ב- 9 ליולי 2002 הוציאה "Red Hot Chili Peppers" לאור את אלבומה השמיני "By the Way". אחרי ההצלחה הפנומנלית של אלבומם הקודם, "Californication", קשה היה לדמיין כיצד ה- "Red Hot Chili Peppers" הולכת להתעלות עליו. שלוש שנים אחרי, חזרה חוזרת עם אלבום שונה, מלודי, שקט ובוגר יותר. אלבום שנעדר כמעט לחלוטין את סימני ההיכר של הלהקה ובעיקר ה- Funk-Rock המקפיץ שלהם. את סאונד הFאנק שכל כך מזוהה עם הלהקה, החליפו צלילים נוגים ורכים יותר וטקסטים בוגרים. זה האלבום הראשון אליו הגיע Anthony Kiedis נקי מסמים והאלבום הראשון שבו הגיטריסט John Frusciante השתלט על תהליך הכתיבה, כמעט לחלוטין, באופן שכמעט והביא לעזיבתו של Flea את הלהקה. ועם כל זאת, מדובר באחד מהאלבומים האהובים והמצליחים של הלהקה, אלבום שמכר 700,000 עותקים ברחבי העולם בשבוע הראשון ליציאתו וכ- 13 מיליון עותקים בסה"כ, מה שממקם אותו כאלבום השלישי הכי נמכר של הלהקה, אחרי "Californication" ו- "Blood Sex Sugar Magik". ניתן לומר שהאלבום "By the Way" הוא סוג של פרויקט אישי של John Frusciante, אשר הושפע מאוד מהמוזיקה לה הוא האזין באותה תקופה. המלודיות של "The Beatles", ההרמוניות של "The Beach Boys", השירה וקולות הרקע בסיגנון להקות ה- doo-wop, ניכרים ברוב השירים שבאלבום, אבל לא רק. John Frusciante ציין שהושפע גם מלהקות כמו "Emerson, Lake & Palmer" להם האזין כל יום במהלך הקלטת האלבום וכן מגיטריסטים כמו John McGeoch (Siouxsie and the Banshees), Johnny Marr, Keith Levene (Public Image Limited) ו- Martin Barr המוכר מ-"Jethro Tull" (בשיר "Cabron"). השפעות נוספות על Frusciante במהלך ההקלטות הגיעו מז'אנר הפאנק עם הרכבים כמו "The Damned" ו- "Discharge", אך אלו לא מצאו את מקומם אל תוך האלבום, הואיל והמפיק Rick Rubin פחות התחבר אליהם וחשב שהחומרים היותר מלודיים עדיפים על פניהם. הדומיננטיות John Frusciante היתה כל-כך גדולה, עד כי הוא הלחין, עיבד וכתב את התפקידים למרבית הכלים בעצמו, לרבות תפקידי הבס והשירה. הוא ניגן בקלידים ומלוטרון ואפילו בגיטרה בס בשיר "Don't Forget Me". ה"השתלטות" הזאת של Frusciante על תהליך הכתיבה וההקלטה לא עברה בשקט וכמעט שהביאה לעזיבתו של Flea את הלהקה, בטענה שקולו לא נשמע. עד היום טוען Flea כי הוא לא אוהב להאזין לאלבום הזה ולעומת זאת Frusciante ציין שתקופת הקלטת האלבום היא אחת הטובות והמשמחות שהיו לו. מעניין שהמתופף Chad Smith והזמר Anthony Kiedis קרובים יותר בתחושות שלהם לאלו של John Frusciante, במיוחד Smith שציין שזהו כנראה האוסף הטוב ביותר של שירי "צ'ילי פפרס" שהם אי פעם הוציאו. האלבום סיפק מספר להיטים ביניהם שיר הנושא "By the Way" ו- "Can't Stop" שהינם הכי קרובים בסיגנונם ל- "RHCP" הישנה ומוכרת. בשירים הללו ניכר המתח היצירתי בין Flea ל- Frusciante ונראה שדווקא אלה הרגעים הטובים ביותר באלבום כולו. בעוד שפרושיאנטה רצה להציג טקסטורות עדינות ולחנים יותר מלודיים, Flea נשאר מחויב לצליל הFאנק-פאנק ששלט בלהקה בעבר. שני הסגנונות הללו התנגשו כאן בכל הכח, והמפץ הגדול שהם יצרו הביא לתוצאה הפרועה והמגניבה שמהווה לדעתנו את שני השיאים היצירתיים של האלבום. "By the Way" הוא השיר השישי של הלהקה שהגיע למקום הראשון במצעד "Modern Rock Tracks" של מגזין "בילבורד" והוא השיר השלישי שלה שהגיע ישירות עם יציאתו למקום הראשון במצעד הזה. הוא נשאר במקום הראשון במשך 14 שבועות. בדומה לסינגל "Dani California" גם השיר הזה נמצא במקום השני בין שירי הלהקה מבחינת זמן השהייה הארוך ביותר בראש המצעד. במילות השיר מככב Dani שנמצאת גם בשיר "Dani California" ובשיר "Californication". לעומת זאת המילים של "Can't Stop" הגיעו מאוסף אקראי של מחשבות של Anthony Kiedis אשר ניסה להתאים אותן למוזיקה שנכתבה מראש. להיטים נוספים שהאלבום הזה סיפק הם "The Zephyr Song" שעוסק בכוח הריפוי של הטבע והקשר הבין אישי ו- "Universally Speaking" שמתייחס כנראה ליחסים של קידיס עם סמים קשים מהם נגמל ממש לפני הקלטת האלבום. שירים נוספים בהם מתמודד קידיס עם בעיית הסמים באלבום הם "Don't Forget Me" שמתייחס לתהליך הגמילה שלו וכיצד הוא היה סגור בתא למשך שבועיים כדי להתגבר על ההתמכרויות שלו, "This Is the Place" שמילותיו מזכירות את הרחובות שבהם נהג להשיג סמים ואת העובדה שלא הגיע ללווית חברו ללהקה Hillel Slovak בשל בעיות הסמים שלו, "Dosed" ההורס שנכתב גם הוא כמחווה ל- Hillel Slovak ו- "Venice Queen" שנכתב כהוקרה למטפלת Gloria Scott שסייעה לקידיס להיגמל מסמים ומתה זמן קצר לאחר שרכש לה בית בוניס ביץ, שבקליפורניה. שני עשורים לאחר הוצאתו, ניתן כבר לומר בבירור כי "By the Way" הוא אחד האלבומים הטובים של ה- "Red Hot Chili Peppers". עם "By the Way" הלהקה הוכיחה שהיא מסוגלת לייצר אלבום שונה, מלודי, רך ובוגר ועדיין לא לאבד בדרך אפילו טיפה מהגרוביות שלה או חלילה אחד מהמעריצים שלה. דווקא הקטעים הפחות מוכרים מתוך 16 הרצועות באלבום, מוכיחים את הרמה הגבוהה של הכתיבה והביצוע, אשר נשמרת לכל אורכו. כלי המיתרי של "Midnight", הבס הפאנקי של "Throw Away Your Television", הפולק האקוסטי בטעם לטיני של "Cabron", הנגינת המקפיצה של פרושיאנטה ב"מלודיקה" ב- "On Mercury", ההרמוניות הווקאליות והחצוצרה של "Tear" המרסק, הם הוכחה חותכת לכך שלא רק שה- RHCP סיימו את המאה ה- 20 בשיאם, אלא שהם גם פתחו את המאה ה- 21 בסערה... להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 9 ליולי 1971 יצא האלבום "Fireball" של להקת "Deep Purple". זה האלבום החמישי של הלהקה והשני שלה בהרכב MKII הכולל את Ian Gillan כסולן ואת Roger Glover כבסיסט. האלבום הזה ממוקם בין שני המאסטרפיסים "In Rock" ו- "Machine Head" וכנראה שזו הסיבה שהוא נבלע בצילם של שני הגדולים הללו, ממש כמו עמק בן שני הרים. בנוסף, האלבום לא כולל שום "להיט" ובינינו, רובכם כנראה אפילו לא זוכרים את שמות יותר ממחצית השירים בו (אם מוציאים מהמשוואה את "Strange Kind of Woman" שלא נכלל בגירסה האירופאית של האלבום ויצא רק כסינגל). עכשיו תוסיפו על זה את הנתון שאפילו חברי הלהקה עצמם לא רואים באלבום הזה כקלאסיקה (למעט אולי Ian Gillan), והרי לכם קונצנזוס כמעט מלא ביחס למעמדו ברפרטואר של הלהקה האדירה. אכן, האלבום הזה יותר ניסיוני וחסר כיוון אחיד כמו שני אחיו הגדולים. יחד עם זאת, זה עדיין אלבום גדול שיש לו חלק מאוד חשוב בהתפתחות הסאונד של "דיפ פרפל" בדרך למאסטרפיס הבא - "Machine Head". לעניות דעתנו מדובר באחד מארבעת האלבומים הגדולים של הלהקה בכל תקופותיה (יחד עם "In Rock", "Machine Head" ו- "Burn"), ואסור פשוט אסור לכם להמעיט בערכו. האלבום כולל 7 קטעים בלבד, כאשר הקטע השלישי בגירסה הבריטית ("Demon's Eye") מוחלף בגירסה האמריקאית עם הלהיט "Strange Kind of Woman". האלבום נפתח עם שיר הנושא "Fireball" וצליל ההפעלה של מנוע מערכת האיוורור של האולפן בו הוקלט האלבום, שמכניס אותנו מיד "לאווירה". כשצליל המזגן מתפוגג נכנס תיפוף הדאבל בס המהיר והמפורסם של Ian Paice שמוביל אותנו כמו במירוץ שליחים לריף המפורסם של השיר. זה השיר המהיר ביותר באלבום אשר באופן חריג אינו כולל סולו גיטרה. הסולו שאתם שומעים בדקה 1:49 לשיר הוא סולו בס של Roger Glover. לא הרבה יודעים אבל הרעיון לשיר הזה "הושאל" מהלהקה הקנדית "Warpig" אשר שחררה שנה קודם לכן את השיר "Rock Star". לא מאמינים? הקשיבו לשיר כאן ותשפטו בעצמכם: משם אנחנו עוברים לקטע השני באלבום - "No No No" קטע עם השפעות סול ובלוז בו מוכיח גילאן את היכולות הווקאליות האדירות שלו. השיר כולל ריף מרכזי אחד שחוזר על עצמו וסולו סלייד גיטר בלוזי ויפה של Ritchie Blackmore עם סולו אורגן של Jon Lord לקראת סיומו של השיר. השיר השלישי "Demon's Eye" הוא אולי השיר "הקליט" והגרובי ביותר באלבום וכנראה שזו הסיבה שהוא גם חולק את אותה משבצת עם "Strange Kind of Woman" מההוצאה האמריקאית. השיר נפתח עם ריף הקלידים המונוטוני של לורד ועובר לריף בלוזי מגניב שלא יכול להשאיר אף אחד יושב בכסאו למשמע השיר. גם כאן קיימת הדואליות הקבועה של דיפ פרפל עם סולואים של Jon Lord ו- Ritchie Blackmore. הרצועה הרביעית "Anyone's Daughter" היא אולי הבחירה המוזרה ביותר של הלהקה, אשר אם היתה מוחלפת עם "Strange Kind of Woman" היתה לבטח מקפיצה את האלבום הזה לרמה אחרת. קטע קאנטרי-פולק-פסיכדלי לא ברור של הלהקה, שלא תואם לחלוטין את הקו המוזיקלי של האלבום ושל הלהקה, ואשר זכה לביקורות שליליות של כלל המבקרים ואפילו של כל חברי הלהקה עצמה. צדו השני של הויניל נפתח עם "The Mule" וצליל המצילות ותוף המרים של Ian Paice אשר מיד לאחריו האקורדים המתחלפים של Ritchie Blackmore מכניסים אותנו לריף המרכזי, האוריינטלי-מזרחי, הכה מפורסם. למעט הטקסט הקצר של גילן בפתיחת השיר מדובר למעשה בקטע אינסטרומנטלי שמאפשר לכל חברי הלהקה להפליא בוירטואוזיות שלהם. התיפוף הפסיכדלי של Ian Paice שמזכיר מאוד את התיפוף של הביטלס ב- "Tomorrow Never Knows" נותר לאורך כל השיר כקרקע יציבה ומוצקה, שמאפשרת את האילתורים של יתר חבריו ללהקה. השיר הזה זכה לגירסה ארוכה במיוחד בהופעות הלהקה והוא כלל בתוכו סולו תופים מדהים של Ian Paice שנמשך למעלה מ- 6 דקות. השיר הבא "Fools" הוא הקטע הארוך ביותר באלבום והוא מתחיל בנגינה שקטה ורגועה עם פריטת הגיטרה המפורקת של בלקמור וההאמונד של לורד שמלווים אותנו עד התפרצות "הר הגעש" בדקה 1:39 של השיר, בקולו העוצמתי של Ian Gillan ובריף הפראי גיטרה-בס-קלידים. אין ספק שמדובר כאן ביצירה אפית שמציגה את היכולות המדהימות של הלהקה הזאת. קטעים מסולו הסלייד של Ritchie Blackmore שמתחיל בסביבות 4:15 של השיר יושאלו וישולבו מאוחר יותר לקטעי סולו של "האיש השחור" ב"דיפ פרפל" וב"ריינבו" במהלך הופעותיהם. האלבום ננעל עם "No One Came" שנפתח עם הבס המונוטוני של Roger Glover שנחתך עם כניסת ההאמונד של Jon Lord והכניסה העוצמתית של Ian Gillan. גם כאן אנחנו זוכים לקבל את הדואליות הרגילה של סולו גיטרה ארוך מבית היוצר של Ritchie Blackmore ולאחריו סולו אורגן של Jon Lord, המנוגנים על גבי הריף הגיטרה המרכזי. השיר "Strange Kind of Woman" יצא כאמור רק במהדורה האמריקאית של האלבום וכסינגל נפרד בכל העולם. השיר מדבר על מערכת יחסים מורכבת עם אישה, כנראה יצאנית, ואכן שמו המקורי היה אמור להיות "Prostitute". זהו "הלהיט" הגדול מהתקופה בה יצא האלבום. השיר זכה לביצוע מדהים באלבום "Made In Japan" עם הדו-שיח המפורסם בין הגיטרה של Ritchie Blackmore והקול המדהים של Ian Gillan שמחקים אחד את השני והצרחה האלמותית בסופו. השיר מבוצע כמעט אופן קבוע בהופעות הלהקה והפך להיות אחד מהשירים המזוהים איתה ביותר. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-9 ביולי 1993 יצא "עכשיו מעונן", אלבומו השני של Aviv Geffen ולהקת "התעויוט". אם אתם באזור הגילאים שלנו, יש סיכוי טוב שגם אתם צעקתם פעם "אנחנו דור מזוין" עד שנגמר לכם האוויר. שלוש המילים האלה יצאו מתוך שיר על בית שמתפרק והפכו לקריאה של קהל שלם. אבל מי שזוכר מהאלבום רק את הצעקה מפספס את מה שהחזיק אותנו ליד הרמקולים גם אחריה. את שירי האהבה, את העלבון, את הפחד להישאר לבד ואת המנגינות שידענו בעל פה עוד לפני שהבנו עד כמה הן עצובות. שנה קודם לכן, כשהיה בן 18, הוציא אביב גפן את "זה רק אור הירח", בהפקתו של Moshe Levy ובתמיכתו של חיים שמש מ"הד ארצי". היו שם "מיליארד טועים", "אור הירח", "שנינו שווים" ו-"אמש", אבל ההצלחה לא הגיעה מיד. ההופעות וההשתתפות ב"עניין של זמן" עזרו לו להגיע אל בני הנוער, והקהל שנאסף סביבו הלך וגדל. רק בעקבות הפריצה של האלבום השני קיבל גם אלבום הבכורה את המקום שהגיע לו. זה קרה בתקופה שבה הרוק הישראלי היה חי, רועש וקרוב מאוד לקהל שלו. מועדון "רוקסן" היה מקום מפגש ללהקות ולמעריצים, והמרחק בין מי שעמד על הבמה למי שנדחק מולה היה קצר. בתוך הסביבה הזאת גפן בנה דמות שאי אפשר היה להתעלם ממנה. האיפור, הבגדים והחשיפה האישית עוררו התנגדות, אבל בעיני הנערים שהגיעו להופעות שלו הם היו גם רשות להיות שונים, מבולבלים ופגיעים. הרקע המשפחתי נמצא ממש בתוך השירים. הפרידה של הוריו והמעבר לתל אביב נכנסו לשיר הנושא, ובמקביל התערבבו בחומרים שלו פרידה מקארין אופיר ואהבה חדשה לאילנה ברקוביץ'. במקום להרחיק את הסיפור האישי בעזרת דמויות בדויות, גפן שר אותו קרוב ככל האפשר לעצמו. לפעמים הקרבה הזאת כמעט מביכה, לפעמים היא אכזרית, אבל היא מסבירה מדוע כל כך הרבה מאזינים הרגישו שהוא אומר בשבילם דברים שלא העזו לומר בבית. לצד הרצון לפרוץ גבולות הייתה גם למידה ממוזיקאים מנוסים. Shalom Hanoch היה עבורו מנטור חשוב, אדם שהקשיב לשירים וליווה את התפתחותו כיוצר. ובאולפן, משה לוי עזר לתת לכל הרגשות האלה צורה מוזיקלית. זה חלק מהקסם של "עכשיו מעונן". גם כשהמילים הכי בוטות, יש מתחתיהן לחן שאפשר לשיר, ועיבוד שיודע מתי לדחוף קדימה ומתי להשאיר את הקול חשוף. גפן כתב והלחין את כל 14 השירים. האלבום הוקלט באולפני "דיבי" ו"המון", בהפקה המוזיקלית של משה לוי ובעיבודים של לוי, גפן ו"התעויוט". הראל בן עמי בגיטרה, שלומי צדקי בבס ועודד שחר בתופים נתנו לשירים גוף של להקה. לצדם לוי ניגן במגוון כלים, ובהם קלידים, גיטרות, פסנתר, אורגן וסאז. עופר מאירי תרם ייעוץ ותכנות ל-"שיר הסמרטוטים" ול-"הכל מתפורר". מאחורי התדמית הפרועה עמדה עבודה של מוזיקאים שידעו לטפל בשיר. שיר הנושא "עכשיו מעונן" פותח את האלבום בלי הקדמות מיותרות. הבית, המקום שאמור להיות בטוח, הופך בו למקור של בלבול ופחד. הגיטרות וחטיבת הקצב מחזיקות את המתח, והחזרה על שם השיר נשמעת כאילו הוא מנסה להסביר שוב ושוב משהו שאיש אינו מוכן לשמוע. ואז מגיעה הצעקה. המעבר מהסיפור המשפחתי אל "אנחנו" של דור שלם הוא הרגע שבו המצוקה הפרטית הופכת לחוויה משותפת. גפן סיפר שהצעקה נולדה באופן ספונטני באולפן. חיים שמש הציע להחליף את המילה הבוטה בצפצוף בגרסה לרדיו, והוא התנגד. קשה לדמיין את השיר בלעדיה, אבל כדאי לזכור מדוע היא עובדת. קדמו לה בתים שמסבירים את הכאב, ולכן כשהיא מגיעה היא נשמעת כמו התפרצות שאי אפשר עוד לעצור, ולא כמו ניסיון סתמי להרגיז. מיד אחריו מגיע "על הכנרת בזריחה", ואיתו מרחב אחר. שק השינה, המים ודימויי הירח נותנים לאהבה מקום לברוח אליו, גם כשהסיפור מסביב רחוק מלהיות רגוע. הסאז של משה לוי מוסיף לעיבוד צבע מקומי, והפזמון מזמין שירה משותפת. אחרי הבית המחניק של שיר הפתיחה, אפשר כמעט להרגיש כאן את האוויר בחוץ. את הזוגיות גפן מציג מכמה כיוונים, בלי לנסות ליישב את הסתירות. "אל תדאג" לוקח מילים שנשמעות מרגיעות והופך אותן לעקיצה, עם בתים מלודיים ופזמון שמתפרץ בכעס. מולו, "אילנה" הוא רגע של התמסרות. השיר שנכתב לאילנה ברקוביץ' אינו מסתיר את התלות ואת הצורך בקרבה, והעדינות של העיבוד מאפשרת להם לעמוד במרכז. אותו זמר שמטיח האשמות בשיר אחד מסוגל בשיר הבא לבקש אהבה כמעט בלי הגנה. ב-"שיר הסמרטוטים" האיזון כבר הופר לגמרי. זה שיר על קשר שבו אחד מוכן להמשיך להתנצל גם כשהוא זה שנפגע. המנגינה הקליטה אינה מרככת את ההשפלה, אלא מקרבת אותנו אליה. יש משהו מכאיב במיוחד ביכולת לשיר יחד את העלבון הזה. משם מגיע "אולי", פחות משתי דקות של חיפוש וגעגוע בגישה אקוסטית מצומצמת. דווקא באלבום שמזוהה כל כך עם התרסה, רגע קטן כזה מזכיר כמה מעט גפן צריך כדי לגעת. ואז מגיע "בוכה על הקבר". זה אחד השירים שקשה לדבר על האלבום בלעדיהם. גפן שר בו על מותה המדומיין של אמו נורית, שהייתה בחיים ואף השתתפה בקליפ בתוך ארון קבורה. זה פרט שחשוב להבין לפני שמקשיבים. השיר אינו תיעוד של אובדן שהתרחש, אלא עימות עם האפשרות לאבד אדם קרוב ועם מערכת יחסים משפחתית טעונה. הלחן והפסנתר מעניקים לטקסט אופי של קינה, והקול שלו נשמע צעיר ופגיע להחריד. אפשר להתווכח עם הבחירה להמחיש את הפחד בקליפ, אבל קשה להישאר אדישים לשיר עצמו. המעבר אל "שלכת" מחזיר את האלבום אל המלודיות הרכה שלו. הפסנתר של גפן והקלידים של לוי מאפשרים לעצב לזרום בלי ההתפרצות של שיר הנושא. גם כאן הוא אינו נשמע כמו מי שכבר השלים עם הפרידה. היופי של הלחן מקרב אותנו אל תחושת האובדן, והוא אחד הרגעים שמבהירים עד כמה היכולת המלודית הייתה מרכזית בהצלחה של האלבום. ב-"אוהב אותה", המוכר גם בשם "אוהב אותה - שונא אותה", התנודות הרגשיות כבר נמצאות בשם עצמו. האהבה והכעס מתקיימים יחד, וגיטרת הסלייד של לוי מוסיפה לעיבוד גוון אחר. אחריו "רוצה לשכב איתך" מביא ישירות צעירה וחסרת סבלנות. אין כאן ניסיון לייפות את התשוקה או לעטוף אותה בשפה גבוהה. הרצף הזה שומר על האלבום קרוב לעולם של מי שעוד לומד מה לעשות עם הרגשות שלו. עם "הכל מתפורר" חוזרים אל אחד המקומות החשופים ביותר בתקליט. גפן מתאר דיכאון, חרדה ותחושה שהוא כבר אינו מזהה את עצמו. התכנות של עופר מאירי מצטרף לכלים ונותן לשיר גוון שונה, אבל המרכז נשאר הווידוי. זה גם המקום שבו אפשר להבין את המחלוקת סביב הכתיבה שלו. יש מאזינים שעבורם החשיפה הזאת הייתה קשה מדי, ולעומתם אחרים מצאו בה הכרה במצוקה שלהם. לקראת הסיום, "הילדים" מחזיר את המבט אל היחסים בין צעירים למבוגרים ואל הצורך שיקשיבו להם. "שוב פעם" מצמצם שוב את המרחק עם פנדר רודס וקולות רקע, לפני ש-"אני שונא" חותם את האלבום ברשימת התרסות. גפן מפנה בו כעס גם כלפי סמלים ורעיונות שקיבלו מעמד כמעט מקודש. יש בזה משהו מוגזם ומכוון, ולעתים גם ילדותי. אבל הנכונות להשאיר את המילים האלה בתוך התקליט משלימה את הדיוקן של יוצר בן עשרים שאינו רוצה לרסן את עצמו. לא כל משפט ב"עכשיו מעונן" עומד באותה מידה במבחן הזמן. חלק מההכללות נשמעות היום פשטניות, והדרמה לעתים גוברת על הדיוק. ובכל זאת, המנגינות והפער בין ההתרסה לפגיעות שומרים על האלבום חי. גפן מסוגל להישמע מתריס מאוד, ואז להוריד את ההגנות בשיר הבא. אצלנו, דווקא המעברים האלה הם מה שהופך את ההאזנה לחוויה שלמה. עם צאתו, האלבום הפך את גפן לכוכב בקנה מידה מקומי. הוא הגיע במהירות למעמד אלבום זהב עם יותר מ-20,000 עותקים, ובהמשך לפלטינה כפולה עם יותר מ-80,000 עותקים. במצעד השנתי של רשת ג' לתשנ"ג הגיע "בוכה על הקבר" למקום השישי, "עכשיו מעונן" למקום התשיעי ו-"שיר הסמרטוטים" למקום ה-20. גפן זכה בתואר זמר השנה. הקהל שכונה "ילדי אור הירח" כבר היה כוח שאי אפשר להתעלם ממנו. האלבום הוקדש לחברו ניר שפינר, שנהרג בתאונת דרכים, וההקדשה מוסיפה הקשר לעיסוק החוזר באובדן ובפחד. השנים גם נתנו לשירים חיים נוספים. שיר הנושא עובד לאנגלית בשם "Cloudy Now" ונכלל באלבום הבכורה "Blackfield" של ההרכב "Blackfield", וב-2018 יצא "עכשיו מעונן" לראשונה על גבי תקליט ויניל. בסופו של דבר, "עכשיו מעונן" נתן לנו הרבה יותר ממשפט לצעוק בהופעה. הוא חיבר את סערת הנעורים לשירים שאפשר לחזור אליהם גם אחרי שהסערה נרגעה. זה האלבום שבו אביב גפן הפך מהבטחה שמסקרנת ומרגיזה ליוצר שהקהל שלו הרגיש שהוא זקוק לו. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 8 ליולי, 2014 "Judas Priest" הוציאה את אלבומה ה- 17 "Redeemer of Souls". האלבום "Redeemer of Souls" מציין פרק חשוב בתולדותיה של "Judas Priest". בשנת 2011 K.K. Downing, הגיטריסט המייסד של הלהקה, עזב את "Judas Priest". עזיבתו לא הייתה עניין של מה בכך. Downing היה חצי מהצמד האלמותי שהגדיר את צליל הטווין גיטאר שהינו אחד מאבני היסוד של "Judas Priest", כך שלא היה ברור אם הלהקה לשרוד את העזיבה והאם ימצא הגיטריסט שיוכל להיכנס לנעליו הגדולות. בדיוק כפי ש- "Judas Priest" התמודדה עם עזיבתו של Rob Halford לאחר האלבום "Painkiller" ב-1991, אז לקח ללהקה שבע שנים למצוא מחליף ולהוציא את "Jugulator", גם במקרה הזה הלהקה נאלצה להמתין שש שנים לפני שהצליחה לאסוף את עצמה מחדש ולהוציא לאור את "Redeemer of Souls", מה שהדגיש את האתגרים שניצבו בפניה עד ליציאת האלבום. הציפייה סביב האלבום הזה הייתה גבוהה, כשהמעריצים תוהים אם להקתם האהובה תצליח להוציא אלבום ראוי שלא יבייש את מורשתה. האזנה לאלבום תגלה שלמרות שהוא לא מתקרב לרמת אלבומי המופת של "Judas Priest", עדיין מדובר במעין אלבום קאמבק, אלבום חזרה לשורשים, במיוחד לאחר שינוי הסגנון והקונספט שחווינו עם "Nostradamus". צירופו של הגיטריסט החדש Richie Faulkner הביא אנרגיה רעננה ללהקה. עבודת הגיטרה שלו, עזרה לשחזר חלק מהסאונד הקלאסי של "Judas Priest" והיוותה תרומה משמעותית לתוצאה הסופית. האלבום נפתח עם "Dragonaut" האנרגטי והחזק, שנותן הצצה לסאונד הקלאסי של "Judas Priest" משנות ה-80 (אפילו אפילו לשמוע את אפקט הגיטרה של "Turbo" בהתחלה). השירה של Rob Halford עדיין עוצמתית, הריפים נותרו קליטים וסוחפים וכשסולו הגיטרה מגיע, אנו נושמים לרווחה... Richie Faulkner עבר בהצלחה רבה את מבחן הטווין גיטאר והוא מצליח להפיק יחד עם Glenn Tipton סולו מלודי וניאו-קלאסי נהדר ממש כמו בימים הטובים. שיר הנושא, "Redeemer of Souls" מגיע מיד אחר כך ומציע לנו טעימה מהיכולת המדהימה של "Judas Priest" לכתוב הימנוני מטאל. עם הפזמון הקליט וההוקים הבלתי נשכחים שלו, שיר הנושא לוכד את התמצית ממנה עשויה הלהקה האדירה הזאת. אבל רגע... משהו מאוד בולט כאן. זו הפעם הראשונה שאנו למדים שהשנים גבו מחיר יקר מקולו של Rob Halford. לרגעים הוא נשמע לנו זהיר, הססן, כאילו מקפיד לשמור על עצמו איפשהו באמצע טווח הקול האינסופי הידוע שלו. אחד הרגעים הבולטים של האלבום מגיע עם "Halls of Valhalla". רצועה עוצמתית ואנרגטית שמציגה את השירה הלוהטת של Rob Halford ואת הפזמון הפאנצ'י והסוחף. הלפורד מזכיר כאן למה הוא ראוי לכינוי "Metal God" בין היתר בזכות הצרחה שלו ב-4:30 דקות. ליין גיטרה מלודי, תיפוף כבד, סולו טווין גיטאר קלאסי ונראה שחזרנו למשחק. השיר הזה בהחלט מתכתב עם האווירה שאיפיינה את ההוצאות הקודמות והמפוארות של הלהקה. אחריו אנחנו מקבלים את "Sword of Damocles" אשר שם דגש חזק על עבודת הגיטרה של טיפטון ופוקנר עם ליינים מלודיים שבדקה 0:20 לשיר אפילו הזכירו לנו קצת את "Iron Maiden". ושוב, גם כאן Rob Halford מספק שירה יוצאת דופן, שמשתלבת באופן מושלם עם הריפים הכבדים של טיפטון ופוקנר. הפזמון כל-כך ממכר שאין לנו בעיה לקבל אותו בתצורה של עירוי תוך ורידי, ואז בדקה 2:50 מגיע קטע המעבר הרך בהפתעה גמורה ומוסיף לדינמיקה של השיר. בעוד שהרצועות הראשונות שומרות על רמת כתיבה וביצוע גבוהים, העקביות של האלבום משתנה ככל שאנחנו מעמיקים אל תוך 13 הרצועות שלו. למרות שהוא נפתח עם אחלה ריף כבד, "March of the Damned" מרגיש לנו קצת ידידותי לרדיו ואפילו פופי. אין ספק שזה הלהיט של האלבום. קליט, כתוב היטב, פשוט המנון מטאל. "Down In Flames" ממשיך את הנוסחה הידידותית לרדיו עם הפזמון הקליט שלו, אבל הוא ללא ספק נופל מקודמו. "Hell & Back" ו-"Secrets of the Dead" יושבים על משבצת הסמי-בלדות, הראשון עם ליין בסגנון Geezer Butler ולשני יש "נגיעות" של "Touch Of Evil". בעוד שהשירה של Rob Halford בשני הקטעים הללו רגשית וכנה, לרצועות הללו אין את האנרגיה הדינמית המצופה מהלהקה שהצליחה לייצר כל-כך הרבה שירים אלמותיים. השיר "Cold Blooded" מתחיל בקצב איטי, אבל לאט לאט תופס מהירות ועוצמה עד לקטע המעבר, שלאחריו נראה שהלהקה הולכת ללחוץ עד הסוף על הדוושה, אבל בדיוק אז, אחרי הסולואים המהירים של פוקנר וטיפטון, מגיעה השבירה שמוסיפה לדינמיקה של השיר. ב- "Metalizer" אנחנו כבר עדים לאחד מהרגעים הכי כבדים של האלבום, אבל למרות זאת השיר סובל מבינונית ולא מצליחה להתרומם ולהשאיר רושם מתמשך. "Crossfire" מתכתב עם ימיה הראשונים של הלהקה, ומתנסה בסגנון רוק בלוזי, אבל גם הוא לא ממש ממשיך להדהד כאחת הרצועות הטובות של "Judas Priest". אנחנו מתקרבים לסיום עם "Battle Cry" - שיר שנפתח עם ליין גיטרות איטי וכבד שהולך ומתפתח, עד שבדקה 0:27 הוא פתאום הזכיר לנו את ליין הפתיחה מ- "Hail To The King" של "Avenged Sevenfold", שיצא שנה קודם לכן. הלפורד נותן כאן ביצוע מרשים ביותר, בעודו מטייל לאורך המנעד הקולי האנסופי שלו. הרצועה שסוגרת את האלבום, "Beginning of the End" מחזירה אותנו לאווירה השקטנה והנינוחה ומספקת סיום שקט ושליו שהכותרת שלו הצליחה קצת להלחיץ אותנו בזמנו. מעניין לציין שגרסת ה- Deluxe של האלבום מכילה 5 רצועות בונוס, שמוכיחות שללהקה היה הרבה יותר מה לתת לנו לאחר 6 שנות ההכנה שעברו עליה. עם יותר משעה של מוזיקה ולא פחות מ- 13 רצועות, "Redeemer of Souls" יכול היה להרוויח כמה נקודות נוספות עם קצת "חיתוך". אורכו של האלבום גורע קצת מההשפעה שלו וללא ספק ניתן היה לשפר זאת אם הלהקה היתה מתמקדת ברצועות החזקות ביותר מתוכו. לסיכום, למרות ש- "Redeemer of Souls" מתחיל בהבטחה ומספק כמה רגעים בולטים, האלבום לא מצליח לשחזר את הקסם של שנותיה המוקדמות של הלהקה. אחרי "Nostradamus" מדובר באלבום "חזרה לשורשים" שמצליח לזרוח במספר רב של קטעים, אבל בהשוואה לאלבומים הקלאסיים של הלהקה הוא סובל מכתיבת שירים לא עקבית, ולעתים נוטה לבינוניות. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום נספר לכם כמה עובדות מעניינות על הזמר, היוצר והמפיק Beck. (Photo: Fanart.tv) = שמו המלא הוא Beck David Hansen (נולד Beck David Campbell). הוא נולד ב- 8 ביולי 1970 בלוס אנג'לס, קליפורניה. = הוא בנו של המלחין הקנדי דיוויד קמפבל והאמנית החזותית האמריקאית Bibbe Hansen. = סבתו מצד אמו הייתה יהודיה. הוא אמר שהוא מחשיב את עצמו יהודי כי הוא גדל בעודו חוגג חגים יהודיים. = זיכרונותיו הטובים של בק הן מחגיגות ליל הסדר עם חבריה של אמו, תוך שילוב המסורת היהודית עם אווירת מסיבה. = סבו מצד אמו היה Al Hansen, מייסד תנועת Fluxus האוונגרדית. = בשנות העשרה שלו, בק הושפע מהסגנונות המוזיקליים המגוונים של לוס אנג'לס היל מהיפ הופ ועד למוזיקה לטינית. בהמשך הוא גילה את המוזיקה של "Sonic Youth", "Pussy Galore" ו-"X". = האלבום הראשון שרכש ​​אי פעם היה פסקול הסרט "Xanadu". = בק הרכש את הגיטרה הראשונה שלו בגיל 16 והפך למוזיקאי רחוב. = הוא התחיל להופיע בתחנות אוטובוס בעיר, כשהוא מנגן קאברים של Mississippi John Hurt עם מילים מאולתרות, כששיכורים שחלפו ברחוב צעקו לעברו Axl Rose. = הוא היה חבר בלהקת "Youthless" שהופיעה בעיקר בפאבים ובתי קפה. = בשנת 1994 הוציא אתהסינגל הראשון שלו "Loser", שהפך ללהיט שהזניק אותו לתהילה בינלאומית. = אחריו יצא אלבום האולפן הראשון שלו "Mellow Gold" גם הוא בשנת 1994. = הסגנון המוזיקלי המוקדם של בק היה לו-פיי, אקספרימנטל, פולק, בלוז וקאנטרי. מאוחר יותר המוזיקה שלו השתרעה על ז'אנרים נוספים כמו רוק אלטרנטיבי, היפ הופ, אלקטרוני ועוד. = החל באלבומו השני "Odelay" שיצא בשנת 1996, אביו, David Campbell, היה אחראי על עיבוד כלי המיתר באלבומיו. = האלבום "Odelay" זכה בשני פרסי גראמי בשנת 1997. אלבום זה נכנס לרשימת "500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים" של מגזין "הרולינג סטון". = בק הוציא את "Sea Change" בשנת 2002, בהשראת הפרידה שלו מ- Leigh Limon. הוא נחשב לאחד מהאלבומים הגדולים של התקופה, אלבום מצויין ומלא רגש. זה גם האלבום השני של בק שנכנס לרשימת "500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים" של מגזין "הרולינג סטון". = בשנת 2005 בק סבל מפציעה חמורה בעמוד השדרה, אשר נגרמה בעת צילום הקליפ "E-Pro" , הדבר השפיע על יכולתו להופיע. = הוא הקים את פרויקט "Record Club" בשנת 2009. מדובר פרויקט שבו אלבום קלאסי שלם - של "The Velvet Underground", Leonard Cohen, INXS, Yanni מקבל גירסאות כיסוי של אומן אחר בטווח של יום אחד בודד. = הוא הוציא את "Morning Phase" בשנת 2014. האלבום זכה בפרס הגראמי לאלבום השנה בשנת 2015. = בק עבד עם אמנים רבים כמו "The Black Keys", "Gorillas", "Danger Mouse", Gnarls Barkley, Pharrell Williams, Jack White, "Bat For Lashes", "The Flaming Lips" ועוד. = הוא תרם מוזיקה לסרטים כמו "Scott Pilgrim vs. The World", "The Twilight Saga: Eclipse" ו-"Baby Driver.", אבל הוא דחה את ההצעה להלחין את הפרטיטורה של "Mad Men" מספר פעמים. אחת מגירסאות הכיסוי היפות שלו היא לשיר "Everybody's Got to Learn Sometime" (של ה- Korgis) אותה תרם לסרט "Eternal Sunshine of the Spotless Mind". = בק הוא גם יוצר עטיפות אלבומים ואמן חזותי. = הוא שולט בספרדית באופן מושלם והציג את כישוריו הלשוניים בחלק משיריו. = בק הוא צמחוני ותומך בזכויות בעלי חיים. = הוא ידוע בשילוב יצירתי של סאמפלים באלבומיו. = הוא כותב על נושאים כמו אהבה, זהות וחוויה אנושית במוזיקה שלו. = בק ידוע בהופעות החיות האנרגטיות והכובשות שלו. = הוא היה אחד הפנים לקולקציית אביב 2013 של "Yves Saint Laurent". = הוא הפיק אלבומים ל- Stephen Malkmus, Thurston Moore, ו- Charlotte Gainsbourg. = בשנת 2013 הוא שיחזר את "Sound and Vision" של David Bowie עם למעלה מ-160 מוזיקאים. = בק זכה בשבעה פרסי גראמי לאורך הקריירה שלו. = הוא קיבל את פרס ה- Brit Award לאמן סולו בינלאומי. = הוא שיתף פעולה עם Paul McCartney בשיר "Find My Way" מהאלבום "McCartney III Imagined" ב-2021. = הוא הופיע בסרטים ובתוכניות טלוויזיה כמו "Population: 1", "Southlander" ו- "The Larry Sanders Show" ובסרט "Echo in the Canyon" סרט דוקו מעולה על המוזיקה הפופולרית שיצאה משכונת לורל קניון בלוס אנג'לס של אמצע שנות ה-60. = הוא הצטרף ל- Billy Gibbons, Ben Harper, ו- Will Ferrell להופעה בפרק האחרון של "The Tonight Show with Conan O'Brien". = נכון לשנת 2019 בק הוציא 14 אלבומי אולפן. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 7 ליולי 1992 שחררה "Dream Theater" את אלבום האולפן השני שלה "Images and Words". האלבום הזה יצר, הלכה למעשה, ז'אנר חדש בעולם המוזיקה - "Progressive Metal". נכון, זה לא שלפני "Images and Words" לא היו אלבומים ששילבו מטאל עם פרוגרסיב, כך לדוגמא האלבום "Operation: Mindcrime" של "Queensrÿche" ששוחרר 4 שנים קודם לכן. יותר מכך, השורשים לפרוג-מטאל הונחו אי שם בשנות השבעים, בין היתר, על-ידי להקת Rush ואפילו אנחנו כתבנו שאלבומם "Hemispheres" משנת 1978 הוא כנראה אלבום הפרוג מטאל הראשון. אז האם אנחנו בעצם לא סותרים את עצמנו? לא ממש. אלבומים כמו "Hemispheres" ו- "Operation: Mindcrime" הוכתרו כאלבומי פרוג מטאל בדיעבד, כרטרוספקטיבה, ואילו במקרה של "Images and Words" נראה שמדובר באלבום הפרוג מטאל הראשון אשר לא רק יצר את המושג שמאחורי הז'אנר, אלא גם הפך את "Dream Theater" ללהקת הפרוג מטאל הגדולה בעולם. האלבום הזה הוכיח שניתן לקחת את כל מרכיבי הפרוג הקלאסי של שנות השבעים, לחדש אותם ולעדכן עם הפקה ידידותית, להוסיף להם תיבול של מטאל משובח מצד אחד ומלודית פופ מתקתקה מצד שני ולשווק אותם להמונים. אבל הגדולה של האלבום הזה מתגלה דווקא בהתייחס לתקופה בה הוא יצא. כאשר הגראנג' והאלטרנטיב נמצאים בשיאם, כשהמטאל המסורתי נמצא בנסיגה וכשהפרוגרסיב הטהור נעלם מהעולם למעלה משני עשורים קודם לכן, לאלבום הזה פשוט לא היה שום סיכוי להצליח. אבל Dream עושה כאן את הבלתי יאמן ולא רק שהיא יוצרת ז'אנר חדש, אלא שהיא גם מצליחה למכור יפה ולמשוך אחריה גל שלם של להקות. אז איך כל זה קרה? בשביל זה צריך לחזור להתחלה. לשנת 1985 ולמכללת ברקלי למוזיקה בבוסטון, שם נפגשו הגיטריסט John Petrucci, הבסיסט John Myung והמתופף Mike Portnoy. השלושה מקימים את ההרכב "Majesty" ששמו נבחר פורטנוי בהשפעת השיר "Bastille Day" מהאלבום "Caress of Steel" של להקת "Rush" אשר הסיום שלו נשמע לפורטנוי Majestic!! להשלמת ההרכב הם פנו ל- Kevin Moore חבר תיכון של פטרוצ'י בכדי שינגן בקלידים, כאשר את הזמר Chris Collins הם גייסו ללהקה לאחר ששמעו אותו מבצע במדויק את השיר "Queen of the Reich" של להקת "Queensrÿche". בשנים 1985-1986 החמישייה מקליטה תחת השם "Majesty" אלבום דמואים שכלל במקור ששה שירים, אולם בנובמבר 1986 פוטר הזמר Chris Collins מהלהקה והוחלף על-ידי Charlie Dominici. לפני הקלטת אלבום הבכורה "When Day and Dream Unit" ששוחרר בשנת 1989 הספיקה הלהקה להחליף את שמה ל- "Dream Theater" בעקבות איום של להקה מלאס וגאס שנקראה גם היא "Majesty", לא לפני שהם כותבים לאלבום את הקטע "Ytse Jam" שהינו "Majesty" מאוית לאחור. (Photo: Dream Theater on Twitter) האלבום הראשון לא זכה להצלחה רבה והלהקה מרגישה ש- Charlie Dominici פשוט לא מספק את הסחורה. הם חיפשו זמר שידמה יותר בצבע קולו ל- Bruce Dickinson או Geoff Tate, אך החיפושים הללו אורכים כמעט שנתיים בהם נבחנים כ- 200 מועמדים, ובסופם הלהקה חשבה כבר להתייאש ולשחרר אלבום אינסטרומנטאלי. אבל אז, בינואר 1991, הלהקה קיבלה דמו של James LaBrie, שמיד מוזמן לאודישן ומתקבל ללהקה. מבלי להיכנס לדיון באשר ליכולותיו הווקאליות של James LaBrie כיום, אין לנו כל צל של ספק שהוא היה בדיוק הזמר שהלקה היתה צריכה בכדי לפרוץ קדימה ולהצליח בגדול. מנעד קול מדהים עם שירה שנעה בין אופרה רגשנית למטאל כועס עשו את זה ובגדול, והשלימו את היכולות הוירטואוזיות והדיוק המדהים של יתר חברי הלהקה, ליצירת אלבום שנחשב לאחד מהחשובים בז'אנר. האלבום הזה מחזיק עד היום בתואר האלבום המצליח ביותר מבחינה מסחרית של הלהקה והאלבום עם "הלהיט" הגדול היחיד של "Dream Theater", ואנחנו מדברים כמובן על שיר הפתיחה המדהים "Pull Me Under", אשר עד היום לא ברור לנו כיצד הפך ללהיט בשנות התשעים ולהגיע למקום ה- 10 בבילבורד, כשאורכו למעלה מ- 8 דקות. מילות השיר שמתייחסות למחזה "המלט" של וויליאם שייקספיר נכתבו על-ידי הקלידן Kevin Moore, כאשר הן אפילו כוללות משפט מהמחזה עצמו. מעניין שהלהקה עצמה לא האמינה שהשיר הזה יהפוך ללהיט. הם הימרו על השיר השני באלבום - "Another Day" - בלאדת מטאל שקטה שיועדה למצעדי המיינסטרים ולתחנות הרדיו וכוללת סולו סקסופון של Jay Beckenstein מלהקת "Spyro Gyra", שבאולפנו הפרטי הלהקה הקליטה. את השיר כתב John Petrucci בהשפעת המאבק של אביו במחלת הסרטן, המאבק לחיות "יום נוסף" ויותר מכך, הרצון של פטרוצ'י שיישאר עימו עוד יום לפני שילך מן העולם. המילים לקטע השלישי "Take the Time" נכתבו על ידי ארבעת חברי הלהקה הוותיקים (מינוס LaBrie), והן מתייחסות למה שהלהקה עברה בשלושת השנים מאז אלבום הבכורה. החיפוש אחר זמר חדש, חברת תקליטים חדשה, הנהלה חדשה, התסכולים הרגעים הטובים והקשים. היה חשוב לחברי הלהקה שהמילים יגיעו מזווית הראיה של כל אחד מהם בנפרד. האלבום כולל גם את "Metropolis—Part I: 'The Miracle and the Sleeper" המדהים שנפתח עם אינטרו אינסטרומנטאלי והולך ומתפתח לשיר אימתני, עם שבירות, מעברים ושינויי מקצבים שהיוו את הבסיס עליו יושתת אחד מאלבומי הקונספט הגדולים בפרוג מטאל - "Metropolis Pt. 2: Scenes from a Memory". השיר, נכתב על ידי John Petrucci עוד בשנת 1989 ונשא את השם "Crumbling Metropolis", כאשר השמועה מספרת שהוא מתייחס להקמתה של רומא על ידי האחים רמוס ורומולוס. שני שיאים נוספים של האלבום מגיעים בהמשך הדרך עם "Under a Glass Moon" בו ניכרת הוירטואוזיות המדהימה של הלהקה, בעיקר זו של John Petrucci, וקטע הסיום האפי שאורכו למעלה מ- 11 דקות "Learning to Live" שהינו פרוג מטאל במיטבו, קטע מאוד דינמי עם הרבה שינויי מקצבים, שבירות ומעברים, ואזכורים לקטעים אחרים באלבום כמו "Wait for Sleep" השקט עם קטע הפסנתר הסוחף, אשר מילותיו כוללות את כותרת שם האלבום במשפט: "Where Images and Words Are Running Deep"... להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 07.07.1970 סוף הסיקסטיז מצאו את Iggy Pop מכור להרואין יחד עם חברי להקת "הסטוג'ס", בעיצומו של טריפ LSD גרוע, הם הוציאו אלבום בכורה פרוע שאף אחד לא התייחס אליו בזמן אמת, כי מה להם ולנערי הפרחים? שנה עברה, וקצב היצירה הפורה של "הסטוג'ס" נמשך כמעט כמו קצב צבירת הכימיקלים שלהם בגופם, עם "Fun House" אלבומם השני שיצא ב- 07.07.1970. השנה היא 1970, ו- "Fun House" היה אחד מהסימנים הבוהקים להתפוררות התקופה הפסיכדלית הקסומה, והנאיבית. עם מוזיקה פרימיטיבית, גולמית, מלוכלכת וסוחפת. שם האלבום משדר אווירה מהנה, ונעימה, בפועל אנחנו מקבלים סולן שגונח, וצורח (פופ) גיטרות מיללות, שתוקפות מכל הכיוונים (רון אשטון, ואלכסנדר), סקסופוניסט בנגינה ווירטואוזית, ומתפתלת (סטיב מקאיי), ומתופף אחוז דיבוק (סקוט אשטון). הלהקה התכנסה באולפני אלקטרה בקליפורניה למשך שבועיים באמצע חודש מאי 1970. להפקה נשכר דון גלוצ’י שהיה הקלידן של להקת הגאראז' רוק ה- "Kingsmen". להקה שבהשראת ההסאונד הגולמי שלה, התפתח בהמשך ז'אנר הPאנק. גלוצ’י ארגן את האולפן באופן שיתפוס את הצליל הפרוע של "הסטוג’ס" כפי שהיה בהופעות החיות. האלבום כלל שבעה שירים שהצביעו על מגמת שינוי בסאונד של "הסטוג’ס". גלוצ'י פקפק בתחילה בכך שיוכל ללכוד את תחושת המוזיקה החיה שלהם בהקלטות באולפן, אך לאחר שהגיעו לאולפן בלוס אנג'לס, הוא והלהקה החליטו לזנוח את כל שיטות הבידוד כדי לחקות את הופעותיהם החיות בצורה ההדוקה ככל שזה ניתן. התוצאה היתה צליל גולמי מאוד בהשוואה לאיכויות הקוליות המתקדמות של תקליטים עכשוויים משנת 1970, לדוגמה, ללא מחיצות הבידוד הרגילות, הרטט ממגבר הבס גרם לרשרוש של תוף הסנר שנשמע בכמה מהשירים. צליל האלבום מכיל השפעות מהמוזיקה השחורה, כשסגנון השירה של Iggy Pop מושפע מזמר הבלוז הענק האולין וולף, והמוזיקה לוקחת השראה מאמני הג’אז החופשי והפרוע כמו ג’ון קולטריין, אורנט קולמן, וסאן רא שהכו גלים בסצנת הג’אז ועוררו מחלוקת בשל הנגינה הפרועה וחסרת הגבולות של הנגנים. רוח שתאמה לגישה הפאנקיסטית של "הסטוג’ס". הסטוג'ס התכוונו ש- "Loose" יהיה השיר הפותח, אבל אלקטרה הרגישה ש- "Down on the Street" יהווה פתיחה חזקה יותר, סיפורי שחיתות, מהומות, דיכוי, ושימוש בסמים. מהדריכה המלוכלכת של "Down on the Street", "Loose" ו- "T.V. Eye" דרך הגלגול המרושע של "Dirt", התנודות הפרועות ב- "1970", המינימליזם של שיר הנושא וההתמוטטות של הרעש החופשי ב- "L.A. Blues", השפיעו במידה רבה על דורות של מאזינים. בין המוזיקאים שנשארו מרותקים ל- "Fun House" היה גם הנרי רולינס, סולנה לשעבר של להקת הPאנק "בלאק פלאג", ורולינס בנד שסיפר מחוויותיו על האלבום. "כששמעתי את "Fun House", זה היה כמו לגלות פחמן. כמו בפעם הראשונה שאתה נתקל במשהו שאתה לא מכיר אותו, ואת העוצמה שלו. כאילו מישהו פגע בי עם טנדר". לכאורה, אפשר היה לתהות, ולחשוב שעם גישה של נגינה חופשית, האלבום היה קל להכנה, אך "הסטוג'ס" חיפשו לזקק את הנגינה החייתית שלהם, תוך כדי שהם עובדים עליו בלייב, מה שיצר לעיתים טייקים רבים על כל שיר, 28 כאלה הוקלטו על "Loose". "האם אתה משתוקק לכך שהמוח שלך ייפתח לרווחה עד כדי כך שייקח לך שבועות לאסוף את החלקים הקטנים והזעירים?" שאל צ'ארלס ברטון בביקורתו במגזין "רולינג סטון" כשהוא מכוון להשפעה של "Fun House" על מי שיאזין לו. עטיפת האלבום היא צילום של הופעה חיה של הצלם האמריקאי אד קאראיף, המתעד את הופעת הפתיחה של הסטוג'ס במועדון "וויסקי אה גוגו" בלוס אנג'לס, בזמן שהם התאמנו לפני הקלטת האלבום. קאראיף גם צילם את התמונה הלוהטת המפורסמת של הנדריקס שורף את הגיטרה שלו. "הסטוג'ס" עולים באש כשפניהם זוהרות. הם עטופים בלהבות אדומות, כתומות וצהובות, שמייצרות חום לוהט. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

עוד אלבום ששוחרר בתאריך הקסום 7/7/77, אלבום ההופעה הכפול "On Stage" של "Rainbow". הסיפור של האלבום הזה מתחיל בהקלטות של האלבום השלישי של הלהקה "Long Live Rock 'n' Roll". כזכור, הקלטת האלבום היתה מלווה בקשיים רבים. האלבום הוקלט בטירה באזור פריז, לחברי הלהקה לא היו חומרים מוגמרים ותהליך הכתיבה לרוב שירי האלבום בוצע בטירה עצמה, ההקלטות לא התקדמו באופן משביע רצון, בין היתר לאור העובדה שחברי הלהקה לא היו מרוכזים בתהליך הכתיבה והעדיפו לנצל את מזג האוויר היפה ואת הפינוקים שהציעה האחוזה במקום לעסוק בכתיבה. בנוסף, אפפו את ההקלטות תקלות מוזרות בציוד ההקלטה ותופעות בלתי מוסברות עד כי חברי הלהקה וצוות ההקלטה החליטו לבצע סיאנס בכדי לגלות את הסיבה לכך. ואם בכך לא די, הרי שבשל קפריזות של ריצ'י בלקמור, הוחלפו חברי הלהקה מספר פעמים במהלך ההקלטות. כל הבעיות הנ"ל והעיכובים המשמעותיים בהקלטות הביאו את חברת התקליטים להפעיל לחץ על הלהקה. בכדי להוריד את חברת התקליטים מהגב, שחררה "Rainbow" את אלבום ההופעה "On Stage" נושא סיקורנו, דבר שקנה ללהקה עוד זמן בכדי להשלים את ההקלטות לאלבום "Long Live Rock 'n' Roll", ואיזה כיף שהעיכוב הזה הביא לנו את המתנה הגדולה הזאת. לאלבום ההופעה הזה הרבה קווי דמיון עם האלבום "Made In Japan" של להקת האם "Deep Purple". גם כאן מדובר באלבום כפול. אף במקרה זה אין מדובר בהופעה אחת שלמה, אלא בקטעים שהוקלטו על-פני מספר הופעות. בנוסף, גם פה רוב השירים הוקלטו ביפן ובדומה לאח הבכור גם כאן ההופעה כוללת הרבה אילתורים. ואם עדיין לא הבנתם עד כמה הדמיון בין שני האלבומים קיים, אז גם באלבום הזה שירים עם גרסאות רזות באלבומי האולפן זכו לגרסאות ארוכות ושונות באופן מהותי מהמקור. אך עד כאן קווי הדימיון. האלבום הזה אינו משקף באופן אמיתי את מה שקרה בהופעות הלהקה. הוא כלל עריכה מאסיבית והתערבות אולפנית שנשמעת היטב ופוגעת באותנטיות של ההופעות החיות. יתרה מכך, השירים קוצרו, קטעי סולו נדחסו ואילתורים נחתכו, כל זאת בכדי לאפשר הוצאה של האלבום הזה כאלבום ויניל כפול. אך בכך לא די, נכסי צאן ברזל שהיו חלק מהסטליסט באותן הופעות, כלל לא נכללו באלבום וגם סדר השירים שונה, כדי להתאים את האלבום לדרישות הלוגיסטיות והטכניות. כך לדוגמא, יצירות כמו "Do You Close Your Eyes" ו- "Stargazer", אשר נוגנו בהופעות באותה תקופה, לא מצאו את דרכן לעריכה הסופית. למזלנו, בתקופות מאוחרות יותר שוחררו מספר הופעות מאותו סיבוב, הן בוידאו והן באלבומי שמע, כך שניתן לשחזר את הקסם הזה בצורה קרובה יותר למקור. דוגמא מצויינת היא ההופעה "Live In Koln 1976" אשר בה ניתן למצוא גם את השירים שנחתכו במסגרת העריכה הסופית של האלבום. גם בחירת השירים לאלבום הייתה מוזרה. ארבע מתוך ששת השירים שבהופעה הינם מהאלבום הראשון של הלהקה, כאשר האלבום המצוין Rising, מקבל נציגות של שיר אחד בלבד ,"Starstruck", גם הוא לא מהגדולים של האלבום ההוא, אשר מהווה בכלל חלק ממחרוזת יחד עם קטע בלוז והשיר "Man on the Silver Mountain". בין ששת השירים נכלל גם השיר "Mistreated" מתקופת MKIII של להקת האם "דיפ פרפל", ושיר נוסף חדש שיכלל רק באלבום הבא של הלהקה, כך ומה שנותר לנו לעשות, הוא רק לתהות מה עבר לבלקמור בראש כשהרכיב את רשימת השירים לאלבום הזה. למרות כל האמור ואולי כנגד כל הסיכויים, עדיין מדובר באלבום מצוין של להקה שנמצאת בשיאה עם ההרכב הקלאסי שלה הכולל את Ritchie Blackmore, Ronnie James Dio, Cozy Powell, טוני קארי ו- Jimmy Bain. האלבום נפתח עם הקטע המפורסם מהסרט הקוסם מארץ עוץ, אשר הפך גם לקטע הפתיחה הקבוע של הופעות הלהקה, לדורותיה. דורותי מדברת עם הכלב שלה, טוטו, ואומרת: "Toto, I've a feeling we're not in Kansas anymore, We Must Be Over the RAINBOW…" ואז... Cozy Powell האגדי מנחית מכה עוצמתית על תוף הסנייר, וכולנו יוצאים להרפתקה שאפילו הסופר ליימן פרנק באום לא חלם עליה כשכתב לראשונה את ספרו על הקוסם השנוי במחלוקת. "Kill The King" שעתיד להיכלל באלבומה הבא של הלהקה נכנס במלוא הכח, ואנחנו מקבלים פתיחה מהסרטים לאלבום ההופעה הזה. אמנם גירסת ההופעה נשמעת קצת פחות מהודקת מגירסת האלבום אבל עדיין מדובר בפתיחה חזקה שדורשת הרבה אומץ. פתיחת אלבום הופעה עם שיר חדש ולא מוכר. משם אנחנו עוברים למחרוזת "Man On The Silver Mountain" שכוללת בתוכה אילתור בלוזי עם דואט גיטרה קלידים כמיטב המסורת של דיפ פרפל, כמו גם את הקטע "Starstruck" מהאלבום "Rising" שזוכה פה לגירסה מקוצרת. צידו השני של האלבום הראשון כולל את השיר "Catch the Rainbow" שקיבל כאן שדרוג והפך ליצירה אפית. זה ללא ספק הביצוע החזק של האלבום, אשר למרות שהוא נמתח על פני למעלה מ- 15 דקות לא משעמם אפילו לרגע. האילתורים של חברי הלהקה מקבלים כאן חיזוק באילתורים קוליים מבית היותר של Ronnie James Dio שהופך בעיקר בחלקה האחרון של היצירה לכלי חמישי בלהקה. האלבום השני כולל את השיר "Mistreated" של דיפ פרפל שנפרס כאן על כל צידו הראשון של האלבום. דיו מתעלה כאן על עצמו ומצליח לקחת שיר שכל-כך מזוהה עם קולו של David Coverdale ולבצע אותו בצורה מדהימה. גם כאן האילתורים נמתחים על חלק גדול מהשיר (בעיקר של בלקמור) רק שהפעם זה קצת פחות זורם מהשיר הקודם. הצד הרביעי והאחרון של האלבום הכפול הזה ננעל עם שני שירים: "Sixteenth Century Greensleeves" הכולל פתיח אלתורי ארוך, ואת גירסת הכיסוי "Still I'm Sad" אשר הפכה מקטע אינסטרומנטלי בגירסת האלבום לשיר הכולל גם את המילים המקוריות של ה"יארדבירדס". לסיכום, למרות בחירת השירים הדי תמוהה וחרף התערבות היתר במהלך המיקסים וההפקה, עדיין מדובר כאן באלבום מצויין שמנציח את רגעי השיא של הלהקה בהרכבה הקלאסי. האילתורים הארוכים ומתיחת הפנים שעברו השירים לא גורעים כהוא זה מההנאה שבהקשבה לאלבום. להיפך, כל שנותר לנו הוא להתגעגע לימים ההם, בהם להקות היו מאלתרות, מג'מג'מות ומעניקות לשירים פרשנות אחרת ושונה במסגרת ההופעות. אין היום אמנים שמופיעים כך יותר, אף אחד לא ספונטני, חדשני ואמיץ כמו שהיה בימים ההם, וכל מה שנותר הוא רק לגזור ולשמור את הפלא הזה בכדי שהדורות הבאים יבינו איך היו עושים פעם מוזיקה, עם לב ונשמה גדולה.. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

הוא אחד האומנים הכי משפיעים ברוק הפסיכדלי, הוא היה הרוח החיה מאחורי "פינק פלויד" בימיה הראשונים, כתב את מרבית שיריה ואף העניק לה את שמה, היום נספר לכם עובדות מעניינות על Syd Barrett: (Photo: Aubrey Powell) 1. הוא נולד בשם Roger Keith "Syd" Barrett עיר קיימברידג' שבאנגליה ב- 6 לינואר 1946. 2. כבר מגיל צעיר החל לגלות עניין במוזיקה. אביו שהיה פתולוג ואמו, שהייתה עקרת בית תמכו בו בעניין זה. 3. כשהיה בן 11 החל ללמוד בבית ספר לבנים בקיימברידג', שם פגש לראשונה את David Gilmour ואת Roger Waters שלמדו בבית ספר אחר באותו מתחם. 4. כחודש לפני שמלאו לסיד 16, הלך אביו לעולמו ממחלת הסרטן. זה היה מאורע שהשפיע עליו מאוד וחיבר בינו לבין Roger Waters, גם הוא יתום מאב. 5. אגב, לשניהם קראו Roger אך בארט אימץ לעצמו את שמו של מתופף מקומי שהעריץ, שענה לשם סיד. 6. בשנת 1962 הוא החל ללמוד בקולג' האומנויות והטכנולוגיה בקיימברידג', שם העמיק את חברותו עם David Gilmour. הם נהגו לנגן יחד בהפסקות. 7. בארט הרבה באותה תקופה לצייר. ציוריו היו מוזרים ויוצאי הדופן והעידו על אישיותו הססגונית והבלתי שגרתית, שתתבטא מאוחר יותר גם במוזיקה הפסיכדלית. 8. באוגוסט 1965 בארט וגילמור העבירו את זמנם כנגני רחוב בספרד ובצרפת. הם נהגו לנגן שירים של "הביטלס". (Photo: Gems) 9. המזל לא שיחק להם. לא היה להם מספיק כסף אפילו לקנות אוכל. במקרה אחד הם אפילו נעצרו ובמקרה אחר גילמור התאשפז בבית חולים בשל תת תזונה. 10. בשלב מאוחר יותר גילמור ובארט טיילו בצרפת ולנו באוהלים מחוץ לפריז. 11. לקראת סוף שנת 1965 הגיע בארט ללונדון והצטרף לחברו ווטרס, שהקים שנתיים לפני כן להקה בשם "סיגמה 6", יחד עם חבריו מהקולג' לאדריכלות, Nick Mason (מתופף), Rick Wright (קלידן), Clive Metcalfe (גיטרה בס) ו- Juliette Gale (שירה). 12. כבר עם הצטרפותו של בארט ללהקה הוא יצר מהפיכה שגרמה לשינוי בהרכב ושינוי בסגנון המוזיקלי שהיה אז שילוב של מוזיקה שחורה ורית'ם אנד בלוז. 13. בארט היה זה שהציע ללהקה לשנות את שמה ל"פינק פלויד", על שמם של נגני הבלוז Pink Anderson ו- Floyd Council. 14. בשנת 1967 הוחתמה "פינק פלויד" על חוזה הקלטות עם חברת EMI. היא שיחררה 2 סינגלים, "Arnold Layne" ו- "See Emily Play", אותם כתב בארט לבדו. 15. במרץ וביוני 1967, נכנסה הלהקה לאולפן לשם הקלטת אלבום הבכורה שלה - "The Piper at the Gates of Dawn", אשר שוחרר באוגוסט 1967. 16. בארט כתב לבדו שמונה מתוך 11 שירי האלבום האדיר הזה והיה שותף לכתיבת שניים נוספים. 17. מעבר לשליטה המוזיקלית בארט הוביל גם את הצד הויזואלי של הלהקה. הוא היה כריזמטי, ססגוני וצבעוני ונהג להסתובב עם לק שחור ואיפור כבד. 18. הוא היה זה שאחראי לסאונד הפסיכדלי והניסיוני של "פינק פלויד", אשר בהופעות הלהקה אף לוו באפקטים ויזואליים פסיכדלים מרהיבים. 19. כגיטריסט הוא הפיק מהגיטרה צלילים מוזרים וייחודיים, בין היתר, תוך שימוש במצית באמצעותו ניגן על הכלי שלו. 20. לקראת סוף שנת 1967, במקביל להצלחת הלהקה השימוש של בארט בסמים ובמיוחד LSD הלך וגבר. השילוב של מצבו הנפשי המעורער והסמים שיבש עוד יותר את תפקודו והתנהגותו הפכה מוזרה ולא צפויה. הוא היה נעלם פתאום מהבמה באמצע הופעה, לפעמים ניגן אקורד אחד בלבד במשך כל ההופעה ובאחת הפעמים פשוט נעלם למספר ימים. 21. אחד הסיפורים שמעידים על מצבו הקשה באותה תקופה היה המקרה בו הוא ביקש מחברי הלהקה שלא "יקלפו אותו". בארט פשוט היה בטוח שהוא בננה. 22. בחזרה האחרונה של הלהקה בארט ניגן שיר בשם "Have You Got It Yet?" שהלהקה מספרת שלא הצליחה לנגן בשל המבנה המוזר והמטורף שלו. 23. מצבו הקשה של בארט אילץ את Nick Mason לפנות ל- David Gilmour ולהציע לו להצטרף ל"פינק פלויד". 24. גיטריסט נוסף שנשקל כמחליפו של בארט היה Jeff Beck אך Nick Mason ציין שנים מאוחר יותר כי לאף אחד מחברי הלהקה לא היה האומץ לפנות אליו ולבקשו להצטרף. 25. גילמור הצטרף ללהקה בתחילה כנגן גיטרה נוסף ובהמשך כמחליף זמני לסיד בארט. ההופעה הראשונה של גילמור עם "פינק פלויד", יחד עם סיד בארט, נערכה ב- 12 בינואר 1968. תוכלו לקרוא עוד על כך כאן. 26. הלהקה המשיכה להופיע בהרכב הנ"ל עם סיד בארט ודייויד גילמור למשך מספר נוסף של הופעות. עם זאת, בעקבות החרפת מצבו הנפשי של בארט, הפך גילמור לחבר קבוע בלהקה במקומו והלהקה חזרה למנות ארבעה חברים. (Photo: (Instagram / @ pinkfloyd) 27. ההופעה האחרונה של ההרכב יחד עם בארט כחמישייה נערכה ב- "Hastings" בתאריך ה- 20 לינואר 1968. 28. ב- 26 לינואר 1968, בדרכה של הלהקה להופעה ב- "Southampton University" ארבעת החברים פשוט החליטו לא לאסוף את בארט בדרכם. זו היתה הופעתו הראשונה של ההרכב כרביעייה ללא סיד בארט. 29. הכוונה המקורית של הלהקה הייתה שבדומה ל- Brian Wilson מלהקת ה- "Beach Boys" בארט ימשיך בלהקה ככותב שירים אך לא יופיע על הבמה, אך גם רעיון זה נזנח תוך זמן קצר עקב חוסר התפקוד של סיד. 30. הודעה רשמית על עזיבתו של סיד את הלהקה תצא רק ב- 6 לאפריל 1968. 31. גילמור ובארט ימשיכו לשתף פעולה כחלק מקריירת הסולו של בארט. גילמור הפיק והשתתף בשניים מאלבומי הסולו שלו משנת 1970: "The Madcap Laughs" ו-"Barrett". 32. בארט תמיד רצה לחזור ל"פינק פלויד". הוא היה מחכה מחוץ לאולפני ההקלטות, מקווה שהוא יוזמן פנימה, אך חבריו כבר התקדמו הלאה והתפתחו מבחינה מוזיקלית, בעוד שבארט הלך ודעך כשהוא הופך לצל של עצמו. 33. אחד המקרים המפורסמים בו בארט הפתיע את חבריו באולפן היה במהלך הקלטות האלבום "Wish You Were Here". ב- 9 ביוני 1975 נכנס בארט לאולפני אבי רוד בלונדון. הוא היה שמן, גלוח ראש וגבות וחברי הלהקה אפילו לא זיהו אותו. (Photo: Nick Mason's autobiography, "Inside Out" 2005) 34. כידוע האלבום כולו הוא סוג של מחווה לבארט. היצירה "Shine on You Crazy Diamond" מהווה מעין קינה ל- Syd Barrett, וראשי התיבות שלה מאייתים את השם "Syd" באופן הבא: Shine On You Crazy Diamond. 35. גם השיר "Wish You Were Here" נכתב על Syd Barrett ומילותיו מדברות בעד עצמן. בדומה, השיר "Welcome to the Machine" הוא מחאה כנגד "מכונת הכסף" של חברות התקליטים שהפעילה לחץ על הלהקה ואשר ווטרס תלה בה את האשמה בהידרדרות במצבו של בארט. 36. אלו לא היו השירים היחידים שנכתבו על בארט או בהשפעתו. כך לדוגמא, השיר "Brain Damage" מהאלבום "The Dark Side Of The Moon" וכן הדמות הראשית של כוכב הרוק המסומם "פינק" מהאלבום החומה" "The Wall", במיוחד השורה "Wild, Staring Eyes" מהשיר "Nobody Home". 37. כל הניסיונות של בארט לשוב למוזיקה כשלו. הוא הפך לתמהוני ומתבודד. הקלטות שערך לא הבשילו לאלבומים ולהקה שהקים ("Stars") בשנת 1972 הייתה כל-כך גרועה שהיא לא שרדה. 38. ניסיון שלו להקליט אלבום שלישי בשנת 1974 לא צלח והוא החליט לפרוש מהעיסוק במוזיקה. הוא מכר את זכויותיו על אלבומי הסולו שלו ועבר להתגורר במלון דירות בלונדון. 39.בשנת 1978 עבר בארט להתגורר בבית אימו ומאז הוא כמעט ולא נראה בציבור, כמעט 30 שנה. 40. הוא אובחן כסכיזופרן, בעל הפרעה דו קוטבית ומצבו הרפואי הלך והתדרדר. רוחו נשברה, הוא סבל מאולקוס, מסוכרת וגם מסרטן הלבלב. 41. בארט מצא את מותו ב- 7 ליולי 2006 והוא בן 60 בלבד. הלווייתו הייתה מצומצמת ואף אחד מחברי "פינק פלויד" לא נכח בה. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!

המלצת המערכת... והפעם "The Grand Illusion" של להקת "Styx", שיצא ב- ליולי 1977. בתאריך 7/7/77 שחררה "Styx" את אלבומה ה- 7 - "The Grand Illusion". זה אלבום הפריצה של הלהקה, אשר הביא לה את ההצלחה לה ייחלה במשך שנים (שימו לב שהלהיט "Boat On The River" יגיע רק שנתיים מאוחר יותר). המספר 7 נראה היה מספר המזל של "Styx", כי האלבום השביעי, שיצא ב- 7 ל- 7 שנת 77 הפך להיות הראשון מבין ארבעה אלבומים רצופים של הלהקה שיקבלו מעמד של מולטי פלטינה במכירות (פלטינה שווה למליון עותקים בארה"ב), מה שיהפוך את "סטיקס" לאחת מהרכבי הרוק הגדולים בארה"ב. הסיפור של האלבום הזה מתחיל בשנת 1975 כאשר הלהקה מצליחה לעשות את הבלתי ייאמן ולהכניס להיט מינורי – בלדה בשם "Lady", שהינו שיר מאלבומה השני שיצא שנתיים קודם לכן, למצעדים. חברת "A&M" שמזהה את הפוטנציאל מחתימה אותה על חוזה הקלטות ובאותה שנה "סטיקס" משחררת את אלבומה החמישי "Equinox". אבל דווקא כשהלהקה מקבלת הזדמנות לפרוץ קדימה עם חברת תקליטים גדולה, הגיטריסט המקורי של הלהקה John Curulewski עוזב אותה לאחר שחרורו של האלבום והלהקה מוצאת את עצמה בחיפוש אחר גיטריסט שיחליף אותו, בכדי שתוכל לצאת לסיבוב הופעות שנועד לקידומו. הלהקה מצליחה לאתר את Tommy Shaw, גיטריסט כריזמטי שיצטרף מיד לצוות הכותבים המשולש של הלהקה ויהפוך גם לאחד משלושת הזמרים המובילים בה. עם השינוי הרענן הזה מקליטה "סטיקס" את אלבומה השישי "Crystal Ball" ששוחרר בשנת 1976. אך גם אלבום זה לא מביא ללהקה את ההצלחה עליה בנתה חברת התקליטים שהחתימה אותה שנתיים קודם לכן. הלהקה לא מצליחה להכניס להיט משמעותי לצמרת המצעדים והאלבום גם מדשדש במכירות. בשנת 1977 מוצאת "סטיקס" את עצמה בפרשת דרכים, היא אומנם הוחתמה על-ידי חברת תקליטים גדולה, אך אחרי שני אלבומים היא לא ממש מספקת את הסחורה, דבר שמעמיד אותה בסכנה של חידוש החוזה עימה. הלהקה נכנסת לאולפן במהלך הפסקה הקצרה שהיתה לה בסיבוב ההופעות בצפון אמריקה, עם רעיון כללי שהגה הקלידן והזמר Dennis DeYoung – כל השירים באלבום יסתובבו סביב נושאים קיומיים - הצלחה, כישלון, תהילה, כסף ועוד. שאו והגיטריסט והזמר הנוסף James "JY" Young יישרו קו עם DeYoung וניגשו לעבוד על שירים המתייחסים לנושא המרכזי שעובר כחוט השני באלבום כולו. (Photo: Richard E. Aaron) מבחינה מוזיקלית הלהקה משכה הפעם לכיוון יותר נגיש ומיינסטרימי, אך היא לא נטשה עדיין לחלוטין את הז'אנר הפרוגרסיבי שעדיין קיים באלבום הזה. הרעיון המרכזי של האלבום קיבל מסגרת מסודרת שנותנת הרגשה שמדובר כאן באלבום קונספט, כאשר שיר הפתיחה של האלבום נקרא "The Grand Illusion" על שם האלבום, בעוד שהשיר האחרון הוכתר כ- "The Grand Finale", כותרת שמתכתבת עם שיר הפתיחה. גם אם הנוסחא החדשה של הלהקה אשר שילבה את הפרוג עם המיינסטרים הביאה אלבום לא ממש אחיד ופחות מלוכד, היא עדיין התבררה כנוסחה מנצחת. הצד הראשון של האלבום פשוט פנטסטי, הוא נפתח עם תיפוף המארש של שיר הנושא המצוין "The Grand Illusion", קטע שמהווה הצהרת כוונות שמציג את חזון הלהקה באשר לסגנונו הכללי של האלבום - שילוב מדויק בין הרוק הפרוגרסיבי המורכב ל- AOR הנגיש יותר. מיד אחריו מגיע הסינגל "Fooling Yourself (The Angry Young Man)" שכתב שאו על הקלידן דה יאנג – "האיש הכועס" אשר שנא את סיבובי ההופעות של הלהקה. הרעיון של השילוב בין הפרוגרסיב ל- AOR נמשך גם כאן כאשר השיר נפתח עם סולו הקלידים של דה יאנג מלווה בגיטרה האקוסטית של שאו בסגנון פרוגרסיבי אשר לאחר מכן מתפתח לשיר AOR קלאסי, וההשפעות של "Kansas" על הלהקה כאן מורגשות היטב. בהמשך הצד הראשון אנחנו פוגשים את "Come Sail Away" קטע שהוא פשוט מאסטרפיס ואחד מהשירים הגדולים של הלהקה. זו יצירת המופת האמיתית של האלבום. שיר יפהפה עם עיבוד פסנתר מרענן ופשוט של DeYoung, שנחתך בחדות על-ידי הגיטרות החזקות של שאו ו- JY, עם קטע מעבר מסונתז על גבול הפסיכדלי. השיר משתמש ברעיון "ההפלגה" באונייה שהופכת אחר כך לספינת חלל כמטאפורה למרדף אחרי החלומות שלנו, ובאופן ספציפי מביע את השאיפות של דה יאנג לפרוץ ולהצליח כלהקה. המילים נוגעות בנוסטלגיה של חברות אמת, במפגש עם יישויות מהעולם החיצון שהגיבור מדמה אותם למלאכים ואפילו בציטוטים מספר יחזקאל. למרות שצידו השני של האלבום לא כולל "להיטים" כמו צידו הראשון הוא עדיין כולל קטעים מעוררי השראה כמו "Miss America" הקצבי והרוקיסטי של JY, הבלדה "Man in the Wilderness" של שאו וכמובן הקטע החותם את "היצירה", שמהווה מעין Reprise ומחרוזת שמאזכרת את הקטעים הבולטים מתוך האלבום. האלבום הזה הציג לעולם את הפוטנציאל האדיר של "סטיקס" שהלך והתפתח באלבומים הבאים. סגנון של "פרוג לייט" שישמש כתבנית מוצלחת גם ללהקות כמו "יס" ו"ג'נסיס" שיעשו כמותה בהמשך. השמונים. האלבום הזה הוא ללא ספק אחד מספינות הדגל של הלהקה ומקום טוב להתחיל להכיר אותה. ועכשיו בואו להאזין לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

הפעם בנינו את הסיקור שלנו בצורה קצת שונה, הזוג הזה פשוט לא מאפשר לנו לעשות את זה אחרת. הם גם יחד וגם לחוד, הם בלתי נפרדים אבל אינדיבידואלים ! ואיך באופן כל כך קוסמי הם נולדו באותו היום בהפרש של שלוש שנים. (Photo: Micha Kirshner) מוזר קצת לחגוג לזוג הזה יום הולדת מאחר שזה מרגיש שהם פשוט לא מזדקנים !! נכון, חיצונית קצת רואים את סימני הגיל, אבלהם פשוט לא עוצרים לרגע וממשיכים ליצור ולהופיע. כנראה שככה זה נראה כשיש באמתחתך עשורים של יצירה, מוסיקה חוצת דורות והשפעה דרמטית על המוסיקה הישראלית!! אז נתחיל עם הבכור... רמי פורטיס (Photo: Assaf Antman Wikimedia) 1. הוא נולד ב-7 ביולי 1954 בתל אביב. 2. הוא שירת בנ"מ במלחמת יום הכיפורים והושפע רבות מהתופת בחזית. 3. הוא החל את דרכו המוזיקלית ב-1975 כעובד במה בהופעות של להקת תמוז האלמותית. מדי פעם אפשרה הלהקה לפורטיס לעלות לבמה, לשיר או סתם לעשות שטויות כמו שהוא בדרך כלל אוהב. 4. באחד המקרים אריאל זילבר הזמין אותו לשיר את שירו "אינקובטור" כשחברי תמוז מלווים אותו (הביצוע הספציפי נכלל בקופסה "אוספורטיס" ובהוצאה המחודשת של "פלונטר" מסדרת סימני דרך). 5. באותה שנה הוא הקים את להקת "זבוב" אשר בשנת 1978 שונה שמה ל- "מים חמים". הם הופיעו במועדונים כמו "המרתף העליון" של תיאטרון בית ליסין ויצרו לעצמם קהל קטן אך נאמן. 6. בשנת 1978 יצא אלבומו הראשון של פורטיס, "פלונטר", בהפקתו המוזיקלית של הגיטריסט האגדי חיים רומנו, אשר גם ניגן באלבום, גיטרה בס ותופים. זה היה אלבום פורץ דרך בנוף המוסיקלי המקומי שהביא את הפאנק מאירופה לישראל. זה היה אחד מהאלבומים הרועשים והפרועים ביותר שנעשו במדינת ישראל עד אז. ("שימוש על פי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים") 7. שיר אחד בלבד הפך במרוצת השנים ללהיט ידוע מהאלבום "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי", אך היו בו עוד לא מעט פנינים כמו "דבש", "הדור הזה", "אינקובטור", "המוות אינו מחוסר עבודה", "שמש לך מצפים" ועוד. 8. מי ששיתף פעולה עם פורטיס בכתיבת חלק משירי האלבום הוא לא אחר מסמי בירנבך שבהמשך יהיה חבר יחד איתו בלהקת "מינימל קומפקט". 9. פורטיס החל ליצור לעצמו קהל מעריצים ותדמית של אנרכיסט, חסר גבולות ומשוגע לאור סגנונו המוסיקלי הפרוע. הוא למעשה זה שהביא לארץ את הפאנק שנמצא אז בחיתוליו בהשוואה להתפתחות שהחלה באירופה וארה"ב עם להקות כמו Television, Ramones, Iggy Pop, ועוד. 10. בשנת 1981 הקים פורטיס יחד עם דורון אייל (שולץ האיום) את להקת "כרומוזום" יחד עם יקי אבימור, רונן בן טל ורונה ורד. הם החלו להופיע בסצנת המועדונים של תל אביב והוציאו אלבום אחד בהוצאה עצמית. מאוחר יותר, לאחר שפורטיס פיטר את שולץ, שונה שם הלהקה ל"כרומוזום צוואי". 11. בשנת 1983 הקים פורטיס את להקת "ז'אן קונפליקט" יחד עם ז'אן ז'אק גולדברג, רונן בן טל, גיל סמטנה ויקי אבימור. הלהקה לא זכתה להתייחסות רבה בישראל של אותם ימים אך הופעות האיחוד שלה מסוף שנות השמונים זכו להצלחה רבה בעיקר בסצינת הפינגווין. הלהקה שחררה שני אלבומים, אחד מהם הופעה שהוקלטה בשנת 1988 בפינגווין. 12. בשנת 1988 יצא אלבום הסולו השני של פורטיס "סיפורים מהקופסא". הוא כולל עשרה שירים שכולם הפכו לקלאסיקה של רוק ישראלי. הלהיטים הבולטים מתוכו הם "שקיעתה של הזריחה", "חתול מפלצת", "אין קשר" ו"כוכב הקופים". זהו האלבום הראשון שיצא בחברת "נענע דיסק" והוא מהווה את שיתוף הפעולה הראשון של הצמד פורטיסחרוף בעברית, יש אומרים שזהו אלבום הבכורה שלהם למרות שסחרוף לא קיבל קרדיט על האלבום. 13. בשנת 1992 שיחרר פורטיס את אלבומו השלישי "להתראות בחלומותי". כמו בשני אלבומיו הקודמים, כל השירים הולחנו במשותף על ידי פורטיס וברי סחרוף, והופקו במשותף על ידי ארבעת חברי ההרכב. את כל המילים כתב פורטיס. השירים "אנ'לא יכול", "הנה בא השקט", "מצבים משתנים", "לונדון תל אביב ברלין או בריסל" ו"איזה מין מין?" זכו להצלחה מסוימת אך לא הפכו ללהיטים גדולים בסדר הגודל של להיטי "סיפורים מהקופסא". 14. בשנת 1994, אחרי הפסקה של כמעט שנה בה התרכז בגידול בנו, הקים פורטיס את להקת הליווי החדשה שלו "האחים פורטיס", שכללה את עמיר "ג'נגו" רוסיאנו (בס, קולות, קלידים), אורן קפלן (גיטרות, קולות) ויובל שפריר (תופים, קלידים וקולות). ("שימוש על פי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים") 15. הם שחררו את האלבום הראשון שלהם באותה שנה "שוטר פושע והענק הלוחש" שנחשב לאלבום המצליח ביותר של פורטיס מבחינה מסחרית ולאחד מאלבומי הרוק הישראליים הבולטים של שנות התשעים. כל השירים הולחנו על ידי ההרכב ואת המילים כתב פורטיס. 16. שנתיים לאחר מכן הוציאו "האחים פורטיס" את האלבום "איפה הסוסים". האלבום, אשר כלל את השיר היחיד המצליח מתוכו "איש השיש" (עם אלי לוזון), זכה לביקורות טובות אך להצלחה מסחרית לא גדולה. 17. בשנת 1998 חבר פורטיס לשלומי ברכה (משינה) ליצירת האלבום "רץ על הקצה" המשלב את הסגנונות המוכרים של שני המוזיקאים. האלבום כלל ברובו צליל נקי וקליל יותר מאשר באלבומיו הקודמים של פורטיס והוא הניב מספר להיטים, ביניהם "חול", "לפעמים", "בוסה נובה קטן" ו"משאית פיננסית". 18. בשנת 1999 יצא מארז מיוחד בשם "אוספורטיס" הכולל 3 תקליטורים תחת השמות "סינגלים" (אוסף סינגלים), "שלנו" (אוסף שירים בולטים עם שני שירים חדשים) ו"וגם אוסף בולים" (שירים נדירים מתקופות שונות). "סינגלים" יצא גם בנפרד כאלבום בודד. לכבוד האוסף פורטיס שב לשתף פעולה עם ברי סחרוף והם הקליטו יחד שלושה שירים חדשים וגם קיימו הופעת איחוד לכבוד יציאת האוסף. 19. עוד באותה שנה השתתף פורטיס כשחקן בעונה הראשונה של סדרת הדרמה "שבתות וחגים". 20. בשנת 2001 הוקרן בפסטיבלים ובסינמטקים הסרט "1999? פורטיס וישראל - סיפור אהבה אמיתי" בבימויו של ישראל ירושלמי, המתעד את פורטיס בצל הבחירות בשנת 1999. 21. בשנת 2001 הוציא פורטיס את האלבום "חצי אוטומטי" שעליו עבד עם אייל אבן-צור, סולן להקת "נעליים" (ששמה הוא מחווה לשיר מתוך האלבום "1900?"). האלבום הוא שקט ומלנכולי יותר מבעבר אך בעל טקסטים עמוקים הנוגעים באמיתות הקיום. ברי סחרוף חזר להיות שותף להפקה וגם ליווה את פורטיס בחלק מן השירים בגיטרה ושירה, כשהדואט "הדלת" הופך ללהיט מתוך האלבום. שיר נוסף שהצליח מהאלבום היה "משחק בקובייה". 22. בשנת 2002 יצא DVD בשם "מקרה פסנתר" המתעד את הופעתם המשותפת של פורטיס ושלומי שבן, הכוללת עיבודים לפסנתר ללהיטיו של פורטיס. 23. בשנת 2008 עבד פורטיס על יצירה הנקראת "התדר" שהיא פסקול למופע של להקת מחול גרמנית אלטרנטיבית. 24. עוד באותה שנה הוענק לפורטיס תואר עמית כבוד של "בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה", על "אנרגיה עוצמתית, מוזיקלית ובימתית, ששינתה את פני הרוק הישראלי; על התעוזה והעיקשות להפוך את השוליים למגדלור; ועל ההשראה שהעניק למוזיקאים ולאמנים, באישיותו הבלתי מתפשרת וביצירתו המהפכנית, משנות ה-70 ועד היום". 25. בשנת 2009 הוציא פורטיס, עם להקתו הכוללת את גיל סמטנה, עידו אגמון ויובל שפריר, אלבום משולש בשם "פורטיס משולש" הכולל 18 שירים, ביניהם הלהיטים "בלונדיניות על אוטוביאנקי" ו"יער ישראלי". 26. בשנת 2010 הפיק פורטיס את רוב שירי האלבום "זרים במאה ה-21" של קוואמי והחלבות. ביניהם השיר "תסחטי אותי", שאותו כתב פורטיס יחד עם קוואמי והשתתף בו בשירה. השיר היה אחד הסינגלים שקדמו לאלבום, ואחד המצליחים ביותר מתוכו. 27. בשנת 2011 יצא אלבום האולפן ה-9 של פורטיס, שנקרא "החבר אני". האלבום בהשראת הממציא הסרבי ניקולה טסלה. פורטיס מלווה שוב בלהקתו הכוללת את גיל סמטנה, עידו אגמון, יובל שפריר ואיל יונתי. הסינגל הראשון מתוך האלבום, שיר הנושא "החבר אני", זכה להצלחה. סינגל נוסף שהתפרסם מהאלבום הוא "מקום בראש" שגם זכה להצלחה. 28. בשנת 2013 השתתף פורטיס כשופט בעונה הראשונה של התוכנית "אקס פקטור ישראל" ששודרה בערוץ 2 וכן גם בעונה השנייה (2015). 29. בשנת 2014, הופיע פורטיס כמופע החימום בהופעתם של להקת הרולינג סטונז בישראל, במופע שנערך בפארק הירקון. 30. בשנת 2015 יצא אלבומו "תולדות הכותרת", אשר הופץ בפורמט דיגיטלי וכתקליט ויניל בלבד. לאלבום קדם הסינגל "מעיר נעלמים" לאחריו יצא כסינגל גם שיר הנושא "תולדות הכותרת", ולבסוף יצא הסינגל "לקשקש בזנב". 31. שנתיים לאחר מכן הוא הוציא סרטון בפייסבוק את שירו הראשון "הצדפה המהבהבת" לקראת אלבומו "מדור פיות" שיצא באותה השנה. 32. בשנת 2018 זכה פורטיס בפרס מפעל הפיס לאמנויות על שם לנדאו. אל תדאגו לא שכחנו, יש עוד, אבל לפני כן נעבור לחצי השני בזיווג הקוסמי הזה... ברי סחרוף (Photo: Naama Av Wikimedia) 1. הוא כמובן נולד באותו היום אך בשנת 1957 באיזמיר שבטורקיה, הוא עלה לארץ כשהיה בן שלוש. 2. סחרוף החל את הקריירה המוזיקלית שלו עוד בגיל צעיר, כאשר בגיל 16 כבר היה חבר בהרכב שנקרא "חלום קוסמי". 3. מיד לאחר תום שירותו הצבאי נסע סחרוף לבלגיה, שם הקים את להקת הרוק האלטרנטיבי "מינימל קומפקט" עליה נספר בהמשך.. 4. בשנת 1985 נעצר סחרוף בנמל התעופה בן-גוריון כשבאמתחתו כמות קטנה של סם מסוג קוקאין. סחרוף נשפט ונידון לשנת מאסר, שמתוכה ריצה 8 חודשים. 5. בשנת 1991 הוציא סחרוף את אלבום הבכורה שלו, "הכל או כלום". מילות השירים באלבום זה נכתבו על ידי אמנים שונים, ביניהם רמי פורטיס, דן תורן, יונה וולך, ערן צור ושאול טשרניחובסקי. האלבום כלל להיטים רבים, ובהם "אמונה עיוורת", "לחץ", "חלליות", "אינני אוהב אותה", "השומר של הגן" וגרסתו של סחרוף לשיר "האיש שבקיר", שאותו שר במקור שמשון בר-נוי. את רוב שירי האלבום הלחין סחרוף, ועל העיבודים היו אחראים סחרוף, אורי ברק ודני מקוב. 6. בשנת 1994 הוציא סחרוף אלבום סולו שני, "סימנים של חולשה", ובו הוא ביצע לראשונה שירים שמרבית המילים נכתבו על ידו (חלקם בשיתוף עם דן תורן), ללא עזרה משותפו הוותיק רמי פורטיס. מוזיקלית, האלבום הוא יצירה משותפת של סחרוף ורע מוכיח, שהכניס לאלבום אלמנטים רבים של מוזיקה אלקטרונית וסימפולים שהקדימו את זמנם במוזיקה הישראלית. מכירות האלבום היו חלשות בשנים הראשונות ליציאתו, אף שהניב מספר להיטים, כמו "כמה יוסי", "הזיות", "חבל שאת לא" ו"רעש לבן". עם השנים החל להיחשב על ידי רבים לאלבומו הטוב ביותר של סחרוף, ולאחד מאלבומי הרוק הישראלי הטובים בכל הזמנים, בזכות המקוריות, החדשנות ואיכות ההפקה יוצאת-הדופן. 7. בשנת 1995 הוציא סחרוף את אלבומו השלישי "חם על הירח". האלבום נבדל מ"סימנים של חולשה" בצליל יותר רוקיסטי וחי. בין שיריו המצליחים היו "חם על הירח", "77", "בואי הביתה", "מפנה מקום" ו"יומולדת". לאחר יציאת האלבום יצא סחרוף, יחד עם ההרכב שאיתו הקליט את האלבום, למסע הופעות ארוך ומצליח, שמשך יותר ויותר קהל והפך את סחרוף לאחד מכוכבי הרוק המוכרים ביותר בישראל. 8. בשנת 1996 הוא הפיק את אלבומו השלישי של הזמר דן תורן "יורד נמוך". 9. באותה שנה כתב סחרוף פסקולים לסרטים הישראלים "קלרה הקדושה" ו"לנגד עיניים מערביות", ואף זכה בפרס אופיר על הפסקול הטוב ביותר על עבודתו בסרט "קלרה הקדושה". 10. בשנת 1997 הפיק סחרוף את אלבומה היחיד של להקת הפוסט פּאנק "סדרני הדשא" בשם "רקוב". 11. בשנת 1998 הפיק סחרוף במשותף עם יזהר אשדות את אלבום הבכורה של מיכה שטרית, "מסמרים ונוצות". סחרוף השתתף בכתיבת הלחן של ארבעה משירי האלבום, ביניהם שיר הנושא. 12. באותה שנה יצא אלבומו של סחרוף "נגיעות", שבמהרה הגיע למעמד של אלבום זהב והביא אחריו מסע הופעות מצליח. האלבום הניב להיטים כמו "ככה זה (לאהוב אותך)" (שהפך לשיר הנושא של הסדרה "שבתות וחגים"), "לב שלם", "עיר של קיץ" ו"עבדים", וכן כלל את גרסתו ל"עוד חוזר הניגון". 13. בשנת 2001 יצא אלבומו החמישי של סחרוף "האחר" באלבום זה חזר סחרוף לשתף פעולה עם המתופף והמפיק רע מוכיח ודן תורן. 14. עוד באותה שנה כתב סחרוף פסקולים לסרטים "תומר והשרוטים" ו"מייד אין איזראל". 15. בשנת 2002, הלחין סחרוף את פסקול הסרט "חוכמת הבייגלה", והקליט עבורו עם מיכה שטרית את השיר "סוף הקיץ". 16. עוד באותה שנה כתב והלחין סחרוף מספר שירים לאלבומה של שרון רוטר ובהם את הלהיט הגדול ביותר באלבום, "ארוץ אליך", שכתב והלחין במשותף עם רוטר. 17. ועוד באותה שנה התארח סחרוף במספר אלבומים של אמנים אחרים. באלבומה של להקת הדג נחש "לזוז", באלבומם של צמד "הבליינים" "שירים של מלחמות" ובאלבומה של חוה אלברשטיין "מוצאי חג". כמו כן הקליט סחרוף באותה שנה בדואט עם מוקי, גרסה מחודשת לשירו של שלום חנוך "מחכים למשיח". 18. בשנת 2005 יצא האלבום "11א'". האלבום הוא תוצאה של כשנתיים של עבודה משותפת של רע מוכיח וסחרוף. האלבום מכיל 11 קטעים ששילבו בין האלקטרוניקה של מוכיח לרוק של סחרוף, המתכון המוכר. 19. בשנת 2009 הוציא סחרוף אלבום נוסף במשותף עם רע מוכיח, "אבן גבירול, אדומי השפתות", שכלל את לחנים לשיריו של המשורר שלמה אבן גבירול. מהאלבום הצליח במיוחד השיר "מה לך יחידה". (Photo: Wikimedia) 20. בשנת 2011 הוציא סחרוף את אלבומו השמיני "אתה נמצא כאן" האלבום מרבה לעסוק בזהות הישראלית, ביחסה לגורמים שמרכיבים אותה ושנמצאים בסביבתה. האלבום הוקדש לזכרו של המתופף ז'אן ז'אק גולדברג. 21. חמש שנים לאחר מכן הוציא סחרוף את אלבום הסולו התשיעי והאחרון שלו נכון לעכשיו. האלבום מכיל 8 קטעים: 5 שירים ו-3 קטעים אינסטרומנטליים. מלבד שיריהם של שטרית וחלפי, מופיעים באלבום השיר "ירח" שכתב נתן אלתרמן, הפיוט "אלי למה עזבתני" שחיבר ר' דוד בוזגלו ו"רחובות סגולים" שכתב אודי שרבני. את האלבום פותח הקטע האינסטרומנטלי "נשקיני", עיבוד חדש לקטע שהופיע באלבום של ההרכב "Foreign Affair" המשותף לסחרוף ורמי פורטיס. 22. בשנת 2017 הוציא סחרוף אלבום שירי לאדינו מתורגמים ביחד עם אהוד בנאי, הנקרא: "היא הופיעה כמו הרוח". 23. בשנת 2020 הוציא יחד עם דודו טסה את האלבום "בדל של אור". זה לא שיתוף הפעולה הראשון של ברי עם דודו, ברי כבר התארח בשירו של דודו "Trib ani utruch" מהאלבום "דודו טסה והכוויתים" ששוחרר בשנת 2011. אז אחרי שלמדנו על שני החלקים בזוגיות, נעבור לזוגיות עצמה... פורטיסחרוף (Photo: CURVOS Wikimedia) 1. בשנת 1980 הוקמה "מינימל קומפקט" על ידי סמי בירנבך ורמי פורטיס, כהמשך ללהקה בשם "S.O.B" שהקימו באמסטרדם יחד עם זוגתו דאז של פורטיס הזמרת מלכה שפיגל, ברי סחרוף ונטי וייסמן. הפעילות של ההרכב באמסטרדם לא צלחה, ופורטיס שב לישראל, אולם יתר חברי הקבוצה המשיכו לפעול במשותף בבלגיה ופעילותם המשותפת הולידה את "מינימל קומפקט". (Photo: Roy Tee) 2. בשנת 1981 הוחתמה הלהקה על ידי חברת התקליטים העצמאית "קראמד" והפיקה EP שכלל את השיר Static" Dancing". 3. בשנת 1982 יצא אלבומם המלא הראשון "One by One" שהוקלט בלונדון וכלל את השירים "Babylonian Tower",‏ "Disguise" ו-"It Takes a Lifetime". בעטיפה הפנימית של האלבום צוין כי רמי פורטיס הוא חבר הלהקה "בגלות". 4. בשנת 1984 שב פורטיס למינימל קומפקט ונטל חלק בהקלטת אלבומם "Deadly Weapons", אולם תרומתו לאלבום זה הייתה קטנה יחסית. 5. בשנת 1985 יצא האלבום הרביעי, "Raging Souls" הנחשב למצליח ביותר של הלהקה. תפקידו של פורטיס בלהקה הלך וגדל, הן מבחינת כתיבה והן מבחינת נגינה ותפקידי שירה. 6. בשנת 1987 שחררה מינימל קומפקט את אלבום האולפן החמישי שלה "The Figure One Cuts". האלבום המשיך את הקו של האלבום הקודם עם דומיננטיות הולכת וגוברת של פורטיס וסחרוף. 7. בנוסף לאלבומי האולפן היתה שותפה "מינימל קומפקט' למספר פסי קול ביניהם לסרט מלאכים בשמי ברלין, "Fuck Your Drams This Is Heaven", "Made to Measure Vol. 1", "Lowlands Flight (Made to Measure Vol. 10)" וכן אלבום ההופעה "Minimal Compact Live". 8. "מינימל קומפקט" זכתה להצלחה מסחרית גדולה ולהכרה באירופה, אך בשל העובדה שכשלה בקבלת אשרות עבודה לארצות הברית, ובשל מחלוקות בין חברי הלהקה החליטו חברי הלהקה בשנת 1988 להתפרק. 9. בשנת 2003, הפיק הבמאי נתן מנדלבאום סרט תיעודי על הלהקה בשם "Raging Souls", ובעקבות הצלחת הסרט התאחדה הלהקה לסיבוב הופעות בישראל ובאירופה, במקביל להוצאת אוסף משולש של שירי הלהקה "Returning Wheel" שכלל קטעים נדירים ורמיקסים חדשים לשירי הלהקה. 10. אחרי ההתפרקות ניסו פורטיס וסחרוף את מזלם בישראל והוציאו את האלבום המצליח "סיפורים מהקופסא", האלבום יצא תחת שמו של רמי פורטיס לבדו, אף על פי שסחרוף השתתף בכתיבה. 11. בשנת 1989 ניסו פורטיס וסחרוף לחזור על הצלחתם הבינלאומית, והקליטו עוד אלבום באנגלית, תחת השם Foreign Affair. האלבום נקרא "East On Fire". 12. בשנת 1990 יצא האלבום "1900?", הפעם תחת השם המשותף "פורטיסחרוף". רמי פורטיס כתב את המילים וברי סחרוף הלחין (ביחד עם פורטיס), הפיק ושר סולו את "ניצוצות" ו"הפוך" והשתתף בשירה בשירים נוספים. בתקליט זה היו להיטים רבים, בהם "אמריקה", "אין קץ לילדות", "ניצוצות" וגרסה שקטה ל"חלום כחול". "1900?" נשמע יצירה של להקה מגובשת יותר מקודמו וביסס את מעמדם של פורטיס וסחרוף כאמנים מוזיקליים נחשבים ולא עוד אמני שוליים. 13. סיבוב ההופעות שליווה את הוצאת "להתראות בחלומותי" של סחרוף, היה האחרון של הצמד ביחד. הוא הסתיים בדצמבר 1992 עם הוצאת אלבום ההופעה "כשהגיטרה מנסרת את הלילה". 14. בשנת 1999 התאחדו פורטיסחרוף להופעה חד-פעמית וכן שבו לשתף פעולה ב-3 שירים חדשים עבור אלבום האוסף של פורטיס "אוספורטיס". 15. בשנת 2006 יצא אלבום הקאמבק המצליח של פורטיסחרוף, "על המשמרת", שלווה בסיבוב הופעות נרחב ופופולרי. האלבום מכיל שילוב של רוק, מוזיקה אלקטרונית, היפ הופ ומוזיקה מזרחית, וניגנו בו חברי ההרכב המקורי שליווה את הצמד בראשית שנות ה-90. 16. פורטיס וסחרוף המשיכו להשתתף בהופעות איחוד של מינימל קומפקט מידי מספר שנים, האחרונות היו בשנת 2019, ולכבודן שחררה הלהקה אלבום אוסף "Creation Is Perfect" הכולל רימייקים לשירי הלהקה כמו גם שיר חדש. 17. לאחר התאוששות מדינות העולם מנגיף הקורונה וישראל בראשן, יצאו פורטיסחרוף בסדרת הופעות באמפיפארק רעננה לחגיגות 31 שנים לאלבום "1900?", כפי שהזכרנו בפתיח, ההופעות זכו להצלחה אדירה והשניים מכרו את כל הכרטיסים להופעה שהתקיימה מספר פעמים שבוע אחר שבוע. אין דרך לתאר את השפעת הזוג הקוסמי הזה יחד וכל אחד בנפרד על המוסיקה הישראלית ואין גם דרך לתאר את כמויות הכישרון והמוסיקה שהם העניקו לנו כמאזינים. מקווים שעשינו עמם חסד ונתנו להם את הכבוד המגיע להם. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 7 ליולי, 1986 David Lee Roth הוציא לאור את "Eat 'Em and Smile", אלבומו המלא הראשון לאחר שעזב את "Van Halen". הוצאת הסולו הראשונה של David Lee Roth שוחררה כשנה לפני האלבום נושא סיקורנו. מדובר במיני אלבום "Crazy from the Heat" אותו הוציא רות' ב-1985, בעודו עדיין חבר ב-"Van Halen". ה- EP המורכב מגרסאות כיסוי לשירי אולדיז בעלי סגנון שונה באופן מהותי מסגנונה של "Van Halen", הפך באופן מפתיע ללהיט, מה שנתן ככל הנראה לרות' את תחושת הביטחון שהוא יכול לעשות לבד. לאחר שעזב את "Van Halen", החל רות' במלאכת הרכבת להקה מהשורה הראשונה, כדי לבסס את קריירת הסולו שלו. הוא גייס "Dream Team" מוזיקלי שכלל את וירטואוז הגיטרה Steve Vai, שנודע בכושרו הטכני ובסגנון הייחודי, הבסיסט Billy Sheehan, הידוע במהירות ובדיוק יוצאי הדופן שלו, והמתופף Gregg Bissonette שהרבגוניות והעוצמה שלו סיפקו בסיס איתן ללהקה. ההרכב הזה, שכונה "Eat 'Em and Smile Band", ריכז כמה מהמוזיקאים המוכשרים ביותר של אותה תקופה. שם האלבום, "Eat 'Em and Smile", משקף את האישיות ואת הגישה הראוותנית של רות' למוזיקה ולחיים: תחושת ביטחון עצמי, חוצפה וגישה שובבה, כולם סימני ההיכר של הנוכחות הבימתית והפרסונה של רות'. ניתן לומר ששם האלבום משקף גם את הרוח והאווירה של מה שקורה בפנים, ומזמין את המאזינים ליהנות מהמוזיקה בגישה חסרת דאגות ושמחה. עם זאת, הדעה הרווחת היא ששם האלבום הוא גם סוג של "עקיצה" המופנית ללהקת האם שלו "Van Halen", אשר בתחילת אותה שנה הוציאה את "5150" האלבום הראשון של הלהקה עם Sammy Hagar. ואכן, גירסה זו הופכת יותר הגיונית כשמסתכלים על כותרת שם האלבום הבא של "ואן הלן" - "OU812" שמבוטא "Oh You Ate One Too". כבר משיר הפתיחה, "Yankee Rose", אנחנו מקבלים את נגינת הגיטרה "המחשמלת" של Steve Vai ישר לפנים. הוירטואוזיות של Vai בולטת לכל אורך האלבום, ומביאה צליל וסגנון ייחודיים ודינמיים המשלימים את הסגנון הווקאלי האדיר של רות'. הכימיה בין רות' לסטיב וואי מורגשת כבר מהשניות הראשונות של השיר בסוג של דו-שיח זמר-גיטרה שמייצר משחק גומלין ייחודי אשר מניע את האלבום הזה קדימה. חטיבת הקצב, בהשתתפות בילי שיהאן בבס וגרג ביסונט בתופים, מספקת בסיס איתן ואנרגטי ללהקה. נגינת הבס של שיהאן מורכבת בטירוף, הוא לוקח הת גיטרת הבס קדימה ככלי מוביל לכל דבר ומוסיף בכך הרבה עומק לשירים, בעוד שהתיפוף של Bissonette מדויק, מתוחכם ויציב. השילוב הזה מביא איתו צליל מהודק ומגובש ששומר על אנרגיה גבוהה מתחילתו ועד סופו של האלבום. רצועות כמו "Goin' Crazy!", "Elephant Gun" ו-"Shyboy" (שבילי שיהאן הביא מהלהקה הקודמת שלו "Talas") הם המנוני רוק טהורים, מלאים בלחנים קליטים, אנרגיה מדבקת, וכריזמה נוטפת של רות'. ההגשה הווקאלית המשובבת והתיאטרלית שלו מחדירה תחושה של כיף וקלילות לכל שיר, מה שהופך את האלבום למאוד נעים להאזנה. אבל מה שבאמת מבריק באלבום הזה הוא הטכניקה המדהימה של Steve Vai ו- Billy Sheehan בגיטרה ובס בהתאמה. לכל אורכו של האלבום, השניים מסנכרנים ביניהם קטעי בס מסובכים עם סולואי גיטרה מובילה בדרך שלא נשמעה קודם לכן. גם Gregg Bissonette מוסיף את חלקו ל- "Dream Team" המוזיקלי, עם תיפוף מאוד טכני וייחודי, פשוט האזינו לתוספות של כלי ההקשה בשיר "Goin' Crazy!" ותבינו למה אנחנו מתכוונים. עם זאת, לא כל האלבום כולל שירי רוק באוקטן גבוה. בדומה ל-EP שלו "Crazy from the Heat", רות' כלל באלבום שלוש גירסאות כיסוי: "That's Life", שהיה להיט מינורי בסוף 1986, "I'm Easy", והפולק-בלוז של John D. Loudermilk השיר "Tobacco Road". השירים האלה מביאים הומור וסגנון מוזיקלי שונה שמוסיפים לוורסטיליות של האלבום. השירים הללו מדגימים את היכולת של רות' לצאת מאזור הנוחות שלו ומז'אנר הרוק הכבד ולחקור סגנונות מוזיקליים אחרים, כל זאת תוך שמירה על ה- DNA הייחודי לו. מעניין לציין שגם גרסה של השיר "Kids in Action" במקור של Kim Mitchell ("Max Webster") הוקלטה לאלבום, אך לא הגיעה למיקס הסופי. בילי שיהאן היה לזמן קצר חבר ב"מקס וובסטר", וניסה להביא את השיר הזה לאלבום. איכות ההפקה של "Eat 'Em and Smile" מעולה, עם סאונד נקי, ברור ופאנצ'י שמדגיש את הכישרונות האישיים של כל אחד מחברי הלהקה. גם המיקס של האלבום מאזן את כלי הנגינה השונים ואת השירה בצורה מושלמת. לסיכום, "Eat 'Em and Smile" לוכד את המהות של David Lee Roth ואת הפרסונה הפרועה שלו, הוא מספק תמהיל מאוזן של שירים שהם גם מרשימים מבחינה מוזיקלית וגם משעשעים להפליא. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר