ב- 24 ליוני, 1995, "Marillion" הוציאה את אלבומה השמיני, "Afraid of Sunlight". אלבום הזה יוצא בשלב מעבר בקריירה של הלהקה - הוא האחרון שלהם תחת חברת EMI ואחת היצירות המגובשות ביותר מבחינה רגשית ונושאית בעידן Steve Hogarth של הלהקה. למרות שלא הוכתר רשמית כאלבום קונספט, "Afraid of Sunlight" זורם כמו אלבום כזה. הוא סובב סביב האופי ההרסני של התהילה והנפילה הרגשית שמאחורי ההערצה הציבורית. תהליך הכתיבה קרה במהירות, לאחר סיבוב הופעות שתמך באלבום המופת "Brave". הלהקה יצרה אווירה נוגעת ללב, לעיתים מטרידה, שעוצבה על ידי דמויות של ידוענים ומפורסמים כמו מייק טייסון, או. ג'יי סימפסון, דונלד קמפבל, אלביס פרסלי, קורט קוביין ומייקל ג'קסון. לפי גישת הלהקה באלבום, הדמויות המפורסמות הללו משמשות כאווטארים לאובססיה של החברה לבניית אייקונים, רק כדי לראות אותם נשרפים. שיר הפתיחה של האלבום "Gazpacho" מתייחס לאורח החיים ההוליוודי ונראה כי בפרט לזה של או. ג'יי סימפסון. הוא פותח את האלבום לצלילי טלוויזיה ממנה בוקעת מוזיקת אמביינט ואודיו של קרב איגרוף, תוך שהוא מצמיד מנגינות "עליזות" למילים "נושכות" על ניצול תקשורתי ואלימות של סלבריטאים. אחריו מגיע "Cannibal Surf Babe" שיר שהחל מהתווים הראשונים שלו זועק "Beach Boys", על-אף שנכתב בהשראת סרטי אימה של לילי מאוחר. הוא משמש כמחווה סאטירית למוזיקת ​​הגלישה של "הביץ' בויז", ומשלב סאבטקסט אפל מתחת לגיטרות המג'נגלות של Steve Rothery והקלידים המוזרים של Mark Kelly, שמתכתבים עם פסקול לסרטי בורקס אמריקאים משנות ה-60. ותאזינו לעבודת הבס של Pete Trewavas בדקות הפתיחה, כמה שהיא מתכתבת עם זו של Geddy Lee. ואז אחרי הדקלום של Barbara Lezmy בצרפתית, בסיום השיר הקודם, מגיע "Beautiful" וכמה שהוא "יפה" אוףףףףףףף, הוא גורם לנו לצמרמורות בכל האזנה. זה הסינגל היחיד באלבום, ואחד השירים הכי "יפים" ומלודיים שנכתבו בתקופת הוגארת' של הלהקה. זוהי תחינה רכה לאותנטיות וחמלה בעולם אכזר ומעניש. איזה מלודיה, איזה עבודת גיטרה מינימליסטית ורכה של Steve Rothery, איזה סולו האמונד מהמם של Mark Kelly ואיזו הגשה מדהימה של Steve Hogarth. השיר הגיע למקום ה-29 במצעד הבריטי ונשאר כאורח כמעט קבוע בהופעות החיות של הלהקה. צמד השירים "Afraid of Sunrise" ו- "Afraid of Sunlight" יחד מהווים את המרכז הרגשי של האלבום. הראשון רך ורגוע כמו הבוקר, בעוד שהשני פורץ במלנכוליה מנצנצת ומתייחס לאותם מחפשי הריגושים ההרסניים כמו ג'יימס דין. ביניהם יושב לו "Out of This World" - כנראה אחד השירים הנשגבים ביותר של "Marillion" - מחווה מרגשת ועמוקה למתחרה סירות המירוץ דונלד קמפבל, שהתרסקות המטוס הקטלנית שלו ב-1967 הותירה חותם על בריטניה כולה באותה תקופה. גם השיר הזה גורם לנו צמרמורת וחודר לנו לעצמות. מלודיה כל-כך יפה, ביצוע מבריק של כל חברי הלהקה והגשה אלוהית של Steve Hogarth. הסולו של Steve Rothery בדקה 2:30 חודר לנו את המוח ועושה שם נעים והמלודיה שמגיעה מיד אחריו היא פשוט שלמות. השיר נתן מאוחר יותר השראה לצולל ביל סמית' לחפש את הריסות המטוס, כאשר החלק העיקרי של גוף המטוס של קמפבל חולץ מקוניסטון ווטר ב-8 במרץ 2001. גם Hogarth וגם Rothery נכחו במעמד חילוץ המטוס, ורות'רי גם הפיק תיעוד מצולם של האירוע. אנחנו מתקרבים לסיום עם "Beyond You" - שיר מחווה לטכניקת "wall-of-sound" של פיל ספקטור, להפקות האגדתיות שלו. כמחווה לספקטור הלהקה דאגה שהשיר ימוקסס במונו. האלבום מסתיים עם "King" שחותם את האלבום בצורה "מלכותית" ועצובה - עם מחווה מרהיבה לאמנים כמו אלביס פרסלי, קורט קוביין ומייקל ג'קסון. הוא מגלם את המסר של האלבום: אנו מכתירים את האייקונים שלנו ואז צולבים אותם. למרות מכירות צנועות יחסית, "Afraid of Sunlight" הפך לאלבום מועדף על המעריצים ולאחד השיאים הקריטיים בקטלוג של "Marillion", שאחרי תקופת "Brave". בשנת 2019 האלבום יצא במהדורה מחודשת ומפוארת שכללה רמיקס סטריאו חדש, גרסת סראונד, דמואים, עטיפה חדשה והופעה חיה מלאה שנערכה רוטרדם בשנת 1995. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום נספר לכם על אגדת הגיטרה Jeff Beck. (Photo: David Redfern) 1. הוא נולד בוולינגטון אנגליה ב- 24 ליוני 1944 בשם Geoffrey Arnold Beck. 2. בגיל 6 הוא שמע ברדיו לראשונה את Les Paul מנגן בגיטרה חשמלית את "How High the Moon" וכבר אז ידע שזה מה שהוא רוצה לעשות בחייו. 3. בגיל 10 הוא שהחל לשיר במקהלת הכנסייה. 4. כנער הוא החל לנגן על גיטרה מושאלת ובמקביל ערך כמה ניסיונות לבנות גיטרה בעצמו. 5. אחותו Annetta היא שהכירה לו את Jimmy Page כששניהם היו עוד נערים צעירים. 6. לאחר התיכון, הוא למד בקולג' וימבלדון לאמנות ועבד בעבודות מזדמנות בין היתר כצבעי. 7. במהלך לימודיו בקולג' הוא ניגם בלהקות שונות ביניהן "Screaming Lord Sutch and the Savages". 8. בשנת 1963 הוא הקים את "the Nightshift" הרכב R&B איתו ניגן בפאב ה- 100 Club ברח' אוקספורד. 9. בהמשך אותה שנה החליף בק הרכבים שונים, כאשר בשנת 1964 הוא הפך לנגן סשנים בהקלטות של חברת התקליטים "Parlophone". 10. במרץ 1965 מצטרף בק ללהקת "The Yardbirds", בהמלצתו של חברו ג'ימי פייג' ומחליף את Eric Clapton. בק ערך את הופעתו הראשונה עם היארדבירדס יומיים בלבד לאחר עזיבתו של קלפטון. 11. היארדבירדס הקליטו את רוב הלהיטים שלהם במהלך התקופה בה בק היה חבר בלהקה, אך במהלך חברותו בה הוא זכה להקליט עימה אלבום אולפן אחד בלבד - "Roger the Engineer" משנת 1966. 12. כגיטריסט היארדבירדס הרבה בק להשתמש בטכניקות נגינה חדשניות ובאפקטים, תוך השפעה על נגנים צעירים יותר. 13. בק היה ידוע כפרפקציוניסט ובעל מזג חם שהרבה להתפרץ כשלא היה מרוצה מהביצועים שלו. 14. בחודש מאי 1966 נכנס ג'ף בק לאולפן ומקליט את הקטע האינסטרומנטאלי "Beck's Bolero", אשר יהפוך 10 חודשים מאוחר יותר לסנונית הראשונה של בק במסגרת קריירת הסולו שלו. במהלך ההקלטות נוכחים באולפן Jimmy Page, Keith Moon, John Paul Jones. 15. מספר חודשים לאחר מכן מצטרף Jimmy Page ללהקה כנגן בס. בהמשך הפך פייג' לגיטריסט השני של הלהקה לצידו של ג'ף בק. בק יפוטר מהלהקה באופן רשמי בחודש נובמבר 1966, בעיקר בשל הפרפקציוניזם והמזג החם שלו. 16. בשנת 1967 משחרר בק שני סינגלים ו- "Tallyman" בהם הוא גם שר. 17. באותה שנה שקלה להקת הפינק פלויד לגייס את בק כמחליפו של סיד בארט, אך ניק מייסון ציין שנים מאוחר יותר כי אף אחד מם לא היה האומץ לפנות אליו ולבקשו להצטרף. 18. באותה שנה הוא מקים את ההרכב "The Jeff Beck Group" יחד עם Rod Stewart בשירה, רון ווד על הבס, ניקי הופקינס בקלידים ומיקי וולר על התופים. 19. יחד עם ההרכב הזה ישחרר בק שני אלבומי מופת - "Truth" משנת 1968 ששוחרר כאלבום סולו ו- "Beck-Ola". 20. בשנת 1969 לאחר מותו של Brian Jones, בק קיבל פניה מחברי ה- "Rolling Stones" להיות מחליפו. 21. זו לא הפניה היחידה שקיבל בק להצטרף ללהקה גדולה. גם חברי "Pink Floyd" ביקשו לצרפו ללהקה לפני שפנו ל- David Gilmour. 22. בספטמבר 1969 ניסה בק ליצור הרכב נוסף עם סטיוארט, הבסיסט Tim Bogert והמתופף Carmine Appice שניהם מלהקת "Vanilla Fudge", אך לאחר תאונה שעבר וגרמה לסדק בגולגלתו התוכנית נגנזה ובינתיים בוגרט ואפיס הצטרפו ללהקת "Cactus". (Photo: Ivan Keeman) 23. בק חוזר לזירת המוזיקה לאחר שהחלים ובשנת 1971 מרכיב מחדש את "The Jeff Beck Group" רק עם חברי להקה שונים, ביניהם המתופף Cozy Powell. 24. יחד עם ההרכב הזה הוא משחרר את האלבום השלישי "Rough and Ready" שמשוחרר בשנת 1971. האלבום שונה בסגנונו מהשניים האחרים ומשלב מוזיקת סול R&B ואפילו ג'אז. 25. בשנת 1972 משחרר בק עם ההרכב את אלבום האולפן הרביעי "Jeff Beck Group". באלבום זה מעמיק בק את אחיזתו במוזיקת סול ואף מבצע קאבר לשיר "I Got to Have a Song" של סטיבי וונדר. 26. באותה שנה הוא גם מתארח בשיר "Lookin' for Another Pure Love" מהמאסטרפיס "Talking Book" של Stevie Wonder. 27. לאחר פירוקה של להקת "Cactus" בשנת 1972, שבו Carmine Appice ו- Tim Bogert להיות זמינים והם חוברים לבק. השלושה מקימים יחד את הפאוור טריו "Beck, Bogert & Appice" אשר משחרר את אלבומו הראשון והיחיד בשנת 1973. ההרכב התפרק בשנת 1974 לפני שהספיק לשחרר את אלבומו השני. 28. בשנת 1974 חוזר בק לקריירת הסולו עם האלבום "Blow by Blow". אלבום ג'אז פיוז'ן אינסטרמנטאלי שהופק על-ידי ג'ורג' מרטין. באלבום מתארח Stevie Wonder. 29. בק ממשיך את המומנטום באלבום נוסף שהופק על-ידי ג'ורג' מרטין – "Wired" משנת 1976. באלבום זה ממשיך בק פחות או יותר עם נוסחא מוזיקלית מהאלבום הקודם, בתוספת השפעות של Fאנק. 30. בשנת 1980 שחרר בק את האלבום "There & Back". באלבום זה הוא מעמיק א שיתוף הפעולה עם הקלידן יאן האמר מההרכב "Jan Hammer Group". 31. בשנת 1981 מופיע בק לצד Eric Clapton במופע הצדקה של ארגון אמנסטי אינטרנשיונל. 32. בשנת 1983 משתתף בק במופע הצדקה "ARMS Concert for multiple sclerosis" ומנגן על הבמה לצידם של Eric Clapton ו- Jimmy Page. זו הפעם הראשונה ששלושת הגיטריסטים של "היארדבירדס" נמצאים יחד על אותה במה. 33. בשנת 1984 מנגן בק בגיטרה בשיר "Private Dancer" של טינה טרנר. 34. בשנת 1985 משחרר בק את האלבום "Flash" בו חוזרים לשתף עימו פעולה Rod Stewart ו- Carmine Appice. 35. באותה שנה הוא מנגו באלבום הסולו "She's the Boss" של Mick Jagger. בק ימשיך לשתף פעולה עם ג'אגר גם באלבום "Primitive Cool" משנת 1987. 36. בשנת 1989 משחרר בק את האלבום "Jeff Beck's Guitar Shop". באלבום זה הוא מנגן על הגיטרה החשמלית באצבעו וללא מפרט. 37. בשנת 1990 בק מתארח בשיר "Blaze of Glory" של Jon Bon Jovi. 38. בשנת 1992 הוא משתתף באלבום הסולו של רוג'ר ווטרס - "Amused to Death". 39. באותה שנה הוא עורך חזרות יחד עם "Guns N’ Roses" לקראת הופעת הלהקה בפריז. ואולם, בשל נזק באוזניים שנגרם מהמצילה של המתופף Matt Sorum, הוא הפך לחרש באופן זמני ולא עלה בסופו של דבר לבמה בהופעה. 40. עוד באותה שנה, בק נכנס להיכל התהילה של הרוק יחד עם היארדביררדס. 41. בשנת 1993 הוא מנגן באלבומה של קייט בוש "The Red Shoes". 42. עוד באותה שנה, הוא משתתף באלבום הטריביוט של Paul Rodgers למדי ווטרס - "Muddy Water Blues: A Tribute to Muddy Waters". 43. בשנת 1998 הוא מנגן בשיר "The Guv'nor" מהאלבום "Another World" של Brian May. 44. בשנת 1999 הוא משחרר את האלבם "Who Else!" בו הוא מתנסה באלקטרוניקה ובטכנו. 45. בשנת 2001 משחרר בק את האלבום "You Had It Coming" בו נמשכות השפעות האלקטרוניקה. 46. בשנת 2008 בק מנגן את הקטע "Where Were You?" מאלבומו "Jeff Beck's Guitar Shop" בהלווייתו של הקלידן Rick Wright אשר מאוד אהב את נגינתו, וזאת לבקשתו של רייט עצמו. 47. בשנת 2009 נכנס בק להיכל התהילה של הרוק כאמן סולו. 48. באותה שנה הוא מארח את David Gilmour על הבמה בהופעתו ברויאל אלברט הול. השניים מנגנים את "Jerusalem" ומסיימים את ההופעה בביצוע ל- "Hi Ho Silver Lining". 49. עוד באותה שנה, הוא מנגן בשיר "Black Cloud" מהאלבום "Years of Refusal" של Morrissey. 50. בשנת 2010 הוא משחרר את אלבומו "Emotion & Commotion" האלבום מזכה את בק בשני פרסי גראמי. 51. באותה שנה הוא מגיע לארץ לשתי הופעות. 52. בשנת 2013 בק התארח באלבום "Fun on Earth" של Roger Taylor – מתופף להקת קווין. 53. בשנת 2021 התארח שני שירים, ביניהם שיר הנושא מהאלבום "Patient Number 9" של Ozzy Osbourne. 54. בק היה אספן של רכבי "Hot Rod" אמריקאיים ויש ברשותו את האוסף הגדול היותר מהם בכל בריטניה. 55. ג'ף בק, הלך לעולמו ב- 10 לינואר 2023 בבית חולים ליד ביתו בדרום אנגליה והוא בן 78. סיבת המוות דלקת קרום המוח. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!

כתב: Noam Asulin תאריך יציאה - 24/6/2022 השחיזו את החרבות, פיתחו את בקבוק הרום והרכיבו את רגל העץ שלכם, כי אנחנו הולכים לדבר על פיראטים. ררררר….. הביקורת הפעם היא על אלבומם החדש והשביעי במספר של להקת הפיראטים הסקוטית "Alestorm", הלא הוא "Seventh Rum Of A Seventh Rum", וכמו שאפשר לשים לב זוהי פרפרזה לאלבום האגדי השביעי של "איירון מיידן" - "Seventh Son of a Seventh Son" משנת 1988 להקת "Alestorm" הסקוטית מונה היום חמישה חברים: Christopher Bowes שירה וקלידים, Gareth Murdock גיטרת בס וקולות רקע, Peter Alcorn תופים, Elliot Vernon קלידים ושירה ו- Máté Bodor בגיטרה וקולות רקע. הלהקה הוקמה בשנת 2004 ונקראה "Battleheart" עד לשנת 2007 אז שינתה את שמה ל- "Alestorm". בשנה זו חתמה הלהקה על חוזה תקליטים ב Naplam records והוציאה את אלבום הבכורה "Captain Morgan's Revenge" ומאז הוציאה עוד שישה אלבומים, כולל אלבומם נושא הסיקור. הלהקה מוגדרת כ- "Pirate Metal" כיוון שנושאי השירים נעים סביב נושא הפיראטים. מי מכם שמכירים את הלהקה יודעים שחבריה אוהבים לצחוק ולתת הופעות די הזויות. ההופעה ב- 5 ליולי 2022 ברידינג 3 כבר סולד האוט. האלבום החדש הוא אלבום משולש. התקליט הראשון כולל 11 קטעים, כאשר התקליט השני כולל את אותם הקטעים בגרסה אקוסטית והתקליט השלישי כולל גם הוא את אותם השירים, שימו לב, בגרסת הכלבים. כן, במקום מילות השירים שומעים נביחות של כלבים. מצחיקים כבר אמרנו? הביקורת תתייחס לאלבום בגרסה הרגילה. השיר הראשון "Magellan's Expedition" לא מבזבז זמן וישר מתחיל להקפיץ. השירים של אלסטורם תמיד נותנים תחושה של מסיבה ופאן ומאופיינים בכלים שנפוצים בז'אנר הזה כמו אקורדיון. הלהקה אומנם אוהבת להשתטות אבל גם שומרת על מקצועיות וסאונד מהוקצע ואיכותי. Christopher, הסולן לא רק שר על פיראטים אלא גם נשמע כמו פיראט. ומשתדל להדגיש את זה בכל שיר, גם על ידי שימוש ב "ררררר…" וגם במבטא. האלבום ממשיך באותו כיוון, כאשר הרצועה הרביעית נקראת "P. A. R. T. Y", כך שאם לא הבנתם שמטרת החברים היא לעשות מסיבה, השיר הזה בהחלט לא ישאיר ספק. הרצועה השישית "Magyarország" מעניינת במיוחד כיוון שכאן חברי הלהקה שרים בהונגרית בפזמון. השיר עצמו מדבר על בודפשט והפזמון כולו, כאמור, מבוצע בהונגרית. על אף שאותי אישית זה לא הפתיע (ואני מניח שגם את כל מי שמכיר את הלהקה), עדיין אני בכל פעם נשאר עם פה פעור כמה החברים מגוונים בצורה כל כך יפה בשפות באלבומים של הלהקה ועל כך עוד בהמשך. כמו באלבום הקודם "Curse of the Crystal Coconut", גם באלבום הזה הלהקה משתפת פעולה עם כמה מהאמנים האהובים עליה, כמו Patty Gurdy שמנגנת על הארדי גרדי (כלי מסורתי שמפיק צליל על ידי סיבוב ידני של מנואלה וכולל מיתרים כמו בגיטרה) ו- Ally Storch על כינור. הרצועה התשיעית "Return to Tortuga" היא גירסה קצת שונה לשיר "Tortuga" מאלבומה הקודם של הלהקה. גם הרצועה האחרונה "Wooden Leg Part III" היא גרסה שונה במידת מה לשיר מאלבומה הקודם "Wooden Leg Part II". בנוסף בשיר הזה הם שרים גם בספרדית ויפנית (שפות ,זוכרים ?) לסיכום, מדובר באלבום סופר מהנה וכיפי להאזנה. בלא מעט שירים יש סולואים מדבקים שגורמים לי להניף את ה- Air Guitar הדמיוני שלי. אי אפשר לפספס את הכישרון והכיף של חברי הלהקה ליצור יחדיו. ובכל זאת, עדיין היו שני דברים קטנים שפחות אהבתי. הייתי שמח לקבל שירים חדשים במקום שתי גרסאות שונות לשני שירים מהאלבום הקודם ועדיין מדובר בגרסאות שונות מספיק כדי לעניין. בנוסף, אני חושב שהתקליט השלישי שמכונה "גרסת הכלבים" מיותר. זה גימיק נחמד ומצחיק לשיר אחד אבל לא מעבר, בטח לא לכל שירי האלבום. להאזנה: Spotify, Apple Music, Deezer "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 23 ליוני, 1992 "Killers" הוציאו את אלבום הבכורה שלהם "Murder One". למי שלא מכיר "Killers" (לא להתבלבל עם להקת הרוק האלטרנטיבי האמריקאי "The Killers"), היא להקת הבי מטאל בריטית, שהוקמה בשנת 1990 על ידי סולן "Iron Maiden" לשעבר, Paul Di'Anno. כידוע, לפני שהקים את "Killers", הייתה ל- Paul Di'Anno קריירה בולטת בסצנת ההבי מטאל. הוא זכה לתהילה כסולן של "Iron Maiden" החל מ- 1977 ועד 1981, כאשר קולו העוצמתי והמחוספס תורם להצלחתה, באלבום הבכורה "Iron Maiden" ובאלבום "Killers" - שניהם נחשבים לקלאסיקה בז'אנר. עם זאת, עקב הבעיות והעימותים האישיים של דיאנו עם חברי הלהקה, הוא נאלץ לעזוב אותה בשנת 1981. לאחר שעזב את "Iron Maiden" דיאנו הקים את להקת "Di'Anno", שהוציאה אלבום אחד והציגה סאונד שונה מהסגנון המסורתי של ההבי מטאל הבריטי, אשר נוטה יותר לכיוון רוק אמריקאי. בהמשך הוא הצטרף לסופרגרופ "Gogmagog", שכלל את הבסיסט Neil Murray, הגיטריסטים Pete Willis ו- Janick Gers ואת המתופף Clive Burr. בשנת 1985 דיאנו הקים את "Battlezone", להקת הבי מטאל נוספת שאפילו הוציא 3 אלבומים. עם זאת, סכסוכים בתוך הלהקה ובעיות עם סמים ואלימות הובילו לפירוקה. לאחר מכן דיאנו הצטרף לסיבוב ההופעות של "Praying Mantis" ביפן לפני שהקים את "Killers" ב- 1990 יחד עם הגיטריסט Cliff Evans, המתופף Steve Hopgood והבסיסט John Gallagher. בהתחלה הם ניגנו שירים של "Iron Maiden" כי לא הי להם שום חומר מקורי, אבל כנראה שזה הספיק לחברת התקליטים BMG, שהחליטה להעניק להם חוזה הקלטות בסך של 250,000 דולר. לאחר החתימה, החלו "Killers" לכתוב את אלבום הבכורה שלהם, "Murder One", עם המפיק הנודע Rob Fraboni. הלהקה עברה לבינגהמטון, שם עבדה על האלבום ופיתחה חומרים משלה. "Murder One" הציג את היכולות המוזיקליות של הלהקה, תוך מיזוג של ריפים כבדים, הוקים מלודיים יחד עם הקול הייחודי של דיאנו. האלבום סימן פרק חדש בקריירה של דיאנו, והוכיח שהוא ממשך להתפתח כפרונטמן וככותב שירים. האלבום "Murder One" הוא מסע מוזיקלי שמחזיר את המאזינים להבי מטאל הקלאסי ומזכיר את "תור הזהב" של הז'אנר משנות השמונים. האלבום מתניע בצרחה ומיד לאחריה התופים הרועמים של "Impaler", שמתעלים את הכבדות של חברי הלהקה ישר לאוזננו ומכינים אותנו לנסיעה המלהיבה שמחכה לנו בהמשך. השירה המחוספסת של Di'Anno מחזירה אותנו היישר לימים הראשונים של "Iron Maiden", ומעוררת בנו תחושה של נוסטלגיה. האלבום ממשיך עם "The Beast Arises" שהריף הפותח והקולות של דיאנו שבו יזכירו לכם את "Accept". ואז מגיע הקאבר הראשון "Children of the Revolution". הלהקה מזריקה כאן אנרגיה מדבקת לפזמונים ומוסיפה שני סולואי גיטרה מרהיבים שמשלימים את המעבר של השיר מלהיט של "T. Rex" לקלאסיקת הבי מטאל משנות ה-80. "S & M" כולל תבנית בס-תופים נהדרת, ליין גיטרה מלודי ושירה עוצמתית של דיאנו. "Takin' No Prisoners" מביא גוונים של "Queensrÿche" הן בצבע הווקאלי של Di'anno והן בלחן, עם אלמנטים שהושפעו בוודאי מ- "I Don't Believe in Love". אחריו מגיע "Marshall Lockjaw" רוקר בקצב מהיר על "צייד ראשים" עתידני שדמותו מופיעה בחוברת הפנימית של האלבום. אינטרו התיפוף של "Protector" החזיר אותנו ל-"The Ides Of March" - רצועת הפתיחה של האלבום "Killers", בעוד שהפאוור באלאד "Dream Keeper" כבשה אותנו עם המילים המלטפות והציגה את אחד הביצועים הווקאליים המרתקים של דיאנו באלבום. ככל שהאלבום מתקדם, דיאנו ממשיך להראות את הגיוון הקולי שלו, ושוב נשמע לפעמים כמו Geoff Tate ב- "Awakening". האלבום מסתיים בביצוע של הבלדה האפית של "איירון מיידן" "Remember Tomorrow". הקאבר אולי לא מתעלה על המקור, אבל הוא עדיין מוסיף לקסם של האלבום. גירסת הרימאסטר של האלבום כוללת הקלטות מהחזרות שביצעה הלהקה לשירים "Impaler", "The Beast Arises", "Marshall Lockjaw", ו- "Children of the Revolution", בתוספת גרסה אקוסטית של "Dream Keeper". הקלטות הדמו האלו מציעות הצצה לתהליך הכתיבה של הלהקה ומעצימות את החוויה הכוללת. האלבום "Murder One" מייצג פרק מרכזי בקריירה של Paul Di'Anno. זה אולי לא אלבום עם זהות מגובשת שמגיע לרמה של ימי הזוהר של "מיידן", אבל הוא מציג את היכולת של דיאנו להתפתח ולחקור אפיקים מוזיקליים חדשים. עם השילוב של השפעות מטאל שונות והיכולת הקולית הייחודית של דיאנו, "Murder One" נותר עדות מסקרנת למסע הגילוי העצמי שלו. למרות שאינו אחיד ברמתו, על-אף שהוא אינו פורץ דרך או מגדיר את הז'אנר, "Murder One" מציע הצצה לאבולוציה האמנותית של הפרונטמן הכריזמטי, ומשמש תזכורת לתרומה האדירה של Paul Di'Anno לז'אנר המטאל. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

בנג'מין חזר... האלבום "Dark Before Dawn" של Breaking Benjamin יצא ב-23 ליוני 2015!! אז ב-2015 Benjamin Burnley חזר והוא חזר לגמרי לבד, בלי אף אחד אחרי תקופה מאוד קשה של סכסוכים משפטיים ומחלה, אך הוא חזר בגדול ולמעריצי הלהקה זה היה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות. באפריל 2010 במהלך סיבוב ההופעות של הלהקה בארה"ב ברנלי החל להרגיש לא טוב, הוא סבל מתופעה משולבת של חמרמורת (האנגאובר) ושפעת. ההרגשה לא הייתה לו זרה מאחר והוא היה שתיין כבד מאוד ב-10 שנים האחרונות, אבל ההרגשה הזו לא חלפה אחרי יום יומיים כמו בד"כ אלא נמשכה. ברנלי סיפר כי לאחר 3 ימים רצופים של שתייה תחושת ההאנגאובר לא חלפה והוא החל גם להרגיש תופעות של שפעת, כאבי ראש, חולשה וחום. הוא לא להצליח אפילו לעלות להופיע. (Photo: billboard.com) בתחילה הוא הלך לבדיקות אצל רופא המשפחה שלו (אין לו ביטוח משלים) ו"הגאון" לא ידע לזהות במה הוא חולה, בנג'מין ניסה לבדוק את העניין עם רופא נוסף אך עדיין לא קיבל תשובות. לאור כך הוא החליט שהוא עוצר הכל, לוקח הפסקה מהלהקה ומתחיל במסע לזיהוי ופתרון המחלה. אז נכון, לא באנו לספר לכם על ההיסטוריה הרפואית של ברנלי אבל יש לכך סיבה. כתוצאה מכך הוא הודיע שהוא לוקח הפסקה וכך גם הלהקה עד שהוא ימצא פתרון לבעיה הרפואית שיש לו. כעבור שנה וקצת שני חברי הלהקה, הגיטריסט Aaron Fink והבסיסט Mark Klepaski קיבלו הצעה מחברת התקליטים של הלהקה Hollywood Record להוציא אלבום אוסף להיטים ובנוסף רמיקס לסינגל המפורסם שלהם "Blow Me Away" ועל כך יקבל כל אחד מהם 100 אלף דולר. שני החברים החליטו לקחת את ההצעה וחברת התקליטים אכן הוציאה באוגוסט 2011 את האלבום "Shallow Bay: The Best of Breaking Benjamin" ובנוסף רמיקס לשיר המדובר. מששמע ברנלי על העניין הוא החליט לפטר את שני החברים (הוא פיטר אותם דרך הודעת מייל, שיגידו תודה שלא היה וואטסאפ אז) ולתבוע אותם על התנהלות לא חוקית וקבלת החלטות ללא הסכמה של חברי הלהקה. ברנלי התנגד נחרצות להוציא אלבום להיטים והרמיקס שנעשה לשיר היה רכושו הפרטי בלבד. מנגד שני החברים טענו כי ברנלי היה בהפסקה מהלהקה ולא הייתה לו הסמכות לקבל החלטות או להתנגד לפעילות של חברי הלהקה האחרים. מלחמות ארוכות בבתי המשפט ובוררות ארוכה ומסובכת הסתיימה באפריל 2013, בכך שברנלי מקבל את כל הזכויות לשם הלהקה ושני החברים המובטלים יכולים לחפש את המשך דרכם במקום אחר, כמו שאומרים "איחלתי לעובד בהצלחה בהמשך דרכו!" אגב, שלושה ימים לאחר שברנלי הודיע על סיום הסאגה, Chad Szeliga המתופף הודיע שהוא פורש מהלהקה עקב חילוקי דעות. במקביל להתנהלות המשפטית במהלך התקופה, ברנלי אובד העצות לא הצליח לקבל תשובות מהרופאים. הוא ביקר אצל עשרות רופאים ואף אחד לא הצליח לזהות את הבעיה שיש לו. הוא סיפר שבשלב מסויים הוא כבר היה כל-כך מתוסכל עד שהוא לקח את התיק הרפואי עב הכרס והטיח אותו על הריצפה. שבור ומותש הוא החליט שהוא מפנה את כל כולו ליצירת האלבום הבא של הלהקה בתקווה שזה ירפא אותו. הוא החל בכתיבת האלבום כשבמקביל הוא מגייס ללהקה הרכב חדש לחלוטין: Jasen Rauch גיטריסט שהיה בלהקת RED ותרם לכתיבת האלבום, "Dear Agony", גיטריסט נוסף שמבצע גם שירה, Keith Wallen מלהקת Adelitas Way, בסיסט שמבצע גם שירה Aaron Bruch והמתופף Shaun Foist שהיה בלהקת Picture Me Broken. מלבד המתופף את כולם הוא הכיר במהלך סיבובי ההופעות של הלהקה בעבר, כך שהוא בחר אותם אחד אחד... וכדי להשתפשף קצת יחד הם יצאו לסיבוב הופעות ב-2014, שכלל גם מספר הופעות אקוסטיות. (Photo: spotify.com) לאחר סיבוב ההופעות הקצר חברי הלהקה החדשה, משופשפים במעט בהופעות יחד, נכנסו לאולפן להקליט את האלבום. האלבום כמובן כבר היה כתוב ברובו, למעט קטע הפתיחה וקטע הסיום אותו כתב ג'ייסן. החברים החדשים רק הוסיפו את חלקם לעיבוד ולמילים שברנלי כבר כתב לבד. ברנלי סיפר באחד הראיונות שהעבודה עם ההרכב החדש הייתה הרבה יותר מהנה ויצירתית מאשר עם ההרכב הקודם, "אז, כל אחד בא לעשות את העבודה שלו, הוא ידע את התפקיד שלו והיה מכוון מטרה וקהל. כאן אנחנו עושים הכל ביחד בכיף גדול". ברנלי הוא גם זה שהפיק את האלבום, מה שקרה גם באלבומים הקודמים אך הוא אף פעם לא קיבל קרדיט על כך. שם האלבום הוא בדיוק מה שעבר על ברנלי במהלך תקופת ההפסקה, מחושך לשחר של יום חדש, עם הרכב חדש הוא בא להוכיח לעצמו ובעיקר למעריצים שהסאונד הכל-כך מוכר של הלהקה לא אבד, אלא רק השתפר. אכן, האלבום נשמע בדיוק כמו האלבומים הקודמים של הלהקה, יש אפילו שיאמרו שיש שירים שמזכירים ביצועים ספיציפיים מהאלבומים הקודמים. ל-Breaking Benjamin יש סאונד משלה, נכון היא מזכירה או נשמעת כמו להקות אחרות, אבל עדיין הוא מיוחד ועקבי לאורך כל האלבומים שלה. ברנלי טען שהם לא מעוניינים לשנות את זה באלבום הזה, הוא לא רצה להמציא את הגלגל מחדש או לחקור תחומים חדשים. הוא רצה לשים את הסאונד המוכר של הלהקה עם העוצמה של ההרכב החדש, ואנחנו חייבים לומר שלדעתנו הוא הצליח בענק. - הערת שוליים: באלבום הבא כן שומעים קצת שינויים בסאונד אבל זה רק הופך אותו ליותר טוב!! האלבום נפתח עם קטע פתיחה אינסטרומנטלי שמוביל לשיר הפתיחה, שהיה גם הסינגל הראשון של האלבום וגם המצליח ביותר של הלהקה - "Failure". הפריטה בפתיחה וההתפוצצות בפזמון מכניסים אותך ישר לתוך המוזה של האלבום. הסינגל השני מהאלבום "Angels Fall" מביא את עוצמת קולו של ברנלי עם סגנון קצת יותר קודר. באופן כללי עוצמת הגיטרות, קולו של ברנלי וסגנון התופים הם סימני ההיכר של הלהקה שמורגשים היטב ב- "Breaking the Silence", "Close to Heaven", "Bury Me Alive", "The Great Divide". השיר "Ashes Of Eden" הוא מעט שונה וחורג מהסגנון המוכר של הלהקה, אבל מעניק חוויה יוצאת דופן והגדרה חדשה למושג בלדת רוק. השיר "Dawn" סוגר את האלבום בצורה אופטימית ומעניק הרגשה של סיפוק מדהימה על כל החוויה שעברנו עכשיו. אגב, השיר משלב את הקולות של ברנלי ואשתו עם סימפולים של פעימות הלב של ילדם הבכור מיד לאחר שהוא נולד. כמעריצי הלהקה האלבום הזה היה עבורנו רגע מכונן. החשש שהלהקה התפרקה, שזה לא יהיה כמו שהיה והצפייה לראות מה יקרה היו מורטי עצבים. כשיצא האלבום כבר בהאזנה הראשונה נשמנו לרווחה. כאילו מישהו לקח לנו את הגלידה, אבל רק הוסיף לה שוקולד חם מלמעלה והחזיר לנו אותה טעימה ומשודרגת יותר. בהזדמנות זו אנחנו חייבים לפרגן למופע המחווה האדיר ללהקה שהתקיים לפני מספר שנים בארץ ומקווים שהוא יחזור שוב. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כמה מילים על Vinnie Paul הידוע בעיקר כמתופף להקת "Pantera". (Photo: Mike Pont) הוא נולד בטקסס ב- 11 למרץ 1964 בשם Vincent Paul Abbott. אביו היה מפיק וכותב שירי קאנטרי. בצעירותו הוא למד לנגן על טובה, אך מהר מאוד עשה הסבה לתופים בהשפעת אביו שהסביר לו שאין הרבה קריירה לנגני טובה. הוא האח הגדול של הגיטריסט Dimebag Darrell, אשר נולד ב- 20 לאוגוסט 1966. השניים הקימו יחד את להקת "Pantera" בשנת 1981. בתחילה סגנון הלהקה נע בין הבי מטאל לגלאם מטאל אך לאחר צירופו של הזמר Phil Anselmo בשנת 1987, היא החלה לשנות את פניה וסגנונה בהדרגה לכיוון הת'ראש מטאל ובהמשך למה שיוגדר מאוחר יותר כגרוב מטאל. עוד על תהליך השינוי המהותי שעברה הלהקה, קיראו שניים מתוך ארבעה הפרקים שכתבנו בסדרת "הרובוטריקים של המטאל" כאן: 1. עלייתם של הרובוטריקים: 2. נקמתם של הרובוטריקים של המטאל - Revenge of the Fallen: לאחר פירוקה של "Pantera" הקימו ויני פול ודימבאג דארל בשנת 2003 את ההרכב "Damageplan". בחודש דצמבר 2004, במהלך הופעה של הלהקה נרצח אחיו של ויני - Dimebag Darrell מיריות של אחד הצופים, באירוע שזעזע את עולם המטאל. בעקבות מותו של אחיו, חשב ויני פול כבר לוותר על מוזיקה. בסופו של דבר הוא הצטרף לסופרגרופ "Hellyeah", בשנת 2006. ויני פול נמצא מת בביתו בלאס וגאס ב- 22 ליוני 2018. הוא לקה בליבו בזמן שנתו. הוא נקבר לצד Dimebag Darrell בארלינגטון טקסס. על המצבה שלו נכתב ציטוט משיר של "Hellyeah". במהלך הקריירה המוזיקלית שלו שחרר ויני פול 9 אלבומי אולפן יחד עם "פנתרה", אלבום אחד עם ההרכב "Damageplan" ועוד 6 אלבומים עם ההרכב "Hellyeah", האחרון שבהם שוחרר בספטמבר 2019, לאחר מותו. ויני פול גם שיתף פעולה עם לא מעט אומנים. אחד משיתופי הפעולה הבולטים היה עם David Allan Coe במסגרת האלבום "Rebel Meets Rebel" בו השתתפו גם אחיו Dimebag Darrell והבסיסט Rex Brown מלהקת "פנתרה". "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

אלבום האולפן השני "Significant Other" של להקת "Limp Bizkit", יצא ב- 22 ביוני 1999. זהו אחד משרשרת הפיצוצים הגדולים של ה- Nu-Metal שהחלו בתחילת שנת 2000. זמר מטורף עם כובע מצחיה אדום הפוך, נגן גיטרה מוזר וכבד, חטיבת קצב קטלנית בליווי די ג'יי "קטלני" הפילו את המוסיקה שלהם על העולם. אלבומם הראשון "Three Dollar Bill, Y'all" שיצא בשנת 1997 לא עורר שום גל או תשומת לב רבה ללהקה החדשה שהייתה שכנה טובה של להקת "Korn" שהתחילה את הצמיחה של ה- Nu-Metal. אבל שיר אחד מתוך האלבום הזה היה הגפרור בים של בנזין. שיר הקאבר של ג'ורג 'מייקל "Faith" שהקליטה הלהקה לאלבום התפשט בקצב מסחרר, הוא נוגן בתחנות רדיו רבות, במועדונים, וזכה לשידורים בלתי פוסקים ב- MTV. עכשיו כולם הכירו את "Limp Bizkit" והציפייה לאלבום הבא הייתה גבוהה מאוד. בציפייה מאוד גבוהה גם לכשלון, כולם ציפו שביזקיט תהיה להקה של "One hit wonder". הם ציפו שיהיה להם אלבום גרוע, תכלס, למעט "Faith" שום דבר לא עבד באלבום הראשון אז מה הפלא? זה היה רק ​​חלק מהדלק שהוזרק ל-Fred Durst וחבריו לורידים בכדי להמציא את האלבום הנמכר ביותר שלה. כן, הנמכר ביותר! ביזקיט רצו להיות כוכבי רוק, הם רצו את התהילה ואת ההצלחה, הם רצו להגשים את חלומם. הלהקה רצתה ליצור ריפים כבדים וחזקים בשילוב עם היפ-הופ, ביטים כבדים וחזקים משולבים באפקטים. מיד אחרי "Family Value Tour" המפורסם שיזמה להקת "Korn" ביזקיט החליטה להתחיל להקליט. בניגוד לדרישתה של חברת התקליטים שביקשה מהלהקה לקחת הפסקה לפני ההקלטות. הם שכרו את המפיק טרי דייט בשל עבודתו עם "Pantera", "White Zombie" ו- "Deftones" כדי לחדד את האגרסיות שלהם ונכנסו לאולפן. יצירתיות האלבום, וגם רוח הלהקה מובלת על ידי שתי הדמויות מרכזיות: (Photo: Patrick Ford) הזמר Fred Durst - היה אאוטסיידר כל נעוריו ומצא נחמה במוזיקה אלטרנטיבית. כמתריס קבוע כנגד הרשויות, באופן מפתיע הוא הצטרף לצבא, אך מצא את עצמו במהירות נושר, חסר בית ומשוטט ברחובות. אבל הוא ידע שהנכסים הגדולים ביותר שלו הם הפה הצעקני, האישיות הגדולה מהחיים ועצבנות מחורבנת עם יכולת ווקאלית שלא נראית במקומה באף בית מעצר לנערים בעולם המערבי. וסביב נכסים אלו הוא בנה את הלהקה. בצד השני של המאזניים, הייתה דמות אחרת, מהקצה הנגדי של הספקטרום הנו-מטאלי: פריק ראוותני שהשתמש בצבעי גוף ועדשות מגע שחורות, היתה המוח מאחורי המבצע. (Photo: Chiaki Nozu) הגיטריסט Wes Borland - המוח של הלהקה שנושא את היצירה וה"נטל" המוסיקלי. כשגדל בנאשוויל, טנסי, הוא נלחם שלא להיבלע על ידי מוזיקת ​​הקאנטרי ומצא את טעמו כשעבר לג'קסונוויל. הוא מביא את העיבוד והמלודיה לשירים, לוקח את החלק הגבוה והנמוך לז'אנרים שונים של מוזיקת ​​רוק. הריפים הכבדים שלו מספיק חזקים כדי להחזיק את הטקסטים האבסורדיים לעיתים נוראיים ולעיתים מופלאים של פרד. הטקסטים שלו לא היו עפים מבלי האינסטרומנטליות של ווס, שמעיפה אותך, זורקת אותך וטורקת את הגוף שלך בשמשה הקדמית של רכב שנוסע במהירות של 300 קמ"ש. ווס ידוע גם בזכות הופעות הבמה האקסארווגנזיות שלו, כשהוא עושה יוצר את כל התלבושות והאיפור לבדו. אף על פי שהקרדיט, כמובן, מגיע למתופף ג'ון אוטו, הדי.ג'יי לית'ל והבסיסט סם ריברס, הסימביוזה בין ווס לפרד היא השילדה שמחזיקה את המוסיקה של הלהקה - כפי שהם יגלו בעקבות עזיבתו של הגיטריסט, שנים אחר כך (אל תדאגו, הוא חזר). (Photo: thebrag.com) בהובלת שתי הדמויות ההרכב הזה גלש על גל המהפכה המוזיקלית של שנת 2000. הם לקחו את הנוסחה המחוספסת של קול רם-שקט-רם שהופיעה על ידי נירוונה, עטפו אותה במקצבי היפ-הופ מתגלגלים, ויצרו אותה בהתפרצויות בסיסיות ומעוררות על חברים, אהבה, חוסר אמון שתובלו בהומור מיני ואסכטולוגי. האלבום נפתח עם שורת הפתיחה: "You wanted the worst, you got the worst" בעוד שכל בני הנוער עמדו לצאת לחופשת הקיץ, ב- 16 ביוני 1999, יצא "Nookie". הסינגל הראשון מתוך האלבום, בהשראת פרידתו של פרד מחברתו, תחנת כוח ראפ-רוק סקסית טהורה. הסינגל שלח כדור ישירות לגוף ההמום והמוצף הורמונים של הטיפשעשרה המוטרפים. זה בדיוק מה שהם חיפשו ואל תתביישו להודות שגם אתם! כעבור שישה ימים יצא האלבום ומכר 643,874 עותקים בשבוע הראשון שלו. בשבוע השני להוצאתו מכר האלבום 335,000 עותקים נוספים. מהר מאוד הוא הגיע לפסגה וכבש את המקום הראשון במצעד בילבורד 200. הלהקה שיתפה פעולה עם סולן קורן Jonathan Davis ו- Scott Weiland מסטון טמפל פיילוטס ב"Nobody Like You". ויילנד היה מבקר לעיתים קרובות באולפני NRG, עוזר בהקלטה ומאמן את פרד בשירה. הזמר Aaron Lewis מסטיינד, סיפק קולות גיבוי בשיר "No Sex", בעוד סקוט בורלנד, אחיו של ווס, ניגן קלידים ב "Just Like This", "Nookie", "Re-Arranged", "I'm Broke", " 9 Teen 90 Nine "ו-"A Lesson Learned". הלהקה אפשרה לפרד ולדי ג'יי לית'ל לחקור את השפעות ההיפ הופ שלהם עם Method Man בשיר "N 2 Gether Now". להאזנה לאלבום ב-Spotify, Apple Music. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

האלבום "Clutching at Straws", הרביעי והאחרון של להקת "Marillion" עם הזמר Fish, שוחרר ב- 22 ליוני 1987. מדובר באלבום קונספט בדומה לקודמו "Misplaced Childhood", עליו כתבנו לכם בשבוע שעבר. מבחינה מוזיקלית, האלבום הזה אינו שונה בהרבה משלושת האלבומים הקודמים, רק שהאווירה הכללית כאן הרבה יותר מלנכולית ואפלה. שינוי נוסף בהשוואה לאלבומים הקודמים הוא העובדה שלמרות החיכוכים והמריבות שהחלו לצוץ בין חברי הלהקה במהלך ההקלטות, הנגינה שלהם הרבה יותר מקצועית, מגובשת ובוגרת, וזה גם כנראה הערך המוסף של האלבום הזה, שעומד אצלנו ברמה אחת עם האלבום הקודם "Misplaced Childhood" ובימים מסוימים הוא אפילו גובר עליו בנקודות. מבחינה לירית, סיפור העלילה מתמקד בדמותו של Torch, זמר מובטל בן 29 עם חיים לא פשוטים, שמוצא נחמה באלכוהול כדי לברוח מהמציאות העגומה בה הוא חי, נישואים הרוסים, תפרנות וקריירה כושלת. כשטורץ' משתכר הוא מצליח לכתוב שירים ו"קינות" על חייו, אבל זה לא עוזר לו להתרומם ולצאת מהמצב בו הוא נמצא. הוא תמיד מוצא עצמו בסופו של דבר שיכור בבארים או מעולף בחדרי מלון, ללא כל תקווה או תקנה. פיש הצליח להתעלות כאן על עצמו ולכתוב את המילים הכי עמוקות בקריירה שלו, אשר מבוססות בצורה כזו או אחרת על חייו האישיים. ה- Jester מהאלבום "Script For A Jester’s Tear", הילד מ- "Misplaced Childhood" וכעת גם Torch של האלבום הנוכחי, כולן דמויות שמשתקפות מתוך האישיות המורכבת של Fish, והעובדה הזו רק הופכת את ההאזנה לאלבום הזה למסע מטלטל בנימי נפשו של Fish. עכשיו תוסיפו על-כך את הלחנים המלנכוליים והמוזיקה הכי אפלה שמריליון יצרה עד אותה את, והרי לכם יצירת מופת שנועדה לטלטל ולרגש אתכם. מעניין שפיש התייחס בחוברת שלוותה להוצאה המחודשת של האלבום משנת ,1999 לעובדה שחלק מנפשו והוויתו נמצאת בתוך סיפור הקונספט של האלבום, וכך הוא אמר: "The concept was maybe too close to home" , מה שאכן מוכיח שמילות השירי היוו סוג של אוטוביוגרפיה או לחילופין, נבואה שהגשימה את עצמה. אפילו עטיפת האלבום מרמזת על כך שמדובר בסוג של השתקפות מחייו של Fish. ניתן לראות שם את הפאב המקומי וחלק מגיבוריו של Fish, ביניהם Jack Kerouac הסופר שאף מוזכר בשיר Torch Song, ג'ון לנון, ג'יימס דין ועוד. (Photo: Frans Schellekens) האלבום נפתח עם "Hotel Hobbies" זמזום הקלידים של Mark Kelly ומה שנשמע כמו אילתורי בס של Peter Trewavas מכניסים אותנו לאווירה ולפרק הראשון בסיפור על Torch, הזמר הכושל שהינו צאצא של ה- Jester מעטיפות האלבומים הקודמים של מריליון. השיר מתאר את חייו של טורץ' בבתי המלון, את הקוקאין על המראה, את ה- Happy Hour, את הזונות על הבאר ותקתוקי העט שמזכירים לו שהוא חי במהלך הניסיונות שלו לכתוב שיר. שיר ניאו-פרוג קלאסי שפשוט מתעורר לחיים עם הכניסה האדירה לקראת הבית השני ומלווה כמעט לכל אורכו עם אפקט הויברטו של Steve Rothery על הגיטרה, איזו נגינה מושלמת וכמה רגש שהגיטריסט המדהים הזה מסוגל להעביר דרכה. סיפורו של טורץ' הולך ומתקדם דרך "Warm Wet Circles" השיר שמציג לנו את ההתמודדות האמיתית של טורץ' עם האלכוהוליזם. שיר על אובדן של תמימות, שיר שמציג לנו סיטואציות בחייו של טורץ' בהן "העיגולים החמים והרטובים" המשולים לאלכוהול מעניקים לו נחמה רגעית, חיבוק חם ואוהב שנועד להתפוגג. מצד אחד הם כמו החיבוק החם של אימו ("it's like his mother hug") ומצד שני הוא יודע שהם יובילו אותו למוות ממש גמו כדור שנורה מאקדח בסנטרל פארק ("like a bullet hole in central park"). הקטע השלישי "That Time of the Night (The Short Straw)" נפתח בשקט ובדרמטיות עם הקלידים של Mark Kelly והגיטרה הגונחת של Rothery שמתיישבים על הבס הדומיננטי של Peter Trewavas. השיר הזה שמציג לנו את "הקש הקצר" – "משענת הקנה הרצוץ" של טורץ' שמשווע לעזרה, הולך ומתפתח בהדרגתיות עד לכניסה המדהימה של Fish בדקה 2:37 שזועק את נשמתו ושואל: "אם תשאלו אותי איך אני מרגיש מבפנים...", ללא ספק אחד מהביצועים הטובים שלו באלבום ובכלל, ביצוע ווקאלי שרק הולך ומתעצם לקראת הסוף עם ליווי קולות הרקע של Tessa Niles. אנחנו "מורידים" קצת קצב עם “Going Under” האווירתי והשקט שמהווה רק את הטריגר לקטע המקפיץ “Just For The Record” שבא אחריו. איזה יופי של תיפוף מוסלי נותן כאן וכמה יפים ליין הגיטרה הקליט של Steve Rothery והסולו המוטרף של Mark Kelly ששולח אותנו אותנו כמו פגז מלוע תותח היישר לימי "Fugazi". הקטע השישי “White Russian” שחותם את הצד הראשון של הויניל, הוא אחד מהאהובים עלינו באלבום. איזה מילים מדהימות של Fish שמזכיר את שריפת בתי הכנסת, את השואה ואת רובי העוזי בפינת הרחוב. "לאן אנחנו הולכים מכאן?..." שואל Fish ומפנה כאן אצבע מאשימה כלפי אלו שאיפשרו את עליית הניאו-נאציזם באירופה. ואיזו תפנית מדהימה מקבל השיר הזה בדקה 3:55, פשוט קטע מבריק עם סיום על גבול האפי עם הסולו המדהים של Steve Rothery. את הצד השני של הויניל פותח הסינגל הראשון מהאלבום – "Incommunicado" שיר שכולו ניגודים, מצד אחד קצב אפ-ביט מקפיץ וקלידים "עליזים" ומצד שני מילים נוקבות שמתייחסות לכל הרע שבתעשיית המוזיקה, לחסרונות שלה, וללחצים המופעילם על אומן כדי להצליח. ומהכלל אל הפרט, במקרה הספציפי הלחצים שהפעילה חברת התקליטים האמריקאית - Capitol Records על "מריליון". פיש הזכיר את ההשפעה של "The Who" על השיר והקלידן Adam Wakeman (הבן של) ציין את הסולו של Mark Kelly כאן כהשראה גדולה. וממש כמו חייו של טורץ' בסיפור הקונספט, אנחנו עוברים מקצב המסיבה של "Incommunicado" אל הקצב המלנכולי של "Torch Song". השיר שמתייחס לדמות הראשית של הסיפור, עם קולות הצחוק והשתיה בפאב שנשמעים הרחק ברקע, מאחורי הבס הג'אזי והכל-כך מיוחד של טראוובס, מלווה בתיאורים מדוייקים על מצבו העגום של טורץ' בן ה- 29. על כך שהוא עומד כמו גיבור על הבמה אבל מרגיש כמו אפס, על ההתמכרות לטיפה המרה ועל האזהרה של הרופא על מצב הכבד שלו ועל כך שאם ימשיך כך הוא לא יגיע לגיל 30. אנחנו ממשיכים לקצב הפסנתר למפגש עם אחד השירים החזקים באלבום, אשר גם פתח את המופעים בסיבוב ההופעות שליווה אותו - "Slàinte Mhath" – שמשמעותו "לחיים" (צ'ירס) בגאלית. השיר מובל על –ידי התיפוף המדהים והאינטיליגנטי של Ian Mosley ומשפט הגיטרה המעגליים של Steve Rothery, בעוד שפיש עושה לנו "סיכום ביניים" ומנסה להסביר לנו מה היה "הסיפור עד עכשיו". הקטע הבא – "Sugar Mice" הוא לא רק אחד משיאי האלבום אלא הוא אחד מהשיאים של הלהקה. קומפוזיציה מלודית רכה ומלטפת בחציו הראשון של השיר מלווה את המילים המרגשות שמספרות לנו על גורלו המר של טורץ' אשר נגזר עליו לחיות בדרכים, הרחק מילדיו, חיי געגועים וסבל של אומן שהופך לקורבן של התעשייה ומוצא את עצמו מתנחם בזרועות הטיפה המרה. Fish נמצא כאן בשיאו מבחינת כתיבה, עם משפטים שחודרים שיריון: "אם אתם מחפשים את כתובתי, אני במס' 1, בסוף הבאר יושב עם המלאכים השבורים, נאחז בקש ומלקק את הפצעים...", וכשטורץ' (Fish) פונה לילדיו ואומר שהם יכולים להאשים רק אותו אין עין אחת שתישאר יבשה. "Your daddy took a raincheck. Ain't no one in here that's left to blame but me, Blame it on me, blame it on me". משם אנחנו עוברים לקטע הסיום המדהים של הסיפור, עם הקש האחרון – "The Last Straw". השיר מחזיר אותנו למסדרונות בית המלון - "Hotel Hobbies" איתם פתחנו את האלבום ומסתיים עם הדואט בין Fish ל- Tessa Niles, אשר חוזרים כמו מנטרה על צמד המשפטים "אנחנו עדיין טובעים", "נאחזים בקש".. כאילו מנסים לומר שמה שהיה הוא שיהיה. הגלגל מסתובב והסיפור על הזמר הכושל אותu פגשנו בבית המלון, עם האלכוהול והקוקאין על המראה, למרות הכל ועל-אף הכל, עדיין טובע, נאחז בקש... עדיין טובע.... למרות הסיום הלכאורה עגום, "מריליון" התעקשו לסיים את האלבום בהצהרה אירונית. קטע בן 8 שניות שנקרא "Happy Ending" בו נשמע Fish צועק "No!" ולאחר מכן צוחק ומגחך... האלבום "Clutching at Straws" מהווה סיום אדיר לתקופה הראשונה של "מריליון". אלבום מופת שמהווה את "שירת הברבור" של הלהקה בהרכבה עם הזמר Fish. הרכב גאוני וחד-פעמי שהיו בו את כל המרכיבים הדרושים ליצירת היסטוריה. הרכב שאחראי במידה רבה על החזרת הפרוגרסיב למפת המוזיקה העולמית. אין פלא שהאלבום הזה הצליח להתברג לרשימת 50 אלבומי הפרוגרסיב הגדולים בכל הזמנים של מגזין ה"רולינג סטון", שכן מעבר לשיא היצירתי שבא כאן לידי ביטוי, האלבום הזה מבטא בצורה הטובה ביותר את הגשר בין הפרוגרסיב הקלאסי לזה החדש והעדכני. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 22 ליוני 1971 הוציאה Joni Mitchell את אלבומה הרביעי "Blue". האלבום מהווה את פיסגת היצירה של ג'וני מיטשל והוא נחשב בעיני רבים גם כאחד מהאלבומים הטובים ביותר שיצאו אי פעם על-ידי זמרת. רק כדי לסבר את האוזן האלבום מחזיק במקום ה- 3 והמכובד ביותר, מתוך 500 האלבומים הגדולים ברשימה המעודכנת של מגזין הרולינג סטון (לפני "The Dark Side Of The Moon", "The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars" ועוד רבים וטובים), הכניסה הגבוה ביותר של זמרת לרשימה. מדובר באלבום אשר זכה בציון מושלם, כמעט בידי כל המבקרים החשובים, אשר גם היללו את יכולת הכתיבה והקומפוזיציה של הזמרת. גאונותו של האלבום היא במינימליסטיות. כמעט כל השירים בו מלווים אך ורק בגיטרה ו/או בפסנתר ולמרות זאת הם רועמים ומהדהדים להם במשך כמעט חמישה עשורים עד היום. מבחינה מוזיקלית מדובר באלבום פולק, רוק, פופ, מאוד מלודי ועם הרבה רוך ורגש. מבחינת תמלילים, זה אלבום מאוד אישי, אשר מתייחס בעיקר למערכות היחסים שהיו למיטשל עם בני הזוג השונים שלה. סיפור היצירה של האלבום הזה מתחיל בינואר 1970, אז מיטשל מחליטה לחדול מהופעות למשך שנה ולהתמקד בכתיבה ובציור. האותה תקופה יוצאת מיטשל לטייל ברחבי אירופה, טיול אשר גם יהווה קרקע פוריה לקלאסיקות שיכתבו במהלכו. בעודה באי כריתים, היא כותבת את השירים "Carey" ו- "California", הראשון הושפע ממערכת היחסים שלה עם Cary Raditz אשר גם מוזכר בשיר קליפורניה כ"רד-נק מהאי היווני". השירים "My Old Man" ו- "River" הושפעו כנראה ממערכת היחסים שהיתה לה עם Graham Nash והשירים "Blue" ו- "All I Want" נכתבו על הזמר James Taylor. (Photo: Jim McCrary) האלבום היה מוכן לשיווק כבר במרץ שנת 1971, אולם ברגע האחרון מיטשל מחליטה להוציא מרשימת השירים 2 מתוך שלושה שירים ישנים שלא זכו להיכנס לאלבומיה הקודמים ולהכניס במקומם שני שירים חדשים: "All I Want" שפותח את האלבום ו- "The Last Time I Saw Richard" שהינו השיר האחרון באלבום, אשר ככל הנראה נכתב על בעלה הראשון Chuck Mitchell. השיר הותיק היחיד שנותר באלבום הוא "Little Green" שנכתב על-ידי הזמרת עוד בשנת 1967. אז כמו שאמרנו האלבום נפתח עם "All I Want" שיר פולק/פופ עם מלודיה יפה, הכולל שימוש בכלי המיתר "דולצימר אפאלאצ'י". השיר נכתב ככל הנראה על הזמר James Taylor איתו יצאה הזמרת באותה תקופה והוא כולל התייחסות למקרים ספציפיים במערכת היחסים, כמו הסוודר שמיטשל סרגה לטיילור ושאותו לבש בגאווה. טיילור שגם מנגן בגיטרה בשיר הכחיש בראיון עימו משנת 2008 את העובדה שהשיר נכתב עליו וטען שהשיר נכתב לפני שהשניים הכירו: "I want to knit you a sweater" אומרת מיטשל, אתם תשפטו מי דובר אמת. משם אנחנו ממשיכים לשיר "My Old Man" שככל הנראה נכתב על גראהם נאש, זה השיר הראשון באלבום על טהרת סולו פסנתר. השיר השלישי "Little Green" הוא שיר פולק טהור, אולי העצוב ביותר באלבום, המתייחס לבתה של מיטשל Kelly Dale אותה מסרה לאימוץ בשנת 1965, בשל העובדה שלא הייתה מסוגלת לגדלה. קלי ומיטשל התאחדו בשנת 1997 אך הקשר ביניהן לא שרד. זה השיר הוותיק היחיד שנכתב לאלבום עוד בשנת 1967, אך לא מצא את מקומו באלבומיה הקודמים. (Photo: Central Press) הרצועה הרביעית "Carey" היא שיר קצבי ביחס ליתר הרצועות באלבום והוא גם כולל עיבודים עשירים יותר מאשר רוב הקטעים. הדולצימר והקול של מיטשל מגובים בנגינת הבס של לא אחר מאשר Stephen Stills וכלי ההקשה של Russ Kunkel. השיר נכתב על Cary Raditz אותו מיטשל פגשה במערות במטלה, דרומית לכריתים. צד א' של הויניל נסגר עם שיר הנושא, "Blue", מעין קינה עצובה המובלת על-ידי נגינת פסנתר קולחת ומרגשת. השמועות מדברות כי השיר נכתב על David Blue מוזיקאי שהיה מכר של מיטשל. צידו השני של האלבום נפתח עם "California" שנכתב במהלך שהותה של מיטשל בצרפת ומספר על געגועיה הביתה. השיר מגובה באקוסטיות של מיטשל וטיילור, כלי הקשה של Russ Kunkel ובנגינת סטיל-פדאל של Sneaky Pete Kleinow. אותו קרי מהשיר הקודם מופיע גם בבית השני של השיר קליפורניה. הרצועה "This Flight Tonight" נכתבה על החרטה של מיטשל כשהיא עולה לטיסה ועוזבת את אהובה. השיר קיבל גרסת כיסוי של להקת הרוק הכבד הסקוטית "Nazareth" באלבומה משנת 1973 "Loud 'n' Proud", אשר הופק על-ידי Roger Glover מדיפ פרפל. אגב Nancy Wilson מלהקת "Heart" הודתה שהריף של "Nazareth" בשיר הזה, היווה השראה לשיר "Barracuda". השיר "River" הוא אחד מהיפים והמרגשים באלבום. בלדת פסנתר, כמעט שיר כריסטמס, על ערגה וגעגועים למזג אוויר קר. השיר קיבל גירסת כיסוי מפורסמת של להקת "Travis", גם הם סקוטים (-: הקטע "A Case of You" נכתב ככל הנראה על הפרידה של הזמרת מגראהם נאש, אך יש הגורסים שנכתב דווקא על ליאונרד כהן. האלבום נחתם עם "The Last Time I Saw Richard", בלדת פסנתר שמספרת על נישואיה הקצרים של מיטשל עם Chuck Mitchell ועל המאבק שלה לשרוד כזמרת פולק במחצית שנות ה- 60. בניגוד למאסטרפיסים רבים אחרים אשר גולו על-ידי הקהל והמבקרים זמן רב אחרי יציאתם, האלבום "Blue" הצליח מסחרית כבר בעת הוצאתו. בזכות ההצלחה הזאת החליטה מיטשל לחזור לבמות ולהופעות החיות. האלבום גם איפשר לה חופש יצירתי והיא אכן המשיכה להתפתח מוזיקלית ולייצר בהמשך כמה מהיצירות המעניינות ביותר בקריירה המפוארת שלה. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

טוב, אז אחרי הסקירה שלשום על "הכבשה השחורה של השבת השחורה", הרגשנו שאנחנו חייבים לכם פיצוי. סקירה על אלבום "פצצה" של הלהקה האדירה הזאת. אבל מה זה "פצצה".. פצצה במשקל 10 טון, חודרת בונקים, כי מדובר באלבום האיחוד של הרכב Ronnie James Dio של הלהקה, שנחשב גם כאלבום הכי כבד של "Black Sabbath", והוא שוחרר ב- 22 ליוני 1992. אז קבלו את הסקירה על "Dehumanizer". כמו כל סיפור טוב, גם הסיפור שלנו מתחיל במריבה גדולה. בחודש נובמבר 1982 ואחרי שני אלבומים אדירים ומצליחים של עם בלאק סאבאת', עוזב Ronnie James Dio את הלהקה בטריקת דלת, ולוקח איתו את המתופף Vinny Appice כדי להקים את ההרכב "Dio". הסיבה לעזיבה היא במילה אחת "אגו". במהלך המיקסים לאלבום ההופעה "Live Evil" עבר "חתול שחור" בין חברי "השבת השחורה", כאשר טוני וגיזר האשימו את דיו בכך שהתגנב בלילה לחדר העריכה כדי להגביר את הווליום של השירה ביחס ליתר הכלים. בנוסף, דיו לא היה מבסוט מהתמונה שלו שיועדה להתנוסס על עטיפת האלבום. הבסיסט Geezer Butler גם האשים את Dio ואת Vinny בכך שהם עובדים בסתר על פרויקט סולו מבלי לעדכן את יתר החברים. הוסיפו על כך את העובדה ש- Dio ביקש להיות יותר מעורב במיקסים ובעריכה של האלבום והשנים האחרים ניטרלו אותו, ותקבלו סלט "אגוטריפ" ברוטב אנטגוניזם, והאמינו לנו, הוא לא היה טעים. העזיבה של דיו היתה כל-כך מלאה באמוציות שליליות, שהיה ברור לכולם שהסיכוי שהארבעה האלה ישובו לנגן יחד הוא כמעט כמו הסיכוי לשלום אמיתי במזרח התיכון. ומה עשינו אנחנו? התעצבנו, התבאסנו, התאבלנו על אובדן של הרכב אדיר ומטאורי שהיה צפוי לגדולות. אבל כמו בכל אבל, אחרי שלב ההכחשה, הגיע הכעס, ולאחריו הדיכאון ולבסוף הקבלה. הקבלה שכנראה לא יכולנו לעשות דבר כדי להציל את הקשר הזה, כי בכל זאת מדובר פה במוזיקאים ברמה הגבוה ביותר שלכל אחד מהם יש אגו יותר מנופח מכדור פורח. ואחרי הקבלה הגיעה הנחמה. נחמה בדמות אלבום הבכורה המופתי, "Holy Diver", המאסטרפיס של להקת Dio שיצא בשנת 1983 ולאחריו עוד אלבום ועוד אלבום של הלהקה הגדולה הזאת ושכחנו, וסלחנו. ואז קרה לו דבר מופלא, כנראה שגם ארבעת החברים שכחו וסלחו, כי במהלך סיבוב ההופעות של האלבום "Lock Up the Wolves" של Dio, הוא הזמין את Geezer Butler לעלות איתו לבמה ולבצע את השיר "Neon Nights". בסיום ההופעה פנה גיזר לדיו ושאל אותו אם יהיה מעוניין לעשות עוד אלבום עם הלהקה. דיו קפץ על ההזדמנות ליצר עוד מאסטרפיס עם הלהקה, והשניים נפגשו עם Tony Iommi והחלו לרקוח את מה שהולך להיות האלבום שדיו עצמו יחשיב אותו כאחד מהאלבומים הטובים שהיה חלק מהם. (Photo by John Harrell) הסשנים הראשונים לאלבום נערכו עם המתופף האגדי Cozy Powell שניגן עם "סאבאת'" באלבומה האחרון "Tyr" משנת 1990, אך תאונה מוזרה הוציאה את פאוול מהמשוואה. הסוס שלו מת וצנח על פאוול כשהוא מרסק לו את עצם האגן, באופן שלא איפשר לפאוול להיות חלק מהאלבום. הקלטות דמו של שירים מהאלבום בהם קוזי פאוול מתופף קיימות באלבומי בוטלג מהתקופה. דיו מיהר להציע את המתופף Simon Wright שניגן בין היתר עם "AC/DC" כמי שיחליף את Cozy Powell, אך איומי ובאטלר דחו את ההצעה. לבסוף גויס לתפקיד Vinny Appice אשר ניגן עם הלהקה באלבום האחרון שלה עם דיו משנת 1982 "Mob Rules", והיה גם חלק מלהקת דיו בשנותיה הראשונות. הבחירה ב- Vinny Appice השפיעה רבות על האלבום מבחינה מוזיקלית. למרות שלמעשה מדובר בדיוק באותו הרכב שהיה חלק מהאלבום "Mob Rules", המוזיקה שונה ממנו באופן מהותי. מדובר באחד האלבומים הכבדים של סאבאת', אשר הכבדות שלו מיוחסת בין היתר לתיפוף העוצמתי והאגרסיבי של Appice. הסגנון באלבום הזה דומה יותר למוזיקה שיעשה דיו בשני אלבומיו הבאים עם הלהקה שלו "Strange Highways" ו- "Angry Machines", מאשר לשני המאסטרפיסים שעשה עם "בלאק סאבאת'" בתחילת שנות ה- 80. מעניין שהאידיליה המחודשת בין דיו לאיומי ובאטלר לא הייתה לגמרי מושלמת, כי בשלב מסוים במהלך ביצוע ההקלטות, שקלו איומי ובאטלר להחליף את דיו בזמר טוני מרטין, שוב בשל חילוקי דעות מקצועיים. לאחר כמה ניסיונות להקליט עם מרטין, החליטו איומי ובאטלר שעדיף להם "להחליק" את העניינים עם דיו, לטובת הפרויקט. ואיזה מזל שהרבעייה הצליחה לפתור את בעיות הכימיה ביניהם, כי כמו שאמרנו בתחילת הסקירה מדובר פה באלבום "פצצה" תרתי משמע!!! האלבום נפתח עם "Computer God", שמיד אחרי האינטרו הקצר שנועד להכניס את המאזין לאווירה, מתפוצץ לנו ישר בפנים עם התיפוף העוצמתי והאגרסיבי של Appice שמרעיד לך את כל העצמות בגוף. איומי נכנס בדיוק שמונה תיבות אחריו עם ריף שמעיף אותך ישירות ל"אלוהי המחשב" וכאשר דיו מתחיל לשיר שהוא "מחכה למהפכה" בא לך לצלול בקפיצת ראש אל תוך הרמקולים ולצעוק לו "המהפכה כבר כאן !!!". ואז, 1:10 אל תוך השיר אחרי שדיו מסיים את המשפט "Touch tomorrow, ENERGIZE", נוחתת לך על הראש פצצת "האנרגיה" של באטלר עם ליין בס מוגבר שמשחק לך פינג פונג בקרביים. המיני יצירה הזאת כוללת 3 חלקים עיקריים, כאשר בדקה 3:00 לתוך השיר כל העוצמה הזאת שהתפוצצה לנו לפנים מאז הפתיחה מצטמצמת, מזדקקת ומתנקזת לתוך דקה אחת של רוך, רוגע ושלווה, מעין מיני בלדה, מלודית ומרגשת, הישר מבית היוצר של רוני דיו שמוכיח שהמנעד הקולי שלו נמתח ממעמקי "ים החצות" של "הצוללן הקדוש" ועד לפסגת "גן העדן הטכנולוגי" של "אלוהי המחשב". ובדיוק אז, כשכבר הרשית לעצמך להירגע קצת ולהוריד את כל המגננות, פתאום משום מקום מכונת הירייה של Appice יורה בך צרור ישירות מתוף הסנייר (דקה 4:00) וכשאתה בטוח שזהו זה, זה הסוף וזה לא יכול להיות עוצמתי יותר, פתאום הקצב מוכפל (דקה 4:20) רק כדי ללות את איומי עם עוד סולו אלמותי בפרוזדור החשוך המוביל הישר אל זרועותיו של "אלוהי המחשב" הממתין לך בסוף השיר. ואז, "אחרי הכל, המתים" והשיר "After All (The Dead)" נפתח לו עם הגיטרה הגונחת של איומי שנשמעת כמו צ'לו שמחובר לדיסטורשיין, ואנחנו נכנסים בשערי בית הקברות לשיר אפל וקודר על גבול ה- Doom, שלכמה רגעים קטנים היו בו ניצוצות משיר הנושא מהאלבום הראשון של הלהקה.(במיוחד בדקה 1:03 לשיר). הרצועה השלישית "TV Crimes" משלימה לנו למעשה את הטרילוגיה של הסגנונות השונים שניתן למצוא באלבום הזה ומוכיחה את הגיוון שיש בו, אשר נע בין הספיד מטאל של "TV Crimes" ו- "Time Machine", דרך ההבי מטאל הקלאסי של "Master of Insanity" ו- "Computer God" ועד הקטעים הנושקים ל- Doom כמו "Letters From Earth" ו- "After All (The Dead)". קטעים בולטים נוספים באלבום שאסור לכם בשום אופן לפספס הם "I" ו- "To Late". באופן מאוד מצער האיחוד הקטן הזה של הרכב דיו שרד חודשים בודדים בלבד, כי הסיפור שלנו הסתיים ממש כמו שהתחיל, במריבה הנעוצה באגו עטוף בטוסטסטרון. בחודש נובמבר 1992 חמישה חודשים בלבד לאחר שהאלבום הושק דיו עוזב את הלהקה שוב בטריקת דלת, לאחר שחבריו ביקשו לצאת לסיבוב משותף עם Ozzy Osbourne ולשמש כמופע החימום של האחרון, במסגרת מה שהיה אמור להיות סיבוב ההופעות האחרון שלו. התכנון היה שבמהלך ההופעה אוזי יעלה לבמה וישיר יחד עם הלהקה 4 שירים, אך זה היה כבר יותר מידי בשביל האגו של דיו, שפשוט נשט את סיבוב ההופעות. מי שהחליף בסופו של דבר את דיו במספר הופעות, היה לא אחר מאשר ה"מטאל גוד", Rob Halford. וממש כמו גלגל החיים שמסתובב לו בין חיים למוות וחזור חלילה, בחלוף 14 שנה התאחד דיו שוב עם שלושת החברים האחרים במסגרת להקת "Heaven & Hell", הוציא איתם אלבום טוב בשם "The Devil You Know" ויצא איתם לסיבוב הופעות ארוך שכלל את שירי "בלאק סאבאת'" בתקופת Ronnie James Dio, ואשר תועד גם בשני אלבומי הופעה שונים. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 22 ליוני, 1979, "Queen" הוציאה את אלבום ההופעה הרשמי הראשון שלה, "Live Killers". אלבום ההופעה הכפול הזה תופס את הלהקה בשיא כוחה על הבמה בסוף שנות ה-70 - ראוותני, זועם ומלא בתיאטרליות שרק Freddie Mercury יכול היה לספק. האלבום הוקלט במועדים שונים של הופעות הלהקה באירופה, במהלך סיבוב ההופעות שנועד לקידום האלבום "Jazz" שלהם והוא משקף להקה שכבר הפכה לכוח על דומיננטי על הבמה, בדרכה למופעי האצטדיונים האדירים של שנות ה-80. "Queen" הפיקו את האלבום בעצמם, ועבדו על המיקסים במינכן. למרות עריכה אינטנסיבית ותיקוני אוברדאבים רבים, האלבום שומר עדיין על תחושה של הופעה חיה רציפה ושלמה, כאשר רעשי הקהל, קטעי הביניים המדוברים של Freddie Mercury וצווחות הגיטרה של הגיטריסט Brian May נותרים כמעט ללא פגע. האלבום "Live Killers" לוכד את האנרגיה הגולמית של "Queen" בסביבתם הטבעית - על הבמה. אך הוא גם משך תגובות מעורבות מצד מעריצים ומבקרים כאחד. בעוד שהאלבום מדגיש את המוזיקליות המדהימה של הלהקה, את האנרגיה המחשמלת על הבמה ואת השירה הממגנטת של מרקורי, העריכה המאסיבית והפקת הסאונד ספגו ביקורות מכל עבר. למרות פגמים אלה, האלבום נותר פופולרי בקרב המעריצים - מסמך חיוני של "קווין" בשנות השיא של סיבובי ההופעות שלהם. האלבום נפתח בגרסה המהירה של "We Will Rock You", שנלקחה במקור מ- "News of the World". בניגוד לרקיעה האיטית האייקונית של גרסת האולפן, הביצוע החי הזה נפיץ ומושפע מפאנק - פשוט, קצר, חד ומתריס. משם, "Let Me Entertain You", שהופיע במקור באלבום "Jazz", שומר על המומנטום הגבוה עם דגש על הגיטרה החורכת של Brian May. צמד שירי פתיחה אולטימטיבי להופעות ולו רק בשל שמות השירים, לא רק. Roger Taylor פורץ דרך הקצב, בעוד שמרקורי מוביל את השיר עם היוהרה הכל-כך מוכרת ומוצדקת שלו. אחריו, "Death on Two Legs", שיר הפתיחה החריף של "A Night At The Opera", מגיע עם אפילו עוד יותר ארסיות מאשר גרסת המקור. הוא מתחיל במילות ההגשה המצונזרות והזועמות של מרקורי, המתייחסת למנהל המפוטר שלהם: "This is about a dirty, nasty old man, we call him motherfucker, you know what motherfucker means?" שכוסה בסדרה של צפצופים מצנזרים, מה שמוסיף גם מיסטיקה וגם מתח מרדני לגרסת ההופעה. השיר זורם למחרוזת הכוללת את "Killer Queen", "Bicycle Race", "I’m in Love with My Car" עם Roger Taylor כסולן, ו- "Get Down, Make Love" - ​​שירים הלקוחים בהתאמה מ-"Sheer Heart Attack", "Jazz" ו- "News of the World". פורמט המחרוזת מפיח חיים חדשים בשירים, עם מעברים משתנים ונגינה כבדה יותר. אנחנו ממשיכים עם "You're My Best Friend" שלקוח מתוך "A Night At The Opera". תוספת מקסימה לרשימת השירים וביצוע חי נדיר עם מרקורי בפסנתר ובשירה, לשיר שנכתב על-ידי הבסיסט John Deacon. השיר "Now I'm Here", במקור מהאלבום "Sheer Heart Attack", שופע אינטנסיביות בהופעה חיה, כאשר קטעי השירה והריפים הכבדים שלו פוגעים חזק, עוד יותר, מול קהל. טוב, זה אולי אחד הביצועים הגדולים בהופעה אבר... "Love of My Life" הוא מרכז העוצמה הרגשית של האלבום. גרסה מינימליסטית, אייקונית ואלמותית, שונה לחלוטין מגרסת האולפן של "A Night At The Opera", המובלת על-ידי גיטרה אקוסטית בעלת 12 המיתרים של Brian May וההגשה העדינה של Freddie Mercury. אבל הקסם האמיתי קורה כשהקהל מצטרף - פרדי צועד אחורה ונותן לקהל לשיר שורות שלמות, ובכך הופך את השיר לרגע משותף ונצחי של יופי ואחדות. זו לא רק הופעה - זהו איחוד, ואחת הדוגמאות החזקות ביותר לקשר בין "קווין" למעריציה - בין להקה לקהל שלה. הקו האקוסטי ממשיך עם "'39", גם הוא מתוך "A Night At The Opera", שמספק שינוי קצב מפתיע ומרגש. Brian May ממשיך כאן עם האקוסטית בת 12 מיתרים ו- Roger Taylor יורד מהסט ואוחז בתוף מרים. הגרסה החיה הזו מוסיפה קסם סיפורי שמעמיק את אופיו של השיר, בהשראת פולק, ממש כמו מסע בזמן. בהמשך מגיע "Don’t Stop Me Now", מתוך "Jazz", עם גוון קולי מעט יותר מחוספס מגרסת האלבום, אך הוא עדיין שומר על הניצוץ הקצבי והסוחף שלא ניתן לעמוד בפניו. הגרסה המורחבת של "Brighton Rock", במקור מ- "Sheer Heart Attack", נמתחת לקטע בן 12 דקות והופכת לכלי במגרש המשחקים של התופים של Roger Taylor והגיטרה של Brian May. הסולו שלו נמתח לאודיסיאה אטמוספרית רב-שכבתית של אפקטים, דיליי, טאפינג והרמוניה שהופכים את השיר למשהו אחר לחלוטין. הצד האחרון של האלבום הכפול הזה מספק פרץ אנרגיה בלתי פוסק. הוא מתחיל עם "Bohemian Rhapsody", שעבר עיצוב מחדש דרמטי שהתאים אותו לבמה, עם מעברים חלקים בין קטעי הבלדה, האופרה והרוק. משם הכל זורם ל- "Tie Your Mother Down" הסוער ול- "Sheer Heart Attack" הקדחתני, שניהם מוגשים במהירות, בעוצמה ובווליום עז. הסט מגיע לשיאו בהמנון (הפעם במהירות המקורית האיטית יותר) "We Will Rock You" ועם ההמנון הנצחי "We Are the Champions". האלבום וההופעה מסתיימים בפרידה "המלכותית", הטקסית והאייקונית של מרקורי עם "God Save the Queen". האלבום "Live Killers"" זכה להצלחה מסחרית, הגיע למקום השלישי במצעד האלבומים הבריטי ולמעמד פעמיים פלטינה בארה"ב. למרות שהמבקרים היו חלוקים בדעתם בעוד שחלקם ציינו לרעה את איכות הסאונד והעריכה - המעריצים אימצו את האלבום הזה כתמונה אנרגטית והיסטורית של הלהקה בשיא תהילתה בתקופת הרוק הטהור שלה. במהלך השנים, האלבום הזה זכה להערכה מחודשת כחלק חיוני בהיסטוריה של "קווין", במיוחד משום שרבים מהעיבודים החיים שבו שונים באופן משמעותי מגרסאות האולפן ומוכיחים את עליונותה של הלהקה על הבמה. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 22 ליוני 1979 שוחרר האלבום "Rust Never Sleeps", אחד האלבומים הגדולים והמשפיעים של Neil Young, המלווה כאן על-ידי הבק-אפ בנד שלו "Crazy Horse". זה אלבום שהגדיר את הצליל של מוזיקת הרוק ואת סאונד הגיטרות של הדורות הבאים, אלבום שהיה אחראי לא מעט על האופן בו הרכבי אלטרנטיב וגראנג' נשמעו בשנות התשעים, אלבום שזיכה את את Neil Young בתואר "סנדק הגראנג'". אז נכון, השורשים של הסאונד המחוספס וצלילי הדיסטורשיין המלוכלך אינם חדשים. הם נטועים 10 שנים קודם לכן, באלבום "Everybody Knows This Is Nowhere" ששחרר Neil Young בשנת 1969. יחד עם זאת, מה שהשתקף כהבלחות נקודתיות עשור קדם לכן, הפך כאן כבר לסימן ההיכר של יאנג, אשר שם מטרה לנגד עיניו לחנך את הדור הצעיר ולהראות להם מהו "רוק" עוצמתי, שורשי ואמיתי. צריך לזכור, שבאותן שנים הקריירה של Neil Young לא הייתה בשיאה. אלבומים כמו American Stars 'N Bars (1977) ו- Comes a Time(1978) לא זכו להצלחה זו היתה תקופה בה הדיסקו משל בכיפה, הרוק הלך ודעך והפאנק הרים את הראש. אותן להקות פאנק סלדו מכל מה שאומנים כדוגמת Neil Young וחבריו ייצגו, ולא חששו להביע את דעתם בפומבי, אפילו בשירים שכתבו. כך לדוגמא, בשירה של להקת הקלאש "1977" מילות השיר כוללות את המשפט: "No Elvis, Beatles, or The Rolling Stones" - אמירה בוטה וישירה שמביעה את הלך המחשבה של דור הפאנק הגורס שהדינוזאורים עליהם מושתתת מוזיקת הרוק אינם רלוונטיים עוד ואפילו נכחדו. האמירה הזאת אפילו התעצמה, לאחר שבאותה שנה אלביס פרסלי, אחד מהדמוית הנערצות של Neil Young, הלך לעולמו. זהו, זה הספיק ליאנג שהחליט ללמד את הדור הצעיר ולהזכיר גם לדור הוותיק שאולי שכח איך עושים רוק. למרות שהאלבום כולל שירים חדשים, הוא אינו נחשב לאלבום אולפן בקטלוג של יאנג, אלא דווקא לאלבום הופעה. קביעה מוזרה במיוחד לאור העובדה שההפקה עשתה כל דבר אפשרי כדי למחוק אי אלו סימנים של הופעה. קולות הקהל נמחקו כמעט כליל, על ההקלטות בוצעו תעלולי הפקה, על השירים בוצעו מניפולציות פייד אין ואאוט, וקטעי הקישור נחתכו כשבמקומם הוכנסו רווחים בין הרצועות בכדי לתת תחושה שמדובר באלבום אולפן לכל דבר. כאן המקום לציין ששניים מתוך שירי האלבום לא הוקלטו בכלל בהופעה. השיר "Pocahontas" הוקלט באמצע שנות שבעים במסגרת הסשנים להקלטת האלבום המתוכנן שלא יצא בסוף "Chrome Dreams" והשיר "Sail Away" הוא אאוטייק מהאלבום הקודם "Comes a Time". החצי הראשון של האלבום אקוסטי, ואילו החצי השני חשמלי ומחוספס. ממש כמו סיבוב ההופעות שקדם להוצאת האלבום ונקרא כשמו של האלבום - "Rust Never Sleeps". הרעיון לשם האלבום וסיבוב ההופעות הגיע מ- Mark Mothersbaugh, זמר להקת האלקטרו-פאנק "Devo". בשנת 1977 יאנג מזמין את חברי הלהקה להשתתף בסרט הקומדיה Human Highwayאותו הוא ביים. בעודם עוברים על החומרים המוקלטים לפרויקט נתקל יאנג במשפט "Rust Never Sleeps" בו Mark Mothersbaugh והלהקה השתמשו. הוא התקשר אליהם כדי לברר מה משמעות המשפט והם ציינו שהוא הגיע מסלוגן של מותר שנקרא Rust-Oleum. זה כבר הספק ליאנג, המשפט נתקע לו בראש והפך לשם של אחד מסיבובי ההופעות הזכורים והמדוברים בהיסטוריה של הרוקנרול ובהמשך אף לשם האלבום נושא סיקורנו. יאנג ראה במשפט כמתאר את החלודה שתפסה בקריירה המדשדשת שלו. האלבום נפתח עם רצף של שלושה שירים שהוקלטו ב- "Boarding House" בסן פרנסיסקו. קטע הפתיחה “My My, Hey Hey (Out of the Blue)” הוא פשוט פצצת אטום אקוסטית אשר פותחת את הצד ה"נקי" של האלבום. ליין הגיטרה המנוגן על מיתרי הבס של גיטרה האקוסטית הוא כל-כך פשוט אך עם זאת כל-כך גאוני! מי שקיבל קרדיט על כתיבת השיר יחד עם יאנג הוא Jeff Blackburn מההרכב "The Ducks" – הרכב שהקים Neil Young בשנת 1977 ושהשיר נכתב במהלך חברותו בו השיר מתייחס בדיוק לתחושות שליוו את יאנג לפני הקלטת האלבום – ההתמודדות עם הירידה בפופולריות, התהילה החולפת והרלוונטיות שלו ושל חבריו מדור הנפילים בעידן של הפאנק והדיסקו. מילות השיר כוללות התייחסות מפורשת לאלביס פרסלי וה"סקס פיסטולס" במשפט: "The king is gone but he's not forgotten/This is the story of a Johnny Rotten". השיר הזה גם כולל את אחת השורות האייקוניות שנכתבו אי פעם ברוק: "it's better to burn out than to fade away" - משפט שחתם את מכתב ההתאבדות של Kurt Cobain מלהקת "נירוונה" בשנת 1994, קיבע בבטון את התואר של Neil Young כסנדק הגראנג', ושלח אותו לכתוב אלבום שלם לזכרו של קוביין - "Sleeps With Angels". זו הגרסה השקטה לקטע החשמלי, המלוכלך והמחוספס "Hey Hey, My My (Into the Black)" a חותם את האלבום. ביצוע ראשוני של הגירסה החשמלית הזו ניתן למצוא בדואט בן 12 דקות של יאנג עם להקת Devo המופיע בסרט "Human Highway". השיר השני באלבום "Thrasher" ממשיל בקו הרעיוני של השיר הראשון ומדבר גם הוא על הדעיכה והמוות של הרוקנרול. "הדינוזאורים" המוזכרים בשיר לדברי יאנג, הם "Crosby, Stills & Nash" אשר מתו ונשכחו. השיר נפתח גם עם נשיפת המפוחית של יאנג שמזכירה לנו את הפתיח עם אותו צליל מפוחית בשיר "Southbound Train" מאלבום הבכורה המצוין של "Crosby & Nash" חבריו של יאנג. שיר פולק קלאסי שמרוכז יותר בדיקלום ובליריקה מאשר בלחן בדומה מאוד ל- Bob Dylan. השיר “Ride My Llama” הוא קטע קצר מלודי ועדין. בלדה שמחזירה אותנו בזמן לימי "Zuma" של אמצע שנות השבעים. הקטע הבא - "Pocahontas" משקף את העיסוק של יאנג בתרבות האינדיאנים באמריקה תוך שילוב של מסע בזמן להווה ומפגש עם דמויות כמו Marlon Brando. זה שיר פולר אפל שהוקלט ב- 11 לאוגוסט 1976 במה שאמור היה להיות האלבום "Chrome Dreams". ההקלטה בגירסה המקורית שוחררה רק בשנת 2017 במסגרת האלבום "Hitchhiker". הקטע "Sail Away" מסיים את הצד האקוסטי של האלבום בקטע על גבול הקאנטרי אשר נכתב והוקלט במסגרת הסשנים לאלבומו הקודם של יאנג - "Comes a Time". השיר כולל קולות רקע הרמוניים ועדינים להפליא של Nicolette Larson והוא ללא ספק היה יכול להתאים בצורה מושלמת כקטע מאלבום של CSNY. אנחנו הופכים צד של הויניל, וגם המוזיקה והסאונד פשוט משתנים מקצה לקצה. האקוסטי הופך לחשמלי, הנקי והצלול הופך לרועש ומלוכלך, ואנחנו מתוודעים ל- "Powderfinger" המספר את סיפורו של צעיר המנסה להגן על משפחתו מפני פורעים (ככל הנראה בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית). הוא מבין שכל הגברים המבוגרים אינם זמינים, ומשאירים אותו "לעשות את העבודה". לאחר לבטים הוא מחליט לפעול, אך בסופו של דבר נהרג. השיר משלב ריפים בוסריים עם קולות רקע הרמוניים של החברים מקרייזי הורס, וכמה יפה השילוב בין Frank Sampedro לניל יאנג בסולואים ההרמוניים. את השיר הציע יאנג בתחילה ללהקת "Lynyrd Skynyrd", אך הם לא היו מעוניינים. גם השיר הזה הוקלט לראשונה באוגוסט 1976 וככל הנראה יועד להיות חלק מהאלבום "Zuma". הריפים בשיר “Welfare Mothers” נשמעים ככאלו שהושפעו מהארד רוק, בעוד שהשיר “Sedan Delivery” מתכתב קצת עם פאנק. גם השיר הזה נכתב והוקלט לראשונה במהלך הקלטות האלבום "Zuma" וגם הוא הוmע בתחילה ל- Lynyrd Skynyrd, אך גם הפעם Lynyrd העדיפו שלא לקחת את השיר. האלבום "Rust Never Sleeps" זכה לשבחים והצליח גם הוא מבחינה מסחרית. הוא נכנס לרשימת 500 האלבומי הגדולים בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון ואף לרשימת 100 האלבומים הגדולים של Colin Larkin. מיותר לציין שהאבום זכה בדירוג המקסימלי של 5 כוכבים כמעט בכל מגזין מוזיקה אפשרי. בהמשך שנת 1979 ניל יאנג והקרייזי הורס ישחררו את אלבום ההופעה המשלים "Live Rust" ובמקביל גם סרט וידאו חי של האלבום תחת אותו הכותרת, מה שאולי מוכיח שהאלבום הנוכחי היה אמור להיות אלבום אולפן, שאם לא כן מדוע הכפילות באלבום הופעה נוסף מיד אחר כך. בהמשך הדרך, עם תחילת העשור הבא יאנג ימשיך להתנסות ולקחת תפניות מוזיקליות חדשות וקיצוניות, שיכללו אלבום טכנו, אלבום אלקטרוני ואלבום רוקבילי. על כך בסקירות הבאות... להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר