלבומיה הקודמים של הלהקה. זהו האלבום הראשון עם הבסיסט החדש Rick Wills (לשעבר "Roxy Music" ו- "Small Faces") אשר החליף את Ed Gagliardi לאחר שפוטר מהלהקה. זה גם האלבום האחרון עם החברים המייסדים Ian McDonald ו-Al Greenwood שעזבו את הלהקה לאחר ההקלטות והותירו אותה כלהקה של ארבעה חברים לקראת האלבום "4". שיר הנושא, "Head Games", הוא ייצוג מושלם של השינוי הזה. ריפי הגיטרה הקליטים של Mick Jones עטופים בשטיח הקלידים של Al Greenwood ו- Ian McDonald, הקצב הפועם והשירה העוצמתית של Lou Gramm משתלבים כולם כדי ליצור המנון קליט על סערה רגשית, שמשתלב עם הנושא של קונפליקט רומנטי ומאבקים פסיכולוגיים הנוכחים לאורך האלבום כולו. הרצועה הפכה למועדפת על תחנות הרדיו, והשילוב של הסאונד המחוספס אך מתקתק שלה עזר ל- "Foreigner" לגבש את מעמדה בסצינת הרוק של התקופה. האלבום יוצא לדרך עם "Dirty White Boy", אחד השירים היותר אגרסיביים של הלהקה שמילותיו כוונו לאחד אלביס פרסלי. הוא כולל ריף סוחף ומילים מתריסות, והוא מציג את עבודת הגיטרה של Mick Jones באחד מרגעיו היפים. השיר מלא באנרגיה גולמית ולוכד את רוח הרוק המרדנית של סוף שנות ה-70. "Women" ממשיך את הקו הקצבי ומושך אותו יותר לכיוון הרוקנרול עם נגינת פסנתר שמלווה את הגיטרות לאורך השיר כולו. רצועות כמו "Love on the Telephone" ו-"Seventeen" חושפות צד חלקלק ומלודי יותר של "Foreigner", אשר מונע על ידי שילוב של קלידים וריפי גיטרה. הן מדגישות את יכולתה של הלהקה לכתוב שירי רוק נגישים שהיו גם ידידותיים לרדיו, אך גם שמרו על הצד הרוקיסטי של הלהקה. "The Modern Day" מרגיש יותר מופנם, אך הוא עדיין משקף את היכולת של הלהקה לאזן בין הארד רוק לפופ. זה השיר היחיד באלבום בו Mick Jones שר הסולו. אכן, "Head Games" חסר את אותה משיכה קלאסית ומידית שמתרחשת בהאזנה לאלבום הבכורה של "Foreigner" או לאלבום "Double Vision", אבל הוא מייצג התפתחות חשובה עבור הלהקה. האלבום מציג את "Foreigner" מתנסה בסאונד ובתוכן לירי, תוך שילוב בין שירי רוק סוחפים כמו שיר הנושא ובלדות מתקתקות כמו "Blinded by Science". השילוב הזה יוביל אותה להצלחה המטאורית של האלבום הבא "4". חלק מהמעריצים והמבקרים הרגישו ש- "Head Games" חסר את השירים הקליטים והלהיטים הבלתי נשכחים משני האלבומים הקודמים, אבל הוא נשאר חלק חיוני בדיסקוגרפיה של "Foreigner". האלבום עזר ללהקה לעבור לשנות ה-80 וסלל את הדרך להצלחה הגדולה שתגיע עם האלבום הבא. לסיכום, "Head Games" הוא טוב ולעתים קרובות לא מוערך מספיק, שמאזן בין הארד רוק לפופ ובין שירים קצביים לבלדות, עם הפקה מלוטשת וידידותית. הוא מציג את "Foreigner" מותחת את הגבולות שלה, אך היא עדיין מצליחה לספק את הרוק הקליט והידידותי לרדיו שהמעריצים כל-כך אהבו באלבומים הקודמים. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 10 לספטמבר 1996 שחררה "Rush" בארה"ב את אלבום האולפן ה- 16 שלה "Test For Echo". זה האלבום האחרון ששחררה הלהקה לפני ההפסקה הארוכה שנכפתה עליה בשל שני האסונות שפקדו את Neil Peart, מותה של בתו בתאונת דרכים ופטירתה של בת זוגו ממחלת הסרטן, בהפרש של עשרה חודשים. זהו גם האלבום האחרון של הלהקה עם המפיק Peter Collins אשר היה גם מפיק המשנה בשלושה אלבומים נוספים של הלהקה - "Power Windows" משנת 1985, "Hold Your Fire" משנת 1987 ו- "Counterparts" משנת 1993. סיפור הקלטת האלבום מתחיל בחודש מאי 1994, כשחברי הלהקה סיימו את סיבוב ההופעות שנועד לקידום האלבום "Counterparts" משנת 1993. גדי, אלכס וניל סיכמו ביניהם על הפסקה מתודית לפני שיתחילו לעבוד על אלבומם הבא. עם זאת, ההפסקה הזאת התארכה מעבר למצופה, כאשר Geddy Lee ביקש מחבריו לקחת חופש של שנה בכדי לבלות עם בתו הקטנה שנולדה בדיוק באותה תקופה. אלכס וניל כמובן הסכימו והקדישו את הזמן החופשי לפרויקטים אישיים, Alex Lifeson בעבודה על אלבום הסולו שלו עם ההרכב "Victor", ו- Neil Peart בעבודה על אלבום המחווה למתופף הג'אז האגדי באדי ריץ' - "Burning for Buddy". ניל גם ניצל את תקופת הפגרה כדי להתמקצע בנגינה בסגנון ג'אז, כשהוא נוטל שיעורים מהמתופף הנודע Freddie Gruber. לא שלדעתנו Neil Peart היה זקוק בכלל לחיזוק בתחום הג'אז, הוא היה מדהים בתחום המאתגר הזה עוד לפני כן. אגב שיעורי הג'אז שנטל Neil Peart גרמו לו לשנות את כל תפיסת הנגינה באלבום "Test For Echo", כאשר את רוב השירים באלבום הזה הוא ניגן באחיזת מקלות שונה מהרגיל המוכרת בעיקר מנגינת הג'אז ונקראת "אחיזה מסורתית". אולי גם זו הסיבה שסאונד התופים באלבום הזה כל-כך כבד ושונה. בחודש אוקטובר 1995 התכנסו חברי הלהקה בסטודיו הקבוע שלהם ב- Claremont, Ontario בכדי להתחיל בחזרות וכתיבת חומר לאלבום החדש. חברי הלהקה גילו כי לראשונה שההפסקה המטודית שהם נטלו טמנה בחובה גם השפעות שליליות. במהלך הפגרה הארוכה Alex Lifeson הרבה בהרהורים לגבי עתיד הלהקה והוא לא היה בטוח לגבי ההמשך. הוא חשב שאחרי 20 שנה אינטנסיביות זה הולך להיות האלבום האחרון שלו עם "Rush" והוא אפילו לא ידע אם הוא רוצה לצאת לסיבוב הופעות שיקדם אותו. לייפסון סיפר שהסשנים הראשונים של כתיבת החומר היו קשים במיוחד עבורו, הוא חשב הרבה על חופש היצירה שהיה לו במסגרת אלבום הסולו "Victor" שאת ההקלטות שלו סיים רק כמה חודשים קודם לכן. Alex Lifeson סיפר שהוא עבד הרבה על עצמו בעיקר בגלל שהרגיש מחויבות כלפי החברים שלו. בכדי לעזור לאלכס תלו חברי הלהקה שלטים באולפן, עם סלוגנים כמו: "Individually We Are an Ass, Together We Are a Genius". כנראה שהתמיכה של גדי וניל יחד עם העבודה הקשה שעשה Alex Lifeson עם עצמו השתלמה, כי בסופו של דבר אלכס סיפר שהוא הצליח "לגרש את השדים" שהיו לו בראש, ומאותו רגע הכל פתאום השתנה לטובה. במהלך שבוע אחד הוא כתב יחד עם הלהקה חמישה שירים חדשים. "מעז יצא מתוק" ומה שהתחיל אולי באווירה שלילית הסתיים באידילייה מטורפת. חברי הלהקה סיפרו שאחרי פתרון המשברון הקטן הכל זרם בצורה מדהימה ובאווירה כל-כך טובה שהם סיימו לכתוב את כל החומר לאלבום 3 שבועות לפני המועד שהוקצב להם באולפן. החומר המוזיקלי המשיך בקו שהתחיל עוד באלבום "Presto" בשנת 1989 וכלל התרחקות ממוזיקה מתקופת הסנתסייזרים שלה והתמקדות בשירים מבוססי גיטרות. גם עבודת ההפקה והמיקס שעשה כאן פיטר קולינס המשיכה את הקו הכבד יותר שהיה באלבום הקודם - "Counterparts" שגם הופק על ידו, ואשר כלל בין היתר הבאת הגיטרות קדימה במיקס. חברי הלהקה העבירו את הדמואים לכל השירים שנכתבו לאלבום למפיק Peter Collins והתכוונו להתחיל בהקלטות כבר בחודש נובמבר 1995, אך סערת שלגים קשה שהתחוללה בצפון ארה"ב וקנדה עיכבה את מועד תחילת ההקלטות. אגב, אותה סופת שלגים היוותה השראה לעטיפת האלבום. בסופו של דבר נכנסו החברים לאולפן ההקלטות רק בחודש ינואר 1996. הלהקה בחרה כטכנאי הקלטות את Clif Norrell שהיה מעריץ של הלהקה ואף היה חלק מלהקת קאוורים של "Rush". זו היתה הפעם הראשונה שהלהקה עבדה עם טכנאים אמריקאים. ועכשיו קצת על התוכן. האלבום "Test For Echo" הוא לא מאלבומיה הגדולים של הלהקה. למען האמת הוא אחד מהפחות טובים שלה ובכל רשימת דרוג של אלבומי הלהקה (אפילו של חברי הלהקה עצמם) הוא "זוכה" במקומות האחרונים, בחלקם הוא אפילו נמצא במקום האחרון. יותר מכך, רובם המכריע של שירי האלבום לא שרד את הסטליסטים הקשוחים של הלהקה בהופעות מאוחרות והוא אפילו זכה להתעלמות מוחלטת בסטליסט של סיבוב ההופעות האחרון "R40". כזכור, הסטליסט כלל שירים מכל התקופות של הלהקה. כאשר הלהקה חוזרת באופן כרונולוגי הפוך בזמן בנגינת שירים מכל אלבומיה, החל באלבום "Clockwork Angels" ועד לאלבום הראשון ("Rush"), אך משום מה על האלבום הזה הלהקה בחרה לפסוח. עם כל זאת ואולי למרות כל זאת, יש באלבום הזה כמה רגעים מדהימים שעל ארבעה הגדולים מתוכם נספר לכם מיד. ואם ככה נשמע אחד מהאלבומים הפחות טובים של "Rush" ואולי החלש מביניהם, זה רק מוכיח כמה הלהקה הזאת גדולה ומטאורית. הראשון הוא שיר הנושא "Test for Echo" שפותח את האלבום ובו ניתן קרדיט גם ל- Pye Dubois, התמלילן שעבד עם להקת Max Webster וסייע לניל פירט בכתיבת המילים לשיר "Tom Sawyer" ושירים נוספים של הלהקה. השיר נפתח עם האקורדים המפורקים מגיטרת הגיבסון לס פול של לייפסון ומיד מתפרץ בעוצמה עם מעברי אקורדים וריפים מכוסחים אליהם מצטרף ליין הבס הדומיננטי של Geddy Lee. רכבת ההרים הזאת של רגוע-מכוסח ממשיכה ללוות אותנו כמעט לכל אורך שש הדקות של השיר. זהו הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום, והוא הגיע למקום הראשון במצעד Billboard Mainstream Rock Tracks. זה היה הסינגל הרביעי של "Rush" שהגיע למקום הראשון במצעד הזה במהלך שנות ה-90, והחמישי שלה בסך הכל. השני, הוא "Driven" שתופס את הרצועה השניה באלבום. זה אולי השיר הטוב ביותר באלבום. המוזיקה לשיר הזה נכתבה כולה על גיטרת הבס של Geddy Lee, ובהתאם השיר נפתח בריף דיסטורשיין עצבני שכולל שלוש שכבות שונות של נגינת הבס של Geddy Lee שהוקלטו בנפרד ואוחדו לערוץ אחד, אבל בהמשך נחתך עם האקורדים הנקיים מהגיטרה האקוסטית של Alex Lifeson ויוצר ניגודיות יפה ומיוחדת. השיר השלישי "Half the World" הוא השיר השלישי באלבום. זה שיר פילוסופי של Neil Peart ששוחרר גם הוא כסינגל ואפילו זכה לקליפ נחמד. Geddy Lee נותן פה את עבודת הבס הטובה ביותר שלו באלבום ו - Alex Lifeson מקשט אותה בשכבות של גיטרות חשמליות ואקוסטיות ואפילו עם מנדולה בת 10 מיתרים שאלכס הפליא לנגן בה סולו קטן. אין ספק, זה השיר הקליט של האלבום. הקטע הרביעי והאחרון שמומלץ מהאלבום הזה היא הבלדה "Resist", הרצועה התשיעית באלבום. Alex Lifeson מחשיב את השיר הזה כאחד מהאהובים עליו מהאלבום ואפילו בכל הקטלוג של "Rush". השיר הזה הוא אחד מהמיוחדים של "Rush" ולו רק בשל העובדה שהוא השיר היחידי של הלהקה שזכה לביצוע Unplugged במסגרת סיבוב ההופעות "R30". כמובן שיש באלבום הזה שירים טובים נוספים, "Virtuality" שניל פירט כתב על יחסים בין אישיים באמצעות רשת האינטרנט, "Time and Motion" שנכתב שנים קודם לכן, אך הלהקה לא עשתה בו שימוש וכעת צץ מחדש במהלך העבודה על האלבום, "Color Of Right" המדהים והלא מספיק מוערך לדעתנו, "Dog Years" שכולל את השורה "One sniff at the hydrant" שמתייחסת לעטיפת האלבום "Signals" שסוקר אתמול וכולל תמונת כלב מריח הידרנט, קטע הסיום המקסים "Carve Away the Stone" ואפילו הקטע האינסטרומנטאלי "Limbo" שהורכב ממספר רעיונות מוזיקליים שהיו ללהקה. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!! "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט

היום נספר לכם על המוזיקאי Joe Perry המוכר בין היתר כגיטריסט להקת "Aerosmith": (Photo: Wallpaperflare.com) 1. הוא נולד ב-10 בספטמבר 1950 בלורנס, מסצ'וסטס, ארה"ב, בשם Anthony Joseph Pereira. 2. כבר בימי ילדותו הוא נמשך לים. הוא חלם בכלל להיות ביולוג ימי וללכת בעקבות גיבורו ז'אק קוסטו. 3. אבל החלום הזה התחלף מהר מאוד לאחר שהוברר שהוא מתקשה ללמוד. הלמידה האיטית שלו הייתה תוצאה של ADHD שלא אובחן עד לגיל מבוגר יותר. 4. פרי החל לנגן בגיטרה כבר בגיל 10 ואת הגיטרה הראשונה שלו הוא קיבל בגיל 12. 5. למרות שהיה שמאלי הוא למד לנגן בגיטרה כימני. הוא קיבל תקליט הדרכה ללימוד גיטרה שהיה מתאים לימנים. הוא למד לנגן בעזרתו ומאז הוא ניגן כימני. 6. הלהקה הראשונה שהקים נקראה "The Jam Band". הוא הקים אותה עם הבסיסט Tom Hamilton, בשנות ה-60. בסופו של דבר, Steven Tyler, Ray Tabano ו- Joey Kramer הצטרפו להרכב, וכך נולדה "Aerosmith". Brad Whitford החליף את Tabano בשנת 1971. 7. ב- 6 לנובמבר 1970 עלתה "Aerosmith" בפעם הראשונה על הבמה כלהקה. 8. פרי והלהקה הוציאו לאור את אלבומם הראשון - "Aerosmith" בשנת 1973. האלבום כלל להיטים כמו "Dream On" ו- "Mama Kin". 9. אחד הלהיטים המוקדמים הגדולים ביותר של הלהקה, "Sweet Emotion", מאלבומה השלישי של הלהקה "Toys in the Attic" שיצא בשנת 1975, נכתב על אשתו דאז של פרי. Steven Tyler סבר שאשתו של פרי דאז, Elyssa Jerret מנתקת את פרי מהלהקה וכתב עליה את השיר. 10. בשנות השבעים והשמונים פרי היה משתמש כבד של סמים ואלכוהול ויחד עם חברו ללהקה Steven Tyler, שהיה שותף מלא לחגיגה, דבק בהם הכינוי: "Toxic Twins". 11. השימוש בסמים התגבר לאחר הוצאת האלבום "Rocks" משנת 1976. בתקופת העבודה על האלבום הבא "Draw the Line" שיצא ב-1977, פרי וטיילר החלו להתבודד משאר חברי הלהקה. הם חיו בצורה פרועה, נהגו ברכבים במהירות מופרזת וירו בכלי נשק בעליית הגג של הבניין הנטוש בו הקליטו את האלבום. 12. למרות האמור, "Draw the Line" משנת 1977 הפך לאלבום מצליח וזכה למעמד פלטינה כפולה. באלבום זה פרי היה הסולן בשיר "Bright Light Fright". 13. ב-3 באוקטובר 1978, במהלך הופעה של "Aerosmith" ב-Fort Wayne Memorial Coliseum שבאינדיאנה, עצרה המשטרה עשרות צופים. Steven Tyler הציע לשלם את דמי הערבות עבור העצורים, ולפי דיווחים מאותה תקופה 28 מהם קיבלו את ההצעה. 14. באותה שנה השתתפה הלהקה בסרט "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" עם Peter Frampton חברי ה- "Bee Gees". הלהקה הקליטה לסרט גרסת כיסוי לשיר "Come Together" של "הביטלס" אשר זכתה להצלחה רבה. (Photo: Wallpaperflare.com) 15. במסגרת "World Series of Rock" שנערך בקליבלנד, ב-28 ביולי 1979, החל ויכוח בין אשתו - Elyssa Jerret לאשתו של הבסיסט טום המילטון, במהלכו השליכה אשתו של פרי כוס חלב על אשתו של המילטון. 16. בעקבות זאת, פרי התווכח עם Steven Tyler והחליט לעזוב את "אירוסמית'", באמצע הקלטת האלבום "Night in the Ruts". 17. הוא לקח איתו אוסף של חומרים לא מוקלטים, שהפך בסיס לאלבום הסולו הראשון "Let the Music Do the Talking", שיצא ב- 1980, במסגרת ההרכב "The Joe Perry Project", בהשתתפות הסולן ראלף מורמון, הבסיסט דייוויד האל והמתופף רוני סטיוארט. פרי ישחרר עוד שני אלבומים במסגרת "הפרוייקט" בשנים 1981 ו- 1983. 18. באפריל 1984 פרי חזר ל"אירוסמית'", ואף הביא את מנהלו האישי Tim Collins לנהל את הלהקה. טים ימלא תפקיד חשוב בהצלחת הלהקה בעשור הבא. 19. בשנת 1985 הוציאה הלהקה את האלבום "Done with Mirrors" שהיה הראשון מאז איחודה עם פרי. האלבום כלל את הסינגל "Let the Music Do the Talking" שהיה גרסה מחודשת לשיר של פרי משנת 1980. 20. בשנת 1986 הצטרפו Perry ו-Steven Tyler ל-"Run-D.M.C." בחידוש שלהם ל-"Walk This Way" של "Aerosmith", שיתוף פעולה פורץ דרך בין רוק להיפ-הופ שסייע ללהקת הראפ לפרוץ למיינסטרים. 21. זה אחד השירים הבודדים שנכנס פעמיים לרשימת 500 השירים הגדולים של מגזין הרולינג סטון, פעם בביצוע של אירוסמית' ופעם עם הביצוע של "Run DMC". 22. ההצלחה של השיר דחפה את "אירוסמית'" למעלה והיוותה "טריגר" שגרר הצלחה מסחררת לאלבומיה הבאים שסייעו להם לחזור לזירה וליצור את האלבומים "Permanent Vacation"‏ (1987), "Pump" ‏(1989) ו-"Get a Grip" ‏ (1993)' שהכילו להיטים רבים. 23. כחברים ב-"Aerosmith", Perry ו-Steven Tyler שותפים להישגי הלהקה, הכוללים ארבעה פרסי Grammy ו-12 פרסי MTV Video Music Awards. 24. "Aerosmith" זכתה גם בשמונה פרסי American Music Awards ובשישה פרסי Billboard. 25. בשנת 1997 השתתפו Perry ו-Steven Tyler יחד בפרסומת של "Gap". 27. בשנת 2001 הוציאה "אירוסמית'" את האלבום "Just Push Play" והופיעה במחצית משחק הסופרבול "Super Bowl XXXV". 28. באותה שנה פרי נכנס יחד עם "אירוסמית'" ל"היכל התהילה של הרוק אנד רול". (Photo: Wallpaperflare.com) 29. בשנת 2005 הוציא Perry את "Joe Perry", אלבום הסולו הרביעי שלו. הוא ניגן בו בכל הכלים למעט התופים. בהמשך הוציא את "Have Guitar, Will Travel" (2009), את "Sweetzerland Manifesto" (2018) ואת "Sweetzerland Manifesto MKII" (2023). 30. פרי ביצע את הסולו בשיר "Last Chance Train" של "Bon Jovi" הלקוח מהקופסה "100,000,000 Bon Jovi Fans Can't Be Wrong". 31. פרי היה שופט בטקס פרסי המוזיקה העצמאית השנתי החמישי. הוא גם ביצע דואט לשיר "You Really Got Me" עם Sanjaya Malakar בתוכנית "אמריקן איידול 6". 32. בשנת 2013 נכנסו Perry ו-Steven Tyler ל-Songwriters Hall of Fame. 33. באותה שנה קיבלו Perry ו-Steven Tyler גם את ASCAP Founders Award על תרומתם ככותבי שירים. 34.באוקטובר 2014 הוציא פרי ספר אוטוביוגרפי שכתב עם דייוויד ריץ' בשם "Rocks: My Life in and out of Aerosmith". 35. בשנת 2015 החל פרי לעבוד עם Alice Cooper, השחקן Johnny Depp וחברים נוספים על פרויקט "Hollywood Vampires". הלהקה הוציאה את אלבום הבכורה שלו עוד באותה שנה. בפברואר 2016 הופיעה הלהקה בטקס פרסי גראמי ה-58 ובשנת 2019 הוציאה לאור את אלבומה השני. "Rise". 36. ביולי 2016 בעת הופעה בברוקלין עם "Hollywood Vampires", התמוטט פרי על הבמה. 37. זה חזר על עצמו בשנת 2018 לאחר שהתמוטט מאחורי הקלעים במהלך מופע של Billy Joel. 38. בניו, אדריאן פרי, מנישואיו הראשונים וטוני פרי מנישואים שניים, הם החברים המייסדים של להקת הרוק "Dead Boots", שנודעה בעבר בשם "TAB the Band". 39. פרי דורג במקום ה-84 ברשימת 100 הגיטריסטים הגדולים ביותר בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון 40. פרי ולהקתו "Aerosmith" היוו השפעה על להקות ואומנים רבים, בין הבולטים שבהם "Guns N' Roses". הגיטריסט Izzy Stradlin ציין ש"אירוסמית'" השפיעה רבות על "Guns N' Roses" ועזרה לעצב את הסאונד שלהם. 41. הוא הוציא לאור עם להקתו "אירוסמית'" 14 אלבומי אולפן משנת 1973 ועד 2012. 42. בספטמבר 2023 יצאו Perry ו-"Aerosmith" לסיבוב הפרידה "Peace Out" ללא המתופף Joey Kramer. לאחר מספר הופעות בלבד נדחה הסיבוב בעקבות פגיעה קשה במיתרי הקול של Steven Tyler. 43. באוגוסט 2024 הודיעה "Aerosmith" כי הפגיעה בקולו של Steven Tyler לא תאפשר החלמה מלאה וכי הלהקה פורשת מהופעות ומסיבובי הופעות. ההודעה לא קבעה שהלהקה מתפרקת. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 9 לספטמבר 1982 שחררה "Rush" את אלבום האולפן ה- 9 שלה - "Signals". האלבום הזה עורר מהפכה בסביבת הלהקה שהתנהלה עד אותו זמן ממש כמו משפחה קטנה. הוא גרם לכך שחברי הלהקה יפרדו מהמפיק הקבוע Terry Brown שעבד עם "Rush" מאז 1974 והיה אחראי בין היתר להפקת המאסטרפיסים "2112" ו- "Moving Pictures". כל זה קרה בגלל שיר אחד, רוצים לגלות באיזה שיר מדובר ומה הסיבה שגרמה לחילוקי הדעות ? הישארו איתנו להמשך הסיקור ותגלו. נתחיל בכך ש- Rush נמצאת בשיא ההצלחה שלה לאחר הוצאת האלבום "Moving Pictures", אלבום מושלם מכל הבחינות שהביא ללהקה הצלחה עולמית מסחררת וזכה לביקורות מהללות מפה לאוזן. למי ששכח נזכיר שהאלבום הזה הגיע למקום השלישי ברשימת אלבומי הפרוג הטובים בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון, אחרי "The Dark Side Of The Moon" של "Pink Floyd" ו- "In The Court Of The Crimson King" אלבום הבכורה של "King Crimson". אבל ההצלחה המסחררת לא עולה לחברים לראש וכבר במהלך סיבוב ההופעות לקידום האלבום "Moving Pictures" הם מתחילים לעבוד על חומר חדש לאלבומם הבא. וכמו שאתם יודעים אצל "Rush" שום דבר לא יכול להיות פשוט, כי במקום לרכב על גל ההצלחה של האלבום "Moving Pictures" החליטו החברים באופן מודע לחפש כיוונים מוזיקליים חדשים. Geddy Lee ציין בראיון עימו שלמרות שהיה הכי בטוח לכתוב אלבום המשך ל- "Moving Pictures", הם בחרו בצורה מכוונת להתנסות בז'אנרים חדשים. "אנחנו להקה שתמיד אהבה לאתגר את עצמה", אמר Geddy Lee. ואכן, החומר המוזיקלי באלבום נסחף לכיוונים שונים אשר במרביתם "Rush" התנסתה כאן לראשונה, כגון סקא, רגאיי, Fאנק, מוזיקה אלקטרונית וניו ווייב. לשם כך עשתה הלהקה שימוש מוגבר בסינתסייזרים, סיקוונסרים וציוד אלקטרוני, על חשבון שימוש מופחת בגיטרות. זו הייתה הפעם הראשונה שסינתיסייזרים, בהם החלה Rush להשתמש עוד בשנות השבעים המאוחרות, עברו מכלי ליווי לכלי עיקרי ומוביל בסאונד של הלהקה. המגמה הזאת רק תלך ותגבר בשלושת אלבומיה הבאים של הלהקה אשר שיאה באלבום "Hold Your Fire" משנת 1987 אותו סיקרנו אתמול לרגל יום הולדתו. במהלך ביצוע המיקסים לאלבום ההופעה הכפול והמצוין "Exit... Stage Left" שיצא בשנת 1981 מצאה הלהקה הרבה זמן פנוי והגבירה את קצב הכתיבה. Neil Peart סיפר שהוא היה כל-כך משועמם בזמן המיקסים, עד שהוא חיפש לעצמו תעסוקה בתיקון מערכת תופים ישנה שהיתה באולפן. כדי לשבור את השעמום החיל Neil Peart לעבוד עם שניים מחברי צוות הסאונד באולפן על שיר שאחד מהם כתב. זה היה Tony Geranios הידוע בכינויו Jack Secret אשר היה טכנאי הקלידים של Geddy Lee. הם צרפו אליהם את הסאונדמן של הלהקה Skip Gildersleeve והחלו לעבוד על השיר שנקרא "Tough Break". אחרי מספר ג'ימג'ומים הם אפילו הקליטו את השיר באותו אולפן, Jack Secret בשירה ובבס Skip Gildersleeve בגיטרה ו- Neil Peart על התופים. השעמום לא פסח גם על Geddy Lee ו- Alex Lifeson שהצטרפו בגיטרה וקלידים. את ההקלטה הנדירה הזאת של "Rush" עם שני אנשי צוות הסאונד ניתן למצוא בין היתר כאן: הג'מג'ום הזה של הלהקה עם שני חברי צוות הסאונד שלה נתן ללהקה את זריקת המרץ שהיתה צריכה בכדי לרוץ קדימה ולהשלים את כתיבת החומר לאלבום "Signals". פירט ציין שאת המילים לשיר "Subdivisions" הוא החל לכתוב ממש באותו סשן עם שני אנשי הסאונד. Neil Peart חשב על הרקע ממנו מגיעים חברי הלהקה ואף חלק גדול ממעריציה. אאוטסיידרים, חנונים דחויים חברתית, אשר עוד מימי בית הספר "קוטלגו" וסומנו כחריגים רק בגלל "שיפוטיות" ו- "דעות קדומות". פירט סיפר שגדי ואלכס הגיעו אליו הביתה עם קלטת הדמו בה הקליטו את מוזיקה לשיר. הם הכינו אותו לכך שזה הולך להישמע חריג ומוזר, ממש כמו הרעיון שמאחורי המילים לשיר. פירט הקשיב לדמו, שתק וביקש מגדי ואלכס להשמיע לו את זה שוב. בסיום הסבב השני הוא אמר לחברים שזה מושלם וגדי ואלכס פשוט חייכו. זהו. תם ונשלם! "Rush" הייתה מוכנה לשינוי הגדול שלה. היא נכנסה לתקופת הסינתסייזרים אשר תלווה אותה לאורך 4 אלבומים במהלך שנות ה- 80. ואיזה שיר זה "Subdivisions" שיוווהווווו. שיר הפתיחה האדיר של האלבום שמהווה גם את הצהרת הכוונות של הלהקה לכך שזה בהחלט לא הולך להיות אלבום ההמשך של קודמו. כבר בפתיחת השיר ניתן להרגיש בצליל האלקטרוני שהלהקה אימצה לעצמה. כל הקצב של השיר מושתת על קלידים והגיטרה ברקע מתאימה את עצמה לתפקידי הקלידים שממש משתלטים על המלודיה עד הפזמון. ובפזמון, כאילו הכל מתהפך הבס של Geddy Lee תופס שליטה בדומיננטיות מדהימה, כאילו בא להשלים את החסר שלו במהלך הבתים, מודגש, עצבני, חצוף, לפנים, ואיך שהוא משתלב יפה עם הגיטרה, כששניהם פשוט נוטשים את הקלידים מאחור כאילו מדובר בשיר אחר, סגנון אחר, תקופה אחרת, ואז המיני מוג שב ומשתלט בקטע המעבר האינסטרומנטאלי וחוזר חלילה. כנראה שבזמן כתיבת המוזיקה לשיר גדי ואלכס חשבו על האופן בו Geddy Lee יצטרך לבצע אותו בהופעות ולכן חילקו את השיר למקטעים שיאפשרו לגדי לעבור בין נגינת הבס לקלידים בצורה חלקה. משם אנחנו עוברים לרצועה השניה "The Analog Kid" שמהווה פשוט את הנגטיב של הרצועה הקודמת. בשיר הזה הבס והגיטרה דומיננטיים לכל אורך הבתים, כאשר הקלידים נוטלים את השליטה במהלך הפזמון. שוב כנראה המחשבה קדימה של אלכס וגדי על האופן בו השיר יבוצע בהופעות. זה שיר רוק מדהים במקצב מהיר במיוחד במהלך ותעשו לעצמכם טובה #1, אתם חייבים, פשוט חייבים!!! להקשיב לבס של Geddy Lee במהלך השיר הזה, במיוחד במהלך האינטרו. האיש פשוט עילוי, טכניקה מדהימה, לחן סוחף, נגינה מושלמת!!! זה ללא ספק אחד מרגעי השיא בקריירה העצומה של Geddy Lee ואנחנו בהחלט מתכוונים לזה. תעשו לעצמכם טובה #2 תקשיבו גם לסולו הפראי של Alex Lifeson ב- 3:23. מה זה הדבר הזה??? המילים לשיר נכתבו על-ידי Neil Peart מיד אחרי שכתב את השיר "Digital Man", השיר הרביעי באלבום. Neil Peart חשב ששני השירים ישלימו אחד את השני (אנלוג-דיגיטל). גדי ופירט חשבו שהמוזיקה צריכה להיות מנוגדת לרעיון שהמילים מנסות להעביר וכך יצא שיר עם בתים במקצב מהיר במיוחד. הרצועה השלישית "Chemistry" היא השיר היחיד של הלהקה בו ניתן הקרדיט על כתיבת המילים לשלושת החברים: גדי, אלכס ופירט. זה גם למעשה השיר האחרון שהלהקה כתבה אי פעם, בו גדי או אלכס מקבלים קרדיט על כתיבת מילים. דבר נוסף שמיוחד בשיר הזה הוא שהכתיבה שלו בוצעה באופן סימולטני על-ידי שלושת החברים, וזאת בשונה מרוב השירים של הלהקה בהם Neil Peart כותב מילים ומעביר לגדי ולאלכס כדי שיכתבו את המוזיקה או להיפך. הלהקה ממשיכה כאן עם ההפרדה הברורה בין בתים לפזמון מבחינת השימוש בכלים, בכדי להקל בעיקר על Geddy Lee את נגינת השיר בהופעות. בתים וקטע מעבר עם דומיננטיות של בס, פזמון עם דומיננטיות של סינתסייזרים. הבטחנו שנספר לכם מהו השיר שגרם ל"סכסוך המשפחתי" בין Terry Brown לחברי הלהקה? אז השיר הזה שהיווה את סלע המחלוקת חותם את הצד הראשון של אלבום הויניל וקוראים לו "Digital Man". נתחיל בכך שהכיוונים המוזיקליים החדשים שהלהקה בחרה לתור אחריהם לא היו לרוחו של המפיק הקבוע שלהם דאז Terry Brown. בראון רצה שהלהקה תרכב על גל ההצלחה המסחררת של האלבום "Moving Pictures" ותמשיך באותו קו מוזיקלי. חברי הלהקה חשבו אחרת. השיר "Digital Man" היה הקו האדום, "הקש ששבר את גב הגמל" מבחינת בראון. השיר כלל קטעי סקא ורגאיי שלא היו לרוחו של המפיק האגדי. "Rush" התעקשה להקליט אותו ובראון התנגד. הלהקה כמובן ניצחה בסופו של דבר, אבל נקודת המחלוקת הזאת גרמה ללהקה להבין שאם הם מעוניינים להתנסות בכיווני מוזיקה חדשים הם חייבים להיפרד מבראון, ואכן זה היה אלבומו האחרון עם הלהקה. הקשיבו לשיר ומיד תבינו על מה מדובר. קטע המעבר מושפע חזק מז'אנר הסקא, ואת שבירות הגיטרה של Alex Lifeson ניתן להשוות בקלות לפאנק-רגאיי של להקת "Police" בשיר "Walking on the Moon". מכאן אנחנו עוברים לספר לכם על אחד השירים המיוחדים באלבום הזה ובכלל, הקטע הפותח את צידו השני של אלבום הויניל - "The Weapon" שנקרא גם "Part II of Fear". זה החלק השני של "סדרת הפחד" שיצרה הלהקה, אשר הורכבה בהתחלה מ- 3 קטעים שהופיעו בכרונולוגיה הפוכה על-פני 3 אלבומים רצופים של הלהקה. השיר הראשון הוא "Witch Hunt" מהאלבום "Moving Pictures" שנקרא גם "Part III Of Fear" ועוסק בדרך בה ניתן להשתמש בפחד כדי לשלוט באנשים. הקטע השני הוא "The Weapon" מהאלבום "Signals" שנקרא גם "Part II of Fear" ועוסק בהתמודדות עם הפחד החיצוני כגון נשק, והרצועה השלישית היא "The Enemy Within" מתוך "Grace Under Pressure" שנקראת גם "Part I Of Fear" ועוסקת בפחדים הפנימיים של אנשים המשפיעים על החלטותיהם. 18 שנים לאחר מכן הלהקה הוסיפה חלק רביעי לטרילוגיית הפחד (כן, כן קראתם נכון, חלק "רביעי" לטרילוגיה), במסגרת האלבום "Vapor Trails". זהו קטע שעוסק בפרנויה ובפחד מהלא נודע ונקרא "Freeze - Part IV of Fear". וכעת נחזור לשיר המופתי הזה "The Weapon". מי שראה אותו מנוגן בהופעה לבטח שם לב שזה השיר היחיד בו Neil Peart מרכיב אוזניות, מרוכז... מידי פעם זורק את המקל באוויר ותופס אותו בסינכרון מלא עם התיפוף (ראו לדוגמא בקטע הוידאו בהמשך). מישהו תהה פעם מדוע??? אז הנה הסיבה לכך. השיר הזה מושתת ומבוסס על קלידים. כשגדי כתב את המוזיקה הוא השתמש במכונת תופים וכשהוא השמיע את הדמו לפירט הוא ביקש ממנו לחקות את התפקיד של מכונת התופים. המקצב של מכונת התופים היה כל-כך מוזר וחריג עד כי Neil Peart שאל את Geddy Lee איך הוא בכלל אמור ללמוד לנגן את הדפוס הביזארי הזה? אבל כידוע Neil Peart אוהב אתגרים והוא מצא דרך לחקות את מכונת התופים. הוא כופף את ידיו בצורה מסוימת והיכה במצילות ובתופים בצורה הפוכה ממה שהורגל בכדי להתיישר עם דפוס הנגינה של מכונת התופים. Neil Peart לומד ממכונת תופים כיצד לנגן, עד כמה זה נשמע לכם הזוי??? Neil Peart כמובן הודה אחר כך שאין סיכוי שהוא היה חושב על תיפוף כזה בעצמו. אבל התסבוכת לא הסתיימה בכך, כי פירט היה צריך לנגן את תפקידי התופים האלה בסינכרון מלא עם מכונת התופים של Geddy Lee. לגדי היתה מכונת תופים מסוג Roland 808 ששימשה גם כטריגר ל- Arpeggiator jp-8 (מעין סקוונסר) ובמקביל שלחה "קליקים" לאוזניות של Neil Peart, בכדי שיוכל לנגן את תפקידי התופים שלו בסנכרון עם הקלידים ומכונת התופים. אז תעשו לעצמכם טובה #3 ותקשיבו (ואחר כך גם תצפו) בתיפוף המיוחד של Neil Peart בשיר הזה, במיוחד בקטע האינסטרומנטלי בואכה הסולו המדהים של Alex Lifeson החל מדקה 3:25 (בגירסת האלבום) ועד אחרי הדריבלים המטורפים שמסתיימים בסביבות 5:25. לכאורה נדמה שאין פה מקצב אחיד או דפוס קבוע. תחושה של בליל רנדומלי של מכות תוף ומצילות שאיכשהו בסופו של דבר מצליחים להסתדר ולהיסתנכרן בצורה מושלמת עם השיר. השיר "New World Man" הוא האחרון שנכתב לאלבום לאחר שללהקה היו כבר שבעה שירים גמורים והם ראו שיש להם מקום לעוד אחד בגבולות ה- 4:00 דקות בכדי להשלים לאלבום LP שלא יחרוג מהזמנים הנהוגים אז בעידן הויניל. Neil Peart מספר שכך נולד לו "פרויקט 3:57". פרויקט לא פשוט עבור "Rush" ששיריה באלבומים האחרונים היו ארוכים משמעותית. הלהקה חשבה שהם יכתבו שיר בכל מקרה ואם הוא יצא ארוך יותר הם ישמרו אותו לאלבום הבא. בסופו של דבר "Rush" הצליחה לעמוד במשימה. השיר נכתב ביום אחד והוקלט באופן ספונטני ביום המחרת. זה השיר שהלהקה סיימה לעבוד עליו הכי מהר מאז "The Twilight Zone" מהאלבום "2112" אשר נכתב והוקלט ביום אחד. מעניין שבסופו של דבר השיר הפך ל"להיט" הכי גדול של הלהקה בארה"ב בכל הזמנים כשזינק למקום ה-21 במצעד הבילבורד. הרצועה השלישית בצד השני היא אחת המרגשות של הלהקה בכל הקטלוג שלה. "Losing It" הוא שיר המספר על אומנים ש"מאבדים את זה" והם כבר לא בשיא יכולתם, אנשים מוכשרים שהיו בפסגת ההצלחה וכעת הם מצויים בשפל היצירה. המילים של השיר הם מהיפות שכתב Neil Peart בכל הרפרטואר האדיר שלו. זו הפעם הראשונה בה "Rush" מצרפת לאולפן נגן נוסף, הכנר Ben Mink אשר מלווה את השיר ומנגן את סולו הכינור המדהים והמרטיט שמשתלב כמו כפפה עם הגיטרה של Alex Lifeson. השיר הזה לא בוצע מעולם בהופעות הלהקה בכל 40 שנות הקריירה שלה. במהלך הרכבת הסטליסט לסיבוב ההופעות האחרון של הלהקה "R40" החליטו חברי הלהקה לבצעו לראשונה. זו היתה גם מעין רמיזה של Neil Peart למצבו ולכך שהוא מעוניין לפרוש בשיא ולא להגיע למצבם של האמנים שמוזכרים בשיר. השיר הזה נוגן 5 פעמים בלבד בכל הקריירה של הלהקה, כולן במהלך סיבוב ההופעות האחרון "R40". עבדכם הנאמן היה נוכח באחת מהן ולא ניתן בכלל לתאר את עוצמת התחושות שעברו עליו, את רמת ההתרגשות ואת גודל החוויה, תחושות שהתחזקו אז בשל הידיעה על מצבו של Neil Peart והיום אף יותר מכך נוכח מותו. הביצוע הספציפי מההופעה הספציפית ההיא נכלל בסרט ששחררה הלהקה - "Cinema Strangiato" שהוקרן בתאריך 21/8/19 בבתי קולנוע ברחבי העולם. אז תעשו לעצמכם טובה #4 ותאזינו לשיר הזה. חובה, חובה, חובה עם המילים!!! השיר שסוגר את האלבום "Countdown", נכתב בהשראת ביקור של הלהקה מיום 12 באפריל 1981 בקייפ קנברל – מרכז החלל על שם קנדי שבפלורידה. חברי הלהקה נכחו במהלך השיגור הראשון של מעבורת החלל "קולומביה" במשימה STS-1, בו צפו ממתחם ה- VIP שנקרא "Red Sector A" (המוכר לנו מכותרת השיר המפורסם מהאלבום "Grace Under Pressure"). קולות הקשר הנשמעים במהלך השיר הם קולות שהוקלטו ממערכת הקשר בין האסטרונאוטים John Young ו- Robert Crippen ואל מרכז הבקרה. הלהקה גם הקדישה את השיר לשני האסטרונאוטים ולכל אנשי נאס"א על ההשראה שהעניקו להם במהלך הביקור. השיר הזה שימש כשעון המעורר של האסטרונאוטים במהלך המשימה הלפני אחרונה של המעבורת "קולומביה" - משימה STS-109 משנת 2002. כידוע אותה מעבורת בדיוק - "קולומביה", עליה נכתב השיר, התרסקה ב- 1 לפברואר 2003 במהלך משימה STS-107, בה היה שותף גם האסטרונאוט הישראלי הראשון - אילן רמון. גם בשיר זה מתקיימת חלוקה ברורה בין שליטה של סינתיסייזרים במהלך הבתים לבין גיטרת בס ה- Rickenbacker 4001 של Geddy Lee במהלך הפזמון, והכל בתכנון מדוקדק של הלהקה שנועד לאפשר ביצוע השיר בהופעות ללא צורך בסיוע של אומנים נוספים. ועכשיו אתם חייבים ללחוץ פליי ולהאזין לאלבום המופתי הזה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 10 לספטמבר, 1975 "Kiss" הוציאה את אלבום ההופעה הראשון שלה "Alive!". אלבום ההופעה הכפול הזה נחשב לעתים קרובות לאחד מאלבומי ההופעה הגדולים ביותר בתולדות הרוק. הוא ממחיש את האנרגיה הגולמית והכריזמה שלהקת "קיס" הייתה כל-כך ידועה בה במהלך הופעותיה החיות. הגם שאין מדובר באלבום אולפן, אלבום ההופעה הזה סימן נקודת מפנה בקריירה של "Kiss". הוא חיזק את מעמדה כלהקת רוק מובילה, הוכיח לכל המבקרים שאין מדובר בסוג של גימיק והיה הקטליזטור שהוביל להצלחתה במיינסטרים. אחד ההיבטים הבולטים של "Alive!" הוא היכולת שלו להעביר את האווירה החשמלית של הופעותיה של "Kiss" מהבמה אל החדר הסגור של המאזין. הנוכחות הבימתית של הלהקה וארבעת הפרסונות הגדולות מהחיים שיצרו חבריה, מתעוררות לחיים באלבום הזה, אשר הוקלט במהלך ארבע הופעות שונות של הלהקה ב- Detroit, Cleveland, Wildwood, ו- Davenport, במהלך סיבוב ההופעות שלהם שנועד לקידום האלבום "Dressed to Kill". האלבום הכפול כולל גרסאות חיות של שירים משלושת אלבומי האולפן הראשונים שלהם - "Kiss" משנת 1974, "Hotter Than Hell" שיצא באותה שנה ו-"Dresssed to Kill" משנת 1975, והוא לוכד היטב את האנרגיה הנפיצה שהיתה על הבמה במלואה, בביצועים שלא פעם מתעלים על המקור. שם האלבום הוא סוג של הומאז' לאלבום "Slade Alive!" - אלבום הופעה של להקת הגלאם-רוק הבריטית "Slade" משנת 1972, להקה שהשפיעה רבות על "Kiss". ההשפעה ברורה, בדומה ל"סלייד" גם "Alive!" מספק חוויה דומה, וממזג רוק כבד עם כשרון תיאטרלי, בדומה למתרחש במהלך ההופעה בשיר כמו "100,000 Years", שם הפירוטכניקה הקיפה את הבמה בטבעת של אש, וערכת התופים של Peter Criss התרוממה מעל הבמה במהלך סולו התופים שלו, והוסיפה לתיאטרליות של המחזה. האלבום נפתח עם "Deuce", שיר רוק מהיר ומחוספס שנותן את הטון לבאות: מטח בלתי פוסק של ביצועים עתירי אנרגיה ללהיטי הלהקה. נגינת הבס הפועמת של Gene Simmons, השירה העוצמתית של Paul Stanley, עבודת הגיטרה הנפיצה של Ace Frehley והתיפוף הרועם של Peter Criss עוברים כחוט השני לאורך האלבום כולו. שירים כמו "Strutter" ו- "Got to Choose" מציגים את הכישרון של הלהקה לבצע ריפים קליטים של בלוז רוק, בעוד שקטעים כמו "Cold Gin" האהוב על המעריצים מגבירים את הקצב והאינטנסיביות. עם זאת, ליבו של האלבום טמון בהמנונים של "קיס" - שירים כמו "Black Diamond" ו-"Rock and Roll All Nite", שהפכו למרכיבים חיוניים ואייקוניים בהופעותיה. האנרגיה המדבקת של "Rock and Roll All Nite" היא דוגמה מושלמת לאופן שבו "Alive!" לוכד את היכולת של "קיס" להניע את הקהל ולקבל ממנו בחזרה. למרות שהאלבום זוכה לשבחים על רמת הביצוע והעוצמה המחשמלת שממחישים את היכולות של הלהקה על הבמה, הרי שבמהלך השנים התנהל ויכוח ארוך על האותנטיות ומספר התיקונים שעברו השירים באולפן לפני שהגיע לגירסתם הסופית. למרות שהוויכוחים הללו מעיבים מעט על ההילה שיש לאלבום הזה, הם לחלוטין לא מפחיתים מההשפעה הכוללת של "Alive!" ועל חוויית ההאזנה שהוא מספק. האלבום "Alive!" הוא לא סתם עוד אלבום הופעה - הוא מסמך היסטורי. תמונת מצב שתופס את הלהקה על סף התהילה שלה. הוא לוכד את המהות הגולמית והבלתי מסוננת של "Kiss" על הבמה, ברגע מרכזי בקריירה שלהם. האלבום מצליח להמחיש את ההצגה הגדולה מהחיים שנותנת הלהקה על הבמות, ואת האווירה המחשמלת של הופעתיה החיות, ולכן הוא הרוויח את מקומו, בזכות ולא בחסד, כאחד מאבני הפינה של אלבומי ההופעות בתולדות הרוק. לא בכדי האלבום הזה (למרות שהינו אלבום הופעה) דורג במקום ה-159 ברשימת "500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים" של "מגזין רולינג סטון". יותר מזה, בשנת 2006 הוצב האלבום במקום ה-26 ברשימת "100 אלבומי הגיטרה הגדולים בכל הזמנים" של מגזין "Guitar World", בעוד שבשנת 2009 אותו מגזין ממקם אותו במקום ה-3 ברשימת "10 אלבומי ההופעה הגדולים". להקת "Kiss" תמשיך לרכוב על הצלחת האלבום הזה ותוציא בהמשך 3 אלבומים נוספים בסדרה: "Alive II" בשנת 1977, "Alive III" בשנת 1993 ו- "Kiss Symphony: Alive IV" בשנת 2003. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 10 בספטמבר 1991 הוציאה "Camel" את "Dust and Dreams", אלבום האולפן ה-11 שלה. שבע שנים חלפו מאז "Stationary Traveller", ובמונחים של עולם הרוק זו כבר הייתה כמעט היעלמות. אבל השתיקה הזאת לא נבעה ממחסור ברעיונות. מאחורי הקלעים "Camel" הייתה שקועה בתקופה קשה של מאבקים משפטיים, חוזים, תמלוגים וחיפוש אחר בית חדש למוזיקה שלה. באביב 1985 הסתיימה מערכת היחסים עם "Decca", ובמקום החופש שהלהקה קיוותה למצוא הגיעו שנים שבהן Andrew Latimer התקשה למצוא חברת תקליטים שתסכים להוציא את החומר החדש בלי לנסות לעצב אותו מחדש. החומרים שיהפכו בהמשך ל-"Dust and Dreams" כבר החלו להתגבש באמצע שנות ה-80, אבל הדרך לאלבום הייתה ארוכה. היו שיחות עם "EG Records" שלא הבשילו, ניסיונות נוספים למצוא חוזה, ובמקביל גם התחושה שהמערכת שסביב הלהקה הפכה למכשול. בשנת 1988 עברו Andrew Latimer ו-Susan Hoover לארצות הברית. הם מכרו את הבית בלונדון, עברו לקליפורניה והשקיעו חלק מהכסף בבניית אולפן קטן שבו לאטימר יוכל לעבוד בלי שעון של חברת תקליטים מעל הראש. בשנת 1990 לאטימר חזר אל החומר ושכתב חלק גדול מהמחצית השנייה של האלבום. כשהעבודה הסתיימה ועדיין לא נמצא לייבל שהיה מוכן לקחת אותו, הוא והובר עשו את הדבר שהגדיר מחדש את עתידה של "Camel": הם הקימו את "Camel Productions" והחליטו להוציא את האלבום בעצמם. אחרי שנים שבהן חברות תקליטים לחצו על הלהקה לקצר, לפשט או לחפש סינגלים, כפי שקרה באופן בולט סביב "The Single Factor", הפעם לא היה מי שיגיד להם מה מותר ומה לא. "Dust and Dreams" הוא לכן לא רק אלבום קאמבק. הוא גם הצהרת עצמאות. מקור ההשראה היה הספר "The Grapes of Wrath" של John Steinbeck, המתאר את משפחת Joad שנאלצת לעזוב את אוקלהומה בתקופת השפל הגדול ולצאת מערבה אל קליפורניה. התקווה למצוא שם אדמה, עבודה וחיים חדשים נשחקת בהדרגה מול עוני, ניצול ואכזבה. לאטימר לא ניסה להקליט ספר על גבי תווים, אלא לקח את התחושות שבתוכו: אבק, דרך, רעב, תקווה, אובדן והבטחה שנראית תמיד קצת רחוקה יותר. קשה גם להתעלם מההקבלה לחיים שלו עצמו. גם Andrew Latimer ו-Susan Hoover עזבו את אנגליה ונסעו מערבה אל קליפורניה בחיפוש אחר התחלה חדשה. זה לא הופך את "Dust and Dreams" לאוטוביוגרפיה, אבל זה מסביר למה הסיפור של Steinbeck נשמע כאן אישי כל-כך. מאחורי המסע של משפחת Joad נמצא גם מסע של מוזיקאי שנאלץ לעזוב מערכת שלא אפשרה לו להתקדם, ולהתחיל כמעט מחדש. מבחינה מוזיקלית, האלבום בנוי כיצירה אחת ארוכה המחולקת ל-16 קטעים. חלק מהם שירים מלאים, אחרים הם מיניאטורות אינסטרומנטליות של פחות משלוש דקות, ויש גם קטעים שנמשכים פחות מדקה. החיבור ביניהם חשוב יותר מהגבולות. במקום רצף של שירים שנועדו לעמוד כל אחד בפני עצמו, "Camel" בונה כאן פסקול. הסינתיסייזרים מציירים את הנוף, החליל מוסיף צבע אנושי ושברירי, והגיטרה של Andrew Latimer נכנסת ברגעים הנכונים כמו קול של דמות שלא צריכה מילים כדי להסביר מה היא מרגישה. ההרכב המרכזי כלל את Andrew Latimer בגיטרה, חליל, קלידים ושירה, את Colin Bass בבס, את Ton Scherpenzeel בקלידים ואת Paul Burgess בתופים. לצדם השתתפו Don Harriss בקלידים, Christopher Bock בתופים, Kim Venaas במפוחית ובטימפני, David Paton ו-Mae McKenna בשירה, John Burton בקרן יער ו-Neil Panton באבוב. לאטימר הפיק והנדס את האלבום, Bruce Lampcov טיפל במיקס ב- "AIR Studios" בלונדון ו-Doug Sax במאסטרינג. חלק מההקלטות נעשו גם ב- "Abbey Road", אבל הלב של הפרויקט נשאר האולפן והמערכת העצמאית שלאטימר והובר בנו לעצמם. הקטע "Dust Bowl" פותח את האלבום בלי מבוא מפואר. הוא קצר, מרחף ומאובק כמעט כמו שמו, ומכניס אותנו ישר אל הנוף. מתוכו צומח השיר "Go West", שבו הדרך מערבה עדיין נשמעת כמו הבטחה. יש בו תנועה, מלודיה פשוטה יחסית ותחושה של משפחה שעוזבת מאחור עולם שכבר אינו מסוגל להחזיק אותה. המוזיקה עדיין אינה כבדה, אבל כבר אפשר לשמוע שהאופטימיות הזאת זמנית. הקטע "Dusted Out" הוא מעבר קצר, כמעט תמונת דרך חולפת, לפני "Mother Road" שמעניק למסע יותר משקל וקצב. זה אחד הקטעים שבהם "Camel" מצליחה לגרום למוזיקה להתקדם ממש פיזית. הבס והתופים דוחפים קדימה, הקלידים פותחים את המרחב, והגיטרה של לאטימר נשמעת כאילו היא מתבוננת בנוף מתוך חלון של מכונית. השם "Mother Road" מזכיר את הכינוי של "Route 66", הדרך שהובילה דורות של מהגרים מערבה. אחריו מגיע "Needles", קטע מתוח יותר שבו המפוחית של Kim Venaas מעניקה למוזיקה צבע אמריקאי יבש ומחוספס. כאן כבר אין רומנטיקה של נסיעה. הדרך מתחילה לעקוץ, והאלבום מתחיל להחליף את החלום בתחושת אי נוחות. השיר "Rose of Sharon" הוא אחד הרגעים האנושיים ביותר באלבום. הוא נכתב בידי Andrew Latimer ו-Susan Hoover, ושמו מתייחס לדמות Rose of Sharon בספר, בת המשפחה ההרה שנושאת בתוכה גם תקווה וגם פחד. David Paton ו-Mae McKenna מוסיפים כאן קולות שמרככים את המעטפת, אבל מתחת ליופי נשארת השאלה מה עושים כשהעתיד שאמור היה להציל אותך מתחיל להתפורר. הקטע "Milk N' Honey" לוקח ביטוי שמסמל שפע והופך אותו כמעט לאירוניה. קליפורניה אמורה להיות "ארץ החלב והדבש", אבל ככל שהמשפחה מתקרבת אליה, כך הפער בין ההבטחה למציאות מתרחב. המפוחית חוזרת ומחברת שוב את המוזיקה לאדמה, בזמן שהקלידים משאירים מעליה שכבה של חלום שהולך ומתעמעם. השיר "End of the Line" הוא באורך כמעט שבע דקות ואחד משיאי המחצית הראשונה. גם הוא נכתב יחד עם Susan Hoover, והוא מרכז לתוכו את כל מה שהאלבום בנה עד עכשיו: עייפות, כעס, אכזבה ותחושה שהדרך שהייתה אמורה להוביל למקום חדש הובילה לקצה. לאטימר לא צריך להעמיס כאן. הוא נותן למלודיה להתפתח בסבלנות, וכשהגיטרה עולה קדימה היא נשמעת פחות כמו סולו ויותר כמו וידוי. מהקטע "Storm Clouds" האלבום נכנס עמוק יותר אל החלק האינסטרומנטלי שלו. "Cotton Camp", "Broken Banks" ו-"Sheet Rain" כמעט מתמזגים זה בזה. הכותרות לבדן מספרות את הסיפור: מחנה עבודה, שבר כלכלי, גשם שמחליף את האבק. כאן "Camel" חוזרת אל היכולת שהפכה אלבומים כמו "Mirage" ו-"Moonmadness" לכל כך אהובים, לספר סיפור שלם באמצעות צבע, דינמיקה ומלודיה בלי להסביר כל רגע במילים. הקטעים "Whispers" ו-"Little Rivers and Little Rose" מורידים שוב את הדופק. האבוב של Neil Panton והמרקמים העדינים יוצרים רגע של שקט בתוך מסע שהלך והתקדר. זו לא מנוחה אמיתית, יותר עצירה קצרה שבה הדמויות והמאזין מקבלים זמן להסתכל סביב ולהבין כמה רחוק כבר הגיעו. ואז מגיע "Hopeless Anger", הרגע שבו כל האיפוק נשבר. זה אחד הקטעים החזקים באלבום ואחד מאותם רגעים שבהם הגיטרה של Andrew Latimer מזכירה למה מעט מאוד נגנים יודעים לסחוט כל-כך הרבה רגש ממספר קטן יחסית של תווים. הקטע נע בין מתח להתפרצות, בין סינתיסייזרים אפלים לבין גיטרה שמסרבת להישאר ברקע. אם חלקים גדולים מהאלבום מציגים את הכאב מבחוץ, כאן הוא סוף סוף מדבר בקול. הקטע המסיים "Whispers in the Rain" לא מנסה לפתור את הכול. הטימפני, הקלידים והגיטרה משאירים אותנו עם תחושה של דרך שנמשכת גם אחרי שהמוזיקה נגמרת. אין ניצחון גדול ואין סוף הוליוודי. יש הישרדות, ויש האפשרות להמשיך. זה סיום שמתאים גם למשפחת Joad וגם ל-"Camel" של 1991. העטיפה משלימה את הסיפור בצורה כמעט מושלמת. הילד הקטן העומד לבדו בתוך נוף מאובק נראה כאילו נשלף ישירות מאמריקה של תקופת השפל. החומרים החזותיים באלבום נשענו על צילומים מארכיון Library of Congress, והקרדיט לעטיפה מציין את הצלם Arthur Rothstein, מהמתעדים החשובים של תקופת ה-Dust Bowl. עוד לפני ששומעים צליל, התמונה כבר מכניסה אותנו לעולם של האלבום. מי שמגיע אל "Dust and Dreams" דרך "Mirage" או "Moonmadness" ישמע כאן להקה אחרת. יש פחות התפרצויות של הרכב צעיר ויותר סבלנות של מספר סיפורים. הסינתיסייזרים וההפקה מזכירים שיש רגעים שבהם האווירה חשובה יותר מהשיר עצמו, אבל דווקא בגלל זה האלבום עובד כמכלול. הוא אינו מנסה להעמיד פנים שהשנים לא עברו. מי שאוהב את הצד הסיפורי של "Nude" ירגיש כאן בבית. בשני האלבומים "Camel" משתמשת בקונספט כדי לבנות מסע רגשי, אבל "Dust and Dreams" אישי ובוגר יותר. הוא נכתב על דמויות מספר, אבל נשמע כמו יצירה של אדם שחווה בעצמו שנים של אובדן שליטה ומבין עד כמה יקר יכול להיות החופש ליצור בדרך שלך. מבחינה מסחרית, "Dust and Dreams" לא היה אלבום גדול, אבל הוא התקבל בחום ונמכר היטב מספיק כדי להוכיח שהמודל העצמאי יכול לעבוד. ההצלחה אפשרה ל-"Camel" לחזור לבמה בשנת 1992 לסיבוב הופעות עולמי, עם Colin Bass ו-Paul Burgess לצדו של לאטימר ו-Mickey Simmonds בקלידים. חלק מאותה תקופה תועד בהמשך באלבום ההופעה "Never Let Go", והתחושה הייתה ברורה: הלהקה לא רק חזרה, היא מצאה דרך להמשיך בלי לבקש רשות. במבחן הזמן, "Dust and Dreams" הוא אחד האלבומים החשובים בסיפור המאוחר של "Camel". לא מפני שהוא מכר יותר מהקלאסיקות של שנות ה-70, ולא מפני שהוא ניסה להתחרות בהן, אלא מפני שהוא החזיר ל-Andrew Latimer את השליטה על המוזיקה שלו. מתוך שנים של "אבק" יצא אלבום על אנשים שממשיכים ללכת גם כשהחלום מתרחק. ומתוך אותו אלבום נולדה הדרך שאפשרה ל-"Camel" להמשיך ליצור בעשורים הבאים. יש בו רגעים יפים יותר ופחות, ולעיתים הסיפור מתקדם דרך אווירה במקום דרך שיר בלתי נשכח, אבל כשהאלבום מגיע לשיאים שלו, במיוחד ב-"Rose of Sharon", "End of the Line" ו-"Hopeless Anger", קשה לפספס את העומק שבו. "Dust and Dreams" הוא אלבום על דרך, אבל יותר מכל הוא אלבום על הזכות לבחור את הדרך הזאת בעצמך. להאזנה: YouTube, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 10 לספטמבר 1991 שוחרר השיר "Smells Like Teen Spirit" ובארבעה אקורדים בלבד הגדיר מחדש את את עולם המוזיקה והפך להמנון של דור שלם, אשר מאוחר יותר יכונה דור ה- X. את השיר כתב קורט קוביין ברגע אחד של כעס, לאחר שחברתו Tobi Vail, מלהקת Bikini Kill זרקה אותו. כותרת השיר נבעה מכתובות גרפיטי שרוססו על ידי Kathleen Hanna - זמרת להקת Bikini Kill, על קיר דירתו של קוביין. הכוונה שלה היתה לציין את העובדה שקורט "סומן עכשיו" בניחוח הדאודורנט החביב על חברתו וייל Tobi Vail. ארבעת האקורדים שקורט בחר לעטוף איתם את המילים של "Smells Like Teen Spirit" לא היו חדשניים, להיפך, אלו היו אקורדים לעוסים שנעשה בהם שימוש באינספור שירי רוק. קוביין צין שהוא ניסה לכתוב שיר שישמע כמו ה- "Pixies". גם במקצב ואופן הנגינה של הריף האלמותי ניסה קוביין להישמע כמו השיר "More Than A Feeling" של להקת "Boston", אשר בהתאם להודאתו הוא עצמו היו פשוט קלישאתיים. לשיר לא היה אפילו גשר. אבל השילוב של הפשטות, עם החיספוס והמלודיה הקליטה יצרו את ה"מפץ הגדול" אשר שינה את פני המזיקה לנצח. כדי ללוות את השיר צילמה הלהקה קליפ שהרעיון שלו מבוסס על ילדי פאנק רוק שזורעים הרס בתיכון, סמל לכל מה שקוביין בז לו מאז ימי התיכון שלו באברדין. שידורים בלתי פוסקים של הקליפ ב- MTV והשמעות חוזרות ונשנות בתחנות הרדיו השונות ישגרו את "Nirvana", צורחת ובועטת, היישר לראש מצעד הבילבורד 200 ואל לב המיינסטרים. אבל זה לא הסתיים בכך, השיר הזה ישים עיר שלמה על המפה העולמית, שכן מאותו יום סיאטל הפכה לשם נרדף למהפיכת הגראנג' שהתחוללה שם. השיר הזה הפך אומנם את הלהקה לאלמותית בין לילה, אבל יותר מכל הוא היווה את הטריגר למהפיכה גדולה בהרבה ממהפיכה מוזיקלית, מהפיכה תרבותית של דור ה- X. למותר לציין ש- "Smells Like Teen Spirit" דורג במקום ה- 9 ברשימת "500 השירים הגדולים בכל הזמנים" של מגזין הרולינג סטון, הוא נמצא ברשימת 500 השירים הגדולים שעיצבו את הרוקנרול של "היכל התהילה של הרוקנרול" והוא גם נכנס להיכל התהילה של הגראמי בשנת 2017. בשנת 2000 נכנס השיר לספר השיאים של גינס כשיר ששודר הכי הרבה פעמים בערוץ MTV אירופה. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 10 לספטמבר 2021 הוציא Steve Hackett את אלבומו "Surrender of Silence". פרץ היצירה של Steve Hackett פשוט מדהים ומעורר השראה. זה אלבום הסולו ה- 27 במספר ואלבום האולפן השני שלו בשנת 2021 אחרי האקוסטי/אינסטרומנטלי "Under A Mediterranean Sky" ששוחרר ב- 22 לינואר 2021. בדומה ל- "Under A Mediterranean Sea", גם "Surrender Of Silence" הוקלט במהלך סגרי הקורונה, וגם הפעם Hackett נעזר בחברים מרחבי העולם כדי לתרום לאלבום. האקט מלווה כאן בלהקת ההופעות הקבועה שלו הכוללת את Roger King בקלידים, תכנות ועיבודים תזמורתיים, Rob Townsend בסקסופון וקלרינט, Jonas Reingold בבס, Nad Sylvan בשירה ו- Craig Blundell בתופים. להרכב הקבוע מתווספים הפעם Phil Ehart ו- Nick D’Virgilio בתופים, Amanda Lehmann, Durga ו- Lorelei McBroom בשירה, Christine Townsend בכינור וויולה, Malik Mansurov בטאר ו- Sodirkhon Ubaidulloev בדוטאר. האלבום צולל עמוק לתוך עיבודים מורכבים, שימוש במגוון רחב של כלים ומשלב רוק עם קלאסי, מוזיקת ​​עולם ואלמנטים סימפוניים. האלבום נפתח עם "The Obliterati", רצועה כבדה ואנרגטית המונעת על ידי הגיטרה הלוהטת של האקט, שמעניק לאלבום טון דרמטי ואינטנסיבי. השימוש בעיבודים תזמורתיים לאורך האלבום יוצר תחושה "קולנועית" מפוארת, ומוסיף שכבות של עומק למוזיקה. שירים כמו "Natalia" משלבים רוק עם השפעות פולק רוסיות, בעוד "Wingbeats" משלב מקצבים אפריקאיים, המציגים את היכולת של האקט לשזור בצורה חלקה מוזיקת עולם מגוונת אל תוך היצירות שלו. עבודת הגיטרה של האקט היא, כמו תמיד, מושלמת, עם סולואים נוסקים ורגעים אקוסטיים עדינים המציגים את השליטה הטכנית שלו בגיטרה ואת יכולת ההבעה הרגשית שלו. "Scorched Earth" בולט במצב הרוח האטמוספרי שלו, בעוד ש"Fox’s Tango" עם הריף הכבד והקטלני וקטעי הסולו הקצרים והמתפרצים, מספק פרשנות נושכת על פוליטיקה מודרנית. האלבום מאזן בין רגעים כבדים מונעי גיטרה עם קטעים רפלקטיביים יותר כמו "Esperanza", ויוצרים חווית האזנה דינמית ומושכת. יש פה לא מעט פנינים כמו “Relaxation Music For Sharks (Featuring Feeding Frenzy)” שהולך ומתפתח מקטע רוק מתקדם לקטע הארד רוק המובל על-ידי התיפוף האגרסיבי של Nick D’Virgilio, הפתיחה של הקטע “Devil’s Cathedral” שהזכירה לנו את "ELP", הקטע היפיפה "Shanghai to Samarkand" שכולל השפעות ממוזיקה סינית ומזרח תיכונית ועוד. מבחינה ווקאלית, האקט נעזר במגוון זמרים, כולל משתפי הפעולה הוותיקים שלו Nad Sylvan ו- Amanda Lehmann, מה שמוסיף עושר וגיוון לאלבום. מבחינה לירית, "Surrender of Silence" מתייחס לנושאים של כאוס, סכסוכים ופתרון, תוך שיקוף של אתגרים אישיים וגלובליים כאחד, עם מילים שלעיתים קרובות מעוררות מחשבה. לסיכום, "Surrender of Silence" היא עדות להמשך היצירתיות והרלוונטיות של Steve Hackett בעולם הרוק המתקדם ובכלל. זה אלבום שגם מעריצים ותיקים וגם מצטרפים חדשים יעריכו, מלא ביצירות מורכבות, נגינה וירטואוזית ומגוון רחב של טקסטורות רגשיות ומוזיקליות. האקט מוכיח שוב שהוא לא נח על זרי הדפנה, הוא ממשיך להתפתח ולחקור טריטוריות מוזיקליות חדשות בתשוקה ובדיוק מדהים כפי שעשה לפני חמישה עשורים. להאזנה: Spotify, Apple Music רשימת השירים: “Surrender of Silence” track listing: 1. The Obliterati (02:17) 2. Natalia (06:17) 3. Relaxation Music For Sharks (Featuring Feeding Frenzy) (04:36) 4. Wingbeats (05:20) 5. The Devil’s Cathedral (06:31) 6. Held In The Shadows (06:20) 7. Shanghai To Samarkand (08:27) 8. Fox’s Tango (04:21) 9. Day Of The Dead (06:25) 10. Scorched Earth (06:03) 11. Esperanza (01:04) "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

גם השנה הם מפנקים אותנו בביצועים מיוחדים לכבוד חנוכה !!! בשנה שעברה חברו המפיק היהודי והמולטי אינסטרומנטליסט Greg Kurstin והמולטי אינסטרומנטליסט הלא יהודי Dave Grohl, לספיישל מיוחד לחנוכה 2020. גם השנה הם חוברים יחד וגם הפעם במקום שירי חג המולד הם מבצעים קאברים מיוחדים לשירים של אמנים יהודים לכל נר של חנוכה. הנה לפניכם השיר הראשון... נר ראשון: Lisa Loeb - Stay (I Missed You) נר שני: The Ramones - Blitkrieg Bop נר שלישי: Barry Manilow Copacabana נר רביעי: Van Halen - Jump נר חמישי: Amy Winehouse - Take The Box נר שישי: Billy Joel - Big Shot נר שביעי: The Clash - Train In Vain נר שמיני: Kiss - Rock and Roll All Nite אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!! "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ותוכנית רוק, ימי ראשון בשעה 11:00

ב- 10 בספטמבר 1990 הוציא Neil Young עם "Crazy Horse" את "Ragged Glory", אלבום האולפן ה-20 שלו והשישי שהקליט עם הלהקה. שנה קודם לכן ניל יאנג השלים עם "Freedom" את אחד הקאמבקים הגדולים בקריירה שלו. אחרי עשור שבו החליף סגנונות בקצב מסחרר ולעיתים גם איבד חלק מהקהל בדרך, הוא חזר אל הגיטרה החשמלית, אל הכעס ואל תחושת הסכנה שהפכו אותו לדמות כל כך ייחודית. במקום לנסות לשחזר את ההצלחה, הוא פשוט חזר ל"קרייזי הורס", הגביר את המגברים ונתן שוב לרעש להיות חלק בלתי נפרד מהשירים. בדיעבד, "Ragged Glory" נשמע כאילו הקדים את זמנו. הוא יצא שנה לפני שהגראנג' פרץ למיינסטרים, אבל כבר היו בו כל המרכיבים שהדור הבא יאמץ בהתלהבות: גיטרות עבות ומלוכלכות, פידבק שלא מנסים להסתיר וסולואים שנמשכים עד שהשיר כמעט מתפרק. ניל יאנג לא המציא כאן שפה חדשה, אלא חזר לצליל שכבר היה חלק ממנו בסוף שנות ה-60 ובשנות ה-70. אלא שב-1990 הצליל הזה פתאום נשמע עדכני יותר מאי פעם. האלבום הוקלט באפריל 1990 בחווה של ניל יאנג ב-Broken Arrow בצפון קליפורניה, בהפקה משותפת שלו ושל David Briggs. לצדו עמד ההרכב הקלאסי של "קרייזי הורס" מאותה תקופה: Frank Sampedro בגיטרה וקולות, Billy Talbot בבס וקולות ו-Ralph Molina בתופים וקולות. שיטת העבודה התאימה בדיוק לאופי של המוזיקה. הלהקה ניגנה את השירים שוב ושוב ברצף, בלי לעצור אחרי כל טייק ובלי להתעכב על כל פרט קטן. בריגס הקשיב מהצד, דחף אותם קדימה ובעיקר ניסה לא להפריע לרגע שבו הלהקה נשמעה נכון. השיר "Country Home" פותח את האלבום בשבע דקות שמבהירות מיד לאן האלבום הולך. השיר עצמו נולד עוד בשנות ה-70, אבל כאן הוא מקבל משקל ועוצמה שלא היו לו קודם. טלבוט ומולינה מחזיקים קצב פשוט ויציב, בזמן ששתי הגיטרות של יאנג וסמפדרו דוחפות זו את זו קדימה. הטקסט מדבר על הבית הכפרי כמקום מפלט, אבל המוזיקה עצמה מחוספסת ורועשת. דווקא המתח הזה בין הרוגע שבמילים לבין העוצמה של הלהקה הוא אחד הדברים שמגדירים את "Ragged Glory". השיר "White Line" מגיע מיד אחריו וגם הוא מחזיר חומר ישן לחיים. ניל יאנג כבר נגע בו באמצע שנות ה-70, אבל הגרסה כאן קצרה, חדה ומיידית הרבה יותר. אחרי הפתיחה הארוכה של האלבום, שלוש הדקות האלה מרגישות כמו יציאה מהירה לכביש פתוח, שיר על דרך, בריחה וחיפוש אחר כיוון גם כשעדיין לא ברור לאן נוסעים. השיר "F*!#in' Up" מרכז במשפט אחד חלק גדול מהרוח של האלבום. הריף כבד, מגושם בכוונה וכמעט פרימיטיבי, בזמן שהפזמון חוזר שוב ושוב אל אותה שאלה עצמית מרה. יש כאן אשמה, הומור שחור והלקאה עצמית, אבל בלי ניסיון לייפות או לפתור משהו. זו בדיוק הסיבה שהשיר הפך עם השנים לאחד הקטעים המזוהים ביותר עם הצד החשמלי של ניל יאנג. הוא נשמע כמו וידוי שנזרק באמצע חזרה, ועם "קרייזי הורס" הוא מקבל גם כוח של המנון. השיר "Over and Over" מוריד מעט את הקצב, אבל לא את העוצמה. מתחת לדיסטורשן מסתתרת מלודיה כמעט חולמנית, והחזרה על המשפטים ועל האקורדים מכניסה את השיר למעין לופ מהפנט. שמונה וחצי הדקות שלו חולפות בלי להרגיש ארוכות, משום שכל חזרה של הריף מוסיפה עוד מתח ועוד שכבה של גיטרה. השיר "Love to Burn" לוקח את הגישה הזאת רחוק יותר. עשר דקות של פסיכדליה כבדה, קצב איטי יחסית וגיטרות שלא ממהרות להגיע לשום מקום. המסר דווקא פשוט: כדי לאהוב צריך להיות מוכן להיפגע ולהסתכן. אבל במקום להפוך את הרעיון לבלדה, ניל יאנג ו"קרייזי הורס" נותנים לגיטרות לדבר, עד שהסולו מרגיש כמו המשך טבעי של המילים. השיר "Farmer John" הוא אחת ההפתעות הגדולות באלבום. זהו קאבר לשיר של הצמד Don and Dewey שנולד בסוף שנות ה-50 והפך בהמשך לקטע גאראז' מוכר. אצל "קרייזי הורס" הוא נשמע כמעט כמו שיר שנזרק באמצע חזרה בשביל הכיף, וזה לא רחוק ממה שקרה בפועל. סמפדרו הציע לנגן שיר ישן שניל יאנג הכיר מראשית דרכו, והטייק הספונטני נשאר באלבום. אין כאן ניסיון להיות נקיים או מדויקים, רק שמחה, לכלוך ורוקנרול. השיר "Mansion on the Hill" הוא הקטע הנגיש ביותר באלבום והסינגל המרכזי שלו. בתוך כל הרעש מופיע פזמון כמעט קלאסי, עם מבט נוסטלגי אל עולם שבו מוזיקה פסיכדלית, שלום ואהבה עדיין יכולים לחיות יחד. אבל גם כאן הגיטרות לא נותנות לנוסטלגיה להפוך למתוקה מדי. הן מזכירות שהימים האלה כבר עברו, ושמה שנשאר הוא בעיקר הזיכרון שלהם. השיר הגיע למקום השלישי במצעד הרוק המרכזי של בילבורד. השיר "Days That Used to Be" ממשיך את המבט לאחור, אבל בצורה מפוכחת יותר. המלודיה נשענת באופן ברור על "My Back Pages" של Bob Dylan, במיוחד ברוח הגרסה של "The Byrds", והטקסט בוחן מה נשאר מהאידיאלים של הנעורים אחרי שהחיים, האחריות והפשרות מתחילים להצטבר. אצל ניל יאנג זו אינה קינה על כך שהעבר היה טוב יותר, אלא שאלה כואבת יותר: כמה מעצמנו אנחנו משאירים מאחור בדרך. השיר "Love and Only Love" הוא אחד משיאי הנגינה באלבום. יותר מעשר דקות שבהן ריף פשוט הופך לבסיס שעליו הגיטרות יכולות להתקרב, להתרחק ולהתנגש זו בזו. כאן אפשר להבין למה "קרייזי הורס" תמיד הייתה הרבה יותר מסתם להקת ליווי עבור ניל יאנג. היא לא מנסה ללכת אחריו בצורה מושלמת, אלא משאירה לו חיכוך ומרחב, ומהחיכוך הזה נולד חלק גדול מהסאונד של האלבום. השיר "Mother Earth (Natural Anthem)" סוגר את האלבום בצורה שונה לגמרי מכל מה שקדם לו. אחרי יותר משעה של חשמל מגיעה תפילה סביבתית שמבוססת על המלודיה המסורתית של "The Water Is Wide". חלק הגיטרה הוקלט בהופעת Farm Aid באפריל 1990, והמרחב הגדול של האצטדיון נשאר בתוך ההקלטה. במקום לסיים בעוד התפרצות של גיטרות, ניל יאנג נשאר כמעט לבד עם קול, גיטרה ושאלה על היחסים שלנו עם האדמה. אחרי כל הפידבק, נשאר רק ההד. מבחינה מסחרית "Ragged Glory" לא היה אלבום ענק, אבל הוא הצליח היטב והפך במהירות לאחד האלבומים המרכזיים בתקופה הזאת של ניל יאנג. הוא הגיע למקום ה-31 בארה"ב ולמקום ה-15 בבריטניה, שם קיבל בהמשך מעמד כסף. אבל החשיבות שלו הייתה גדולה יותר מהמספרים. בזמן שלהקות צעירות הפכו גיטרות מלוכלכות ופידבק לשפה של דור חדש, ניל יאנג ו"קרייזי הורס" הזכירו שהם עשו את זה כבר שנים, בלי אופנה ובלי צורך להתאים את עצמם לאף אחד. בפרסומת של Reprise באותה תקופה הופיע המשפט הפשוט והמדויק: "FEEDBACK IS BACK". הסיפור של האלבום המשיך הרבה אחרי 1990. סיבוב ההופעות שבא בעקבותיו הוליד את "Weld", וההופעה של הלהקה ב-Catalyst בסנטה קרוז בנובמבר 1990 יצאה שנים אחר כך כ-"Way Down in the Rust Bucket", והמחישה עד כמה השירים האלה נועדו לבמה. בשנת 2023 הורחב האלבום במהדורת "Smell the Horse" עם ארבע הקלטות נוספות מהתקופה, וב-2024 חזר ניל יאנג אל תשעה מעשרת השירים באלבום "Fu##in' Up", הוכחה לכך שגם יותר משלושה עשורים מאוחר יותר הוא עדיין מצא בהם חיים חדשים. במבחן הזמן, "Ragged Glory" נשאר אלבום מחוספס, רועש וחסר פחד. אין בו דיוק סטרילי, אין ניסיון להחליק את הקצוות ואין חשש לתת לסולו להימשך עוד קצת אם זה מה שהשיר צריך. אחרי "Freedom" החזיר את ניל יאנג למרכז הבמה, "Ragged Glory" הזכיר למה הוא אף פעם לא באמת השתייך למרכז. זה נשמע כמו ארבעה מוזיקאים בחדר שמנגנים עד שהם מרגישים שמצאו את הרגע הנכון, ולא כמו להקה שמנסה להוציא טייק מושלם. אפשר למתוח ממנו קו ישיר אחורה אל "Everybody Knows This Is Nowhere" ו"Rust Never Sleeps", וקדימה אל דור שלם שגילה בשנות ה-90 שגם פידבק ולכלוך יכולים להיות יפים. "Ragged Glory" לא ניסה לדבר בשם הדור החדש, אבל כשהדור הזה הגיע, הוא מיד הבין את האלבום. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

המלצת המערכת... והפעם... האלבום "Starkers in Tokyo" של "Whitesnake" אשר שוחרר ב- 9/9/1997 ביפן בלבד. טכנית, זה לא ממש אלבום של "Whitesnake". מדובר בסוג של אלבום "Unplugged", בו משתתפים הזמר David Coverdale והגיטריסט Adrian Vandenberg, אשר הצטרף ללהקה בסוף 1986. בהמשך הוא כתב יחד עם קוברדייל את כל שירי האלבום "Slip of the Tongue" משנת 1989 למעט אחד. הכוונה היתה לקדם את האלבום "Restless Heart" ששחררה הלהקה במרץ אותה שנה. במהלך סיבוב ההופעות של הלהקה ערכו קוברדייל וונדנברג מספר הופעות אנפלאגד, ביניהן זו המדוברת שנערכה ביפן. השניים התכנסו באולפני EMI ביפן למופע בפני קהל מקומי מאוד מצומצם, ועל אף שהמופע היה אקוסטי, התוצאה היתה לא פחות ממחשמלת, במיוחד בהתחשב בעובדה שמדובר כאן במופע מינימליסטי של גיטרה וזמר בלבד. קברדייל וואנדנברג מבצעים כאן כמה קלאסיקות מהתקופה הראשונה של הלהקה, כמו "Here I Go Again", "Love Ain't No Stranger", לצד שירים מתקופת הגלאם כמו "Sailing Ships", "Give Me All Your Love", "Is This Love", שני שירים חדשים מהאלבום "Restless Heart" וכן גירסה לשיר האלמותי מתקופת "דיפ פרפל" - "Soldier of Fortune" שקוברדייל התנגד לבצע משך שנים עד אז. תחשבו כמה ברי מזל היו אותם מעטים שזכו להיכנס להופעה הזאת, ממש מופע סלון של אחד הזמרים הגדולים ברוק מלווה בנגינת הגיטרה הכל כך מרגשת של וונדנברג. את מרבית השירים כאן שמעתם בוודאי לא פעם, אבל אף פעם לא בדרך בה הם מבוצעים כעת, עירומים כביום היוולדם, מופשטים עד העצם. גם למופעי אנפלאגד האזנתם לא פעם, אבל מעטים מהם הוקלטו בצורה אמיצה כזו בליווי גיטרה בלבד. מופעים כאלו שמורים אך ורק לזמרי ענק כמו קוברדייל שלא חוששים לתת דרור לקולם בליווי מינימליסטי. ניסינו למצוא את האלבום בפלטפורמות הסטרימינג למיניהן, אך לצערנו הוא לא בנמצא. לאור זאת ערכנו עבורכם פלייליסט ביו טיוב של כל שירי האלבום וקטע בונוס נוסף שלא נכנס לאלבום אך בוצע באותה הופעה מיוחדת. ראו כאן: YouTube מעניין לציין שאת השירים שקיימים באלבום הזה תוכלו למצוא גם באלבום "Unzipped" שהוציאה הלהקה בשנת 2018, והוא גם כולל קטעים ממופע אנפלאגד נוסף שנערך בשנת 2008. איגדנו לכם גם פלייליסט משירי האלבום Unzipped, כאן: Spotify "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 9 לספטמבר 1971 שוחרר האלבום "Imagine",אלבום האולפן השני של John Lennon. זה לא סתם עוד תאריך שנבחר באופן אקראי לשחרור האלבום. לספרה "9" משמעות מאוד גדולה עבור John Lennon, ניתן לומר שזה אפילו מספר המזל שלו ולכן הוא בחר בתאריך 9.9 כתאריך שחרורו של האלבום. על-מנת להמחיש עד כמה הספרה "9" משמעותית ורפטטיבית בחייו של ג'ון, נציין שהוא נולד ב- 9 לאוקטובר, הבן שלו שון נולד באותו היום, הבית הראשון בו גר היה ברח' ניוקאסל מס' 9, ההופעה הראשונה של הביטלס במועדון ה- Cavern נערכה ב- 9 לפברואר 1961 והיום בו בריאן אפשטיין גילה אותם היה ב- 9 לנובמבר 1961. גם לא מעט שירים שכתב כללו את הספרה "9", כמו: "Revolution 9", "One After 909", "#9 Dream" והאמינו לנו יש עוד ועוד דוגמאות. מצד אחד, האלבום הזה מהווה המשך ישיר לחספוס של אלבום הבכורה "John Lennon/Plastic Ono Band", אשר שוחרר שנה קודם לכן. לא מעט שירים, במיוחד בצידו השני של הויניל, מביאים איתם את המרירות, הכעס והביקורת ששלטה באלבום הקודם. מצד שני, האלבום הזה כולל כמה שירים אופטימיים אפילו מתקתקים שמציגים את לנון הרך והשלו. בניגוד לאלבום הקודם, בו לנון בחר בקומץ נגנם מצומצם שליווה אותו בהקלטות, ביניהם Ringo Starr ו- Klaus Voormann, הרי שקשת האומנים המתארחים באלבום הזה, כמו גם קשת הכלים עליהם הם מנגנים רחבה במיוחד, וכוללת בין היתר את George Harrison, Nicky Hopkins, Klaus Voormann, Alan White, Ted Turner, Mike Pinder ועוד. עם זאת, בדומה לאלבום הקודם "Imagine" הופק על-ידי ג'ון יוקו ו- Phil Spector. האלבום נפתח עם המניפסט האוטופי ושיר הנושא "Imagine". זה השיר הגדול ביותר של לנון, וגם הסינגל הכי מצליח בכל הקריירה שלו, אשר עם השנים הפך להמנון בינלאומי להפצת המסר של אחווה ושלום, כמתאר עולם אוטופי ללא גבולות, ללא דת, ללא רכוש וללא מלחמות. רשימת הכתרים והתארים שחולקו לשיר ארוכה מאוד וביניהם, מקום השלישי ברשימת 500 השירים הגדולים בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון, מקום שני בסקר ספר השיאים של גינס, הוא חלק מהרשימה היוקרתית של היכל התהילה ומונה 500 שירים שעצבו את הרוקנרול, הוא נבחר על-ידי האגודה הלאומית למפיקי מוזיקה כשיר של המאה ה-20 ועוד. היסודות לשיר הונחו לראשונה במהלך הסשנים לאלבום "Let it Be" של ה"ביטלס" אך לנון השלים את כתיבתו רק בשנת 1971 על פסנתר ה- Steinway שהיה ממוקם בחדר השינה שלו ושל Yoko Ono באחוזתם שבאסקוט, אנגליה. לנון הושפע בכתיבת השיר מספר השירים "Grapefruit" אותו כתבה יוקו בשנת 1963 וכולל מספר משפטים המתחילים במילה "Imagine". שנים לאחר מכן יודה לנון שהיה קצת אנוכי כשלא הוסיף אתמה שליוקו לרשימת הקרדיטים, שכן היא השפיעה על הקונספט והמילים, אך עיוות זה תוקן בשנת 2017, כאשר שמה של יוקו הוסף לרשימת הקרדיטים. הקטע השני "Crippled Inside"הוא קטע קאנטרי "עליז" בו מתארחים George Harrison בנגינת סלייד והגיטריסט Ted Turner מלהקת "Wishbone Ash" בגיטרה אקוסטית. בראיון שנערך עם טד בדצמבר 2012 ציין טד כי להקתו היתה בדיוק במהלך הקלטת האלבום "Pilgrimage" כשקיבל שיחת טלפון המזמינה אותו להתארח באלבום של ג'ון לנון. טד הסכים מיד, אך חברו ללהקה הגיטריסט Andy Powell שקיבל שיחה דומה, סירב. טד סיפר שנאסך במכונית רולס רויס בה ישב הקלידן Nicky Hopkins. כשהגיע לאולפן ראה שם את George Harrison ואת Ringo Starr שלא ניגן באלבום. זה היה השיר האחרון שהוקלט ומיד אחריו זכה טד לשמוע לראשונה את האלבום כולו באולפן. השיר השלישי "Jealous Guy" הוא אחד היפים של לנון. הוא החל לכתוב את השיר בשנת 1968, במהלך השהות שלו ושלח חברי הביטלס ברישיקש שבהודו. השיר שנקרא במקור ""Child of Nature" בוצע במהלך הסשנים לאלבום הלבן של הלהקה (The White Album), אך בסופו של דבר נזנח ומילותיו נכתבו מחדש לאלבום הנוכחי. בניגוד למה לסברה השיר אינו שיר "קנאה" של לנון ליוקו במובן הפיזי. בשנת 1998 סיפרה יוקו במהלך ראיון עימה כי זו הייתה קינאה רוחנית. העובדה שהיא יודעת שפה נוספת (יפנית) וג'ון לא יכול להיות שותף למחשבות שלה בשפה שהוא לא מבין. מעניין לציין שיוקו סייעה בכתיבת מילות השיר, אך גם הפעם היא לא קיבלה על כך קרדיט, מתוך ניסיון שלא ללבות את דעת הקהל השלישית שהיתה עליה באותה תקופה. Joey Molland ו- Tom Evans מלהקת "Badfinger" מנגנים כאן בגיטרה אקוסטית. הרצועה "It's So Hard" היא קטע בלוז קלאסי ששוחרר כבי סייד לשיר הנושא "Imagine". לנון מתאר בשיר את הקשיים בחיים, אשר לכולם פתרון אחד - "אהבה". בשיר מתארח הסקסופוניסט King Curtis אותו העריץ לנון בהקלטה אחרונה שלו. קרטיס נרצח חודש אחד בלבד לפני שהאלבום שוחרר באמריקה. את הצד הראשון של הויניל מסיים "I Don't Want to Be a Soldier Mama" שמביא לנו את ג'ון לנון המחאתי. קטע בלוז-רוק מונוטוני ומהפנט שכולל את נגינת הסלייד של George Harrison. השיר הוקלט במהלך אותם סשנים של השיר הקודם "It's So Hard" ולכן גם כאן מתארח הסקסופוניסט King Curtis. במהלך אותם סשנים מפברואר 1971 הוקלט גם השיר "Power to the People" ששוחרר כסינגל. אומן מעניין נוסף שמתארח כאן הוא Mike Pinder מלהקת המודי בלוז. השיר זכה לגרסת כיסוי מעניינת של הסופרגרופ "Mad Season", שמופיעה בין היתר באלבום ההופעה "Live at The Moore". הצד שני של הויניל נפתח עם שיר מחאה נוסף - "Gimme Some Truth" אשר בדומה לשיר "Jealous Guy" נכתב גם הוא במהלך שהותם של לנון וחברי הביטלס ברישיקש שבהודו בשנת 1968. מה שהוביל את לנון לכתב את השיר הוא בין היתר "טבח מִי ליי" במלחמת וייטנאם והניסיון של ממשלת ארה"ב ובראשה הנשיא ריצ'ארד ניקסון לטייח אותו. לנון מתייחס במפורש לניקסון בשיר תוך שימוש בכינוי "trick-dicky", כינוי של ניקסון שהפך לפופולרי במהלך פרשת ווטרגייט. (Photo: Johnlennon.com) מיד אחר כך מגיע אחד השירים היפים והממיסים של לנון "Oh My Love". הדמו הראשון לשיר הונח בשנת 1968, לאחר הסשנים לאלבום הלבן של הביטלס ("The White Album"). את מילים כתבה יוקו אונו, שהפעם קיבלה קרדיט על כתיבתו יחד עם לנון, לאחר שהפילה את פרי ביטנה בחודש השישי להריונה. גם בשיר זה משתתף George Harrison בנגינה על גיטרה חשמלית. אנחנו מגיעים לאחד השירים החזקים של האלבום "How Do You Sleep?", בו לנון לא חוסך מילים כנגד חברו ללהקת הביטלס Paul McCartney. בניגוד למסרים הנסתרים של מקרטני נגד לנון בעטיפת האלבום "Ram", לנון עולה להתקפה ולא חוסך בחיצי הביקורת נגד מקרטני במילים כמו: "The only thing you done was yesterday And since you've gone you're just another day How do you sleep? How do you sleep at night?" מעניין לציין שמי שסייע ללנון לכתוב את המילים לשיר היה Allen Klein מנהלו של לנון, אשר בזמנו עשה יד אחת עם שלושת חברי הביטלס בתביעה כנגד מקרטני. גם מבחינת המוזיקה, הפתיחה של השיר עם הדיבורים וכיווני הכלים נועדה להוות עקיצה של מקרטני שפתח את האלבום "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" בצורה דומה. העקיצה לכיוון מקרטני עולה גם מתוך עטיפת האלבום שכוללת בתוכה תמונה של לנון מחזיק באוזני חזיר, וזאת בתגובה לתמונה של מקרטני באלבום "Ram". ראוי לציין במיוחד את החיזוק שלנון מקבל כאן מחברו ל"ביטלס" George Harrison שפשוט מדהים כאן בנגינת הסלייד שלו. אנחנו מתקרבים לסיום עם "How?" שיר קסום ויפה שבניגוד גמור לשיר הקודם מציג את הצד חסר הביטחון של ג'ון לנון עם מילים כמו: “How can I go forward when I don’t know which way I’m facing?”. המילים המרגשות של לנון והשירה השברירית שלו רוכבים בצורה מושלמת על העיבודים התזמורתיים והתיפוף המינימליסטי של Alan White שממש מזכיר כאן בנגינתו את Ringo Starr. האלבום מסתיים בנימה אופטימית ושמחה בסגנון קאנטרי עם "Oh Yoko!". לנון החל לכתוב את השיר בשנת 1968 במהלך הביקור שלו ברישיקש, הודו. זה שיר אהבה. המלודיה של השיר הושפעה מהשיר "Lost John" של Lonnie Donegan וג'ון לנון מנגן בו בפעם הראשונה והאחרונה על מפוחית, בקריירת הסולו שלו. מי ששר כאן קולות רקע הוא המפיק Phil Spector. מעניין שחברת EMI ביקשה לשחרר את השיר כסינגל, אך לנון סירב. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר