הוא נמנה על גדולי המתופפים בהיסטוריה של המוזיקה. נגינתו השפיעה אפילו על Neil Peart, שגם הפך לחבר קרוב מאוד שלו. הוא אחד ממקימיה של להקת "Police" וסגנונה הייחודי קשור לא מעט לנגינה הוורסטילית שלו, אבל הוא גם מוזיקאי בפני עצמו ואפילו הלחין אופרת רוק. הנה כמה עובדות מעניינות על Stewart Copeland: (Photo: Joby Sessions/Future Publishing) 1. הוא נולד באלכסנדריה שבמדינת וירג'יניה בארה"ב, ב- 17 ליולי 1952. שמו המלא Stewart Armstrong Copeland. 2. הוא הצעיר מבין ארבעה ילדים. בן לאב ששירת בביון האמריקאי במזרח התיכון בעת מלחמת העולם השנייה ושל אם סקוטית ששירתה במודיעין הבריטי במזרח התיכון באותה תקופה. 3. קופלנד העביר את רוב שנות ילדותו במזרח התיכון. כמה חודשים לאחר לידתו, המשפחה עברה לקהיר שבמצרים ובגיל 5 עברה המשפחה לביירות שבלבנון. 4. קופלנד התחיל לקחת שיעורי תופים בגיל 12 וכבר בגיל 13 הוא ניגן תופים כחלק מלהקת בית הספר. 5. בילדותו קופלנד האזין לשילוב של מוזיקה לבנונית, רוקנרול, ג'אז ורגאיי. המתופף שהכי השפיע עליו הוא Mitch Mitchell שהיה חלק מההרכב של Jimi Hendrix, אבל הוא הושפע גם מ- Sandy Nelson ו- Ginger Baker. 6. יחד עם זאת, קופלנד הצהיר כי מרוב "ההאזנה כפויה" שלו ל- Buddy Rich, הוא מחשיב את עצמו כ"אלרגי" לג'אז. 7. למרות היותו שמאלי, קופלנד מנגן בערכת תופים ימנית. הוא ממקם את ההיי-האט משמאל ואת מצילת הרייד והפלור טומס מימינו. 8. בגיל 15 חזר קופלנד לאנגליה שם השלים את לימודי התיכון שלו ובהמשך עבר לארה"ב ולמד בין היתר באוניברסיטת ברקלי. 9. בשנת 1974 חזר לאנגליה והפך למנהל סיבוב ההופעות של להקת הרוק המתקדם "Curved Air". בהמשך, בשנת 1975 הוא הפך למתופף הלהקה, שם הכיר גם את הזמרת Sonja Kristina לה יינשא בשנת 1982. (Photo: deezer.com) 10. בשנת 1977, לאחר פירוקה של "Curved Air", הקים קופלנד את "The Police" יחד עם הבסיסט והזמר Sting והגיטריסט Henry Padovani, אשר תוך זמן קצר הוחלף על-ידי Andy Summers. קופלנד היה החבר הצעיר ביותר בלהקה. 11. השירים הראשונים של "Police" (עוד לפני אלבום הבכורה שלה) היו בעיקר יצירות שכתב קופלנד, כולל הסינגל הראשון של הלהקה "Fall Out" משנת 1977 והבי-סייד שלו "Nothing Achieving". 12. בהמשך תרומתו של קופלנד בכתיבת השירים הלכה והצטמצמה, כאשר במקביל חלקו של סטינג בכתיבה הלך וגדל. 13. בין השירים הבולטים שכתב קופלנד באופן בלעדי ללהקה ניתן למצוא את: "On Any Other Day" (בו הוא גם שר), "Does Everyone Stare", "Contact", "Bombs Away", "Darkness" ו- "Miss Gradenko". 14. קופלנד גם כתב כמה שירים במשותף עם סטינג, ביניהם: "Peanuts", "Landlord", "It's Alright for You" ו- "Re-Humanize Yourself". (Photo: Themoviedb.org) 15. סגנון הנגינה של קופלנד מאוד ייחודי והוא כולל שימוש מוגבר ומורכב במצילות ההאי-האט. למעשה, בחלק גדול מהשירים של "פוליס" קופלנד משתמש רק בהאי-האט ובבייס דרום כדי לשמור על הקצב. 16. נגינת ההאי-האט המיוחדת שלו משכה את תשומת ליבו של Peter Gabriel אשר הזמין אותו לנגן עליהם בשיר "Red Rain". 17. קופלנד הוא גם אחד ממתופפי הרוק הבודדים שמשתמשים באחיזה מסורתית ולא באחיזה תואמת. 18. בשנות ה-80, כשמוסיקאים רבים חיפשו סאונד גדול יותר עם תופים גדולים יותר, קופלנד הוסיף למערכת התופים שלו את ה- "Octobans" - שמונה תופים בגודל 6" בצורת צינורות צרים שהומצאו על-ידי "Tama Drums" בשנת 1978. 19. קופלנד גם השתמש בחידוש נוסף, מצילת "ספלאש" המבוססת על צעצוע שלו אותה עזר ל- "Paiste" לעצב. 20. מחוץ ללהקת "פוליס", קופלנד הקליט תחת השם הבדוי Klark Kent, והוציא כמה סינגלים, ביניהם "Don't Care" שנכנס למצעד הסינגלים הבריטי באותה שנה. בהמשך הוא גם שחרר בשנת 1980 אלבום מלא בשם "Klark Kent: Music Madness from the Kinetic Kid" בו נכלל השיר. קופלנד ניגן בכל הכלים ושר בעצמו. 21. בשנת 1983 הוא השתתף בכתיבת שיר הנושא לסרט "Rumble Fish" - סרט, בבימויו והפקתו של פרנסיס פורד קופולה. השיר "Don't Box Me In" הכולל שיתוף פעולה בין קופלנד והזמר והיוצר Stan Ridgway, מנהיג להקת "Wall of Voodoo" העניק לקופלנד מועמדות לגלובוס הזהב בשנת 1983. 22. בשנת 1985 הוא הוציא את הפסקול לסרט "Rhythmatist" שהושפע מביקור שלו באפריקה. הוא כולל תופים וכלי הקשה מקומיים. קופלנד נראה בסרט מנגן בתופים בתוך כלוב ומספר רב של אריות מקיפים אותו. 23. לאחר פירוקה של "פוליס" קופלנד החל בקריירה של הלחנת פסי קול לסרטים, סדרות, אופרות ומופעי בלט ביניהם: Wall Street, Highlander II: The Quickening, Taking Care of Business, Star Wars: Droids, Babylon 5 ועוד. 24. הוא גם תרם את קולו לסרט " South Park: Bigger, Longer & Uncut", בו דיבב חייל אמריקאי. 25. ואם בכך לא די, אז בשנת 1998 הוא הוזמן על ידי "Insomniac Games" ליצור את הפרטיטורה המוזיקלית למשחק הפלייסטיישן המצליח "Spyro the Dragon". קופלנד יצר גם את הפרטיטורות למשחקי ההמשך "Insomniac Spyro 2: Ripto's Rage!", "Spyro: Year of the Dragon", "Spyro: Enter the Dragonfly". 26. בשנת 1989 הקים קופלנד את "Animal Logic" עם בסיסט הג'אז Stanley Clarke והזמרת-יוצרת Deborah Holland. השלישייה זכתה להצלחה עם אלבומה הראשון וסיבוב ההופעות העולמי שבא בעקבותיו. 27. בשנת 2000 הוא חבר לבסיסט Les Claypool לאחר שהפיק שיר אחד מתוך האלבום "Antipop" של "Primus". שיתוף הפעולה הזה הוליד את הסופרגרופ "Oysterhead" שכללה גם את Trey Anastasio מלהקת "Phish". 28. בשנת 2002, קופלנד נשכרה על ידי Ray Manzarek ו- Robby Krieger מלהקת "the Doors" כדי לנגן איתם באלבום חדש וסיבוב הופעות שילווה אותו, אך פציעה לא איפשר לו לעמוד בהתחייבותו והעניין הסתיים בתביעות הדדיות. 29. בשנת 2005, קופלנד הוציא את האלבום "Orchestralli", הקלטה חיה של מוזיקת אנסמבל קאמרית שהלחין במהלך סיבוב הופעות קצר באיטליה בשנת 2002. 30. עוד בשנת 2005, קופלנד הקים את "Gizmo", פרויקט חדש עם הגיטריסט David Fiuczynski, המולטי אינסטרומנטליסט Vittorio Cosma, הזמר Raiz והבסיסט Max Gazzè. 31. בטקס פרסי הגראמי לשנת 2007, קופלנד, אנדי סאמרס וסטינג ביצעו יחד את השיר "Roxanne". זו היתה ההופעה הפומבית הראשונה של הלהקה מאז שת 1986 (למעט סט מאולתר בחתונה של סטינג בשנת 1992 והופעה במסגרת כניסתם להיכל התהילה של הרוקנרול בשנת 2003). 32. יום אחד לאחר מכן הודיעה הלהקה כי לרגל חגיגות ה-30 של "Police", הם יצא לסיבוב איחוד חד-פעמי ב- 28 במאי 2007. הסיבוב כלל 151 הופעות על פני חמש יבשות. 33. בשנת 2017, הקים קופלנד את הסופרגרופ "Gizmodrome" עם Adrian Belew, Vittorio Cosma, ו- Mark King. הם הוציא אלבום באותו השם בו קופלנד גם נוטל את תפקיד השירה. 34. בשנת 2021 הוא הוציא לאור את האלבום "Divine Tides" יחד עם Ricky Kej, האלבום זיכה את קופלנד בגראמי השישי שלו. 35. אחיו של קופלנד - Miles Copeland III הקים את הלייבל "I.R.S. Records" והיה גם מנהלה של "The Police". 36. בשנות ה- 80 קופלנד מנע את הופעתה של "פוליס" בישראל, על רקע התנגדותו למעורבותה במלחמת לבנון הראשונה (אתם זוכרים שהוא גדל בבירות, נכון?). 37. קופלנד הפיע בנגינתו על מזיקאים רבים, ביניהם Neil Peart - מתופף להקת "Rush". 38. השניים הפכו לחברים מאוד קרובים. למעשה קופלנד היה חלק מהמעגל הכי קרוב ל- Neil Peart אשר כלל רק את משפחתו והחברים הקרובים ביותר שלו, אשר ידעו על האבחנה הסופית של סרטן המוח שלהביא למותו. 39. במסגרת חברותו בלהקת "פוליס" הוציא קופלנד לאור 5 אלבומי מופת בין השנים 1978 ועד 1983, 4 מהם נמצאים ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של מגזין ה"רולינג סטון". 40. מעבר לתפקידו כמתופף הלהקה, קופלנד גם אחראי לשירת קולות רקע, הוא מנגן בקלידים, מפיק ואחראי לעיבודים. 41. ב- 22 ליולי 2022 עלתה לראשונה אופרת רוק שהלחין, בשם "The Witches Seed". סייעה לו בהפקה Chrissie Hynde שתרמה גם כמה שירים לאופרה שמביאה את סיפורן של 3 נשים המואשמות בכישוף בתקופת ציד המכשפות באירופה. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 15 ליולי, 1973 "Grand Funk Railroad" הוציאה את אלבום האולפן השביעי שלה "We're An American Band". זהו אחד מהאלבומים הגדולים של "Grand Funk Railroad", אשר ללא ספק ממחיש את האבולוציה המוזיקלית שלהם. האלבום סימן נקודת מפנה עבור הלהקה, הן מבחינת הכיוון המוזיקלי והן מבחינת הביקורות. השינוי בכיוון המוזיקלי ובסאונד הושג הודות לשלושה גורמים עיקריים. הגורם הראשון, היה צירופו של הקלידן Craig Frost שהשתתף באלבום הקודם "Phoenix" כנגן סשן בלבד וכעת הפך לחלק מהלהקה, אשר הפכה מפאוור טריו לרביעייה. קרייג ניגן באלבום הזה על אורגן האמונד, קלאוינט ועל מוג ובכך תרם לשינוי הסאונד הכללי של הלהקה מהצליל הגולמי של גיטרה-בס-תופים לצליל מלא ועשיר יותר. הגורם שני, היה הגידול בכמות השירים בהם המתופף Don Brewer לקחת את ההובלה בשירה. הוא שר מחצית משירי האלבום, כולל שני הסינגלים שיצאו מהאלבום - שיר הנושא "We're An American Band" שיצא ב-2 ביולי, 1973 ו- "Walk Like a Man", שיצא ב-29 באוקטובר 1973. הגורם השלישי, הינו המפיק והמולטי אינסטרומנטליסט Todd Rundgren. טוד היה ידוע במגוון הסגנונות המוזיקלים בהם התנסה, הן כאומן סולו והן כחבר בלהקות "Nazz" ואחר כך "Utopia". הוא נודע בזכות המוזיקה המתוחכמת והלא שגרתית שלו, כך שהתוספת שלו כמפיק (האלבום הקודם הופק על ידי הלהקה עצמה) סייעה ל- "Grand Funk Railroad" לאמץ צליל מהודק ומלוטש יותר, ולייצר אוסף של שירים קלאסיים ברוח הרוק של שנות ה-70. האלבום נפתח עם שיר הנושא "We're An American Band", שמגלם בתוכו את הסגנון הכל-כך ייחודי של "Grand Funk Railroad". הריף הקטלני והבס הרועם מושכים מיד את תשומת הלב של המאזין, בעוד שהשירה המדהימה של Don Brewer משדרת עוצמה וקסם. סולו הגיטרה של Mark Farner, פעמון הפרה האיקוני של Don Brewer ונגינת האורגן הפסיכדלית-פופית מבססים את האנרגיה והעוצמה של השיר, מוסיפים לאופיו הקליט והמדבק ומגבשים את מעמדו כהמנון רוק לכל דבר. מיד לאחר מכן מגיע "Stop Lookin' Back" ומצית מחדש את האנרגיה של האלבום עם הריפים הקליטים והגרובים שלו. יכולות הג'אם ההדוקות של הלהקה מוצגות כאן במלואן, וממחישות את יכולתה לשמור על מבנה שיר מגובש תוך מתן במה לאילתור. אורגן האמונד המקפץ ומשפטי הגיטרה הקצרים, מעצימים את החוויה עם סולואים ראש בראש. מיד אחר כך אנחנו מתוודעים ל- "Creepin'" שמאט קצת את העניינים עם האווירה הבלוזית שלו, שוב אורגן ההאמונד תופס את מרכז הבמה ומוסיף לאווירה הגרובית והמסתורית של השיר. זוהי הרצועה הראשונה באלבום בה Mark Farner לוקח את השירה המובילה עם קול וסגנון מלא נשמה. סולו הגיטרה שלו לא פחות ממרשים, והג'מינג בסוף השיר מוסיף נופך של רוק פסיכדלי. השיר "Black Licorice" מסיים את הצד הראשון של הויניל עם ריף הבס המדבק שלו וקצב גיטרה Fאנקי. ברואר לוקח שוב את השירה המובילה ומגיע לצלילים גבוהים שאיכשהו מתחברים לרמיזות המיניות של המילים, במיוחד בפזמון. התיפוף האכזרי של Brewer, מניע את השיר קדימה בעוצמה, סולו הגיטרה של Farner נהדר בעוד שסולו האורגן האינטנסיבי של Craig Frost מצליח להזכיר לנו לפרקים את הרגעים הגדולים של Jon Lord. הצד השני של הויניל נפתח עם "The Railroad" אותו שר Mark Farner. שילוב קסום של לחן בלוזי, אורגן פסיכדלי, שירה מלאת נשמה ועבודת גיטרה מהפנטת. המעבר מהאינטרו הרועש לנגינת הגיטרה השקטה מוסיפה דינמיות מעניינת לשיר. הג'אם סשן הקצר במהלך קטע המעבר מציג את הכישורים הקולקטיביים של הלהקה, עם עבודת הגיטרה המפוארת של Mark Farner, התיפוף השבטי של Don Brewer, ושטיח ההאמונד של Craig Frost. הקטע "Ain't Got Nobody" שומר על גרוב יציב, אם כי הוא עשוי להישמע די סטנדרטי בהשוואה לכמה מהרצועות הבולטות של האלבום. ההרמוניות הווקאליות בהובלת Don Brewer מוסיפות שכבה של מתיקות לאווירה הג'אזית של השיר, בעוד שסולו הגיטרה של Mark Farner מניע את השיר לכיוון כבד יותר. השיר "Walk Like a Man" מחזיר את הקליטות המדבקת, עם הפזמון הסוחף ונגינת הפסנתר החשמלי הבולטת שלו. השירה של ברואר משתלבת עם משפטי הגיטרה הגואים, ושניהם יחד יוצרים המנון רוק בלתי נשכח. קטע המעבר מציג סולואי גיטרה בלוז-רוק מרשימים, שמעלים עוד יותר את האנרגיה והעוצמה של השיר. האלבום מסתיים עם "Loneliest Rider", שלמרות שכנראה לא ימשיך להדהד לחלק מהמאזינים כאחד מהימנוני האלבום, אבל הוא עדיין מחזיק את עצמו כקטע סיום מצוין לאלבום אדיר. נגינת הקלאוינט של Craig Frost מחדירה גרוב שמשתלב היטב עם סאונד הגיטרה עם אפקט הריברב הכבד ועם טכניקות ההפקה הנהדרות של Todd Rundgren, שמעניקות לשיר אלמנטים Fאנקיים-פסיכדליים. חמישה עשורים לאחר יציאתו, ניתן כבר לומר בוודאות שהאלבום "We're An American Band" עומד במבחן הזמן כעדות לכישרון היצירה, עוצמת הביצוע וחדוות הרוקנ'רול של "Grand Funk Railroad". סגנון השירים המגוון של האלבום, החל מהמסתורי והאטמוספרי ועד למדבק והגרובי, מציגים את ההתפתחות, את החדשנות ואת היכולת של הלהקה לרתק את המאזינים שלה. עם לחנים בלתי נשכחים, קטעי ג'אם אינסטרומנטליים מרשימים ותחושת גרוב שאי אפשר להישאר אדיש אליה. האלבום הזה ללא ספק מגבש את מקומה של "Grand Funk Railroad" בהיסטוריה של מוזיקת הרוק הבלתי מתנצלת של שנות ה-70. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 15 ליולי 2017 עלתה "Guns N' Roses" בפעם השלישית על במת "פארק הירקון" בתל אביב, והפעם זו כבר הייתה חוויה מתקנת עם אחת ההופעות המדהימות שנראו כאן אי פעם, אשר אף שברה מספר שיא של צופים בהופעה אחת בישראל - 61,000 במספר. זה היה יום שבת חם במיוחד, ואנחנו לא מדברים רק על מזג האוויר. שערי פארק הירקון נפתחו בשעות הצהריים ומהחום הכבד ששרר במקום היה נדמה שאלו שערי הגיהנום. זו היתה ההופעה, האחרונה בסיבוב ההופעות האירופאי של הלהקה "Not in this Lifetime" וחברי גאנז בחרו לסיים את ה"לג" הזה של הטור בארץ הקודש, וזה לא היה סתם סיום, זה היה "פיצוץ אטומי". הלהקה עלתה לבמה כמתוכנן בדיוק בשעה 20:02 ובמשך שלוש שעות רצופות המטירה עלינו בהפגזה בלתי פוסקת "פצצות מצרר" בדמות מיטב "הלהיטים", לצד גירסאות כיסוי של "Wings", "AC/DC", "Soundgarden", "The Who", Pink Floyd" ועוד. את השינוי מההופעה מעוררת המחלוקת משנת 1993 ניתן היה לחוש כבר מרגע עליית הלהקה לבמה. זה קרה בדיוק מופלא, ללא מניירות מיותרות וללא איחורים, ואם נשפוט את המופע רק מכך, אז נראה כי Slash, Duff McKagan ובמיוחד המאחר הכרוני Axl Rose התבגרו הרבה מעבר ל- 24 השנים שחלפו מאז הם חלקו את אותה במה בישראל. זו היתה חווייה מטורפת ומחשמלת, החל מהוידאו ארט המושקע, דרך הזיקוקים והפירוטכניקה ועד לאנרגיות המטורפות שהלהקה שחררה לקהל ואשר החזיר בחזרה לבמה ממש כמו ב"פינג פונג". הסטליסט היה פשוט מושלם. הלהקה התפוצצה פשוט על הבמה כבר מקטע הפתיחה עם "It's So Easy", דרך "Mr.Brownstone" ו- "Welcome to the Jungle", עם אתנחתא קלה בדרך לביצוע "Chinese Democracy", שרק הוכיח לכולם שאנחנו אכן חוזים כאן במופע "איחוד", כאשר Slash ו- Duff מבצעים בפעם הראשונה (ולא האחרונה) לאותו ערב, חומרים מהאלבום הנושא את אותו השם, אשר ניתן היה בקלות להכתיר אותו כאלבום סולו של Axl Rose. (Photo: Datathistle.com) למעט "Patience" קיבלנו כמעט את כל ה"להיטים" המתבקשים של גאנז. סלאש, דאף, אקסל, דיזי ריד, פרנק פרר, ריצ'רד פורטוס והקלידנית מליסה ריסלא לא עצרו לרגע, ומעבר לשירים שכבר פורטו לעיל, הפגיזו אותנו עם "You Could Be Mine", "Sweet Child o' Mine", "Nightrain", "My Michelle וכמובן "Don't Cry" שמקומו נפקד מההופעה מעוררת המחלוקת משנת 1993, ובכך נסגר החשבון של גאנז עם הקהל 24 שנים לאחר שנפתח. אבל זה בהחלט לא נגמר בזה, זכינו לחזות בקטעים אפיים של ההרכב המדהים ובינהם: "Estranged", "November Rain", "Civil War" ו- "Coma" שנחשב לשיר הארוך ביותר של הלהקה שאורכו למעלה מ- 10 דקות. במהלך ההופעה נרשמו כמה רגעים מיוחדים ומרגשים, ובינהם הביצוע המהפנט לנעימה מתוך סרט "הסנדק", ההומאז' ל- "AC/DC", אשר עד לא מכבר היתה להקתו של אקסל, הפירגון לדאף מק'גאן את הביצועים ל- "You Can't put your Arms Around a Memory" ו- "Attitude", קאבר של "Misfits" מתוך האלבום "The Spaghetti Incident" וכמובן הביצוע לשיר "Black Hole Sun" לזכרו של Chris Cornell שהתאבד כחודשיים קודם לכן. וזה היה הסטליסט של הערב ההיסטורי: It's So Easy Mr. Brownstone Chinese Democracy Welcome to the Jungle Double Talkin' Jive Better Estranged Live and Let Die (Wings) Rocket Queen Whole Lotta Rosie (AC/DC) You Could Be Mine Attitude (Misfits) (with "You Can't Put Your Arms) This I Love Civil War (with "Voodoo Child" outro) Yesterdays Coma Slash Guitar Solo (with "Johnny B. Goode" snippet) Speak Softly Love (Love Theme From The Godfather) Sweet Child o' Mine Used to Love Her My Michelle Wish You Were Here (Pink Floyd) November Rain (with "Layla" piano exit intro) Black Hole Sun (Soundgarden) Knockin' on Heaven's Door (with "Only Women Bleed" intro) Nightrain Sorry Don't Cry The Seeker (The Who) Paradise City * You Know My Name (Chris Cornell) "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 15 ליולי, 1977, "Yes" הוציאו את אלבומם השמיני "Going for the One". אחרי השאפתנות (יש שיאמרו אפילו מוגזמת) של "Tales from Topographic Oceans" והשפעות הג'אז פיוז'ן של "Relayer", הגיע האלבום "Going for the One" וסימן שינוי כיוון מחושב של "Yes" לעבר חומרים קצרים וממוקדים יותר. האלבום ציין את האיחוד המחודש של חברי ההרכב הקלאסי של הלהקה שכלל את Jon Anderson, Steve Howe, Chris Squire, Rick Wakeman ו- Alan White, זאת לאחר שהקלידן Patrick Moraz עזב את הלהקה במהלך החזרות. האלבום, שהופק במשותף על ידי חברי הלהקה, ויתר על המבנים הקונספטואליים רחבי ההיקף, צמצם את המורכבות והחל מעבר לכיוון כתיבת שירים ממוקדת יותר, כל זאת מבלי לאבד את התחכום המוזיקלי שהגדיר את "Yes" לאורך שנות השבעים. האלבום נפתח עם שיר הנושא "Going for the One" עם אחד מביצועי הגיטרה הבלתי שגרתיים של Steve Howe עם פתיחה המבוססת על קטע שנהג לאלתר בבדיקות הסאונד במהלך הופעות הלהקה. נגינת הסלייד שלו מעניקה לשיר תחושת חספוס עם ניחוח קאנטרי, שמייצגת שילוב די מפתיע במיוחד ללהקת רוק מתקדם. נגינת הבס של Chris Squire ממשיכה לרעום מתחת לפני השטח, בעוד ש- Alan White מצליח לחבר את מקצבי השיר המשתנים באיפוק די מרשים. הזמר Jon Anderson כתב את השיר כשנתיים לפני הקלטת האלבום, אך הוא נדחה בתחילה על ידי שאר חברי הלהקה. רק לאחר ש- Chris Squire מצא מחדש את ההקלטה על קלטת והביא אותה לאולפן, הוחלט לפתח אותה. אנדרסון סיפר שהשיר הושפע ממגוון רעיונות, בהם ספורט, מרוצי סוסים, מסע בנהר הגרנד קניון ותפיסות רוחניות. לדבריו, זהו אחד השירים המוערכים פחות בקטלוג של "Yes", למרות עוצמתו המוזיקלית. אחרי הפתיחה הרועמת של האלבום, מגיע "Turn of the Century" ומוכיח את היכולת של "Yes" לאזן בין דיוק טכני לבין מלודיה, רוך וסיפור מרגש. הבנייה ההדרגתית של הקטע, החל מגיטרה אקוסטית ופסנתר עדין ועד להתפרצות המלאה של הלהקה, מרגישה טבעית ומשכנעת. אנדרסון מספק כאן את אחת מהופעות השירה החמות ביותר שלו, בעוד שווייקמן נמנע מהפגנת וירטואוזיות מיותרת על הפסנתר ומעדיף אלגנטיות עדינה. השיר מספר את סיפורו של Roan, פסל המתאבל על מות אשתו במהלך החורף. מתוך כאבו הוא מפסל פסל בדמותה, שלמרבה הפלא מתעורר לחיים. העלילה שואבת השראה מהאופרה "La bohème" ומהמיתוס היווני של פיגמליון. ואז מגיע "Parallels" שנפתח לצלילי עוגב כנסייה שעליו ניגן ווייקמן בכנסיית "St. Martin" בעיר Vevey. השיר, שנבנה סביב אחת מביצועי הבס החזקים ביותר של סקווייר, משלב בין ניחוח סימפוני לרוק עוצמתי. הוא היה חלק מקבוצת שירים שסקווייר כתב עבור אלבום הסולו שלו "Fish Out of Water" משנת 1975, אך נותר מחוץ לאלבום בשל מגבלות האורך של תקליטי הוויניל. צדו השני של האלבום נפתח עם הפריצה המסחרית הגדולה שלו, "Wonderous Stories", שנכתב כולו על ידי אנדרסון בתקופה שבה התגורר בשווייץ. בתוך פחות מארבע דקות הצליחה "Yes" לזקק את האסתטיקה השמימית שלה לשיר נגיש, מבלי לוותר על הזהות המוזיקלית הייחודית שלה. שכבות הקולות של אנדרסון מרחפות מעל המרקם האקוסטי של סטיב האו ויוצרות תחושה של התרוממות. אבל אל תתנו לפשטות של השיר להטעות אתכם, שכן היא נשענת על עיבודים קוליים מורכבים ועל דיאלוג עדין ומדויק בין כל כלי הנגינה. השיא של האלבום מגיע עם קטע הסיום האפי "Awaken", שנחשב בעיני רבים לאחת היצירות המכוננות של הרוק המתקדם. השיר נולד כאשר Jon Anderson שמע את Steve Howe מנגן שוב ושוב רצף אקורדים במלון בו שהו, והחל לאלתר מעליו מנגינות ומילים. בהשראת הספר" The Singer" של Calvin Miller וביוגרפיה על Rembrandt, השיר התפתח למסע רוחני רחב יריעה. סולו הגיטרה של האו, הקלידים העשירים של ווייקמן, צלילי הנבל של אנדרסון ומקהלות הרקע מעניקים לו אופי סימפוני מרשים. לאורך יותר מ- 15 דקות היצירה מתפתחת בסבלנות דרך מעברים מוזיקליים מגוונים, כאשר קטע עוגב הכנסייה של ווייקמן (שהוקלט אף הוא בכנסיית St Martin's) מהווה את השיא הרוחני של היצירה. אם אלבומיה המוקדמים של "Yes" ביקשו לא פעם להרשים את המאזין באמצעות מורכבות גרנדיוזית, אז עם "Going for the One" הלהקה מוכיחה שבגרות מוזיקלית מתבטאת לפעמים בידיעה מתי לא חייבים להגזים. נכון, גם כאן כל אחד מהנגנים מפגין וירטואוזיות מרשימה, אך היא תמיד משרתת את השירים ולא את האגו. התוצאה היא אלבום שנשמע נגיש ומיידי יותר, אך גם כזה שעומד היטב במבחן הזמן. האלבום "Going for the One" מציג אולי את הדיוקן המאוזן ביותר של "Yes". הוא משלב בין יכולת טכנית יוצאת דופן, כתיבת שירים בלתי נשכחת, עומק רגשי ונגינה מופלאה של כל אחד מחברי ההרכב הקלאסי של הלהקה, וכל זה נדחס אל תוך חמישה שירים בלבד, שאינם מבזבזים למאזין אף רגע. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 14.07.1978 זאב נחמה סולן להקת אתניקס מספר "באלבום השני ידענו שהפרויקטים נכשלים, ניסינו להבין למה אלבומים שניים נכשלים בארץ ואז גילינו שברוב המקרים הבעיה היא בתקשורת - באלבום השני פחות מפרגנים, ניסינו לחשוב על דרך מעקף" "תסמונת האלבום השני" הוא מושג שכמעט כל מוזיקאי נתקל בו בתחילת הקריירה, במיוחד עם אלבום הבכורה הצליח או יצר שק של ציפיות, העבודה על אלבום הבכורה בדרך כלל באנונימיות וללא לחץ מאפשרות לאומן ליצור המון חומרים, ולסנן מתוכם את הטובים ביותר, להשקיע בפרטים הקטנים עד לקבלת התוצר המוגמר. לאחר יציאת אלבום הבכורה לאויר העולם, יש נטיה בדרך כלל להכות בברזל בעודו חם, ולהוציא אלבום שני בפרק זמן קצר, נתון שמגביל את האומן בעבודה על יצירת חומר איכותי חדש, ומנתב אותו לעבר חלק מהחומרים שנופו בזמן ההקלטות של אלבום הבכורה. תהליך זהה עברה להקת "טוקינג הדס" או בעברית "ראשים מדברים" שחבריה הם דייויד ברן, כריס פרנץ, טינה ויימאות', וג'רי האריסון. במרץ 1978 חצי שנה לאחר יציאת אלבום הבכורה "77" נכנסו חברי "טוקינג הדס" לאולפן ההקלטות בנסאו באיי הבהאמה על מנת להקליט את אלבומם השני "More Songs About Buildings and Food" או במילים אחרות "השאריות של האלבום הראשון" - אלבום שיצא ב- 14.07.1978. בשונה מהשם המזלזל לכאורה בפוטנציאל החומרים מהאלבום, שם האלבום שיקף את התחושות של חברי "טוקינג הדס" במעבר המהיר מהאלבום הראשון לעבר האלבום השני. בפרק הזמן הקצר שהיה להם הספיקה הלהקה לצאת לסיבוב הופעות באירופה יחד עם "הראמונס", ולקראת סיום סיבוב ההופעות ניגנו במופע סולו קטן בלונדון בו צפו בריאן אינו וג'ון קייל, קייל היה זה ששכנע את אינו לבוא להופעה. אינו שבתקופה זו שמו הלך למרחוק כמוזיקאי סקרן שלא מהסס ליצור ולחבר בין השפעות מוזיקה שונות (עבד זה מכבר עם "רוקסי מיוזיק", דייויד בואי, רוברט פריפ, וג'ון קייל) פגש מאחורי הקלעים את דייויד ברן, והזמין אותו יחד עם קייל לביתו, שם האזינו לתקליט האפרוביט של המוזיקאי הניגרי פלה קוטי, אלבום שבעיני אינו היה הסאונד של העתיד. המפגש בין שלושת המוזיקאים יצר שותפות אמיצה בין דייויד ברן ו"הטוקינג הדס" לבריאן אינו שהפך מרגע זה למפיק שלהם לשלושת האלבומים הבאים. אינו הניח באלבום את תחילת היסודות לשינוי המוזיקלי שעבר על חברי "טוקינג הדס", אינו הביא איתו אחדות מוזיקלית שקשרה את האלבום יחד. במיוחד באחידות ובקצב של השירים, אם באלבום הראשון דייויד ברן קיבל את מירב תשומת הלב, אזי אצל אינו ב- "More Songs About Buildings" הועברה תשומת הלב באופן חלקי לתפקידי הבס והתופים של צמד החברים (לימים בעל ואישה) ווימות'/פרנץ, שיקימו כעבור שנתיים כפרוייקט צד את להקת הניו וייב/אר אנד בי "טום טום קלאב". אינו גרם לאלבום להשמע כחטיבה אחת של שירים רקידים וקצביים, עם הפסקות קצרות בין שיר לשיר פרט שהדגיש את הכוונה של אינו לתת לאנשים להכנס לתוך הקצב. וכל זאת תוך כדי גיוון וקפיצה מפוסט Pאנק ל Fאנק פסיכדלי. אינו לא מסתפק בהפקה ומנגן באלבום בגיטרה, פסנתר, קלידים, וסינתי, ותורם קולות רקע. ברן מצידו ממשיך ברעיון של הקו המחשבתי שבו החל באלבום הבכורה הוא ממשיך לעסוק בשירי האלבום בשאלות קיומיות, ובפראנויה נושא שלבש צורות חדשות בשנותיה הבאות של הלהקה. הלהיט הראשון של הלהקה "Take Me to the River" היה דווקא קאבר לזמר הסול והגוספל אל גרין. עטיפת האלבום היתה רעיון של דיויד ברן שיצר הצלם האמריקאי ג'ימי דה סאנה והיא כוללת פסיפס של 529 תצלומי תקריב פולארויד של הלהקה. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 14 ליולי 1992 שוחרר האלבום "Countdown to Extinction", אלבום האולפן החמישי של "Megadeth". אם את "Rust In Peace" הגדרנו כקלאסיקת מטאל שהיא גם כנראה האלבום הטוב ביותר של הלהקה, אז "Countdown to Extinction" הוא האלבום המצליח ביותר של הלהקה מבחינה מסחרית. למרות שקיים שוני מהותי ואפילו תהומי ביניהם, אנחנו בהחלט מוצאים קשר הדוק בין שני האלבומים העוקבים הללו, אשר הוקלטו על-ידי אותו "הרכב קלאסי" של הלהקה, הכולל את Dave Mustaine ,Marty Friedman, David Ellefson ו- Nick Menza. רק הרכב מגובש, מקצועי, מהודק ומהוקצע כמו ההרכב האדיר הזה, היה מסוגל ליצר תחת ידיו שתי מפלצות כאלה. האחת, בדמות האלבום הטוב ביותר של הלהקה והשניה מתבררת כאלבום הכי גדול של הלהקה מבחינה מסחרית עד היום! נכון, האלבום הזה עורר הרבה מחלוקות ואף פילג את בסיס המעריצים של הלהקה, אשר חלקם ראו בו סימן להתמסחרות, במיוחד אחרי שני אלבומי מאסטרפיס של ז'אנר הת'ראש מטאל: "Peace Sells... but Who's Buying?" משנת 1986 ו- "Rust In Peace" משנת 1990. יחד עם זאת, זה אלבום מצויין אשר בזכות ולא בחסד הפך לאלבום הנמכר ביותר של הלהקה בכל הקריירה שלה וזינק למקום השני במצעד הבילבורד הכללי בארה"ב. האלבום הזה הוא מייצג שינוי מהותי בסאונד ובסגנון של הלהקה, המתבטא בין היתר במעבר מהת'ראש מטאל לכיוון ההבי מטאל הנגיש והמסחרי. בשנות התשעים, להקות הת'ראש הורידו רגל מהגז, הנמיכו מהירות RPM, והכניסו לאלבומים שלהם ריפים ידידותיים יותר, הקורצים לרדיו ופונים לקהל רחב יותר. השינוי הזה נשמע בדרך כלל כמו הבי מטאל קלאסי, אבל עם טוויסט נשכני וכבד יותר. "Metallica" היתה הראשונה לעשות זאת עם "האלבום השחור", אשר במובן מסוים הצל הכבד שהוא הותיר אחריו, האפיל על הז'אנר כולו ושימש כסמן הימני שלו. צריך לזכור שבאותה תקופה המטאל השורשי היה בסוג של דעיכה, אל מול הגראנג' והאלטרנטיב שהרימו ראש ומשלו בכיפה. דייב מאסטיין ומגאדת' קראו את המפה והבינו שהם לא יכולים לייצר עוד אלבום כמו "Rust In Peace". הם החליטו באופן מודע ללכת עם השינויים שעבר עולם המוזיקה והושפעו ישירות גם מהתהליך שעברה מטאליקה זמן קצר לפניהם. זו הייתה בחירה מודעת לכתוב חומרים יותר קליטים ופחות מורכבים שיפנו לקהל רחב יותר ויתאימו לטרנדים הרווחים בשוק המוזיקלי של אותם שנים. ניק מנזה ציין בראיון איתו שנערך בספטמבר 1992 ל- "Spin" מגזין, שמטאליקה פתחה את הדלת לשינוי ללהקות שבאו אחריה. "כמובן שאנחנו היינו הלהקה הבאה לחצות את מפתן הדלת", ציין מנזה. אבל למרות השינוי שעברה הלהקה, היא לא איבדה לחלוטין את הזהות שלה. מאסטיין וחבריו שינו את הצליל והסגנון שלהם, אך הם עשו זאת בצורה ייחודית ואינטיליגנטית מבלי שהדבר ישמע כחיקוי. הם מצאו את נקודת האיזון בה הם משלבים ריפים פשוטים, קליטים ונגישים של הבי מטאל, עם המיומנות הווירטואוזית והמורכבות של הת'ראש. "Countdown to Extinction" היה פחות מורכב מהאלבום הקודם - "Rust In Peace"' אבל הוא בכל זאת זה הרגיש כמו ההתפתחות טבעית של הלהקה ולא כמו ניסיון מאולץ לחיקוי. לנקודת האיזון הזו הגיעו בכוחות משותפים, כאשר כל הארבעה תורמים לתהליך הכתיבה עם נוכחות מוגברת של מרטי פרידמן וניק מנזה בהשוואה לאלבום הקודם. שירים כמו שיר הנושא, "Captive Honour" ו- "This Was My Life", הציגו את הצד החדש והיותר מלודי של הלהקה, כאשר שירים כמו "Ashes in Your Mouth", "Pyschotron" ו- "Architecture of Aggression" מייצגים את הצד הכבד יותר של הלהקה. האלבום הזה כולל כמה מהשירים הבלתי נשכחים של הלהקה. שיר הפתיחה "Skin o' My Teeth" ששוחרר כסינגל הרביעי מהאלבום והושפע מפסוק כ', פרק יט' בספר איוב, שזה נוסחו: "בְּעוֹרִי וּבִבְשָׂרִי, דָּבְקָה עַצְמִי; וָאֶתְמַלְּטָה, בְּעוֹר שִׁנָּי". השיר הזה יצר למגדת' הרבה בעיות עם MTV לאחר שנחשד להיות שיר המעודד התאבדות והרשת סירבה לשדר אותו. הצדדים הצליחו להגיע לפשרה לאחר שדייב לשכנע את בכירי הרשת שלא מדובר בהתאבדות וכי הוא יצהיר על-כך בכל פעם שישאל. הקטע השני באלבום, "Symphony of Destruction", עם הפתיחה האופראית הכל-כך מצמררת והסולו המדהים. שיר אלמותי שהושפע מהסרט "השליח ממנצ'וריה", סרט משנות ה- 60 המוקדמות שיצא בתקופה של משבר הטילים עם קובה ולפני רצח קנדי ומספר על מזימה קומוניסטית לגרום לבחירת נשיא אמריקאי שיהיה סוכן סובייטי. הרצועה השלישית "Architecture of Aggression" שמבוססת על ספר באותו השם ומתייחסת לבונקרים התת קרקעיים בזמן המשטר הנאצי. מאסטיין ואלפסון לקחו את הנושא חמישים שנה קדימה, כשהם מקבלים השראה ממשטרו של סדאם חוסיין בעיראק של ראשית שנות ה- 90, בזמן מלחמת המפרץ. זה השיר האהוב ביותר על-ידי Marty Friedman מהאלבום. השיר "Sweating Bullets" שכולל את אחד מהביצועים הווקאליים המדהימים של מאסטיין שנכנס לתפקיד הסכיזופרן באופן מושלם ומנהל עם עצמו דו שיח "מוטרף". דייב ציין שכתב את השיר על עצמו לאחר שהעירו לו שהוא סוג של סכיזופרן שחי בתוך הראש של עצמו. יחד עם זאת, בתוכנית "That Metal Show" של VH1 הוא ציין שהשיר נכתב על חברה של אשתו שסבלה מהתקפי חרדה. Dimebag Darrell אהב מאוד את השיר ולקחת את אחת מהשורות מתוכו ברצינות, כשעשה לעצמו קעקוע של שן שחורה המבוססת על המילים: "Someday you too will know my pain and smile its black tooth grin". שיר הנושא "Countdown to Extinction" שנכתב על-ידי כל ארבעת חברי הלהקה לאחר שקראו מאמר בטיים מגזין על ציד של חיות. קטע הדיבור שמגיע 3 דקות לתוך השיר בערך מבוצע על-ידי חברה של דייב שעבדה בבר סושי ליד אולפני ההקלטה בברבנק קליפורניה. וכמובן, הקטע שחותם את האלבום "Ashes in Your Mouth" שגם הוא נכתב על-ידי כל ארבעת החברים ואף הוא מבוסס על התנ"ך וליתר דיוק על פסוק מספר יואל, פרק ד', פסוק ט': "כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת, וּמַזְמְרֹתֵיכֶם לִרְמָחִים; הַחַלָּשׁ, יֹאמַר גִּבּוֹר אָנִי" מאסטיין וחבריו מציירים כאן תמונה עגומה על עתיד האנושות. מה שהיה הוא שיהיה כי האנושות תמיד תחיה על חרבה. האלבום "Countdown to Extinction" היה הצעד הראשון של מגדת' לכיוון המיינסטרים, כיוון שהלהקה תמשיך ללכת בו גם באלבומים הבאים. למרות ריכוך הסאונד, התוצאה עדיין מדהימה, תוך שהלהקה שומרת עדיין על זהותה, ואולי זה מה שהופך את האלבום הזה לאלבום הכי נמכר של הלהקה אי פעם. הוא נהנה משני העולמות, מחד הגרעין הקשה של המעריצים שעדיין לא נטש למרות הריכוך בסאונד, ומנגד קהל חדש שנחשף ללהקה בעקבות השינוי המוזיקלי שעברה. ועכשיו בואו להאזין לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום, 14 ליולי שנת 1789, הסתער המון פריזאי זועם על הבסטיליה, שחרר את אסיריה ולקח את כמויות הנשק והתחמושת הגדולות שהיו בה, ובכך החל את המהפכה הצרפתית. נפילת הבסטיליה הפכה לסמל המהפכה, למודל של מאבק לחירות, לשחרור מעמדות, לשאיפה לשיויון ולהכרה בזכויות האדם. היום ההיסטורי הזה שכונה "יום הבסטיליה" הפך לימים ליום העצמאות הרשמי של צרפת. שנים לאחר מכן, בשנת 1975, כתבה להקת "Rush" שיר על היום המכונן הזה. השיר הפותח את אלבומה השלישי של הלהקה "Caress Of Steel" משתמש באקט ההסתערות על הבסטיליה, כאלגוריה ללהט מהפכני הנדרש במאבק נגד כל שלטון רודני. מתופף להקת "Rush" - ניל פירט האגדי, הצליח ליצוק אל תוך מילות השיר בצורה כל-כך חכמה ושנונה, את המסר שכסף וכח אינם יכולים לעמוד בפני צדק ושוויון, ומילות השיר רלוונטיות היום בדיוק כפי שהיו בשנת 1975!!! שורה אחת עומדת מעל מילות השיר המדהים הזה, וממשיכה להדהד פני מאות השנים והדורות שחלפו מאז: "Guide the future by the past" אומר Neil Peart, ומלמד אותנו שיש ללמוד מהעבר בכדי לעצב את העתיד שלנו. השיר שימש במשך שנים כקטע הפותח בהופעות הלהקה כפי שניתן לשמוע בין היתר באלבום ההופעה הכפול "All the World's a Stage" משנת 1976. מספר שנים אחר כך, לא רחוק מהמקום בו נכתב השיר, מעריץ אדוק ומתופף אגדי בפני עצמו, Mike Portnoy מאזין לשיר האלמותי הזה, בעיקר לקטע הסיום, ומפיו יוצאת המילה "Majestic". זה מה פורטנוי חשב על הסיום של השיר וזה השם שהוא החליט להעניק ללהקתו - "Majestic", אשר זמן קצר לאחר מכן הפכה ל- "Dream Theater". ועכשיו אתם חייבים להאזין לשיר: הקליקו כאן. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

פינה בקטנה... מה דעתכם על סופרגרופ שמאגד בתוכו חברים מהלהקות "Deep Purple", "Black Sabbath", "Iron Maiden", "Metallica" ו- "HIM"? אז, ב- 13 ליולי 2012 יצא לאור אלבום בשם "WhoCares" שכולל שיתוף פעולה בין Ian Gillan (שירה), Tony Iommi (גיטרות), Jon Lord (קלידים), Jason Newsted (בס), Nicko McBrain (תופים) ו- Mikko Lindström (גיטרות). האמת שאחרי האלבום "Born Again" משנת 1983 לא חשבנו שנראה עוד את Ian Gillan ו- Tony Iommi משתפים פעולה לעולם, אבל כנראה שסיוע לבניה מחדש של בית ספר למוזיקה ב- "Gyumri", ארמניה, שנהרס ברעידת האדמה בשנת 1988, היא מטרה מספיק חשובה כדי לאחד בין השניים. הם התכנסו לכתוב את השיר "Out Of My Mind" והצליחו לרתום את החבורה המכובדת שהזכרנו לעיל כדי להקליט אותו. השיר שוחרר כסינגל ב-24 למאי 2011 יחד עם שיר חדש נוסף בשם "Holy" Water” אותו כתב Ian Gillan יחד עם Steve Morris ואשר Tony Iommi השתתף בהקלטתו. לאור הצלחת הפרוייקט החליטו השניים להרחיב אותו לאלבום מלא שבסופו של דבר יצא לאור כאלבום כפול תחת הכותרת "Ian Gillan & Tony Iommi: WhoCares". למעט שני השירים החדשים שהוזכרו, האלבום כולל שירים מוכרים בגרסאות שונות ונדירות, אותם גילן ואיומי אספו וקיבצו במיוחד לאלבום. כך לדוגמא, תוכלו לשמוע את הטייק המקורי של "Zero The Hero" מ- "Born Again", את "Trashed" מאותו אלבום, בהקלטה מחודשת לאלבום "Gillan's Inn" בהשתתפות Roger Glover ו- Ian Paice, שנשמעת הרבה פחות כמו "בלאק סאבאת'" ויותר כמו טראק של "דיפ פרפל", את "Slip Away" ו- "Let It Down Easy" שהוקלטו במהלך הסשנים לאלבום "Fused" של Tony Iommi ו- Glenn Hughes, את השיר "Don't Hold Me Back" הלקוח מאלבום הסולו "Toolbox" של גילאן אותו אסור לכם לפספס, את "Smoke On The Water" שהוקלט עם "Deep Purple" והתזמורת הפילהרמונית של לונדון וכולל הופעת אורח של Ronnie James Dio, את השיר "Anno Mundi" של "Black Sabbath" עם המתופף Cozy Powell והזמר Tony Martin ועוד ועוד הפתעות. מעניין לציין שגירסת האלבום בספוטיפיי כוללת 13 שירים בלבד, בעוד את האלבום הכפל המלא ניתן למצוא באפל מיוזיק. באופן מצער הקלידן Jon Lord הלך לעולמו שלושה ימים בלבד לאחר יציאת האלבום, מה שהפך את "WhoCares" להקלטה האחרונה שיצאה לאור בחייו. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

פינה בקטנה... והפעם, על אחד האירועים הגדולים בהיסטוריה של המוזיקה – מופע ה- "Live Aid" שנערך ב- 13 ליולי 1985. (Center Photo: Dave Hogan) אז היום בשנת 1985 עלו בזה אחר זה גדולי האומנים במוזיקה העולמית להופעות שהתרחשו באופן סימולטני במספר מקומות בעולם. האירוע אורגן על-ידי Bob Geldof הידוע בין היתר מחברותו בלהקת "Boomtown Rats" ומההופעה הבלתי נשכחת שלו בתפקיד פינק בסרט "החומה", ועל-ידי Midge Ure הידוע בין היתר מחברותו בלהקות כמו "Ultravox" ,"Visage" ו- "Thin Lizzy", וזאת במטרה לאסוף כספים לצורך סיוע לנפגעי הרעב באתיופיה. את הרעיון למופע קיבלו בוב גלדוף ומידג' יור, בשנת 1984, בעקבות הקלטת הלהיט "Do They Know It's Christmas?", אשר כלל נבחרת של אומני מוזיקה הבריטיים. המדובר בשיר שחיברו בוב גלדוף ומידג' יור במטרה לגיוס תרומות למען קורבנות הבצורת באתיופיה, אשר לאחר הקלטתו חשבו יור וגלדוף שהם צריכים לעשות את זה בגדול, עם מופע תרומה אדיר שיכלול את כל צמרת המוזיקה העולמית. הלייב אייד כלל שני מופעים מרכזיים, הראשון נערך באצטדיון וומבלי בפני 72,000 צופים והשני באצטדיון JFK בפילדלפיה בפני 89,500 צופים. בנוסף, התקיימו מופעים במיקומים נוספים כמו מוסקבה וסידני. במקביל, הועבר המופע בשידור לווייני חי למדינות העולם. זה היה השידור הלוויני השאפתני ביותר שהיה קיים עד אותה עת וצפו בו למעלה מ- 1.9 מליארד צופים בכ- 150 מדינות. במופעים השתתפו כל המי ומי של עולם המוזיקה באותם ימים: "U2", "The Who", דייוויד בואי, מיק ג'אגר, טינה טרנר, Eric Clapton, Elton John, סטינג, "דייר סטרייטס", Paul McCartney, ה"ביץ' בויז", "סטטוס קוו", "סימפל מיינדז", "אולטרווקס", Tom Petty, Bob Dylan, ניל יאנג, "דוראן דוראן", קרוסבי, סטילס ונאש, Joan Baez, ג'ורג' מייקל, מדונה ועוד ועוד... כמה נתונים מעניינים על המופעים שקרו באותו יום היסטורי: 1. מסתבר שדווקא Elton John נתן את המופע הארוך ביותר לאותו היום אשר נמשך 32 דקות. 2. להקת "Queen" נתנה את אחד מהמופעים הגדולים בקריירה שלה, והמופע הזה נבחר מאוחר יותר כמופע הטוב ביותר בכל הזמנים, אז הנו הוא לפניכם כדי שחלילה לא תפספסו אף תו. 3. להקת Led Zeppelin" התאחדה במיוחד למופע וזו הייתה הפעם הראשונה שלה על הבמות מאז מותו של ג'ון בונהאם. פיל קולינס שניגן בשני אלבומי הסולו הראשונים של רוברט פלאנט התיישב על התופים לצידו של מתופף נוסף, טוני תומפסון, אבל מופע האיחוד הזה יזכר לדיראון עולם כאחד ממופעי האיחוד הגרועים, עד כדי כך, שזפלין סירבה שהמופע ייכלל ב- DVD ששוחרר מהמופע. 4. גם להקת "Santana" ביקשה שהמופע שלה לא יכלל באותו DVD וטעמיה שמורים עימה. 5. עוד להקה שהתאחדה במיוחד לכבוד המופע הייתה "Black Sabbath" שהופיעה יחד עם Ozzy Osbourne אשר פוטר מהלהקה בסוף שנות השבעים. גם מופע זה לא ייזכר כאחת מההופעות הטובות של "בלאק סאבאת'". 6. זו לא היתה להקת המטאל היחידה במופע. גם "Judas priest" העניקו לקהל בפילדלפיה סט קצר שכלל את השירים "Living After Midnight", "The Green Manalishi" ו- "You've Got Another Thing Comin'". 6. פיל קולינס היה היחיד שהופיע בשתי יבשות שונות באותו היום, הן בוומבלי והן בפילדלפיה. מיד לאחר המופע שנתן בוומבלי (עם סטינג) הוא עלה על מטוס קונקורד שהוביל אותו למופע בפילדלפיה. 7. פיל קולינס היה גם המתופף בסט שניגן אריק קלפטון בפילדלפיה. 8. בילי ג'ואל היה אמור להופיע בפילדלפיה אך ביטל ברגע האחרון בשל התעקשות של גלדוף כי הוא יופיע לבד עם הפסנתר. 9. אמן גדול נוסף שנעדר מהמופע בפילדלפיה היה ברוס ספרינגסטין שלא רצה לבטל חופשה של חברי להקתו. 10. גם "Tears For Fears" נאלצה לבטל את הופעתה לאחר ששניים מחברי הלהקה עזבו אותה. 11. להקת "Thin Lizzy" לא הוזמנה למופע למרות שפיל ליינוט היה זה שסייע הן למידג' יור והן לבוב גלדוף להשיג חוזי הקלטות בקריירות שלהם. 12. המופע בפילדלפיה אירח שני בני זוג שהופיעו עם שתי להקות שונות. ג'ים קאר הופיע עם ה"סימפל מיינדס" ומיד אחריו עלתה כריסי היינד עם הפריטנדרס. 13. גם יפן תרמה את חלקה בהופעות מוקלטות ששודרו בין מופעי הלייב, וביניהם מופע של להקת ההבי מטאל "Loudness". 14. מדינות נוספות שנערכו בהם מופעים מקבילים למען אותה מטרה היו אוסטריה, רוסיה, הולנד, יוגוסלביה וגרמניה. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 13 ליולי 1973 גילה עולם המוזיקה את המלכה הכי נוצצת בתולדות הרוק - "Queen", אשר שחררה אלבומה הראשון הנושא גם את שם הלהקה. אנחנו מניחים שרובכם כבר מכירים את סיפור הקמת הלהקה והקלטת האלבום הראשון, במיוחד בעקבות שחרורו של הסרט שובר הקופות "Bohemian Rhapsody" , ובכל זאת אנחנו כאן כדי לנסות בכל זאת לחדש לכם משהו או לפחות לעשות קצת סדר בדברים. אז סיפורו של האלבום ושל הלהקה מתחיל אי שם בסוף שנות ה- 60 במפגש בין שני סטודנטים, הגיטריסט Brian May והבסיסט/זמר Tim Staffell שהקימו את להקת "Smile". השניים גייסו סטודנט נוסף, המתופף Roger Meddows-Taylor והשלושה החלו להופיע במעדונים בלונדון. הזמר פרדי מרקורי (Farrokh "Freddie" Bulsara), אשר למד אומנות עם טים סטאפל, הגיע לאחת מההופעות של "Smile" בהזמנתו של סטאפל ומיד הפך למעריץ. פרדי היה באותה תקופה זמר של מספר הרכבים, ביניהם "Wreckage", אך הוא תמיד שאף להצטרף להרכב של "Smile". בחודש מרץ 1970 החליט סטאפל שהוא עוזב את "Smile" לטובת להקה בשם "Humpy Bong" ופרדי קפץ מיד על ההזדמנות, סיים את קשריו עם ה- "Wreckage" והצטרף למיי ול- Roger Taylor. ב- 27 ליוני 1970 עלה Freddie Mercury בפעם הראשונה על הבמה עם הלהקה אך זה היה עדיין במסגרת ההרכב "סמייל". תוך כדי חיפוש בסיסט ללהקה, מימש Freddie Mercury את רצונו ושכנע את שני החברים האחרים לשנות את שם הלהקה ל- "Queen". פרדי היה גם זה שעיצב את הלוגו של הלהקה. עבודת האיתור של בסיסט מתאים ללהקה לא היתה פשוטה. במהלך כשנה החליפו חברי הלקה בסיסטים כמו גרבים, ולא הצליחו למצוא מישהו ראוי שישתלב איתם. בראשית שנת 1971 מכר משותף של מאי וטיילור המליץ להם על John Richard Deacon. הלהקה ערכה לדיקון אודישן באולם הרצאות בקולג' "Imperial College London" ומיד התרשמו מביצועיו. John Deacon היה גם סטודנט לאלקטרוניקה והדבר קרץ מאוד לחברי הלהקה, במיוחד לבריאן מיי אשר בהמשך ניצל את כישוריו של דיקון, בין היתר, לבניית מגבר גיטרה מיוחד. הופעת הבכורה של הלהקה בהרכב הסופי והקלאסי ותחת השם "Queen" נערכה ב- 2 ליולי 1971 בקולג' "Surrey" שבאנגליה. הלהקה המשיכה להופיע במועדונים וקולג'ים בסביבו לונדון במשך כשנתיים, ללא יכולת להשיג חוזה הקלטות. ההזדמנות נפלה על הלהקה כאשר הם קיבלו הצעה לנסות בחינם ציוד חדש באולפן ההקלטות "De Lane Lea Studios". הלהקה ניצלה את ההזדמנות להקלטת דמו שכלל חמישה שירים: Keep Yourself Alive", "The Night Comes Down", Great King Rat", "Jesus", "Liar". (Photo: Amazon.com.au) למרות איכות ההקלטה, הצליחו חברי הלהקה לשכנע את Barry ו- Norman Sheffield בעלי אולפני "Tridant" המפורסמים, להעניק להם אפשרות להקליט אלבום בחינם. "אולפני טריידנדט" היו באותה תקופה יעד מבוקש מאוד, בין היתר, הוקלטו שם האלבומים "Transformer" של לו ריד, "Hunky Dory" ו- "Ziggy Stardusts" של David Bowie. בנסיבות אלה הסיכום היה כזה, ל"קווין" תינתן גישה מלאה וללא הגבלה לכלל ציוד ההקלטה החדשני שהיה באולפן, כולל טכנאים שילוו אותם. יחד עם זאת, הלהקה תוכל להקליט רק בשעות הקטנות של הלילה, כאשר האולפנים אינם תפוסים להקלטות בתשלום. ההקלטות נערכו בחודשים יוני-נובמבר 1972 באמצעות ציוד ההקלטות החדשני של אולפני "טריידנט", תוך שהלהקה עושה בין היתר שימוש במספר רב של ערוצי הקלטה, איחוד ומיזוגם (בשכבות) לצורך הפקת צלילי שונה וחדשני. מסיבה זו התעקש Brian May לכלול בעטיפה האחורית של האלבום את הכיתוב לפיו לא נעשה כל שימוש בסינתסייזרים במהלך ההקלטות, ככל הנראה מחשש שהמאזינים יסברו שהצליל המיוחד הושג באמצעות שימוש בציוד אלקטרוני. במהלך ההקלטות נדרשה הלהקה על-ידי המפיק Roy Thomas Baker להקליט מחדש גם את חמשת השירים מהדמו שהוקלט באולפני De Lane Lea. הלהקה מאוד כעסה על הדרישה להקליט הכל שוב. הם אהבו מאוד את התוצאה בדמואים אבל בייקר עמד על כך שהשירים יוקלטו שוב עם ציוד ההקלטה החדש. כך יצא ששירים מסויימים הוקלטו שבע ואפילו שמונה פעמים, ועדיין הלהקה לא אהבה את התוצאה, עד שהגיע הטכנאי מייק סטון וסייע להם להגיע לתוצאות משביעות רצון, זה גם קנה לו את הזכות להפיק את חמשת האלבומים הבאים של הלהקה. הדמואים המקוריים של חמשת הקטעים הללו, הם נמצאים ב- EP בונוס של המהדורה המורחבת של האלבום משנת 2011. מי שיאזין להם יגלה כי אכן יש עדיפות מסויימת לגירסאות הדמו בעיקר בכל הקשור לסאונד התופים. למרות שההקלטות הושלמו כבר בנובמבר 1972, האלבום שוחרר רק כשמונה חודשים לאחר מכן, הואיל ואולפני טריידנט התקשו למצוא חברת תקליטים שתסכים להפיץ את האלבום. בסופו של דבר טריידנט עשתה זאת בעצמה בסיועה של EMI. האלבום אשר משלב מספר סגנונות, בעיקר מטאל ופרוגרסיב, משוחרר בתקופה בה הגלאם היה בשיאו וזוכה לביקורות טובות. חמישה מתוך עשרה שירים באלבום הולחנו על-ידי מרקורי, Brian May הלחין ארבעה נוספים (אחד מהם בשיתוף עם סטאפל) ו- Roger Taylor כתב ושר שיר אחד. האלבום נפתח בקצב מהיר עם "Keep Yourself Alive" אשר שוחרר גם כסינגל הראשון של הלהקה. השיר שנכתב על-ידי Brian May עוד לפני שג'ון דיקון הצטרף ללהקה וכבר מהפתיחה נתין להבחין בצליל הגיטרה החדשני של מאי הכולל אפקט Phaser, ומהווה חותמת מיוחדת שלא ניתן יהיה לפספס גם 4 עשורים לאחר מכן. הרצועה "Doing All Right" מורידה קצת את הקצב עם קטע שנפתח שקט ורגוע ונכתב על-ידי Brian May וסטפל עוד בימי סמייל העליזים. זה אחד מהשירים היחידם של קווין בהם מאי מנגן בפסנתר והשיר הראשון בו מרקיורי ינגן בפסנתר במהלך הופעות הלהקה. הקטע השלישי "Great King Rat" נכתב על-ידי Freddie Mercury והוא כולל מספר שינויי מקצבים וסולואים ארוכים א-לה פרוגרסיב, ואפילו קטע תיפוף קצרצר של Roger Taylor בסופו. צידו הראשון של הויניל נחתם עם השיר "My Fairy King", גם הוא נכתב על-ידי Freddie Mercury והוא השיר הראשון בו הוא מנגן על פסנתר. זו גם הפעם הראשונה בה ניתן לשמוע בבירור את השילוב המדהים וההרמוניות הקוליות של חברי הלהקה, אשר יהודקו, ישוכללו וייהוו בהמשך את ה- DNA הכל-כך מוכר של הלהקה. ההרמוניות הקוליות כאן הושגו בין היתר באמצעות אוברדאבינג (הקלטה שכבות על גבי שכבות של קולות), טכנולוגיה שיעשה בה שימוש בין היתר גם בשיר "Bohemian Rhapsody". השיר הזה השפיע ככל הנראה על Freddie Mercury לאמץ את שם המשפחה מרקורי והוא כולל את המילים: "Mother Mercury, look what they've done to me". צידו השני של האלבום נפתח עם "Liar" שיר נוסף שמרקורי כתב עוד בשנת 1970 ולפני הצטרפותו של John Deacon ללהקה. אחד השירים הכבדים באלבום והיחיד באלבום בו Freddie Mercury עושה שימוש באורגן האמונד, וככל הנראה גם אחד מהשירים החביבים על הלהקה, שכן הוא היווה חלק מהסטליסט של הלהקה (בצורה כזו או אחרת) שנים רבות לאחר הוצאתו. השיר "The Night Comes Down" הוא אחד הראשונים שבריאן מאי כתב לאחר הקמתה של קווין. השיר הוא אחד מחמשת שירי הדמו שהוקלטו באולפני "De Lane Lea". בשנת 2011 שוחררה כבונוס גירסת הדמו המקורית ובה ניתן לשמוע בעיקר את ההבדלים בצליל של התופים. זה שיר נוסטלגי של מאי אשר מדבר על אובדן הילדות ומאזכר בין היתר את השיר "Lucy in the Sky with Diamonds", של הביטלס להקתו האהובה. הקטע "Modern Times Rock 'N' Roll" נכתב ומושר על-ידי Roger Taylor. קטע מהיר שריף הגיטרה בו מזכיר לפרקים את זה של "Budgie" בשיר "Breadfan" אשר שוחרר כחודש לפני יציאת האלבום של "קווין". הרצועה "Son and Daughter" הינה שיר נוסף שכתב מאי והופיעה כבי-סייד של הסינגל "Keep Yourself Alive". שיר כבד שרייף הגיטרה-בס בו מזכיר את "בלאק סאבאת'" וללא ספק מושפע מההבי מטאל של ראשית שנות ה- 70. מעניין לציין שבהופעות הלהקה השיר כלל את סולו הגיטרה של Brian May במהלכו יכלו חברי הלהקה לרדת מהבמה וליטול לעצמם מנוחה קצרה. בשיר "Jesus" מרקורי מספר על ישו מנצרת, למרות שאינו נוצרי. השיר כולל שני אקורדים בלבד במהלך הבתים וקטע אינסטרומנטאלי ארוך לקראת סופו. סולו הגיטרה של Brian May כולל אפקט שנותן לשיר גוון פסיכדלי משהו, אש לא נשמע בשירים אחרים של קווין. האלבום ננעל עם הקטע האינסטרומטאלי הקצר "Seven Seas of Rhye" אשר נכתב על-ידי Freddie Mercury ויהפוך באלבום הבא "Queen II" לשיר מלא וללהיט הראשון של הלהקה. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 13 ליולי, 1973 "Jethro Tull" הוציאה את אלבומה השישי "A Passion Play". האלבום מהווה עדות לתעוזה ולנכונות של "Jethro Tull" ללכת רחוק יותר, לאתגר את עצמם ולפרוץ את גבולות הרוק המתקדם. בהתבסס על הצלחת האפוס הקודם שלהם, "Thick as a Brick", שמו להם Ian Anderson וחבריו ללהקה למטרה, ליצור את אלבום הקונספט השני שלהם באורך מלא - פרויקט מוזיקלי בומבסטי שישאיר השפעה מתמשכת על עולם הרוק. אולם בעוד שהאלבום זכה להצלחה מסחרית והפך לאלבום השני של "Jethro Tull" בארצות הברית, הוא זכה לביקורות מעורבות מצד המבקרים, מה שהוביל גם לדעה "חצויה" בקרב המאזינים בכל הנוגע לגדולה ולהשפעה שלו. תחילת תהליך היצירה של "A Passion Play" היתה רווית אתגרים ומכשולים. בניסיון להתחמק מחוקי המס של בריטניה, הלהקה שמה פעמיה לשוויץ ולאחר מכן התמקמה ב- Chateau d'Herouville בצרפת, שם הקליטו בין היתר אומנים גדולים כמו Pink Floyd", Elton John" ו- "T. Rex". על רקע קשיים טכניים, מחלות וחוסר שביעות רצון כללית, ההקלטות שנעשו בשוויץ ובצרפת נזנחו בסופו של דבר, והלהקה החליטה לחזור לאנגליה. המסע הסוער הזה בין המדינות, אילץ את הלהקה להיכנס לתהליך בזק של יצירה והפקה, כאשר ל- Ian Anderson וחבריו נותרים 17 ימים בלבד לפני סיבוב הופעות האמריקאי אליו היו צריכים לצאת, במהלכן הם היו צריכים ליצור חומר חדש ולהקליט אותו בסד זמנים בלתי אפשרי, מה שלחלוטין השפיע על התוצר הסופי. מבחינה קונספטואלית, "A Passion Play" מתכתב עם המחזה "הפסיון של ישו", רק בצורה הפוכה. בעוד שהמחזה המקורי עוסק בחייו ובמותו של ישו- גיבור דתי, סיפור העלילה באלבום חוקר את מסע החיים שלאחר המוות של אדם פשוט העונה לשם Ronnie Pilgrim. האלבום הינו יצירה מוזיקלית מתמשכת, מחולקת לשני צדדים, המתעדת את הלווייתו של רוני, את הזמן בו הוא לכוד בין חיים למוות, את הקונפליקט הישן בין טוב ורע, אלוהים ושטן, ולבסוף את החזרה בגלגול נשמות לחיי היומיום. עם זאת, להבדיל מיצירת המופת "Thick as a Brick" המילים כאן מסובכות יתר על המידה, הסיפור לרוב לא ברור, ומשאיר הרבה לפרשנות, הנרטיב הכולל חסר לפעמים קוהרנטיות, כל זאת ככל הנראה בשל תהליך הכתיבה המהיר והלחץ בו היה נתון Ian Anderson. מבחינה מוזיקלית, "A Passion Play" מציג מיזוג של פולק אנגלי ישן, השפעות קלאסיות וכמובן אלמנטים של רוק מתקדם. הלהקה מפגינה את התעוזה האינסטרומנטלית שלה עם גיטרות אקוסטיות רכות, גיטרות חשמליות מתפרצות, נגינת פסנתר שובבה, קלידים אקספרסיביים והגשה קולית כל-כך ייחודית של אנדרסון. יש לציין כי Ian Anderson התנסה כאן בנגינה על סקסופון, והעניק מרקם טונאלי שונה למוזיקה, אם כי היא באה קצת על חשבון נגינת החליל האייקונית שלו. אין ספק שהאלבום מציג את הווירטואוזיות של "Jethro Tull" וכולל כמה לחנים בלתי נשכחים, המציגים את הרבגוניות והמוזיקליות של הלהקה. מעניין להזכיר את ההפסקה הקומית שהלהקה לוקחת בסיום החלק הראשון ובתחילת החלק השני של האלבום, עם "The Story of the Hare Who Lost His Spectacles". ההפסקה המדוברת הזו, שככל הנראה מושפעת גם מ"פטר והזאב" של פרוקופייב, מסופרת במבטא אנגלי כבד והומוריסטי על ידי הבסיסט Jeffrey Hammond, מציעה הפוגה קצרה מהנרטיב הכולל, ומחדירה אלמנט קליל יותר בהשוואה לנושאים כבדי המשקל בהם עוסק האלבום. עם יציאתו, "A Passion Play" זכה לביקורות לא אוהדות במיוחד הן מהמבקרים והן מהמעריצים. תהליך היצירה וההפקה המהירים ניכרו באופיו הלא שלם של האלבום, במעברים חסרי הברק ובעיבודים החסרים. המבקרים האשימו את האלבום ביומרה, בכך שהוא קשה לתפיסה, ולא מרתק מוזיקלית. עם זאת, חשוב לציין שהאלבום זכה להצלחה מסחרית, והגיע למקום הראשון במצעדים בארצות הברית, מה שמעיד על פער ניכר בין המבקרים לקהל הרחב. בדיעבד, "A Passion Play" נותר כאלבום שנוי במחלוקת בדיסקוגרפיה האדירה של "Jethro Tull". יש הרואים בו יצירת מופת חסרת פגמים, שמציגה את אופייה השאפתני והתעוזה המוזיקלית של הלהקה, בעוד שאחרים רואים בו יצירה לא קוהרנטית ובלתי נגישה. עם זאת, ללא קשר לחסרונותיו, אין ספק שהאלבום תופס מקום ייחודי בקאנון הרוק המתקדם, המייצג תקופה של התנסות, חיפוש וחקירה אמנותית עבור "Jethro Tull". להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

פינה בקטנה... ב-13 ליולי 2010 האלבום התשיעי של "Korn"... או בעצם ה-III שלהם שוחרר !! זה אלבום שאם תשאלו את Jonathan Davis הוא היה מוותר עליו, הוא אפילו קרא לו "טעות", למה? אתם שואלים את עצמכם, אז תכף נסביר... קודם נספר שאת ההקלטות לאלבום החלו ארבעת חברי הלהקה אחרי הפסקה של כמעט שנה שבה הם לא נגעו בכל מה שקשור בקורן, אלא התמקדו בפרויקטים אחרים. נזכיר שהם נשארו שלושה אחרי ש “Head” עזב את הלהקה ארבע שנים לפני כן, והמתופף David Silveria עזב שלוש שנים לפני כן. דייוויס, James Shaffer, ו- Reginald Arvizu החליטו לצרף את המתופף Ray Luzier כחבר קבוע (הוא היה המתופף בסיבובי ההופעות), ואף שיתפו אותו בעבודה על האלבום. (Photo: houseofblues.com) חברי הלהקה החליטו שהם רוצים לחזור חזרה לשורשים וגייסו את המפיק Ross Robinson. שלושת החברים מלבד דייוויס עבדו על חומרים בנפרד והקליטו מספר דמואים, כשדייוויס בעצמו הגיע להקלטות ללא שום דבר מוכן ותוך כדי הקליט דמואים ל-11 שירים. הוא סיפר שזו הייתה הפעם הראשונה שכולם עבדו יחד על כל החומרים. בד"כ שאר חברי הלהקה היו מסיימים להקליט את השירים ורק אז דייוויס היה ניכנס לכתוב. אז שאלתם למה זו הייתה טעות... נתחיל בכך שרוס המפיק לקח את נושא החזרה לשורשים צעד אחד (או כמה) יותר מדי. הם אמנם רצו לחזור להשתמש רק בבסיס של הרוק, עם תופים גיטרות ושירה, ללא אלמנטים אלקטרוניים או צלילי אווירה, אך רוס הכניס אותם לאולפן קטן, סגר אותם כל יום לכמה שעות ואמר להם, תנגנו ! דייוויס סיפר שלרוס הייתה שיטה להוציא מהם את כל הכעס והאגרסיות, אבל זה כבר לא התאים למקום בו הם היו. הם כבר היו בוגרים, מנוסים וכבר לא ילדים שלא יודעים מה הם עושים. דייוויס הגיע להקלטות האלבום בגישה שזה הולך להיות אלבום קונספט ומבחינת הטקסטים הוא רצה לבסס אותו על חמישה אלמנטים שחוזרים על עצמם ומספרים סיפור. אבל בגלל צורת העבודה בה כל חברי הלהקה עבדו יחד תחת הלחץ של רוס, הוא פשוט אילתר את המילים לאורך כל הקלטות האלבום. הוא הרגיש שזו הדרך שעובדת לו והוא אימץ אותה לאורך כל השירים, למרות שבדיעבד הוא רצה להקליט אלבום קונספט, כאמור. זו הסיבה לכך ששם האלבום הוא "Korn III", רק בשלב מאוחר יותר, ממש לפני סיומו, נוספה הכותרת Remember Who You Are. מבחינת הלהקה וגם רוס עצמו, שהפיק את שני אלבומים הראשונים של הלהקה, זוהי חזרה לתקופה של סוף שנות התשעים. אפילו ההקלטות התבצעו ע"י טייפ 24 ערוצים אנלוגי ולא ע"י התוכנה המפורסמת Pro Tools. למרות שאת האלבום הקודם וגם את סיבוב ההופעות שלפני האלבום, הלהקה מימנה בעצמה ללא חברת תקליטים, גם הפעם הם חשבו על כך אך לבסוף החליטו להוציא את האלבום דרך חברת התקליטים Road Runner, לא היה להם את הזמן או היכולת להתעסק בכל מה שקשור לצד העסקי, הלוגיסטי והשיווקי של האלבום. האלבום קיבל תגובות די צוננות מצד המבקרים, אך גם מצד המעריצים, ולמרות שהוא הגיע היישר למקום הראשון בבילבורד 200, הוא לא אלבום שיש למסגר או לתלות בכבוד, זה אולי אפילו אלבום כדי לגנוז... למה לנו להחליט בשבילכם, תאזינו בעצמכם ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר